בבא קמא י ע"א

חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּאֵשׁ חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּשׁוֹר
חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּאֵשׁ שֶׁהַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם כּוֹפֶר וְחַיָּיב בִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד נִגְמַר דִּינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה מְסָרוֹ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן חַיָּיב מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאֵשׁ חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּשׁוֹר שֶׁהָאֵשׁ מוּעֶדֶת מִתְּחִילָּתָהּ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשׁוֹר
חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּבוֹר וְחוֹמֶר בְּבוֹר מִבְּאֵשׁ
חוֹמֶר בְּבוֹר מִבְּאֵשׁ שֶׁתְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק מְסָרוֹ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן חַיָּיב מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאֵשׁ חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּבוֹר שֶׁהָאֵשׁ דַּרְכָּהּ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק וּמוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל בֵּין דָּבָר הָרָאוּי לָהּ וּבֵין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ מָה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר
וְלִיתְנֵי חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּבוֹר שֶׁהַשּׁוֹר חִיֵּיב בּוֹ אֶת הַכֵּלִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר
הָא מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא דִּמְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי כֵלִים בְּבוֹר
אִי רַבִּי יְהוּדָה אֵימָא סֵיפָא חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּבוֹר שֶׁהָאֵשׁ דַּרְכָּהּ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק וּמוּעֶדֶ[ת] לֶאֱכוֹל בֵּין דָּבָר הָרָאוּי לָהּ וּבֵין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר דָּבָר הָרָאוּי לָהּ מַאי נִינְהוּ עֵצִים דָּבָר שֶׁאֵין רָאוּי לָהּ מַאי נִינְהוּ כֵּלִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר אִי רַבִּי יְהוּדָה הָא אָמְרַתְּ מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי יְהוּדָה עַל נִזְקֵי כֵלִים בְּבוֹר
אֶלָּא לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא וּתְנָא וְשַׁיַּיר מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר שַׁיַּיר טָמוּן
אִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה וְדָבָר שֶׁאֵין רָאוּי לָהּ לָאו לְאֵתוֹיֵי כֵּלִים אֶלָּא לְאֵתוֹיֵי לִיחֲכָה נִירוֹ וְסִכְסְכָה אֲבָנָיו
מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי לִיתְנֵי חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּבוֹר שֶׁהַשּׁוֹר חִיֵּיב בּוֹ שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן הִיא אַיְּידֵי דְּשַׁיַּיר הָךְ שַׁיַּיר נָמֵי הָךְ אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבִּי יְהוּדָה מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר
שַׁיַּיר דָּשׁ בְּנִירוֹ אִי מִשּׁוּם דָּשׁ בְּנִירוֹ לָאו שִׁיּוּרָא הוּא דְּהָ[קָ]תָנֵא שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק
הִכְשַׁרְתִּי בְּמִקְצָת נִזְקוֹ
תָּנוּ רַבָּנַן הִכְשַׁרְתִּי מִקְצָת נִזְקוֹ חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ כְּהֶכְשֵׁר כׇּל נִזְקוֹ כֵּיצַד הַחוֹפֵר בּוֹר תִּשְׁעָה וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה הָאַחֲרוֹן חַיָּיב
וּדְלָא כְּרַבִּי דְּתַנְיָא הַחוֹפֵר בּוֹר תִּשְׁעָה וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה אַחֲרוֹן חַיָּיב רַבִּי אוֹמֵר אַחַר אַחֲרוֹן לְמִיתָה אַחַר שְׁנֵיהֶם לִנְזָקִין
רַב פָּפָּא אָמַר לְמִיתָה וְדִבְרֵי הַכֹּל
אִיכָּא דְאָמְרִי לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי אָמַר רַב פָּפָּא לְמִיתָה וְדִבְרֵי הַכֹּל
מַתְקֵיף לָהּ רַבִּי זֵירָא וְתוּ לֵיכָּא וְהָא אִיכָּא מָסַר שׁוֹרוֹ לַחֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם וּפָשַׁע בּוֹ אֶחָד מֵהֶן וְהִזִּיק חַיָּיב
הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא דִּבְלָאו אִיהוּ לָא הֲוָה מִינְּטַר פְּשִׁיטָא דְּאִיהוּ קָעָבֵיד אֶלָּא דִּבְלָאו אִיהוּ נָמֵי מִינְּטַר מַאי קָעָבֵיד
מַתְקֵיף לָהּ רַב שֵׁשֶׁת וְהָא אִיכָּא מַרְבֶּה בַּחֲבִילָה
הֵיכִי דָּמֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

והברייתא מביאה את החומרות שיש בין שור [קרן] לאש:

יש חומר בשור מבאש, ויש חומר באש מבשור.

חומר בשור מבאש:

א. שהשור משלם כופר. אם המית השור אדם, חייב בעל השור לשלם כופר ליורשיו.

ב. וכן חייב בשלושים של עבד. אם המית השור עבד כנעני חייב בעל השור לשלם שלשים שקלים לאדון.

ג. וכן אם נגמר דינו של השור למיתה, אסור הוא מיד בהנאה.

ד. וכן אם מסר את שורו לחרש שוטה וקטן והזיק, חייב.

מה שאין כן באש, שאדם המצית אש, והלכה האש ושרפה אדם אחר, אין מצית האש חייב עונש מיתה על שריפת האדם האחר, כי אם היה ביכולתו של האדם שנשרף לברוח, הרי היה עליו להמלט, ואם לא נמלט, האשמה תלויה בו, ולא במצית האש. וכמו כן אינו חייב בתשלום כופר, ואם היה האדם הנשרף עבד, אינו חייב בעל האש בתשלום שלשים של עבד. ואם היה הנשרף כפות, ולא היה יכול לברוח, ומת, גם פטור המבעיר מתשלום דמי הנזק, כיון שהוא מתחייב מיתה על הריגת אדם, לפי הכלל שאם יש עונש מיתה וממון, אומרים "קים ליה בדרבה מיניה", והיינו, דיו שיקבל את העונש החמור שהוא מיתה, ולא נענישנו גם בעונש ממון, הקל. ^[1] וכן המוסר אשו לחרש שוטה וקטן פטור, וכפי שנתבאר לעיל. ^[2]

חומר באש מבשור:

שהאש מועדת מתחילתה לשלם נזק שלם, מה שאין כן בשור [בקרן], שיש בו דין תמות בשלש הנגיחות הראשונות, ומשלם רק חצי נזק.

וממשיכה הברייתא מביאה את החומרות שיש בין אש ובור:

יש חומר באש מבבור, ויש חומר בבור מבאש.

חומר בבור מבאש: א. שהבור תחילת עשייתו לנזק, משעת עשייתו עומד הוא לנזק,

ב. וכן אם מסרו לחרש שוטה וקטן, חייב. וכפי שנתבאר לעיל. ^[3]

מה שאין כן באש, שאין תחילת עשייתה לנזק, ^[4] ובמסרה לחרש פטור.

חומר באש מבבור:

א. שהאש דרכה לילך אל הניזק ולהזיק. ^[5]

ב. וכן מועדת לאכול, כלומר, בעל האש חייב על הנזקים שמזיקה האש, בין אם הזיקה דבר הראוי לה, ובין אם הזיקה דבר שאינו ראוי לה [ובהמשך יתבאר מה כוונת הברייתא ב"אינו ראוי לה"]. ^[6] מה שאין כן בבור, שהוא קבוע במקומו והניזק בא אליו, ואינו מועד אלא לדבר הראוי לו [בגמרא בהמשך יתבאר מהו אינו ראוי לבור].

והגמרא שואלת על הרישא של הברייתא:

וליתני [שהברייתא תשנה] חומר נוסף שישנו בשור מבבור: שהשור [הקרן] חייב בו את הכלים, שור המשבר כלים בבעיטה או בנגיחה חייב, והיא תולדת הקרן. מה שאין כן בבור, שפטור בעל הבור על הכלים שנפלו לתוכו והוזקו בו, שנאמר "ונפל שמה שור או חמור", ודרשינן "חמור" ולא "כלים".

ומתרצת הגמרא: הא מני, ברייתא זו, בשיטת רבי יהודה היא, דמחייב על נזקי כלים בבור, ודורש "ונפל שמה שור או חמור", "או" לרבות את הכלים [לקמן נג ב]. ולכן אין זה חומר בשור מבבור, כי גם בבור חייב בכלים.

אך מקשה הגמרא על התירוץ: אי ברייתא זו בשיטת רבי יהודה היא, אימא סיפא, יקשה מהסיפא של הברייתא, ששנינו בה: חומר באש מבבור, שהאש דרכה לילך ולהזיק, ומועד לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה. מה שאין כן בבור.

ומדייקת הגמרא: "דבר הראוי לה", שהזכירה הברייתא, מאי נינהו, מהו? - עצים וכיוצא בהן שהדרך להסיק בהם אש.

ודבר שאין ראוי לה שהזכירה הברייתא, מאי נינהו? הרי זה דבר שאין הדרך להסיק בהם, כמו כלים וכיוצא בהן. ועל כך אמרה הברייתא מה שאין כן בבור, שהבור מועד רק לדבר הראוי, אבל בדבר שאינו ראוי, כמו כלים, פטור.

ואי הברייתא בשיטת רבי יהודה היא, הא אמרת מחייב היה רבי יהודה על נזקי כלים בבור! ובהכרח שהברייתא הזאת, הפוטרת "אינו ראוי" בבור, דהיינו כלים, לא נאמרה בשיטת רבי יהודה, המחייב כלים בבור. ^[7]

וחוזרת אם כן השאלה, למה לא שנתה הברייתא "חומר בשור מבבור, שהשור חייב על הכלים, והבור פטור"?

ולכן, אומרת הגמרא: אלא, לעולם, הברייתא הזאת בשיטת רבנן היא, הפוטרים על נזק כלים בבור, ובאמת יכלה הברייתא לשנות חומר נוסף זה שיש בשור מבבור. ואולם תנא ושייר, התנא לא בא לשנות בברייתא את כל החומרות שיש, אלא הזכיר רק חלק מהחומרות, וחלק השאיר ולא שנה.

אך שואלת הגמרא: מאי שייר דהאי שייר!? איזו חומרא נוספת שייר התנא שהיה יכול לשנות ולא שנה, מלבד חומרא זו. כלומר, תירוץ זה מתאים אם נמצא חומרא נוספת שהתנא השאיר אותה ולא שנאה, כי לעתים אין דרך התנא לשנות את כל החומרות. אך אם זו החומרא היחידה שיש, באופן כזה אין דרך התנא להשאיר חומרא אחת בלבד ולא לשנותה. ^[8]

והגמרא משיבה: שייר חומרא נוספת שיש בשור וכן בבור ואין באש והוא: טמון! שהתורה פטרה את האש על שרפת דבר טמון [לפי שדרשו חכמים מ"או הקמה", שאין חיוב באש אלא בשרפת דבר גלוי כ"קמה"], ואילו בשור חייב אף בטמון, וכגון שבעט השור בשק מלא כלים ושברן, שחייב על הכלים. וכן לגבי בור, אם נפל חמור לבור כשעל גביו שק מלא תבואה, חייב, ואף על פי שזה טמון בשק. ^[9] ואם כן, יכול היה התנא לשנות: חומר בשור מבאש, ששור חייב בו את הטמון, מה שאין כן באש. והתנא שייר ולא שנה חומרא זו, וכך גם לא שנה את החומרא שיש בשור מבבור, שחייב בכלים.

ומביאה הגמרא תירוץ נוסף לשאלה למה לא הביאה הברייתא את החומרא של כלים: אי בעית אימא, לעולם ברייתא זאת בשיטת רבי יהודה היא, ולא קשה למה לא שנה התנא את החומר של כלים והחומר של טמון, כי רבי יהודה מחייב גם את הכלים בבור וגם את הטמון באש. ומה שדחית, שאי אפשר לומר שהברייתא כרבי יהודה, כי בסיפא של הברייתא שנינו שאש חייבת על דבר שאינו ראוי לה ובור פטור, ולכאורה "אינו ראוי לה" היינו כלים, והרי רבי יהודה מחייב על כלים, יש לומר, כי מה שאמרה הברייתא "דבר שאין ראוי לה" חייב באש, לאו לאתויי כלים, לא באה הבריתא לרבות את הכלים שבעל האש חייב עליהם, אלא לאתויי, אלא באה לרבות ליחכה נירו, האש שרפה והזיקה לאדמתו החרושה [האדמה מתקשה, ועליו לחרוש אותה שוב], וסכסכה אבניו, האש קלקלה והזיקה לאבניו ^[10] - חייב. ^[11] ומה שאין כן בבור, שלא תיתכן בו מציאות כזו של היזק. ^[12]

מתקיף לה [הקשה] רב אשי: ליתני, מדוע לא ישנה התנא של הברייתא: חומר נוסף שיש בשור מבבור, שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשים, שור שהיה קדוש בקדושת קרבן, ונפל בו מום, ונפסל מלהקריבו, ונפדה, ויצא לחולין. אם נגח אותו שור אחר, חייב בעל השור, שנאמר "כי יגח שור איש את רעהו", ושור זה, כיון שנפדה, נחשב הוא "שור רעהו". מה שאין כן בבור, שאם שור כזה נפל בבור, ומת, פטור. כי בבור נאמר "בעל הבור ישלם ... והמת יהיה לו". ודרשו מכאן חכמים, שאם המת יהיה שלו, של בעל הבור, אזי ישלם בעל הבור, אבל בשור זה, כיון שיש לנהוג בו מנהג של כבוד עקב היותו קדוש בקדושת קרבן בעבר, והדין הוא שאסור להאכיל את נבלתו לכלבים, נחשב הדבר כמו שאין המת של בעל הבור. ^[13] ואם כן, יש חומר נוסף בשור מבור, ומדוע התנא לא שנה זאת?

וכל הקושיא הזו הינה רק לפי התירוץ האחרון, כפי שהגמרא ממשיכה לבאר:

אי אמרת בשלמא רבנן היא, אם תאמר כתירוץ הראשון, שהברייתא לדעת רבנן נאמרה, ניחא, כי לשיטתם התנא שייר גם את החומרא של כלים ושל טמון, ואם כן איידי דשייר הך, שייר נמי הך. היות ושייר את אלו, שייר גם חומרא זו.

אלא, אי אמרת שהברייתא לדעת רבי יהודה היא, ואם כן לא מצינו ששייר התנא כל חומרא שלא שנאה, שהרי כלים בבור וטמון באש מחייב רבי יהודה, אם כן, יקשה: מאי שייר, דהאי שייר!? איזו חומרא נוספת שייר התנא שלא שנאה, עד שנוכל לומר שאף את החומרא של פסולי המוקדשים שייר התנא. ^[14]

ומשיבה הגמרא: אף לדעת רבי יהודה מצינו ששייר התנא חומרא נוספת שלא שנה והיא: שייר דש בנירו. שור הדש בשדה חרושה של חברו, ונתכוון לדוש, וקלקל בכך את החרישה, חייב משום קרן, לפי שנתכוון להזיק. ^[15] ולכן מצינו חומר בשור שאין בבור, כי בבור לא שייך מציאות של היזק קרקע.

אך הגמרא דוחה: אי באת ליישב שהתנא שייר את החומרא של שור פסולי המוקדשין, משום ששייר חומרא של דש בנירו, אי אפשר לומר כן, כי לאו שיורא הוא, אין זה נחשב לשיור ! דהתנא, שהרי שנינו כבר בברייתא, "חומר בשור, שכן דרכו לילך ולהזיק", וחומרא זו של "דש בנירו" כלולה אף היא בכלל חומרא זו, כי כל הסיבה שהיא נחשבת חומרא לעומת הבור היא בכך שהבור אין דרכו לילך ולהזיק, ולכן לא שייך בו היזק קרקע. ואם כן, לא נחשב שהתנא שייר חומרא זו. וחוזרת הקושיא, שאם נעמיד את הברייתא כרבי יהודה, יקשה, למה לא שנה התנא גם את החומרא של פסולי המוקדשים. אבל אם נעמיד כרבנן ניחא.

שנינו במשנתנו: הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו.

ומביאה הגמרא ברייתא המפרשת מהו האופן אשר בזימון מקצת הנזק מתחייב בכולו:

תנו רבנן: הכשרתי מקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו, כיצד? מהו האופן שבהכשרת מקצת נזק מתחייב בכולו?

החופר בור עמוק תשעה טפחים, שאין בו כדי להמית, ובא אדם אחר, והשלימו לעומק עשרה טפחים. ועתה יש בו כדי להמית. האחרון, שהשלים את גובה העשרה טפחים, חייב, ומשלם נזק שלם, בין אם נפל שור והומת, או אם רק הוזק. וזהו "המכשיר מקצת הנזק", כי הוא חפר רק טפח אחד, ובכל זאת הוא חייב כאילו הכשיר את כל הנזק. ^[16]

והניחה הגמרא שהאחרון חייב בין במיתה ובין בנזיקין, ^[17] ולכן היא מבארת:

וזה - דלא כשיטת רבי.

דתניא בברייתא: החופר בור תשעה טפחים, ובא אחר והשלימו לעשרה, ונפל שם שור או חמור, בין אם מת בין אם רק הוזק ^[18] - האחרון שהשלימו לעשרה, חייב. רבי אומר: אחר אחרון למיתה. כלומר, רק לעניין מיתת השור מתייחס הנזק אחר האחרון בלבד, והראשון פטור כי בור תשעה אין בו כדי להמית. אבל אחר שניהם לנזקין. אם השור הוזק ולא מת, יתחלק תשלום הנזק בין שניהם, כי גם הראשון חפר בור שיש בו כדי להזיק.

וכיון שמשנתנו סוברת שאף בנזיקין רק האחרון חייב, הרי היא אינה כשיטת רבי.

אך הגמרא דוחה: רב פפא אמר: ניתן להעמיד את משנתנו גם לשיטת רבי, ומה שאמרה המשנה שחייב כהכשר כל נזקו, שמשמעו שהאחרון בלבד חייב, מדובר לענין מיתה, ודברי הכל היא. כי גם רבי מודה שלענין מיתה רק האחרון חייב. ^[19]

איכא דאמרי, יש האומרים שענין זה נשנה בבית המדרש בלשון קושיא: לימא דלא כרבי, האם נאמר שמשנתנו אינה לדעת רבי, הסובר שבנזיקין שניהם חייבים? ועל כך אמר רב פפא: משנתנו מדברת לענין מיתה, ודברי הכל היא.

מתקיף לה רב זירא: ותו ליכא!? וכי אין עוד אופנים בהם המכשיר מקצת נזק חייב כאילו הכשיר כל הנזק? ^[20]

והא איכא, הרי יש אופן אחר, כגון מי שמסר שורו לחמשה בני אדם שישמרוהו, ופשע בו אחד מהן, שהלך משם ולא שמרו, והשור הזיק. ודאי הדין הוא שזה היחיד שפשע חייב הוא לבדו בכל הנזק. הרי לנו שאף שהכשיר רק מקצת הנזק, חייב בכל הנזק. ^[21]

אך הגמרא דוחה שאין להעמיד כן כי היכי דמי, באיזה אופן נוכל להעמיד אפשרות שכזאת? אילימא דבלאו איהו לא הוה מינטר, אם נעמיד באופן שבלעדי שמירת החמישי לא יכולים ארבעת השומרים לשומרו, אם כן, פשיטא שהוא חייב הכל, דהרי איהו קעביד, הוא זה שעשה את כל הנזק, ולא הוי רק "הכשר מקצת נזק"!? ^[22]

אלא, אם נעמיד באופן דבלאו איהו נמי מינטר, שגם בלעדי שמירתו היה שמור השור על ידי האחרים, אם כן מדוע חייב כלל? מאי קעביד!? מה עשה בזה שהלך ולא שמר, הרי מכל מקום השור היה שמור, וצריך להיות פטור. ^[23] ולכן אין אפשרות להעמיד את המשנה באופן כזה.

מתקיף לה רב ששת: והא איכא, הרי יש אופן נוסף שמכשיר מקצת נזק וחייב בכל הנזק, כגון שהאחד הצית דליקה, והשני היה מרבה בחבילה, שהוסיף לדליקה חבילות של זמורות, ובכך קירב את הדליקה לגדיש של אחרים. ובאופן הזה, שורת הדין נותנת שהשני יהיה חייב בכל הנזק, למרות שלא נחשב שהכשיר את כל הנזק, כי לא הצית את הדליקה. ^[24]

והגמרא דוחה שאין להעמיד כן: היכי דמי, כיצד מדובר?

הערות

^[1] כך פירש רש"י. והקשה רבנו פרץ, הא תינח למאן דאמר אשו משום חציו, אלא למאן דאמר אשו משום ממונו, שסובר כי גם אם הנשרף היה כפות אין השורף חייב מיתה, כל זמן שלא הצית בגופו של הנשרף, אם כן, לא שייך פטור קים ליה בדרבה מיניה. וכן הקשה, שאין הפטור של קים ליה בדרבה מיניה אלא לגבי ממון שמתחייב בשעה שמתחייב מיתה, כגון הקורע שיראים בשעה שהמית אדם, אבל לגבי דמי נהרג, כגון כופר, לא שייך פטור קים ליה בדרבה מיניה. וראה נמי לעיל ד א בתוס' ד"ה כראי, שנקט שלא שייך פטור קים ליה בדרבה מיניה בכופר. והתוס' לעיל [ט ב ד"ה מה] כתבו שהפטור אש מכופר נלמד ממיעוט מיוחד, "אם כופר יושת עליו", עליו, ולא על האש. ולענין שלשים של עבד כתב הפני יהושע דכל שנתמעט מכופר, נתמעט גם משלשים של עבד. ראה לעיל ט ב בהערה אחרונה. ויש אחרונים המפרשים שאף רש"י לא נתכוון כאן לפטור כופר, דזה ילפינן מ"עליו", וכמו שכתבו התוס', אלא כוונתו לפטור מדמים. ולפי זה מיושבת הקושיא שלא שייך בכופר קים ליה בדרבה מיניה. [וראה גם בפני יהושע, שכתב, שלענין דמים אומרים ממה נפשך, למאן דאמר אשו משום חיציו הוי אדם, ופטור על הדמים, ולמאן דאמר אשו משום ממונו באמת בעי רבא לקמן מ"ג].

^[2] ט ב, לריש לקיש דוקא במסר גחלת ולרבי יוחנן אף במסר שלהבת. ודברי הברייתא צ"ב, דנתבאר לעיל שם שלר"ל פטור באש כיון שגחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזיל, ומה שאין כן שור שדרכו לנתוקי וכו'. וכן לרבי יוחנן יש חילוק במציאות דהתם צבתא דחרש קא גרים והכא לאו צבתא דחרש קא גרים, ואם כן מה חומרא יש כאן. ובתוס' שאנץ הוכיח מכך "דהני חומרות דקא קא חשיב הכא, לאו למימרא דלא ילפי מהדדי וכו' ואין זו חומרא דשייך למעבד מיניה פירכא דטעמא הוא דאיכא למילתא, דהכא פשע והכא לא פשע". וראה לעיל ט ב בהערה 37. וראה עוד בגרנ"ט סימן קכ"ח המבאר שהוא חילוק בעצם שם מזיק. שלאש אין עדיין שם מזיק ולכן סגי בשמירה פחותה יותר.

^[3] לריש לקיש גם בבור מכוסה. ולרבי יוחנן בבור מגולה.

^[4] ראה לעיל ו ב בהערה 9 שהבאנו מדברי אחרונים לבאר את החילוק בין האש והבור, אם מפאת שעדיין הרוח צריכה להוליכו, או שהדליקה ברשותו ראה שם. וראה נמי ברשב"א דף ה ב, "אש יוכיח, שאין תחילת עשייתו לנזק, שזה מדליקו בתוך רשותו לצרכו, והלכה חוץ לרשותו והזיקה".

^[5] ראה ריש פרקין הערה 12 מה שהבאנו בשם תפארת ישראל, שלדבר ההולך ומזיק יש צורך בשמירה יתירה ראה שם.

^[6] בביאור ההגדרה "אינו ראוי לה" ראה הערה 11.

^[7] וצ"ב הא אפשר לומר שלכל אחד יש את הראוי לו ואת שאין ראוי לו, ובאמת כלים נחשבים ראויים לבור, ואינו ראוי זה כאשר הבור ממית בפחות מעומק עשרה טפחים, אלא כיון שגבי אש הכוונה היא לכלים, וזה שייך גם בבור, סברא הוא לפרש שאינו ראוי דבור, דומיא דאש הוא [רבנו פרץ]. וראה בהערה 11.

^[8] שאין דרך התנא לשנות הכל ולהשאיר דבר אחד [רש"י תענית יג ב]. וראה עוד בהערה 14.

^[9] התוס' העירו שרש"י לא דקדק בדוגמא שהביא, שכן דין התבואה כדין הכלים שפטור בבור. והדוגמא שחייב בטמון היא אם היה בשק גדיים או עופות חיים. רבנו פרץ. וראה בהערות בחברותא על התוס' מה שכתבו בשם הפנ"י.

^[10] "באבנים שייך לשון סכסוך שלא נשרפו לגמרי, אלא שסכסכה ונדבקה האש בהן וסכסכה מעט" [רש"י לעיל ו א].

^[11] ומקרי אינו ראוי לה "שאין עיקר אש בכך" [רש"י לעיל ו א] וראה לעיל ו א בהערה 1 בשם הגרנ"ט שהכוונה שאינו מצוי שישרוף ראה שם. וראה עוד בהערה הבאה.

^[12] כך מפרשים התוס' לפי רש"י בהמשך. ולפי זה "אינו ראוי באש" הכוונה שאינו מצוי, ובבור הכוונה שאינו שייך בבור. והתוס' הקשו, שלפי זה יכלו למצוא הרבה דוגמאות של דברים הקבועים במקומם שלא שייך בבור בגלל המציאות, וכגון לשרוף בית וכדומה. לכן פירשו שכוונת הברייתא שאש חייב בדבר שאין רגילות שיזיק, כגון ליחכה נירו, והבור פטור על דבר שאין רגילות שיזיק וכגון בור פחות מעשרה. וראה לעיל הערה 7, שסברא היא שכוונת הברייתא באינו ראוי בבור הוא דומיא דאש, ואולם כל זה אם נזק זה שייך גם בבור וגם באש וכמו בכלים, אבל ליחכה נירו, שלא שייך בבור, לכן מתפרש לגבי בור בשאינו גבוה עשרה טפחים, שאינו ראוי להמית. רבנו פרץ. [וראה שם מה שמתרץ עוד].

^[13] כדדרשינן בבכורות טו א, "תזבח" ולא גיזה, "בשר" ולא חלב, "ואכלת" ולא לכלבים. ואע"ג דגם בשור נאמר "והמת יהיה לו", מוקמינן לה לקמן [ע"ב] לבעלים מטפלים בנבילה. רש"י.

^[14] ראה לעיל הערה 8. וראה עוד בתוס' שאנץ שכתב: "מכאן משמע דאין לו לעולם לתנא לשייר דבר אחד. ולא כמו שפירש רשב"ם בכל דוכתא דדייק הכי, מנא לך ששייר התנא שום דבר שאתה עושה אותו שיירן, ומפרש שכך דרכו לשייר דבר אחד כמו שניים. וכאן אי אפשר לומר כן, דממה נפשך תנא זה שיירן ששייר שור פסולי המוקדשים, ואפ"ה אין מתיישב אם לא שייר עוד דבר אחר".

^[15] כך פירש רש"י, ובלשונו: "ונתכוון לכך שהרי השוורין מלומדין בדישה תולדה דקרן היא שכוונתה להזיק וכו"'. ובתוס' תלמיד ר"ת תמה, איך הוי תולדה דקרן? והרי דרך הילוכה קא עבדה וגם אין כוונתה להזיק, ואע"פ שהשוורים מלומדים בדישה, היינו רק בשדה בור, שהוא לתקן, ולא בשדה ניר שהוא קלקול. ועל כן, פירשו דהוי תולדה דקרן משום דמשונה הוא שאין דרכו לדוש בנירו. וראה לעיל בדף ב א הערה 37 ו- 45 בענין זה.

^[16] ולקמן נא א לומדים זאת מפסוקים [רש"י ותוס']. ובשיעורי ר' שמואל הקשה, דמשמע שהוא גזירת הכתוב בבור, ואילו במשנה משמע שזה הלכה בכל הנזיקין.

^[17] כי לעניין מיתה כיון שעד עתה לא היה בו כדי להמית, לא נחשב שהאחרון הכשיר רק מקצת נזק, אלא האחרון עשה הכל, לכן הבינה הגמרא שאחרון חייב גם לעניין נזיקין. תוס' רבנו פרץ.

^[18] נחלקו הראשונים אם דין זה נאמר רק כשאחרון השלים לי' או גם בחופר בור ח' ובא אחר וחפר טפח והשלימו לט'. הרבה מהראשונים נקטו להלן נא א שדין זה הוא דוקא בהשלים לבור י'. וראה כן בשו"ע סימן ת"י סעיף יג. ואולם בשיטמ"ק כאן ושם הביא ראשונים הסוברים שהדין כן גם במשלים לבור ט'. ואם ראשון חפר בור י' והשני טפח נוסף ראה בתוס' בעמוד ב' ד"ה מאי קעביד דפטור וכן איתא ברבנו פרץ וברשב"א, וראה להלן נא א בתוס' שמשמע שחייב, ובגליון הש"ס שם.

^[19] רב פפא סבר שגם לעניין מיתה מקרי שהאחרון הכשיר רק מקצת כי במציאות חפר רק טפח ולולי התשעה שהראשון חפר לא היה מיתה. תוס' רבנו פרץ. וראה עוד בהערות הבאות בשם ר ש"י.

^[20] קושייתו של רבי זירא ניתן לפרשה שהיא על הברייתא מדוע נקטה רק אופן כזה. ואפשר לפרש שהכוונה על הגמרא למה הביאה רק את הברייתא עם הציור הזה. והתוס' הקשו על קושיית רבי זירא אטו התנא כרוכל שימנה את כל האופנים משמע שהבינו שהקושיא על הברייתא. ואולם מתרצים התוס', שרבי זירא הקשה היות ודוחק להעמיד דלא כרבי או במיתה ולכולי עלמא, ומשמע [ראה במהרש"א], שמפרשים שהקושיא היא על הגמרא למה לא העמידה באופנים אחרים [וראה בהערות בחברותא על התוס']. ויש שפירשו את שאלת רבי זירא, משום שמהברייתא נראה שהכשרתי את נזקו יתכן בבור לבד ולא בשאר אבות נזיקין, ולכן הקשה משור אש ואדם. פנ"י. וכן שלא נאמר שדוקא בבור הדין כן מגזירת הכתוב. קיקיון דיונה. וראה לעיל הערה 16].

^[21] הגמרא בהמשך דוחה שאין זה נחשב מכשיר מקצת נזק, אך צ"ב מה היתה הסלקא דעתך שנחשב למכשיר מקצת הנזק. וכתב בשיטמ"ק "דסלקא דעתך דאיירי דבלאו איהו לא מינטר והוצרך להשמיענו שאחרון חייב לפי ששאר שומרים עשו קצת פשיעה והאחרון עשה פשיעה גמורה, ולא היה נראה לו שיהיה פשיטא". ובלחם אבירים מפרש, שהסלקא דעתך היה שבלאו איהו מינטר, אלא שמכל מקום הם פטורים כיון שיכולים לטעון שלא קיבלו השמירה אלא בחברת כולם ולכן הוא בלבד חייב.

^[22] ואינו דומה לחופר בור שהמשלים לעשרה נקרא רק מכשיר מקצת נזק, כי שם הראשון שחפר תשעה טפחים הרי הוא שותף בעשיית הנזק, ואילולי הוא לא היה הנזק, אבל כאן האחרים אינם שותפים כלל לפשיעה [רש"י בעמוד ב'].

^[23] כך פירש רש"י. והרא"ש מוסיף שמיירי שהאחרים לא סילקו עצמם כשפשע וכו' ולכן הם חייבים והוא פטור. והנה בהמשך הגמרא מביאה אוקימתות נוספות לגבי אש ואדם, ובפשטות אף שם כשהגמרא שואלת מאי קעביד הכוונה שעליו להיות פטור לגמרי. ויש ראשונים הסוברים ש"מאי קעביד" פירושו שלא עשה יותר מאחרים, וכולם חייבים. ראה כן בתוס' וברשב"א ובתוס' ר"פ. והפני יהושע מפרש שרש"י ותוס' לא נחלקו, ורש"י מיירי רק לעניין מסר שורו לחמישה בנ"א שבזה האחרון לא עשה כלום, והתוס' מיירי מהאופן המוזכר בהמשך "מרבה בחבילה" והלאה. ואולם ברשב"א ור"פ מבואר שמחייבים בכל האופנים ראה שם. וראה בפנ"י למה בניזוק בבור י' הגמרא לא שואלת שכיון שבלאו איהו היה ניזוק מאי קעביד.

^[24] כך פירש רש"י. אבל הרמב"ם [פ"ו מהלכות חובל ומזיק הי"ד] פירש "מרבה בחבילה", שחמישה הניחו חבילות על בהמה ולא מתה, ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה. וכוונת הגמרא בלאו איהו וכו', אם בלעדיו היתה מהלכת וכו'. ראה שם במגיד משנה.

חומר בשור, כלומר, בנזקי קרן מבאש, חומר באש מבשור.

כיצד חומר בשור מבאש? — שהשור שהרג אדם משלם בעליו כופר, וחייב בשלשים סלעים של עבד שמשלם לאדוניו אם הרגו שורו. נגמר דינו למיתה — אסור בהנאה. ועוד, אם מסרו לחרש שוטה וקטן — חייב, מה שאין כן באש שאין בה כל אלו החיובים. חומר באש מבשור — שהאש מועדת מתחילתה, מה שאין כן בשור.

ועוד, חומר באש מבבור, וחומר בבור מבאש;

חומר בבור מבאש — שתחילת עשייתו של הבור לנזק, מסרו לחרש שוטה וקטן שישמרוהו — חייב, מה שאין כן באש. ומצד אחר חומר באש מבבור שכן האש דרכה לילך ממקומה ולהזיק, והיא מועדת לאכול (לשרוף) בין דבר הראוי לה כגון חומרים העשויים להישרף, ובין דבר שאינו ראוי לה. שגם אם גרמה האש נזק לדברים שאין דרכם להישרף — חייב בעל האש עליהם, מה שאין כן בבור שאינו הולך ממקומו ומזיק, ובעל הבור אחראי לתשלומי נזקי הבור רק על דברים מסויימים, ולא על הכל.

ושואלים, וליתני [ושישנה] עוד הבדל: חומר בשור מבבור — שהשור חייב בו שישלם בעליו את ערך הכלים שהזיק לבעליהם, מה שאין כן בבור שאינו חייב לשלם על כלים שנפלו וניזוקו בבור!

ודוחים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא, שהוא מחייב בתשלומים אף על נזקי כלים בבור.

על כך מקשים: אי [אם] דעת ר' יהודה היא — אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: חומר באש מבבור — שהאש דרכה לילך ולהזיק, ומועד לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה, מה שאין כן בבור. ומעתה נברר את הענין: דבר הראוי לה מאי נינהו [מה הוא] — עצים וכיוצא בהם, דבר שאין ראוי לה מאי נינהו [מה הם] — כלים, ונאמר בברייתא על כך מה שאין כן בבור. ומעתה, אי [אם] כשיטת ר' יהודה היא — הא אמרת [הרי אומר אתה] שמחייב היה ר' יהודה על נזקי כלים בבור!

אלא לעולם תפרש שברייתא זו כשיטת רבנן [חכמים] היא הפוטרים נזקי כלים בבור. ובתשובה לשאלה מדוע לא שנה גם הבדל זה של נזקי כלים בין בור ושור, יש לומר כי תנא [שנה] ושייר דברים אחדים, שלא פירש התנא את כל ההבדלים הקיימים. ושואלים: מאי [מה] שייר עוד שאומר אתה דהאי [שאת זה] שייר, כלומר, אינך יכול לטעון שהתנא נותן רשימה שאינה מלאה רק בגלל דבר אחד, ואם כן מהו הנוסף עליו? ומשיבים: שייר טמון, שבנזקי אש אינו חייב על נזקים של מה שהיה טמון ולא נראה לעין בשעה שהדליקו את האש — מה שאין כן באבות נזיקין אחרים שאין מחלקים בכך, וחייב אף על הטמון.

ותירוץ אחר לשאלה: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: לעולם הברייתא כשיטת ר' יהודה היא, אלא דבר שאין ראוי לה ששנוי אצל האש שחייב, ופטור בבור, לאו לאתויי [לא להביא, לרבות] כלים, אלא לאתויי [להביא] דבר אחר — ליחכה האש את נירו (שדהו) וסכסכה (חרכה) את אבניו שעל כך הוא חייב, ומה ששנו "מה שאין כן בבור" — שלא שייך דבר זה בבור.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי על תירוץ זה שהברייתא כר' יהודה, ולא שייר בה דבר: הלא יש הבדל נוסף בין שור ובור, ואפשר ליתני [שישנה] כך: חומר בשור מבבור — שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין שהוא שור שהוקדש לקרבן ואחר כך נפל בו מום ונפסל מהקרבה, ונפדה, שאף לאחר פדיונו יש בו צד קדושה, ושור כזה, אם נגחו שור אחר — חייב לשלם לבעל השור, מה שאין כן בבור, ששור פסולי המוקדשים שנפל בבור — אין בעל הבור חייב עליו!

אי אמרת בשלמא רבנן [נניח אם אומר אתה שברייתא זו כשיטת חכמים] היא — איידי [מתוך] ששייר הך [את זו], נזקי כלים — שייר נמי הך [גם את זו], את בהמת פסולי המוקדשים. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהברייתא כשיטת ר' יהודה היא, מאי [מה] שייר עוד דהאי [שאת זה] גם שייר?

ומשיבים: שייר גם את המקרה של דש (דרס) בנירו, שהשור דרס בכוונה על גבי שדה חרוש. שנזק זה אינו נחשב תולדה של רגל, משום שאינו כדרכו, שאין דרכו לדוש מקום שדורך בו, אלא כתולדה של קרן, שהשור רוצה להזיק על ידי דריסה וחייב בעליו בתשלומי הנזק. מה שאין כן בבור — שהרי אין שייך דבר זה בבור. ומקשים: אי [אם] משום דש בנירו לאו שיורא [לא שיור] הוא, דהתנא [שהרי כבר שנה] בשור באופן כללי: שכן דרכו לילך ולהזיק, ודבר זה הוא חלק מדרכי הנזק של שור, שחמור הוא בזה כשאר נזקים. ואם כן יש לחזור לשיטה שברייתא זו היא כשיטת חכמים.

א שנינו במשנה: הכשרתי במקצת נזקו וכו'.

ומביאים ברייתא בה תנו רבנן [שנו חכמים] דין זה בביאור ובהרחבה: הכשרתי מקצת נזקו — חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. כיצד הוא דין זה? החופר בור שעומקו תשעה טפחים, ובא אדם אחר וחפר בו טפח נוסף והשלימו לעשרה טפחים, שהוא שיעור בו לחיוב במיתה — האחרון חייב על כל הנזקים שנגרמו בבור זה, הרי שאף שהכשיר ועשה רק מקצת נזקו, חייב כאילו עשאו כולו.

ומעירים: ודבר זה שלא כשיטת רבי שאינו סבור כן. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: החופר בור שעומקו תשעה טפחים ובא אחר והשלימו לעשרה — האחרון חייב בכל, בין בנזקים בין במיתה. רבי אומר: יש לחלק; אחר אחרון למיתה, שאחריותו של האחרון היא במקרה שנפלה שם בהמה ומתה, אולם אחר שניהם, שהאחריות חלה על שניהם לענין נזקין אם הוזקה הבהמה ולא מתה, שהרי גם מי שחפר בור תשעה חייב על נזקיו.

רב פפא אמר: באמת יש לפרש את מה ששנינו שהמכשיר מקצת הנזק חייב בכל לענין מיתה שנגרמה בבור, ואז תהיה דברי הכל, גם כדעת רבי.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שמועה זו בסגנון אחר. שכך שאלו: לימא [האם לומר] שברייתא זו היא שלא כשיטת רבי? אמר רב פפא: אפשר לפרש שכאן מדובר רק לענין מיתה, ואם כן הרי היא כדברי הכל.

על הברייתא שפירשה את משנתנו בבור שהשלימו לעשרה, מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: ותו ליכא [והאם אין עוד] מקרים שאדם שהכשיר מקצת הנזק חייב כאילו הכשיר כל הנזק? והא איכא [והרי יש] מקרה כגון זה: מסר שורו לחמשה בני אדם ופשע בו (התרשל בשמירתו) אחד מהן מן השומרים, והלך השור והזיק — הרי שומר זה חייב, ונמצא שאף ששומר זה היה רק אחד מן החבורה ולא הכשיר אלא מקצת הנזק, הרי זה חייב על הכל.

קושיה זו דוחים, שכן יש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]: אילימא דבלאו איהו [אם תאמר שבלעדיו] לא הוה מינטר [היה השור נשמר] וצריך חמישה אנשים לשומרו, אם כן פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שחייב, דאיהו קעביד [שהרי הוא עשה] וגרם את הנזק במה שנתרשל בשמירה, שהלא בלעדיו אין השור נשמר, והרי זה כמכשיר כל נזקו. אלא תאמר דבלאו איהו נמי מינטר [שבלעדיו גם כן נשמר] ואין צורך בחמישה — אם כן מאי קעביד [מה הוא עשה] בכך שהתרשל בשמירתו? והרי בלעדיו גם כן נשמר השור, ואם כן באמת לא הכשיר אפילו מקצת נזקו. ואם כן דוגמה זו שהביא ר' זירא אינה שייכת לנושא שדובר בו.

כדרך שעשה ר' זירא מתקיף לה [מקשה על כך] על הברייתא שנקטה דווקא דוגמא אחת רב ששת באופן אחר: והא איכא [והרי יש] עוד מקרה של מכשיר מקצת נזקו, והוא המרבה בחבילה, אם אדם מוסיף עצים למדורה ועל ידי זה גורם שתיווצר דליקה ששרפה שדה אחר!

ואף קושיה זו דוחים, שכן יש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

There is a stringency that applies to the category of Ox as opposed to Fire, and conversely, there is a stringency that applies to Fire as opposed to Ox.

The baraita elucidates: The stringency that applies to the category of Ox as opposed to the category of Fire is that if an ox kills a Jew the owner is liable to pay a ransom, and for killing a slave the owner is liable to pay thirty sela. Furthermore, in such a case, once the court hears the evidence and the verdict of the ox is complete and the court rules that the ox must be killed, it is prohibited to derive any benefit from the ox. And if one transfers his ox to the care of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, and it causes damage, he is liable. All of this is not so with regard to a fire. And the stringency that applies to Fire as opposed to Ox is that the one responsible for the fire is considered forewarned from its inception, which is not so with regard to an ox.

There is a stringency that applies to the category of Fire as opposed to the category of Pit, and conversely, there is a stringency that applies to Pit as opposed to Fire.

The baraita elucidates: The stringency that applies to the category of Pit as opposed to the category of Fire is that its initial formation, e.g., its digging, is done in a manner that can result in damage, and if one transfers it to the care of a deaf-mute, an imbecile, or a minor and it causes damage, one is liable. This is not so with regard to a fire. The stringency that applies to Fire as opposed to Pit is that the typical manner of a fire is to proceed and cause damage. And the one responsible for it is considered forewarned with regard to its consuming both something that is fitting for it and something that is not fitting for it, i.e., both flammable and non-flammable items. This is not so with regard to a pit.

The Gemara asks: But let the baraita also teach the following additional stringency: A stringency that applies to Ox as opposed to Pit is that if the ox damages vessels, the ox’s owner is liable to pay for the vessels, which is not so with regard to a pit, which incurs liability for its owner only for damage it causes to people and to animals but not to vessels.

The Gemara explains: In accordance with whose opinion is this baraita taught? It is taught in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who deems one liable also for damage caused to vessels by his pit.

The Gemara challenges this: If the baraita is in accordance with Rabbi Yehuda, try to say and explain accordingly the latter clause, which states: The stringency that applies to Fire as opposed to Pit is that the typical manner of a fire is to proceed and cause damage. And the one responsible for it is considered forewarned with regard to its consuming both something that is fitting for it and something that is not fitting for it. This is not so with regard to a pit. The Gemara clarifies: Something that is fitting for it, what are these? Pieces of wood. Something that is not fitting for it, what are these? Vessels. And yet the baraita concludes: This is not so with regard to a pit, which indicates that liability is not incurred for damage done to vessels by one’s pit. The Gemara presents the difficulty: If the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t you say that Rabbi Yehuda deems one liable for damage caused to vessels by his pit?

Rather, actually, the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the additional stringency mentioned is true but was not mentioned because the tanna taught certain cases and omitted others. The Gemara asks: What else did he omit that makes it reasonable to assume that he omitted this? As a tanna would never omit just a single case, perforce there must be more. The Gemara explains: He also omitted the case of damage done to a concealed item. Liability is incurred for damage done to a concealed item only when it was caused through a category of damage other than fire. If it is damaged by a fire that one lit, he is exempt.

The Gemara suggests another explanation of the baraita: If you wish, say that actually the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and explain that the term: Something that is not fitting for it, in the baraita, does not serve to include vessels; with regard to vessels there is no distinction between Fire and Pit. Rather, it serves to include a case where a fire scorched another person’s plowed field or singed [sikhsekha] his stones, which are ways of causing damage that cannot be caused by a pit.

Rav Ashi objects to this suggestion: If so, let the baraita also teach the following additional stringency: A stringency that applies to Ox as opposed to Pit is that in the primary category of Ox one is liable if his ox damages another’s ox that is in the category of disqualified consecrated animals, i.e., an animal set aside to be an offering that was disqualified from use and then redeemed. He is liable despite the fact that even after being redeemed it retains a degree of sanctity. This is not so with regard to damage caused by a pit to a disqualified consecrated animal, as in that case he is not liable for the damage caused.

Rav Ashi explains his objection: Granted, if you say that the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, then since the tanna omitted that case of damage done to vessels, he also omitted this case of damage done to disqualified consecrated animals. But if you say that the baraita is in accordance with Rabbi Yehuda, what else did he omit that makes it reasonable to assume that he omitted this?

The Gemara answers: He omitted the case of an ox that intentionally trampled on a plowed field of another person in order to cause damage. Since the damage was intentional it is included in the primary category of Goring and so one is liable. This manner of causing damage cannot be done by a pit. The Gemara rejects this: If one claims that the tanna omitted the case of damage done to disqualified consecrated animals only due to the fact that he also omitted the case of an ox that intentionally trampled on a plowed field of another person, that is not a sufficient justification. The latter case is not an additional independent omission, as it is included in that which is taught in that baraita: The stringency that applies to Fire as opposed to Pit is that the typical manner of a fire is to proceed and cause damage. The fact that there is no case in the category of Pit corresponding to an ox that intentionally trampled on a plowed field is addressed by this clause.

§ The mishna states: In any case in which I facilitated part of the damage it caused, I am liable for payments of restitution for damage it caused, as if I were the one who facilitated the entire damage it caused.

The Sages taught a baraita that elucidates the mishna’s ruling: In any case in which I facilitated part of the damage it caused, I am liable for payments of restitution for damage it caused, as if I were the one who facilitated the entire damage it caused. How so? In the case of one who digs a pit to a depth of nine handbreadths, and another person comes along and completes the digging to a depth of ten handbreadths, the depth at which a pit, according to halakha, can cause death, only the latter individual is liable for injuries and death caused by the pit. Although the pit was already able to cause injury before the second individual deepened it, since by deepening it he increased its capacity to cause damage, he becomes liable for any damage it causes.

The Gemara suggests: And this is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: In the case of one who digs a pit to a depth of nine handbreadths, and another person comes along and completes the digging to a depth of ten handbreadths, only the latter individual is liable for both injuries and death caused by the pit. Rabbi Yehuda HaNasi says: With regard to death caused by the pit, the responsibility is ascribed to the latter individual. With regard to damage caused by the pit, the responsibility is ascribed to the two of them.

Rav Pappa said: The baraita refers only to a digger’s liability for death caused by a pit, and then the ruling of the baraita is unanimous, i.e., it is in accordance with the opinions of both the first tanna and Rabbi Yehuda HaNasi.

There are those who say that the preceding discussion took a slightly different form: The Gemara asks: Shall we say that the baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? Rav Pappa answered and said: The baraita refers only to a digger’s liability for death caused by a pit, and then the ruling of the baraita is unanimous.

Rabbi Zeira objects to the explanation of the baraita, that the mishna is referring only to one specific case: But are there no more cases? But isn’t there the case of one who transferred his ox to five individuals in order for them to safeguard it, and one of them was negligent in his duties and the ox caused damage? Isn’t this individual liable for all the damage? This seems to be an additional example of the principle in the mishna that if one facilitated part of the damage caused, he is liable for payments of restitution for the damage caused, as if he were the one who facilitated the entire damage, so the baraita should have mentioned it.

The Gemara rejects the possibility that the mishna could be referring to this case: What are the circumstances in which the negligent watchman bears full liability? If we say that without him the ox would not have been properly safeguarded because the ox was particularly strong and it took all five individuals to safeguard it, it is obvious that the negligent individual is liable for all the damage. The reason is that he alone, through his negligence, caused all the damage, not just part of it. Rather, the case must be where even without him the ox would still have been sufficiently safeguarded. The Gemara asks: But if that is the case, what did he do by not safeguarding it? It was still safeguarded without him, so he should not be liable for even part of the damage. It is apparent, then, that the mishna is not referring to this case.

Rav Sheshet objects to the explanation of the baraita, that the mishna is referring only to one specific case: But isn’t there also the case of a fire that was left unattended by its owner and someone else augmented the fire by adding a bundle of wood to it, thereby increasing the capacity of the fire to cause damage to another’s field? Even though he only increased the fire’s capacity to damage, he is liable for any damage it causes. Seemingly, this is an additional example of the mishna’s principle that if one facilitated part of the damage caused, he is liable for payments of restitution for the damage caused, as if he were one who facilitated the entire damage, so the baraita should have mentioned it.

The Gemara rejects this suggestion: What are the circumstances?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חומר בשור מבאש כו' עד מסר לחרש שוטה וקטן חייב מה שאין כן באש. חומר באש [מבשור] שהאש מועדת מתחילתה מה שאין כן בשור.

חומר בבור מבאש שהבור תחלת עשייתו לנזק ומסרו לחרש שוטה וקטן חייב מה שאין כן באש. חומר באש [מבבור] שדרכה לילך ולהזיק ומועד לאכול בין דבר הראוי לה כגון עצים וכיוצא בהן ובין דבר שאין ראוי לה כגון כלים וכיוצא בהן מה שאין כן בבור וסתמא כרבנן דפטרי בנזקי כלים בבור והאי דלא תני שהשור חייב בו את הכלים מה שאין כן בבור שיירה כמו ששייר הטמון שחייב כן השור מה שאין כן באש. וזה מפורש בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא:) משנה המדליק את הגדיש והיו בו כלים ר' יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטין כו' ושייר נמי חומר בשור שחייב בו שור פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור עיקרו בפ' שור שנגח את הפרה (דף נג:) דגרסי' התם פסולי המוקדשין אדם ושור חייבין ובור פטור מאי טעמא אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו. הני הוו שיורא אבל דש בנירו לא הוי שיורא דשמעינן ליה מדקתני ודרכו לילך ולהזיק ודבריו פשוטין הן ולא הוצרכנו לכתבם בלשון קצרה אלא להיותם נוחים לעמוד בהן המפרש להיותם בידו כללות:

פיסקא הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כו': ת"ר הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. פי' היה הבור חפור ט' טפחים והוספתי לו טפח נתחייבתי לשלם נזק כאלו אני חפרתי הבור כולו. וזהו כיצד זה החופר בור ט' כו' ודלא כרבי דתניא [החופר בור ט' טפחים ובא אחר והשלימו לי' טפחים האחרון חייב] רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהן לנזקין. ואוקמה ר' פפא למיתה ודברי הכל:

שייר טמון. כלומר שישנו בקרן ובבור ואינו באש ופרש"י ז"ל אם בעט (בקרן) [שור] בשק מלא כלים ושברן א"נ שק מלא תבואות שנפל לבור חייבין וליתא דכל מידי דלאו בעלי חיים ככלים לגבי (שור) [חמור] וכלהו ממעט מחמור וכדאמרינן בפרק הפרה (מח, ב) גבי נפל לבור והבאישו מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים.

ליחכה נירו וסכסכה אבניו. יש לפרש משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים ויש מקשים דכל דלא שייך ביה לא מיקרי חומרא מיהו מן הירושלמי שכתבתי למעלה נראה שהוצרכו הקרקעות להוציא (נזקי) [מנזקי] בור מוהמת יהיה לו אלא שזה ודאי קשיא שאם אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע שאינו מטלטל למה הוצרך הכתוב למעטו ואולי אם מחמת בורו נפלה כותלו של חברו וצ"ע וי"מ לאתויי ליחכה נירו דחייב אע"פ שאין רגילות שהזיק אש בנירו ובאבנים משא"כ בבור דפחות מעשרה פטור מן המיתה לפי שאין עשוי להמית בפחות מעשרה ולענין מה שמנה כאן בברייתא שיש בזה מה שאין בזה הוא תימא מפני מה מנה אלו והניח אותן שיש במשנה נראה שכל אותן שבמשנה נכללין באלו דהא קתני בברייתא שדרכו לילך ולהזיק וכלל בו שיש בו ר"ת וכונתו להזיק דלא שייך בבור והראב"ד ז"ל יש לו ענין אחר בזה ואינו מחוור כל הצורך לפי שהוא פירש שלא שנה בברייתא כחות ומדות הנזיקין (שראו) [שראוי] כל אחד להתחייב עליו אלא חומרות וחלקו הלכות וצריך לדחוק בזה הרבה לפי ששנה בברייתא שדרכו לילך ולהזיק וכן בבור שתחלת עשייתו לנזק וכל אלו מדות וכחות ולא חומרות.

ותו ליכא והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם. איכא למידק מאי קא קשיא דאפילו איכא טובא כי רוכלא אזיל ומחשיב וי"ל דמשום דמוקי לה דלא כר' א"נ ככ"ע למיתה ולא לנזיקין קא קשיא ליה דהא איכא אחרים לנזקין וככ"ע וקשיא לי דהא בסוף שמעתין אקשינן מההיא דתניא הכוהו עשרה בני אדם וההיא למיתה ולא לנזיקין וכר"י ודלא כרבנן ונ"ל דהתם ה"ק מדלא משכחת לה בעלמא בנזיקין ככ"ע מוקמת לה בחופר בור ודלא כר' ואמאי לא (מוקי) [מוקמת] לה בשהכוהו עשרה בני אדם ואהדר ליה כיון דעל כרחין מוקמינן לה בנזיקין וכרבנן וההיא בקטלא ויחידאה וא"ת אכתי אמאי לא אוקמה בנזיקין ואפילו לרבי וכגון שחפר הראשון בור רחבו יתר על עמקו ובא אחר וסיירו וכיירו עד שנעשה עמקו יתר על רחבו דבכי הא אפילו ר' מודה דשני חייב והראשון פטור לגמרי וי"ל דבכי הא לא מיקרי מכשיר מקצת נזקו אלא האחרון הכשיר כל נזקו.

הא דאמרינן: אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד. לאו לפוטרו לגמרי קאמר דאיהו נמי נעשה שומר עליו וכולן הכשירו נזקן והו"ל כחופר בור י' ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' דכולן חייבין כדתניא לקמן בפרק הפרה (בבא קמא נא, א) ואע"ג דבלא האחרונים הוה מתה אלא ה"ק מאי קא עביד שישלם את הכל והאחרים פטורים וכן כל מאי קא עביד אם באנו לפרש מאי קא עביד לשלם את הכל אבל משלם הראשון וכי אפשר לומר שאם השליך קיסם במדורה גדולה שיתחייב בכך י"ל דלא אמרו אלא במרבה (חבלות) [חבילות] שיש בהם כדי לילך ולהזיק דומיא דההיא דהשלימו לעשרים אבל אם אין בו כח כדי לילך ולהזיק פטור דהו"ל כחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר ובא אחר והשלימו לשנים עשר שהראשון חייב והאחרים פטורין.

חומר בקרן מבאש שהקרן דינו באלו שהזכרנו ושאם מסרו לחרש שוטה וקטן חייב כמו שהזכרנו מה שאין כן באש והאש מועד מתחלתו מה שאין כן בקרן:

חומר בבור מבאש שהבור תחלת עשייתו לנזק ושאם מסרו לחרש שוטה וקטן חייב כמו שהזכרנו וחייב על הטמון כבמגולה כגון אם נפלה שם תבואה טמונה בשק מה שאין כן באש והאש מועדת אף לדבר שאין ראוי לה כגון כלים אי לחכה נירו וסכסכה אבניו ודרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור:

שמא תאמר מפני מה אי אתה מונה בשור כונתו להזיק והיזקו מצוי ויש הנאה להיזקה ואותן שהוזכרו למעלה תדע שאין להזכיר בכאן אותן שכתבנו למעלה ואע"פ שמנו בסוגיא זו דרכו לילך ולהזיק ותחלת עשייתו לנזק אגב גררא הוא שהובאו בכאן ואף בדרכו לילך ולהזיק אפשר שהביאה לחדש בו דין והוא לחייב דש בנירו כמו שיתבאר למטה ומכל מקום אין הכונה במנין זה אלא למנות דברים שבהם נמצאו דברים אלו חמורים אבל אותם שלמעלה הם כעין טעם לחיובן ויש בהם שהם משותפות לשני הטעמים והוא מה שבארנו באש שהוא מועד לאכול בין ראוי בין שאין ראוי ולכך נמנה בשני המקומות ויש מפרשים שלא מנה בכאן אלא חומרות השוות בכל השאר:

שור של פסולי המוקדשין שנפדה ונפל בבור בעל הבור פטור שנאמר והמת יהיה לו וזה אין המת שלו שאע"פ שנפדה טעון הוא קבורה שנאמר ואכלת ולא לכלביך ואם נגחו שורו של חברו חייב הואיל ונפדה הרי הוא בכלל שור רעהו בין שהזיק בין שהוזק ואע"פ שאף בשור נאמר והמת יהיה לו לא בא אלא ללמד שהבעלים מיטפלין בנבלה כמו שיתבאר הא אם לא נפדה פטור אע"פ שעומד לכך מכל מקום עדין הקדש הוא ויש חולקים בזו:

שור שדש בנירו של חברו ונתכון לכך הרי זה תולדה של קרן:

מה שביארנו במשנה שהחופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה שהאחרון חייב לא סוף דבר למיתה אלא אף לנזקין ואע"פ שאף במעשה הראשון יש בכדי להזיק מ"מ האחרון חייב אף לנזקין הואיל ומ"מ חדש בו שיעור מיתה הא אם חפר זה שמנה והשני תשעה הואיל ולא חדש בו שיעור מיתה שניהם חייבים אחר שיש בחפירות שניהם בכדי להזיק וכן אם חפר זה עשרה וזה עשרים שניהם חייבים כמו שיתבאר בפרק הפרה:

מי שמסר שורו לחמשה בני אדם ופשע אחד מהם בשמירתו ויצא והזיק אם פשיעתו גרמה את ההיזק כגון שהשור עסקיו רעים כל כך עד שאין שמירת הארבעה שנשארו מספקת לו הרי זה שפשע לבד חייב והאחרים פטורים ואם לא גרמה פשיעתו כלום והוא שכבר היה משתמר בארבעה הרי זה לא פשע כלל והאחרים הוא שפשעו ולפיכך זה פטור מכל וכל והאחרים חייבים כך יראה לי מסוגיא זו במה שאמרו אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד וגדולי המחברים כתבו שכלם חייבים בין הוא בין האחרים וכן כתבו גדולי המפרשים ומה שאמרו בגמ' מאי קא עביד איהו שנראה משם ליפטר מכל וכל הם מפרשים מאי קא עביד איהו בפשיעה שלהם כדי לחייבו מן הכל יתחייבו כלם שכלם שומרים וכלם פושעים:

חומר בשור מבאש וכו'. כתבו בתוספות הא דלא תני שהשור בעלי חיים וכו' דבהכי תלי טעמא דפיטור באש. וקשה דמאי טעמא פטור באש משום שאין בו רוח חיים והרי בבור שאין בו רוח חיים ואף על פי כן במסרו לחרש חייב. וי"ל דלהכי לא חשיב הך חומרא דהוי בכלל כופר כדפירש רש"י לעיל. מהר"י כ"ץ ז"ל. ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל כתבו וז"ל ונראה לבאר דאף על גב דבבור נמי חייבין מכל מקום כאן באש פטור בשביל שאין בו רוח חיים. ע"כ.

מה שאין כן באש וכו'. פירש הקונטרס דבאש פטור מן הכופר אף כשאין יכול לברוח דקם ליה בדרבה מיניה. ואין נראה דלא מיירי אלא באש שכלו חציו דבלא כלו חציו לא הוי אש אלא אדם ממש. ע"כ גליון תוספות.

מה שאין כן באש וכו'. פירש בקונטרס דאש לא מיחייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא פטור דקם ליה בדרבה מיניה דשייך ביה חיוב מיתה. וקשה דהא תינח למאן דאמר אשו משום חציו אלא למאן דאמר משום ממונו אם כן לא שייך פיטור מקם ליה בדרבה מיניה. ועוד קשה למאן דאמר אשו משום חציו נמי ליכא חיוב מיתה בתר דכלו חציו דהתם מודה דמחייב משום ממונו כדקאמר לקמן בפרק כיצד. ועוד קשה דקם ליה בדרבה מיניה לא שייך רק לפטור ממון שעת מיתה כגון קרע שיראין אבל דמי נהרג כגון כופר לא שייך פטור דקם ליה בדרבה מיניה. וי"ל דלכך אש פטור מכופר דלא אשכחן חיוב בכופר רק בשור דכתיב אם כופר וכו' ודרשינן עליו ולא על האדם והכי נמי דרשינן עליו ולא על נזקין כגון אש ובור דמשמע עליו דוקא ולא על האחרים. ומכל מקום שן ורגל לא מימעטי מעליו כיון דהוו משור גופיה ואף על גב דהאי מועד מתחילתו וקרן לאו מועד מתחילתו כיון דכולהו איתנהו בשור כך לי מועד מתחילתו כמו מועד בשלש פעמים כיון דסופו להיות מועד. וא"ת למה לי מיעוט שור ולא אדם גבי בור תיפוק ליה מעליו דאמעוטי להו כל הניזקין. ויש לומר דאיצטריך למעוטי נכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דפטור דהתם לא שייך כופר והשתא פטור משור ולא אדם. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל מה שאין כן באש. תימה מנא ליה דאש פטור מכופר למאן דאמר אשו משום חציו ניחא דנפקא ליה מעליו ולא על האדם אבל למאן דאמר משום ממונו מנא לן דפטור. וצריך לומר כי היכי דדרשינן עליו ולא על האדם נדרוש עליו ולא על האש. ותימה הכי נמי נדרוש עליו ולא על הבור ואם כן למה לי למעוטי אדם. וי"ל דאיצטריך למעוטי גוי או עבד דמעליו לא ממעטי אלא בן חורין דשייך ביה כופר. אי נמי בבן חורין ולפטור מדמים איצטריך דמעליו לא פטרנא אלא מכופר. ותירוץ זה למאן דמחייב אש בדמי אדם ניחא דאיצטריך שור לפטור דמי אדם בבור אבל למאן דפטר אש מדמי אדם על כרחך מעליו נפקא ואם כן בבור נמי נפטריה מעליו. וי"ל דהא דפטר אש מדמי אדם לאו מעליו נפקא אלא לבתר דגלי לן בבור פיטור בדמי אדם משור ולא אדם גמר ליה אש מבור. ע"כ.

ליחכה נירו. גבי דש בנירו פירש רש"י ז"ל מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע וכו' ככתוב בתוספות. וקשה לפירושו דאין זו חומרא כיון דמה שבבור פטור היינו משום דלא שייך ביה האי היזקא ואף על גב דקתני נמי שדרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור אף על גב דהתם נמי לא שייך לא דמי דהכא קתני ומועדת לאכול בין ראוי לה בין שאינו ראוי לה ולשון מועדת משמע לענין חיוב. ואף על גב דלעיל גבי כי שדית בור בינייהו וכו' דפריך מה להנך שכן מועדין מתחילתן וההוא מועדין פירוש רבינו תם דרכן להזיק קאמר ולאו לענין חיוב קאמר כדפירשתי לעיל. מכל מקום בלשון ברייתא ומשנה לא מצינו לשון מועד כי אם לענין חיוב ואף על גב דלעיל קאמר נגמר דינו אסור בהנאה דבר דלא שייך בבור מכל מקום לעיל לא קאמר אלא דשייך בזה מה שאין בזה אבל הכא לענין חיוב הוא דקאמר דמשמע מילי דשייך הוא אבל אינו חייב וזה קשה דאפילו שייכות נמי אין בו. לכך נראה לפרש ליחכה נירו דחייב אף על פי שאין רגילות שתזיק וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת כיון דלענין פיטור שאינו ראוי לו קאמר דזה חשוב אינו ראוי לו כשימות בפחות מעשרה אם כן לעיל נמי היה לו לתרץ דשאינו ראוי לו גבי בור רצה לומר בענין זה ולא בכלים. וי"ל דודאי לעיל שהיה מפרש שאינו ראוי לו דאש בכלים וזה שייך בבור אם כן סברא הוא לפרש שאינו ראוי דבור דומיא דאש כיון דשייך בו אבל השתא דמפרשים שאינו ראוי לו דאש בליחכה נירו וכו' דלא שייך בבור לכך מוקמינן שפיר גבי בפחות מעשרה כדפירשתי. אי נמי לעיל דמוקי לה בכלים אף על גב דקצת ראוי הוא אצל אש אלא שאין ראוי לגמרי כמו עצים הילכך ליכא לאוקומי דכוותה גבי בור בהמית בפחות מעשרה דאינו ראוי כלל לבור אבל השתא דמוקמינן גבי אש בליחכה נירו דגבי אש אינו ראוי כלל לכך איכא לאוקומי דכוותה בבור בדבר שאינו ראוי כלל דהיינו המית בפחות מעשרה ולא בכלים דראוי קצת. כך נראה למורי שיחיה. תלמידי הר"ר פרץ ז"ל.
ולמורי הרב נראה ליישב פירוש הקונטרס דאף על גב דלא שייך בהו היזיקא שייך לומר מה שאין כן בבור דחיובא דאש אתא לאשמועינן ולא פיטוריה דבור דהא לא בא התנא לאשמועינן חומרות משום דלא ילפי מהדדי אלא חומרא דבור וכל חד אתא לאשמועינן. ועוד תדע דשייך לומר מה שאין כן בבור אפילו היכא דלא שייך ביה ההוא היזיקא מדאמרינן לקמן בנירו לאו שיירא הוא דקתני דרכו לילך משמע הא לאו הכי הוי שיורא ומיחשיב בשור מבבור אף על גב דלא שייך כלל בבור וליחכה נירו אינו בכלל דרכו לילך ולהזיק דהא לאו דרכו הוא. מהר"י כ"ץ ז"ל.

ליחכה נירו וסכסכה אבניו. פירש רש"י מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע וכו'. ויש מקשים לפירוש זה דכל דלא שייך ביה לא מיקרי חומרא. מיהו בירושלמי גרסינן א"ר הילא צריך הוא שיאמר בכל אחד ואחד והשור מלמד על כולהון שהבעלים מטפלים בנבלה דכתיב והמת יהיה לו וכתיב בבור והמת יהיה לו תני רבי ישמעאל יצאו קרקעות שאינם מטלטלים יצא אדם שאין לו הנאה ממתו משמע שהוצרכו הקרקעות להוציא מנזקי הבור מוהמת יהיה לו ואם אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע שאינו מטלטל למה הוצרך הכתוב למעט. ואולי אם מחמת בורו נפלה כותלו של חבירו. וצריך עיון. הרשב"א ז"ל.

שהשור חייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור. הקשו בתוספות דלמה לי שור ולא אדם מוהמת יהיה לו נפקא שהמת אסור בהנאה וכן לקמן בפרק הפרה דפריך ואיפוך אנא וכו' ותירצו וכו'. וקשה לי תירוץ זה דהא לקמן בפרק הפרה בסמוך לאיפוך אנא אמרינן והמת יהיה לו כל דבר מיתה אלמא אפילו אדם במשמע ולא בשור בלחוד משתעי קרא. ועוד דאקשינן בין לרבנן דממעטי להו לכלים בין לרבי יהודה דמרבה להו כלים בני מיתה נינהו ומאי קושיא לרבנן ודאי איצטריך למעוטינהו דאי מוהמת הא אמרינן דלא נפיק מיניה מיעוטא דאדם וכלים דבשור בלחוד קא משתעי קרא. ולרבי יהודה נמי לא קשיא דוהמת לא מיעט הכלים ועוד דלא אשכח פירוק לקושיא אלא דכלים בכלל דוהמת יהיה לו דשבירתן זו היא מיתתן. אלא ודאי משמע דכלן משמע אכלל והמת יהיה לו הן. והא דאמרינן איפוך אנא לא קשיא דהא אשכח פירוקא דמסתברא ומן הדין הוה מצי למימר ליה ולטעמיך שור דלא משלם כופר ושלשים של עבד ובהרבה מקומות יכול להקשות כן ואינו מקשה וכל דלא קאי לא חיישינן לדקדק ביה כולי האי ושור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי וכו'. הרשב"א ז"ל לקמן בפרק הפרה.
וזה לשון הרר"א ז"ל יש לומר דוהמת יהיה לו לא משמע אלא מי שהוא שלו כשהוא חי מה שאין כן באדם ואפילו עבד ואמה דלית ליה בהו אלא שעבוד. אי נמי יש לומר דלרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור אי לאו דכתב רחמנא פיטורא דאדם מקמיה דלכתוב והמת יהיה לו לא הוה מוקמי ליה להאי והמת יהיה לו דבור למי שהמתה שלו אלא בההוא דשור דמסתברא פיטורא בשור שכן פטר בו חצי נזק דהשתא לא חזית דפטר בבור כולו נזק. ולרבנן נמי לא קשיא דאי לאו דכתב רחמנא שור וחמור תרווייהו אלא חד מינייהו הוה אמינא דההוא דכתיב למעוטי אדם הוא דאתא ולאו למעוטי כלים. וכי תימא למאי איצטריך שור ולא אדם ממי שהמתה שלו נפקא הא לא קשיא כדאמר דאי לאו דכתב רחמנא בהדיא פיטורא בבור הוה אמינא דההוא והמת יהיה לו דבור לבעלים מטפלים בנבלה הוא דאתא כדכתיבנא. ע"כ. כן כתב לקמן בפרק הפרה. ושם האריכו המפרשים בזה עיין שם.

הא דלא קאמר חומר בבור דשלא ברשות דאש נמי פעמים שלא ברשות. והא דלא קתני דבור מעשיו גרמו לו אפשר דהוא בכלל תחילת עשייתו לנזק. ע"כ גליון תוספות.

אלא אי אמרת רבי יהודה היא מאי שייר דהאי שייר. מכאן משמע דאין לו לעולם לתנא לשייר דבר אחד. ולא כמו שפירש רשב"ם בכל דוכתא דדייק הכי מנא לך ששייר התנא שום דבר שאתה עושה אותו שיירן ומפרש שכך דרכו לשייר דבר אחד כמו שניים וכאן אי אפשר לומר כן דממה נפשך תנא זה שיירן ששייר שור פסולי המוקדשין ואפילו הכי אין מתיישב אם לא שייר עוד דבר אחר. תוספות שאנץ.

החופר בור תשעה. הוא הדין אם לא עשה הראשון אלא ארבעה או חמשה טפחים ובא השני והוסיף טפח נסתלקו מעשה ראשון והא דנקט והשלימו לעשרה משום דפליג עלייהו רבי ואמר אחר אחרון למיתה וכו'. הר"ר יהונתן ז"ל.

ודלא כרבי. וא"ת ואמאי לא מוקי לה באחר אחרון למיתה ואתיא אפילו כרבי כדאמר רב פפא. וי"ל דסבירא ליה דאחרון לא מיקרי חבתי במקצת דכיון דבתשעה ליכא מיתה ובעשרה איכא מיתה אם כן האחרון חייב דהוא עשה הכל. ורב פפא סבירא ליה דהאחרון שפיר מיקרי חבתי במקצת דאלולי שחפרו האחרים התשעה בטפת שחפר האחרון לא היה מת. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

ותו ליכא והא איכא וכו'. לכאורה משמע דאברייתא פריך. וקשה נהי דאיכא טובא אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל. ויש לומר דקשיא ליה אהא דדחקי לאוקומי מתניתין דלא כרבי וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

ותו ליכא והאיכא מסר שורו וכו'. דעת המקשה שרוצה לומר דהכשרתי מקצת נזקו וכו' איירי אפילו לנזקין וכרבי ולא נצטרך להעמיד למיתה ודברי הכל. וקשה והאיך רצה לומר שאחרון חייב אם רצה לומר דראשונים שלא שמרו השור והאחרון כמו כן שפשע ולא שמרו הוי כמו חופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה אם כן היאך רצה לומר דאיירי אפילו לנזקין ודברי הכל אכתי איכא למימר אליבא דרבי דוקא למיתה ולא לנזקין כמו שאמרנו גבי בור דמה לי מיתת השור על ידי בור ומה לי מיתת השור על ידי השור. וי"ל דסלקא דעתיה קודם שאמר היכי דמי דאיירי דבלאו איהו לא מינטר והוצרך להשמיענו שאחרון חייב לפי ששאר שומרין עשו קצת פשיעה והאחרון עשה פשיעה גמורה ולא היה נראה לו שיהיה פשיטא. שינה רש"י בשלשה מקומות גבי מסר שורו פירש שאחרון עשה הכל וגבי מרבה בחבילות פירש פשיטא דמעמיא ואזלא גבי ספסל פירש שהראשונים לא התחילו לשבר. ונראה שדעת רש"י שפירש כל אחד כפי מה שהוא גבי שומר אחרון עשה והראשונים לא עשו כלום גבי מרבה בחבילות אנו רואין שהראשון הדליק את האש הוצרך לפרש שאלמלא האחרון הוה מעמיא ואזלא וגבי ספסל פירש שהראשונים לא התחילו לפי שאנו רואים ששברו אלא שלא התחילו לשבר. גליון.

ותו ליכא. הקשו בתוספות וכי תנא כי רוכלא ליחשוב וכו' ותירצו משום דדחי לאוקומי מתניתין דלא כרבי וכו'. ואף על גב דלקמן גבי הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות פריך ותו ליכא אף על גב דבעי לאוקומה כיחידאה מכל מקום ניחא ליה לאוקומי מתניתין בהאי גוונא מלאוקמה דלא כרבי משום דרבי סידר המשניות ומשני אפילו הכי ניחא טפי לאוקומי דלא כרבי וכרבנן מלאוקמוה כיחידאה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל ונראה לי דהתם הכי קאמר מדלא משכחת לה בעלמא בניזקין ככולי עלמא מוקמת לה בחופר בור ודלא כרבי ואמאי לא מוקמת לה כשהכוהו עשרה בני אדם ואהדר ליה כיון דעל כרחך מוקמינן לה בפלוגתא טפי שפיר לאוקמיה בנזקין ולא בקטלא. ועוד דכי מפרשינן לה בחופר מוקמינן בנזקין וכרבנן וההיא בקטלא ויחידאה. ע"כ.
וגליון תוספות ותלמידי הר"ר ישראל תירצו דמה שהקשו מהכוהו עשרה בני אדם משום דדמי יותר למשנה במקצת ההיזק כיון שכל אחד הכה הכאה שיש בו מיתה ודומה יותר למשנה מחופר בור כי בור האחרון בלבד עושה מעשה של מיתה. ע"כ.
וכן תירץ מהר"י כ"ץ ז"ל וכתב דאף על גב דגבי השלימו לעשרה מחייב האחרון אף לנזקין היינו משום דהוא חידש בבור מיתה וחשיב כאלו הוא עביד היזק ע"כ.
וההגה"ה יישב שאינו קשה כי רוכלא ליחשוב וליזיל כי רוצה למצוא ארבעה אבות דמתניתין בהכשרתי מקצת נזקו ומהדר אשור ואאש ואאדם. ולהכי לא קשה אמאי לא אוקמה בסייד וכייד ככתוב בתוספות כי תרי בור לא רצה להביא ולהכי מייתי מהכוהו שלכל הפחות אב של אדם יביא. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

ונראה למורי הרב שעיקר קושית התוספות ליתא דהכי פירושו ותו ליכא פירוש הא דאוקמה הכשרתי מקצת נזקו בבור תשעה וכו'. אינו לא מאי דפתח תנא במתניתין ולא מאי דסליק מניה מאי דפתח ביה היינו שור ומאי דסליק מיניה אש ומשום הכי פריך ותו ליכא והאיכא מסר שורו דהיינו מאי דפתח ביה והדר פריך והאיכא מרבה בחבילות דהיינו מאי דסליק מיניה והדר פריך מספסל שזהו אדם המזיק דהיינו מבעה שכתוב באמצע המשנה דמה לי מבעה מה לי בור שניהם באמצע ותו הדר פריך מהכוהו עשרה בני אדם דהיינו אדם אאדם. גליון.

אי דבלאו איהו מינטר. פירש הקונטרס דהכי קאמר מאי קעביד ואם כן ליפטר הוא והאחרים ישלמו הכל כיון דהאחרים הנזק ראוי לבוא על ידיהם לבד גם בלא פשיעה זו. ולא נהירא דאמרינן לקמן בפרק הפרה בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים כולן חייבין. לכך נראה דהכי קאמר מאי קא עביד טפי מהאחרים וכו' ככתוב בתוספות. והא איכא מרבה בחבילות ואלא דבלאו איהו אזלא מאי קא עביד פירוש טפי מאינך כדפירשתי. ודבר זה תימה לרבינו שמשון ז"ל וכי מפני שהשליך בו עץ אחד במדורה גדולה יתחייב הא הוה ליה כחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר דאין חייב אלא ראשון לגבי מיתה. ור"ש אומר דלהכי נקט מרבה חבילות דמשמע ששם בו חבילה גדולה שראוי לעשות כל ההיזק לבדו ודמי לחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים דכל חד וחד עביד ביה שיעור מיתה. ע"כ. רבינו ישעיה ותלמיד רבינו פרץ ז"ל. אבל ר"ש כתב והא איכא מרבה בחבילות וכו' מאי קא עביד. הכי פירושו ליפטר כיון דבלאו הכי הוה אזיל אבל לעיל גבי מסר שורו הוי פירושו מאי קא עביד טפי מאחריני. ע"כ.

והרשב"א ז"ל פירש כרבינו ישעיה ז"ל ותלמידי הר"ר פרץ ז"ל וז"ל הא דאמרינן אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד לא לפטרו לגמרי קאמר דאיהו נמי נעשה שומר עליו וכולן הכשירו נזקן והוה ליה כחופר בור עשרה וכו'. אלא הכי קאמר מאי קא עביד שישלם את הכל וכן כל מאי קעביד דכלה שמעתין גבי מרבה בחבילות וכו'. וי"ל דלא אמרו אלא במרבה חבילות שיש בהן כדי לילך ולהזיק. עד כאן.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מי שמסר שורו לחמשה בני אדם ופשע אחד מהם בשמירתו ויצא והזיק אם לא גרמה פשיעתו כלום והוא שכבר היה משתמר בארבעה זה פטור מכל וכל והאחרונים חייבים. וגדולי המחברים כתבו שכלן חייבים. וכן כתבו גדולי המפרשים אי שיצא אשו ובא אחר והרבה בחבילות סמוך לו ונתלכד האש בחבילות ויצא לשדה אחר והזיק אם בלא אותן חבילות היה האש יוצא ומזיק כמו שהזיק בעל האש חייב ובעל חבילות פטור. חמשה בני אדם שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ונשתבר אם הדבר ניכר לבית דין שאף בלא ישיבתו של זה היה נשבר פטור זה לגמרי והאחרים חייבין ואם ניכר להם שלא היה נשבר אלא מצד ישיבתו של זה הוא חייב והאחרים פטורים אבל אם ניכר להם שבישיבתו של זה נשבר לשעתו ולולי ישיבתו לא היה נשבר עד שעה או שתים כלן חייבין. וכן יראה לי בשור ואש שהזכרנו שאפשר שעמדו הן או נסתלק ההיזק קודם שיגיע לאותה שעה. וגדולי המחברים מחייבין בכגון זו את האחרון בלבד. ולא יראה כן מסוגיא זו וכן חדשו בשמועת חבילות פירוש אחר והוא שכתבו חמשה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה וכו'. ע"כ לשונו.

תוס' בד"ה ליחכה נירו כו' משמע דה"נ רוצה לפרש כן משא"כ בבור כו' עכ"ל הכי משמע להו דשייר חומר שור בדש בנירו איירי בהך מלתא גופא דאיירי לאתויי ליחכה נירו בחומר באש דומיא לפי מאי דסבר מעיקרא דשייר כלים בחומר בשור ותני ליה בחומר באש ודו"ק:

בד"ה ותו ליכא וא"ת כו' וי"ל משום דדחיק לאוקומי מתני' כו' עכ"ל בהך דהכוהו י' בני אדם כו' ליכא לתרוצי הכי אלא דעיקר קושייתם דאטו כי רוכלא כו' לא הוה אלא אהך דר' זירא ורב ששת דהקשו מסברא אבל מהנך דעשרה בני אדם הכהו כו' כיון דתניא בברייתא שפיר פריך בפשיטות דה"ל לתלמודא לאתויי נמי אמתני' דהכא ודו"ק:

בתוס' בד"ה כגון פפא בר אבא כו' ומיהו לפי המסקנא כו' אין צריך לפרש דחייב כו' עכ"ל ר"ל דאין צריך לפרש במסקנא דהוה כולהו פפא בר אבא דהרי לא חייב אלא אחרון ועיין בהגהת מרדכי:

ד"ה חומר בשור וכו'. משום דהוי בכלל מסרן לחרש שוטה וקטן וכו'. מקשין התלמידים והיאך נוכל לומר שדין מסרן לחש"ו תלי בבעל חי והא בור אינו בעל חי ואפ"ה חייב היכא דמסר לחש"ו כדלעיל י"ל דלהכי דייקי התוס' בלישנייהו וכתבו דבהכי תלי טעמא דפטור באש ולא כתבו דבהכי תלי טעמא דחייב בשור אלא רוצה לומר דטעמא דחיוב יש בכמה דרכים כגון בור דחייב מטעם דדרכו לנתורי ולר"ל בלא צוותא דחרש היזקו מצוי ליפול שם אבל טעמא דפטור באש דלאו ב"ח הוא ואי לאו צוותא דחרש לא היה הולך ומזיק אלא הוה מעמיא עמיא ואזלא וק"ל:

רש"י בד"ה אחר שניהם לניזקין אם הוזק השור כו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה שהשור חייב כו' משתעי בשור ולא ממעטינן כו'. דאף לה"א זה דלא נכתב שור מ"מ אצטריך למיכתב מיעוטא דחמור ולא כלים ומשתעי' בבהמה ולא ממעטינן אדם מניה וק"ל: בתוס' בד"ה אחרון חייב כי יכרה איש אחד ולא שנים כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה כגון פפא בר אבא כו' אכולהו קאי מדקאמר בסמוך אי לאו כו'. דאי לא הוי רק טעמא לחייב האחרון בכולו כיון דבלאו איהו מתבר הל"ל משום דאמר בעל הספסל אי לאו את הוו יתבי פורתא וקיימי מדקאמרי אינהו משמע דבאין לפטור עצמן ואפשר דהוצרך תלמודא לאוקמי בהכי דאי לא יהיו כולן פפא בר אבא לא הוי מצי בעל הספסל לומר הוו יתבי וקיימי לחייב האחרון מספיקא דדלמא לא היו עומדין אבל כיון דכולהו פפא בר אבא ודאי היו עומדין כיון. דמחייבי בשבירת הספסל ועיין:

רש"י ד"ה משא"כ באש ואם כפות כו' חייב מיתה כו'. וקשה למ"ד אשו משום ממונו דא"ח מיתה (כדלקמן כב ב) ובפירושו שם מא"ל ולפי' התוס' בד"ה משא"כ בבור ניחא:

תד"ה שייר (בסופו). עי' (לקמן כו) ברש"י ד"ה שכן ישנו בבור:

תד"ה שהשור ה"נ שער שור פסולי המוקדשין מותר כדאמרי' בבכורות פ"ג. תימה דאדרבה שם משמע להדיא דשער המחובר בו כשמת לכ"ע אסור (ע"ש כו) "ואלא במת כו' ואי עקביא איפכא מבעיא ליה נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה ליה" גם מש"כ ששער המת מותר מספ"ק דערכין ע"ש דאליבא דרב משמע דאסור וע"ש בתוי"ט דלדעת הרשב"א והטור לכ"ע אסור:

גמ' לאתויי כלים. עי' לעיל ה ע"ב תוס' ד"ה כי שדית:

תוס' ד"ה שהשור כו' וא"ת ל"ל. עי' תשובת ח"צ סי' קלו:

בא"ד ואי משום וכו'. עי' זבחים דף עא ע"ב תוס' ד"ה ובטרפה:

בפרש"י משא"כ באש ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וכו' היינו כשהתרו בו אבל מתשלומין פטור לעולם אפילו אם לא התרו בו מטעם קלב"מ ועי' ברש"י פרק הכונס ואף על גב דחיוב מיתה חומרא היא מ"מ כאן לא איירי ממיתה אלא בחומר התשלומין של הנזקין ק"ל:

בד"ה ובין שאינו ראוי לקמן מפ' דשור היינו קרן וכו' עכ"ל. כוונתו דאי בשן לא שייך לומר דחייב בשאינו ראוי כדאיתא לקמן פ' כיצד דשן אינו מועד אלא לראוי לה:

בתוספות בד"ה חומר בשור מבאש הא דלא קתני שהשור ב"ח משום דהוי בכלל מסרן לחש"ו וכו' עכ"ל עי' במהר"ם. ול"נ ליישב דאף על גב דבבור חייב ג"כ מסרו לחש"ו אף שאינו ב"ח היינו משום שפשע בתחילת עשייתו לנזק לכך עליה דידיה רמיא לסותמו בסתימה מעליא ולא למוסרו לחש"ו דההוא בירא איהו כריא אבל בשאר מילי דלאו בעלי חיים אין סברא לחייבו כל היכא שהנזק עתה אינו מוכן אלא שאח"כ מתרבה וכבר אינו בידו אלא ביד חש"ו ולכך פטור גבי אש דהא נעשה הנזק ביד חש"ו אבל בשור חייב כיון שהוא ב"ח ודרכו לנתוקי והולך אנה ואנה לא סגיא במה שמסרו לחש"ו אלא צריך לשמרו בשמירה מעולה כמו בור כנ"ל בכוונת התוס' אבל בחנם נדחקו התוס' כאן וכן בעמוד הסמוך בד"ה ודרכו לילך אבל העיקר נראה מאי דלא תנא חומר בשור שהוא ב"ח היינו משום דלא חשיב כאן אלא מה שהוא חומר לענין תשלומין או מצד הדין או מצד המעלה משא"כ מה שהשור הוא ב"ח אין בו חומר כלל לענין תשלומין ואף ע"ג דלענין דלא ילפינן הנזקין זה מזה אמרו בריש מכילתין לא זה וזה שיש בו רוח חיים היינו משום דלענין פירכא פרכינן אפי' כל דהו כדאיתא בכמה דוכתי אבל חומרא גמורה ודאי לא הוי דמה בכך שהוא בעל חי לענין תשלומין ודו”ק:

בתוספות בד"ה שייר טמון כו' ופ"ה כגון שבעט השור שק מלא תבואה וכן אם נפל בבור כו' ולא דק דכל מילי דלאו ב"ח ממעטינן מחמור דבור כמו כלים כו' עד סוף הדיבור. ואף דלקושטא דמילתא אפשר דלא דק רש"י בזה כיון שלא כתב אלא לדוגמא בעלמא מ"מ הואיל ונפיק מפומיה דרש"י יש ליישב דבריו דלא פסיקא כ"כ דממעטי' כל מילי מחמור ולא כלים אלא כלים דוקא ממעטי' מדכתיב חמור יתירא משמע שבא למעט כלים שעליו כגון אוכף כמ"ש לקמן דף כ"ד חמור וכליו ונתקרעו ובעלמא נמי דרשי' חמור לסימני אוכף והיינו משום שדרכו בכך ועוד דלא ממעטי' מחמור אלא דמידי דכוותיה ממעט ובעלי חיים נמי מיקרי כלי כמ"ש התוספות פרק הזהב דף מ"ו לפי שראוי להשתמש למלאכה ע"ש וכן לענין שבת איכא מ"ד דשביתת כלים דאורייתא כמו בעלי חיים משא"כ תבואה ופירות לא שייכי כלל למעטינהו מחמור וממילא דמרבינן להו מונפל כל דבר נפילה ולכאורה הדבר מוכרח דהא למאי דבעי למילף לקמן דף נ"ד מעיקרא בכלל ופרט וכלל נמי הוה מרבי תבואה ופירות מכעין הפרט דשור וחמור דדמי להו דהוי' פרי מפרי וגידולי קרקע ובעלי חיים נמי פרי מפרי וגידולי קרקע נינהו לענין כופו"כ כדאיתא בר"פ בכל מערבין א"כ כ"ש למסקנא דלקמן דף כ"ד דדרשי' בריבוי ומיעוט וריבה דיש לרבות יותר תבואה ופירות דדמו בפרי מפרי וג"ק דריבוי ומיעוט מרבה טפי מכופו"כ כנודע ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוספות מדפטור מנזקי מים בבור די"ל דשאני מים דלאו פרי מפרי וג"ק הוא כדאיתא פרק בכל מערבין לענין דאין ניקחין בכסף מעשר ע"ש:

בגמרא ליתני חומר בשור שחייב בו פסולי המוקדשין משא"כ בבור אא"ב רבנן וכו' אלא א"א ר' יהודא מאי שייר וכו' עכ"ל. קצת קשה אמאי משמע להש"ס בפשיטות דר"י מודה דפטור פסולי מוקדשין בשור אף על גב דחייב על כלים דהא לקמן דף נ"ג מקשי בגמ' מאי חזית דוהמת יהיה לו דבור אתי לפסולי מוקדשין ודבור לבעלים מטפלין איפוך אנא ומשני מסתברא דפסולי מוקדשין פטר בבור שכן פטר בו כלים וא"כ לר"י מנלן ועי' בת"ח שתירץ דא"כ תקשי ליתני איפכא אבל אין זה תי' מספיק למ"ש בד' נ"ג שם אבל בלא"ה לק"מ דהאמת הוא דטפי מצי לשנויי מסתברא שכן פטר בו אדם וזהו אפי' לר"י והא דלא משני הכי יתבאר שם ועיין מה שאכתוב בדברי תוס' בסמוך:

בתוספות בד"ה שהשור חייב בו פסולי המוקדשים וכו' וא"ת ל"ל שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו וכו' עכ"ל. מקשים העולם דאי לא נכתב שור ולא אדם נימא דאיפוך אנא ולא שייך לשנויי שכן פטר בו הכלים דנימא כלים גופא מחייבי וחמור איצטריך למעט אדם ואף לפי מ"ש בסמוך דשייך לומר מסתברא שכן פטר בו אדם מ"מ עכ"פ איצטריך למכתב אדם לגופיה ואכתי כלים לא ידענו לפוטרם ואיצטריך למכתב שור וחמור אבל האמת דלק"מ דלפי סברת תוס' עכשיו דאדם שייך ג"כ למעט מוהמת יהיה לו לא שייך כלל להקשות איפוך אנא דוהמת יהיה לו דשור בא ללמד על מי שהמת שלו דוקא דאיך נוכל לומר כן דהא גלי רחמנא בשור בהדיא דאדם חייב אף ע"ג שאין המת שלו והא דמקשי שם בגמ' איפוך אנא היינו לפי תי' התוספות דוהמת יהיה לו לא משתעי כלל באדם כמו שכתבו תוס' כאן להדיא ועי' עוד מזה שם בדף נ"ג אי"ה ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי' מיניה אדם תדע מדפריך ואיפוך אנא כו’ והא בשור משלם כופר כו'. עכ"ל ולמאי דפרישית לעיל בל' התוספות ד"ה משא"כ בבור דלא שייך למעט כופר ממיעוט דכתיב בבור א"כ שפיר מקשה התם ואיפוך אנא דנהי דשיור חייב בכופר אכתי מצינן למעט שור פסולי המוקדשין מדין נזק דנזק לחוד וכופר לחוד וליכא למימר דהיינו נמי דמשני ההוא דמוהמת יהיה לו לא שייך למעט אדם והיינו מה"ט גופא דכופר לחוד ונזק לחוד ואהא מייתי שפיר תדע הא ליתא דא"כ משור ולא אדם נמי לא שייך למעט כופר לפי פירושי בכוונתם לעיל אע"כ דלפרושי צ"ל דהשתא קיימי התוספות בשיטת רש"י דמשור ולא אדם ממעטי' כופר. וכן נראה ממה שכתבו התוס' בסוף הדיבור ובלא"ה לק"מ למאי דפרישית לעיל כו' מבואר להדיא שדבריהם בתחילת הדיבור היינו לפי שיטת רש"י וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה וצ"ע ליישב ודוק היטב:

בא"ד ובלא"ה לק"מ למאי דפרישית לעיל דאיצטריך לעבד ולעכו"ם הקנוים לישראל כו' עכ"ל וקשיא לי דלהאי פירושא קשה טפי מאי מקשה הש"ס בסמוך לר' יהודא מאי שייר דהאי שייר הא שייר נמי עבד ועכו"ם הקנוי' לישראל דבשור חייב ובבור פטור ונהי דלענין עבד אפשר לומר דהיינו בכלל שלשים של עבד ואף למאי דפרישית לעיל האי עבד דממעטי בבור לפי' התוס' לא איירי מל' סלעים אלא מתורת דמים ממש אפשר דלא חשיב שיורא אלא דמעכו"ם הקנוי לישראל הקושיא במקומה וליכא למימר דהויא בכלל כופר הא ליתא דכופר ממעטינן מעליו והך ממעטי' משור ולא אדם וצ"ע ודו"ק:

בגמרא ואי דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד וכו' וכן בסמוך גבי מרבה בחבילה אי דבלאו איהו אזלא מאי קעביד וכו'. אע"ג דגבי בור תשע ואחרון השלימה לעשרה דלענין נזקין ודאי בלאו איהו מזיק ואפ"ה חייב האחרון בכל התשלומין ולא פרכינן מאי קעביד היינו משום דגזירת הכתוב הוא בכורה אחר כורה כה"ג שסילק מעשה ראשון והאחרון חייב בכל ואין להקשות דניליף מיניה דהתם הטעם שהוטל כל התשלומין על אחרון היינו משום דעבד שיעור מיתה לכך החמירה עליו התורה שיתחייב לבדו אפילו בנזקין גרידא משא"כ בשאר נזקין לא שייך למימר הכי ותדע דהא בבור גופיה מצינו דכולם חייבים כגון שחפר הראשון עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים ואפי' רבנן מודו בהא דכולם חייבים והיינו משום דכולהו עבדי שיעור מיתה וק"ל. ולזה כיון רש"י לעיל בד"ה האחרון חייב וטעמא מפ' לקמן מקרא וכן התוס' כ"כ והאריכו לפרש דהטעם הוא משום דקעביד שיעור מיתה והוצרכו לזה כדי ליישב כל הקושיות דמאי קעביד:

שם ברש"י מאי קעביד ואינו חייב כלום. דע"כ נראה שדוקא גבי מסר שורו שייך לפרש כן כיון דבלאו איהו מינטר נמצא שלא פשע כלל זה שהלך לו אלא אותן שהיו שם פשעו בשמירתן לכך יפטר האחרון לגמרי אבל גבי מרבה בחבילה לא שייך לפ' מאי קעביד שיפטר לגמרי אלא כמ"ש תוספות דכל א' ישלם חלקו וכן התוס' נראה דמודו גבי מסר שורו שפטור לגמרי אלא ממרבה בחבילה ואילך כתבו שכל א' ישלם חלקו כן נראה מצד הסברא וצ"ע:

בתוספות בד"ה ותו ליכא וא"ת אטו כי רוכלא וכו' וי"ל משום דדחיק וכו' עי' במהרש"א שפי דלא קאי אלא אאתקפתא דר' זירא ורב ששת וזה דוחק ופי' הת"ח בכאן הוא נכון מאד דהא דמקשה ותו ליכא היינו כדי למצוא הדין בכל הד' אבות נזיקין כמו בבור לכך מקשה משור ואש ואדם ונתיישב ג"כ הקושיא שניה של התוספות אבל לסברת התוספות נראה דאפילו בכה"ג יש להקשות אטו כי רוכלא דהא דנקט בור טפי מאינך אפילו לפי סברת האמוראים דס"ד דשייך בכולהו היינו דלילפו מבור אבל עיקר הדין דאחרון חייב במקצת נזק ככל הנזק לא נאמר אלא בבור כמ"ש בסמוך לכך לא נקט אלא בור וק"ל:

שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשים. מדברי התוספות הכא מוכח דמת גוי שרי בהנאה. ועתה בא לידי ספר חדש להרב המאה"ג מהר"ר בצלאל נר"ו מק"ק פראג זה שמו הורה גבר שיטה מפוארה על מסכת הוריות ואגב רהטאי ראיתי בדף ל' ע"ג שהביא משם רב אחד פירוש בירושלמי דהמצניע הפך הרב ברכת הזבח והרב משנה למלך ז"ל ע"ש באורך:
ולא ראה דרבינו בעל הרקח ז"ל שהוא מרבוואתא קמאי בסימן תס"ד כתב מהירושלמי דהמצניע דמת גוי שרי בהנאה כדברי הרב בה"ז והרב מש"ל ז"ל. וגם מהתוספות הכא ובפירוש התוספות פרשת משפטים ומנחת יהודה מוכח דמת גוי שרי בהנאה וכן מוכח מרבינו מהר"א ממיץ ז"ל תלמיד ר"ת ז"ל בספר יראים סימן ש"י וכן מהרמב"ן והרשב"ש כמו שכתבתי אני בעניי בעין זוכר מערכת בי"ת אות ל"ב והיום קצרה:

תוס' ד"ה שהשור בסוף דבריהם כתבו דשור ולא אדם אצטריך לעבד ונכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה. מדברי התוס' הללו הוכיחו גדולי האחרונים הרדב"ז בתשובותיו חדשות מעתה הנדפסות בפירדא סימן תקמ"ח וכבר הביאה הרב גנת ורדים י"ד כלל א' סימן ה'. והרב ברכת הזבח בזבחים על דף ע"א והרב כנה"ג והרב ש"ך בנקודות הכסף בי"ד סימן שמ"ט והרב משנה למלך סוף הלכות אבל. דס"ל להתוס' דמת גוי מותר בהנאה עיין בדברי קדשם באורך:
ברם בספר צמח צדק בריש קונטריס אחרון להרב בן הגאון המחבר רצה לומר בכונת התוס' דכל זה לס"ד אבל לפי האמת דכתיב שור ומעיט אדם גם מת גוי אסור בהנאה ע"ש. גם הרב שבות יעקב ח"א סימן פ"ט תמה על הגדולים דלא ירדו לעומק כונת התוס' דגם התוס' סברי דמת גוי נמי אסור בהנאה ולא כתבו דמותר אלא בגוי שהוא קנוי לו דוקא ע"ש באורך ואין דברי הרבנים הנזכרים מחוורים דודאי דעת התוס' דמת גוי מותר בהנאה וכמ"ש שלמים וכן רבים מגדולי האחרונים הנאמרים באמת. והוכחתי"ו בשב"ט אנשים ממ"ש בפירוש התוס' לחומש פרשת משפטים דשם כתבו בהדיא וז"ל דמיירי בעבד כנעני של ישראל שלא מל ולא טבל דשרי בהנאה כדאמרינן בירושלמי אקושיא אחריתי תפתר בגוי מת וטעמא דמת אסור בהנאה משום דילפינן מעגלה ערופה דכתיב וערפו שם וכתיב ותמת שם מרים ובעינן דומיא דמרים שהיתה ישראלית לאפוקי גויה עכ"ל גם ראיתי לרבינו הרב הרוקח סימן תס"ד שכתב וז"ל מת ישראל אסור בהנאה בסוטה ילפינן שם שם מעגלה ערופה אבל מת גוי עע"ז מותר בהנאה בירושלמי פרק המצניע בגמרא המוציא שרץ תפתר במת גוי וצריך לכלבו עכ"ל. [ומידי עוברי בספר יראים לרבינו הר"א ממיץ תלמיד ר"ת ראיתי שכתב סימן ש"י אסר הכתוב מת ישראל בהנאה וכו' ע"ש הרי דדייק לכתוב מת ישראל וצ"ל אם כבר הזכירו איזה גדול מהגדולים שהזכרתי לפנים] ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת פשיטא שכונת התוס' דמת גוי מותר דלא כהרבנים הנזכרים. ואני תמיה על מרן ועל כל האחרונים שנעלם מהם דברי הרוקח הנזכרים ושמעתתיה בפומייהו כולי יומא אכן פירוש התוס' לחומש כ"י על הרוב לא נמצא אתם אבל מהרוקח קשיא. ובלאו הכי פירושי הרבנים הנזכרים בדברי התוס' שלפנינו מצד עצם דברי התוספות לא יתכנו וכבר הרב יד אליהו בשו"ת סימן ס"ו הרבה להשיב מאד על דברי הרב שבות יעקב הנזכרים ע"ש באורך:
וכבר בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד שם סימן שמ"ט הבאתי שהרשב"א בחידושי קמא דף נ"ג מהש"ס כתב בהדיא כדברי התוס' דמת נכרי מותר בהנאה. וכפ"ז מוכרח שמ"ש בתשובה סימן שס"ו היה כלפי השואל ודרך פלפול' כמ"ש האחרונים. אך עיין מ"ש הרשב"א בחידושי קמא לדף מ"ט ודוק היטב בלשונו. וכבר הרשב"א בחידושי שבת לדף צ"ד הביא הירושלמי דפרק המצניע הנזכר. וגם הרמב"ן בחידושי כתובות על דף ס' מסיק ויש ראיה להתיר פרק המצניע וכן הביא לשונו הרשב"ש בתשובה סימן תקי"ח ופירש שכונתו על הירושלמי הנזכר. וסיום זה לא היה בחידושי הרמב"ן כתובות אשר ביד הרב מש"ל ומשו"ה כתב דהרמב"ן הוא מסתפק ואם הרב ז"ל סיימוה קמיה כל לשון הרמב"ן כאשר הוא בחידושים הנדפסים מחדש במיץ על שם הרשב"א וכמ"ש לשונו הרשב"ש והרב בית דוד. ודאי היה אומר דהרמב"ן נוטה להתיר. ואפשר שזה כונת הרב ישרש יעקב כמו שכתבתי בעניותי פ"ב דסנהדרין ע"ש:
ואחר זמן נדפס ספר דעת זקנים ובפירוש התוס' פרשת משפטים תמצא הלשון שהבאתי לעיל ושם ראיתי בפירוש מנחת יהודה שם דף מ"ו ע"ב שהביא דברי התוס' שלפנינו והזכיר הירושלמי וכתב משם הרב יעקב מפונטייז"ה הטעם דגוי מת מותר משום דהאיסור בהנאה נלמד ממרים וא"כ אין ללמוד רק לישראל ע"ש. ועיין בפירוש הירושלמי הנקרא קרבן העדה מ"ש פרק המצניע ע"ש ואין להאריך פה והרב שאלת יעבץ ח"א סימן מ"א האריך בענין זה ונעלם ממנו הירושלמי הנזכר ודברי הרוקח ושאר גדולים. ואחר זמן ראיתי להרב החסיד מהר"י אלגאזי זלה"ה בספרו הבהיר קהלת יעקב הנדפס עתה מחדש ממש בחלק תוספות דרבנן אות ע"ט אגב רהטאי אשו"ר ברהטי"ם דגם הרב ז"ל דחה דברי הרב שבות יעקב וגם מהרב ז"ל נעלמו דברי הרוקח ושאר רבוואתא:

(יו"ד סע"א) אלא דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד.—עי' רש"י. והוסיף ברא"ש: "וכגון שהאחרים לא סילקו עצמן משמירת השור". והיו יכולין לאוקומי גם באופן אחר: כגון שפשעו ארבעה ואחד שומר אותו ויכול לשומרו ולא סילק עצמו משמירתו ולבסוף פשע בו והזיק השור, דחייב בכל נזקו. אלא שבאופן כזה פשיטא דחייב.

(יו"ד א תוספות) ד"ה שייר וכו' ולא דק וכו'.—אולי מ"ש רש"י "ואע"ג דטמון בשק" - עניינו, שהחמור טמון בשק תבואה שעליו.

מה שאין כן באש. אש לא חייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה כדמפרש לקמן בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא:): ובין שאין ראוי. לקמן מפרש לה כל שור דקתני הכא בקרן קמיירי ולא בשן ורגל: חייב בו את הכלים. אם שיברן בנגיחה או בבעיטה שהיא תולדה דקרן כלים אין ראויין לאש שאין דרך להסיק בכלים: פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בפרק שור שנגח את הפרה (לקמן דף נג:): אלא לעולם רבנן היא. ודקשיא לך ליתני חומר בשור שחייב בו את הכלים כו' תנא ושייר: שייר טמון. דהוה ליה למתני חומר בשור ובור מבאש שאם בעט שור בשק מלא כלים ושברן חייב או אם נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה חייב ואע''ג דטמון בשק מה שאין כן באש דנפקא לן (לקמן דף ס.) מאו הקמה דאינו חייב אלא בגלוי: שור פסולי המוקדשין. שנפדה ונפל בבור פטור בעל הבור דכתיב (שמות כא) בעל הבור ישלם והמת יהיה לו יצא זה שאין המת שלו דאע''ג דנפדה אם מת אסור להאכילו לכלבים כדאמרינן בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבים ובפסולי המוקדשין הכתוב מדבר ואם נגחו שור חייב דהא כתיב שור רעהו וכיון דנפדה שור רעהו קרינא ביה ואע''ג דבשור נמי כתיב והמת יהיה לו מוקמי' ליה לקמן לבעלים מטפלים בנבילה: האי מאי. לא גרסינן: אי אמרת בשלמא רבנן איידי דשייר. טמון וכלים שייר נמי האי: אלא אי אמרת ר' יהודה. ואין כאן שיור דהא כלים בבור וטמון באש רבי יהודה מחייב מאי שייר דהאי שייר: דש בנירו. שאם דש השור בנירו ונתכוון לכך שהרי השוורין מלומדין בדישה תולדה דקרן היא שכוונתה להזיק וחייב לשלם דמי נירו שקילקל מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע: דהא קתני. לעיל בשור שדרכו לילך ולהזיק וכל נזקין בכלל: האחרון חייב. בין מת בו השור בין הוזק וטעמא מפרש לקמן מקראי בפרק שור שנגח את הפרה: אחר אחרון למיתה. אם מת השור לא ישלם הראשון כלום דט' טפחים אין בהם כדי להמית: אחר שניהם לנזקין. דאם הוזק השור ולא מת ישלמו בין שניהם: רב פפא אמר. מתניתין דקתני כהכשר כל נזקו דאין חייב אלא אחרון במיתה שמת השור קמיירי: ודברי הכל. דאפי' רבי קאמר אחר אחרון למיתה: ותו ליכא. למימר כהכשר כל נזקו: והא איכא. למימר תו כגון אי אתרמי דמסר שורו כו' ומסברא קמקשי ליה רבי זירא ואינה משנה: ופשע בו. שהלך לו ולא שמרו:

חומר בשור מבאש. הא דלא תני שהשור ב''ח משום דהוי בכלל מסרו לחש''ו דבהכי תלי טעמא דפטור באש: שייר טמון. דפטור באש ושור ובור חייב ופ''ה כגון בעט שור בשק מלא כלים ושברן וכן אם נפל בבור שק מלא תבואה חייב ולא דק דכל מילי דלאו בעלי חיים ממעטים מחמור דבור כמו כלים כדאמר בסוף הפרה (דף מח:) גבי נפל לבור והבאיש מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים: ליחכה נירו וסכסכה אבניו. גבי דש בנירו פרש''י משא''כ בבור דלא שייך ביה היזק קרקע משמע דה''נ רוצה לפרש כן משא''כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים וקשה לפי' דאם כן היה יכול להזכיר כמה הזיקות שהאש עושה בדבר הקבוע ששורף ביתו ושאר דברים הקבועין אלא י''ל ליחכה נירו דחייב אף על פי שאין רגילות שתזיק אש ניר ואבנים כלל מה שאין כן בבור דפחות מי' פטור ממיתה כיון דאין רגילות להמית בפחות מי': שהשור חייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור. כדדרשינן מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו וא''ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין. דמת אסור בהנאה דדרשינן גזירה שוה שם שם מעגלה ערופה בפרק אין מעמידין (ע''ז כט:) ואי משום שהשער מותר כדאמרינן בפ''ק דערכין (דף ז.) ה''נ שער שור פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן בבכורות פ''ג (דף כה.) ואפילו הכי כיון שעיקרו אסור חשיב אין המת שלו וי''ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי מיניה אדם תדע מדפריך בפ' הפרה (לקמן נג:) ואיפוך אלא פירוש והמת יהיה לו דשור נדרוש למי שהמת שלו והיכי מצי למימר הכי והא בשור משלם כופר ואע''פ שאין המת שלו אלא על כרחך לא חיישינן בהכי כדפרישית דאשור קאי ובלאו הכי לא קשיא מידי למאי דפרישית לעיל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה: אחרון חייב. גם אנזקין וראשון פטור מכולם ובפ' הפרה (לקמן נא.) מפרש טעם דכתיב כי יכרה אחד ולא שנים לחיובי בתרא אתי ולא קמא דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד שיעור מיתה: ותו ליכא. וא''ת נהי נמי דאיכא טובא אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל וי''ל משום דדחיק לאוקמי מתני' דלא כרבי או כרב פפא ולמיתה והיה יכול להעמיד בניזקין וא''ת ולוקמא כגון שלא היה בו הבל למיתה ולא הבל לניזקין שהיה רוחבו יתר על עומקו ובא אחר וסייד וכייד דמודה רבי דהאחרון חייב בין למיתה בין לניזקין כדאמר רב פפא בפרק הפרה (לקמן דף נא.) וי''ל דאין זה מקצת נזקו דאחרון עבד הכל: כגון פפא בר אבא. מפרש רשב''ם דנקט פפא בר אבא לפי שלסתם בני אדם הוא שאול לכל הבא מאיליו לישב עליה כי סתם ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה אבל פפא בר אבא שהוא משונה וכבד משאר בני אדם סתמא אין שאול לו ולפי' צ''ל כגון פפא בר אבא אכולהו קאי מדקאמר בסמוך דא''ל אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימין משמע דאם היה נשבר היו חייבין ומיהו לפי המסקנא דמשני דבהדי דקסמך עלייהו אין צריך לפרש דחייב אלא אחרון בלבד ומתוך כך פטר ארבעה בני אדם שישבו על ספסל אחד של אלמנה ושברוהו והר''ר עזריאל חייב לשלם ור''ת מפרש דנקט פפא בר אבא משום דקאמר במסקנא דכחו כגופו דמי ודוקא פפא בר אבא שהוא אדם כבד ומתוך כבדו מונען לעמוד אבל שאר בני אדם שאין כבידין כל כך ואין סמיכתן מעכב מלעמוד אינהו נמי פשעו שלא עמדו וכולן חייבין ולפי זה צריך לומר דרב פפא עצמו בא לתרץ מה שהקשה ותו ליכא:

בבא קמא י ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף י - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד