בנזקין כשיבוא ניזק לגבות מעידית נמי נימא הכי [גם כן שיאמר לו כך]: אם אין אתה, הניזק, רוצה לקחת מן הבינונית — אחזיר את שטר הזיבורית לבעליו, ותקבל זיבורית בעל כרחך! והרי אמרנו בברייתא שכל אחד נוטל כדינו!

אם כן, ודאי אין מדובר כאן במקום שיכול לטעון טענה כזו, אלא הכא במאי עסקינן [כאן המה אנו עוסקים] — ביתמי [ביתומים], במקרה שבו החייב, שמכר את הקרקעות מת, שאף אם יחזיר להם את הקרקעות שקנה מאביהם — לא ניתן לגבות מהם. דלאו [שיתומים אינם] בני חובת פרעון נינהו [הם] שאם לא הניח אביהם קרקעות אין דרך לגבות מהם את חובות אביהם, ולכן שיעבודא דיליה עליה דידיה רמיא [השיעבוד שלו עליו, על הקונה עצמו, הוא מוטל].

והואיל ומדובר במקרה שהבעלים כבר מת, הלכך ליכא למימר הכי [לכן אי אפשר לומר כך] שכל אחד גובה מן הקונה כדינו, ולא מן העידית שקנה באחרונה משום שיכול לאיים שיחזיר את השטר לבעליו.

אלא מטעם אחר — משום דאמר להו [שיכול הוא לומר להם]: טעמא מאי אמור רבנן [מה טעם אמרו חכמים] הלכה זו שאין נפרעין מנכסין משועבדים שנמכרו לאחרים במקום שיש לחייב עצמו בני חורין — משום תקנתא דידי [תקנה שלי], כלומר, עשו תקנה לטובת הקונה. ומשום תקנה זו עצמה נפרעים תחילה מן הקרקע שקנה אחרונה, שהרי היתה היא בת חורין בשעה שנמכרו כבר השאר. ואולם אנא בהא תקנתא [אני בתקנה זו] לא ניחא [נוח] לי ומוטב לי שתגבו כל אחד מן הקרקע כדינו.

ומעירים: ודבר זה, שיכול אדם לומר שאין ברצונו בתקנה שנתקנה למענו, הוא כדברי רבא. שאמר רבא: כל האומר אי אפשי (אין רצוני) בתקנת חכמים כגון זו — שומעין לו. שבכל מקום שתיקנו חכמים תקנה לטובת אדם מסויים, יכול הוא לומר: אין אני רוצה בתקנה, ואני מוותר על הזכויות שתקנה זו מעניקה לי.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "כגון זו"? מה היא אותה תקנה אליה רמז רבא בקובעו את הכלל?

ומשיבים: זו היא כדברי רב הונא, שאמר רב הונא: אף על פי שהבעל מתחייב בכתובה לזון את אשתו, ותמורת זו תיקנו חכמים שיהא שכר עבודתה של האשה לבעלה, מכל מקום יכולה אשה שתאמר לבעלה: איני ניזונית על חשבונך, ואיני עושה עבודה למענך, אלא שכר עבודתי יהא שלי ואין אתה צריך לפרנסני. שרשאית האשה שלא לקבל תקנה כגון זו שנעשתה לטובתה, וכן בכל תקנות דומות לה.

א ועוד בעיה באותו מקרה, בו מכר החייב את קרקעותיו המשועבדות לאדם אחד, והאחרונה שבהן היתה עידית, אלא שכאן מדובר במקרה שאותו קונה חזר ומכר מאותן קרקעות לאדם אחר. פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שאם מכר הלוקח (הקונה) את הבינונית ואת הזיבורית שהיו משועבדות, ושייר עידית לפניו שהוא עצמו מחזיק בה — ליתו כולהו וליגבו [יבואו כולם ויגבו] מעידית שברשות הלוקח,

דהא [שהרי] אחרונה היא בין קרקעותיו של הלווה, ועליה חל השיעבוד מתחילה, ובינונית וזיבורית ליתנהו גביה [אינן מצויות אצלו] דמצי למימר להו [שיוכל לומר להם]: גבו מבינונית (לבעל חוב) וזיבורית (לכתובה) שלא ניחא [נוח] לי בתקנתא דרבנן [בתקנת חכמים]. שהרי במקרה כזה הקונים ממנו, שגם לטובתם נתקנה תקנה זו, אכן רוצים בתקנה על מנת שלא יטרפו מהם את מה שקנו ממנו.

אבל אם מכר הלוקח הראשון את העידית שקנה אחרונה ושייר אצלו בינונית וזיבורית, מאי [מה יהא הדין]?

סבר אביי למימר [לומר]: אתו כולהו [באים כולם] כל בעלי החוב גבו [וגובים] מעידית שמכר לאחרים, שהרי עליה היה השיעבוד מתחילה.

אמר ליה [לו] רבא: במקרה כזה יש ללכת אחרי הכלל: אדם הקונה דבר מחבירו מה מכר ראשון לשני — כל זכות שתבא לידו בדבר שמכר לו. וכיון שאילו אתו גבי [היו באים אצל] הלוקח הראשון בעוד כל הקרקעות בידו, מצי אגבי להו [היה יכול להגבות להם] מבינונית (לבעל חוב) וזיבורית (לכתובה). ואף על פי דכי זבני [שכאשר קנה] בינונית וזיבורית אכתי [עדיין] עידית בני חורין הואי [היתה] ולכאורה אין נפרעין מנכסים משועבדים כל זמן דאיכא [שיש] בני חורין, מכל מקום מצי אמר להו [יכול לומר להם]: לא ניחא [נוח] לי בהאי תקנה [בתקנה זו] של חכמים וקחו לכם כפי הראוי בדינכם.

אם כן, כיון שלוקח ראשון יכול היה לסלקם מן העידית ולתת להם כדינם, לוקח שני נמי מצי אמר להו [גם כן יכול לומר להם]: גבי [גבו] מן הבינונית וזיבורית ולא מן העידית. דכי זבין [שכאשר קונה] הלוקח השני, הרי אדעתא [על דעת] שכל זכותא דהוה ליה [הזכויות שהיו לו] לראשון בגוה זבין [בתוכה קונה], ובתוכן גם את הזכות שלא לשלם תחילה מן העידית.

ובענין דומה אמר רבא: ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון, והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי, ובא בעל חוב של ראובן שהיו כל קרקעות ראובן משועבדות לו לגבות הקרקע בחובו, רצה — מזה (משמעון) גובה, רצה — מזה (מלוי) גובה, ואין לוי יכול לומר לו לגבות דווקא משמעון שקדם לו, כיון שקרקע זו כבר היתה משועבדת כשקנה אותה. ולא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא דזבן [כאשר קנה] לוי מן הבינונית,

אבל אם זבן [קנה] לוי עידית וכן זיבורית — לא יוכל המלווה לגבות ממנו, משום דאמר ליה [שיכול לוי לומר לו]: להכי דייקי וזבני [משום כך דייקתי וקניתי] דווקא עידית וזיבורית ולא בינונית, ארעא דלא חזיא [קרקע שאינה ראויה] לך, שהרי בעל חוב גובה מבינונית.

ואפילו זבן [קנה] לוי בינונית נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שגובה מלוי אלא במקרה שלא שייר בינונית דכוותיה [כיוצא בו] אצל שמעון, הלוקח הראשון, דלא מצי אמר ליה [שאינו יכול אז לוי לומר לו]: הנחתי לך מקום לגבי [אצל] שמעון שתגבה ממנו. אבל אם שייר בינונית דכוותיה גבי [כיוצא בו אצל] שמעון — לא גבי מיניה [גובה ממנו] מלוי, משום דמצי אמר ליה [שיכול לוי לומר לו] לבעל חוב: הנחתי לך מקום לגבות ממנו.

ב ובנושא כעין זה אמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, כלומר, שקיבל ראובן על עצמו להחזיר לשמעון את דמי השדה אם יגבה אותו בעל חוב של ראובן, ואחר כך אתא [בא] בעל חוב של ראובן וטרף (גבה בחובו) את השדה משמעון, לפי שהיה משועבד לו. דינא [מן הדין] הוא דאזיל [שילך] ראובן ומשתעי דינא בהדיה [וידבר, יעשה דין איתו], עם בעל החוב שלו, באשר לחוב או לערך הקרקע, או ינסה להגיע איתו לידי הסדר על מנת שיחזיר את השדה. ולא מצי אמר ליה [ואינו יכול בעל החוב לומר לו] לראובן: לאו [לא] בעל דברים דידי את [שלי אתה], כלומר, אינך צד בענין, שהרי הקרקע שהיתה משועבדת לי נמצאת אצל שמעון, ואם יש לשמעון טענות — שיבוא הוא ויטען, ואתה שוב אינך צד בדבר. וזאת משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] ראובן לבעל חובו: אני נוגע בדבר, משום שאי מפקת מיניה [אם אתה מוציא ממנו, משמעון, את השדה] עלי הוא הדר [חוזר] ודורש את כספו שאיבד בגללי.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: שאפילו במקרה שמכר ראובן לשמעון את השדה שלא באחריות, שלא קיבל עליו לפצות את שמעון, במקרה כזה נמי [גם כן] יכול ראובן להתדיין עם בעל חובו. דאמר ליה [שיכול הוא לומר לו]: לא ניחא [נוח] לי דתהוי [שתהיה] לשמעון תרעומת עלי שנטלתי ממנו כסף עבור שדה שאיבד בגללי, ולכן אני נוגע בדין זה.

ועוד בענין מכירת שדה אמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות,