בבא קמא ט ע"ב

אִילֵימָא שְׁלִישׁ בֵּיתוֹ אֶלָּא מֵעַתָּה אִי אִיתְרְמִי לֵיהּ תְּלָתָא מִצְוָתָא לִיתֵּיב לְכוּלֵּיהּ בֵּיתֵיהּ
אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא בְּהִידּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ בְּמִצְוָה
בָּעֵי רַב אָשֵׁי שְׁלִישׁ מִלְּגָ(י)ו אוֹ שְׁלִישׁ מִלְּבַר תֵּיקוּ
בְּמַעְרְבָא אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא עַד שְׁלִישׁ מִשֶּׁלּוֹ מִכָּאן וְאֵילָךְ מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
מַתְנִי' כֹּל שֶׁחַבְתִּי בִּשְׁמִירָתוֹ הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ הִכְשַׁרְתִּי בְּמִקְצָת נִזְקוֹ חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ כְּהֶכְשֵׁר כׇּל נִזְקוֹ
נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְעִילָה נְכָסִים שֶׁהֵן שֶׁל בְּנֵי בְּרִית נְכָסִים הַמְיוּחָדִים
וּבְכׇל מָקוֹם חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק
וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק
כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן כֹּל שֶׁחַבְתִּי בִּשְׁמִירָתוֹ הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ כֵּיצַד שׁוֹר וּבוֹר שֶׁמְּסָרָן לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְהִזִּיקוּ חַיָּיב לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאֵשׁ
בְּמַאי עָסְקִינַן אִילֵימָא בְּשׁוֹר קָשׁוּר וּבוֹר מְכוּסֶּה דִּכְוָותַהּ גַּבֵּי אֵשׁ גַּחֶלֶת מַאי שְׁנָא הָכָא וּמַאי שְׁנָא הָכָא
אֶלָּא בְּשׁוֹר מוּתָּר וּבוֹר מְגוּלֶּה דִּכְוָותַהּ גַּבֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאֵשׁ דְּפָטוּר וְהָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמָּסַר לוֹ גַּחֶלֶת וְלִיבָּהּ אֲבָל שַׁלְהֶבֶת חַיָּיב מַאי טַעְמָא דְּהָא בָּרִי הֶזֵּיקָא
לְעוֹלָם בְּשׁוֹר קָשׁוּר וּבוֹר מְכוּסֶּה וְדִכְוָותַהּ גַּבֵּי אֵשׁ גַּחֶלֶת וּדְקָא אָמְרַתְּ מַאי שְׁנָא הָכָא וּמַאי שְׁנָא הָכָא
שׁוֹר דַּרְכֵּיהּ לְנַתּוֹקֵי בּוֹר דַּרְכֵּיהּ לְנַתּוֹרֵי גַּחֶלֶת כְּמָה דְּשָׁבֵיק לַהּ מִעְמָ(י)א עָמְיָא וְאָזְלָא
וּלְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר אֲפִילּוּ מָסַר לוֹ שַׁלְהֶבֶת נָמֵי פָּטוּר דִּכְוָותַהּ הָכָא בְּשׁוֹר מוּתָּר וּבוֹר מְגוּלֶּה מַאי שְׁנָא הָכָא וּמַאי שְׁנָא הָכָא
הָתָם צְבָתָא דְחֵרֵשׁ קָא גָּרֵים הָכָא לָא צְבָתָא דְחֵרֵשׁ קָא גָּרֵים
תָּנוּ רַבָּנַן חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּבוֹר חוֹמֶר בְּבוֹר מִבְּשׁוֹר
חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּבוֹר שֶׁהַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר וְחַיָּיב בִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד נִגְמַר דִּינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְדַרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר חוֹמֶר בְּבוֹר מִבְּשׁוֹר שֶׁהַבּוֹר תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק וּמוּעָד מִתְּחִילָּתוֹ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשׁוֹר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

אילימא שליש ביתו, אם נפרש שהכוונה שאדם צריך להוציא שליש ממונו לצורך קיום מצווה כלולב, ציצית או ספר תורה, וכיוצא בזה, אלא מעתה, אם כך, שעל מצווה אחת עליו להוציא שליש ממונו, יוצא דאי אתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתיה! אם הזדמנו לו שלש מצוות, עליו להוציא את כל ממונו. וזה לא מסתבר. ^[19]

אלא, אמר רבי זירא: בהידור מצווה - עד שליש במצוה.

כוונת רב הונא היא לעניין הידור מצווה, שאם בא להוציא מעות עבור מצווה, ומוצא דבר מהודר יותר בתוספת שליש המחיר, עליו להוסיף ולקנות את הדבר המהודר. כגון הקונה ספר תורה, ^[20] אם מצא ספר מהודר יותר, יוסיף שליש הדמים, ויקנה את המהודר. ^[21] והגמרא מסתפקת במדידת השליש:

בעי רב אשי: שליש זה שעליו להוסיף, האם הכוונה לשליש מלגיו [מתוכו], דהיינו שליש מתוך הסכום שהוצע לו לקניית הפשוט, אותו הוא יוסיף למהודר, וכגון אם הוצע לו הפשוט בששה דינרים, יוסיף שליש המחיר, שהם שני דינרים, ויקנה את המהודר בשמונה.

או שליש מלבר [מבחוץ], שמחלק הסכום לשני חלקים, ומוסיף עוד חלק שלישי, שהשליש הוא מהסכום הסופי, דהיינו שיקנהו בתשעה דינרים. ^[22]

ומסקנת הגמרא: תיקו! הספק עומד במקומו ללא הכרעה.

במערבא אמרי משמיה דרבי זירא, בארץ ישראל [שהיא בצד מערב של בבל] היו שונים כך בשם רבי זירא: עד שליש שמוסיף עבור הידור מצווה, הוי ההוספה משלו, שלא יקבל על כך שכר בעולם הזה אלא שכרו שמור לו לעולם הבא, כמו שנאמר "היום לעשותם" [דברים ו], ודורשים "ולא היום ליתן שכרם" אלא לעתיד לבוא. אבל מה שמוסיף מכאן ואילך, יותר משליש, משל הקדוש ברוך הוא, זה יפרע לו הקב"ה בחייו. ^[23]

מתניתין:

משנתנו באה ללמד כיצד באיזה אופן מתחייב אדם על נזקי ממונו שהזיק, על איזה נכסים שהזיק הוא חייב, ובאיזה מקום:

א. כל שחבתי בשמירתו, כל דבר שנתחייבתי לשמרו שלא יזיק, "הכשרתי" את נזקו. אם לא שמרתיו כראוי, והזיק, נחשב שאני הכשרתי והכנתי את הנזק, ולכן אני חייב. ^[24] ב. הכשרתי במקצת נזקו, גם אם לא הכשרתי והכנתי אלא רק מקצת הנזק, הרי חבתי בתשלומי נזקו, נתחייבתי בתשלומי הנזק, כהכשר כל נזקו, כאילו הכשרתי והכנתי את כל הנזק [ובגמרא יבואר באיזה אופן מדובר].

ג. אין המזיק חייב אלא אם הזיק נכסים שאין בהם דין מעילה, דהיינו נכסי הדיוט. אבל המזיק נכסי הקדש פטור מלשלם, כדרשינן "שור רעהו", ולא שור של הקדש [לעיל ו ב].

ד. אין חיוב תשלום נזקים אלא על היזק נכסים שהן של בני ברית, של ישראל, ולא של גוי. שאם הזיק נכסי גוי פטור [כדלקמן במשנה לז ב]

ה. וכן אין חייב אלא המזיק נכסים המיוחדים, שיש להם בעלים, פרט לנכסי הפקר [ובגמרא יבואר מה המשנה מחדשת בזה]. ^[25]

ו. והחיוב הוא בכל מקום שהזיקו נכסיו את נכסי חברו, חוץ מרשות המיוחדת למזיק, שאם נכנס השור הניזוק לרשותו של המזיק, יכול המזיק לומר לניזק: מה לשורך ברשותי?

ז. ורשות הניזק והמזיק. חצר שיש בה רשות גם למזיק וגם לניזק [בגמרא יבואר].

ח. וכשהזיק, חב [חייב] המזיק לשלם את תשלומי הנזק - במיטב הארץ! מעידית שבנכסיו. ^[26]

גמרא:

הגמרא מביאה ברייתא המפרשת את הכלל הראשון שבמשנה:

תנו רבנן, זה ששנינו "כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו", כיצד? באיזה אופן הוא אמור?

כגון שור ובור [או בור], שהיו ברשותו של אדם, שמסרן לידי חרש או שוטה וקטן, שאינם בני דעת [ואי אפשר לסמוך עליהם שישמרו על השור או הבור שלא יזיקו], והשור או הבור הזיקו, חייב בעל השור או הבור לשלם.

מה שאין כן באש, שאם היתה ברשותו אש, ומסרה לחרש שוטה וקטן, והזיקה האש, פטור האדם שמסר להם את האש מלשלם. ^[27]

ודנה הגמרא בהבדל בין אש לשור ובור, ובאיזה מציאות מדובר: במאי עסקינן, באיזה שור ובור מדובר?

אילימא בשור קשור ובור מכוסה, אם נאמר שמדובר באופן שמסר לחרש שור קשור, ששמור הוא מלהזיק, וכן בור מכוסה, שאי אפשר ליפול בו, דכוותה גבי אש, ובדומה להם מדובר לגבי אש, שמסר לו אש שמורה, דהיינו גחלת, שאינה בוערת מעצמה בלא ליבוי, אם כן, יקשה: מאי שנא הכא ומאי שנא הכא? מדוע שונה דין השור והבור מדין האש? הרי כיון שהשור והבור שמסר לידי החרש היו שמורים, יש לפוטרו בשור ובור כמו שפטור באש. ^[28]

אלא ודאי, מדובר במזיקים שאינם שמורים, דהיינו בשור מותר, שאינו קשור, ובור מגולה, ולכן המוסרן לידי חרש חייב. ודכוותה גבי אש, ובדומה להם צריך לומר באש, שמסר לו אש שאינה שמורה, דהיינו שלהבת [גחלת מלובה].

אך גם זה תמוה, וכי על אופן כזה אפשר לומר "מה שאין כן באש", דפטור?! והא, הרי שנינו במתניתין לקמן [נט ב] "השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם", ואמר ריש לקיש משמיה [משמו של] דחזקיה: לא שנו במשנה שפטור מדיני אדם אלא כשמסר לו לחרש גחלת, והחרש ליבה את האש עד שהזיקה. אבל אם מסר לחרש שלהבת והזיק בה, חייב. מאי טעמא? משום דהא ברי היזקא! כיון שהשלהבת עומדת ומזומנת להזיק, היא נחשבת כמזיק שלו, כמו שורו.

ואם כן, הברייתא ודאי לא מדברת באופן שמסר לו מזיקים לא שמורים, וחוזרת השאלה - באיזה מזיקים מדובר?

ומתרצת הגמרא: לעולם הברייתא מדברת בשור קשור ובור מכוסה ששמורים הם מלהזיק. ודכוותה גבי אש, ובדומה לזה לגבי אש מדובר באש שמורה דהיינו גחלת.

ודקא אמרת, ומה שהקשית: מאי שנא הכא שחייב, ומאי שנא הכא שפטור, שפיר יש לחלק ביניהם, כי השור והבור, גם אם לא מוסרן לחרש, אינם נחשבים שמורים כראוי, שכן שור קשור דרכיה לנתוקי, להתיר מעצמו את הקשירה, וכן כיסוי הבור דרכיה לנתורי, ליפול מאליו. וכיון שהשמירה שלהם מלכתחילה לא היתה כראוי, לכן אף כשמסרם לחרש, והחרש התיר את הקשרים של השור או פתח את כיסוי הבור, חייב המוסר. ^[29] אבל גחלת מצד עצמה, אינה עשויה להזיק, כי כמה דשביק לה, מעמיא עמיא ואזלא. אם מניחה לגחלת כמות שהיא, הרי היא הולכת ונכבית מעצמה, ואיננה נחשבת למזיק. ועל זה שמסרה לחרש אין לחייבו, כי לא היה עליו לשער בדעתו שהחרש ילבה את הגחלת ויזיק. ^[30]

אך עדיין שואלת הגמרא: ולפי רבי יוחנן, דאמר, שמפרש את דברי המשנה לקמן "השולח את הבעירה ביד חרש, פטור מדיני אדם", שאפילו מסר לו לחרש שלהבת, נמי פטור. ולפיו, מה שנאמר בברייתא "מה שאין כן באש" פירושו שפטור אפילו אם מסר לו שלהבת, ודכוותא הכא, ובדומה לזה בשור ובור, מדובר בשור ובור שאינם שמורים, דהיינו בשור מותר, ובור מגולה, ואם כן, עדיין צריך ביאור, מאי שנא הכא, גבי שור ובור, שאם מסרן לחרש חייב, ומאי שנא הכא, לגבי אש, שאם מסרן לחרש פטור. ^[31]

ומתרצת הגמרא: אמנם מדובר בשור מותר ובור גלוי ובשלהבת, ובכל זאת יש לחלק ביניהם, כי התם גבי אש, צבתא דחרש קא גרים, אחיזת החרש באש היא זאת שגרמה את הנזק, ^[32] לפי שהוא נטלה והוליכה אל הגדיש שנשרף, ולולי החרש לא היה נעשה הנזק. אבל הכא, לגבי שור ובור, לא צבתא דחרש קא גרים, לא אחיזת החרש גרמה את הנזק, כי הרי השור הלך לבדו והזיק, וכן הבור הזיק מצד עצמו, ואף לולי החרש היה נעשה הנזק, לכן חייב בעל השור ובעל הבור. ^[33]

ובעקבות הברייתא המשמיעה חומרא בשור ובור מאש, מביאה הגמרא ברייתא העוסקת בהבדלי החומרות שיש בין האבות:

תנו רבנן: חומר בשור מבבור, יש חומרא בשור [היינו קרן ^[34]] שאין בבור, וכן להיפך: יש חומר בבור מבשור.

והברייתא מפרשת: חומר בשור מבבור:

א. שהשור המועד שהמית אדם משלם בעליו את הכופר.

ב. וכן חייב בשלשים של עבד. שאם המית שור עבד, משלם בעליו של השור שלשים שקלים לאדוניו של העבד.

ג. וכן אם השור המית אדם ונגמר דינו למיתה, אסור שור זה בהנאה.

ד. ועוד חומר יש בו שדרכו לילך ולהזיק.

מה שאין כן בבור. שהרי בעל הבור פטור מן הכופר, ומשלשים של עבד, כי הבור פטור על מיתת אדם, דדרשינן "ונפל שמה שור", "שור" ולא "אדם". ^[35] וכן הבור אין דרכו לילך ולהזיק.

חומר בבור מבשור

א. שהבור תחילת עשייתו לנזק, מתחילת עשייתו עומד ומוכן הוא להזיק. ^[36]

ב. וכן מועד הוא מתחילתו לשלם נזק שלם.

מה שאין כן בשור, שאינו עומד בתחילת עשייתו להזיק, ואינו משלם בתחילה [בהיותו תם] אלא חצי נזק. ^[37]

הערות

^[19] הראשונים הוכיחו מכאן שאין חיוב להוציא את כל ממונו אפילו עבור מצווה עוברת, ואפילו שליש ממונו אינו חייב להוציא. ראה שם. והקשו אחרונים מהמבואר בקידושין כט א שאדם אשר אין לו אלא חמש סלעים בלבד חייב לפדות את בנו, וכן חייב להוציא את כל ממונו לעלות לרגל. ויש שתירצו, שבפדיון הבן הוי חוב לכהן, ולכן אין לו קצבה, אבל ממצות עליה לרגל קשה. וכתב הביאור הלכה סימן תרנ"ו לחדש, שאע"פ שאין חיוב לפזר הון רב למצווה, מכל מקום, מי שמתפרנס ממלאכתו ולא תגרע פרנסתו במה שיוציא על המצווה, וכן לא יתחזק מצבו אם לא יוציא, חייב ליתן על המצווה אף יותר. והחזו"א או"ח סימן קמ"ט סק"ג תירץ, שמדובר שהיה בידו מעות, ואכלן, ונותרו רק אלו, לכן חייב להוציאן למצוות. ובספר חלקת יואב דיני אונס ענף ז' רצה לחדש שכל זה נאמר להוציא על מצווה יותר משוויה, אבל אם זה שוויה, חייב להוציא כל ממונו. אבל אין כן דעת האחרונים. וכל זה לעניין מצוות עשה, אבל לעניין מצוות לא תעשה כתב הרשב"א שחייב ליתן כל ביתו כדי שלא יעבור. וראה בב"ח סימן תרנ"ו שהקשה ממה שבג' עברות החמורות נאמר "בכל מאדך", ומשמע שבשאר עברות אין חיוב לתת כל ממונו, ראה שם מה שמיישב. והראב"ד הקשה "וכי יש דמים למצוות? ואיך יכול לומר: לא אקנה לולב ואתרוג עד כדי כך וכך! ? ומי שם להם דמים, והמצווה האחת חשובה כל ממונו. ויש לומר, עד כי שלא יבוא לידי עני ויצטרך לבריות, והעני כמיתה הוא". וראה ב"ברכת אברהם" [תנינא], המבאר על פי הירושלמי שהחיוב על האדם הוא רק כשיש לו ממון. ראה שם. ובאילת השחר מדייק שכל הנידון בסוגיין הוא עד כמה עליו להוציא עבור הידור, משמע שאם בידו להדר ללא הוצאה, צריך לעשות זאת. וכגון שאין לו אתרוג [בשאר ימות החג, פרט ליום ראשון], ובא לשאול מאחרים, יהיה עליו לחפש לשאול אתרוג מהודר, ואף ביותר משליש. ראה שם.

^[20] לדעת רש"י מקיימים בקנייה מצוות כתיבת ס"ת. וראה ברמ"א יו"ד סימן ע"ר סעיף א.

^[21] רש"י. והתוס' פירשו ששיעור שליש נאמר לגבי גודל החפץ של המצווה ולא לגבי דמיו, שאם שיעור האתרוג בצמצום הוא "כאגוז" [לדעת ר"מ], יש להדר לקנות אתרוג בשליש גדול יותר. ולפי זה לא נאמר כמה דמים עליו להוציא. ויש ראשונים המפרשים שההידור הוא בגודל אך השיעור שליש הוא בדמים, כלומר, עד שליש בדמים כדי לקנות גדול יותר מהשיעור המצומצם. והנה לשיטת רש"י קשה, שכל פעם ימצא מהודר יותר, ויצטרך להוסיף שליש במחיר עד שיוציא הון רב. וכתב בביאור הלכה בשם הגר"א שיש לומר שלא הטריחו עליו אלא בפעם הראשונה בלבד. וראה בשער הציון סק"ב שמביא פלוגתת ב"י והגר"א בדעת רש"י אם מדובר רק כשעומד לקנות או גם כשכבר קנה. ולשיטת התוס' משמע שחיוב הידור זה הוא רק בשיעור של גודל ולא בשאר הידורים. וצריך ביאור, מדוע הידור זה עדיף על הידורים אחרים. ועיין ב"ים של שלמה" כאן שכתב שהידור זה הוא רק באתרוג משום דכתיב בתורה הדר. אך המג"א סימן תרנ"ו נחלק, דמשמע שהוא הידור בכל מצווה, והוי מטעם "זה אלי ואנוהו" כמו שכתב רש"י. וראה במשנה ברורה שם שכתב הטעם שחיישינן שמא יתמעט אח"כ השיעור. וצ"ע לפי זה בדברים שלא שייך בהם מיעוט אם יש עניין להדר בהם. וראה בשו"ע שם שהביא את שתי השיטות, ובמשנה ברורה וביה"ל שם, שמבאר את השיטות באריכות. וראה עוד במהרש"א ח"א שמטעים מדוע השיעור בהידור הוא שליש. וראה בחי' הגרי"ז על הרמב"ם [פ"ד מהל' חנוכה], לבאר כיצד תיקנו מהדרין מן המהדרין בחנוכה הא הוי יותר משליש. ראה שם.

^[22] הר"ח כתב דעבדינן לחומרא, מלבר. והרא"ש כתב שעד שליש מלגיו, כיון דלא איפשיטא הבעיה. וביארו הפ"ח והב"י, שהרא"ש סובר שהידור מצווה הוא רק מדרבנן ולכן פסק לקולא. אולם המהרש"ל תמה על הרא"ש, הרי ספק בהידור מצוה הוא ספיקא דאורייתא והוה לן למיזל לחומרא. וכתב ליישב "אפשר שהוא סבר דאין זה דאורייתא, מאחר שאינו מצוות עשה, רק מצווה בעלמא להדר במצווה". ומשמע שאף דהוי מהתורה, בכל זאת, ספיקא לחומרא נאמר רק על עיקר המצווה ולא על ההידור. ויש מי שכתב ליישב שאמנם הוי מהתורה אך שיעור שליש הוי מדרבנן.

^[23] ראה עוד ברבנו חננאל מה שמפרש בזה ובנמו"י. וראה בתו"ח המפרש שעד שליש הוא על חשבון מה שנקצב לו בר"ה, ויתר על שליש אינו בחשבון.

^[24] רש"י. והוסיף ופירש לשון שני, שהכשרתי את נזקו היינו עלי להכשיר ולתקן את נזקו, כלומר, עלי לשלם. ובשיטמ"ק מביא בשם מהר"י כץ שללשון זה צריך לפרש "חבתי בשמירתו" פשעתי בשמירתו. וראה בנמו"י.

^[25] כך פירש רש"י. ויש שהעירו, שבגמרא מבואר למסקנא שהשור המזיק הוא הפקר, ולא שור הניזק.

^[26] בתחילת הפרק [ד א] נתבאר לפי שמואל שהמשנה באה בזה לרבות את הקרן. [רש"י]

^[27] כוונת הברייתא שהמשנה לא באה כאן להשמיענו את עיקר הדין שאם לא שמרו על המזיק שחייבים על הנזק, משום שזה כבר תני במשנה הראשונה בצד השווה וכו'. אלא כאן איירי בדין מסר לחשו"ק. מנחת יהודה.

^[28] כך פירשו התוס', והוכיחו שאין לפרש שהשאלה היתה שנחייב גם בגחלת, שאם כן לא מובן ההמשך שהגמרא מעמידה בשור מותר ובור מגולה, הרי אין זה מיישב מידי את הקושיה למה בשלהבת יהיה פטור. והנה מה שכתבנו ששור קשור ובור מגולה הם מזיקים שמורים, כך כתבו התוס' וכך כתב הרמב"ן גם לפי רש"י, וראה על כך בהערה הבאה.

^[29] כך מפרש רש"י. והנה התוס' כתבו להוכיח ששור קשור ובור מכוסה הכוונה שקשור ומכוסה כראוי, שאחרת לא נחשב לקשור ומכוסה. ולפי זה נתקשו מהמשנה לקמן נב. שאם כיסה בור כראוי פטור ומדוע כאן חייב. ולכן מפרשים שאמנם הכיסוי הוא כראוי, אך כיון שמסרם לחרש גרע, כי החרש דרכו להתיר קשרי השור ולהסיר כיסוי הבור, ורק גחלת אין דרכו ללבות [וראה בהערות בחברותא על התוס']. והרמב"ן במלחמות [להלן נב ב] כתב, שגם רש"י סובר שמדובר שקשר וכיסה כראוי, ומה שמפרש שדרכו של השור להתיר וכו', ולכן היא שמירה רעועה, הכוונה היא שלכן חייב לבוא לאחר זמן ולבדוק אם נפתח הבור וניתרו הקשרים, וכיון שלא בא הוי ליה פושע. ואף שנפתחו בסוף ע"י החרש הוי ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס. וראה באבן האזל [פ"ד מנז"מ הל"ו] שהקשה על הרמב"ן שאם כן נתת דבריך לשיעורים, שצריך אומדנא מתי כבר הגיע הזמן לחשוש אולי נפתח הבור. ואולם הפני יהושע כתב שזהו דוחק, ולכן מפרש שלרש"י מדובר אכן שלא קשר וכיסה כראוי, [ועוד שבשור גופיה קשירה לבד אינה נחשבת שמירה, אלא צריך לנעול בפניו כראוי]. וכן מפרש הראב"ד שמדובר שלא כיסהו כראוי, ומה שהקשו התוס' שאם לא כיסה כראוי לאו כלום הוא, מתרץ הפנ"י שהיה סלקא דעתך שהקשירה והכיסוי יחשבו לשמירה פחותה, וכיון שלא ניתר מאליו אלא ע"י חרש, תועיל השמירה הפחותה שלא יחשב תחילתו בפשיעה. והגמרא מתרצת ששור דרכו לנתוקי ולכן הוי תחילתו פשיעה. מה שאין כן בגחלת שאין פשיעה כלל. [והנה הפנ"י כתב שבשור הוי תחילתו וסופו פשיעה, וראה באילת השחר מה שהקשה, ומסיק דהוי תחילתו בפשיעה וסופו אונס]. והנה לשיטת התוס' מובן למה נקטה הברייתא שמסרן לחשו"ק, כי לולי זה היה פטור, אבל לרש"י שדרכו לנתורי מאליו צריך ביאור, למה נקט שמסרן לחשו"ק. ובשיטמ"ק מביא בשם הגליון "דמצינן למימר דהא דנקט מסרו לחרש שוטר וקטן משום סיפא דמה שאין כן באש שאעפ"כ שמסרו לחשו"ק דגרע בהכי אפ"ה פטור באש משום דמעמיא. ועוד כתב השיטמ"ק ליישב לדעת רש"י כדעת הפנ"י שאין הקשירה כראוי אלא שהחרש שומר קצת, והחידוש שאף שהחרש שומר מעט, כיון שבלא חרש דרכו לנתוקי חייב דהוי פשיעה [וראה בתד"ה ורבי יוחנן].

^[30] והוי כרוח שאינה מצויה לקמן נט ב [ראה בברכת אברהם].

^[31] התוס' פירשו שהגמרא סברה שרבי יוחנן פוטר בשלהבת כיון שהחרש עושה שמירה, ולכן מקשה שיפטור גם בשור ובור ראה שם.

^[32] רש"י. ולשון אחר פירש "צוותא" מלשון צוותא והתייחדות שהחרש נתייחד עם השלהבת.

^[33] והטעם שפטור על מעשה החרש, פירש רש"י לקמן כב ב שרבי יוחנן סובר שאשו משום חיציו והוי חיציו דחרש. וראה בפני יהושע שם מה שמבאר בדברי רש"י. והתוס' שם כתבו שהטעם משום שסבר רבי יוחנן בשלהבת לא ברי הזיקא כמו שור.

^[34] כך הוכיחו הראשונים, ראה בתוס' וברשב" א.

^[35] רש"י. והתוס' כתבו שנלמד מ"עליו ולא על האדם" ראה שם.

^[36] ראה לעיל ג ב הערה 25 ובדף ו'. הערה 9.

^[37] כתב הראב"ד, יש שהקשה מדוע עזבה הברייתא כל החומרות שבמשנה ובגמרא בתחילת הפרק, דהיינו רוח חיים, כוונה להזיק וכו'. ותירץ הראב"ד, שכאן לא נישנו אלא חומרות ואותם שהוזכרו אינם חומרות אלא כוחות, ומה שהזכיר החומרא שדרכו לילך ולהזיק הרי מבואר בסמוך שבא לרבות דש בנירו, ודרכו לילך ולהזיק דקתני לקמן בין אש לבור, חומרא היא לומר שאפילו מאה מילין חייב. וחומרת תחילת עשייתו לנזק שבבור, אפשר שמשום חומרא נקט לה, לומר שאפילו מעט חפירה מזקת וחייב עליה, מה שאין כן שור ואש שעגל קטן וגחלת עמומה אינם מזיקים. וראה עוד במאירי "ומכל מקום, אין הכוונה במניין זה אלא למנות דברים שבהם נמצאו דברים אלו חמורים, אבל אותן שלמעלה הם כעין טעם לחיובן וכו"'. וכן בתוס' תלמיד ר"ת שהני חומרות אינן אלא להגדיל תורה ולהאדיר ולא שאם היה כתוב אחד לא היה ניתן ללמוד את השני. ובשיטמ"ק מביא מתוס' שאנץ שכתב "דרק דינים קתני בברייתא, ולא דין חומרות ולא למימרא בא דלא ילפי מהדדי".

אילימא [אם תאמר] שנותן עבור מצוה שליש ביתו, כלומר, שליש רכושו. אלא מעתה, אי איתרמי ליה תלתא מצותא [אם מזדמנות לו שלוש מצוות] ליתיב לכוליה ביתא [יתן את כל ביתו] ורכושו?! ובוודאי לא לכך מתכוונים.

אלא, כך יש לומר, אמר ר' זירא: בהידור מצוה — עד שליש במצוה. שאם רוצה אדם להדר במצוה מסויימת ולהוסיף בטיב או בנוי — מוסיף עד שליש מן המחיר הקבוע לאותו דבר, ויותר מכן אינו מחוייב אפילו לשם הידור.

בעי [שאל] רב אשי: כיצד מחשבים שליש זה? האם הוא שליש מלגיו [מבפנים] שמחשב ומוסיף שליש על המחיר הנמוך, או שליש מלבר [מבחוץ] שליש מן הסכום שצריך לשלם על החפץ היקר, שמוסיף חצי מן המחיר הזול? בעיה זו לא נפתרה, ולכן תיקו [תעמוד במקומה].

במערבא אמרי משמיה [בארץ ישראל היו אומרים משמו] של ר' זירא: עד שליש שמוסיף בהידור מצוה — מוסיף משלו, כלומר, כשאר מצוות שמוציא משלו, והקדוש ברוך הוא נותן שכרו לעתיד לבוא. מכאן ואילך, אם מוסיף בהידור מצוה — משל הקדוש ברוך הוא, שיקבל שכר תוספת זו עוד בעולם הזה, שיפרע לו הקדוש ברוך הוא.

א משנה ועוד כללים בדין תשלומי נזיקין: כל דבר שחבתי בשמירתו, שמוטלת עלי חובה לשמור אותו — הכשרתי את נזקו, כלומר, מוטלת עלי החובה לטפל בכל הנזקים שגרם. כל מקרה שהכשרתי במקצת נזקו, שאם יש עלי חובה או אחריות על מקצת הנזק — חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. כלומר, כיון שאדם אחראי עבור דבר מסויים ונזקיו, הרי מאותה שעה חייב הוא על כל הנזקים שנגרמו על ידו, ואינו יכול לומר שאחריותו היא רק לאותו חלק שהוא טיפל בו, וכאשר יבואר במפורט בגמרא.

ועוד כלל אמרו: מה הם הדברים שחייבים לשלם אם הזיק להם — נכסים שאין בהן מעילה, כלומר, שאינם שייכים להקדש. נכסים שהן של בני ברית (יהודים), נכסים המיוחדים, שיש להם בעלים מוגדרים, שאינם הפקר.

וכן חייבים על הנזקים שנעשו בכל מקום, חוץ מרשות המיוחדת למזיק שאין לניזק רשות להיכנס שם,

ורשות המשותפת של הניזק והמזיק.

ועוד כלל: בכל אלה שאחראי להם, כשהזיק חב (חייב) המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

ב גמרא הלכות אלה שבמשנה נתבררו בברייתא: תנו רבנן [שנו חכמים]: כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, כיצד? שור ובור שמסרן לשמירה ביד חרש שוטה וקטן שכל אלה אין בהם דעת, והזיק — חייב לשלם, מה שאין כן באש.

ומבררים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר כאן בשור קשור ובור מכוסה שמסרם למי שאינו בן דעת, דכוותה גבי [שכיוצא בו אצל] אש, יש להסביר גם כן שמדובר במקרה שמסר גחלת שכשלעצמה אינה מזיקה, למי שאינו בן דעת, ואם כן מאי שנא הכא ומאי שנא הכא [מה שונה כאן ומה שונה כאן] שבשור ובבור חייב, ובאש פטור?

אלא תאמר שמדובר בשור מותר (שאינו קשור) ובור מגולה, דכוותה גבי [שכיוצא בה אצל] אש צריך לומר שמדובר שמסר למי שאינו בן דעת שלהבת בוערת — כיצד יכול אתה לומר "מה שאין כן באש שפטור"? והא [והרי] אמר ריש לקיש משמיה [משמו] של החכם חזקיה: לא שנו שפטור על נזקי אש כשמסר למי שאינו בר דעת — אלא כשמסר לו גחלת וזה שאינו בר דעת ליבה את הגחלת מעצמו והזיקה האש, אבל מסר לו שלהבת והזיק — הרי המוסר חייב, מאי טעמא [מה הטעם] — דהא ברי הזיקא [שהרי הנזק ברור] שהלא ודאי ייגרם נזק על ידי כך! ואם כן איך נבין את ההבדל בדינים שבברייתא?

ומשיבים: לעולם תפרש שמדובר בשור קשור ובור מכוסה, ודכוותה גבי [ושכיוצא בה אצל] אש — גחלת. ודקא אמרת [וזה שאתה אומר] מאי שנא הכא ומאי שנא הכא [מה שונה כאן ומה שונה כאן] — יש הבדל:

שור — דרכיה לנתוקי [דרכו לנתק] את החבל שהוא קשור בו, בור — דרכיה לנתורי [דרכו שיפול מכסהו], שמסתבר שבמשך הזמן יוכל הדבר לגרום לנזק, והשומר אינו בן דעת ואינו יכול לשמור. ואילו גחלת להיפך, כמה דשביק [שמניח] לה מעמיא עמיא ואזלא [היא מתעממת והולכת] ואין הנזק ברור כלל. ואם ליבה השומר חסר הדעת את האש — אין זה דבר שהמוסר אחראי לו.

ושואלים: ולשיטת ר' יוחנן, שאמר שאפילו כאשר מסר לו שלהבת נמי [גם כן] פטור, דכוותה הכא [כיוצא בו כאן] מדובר בשור מותר ובור מגולה, ואם כן מאי שנא הכא ומאי שנא הכא [מה שונה כאן ומה שונה כאן] שחייב על נזקי שור ובור ואינו חייב על נזקי אש?

ומשיבים: התם [שם] באש צבתא [האחיזה] של החרש קא גרים [היא שגרמה], שהחרש מדעתו הוא נוטל ומוליך את האש ממקום למקום, והוא שעשה את עיקר פעולת ההיזק, ואילו הכא [כאן] בשור ובור — לא צבתא [האחיזה] של החרש קא גרים [היא שגרמה], שהרי החרש עצמו לא גרם נזק, אלא שאינו ברדעת לשמור, והאחריות לנזק מוטלת על המוסר לו.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: יש חומר (חומרה) בשור מבבור בדברים מסויימים, וכן יש חומר בבור מבדין שור.

ומפרטים: חומר בשור מבבור — שהשור שהרג אדם משלם בעליו את הכופר למשפחת ההרוג, אם היה יהודי, וחייב בעל השור בתשלום שלשים סלע של עבד כנעני שהרג שורו, נגמר דינו של השור למיתה בבית הדין אחרי שהרג אדם כלשהו — הרי הוא אסור בהנאה. וכן מצד תכונותיו לגבי נזיקין יש בשור חומרה — דרכו לילך ולהזיק. מה שאין כן כל הדברים אלה בבור, שאם נהרג אדם בבור, אין בעל הבור משלם עליו כופר, או שלושים סלע על מיתת עבד כנעני בבורו, ואין הבור שנהרג בו אדם נאסר בהנאה, וכן אין דרכו של בור לילך ולהזיק. ומצד אחר חומר בבור מבשור, מצד נזקו — שהבור תחילת עשייתו לנזק, ומועד מתחילתו שאין צורך להזהיר את בעל הבור (כמו שמזהירים בבעל שור שנגח) אלא בעל הבור הרי הוא כמועד מתחילת עשייתו, מה שאין כן בשור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If we say it means that one should spend up to one-third of his estate to perform a mitzva, but if that is so, and if it happened to him that he became obligated in three mitzvot at the same time, should he give his entire estate away in order to fulfill those mitzvot? One is certainly not required to do so.

Rather, what Rabbi Zeira said is that for the embellishment of the performance of a mitzva, e.g., to purchase a more beautiful item used in the performance of a mitzva, one should spend up to one-third more than the cost of the standard item used to perform the mitzva.

Rav Ashi raises a dilemma: How is this one-third calculated? Is it one-third from within, i.e., he calculates the cost of a standard item, adds one-third of that value, and spends the total on purchasing a more beautiful item; or is it one-third from without, i.e., one-third of the sum he ultimately spends should be the additional sum added in order to purchase a more beautiful item? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

In the West, Eretz Yisrael, they say in the name of Rabbi Zeira: Of the money one spends on purchasing a more beautiful item to perform a mitzva, up to one-third more than the cost of a standard item comes from his own finances, but from this point forward, any additional sum spent on purchasing a more beautiful item comes from the largesse of the Holy One, Blessed be He, i.e., God will reimburse him for spending that additional sum.

MISHNA: With regard to anything for which I became responsible for safeguarding it to prevent it from causing damage, if it in fact causes damage, it is considered as if I actively facilitated that damage, and accordingly I must pay for it. In any case in which I facilitated part of the damage it caused, I am liable for payments of restitution for damage it caused, as if I were the one who facilitated the entire damage it caused.

One is liable only with regard to damage caused to property for which, were he to use it for a non-sacred purpose, he would not be liable for the misuse of consecrated property; with regard to damage caused to property that belongs to members of the covenant, i.e., Jews; and with regard to assigned property, the meaning of which the Gemara will explain.

And one is liable for damage caused in any place except for a domain designated exclusively for the use of the one responsible for the damage.

And one is liable for damage caused in a domain designated for the joint use of the injured party and the one liable for the damage.

When an animal or item one is responsible to safeguard causes damage, the one liable for the damage caused by insufficiently safeguarding it is obligated to pay payments of restitution for damage with his best-quality land.

GEMARA: The Sages taught a baraita that elucidates the mishna’s ruling: With regard to anything for which I became responsible for safeguarding it to prevent it from causing damage, if it in fact causes damage, it is considered as if I actively facilitated that damage and accordingly must pay for it. How so? In the case of an ox or a pit that one transferred to the care of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, whose presumed limited intellectual capacity means they are deemed incapable of sufficiently safeguarding them from causing damage, and the ox or pit caused damage, the halakha is that since the owner of the ox or pit did not fulfill his duty to safeguard them, he is liable to pay for the damage, which is not so in a corresponding case where the damage is caused by a fire.

The Gemara elucidates: With what are we dealing? If we say that the baraita deals with a tethered ox or a covered pit, which cannot cause damage in the manner in which the owner left them, then the case in the corresponding situation of fire, where he is not liable, is where one transferred an ember to one of limited halakhic competence, which, had it been left alone, would not have erupted into a fire and caused damage. This cannot be correct, because if so, what is different here in the case of an ox and a pit, where one is liable, and what is different there in the case of the fire, that exempts him from liability? There seems to be no reason to differentiate between them.

Rather, the baraita must be dealing with an untethered ox or an exposed pit, which can cause damage in the manner in which the owner left them. If so, then the case in the corresponding situation of fire, where he is not liable, is where one transferred a flame to one of limited halakhic competence, which can also cause damage in this form. The Gemara rejects this suggestion: But if so, why does the baraita state: Which is not so in the case of damage caused by a fire, as one is exempt from paying damages? But this is untenable, as didn’t Reish Lakish say in the name of Ḥizkiyya: They taught that one is exempt from damage caused by a fire only in a case where he transferred an ember to one of limited halakhic competence who then fanned it into a flame. But if he transferred a flame to him, the one who transferred the flame to him is liable for any damage caused. What is the reason? He is responsible because the capacity for it to cause damage is certain.

The Gemara returns to its initial suggestion: Actually, the ruling of the baraita is stated with regard to a tethered ox or a covered pit, and the case in the corresponding situation of fire, where he is not liable, is where one transferred an ember to one of limited halakhic competence. And with regard to that which you said in order to reject this: What is different here in the case of an ox and a pit that causes him to be liable and what is different there in the case of the fire, that exempts him from liability? Seemingly, in all these cases the item was not able to cause damage in its current form, so he is exempt from liability.

The Gemara explains: You could answer as follows: The typical manner of an ox is to free itself from being tethered and the typical manner of a pit is for its cover to become dislodged. Therefore, as it is negligent to transfer an ox or pit to someone who is incapable of sufficiently safeguarding them, the one who transferred the ox or flame to them is liable. By contrast, with regard to an ember, as long as he leaves it alone it progressively dims, and the only way in which it will cause damage is if someone else actively fans it into a flame; therefore, he is not liable.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yoḥanan, who says: Even if the halakha is that if one transferred a flame to one of limited halakhic competence he is exempt, it is possible to say that the case in the corresponding situation here in the first clause of the baraita is stated with regard to an untethered ox or an exposed pit. The Gemara asks: But if so, what is different here in the case of an ox and a pit that causes him to be liable and what is different there in the case of the fire that exempts him from liability? Seemingly, in all these cases the item that was transferred is capable of causing damage in its current form, so he would be expected to be liable.

The Gemara explains: There, in the case of fire, ultimately the deaf-mute’s handling [tzevata] of the flame causes the damage, as if it were not for him moving the flame no damage would have been caused. Here, in the case of the ox and the pit, the deaf-mute’s handling of them does not cause the damage. Rather, the damage was caused even though they remained in exactly the same dangerous state in which the one who had transferred them to the deaf-mute did so. Therefore, the damage is a result of that person’s negligence, and he is liable.

§ The Sages taught: There is a stringency that applies to the category of Ox as opposed to the category of Pit, and conversely, there is a stringency that applies to Pit as opposed to Ox.

The baraita elucidates: The stringency that applies to Ox as opposed to Pit is that if the ox kills a Jew, the owner is liable to pay a ransom to the victim’s heirs. And for killing a slave the owner of the ox is liable to pay thirty sela to the slave’s master. Furthermore, in such a case, once the court hears the evidence and the verdict of the ox is complete and the court rules that the ox must be killed, it is prohibited to derive any benefit from the ox. And from then, it is considered that the typical manner of the ox is to proceed and cause damage. All of this is not so in the case of a pit that caused damage. And the stringency, i.e., the reason to be stringent, that applies to Pit as opposed to Ox is that with regard to the primary category of Pit, its initial formation, e.g., its digging, is done in a manner that can result in damage, and the one responsible for it is considered forewarned from its inception. This is not so with regard to Ox.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעי רב אשי שליש מלבר שיהא הוא והשליש שלשה כגון שהוספתה על הכסף חצי נמצאו דמי לולב ג' חצאי כסף שהוא כסף וחצי. או שליש מלגיו שהוא כסף ושליש כסף ועלתה בתיקו. ועבדינן לחומרא מלבר.

במערבא אמרי עד שליש משלו כלומר מוזהר הוא להתנאות במצוה עד שליש מכאן ואילך אם מוסיף יתר על שליש מדה יתירה עושה כגון המפרנס עני ומוסיף לו יתר שנמצא חיננו ואין הקב"ה מקפח שכרו אלא משלם לו גמולו. משל הקב"ה שנאמר מלוה ה' חונן דל ופשוט הוא. ד"א מכאן ואילך משל הקב"ה שאם בא להדר המצוה ביתר משליש בדמיה [אינו חייב] כל זה מיגיעו שחייו קודמין להידור מצוה אבל אם זימן לו הקב"ה ממון שלא מיגיעו ובקש להדר המצוה ביותר משליש הרשות בידו. והמהדר המצוה משובח כדתנינן בנר חנוכה [שבת כא:] והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין וכו':

פירוש כל שחבתי בשמירתו הכשרתי וכו': ת"ר כל שחבתי בשמירתו הכשרתי נזקו כיצד שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב מה שאין כן באש.

ולר' יוחנן אפי' מסר לחרש שוטה וקטן שלהבת והזיקו פטור המוסר מאי טעמא צבתא דידהו גרים:

פי' לנתורי. יסר העפר והקירוי ויפתח פי הבור:

ת"ר חומר בשור [מבבור] שהשור משלם הכופר ול' של עבד נגמר דינו אסור בהנאה ודרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור. חומר בבור [מבשור] שהבור תחילת עשייתו לנזק ומועד מתחילתו מה שאין כן בשור.

מהא דאמרינן אלו מתרמי ליה תלתא מצות יהיב כוליה ביתיה. משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה לא מחויב הוא לתת אפילו שליש ממונו. וזה תימא האיך לא נתנו דמים למצוה עוברת וכתב הראב"ד ז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור וכמו שאמרו (פסחים קיב, א וע"ש) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרו (כתובות נ, א) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שהעוני כמיתה ומ"מ לא כמיתה ממש מאמר הרב שלא אמרינן אלא במצות עשה בשב ואל תעשה אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו.

עד שליש משלו מכאן ואילך משל הב"ה. כלומר עד שליש נותן ומוציא בעולם הזה משלו ונוטל שכרו לעולם הבא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אבל מכאן ואילך אינו מוציא משלו אלא משל הקב"ה שהוא יזמין לו ריוח בעולם הזה.

אילימא בשור קשור ובור מכוסה. כלומר קשור כראוי ומכוסה כראוי דאי לא מאי עביד ואמאי פטור ומאי (קאי) [קא] מתמה דכותה גבי אש שמסר לו גחלת מאי שנא הכא ומאי שנא הכא כלומר דבין הכא ובין הכא הוה לן למפטריה ומוקי בשור מותר ואש שמסר לו שלהבת וא"ת אי קשור ומכוסה כראוי היכי מסיק משום דשור עביד לנתוקי ובור עביד לנתורי והא אנן תנן (נב, א) כסהו כראוי פטור וי"ל דדרכיה לנתוקי ולנתורי לא מעצמן קאמר אלא ע"י אלו שמסרן להן שמשמשין להן דדרכן לשחק בהן משא"כ בגחלת שאין דרכן ללבותה (וכשמסרן) [וכשמסרה] לאו מגרע גרע (בשמירתן) [בשמירתה) לדעת ר"ל ואפילו לר' יוחנן דפטר אפילו כשמסר לו שלהבת משום דצוותה דחרש קא גריס וה"ה בשור קשור ובור מכוסה דפטור משום דמעשיהן של אלו גרמו אבל בשור מותר ובור מגולה חייב שהוא לא שמרן יפה ושמירתן של אלו אינה כלום וכי נקט שמסרן לחרש שוטה וקטן כ"ש אם לא מסרן להני כיון שהשור מותר והבור מגולה.

חומר בשור מבבור. האי שור דכולה שמעתין היינו קרן ולא רגל ושן ותדע לך מדקאמר חומר בבור שהבור מועדת מתחלתה משא"כ בשור ואלו רגל ושן מועדין הן מתחלתן ועוד מדלא תני בחומר בבור וחייבת ברשות הרבים ועוד מדקאמר שהשור משלם את הכופר ושלשים של עבד ואלו ברגל פלוגתא דאביי ורבא היא לקמן בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא מא, א).

הא דקאמר: חומר בשור מבבור שהשור משלם את הכופר משא"כ בבור. איכא למידק מאי טעמא לא ניליף משור מה שור שאינו מועד מתחלתו משלם בור שמועדת מתחלתה לא כ"ש וא"ת איכא למיפרך מה לקרב שכונתו להזיק רגל יוכיח דאסיקנא לקמן בפרק כיצד הרגל בסופו (בבא קמא כו, א) דאיכא כופר ברגל וא"ת דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן בעלי חיים ודרכן לילך ולהזיק הא ליתא (דהא משמע דילפינן כופר כופר ולא פרכינן) דהא כופר ברגל מקרן ילפינן לה בכיצד הרגל ולא פרכינן מה לקרן שכן כונתו להזיק וה"נ לא לפרוך ליה מכונתו להזיק ולא מדרכו לילך ולהזיק. תי' התוס' דהיינו טעמא באש ובור שאי אפשר לחייב בהן את הכופר דכתיב אם כופר יושת עליו ודרשינן עליו ולא על הבור ולא על האש כדדרשינן מיניה בסוף כיצד הרגל (שם) ולא על האדם וא"ת כיון דממעטינן בור מן הכופר מדכתיב עליו ל"ל בבור שור ולא אדם ת"ל מעליו וי"ל דאצטריך לפטור אפילו מדמים משום דיש פטור מכופר וחייב בדמי' השור שנגח את העבד כדאיתא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (מג, א,ב) ועוד י"ל דאצטריך שור ולא אדם למיפטר ביה עבד ערל של ישראל וע"כ צריכין אנו לומר כן דאי לא תיקשי לן למה לי למעוטי גבי בור שור ולא אדם ת"ל מוהמת יהיה לו דדרשינן (נא, א) שהמת שלו יצא שור פסולי המוקדשין שאינו שלו דאסור להאכילו לכלבים ואדם מת נמי אסור בהנאה כדאמרינן במס' ע"ז פ' אין מעמידין (ע"ז כט, ב) מדכתיב גבי מרים ותמת שם מרים וילפינן שם שם מעגלה ערופה אלא שיש לומר דאצטריך שור ולא אדם לאיפטורי נכרי הקנוי לישראל שמותר בהנאתו דלא ילפינן ממרים אלא בן ברית כמוהו. ומיהו בקושיא זו תירצו עוד בתוס' דאי משום והמת יהיה לו לא הוה מפטר בור באדם דההוא קרא דוהמת יהיה לו בשוורים קא משתעי קרא דקאמר ישלם שור תחת השור ובההוא דקאמר שור תחת השור הוא דקאמר והמת יהיה לו כלומר באיזה אני מחמיר בשור שהוא לאחר מיתה של בעלים לאפוקי שור פסולי המוקדשין ותדע מדפריך עלה בפרק הפרה (נג, ב) ואיפיך אנא כלומר דוהמת יהיה לו דכתיב גבי שור נדרוש למי (שהמיתה) [שהמת] שלו והמת יהיה לו דכתיב גבי בור נדרוש ללמד שפחת נבלה לבעלים והיכי מצי למימר הכא שיהיה השור פטור בכל מי שאין (המיתה) [המת] שלו והלא בדידיה כתיב בהדיא דמשלם ביה האי קרא קאי ובירושלמי מצאתי שממעט אדם מוהמת יהיה לו דגרסינן התם (ב"ק פ"א ה"א) א"ר הילא (צורך) [צריך] הוא שיאמר בכל אחד ואחד השור מלמד על כלהון שהבעלים מטפלין בנבלה דכתיב והמת יהיה לו וכתיב בבור והמת יהיה לו תניא ר' ישמעאל אומר יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצא אדם שאין לו הניה ממתו.

ולעולם יחזר אדם במצות אחר ההדור לולב נאה סכה נאה וכן בכלם ועד כמה יטרח כדי להדרה עד שליש ר"ל שאם ימצא לולב שאינו נאה בדינר יוסיף עוד שליש כדי לקנותו מהודר ושליש זה נסתפק להם אם מלבר אם מלגאו ושליש מלבר הוא חצי החשבון הראשון עד שיהא הנוסף ושני חצאי החשבון שלשה ושליש מלגאו הוא שליש החשבון הראשון עד שהנוסף הוא רביע החשבון ואם הוסיף בהדור זה יתר משליש הרי זה מדת חסידות וכבוד גדול למצוה ולמי שנתנה ומקומו מושכר לו:

המשנה השניה והכונה בה ככונת מה שלפניה ולבאר בה דרך כלל מה שכתב בשלפניה דרך פרט והוא שכל שחייב בשמירתו חייב בנזקו ואמר על זה כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו אמר הר"ם הכשרתי זה של משנה זו שם נופל על תקון הדבר והכנתו לקבל דין מן השלשה הדיינין כמו שביארנו בתחלת ערובין ואמר שכל מה שיתחייב האדם בשמירתו שלא יזיק לאדם אותו הדבר מוכן הוא כי בכל עת שיזיק ואפילו שלא מדעת בעליו יתחייב בתשלומין כיון שלא שמרו וזהו טעם אמרו הכשרתי וכמו כן כל מה שהכשיר מקצת נזקו יתחייב עליו מה שראוי להתחייב על נזק הבור עד שיהיה עמוק עשרה טפחים ואין הפרש בין שיחפור בור עשרה טפחים או שיחפור טפח בבור שהוא עמוק תשעה טפחים ועשאו עמוק עשרה לפי שכיון שהכינו להזיק הנה הוא כאלו חפרו מתחלתו וזהו שאמר הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו:

אמר המאירי כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו והוא נמשך למה שאמר במשנה ראשונה כלומר נמצא ממה שנאמר שכל שאני חייב בשמירתו כגון אבות שהזכרנו ותולדותיהן אם לא שמרתים כראוי והזיקו אע"פ שלא גרמתי היזק זה בכוחי מ"מ אני זמנתי אותו הנזק ועלי לשלמו וחדש עוד ענין אחר והוא שאע"פ שלא עשה הוא כל הנזק ר"ל שהתחיל אחר בעשייתו הואיל ועל ידו נגמר הרי הוא כאלו עשאו כלו והוא שאמר הכשרתי במקצת נזקו וכו' כלומר שזמנתי אני מקצת נזקו נתחייבתי בתשלומי נזקו כאלו זמנתי את כלו ופרשו הענין בגמ' שהוא סובב על מה שידעת שהחופר בור תשעה נתחייב על נזקיו ולא על המיתה שאין בור ראוי להמית אא"כ הוא בכדי עשרה ואם בא אחר והשלימו לעשרה ונפל שם שור ומת חייב זה השני ואע"פ שאחר התחיל בהכשר ובזמון מיתה זו הרי הוא כאלו זמנו הוא מכל וכל הואיל ובמעשה שלו נגמר ענינו להיות אב לאותו הנזק:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה עניני החלק השני והוא לבאר על אלו נכסים הוא חייב ועל אלו פטור ובאיזה מקום נכסים שאין בהם מעילה ונכסים שהם של בני ברית ונכסים המיוחדים חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ אמר הר"ם אחר כן התנה חמשה תנאים ואמר כי לא יתחייב האדם לשלם בהיזק המגיע מממונו אם יחסר תנאי מאלו החמשה תנאים האחד שלא יהיו אותם הנכסים הקדש לפי ששורו אם הוא חטאת או אשם והזיק לא יתחייב שום דבר וזהו ענין שאמרו נכסים שאין בהם מעילה כי הקדשים מי שיהנה בהם יתחייב קרבן מעילה כמו שנתבאר במסכת מעילה והשני שיהיה הניזק בן ברית אבל אם נגח שור של ישראל לשורו של גוי לא ישלם הישראל שום דבר כמו שיתבאר והשלישי שיהיו אותן נכסים שהגיע מהם ההזק מיוחדים והבעלים מיוחדים אבל אם אמר שורך הזיק ולא יתברר אי זה משני השורים הזיק או כשהפקיר שורו והזיק שאין לו בעלים מיוחדים בשעת ההזק לא יתחייב על אותו ההזק תשלומין אבל אם החזיק אחר באותו השור המזיק אחר שהזיק זכה בו כדין כל הפקר והרביעי שיהא ההזק נעשה חוץ מרשות המיוחדת למזיק אבל אם נכנס שורו של ראובן לביתו של שמעון לא יתחייב שמעון שום דבר לפי שיאמר לו שורך ברשותי מאי בעי ואם הזיקו שמעון הוא בעצמו כגון שהכהו ופצעו או המיתו יתחייב לשלם לפי שיאמרו לו נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא והחמישי שיהא ההזק נופל ברשות שניהם כגון שהיה חצר משותף לניזק ולמזיק וכשהזיק שורו באותה חצר בשן ורגל לא יתחייב שום דבר אבל אם הזיק בקרן יתחייב כמו שיתבאר ובלבד שתהיה הרשות המשותפת ביניהם מיוחדת לפירות ולשורים אבל אם היה מיוחדת לפירות ועבר אחד מן השותפין והכניס בה שורו והזיק בשן ורגל חייב ואע"פ שהוא רשות לשניהם וכשישלמו אלו התנאים כלן והזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:

אמר המאירי נכסים שאין בהם מעילה כלומר נכסים שהמזיק חייב עליהם דוקא בשאין בנכסי המזיק והניזק לנהנה מהם קרבן מעילה ר"ל שאינן של הקדש הא אם היו של הקדש פטורין הרי גילה בקרן רעהו ולא של הקדש והוא הדין לאחרים ואפילו שן ורגל ויש חולקין לחייב שן ורגל אף בהקדש כמו שכתבנו למעלה ומ"מ כל שאין בו מעילה בחיי הבהמה שהיא שעת הנזק אע"פ שהוא קדוש כגון קדשים קלים הרי הוא בכלל דיני הנזקים כמו שיתבאר וכן דוקא שיהו נכסי הניזק של בני ברית ששור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור כמו שיתבאר וכן שיהו נכסי המזיק והניזק נכסים המיוחדים פרשו בגמ' שהם מיוחדים לאדם אחד ר"ל שיהא להם בעלים הא אם היו של הפקר בשעת נגיחה אם קדם אחר וזכה בו אין הניזק גובה ממנו אע"פ שהתם משתלם מגופו שלא זכה בגופו הואיל ובשעת נגיחה לא היו לו בעלים הא אם לא זכה בו אחר הרי זה בא ונוטלו:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק כלומר זה שהטלנו שמירת הבהמות על הבעלים ואם לא שימר שחייב לשלם דוקא חוץ מרשותו הא ברשות שלו כגון שנכנס שורו של שמעון בבית ראובן והוזק שם על ידי שורו של ראובן פטור ראובן וכן אם הכניס שמעון פירותיו לחצר של ראובן ואכלן שורו של ראובן שהרי אומר לו תורך ברשותי מאי בעי הא כל שהזיקו הוא בידים חייב אף ברשותו להוציאו נתנה לו רשות אבל לא להזיקו:

וכן רשות המשותף לניזק ולמזיק פטור בו המזיק ודבר זה דוקא בשן ורגל שאינו חייב אלא ברשות הניזק שהרי נאמר בו שדה אחר וחצר זה הואיל ומשותפת ביניהם לכל דבר אינו נקרא שדה אחר לגמרי הא מן הקרן חייב חצי נזק לתם ונזק שלם למועד כחצר שאינה של שניהם או רשות הרבים שחצר של שניהם או שאינה של שניהם הכל אחד נמצא שאין חיוב למזיק אלא בחמשה תנאים ולקרן בארבעה:

וכשהזיק חב המזיק וכו' אע"פ שכללו במשנה ראשונה החזירו בכאן לשמואל שלא נשנה לדעתו קרן במשנה להביא קרן ואע"פ שכבר רבהו במשנה ראשונה ממה שאומר גם כן וכשהזיק וכו' החזירו בכאן לרבות חיובו בחצר השותפין ולדעת רב לרבות ארבעה שומרין שהזיקה הבהמה שנמסרה להם על הדרך שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מי שמסר שורו או שמירת בורו למי שאינו בן שמירה כגון חרש שוטה וקטן והוזק אדם בהם אם היה השור מותר והבור מגולה חייב והוא הדין בקשור ומכוסה אם לא היה השור קשור כראוי והבור מכוסה כראוי שמאחר שכן שור דרכו לנתק ובור דרכו להגלות הא בקשר וכסוי הראויים פטור שהרי אמרו כסהו כראוי ונפל בתוכו שור או חמור פטור ומכל מקום אם מסר אשו לאחד מאלו ויצא והדליק פטור אם מסרו לו בגחלת אבל אם מסר לו בשלהבת יש פוטרים וכדעת ר' יוחנן שאמרה כן ומה שאמרו צבתא דחרש קא גרים ר"ל שאחיזתו של חרש והליכתו הם הם שהזיקו:

וגדולי המחברים פסקו שבמסירת שלהבת חייב שמעשיו גרמו וכן פסקו בבור אע"פ שהוא מכוסה שהוא חייב הואיל ועשוי להגלות וכן בשור אע"פ שקשור חייב הואיל ודרכו לנתק ומ"מ יראה לפרש דבריהם דוקא בקשור ומכוסה שלא כראוי והוא כדמיון גחלת אצל האש שאין ההיזק מזומן כל כך ואע"פ שבענין שלהבת פסקו כר' שמעון בן לקיש וכנגד ר' יוחנן סומכים על מה שאמרו בשם חזקיה שהוא רבו של ר' יוחנן ומכל מקום אף לדעתנו אם מסר לו העצים והשלהבת ויצא והדליק חייב כגון זה ודאי מעשיו גרמו ויש מחייבין אף בקשור ומכוסה כראוי ואע"פ שאמרו כסהו כראוי פטור בזו על ידי מסירתו להם הם מתוך שטותם מתנענעים בהם ומסייעין בנתוק הקשר וגילוי הכסוי וכן נראה דעת גדולי המחברים ודבר זה יתבאר במקומות מסכתא זו:

הרבה חומרות נאמרו באבות נזיקין שהזכרנו יתר על אותן האמורות למעלה כיצד חומר בקרן מבבור שהקרן משלם את הכופר במועד שהמית את האדם ושלשים שקלים בשהמית את העבד וכשהמית את האדם ונגמר דינו אסור בהנאה וחייב על נזקי כלים מה שאין כל אלו בבור שאין אדם המת בו משתלם בכופר ואע"פ שאם הוזק בו חייב שלא נאמר שור ולא אדם אלא למיתה מ"מ לענין מיתה מיהא חמור קרן מבור והבור חמור הימנו לענין שהוא מועד מתחלתו ותחלת עשייתו לנזק מה שאין כן בקרן:

עד שליש משלו. פירוש בהידור מצוה עד שליש למצוה לקנות לו לולב נאה אם יש לו מעט או הרבה אבל יותר משליש לפי מה שיתן לו הבורא עושר ונכסים. הראב"ד ז"ל.

מתניתין כל שחבתי בשמירתו. ללשון שני כל שחבתי פירושו פשעתי בשמירתו והכי מוקמינן לה בגמרא בשור קשור וחייב משום שפשע שמסרו לחרש. מהר"י כ"ץ ז"ל.

גמרא כמה דשביק ליה מעמיא עמיא ואזלא. פירש הקונטרס דשביק לה בלא חרש מעמיא עמיא. ומשמע שרצה לומר דהא דקאמר שור דרכו לנתוקי ובור עביד לנתורי רצה לומר אפילו בלא חרש דרכו לנתוקי ולנתורי מאליו. ולא נהירא דאם כן מאי איריא מסר אפילו לא מסרו נמי. וכי תימא דהכי נמי דחייב. זה אינו דהא תנן כסהו והתליע פטור. וכי תימא דהכא מיירי שלא כסהו כראוי אם כן אמאי קרי ליה מכוסה. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

הגליון בור מכוסה. דעת רש"י ז"ל שכסהו קצת וכן משמע מתוספי התוספות. וקשה כיון שלא כסהו כראוי אם כן בלא מסרו לחרש שוטה וקטן ליחייב. ויש לומר משום הכי אין אנו יכולין לסתור פירוש רש"י ז"ל דמצינן למימר דהא דנקט מסרו לחרש שוטה וקטן משום סיפא דמה שאין כן באש דאף על פי שמסרו לחרש שוטה וקטן דגרע בהכי אפילו הכי פטור באש משום דמעמיא. ע"כ.
ורבינו ישעיה ז"ל פירש וז"ל דהכי פירושו שור דרכו לנתורי על ידי משמוש הקטן או החרש ופשע למסרו להם אבל גחלת כמה דשביק לה כלומר מיד שהניחן בידים אם ממשמשין בה מעמיא עמיא. ע"כ לשונו.

בשור קשור ובור מכוסה. קשור ומכוסה שלא כראוי קאמר והיינו דומיא דגחלת שאין היזקה מזומנת כל כך. צבתא דחרש קגרים שמזמין לו העצים. הראב"ד ז"ל.

שור דרכו לנתוקי. פירש רש"י אפילו בלא חרש. והקשו עליו בתוספות דעל כרחך בקשרו וכסהו כראוי מיירי ואם כן אמאי חייב והא תנן לקמן כסהו כראוי פטור. ונראה למורי לתרץ שדעת רש"י ז"ל שהחרש שומר קצת והבעלים לא כסהו כראוי ואשמועינן רבותא אף על פי שהחרש שומר קצת אפילו הכי חייב כיון דבלא חרש דרכו לנתוקי חייב דהוי פשיעה. וקשה על זה אם כן מאי מקשה התלמוד לרבי יוחנן מאי שנא התם ומאי שנא הכא והרי על כרחך שלהבת לרבי יוחנן מעמיא כמו גחלת לריש לקיש וכי היכי דבגחלת פטור לריש לקיש הכי נמי בשלהבת פטור לרבי יוחנן ואם כן מאי פריך מאי שנא התם דמשמע שהיה ראוי להיות חייב בשלהבת. לכן נראה שכך הוא הענין כי דרך החרש כפי מה שרואה הענין כך מוליך אותה כשרואה שמוסרין בידו גחלת דמעמיא הוא מניח אותה כך שסבור שעל דעת כך מסרה לו אדונו ואם מסרו לו שלהבת הוא מלבה אותה שסבור שעל דעת כך מסרה לו אדונו כיון שמסרה לו דליקה. לכן מקשה מאי שנא התם שראוי להיות חייב מטעם דפרישית אבל בגחלת ראוי להיות פטור. עוד כתבו בתוספות אבל גחלת לא גרע כל כך שאין דרכו וכו'. וקשה אם כן מה צריך טעם דמעמיא ואזלא תיפוק ליה משום דאין דרכו ללבות. ויש לומר דצריך טעם דמעמיא דהא בהא תליא דמשום שרואה דמעמיא אין דרכו ללבות אותה אלא מניח אותה כמות שהיא. והר"י אומר שהפירוש כן שור ובור אם חרש שוטה וקטן לא ימצא להזיק עכשיו יעשה אחר שעה כי בכל פעם לא יעשה מיד אבל גחלת מעמיא ואם ימתין שעה שוב לא יעשה היזק. עוד כתבו בתוספות בד"ה ולרבי יוחנן תימה מאי קשה ליה הא שלהבת לרבי יוחנן כמו גחלת לריש לקיש וכו'. וקשה איך יכול להיות זה שהרי גחלת אנו רואין דמעמיא ושלהבת לא מעמיא. וי"ל שכך דעת התוספות שרבי יוחנן מחייב היכא שמסר ליה סלתא וגווזא שאם היה רבי יוחנן פוטר בכל ענין אפילו בסלתא וגווזא אם כן יאמר אפילו מסר לו סלתא וגווזא פטור אלא כיון דמחייב בסלתא וגווזא שמע מינה דבשלהבת שהיא מדרגה אחת למטה סבירא ליה דמעמיא ואזלא כמו גחלת לריש לקיש. גליון.
עוד הקשה תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל דמנא לן דרבי יוחנן דפטר גם בשלהבת והלא מזומן האש להזיק בלא לבוי החרש. וי"ל דקסבר רבי יוחנן דאף על גב דמזומן להזיק מכל מקום יש לסמוך על שמירת החרש דאין החרש מקרב ההיזק אלא אדרבה עושה שמירה וכו' ככתוב בתוספות. ופריך מאי שנא הכא וכו' כלומר אכתי כי היכי דבשלהבת פטור אף על גב דמזומן להזיק לפי שיש לו לסמוך על שמירת החרש הכי נמי בשור ובור. ומשני דלא דמי דהתם בשלהבת צבתא דחרש גרים כלומר אחיזת החרש גורם ההיזק כשמזיק דהא אינו יכול להזיק אלא אם כן על ידי מעשה החרש שמוליכו לגדיש דאלו מניחו לא מזיק ולכך אמר דיש לו לסמוך על שמירת החרש בכך שיניחנו ולא יוליכנו לגדיש אבל בשור מותר ובור מגולה לאו צבתא דחדש גרים דהא כי נמי מניחו הוא מזיק אלא אם כן עושה מעשה לשמרו שקושרו ומכסהו ובהא ודאי לא היה לו לסמוך על שמירת החרש. ע"כ.
ורבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל ולרבי יוחנן דאמר פטור אפילו שלהבת. תימה מאי פריך לימא דלרבי יוחנן לא ברי היזיקא כמו גחלת לריש לקיש ואם כן דכוותה בשור קשור ובור מכוסה. וי"ל דהוה סלקא דעתיה דטעמא דרבי יוחנן לאו משום דלאו ברי היזיקא אלא משום דכיון דלקחה החרש והוליכה סלק מעשיו ולאו אשו הוא אלא גרמא בעלמא. אי נמי הוה סבר דאדרבה חרש שוטה וקטן שומרים אותה והיינו דקאמר דכוותה בשור מותר ובור מגולה. ומשני התם צבתא דחרש גרים לה שהוא ממשמש בהן ומגרה השור להזיק והבור לנתר הכסוי והוי ליה ברי היזיקא אבל הכא לאו צבתא דידהו קא גרים ולאו ברי היזיקא הוא. ע"כ לשונו.

ותירץ בתוספות די"ל דמשמע ליה דטעמא דרבי יוחנן דפטר משום שהקטן שומרו וכו'. ופשיטא ליה לרבי יוחנן לא הוי כגחלת לריש לקיש דלא שייך ביה למימר כמה דשביק ליה מעמיא עמיא. הרא"ש ז"ל.

כתוב בתוספות אמאי נקט שמסרו לחרש שוטה וקטן וכו'. תימה נימא דנקט מסרו לחרש שוטה וקטן משום סיפא מה שאין כן באש כמו שתירצנו לדעת רש"י ז"ל. וי"ל דבשלמא לדעת רש"י ז"ל נוכל לתרץ כן בדרך דחייה כדי שלא נסתור פירושו אבל התוספות רוצים לפרש בענין שישמיענו חידוש ברישא דקתני כיצד שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן נקט חרש שוטה וקטן משום חידוש דרישא ולא משום חידוש דסיפא. ואין להקשות דנימא דמיירי בשור מותר קצת והחרש מגרע שמירתו דאם כן שלהבת אמאי פטור. גליון.
ח"מ תי"ח גדולי המחברים פסקו שבמסירת שלהבת חייב שמעשיו גרמו וכן פסקו בבור אף על פי שהוא מכוסה חייב הואיל ועשוי להגלות וכן בשור אף על פי שקשור חייב הואיל ודרכו להנתק. ומכל מקום יראה לפרש דבריהם דוקא בקשור ומכוסה שלא כראוי והוא כדמיון גחלת אצל האש שאין ההיזק מזומן כל כך ואף על פי שבענין שלהבת פסקו כריש לקיש וכנגד רבי יוחנן סומכין על מה שאמרו בשם חזקיה שהוא רבו של רבי יוחנן. ומכל מקום אף לדעתנו אם מסר לו העצים והשלהבת ויצא והדליק חייב כגון זה ודאי מעשיו גרמו. ויש מחייבין אף בקשור ומכוסה כראוי ואף על פי שאמרו כסהו כראוי פטור בזו על ידי מסירתו להם הם מתוך שטותם מתנענעים בהם ומסייעים בניתוק הקשר וגילוי הכיסוי. וכן נראה דעת גדולי המחברים. הרב מאירי ז"ל.

חומר בשור. האי שור היינו קרן שמשלם את הכופר אבל ברגל פלוגתא דאביי ורבא פרק ארבעה וחמשה. ועוד מדקאמר חומר בבור שהבור מועדת מתחילתה מה שאין כן בשור. ועוד מדלא תני וחייבים ברשות הרבים מה שאין כן בשור. והני חומרות דקא חשיב הכא לאו למימרא דלא ילפי מהדדי דהא חשיב חומרא בשור ובור מאש שאם מסרן לחרש שוטה וקטן חייב מה שאין כן באש ואין זו חומרא שייך למעבד מיניה פירכא דטעמא הוא דאיכא למילתא דהכא פשע והכא לא פשע. תדע מדקאמר לעיל כולהו כי שדית בור בינייהו אתיין דמשור ובור אתי אש. תוספות שאנץ.

לענין מה שמנה כאן בברייתא שיש בזה מה שאין בזה. תימה מפני מה מנה אלו והניח אותם שיש במשנה. נראה שכל אותן שבמשנה נכללים באלו דהא דקתני בברייתא שדרכו לילך ולהזיק בכלל שבין שיש בו רוח חיים וכוונתו להזיק דלא שייך בבור. והראב"ד ז"ל יש לו ענין אחר בזה ואינו מחוור כל הצורך לפי שהוא פירש שלא שנה בברייתא כחות ומדות הניזקין שראוי כל אחד להתחייב עליו אלא חומרות וחילוק הלכות וצריך לדחוק בזה הרבה לפי ששנה בברייתא שדרכה לילך ולהזיק וכן בבור שתחילת עשייתו לנזק וכל אלו מדות וכחות ולא חומרא. הרשב"א ז"ל.

וז"ל הראב"ד ז"ל איכא מאן דמקשה מאי טעמא שבקינהו להנך חומרי דמתניתין וכו'. בשלמא כח אחר מעורב בו באש לא קתני לה משום דקולא וחומרא היא כדאיתא בריש פירקין. ע"כ.
ומהר"י כ"ץ ז"ל תירץ דהוי בכלל דרכו לילך ולהזיק. ע"כ.
עוד כתב הראב"ד ז"ל וז"ל ונראה לי דלא תני הכא אלא החומרות בלבד אבל הנך כוחות הם וטעמים הם שיתחייבו עליהם הבעלים מן הדין וערב עלי זה הטעם רק חומר הבור שכתב בו תחילת עשייתו לנזק והוא כח למה יתחייב בעל הבור ואינה חומרא כשאר החומרות. וכן דרכו לילך ולהזיק ברגל שאינו טעם אלא לחיוב בלבד. מיהו בהא הא אמרינן לקמן לאתויי דש בנירו דחומרא היא כשאר החומרות ודרכו לילך ולהזיק נמי דקתני גבי אש ובור חומרא הוא לומר שאפילו מאה מילין חייב. מיהו הא דתחילת עשייתן לנזק למה לי. ואפשר דהא נמי משום חומרא נקט לה לומר שאפילו מעט חפירה מזקת וחייב עליה מה שאין כן בשור ואש כי העגל הקטן וגחלת עמומה אין מהם ההיזק ולא ימצא החיוב בבור ואף על פי שפירשנו בה פירוש אחר למעלה וכו'. (חסר מכאן כמו ב' דפין מהספר שהועתק ממנו).
וז"ל הרב המאירי ז"ל שמא תאמר מפני מה אי אתה מונה בשור כוונתו מצויה ויש הנאה להיזקה ואותן שהזכרנו למעלה תדע שאין להזכיר בכאן אותן שכתבנו למעלה ואף על פי שמנו בסוגיא זו דרכו לילך ולהזיק ותחילת עשייתו לנזק אגב גררא הוא שהובאו בכאן ואף דרכו לילך ולהזיק אפשר שהביאה לחדש בו דין והוא לחייב דש בנירו כמו שיתבאר למטה. ומכל מקום אין הכונה במנין זה אלא למנות דברים שבהם נמצאו דברים אלה חמורים אבל אותן שלמעלה הם כעין טעם לחיובן ויש בהן שהן משותפות לשני הטעמים והוא מה שביארנו באש שהוא מועד לאכול בין ראוי בין שאינו ראוי ולכך נמנה בשני המקומות. וי"מ שלא מנה בכאן אלא חומרות השוות בכל השאר. ע"כ לשונו.
כתבו בתוספות דבעלי חיים הוי בכלל דרכו לילך ולהזיק. ונראה דאף על גב דאש נמי דרכו לילך ולהזיק כדקתני במתניתין כאן הפירוש בלא כח אחר הולך ומזיק וזה על כרחך משום דהוא בעלי חיים. ע"כ גליון.

ודרכו לילך ולהזיק. כתבו בתוספות וכוונתו להזיק לא שייך למיתני גבי בור וכו'. וקשה והרי דש בנירו לפירוש רש"י ז"ל שייך גבי בור דקאמר מאי שייר דהאי שייר שייר דש בנירו. וי"ל דלגבי דבר הניזק דהיינו הקרקע אמרינן חומר בשור דהיינו דש בנירו מה שאין כן בבור אף על גב דלא שייך גבי בור אבל לגבי דבר המזיק דהיינו כוונתו להזיק דשייך על גוף המזיק עצמו כיון דלא שייך גבי בור לא אמרינן. עוד פירש מ"ה על שם הרב ר' ישראל רבו דהא לא קאמר כוונתו להזיק גבי שור משום דהוה משמע מה שאין כן בבור שאין כוונתו להזיק אבל יש לו כוונה בדבר אחר והרי אין לו שום כוונה. אבל קשה יאמר חומר בשור שיש לו כוונה סתם מה שאין כן בבור שאין לו כוונה. וי"ל שזה הכלל דרכו לילך ולהזיק הוי בכלל משלם כופר דדוקא בכוונה משלם כופר אבל שלא בכוונה פטור כדאמרינן בפרק ארבעה וחמשה דשור שהמית שלא בכוונה פטור מלשלם שלשים של עבד ובבן חורין מכופר. ע"כ.

מה שאין כן בבור דאינו משלם כופר כדקתני בסמוך מה שאין כן באש. וקשה דנילף משור לחייבו בכופר. וכי תימא משום דאיכא למיפרך מה לקרן שכן בעלי חיים וכו' הכי נילף בור מקרן ונחייבהו בכופר למאן דאמר כופר דמי מזיק דמשור ולא אדם ליכא למפטריה וכן נמי אש יתחייב בכופר למאן דאמר אשו משום ממונו. ויש לומר וכו' כמו שתירצו התוספות. וא"ת למאן דאמר דמי ניזק למה לי למכתב שור ולא אדם כמו שהקשו בתוספות. וי"ל וכו' כמו שתירצו בתוספות. הרא"ש ז"ל.

והרשב"א ז"ל תירץ דאיצטריך לפטור אפילו מדמים משום דיש פטור מכופר וחייב בדמים השור שנגח את העבד וכו'. ע"כ לשונו. ועיין לקמן ברבינו ישעיה בד"ה למה שאין כן באש וכו'.
עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ועוד דאיצטריך שור ולא אדם למיפטר ביה עבד ערל של ישראל ועל כרחן צריכין אנו לומר כן דאי לא תיקשי לן למה לי למעוטי גבי בור שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו ככתוב בתוספות. אלא שיש לומר דאיצטריך שור ולא אדם לאפטורי נכרי הקנוי לישראל שמותר בהנאה דלא ילפינן מוהמת אלא בבן ברית כמוהו. ומיהו בקושיא זו תירצו עוד בתוספות דאי משום והמת יהיה לו לא הוה מיפטר בור באדם דההוא קרא דוהמת יהיה לו בשורים קא משתעי וכו' ככתוב בתוספות. ובירושלמי מצאתי שממעט אדם מוהמת יהיה לו דגרסינן התם א"ר אליא צריך הוא שיאמר בכל אחת ואחת השור מלמד על כולהון שהבעלים מטפלין בנבלה דכתיב והמת יהיה לו וכתיב בבור והמת יהיה לו תניא רבי ישמעאל אומר יצאו קרקעות שהן מטלטלין יצא אדם שאין לו הנאה ממתו. ע"כ.
וז"ל תוספות ה"ר שמשון משאנץ ז"ל מה שאין כן בבור. ולילף משור ולחייב בכופר דאי משום דשור כוונתו להזיק רגל יוכיח דחייב בכופר אף על גב דאין כוונתו להזיק כדאמרינן סוף פרק כיצד הרגל. להצד השוה שכן חייב בו את הכלים הניחא לרבנן אלא לרבי יהודה מאי איכא למימר. ומיהו בבור איכא לשנויי דמה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק אבל מאש דמשמע הכא דלית ביה כופר קשה נילף משור דאש נמי דרכו להזיק ואי משום דפטר בו טמון לרבי יהורה דמחייב על נזקי טמון באש מאי איכא למימר. וי"ל דאכתי איכא למיפרך מה לקרן שכן בעלי חיים אי נמי שכן דרכו לילך ולהזיק בלא כח אחר. ומיהו קשה דהא מסקינן לקמן בפרק כיצד דאיכא כופר ברגל וכו' כמו שכתוב בתוספות. ע"כ.

כתבו בתוספות בדבור מה שאין כן בבור וכו'. ואף על גב דאיכא למיפרך שכן בעל חיים וכו'. וא"ת נכניס הפירכא הזאת בתוך הק"ו. וי"ל דבעלי חיים אינה סברא אלא חומרא וסברא מכניסין בתוך הק"ו ולא חומרא. כתבו בתוספות דהא מסקינן לקמן בפרק כיצד דאיכא כופר ברגל וכו'. וקשה נימא שאני רגל דהוא בכלל שור ובקל אתי מיניה אף על גב דאיכא פירכא ותדע דהא לקמן עליו לא בא למעט רגל. וי"ל דאי כופר בכלל נזק אם כן גם רגל חלוק מקרן ואם אינו בכלל נזק אם כן אש נמי אבל מיעוט דעליו אין סברא לחלקו על מילי דשור. גליון.

כתבו בתוספות וי"ל דאיצטריך שור ולא אדם וכו'. וקשה דהא באש ליכא מיעוט למעוטי עבד ונכרי אם כן ליתנייה גבי חומר באש מבבור. ולי נראה שכיון דגילה לשם גבי בור דפטור הכי נמי גבי אש פטור כיון שהשוה לו פיטור כופר ושלשים של עבד. אבל קשה לפירוש הקונטרס דפירש גבי כי שדית בור דחשיב אינו ראוי אדם אם כן גבי אש נמי אינו מועד לשאינו ראוי כמו נכרי ואם נאמר שדעת הקונטרס שנכרי חייב בשניהם ופטור אדם ישראל אפילו כפות בבור וכשאינו כפות פטור גבי אש משום דהיה לו לברוח הוה ניחא מיהו משמע כאן שאש פטור מכופר בכל ענין. על כן פירש הר"י דלעולם באש נכרי חייב והא דלא תני חומר באש מבבור משום שאני מוצא לענין נזיקין בהיפך שבבור אדם חייב ובאש פטור אדם שאינו כפות משום דהיה לו לברוח. וא"ת אין זה קולתו של אש אלא הטעם משום דיש לו לברוח גם מה שפטור אדם במיתה גבי בור הוא פטור משום דהוה ליה לעיוני ואף על גבי דגבי נזיקין אדם חייב אין שייך לעיוני גבי נזיקין. ע"כ גליון.

וזה לשון גליון אחר כתבו בתוספות וי"ל דאיצטריך שור ולא אדם לפטור עבד שנפל בתוכו או נכרי וכו'. וקשה אם כן יאמר חומר בשור מבבור שהשור חייב באיש נכרי ובור אינו חייב באיש נכרי. וכי תימא שזהו בכלל מה שאמר שהאש דרכו לאכול דבר שאינו ראוי דהיינו איש נכרי מה שאין כן בבור שאינו חייב בדבר שאינו ראוי דהיינו איש נכרי. ליתא דאם כן לפירוש רש"י שפירש לעיל בור יוכיח דאדם אינו ראוי לבור והרי אש פטר בו אדם דעליו ולא על האש ואין חילוק לרש"י בין אדם ישראל ובין עבד הקנוי שהרי הוא לא חילק כמו שחלקו התוספות ואם כן מאי קאמר בור יוכיח והרי אש נמי פטור בו אדם על כרחך לא תוכל לומר שהאש דרכה לאכול דבר שאינו ראוי וכו'. ומיהו יש לומר דרש"י סובר באיש נכרי או שניהם דהיינו בור ואש פטורין או חייבין נראה ששניהם חייבין לא נוכל לומר לרש"י דאם כן מאי קאמר בור יוכיח והרי בור נמי חייב באיש נכרי דהיינו אדם. ומיהו בלאו הכי לא תוכל לומר דשניהם חייבין באיש נכרי דהא בור חייב בנזקי אדם ואש אינו חייב בנזקי אדם לפי שהיה לו לברוח. אלא ודאי נראה שכך הוא הענין בור פטר בו מיתת אדם משום דהוה ליה לעיוני וחייב בנזקי אדם לפי שאין אדם מדקדק ומעיין אלא בדבר שהוא ירא ממנו שמא יפול וימות אבל בדבר שאינו בא לו ממנו מיתה אלא נזקין אינו מעיין ולכך חייב בו בנזקי אדם ופטר בו מיתת אדם. אבל האש הוא איפכא כשבא עליו אש שהוא ממיתו הוא בא עליו בכח גדול ופתאום ושוב אינו יכול לברוח לפיכך חייב באדם נכרי ופטור בישראל מעליו ולא על האש אבל כשבא עליו אש שמזיקו אינו בא עליו בכח גדול והיה לו לברוח ולפיכך פטור האש בנזקיו. ונראה לתרץ הקושיא הראשונה שזהו בכלל חומר בשור שחייב בכופר ובשלשים של עבד גם חייב באיש נכרי מה שאין כן בבור שפטור מכופר ומשלשים של עבד ומאיש נכרי. גליון.

תוס' בד"ה ולר"י דאמר כו' לר"י כמו גחלת לר"ל ובשור קשור כו' ומשום דחרש עביד לנתוקי כו' עכ"ל ובדלא עביד לנתוקי כו' בפשיטות בבור מגולה ושור מותר ל"ק להו לפום סברתם דהשתא דשלהבת לר"י הוה כמו גחלת לר"ל ולא הוה רבותא אלא שור קשור ובור מכוסה ודו"ק:

בד"ה משא"כ בבור כו' וכן אש וכו' וא"ת ונילף משור ונחייבו בכופר כו' וא"ת שור ולא אדם כו' עכ"ל בבור איכא למימר קושטא דאימעיט משור ולא אדם אבל עיקר קושייתם מעיקרא אאש והוצרכו לתרץ דאימעיט מעליו וממילא דאימעיט נמי מיניה בור ולזה הקשו שור ולא אדם ל"ל כו' וק"ל:

אילימא שליש ביתו כו'. יש לפרש למאי דס"ד השתא שליש ביתו טעם הדבר ע"פ מ"ש פ' המפקיד לעולם ישלש אדם מעותיו שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו וקאמר הכא דחלק אחד מג' חלקים הללו שהם שליש ביתו יוציא לצורך מצוה ובשני חלקים האחרים יתפרנס עצמו ופריך אי איתרמי כו' ליתיב ליה גם שני חלקים אחרים ובמה יתפרנס ומסיק בהידור מצוה עד שליש כפירוש התוספות לענין אתרוג בא' גדול ממנו שליש יקנהו דהיינו הידור דמצינו כהאי גוונא פרק לולב הגזול שהלולב גדול מן ההדס שליש כדי לנענע בו דהיינו הדרו וקאמר עד שליש משלו דנתנו שיעור לגדלו בהידור עד שליש יותר משיעורו שהוא כאגוז למר וכביצה למר אבל משל הקב"ה להדרו ביותר משליש כדתנן שם באתרוג אפי' אחד בב' ידיו וק"ל:

ד"ה אלו איתרמי ליה אפילו מיירי בעישורייתא דרבי וכו'. מ"מ ידוע הוא שאין חייב לבזבז כל כך. צריך לומר דההיא דעישורייתא דרבי קאי אעישור נכסים לבתר דקאמר רבי באם יש לו עשר בנות ובת הראשונה נוטלת עישור נכסיו והשניה נוטלת עישור ממה ששיירה הראשונה וכן נמי הכא במצוה ראשונה נותן שליש ביתו ובשניות שליש מהנכסים שנשארו לו וכן בשלישית דהשתא ישאר לו חלק מה מהנכסים:

ד"ה ודרכו לילך ולהזיק וכו' וכוונתו להזיק לא שייך למיתני גבי בור וכו'. ר"ל דכיון דכבר נכלל ממה שאמר דרכו לילך ולהזיק שזה ב"ח ובור אינו ב"ח לא שייך למתני' תו לומר שהבור שאינו ב"ח אין כוונתו להזיק דפשיטא הוא כן נראה לי לפרש דאי לא תפרש כן תיקשי לך הא חמור דדרכו לילך ולהזיק ובעל חי נמי לא שייך גבי בור ואפילו הכי קתני לה וק"ל:

ד"ה משא"כ בבור וכו' וא"ת נילף משור וכו'. נ"ל דהתוס' לא סבירא להו כפירוש רש"י דפירש על משא"כ בבור דפטור מטעם דכתיב שור ולא אדם דהתוס' סבירא להו כמו שכתבו בסוף דבור זה דשור ולא אדם לא אתי אלא למעוטי עבד וכנעני הקנוי לישראל וכן מה שפירש רש"י דבאש פטור מהכופר מטעם דקים ליה בדרבה מיניה לא סבירא להו להתוס' כן דכופר לא שייך לפטרו מטעם קים ליה בדרבה מיניה כמו שכתבו התוס' לעיל (בבא קמא דף ד') ד"ה כראי אדם שאין משלם את הכופר ובו' ועיין במה שכתבתי שם:

רש"י בד"ה בהידור כו' לקנות ואחר הידור כו' כצ"ל:

בד"ה כופר במועד שהמית בן חורין הס"ד:

תוס' בד"ה אלו איתרמי כו' מכל מקום יודע שאינו חייב לבזבז כל כך כצ"ל:

בתוס' בד"ה עד שליש כו' גדול ממנו עד שליש יקנהו. כצ"ל. ור"ל אבל אם יש לו אתרוג נאה אף שמצא נאה ממנו א"צ ליתן שליש (ביתו) [יותר] דאל"כ אין לדבר סוף וק"ל:

בתוס' בד"ה ולר"י כו' כמו גחלת לר"ל ובשור קשור כו'. אבל אי לא הוי כגחלת לר"ל פשוט דאין לאוקמי בשור קשור דשלהבת הו"ל לחייב טפי דהא ברי הזיקא אבל כיון דשלהבת לר"י לא ברי הזיקא כגחלת לר"ל אמאי קאמר הכא דכוותיה בשור מותר כו' בשור קשור היה יכול להעמידו כו'. ומ"ש אדרבה עושה שמירה כו' צריך ליישב לפ"ז הא דמשני התם צוותא כו' כיון דברי הזיקא דומיא דשור מותר מה בכך דצוותא דחרש קגרים. ואי לא ברי הזיקא א"כ לא הוי דומיא דשור או בור רק כגון היכא דמסר ליה גווזא וסילתא ויש ליישב ועיין:

בתוס' בד"ה ודרכו לילך כו' לא שייך למיתני גבי בור כו'. מיהו בסמוך לפירש"י שייר דש בנירו מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע כו' לפ"ז אמאי לא קאמר שייר כוונתו להזיק דלא הוי בכלל ודרכו לילך ולהזיק [דדחי אח"כ דש בנירו] ועיין:

רש"י ד"ה נכסים שאין בהם מעילה דנ"ל כולהו כו'. עי' לעיל ו ב תד"ה שור רעהו:

תד"ה משא"כ בבור וא"ת שור ולא אדם כו' ל"ל כו'. לע"ד י"ל דמיבעיא למעוטי דאפי' דמים לא משלם דהא אשכחן (לקמן מג) לרבה דע"פ עצמו דליכא כופר מ"מ דמים משלם וקמ"ל דבור פטור מכלום וכ"מ ברש"י שם ע"ב ד"ה משא"כ בבור וכן יש לדחות בזה מש"כ (לקמן כו) ד"ה עליו על הא דאמר בהחובל והאי מיבעיא ליה כו' דלא תשקל מיניה ממונא כו' לאו כו' אלא איירי כו' ע"ש דיל"פ דהכוונה שם על דמים ומדויק לישנא דל"ת מיניה ממונא דקאמר:

בָּעִי רַב אַשִׁי: שְׁלִישׁ מִלְּגַו אוֹ שְׁלִישׁ מִלְּבַר. מקשים אי אמרת שליש מלבר למה אמר רב הונא 'עַד שְׁלִישׁ' שבזה יש צד להסתפק אי מלבר או מלגיו, לימא עד חצי שהוא רצונו לומר אם הראשון בששה ונזדמן אחר בתשעה שיתר על הראשון שלשה שהם חצי הששה יקנהו ויותר מזה אינו מחוייב לקנות?
ונראה לי בס"ד דיש לומר לעולם הוא שליש מלבר והא דלא נקיט עד חצי אלא אמר 'עַד שְׁלִישׁ' ללמדינו לפי דרכו דבר אחר שהוא יסוד גדול בעבודת שמים בקיום המצות והוא שצריך האדם לעבוד הבורא לקיים מצותיו בכל כוחו ואפילו אם היתה עבודתו מעט כיון שעובד בכל כוחו שלא היה לו יכולת לעשות יותר ממה שעשה הרי זה מכבד את השם יתברך בעבודה זו ורצויה היא לפניו יתברך ואם אחד עשה הרבה ועדין יש ביכלתו לעשות יותר כי לא עבד בכל כוחו אין עבודתו רצויה ולא נחשב מכבד את השם יתברך בעבודתו.
ובדרושים אמרתי משל על זה לאחד שהביא עשרה קבין ענבים בכלי מהודר דורון למלך אך הכלי לא היה גדוש אלא מחוק שהיה אפשר לתת בתוכו עוד שלש קבין ענבים בגודש שלו ואמר המלך לעבדיו שיתנו לו תמורת ענבים דמים כפי מה ששוים הענבים ההם בשוק והשני הביא דורון למלך בכלי קטן מהודר ויפה והיה גדוש ומלא עד שאי אפשר להניח בו עוד יותר אפילו גרגיר אחד וכל הענבים שבאותו הכלי היה משקלם ששה קבין מחמת כי הכלי היה קטן ויאמר המלך שיתנו לו תמורת הענבים ההם מאה זהובים.
אמרו לו עבדיו אדונינו! זה הביא עשרה קבין נתת לו תמורתם דבר מועט כמו ששוים בשוק וזה הביא ששה קבין ואתה נותן לו מאה זהובים? אמר להם זה שהביא עשרה קבין לא כבדני בזאת המנחה אלא אדרבה זלזל בכבודי שהראה לעיני הכל שאין כבודי שוה יותר מעשרה קבין יען כי הכלי שהביא בו הענבים יכיל עוד ענבים יותר משלש קבין אם היה גודשו, ולמה לא גדשו והניח בו יותר? אלא ודאי שיער בדעתו זה הוא כבודי בעשרה קבין דוקא ולא יותר! אבל השני מה שהביא ששה קבין לא נגע בכבודי בזה כי הוא מילא הכלי ההוא בגודש כאשר יכיל ואם היה אפשר לתת לתוכו יותר היה נותן והוא לא מצא כלי מהודר וחשוב גדול מזה הכלי כדי שיביא בו את המנחה ואם היה מוצא היה מביא בו וגודשו! נמצא זה לא זלזל בכבודי לכן אנוכי כבדתיו בתמורת מנחתו במאה זהובים. וכן הענין כאן בנמשל בעבודת הבורא יתברך בהפרש שיש בין העושה בכל כוחו ובין שאינו עושה בכל כוחו שהיה לו יכולת לעשות יותר ולא עשה.
והנה ידוע מה שאמרו בגמרא דעירובין (עירובין יד:) דמדה גדושה יתירה על מדה מחוקה שליש, וכתבו התוספות דנפקא מינה לענין מקח וממכר אם התנה לתת לו סאה גדושה או לתקן לו כל המדה עיין שם. נמצא שיעור הגודש היא יתר שליש על שיעור המחק ולפי המשל הנזכר נמצא העבודה שיעבוד האדם להשם יתברך בכל כוחו נמשלה לגודש אשר בזה הוא נחשב מכבד את השם יתברך ומי שאינו עובד בכל כוחו ויכלתו נמשלה עבודה שעובד למדה מחוקה שאין בעבודה זו כבוד להשם יתברך.
ולכן בהידור מצוה שעושה האדם לכבודו יתברך נקיט חשבון שלה ואפקיה בלשון 'שְׁלִישׁ' לומר דאין האדם מכבד את השם יתברך בעבודתו אלא אם כן עושה העבודה בכל כוחו אשר עבודה זו נמשלה לגודש שהוא שליש ולא שיעשה העבודה חסירה מכדי יכולתו שאז נדמית למדה מחוקה.
ועוד נראה לי בס"ד דאפילו אם נאמר שליש מלבר דהוה מצי למנקט עד החצי עם כל זה נקיט עד שליש לרמוז בזה דבר אחד והוא לומר דאין הידור מצוה מקובל ומרוצה לפניו יתברך אלא אם כן עושהו בשלימות הלב. והנה תמצא דהלב נרמז באותיות שהם עומדים בתוך אותיות מצוה והיינו כי בתוך אותיות מצוה יש 'צו' ושליש צ' הוא ל' [3÷90=30] ושליש ו' הוא ב' [3÷6=2] הרי לב [32] וזהו שאמר עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה דהיינו שליש אותיות שהם עומדים בתוך מצוה.
או יובן בס"ד רמז לפי דרכו בלשון זה שצריך לעשות כל זה בדחילו ורחימו שיכוין בזה בשילוב הוי־ה אהי־ה כי דְחִילוּ הוא הוי־ה שהוא סוד חכמה וּרְחִימוּ אהי־ה שהוא סוד בינה והנה שילוב זה של הוי־ה אהי־ה [47] שהוא דחילו ורחימו עולה מספר מ"ז והוא שליש מספר מצוה [141] שעולה קמ"א כי שליש קמ"א הוא מ"ז [3÷141=47] ולזה אמר 'שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה' רצונו לומר שליש המספר הרמוז באותיות מצוה שהוא מ"ז מנין שילוב הוי־ה אהי־ה שהיא דחילו ורחימו.

עַד שְׁלִישׁ מִשֶּׁלּוֹ, מִכָּאן וָאֵילָךְ, מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. נראה לי בס"ד הכונה עַד שְׁלִישׁ אוכל בעולם הזה הקרן של ההידור וזהו מִשֶּׁלּוֹ דהיינו מן הקרן עצמו אבל אם עשה יותר משליש אז גם הקרן של ההידור יהיה שמור לעולם הבא ויאכל בעולם הזה מן פירות הקרן של ההידור וזהו מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כלומר מן הפירות שנותן הקדוש ברוך הוא ולא מן הקרן שהוא משל האדם והרי זו טובה מרובה דלא כליה קרנא בעולם הזה.

בפרש"י בד"ה שור דרכו לנתוקי וכו' הלכך שמירה רעועה היא וכו' עכ"ל. עיין בת"ח שהאריך בזה ודבריו לקוחים מס' מלחמות להרמב"ן בפ' הפרה לפרש אפילו לרש"י דאיירי בקשרו וכסהו כראוי ע"ש באריכות אבל האמת יורה דרכו דל' רש"י לא משמע כן דהא נקט בהדיא הלכך שמירה רעועה היא ומה שפירשו דמ"מ חייב שיש לו לילך ולראות בכל עת אם לא נפחת זהו דוחק שלא נזכר כן בסוגיא לכך נ"ל לפרש דלפרש"י איירי בשקשרו וכסהו שלא כראוי וכן נראה מלשון סוגית ש"ס מדקאמר בשור קשור ובור מכוסה דכוותיה גבי אש גחלת וגחלת באש לאו שמירה מעולה הוא כדאי' בכמה דוכתי שצריך לשמור גחלת ועוד דבשור גופא לא מצינו דהוי קשירה שמירה מעולה אלא צריך לנעול בפניו כראוי א"ו דכל הסוגיא איירי בשלא כסהו כראוי וכן פי' הראב"ד דאיירי בכסהו שלא כראוי ע"ש ומה שהקשו תוספות דשלא כראוי לאו כלום היא נראה דלק"מ דס"ד דמועיל עכ"פ לענין זה בשמסרו לחש"ו שיפטר כיון דלא ברי הזיקא שהשור קשור ובור מכוסה ואף שהיא שמירה פחותה ס"ד שיועיל לענין זה כיון שסוף סוף לא ניתר השור ונתגלה הבור אלא ע"י חרש וקס"ד הכי מדמצינו דפטור גבי גחלת דהוי ג"כ בחזקת שמירה פחותה ואפ"ה תנן בהדיא דפטור והיינו כיון דלא ברי הזיקא ומשני ע"ז דלא דמי דשור דרכו לנתוקי והוי תחילתו וסופו בפשיעה וחייב אבל גחלת מעמיא עמיא ואזלא ופרש"י דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה ואין כאן פשיעה כלל ומה שהקשו בתוספות עוד מדפריך מ"ש הכא וכו' משמע דאידי ואידי לפטור וכו' איברא דהכי הוא דלא מצי למימר אידי ואידי לחיובא כיון דבגחלת תנן בהדיא לחיובא ודו"ק:

בתוספות בד"ה ולר' יוחנן דאמר וכו' וי"ל דמשמע ליה דטעמא דר"י משום שהקטן שומרו עכ"ל. פי' כיון דבשלהבת לא שייך מעמיא עמיא ע"כ הא דפטור לפי שהקטן שומרו וק"ל:

בתוספות בד"ה משא"כ בבור וא"ת ונילף משור וניחייבו בכופר וכו' וי"ל דדרשינן עליו וכו' וא"ת שור ולא אדם ל"ל ת"ל מעליו עכ"ל. עי' במהרש"א ומהר"ם ול"נ דבתחילה מקשו התוס' דנילף משור היינו כיון שמצינו גבי שור שיצא אדם לידון בפני עצמו לחייב בכופר לא שייך למעטו משור ולא אדם כיון דלא איירי שם מכופר אלא מדיני נזקין וא"כ יש לנו לדרוש שור למילי אחריתי במידי דדמיא ותירצו דממעטי מעליו לכך הקשו א"כ שור ולא אדם ל"ל כיון דלא שייך באדם בן חורין נזק אלא כופר ושפיר ממעטי' מעליו וק"ל:

בא"ד ואף על גב דאיכא למימר וכו' ולא פרכינן וכו' עכ"ל. ובאמת שם בפרק כיצד הניחו תוספות דבר זה בתימא מהיכא תיתי נלמוד החיוב כופר מקרן כיון דאיכא למיפרך ואני כתבתי שם דנראה דלק"מ משום דחיובא דכופר אינו דבר חדש אלא גילוי מילתא בעלמא הוא דשור שהמית אדם שוה לשאר נזקי ממון ואין ביניהם אלא שינוי השם בלבד דבנזקי ממון קרי ליה חיוב דמים ובנזקי גוף אדם מיקרי כופר וא"כ דגילוי מלתא הוא לא שייך שום פירכא ועפ"ז הם דברי תוס' כאן. אמנם כתבתי שם עוד תירוץ אחר ע"פ לשון הרא"ש ולאותו תירוץ לעולם דשייך למיפרך ואם כן לא מקשו התוס' מידי ע"ש:

בא"ד ויש לומר דאש ובור פטורים דדרשינן עליו וכו' וא"ת שור ולא אדם ל"ל וכו' ויש לומר דאצטריך לפטור עבד וכו עכ"ל. וקשה דא"כ מנ"ל דבאש פטור משלשים של עבד ויש ליישב דבאמת לא מצרכו שום קרא לפטור משלשים של עבד דכיון דממעטי' להו מכופר בבן חורין ממילא אימעטו משלשים של עבד דכל שחייב בבן חורין כופר חייב קנס בעבד וכו' והא דמצריכין בבור שור ולא אדם לפטורא דעבד לאו מל' של עבד איירי אלא לפוטרו מתורת דמים של עבד וא"כ לא שייך להקשות באש מנ"ל לפוטרו מתורת דמים דאי למ"ד אשו משום חציו לא איצטריך שום קרא לא לכופר ולא לדמים דהיינו אדם המזיק ואי למ"ד אשו משום ממונו באמת בעי רבא לקמן בפ' שור שנגח דף מ"ג דאש שלא בכוונה אי משלם דמים וכתבו התוספות שם דה"ה בכוונה נמי איבעי' ליה וסלקא בתיקו שם ע"ש בתוספות ובחדושינו. אבל מ"מ קשה דלקמן משמע דל' של עבד לא אתיא מכופר דליתא להאי כללא אלא כדמפרשינן בפ' שור שנגח דהא ר"ע מצריך קרא דבעל השור נקי לל' של עבד דתם פטור מהם ולא יליף לה מכופר כדאיתא בברייתא פ' שור שנגח דמחמרינן בעבד יותר מבן חורין וכו' ויש ליישב ולחלק ודו"ק:

א"ר זירא בהדור מצוה עד שליש במצוה בעי רב אשי שליש מלגיו או שליש מלבר תיקו. איכא מאן דקשיא ליה דתפשוט דשליש מלגיו קאמר דאי שליש מלבר היינו דיוסיף חצי מה ששוה המצוה וא"כ לימא ר' זירא עד חצי במצוה דאז ליכא למטעי דליכא למימר חצי מלבר דהול"ל בהדור מצוה עד כפלים ומוכרח דעד חצי היינו חצי שיוויה דהיינו שליש מלבר ומדר' זירא לא נקט חצי תפשוט דשליש מלגיו קאמר. ואפשר לומר דודאי ר' זירא דנקט כי האי לישנא עד שליש לשון זה היה ברור אצלו ולא חש שיסתפקו בו אי מלגיו אי מלבר דאם עלה על דעתו שיש להסתפק בלשונו ודאי שהיה מבאר כונתו בתיבה אחת יותר והיה אומר שליש מלגיו או מלבר בפירוש. ומאחר דר' זירא היה ברור לו לשון זה ולא עלה על לבו שיסתפקו בו א"כ ליכא למפשט דהול"ל עד חצי כיון דמוכרח דהוא לא חשב שיש לספק בלשון זה. ומעתה שפיר איבעיא ליה לרב אשי אי שליש מלבר קאמר והיינו חצי ור' זירא חדא מהני לישני נקט וק"ל:

תוס' ד"ה עד שליש וכו' ואחד גדול ממנו שליש וכו'. פירוש בשליש כלומר שליש הערך וכן הוא בפסקי תוס' ואתרוג אחד גדול ממנו בשליש ע"ש וכן פירש הרב יפה מראה ריש פאה. וגם הרב רצוף אהבה שעלה במחשבה לפניו פירוש אחר נראה דהדר מר בראותו דברי הרא"ש:

משנה. כל שחבתי בשמירתו וכו'. מהרמ"ע במאמר חקור דין חלק ה' פ"ו פירשה דרך רמז עש"ב ומצאתי בשם רבינו מהר"ר חיים ויטאל זצ"ל פירוש דרך רמז במשנתנו ומאי דאתמר עלה בגמרא לקמן דף יו"ד ע"ב ואקצר ואברר קצת לשונו. כל שחבתי בשמירתו מדבר בצדיק שכבר מת שבא לשמור החי שהוא משרש נשמתו והוא אומר כל שנתחייבתי לשמור שלא יחטא הכשרתי את נזקו עלי להכשיר שלא יוזק ולא יחטא. ואם בא בעבור נשמת צדיק לתקונו כגון שאכל חלב ואז אפשר שיקלקל ואפשר שזה החי לא היה נכשל בעון זה של חלב והצדיק שנתעבר בו הכשילו ונתחייב כרת ומת ונמצא שהצדיק הרגו ועז"א הכשרתי במקצת נזקו דלפעמים לא גרמתי לו אלא מקצת הנזק כי גם הוא עבר עמו וב' הנשמות והגוף נהנו ואכלו חלב ואני חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו כאלו אני עשיתי הכל לפיכך אני חייב לשלם לו במיטב הארץ חלק שיש לו בג"ע ונבין מ"ש בש"ס דף יו"ד דדייק מאי דקתני בתשלומי נזקו וכו' דהרי יש לגוף זה ב' נשמות שלו ושל הצדיק המעובר וידוע שאם לא היתה הנשמה חופפת על העצמות היו נרקבים ולא קם בת"ה ובכל ע"ש עולה הנשמה ומביאה שפע אל העצמות וזהו ועצמותיך יחליץ ועל מי מב' נשמות אלו יהיה מוטל להשגיח על הנבילה לז"א על הניזק וז"ש מדקאמר תשלומי נזק משמע דאין לו לצדיק שבא בעיבור והוא המזיק אלא להשלים נפשו של ניזק שם בג"ע אבל הגוף בעלים הראשונים שהוא הניזוק מטפלים בנבילה שנאמר מכה נפש בהמה ישלמנה לנפש אבל הגוף על הראשון מוטל להשגיח בו והוצרכו ג' פסוקים לפי שלפעמים יגרום לאדם זה שיכשל בו בחלב נשמת הצדיק עצמו וזה הזק בידים אבל הוא מילתא דלא שכיחא שיבא בעבור לתקן ויקלקל. ולפעמים לא יגרום הנשמה של הצדיק עצמה אלא א' מכחותיה כי יש כחות ואברים לנשמה וא' מאלו גרם ההזק וזהו ממונא שהזיק ועל כלם אמר שהבעלים מטפלים בנבילה כמו אם יהיה בידים או ממילא או ממונא לעולם אין לנשמת הצדיק ליטפל בגוף וזהו המת יהיה לניזק אתה אומר לניזק או אינו אלא למזיק כיון שבסבתו מת לז"א לא כך הוא כלומר כאשר בא האדם הזה בגוף הזה בעה"ז לא היה נשמת הצדיק כי אח"ך נתעבר בו. אח"ך ראיתי שנדפס זה בספר לקוטי הש"ס משם רבינו הגדול האר"י זצ"ל ונראה שהעיקר כמו שראיתי בכתבי הקדש שהוא מהרב מהרח"ו זצ"ל:

(ט ב תוספות) ד"ה עד שליש המצוה פי' וכו'.—אבל בירושלמי פיאה פ"א ה"א מוכח כפירש"י (ע"ש).

שליש ביתו. שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו: בהידור מצוה עד שליש במצוה. שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה: שליש מלגיו. וכגון אם הקטן נמכר בששה יוסיף שני דינרי דהיינו שליש מלגיו שליש שבתוך הדמים ויקח את ההדור: או שליש מלבר. הדמים יחלוק לשנים ויוסיף חלק שלישי משלו דהיינו אם קטן נמכר בששה יוסיף שלשה דינרין ויקח את הגדול בתשעה: עד שליש משלו. דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם (ע''ז דף ג.): מכאן ואילך. מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב''ה בחייו: מתני' שחבתי בשמירתו. שנתחייבתי לשומרו: הכשרתי את נזקו. כלומר אם הזיק הכשרתי וזימנתי אותו היזק שלא שמרתיו יפה כך מצאתי לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו עלי להכשיר ולתקן את נזקו כלומר אני חייב לשלם. מפי מורי: הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי כו'. האי הכשרתי לא דמיא להכשרתי קמא דהא ודאי זימנתי הוא כלומר אם זימנתי את מקצת נזקו אע''פ שלא זימנתיו כולו חבתי לשלם את נזקו כהכשר כל נזקו כאלו זימנתיו כולו ובגמרא מפרש היכי דמי: נכסים שאין בהם מעילה. כלומר אם הזקתי נכסים שאין בהן מעילה אני חייב לשלם אבל אם הזקתי נכסי הקדש איני חייב דנפקא לן כולהו נזקין משור רעהו: של בני ברית. לאפוקי נכרי דאינו חייב בנזקיו: ונכסים המיוחדים. שיש להם בעלים לאפוקי דהפקר שאם הזקתי נכסים דהפקר פטור ובגמרא מפרש לה: ובכל מקום. חב המזיק כמו שהזיקו נכסיו את נכסי בני הברית ואת נכסיו המיוחדין: חוץ מרשות המיוחדת למזיק. שאם נכנס שורו של ניזק ברשות המזיק והזיקו שור של מזיק פטור דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי: ורשות הניזק והמזיק. מפרש בגמרא: כשהזיק חב המזיק. הא דרשינן ליה בריש פירקין לאתויי קרן וכשהזיק חב המזיק דרישא לא דרשינן ליה דלאו יתירה היא: גמ' מה שאין כן באש. כדמפרש לקמן: גחלת. שאינה בוערת אלא אם כן ליבה אותה: שלהבת. שמסר אור מלובה לחרש דפטור בתמיה: והאמר ריש לקיש. בהכונס צאן לדיר (לקמן נט:): לא שנו. דהשולח הבעירה ביד חרש שוטה וקטן דפטור מדיני אדם: אלא כשמסר לו הגחלת וליבה. אותה החרש: ברי הזיקא. מבורר הזיקו לכל שהיא מזומנת להזיק: ברי. מזומן: שור דרכיה לנתוקי. והוה ליה לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו הלכך שמירה רעועה היא ואפילו התירו חרש חייב בעל השור: לנתורי. לנפול הלכך שמירה רעה היא אפילו גילהו חרש בעל הבור חייב לשלם שלא שמרו כראוי: מעמיא עמיא ואזלא. ומאי דליבה חרש לא רמיא עליה דבעל גחלת לאסוקי אדעתיה: ולרבי יוחנן דאמר. בהכונס אפילו מסר לו שלהבת פטור דהשתא מוקי להא דקתני מה שאין כן באש בשלהבת ודכוותיה דמחייב גבי שור ובור בשור מותר ובור מגולה מאי שנא כו': התם. גבי בעירה: צבתא דחרש קגרים. אחיזתו של חרש גרמה ההבער שהוא נטלה והוליכה לגדיש הכא לא צבתא דחרש קגרים שהשור הלך והזיק וכן הבור ולא על ידי חרש הזיק: צבתא. אחיזתו וכחו מלשון צבתא שקורין טניילא''ש: ל''א גרס' צוותא יחודו של חרש שנתייחד עם השלהבת ונטלה ולשון צוותא שולא''ש כדאמרינן ליהוי צוותא לחברו (ב''ב דף כא.): כופר. במועד שהמית בן חורין: אסור בהנאה. אם המית אדם כדכתיב ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו פלוני יצא נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה: מה שאין כן בבור. שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם כדאמרינן שור ולא אדם:

אילימא שליש ביתו. משמע דאין צריך לבזבז כל ממונו לקנות אתרוג אפילו לא ימצא בפחות והויא מצוה עוברת ואפילו שליש ביתו משמע דלא מחייב ואמרינן נמי (כתובות דף נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ובסוכה (דף מא:) חשיב ליה רבותא דר''ג שקנה אתרוג באלף זוז: אילו איתרמיא ליה. אפילו מיירי בעשורייתא דרבי כדאשכחן בפרק מציאת האשה (כתובות דף סח.) מ''מ ידוע שלא היה חייב לבזבז כל כך: עד שליש במצוה. פירוש שאם מצא אתרוג כאגוז כמו ששיערו חכמים ואחד גדול ממנו שליש יקנהו: משל הקב''ה. אוכל פירות בעוה''ז והקרן קיימת לו לעוה''ב: בשור קשור ובור מכוסה. פי' כראוי דאי בשלא כראוי לאו כלום היא ועוד מדפריך מ''ש הכא כלומר ובשניהם היה להם ליפטור מדהדר מוקי לה בשור מותר ובור מגולה: שור עביד לנתוקי. פרש''י אפי' בלא חרש דרכו לנתוקי מאליו וכן בור דרכו לנתורי מאליו וקשה דע''כ בקשרו ובכסהו כראוי מיירי כדפירש ולקמן (דף נב.) תנן כסהו כראוי פטור ונראה לפרש דדרכו לנתוקי ע''י חרש קאמר דגרע משום דמסר לחרש אבל גחלת לא גרע כ''כ דאין דרכו ללבות גחלת כמו שדרכו לנתוקי שור ולנתורי בור דכמה דשביק לה חרש מעמיא עמיא ואזיל: ולרבי יוחנן דאמר אפי' מסר לו שלהבת פטור כו'. תימה מאי קשה ליה הא שלהבת לרבי יוחנן כמו גחלת לר''ל ובשור קשור ובור מכוסה יכול להעמידו ומשום דחרש עביד לנתוקי ולנתורי כמו שאמר לר''ל וי''ל דמשמע ליה דטעמא דרבי יוחנן דפטר משום שהקטן שומרו ואין הקטן עושה היזק אלא אדרבה עושה שמירה והשתא ניחא דלא תיקשי לרבי יוחנן דמוקי לה בשור מותר ובור מגולה אמאי נקט שמסרו לחש''ו והא בלא מסרו נמי חייב דנקט מסרו לרבותא אע''פ שעשה שמירה קצת ובהאי סברא פליג אריש לקיש: חומר בשור. האי שור היינו קרן כדמוכח בכולה שמעתין: ודרכו לילך ולהזיק. הא דלא חשיב שהוא בעלי חיים מה שאין כן בבור משום דהוי בכלל ודרכו לילך ולהזיק וכוונתו להזיק לא שייך למתני גבי בור שאין בעלי חיים: מה שאין כן בבור. שאין משלם כופר וכן אש דקתני בסמוך משא''כ באש וא''ת ונילף משור ונחייבו בכופר ואף על גב דאיכא למימר שכן ב''ח דהא מסקינן לקמן בפרק כיצד (דף כו.) דאיכא כופר ברגל שמע מינה דילפינן רגל מקרן ולא פרכינן מה לקרן שכן כוונתו להזיק וחייב ברה''ר ויש לומר דאש ובור פטורין דדרשינן עליו ולא על בור עליו ולא על האש כדדרשינן לקמן בסוף כיצד (שם) עליו ולא על האדם וא''ת שור ולא אדם דכתיב בבור למ''ל ת''ל מעליו ויש לומר דאיצטריך שור ולא אדם לפטור עבד שנפל בתוכו או עובד כוכבים הקנוי לישראל: