בבא קמא ח ע"א

עִידִּית וְזִיבּוּרִית נִזָּקִין בְּעִידִּית וּבַעַל חוֹב וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית
קָתָנֵי מִיהָא מְצִיעָא בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית נִזָּקִין וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית וְאִי אָמְרַתְּ בְּשֶׁלּוֹ הֵן שָׁמִין תֵּעָשֶׂה בֵּינוֹנִית שֶׁלּוֹ כְּעִידִּית וְיִדְחֶה בַּעַל חוֹב אֵצֶל זִיבּוּרִית
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ עִידִּית וּמְכָרָהּ
וְכֵן אָמַר רַב חִסְדָּא כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ עִידִּית וּמְכָרָהּ
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא מִדְּקָתָנֵי אַחֲרִיתִי בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית נִזָּקִין בְּבֵינוֹנִית בַּעַל חוֹב וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי
אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ כָּאן שֶׁהָיְתָה לוֹ עִידִּית וּמְכָרָהּ כָּאן שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ עִידִּית וּמְכָרָהּ
וְאִי בָּעֵית אֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ עִידִּית וּמְכָרָהּ וְלָא קַשְׁיָא הָא דְּשָׁוְיָא בֵּינוֹנִית שֶׁלּוֹ כְּעִידִּית דְּעָלְמָא וְכָאן דְּלָא שָׁוְיָא בֵּינוֹנִית שֶׁלּוֹ כְּעִידִּית דְּעָלְמָא
וְאִיבָּעֵית אֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בֵּינוֹנִית שֶׁלּוֹ כְּבֵינוֹנִית דְּעָלְמָא וְהָכָא בְּהָא פְּלִיגִי מָר סָבַר בְּשֶׁלּוֹ הֵן שָׁמִין וּמָר סָבַר בְּשֶׁל עוֹלָם הֵן שָׁמִין
רָבִינָא אָמַר בִּדְעוּלָּא פְּלִיגִי דְּאָמַר עוּלָּא דְּבַר תּוֹרָה בַּעַל חוֹב בְּזִיבּוּרִית שֶׁנֶּאֱמַר בַּחוּץ תַּעֲמוֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל אָדָם לְהוֹצִיא לַחוּץ פָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים וּמָה טַעַם אָמְרוּ בַּעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין
מָר אִית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא דְּעוּלָּא וּמָר לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא דְּעוּלָּא
תָּנוּ רַבָּנַן מָכַר לְאֶחָד אוֹ לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד כּוּלָּן נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים
בְּזֶה אַחַר זֶה כּוּלָּן גּוֹבִין מִן הָאַחֲרוֹן אֵין לוֹ גּוֹבֶה מִשֶּׁלְּפָנָיו אֵין לוֹ גּוֹבֶה מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו
מְכָרָן לְאֶחָד הֵיכִי דָּמֵי
אִילֵימָא בְּבַת אַחַת הַשְׁתָּא לִשְׁלֹשָׁה דְּאִיכָּא לְמֵימַר חַד מִינַּיְיהוּ קָדֵים אָמְרַתְּ כּוּלָּן נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים מְכָרָן לְאֶחָד מִיבַּעְיָא
אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּזֶה אַחַר זֶה
וּמַאי שְׁנָא שְׁלֹשָׁה דְּכֹל חַד וְחַד אָמַר לֵיהּ הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ
הַאי נָמֵי אַכֹּל חַד וְחַד לֵימָא לֵיהּ הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁלָּקַח עִידִּית בָּאַחֲרוֹנָה וְכֵן אָמַר רַב שֵׁשֶׁת כְּגוֹן שֶׁלָּקַח עִידִּית בָּאַחֲרוֹנָה
אִי הָכִי לֵיתוֹ כּוּלְּהוּ וְלִיגְבּוֹ מֵעִידִּית
מִשּׁוּם דְּאָמַר לְהוּ אִי שָׁתְקִיתוּ וְשָׁקְלִיתוּ כְּדִינַיְיכוּ שָׁקְלִיתוּ וְאִי לָא מַהְדַּרְנָא שְׁטָרָא דְּזִיבּוּרִית לְמָרֵיהּ וְשָׁקְלִיתוּ כּוּלְּכוּ מִזִּיבּוּרִית
אִי הָכִי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

ואם היו לו רק קרקעות עידית וזיבורית, ולא היתה לו קרקע בינונית, הרי הנזקין גובים בעידית, כדינם, ובעל חוב וכתובת אשה גובים בזיבורית. כתובת אשה נגבית כדינה, ואילו בעל חוב, היות ומן התורה דינו בזיבורית, ורק רבנן תיקנו שיגבה מן הבינונית משום נעילת דלת, לכן, כשאין למזיק בינונית, לא תיקנו לו חכמים דבר, אלא גובה כדינו, מן התורה. ^[1]

ועתה מפרש רב שמואל בר אבא את קושייתו מהברייתא:

קתני, מיהא, מציעא, בין הדינים ששנתה הברייתא, שנוי באמצע, דין זה: אם היו לו בינונית וזיבורית, הרי נזקין ובעל חוב גובין בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית.

אם תאמר "בשל עולם הן שמין", מובן מדוע נחשב הדבר שלאדם זה יש בינונית, ובעל חוב גובה ממנה, כי הבינונית נאמדת לפי הקרקעות של העולם. ואולם, אי אמרת "בשלו הן שמין", אינו מובן מדוע היא נחשבת כבינונית. שהרי בין שדותיו אין לו שדה טובה ממנה, ואם כן, תעשה בינונית שלו כעידית, למיטב, וייחשב הדבר כמי שיש לו עידית וזיבורית, ורק הנזקין יגבו מהעידית, וידחה בעל חוב אצל הזיבורית. ^[2] כי אין דינו של בעל חוב לגבות מן העידית. ואם בכל זאת מבואר בברייתא שגם הבעל חוב גובה מהבינונית, מוכח כי "בשל עולם הן שמין", ולא כמו שאמר רבי אבא "בשלו הן שמין".

והגמרא מתרצת, ודוחה את הראיה מהברייתא:

לעולם "בשלו הן שמין", אלא הכא במאי עסקינן [כאן מדובר], כגון שהיתה לו עידית, ומכרה. דהיינו, שבשעת ההלואה היתה ללוה קרקע נוספת מעולה מזו, לכן קרקע זו נחשבה אז רק לבינונית, ובאותה שעה נשתעבדה כבר למלוה. ולפיכך, יש למלוה זכות לגבות ממנה אף היום, למרות שעתה אין כבר ללוה שדה טובה ממנה. ^[3]

וכן אמר רב חסדא ליישב, שמדובר כגון שהיתה לו עידית, ומכרה. והגמרא מנסה להוכיח שיש להעמיד כך את הברייתא, כי אחרת תהיה סתירה בין הברייתות:

הכי נמי מסתברא, זה שהעמדנו שהיתה לו עידית ומכרה, מסתבר לומר כך גם מסיבה אחרת, מדקתני בברייתא אחריתי [אחרת]: היו לו רק קרקע בינונית וזיבורית ולא היתה לו עידית, הדין הוא: תשלומי נזקין נגבים בבינונית, בעל חוב וכתובת אשה גובין בזיבורית.

והרי קשיין הברייתות אהדדי, ברייתא זו, הסוברת שבעל חוב גובה באופן כזה מזיבורית, סותרת את הברייתא הקודמת, הסוברת שבעל חוב גובה באופן כזה מבינונית.

אלא לאו, שמע מינה, מוכח שיש לחלק בין הברייתות: כאן מדובר שהיתה לו עידית, ומכרה, ולכן גובה הבעל חוב מהבינונית, כיון שנשתעבדה לו כבר בשעת ההלואה. וכאן בברייתא השניה, מדובר שלא היתה לו עידית ומכרה. ובינונית זו, שהיא ^[4] המעולה שבנכסיו, נחשבת היא לעידית, כי לכולי עלמא "בשלו הן שמין". ולכן אין הבעל חוב גובה ממנה אלא מן הזיבורית.

וממשיכה הגמרא ומתרצת אחרת את הברייתות, וממילא אין כל הוכחה:

ואי בעית אימא, אפשר להעמיד את הברייתות שאידי ואידי, בשתי הברייתות מדובר, שלא היתה לו עידית ומכרה, ולפי כולם "בשל עולם הן שמין". ^[5] ולא קשיא הסתירה בין הברייתות.

כי הא, הברייתא הסוברת שבעל חוב דינו בזיבורית, מדברת באופן דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא. שהיתה הבינונית שלו שווה ברמת חשיבותה כעידית אצל העולם, לכן דינה כעידית, ואין זכותו של הבעל לגבות ממנה, ונדחה אצל הזיבורית.

וכאן, הברייתא הסוברת שבעל חוב בבינונית, מדברת באופן דלא שויא בינונית שלו כעידית דעלמא, שהיתה הבינונית שלו שווה בחשיבותה רק כמו בינונית של העולם, ולא כעידית, ולכן דין הבעל חוב לגבות הימנה.

והגמרא מתרצת בדרך נוספת את הסתירה בין הברייתות:

ואי בעית אימא, אפשר להעמיד את הברייתות באופן שאידי ואידי, בשתי הברייתות מדובר כגון שהיתה בינונית שלו שווה כבינונית דעלמא, וכמו כן, בשתי הברייתות לא מדובר כשהיתה לו עידית ומכרה.

והכא, בהא פליגי, בזאת נחלקו הברייתות: מר סבר, בשלו הן שמין, הברייתא האומרת שבעל חוב דינו בזיבורית, סוברת ש"בשלו הן שמין". ובינונית זו כיון שלא היתה טובה ממנה, נחשבת היא לעידית, ונדחה הבעל חוב לזיבורית. ומר סבר, בשל עולם הן שמין, הברייתא האומרת שבעל חוב בבינונית סוברת ש"בשל עולם הן שמין". לכך הבינונית שלו השווה כבינונית של העולם נחשבת היא לבינונית, והבעל חוב גובה ממנה כדינו. ^[6]

והגמרא מביאה תירוץ נוסף על סתירת הברייתות:

רבינא אמר: ברייתות אלו, בדעולא פליגי, נחלקו במה שאמר עולא.

דאמר עולא: דבר תורה, בעל חוב דינו בזיבורית. שנאמר על אדם הנושה בחברו ובא לגבות חובו ממנו, "בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט [משכון, שאם לא ישלם הלווה את חובו, יגבה את החוב מתוך המשכון], החוצה". הרי שנתנה התורה אפשרות ביד הלווה, לפרוע את חובו כרצונו. שהרי מה דרכו של אדם להוציא לחוץ עבור פרעון חובו? הוי אומר: פחות שבכלים! את הפחות והגרוע. וכך גם כשפורע לו מקרקעו, דרכו לפרוע בזיבורית. ומוכח, שמן התורה בעל חוב גובה מזיבורית. אלא שרבנן תקנו שיגבה מבינונית.

ומה טעם אמרו [תקנו חכמים] שבעל חוב דינו בבינונית? כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, כי אם יפרעו למלווים מן הזיבורית, הם יימנעו מלהלוות את כספם, ותנעל דלת המלווים בפני הלווים.

ובזאת נחלקו הברייתות:

מר, התנא בברייתא האומרת שבעל חוב דינו בבינונית, אית ליה תקנתא דעולא, סובר כעולא, שחכמים תיקנו לבעל חוב שיגבה מן הבינונית.

ומר, התנא בברייתא האומרת שבעל חוב בזיבורית, לית ליה תקנתא דעולא, אינו סובר כעולא, אלא סובר שבעל חוב גובה מזיבורית כדינו מן התורה. ^[7] והגמרא מביאה ברייתא נוספת העוסקת בסדרי גבייה מקרקעות משועבדות:

תנו רבנן: מי שהיה עליו לשלם שלושה חיובים: תשלומי נזק, תשלומי חוב למלווה, ותשלום לכתובת אשה, וברשותו היו שלשת סוגי הקרקעות, עידית, בינונית וזיבורית, ומכר את קרקעותיו, הרי אם מכר כל קרקעותיו לאדם אחד, או שמכר לשלשה בני אדם כאחד, ביום אחד, ונכתבו שלשת שטרי הקנין ביום אחד, כך שאין לאף אחד דין קדימה על חברו, הרי כולן [כל הלקוחות] נכנסו תחת הבעלים. כלומר, דינם הוא כדין הבעלים, ומי שקנה עידית יפרע ממנה לניזק, ומי שלקח בינונית יפרע ממנה לבעל חוב, וקונה הזיבורית יפרע ממנה לאשה את כתובתה.

אבל אם מכרן לשלשה בני אדם בזה אחר זה, כל קרקע ביום אחר, כולן, כל בעלי החוב, הניזק, המלוה, ואשתו הגרושה, גובין את חובן מן הלוקח שקנה אחרון, אפילו אם הקרקע שבידו היא זיבורית. כי הלקוחות שקנו ראשונים, גם אם קנו את העידית והבינונית, יכולים הם לדחות את התובעים, בטענה: הנחתי לך מקום [קרקע] לגבות הימנו אצל המוכר!

כי הדין הוא, שאין נפרעים מנכסים משועבדים [הנמצאים כבר ביד לוקח] במקום שיש נכסים בני חורין [הנמצאים ביד הבעלים], ואפילו אם הנכסים שנשארו הם זיבורית, ואילו התובע הוא ניזק שדינו בעידית, אינו גובה אלא מהם.

וכיון שבשעה שקנו הראשונים את הקרקע, עדיין נשארה קרקע אחרת ביד המוכר, נמצא שחל עיקר דין גביה על קרקע זו, ודין גביה זה נשאר גם אם לבסוף נמכרה אותה קרקע. ^[8]

ואם אין לו לאותו שלקח באחרונה כדי לשלם לשלשתם, גובה משלפניו, משלימים התובעים את גבייתם מהלוקח שקדם לו. ואם אין גם לו כדי החוב, גובה משלפני לפניו, משלימים התובעים את גבייתם מן הלוקח הראשון, ובאופן כזה אינם יכולים לומר "הנחתי מקום", שהרי הקרקע שהשאירו לגבות ממנה אין בה די עבור גביית כולם. ^[9] שואלת הגמרא: זה ששנינו בבריתא, שאם מכרן לאדם אחד נכנס הלוקח תחת הבעלים, היכי דמי? באיזה אופן מדובר?

אילימא בבת אחת, אם נאמר שמדובר שקנאם הלוקח יחד בקניה אחת [בשטר אחד], יקשה, פשיטא! כי השתא לשלשה, דאיכא למימר חד מינייהו קדים, אם כשמכר לשלשה בני אדם ביום אחד, ולמרות שקנייתם היתה בזמנים נפרדים זה בבוקר וזה בערב, ויכול לכאורה הקונה הראשון לומר הנחתי לכם מקום לגבות, עם כל זאת כיון שלא ניכר בשטר המכר מי לקח ראשון, ^[10] אמרת כולן נכנסו תחת הבעלים, כי נחשב שכולם קנו יחד, מכרן לאדם אחד בשטר אחד מבעיא, צריך לומר?! הרי פשיטא הוא שכיון שקנאם יחד אין על שדה אחד שיעבוד יותר מהשניה ולכן כל אחד גובה כדינו. ^[11] אלא פשיטא, שמדובר אף אם מכרן לאחד בשלושה ימים בזה אחר זה, כל שדה ביום אחר, ואם כן קשה: מאי שנא, במה שונה אם מכר לשלשה בזה אחר זה דכל חד וחד אמר ליה, כל אחד מהקונים הראשונים יכולים לומר לתובע: הנחתי לך מקום לגבות ממנו! ולכן באופן שקנה האחרון את הזיבורית אף הניזק גובה ממנה.

הרי האי נמי - אותו אחד שקנה הכל בזה אחר זה אם קנה אחרונה זיבורית, אכל חד וחד לימא ליה, שיאמר לכל אחד מהתובעים: הנחתי לך מקום לגבות ממנו! ויגבו כולן מן הזיבורית שקנה אחרונה, ומדוע אמרינן שאותו אחד נכנס תחת הבעלים וכולן גובין כדינם?

מתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן: כגון שלקח עידית באחרונה, מדובר בברייתא באופן שקנה את העידית אחרונה, ולכן אינו אומר לתובעים "הנחתי לכם מקום לגבות ממנו", שאם כן יגבו כולם מהעידית.

וכן אמר רב ששת ליישב, שמדובר כגון שלקח עידית באחרונה.

והגמרא מקשה על התירוץ:

אי הכי, אם כך, מדוע אכן יגבה כל אחד כדינו, ליתו כולהו וליגבו מעידית, יבואו כולם [גם הבעל חוב והאשה] ויטלו מן העידית, כי היא הרי נשארה האחרונה כנכסים בני חורין, ועליה הוטל איפוא דין גבייתם!? ^[12]

מתרצת הגמרא: הטעם שאין כולם גובין ממנה, משום דאמר להו, הלוקח לתובעים: אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו, אם תשתקו [תוותרו על התביעה] ותטלו כל אחד כדינו, יכולים אתם ליטול, ואולם אי לא אלא תמשיכו לתבוע את העידית, אזי מהדרנא שטרא דזיבורית למריה, אחזיר את השטר של קניית הזיבורית למוכר, ^[13] ועל ידי זה יהא למוכר קרקע בת חורין, ושקליתו כולכו מזיבורית, אזי כולכם תגבו מזיבורית זו, שהרי אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שישנם בני חורין. ^[14]

מקשה הגמרא:

הערות

^[1] כך פירש רש"י. וכוונתו לומר, שכאן לא תיקנו, משום שאין כאן חשש לנעילת דלת. והעירו המפרשים, למה היה צריך לפרש כן, הרי גם אם מדאורייתא דינו בבינונית, מכל מקום כשאין לו, הרי הוא נדחה לזיבורית. רש"ש, ראה שם.

^[2] יש להקשות, למה לא הוכיח מהא דקרי ליה בינונית, ואם בשלו שמין הרי זה עידית. "ויש לומר, דשייך למקרי בינונית כיון דהויא בינונית דעלמא". שיטה מקובצת בשם מהר"י כץ.

^[3] כך פירש רש"י. ונראה מדבריו שהכל תלוי בשעת הלואה, ומה שנקבע אז, לא משתנה אחר כך [וראה כן בשו"ע ובש"ך סימן ק"ב סעיף ד]. והקשו הפוסקים, שבמסכת כתובות קי ב מבואר, שאם היתה לו שדה אחת בשעת הלואה וחל עליה השיעבוד, ואחר כך קנה שדה פחותה ממנה, ממילא זו השניה היא עכשיו הבינונית, וגובה מהשניה ולא מהראשונה, למרות שבשעת הלואה נשתעבדה לו הראשונה. וכתבו הנתיבות המשפט והשער המשפט לחלק, שאם נשתעבד עליו בשעת הלואה מטעם שהיא היתה אז בינונית, שוב אין השיעבוד פוקע על ידי שמכר את העידית, אבל אם השיעבוד היה רק מפאת שלא היתה לו אחרת, אם קנה אחרת משתנה הדין. עוד כתב הנתיבות המשפט, שבאמת יש לומר שהולכים אחר שעת גבייה, ומה שגובה את הבינונית כשמכר הלוה את העידית, כי גם עתה, אחרי מכירת העידית, השדה שהפכה עתה לעידית עומדת היא תחת שיעבודו, שאם ישתדפו שאר נכסים יגבה מהעידית. וכן מטעם דלא כל כמיניה ללוה שיקלקל בידים את שיעבודו שהיה לו בשעת הלואה. אבל אם תשתדף העידית ואיננה, יגבה מן הזיבורית ולא מן הבינונית, למרות שכבר נשתעבדה לו. אמנם הרבה אחרונים חלקו עליו, וכמשמעות דברי רש"י שהעיקר הוא מפני שכבר נשתעבדה בתחילה בזמן ההלואה. ובעיקר דברי רש"י נחלק הים של שלמה, וסובר שגובה מהבינונית רק אם מכרה לשדה העידית לאחר זמן שהוא ראוי לגבות החוב, דהיינו שהגיע זמן הפרעון או סתם הלואה שלושים יום.

^[4] "וקרי ליה בינונית דהוי כבינונית דעלמא" [רבינו פרץ. וראה הערה 2].

^[5] כך מפרש רש"י. וכתב בתוס' הרא"ש [מובא בשיטמ"ק]: "וקשה לי, דלא מצינו בתלמוד 'ואיבעית אימא' כיוצא בזה, דבכל מקום איבעית אימא בא לקיים מה שאמר תחילה. כלומר, אם תרצה תוכל לקיים מה שאמרנו עוד בענין אחר, אבל הכא בא לסתור דברי רב חסדא, דשני לעולם בשלו הן שמין, ולקיים דברי המקשה דבשל עולם הן שמין". והרשב"א הביא הגירסא: "לא. דכולי עלמא בשל עולם הן שמין. ולא קשיא. כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא. כאן שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא". וכתב שהיא הגירסא הנכונה והעולה כהוגן.

^[6] רש"י מביא לישנא אחרינא שהגירסא היא: "אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא", ומדובר כשהיתה לו עידית ומכרה, ובזה נחלקו, הברייתא האומרת שגובה הבעל חוב מבינונית, סוברת שבשלו הן שמין, וכיון שהיתה לו עידית, ובשלו שמין, גובה מהבינונית. ואילו הברייתא האומרת שבעל חוב דינו בזיבורית, סוברת שבשל עולם שמין, וכיון שבעולם הוי כעידית, גובה הבעל חוב מן הזיבורית. ומסיק רש"י שתפוס לשון ראשון. והתוס' היקשו על גירסא זו, כיון שמיירי עד עתה שלא היתה לו עידית ומכרה, הרי ודאי שגם עתה מדובר כן, ואם לא היתה לו עידית, לא שייך לומר שבינונית שלו הוי כעידית דעלמא, שאם כן, מדוע נקראת בינונית? הרי גם אצלו וגם בעולם הוי עידית. ואף אם מיירי שיש לו עתה עידית [שכאן מדובר שלא היתה לו ומכרה, אלא עדיין יש לו], גם תקשה הברייתא האומרת שנזקין ובעל חוב בבינונית. כי ממה נפשך, אם היא סוברת שבשלו שמין, מדוע נזקין בבינונית, הרי יש לו עידית? ואם בשל עולם שמין, מדוע בעל חוב בבינונית, הא הוי כעידית דעלמא. ואולם לרש"י מיירי שהיתה לו עידית ומכרה, ולכן גם נזקין גובה מבינונית, כיון שהעידית נמכרה. [גידולי תרומה שער ד ח"ח או"א].

^[7] כך פירש רש"י. והקשו הראשונים שמשנה היא בגיטין שבעל חוב בבינונית, וכי הברייתא חולקת על זה, ועוד למה אמרינן שנחלקו בעולא, הא נחלקו בדברי המשנה אם בעל חוב בבינונית או לא. וכן היקשו, למה לא נקטה הברייתא בכגון שהיו לו קרקעות עידית, בינונית וזיבורית. לכן התוס' חלקו, ופירשו שאף ברייתא זו סוברת שבעל חוב בבינונית, ונחלקה רק באופן שיש למזיק רק בינונית וזיבורית, כיון שהבינונית היא הטובה שלו, יש חשש שיקפצו וילוו לו כדי לקבלה, וכמו שמבואר בגמרא לגבי עידית, ולכן סוברת ברייתא זו שבאופן כזה גובה מזיבורית [ראה בהערות בחברותא על התוס' בשם רבנו פרץ]. שיטה נוספת מביא הנמו"י בשם הרמ"ה, דכולי עלמא סבירא להו שבשלו הן שמין, ומיירי שהיתה לו עידית ומכרה, נמצא שהשדה הבינונית מקודם בשעת ההלואה היתה בגדר בינונית, ועתה בשעת גבייה היא עידית, לפי שאין לו טובה ממנה. ונחלקו הברייתות אם לקבוע לפי שעת הלואה או לפי שעת גבייה. וזה אמר רבינא, ששאלה זו תלויה בדעולא, כי הסובר שהולכים אחר שעת השיעבוד, דעתו היא שמהתורה בעל חוב בעידית, ורבנן תיקנו בבינונית מחשש שאקפוץ ואלונו. וכיון שקודם שמכר העידית נשתעבדה הבינונית, אין השיעבוד נפקע. ואילו מאן דאמר בעל חוב בזיבורית, ואזיל בתר גוביינא, סובר כעולא שרבנן תיקנו לגבות מבינונית משום נעילת דלת, ותקנו כן רק אם היא בינונית אצלו בשעת גבייה, אבל אם חזרה הקרקע להיות עידית, לא תיקנו חכמים. שיטה נוספת הביאו הראשונים בשם הראב"ד, המפרש נמי דבשלו שמין, ונחלקו הברייתות אם מהתורה דינו בעידית או בזיבורית, אלא שמדובר שלא היתה לו עידית וכלפיו בינונית זו היא עידית, והיא בינונית כלפי עלמא. וברייתא קמייתא סבירא ליה כמאן דאמר דמן התורה דינו בזיבורית ורק חכמים תיקנו בבינונית וכיון דבשלו שמין הוה ליה הבינונית עידית והזיבורית בינונית, לפיכך גובה מזיבורית. ואילו הברייתא השניה סבירא ליה כמאן דאמר דמן התורה דינו בעידית ורק מחשש "שמא יראה וכו"' דינו בבינונית, לפיכך אף דסבירא ליה דבשלו שמין ונחשב כעידית, אעפ"כ גובה הימנה כי באופן כזה לא שייך חשש שמא יראה אדם וכו', ויתן בה את עיניו, כיון דלעולם היא בינונית ומצוי לקנות הרבה כאלו. והאחרונים האריכו בביאור השיטות. ראה בגידולי תרומה שם, ובנחלת דוד.

^[8] בחידושי ר' שמואל סימן ט' מביא כן בשם הדברי משפט. וראה שם בתחילת הסימן שנקט לומר שני דרכים אחרות, האחת, שיש שתי תקנות חכמים נפרדות, אחת שאין נפרעין מנכסים משועבדים, והשנית שיכולים לומר הנחתי. או שהיא תקנה אחת, שמשום שיכול לומר הנחתי, לכן תיקנו שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. ראה שם באורך. וביארו האחרונים, שודאי נשאר השיעבוד על כל הנכסים, והראיה גם מהמשך סוגיין שיכול הלוקח לומר אי אפשי וכו'.

^[9] כתבו התוס', שאם באו בבת אחת אזי סדר גבייתם הוא לפי הקדימה בשטר, כלומר מי שחובו נוצר קודם הוא ראשון לגבות מן האחרון, ויכול לצאת לפי זה, שנזקין יגבה מזיבורית, כגון שהוא הראשון בשטר וגובה מן האחרון שקנה זיבורית, ואילו האשה אם היא השניה תגבה מן הבינונית שנמצא אצל השני וכו'. ואם לא באו בבת אחת, כתב החזו"א [סימן ג' ס"ק י'] שהבא ראשון יכולים לדחותו לאחרון שקנה, ואחר כך כשבא זה שקדם בשטר יכול להוציא ממנו, וזה תלוי בדין בעל חוב שקדם וגבה אם מוציאים ממנו או לא [ראה בשו"ע סימן ק"ד].

^[10] ראין כותבין שעות [בשטר] אלא בירושלים [תוס'].

^[11] משמע מרש"י שאפילו ידעינן שאחד קדם אין נפקא מינה, דכיון שאין ניכר בשטר ממילא הכל חל בזמן אחד. וקשה דזה ניחא לרבי מאיר הסובר עדי חתימה כרתי אבל קיי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי והקנין חל בשעת מסירה, וא"כ יכול הלוקח לומר לו קניתי קודם והנחתי לך מקום. וכתב בספר התרומות, כיון שהכל משועבד, נחשב המלוה לודאי, והלוקח שרוצה להפקיע את שעבודו הוא ספק, ועליו לברר. ויש ראשונים שביארו, כמו שמצאנו שבאישתדוף בני חורין גובה ממשעובדים, והיינו, שכל דין גביה מבני חורין זה רק אם יש אפשרות לגבות מבני חורין, הרי ממילא, כאן, שכל לוקח יכול לדחותו, אי אפשר לגבות כלל מהבני חורין. ולכן יכול לגבות מהמשועבד לו, דהיינו, גם אם הלוקח לקח קודם. והאריכו בזה האחרונים ראה בחידושי הרי"מ ובחידושי הגרש"ש. ולפי זה, אם הלקוחות יביאו עדים שקדמו, יוכלו לדחות את המלוה. ואולם יש ראשונים שמתבאר מהם שגם באופן כזה כולן נכנסו תחת הבעלים. ראה בטור סימן קי"ט ובים של שלמה.

^[12] הרשב"א הקשה, מה היה הסלקא דעתך של רב ששת בתירוצו? ומתרץ, שרב ששת סבר שבאדם אחד שקנה את הכל אפילו בזה אחר זה, יכולים כולם לומר לו שעבודנו נמצא אצלך, וקם הדין כפי שהיה תחילה וכולם גובים כדינם, והגמרא מקשה שיהא דין האחד כדין השלושה ושיגבו כולם מהעידית וכו'. וראה בגרנ"ט ובחי' ר' אריה לייב מה שביארו בדבריו.

^[13] הא דקאמר "מהדרנא", לאו דוקא, לפי שאם היה מחזיר לו השטר, לא נתבטל המקח בשביל זה, אם לא שיקנה השדה בקנין או שימסור לו השטר ויכתוב לו שטר מכירה עליו. הרא"ש. ומתוס' משמע שהכוונה היא, שיכבוש את השטר ויחזיר הזיבורית לבעלים כאילו לא קנה. וראה כן בים של שלמה סימן יד. והרשב"א כתב, שיחזיר את הזיבורית בפרעון החוב. והנחלת דוד מבאר, שסוגייתנו היא כמאן דאמר אותיות נקנות במסירה, ולכן די בכך שמחזיר את השטר, אף דקיי"ל שאותיות לא נקנות במסירה.

^[14] ביאור דין "אי שתיקתו" ראה בהערה הבאה.

היו לו רק עידית וזיבורית — נזקין גובים בעידית, ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית, עד כאן הברייתא.

ומדייק רב שמואל בר אבא: קתני מיהא מציעא [שנה התנא על כל פנים באמצעה של הברייתא] קטע זה: היו לו בינונית וזיבורית, נזקין ובעל חוב גובים בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי בשלו הן שמין, שמעריכים לפי קרקעותיו של המזיק, אם כן תעשה בינונית שלו כעידית, שהרי זה הוא מיטב נכסיו, וידחה בעל חוב אצל זיבורית, שיכול בעל השדה לומר לבעל חובו: הבינונית היא העידית שבנכסיי!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהיתה לו בזמן ההלוואה, כאשר נשתעבדו קרקעותיו, קרקע עידית, ואחר כך מכרה, ובמקרה זה, שכבר נשתעבדה כבינונית לבעל החוב, אינו יכול לומר שהיא עידית שלו, ויידחה את בעל החוב לזיבורית.

ומעירים: וכן אמר רב חסדא בפירוש הדבר: כגון שהיתה לו עידית ומכרה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר מדבר נוסף — מדקתני אחריתי [ממה ששנה בברייתא אחרת] הלכה שונה: היו לו רק בינונית וזיבורית — הנזקין גובים מן הבינונית, ובעל חוב וכתובת אשה מן הזיבורית. ואם כן קשיין אהדדי [קשות הן זו על זו], שהרי בברייתא הראשונה שנינו שאף בעל חוב גובה מן הבינונית, ובברייתא זו שנינו שגובה מזיבורית!

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן], כדרך ליישב את הסתירה ביניהן: כאן בברייתא הראשונה מדובר שהיתה לו עידית בזמן ההלוואה ומכרה ולכן גובה בעל חוב מן הבינונית, כאן שגובה מזיבורית — מדובר שלא היתה לו עידית ומכרה, הרי הבינונית שיש לו היא עידית של נכסיו, וזיבורית שיש לו היא כבינונית, ולכן בעל החוב גובה ממנה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר לסתירה בין הברייתות: אידי ואידי [זה וזה], כלומר, שתי הברייתות, מדברות במקרה שלא היתה לו עידית ומכרה, ולא קשיא [ואינה קשה] סתירה זו, כי הא [זה] בברייתא השניה שגובה בעל חוב מן הזיבורית, מדובר במקרה דשויא [ששווה] בינונית שלו כעידית דעלמא [של הכל] ולכן אין בעל החוב גובה ממנה. וכאן בברייתא הראשונה שגובה בעל חוב מן הבינונית, מדובר שלא שויא [שווה] הבינונית שלו כעידית דעלמא [של הכל] אלא כבינונית אחרת.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר נוסף להבדל בין הברייתות, אידי ואידי [זו וזו] מדברות כגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא [של הכל] והכא בהא פליגי [וכאן באמת בנושא זה הם חלוקים]; מר סבר [חכם זה סבור]: בשלו הן שמין, וכיון שבינונית זו היא המובחרת שבקרקעותיו הריהי כעידית, ולכן גובה בעל חוב מזיבורית. ומר סבר [וחכם זה, בברייתא הראשונה, סבור] בשל עולם הן שמין, ולכן אף שאין לו טובה ממנה, הריהי כבינונית לכל ענין, וגובה ממנה בעל חוב.

רבינא אמר הסבר אחר בסתירה בין הברייתות הללו: שתיהן בדבר שאמר עולא פליגי [חלוקות הן]. שאמר עולא: דבר תורה, כלומר, מעיקר הדין הכתוב בתורה בעל חוב גובה בזיבורית, שנאמר: "בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד, יא), והרי מה דרכו של אדם להוציא לחוץ כשרוצה לתת לעבוט — פחות שבכלים, משמע שאין בעל חוב מקבל בפרעון חובו אלא מן הפחות, מן הזיבורית. ומה טעם אמרו חכמים בעל חוב גובה מן הבינונית — כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, על מנת שלא יימנעו אנשים מלהלוות לעניים, ולכן היטיבו חכמים את תנאי הגבייה של החובות.

מר אית ליה תקנתא [חכם זה בברייתא הראשונה יש לו, מקבל, את תקנת] עולא שיש לדאוג לטובת המלווה, ולכן גובה בעל חוב מבינונית, אף כשאין לו ללווה אלא בינונית וזיבורית בלבד. ומר [והחכם האחר בברייתא השניה] לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את תקנתא [התקנה] של עולא ובעל חוב נוטל כדינו בזיבורית.

א ועוד דנים בנושא הגבייה בהתאם לטיבם של נכסים. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מכר לאחד או לשלשה בני אדם כאחד (ביחד) — כולן, כל הקונים, נכנסו תחת הבעלים, כלומר, כל ההתחייבויות שנשתעבדו להן הקרקעות הללו בגלל הבעלים הקודמים — לניזקין, לבעל חוב ולכתובת אשה — חלות עליהם, והם צריכים לשלם ממה שקנו — בהתאם לטיב הקרקע שקנו, ואחר כך יבואו ויגבו מבעל הקרקע הראשון.

אם מכר את קרקעותיו בזה אחר זה — כולן, כל אלה, שיש להם טענות ותביעות על בעל הקרקעות הראשון — גובין מן, משל, האחרון, שהרי כאשר מכר לראשון הניח מקום לגבות חובות מן הקרקע שנשארה, והשיעבוד חל על הקרקע הפנויה שטרם נמכרה, וכן הלאה. ולפיכך השיעבוד נשאר בקרקע האחרונה שנמכרה אצל הקונה האחרון בלא קשר לטיב הקרקע שקנה. אם אין לו לאחרון כדי פרעון כל החוב — גובה משלפניו, כלומר, מזה שקנה קודם, אין לו — גובה משלפני פניו, כלומר, מזה שקנה ראשון.

ועתה מבררים את תוכן הברייתא: מכרן לאחד היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר כאן]?

אילימא [אם תאמר] שמכר את כל הקרקעות לאיש אחד בבת אחת, אם כן יש לשאול: השתא [עכשיו הרי] כשמכר לשלשה, דאיכא למימר [שיש מקום לומר] חד מינייהו קדים [אחד מהם קודם], שהרי מסתבר שמכר לשלושה לא בבת אחת ממש, ואף שמכרן ביום אחד — יש ביניהם קודם ומאוחר יותר, ובכל זאת אמרת [אומר אתה] כולן נכנסו תחת הבעלים, שאין מדקדקים בכך, אלא כולם כאחד אחראים, מכרן לאחד שהדברים נעשו בבת אחת ממש מיבעיא [נצרכה לומר]?

אלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמדובר כאן שמכר לאחד את הקרקעות בזה אחר זה בתאריכים שונים, האחד מוקדם לאחר.

ואם כן יש לשאול: ומאי שנא [ובמה שונה] אם מכר לשלשה בזה אחר זה, שכל חד וחד [אחד ואחד] מהשניים הראשונים אמר ליה [יכול לומר לו]: מדוע לוקח אתה ממני? הרי הנחתי לך מקום לגבות ממנו, שיכול אתה לגבות חובך ממי שקנה מאוחר יותר.

ואולם האי נמי [זה גם כן] הלוקח האחד, מדוע אומרת הברייתא שנכנס תחת הבעלים ומשלם לכל אחד כראוי לו, עידית לניזקין וכו'? אכל חד וחד [על כל אחד ואחד] שבא לגבות ממנו את החוב — לימא ליה [שיאמר לו]: הנחתי לך מקום לגבות ממנו את חובך מהמוכר שהוא בעל חובך. וקרקע אחרונה שקניתי ממנו זיבורית היתה, וגבה מן הזיבורית!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה מיוחד — כגון שלקח (קנה) אותו קונה עידית של הנכסים באחרונה. ונוח לו לקונה שלא יעמוד על דינו ויטען שהניח קרקע לא קנויה לפרעון החובות (שהרי היא עידית), אלא שיכנס תחת הבעלים וישלם לבעל חוב או לכתובת אשה מן הבינונית או הזיבורית. וכן אמר רב ששת בפירוש הדברים: כגון שלקח עידית באחרונה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שעידית לקח באחרונה — ליתו כולהו וליגבו [שיבואו כולם ויגבו] מעידית, שהרי יכולים הם לומר: קרקע זו קנית אחרונה, ועל קרקע זו נשארו כל השיעבודים!

ומשיבים: משום שיכול אותו אדם דאמר להו [שיאמר להם]: אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו [אם תשתקו ותקחו כדינכם] שבעל חוב יקח מבינונית והכתובה מזיבורית — שקליתו [תקחו], ואי [ואם] לא תרצו, ותעמדו על שלכם שאתם רוצים לקחת מן הקרקע האחרונה העידית — מהדרנא שטרא [אחזיר אני את שטר] הזיבורית למריה [לבעליו] כלומר, אחזיר את הזיבורית למוכר שאתם באים לגבות ממנו, ושקליתו כולכו [ותקחו כולכם] מזיבורית, שהרי במקום שיש לחייב קרקעות שלא נמכרו — ודאי שמהם לוקחים, גם דאם הם זיבורית.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שמפני טענה זו אין גובים מעידית,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If he has only superior-quality and inferior-quality land, damages are paid from the superior-quality land, and payments owed to a creditor and payments of a woman’s marriage contract are made from the inferior-quality land.

The Gemara explains how this baraita poses a challenge: In any event, the baraita teaches in the middle clause: If he owns only intermediate-quality and inferior-quality land, payments for damages and payments owed to a creditor are made from the intermediate-quality land, and payments of a woman’s marriage contract are made from the inferior-quality land. This clause demonstrates that the quality of land is appraised objectively based on the standard of the world at large. The reason for this is that if you say that the court appraises land based on the quality of the land of the one liable for the damage, let his intermediate-quality land be classified as superior-quality land, as that is the best land he owns, and consequently, the creditor should be directed to collect the debt from the inferior-quality land.

The Gemara rejects this: With what are we dealing here? This is a case where at the time the borrower took the loan he also had superior-quality land and he subsequently sold it. Accordingly, no matter how land is appraised, at the time that the loan was given his intermediate-quality land would be classified as being of intermediate quality. Consequently, the creditor’s lien on the borrower’s land, which took effect from the moment the loan was given, takes effect with regard to the intermediate-quality land. Therefore, the creditor retains his right to collect from that land, regardless of the fact that by the time of collection it was the borrower’s best land and at that point could be reclassified as land of superior quality.

And so says Rav Ḥisda: The baraita deals with a case where at the time he took the loan he also had superior-quality land and he subsequently sold it.

The Gemara notes: This too stands to reason, from the fact that another baraita teaches: If a debtor has only intermediate-quality and inferior-quality land, damages are collected from the intermediate-quality land, while payments to a creditor and payments of a woman’s marriage contract are made from the inferior-quality land. These two baraitot are difficult, as they contradict each other. The baraita above teaches that in this case the creditor collects the debt from the intermediate-quality land, whereas this baraita teaches that he collects the debt from the inferior-quality land.

Rather, must one not conclude from it that here, in the baraita above, it is a case where he also had superior-quality land at the time that he took the loan and he subsequently sold it, while there, in the baraita subsequently cited, it is a case where he did not have superior-quality land and he did not sell it. In such a case, since his intermediate-quality land was his best land, it is classified as superior-quality land and accordingly, no lien took effect with regard to it.

And if you wish, say instead that the contradiction between the baraitot can be resolved differently: Both this baraita and that baraita concern cases where the borrower did not have superior-quality land and sell it. And it is not difficult because this second baraita concerns a case where his intermediate-quality land is equivalent in quality to the superior-quality land of the world at large; therefore, it is classified as superior-quality land and the creditor has no right to collect from it. And here, the first baraita concerns a case in which his intermediate-quality land is not equivalent in quality to the superior-quality land of the world at large but is similar to the intermediate-quality land of the world at large; consequently, the creditor has a claim to it.

And if you wish, say instead: Both this baraita and that baraita concern a case where the borrower’s intermediate-quality land, which is the best land he owns, is equivalent in quality to the intermediate-quality land of the world at large, and here, the baraitot disagree about this: One Sage, the tanna of the second baraita, holds that the court appraises the debtor’s land based on the quality of his other land, so that his best land is classified as superior-quality land and the creditor has no claim on it. And the other Sage, the tanna of the first baraita, holds that the court appraises the debtor’s land based on the quality of land in the world at large, so that his land is classified as intermediate-quality land and the creditor is entitled to claim it.

Ravina said: Another resolution to the contradiction between the baraitot is that the baraitot disagree with regard to the opinion of Ulla, as Ulla says: By Torah law, a creditor collects from inferior-quality land, as it is stated: “You shall stand outside, and the man you have a claim against will bring his collateral out to you” (Deuteronomy 24:11). One can infer: What item would a person typically choose to bring out for use as collateral and potential payment? Certainly it is the most inferior of his utensils. The verse thereby indicates that a creditor collects from inferior-quality land. But if so, for what reason did the Sages say that a creditor collects from intermediate-quality land? They instituted this ordinance so as not to lock the door in the face of potential borrowers, as, if creditors were limited to collecting from inferior-quality land they would be hesitant to offer loans in the first place.

Ravina explains: One Sage, the tanna of the first baraita, is of the opinion that the ruling is in accordance with the ordinance cited by Ulla that a creditor collects from intermediate-quality land. And the other Sage, the tanna of the second baraita, is not of the opinion that the ruling is in accordance with the ordinance cited by Ulla, so the creditor has a right to collect from only inferior-quality land, in accordance with Torah law.

§ The Sages taught in the Tosefta (Ketubot 12:3): If one owes money to pay damages, repay a loan, and pay a woman’s marriage contract, and he owns inferior-quality, intermediate-quality, and superior-quality land, and he sells all of his land, then if he sold all of the land to one person or to three people simultaneously, all the buyers replace the land’s prior owner with regard to repayment of his debts. At the time when each debt was created, each creditor gained a lien on the plots of the debtor’s land, from which they have a right to collect. As a lien remains in effect even if the land is sold, then even after the sale, each creditor can collect from the plots of land upon which they have a lien. Accordingly, damages are collected from the superior-quality land, the loan is repaid from the intermediate-quality land, and the marriage contract is paid from the inferior-quality land.

If he sold his plots of land one after the other, all the creditors collect from the last buyer, regardless of the quality of the land he purchased. If that buyer does not have sufficient land purchased from the debtor to pay all the debts, the creditors take the land he has and collect the remaining sums from the one who purchased land before him, and if he also does not have sufficient land, they collect the rest from the one before the one before him, i.e., the first buyer. The Sages instituted that creditors may not collect from land that a debtor sold, even though it is technically still liened to them, as long as the debtor still has sufficient means with which to repay the debt (see Gittin 48b). Accordingly, after the sale of the first plot of land, the creditors’ rights to collect are restricted to the land that remains in the possession of the debtor, and consequently they gain a lien on it, irrespective of its quality. Therefore, even if that land is subsequently sold, their rights to collect are restricted to that land, and only if the value of that land is insufficient to cover the cost of the debt may they utilize the original liens they had on the plots of land that were sold first.

The Gemara clarifies: With regard to the first case in the baraita, where he sold all the land to one person, what are the circumstances?

If we say that he simultaneously sold all of the land to one person, that is difficult. Now that the baraita teaches that if he sold the land to three different people simultaneously, where it is possible to say that the sale to one of them preceded the other sales, yet you say the halakha is that all the buyers replace the land’s prior owner equally, and the possibility that one might have proceeded the other is disregarded, is it necessary to teach that the halakha is the same in a case where all the plots of land were simultaneously sold to one person?

Rather, it is obvious that the baraita is referring to a case where the plots of land were sold one after the other.

The Gemara asks: But what is different about the latter clause of the baraita, where the plots of land were sold to three buyers, one after the other, and the creditors collect only from the last buyer? It is different in that each one of the first two buyers can say to any creditor who tries to seize the land they purchased: Do not collect my land, as I left a place for you, a plot of land in the debtor’s possession, from which to collect. In other words, when the first two buyers purchased their land a plot of land remained with the debtor, and therefore the creditor’s rights of collection are restricted to that land.

The Gemara continues its question: In this case as well, where all the plots of land were sold to a single buyer, with regard to each one of the first two plots of land that were sold, let the buyer say to any creditor who tries to collect: With my purchase of the first two plots of land, I left a place for you, a plot of land in the debtor’s possession, from which to collect. Therefore, even though the debtor subsequently sold the buyer all of the land, the creditor’s rights of collection are restricted to the last plot of land the debtor sold the buyer, irrespective of its quality. Why then does the baraita rule that in this case each creditor collects from the land that was originally liened to him?

The Gemara explains: With what are we dealing here? This is a case where the individual buyer purchased the superior-quality land last. Accordingly, the buyer is satisfied with allowing each creditor to collect from the land that was previously liened to him, rather than having them each collect from the superior-quality land. And so says Rav Sheshet: It is a case where the individual buyer purchased the superior-quality land last.

The Gemara asks: If that is so, let them all come and collect from the superior-quality land, as their rights to collect should be restricted to it, since it was purchased last.

The Gemara answers: Because he can say the following threat to them: If you are silent and do not insist on collecting from the superior-quality land, and take the land of a quality that is due to you according to your standard legal rights, as in a case where you collect directly from the debtor, i.e., the injured party will collect from the superior-quality land, the creditor from the intermediate-quality land, and the woman will collect her marriage contract from the inferior-quality land, then take that land and I will allow you to do so. But if not, and you insist on taking the superior-quality land that I purchased last, then I will return the bill of sale of the inferior-quality land to its prior owner, i.e., the debtor, and you will all be forced to collect from the inferior-quality land, because whenever the debtor has land in his possession you are able to collect the debts only from him.

The Gemara asks: If so, that this is the reason for the ruling in the baraita,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופרקי' כגון דהוה ליה עידית ומכרה ותנן אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין וכו'.

ואמרי' הכי נמי מסתברא דתניא אחריתי בינונית וזיבורית נזיקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית קשיין אהדדי כו' ופשוטה היא.

רבינא אמר בדעולא קמפלגי דאמר דבר תורה בעל חוב בזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד וכו' מה דרכו של לוה להוציא פחות שבכלים. ומה טעם אמרו בעל חוב בבינונית שלא לנעול דלת בפני לוין. האי תנא דקתני בעל חוב בבינונית אית ליה דעולא והאי דקתני בעל חוב בזיבורית לית ליה דעולא.

ת"ר מכרן לאחד או לשלשה כו' היו לו עידית ובינונית וזיבורית ומכרן לאחד או לשלשה כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים מגבין לנזקין מן העידית ולבעל חוב בבינונית ולכתובת אשה בזיבורית ואקשי' אמאי נימא הנחתי לך מקום לגבות ממנו ופרק' כגון שלקח עידית באחרונה והיינו טעמא דלא גבו כולהו מן העידית משום דאמר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שפיר ואי לא מהדרנא זיבורית למריה ואמינא לכו הנחתי לכם מקום לגבות ממנו ושקליתו כולהו מן הזיבורית.

לא דכ"ע בשל עולם הן שמין ולא קשיא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא כאן שהיתה בינונית שלו כעדית דעלמא. הכי גרסינן, ויש נסחאות אחרות וזו הנכונה והעולה כהוגן:<b> רבינא אמר דכ"ע בשל עולם הן שמין והכא בדעולא קא מיפלגי וכו' מר אית ליה דעולא ומר לית ליה דעולא. אית ספרים דגרסי הכי ויש מי שפירש לגירסא זו דכ"ע בשל עולם הן שמין וכגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא והא דתניא ניזקין בבינונית וב"ח (וכתובות) [וכתובת] אשה בזיבורית לית ליה תקנתא דעולא דהא כי תקינו רבנן בעל חוב בבינונית הני מילי היכי דאית ליה עידית ובינונית וזיבורית (לחודייהו) דקיימא עידית קמיה אבל בדלית ליה אלא זבורית ובינונית לחודייהו לא תקינו רבנן.

והראב"ד ז"ל הקשה שאין (כן לשון) [בלשון] הגמרא מר אית ליה תקנתא דעולא אלא מר אית ליה דעולא ועוד כי התקנה לא היתה דעולא אלא מן המשנה וכדתנן בפרק הניזקין (גיטין מח, ב) ועולא לא בא אלא לפרש כי דבר תורה (לזיבורית) [בזיבורית] ועוד קשה דאנן קי"ל דבשלו שמין כרב נחמן דאמר הכי בכתובות (קי, א) ואיך נפרש דברי רבינא דהוא בתרא דלא כהלכתא והוא ז"ל פירש דה"ג דכ"ע בשלו הן שמין והכא בשלא היתה לו עידית מעולם ובדעולא קא מיפלגי מ"ד ב"ח בזיבורית אית ליה דעולא וכיון דנעשית אצלו בינונית כעידית מוקמינן ליה מדאורייתא א"נ אתקנתא דהא זיבורית (ואילו) [אצלו] נעשית בינונית. ומ"ד ב"ח בבינונית לית ליה דעולא אלא אית ליה דר' שמעון דאמר בגטין בריש פרק הניזקין (גיטין מט, ב) מפני מה אמרה תורה ב"ח בבינונית כלומר אע"פ שהיה ראוי לגבות מן העידית מפני שגמל עמו חסד אלא שלא יראה אדם שדה נאה לחברו ויאמר אלך ואלונו כדי שאגבנו בחובי הלכך אע"פ שזה נעשית לו הבינונית כעידית גובה ממנה שאין כאן חששא דאקפוץ ואלונו שהרי עידית כזו מצויה הרבה לקנות ואוקימנא ליה אדיני' וקי"ל כעולא דרבא דהוא בתרא סבירא ליה כותיה בפרק הנזקין (גיטין נ, א) והלכך ב"ח בזיבורית כן כתב הרב ז"ל.

מה דרכו של עני להוציא פחות שבכלים. וא"ת והא אמרינן כל מילי מיטב הוא ואפילו סובין וי"ל כיון דאמר רחמנא יוציא עליך ודרכו להוציא פחות שבכלים כאן הודיעך שאם מגביהו קרקע אף מגביהו איזו מהן שירצה ואפילו מזיבורית.

מדאמרינן: מכרן לאחד או לשלשה בני אדם כאחד כלן נכנסו תחת הבעלים. כלומר ובניזקין בעידית וב"ח בבינונית וכתובות אשה בזיבורית איכא למידק מן הלקוחות היכי גובה והא מלוה על פה הוא ואינו גובה מן המשועבדין וי"ל כגון שעמדו בדין קודם שמכר דהעמדה בדין כשטר דמי' א"נ י"ל דניזקין איתנהו טפי ממלוה גובין אפילו ממשועבדין למ"ד שעבודא דאורייתא ואנן קי"ל הכי. ועוד נ"ל ראיה מדאמרינן לקמן בפרק המניח (בבא קמא לג, ב) גבי שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים האי נמי קלא אית ליה דכיון דנגח תורא נגחנא קרו ליה וכיון שכן אגב האי קלא נפיק למה שהזיק.

אין לו גובה מלפניו. אמר ריב"א ז"ל שאם באו כולם בבת א' כל הקודם בשטר גובה מן האחרון ופעמים שהנזקין גובה מן הזבורית וכתובת אשה מן העידית כיצד הרי שהיו הניזקין קודמין וכתובת אשה מאוחרת ומכר עידית ושייר זיבורית ואח"כ מכר זבורית הלכך ניזקין הקודמין גובה מן הזיבורית שבאחרונה וכתובה המאוחרת מן העידית.

השתא מכר לג' דאיכא למימר דחד מנייהו קדים וכו'. קשיא לי כיון דכלהו שטרי נפקי מחד יומא האיך אפשר לומר דחד מנייהו קדים (וכו') דהא אפילו כתב ומסר לאחד בבקר וכתב ומסר לשני בערב כולן לא קנו עד סוף היום לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכדאיתא בפרק מי שהי' נשוי (צד, א,ב) ומ"מ (כדעת) [לדעת] מי שפוסק אפי' בשאר שטרות עדי מסירה כרתי משכחת לה דדלמא כתב ומסר לאחד בבקר ולאחד בערב וכדאיתא נמי התם בפרק מי שהיה נשוי אבל לדעת הפוסקים כר' מאיר בשאר שטרות וכר' אלעזר בגטין לבד היכי משכחת לה וי"ל בשטרי אקנייתא דלכ"ע משעת קנין קנו.

וכן אמר רב ששת בשקנה עידית באחרונה. קשיא לי היכי אפשר לאוקמא ברייתא בהכין דא"כ כולן גובין מן האחרונה וכ"ת דהא דהדר אקשי עליה הכי וכדאמר ליתו כולהו וליגבי מן העידית מ"מ רב ששת (דקרי לה מאי קרי לה) [ודקארי ליה מאי קארי ליה] ועוד דמשמע דאכתי אתי לאוקמי להאי פירוקא מדקאמר משום דאמר להו אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא לשטרא דזיבורית למאריה ואזליתו ושקליתו כלהו מזבורית ואי איתא אכתי ברייתא דקתני כולן נכנסו תחת הבעלים היכי משכחת לה וברייתא דינא קתני ולא פשרה ומסתברא לי דרב ששת סבר דכל שמכר לאחר ואפילו בזה אחר זה יכולין כולן לומר לו שעבודן גבי דידך הוא אקם דינא בהדך כדמעיקרא והלכך מדינא כולן גובין כדינן אלא למאי דאקשינן (מדיליה) [מדיניה] דחד כדינא דתלתא ולגבו כלהו מן העידית שבאחרונה ולבטל דינייהו קמא קאמר ליה אלו באו לבטל דינא קמא ולשקול (מי שקלי) טפי מדינייהו אדרבה מצי למימר להו כיון דלא ניחא לכו בדינא קמא אף אנא מהדרנא שטרא דזבורית למאריה ולא קאמר אהדר שטריה למרייהו כדאמר גבי ממי שאבדה לו דרך שדהו (קט, ב) והכא נמי הול"ל הכא דבהכי מיתוקמא טפי שפיר ברייתא וכדבעי לוקח נמי לאגבינהו לכלהו כדיניהו (קמאי) [קמא] אלא דמלתא בעלמא הוא דקאמר להו אי בעיתו למישקל טפי מדינייכו אהדר שטר זבורית ושקליתו בפחות מדינייכו והדר אקשי הא ודאי לא אפשר לאוקמי ברייתא בהכי דאי איתיה למוכר ומצי לוקח למהדר שטרא למאריה ודאי לא שקלו כלהו אלא מזבורית כאלו אהדר שטריה למאריה אלא ברייתא לא מיתוקמא לעולם בדאיתי' למוכר אלא בדשכיב ושביק יתמי דלא מצי למימר הכי והדרא קושיא לדוכתא דאקשי מאי שנא לשלשה ומאי שנא לחד כנ"ל, ואפשר דדיניה דרב ששת דינא דלא אפשר ליה ללוקח לגרוע דינייהו בטענה מהדרנא שטרא למריה דלא אשכחן (לה) [ליה] בעלמא אלא לאוקמי דינא ולא לגרועי וכן גבי מי שאבד לו דרך שדהו בחד דאתי מכח ארבעה דכי אמר לי ללוקח ארעאי גבי דידן היא מהדר ליה לוקח מאי אפסדתיך אי לא שתקת מהדרנא שטרי למרייהו ותיקום דינך וברייתא לרב ששת שפיר מיתוקמא בהכין אלא דמאן דדחי ליה סבר דאפילו לגרועי דינייהו מצי אמר וכמ"ד הדר דינא ואפילו תמצא לומר דקי"ל כרב ששת וכמ"ד קם דינא אפ"ה מקשי' כעין הניחא למ"ד קם דינא אלא למ"ד הדר דינא וכדבעינן לאוקמי פלוגתייהו כאדמון וחכמים בפרק החולץ (יבמות לז, ב) וכן פליגי בה אמוראי התם מאי איכא למימר ובהאי נמי מיתרצא ההיא דאמר רבא לקמן בראובן שמכר שדה לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי דאי לא אמרינן הכי אף ההיא דרבא לית לה אוקימתא אלא דוקא בדיתמי כמו שאכתוב.

הא דקאמר: אי הכי בנזיקין נמי נימא הכי. לאו דוקא אלא לב"ח נמי מצי לדחויי (הכא) [הכי] לגרועי מדיניה דלא ליגבי ולא מצי ב"ח למימר ליה לכי (מהדר) [תהדר] דהשתא נמי מגרעת לי ולא יהבת לי אלא זיבורית דכל היכא דמצי למיהדר דיניה כאלו אהדר וכההוא דמי שאבדה לו דרך שדהו דלא מצי למימר ליה לכי תהדר והכא דקאמר אי הכי ניזקין נמי לרבותא נקטיה לומר דאפילו למי שדינו ליטול מן העידין יכול לדחות אצל זיבורית בטענה זו כ"ש לב"ח וכ"ש לאשה וא"נ משום דמעידית סלקינן (דדיינינן נזיקין) [דדינא דנזיקין] מיניה ומיני הוה בעי לוקח למיהב להו קאמר ליה אי הכי אפילו הנזקין לידחייה בטענה זו.

מעתה מי שהיו עליו נזקין ובעל חוב וכתבת אשה והיו לו עדית ובינונית וזבורית ניזקין נוטלין בעדית שלו ובעל חוב בבינונית שלו וכתבת אשה בזבורית שלו כמו שבארנו לא היה לו אלא עדית כלם נוטלין מן העדית ואין ממתינין לו עד שיקח וכן לא היה לו אלא בינונית כלן נוטלין מן הבינונית וכן אם לא היה לו אלא זבורית כלן נוטלין מן הזבורית ואין מחייבין אותו ליקח היו לו עדית ובינונית נזקין בעדית ובעל חוב וכתבת אשה בבינונית:

היו לו בינונית וזבורית ניזקין בבינונית ובעל חוב וכתבת אשה בזבורית שאף הבעל חוב בדין תורה ראוי היה בזבורית שנא' בחוץ תעמוד וגו' ומה דרכו של בעל הבית להוציא פחות שבכלים ולא אמרו בבינונית אלא שלא תנעול דלת בפני לווין ומאחר שאין כאן אלא בינונית וזבורית אף הוא נוטל בזבורית ואין כאן נעילת דלת אחר שאין לו אלא בינונית וזבורית ועל זה אמרו רבינא אמר לעולם בשלו הם שמין ובדעולא קא מיפלגי מר אית ליה דעולא דדבר תורה בעל חוב בזבורית:

וגדולי הגאונים פסקו שבעל חוב בבינונית מפני שהם סוברים שמן התורה בעל חוב בעדית וחכמים הורידוהו לבינונית שלא יהא אדם קופץ להלואה מתוך חמדתו לשדה חברו וכמו שפסקוה גדולי הפוסקים במסכת גיטין והילכך אף בזו בבינונית ועל זה אמרו דלית ליה דעולא ומ"מ גדולי המפרשים נוטים בה לדברינו ולדברי כלם אין צריך לומר שאם היו לו עדית וזבורית שהניזקין בעדית ובעל חוב וכתובת אשה בזבורית:

ולגדולי המחברים ראיתי שפסקו בבינונית וזבורית שדינו של בעל חוב בבינונית אע"פ שפסקו שדבר תורה בזבורית נראה שהם מפרשים כאן דמאן דאמר מבינונית קא גבי אית ליה דעולא כלומר אית ליה דתקנתא דעולא שייכא אף בבינונית וזבורית דכמה בני אדם אין להם אלא שני מיני קרקע ר"ל בינונית וזבורית ואי לא גבי מבינונית איכא נעילת דלת ומאן דאמר בזבורית סבר דתקנתא דעולא לא שייכא אלא לרובא דעלמא דאית להו כולהו גווני דארעא אבל דלית ליה אלא בינונית וזבורית לא שייכא תקנתא דמילתא דלא שכיחא ולא עבדו בה רבנן תקנתא כך נראה לי בפירושה לפי דעת גדולי המחברים וראיה אצלי לפירוש זה שאם כפירוש שפרשנו תחלה היה לו לומר מר סבירא ליה כעולא דאמר דבר תורה בזבורית ומר סבירא ליה כר' שמעון דפליג בפרק הנזקין ואמר דבר תורה בעידית אלא שהעקר כפירוש זה שנתחדש לנו:

ולענין ביאור בגוף דבריו של עולא מה ראיה מקרא דבחוץ תעמוד שיהא גובה מן הקרקע בזבורית והא קרא במטלטלי כתיב ובמטלטלי כל מידי מיטב הוא תדע שאין לומר מיטב הוא אלא בפרעון שיכול למכרו ואי לא מזדבן הכא מזדבן הכא אבל קרא במשכון כתיב שאינו עומד לימכר ואין לומר בפחות שבו שהוא מיטב וזהו שאמרו בתלמוד המערב למדו הקרקעות מן המשכונות:

כתבו הגאונים שכל שיש ללוה עדית במקומו ובינונית במקום אחר מגבהו מעידית שבמקומו ואינו דוחהו לבינונית שבמקום אחר:

מה שביארנו לדעת ראשון בבינונית וזבורית שהבעל חוב נוטל בזבורית לא סוף דבר שלא היה לו עדית מעולם ר"ל אחר שלוה אלא אף אם היה לו עדית אחר שלוה שנמצאת בינונית זו משועבדת למלוה ומכרה אנו אומרין כן הואיל ועכשיו מ"מ אין לו עדית וכל שאנו מזכירין לשון זבורית פירושו ארץ שעושה פירות אבל כל שאינה ראויה לעבודה אינה בכלל זה כלל:

מי שהיו עליו נזקים ובעל חוב וכתבת אשה והיו לו עדית ובינונית וזבורית ומכרן לשלשה בני אדם כאחד שלא נמצא אחד מהם קודם לחברו שיוכל לומר הנחתי לך מקום הרי שלשתן נכנסים תחת הבעלים לגבות מהם כדרך שהיו גובים מן המוכר ניזקין מזה שלקח העדית ובעל חוב מזה שלקח הבינונית והאשה מזה שלקח הזבורית ופרשוה גדולי הרבנים אע"פ שאי אפשר בלא קדימת שעה הואיל ולא נזכר בשטרות מי הוא הקודם ולמדו רבים מדבריהם שאף בזה אחר זה כל שאין קדימת אחד מהם נכרת כך הוא הדין כגון שאין זמן בשטרות או שכתוב בכלן בניסן סתמא ומכל מקום עיקר הדברים דדוקא בששטרי המכירה ביום אחד ובמקום שאין כותבין שעות שנמצאו כלם שוים אפי' נתבררה שעת הקדימה אלא היה בה קנין שבודאי משעת הקנין קנה והרי בשני שטרות היוצאים ביום אחד אמרו כתובות צ"ד א' חולקין או שודא דדייני ובזו אם מדין חלוקה אם מדין שודא מעמידין אותם על חזקתם וגובה כל אחד כדינו אבל בניסן סתמא או שאין זמן בשטרות כלם נדחין דזיל הכא מדחי ליה לומר אני ראשון והנחתי לך מקום וזיל הכא וכו' עד שיביא ראיה אי זה מאוחר ויטרוף הימנו וראיה לזה ממעשה האמור בגמ' כתובות בהנהו תרי שטרי דחד כתוב ביה בחמשה בניסן וחד כתוב ביה בניסן סתמא וזו שבכאן בשכלן ביום אחד ולא נתבררה הקדימה ולפיכך כלם נוטלין כדינן:

ואע"פ שהניזקין מיהא מלוה על פה היא ואינה טורפת ממשעבדי פרשוה כשעמד בדין בשעת המכירה או שמא ניזקין קלא אית להו טפי משטרא וגבי ממשעבדי או שמא מלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמיא:

מכרה להם בזה אחר זה לזה באחד בניסן ולזה בשני לו ולזה בשלישי כלם גובין מן האחרון שהרי הראשונים אומרים הנחתי לך מקום ואם היה זבורית אחרון אף הניזק אינו גובה אלא ממנו ואפילו נמכר הזבורית אחר כן ושמא תאמר נזקין מיהא יגבו מעדית אע"פ שכשנמכר העדית נשאר שם זבורית ואין נפרעין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין שהרי אף ביתומים אמרו שאין נפרעין מהם אלא מזבורית ואעפ"כ ניזקין גובין מהם מן העדית הואיל ודינם מן התורה בעדית וכן חוב שיש בו שבח ר"ל שהותנה בשטר שיגבה מן העדית כמו שהתבאר בחמשי של גיטין וא"כ אף בלקוחות נאמר כן אין זה כלום שהיתומים יורשים הם ויורש כרעיה דאבוה הוא וראוי לפרוע חוב אביו מן הדין ומאחר שהכל ברשותם דין הוא שיפרעו מן העדית הן ניזק הן בעל חוב שיש בשטרו שבח אבל לוקח שלא הלוו לו כלום אף הניזק אינו נפרע ממנו במקום שיש בני חורין אלא מן הזבורית שהוא אחרון ואם לקח העדית אחרון אף כתבת אשה גובה הימנו וזהו שאמרו ברביעי של גיטין העושה שדהו אפותיקי ומכרה גובה משאר נכסים ואפילו היה האפותיקי בינונית ושאר הנכסים זבורית ויש חולקין לומר שהניזק גובה מן העדית אף מן הלקוחות ואף במקום בני חרי וזה שאמרו כאן גובין מן האחרון אף מן הזבורית הם מעמידין אותה שלא כהלכה כדעת ר' ישמעאל שאמר בדניזק שיימינן וכגון שעידית של ניזק כזבורית דמזיק שהיה הדין לשום בשל ניזק ותקנו לנזיקין לשום בשל מזיק אף לר' ישמעאל בדרך זה ובמקום לקוחות העמידוה על דין תורה וכן זו של אפותיקי מפרשים אותה בשהאפותיקי ושאר הנכסים שוים ואינן אלא דברי נבואות דחויות מאליהן שהרי הברייתות הן זו שבכאן הן זו של אפותיקי סתם נאמרו אלא שכלן גובין מן האחרון אפילו מן הזיבורית:

אין לאחרון שיעור שיספיק המוקדם גובה הימנו כמה שאפשר לו והנשאר וכן האחרים גובין משלפניו ואם עדין אינו מספיק גובין משלפני פניו ופרשו בתוספות שכל שבאו שלשתן כאחד כל הקודם גובה משל אחרון תחלה אפילו היה הניזק קודם וכתבה אחרונה כל שבאו כאחד גובה הנזק תחלה מן הזבורית שנמכר אחרון והאשה מן העדית אם לא הספיקו האחרונים והוזקקה לחזור לשלפניהם ואין הניזקין יכולים לומר מאחר שאנו נוטלים את הכל יחזור כל אחד לדינו ויש מפרשים שאם כל הקרקעות צריכים לטירפת שלשתם חוזרין לדינם אבל כל שנשאר מהם ביד הלוקחים גובין לפי קדימתם על הדרך שביארנו אחר שבאו כלם כאחד שאם אין באים כאחד נפרע זה שבא עכשו מן האחרון ואין משגיחין לאותם שאין תובעים ולכשיתבעו נחזירם למה שראוי מן הדין:

מכרן לאחר אם בבת אחת כגון בשטר אחד או ביום אחד שלא הובררו בשעות אין צריך לומר שהוא נכנס תחת הבעלים לפרוע לכל אחד כדינו אבל אם מכרם לו בזה אחר זה יום אחר יום אם לקח זבורית באחרונה כלם נדחים אצל הזיבורית שאף הוא יש לו על עצמו דין הנחתי לך מקום אבל אם לקח עדית באחרונה בזה נשתנה הדין והוא שאם הלוה שמכר קיים יראה מן הסוגיא שהוא יכול להוריד את הניזק לבינונית אע"פ שלקח העדית אחרון שאומר לו אי שתקת שתקת כלומר ותטול מן הבינונית ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה עד שתהא אותה הזבורית אצלו בני חרי ותדחה אצל הזיבורית ואע"פ שאין אותיות נקנות במסירה אין הכונה חזרת השטר לבד אלא הקנאה במתנה או מכירה ומצד שכבר היתה שלו ושהוא מחזיר לו עם הקנאתו שטר המכר הוא אומרה בלשון מהדרנא והוא הדין שאם לא לקח הוא זבורית מצי אמר יהבנא ליה מדילי שבכל צד שיבאו לו נכסים בני חורין המלוה נפקע מן המשועבדים ומתוך כך אף בלא הקנאה דוחהו לבינונית אבל אינו מוריד בעל חוב לזיבורית מטעם מהדרנא וכו' ואף הוא טוענו לכי עבדת עבדת דהא אי מהדרת הכא זיבורית והכא זבורית אבל דלא עבדת שקילנא בדינא וכתובה מיהא הואיל ודינה בזבורית נוטלת הזבורית אף בלא החזרת זבורית למריה:

ונמצא שאף בלא החזרת שטר אלא בהפחדה בעלמא מוריד את הניזק לבינונית ומעמיד בעל חוב כדינו בבינונית גם כן וכתבת אשה בזבורית ואם רוצה ליתן או למכור ללוה בזול זבורית דוחה את כלם אצלו למדת לפי מה שכתבנו שזה שהקשה אי הכי לניזקין נמי פירושו שידחהו מעדית לבינונית:

ומכל מקום יש פוסקים שבטעם אי שתקת מחזיר את כלם לזיבורית ופרשו אי שתקיתו ושקליתו מזבורית מוטב ואי לאו מהדרנא וכו' ואתם גובים זבורית כמו שאני רוצה ליתן ועומדים בספק ערעור שמא יצאו שם בעלי חוב אחרים ומפרשים אי הכי לנזקין נמי שידחהו אצל זבורית ועיקר הדברים כדעת ראשון לגבות ניזק ובעל חוב בבינונית וכתבת אשה בזיבורית:

מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים מה שהקשיתי במהדורא קמא ממאי דאמרן כל מיטלטלי מיטב נינהו. נראה לי לתרץ גבי נזקין אמרינן הכי דאי מיטב יהיב ליה או שוה כסף ואפילו סובין ואע"פ שיש לו כמה דינרי זהב וכסף. אבל גבי חוב אי אית ליה זוזי ללוה לא מצי לסלוקי בקרקע. אלא זוזי יהיב ליה ואי לית ליה זוזי ואית ליה מטלטלי ובעי לסלוקי בהנהי מטלטלי אמרינן ליה טרח זבין והב ליה דעבד לוה לאיש מלוה לבר מקרקע דאי לית ליה לא מטלטלי ולא זוזי אלא קרקע לא אמרינן ליה טרח זבין והב ליה דהוה מפסדינן ליה טובא שאין אדם יכול למכור בכל שעה שרוצה אך אם יזלזל בו הרבה אלא ב"ד יורדין לנכסיו ושמין לו מהם למלוה כשיעור זוזין וזה שבא למשכנו בבית הוה מצי למימר ליה זיל טרח וזבין והב לי זוזי אלא שהוא ירא דילמא שמיט ואכיל להו והילכך דין הוא שיגבוהו ב"ד וימשכנו המעולה שבכליו ומדאמר רחמנא הוא יוציא אליך את העבוט החוצה והוא נפטר בפחות שבכליו מיכן למדנו שגם אם אין לו מטלטלין ויש לו קרקע שמגביהו מן הזיבורית:

ואי אמרת בשלו הן שמין. הוי ליה לאקשויי אמאי קרי ליה בינונית כיון דבשלו הן שמין והא לגבי דידיה עידית הואי דלית ליה עדיפא מינה. וי"ל דשייך למיקרי בינונית כיון דהויא בינונית דעלמא. מהר"י כהן צדק ז"ל.

היו לו עידית ובינונית נזקין בעידית בעל חוב וכתובת אשה בבינונית. ואם רצה למכור בינונית וליקח זיבורית לכתובת אשה נראה לומר שכופין אותו על מדת סדום. ע"כ מהרב רבינו מאיר הכהן מסרקסטא ז"ל.
לא דכולי עלמא בשל עולם הן שמין ולא קשיא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא כאן שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא. הכי גרסינן. ויש נוסחאות אחרות וזו הנכונה והעולה כהוגן. הרשב"א ז"ל.
ה"ג רש"י ז"ל אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה ומחק אותה גירסא משום דכיון שיכול לתרץ הברייתות כדהוה משמע ליה מעיקרא שלא היתה לו עידית מעולם והאי דקרי ליה בינונית מפני שהיא כבינונית דעלמא אמאי דחיק לאוקמי הברייתות חוץ ממשמעותם וכגון שהיתה לו עידית ומכרה. תוספי הרא"ש ז"ל.
וז"ל תוספי תוספות להרא"ש ז"ל ואי בעית אימא אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה ה"ג רש"י. ופירש רש"י דסברי בשל עולם הן שמין וגירסא זו נראית לר"י עיקר. וקשה לי דלא מצינו בתלמוד ואיבעית אימא כיוצא בזה דבכל מקום איבעית אימא בא לקיים מה שאמר תחילה כלומר אם תרצה תוכל לקיים מה שאמרנו עוד בענין אחר אבל הכא בא לסתור דברי רב חסדא דשני לעולם בשלו הן שמין ולקיים דברי המקשה דבשל עולם הן שמין. הילכך נראה לי לקיים גירסת הספרים דאידי ואידי שהיתה לו עידית ומכרה ותרווייהו סברי בשלו הן שמין כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא הילכך גבי בעל חוב בינונית משום דהויא בינונית דעלמא וגם לדידיה הויא בינונית בשעת הלואה כאן שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא הילכך לא גבי בעל חוב מינה ואף על גב דחל שיעבודיה עלויה כיון דהיתה לו עידית בשעת הלואה. מיהו כיון דהשתא לית ליה אחריתי דעדיפא מינה ובין לגבי דידיה ובין לגבי עלמא עידית היא בתר השתא אזלינן ולא גבי מיניה דמאי טעמא אמור רבנן דבעל חוב בבינונית ולא חיישינן לחשש שמא יקפוץ וילונו משום דלא תנעול דלת בפני לוין והכא כיון דהאי ארעא בין לגבי כולי עלמא בין לגבי דידיה עידית היא איכא למיחש בה משום חימוד דאקפוץ ואלונו פעם אחרת ומשום נעילת דלת ליכא למיחש דהא אית ליה אחריתי דחשיבא בינונית לגבי האי למגבא. ואף על גב דשינויא דחיקא הוא לאוקמינהו דהיתה לו עידית ומכרה מכל מקום ניחא ליה לאוקמינהו תרווייהו בחד גוונא מלאוקמינהו חד דהיתה לו עידית ומכרה וחד דלא היתה לו עידית ומכרה. ומצאתי בספר ישן שהיה מימות הגאונים וגריס לא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית עלמא וכו' ולא גריס ואיבעית אימא ובא לסתור הכי נמי מסתברא דקאמר תלמודא דבעי לאוכוחי דבשלו הן שמין משום דקשו ברייתות אהדדי וקאמר לא לעולם בשל עולם הן שמין וקושיא דברייתות הכי משנינן להו. ע"כ.

שהיתה בינונית דידיה כעידית דעלמא. ותימה כיון שלא היתה לו עידית אמאי קרי ליה בינונית הא בין לדידיה וכו'. וי"ל ככתוב בתוספות. ושאלתי את ר"מ אם כן אמאי לא קאמר רבותא טפי עידית ובינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. ותירץ משום דאין דרך להזכיר עידית כיון דאין גובין ממנה. ועוד תירץ דשמא בברייתא כתוב עידית והתלמוד לא הביא אלא בינונית וזיבורית שרצה להקשות מהם. תוספי הרא"ש ז"ל.
וקשה למה דחקו התוספות בזה נימא להכי קרי ליה בינונית אף על פי שהיא כמו בינונית דניזק. וי"ל כיון דלכולי עלמא בעל חוב בבינונית דניזק לא שיימינן לא מיקרי בינונית. גליון.

הכי גרסינן אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה. לא בעי למימר דתרווייהו מיירי שלא היתה לו כלל וכו' כמו שכתוב בתוספות. מיהו מצינו לפרש כפשוטו אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה פירוש לאחר שנעשה המלוה לא היתה לו עידית אבל קודם שנעשה החוב היתה לו ולכך נקראת בינונית אבל מכרה קודם שנעשה החוב אז הויא בינונית כמו עידית ולא שקיל לה בעל חוב למאן דאמר דהויא כעידית דעלמא. ופירש דתריץ לעיל שהיתה לו עידית ומכרה היינו לאחר שנעשה החוב נשתעבדה לו אז הבינונית אבל מכרה קודם שנעשה לו החוב אז הויא בינונית כמו עידית ולא שקיל לה בעל חוב למאן דאמר בשלו הן שמין. ולפי זאת הגירסא לא גרסינן ואיבעית אימא אידי ואידי וכו' בעידית דעלמא כמו שכתוב בתוספות. אבל לפי ספרים דגרסי בשינויא קמא אידי ואידי שהיתה לו עידית ומכרה גרסינן שפיר ואיבעית אימא אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא ובעל חוב דשקיל בינונית היינו למאן דאמר בשלו הן שמין אבל לא מצי למיגרס אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא דאם כן אמאי בעל חוב בזיבורית כיון שהיתה לו עידית ומכרה. ומיהו גם גירסא זו רחוקה דכיון דאפשר לו לתרץ כפשוטן של ברייתות דהוה משמע לן מעיקרא כגון שלא היתה לו עידית מעולם והא דקרי ליה בינונית מפני שהיא כבינונית דעלמא אמאי דחיק נפשיה לשנות מסברא זו למימר דמיירי כגון שהיתה לו עידית ומכרה ושויא בינונית דיליה כעידית דעלמא. תוספות שאנץ.
וז"ל תלמיד רבינו פרץ ז"ל והא דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא ואז בעל חוב בזיבורית. וא"ת אם כן אמאי קרי ליה בינונית. יש לומר דאינו רוצה לומר שלא היתה לו עידית מעולם אלא שלא היתה לו אחר השעבוד וכו'. וא"ת למה ליה למימר לא היתה לו עידית ומכרה אפילו ישנה בידו עתה מכל מקום בעל חוב בזיבורית כדקתני ולא מבינונית דידיה וכו'. וי"ל דהכי נמי קאמר והאי דקאמר אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה לצדדין קתני וכו' ככתוב בתוספות. ונראה למורי שיחיה לפרש כפי הפשט דתרווייהו בלא היתה לו עידית ומכרה שגם עכשיו אין לו עידית אף על גב דההיא ברייתא דמוקמינן לה דהויא בינונית דידיה כעידית דעלמא מתוקמא גם כשיש לו עידית עכשיו מה בכך מכל מקום מיירי נמי בלא היתה לו עידית דהא דקאמר תלמודא אידי ואידי שלא היתה לו עידית לא בא אלא בשביל ברייתא ראשונה דקתני בעל חוב בבינונית וההיא ודאי הוצרך להעמידה דוקא בלא היתה לו עידית כדי להוכיח ממנה בשל עולם הן שמין כמו שהיה רוצה לפשוט מעיקרא שאם היתה לו עידית או יש לו עידית עכשיו אם כן הוה מתוקמא כמאן דאמר בשלו הן שמין וגבי האי ברייתא קמייתא הוי דוקא בשלא היתה לו עידית אבל ודאי ברייתא שנייה מתוקמא בכל ענין כדפירשתי והכי קאמר אידי ואידי בשלא היתה לו כלומר גם ברייתא ראשונה שאתה רוצה להעמידה כשהיתה לו עידית ולהוכיח בשלו הן שמין מחמת ברייתא שנייה ההיא קמייתא אדרבא מיירי דוקא בשלא היתה לו עידית ומשום דסברה בשל עולם הן שמין וברייתא שנייה כבר העמדתיה בלא היתה לו עידית. ע"כ.

ואיבעית אימא אידי ואידי כשהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא. ולא גריס כעידית דעלמא וכו' כמו שכתוב בתוספות. וקשה נימא כמו שאמרו התוספות לעיל שלא היתה לו עידית ומכרה אבל היתה לו עידית ועדיין היא אצלו שלא מכרה לתנא קמא גובה מן הבינונית שהבינונית שאצלו היא בינונית ממש דבשלו הן שמין. וכי תימא אם כן אמאי קאמר מציעתא בינונית וזיבורית ניזקין בבינונית דהויא כעידית והלא יש לו עידית והיה להם ניזקין לגבות בעידית דיש לומר דלפיכך גובה ניזקין בבינונית משום דהויא כעידית דניזק אליבא דרבי ישמעאל. אבל קשה דעל כרחך צריך לומר מציעתא דומיא דרישא וכי היכי דברישא הזכיר עידית ובינונית וזיבורית כך היה לו להזכיר במציעתא כיון שיש לו עידית ואף על גב דבברייתא בתרייתא לא הזכיר עידית אף על פי שיש לו שלא הזכיר אלא בינונית וזיבורית והיה לו להזכיר כפי פירוש התוספות מכל מקום אינו קשה כיון שהיא ברייתא בפני עצמה אבל ברייתא קמייתא קשה דהיה לו להזכיר דומיא דרישא. וכי תימא דעידית דרישא איירי דהויא כעידית דניזק וכן בינונית כבינונית דניזק וכן איירי בסיפא דהוו כשל ניזק אם כן למה אומר היו לו עידית ובינונית וזיבורית דהיינו המזיק יאמר היה לו לניזק עידית ובינונית יגבה מן המזיק כמותן אלא ודאי אי אפשר לומר כן ואדרבא מה שאמרו התוספות דחוק שאומרים אידי ואידי כשלא היתה לו עידית ומכרה ומפרשינן חדא שלא היתה לו מעולם וחדא שהיתה לו ועדיין היא אצלו שלא מכרה שהרי שלא היתה לו עידית ומכרה משמע שלא היתה לו מעולם וקאי אתרווייהו. גליון.
וז"ל הרא"ש ז"ל ולא גרסינן בעידית דעלמא ואף על גב דפרישנא שלא היתה לו עידית שמכרה אלא שעדיין ישנה בידו ואם כן ניחא דקרי ליה בינונית וניחא נמי למאן דאמר בשלו הן שמין דשקיל בעל חוב הבינונית הני מילי כדאוקימנא שתי ברייתות בשלא היתה לו עידית ומכרה ומפרשא חדא מינייהו בשלא היתה לו עידית מעולם מפרשינן לה נמי בדוחק אאידך שלא היתה לו עידית שמכרה אלא עדיין ישנה בידו אבל לאוקומי תרווייהו כשלא היתה לו עידית שמכרה אי אפשר לפרש כן אלא כשלא היתה לו מעולם. ועוד אי עדיין עידית בידו אמאי תני ניזקין בבינונית ליתיב ליה מעידית שבידו. ע"כ לשונו.

רבינא אמר דכולי עלמא בשל עולם הן שמין והכא בדעולא קא מיפלגי וכו'. מר אית ליה דעולא ומר לית ליה דעולא. אית ספרים דגרסי הכי. ויש מי שפירש דגירסא זו דכולי עלמא בשל עולם הן שמין וכגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא והא דתני ניזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית לית ליה תקנתא דעולא דהא כי תקינו רבנן בעל חוב בבינונית הני מילי היכא דאית ליה עידית ובינונית וזיבורית דקיימא עידית קמיה אבל בדלית ליה אלא זיבורית ובינונית לחודייהו לא תקינו רבנן. והראב"ד ז"ל הקשה שאין בלשון הגמרא מר אית ליה תקנתא דעולא אלא מר אית ליה דעולא. ועוד כי התקנה לא היתה דעולא אלא מן המשנה וכדתנן בפרק הנזקין ועולא לא בא אלא לפרש כי דבר תורה בזיבורית. ועוד קשה דאנן קיימא לן דבשלו הן שמין כרב נחמן דאמר הכי בכתובות ואיך נפרש דברי רבינא דהוא בתרא דלא כהלכתא. והוא ז"ל פירש דהכי גרסינן דכולי עלמא בשלו הן שמין והכא בשלא היתה לו עידית מעולם ובדעולא קא מיפלגי מאן דאמר בעל חוב בזיבורית אית ליה דעולא וכיון דנעשית אצלו בינונית כעידית מוקמיה לה אדאורייתא אי נמי אתקנתא דהא זיבורית אצלו נעשה בינונית. והא דאמר בעל חוב בבינונית לית ליה דעולא אלא אית ליה דרבי שמעון דאמר בריש פרק הנזקין מפני מה אמרה תורה בעל חוב בבינונית כלומר אף על פי שהיה ראוי לגבות מן העידית מפני שגמל עמו חסד אלא שלא יראה אדם שדה נאה וכו' הילכך אף על פי שזה נעשית לו הבינונית כעידית גובה ממנה שאין כאן חשש דאקפוץ ואלוונו שהרי עידית כזו מצויה הרבה לקנות ואוקימנא ליה אדיניה. וקמשמע לן כעולא דרבה דהוא בתרא סבירא ליה כוותיה בפרק הנזקין והילכך בעל חוב בזיבורית. כן כתב הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.

בדעולא קא מיפלגי. נראה מדלא קאמר אי בעית אימא דכולי עלמא בשל עולם הן שמין דהא קאי אשינויא דשני דפליגי אי בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין משמע דלהאי שינויא ניחא בכל ענין. ולפירוש ר"י דמפרש דלא קאמר הכא דלמר לית ליה דעולא אלא בשיש שתים ולא יותר נראה לי דלמאן דאמר אינו גובה אי סבר בשלו הן שמין אז ניחא ואי נמי סבר בעלמא בשל עולם הן שמין והויא האי בבינונית דעלמא הכא דאין לו אלא שתים לית ליה תקנתא דעולא ומאן דאמר גובה אית ליה תקנתא דעולא ואפילו היכא דאין לו אלא שתים. ואפילו למאן דאמר בשלו הן שמין הני מילי דאית ליה שלושה דכי שקיל מבינונית ליכא נעילת דלת אבל היכא דאין לו אלא שתים אי שקלת מזיבורית יש כאן נעילת דלת. ע"כ. גליון.
וז"ל הרב המאירי ז"ל גדולי הגאונים ז"ל פסקו שבעל חוב בבינונית מפני שהם סוברים שמן התורה בעל חוב בעידית וחכמים הורידוהו לבינונית וכמו שפסקו גדולי הפוסקים במסכת גיטין והילכך אף בזו בבינונית ועל זו אמרו לית ליה דעולא ולדברי כולם אין צריך לומר שאם היו לו עידית וזיבורית שהניזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. ולגדולי המחברים ראיתי שפסקו בבינונית וזיבורית שדינו של בעל חוב בבינונית אף על פי שפסקו שדבר תורה בזיבורית. נראה שהם מפרשים כאן דמאן דאמר מבינונית קא גבי אית ליה דעולא כלומר אית ליה בתקנתא דעולא שיהא אף בבינונית וזיבורית דכמה בני אדם אין להם אלא שני מיני קרקע בינונית וזיבורית ואי לא גבי מבינונית איכא נעילת דלת ומאן דאמר בזיבורית סבר דתקנתא דעולא לא שייכא אלא לרובא דעלמא דאית להו שלושה גווני ארעא אבל דלית ליה אלא בינונית וזיבורית לא שייכא תקנתא דמילתא דלא שכיחא ולא עבדו בה רבנן תקנתא. כן נראה לי בפירושה לדעת גדולי המחברים. ונראה לי ראיה לפירוש זה שאם לפירוש שפירשנו תחילה הל"ל מדסבירא ליה כעולא דאמר דבר תורה בזיבורית ומדסבירא ליה כרבי שמעון דפליג בפרק הנזקין ואמר דבר תורה בעידית אלא שהעיקר בפירוש זה שנתחדש לנו. ולענין ביאור דברי עולא מה ראיה מביא מקרא דבחוץ תעמוד שיהא מן הקרקע בזיבורית והא קרא במטלטלין כתיב ובמטלטלין כל מילי מיטב הוא. תדע שאין לומר מיטב הוא אלא בפרעון שיכול למכרו ואי לא מזדבן הכא מזדבן הכא אבל קרא במשכון כתיב שאינו עומד לימכר אין לומר בפחות שבו שהוא מיטב וזהו שאמרו בתלמוד ירושלמי למדו קרקעות מן המשכונות. כתבו הגאונים ז"ל דכל שיש ללוה עידית במקומו ובינונית במקום אחר שיגבה מעידית שבמקומו ואינו דוחהו לבינונית שבמקום אחר. מה שאמרנו לדעת ראשון בבינונית וזיבורית שבעל חוב נוטל בזיבורית לא סוף דבר שלא היתה לו עידית מעולם רצה לומר אחר שלוה אלא אף אם היה לו עידית אחרי שלוה שנמצאת בינונית זו משועבדת למלוה ומכרה אנו אומרים כן הואיל ועכשיו מכל מקום אין לו עידית וכל שאנו מזכירין לשון זיבורית פירושו ארץ שעושה פירות אבל כל שאינה ראויה לעבדה אינה בכלל זה כלל. ע"כ. עיין בהר"ן ז"ל בכתובות דף תקל"ו ב'.

מר לית ליה תקנתא דעולא. דוקא היכא דלית ליה עידית דהוי האי בינונית עידית לדידיה וכמו שכתבו התוספות. וקשה דלמה קורא אותה בינונית על כרהך משום דהויא כבינונית דעלמא אם כן סובר זה התירוץ בשל עולם הן שמין אם כן מה חדש על התירוץ הראשון שתירץ בשל עולם הן שמין. גליון.

מכר לאחד או לשלשה בני אדם כאחד. פירשו גדולי הרבנים אף על פי שאי אפשר בלא קדימת שעה הואיל ולא נזכר בשטרות מי הוא הקודם. ולמדו רבים מדבריהם שאף בזה אחר זה כל שאין קדימת אחד מהם ניכרת כך הוא הדין כגון שאין זמן בשטרות או שכתוב בכולן בניסן סתמא. ומכל מקום עיקרי הדברים דדוקא כששטרי המכירה ביום אחד ובמקום שאין כותבין שעות שנמצאו כולן שוין אפילו נתבררה שעת הקדימה אלא היה בה קנין שבודאי משעת הקנין קנה והרי הוא כשני שטרות היוצאים ביום אחד אמרו חולקין או שודא ובזו אם דין חלוקה אם מדין שודא מעמידין אותן על חזקתן גובה כל אחד כדינו אבל בניסן סתמא או שאין זמן בשטרות כולן נדחין דזיל הכא קא מדחי ליה לומר אנא ראשון והנחתי לך מקום וכו'. מכרה להם בזה אחר זה לזה באחד בניסן וכו' כולן גובין מן האחרון ואם היה זיבורית אחרון אף הניזק אינו גובה אלא ממנו ואפילו נמכר הזיבורית אחר כך. ושמא תאמר ניזקין מיהא יגבו מעידית אף על פי שכשנמכר העידית נשאר שם זיבורית ואין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין שהרי אף ביתומים אמרו שאין נפרעין מהם אלא מזיבורית ואף על פי כן ניזקין גובין מהן מן העידית הואיל ודינם מן התורה בעידית וכן חוב שיש בו שבח רצה לומר שהותנה בשטר שיגבה מן העידית כמו שיתבאר בפרק ה' של גיטין ואם כן אף בלקוחות נאמר כן. אין זה כלום שהיתומים יורשים הם ויורש כרעא דאבוה וראוי לפרוע חוב אביו מן הדין ומאחר שהכל ברשותם דין הוא שיפרעו מן העידית הן ניזק הן בעל חוב שיש בשטרו שבח אבל לוקח שלא הלוה לו כלום אף הניזק אינו נפרע ממנו במקום שיש בני חורין אלא מן הזיבורית שהוא אחרון ואם לקח העידית אחרון אף כתובת אשה גובה ממנו. וזהו שאמרו ברביעי של גיטין העושה שדהו אפותיקי ומכרה גובה משאר נכסים ואפילו היה אפותיקי בינונית ושאר הנכסים זיבורית. ויש חולקין לומר שהניזק גובה מן העידית אף מן הלקוחות ואף במקום בני חורין. וזה שאמרו כאן שלושה גובין מן האחרון אף מן הזיבורית הן מעמידין אותה שלא כהלכה כדעת רבי ישמעאל שאמר בדניזק שיימינן וכגון שעידית של ניזק כזיבורית דמזיק שהיה הדין לשום בשל ניזק ותיקנו לנזקין לשום בשל מזיק אף לרבי ישמעאל בדרך זו ובמקום לקוחות העמידוה על דין תורה. וכן זו של אפותיקי מפרשינן אותה כשהאפותיקי ושאר נכסים ואינן אלא דברי נביאות דחויות מאליהן שהרי הברייתות הן זו שבכאן הן זו של אפותיקי סתם נאמרו אלא שכולן גובין מן האחרון אפילו מן הזיבורית. אין לאחרון שיעור שיספיק המוקדם גובה ממנו כמה שאפשר לו והנשאר וכן האחרים גובין משלפניו ואם עדיין אינו מספיק גובין משלפני פניו. ופירשו בתוספות שכל שבאו שלושתן כאחד גובה הניזק תחילה מן הזיבורית שמכרה אחרון והאשה מן העידית אם לא הספיקו האחרונים והוזקקה לחזור לשלפניהם ואין הנזקין יכולין לומר מאחר שאנו נוטלין את הכל יחזור כל אחד לדינו. ויש מפרשים שאם כל הקרקעות צריכין לטורפם שלושתן חוזרין לדינן אבל כל מה שנשאר מהם ביד הלוקחין גובין לפי קדימתן על הדרך שביארנו אחר שבאו כלן כאחד שאם אין באין כאחד נפרע זה שבא עכשיו מן האחרון ואין משגיחין לו כשאין תובעין ולכשיתבעו נחזירום למה שראוי מן הדין. המאירי ז"ל. עיין בהר"ן ז"ל לכתובות פרק מי שהיה נשוי בסופו דף תקכ"ד ב'.

השתא מכר וכו'. הוה מצי לשנויי איירי כשמכרן בזה אחר זה וביום אחד אבל אכתי הוה פריך דהיינו לשלושה בני אדם. מהר"י כהן צדק ז"ל.
תמיהא לי על עיקר יסוד בנין זה ודוחק התלמוד לאוקמי בשלקח עידית באחרונה וביתמי דלאו בני פרעון נינהו וכל התלמוד מסודר על דרך לא זו אף זו ואף במקומות הרבה זו ואין צריך לומר זו. וברייתא זו יפה מתפרשת בלא זו אף זו לא מיבעיא לאדם אחד בשטר אחד דבפעם אחת נעשה הכל דנכנסו תחת הבעלים אלא אפילו בשלושה בני אדם דאיכא למימר חדא מינייהו קדים נכנסו תחת הבעלים. ע"כ תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

השתא מכר לשלושה בני אדם כאחד דאיכא למימר חד מינייהו קדים. קשה לי כיון דכלהו שטרי נפיק מחד יומא היאך אפשר לומר דחד מינייהו קדים דהא אפילו כתב ומסר לאחד בבוקר וכתב ומסר לאחד בערב כולן לא קנו עד סוף היום לרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכדאיתא בפרק מי שהיה נשוי. ומכל מקום לדעת מי שפוסק אפילו בשאר שטרות עדי מסירה כרתי משכחת לה דדלמא כתב ומסר לאחד בבוקר ולאחד בערב וכדאיתא נמי התם בפרק מי שהיה נשוי אבל לדעת הפוסקים כרבי מאיר בשאר שטרות וכרבי אלעזר בגיטין לבד היכי משכחת לה. וי"ל בשטר אקנייתא דלכולי עלמא משעת קנין קנו. הרשב"א ז"ל.

מכרן לאחד בבת אחת מיבעיא. כתבו בתוספות השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת וכו'. פירוש דאי אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת מאי פריך מכרן לאחד מיבעיא שכולן נכנסו תחת הבעלים יתרץ דהרבה בא להשמיענו דאף על פי שקנה עידית באחרונה אפילו הכי כל אחד גובה כדינו ולא יגבו כולן מן העידית שקנה באחרונה משום דאמר להו אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטר זיבורית למריה. עוד אומרים התוספות דאפילו כתוב הכל בשטר אחד יכול לכבוש פירוש מכל מקום זה אסיק אדעתיה דיכול לכבוש השטר משום הכי פריך שפיר מכרן לאחד מיבעיא שכולן נכנסו תחת הבעלים שאם יבואו לגבות מעידית שלקח באחרונה יכול לכבוש השטר ולהחזיר הזיבורית. ע"כ פירשתי דעת התוספות. וקשה נימא דאסיק אדעתיה השתא דאיירי בדיתמי ונהי נמי אי שתקת לא אסיק אדעתיה דלא שייך למימר חזרה גבי יתמי שהמחזיר ליתומים אינו משתעבד משום דהוי כקנו אותו מחדש ואינו משתעבד מכל מקום מה שיכול לכבוש השטר עלה על דעתו דאז הוא משתעבד דכשכובש השטר הוי ליה כאילו לא מכרן אביהם מעולם והרי הן משועבדין לבעל חוב ואם כן מאי פריך מכרן לאחד מיבעיא והרי הרבה בא להשמיענו דנכנסו תחת הבעלים ויגבה כל אחד כדינו ולא יגבו מעידית שקנה באחרונה משום דיכול לכבוש השטר ולהחזיר הזיבורית. וכי תימא והלא כשכובש השטר אז נעשה כאלו לא נמכרו מעולם שום אחד מהן ומן הראוי שיגבו מן היתומים כל אחד כדינו שהרי הם משועבדים להם כולן דאיכא למימר כגון שהלוקח עושה קנוניא עם היתומים ואומר להם תכתבו לי דקניתי מכם עידית ובינונית וזיבורית לא קניתי. וי"ל אם כן מאי קאמר אי הכי אפילו בניזקין נימא הכי בשלמא אי דאין גובין כולן מעידית שקנה באחרונה משום דאמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטר זיבורית למריה נימא דפריך מניזקין ולא פריך מבעל חוב משום דמצי למימר ליה לכי תהדר דהשתא נמי זיבורית בעית למיתב לי כדפירש הקונטרס אלא אי טעמא משום דאכבשיה לשטריה אמאי פריך מניזקין טפי מבעל חוב והרי היכא דכבשיה לשטריה אז הוה ליה כאלו לא נמכרו מעולם ולא שייך למימר לכי תהדר ואם כן לפרוך מבעל חוב אלא ודאי אי אפשר לפרש כן. גליון.

ובגליון אחר כתוב וז"ל התוספות פירשו לא אסיק אדעתיה וכו'. וקשה נימא אסיק אדעתיה אך בדיתמי לא אסיק ארעתיה. וי"ל דכיון דכובש השטר הרי הוא כאלו לא קנאם מעולם ואפילו בדיתמי היו גובין. וא"ת כפי האמת יעמיד עדיין בבת אחת וכגון דאמר כבישנא שטרא ואפילו בדיתמי. וי"ל אם כן בניזקין נמי נימא הכי. כפי האמת מה אומר הספר בדיתמי כיון דיכול לכבוש השטר והוי כאלו לא קנאו. וי"ל כגון דהוחזק השטר בבית דין ותו ליכא למימר כבישנא שטרא ומכל מקום פירשו התוספות לא אסיק אדעתיה אי שתקת דאם כן לא הוה פריך הספר ליתו כולהו ליגבו מעידית. ע"כ.

אלא פשיטא בזה אחר זה. וקשה דאם כן הוו זו ואין צריך לומר זו דאפילו בזה אחר זה נכנסו כל שכן כאחת. וי"ל תנא סיפא לגלויי רישא. וא"ת יהפך וליתני לשלושה ואחר כך לאחד. וי"ל משום דבזה אחר זה אינו דין של אחד ושל שלושה בני אדם שוין. ע"כ. גליון.

וכן אמר רב ששת כגון שלקח עידית באחרונה. קשה לי היכי אפשר לאוקמה לברייתא בהכין דאם כן כולן גובין מן האחרונה דהדר אקשי עליה הכי וכדאמר ליתו כלהו ולגבו מן העידית מכל מקום רב ששת ודקארי לה מאי קארי לה. ועוד דמשמע דאכתי אתיא לאוקומי האי פירוקא מדקאמר משום דאמר ליה אי שתקיתו וכו' ואי איתא אכתי ברייתא דקתני כלן נכנסו תחת הבעלים היכי משכחת לה וברייתא דינא קתני ולא פשרה. ומסתבר לי דרב ששת סבר דכל שמכר לאחד ואפילו בזה אחר זה יכולין כולן לומר שעבודן גבי דידך היא אקם דינא בהדך כדמעיקרא והילכך מדינא כולן גובין כדינן אלא למאי דאקשינן מדיניה דחד כדיניה דתלתא וליגבו כלהו מן העידית שבאחרונה ולבטלו דינייהו קמא קאמר ליה אילו באו לבטל דינא קמא ולשקול טפי מדינייהו אדרבה מצי למימר להו כיון דלא ניחא לכו בדינא קמא אף אנא מהדרנא שטרא דזיבורית למרייהו ולא קאמר אהדר שטרי למרייהו כדאמרינן גבי מי שאבדה לו דרך שדהו והכי נמי הוה ליה למימר הכי רבה כי מתוקמא שפיר טפי ברייתא וכדבעי לוקח נמי לאגביינהו לכולהו כדינייהו קמא אלא דמילתא בעלמא הוא דקאמר להו אי בעיתו למשקל טפי מדינייכו אהדר שטר זיבורית ושקליתו בפחות מדינייכו והדר אקשי הא ודאי לא אפשר לאוקמי ברייתא בהכי דלא איתיה למוכר ומצי לוקח למהדר שטרא למריה ודאי לא שקלי כולהו אלא מזיבורית כאלו אהדר שטרא למריה אלא ברייתא לא מתוקמא לעולם בדאיתיה למוכר אלא בדשכיב ושבק יתמי דלא מצי למימר הכין והדרא קושיא לדוכתה דאקשיה מאי שנא לשלושה ומאי שנא לאחד כנ"ל. ואפשר דדיניה דרב ששת דינא דלא אפשר ליה ללוקח לגרועי דינייהו בטענת מהדרנא שטרא למרייהו דלא אשכחן ליה בעלמא אלא לאוקמי דינא ולא לגרועי גבי מי שאבד דרך שדהו בחד דאתי מכח ארבעה כי אמר ליה לוקח ארעאי גבי דידך היא מהדר ליה ללוקח מאי אפסדתיך אי לא שתקת מהדרנא שטרא למרייהו ותיקום דינא. וברייתא לרב ששת שפיר מתוקמא בהכין אלא דמאן דדחי סבירא ליה דאפילו לגרועי מצי אמר וכמאן דאמר הדר דינא ואפילו תמצא לומר קיימא לן כרב ששת וכמאן דאמר קם דינא אפילו הכי מקשין כעין הניחא למאן דאמר קם דינא אלא למאן דאמר הדר דינא וכדבעי לאוקמי פלוגתייהו כאדמון וחכמים בפרק החולץ וכן פליגי בה אמוראי התם מאי איכא למימר. ובהא נמי מיתרצא ההיא דאמר רבא לקמן בראובן שמכר שדה לשמעון והלך ומכר שדה אחד ללוי דאי לא אמרינן הכי אף ההיא דרבא לית לה אוקימתא אלא דוקא בדיתמי כמו שאכתוב. הרשב"א ז"ל.

ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית. אף על גב דבלאו הכי אשה גביא מזיבורית וכו' כמו שכתוב בתוספות ולא כמו שפירש בקונטרס דלהכי מקשה מנזיקין בסמוך ולא מבעל חוב דמצי אמר לכשתחזיר דאם כן היכי מסיק מעיקרא נמי מכתובת אשה אי שתקת שתקת. אלא נראה לי דהא דנקט בסמוך נזיקין רבותא נקט שיקשה אפילו מנזיקין וכל שכן שיקשה מבעל חוב. אי נמי נקט נזיקין משום דבעידית קא עסיק דאוקמה כגון שלקח עידית באחרונה והקשה אי הכי ליתו כולהו וליגבו מעידית וכשתירץ משום דאי שתקת שתקת חזר והקשה אם כן נזיקין לא ליגבו מעידית מטעם זה אבל מבעל חוב לא מצי למיפרך אלא מבינונית. ויש ליישב פירוש הקונטרס דשאני כתובת אשה משום דאינו מפקיע כוחה. וההיא דפרק בתרא דכתובות דמי שאבדה לו דרך באותה שדה נמי אינו מפקיע כחו שהיה לו בתחילה דמתחילה נמי כשהיה הקרקע ביד ארבעה לא היה יכול להוציא הדרך מידם. ובקונטרס דחק לפרש התם דאי שתקת ומחילנא גבך פורתא. ותימה גדול פירוש זה דאין דומה שיזלזל אצלו כיון דקתני יקח לו דרך במאה מנה ולפירוש הקונטרס יתיישב שלא נצטרך להעמיד ביתמי ההיא דלקמן דראובן שמכר כל שדותיו לשמעון. תוספות שאנץ.
ומורי הרב תירץ דהא דקתני יקח לו דרך במאה מנה הכי פירושו אי שתקת מוזילנא לגבך פורתא ואי לא מהדרנא שטרי למרייהו ותצסרך לקנות מהן במאה מנה. וכן פירש דהאי דאסיקנא לעיל אכתובת אשה אי שתקת מיירי דקא מוזיל זיבורית גבה קצת דאמר לה אי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למרייהו ולא תקחי כי אם בשוה ולהכי לא מצי אמרה לכי תהדר דאז היתה מפסדת אבל בעל חוב כיון דבעי לסלוקי מבינונית מצי אמר ליה לכי תהדר. מהר"י כ"ץ ז"ל.

וז"ל הרשב"א ז"ל הא דקאמר אי הכי וכו'. בניזקין נמי לאו דוקא אלא לבעל חוב נמי מצי לדחויה הכי לגרועי מדיניה דלא ליגבי ולא מצי בעל חוב למימר ליה לכי תהדר דהשתא נמי מגרעת לי ולא יהבת לי אלא זיבורית דכל היכא דמצי למהדר דיניה כאילו אהדר וכההיא דמי שאבדה לו דרך שדהו דלא מצי למימר ליה לכי תהדר והכא דקאמר אי הכי ניזקין נמי לרבותא נקטיה דאפילו למי שדינו ליטול מן העידית יכול לדחותו אצל הזיבורית בטענה זו כל שכן לבעל חוב וכל שכן לאשה. ואי נמי משום דמעידית סלקיה דדיניה דניזקין מניה ומניה הוה בעי לוקח למיהב להו קאמר ליה אי הכי אפילו בניזקין נמי לידחיה בטענה זו. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.
וז"ל המאירי ז"ל הא דאקשינן אי הכי בנזיקין נמי פירושו שידחהו מעידית לבינונית. ויש פוסקים שבטעם אי שתקת מחזיר את כולם לזיבורית ופירשו אי שתקיתו ושקליתו מזיבורית מוטב ואי לא מהדרנא וכו'. ואף על פי שאין אותיות נקנית במסירה אין הכוונה חזרת השטר לבד אלא הקנאה במתנה או מכירה ומצד שכבר היתה לו ושהוא מחזיר לו עד הקנאתו שטר המכר אומר בלשון מהדרנא והכי קאמר ואי לא מהדרנא וכו' ואתם גובין זיבורית כמו שאני רוצה ליתן ועומדין בספק ערעור שמא יצאו שם בעלי חובות אחרים ומפרש רש"י אי הכי לניזקין נמי שידחהו אצל זיבורית. ועיקר הדברים כדעת ראשון לגבי ניזק ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. ע"כ לשונו.

תוס' בד"ה ואיבעית אימא כו' דכיון דקאי אשלא היתה לו עידית כו' עכ"ל דכיון דבתירוצא דלעיל מיניה קאמר שלא היתה לו עידית ומכרה מסתמא האי תירוצא נמי עליה קאי ומיירי נמי בכה"ג דאל"כ ה"ל לפרושי הכא דאיירי אידי ואידי כשהיתה לו עידית ומכרה מיהו ה"מ לפרושי ולאוקמא בכה"ג וכפרש"י באידך לישנא אלא דניחא ליה לשבוקי סברא קמייתא ועוד דלא ניחא ליה למימר בברייתא קמייתא דקרי ליה בינונית משום דהוי בינונית דידיה כיון דהויא עידית דעלמא דהא ברישא דקתני בינונית כולם גובין בינונית ליכא לפרושי אלא בינונית דעלמא ומזה נראה שברח רש"י מזה הלשון וכתב תפוס לשון ראשון ודו"ק:

בגמרא אלא לאו ש"מ כאן שהיתה לו עידית ומכרה כאן שלא היתה לו עידית ומכרה לא אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה וכו' כנ"ל להגיה וכן הוא בספרים ישנים:

תוס' ד"ה ה"נ אידי ואידי וכו' והא דקאמר אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה לא בעי למימר וכו'. כן נ"ל להגיה ובספרים שלנו שכתוב ולו בוי"ו ט"ס הוא:

גמ' רבינא אמר כדעולא כו' מכרן לאחר ה"ד כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אידי ואידי כו' שמין לישנא אחרינא כו' ותפוס לשון ראשון הס"ד והד"א:

בתוס' בד"ה ואיבעית אימא כו' דקאי אשלא היתה לו עידית כו'. דבשינויא דא"צ לאוקמי בשמכרה קיימינא דאל"כ הו"ל לפרש וברייתא דבע"ח בבינונית עכ"פ ליכא לאוקמי ביש לו עדיין דא"כ ליגבי נזקין מעידית וק"ל:

בתוס' בד"ה מכרן לאחד כו' לכבוש השטר כו' לא קנאו מעולם. לפ"ז אף למאי דביתמי עסקינן עדיין לימא ליה ואי לא כבישנא לשטר דזיבורית כאלו לא קניתי מעולם ויש ליישב ועיין:

רש"י (ברה"ע) בד"ה עידית מדאורייתא כו'. לכאורה אפי' היה דינו מדאורייתא בבינונית אינו מחויב ליתן לו מן היפה יותר מדינו וכמו שהוכחתי לעיל מהא דאמרי' לרי"ש אהני קרא כו' ואולי יפרש דלא איצטריך קרא לרי"ש אלא היכא דאפי' א"ל למזיק גם בינונית השוות יותר מעידית דניזק דחייב לתת לו מעידית דידיה דוקא אבל אין זה סברא כלל וגם הגמרא שם ל"ק אלא דא"ל למזיק עידית וזיבורית וכ"מ גם סברת המהרש"א בתד"ה אליבא דרי"ש ואפשר שסובר רש"י דדוקא רי"ש א"ל דמסברא ה"א דא"צ ליתן לו מהיפה יותר מדינו אבל לר"ע גם הסברא כן הוא שמחוייב ליתן לו מן היפה יותר מדינו וכדמשמע לעיל מדבריו בד"ה או בש"ע כמו שהעירותי שם או אפי' לרי"ש בתר דגלי לן קרא בנזקין ה"ה בעלמא נמי:

שוב ראיתי להרא"ש שהביא מחלוקת בגוונא דהיה לו למזיק גם בינונית היפה יותר מעידית דניזק (לרי"ש דאהני קרא) והכריע הוא ז"ל דמחוייב לשלם מעידית דידיה ונעלמו דבריו מהמהרש"א גם בלא"ה דברי המהרש"א תמוהים דהא אכתי איכא למיבעי לרי"ש היכא דזיבורית דמזיק כעידית דעלמא וגרועה מעידית דניזק דאי בש"ע הן שמין לא מהני קרא בכה"ג ולא מידי ואי בשלו הן שמין צריך לשלם מעידית דידיה ולהרא"ש י"ל הא דקאמר אליבא דרי"ש ל"ת לך כו' ר"ל במאי דקאמר בדניזק שיימינן דודאי פירושו לאפוקי מש"ע ג"כ אבל בגוונא דאהני קרא לשום בדמזיק וכר"ע נכלל במאי דקאמר כ"ת לך אליבא דר"ע כיון דתרוייהו שוין בזה ונכון בס"ד ונראה דזהו כוונת רש"י במש"כ שם וכיון דשויא כו' כעידית דניזק כו' ור"ל דאילו לא שויא דאז מודה רי"ש דבמזיק שיימינן תיבעי נמי כמו לר"ע:

רש"י ד"ה ל"א גרסי' ותנא דבתרייתא סבר כו'. כצ"ל:

בגמרא ואב"א אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה וכו' לא בא לתרץ הקושיא הראשונה למ"ד בשלו הם שמין דודאי דלפ"ז קשה שני הברייתות למ"ד בשלו הם שמין אלא שכוונתו רק לתרץ רומיא דברייתא אבל בכל התירוצים שלאחר זה מיתרצא ג"כ הקושיא הראשונה אבל ק"ק דלמה לא משני באמת ג"כ על קושיא ראשונה ונאמר דאידי ואידי בשלו הם שמין ואידי ואידי כשהיתה לו עידית ומכרה וא"כ ברייתא דתני ב"ח בבינונית א"ש כדמעיקרא ומ"ד ב"ח בזיבורית ס"ל דלא איכפת לן במה שמכר העידית אלא מ"מ אזלינן בתר גוביינא דהשתא ונחשבין הבינונית עידית לכן נדחה הב"ח אצל זיבורית וא"ל דהש"ס מחזיק לסברא פשוטה דאזלינן בתר מעיקרא של שעת הלוואה דהא ודאי ליתא אליבא דהלכתא ושום פוסק אינו סובר חוץ מרמב"ן וצ"ע. אחר זה עיינתי בר"ן שהביא בשם הרמ"ה שזו מה שתירצו בתירוץ האחרון ואב"א בדעולא קא מיפלגי ע"ש באריכות וזה דלא כפרש"י ותוס' ועוד דלשון הש"ס לא משמע כן שלא היה להם לסתום אלא לפרש:

שם הא דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא וכו' הא דלא קא משני בפשיטות דתרווייהו איירי שיש לו בינונית וזיבורית והא דשווי זיבורית שלו כבינונית דעלמא ובינונית שלו כעידית דעלמא לכך גובה נזקין בינונית וב"ח בזיבורית והא דאמרינן ניזקין וב"ח בבינונית היינו דשויא בינונית דידיה כבינונית דעלמא דא"כ תקשי מקמ"ל דב"ח גובה זיבורית כיון שהיא בינונית דעלמא ובענין זה היה יכול להשמיענו אפילו נזקין גובה זיבורית כגון ששוי כעידית דעלמא אלא דאין כאן חידוש כיון דס"ל בשל עולם הן שמין אבל לפי מאי דמשני א"ש שיש כאן חידוש כששוו בינונית שלו כעידית דעלמא אז נדחה הב"ח אצל זיבורית אף שאין כבינונית דעלמא כמ"ש הר"ן וזה כללא דמילתא כל שאין יכול ליטול כדינו אלא או עדיף מדינו או גרוע מדינו נוטל הגרוע וכתבתי זה לפי שיש כאן נ"מ לדינא בדברי התוספות שאכתוב בסמוך וק"ל. וכן למאי דמוקי לה כמ"ד בשל עולם הן שמין היה יכול לומר אידי ואידי כשהיה לו עידית ומכרה ודכ"ע אזלינן בתר שעת הגבי' דהשתא אלא דזה יש ליישב דהש"ס ה"ק אפי' כשלא היתה לו מיתוקמא שפיר ומכ"ש כשהיתה לו אבל לפי' תוס' צריך ליישב:

בתוס' בד"ה אידי ואידי וכו' ולא בעי למימר דתרווייהו מיירי וכו' צריך להגיה בדבריהם לא בעי למימר בלא וא"ו וכן הגיה מהר"ם:

בא"ד אלא בחדא איירי שלא היתה לו מעולם וכו' והיינו האי דקתני בה ב"ח בבינונית. והוצרכו לפרש כן דלא מצינן למימר דאף האי ברייתא איירי בשהיתה לו עידית ועדיין יש לו בגוונא דחברתה דכיון דהאי ברייתא איירי דבינונית שלו אינן כעידית דעלמא וא"כ אמאי קתני נזקין בבינונית אלא נזקין בעידית היה לו לומר א"ו שאין כאן עידית ולפ"ז צ"ל דכשאין כאן אלא בינונית דעלמא ועידי עידית דעלמא גובה נזקין מעידי עידית ולא מבינונית ולא שייך כאן הכלל של הר"ן שכתבתי לעיל דנזקין שאני כיון דהתורה אמרה בהדיא מיטב שדהו דא"כ תקשי עדיין לדברי התוספות למה לא מפרשי שני הברייתות בגוונא חדא דהיינו דאיירי שהיתה לו עידית ועדיין יש לו ואי משום דקשה א"כ אמאי גובה נזקין בבינונית שאינן שווי' כעידית דעלמא ולמה לא יגבה מעידית נאמר דאיירי שעידית שלו הם כעידי עידית דעלמא לכך אינו גובה מהם ונדחה אצל הבינונית א"ו דבכה"ג גובה ניזקין מעידי עידית כמ"ש ודו"ק:

בפרש"י בד"ה בדעולא קמיפלגי וכו' לכאורה לשון הגמרא תמוה דמאי קאמר בדעולא קמיפלגי כיון דתרווייהו אית להו מה שאמר בתחילת דבריו דבר תורה ב"ח בזיבורית אלא מאן דלית ליה דעולא היינו אסוף דבריו שאמר תקנת חכמים בבינונית וזה אינו משל עולא אלא משנתינו היא בפ' הנזקין והל"ל במתניתין פליגי ויש ליישב דהיא היא דפליגי במשנתינו אלא שהוצרך הש"ס להביא דעולא כדי ליתן טעם למאן דפליג אמתניתין והיינו לפי הדין תורה. אמנם מה שלא פרש"י ברווחא כפי' תוספות נראה דלישנא דגמ' קשיתי' לרש"י דאי כפי' התוספות צ"ל דלרבינא שני הברייתות ס"ל בשלו הם שמין ולא בשל עולם דוק ותשכח. וא"כ היה לו לרבינא לפ"כ בהדיא שהרי בתרוצים שלפניו לא מתוקמי אלא אליבא דמ"ד בשל עולם הם שמין אלא דתירוץ הסמוך לדברי רבינא מוקי דפליגי בהא גופיה וא"כ לא שייך לומר רבינא אמר דכ"ע בשלו הם שמין כי כן דרך לשון הש"ס בכ"מ כשתי' אחרון אינו אליבא דאוקימתא שלפניו לכך פרש"י דרבינא משני אליבא דכ"ע וזה שדקדק רש"י בלשונו דהשתא הוי ליה בינונית גמורה בין לדידיה בין לעלמא כוונתו בזה לכל חד וחד כדאית ליה וק"ל והוא נכון ולולי פרש"י היה נ"ל דדוקא בדעולא קמיפלגי דכולהו ס"ל ב"ח בבינונית אלא דאיכא מאן דס"ל כר' שמעון דמן התורה היא בבינונית וא"כ היכא דליכא כ"א עידית וזיבורית שקיל עידית דידיה דהיינו בינונית דעלמא אבל מאן דאית ליה דעולא דין התורה בזיבורית א"כ כה"ג אוקמי' אדאורייתא ושקיל זיבורית אח"ז נדפסו חידושי הרשב"א ז"ל ומצאתי שכ"כ בשם הראב"ד ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול:

בתוספות בד"ה מכרן לא' בב"א מבעי' השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת וכו' כוונתם דלפי מאי דקאמר הש"ס בפשיטות מכרן לא' בב"א מיבעיא משמע דכשלקח כולם כא' מחויב ליתן העידית לניזקין ולא יכול לדחותו אצל בינונית מטעמא דאי שתק' והיינו לפי דלא אסיק אדעתיה:

גמ' מכרן לא' או לג' ב"א כא' כו'. ה"ד אילימא בב"א השתא דג' דא"ל חד מיניה קדום כו' לא מבעי'. הנה לכאורה מה דפירש"י שכולן ביום א' הוא רק למ"ד ע"ח כרתי וגבי ב' שטרות ביום א' חלין מסוף היום שמוכח מתוכו א"כ שפיר חשיב ב"א אף שא' קודם. אבל לר"א דע"מ כרתי ולזה שמסר תחלה קנו גם ביום א' ולכך הדין שודא גבי ב' שטרות והכי קי"ל א"כ גם כאן אף דכל הג' ביום א' יוכל כל א' לומר הנחתי לך מקום שהוא קנה קודם בע"מ וקני מיד והאחרים אח"כ ואם היה ידוע בעדים כן היה הדין כן ממילא גם בספק כן. וי"ל ב' טעמים או דמספק א"י להפקיע זכותו דהא ודאי הי' משועבד לניזק עידית ובע"ח בינונית כו'. רק שמא לקח זה של עידית קודם והניח בינונית ונפקע שעבוד הניזק מהעידית ע"י הקנין וכן בע"ח מבינונית. מוקמין אחזקה שלא נפקע ועדיין משועבד לו והיינו שלקח אח"כ כנ"ל. וכמו חזקת מ"ק וא"י א"פ. ומ"מ אינו מוכרח דברי ושמא אף ברי גרוע מ"מ י"ל דמהני להחזיק כנ"ל. וי"ל עוד טעם דאם נאמר דבעל עידית יוכל לטעון נגד הניזק או בע"ח שלקח מקודם והניח לגבות וא"כ גם השני והשלישי יוכל לדחות לניזק ולבע"ח שאדרבא הוא לקח קודם והניח לו העידית ולא יוכל ג"כ לגבות ממנו א"כ שוב הוי כאשתדף ב"ח דגובה מהלוקח. וממילא אין שום א' יכול לדחותו כיון שאם יהי' הדין דיכול לדחות שוב הוי כאשתדף וממילא גבי עידית כדינו כיון שהוא ביום א' וא"י לדחותו כנ"ל:

אמנם בלוקח א' שקנה כולן ביום א' בג' שטרות גרע דשפיר יכול לדחות הניזק מעידית די"ל שקנאם קודם והניח לו בינונית או זבורית וקני בע"מ שקנה מיד. ולא שייך דא"כ גם זבורית לא יגבה דז"א דכאדם א'. עכ"פ יגבה הפחות וא"א לו לדחות א"כ לא שייך אשתדף ושפיר ה"א דיוכל לדחותו גם שהג' ביום א' וקמ"ל טעם הנ"ל מספק דמוקי אחזקה וא"כ מה פריך השתא כו' הא אדרבא י"ל שפיר ל"א בב"א היינו ביום א' בג' שטרות דעדיף משלשה וקמ"ל כנ"ל דגבי:

אולם דעת רמב"ן ז"ל בש"ע דבאמת מספק א"י להוציא ותמהו וש"ס הנ"ל. ולהנ"ל אדרבא קצת ראיה דאל"כ מה פריך וע"כ דלמ"ד ע"מ כרתי באמת א"י לומר מספק רק אי ע"ח כרתי ואין כאן ספק אף אי חד קדים ופריך כנ"ל:

עידית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. מדאורייתא ב''ח בזיבורית כדלקמן ורבנן הוא דתקון ליה בבינונית משום נעילת דלת ללוין והיכא דלית ליה בינונית ליתא לתקנתא: תעשה בינונית שלו כעידית. דהא מיטב היא לו: ומכרה. לאחר הלואה דאישתעבדא ליה בינונית לב''ח מעיקרא בעוד שהיתה עידית בידו: אידי ואידי שלא היתה לו עידית. ודכ''ע בשל עולם הן שמין: ולא קשיא כו'. הא דקתני ב''ח וכתובת אשה בזיבורית דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא: אידי ואידי [כגון] שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא. ולא היתה לו עידית מתחילה ובהא פליגי דתנא דמתניתא קמייתא סבר בשל עולם הן שמין ואמטו להכי שקיל ב''ח בבינונית כדיניה ואידך סבר בשלו הן שמין. ל''א גרסינן אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא ומפרשינן ליה הכי אידי ואידי כשהיתה לו עידית ומכרה ובהא פליגי דתנא דמתניתא קמייתא סבר בשלו הן שמין וכיון דלדידיה הואי בינונית אע''ג דלעלמא עידית מיניה משלם ותנא דברייתא סבר בשל עולם הן שמין ותפוס לשון ראשון: בדעולא קמיפלגי. תנא בתרא לית ליה תקנתא דעולא אלא בתר קרא אזיל ואפילו הוי ליה נמי עידית דהשתא הואי ליה בינונית גמורה בין לדידיה בין לעלמא אפילו הכי ס''ל דלשקול ב''ח מזיבורית: מכרן לא' או לג' בני אדם. ביום א' מי שהיה עליו נזקין וכתובת אשה וב''ח והיו לו עידית ובינונית וזיבורית: כולן נכנסו תחת הבעלים. נכנסו הלקוחות כדין המוכר ומי שלקח עידית יפרע לניזק ולוקח בינונית ישלם את החוב ולוקח זיבורית את הכתובה: מן האחרון. דאפי' שקלו קמאי עידית ובינונית מצי מדחן להו הלקוחות לנזקין וב''ח אצל זיבורית דאמר הנחתי לך מקום לגבות הימנו ותנן במסכת גיטין (דף מח:) אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית דכי זבון הני תרי קמאי אשתייר זיבורית בני חורין ואע''פ דהדר איזדבנא בתר בתרא אזלינן: אין לו. כדי סיפוק שלשתן שאין אותו קרקע שוה כל כך: גובה. המותר משלפניו: אילימא בבת אחת. בשטר אחד: השתא לג' דאיכא למימר חד מינייהו קדים. שזה לקח בבוקר והללו שנים בערב ומצי למיטען הנחתי לך מקום: אמרת נכנסו תחת הבעלים. הואיל ואין ניכר בשטר המכר מי לקח ראשון: אלא בזה אחר זה. בג' ימים: לימא. האי לוקח אחד: הנחתי לך מקום לגבות. כי היכי דניזלו כולהו בתר זיבורית: שלקח עידית באחרונה. דניחא ליה למיתב להו כדינייהו ולא ליזלו בתר עידית: ליגבו מעידית. כלומר מעידית שנשארה בת חורין בב' הלקוחות והוטל שיעבודן עליה: ואי לא מהדרנא לשטרא דזיבורית למריה. כי היכי דתהדרו למיגבא מיניה דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין: אי הכי. דמשום האי טעמא הוא:

ה''ג אידי ואידי בשלא היתה לו עידית ומכרה הא דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא הא דלא שויא כו'. והא דקאמר אידי ואידי כגון שלא היתה לו עידית ומכרה ולא בעי למימר דתרוייהו מיירי שלא היה לו כלל דא''כ ההוא דמיירי דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא אמאי קרי לה בינונית אלא ה''ק אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה כלומר לא איירי כשהיתה לו עידית ומכרה אלא בחדא מיירי שלא היתה לו מעולם וחדא מיירי כשהיתה לו ועדיין יש לו ואין צריך לאוקמי כשמכר שום שדה וסברי תרוייהו בשל עולם הן שמין: ואי בעית אימא אידי ואידי כשהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא. ולא גרס כעידית דעלמא דכיון דקאי אשלא היתה לו עידית אמאי קרי ליה בינונית כיון דהוו עידית דידיה ודעלמא ועוד דא''כ היכי מתוקמא ההיא דקתני נזקין וב''ח בבינונית בין למ''ד בשלו הן שמין בין למ''ד בשל עולם הן שמין: מר לית ליה תקנתא דעולא. דוקא היכא דלית ליה עידית דהוי האי בינונית עידית לדידיה מדנקט בינונית וזבורית משמע דאי אית ליה עידית גבי ב''ח מבינונית וקסבר כיון דלית ליה אלא בינונית וזיבורית דשייך כאן טעמא דאמר בהניזקין (גיטין מט:) מפני מה ב''ח אין דינו בעידית כדי שלא יראה שדה נאה ודירה נאה לחבירו ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבה אותה בחובי: מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים. אע''ג דשליח ב''ד היה מוציא לא היה מוציאו אלא מה שהלוה נותן לו: להוציא פחות שבכלים. וא''ת אפי' פחות שבכלים מיטב הוא כדאמר לעיל כל מילי מיטב הוא וי''ל כשמוציא כלים דרכו להוציא הגרוע וכשמוציא קרקע נמי דרכו להוציא זיבורית ונראה דהלכה דבשלו הן שמין דהכי אית ליה לר''נ בכתובות (דף קי.): כולן נכנסו תחת הבעלים. וא''ת והא נזקין מלוה על פה נינהו ומלוה על פה לא גבי ממשעבדי וי''ל דכשעמד בדין כמלוה בשטר דמיא כדאמר בהגוזל בתרא (לקמן קיב) ובכמה דוכתין. אי נמי מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וחייב: אין לו גובה משלפניו. אומר ריב''א שאם באו כולם בבת אחת כל הקודם בשטר גובה מן האחרון תחילה ואם נזקין קדמו גובה מן האחרון אפי' היא זיבורית ואם בא ב''ח אחריו יגבה נמי מן האחרון אם יש לו ואם אין לו גובה משלפניו ואפי' מן העידית והאשה משלפני פניו ואפי' הן עידי עידית: דאיכא למימר דחד מינייהו קדים. דאין כותבין שעות אלא בירושלים: מכרן לאחד בבת אחת מיבעיא. השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת דאפילו כתוב הכל בשטר אחד יכול לכבוש השטר ולהחזיר הזיבורית לבעלים כאלו לא קנה מעולם: אי שתקת כו' ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה. אע''ג דבלאו הכי אשה גביא מזיבורית מ''מ לא מציא למימר ליה לכי תהדר כיון שאין מפקיע כחה אבל ב''ח לא מצי למימר דלישקול בזיבורית מטעם דאי שתקת דכיון דמפקיע כחו מצי א''ל לכי תהדר דהא השתא נמי מזיבורית אתה רוצה ליתן לי לכך לא פריך בסמוך אלא מנזקין ולא מב''ח כדפירש הקונטרס [ועי' תוספות יבמות לז. ד''ה דאמר]:

בבא קמא ח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד