דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

בבא קמא ח ע"ב - טקסט הדף מנוקד

בְּנִזָּקִין נָמֵי נֵימָא הָכִי
אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּיַתְמֵי דְּלָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ וְשִׁיעְבּוּדָא דִּילֵיהּ עֲלֵיהּ דִּידֵיהּ רַמְיָא
הִלְכָּךְ לֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי
אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאָמַר לְהוּ טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן אֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִין מְשׁוּעְבָּדִים בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי חוֹרִין מִשּׁוּם תַּקַּנְתָּא דִּידִי אֲנָא בְּהָא תַּקַּנְתָּא לָא נִיחָא לִי
כִּדְרָבָא דְּאָמַר רָבָא כׇּל הָאוֹמֵר אִי אֶפְשִׁי בְּתַקָּנַת חֲכָמִים כְּגוֹן זוֹ שׁוֹמְעִין לוֹ
מַאי כְּגוֹן זוֹ
כִּדְרַב הוּנָא דְּאָמַר רַב הוּנָא יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעְלָהּ אֵינִי נִיזּוֹנֶית וְאֵינִי עוֹשָׂה
פְּשִׁיטָא מָכַר לוֹקֵחַ בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית וְשִׁיֵּיר עִידִּית לְפָנָיו לֵיתוֹ כּוּלְּהוּ וְלִיגְבּוֹ מֵעִידִּית
דְּהָא אַחֲרוֹנָה הִיא וּבֵינוֹנִית וְזִיבּוּרִית לֵיתַנְהוּ גַּבֵּיהּ דְּמָצֵי לְמֵימַר לְהוּ גְּבוֹ מִבֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית דְּלָא נִיחָא לִי בְּתַקַּנְתָּא דְּרַבָּנַן
אֲבָל מָכַר עִידִּית וְשִׁיֵּיר בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית מַאי
סְבַר אַבָּיֵי לְמֵימַר אָתוּ כּוּלְּהוּ גָּבוּ מֵעִידִּית
אֲמַר לֵיהּ רָבָא מָה מָכַר רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי כׇּל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ וְכֵיוָן דְּאִילּוּ אָתוּ גַּבֵּי לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן מָצֵי (אַגְבֵּי לְהוּ) [לְאַגְבּוֹיִינְהוּ] מִבֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית וְאַף עַל פִּי דְּכִי זַבְנִי[נְהוּ לְ]בֵינוֹנִית וְזִיבּוּרִית אַכַּתִּי עִידִּית (בְּנֵי) [בַּת] חוֹרִין הֲוַאי וְאֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים כׇּל זְמַן דְּאִיכָּא בְּנֵי חוֹרִין מָצֵי אָמַר לְהוּ לָא נִיחָא לִי בְּהַאי תַּקָּנָה
לוֹקֵחַ שֵׁנִי נָמֵי מָצֵי אָמַר לְהוּ גְּבֻי בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית דְּכִי זָבֵין לוֹקֵחַ שֵׁנִי אַדַּעְתָּא דְּכֹל זְכוּתָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְרִאשׁוֹן בְּגַוַּהּ זָבֵין
אָמַר רָבָא רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר כׇּל שְׂדוֹתָיו לְשִׁמְעוֹן וְהָלַךְ שִׁמְעוֹן וּמָכַר שָׂדֶה אַחַת לְלֵוִי וּבָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דִּזְבַן בֵּינוֹנִית
אֲבָל זְבַן עִידִּית וְזִיבּוּרִית לָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְהָכִי דְּיַיקִי וּזְבַנִי עִידִּית וְזִיבּוּרִית אַרְעָא דְּלָא חַזְיָא לָךְ
וַאֲפִילּוּ זְבַן בֵּינוֹנִית נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא שַׁיַּיר בֵּינוֹנִית דִּכְוָותַיהּ דְּלָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לְגַבֵּי שִׁמְעוֹן אֲבָל שַׁיַּיר בֵּינוֹנִית דִּכְוָותַיהּ גַּבֵּי שִׁמְעוֹן לָא גָּבֵי מִינֵּיהּ דְּמָצֵי אָמַר לֵיהּ הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ
אָמַר אַבָּיֵי רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן בְּאַחְרָיוּת וַאֲתָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן וּטְרַף מִשִּׁמְעוֹן דִּינָא הוּא דְּאָזֵיל רְאוּבֵן וּמִשְׁתַּעֵי דִּינָא בַּהֲדֵיהּ וְלָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ דְּאָמַר לֵיהּ אִי מַפְּקַתְּ מִינֵּיהּ עֲלַי הָדַר
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת נָמֵי דְּאָמַר לֵיהּ לָא נִיחָא לִי דְּתֶהְוֵי לְשִׁמְעוֹן תַּרְעוֹמֶת עֲלַי
וְאָמַר אַבָּיֵי רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - ב

אי הכי, אם אכן זהו הטעם,  בנזקין נמי נימא הכי! גם לענין גביית הנזקין מדוע גובה הניזק מן העידית, יאמר לו הלוקח, אם רצונך ליטול מבינונית, טול, ואם לאו מהדרנא שטרא דזיבורית וכו', ואז תיטול רק מן הזיבורית. [15] והגמרא ממשיכה את קושיתה:

אלא על כרחך הכא במאי עסקינן, מדובר כאן באופן שאין הלוקח יכול לומר כן, כגון שמת המוכר והניח יתמי [יתומים] דלאו פני פרעון נינהו, יתומים שאביהם לא הניח להם קרקעות אלא מטלטלים, אינם צריכים לפרוע מהם לבעלי החובות, ואף אם אחר מיתתו יקנו קרקע אינם צריכים לפרוע ממנה לבעלי החוב. לכן גם אם יחזיר את קרקע הזיבורית, זה נחשב שקנו קרקע לאחר מיתת אביהם ולא יפרעו ממנה, וממילא שיעבודא דידיה עליה דידיה רמיא, שיעבודם של התובעים נשאר הלאה על קרקעות הלוקח, הלכך ליכא למימר הכי, לכן לא יכול הלוקח לומר "אהדרנא שטריה". וחוזרת אם כן השאלה למה לא יגבו כולם מן העידית האחרונה? [16]

מתרצת הגמרא תירוץ אחר: אלא הטעם שאינם גובים מן העידית שקנה אחרונה אלא רק כדינם, משום דאמר להו הלוקח לבעלי החובות: טעמא מאי אמור רבנן "אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין", זכותכם לתבוע את העידית היא משום תקנת חכמים שאין נפרעים מנכסים משועבדים וכו' וממילא עיקר דין הגביה נשארה על האחרונה. ואולם הטעם שחכמים תקנו כן, אינו אלא משום תקנתא דידי, לתועלת הלוקחים כמוני שלא יגבו מהם, וכיון שהתקנה היתה לטובתי ולהנאתי אומר אני: אנא בהא תקנתא לא ניחא לי, אינני רוצה תקנה זו שאינה טובה לי! וכיון שאין רצונו בכך, מתבטלת פה התקנה, וממילא אין לתובעים זכות לגבות מהשדה האחרונה, ונשארה זכותם לגבות רק כדינם.

ומצאנו שבכוחו לומר כן: כדרבא, כפי שאמר רבא סברא כזאת, דאמר רבא: כל האומר אי אפשר בתקנת חכמים שתקנו לטובתי, כגון זו, כאותה תקנה שדיברו אז עליה בבית המדרש, שומעין לו, יש בכוחו לומר כן ולבטל את תקנת החכמים.

שואלת הגמרא: מאי כגון זו, על איזה תקנת חכמים דברו בבית המדרש שעליהם נאמרו דברי רבא?

משיבה הגמרא: כדרב הונא, הדברים נאמרו על דינו של רב הונא, דאמר רב הונא: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, חכמים תיקנו שהבעל חייב במזונות אשתו תמורת מעשה ידיה, כי חששו שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה עבור המזונות, וכדי שלא יבואו לאיבה תקנו שמעשה ידיה לבעל. ואם אומרת לבעלה אינני זנה משלך, כלומר, מוותרת אני על המזונות ובתמורה איני עושה ואינני נותנת את מעשה ידי, יכולה לאמר כן, והטעם הוא כפי שאמר רבא שכיון שהתקנה היתה לטובתה, יכולה היא לומר אינני רוצה בתקנה זו.

והגמרא ממשיכה לעסוק בדין גבייה מלוקח שקנה את שלושת השדות והעידית האחרונה:

הא פשיטא [פשוט הוא שכך הדין]: מכר לוקח בינונית וזיבורית, אם לוקח זה שקנה את שלושת השדות, ואת העידית אחרונה, חזר ומכר לאחר את הבינונית והזיבורית ושייר את העידית לפניו [אצלו], הדין הוא: ליתו כולהו וליגבו מעידית, כל התובעים [ניזק, בעל חוב ואשה] יגבו מן העידית שנשארה תחת ידו, דהא אחרונה היא, מפאת שהעידית נשארה אחרונה בן חורין אצל המוכר, [17] ועיקר דין גבייתם נותר על קרקע זו. ואף על פי שכאשר היו שלושת השדות ביד הלוקח, לא היו גובים הבעל חוב והאשה מהעידית, וכפי שנתבאר, לאחר שלוקח מכר את הבינונית והזיבורית נשתנה הדין, וכפי שהגמרא ממשיכה לבאר: ובינונית וזיבורית ליתנהו גביה, והבינונית והזיבורית הרי כבר אינם בידו דמצי למימר לה - כדי שיוכל לומר להם גבו מבינונית וזיבורית מפני דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן, הטעם שכשיש בידי הלוקח את שלושת השדות גובה כל אחד כדינו אף שהעידית נקנתה האחרונה, היא מפאת דביד הלוקח לומר לא ניחא לי בתקנת חכמים שעשו לטובתי, שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. וממילא מתבטלת תקנה זו וכל אחד גובה כעיקר שיעבודו. אבל כשמכר את הבינונית והזיבורית, אין בידו לומר "לא ניחא לי בתקנת חכמים", דהא לחברו שקנה ממנו ניחא בתקנת החכמים. [18]

במקרה זה פשוט היה לגמרא שכך הדין, הגמרא מסתפקת רק במקרה הפוך:

אבל אם הלוקח מכר לאחר רק את העידית, ושייר לעצמו את הבינונית וזיבורית, בזה יש להסתפק מאי, מה הדין? האם ילכו כולם לגבות מן העידית שביד הלוקח השני, ולא יגבו מלוקח ראשון הטוען ניחא לי בתקנת חכמים שנפרעים רק מנכסים בני חורין, וכיון שהעידית נשארה אחרונה בן חורין ביד המוכר, עיקר דין גביתכם היא ממנה?

סבר אביי למימר שאכן כך, ואתו כולהו וגבו מעידית, כולם יטלו מן העידית שביד לוקח שני, ומפאת כן שאצל המוכר היא נשארה אחרונה בן חורין.

אמר ליה רבא לאביי: מה מכר ראשון לשני? כל זכות שתבוא לידו! הרי כשמוכר חפץ לשני, כלול במכירה גם כל זכויות הטענות שיש למוכר באותו חפץ, וממילא כאן מכר הלוקח הראשון לשני את הזכות למנוע מהם לגבות מן העידית, וכפי שרבא ממשיך לבאר: וכיון דאילו אתו, אילו באו התובעים לגבי לוקח ראשון בעת שהחזיק עוד בידיו את שלושת השדות כולל העידית, מצי אגבי להו מבינונית וזיבורית, היה בידו לתת לבעל חוב מהבינונית ולאשה מזיבורית, ואף על פי דכי זבני בינונית וזיבורית אכתי עידית בני חורין הואי, למרות שבעת שהלוקח הזה קנה את הבינונית והזיבורית נותר העידית ברשות המוכר כקרקע בני חורין, וכלל הוא שאין נפרעים מנכסים משועבדים כל זמן דאיכא בני חורין, והיה צריך להיות אם כן שיגבו כולן מן העידית שהיה בן חורין אחרון, מכל מקום, אין הדין כן, משום דמצי אמר להו [הלוקח] "לא ניחא לי בהאי תקנה", ולכן טלו כדינכם. לפיכך, הלוקח השני שקנה ממנו אף את זכויות הטענות שהיה לו, נמי מצי אמר להו "גבו בינונית וזיבורית", יכול אף הוא למנוע מהבעל חוב והאשה לגבות מן העידית, ולומר להם שיטלו כדינם מן הבינונית והזיבורית, דכי זבין [היות וכשקנה] לוקח שני את העידית, אדעתא דכל זכותא דהוה ליה לראשון בגוה, זבין, קנאם על דעת שיהיה בידו את כל הזכויות שהיה למוכר ביחס לקרקע זו, וכיון שביד המוכר היה למונעם מלגבות מהעידית, אף הוא בכוחו לעשות כן. [19]

והגמרא מביאה דין נוסף בגבייה מלוקח שמכר לשני:

אמר רבא: ראובן שמכר את כל שדותיו לשמעון, והלך שמעון ומכר שדה אחת מהן ללוי. ועתה בא בעל חוב דראובן לגבות חובו משדות אלו המשועבדות לחובו, הדין הוא: רצה מזה גובה, רצה מזה גובה. כלומר, באפשרותו לגבות, אם ירצה, מהשדות שנשארו בידי שמעון, ואם ירצה יכול הוא לגבות מהשדה שקנה לוי. [20] אלא, שמשמעון הוא יכול הוא לגבות אפילו אם נשארה רק העידית תחת ידו, [21] לפי שאומר לו: כיון שאתה לקחת את כל השדות מראובן, הרי נכנסת תחת ראובן להשתעבד לחובו. [22] ואולם מלוי, לא אמרן, אלא דזבן בינונית, אינו יכול לגבות ממנו אלא רק אם לוי קנה את הבינונית, לפי שאז אומר לו: אתה לקחת את הבינונית המשועבדת לי. [23] אבל אם לוי זבן [קנה] עידית וזיבורית, לא. אין הבעל חוב גובה ממנו, לפי דאמר ליה לוי לבעל חוב: להכי דייקי וזבני, לכן דקדקתי לקנות דוקא את העידית וזיבורית, שהם ארעא דלא חזיא לך, [24] שעיקר שיעבודך אינו על אלו הקרקעות, כדי שלא תגבה ממני, מהקרקעות הללו. [25]

ומוסיפה הגמרא תנאי נוסף: ואפילו זבן בינונית, גם אם לוי קנה את הבינונית, לא אמרן שהבעל חוב יכול לגבות ממנו, אלא רק באופן דלא שייר בינונית דכוותה, שקנה לוי את כל הקרקעות הבינוניות, ולא השאיר בינונית כמותה ביד שמעון, דלא מצי אמר ליה, שאז לא יכול לוי לומר לבעל חוב: הנחתי לך מקום לגבי שמעון לגבות ממנו. אלא יכול הבעל חוב לומר ללוי "לקחת את שיעבודי, שהיא הבינונית", וזכותי לגבות ממנה.

אבל, אם לוי לא קנה את כל הקרקעות הבינוניות, אלא שייר בינונית דכוותה [כמותה] גבי [אצל] שמעון, לא גבי מיניה. באופן הזה אין הבעל חוב גובה מהבינונית שנמצאת ביד לוי, דמצי אמר ליה, שיכול לוי לומר לו: הנחתי לך מקום אצל שמעון לגבות ממנו! [26]

ואגב דין הגבייה מלקוחות, מביאה הגמרא דין נוסף בבעל חוב הבא לגבות מלוקח:

אמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות שאם יטרפו ממנו את השדה בגלל חובו ישלם לו את דמיה, ואתא [ובא] בעל חוב דראובן וטרף [ורוצה לטרוף את השדה] משמעון - דינא הוא, דאזיל ראובן, ומשתעי דינא בהדיה. כך הוא הדין, שיכול ראובן ללכת לעמוד בדין עם אותו בעל חוב, כדי לסלקו מן השדה בכל טענה שיש לו [כגון שטוען לו "פרעתיך", או שיש לו תביעה נגדית על חוב אחר, ומעכב חוב זה תמורת החוב ההוא, וכיוצא בזה [27]]. ולא מצי אמר ליה, אין הבעל חוב יכול לומר לראובן: לאו בעל דברים דידי את! אין אתה בעל דברים שלי, כי השדה יצא מרשותך, ואיני תובע ממך כלום אלא רק משמעון. אלא ראובן אף הוא נחשב "בעל דברים", משום דאמר ליה, שיכול ראובן לומר לבעל חוב: הרי אי מפקת מיניה, עלי הדר! אם אתה תוציא משמעון את השדה, יחזור שמעון אלי לתבוע ממני את דמי השדה, כי קיבלתי אחריות על מכירה זו. וכיון שיש לראובן הפסד בדבר, נחשב גם הוא "בעל דברים", ויכול לעמוד ולטעון כנגד הבעל חוב בדין זה. [28]

ומביאה הגמרא גירסא אחרת בדברי אביי:

ואיכא דאמרי, יש אומרים, שכך אמר אביי: אפילו כשמכר ראובן את השדה לשמעון שלא באחריות, נמי, גם אז יכול ראובן לעמוד בדין עם הבעל חוב שבא לטרוף את השדה משמעון, ואף שלא קיבל עליו ראובן אחריות על מכירת השדה, ושמעון לא יכול לחזור אליו ולתבוע ממנו את דמי השדה אם תיטרף ממנו, כי מכל מקום נחשב ראובן לבעל דברים, משום דאמר ליה ראובן לבעל חוב: לא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומת עלי! אין זה נוח לי שלשמעון תהיה תרעומת עלי, שמכרתי לו שדה והוציאוה מידו בגלל חובי. וכיון שזה נוגע לי לגבי תרעומת, הריני נחשב לבעל דברים, ויכול אני לעמוד ולטעון בדין.

הערות

[15] נחלקו הראשונים בביאור הדבר שיכול לומא אי שתיקתו וכו', דעת הרמב"ן במלחמות שאין זה אלא כאיום, שהלוקח יכול לאיים על התובעים ולגרום שיסכימו לגבות כדינם, ואולם אינו דין או טענה. לכן אם יאמרו לו "לכי תהדר" יצטרך לתת להם מן העידית, ובזה מיישב מדוע הרי"ף השמיט דין זה, דליכא בזה דינא אלא עצה להפסידן את שלהן על ידי הסכמתן ואין בזה חידוש [וראה שם מנין מוכיח כן]. ואולם הרא"ש סובר שהוא מעיקר הדין, וכתב: "ולא מצי למימר ליה לכי תהדר, ואפילו האשה שרוצה ליתן לה זיבורית, משום שכל דבר שאדם יכול לטעון רואין אותו כאילו הוא כבר עשוי". [ובתוס' תלמיד ר"ת כתב, שהוא כעין "הפוכי מטרתא למה לי", וראה בחזון איש סימן ג סק"ו המגדיר את הדברים: "דאין לו לאדם זכות בדין, במקום שיש ביד שכנגדו לעשות דבר המותר ולבטל זכותו"]. ולפי שתי השיטות, הגמרא מקשה שמסיבה זו יכול לתת לנזקין וכן לבעל חוב אף מן הזיבורית, אלא שנחלקו אם יכולים לומר לו "לכי תהדר", לרמב"ן יכולים לומר, ולרא"ש אפילו האשה שלא תפסיד כלום לא יכולה לומר לכי תהדר, וכן נחלקו שלרמב"ן זה דוקא אם הלוקח טוען כן, ולרא"ש אף כשלא טוען כן אנן טענינן ליה. ואולם רש"י ותוס' ביארו ששאלת הגמרא היא רק מנזקין שמכח טענה זו יתן לו בינונית במקום עידית, אבל אין השאלה על בעל חוב שיקבל זיבורית, כי היות והבעל חוב לא יפסיד כלום יכול הוא לומר לו "לכי תהדר"". אלא שאם כן יקשה, מדוע לאשה נותן לה זיבורית, הרי אינה מפסידה כלום אם תאמר לו "לכי תהדר", ומבארים התוס' שכיון שרוצה לתת לה כדינה אינה יכולה לומר כן. וראה ברשב"א. ושיטתם צריכה ביאור, כי אם סברו כשיטת הרא"ש, קשה, מדוע סוברים שבעל חוב יכול לומר לכי תהדר, ואם סברו כרמב"ן, שאין זה מן הדין אלא רק איום, ולכן ניתן לומר לכי תהדר, מדוע האשה לא יכולה לומר לו לכי תהדר, וכבר היקשו כן הראשונים. וכתבו האחרונים, שרש"י והתוס' מודים בעיקר הסברא לרא"ש שאין זה רק איום אלא הוי 'טענה', אלא שסוברים שהטענה 'כיון שבידו להחזיר הוי כמוחזר' היא טענה גרועה. ולכן במקום שבא לשנות מעיקר הדין, כגון לתיתם לבעל חוב מזיבורית, בזה לא נתנו לו חכמים כח לומר כן. אבל אם בא להעמיד את הדין, כמו לתת לאשה מזיבורית, שזה עיקר דינה, הרי אף שבאה לבקש עידית מטעם שהעידית נשארה אחרונה, בידו לדחותה אף בטענה כל שהיא. [וראה בגרנ"ט מה שמחלק בין גביה כעיקר השיעבוד, לבין גביה מעידית שהיא רק מסדר הגבייה. וראה בשיעורי ר' שמואל שרצה לחלק שלרא"ש הוי כ'עשוי' ולתוס' הוי 'טענה', אך מוכיח נמי מלשון הרא"ש שהוא מדין טענה]. אלא שלפי זה צריך ביאור מה מקשה הגמרא מנזקין, והרי הוא בא לדחות שלא כדינו, וראה בתוס' הרא"ש כתובות קט ב שכתב ליישב את רש"י, "דכל היכא דלא בא לגרוע כחה כמוחזר דמי. ופריך מנזקין שיגבה מבינונית דטוב לו יותר שיגבה מבינונית ממה שיחזיר ולא יגבה אלא מן הזיבורית". וביאור הדבר שאף שמודים בעיקר הדבר לרא"ש, מודים גם לרמב"ן שיש בזה הפחדה ואיום וכיון שכאן ישתלם יותר לניזק לקבל בינונית מאשר זיבורית, לכן שאלה הגמרא שיש מקום להפחידו שיסכים לקבל בינונית. [ואולי אפשר גם לפרש שאי שתקת הוי טענה גרועה רק אם כשנגדו טוען לכי תהדר, וממילא בנזקין שהניזק לא מעוניין שיחזיר ולא אומר לכי תהדר, במצב כזה הוי טענת "מהדרנא" טענה טובה.] וראה בשיעורי ר' שמואל המביא דרך נוספת מהנתיבות, וראה עוד בברכת אברהם.

[16] ראה לעיל הערה 13 בשם הרשב"א ש"מהדרנא" הכוונה היא שיחזיר בפרעון חוב, ולפי זה יקשה, מה מתרצת הגמרא שמדובר ביתומים הא יתומים שגבו בפרעון חוב גובים מהם. ומתרץ הרשב"א שמדובר ביתומים קטנים שלאו בני פרעון עד שיגדלו, ולכן אינו יכול לדחותם בטענה זו שאפילו החזירה, עליו הם חוזרים ושיעבודא עליה דידיה רמיא. ולפי מה שפירשנו לפי התוס' שיכבוש את השטר נמי צריך ביאור מה מהני ביתומים וכמה דרכים נאמרו בזה וראה בהערות בחברותא על התוס', מה שהבאנו בשם הגרש"ש.

[17] הכוונה היא למוכר הראשון, אבל זה שהוא נשאר אצל הלוקח הראשון לא מחשיבו לבני חורין לעומת מה שנמכר לשני, אלא שניהם נחשבים משועבדים, כמבואר להלן בתוס' ד"ה רצה וכן במאירי.

[18] נימוקי יוסף. והמאירי כתב: "שאין מקום לומר אי אפשר בתקנת חכמים במקום שחב לאחרים מלבד תובע שלו וכו', ועוד מטעם אחר שכל המפקיע עצמו מן התקנה צריך להזמין עצמו לדין, כלומר איני רוצה בתקנה אלא בדין, אבל זה שאין עשיית הדין בידו שהרי אין בינונית וזיבורית בידו אין לו רשות להפקיע התקנה". וראה עוד בחידושי ר' אריה לייב סימן נח אות ג.

[19] בשיטה מקובצת כתב בשם הרא"ש לבאר "דכי היכי דלוקח ראשון מצי למימר אי אפשי בתקנת חכמים לתועלתו וכו' זה הזכות מכר ללוקח שני כשקנה בינונית וזיבורית, וכל מה שהוא לתועלתו יטעון כאילו היה לוקח ראשון". ובברכת אברהם העיר דמה שייך למכור זכות לומר גבי מבינונית וזיבורית ואי אפשי בתקנת חכמים, הא הראשון שלטובתו תקנו הוא הבעלים על כח זה שיכול להסתלק מתקנת חכמים, ואטו יכול למכור זכות זו גם לאדם אחר. ואת"ל שמקבל על עצמו לומר אי אפשי הא הוה קנין דברים בעלמא. והמהר"ם מפרש, דהוי כאילו התנה הלוקח השני עם הראשון שאם יבא בעל חוב שיתן לו לגבות מהבינונית והזיבורית שנשארו בידו והוי כאילו היו ביד הלוקח השני גם הבינונית והזיבורית, ולכך מצי אמר ליה לבעל חוב זיל לגבי לוקח ראשון וגבי מהבינונית והזיבורית דלא ניחא לו בתקנתא דרבנן.

[20] רש"י בכתובות צב א כתב שמדובר באופן שראובן מכר את כל שדותיו לשמעון בשטר אחד. אבל אם מכר בשני שטרות אין גובים מלוי אלא אם כן לקח משמעון אותה שלקח מראובן באחרונה, דמצי אמר ליה, הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו כשלקח את זו, ואין זו בשעבודך, שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. והתוס' בכתובות [בשם רבו] חלקו עליו, שהרי יכול שמעון לומר מאי טעמא אמרו רבנן אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, משום תקנה של לוקח ראשון, אני, אי אפשי בתקנה זו. לכן אפשר לפרש גם בשני שטרות. והקשו המפרשים, שלעיל נתבאר שאם לוקח ראשון מכר שאר קרקעות והניח רק את הקרקע שקנה אחרונה, אינו יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים. וכתב הש"ך סימן קי"ט לחלק, שעד כאן לא אמרינן שאינו יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים. אבל אם הבעל חוב בא לגבות מלוקח שני, אין הלוקח שני יכול לדחותו בטענה ששעבודו נמצא אצל לוקח ראשון אלא כיון שיכול הראשון לטעון אי אפשי בתקנת חכמים אפשר לגבות מלוקח שני. וראה בנחלת דוד מה שכתב לבאר. ואולם התוס' עצמם כתבו כרש"י, שלא מדובר בשני שטרות, כשהאחרונה עידית וקנה לוי העידית, או שהאחרונה זיבורית ולקח לוי את שלפני האחרונה, משום שאז אין יכולים לגבות מלוי, כיון שיכול לומר, להכי טריחי וזביני ארעא דלא חזיא לך. שהרי אילו היו הקרקעות אצל שמעון והיו לגבות ממנו, גם לא היה נוטל מאותן קרקעות, כיון שהיה יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים. אבל אם האחרונה עידית, ולוי קנה בינונית, יתכן אף בשני שטרות, ויכולים לגבות מלוקח שני כיון שהם נוטלים שעבודם, כמו שהיו נוטלים אילו נשארו הקרקעות ביד לוקח ראשון.

[21] רש"י בסוגיין כתב "רצה משמעון גובה מזיבורית, דאמר ליה: בעל דברים דידי את! דשקלת כולהו נכסי דראובן. " והנה לשיטת רש"י לעיל ז ב שבעל חוב זכותו לגבות מזיבורית בעל כרחו של הלווה, לא מובן למה צריך להוסיף דאמר ליה וכו'. וראה בשיעורי ר' שמואל. והרא"ש מסתפק בדברי רש"י שכתב "גובה מזיבורית", ומשמע שמעידית לא גובה, האם זה רק כשיש לו גם זיבורית, או אף גם אם אין לו זיבורית אינו גובה מן העידית. והרא"ש מסיק, שיוכל לגבות גם מעידית מכח טענה שאינו חייב לטרוח אחר לוי. ובאמת רש"י בכתובות שם כתב שאף מן העידית אפשר לגבות, ופירשו הפוסקים בסימן קי"ט שהכוונה היא רק כשאין זיבורית. וצריך לומר כן כדי שלא יסתור את מה שכתב כאן. וראה בפרישה שלרא"ש לא היה את דברי רש"י בכתובות, כי אם היה לו אותם, הוא לא היה מסתפק.

[22] ברש"י מבואר "רצה משמעון וכו' דאמר ליה את בעל דברים דידי את, דשקלת כולהו נכסי דראובן". והרא"ש מוסיף: "דאמר ליה בעל חוב את בעל דברים דידי, כי לקחת שיעבודי מראובן ואתה הרחקת שיעבודי ומכרת ללוי, איני רוצה לטרוח וללכת אחרי לוי, אלא אקח זיבורית הנמצא בידך", וכן כתב רש"י בכתובות שם. [וראה בחידושי ר' שמואל סימן ט' אות ג'].

[23] ולא שייך כאן לומר אין נפרעים מנכסים וכו', כיון שגם אצל לוקח ראשון הם בגדר משועבדים. [תד"ה רצה].

[24] הקשו הראשונים, למה לא נקטה הגמרא את הטעם ["הנחתי לך מקום" הנאמר בהמשך, שהכוונה היא לטעם] שמה מכר ראשון לשני וכו', וכיון שראשון מגבהו בינונית ולא עידית וזיבורית, גם לוי יכול לדחותו כן. ויש ראשונים שתירצו, שמיירי שאין בינונית, והכוונה היא שקנה עידית והשאיר זיבורית אצל שמעון, או להיפך, כך פירש בתוס' שאנץ, ובתוס' הרא"ש בכתובות. ואולם התוס' ביארו שהגמרא נקטה כן בגלל האופן שקנה לוי את הזיבורית, וכיון שבעל חוב יכול לגבות זיבורית בע"כ של הלווה [ודלא כשיטת הרא"ש], וכן יכל לגבות זיבורית בעל כרחו של שמעון, ממילא יכול גם לגבות מלוי, ואין כאן מה מכר ראשון לשני, אבל טעם זה שדייקי וזבני וכו' מועיל גם כלפי הזיבורית, כיון שרוב העולם לא רוצים זיבורית אלא בינונית. וראה בביאורים על התוס' ובהערות.

[25] לשיטת הרא"ש שאין הבעל חוב גובה מזיבורית בעל כרחו של לווה ניחא, [וראה בנחלת דוד מה שמפרש לפי הרא"ש], אך לשיטת רש"י ותוס' שגובה בעל כרחו של לווה, צריך ביאור למה נחשב קרקע שלא ראויה לבעל חוב. ופירשו הראשונים בכתובות [ריטב"א ורמב"ן], כיון שרוב בני אדם לא רוצים את הזיבורית, נחשב הדבר שקנה קרקע שאינה ראויה לבעל חוב. והביאור בטענה זו, דנחשב שהלוקח לא פשע בזה שלקח את הזיבורית, כי לא העלה על דעתו שהמלווה ירצה בזיבורית טפי מבינונית, לכן יכול לומר לו הנחתי לך מקום אצל לוקח ראשון [נחלת דוד. וראה בחידושי ר' שמואל סימן ט' אות ד' ובסוכת דוד אות ס"ה].

[26] כוונת הגמרא אינה ל"הנחתי לך מקום" שמשתמשים בכל מקום, כי זה לא שייך רק כשמניח נכסים בני חורין אצל הבעלים, ולא כשמניח משועבדים אצל לוקח ראשון. ופירשו התוס' ועוד ראשונים, שעיקר הטעם הוא מפאת "מה מכר ראשון לשני", כי כיון ששמעון היה יכול לדחות את הבעל חוב לבינונית האחרת, אף לוי קיבל זכות זאת לדחותו לבינונית האחרת. ו"הנחתי לך מקום" יתפרש, שיש בכוחי לדחותך לבינונית האחרת, כשם ששמעון היה יכול לעשות כן. ואולם הנימוקי יוסף כתב, כיון שיכול לגבות גם משמעון, שהוא זה שלקח את נכסי הלווה, הרי סברא הוא שיגבה משמעון, דאיהו קאי במקום בעל חוב טפי לענין זה, ראה שם. ובספר התרומות מביא גירסת רב האי גאון, הגורס "ואזדא רבא לטעמיה. דאמר רבא, כשם שתיקנו בלוקח ראשון, כך תיקנו בלוקח שני". והיינו שהתקנה של "הנחתי לך מקום" היא אף בלוקח שני, שיכול לומר "הנחתי לך מקום אצל לוקח ראשון" כמו שלוקח ראשון יכול לומר לגבי הבעלים. וראה בחידושי ר' שמואל [וכן בשיעורים], המבאר סברת רב האי גאון, ש"הנחתי לך מקום" היא תקנה נפרדת מהתקנה של אין נפרעין מנכסים משעובדים [ראה בהערות על התוס' הערה 29], וכאן בלקוחות, אין תקנת "אין נפרעים מנכסים משועבדים", אבל תקנת "הנחתילך מקום" יש כאן. ולכן, אם הניח בינונית דכוותה, יכול הוא לומר לו "הנחתי לך מקום".

[27] עפ"י רש"י כאן, ובכתובות צב ב. והתוס' כאן ושם הקשו, שטענת "פרוע", וכן טענת "מזויף" שהיה יכול ראובן לטעון, הרי טוענים הבית דין עבור שמעון גם אם ראובן לא יעמוד בדין ויטען. וכתבו, שיש נפקא מינה באופן ששמעון הצהיר בבית דין שאין לו עדים או ראיה, ומצא אחר כך ראיה חדשה. וכיון שהוא הצהיר כבר שאין לו ראיה, הוא אינו יכול להביאה לבית דין, אבל ראובן, שלא הצהיר כן, יכול להביאה. וכן נפקא מינה באופן שהבעל חוב דורש ללכת לבית דין הגדול, ושמעון אינו יכול ללכת, ואז עליו לשלם. אך אם ראובן ראוי ללכת ולדון שם, הוא אינו מפסיד. והראשונים כאן ובכתובות כתבו דברים נוספים שיש בהם נפקא מינה אם ראובן נחשב לבעל דין או לא. ורש"י בכתובות כתב עוד נפקא מינה, שראובן בלבד יכול לומר לו "אישתבע לי דלא פרעתיך". והתוס' שם נתקשו, הרי בין כה אין גובים ללא שבועה, כי הבא ליפרע מנכסים משועבדים, לא יפרע אלא בשבועה. ותירצו התוס' שהנפקא מינה היא באם שמעון מחל לו את השבועה הזאת. וראה שם במהר"ם שיף. והריטב"א בב"מ שם מיישב דברי רש"י שאם ישבע לשמעון הלוקח, הוא יכול להעיז פניו ולהישבע לשקר. אבל אם ישבע לראובן, שלוה ממנו, הוא לא יעיז פניו להישבע לשקר. ויש ראשונים שתירצו, שיש מקרה שראובן הוא פיקח ויודע לטעון יותר טוב משמעון. אלא שלכאורה, גם אם אינו "בעל דברים" של המלווה, הרי יכול שמעון לשלחו כשליחו לטעון. ויש המוכיחים מכאן שאין הנתבע יכול למנות שליח לטעון עבורו אלא חייב לטעון בעצמו. ראה שו"ע סימן קכד א, וביאור הגר"א שם.

[28] צריך ביאור הא גם אם לא יחזור עליו מכל מקום הלווה הוא בעל דין, כי הרי הנידון על גופו אם חייב או לא. אלא מוכח מכאן שכדי להיות בעל דין צריך שהדבר יהיה גם נוגע לו, ואם אין הדבר נוגע לו כלל אף שהוא בעל המעשה לא מקרי בעל דברים ויכול הבעל חוב לומר לו לאו בעל דברים דידי את. [חי' הגר"ח מטלז ב"מ עמ' קל"ה, וראה בדרכי דוד שנשאר בצ"ע].

בנזקין כשיבוא ניזק לגבות מעידית נמי נימא הכי [גם כן שיאמר לו כך]: אם אין אתה, הניזק, רוצה לקחת מן הבינונית — אחזיר את שטר הזיבורית לבעליו, ותקבל זיבורית בעל כרחך! והרי אמרנו בברייתא שכל אחד נוטל כדינו!

אם כן, ודאי אין מדובר כאן במקום שיכול לטעון טענה כזו, אלא הכא במאי עסקינן [כאן המה אנו עוסקים] — ביתמי [ביתומים], במקרה שבו החייב, שמכר את הקרקעות מת, שאף אם יחזיר להם את הקרקעות שקנה מאביהם — לא ניתן לגבות מהם. דלאו [שיתומים אינם] בני חובת פרעון נינהו [הם] שאם לא הניח אביהם קרקעות אין דרך לגבות מהם את חובות אביהם, ולכן שיעבודא דיליה עליה דידיה רמיא [השיעבוד שלו עליו, על הקונה עצמו, הוא מוטל].

והואיל ומדובר במקרה שהבעלים כבר מת, הלכך ליכא למימר הכי [לכן אי אפשר לומר כך] שכל אחד גובה מן הקונה כדינו, ולא מן העידית שקנה באחרונה משום שיכול לאיים שיחזיר את השטר לבעליו.

אלא מטעם אחר — משום דאמר להו [שיכול הוא לומר להם]: טעמא מאי אמור רבנן [מה טעם אמרו חכמים] הלכה זו שאין נפרעין מנכסין משועבדים שנמכרו לאחרים במקום שיש לחייב עצמו בני חורין — משום תקנתא דידי [תקנה שלי], כלומר, עשו תקנה לטובת הקונה. ומשום תקנה זו עצמה נפרעים תחילה מן הקרקע שקנה אחרונה, שהרי היתה היא בת חורין בשעה שנמכרו כבר השאר. ואולם אנא בהא תקנתא [אני בתקנה זו] לא ניחא [נוח] לי ומוטב לי שתגבו כל אחד מן הקרקע כדינו.

ומעירים: ודבר זה, שיכול אדם לומר שאין ברצונו בתקנה שנתקנה למענו, הוא כדברי רבא. שאמר רבא: כל האומר אי אפשי (אין רצוני) בתקנת חכמים כגון זו — שומעין לו. שבכל מקום שתיקנו חכמים תקנה לטובת אדם מסויים, יכול הוא לומר: אין אני רוצה בתקנה, ואני מוותר על הזכויות שתקנה זו מעניקה לי.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "כגון זו"? מה היא אותה תקנה אליה רמז רבא בקובעו את הכלל?

ומשיבים: זו היא כדברי רב הונא, שאמר רב הונא: אף על פי שהבעל מתחייב בכתובה לזון את אשתו, ותמורת זו תיקנו חכמים שיהא שכר עבודתה של האשה לבעלה, מכל מקום יכולה אשה שתאמר לבעלה: איני ניזונית על חשבונך, ואיני עושה עבודה למענך, אלא שכר עבודתי יהא שלי ואין אתה צריך לפרנסני. שרשאית האשה שלא לקבל תקנה כגון זו שנעשתה לטובתה, וכן בכל תקנות דומות לה.

א ועוד בעיה באותו מקרה, בו מכר החייב את קרקעותיו המשועבדות לאדם אחד, והאחרונה שבהן היתה עידית, אלא שכאן מדובר במקרה שאותו קונה חזר ומכר מאותן קרקעות לאדם אחר. פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שאם מכר הלוקח (הקונה) את הבינונית ואת הזיבורית שהיו משועבדות, ושייר עידית לפניו שהוא עצמו מחזיק בה — ליתו כולהו וליגבו [יבואו כולם ויגבו] מעידית שברשות הלוקח,

דהא [שהרי] אחרונה היא בין קרקעותיו של הלווה, ועליה חל השיעבוד מתחילה, ובינונית וזיבורית ליתנהו גביה [אינן מצויות אצלו] דמצי למימר להו [שיוכל לומר להם]: גבו מבינונית (לבעל חוב) וזיבורית (לכתובה) שלא ניחא [נוח] לי בתקנתא דרבנן [בתקנת חכמים]. שהרי במקרה כזה הקונים ממנו, שגם לטובתם נתקנה תקנה זו, אכן רוצים בתקנה על מנת שלא יטרפו מהם את מה שקנו ממנו.

אבל אם מכר הלוקח הראשון את העידית שקנה אחרונה ושייר אצלו בינונית וזיבורית, מאי [מה יהא הדין]?

סבר אביי למימר [לומר]: אתו כולהו [באים כולם] כל בעלי החוב גבו [וגובים] מעידית שמכר לאחרים, שהרי עליה היה השיעבוד מתחילה.

אמר ליה [לו] רבא: במקרה כזה יש ללכת אחרי הכלל: אדם הקונה דבר מחבירו מה מכר ראשון לשני — כל זכות שתבא לידו בדבר שמכר לו. וכיון שאילו אתו גבי [היו באים אצל] הלוקח הראשון בעוד כל הקרקעות בידו, מצי אגבי להו [היה יכול להגבות להם] מבינונית (לבעל חוב) וזיבורית (לכתובה). ואף על פי דכי זבני [שכאשר קנה] בינונית וזיבורית אכתי [עדיין] עידית בני חורין הואי [היתה] ולכאורה אין נפרעין מנכסים משועבדים כל זמן דאיכא [שיש] בני חורין, מכל מקום מצי אמר להו [יכול לומר להם]: לא ניחא [נוח] לי בהאי תקנה [בתקנה זו] של חכמים וקחו לכם כפי הראוי בדינכם.

אם כן, כיון שלוקח ראשון יכול היה לסלקם מן העידית ולתת להם כדינם, לוקח שני נמי מצי אמר להו [גם כן יכול לומר להם]: גבי [גבו] מן הבינונית וזיבורית ולא מן העידית. דכי זבין [שכאשר קונה] הלוקח השני, הרי אדעתא [על דעת] שכל זכותא דהוה ליה [הזכויות שהיו לו] לראשון בגוה זבין [בתוכה קונה], ובתוכן גם את הזכות שלא לשלם תחילה מן העידית.

ובענין דומה אמר רבא: ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון, והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי, ובא בעל חוב של ראובן שהיו כל קרקעות ראובן משועבדות לו לגבות הקרקע בחובו, רצה — מזה (משמעון) גובה, רצה — מזה (מלוי) גובה, ואין לוי יכול לומר לו לגבות דווקא משמעון שקדם לו, כיון שקרקע זו כבר היתה משועבדת כשקנה אותה. ולא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא דזבן [כאשר קנה] לוי מן הבינונית,

אבל אם זבן [קנה] לוי עידית וכן זיבורית — לא יוכל המלווה לגבות ממנו, משום דאמר ליה [שיכול לוי לומר לו]: להכי דייקי וזבני [משום כך דייקתי וקניתי] דווקא עידית וזיבורית ולא בינונית, ארעא דלא חזיא [קרקע שאינה ראויה] לך, שהרי בעל חוב גובה מבינונית.

ואפילו זבן [קנה] לוי בינונית נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שגובה מלוי אלא במקרה שלא שייר בינונית דכוותיה [כיוצא בו] אצל שמעון, הלוקח הראשון, דלא מצי אמר ליה [שאינו יכול אז לוי לומר לו]: הנחתי לך מקום לגבי [אצל] שמעון שתגבה ממנו. אבל אם שייר בינונית דכוותיה גבי [כיוצא בו אצל] שמעון — לא גבי מיניה [גובה ממנו] מלוי, משום דמצי אמר ליה [שיכול לוי לומר לו] לבעל חוב: הנחתי לך מקום לגבות ממנו.

ב ובנושא כעין זה אמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, כלומר, שקיבל ראובן על עצמו להחזיר לשמעון את דמי השדה אם יגבה אותו בעל חוב של ראובן, ואחר כך אתא [בא] בעל חוב של ראובן וטרף (גבה בחובו) את השדה משמעון, לפי שהיה משועבד לו. דינא [מן הדין] הוא דאזיל [שילך] ראובן ומשתעי דינא בהדיה [וידבר, יעשה דין איתו], עם בעל החוב שלו, באשר לחוב או לערך הקרקע, או ינסה להגיע איתו לידי הסדר על מנת שיחזיר את השדה. ולא מצי אמר ליה [ואינו יכול בעל החוב לומר לו] לראובן: לאו [לא] בעל דברים דידי את [שלי אתה], כלומר, אינך צד בענין, שהרי הקרקע שהיתה משועבדת לי נמצאת אצל שמעון, ואם יש לשמעון טענות — שיבוא הוא ויטען, ואתה שוב אינך צד בדבר. וזאת משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] ראובן לבעל חובו: אני נוגע בדבר, משום שאי מפקת מיניה [אם אתה מוציא ממנו, משמעון, את השדה] עלי הוא הדר [חוזר] ודורש את כספו שאיבד בגללי.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: שאפילו במקרה שמכר ראובן לשמעון את השדה שלא באחריות, שלא קיבל עליו לפצות את שמעון, במקרה כזה נמי [גם כן] יכול ראובן להתדיין עם בעל חובו. דאמר ליה [שיכול הוא לומר לו]: לא ניחא [נוח] לי דתהוי [שתהיה] לשמעון תרעומת עלי שנטלתי ממנו כסף עבור שדה שאיבד בגללי, ולכן אני נוגע בדין זה.

ועוד בענין מכירת שדה אמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

then also with regard to damages, let the buyer say this to the injured party. He could threaten to return the bill of sale of the inferior-quality land to the debtor, which would force the injured party to collect directly from the debtor’s inferior-quality land. Since the buyer can do so, he can effectively force the injured party to collect from the purchased intermediate-quality land instead of fulfilling his right to collect from superior-quality land. Yet, the baraita teaches that in this case each party collects from the land that was originally liened to him, which means that damages are collected from the superior-quality land, indicating that this threat would not be effective.

Rather, with what are we dealing here? We are dealing with a case in which the debtor died and his inheritors are his orphans, who are not subject to an obligation to repay the debts of their father. When one dies, his monetary debts are not inherited by his children. And therefore, the lien of the creditor rests solely upon the buyer of the land. Any lien that was in effect with regard to the land he owned at the time he incurred the obligation remains, and his creditors can therefore collect what they are owed from that land, even if it is in the possession of a buyer.

Therefore, one cannot say that the ruling in the baraita is based on the fact that the buyer can threaten to return the bill of sale to the debtor, or in this case, to his orphans. In this case, even if he were to return the bill of sale, the creditors would not be able to collect from the land now in the orphans’ possession, as they received it anew, not as an inheritance from their father. Therefore, the creditors can still collect from the plots of land that remain with the buyer.

The Gemara suggests another explanation of the Tosefta: Rather, not all the creditors collect from the superior-quality land, which was the last plot of land purchased from the debtor, because the buyer can say to them: What is the reason that the Sages said one is not paid from liened property, i.e., property liened to a creditor that has been sold by the debtor, whenever there is unsold property still in the debtor’s possession? It is due to an ordinance created solely for my benefit, as I should not be expected to pay from the land I purchased when the debtor is still able to pay. If that ordinance were to be in effect in this case, all of their liens would be in effect with regard to the superior-quality land, as that was purchased last. In this case I do not find this ordinance satisfactory to me, and I would prefer for the lien of each creditor to remain in effect with regard to the land it had been on initially, and I will give each of you that land.

The Gemara notes: This fact that one is not required to avail himself of the financial benefit provided by a rabbinic ordinance is in accordance with the opinion of Rava. As Rava says: Anyone who says: I do not want to avail myself of the financial benefit provided by an ordinance of the Sages, such as this one, one listens to him.

The Gemara asks: What does Rava mean by saying: An ordinance of the Sages, such as this one?

The Gemara answers: His statement is in accordance with the opinion of Rav Huna. As Rav Huna says: The Sages enacted that a husband must sustain his wife. They also enacted that he receives her earnings in exchange. Yet, a wife is legally entitled to say to her husband: I will not be sustained by you, and in turn I will not work i.e., you will not keep my earnings. Since his obligation to sustain her is only for her benefit, she may forgo her sustenance and retain her earnings for herself.

The Gemara discusses a limitation on the buyer’s ability to refuse the benefit of the rabbinic ordinance: It is obvious that if the buyer sold, of the land he purchased from the debtor, the intermediate- and inferior-quality land to another buyer and retained in his possession only the superior-quality land, which he had purchased last, then all the creditors may come and collect from the superior-quality land.

For if the intermediate-quality and inferior quality land were in his possession, he would be able to say to the creditors: Collect from the intermediate-quality land and from the inferior-quality land, as it is not satisfactory to me to avail myself of the ordinance of the Sages. Now that he has sold the land of intermediate and inferior quality, however, he cannot unilaterally waive the ordinance without the consent of the second buyer. The second buyer benefits from the ordinance, since it compels the creditors to collect from the first buyer, and he will therefore certainly not agree to waive it.

But if the first buyer sold only the superior-quality land that he had purchased last, and he retained in his possession the intermediate-quality and inferior-quality land, what is the halakha?

Abaye thought to say: All the creditors should come and collect from the superior-quality land. Since that land was the last plot of land in the debtor’s possession, the creditors’ right of collection was restricted to that land, irrespective of the fact that it was then subsequently sold twice.

Rava said to him: What has the first person sold to the second in any sale? Any rights that will come into his possession. And since, if the creditors were to come to the first buyer while he was still in possession of all three plots of land, he could have had them collect from the intermediate-quality and inferior-quality land; and this is the halakha even though when he initially purchased the intermediate-quality and inferior-quality land the superior-quality land was still unsold property in the debtor’s possession. As although there is the rabbinic ordinance that one does not exact payment from liened property when there is unsold property still in the debtor’s possession, the buyer could have said to them: I do not find this ordinance satisfactory to me.

Rava continues: Therefore, since the first buyer had the right to say this, the second buyer can also say to them: Collect from the intermediate-quality and inferior-quality land in the first buyer’s possession. As, when the second buyer purchased the superior-quality land, he purchased it with the understanding that he also acquired all the rights that the first buyer had with regard to that land. Accordingly, he also acquires the right to insist that the creditors collect from the intermediate-quality and inferior-quality land.

In a related ruling, Rava says: In the case of Reuven, who sold all of his fields to Shimon simultaneously and Shimon proceeded to sell one field of those purchased to Levi, and Reuven’s creditor came to collect the debt, if the creditor so desires, he collects from this one, i.e., Shimon, and if he so desires, he collects from that one, i.e., Levi. And we said this only in a case where Levi purchased intermediate-quality land from Shimon. A creditor’s right is to collect the debt from intermediate-quality land. Accordingly, in this case, Reuven’s creditor can collect his loan from the intermediate-quality land even after it has been transferred into Levi’s possession. Nevertheless, if he so desires, he may insist on collecting his loan from any inferior-quality land left in Shimon’s possession. This is because a creditor also has the right to demand payment from a borrower’s inferior-quality land instead of his intermediate-quality land, and therefore that land is also liened to the loan.

But if Levi purchased superior-quality and inferior-quality land from Shimon, no, the creditor can collect only from Shimon’s intermediate-quality land, as Levi could say to him: For this reason I was particular to purchase superior-quality and inferior-quality land, which is land that is not fit for you to collect from as a creditor.

And if Levi purchased the intermediate-quality land from Shimon as well, we said that Reuven’s creditor can collect from him only in a case where he did not leave some similar intermediate-quality land in Shimon’s possession, as in that case, Levi is unable to say to the creditor: I left a place for you, i.e., a plot of land, in Shimon’s possession, from which to collect. But where Levi did leave some similar intermediate-quality land in Shimon’s possession, the creditor does not collect from Levi, as Levi is able to say to him: I left a place for you from which to collect.

In another related ruling, Abaye says: In the case of Reuven, who sold a field liened to his creditor to Shimon with a guarantee, meaning that Reuven agreed to reimburse Shimon should Reuven’s creditor collect the debt from that field, and Reuven’s creditor came and seized the field from Shimon, the halakha is that Reuven can go and litigate with his creditor and claim that he had already repaid the debt, and insist that the field be returned to Shimon. And the creditor is unable to say to Reuven: I am not legally answerable to you, as I am not taking away your land, since you sold it to Shimon. This is because Reuven could say to him: If you extract the field from him, Shimon will return to me and demand that I reimburse him for his loss. Consequently, I am involved in this matter.

And there are those who say: Even in a case where he sold the field without a guarantee, as well, in which case even if the creditor seizes Shimon’s land there are no legal consequences for Reuven, Reuven can litigate with the creditor, as he could say to him: It is not satisfactory for me for Shimon to have a grievance against me because he lost the field I sold him on account of the fact that I was unable to pay my debt. Consequently, I am involved in this matter.

And in another related ruling, Abaye says: In the case of Reuven, who sold a field to Shimon without a guarantee,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשי' אי הכי בנזקין נמי נימא הכי וכל שכן לבעל חוב דתנן אין נפרעים מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית ונדחת. ואוקימנא כגון שמת הלוה ולא שבק מידי דיתמי לאו בני פירעון נינהו ושעבודא על הלוקח רמיא הלכך לא יכול למימר מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ולעולם כגון דזבן עידית באחרונה ואמאי לא גבו כולהו מן העידית דיכול למימר להו מאי טעמא אמור רבנן אין נפרעין מנכסין משועבדין כו' משום תקנתא דלקוחות דאמר לוקח הא תקנתא לא ניחא לי בה ודינא בהדאי כדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו ששומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה.

פשיטא מכר לוקח זיבורית ובינונית כו'. ואסיקנא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו כך לוקח שני בכל זכותא דהוה ליה ללוקח בעת שקנה או דאתיא ליה בגווה בתר (האידנא) [דנא] זבנא.

אלא הב"ע ביתמי דלאו בני פרעון נינהו. נ"ל דה"פ ביתמי קטני עסקינן דלאו בני פרעון נינהו עד שיגדלו דאי ביתמי גדולי הוה ליה למימר הכא ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו דהשתא הוה משמע דכולהו יתמי לאו בני פרעון חוב של אביהן הן ועוד דאם איתא היכי קאמר דלאו בני פרעון נינהו והא קי"ל כרב נחמן דאמר (ב"ב קכה, א) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה אותה והא ודאי בפרעון קאמר וא"נ אבטל המקח דאי לא מאי מהדרינא שטרא דקאמר ויתמי דקאמר בכה"ג קאמר כלומ מהדרנא לה לדידהו בחובת אביהם ועוד דאי לא למה ליה למימר דלאו בני פרעון נינהו לימא אלא בדשכיב א"נ בדיתמי עסקינן דודאי פשיטא דכל דקנו יתמי מדידהו או דנתן להם במתנה אין ב"ח דאביהן גובה מהן אלא ודאי כדאמרן דביתמי קטני עסקינן ושגבו בחובת אביהן קאמר ואלו היו גדולים הי' יכול לדחותה בטענה זו לדעת המקשה אבל עכשיו שהם קטנים ואינם בני פרעון אינו יכול לדחותם בכך דאפילו החזירה עליו הן חוזרין ושעבודא עליה דידיה רמיא ונ"ל דמהא שמעינן דאי שכיב לוה ושבק בני חרי ביד יתומים קטנים דלאו בני פרעון נינהו השתא ושביק לקוחות מלקוחות גבי ולא מצי למימר הנחתי לך מקום לגבות ממנו דהשתא מיהא לא מצי לגבות (הימנו) [ממנו] והו"ל כאשתדיף בני חרי דגבי ממשעבדי וכבר כתבתי יותר מזה בסוף פרק גט פשוט בס"ד.

ולא אמרן אלא דזבין בינונית אבל זבין עידית וזבורית א"ל להכי טרחי וזבני ארעא ארעא דלא חזיא לך. וא"ת היכי דמי אי לא שביק בינונית גביה מאי קאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך הא ודאי חזיא ליה דהא ליכא בינונית ואי שביק בינונית גביה למה ליה טעמא דלהכי טרח וזבני דמשמע טעמא דלא חזיא ליה הא בינונית דחזיא ליה רצה מזה גובה רצה מזה גובה והא ליתא דהא אמרינן ולא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכותה גבי שמעון אבל שביק בינונית דכותה גבי שמעון אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו וי"ל דודאי בדשייר בינונית גבי שמעון ואפ"ה טעמא דמצי אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דאי לאו הכי מצי למימר ב"ח דראובן אי הוה זבורית גבי שמעון לא הוה מצי שמעון לדחות אצל הבינונית דטפי הוה ניחא ליה זבורית טפי פורתא כדאמרן לעיל אבל בזבן בינונית ושבק בינונית דכותה גבי שמעון מצי אמר ליה מה מכר ראשון לב' כל זכות שתבא לידו ואלו הוה גבי שמעון מצי לדחות אצל אותה בינונית.

הא דאמרינן א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו. לישנא דלאו דוקא הוא דלא מצי למימר הכי אלא בזמן שיש בני חורין אבל הני תרוייהו משועבדין נינהו וכי שייר נמי בינונית גבי שמעון לא מצי מדחי ליה בהנחתי לך מקום אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר ועיקר טעמא משום מה מכר ראשון לשני הוא וכמו שכתבתי וא"ת ואפילו זבן בינונית ולא שייר בינונית דכותה גבי שמעון היכי גבי מלוה לימא ליה אלו הוה בינונית וזבורית גבי שמעון הוה מצי לדחויי אצל זבורית משום דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית למריה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וי"ל דהכא נמי בדיתמי דלאו פרעון נינהו ואינו מחוור בעיני דאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש והיה לו לומר ושכיב ראובן ושביק יתמי ואפשר דמימרי' דרבא בתר ההיא ברייתא אמרה ובתרה גריר. ולפי מה שכתבתי למעלה דאין אומרים כן לפחות דינא דמעיקרא אתי שפיר טפי וכמו שכתבתי למעלה.

הא דאמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא ב"ח וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן לאשתועיי דינא עמיה. נפקא מיניה להיכא דשוייה ניהליה אפותיקי וכמ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה בזוזי וראובן מצי מסלק ליה אי נמי בשהשביחה לוקח וכבר כתבתיה בארוכה בפרק קמא דמציעא (יד, א).

מת הלוה שמכר קרקעות אלו ולא נשאר מנכסיו כדי לפרוע ונזקקו ניזקין ובעל חוב ואשה בכתבתה לטרוף מן הקרקעות שלקח זה ושלקח עדית באחרונה והרי הופקעה מלוקח זה טענת מהדרנא שטר זבורית למריה שאם יחזיר הרי הם נכסים שקנו יתומים ואין נזקקים להם לשום תובע והרי הוא כמוכר לאחרים ואף אם מכר עדית רצה מזה גובה וכו' כמו שיתבאר ושמא אתה סבור לומר שיהו כולם גובים מן העדית שהוא אחרון אינו כן אלא הניזק גובה מן העדית כדינו אחר שנמכר אחרון אבל אין בעל חוב וכתבת אשה נפרעין ממנו שהרי הוא אומר להם תקנת הנחתי לך מקום מפני הלוקח נתקנה ואיני רוצה באותה תקנה שכל תקנה הנתקנת לתועלתו הוא יכול לומר איני רוצה באותו תועלת על הדרך האמור בכתובות פ"ג א' שיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה מאחר שלטובתה נתקנו לה מזונות תחת מעשי ידיה הואיל ורוב נשים אין מעשה ידיה מספיקין למזונותיה אם אין זו רוצה באותה תקנה הרשות בידה כמו שיתבאר במקומו והילכך ניזק נוטל בעדית ובעל חוב בבינונית וכתבת אשה בזבורית:

גדולי הפוסקים לא הביאו בהלכותיהם מה שבארנו שכשהמוכר קיים דוחה את כלם אצל הבינונית מטעם החזרת הזבורית לבעליו אלא שאף במוכר קיים נוטלין כדינם וניזק מיהא נוטל בעדית ואין גורסין בשמועה זו ביתמי עסקינן אלא שאחר שהקשו לטעם אי שתקת שתקת אי הכי לנזקין נמי הם גורסים אלא טעמא דלא שקלי כולהו בעדית משום דאמר טעמא מאי תקינו רבנן וכו' לא ניחא לי וכו' והלכך גובין כלם כדינם אף במוכר קיים וטעמא דאי שתקת דחויה מכל וכל ומכל מקום קצת מפרשים סומכין את דבריהם מפני שאם נאמר כן אף במכרן כלן בבת אחת לאחד ראוי לומר כן ומ"מ יראה לי שאם מכרן כלם לאחד כאחת אם המוכר קיים כך הוא הדין ולא אמרו במכרן לאחד כאחת שהוא נכנס תחת הבעלים אלא כשמת מוכר שאין כאן מקום להחזרת שטר ולא לבטול תקנת הנחת מקום:

יש מי שאומר שטענת החזרת השטר אם המוכר קיים טענה חזקה היא ולא עוד אלא שכתבו שאף בניזק חוזר בה אצל הזיבורית ואין צריך לומר בבעל חוב וכל שכן בכתבת אשה ומה שהקשה אי הכי לנזקין נמי פירושו ולהחזירו לזיבורית ושמא תאמר יאמר לו לכשתחזיר שהרי אף עכשו אתה רוצה לפרעם מן הזבורית אין הדבר כן שכל מה שבידו לעשותו אף הוא מכריחו לקבלו עד שלא נעשה וכן מוכיח בכתובות שהרי בפרק שני דייני גזרות ק"ט ב' במי שאבדה לו דרך שדהו אמרו שאם היו מקיפין אותו ארבעה בין דאתו מכח ארבעה בין דאתו מכח חד כולי עלמא לא פליגי דמצו מדחו ליה כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה אדמון סבר מכל מקום ארחאי גבך הוא ורבנן סברי אי צייתת צייתת ואי לא מהדרנא שטרא למריהו ולא מצית לאישתעויי דינא בהדיהו ואין רשאין לומר לכשתחזיר והלכה כרבנן:

ומכל מקום בפרק החולץ נראה שטעם זה אינו ולא הוצרכנו לו אלא לדעת האומר הדר דינא אבל לדעת האומר קם דינא שהלכה כמותו לדעתם אין הטעם משום אי צייתת אלא מטעם קם דינא כלומר הואיל וכשהיה מארבעה לא היה לך אצלם כלום אף עכשו כשבאה אצל אחד קם דינא ונמצא שטעם אי צייתת אזלה לה:

וכן גדולי הדורות כתבו שאפילו נאמר שטעם חכמים באבדה לו דרך שדהו מטעם אי צייתת צייתת שאני התם שבעל הדרך רוצה ליפות כחו על לוקח זה במה שהורע כחו אצל המוכרים שמכרו לו כל זכותם שבא לידם ולפיכך יכול לומר אי צייתת צייתת אבל בזה אין הניזקין מיפים כחם על לוקח זה אלא במה שהיה דינם אצל המוכר שמכרה לו ושמא תאמר לדעת זה מה שהקשו בגמ' אי הכי לנזקין נמי נימא הכי היה לו לתרץ שאין נזקין דומין לבעל חוב שהנזקין אין מיפים כחם אצל הלוקח אלא במה שהיה דינם אצל המוכר אבל בעל חוב דין הוא שלא יטול בעדית מטעם אי שתקת וכו' שהרי רוצה ליפות כחו אצל הלוקח במה שלא היה דינו אצל המוכר אפשר שכיון שלקח עדית באחרונה אף על המוכר היה דינו בעידית הנשאר לו:

ולדעתי טעם אי צייתת אין ראוי לדחותו הואיל ובמקומו נאמר כן וזו שבפרק החולץ סוגיא בעלמא היא ואין דוחין ממנה טעם האמור במקומו ומ"מ דוקא מהני להחזיר את הניזק לבינוני כדעת ראשון ולא לזיבורית שאינו דומה לגמרי לטעם האמור באבדה לו דרך שדהו שבאותו הדין אלו היו השדות עדין ביד המוכרים אינו זוכה בדין בה כלל והרי לוקח כדין ערב לומר שכל שהמוכר פטור אף הלוקח פטור אבל זו שבכאן אלו היה הכל ביד המוכר היה כל אחד זוכה כדינו ואין טעם מהדרנא שטרא ראויה להפקיע אא"כ בהפחדת פסידא יתרה מזו על הדרך שביארנו תחלה אע"פ שבאחרון של כתובות כתבנו שאין לוקח זה כדין ערב מכל מקום לענין זה ראוי לומר כן:

ויש מפרשים בטעם זה אי צייתת להתפשר עמי בדמים מוטב ואי לא מהדרנא וכו' ולא יהא לך מקום להתפשר עמהם שאין אדם רוצה לחלק שדהו לשנים ונמצא מרויח:

ולענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו ביתמי דלאו בני פרעון נינהו יש שמקשים שהרי יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם ופרשוה בקטנים ומכאן למדו גדולי הדור שאם מת הלוה והניח בני חורין ליתומים קטנים ויש שם לקוחות שגובה מן הלקוחות ואין יכולים לומר הנחתי לך מקום דהשתא מיהא לא מצי למגבי והוה ליה כאשתדוף בני חרי דגבי ממשעבדי ואין נראה לי מאחר שאותם בני חרי בעין והרי שלו לפניו אע"פ דאריה רביע עלייהו והכא שאני דכי מהדר שטריה נכסי דקנו יתמי נינהו:

זה שלקח שלשה קרקעות ולקח עדית באחרונה ומת המוכר שאלמלא שאינו רוצה בתקנת הנחתי לך מקום היו כלם גובים מעדית כמו שבארנו אם מכר אחר כן בינונית וזבורית ושייר עדית לפניו אין ספק שכלם באים וגובים מן העדית שאין מקום לומר אי אפשי בתקנת חכמים במקום שחב לאחרים מלבד תובע שלו ולא שתפרש מצד שאותו שנשאר בידו נקרא בני חרי אצל אותם של לוקח שני ששניהם משועבדים הם וטרפא שלהם שוה אצל זה שאם תאמר שנכסי לוקח שני נקראים משועבדים בערך אל נכסי הראשון א"כ אפילו לא היתה עדית אחרונה אתה אומר כן הא אין הטעם אלא מפני שלוקח שני אומר לו הרי עדית היה אחרון ואי אפשר לו עכשו להפקיעך ממנו בטענת אי אפשי מטעם שכתבנו ועוד מטעם אחר שכל המפקיע עצמו מן התקנה צריך להזמין עצמו לדין כלומר איני רוצה בתקנה אלא בדין אבל זה שאין עשיית הדין בידו שהרי אין בינונית וזבורית בידו אין לו רשות להפקיע התקנה אבל אם מכר את העדית ושייר לעצמו בינונית וזבורית שמא אתה סבור שיהו כלם גובים מן העדית שהיה אחרון הואיל ואין כאן טעם אי אפשי שהרי אין לוקח ראשון רוצה עכשו בדין אי אפשי תדע שאין הדבר כן ואין גובין כלל אלא כולו בדיני מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ואחר שהראשון היה רשאי להגבותם בבינונית אע"פ שלקח עדית אחרונה כמו שביארנו אף אלו אומרים לו לך אצל בינונית כאלו הבינונית בידם שהם עומדים במקום הראשון לטענה זו ודוחים לבעל חוב אצל בינונית של ראשון וכתבת אשה לזבורית ואין הפרש בזו בין שמכר ראשון לשני באחריות בין שמכר שלא באחריות:

ראובן שהיו עליו בעלי חוב ומכר כל שדותיו לשמעון בבת אחת והרי שדינו של בעל חוב עליו בבינונית הלך שמעון ומכר הבינונית ללוי והשאיר אצלו עדית וזבורית הרי הבחירה ביד הבעל חוב אם רצה לגבות ממה שנשאר ביד שמעון גובה ואין ביד שמעון לומר לו הרי שעבודך אצל לוי שהוא אומר לו לוי קשה לי ואתה נוח הימנו ואתה בעל דברים שלי שלקחת מבעל חובי וגובה ממנו מן הזבורית ולא מן העדית שהרי אף בעל חוב בעצמו אם היו בידו עדית וזבורית אינו גובה אלא מן הזבורית כמו שהתבאר ואם אין ביד שמעון מאותן שדות זבורית גובה אף מעדית דהואיל ולקח שמעון כל שעבודו של בעל חוב ואין זה מוצא בידו את שדינו עליו גובה ממה שמוציא בידו ואם לא נשאר לו בינונית ולא זבורית גובה מעדית שהרי אומר לו אתה לקחת כל שעבודי ונכנסת תחת ראובן לחובי וכל שאני מוצא מנכסי ראובן אצלך איני מטריח את לוי שהרי הניח לי מקום ואם רצה לגבות מלוי גובה ואי אפשר ללוי לומר לו לך אצל שמעון שכבר הנחתי לך מקום במקחיו שאין נכסי לוקח שני נקראים משועבדים בערך אל נכסי לוקח ראשון כדי לדחותו מדינו לפחות הימנו ששניהם משועבדים הם כמו שבארנו והואיל ובינונית בידו חוזר זה עליו הא אם נשאר בינונית ממקח זה ביד שמעון בכדי החוב כל שכגון זה נכסי לוקח שני משועבדים הם בערך אל נכסי לוקח ראשון הואיל ואין כאן דחייה ממעולה לפחות ויש כאן דין הנחתי לך מקום ולאו דוקא הנחתי שלשון זה אינו נופל אלא אצל הבעלים לא אצל הלוקח אלא כך הוא הענין מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכשם שהראשון יכול להגבותך אי זה שירצה מאותן שתי שדות הבינוניות אף אני כן ומתוך כך נדחה אצל שמעון ואינו גובה מלוי:

ומכל מקום אם לא מכר ראובן זה כל קרקעותיו כאחד לשמעון אלא זה אחר זה ומכר שמעון אחר כן בינונית ללוי אם זבורית היה אחרון אין זה חוזר אצל לוי שהרי בשעה שלקח שמעון את הבינונית נשאר הזבורית בן חורין ואם עדית לקח באחרונה אף הוא הולך וגובה מעדית שביד שמעון שהרי אין בינונית בידו לדחותו מטעם אי אפשי כמו שכתבנו למעלה ומ"מ אם המוכר קיים דוחהו אצל זיבורית שבידו אע"פ שעדית אחרונה מטעם החזרת השטר לדעת קצת כמה שביארנו למעלה ומכל מקום אם הבינונית אחרונה חוזר אצל לוי ואם היתה עדית אחרונה ומכרה ללוי ונשאר הבינוני אצל שמעון חוזר אצל שמעון מטעם מה מכר ראשון לשני וכו' כמו שבארנו:

ראובן שמכר שדה לשמעון ובא בעל חוב של ראובן לטרוף את הקרקע מיד שמעון יכול ראובן זה לדחותו מעל שמעון אף שלא בפרעון אלא שיעריך טענותיו בבית דין כן ולא סוף דבר להשביעו אם טוען לו שפרעו שהרי אין שמעון מרויח בזה כלום שאף זה בא ליפרע מנכסים משועבדים הוא ואינו נפרע אלא בשבועה ר"ל אם נפרע מראובן אם לאו אלא הן להשביעו הן לטעון עליו שהוא מעכב את חובו בתביעה אחרת שיש לו עליו הן על אי זו טענה או טענות שיראה לו לטעון שהלוקח אינו יודע בהם או אינו בקי או פקח לעמוד בדין כמוהו ואין כח ביד הבעל חוב לומר הרי נעתק שעבודי ממך ובא ליד שמעון ואינך מעתה בעל דברים שלי לגופה של קרקע זה מפני שראובן אומר לו כל מה שתפסידהו אף אני משועבד להחזיר שכל סתם מכר באחריות הוא ואפילו אין לו לשלם יכול לומר מ"מ הרי אני משועבד להחזיר כשיזדמן לי:

ואף אם מכרה שלא באחריות מ"מ הרי זה אומר לו איני רוצה שיהא לזה עלי תרעומת ולפי זה אפשר שהדין כן אף בשכבר טרפה בעל חוב של ראובן שיכול ראובן זה לתבעו בדין על מה שטרפו שלא בדין יש מתמיהין על פירוש זה שאם כן לענין מכרה באחריות מיהא מה בא ללמדנו ואם מפני שמכל מקום הוצרך להשמיענו כן במכרה שלא באחריות הרי זו בלשון איכא דאמרי נאמרה אלמא שעיקר השמועה היתה למכרה באחריות ומ"מ הם מפרשים אותה בצדדים אחרים והוא שכבר התבאר במקומות אחרים שהלוה שעשה שדהו אפותיקי מפורש למלוה יכול הוא לסלקו במעות אבל אם מכרו הרי המלוה בא וטורפו ואין הלוקח יכול לסלקו במעות ופרשו בכאן שאם מכרו ובא המלוה לטרפה רשאי הלוה לומר אני אפרעך ואע"פ שהדבר ידוע שאין לו מעות בא ומקבלם מן הלוקח ולא נאמר שאין הלוקח יכול לסלקו אלא בשאין הלוה בכאן או שאינו רוצה לסלקו ושמועה זו מתפרשת על דרך זה לדעתם וכן פרשוה גדולי המפרשים:

ומכאן אני אומר בערב שנשאר אחר מיתת הלוה ואין ליתומים נכסים לפרעו שגובה מן הערב בבינונית כמו שיתבאר במסכת גיטין מ"ט ב' שיכול הערב ליתן זבורית ליתום לפרעו ממנה ולפי' זה אין ראוי לגרוס אי מפקת מיניה עלאי דידי הדר שהרי אף הוא אינו חוזר עליו אלא במעות:

התבאר גם כן במקומות אחרים שאם לוה ראובן משמעון מנה ויש לו קרקע שוה מנה וחמשים שאין המלוה רשאי לומר תן לי כל הקרקע ואני אחזיר לך המותר שהוא חמשים אלא חולק הקרקע עמו ונוטל המלוה שני חלקים בשיעור מנה ונשאר השליש ביד הלוה ואפילו לקחו ראובן זה במנה אלא שהשביחו ועמד על מאה וחמשים הואיל ועכשו מ"מ שוה מאה וחמשים ומ"מ אם היה לראובן זה קרקע שוה מנה כשיעור חובו ומכרו לאחר והשביחו הלוקח עד מאה וחמשים הרי בעל חוב בא וטורף את כלו ומחזיר המותר ללוקח על צדדים ידועים יתבארו במציעא בע"ה:

יש מי שפירש בכאן שאם המוכר עמו בכאן ורוצה להכניס עצמו במקום הלוקח עושה ומכריחו לחלק עמו בקרקע ולהעמיד השליש ביד הלוקח לא נאמר שהלוקח אינו רשאי לסלקו אלא כשהמוכר אינו בכאן או שאינו רוצה בכך ושמועה זו מתפרשת על דרך זה לדעתם:

יש מפרשים שמועה זו לתועלת הלוה והוא שאם יש לו עליו שבועה ממקום אחר ואינו יכול להשביעו בא עכשו ונכנס עמו לדין מצד שהוא רוצה ליפרע מנכסים משועבדים או מאיזה צד ואחר כך יגלגל עליו שבועה ממקום אחר ואין זה יכול לומר אין שבועה זו שלך כדי שתגלגל עליה:

לקצת חכמי דורנו ראיתי ששאלו בשמועה זו מאי נפקא מינה אי ראובן משתעי דינא בהדיה אם לאו שהרי אף בלא כך טוענין ללוקח כל מה שאפשר למוכר לטעון ואנו כבר כתבנו שהרבה בני אדם אינם יודעים בטיב משא ומתן לעמוד בדין זה בזה וכן יש שתירץ כגון שיבא ראובן לטעון לבית דין הגדול אזילנא ושמעון אינו יכול לילך ומ"מ ראיתי מי שנשתבש לומר ולפרש בה כגון שיש עדים מעידים כנגד הבעל חוב והם קרובים לשמעון ואינם קרובים לראובן ואין זה כלום שמאחר שיש ריוח לשמעון בזה שמעמידין הקרקע בידו בעדות זו אף לראובן פסולים לעדות זו כמו שיתבאר במעשה אלעאי וטוביה דהוו קריבי דערבא ופסלינהו לגבי לוה ומלוה הואיל וכי לית ליה ללוה בתר ערבא אזיל כמו שיתבאר בראשון של מכות וכן אם עדים המקיימים את השטר קרובים לשמעון ולא לראובן פסולים אף לראובן מטעם זה ואם שמא המוכר טוען מזויף הוא והלוקח אינו יודע בכך שבודאי כל הבא ליפרע מיתומים וממשועבדים צריך לקיים את שטרו כמו שיתבאר בסוף פרק גט פשוט בשמועת שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי דאי אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה אלמא לא גבי מיתמי בלא קיום דטענינן להו מזויף הוא וודאי אף במשועבדים כן אלא שהעיקר כטעם שכתבנו:

אלא הכא במאי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו. נראה לי דהכי פירושו ביתמי קטנים עסקינן דלאו בני פרעון נינהו עד שיגדילו דאי ביתמי גדולים עסקינן הוי ליה למימר הכי ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו דהשתא הוה משמע דכולהו יתמי לאו בני פרעון חוב של אביהם הן. ועוד דאם איתא היכי קאמר דלאו בני פרעון נינהו והא קיימא לן כרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה והאי ודאי בפרעון קאמר וא"נ הבעל המקח דאי לא מאי מהדרנא שטרא דקאמר ויתמי דקאמר בכהאי גוונא קאמר כלומר מהדרנא לה לדידהו בחובת אביהן. ועוד דאי לא למה ליה למימר דלאו בני פרעון נינהו לימא אלא בדשכיב. אי נמי בדיתמי עסקינן בודאי פשיטא דכל דקנו יתמי מדידהו או דנתן להם במתנה אין בעל חוב דאביהם גובה מהן. אלא ודאי כדאמרן דביתמי עסקינן כשהם קטנים ושגבו בחובת אביהם קאמר ואילו היו גדולים היה יכול לדחותם בטענה זו לדעת המקשה אבל עכשיו שהם קטנים ואינם בני פרעון אינו יכול לדחותם בכך דאפילו החזירה עליו הן חוזרין ושעבודא עליה דידיה רמיא. ונראה לי דמהא שמעינן דאי שכיב מלוה ושביק בני חורי ביד יתמי קטנים דלאו בני פרעון נינהו השתא ושבק לקוחות מלקוחות גבי ולא מצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דהשתא מיהא לא מצי לגבות ממנו והוי ליה כאשתדוף בני חורי דגבי ממשעבדי. וכבר כתבתי יותר מזה בסוף פרק גט פשוט בס"ד. הרשב"א ז"ל.
וז"ל תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו ואפילו מחל להם זה הקרקע שהחזיר להם שטר מכירה הוו להו כיתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן דאין בעל חוב חוזר וגובה מהן הילכך ליכא למגמר הכי. פירוש ליכא למימר מהדרנא לאיים אותם וכולהו גבו מעידית. כל שכן דיכול לאיים אותם טפי במהדרנא שהרי היה יכול להפסידם לגמרי אי מהדר שטרא ליתמי אין יכולין לגבות כלל דהוו כיתומים שקנו לאחר מיתת אביהן. ונראה למורי שיחיה שאם החזירו הלקוחות העידית ליתומים גבו כולהו מינה כאילו היתה ביד הלוקח לפי שהיא אחרונה. וכן אם החזיר להם הלוקח הזיבורית מכל מקום גבו כולהו מעידית שהיא אחרונה שהיא ביד הלוקח דלא מצי למדחי אצל זיבורית דביד היתומים מטעם בני חורי דהא ביד היתומים נמי כמו ביד הלוקח כיון שאינו בא לגבות מהיתומים רק מכח לוקח ולא מכח אביהן משום דהוו יתומים שקנו לאחר מיתת אביהן. והיינו נמי הא דקאמר ביתמי דלאו בני פרעון נינהו מכח אביהן אינו יכול לפרוע מן היתומים במאי דמהדר להו משום דהוו להו כיתומים שלקחו וכו'. ושעבודא עלייהו רמיא כלומר ולעולם השעבוד רמי על הלוקח דכי נמי מהדר להו ליתומים לא גבו מן היתומים רק מכח הלוקח כאילו מכרן לוקח לאדם אחר ולא מכח אביהן כדפרישית. ולא דמי הא מילתא למאי דאמרינן יתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן דהתם כשקנו קנו קרקע שלא היתה משועבדת לבעל חוב דאביהן אבל הכא שקנו קרקע מן הלקוחות שלקחו מאביהן שהיתה משועבדת לבעל חוב ודאי כל השעבוד שהיה להם על הקרקע בעודה ביד הלקוחות יש להם עתה כשחזר ומכרו ליתומים שהרי היתומים מכח הלקוחות הן באין עתה כדפרישית ואם כן ליכא למימר מהדרנא פירוש דאפילו אי מהדר עידית ליתמי אתו כולהו וגבו העידית משום דאחרונה היתה ביד הלוקח ראשון כמו שהיה הדין כאשר היו כולם ביד לוקח ראשון לפום מאי דסלקא דעתיה השתא דגבי מעידית לפי שהיתה אחרונה. עד כאן לשונו.
הרב אלפסי ז"ל דילג האי טעמא דאי שתקיתו שתקיתו ואין בנו כח לדחות הטעם הזה הנכתב בגמרא ואין חולק עליו. וי"ל איפשר דקשיא ליה לרב אלפסי ז"ל אי האי טעמא דאי שתקיתו שתקיתו טעמא דסמיכא היא אם קנאם הלוקח בבת אחת כל שכן שיש לדחות נזקין אצל בינונית מהאי טעמא דאי שתקת ושקלת מבינונית שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה וגבי מזיבורית ואם כן היכי משכחת לה בבת אחת דנכנסו כולן תחת הבעלים והרי לעולם ידחנו אצל בינונית. וברישא דשמעתא מוכח דפשיטא ליה דקאמר השתא לשלושה בני אדם כאחד דאיכא למימר דחד מינייהו קדים אמרת נכנסו תחת הבעלים מכרן לאחד בבת אחת מיבעיא משמע דכל אחד ואחד שקיל כדינו. ועוד כל מזיק שיש לו עידית נמי וזיבורית ובינונית ודחה הניזק לבינונית מהאי טעמא דאי שתקת ושקלת מבינונית מוטב ואי לא זביננא לקרקע דעידית ובינונית וגבית מזיבורית שיש לי דהא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וצריך עיון גדול. הרב רבי יהונתן ז"ל.
ולא משכחת לה אלא במזיק דלית ליה אלא נכסי ירושה ואפילו בנכסי ירושה מצי אמר ליה דלזבנינהו לנכסי לאחריני הילכך מיחזי דהאי טענה לאו טענה מעלייתא דאמרינן ליה לכי תזבין אבל כל היכא דמשכח עידית גביה גבי מיניה. הרב רבי מאיר הכהן ברבי יצחק מסרקסטה ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל והרי"ף ז"ל קיצר בכאן שלא הזכיר דביתמי עסקינן מיהו לענין דינא לא קיצר דבלא יתמי נמי מצי למימר להו הכי וטפי מהכי נמי מצי למימר להו דאפילו מבינונית וזיבורית מצי לאגבויינהו ואפילו לנזקין דאמר להו אי שתקיתו וכו'. ע"כ לשונו.

וז"ל הרב המאירי ז"ל גדולי הפוסקים לא הביאו בהלכותיהם מה שביארנו שכשהמוכר קיים דוחה את כולם אצל הבינונית מטעם החזרת הזיבורית לבעליו אלא שאף במוכר קיים נוטלים כדינם וניזק מיהא נוטל בעידית ואין גורסין בשמועה זו ביתמי עסקינן אלא שאחר שהקשו לטעם אי שתקת אי הכי לנזקין נמי הם גורסים אלא טעמא דלא שקלי כולהו בעידית משום דאמר טעמא מאי תקינו רבנן וכו'. לא ניחא לי וכו' והילכך גובין כולם כדינם אף במוכר קיים וטעמא דאי שתקת דחויה מכל וכל. ומכל מקום קצת מפרשים סומכים את דבריהם מפני שאם נאמר כן אף במכרן בבת אחת כולן לאחד ראוי לומר כן. ומכל מקום יראה לי שאם מכרן כולן לאחד כאחת אם המוכר קיים כך הוא הדין ולא אמרו במכרן כאחת לאחד שהוא נכנס תחת הבעלים אלא כשמת מוכר שאין כאן מקום להחזרת השטר ולא לבטול תקנה הנחת מקום. ויש מי שאומר שטענת החזרת השטר אם המוכר קיים טענה חזקה. ולא עוד אלא שכתבו שאף הניזק חוזר בה אצל הזיבורית וכו' ואין צריך לומר בבעל חוב וכל שכן בכתובת אשה. מה שהקשה אי הכי לניזקין נמי פירושו ולהחזירו לזיבורית. ושמא תאמר יאמר לו לכשתחזיר וכו' אין הדבר כן שכל מה שבידו לעשותו אף הוא מכריחו לבטלו עד שלא נעשה. וכן מוכח בפרק שני דייני גזלות במי שאבדה לו דרך שדהו וכו' דאמרינן ורבנן סברי אי ציית וכו' והלכה כרבנן. ומכל מקום בפרק החולץ נראה שטעם זה אינו אלא נצרכו לו אלא לדעת האומר הדר דינא אבל לדעת האומר קם דינא שהלכה כמותו לדעתם אין הטעם משום אי ציית אלא מטעם קם דינא וכו' כלומר הואיל וכשהיה מארבעה לא היה אצלם כלום אף עכשיו כשבאה אצל חד קם דינא ונמצא שטעם אי ציית אזלא לה. וכן גדולי הדורות כתבו שאפילו נאמר שטעם חכמים באבדה לו דרך שדהו מטעם אי ציית ציית שאני התם שבעל הדרך רוצה לייפות כחו של לוקח זה במה שהורע כחו אצל המוכרים שמכרו לו כל זכותם שבא לידם ולפיכך יכול לומר אי ציית אבל בזו אין הנזקין מיפים כחם על לוקח זה אלא במה שהיה דינם אצל המוכר שמכרה לו. ושמא תאמר לדעת זה מה שהקשו בגמרא אי הכי לנזיקין נמי היה לו לתרץ שאין נזיקין דומין לבעל חוב שהנזקים אין מייפים כחם אצל הלוקח אלא במה שהיה דינם אצל המוכר אבל בעל חוב דין הוא שלא יטול בעידית מטעם אי שתקת וכו' שהרי רוצה לייפות כחו אצל הלוקח במה שלא היה דינו אצל המוכר אפשר שכיון שלקח עידית באחרונה אף על המוכר היה דינו בעידית הנשאר לו. ולדעתי טעם אי שתקת אין ראוי לדחותו הואיל ובמקומו נאמר כן וזו שבפרק החולץ סוגיא בעלמא היא ואין דוחין ממנה טעם אי שתקת האמור במקומו. ומכל מקום דוקא מהני להחזיר הניזק לבינונית כדעת ראשון ולא לזיבורית שאינו דומה לגמרי לטעם האמור באבדה לו דרך שדהו שבאותו הדין אולו היו השדות עדיין ביד המוכרין אינו זוכה בדין בה כלל והרי לוקח כדין ערב לומר שכל שהמוכר פטור אף הלוקח פטור אבל זו שבכאן אילו היה הכל ביד המוכר היה כל אחד זוכה כדינו ואין טעם מהדרנא שטרא ראוי לה להפקיע אלא אם כן בהפחדת פסידא יתירה מזו על הדרך שביארנו תחילה אף על פי שבסוף כתובות כתבנו שאין לוקח זה כדין ערב מכל מקום לענין זה ראוי לומר כן. ויש מפרשים בטעם אי צייתת להתפשר נמי בדמים מוטב ואי לא וכו' ולא יהא לך מקום להתפשר עמהם שאין אדם רוצה לחלק שדהו לשנים ונמצא מרויח. ולענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו ביתמי דלאו בני פרעון נינהו יש מקשים שהרי יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה מהם ופרשוה בקטנים ומכאן למדו גדולי הדור דאי שכיב מלוה ושבק בני חורי ביד יתמי קטנים וכו'. ואין נראה לי מאחר שאותם בני חורי בעין והרי שלו לפניו אף על פי דאריה רביע עלייהו והכא שאני דכי תהדר שטריה נכסי דקנו יתמי נינהו. ע"כ.

פשיטא מכר לוקח בינונית וזיבורית וכו'. אזלו כולהו וגבו מעידית דאחרונה היא ואין בידו בינונית וזיבורית דמצי למימר להו שקולו כדינייכו דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן. תמיהא מילתא לי כל כמה דלא ידע מה מכר ראשון לשני וכו' אמאי לא קאמר להו לא ניחא לי בתקנת חכמים שקולו כדינייכו כיון דלוקח ראשון שבשבילו תקנו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין לא ניחא ליה באותה תקנה מה אנו הוששין להפסיד לוקח שני דאותה תקנה לא שייכא לגביה דכולהו משועבדין נינהו כדאמרינן בסמוך. ולפי המסקנא ניחא דמה מכר לו ראשון לשני וכו' וכי היכי דלוקח ראשון מצי למימר אי איפשי בתקנת חכמים לתועלתו כשלקח עידית באחרונה ואיפשי לתועלתו כשלקח זיבורית באחרונה זה הזכות מכר ללוקח שני כשקנה בינונית וזיבורית וכל מה שהוא תועלתו יטעון כאילו היה לוקח ראשון ויטעון איפשי כתקנת חכמים ויגבו מעידית שביד לוקח ראשון. ע"כ תוספי תוספות להר"א ז"ל.
עוד כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל זה שלקח שלשה קרקעות ולקח עידית באחרונה ומת המוכר שאלמלא שאינו רוצה בתקנת הנחתי לך מקום היו כולם גובין מעידית כמו שביארנו אם מכר אחר כך בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו אין ספק שכולם גובין מן העידית שאין מקום לומר אי איפשי בתקנת חכמים במקום שחב לאחרים מלבד תובע שלו ולא שתפרש מצד שאותו הנשאר בידו נקרא בני חורי אצל אותם של לוקח שני ששניהם משועבדים הם וטירפא שלהם שוה אצל זה שאם תאמר שנכסי לוקח שני נקראים משועבדים בערך אל נכסי הראשון אפילו לא היתה עידית אחרונה אתה אומר כן הא אין הטעם אלא מפני שלוקח שני אומר לו הרי עידית היה אחרון ואי אפשר לו עכשיו להפקיעך ממנו בטענת אי איפשי מטעם שכתבנו. עוד מטעם אחר שכל המפקיע עצמו מן התקנה צריך להזמין עצמו לדין לומר איני רוצה בתקנה אלא בדין אבל זה שאין עשיית הדין בידו שהרי אין בינונית וזיבורית בידו אין לו רשות להפקיע התקנה אבל אם מכר את העידית ושייר לעצמו בינונית וזיבורית שמא אתה סבור שיהיו כולן גובין מן העידית שהיה אחרון הואיל ואין כאן טעם אי איפשי שהרי אין לוקח ראשון רוצה עכשיו בדין אי איפשי תדע שאין הדבר כן ואין גובין כלל אלא בדיני מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ואחר שהראשון היה רשאי להגבותן בבינונית אף על פי שלקח עידית אחרונה כמו שביארנו אף אלו אומרים לו לך אצל בינונית כאלו הבינונית בידם שהם עומדים במקום הראשון לטענה זו ודוחים לבעל חוב אצל בינונית של ראשון וכתובת אשה לזיבורית ואין לפרש בזו בין שמכר ראשון לשני באחריות או שלא באחריות. ע"כ לשונו.
מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו יכול לוקח שני לומר ללוקח ראשון אתה חייב לפטור אותי מנזקין ומבעל חוב ומכתובה ולהגבות אותם בדיניהם כאלו היו כולם אצלך. וזה הטעם בין שמכר ראשון לשני באחריות בין שמכר שלא באחריות גם אין באים לו מטעם שיכול לומר הלוקח השני לראשון נכסיך בני חורין הם אצל בעל חוב יותר משלי כי כולם משועבדים הם אלא מן הטעם שפירש מה מכר וכו'. הראב"ד ז"ל.
ולענין פסק מכר עידית ובינונית ושייר זיבורית לעצמו שלקח באחרונה ממוכר ראשון כולם גובין ממנה ואפילו נזקין והדין נותן דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכל מאי דהוה מצי איהו טעין בדינא מצי לוקח שני למטען. ונראה דהרי היכא דלקח עידית באחרונה ומכר עידית ובינונית ושייר זיבורית לפניו כיון דלוקח ראשון במקום מוכר קאי למיפרע כולהו מזיבורית דשייר קמיה ואפילו נזקין. ואפשר לומר דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוא שמכר לו אבל יותר מזכותו אינו יכול למכור לו וכיון שאילו היתה אותה עידית אצל לוקח ראשון היו נזקין גובין ממנה השתא נמי ליגבו מינה אף על גב דהוא אצל לוקח שני אבל בעל חוב וכתובת אשה גובין כדינם מלוקח ראשון. והיינו הא דאמרינן סבר אביי למימר אתו כולהו גבי מעידית אמר לו רבא מה מכר לו ראשון לשני וכו' הילכך כל מה שהיה יכול לוקח ראשון לטעון מצי לוקח שני לטעון והואיל וכן הוא נמצאו לוקח ראשון ושני במקום בעלים הראשונים הן עומדים. וצריך עיון וחקירה. הרב ר' מאיר הכהן ברבי יצחק ז"ל מסרקסטה.

אבל זבן עידית וזיבורית. כתבו בתוספות נראה דמיירי שפירש אפילו דשביק בינונית וכו'. פירוש וכל שכן אם קנה עידית והניח זיבורית דדוקא משום טעמא דלהכי טרחי וכו' יכול לדחותו אצל זיבורית שהניח ביד שמעון אבל מטעמא דהנחתי לך מקום אינו יכול לדחותו אצל זיבורית שיכול הבעל חוב לומר ללוי אין זה מקום שלי ואיני רוצה זיבורית אפילו טפי פורתא אלא אני רוצה עידית שבידך אבל מטעם דלהכי טרחי וכו' דוחה אותו שלא יגבה מעידית שבידו וילך אצל זיבורית שביד שמעון. וכן כל שכן נמי אם קנה זיבורית והניח עידית ביד שמעון שצריך לזה הטעם דלהכי טרחי וכו' דאי משום הנחתי לך מקום לגבות ממנו יכול לומר בעל חוב ללוי אני רוצה זיבורית שבידך טפי פורתא כדאמרינן משום נעילת דלת. עוד כתבו בתוספות ובעל כרחיה של שמעון היה יכול ליקח טפי פורתא אף על גב דבלוי איירינן אמרו בתוספות בעל כרחיה של שמעון משום מה מכר לו ראשון לשני וכמו שאם היתה ביד שמעון היה לוקח זיבורית טפי פורתא השתא זיבורית ביד לוי יכול לומר לו בעינא טפי פורתא. גליון.
וז"ל תוספות שאנץ אבל זבן עידית וזיבורית. אין לפרש עידית וזיבורית ושבק בינונית אם כן מה היה צריך לטעם דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך תיפוק ליה דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו אלא הכי פירושו זבן עידית או זיבורית כלומר זבן עידית ושבק זיבורית או זבן זיבורית ושבק עידית ואי סבירא ליה בשלו הן שמין היכי מצי למימר להכי טרחי תבני ארעא דלא חזיא לך על כרחך היה לוי צריך להכיר בשדותיו וכיון דידע שאין לו בינונית אם כן זיבורית שקנה חזיא ליה היא שהיה לו שעבודא עליה כדאמרינן לעיל עידית וזיבורית בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. אלא נראה דסבירא ליה לרבא בשל עולם הן שמין והא דקאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך לפי שלא היה מכיר בשדותיו והיה סבור כשלקח זיבורית שהיה עדיין בינונית ולא איצטריך להאי טעמא דלהכי טרחי אלא משום דזבן זיבורית ושבק עידית אבל משום זבן עידית ושבק זיבורית לא היה צריך ליה דכיון שהיה שמעון יכול לדחותם אצל זיבורית גם לוי ידחה אותו. ולפי פירוש זה נוכל לדקדק שהלכה שבשל עולם הן שמין אף על גב דסבירא ליה לרב נחמן בפרק שני דייני גזילות שבשלו הן שמין דהא קיימא לן כרבי אליעזר לגבי אביי. ויש לדקדק דאביי סבירא ליה דבשלו הן שמין מדקא משני בגיטין אמתניתין דהנזקין לא נצרכה אלא לרבי ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן וקמשמע לן מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק ואי סבירא ליה בשל עולם הן שמין אפילו כרבי עקיבא מצי לאוקמה ואף על גב דבשל עולם הן שמין מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק. מיהו יש לדחות דכי קיימא לן כרבא לגביי אביי הני מילי בדבר שלא נחלקו בה אמוראי אחריני והכא הרי נחלקו בפרק שני דייני גזילות. ועוד נראה לפרש דרבא נמי לא סבירא ליה בשל עולם הן שמין והא דקאמר אבל זבן עידית וזיבורית מיירי שפירש דשבק בינונית ולא סגי ליה בטעמא דהנחתי לך מקום דשמא הוא היה אוהב זיבורית יותר וכו' כמו שכתוב בתוספות. ע"כ.

מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות. לאו דוקא קאמר האי לישנא וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת מטעם מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוה לן למימר שיכול לדחותו אצל זיבורית של לוקח דלוקח ראשון נמי היה יכול לדחותו אצל זיבורית משום אי שתקת שתקת. וי"ל כבר אוקימנא לעיל ביתמי והכי נמי כולה שמעתא ביתמי. ויש מתרצים דשלא באחריות מיירי ולא שייך למימר מהדרנא שטרא למריה שזה לא יקבל השטר. ולא נהירא דהא מצי לאהדורי בכי האי גוונא שיתן לו בחינם. ע"כ מתוספות שאנץ.
וז"ל הרשב"א ז"ל אבל שייר דכוותה מצי אמר הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואפילו זבן בינונית ולא שייר בינונית דכוותה גבי שמעון היכי גבי מלוה לימא ליה אלו הוית התם בינונית וזיבורית גבי שמעון הוה מצי לדחויי אצל זיבורית משום דאי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא וכו' ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. ויש לומר דהכא נמי בדיתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו. ואינו מחוור בעיני שאין דרכן של אמוראין לסתום אלא לפרש והיה לו לומר ושכיב ראובן ושבק יתמי. ואפשר דמימריה דרבא בתר ההיא ברייתא אמרה ובתרה גריר. ולפי מה שכתבתי למעלה דאין אומרין כן לפחות דינא דמעיקרא אתי שפיר טפי כמו שכתבתי למעלה. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.

דינא הוא דאזיל ראובן וכו'. נראח דנפקא מינה כגון שהבעל חוב היה חייב שבועה לראובן ממקום אחר ואם כן ראובן יכול לגלגל עליו שבועה מענין זה ולא שמעון שלא נתחייב לו שבועה ממקום אחר. וליכא למימר דנפקא מינה כגון דבעל חוב היה חשוד על השבועה ומן הדין ישבע שכנגדו ואם שמעון היה פסול לשבועה כגון שהיה גזלן ואינו יכול לישבע אם כן ישבע ראובן שהוא כשר. הא ליכא למימר דישבע שכנגדו תקנתא היא והאי נמי דקאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. גליון.

והתוספות פירשו דנפקא מינה לראיה אחרונה וכו'. והר"ר יוסף קלסו"ן ז"ל אומר דלאו מילתא היא דאפילו אמר שמעון אין לי עדים יכול להביאם אם ימצאם דלוקח דינו כיתום וגבי יתום אמר תלמודא בפרק זה בורר דכיון דלא ידע במילתיה דאבוה דיכול להביאם ולוקח נמי לא הוה ידע במילי דמוכר כלום. רבינו ישעיה ז"ל. ובגליון תירץ קושיא זו דמיירי הכא כגון שאמר מתחילה הייתי אצל ההלואה והפרעון ואמר אין לי עדים. ע"כ.

אי מפקת מיניה עלאי דידי הדר. כלומר אם אקנה קרקעות מיום זה ואילך ידחקני ויגבה אותם ממני שהרי קבלתי לו אחריות ואם אעשה לו רצונו עכשיו שיתעכב זה הקרקע בידו ימתין אותי על אלו המעות שנתן לי כדי לסלקם זמן ארוך ולא ידחקני דזוזי איתיהבו למחילה יותר מקרקע כדאמרינן דנכסים שיש להם אחריות חביבין הן ואין בהם אונאה. רבינו יהונתן ז"ל.
מכאן יש לדקדק דאפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן דאי מוקמינן מאי איצטריך להאי טעמא דאי מפקת תיפוק ליה משום דאמר ליה מכח אפוטרופוס קא אתינא. מיהו לפירוש ר"י דפירש דנפקא מינה בראובן דמשתעי דינא דאם מחל לו שמעון השבועה דמצי אידך לאשבועיה וכן לפירוש ר"י דנפקא מינה אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה וכו' כפירוש אותם הפירושים אין לדקדק מידי דעל כרחך איצטריך להאי טעמא דאי מפקת דאם היה בא מכח אפוטרופוס לא היה מצי משבע ליה כיון דשמעון מחל לו השבועה וכן אינו יכול להביא עדים אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה דאפוטרופוס שלוחו הוא ושלוהו של אדם כמותו. ומההיא דפרק המפקיד גבי שבוי שנשבה דפריך התם ולוקי אפטרופא ומשני אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן אין להוכיח דהתם ודאי מיירי לירד לשדותיו שאין בית דין מצווין לעשות זה אבל לטעון מוקמינן. ונראה לדקדק מפרק מרובה דאמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי לנפשך לית בה ממשא ואמאי לימנייהו אפוטרופוס אלא שמע מינה דלא מוקמינן אפוטרופא לדיקנני והני מילי להוציא ממון אבל לאוקומי ממונא מוקמינן. ולפירוש הריב"ם דנפקא מינה דראובן פקח יותר לטעון וכן לפירוש אחר דנפקא מינה דאי אמר בעל חוב לבית דין הגדול קא אזילנא דמצי ראובן למיזל וטעמא כדמפרש דכי מפקת וכו' היה נראה לדקדק משמעתין דלא מוקמי אפוטרופא לדיקנני אפילו לאוקומי ממונא דטעמא דלא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את היינו דוקא משום דאמר ליה כי מפקת וכו' כדפרישית לעיל. מהר"י ז"ל.
ובירושלמי דסנהדרין פרק כהן גדול קאמר התם אהא דאמרינן מלך לא דן ולא דנין אותו ניחא לא דן לא דנין אמאי נימני אנטלר פירוש אפוטרופוס. ומשני הגע עצמך כשנפלה שבועה ואנטלר בשבועה בתמיה הרי משמע דמוקמינן אפוטרופא לדיקנני דהא מצי הנתבע למנויי אנטלר. והר"י בר יוסף שיחיה מפרש דיש לדחות דהכי פירושא וימנה אנטלר לא שיטעון בשבילו אך שיסדר טענותיו ואין כאן בזוי מלך. ומשני כשנפלה שבועה וכיון שהמלך יצטרך לישבע הוי בזיון המלך ולעולם לא מוקמינן אפוטרופא לדיקנני. וכן פסק ריב"א פרק המפקיד. מהר"י כ"ץ ז"ל. עיין פרק שבועת העדות בהר"ן ז"ל דף ש"ט א'.

לא ניחא ליה דתהוי תרעומת וכו'. וקשה דבלאו האי טעמא נמי מצי לאשתעויי דינא בהדיה דאמר ליה אית לי פסידא בדמפקת מיניה דרוצה אני להעמידה בפני בעל חוב אחר ולתתה לו בחובי ולך פרעתי. וי"ל כגון דאית ליה ארעא אחריתי ויכול ליתנה לבעל חוב אחר ואם לאו משום תרעומת מצי אמר ליה לאו בעל דברים וכו' דמאי פסדת בטריפתי כי בעל חובך לא יטרוף זה הקרקע בחובו הואיל ויש לך קרקע אחרת דבני חורין. כיון דאית ליה ארעא אחריתי היכי מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו. וי"ל כגון שעשאה אפותיקי. מהר"י כ"ץ ז"ל.
וז"ל הרב המאירי ז"ל דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה הן להשביעו הן לטעון עליו שהוא מעכב את חובו בתביעה אחרת שיש לו עליו הן על אי זו טענה שיראה לו לטעון שהלוקח אינו יודע בהם או אינו פקח כמוהו. ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי וכו'. ולפי זה אפשר שהדין כן אף בשכבר טרפה בעל חוב של ראובן שיכול ראובן זה לתבעו בדין על מה שטרפו שלא בדין. יש מתמיהין על פירוש זה שאם כן לענין מכרה באחריות מיהא מה בא ללמדנו ואם מפני שמכל מקום הוצרך להשמיענו כן במכרה שלא באחריות הרי זו בלשון איכא דאמרי נאמרה אלמא שעיקר השמועה היתה למכרה באחריות ומכל מקום הם מפרשים אותה בצדדים אחרים והוא שכבר נתבאר במקומות אחרים שהלוה שעשה שדהו אפותיקי מפורש למלוה יכול הוא לסלקו במעות אבל אם מכרו הרי המלוה בא וטרפו ואין הלוקח יכול לסלקו במעות ופירשו בכאן שאם מכרו ובא המלוה לטרפה רשאי הלוה לומר אני אפרע ואף על פי שהדבר ידוע שאין לו מעות בא ומקבלם מן הלוקח ולא נאמר שאין הלוקח יכול לסלקו אלא כשאין הלוה בכאן או שאינו רוצה לסלקו. ושמועה זו מתפרשת על דרך זו לדעתם וכן פירשוה גדולי המפרשים. ומכאן אני אומר בערב שנשאר אחר מיתת הלוה ואין ליתומים נכסים לפרעו שגובה מן הערב בבינונית כמו שיתבאר במסכת גיטין שיכול הערב ליתן זיבורית ליתומים לפרעו ממנה. ולפירוש זה אין ראוי לגרוס אי מפקת מניה עלאי דידי הדר שהרי הוא אינו חוזר עליו אלא במעות. התבאר גם כן במקומות אחרים שאם לוה ראובן משמעון מנה ויש לו קרקע שוה ק"נ שאין המלוה רשאי לומר תן לי כל הקרקע ואני אחזיר לך המותר אלא חולק הקרקע עמו ונוטל המלוה שני חלקים כשיעור מנה ונשאר השליש ללוה ואפילו לקחו ראובן זה במנה אלא שהשביחו ועמד על ק"נ הואיל ועכשיו מכל מקום שוה ק"נ. ומכל מקום אם היה לראובן קרקע שוה מנה כשיעור חובו ומכרו לאחר והשביחו הלוקח עד ק"נ הרי בעל חוב בא וטורף את כולו ומחזיר המותר ללוקח על צדדים ידועים יתבארו במציעא בע"ה. יש מי שפירשו בכאן שאם המוכר עמו בכאן ורוצה להכניס עצמו במקום הלוקח עושה ומכריחו לחלוק עמו הקרקע ולהעמיד השליש ביד הלוקח לא נאמר שהלוקח אינו רשאי לסלקו אלא כשהמוכר אינו בכאן או שאינו רוצה בכך ושמועה זו מתפרשת על דרך זו לדעתם. יש מפרשים שמועה זו לתועלת הלוה הוא שאם יש לו עליו שבועה ממקום אחר ואינו יכול להשביעו בא עכשיו ונכנס עמו לדין מצד שהוא רוצה ליפרע מנכסים משועבדים או מאיזה צד ואחר כך יגלגל עליו שבועה ממקום אחר ואין זה יכול לומר אין שבועה זו שלך כדי שתגלגל עליה. עד כאן לשונו.

גמרא מה מכר ראשון לשני כל זכות שיש לו וכו'. נ"ל דר"ל דהוי כאלו התנה הלוקח השני עם הראשון באם יבא ב"ח שיתן לו לגבות מהבינונית והזיבורית שנשארו בידו והוי כאלו היו ביד הלוקח שני גם הבינונית והזיבורית ולכך מצי א"ל לבעל חוב זיל לגבי לוקח דאשון וגבי מהבינונית והזיבורית דלא ניחא לן בתקנתא דרבנן:

תוס' ד"ה אבל זבין עידית וזיבורית נראה דאיירי שפיר אפילו שביק בינונית וכו' כוונת התוס' בזה משום שהוקשה להם ל"ל לטעמא דלהכי טרחיה וכו' תיפוק ליה מטעמא דהנחתי לך מקום לגבות כדאמר בתר הכי גבי ואפילו זבין בינונית וכו' היכא דשייר בינונית דכוותה דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות וכ"ש הכא דלא זבין אלא עידיות וזיבורית ושייר בינונית דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות דדינו דבעל חוב הוא בבינונית ומתוך קושיא זו היה עולה על הדעת לדחוק ולפרש דאיירי דלא שביק הבינונית אצל הלוקח ראשון כגון שקודם שלקח הוא מכר הלוקח הראשון הבינונית ואחר כך לקח הוא ממנו העידית והזיבורית וא"כ לא נשאר גבי הלוקח ראשון כלום ולא שייך לומר הנחתי לך מקום לגבות ולכך הוצרך לטעמא דלהכי טרחיה וכו' ולכך קאמרו התוס' נראה דאיירי שפיר אפילו בדשביק בינונית וכו' וק"ל:

גמ' לוקח שני אדעתא דכל זכותא כו' כצ"ל ונ"ב וכן באלפסי:

בד"ה אבל זבין כו' אפילו דשביק בינונית כו'. דאם נפרש דה"ק דוקא ששדה שלקח לוי הוא בינונית אבל אם הוא עידית ושביק זיבורית או זיבורית ושביק עידית אצטריך שפיר טעמא דלהכי דייקא משום לקח זיבורית ושייר עידית דלא מצי למימר מאי מכר ראשון כו' שהרי הראשון לא היה יכול להכריח הבעל חוב ליקח עידית ודו"ק (ג):

תד"ה דינא וכן א"ל דנ"מ שעדיו של בע"ח קרובים לראובן כו'. נ"פ דר"ל עדי קיום וכ"ה להדיא בתוס' כתובות דאילו עדי שטר גופיה ודאי דלשמעון נמי פסולים דהאי שטרא חספא בעלמא הוא:

בגמרא אי הכי בניזקין נמי נימא הכי. ק"ק מנ"ל למקשן להקשות כן בפשיטות דלמא דוקא בב"ח יכול לומר כן לפי שהוא רוצה ליטול יותר מדינו הראוי לו אילו היו כל השדות גבי לוקח לכך יכול לומר אי שתקת ושקלת כדינך אבל גבי נזקין שהוא רוצה ליטול כדינו מנ"ל שיהא יכול לומר כן שיציל עצמו בתחבולה של רמאין להפסיד לחבירו מה שראוי לו עפ"י הדין דאלת"ה לא מצינו לעולם ניזקין גובה מעידית אפילו בני חורין שיכול המזיק להפסיד לניזק ולומר אי שקלת בינונית שקול ואי לאו אמכור העידית ובינונית ותגבה בע"כ מזיבורית שלי שהם בני חורין וא"ל דלא אמרינן כה"ג אלא דוקא מהדרנא שטרא למרא אמרינן אבל מכירה לא אמרינן דשמא לא ירצה הלה ללקחה דהא ליתא דאף מה שאמרו מהדרנא שטרא למריה אין הכוונה על חזרת השטר לבד דודאי מחמת השטר לא תחזור גוף השדה לבעלים אלא צריך למכרה לו ממש מחדש נמצא אם אמרינן בשדה זיבורית מכ"ש שנאמר כן שיכול לומר אמכור שדה עידית ובינונית שלי דקפצי עליה זביני יותר מזיבורית ועוד דעכ"פ הלוקח עצמו יאמר אמכור להמוכר שדה זיבורית שלי ונמצא שלפ"ז לא יכלו ניזקין לגבות עידית לעולם ממשועבדים וזו הסברא אחרונה מצאתי בספר מלחמות להרמב"ן ומחמת זה דחה סברת אי שתקת בשתי ידים ע"ש באריכות ואף אנו נאמר דיינו אם נקיים הסברא היכא שרוצה ליטול יותר מדינו דבזה לא שייכים כל הקושיות אבל לבטל תורת גוביינא מדינו מנ"ל למקשה ונ"ל ליישב דהמקשה בנזקין נמי נימא הכי אין כוונתו על כל הניזקין אבל כוונתו בזה מדקתני בברייתא סתמא כולם נכנסו תחת הבעלים ואוקמינא כגון שלקח עידית באחרונה ואפ"ה קאמר שגובין כ"א כדינו וזימנין דמשכחת לה שאין דינן של ניזקין אצל המוכר בעידית כגון שב"ח מוקדם לו וא"כ כשנשאר עידית באחרונה אצל המוכר לא היה שיעבוד הניזק עליה אלא הב"ח יטלנה כיון שהוא בן חורין ונשאר שיעבוד הניזקין על הבינונית אלא שאח"כ שמכר המוכר גם העידית לאותו הלוקח והוו כולם משועבדים רוצה הניזק לגבות מעידית אע"פ שלא היה שיעבודו בתחילה ומלשון הברייתא משמע שהדין עם הניזק מדלא חילק כמו בסיפא לפי' הריב"א לעיל ע"ז מקשה שפיר דנימא אי שתקת כיון שרוצה להרוויח אצל הלוקח יותר מאצל המוכר כנ"ל ליישב בדוחק אבל מלשון רש"י ותוספות לא משמע כן ועיין בהרא"ש ובס' המלחמות להרמב"ן באריכות ודו"ק ועוד י"ל דהא דמקשה בניזקין נמי נימא הכי היינו למ"ד שיעבודא דרבנן ומדאורייתא לא גבי כלל וא"כ מקשה שפיר דנימא אי שתקת משא"כ למ"ד שיעבודא דאורייתא אין ה"נ דלא מצי למימר אי שתקת לאפקועי מדינא דאורייתא ובזה היה אפשר ליישב מה שלא הביא הרי"ף ז"ל אוקימתא בדיתמי דס"ל שיעבודא דאורייתא כמ"ש באריכות בפ' הניזקין דף נ'. ועוד י"ל דהא דמקשה בניזקין נמי נימא הכי היינו אליבא דרב ששת דוקא דס"ל שילהי פ' שני דייני דבשל עולם הן שמין ומשמע דה"ה לניזקין וא"כ זימנין דשקיל ניזק יותר מדינו כגון שעידית שלו יותר עדיפא מעידית דעלמא ובינונית שלו גריע מעידית דעלמא וא"כ מקשה שפיר אי שתקת משא"כ למאי דקי"ל בשלו הן שמין אין מקום לקושיא זו ובזה נתיישב ג"כ דלא מייתי הרי"ף אוקימתא דביתמי ודו"ק:

בתוספות בד"ה אבל זבן עידית וזיבורית ונראה דאיירי שפיר אפילו דשביק בינונית וכו' כוונתם דודאי בהכי איירי מדקרי לעידית וזיבורית ארעא דלא חזיא לך משמע בדשביק בינונית איירי וע"ז כתבו דלא שייך הכא הטעם דהנחתי לך מקום לגבות ממנו דשמא הב"ח אוהב זיבורית טפי וכו' והיינו לפי מה שפירשו בסמוך דעיקר הטעם דהנחתי לך מקום היינו משום שדינו בע"כ מאיזה בינונית שירצה לוקח ראשון ליתן לו וא"כ כאן לא שייך זה הטעם שהרי אף הלוקח הראשון לא היה יכול לדחותו מזיבורית אם ירצה לוקח טפי פורתא לכך הוצרך לטעמא דזבן ארעא דלא חזיא לך ואף על גב שאם רוצה נוטל זיבורית מ"מ מיקרי ארעא דלא חזי' דסתם בני אדם רוצים יותר בבינונית מזיבורית וק"ל:

בפרש"י בד"ה וקא משתעי דינא וכו' אם יש לו שום תביעה על חובו לומר פרעתיך דקי"ל במסכת שבועות דאף על גב דנקט שטרא וכו' ודאי דלא נעלם מרש"י שאף בלא טענתו מחוייב לישבע נגד הלקוחות שזה פשוט במשנה אלא דעיקר כוונת רש"י ליישב הלשון משתעי דינא בהדיה דלא תקשי שאין שמעון צריך להשיב לראובן כלום כיון ששטר מקויים בידו לכך פרש"י דא"ש שיש לראובן עצמו לטעון פרעתיך אבל לענין הנפקותא ודאי דאיכא טובא כמ"ש התוספות ועוד י"ל דנ"מ לענין שצריך שמעון לישבע בפני ראובן ואולי יתבייש משא"כ אי הוי אמרינן שאין טענת ראובן מזקיקו לשבועה לא היה צריך לישבע בפניו והשתא לפ"ז מצינו למימר דמש"ה הוצרך רש"י לפרש דצריך לישבע אי טעין אישתבע לי וק"ל:

בנזקין נמי נימא הכי. אי בעית למישקל בינונית שקול ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ותשקול זיבורית בע''כ ואמאי יהיב ליה עידית אלא מדלא טעין הכי בע''כ בהכי עסקינן כגון שמת המוכר וכיון שלא הניח קרקע אין היתומים בני פרעון דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ואע''פ שמחזיר להם קרקע הוו להו כיתמי שקנו קרקע לאחר מיתת אביהם ולהכי פריך מנזקין ולא פריך מב''ח דמאי לימא ליה אי שקלת זיבורית שקול ואי לא מהדרנא שטרא למריה ותשקול מיניה מצי א''ל האי לכשתחזיר דהא השתא נמי זיבורית קבעית למפרע לי: הלכך ליכא למימר הכי. לשון קושיא הוא: אלא. להכי לא גבי מעידית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דלוקח: אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי. שקילו כדינייכו: דאמר רבא. במסכת כתובות: מאי כגון זו. על הי מלתא אמר רבא: האי מכלל דאיכא אחריתי לא גרסינן ליה: איני ניזונית. משלך: ואיני עושה. מלאכה דמשום תקנתא דידי דדלמא לא ספקי לי מזונות במעשה ידי תקינו לי רבנן מזונות משלך תחת מעשה ידי בההיא תקנתא לא ניחא לי: פשיטא. בניחותא: מכר לוקח. שלקח עידית באחרונה בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו כו': דהא אחרונה היא. ושיעבודייהו עלה רמיא ובינונית הא לית ליה השתא דמצי למימר גבי מיניה דלא ניחא לי בתקנתא כו': מאי. מי אזלי כולהו בתר לוקח ב' שהרי הוא לקח שיעבודייהו ומלוקח ראשון לא גבו דאמר בעינא בתקנתא דרבנן ועידית דהואי בת חורין בשתי לקוחות הראשונות שלכם היא: ראשון לשני. לוקח ראשון ללוקח שני: כל זכות שתבא לידו. וכיון דאי הואי עידית גבי לוקח ראשון הוה מגבי להו מבינונית בהאי טענה דאמרן אי אפשי בתקנת חכמים השתא נמי אמר להו לוקח שני זילו לגבי לוקח ראשון וגבו בינונית: ומכר שדה אחת ללוי. וההיא שדה בינונית הואי ולא שייר שמעון בינונית אצלו דהכי מפרש לה לקמיה: רצה. מלוי גובה אותה שדה דא''ל שיעבודי שקלת: רצה. משמעון גובה מזיבורית דא''ל את בעל דברים דידי את דשקלת כולהו נכסי דראובן: ולא אמרן. דגובה מלוי: אלא דזבן. לוי בינונית: להכי דייקי. דקדקתי: וקמשתעי דינא בהדיה. דבעל חוב לסלקו מאותו קרקע בדברים אם יש לו לראובן שום תביעה על בעל חובו לומר פרעתיך דקיימא לן במסכת שבועות (דף מא.) דאע''ג דנקיט שטרא אי א''ל אישתבע לי דלא פרעתיך בעי אישתבועי: ולא מצי א''ל. ב''ח לראובן: לאו בעל דברים דידי את. בקרקע זו שכבר יצתה מרשותך ואנא שיעבודי שקילנא: משום דא''ל. ראובן: כי מפקת מיניה עלי הדר. מה שאתה מוציא משמעון יחזור עלי שהרי קבלתי עלי אחריות:

בדיתמי דלאו בני פרעון נינהו. אע''ג שזה מחזיר להם קרקע הוו להו כיתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן דאין בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן ואף על גב דכשגבו קרקע בחובת אביהן אמרינן ביש נוחלין (ב''ב דף קכה.) דבעל חוב חוזר וגובה מהן: רצה מזה גובה ומזה גובה. ואע''ג דאמרינן אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין אפי' הן זיבורית שאני הכא דכולהו משעבדי נינהו: אבל זבן עידית וזיבורית. נראה דאיירי שפיר אפי' דשביק בינונית מ''מ הוצרך טעמא דלהכי טרחי וזביני ארעא דלא חזי לך דלא מצי א''ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו כדאמר בסמוך גבי שביק בינונית דכוותיה דשמא ב''ח אוהב זיבורית טפי מבינונית ובע''כ של שמעון היה יכול ליקח טפי פורתא כדאמרינן לעיל דאמר א''כ נעלת דלת בפני לוין ולא איצטריך לטעמא דלהכי טרחי וזבנא ארעא דלא חזי לך אלא משום דזבן זיבורית אבל משום זבין עידית ושייר זיבורית ובינונית לא איצטריך דכמו שהיה שמעון יכול לדחותו אצל בינונית וזיבורית גם לוי יכול לדחותו דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו: מצי א''ל הנחתי לך מקום לגבות. לאו דוקא קאמר הא לישנא דלא שייך למימר הכי אלא גבי בעלים ולא גבי לוקח ראשון ועיקר טעמא לא הוי אלא משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות כו' והוא היה יכול לדחותו אצל בינונית אחריתי אבל אי לא שביק בינונית דכוותיה לא מצי לדחותו אצל זיבורית דראשון נמי לא היה יכול לדחותו אצל זיבורית דאי משום אי שתקת יאמר לו לכי תהדר: דינא הוא דאזיל ראובן וקא משתעי [דינא בהדיה]. וא''ת מאי נפקא מינה הא כל מה שיכול ראובן לטעון טענינן ליה לשמעון דטענינן ליה ללוקח וכן ליתומים בין פרוע בין מזוייף וצריכי עידי קיום . דאי לאו הכי לא שבקת חיים לכל בריה ובפרק גט פשוט (ב''ב דף קעד:) נמי מוכח כן דקאמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לו לא אמר תנו אין נותנין ומוקי לה בדנקט שטרא אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה משמע דטענינן להו ליתמי מזוייף ובפ''ק דב''מ (דף יד. ד''ה דינא) הארכתי וכן אין לומר דנ''מ שעדיו של ב''ח קרובים לראובן ורחוקים לשמעון דהא לשמעון נמי אין יכולין להעיד כיון דאי טריף ליה משמעון אזל בתר ראובן וכן אם יהיה לשמעון עדים שמעידין זכותו והם קרובים פסולין להעיד אפילו לראובן כיון דיש ריוח לשמעון שמעמיד הקרקע בידו כדמוכח סוף פרק קמא דמכות (דף ז.) גבי אילעא וטוביה קרובים דערב הוו פסיל להו אפילו לגבי לוה ומלוה משום דכי לית ליה ללוה אזל מלוה בתר ערבא א''כ מאי נפקא מיניה ויש לומר דנפקא מיניה לראיה אחרונה כגון שאמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה ולאחר זמן מצא ראיה או עדים דשמעון אין יכול להביאם וראובן שלא אמר אין לי עדים יכול להביאם אי נמי כגון שטוען לבית דין גדול קאזלינא ושמעון לא מצי למטרח כמו ראובן: [ועיין בתוספות ב''מ יד. ד''ה דינא ובכתובות צב: ד''ה דינא]:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד