בבא קמא ז ע"ב

אֲפִילּוּ פּוּרְתָּא נָמֵי לָא לִיסְפּוֹ לֵיהּ
וְאָמַר מָר עֲלַהּ לָא צְרִיכָא דִּבְיוֹמֵי נִיסָן יָקְרָא אַרְעָתָא וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי זָל אַרְעָתָא
דְּכוּלֵּי עָלְמָא נָטְרִי עַד נִיסָן וּמְזַבְּנִי וְהַאי הוֹאִיל וְאִצְטְרִיכָא לֵיהּ זוּזֵי זָבֵין כִּדְהַשְׁתָּא עַד פַּלְגָא אוֹרְחֵיהּ לְמֵיזַל טְפֵי לָאו אוֹרְחֵיהּ לְמֵיזַל
וְהָכָא נָמֵי גַּבֵּי נִזָּקִין דִּינֵיהּ בְּעִידִּית
וְאִי אֲמַר לֵיהּ אִיהוּ הַב לִי בֵּינוֹנִית טְפֵי פּוּרְתָּא אֲמַר לֵיהּ אִי שָׁקְלַתְּ כְּדִינָךְ שְׁקוֹל כִּדְהַשְׁתָּא וְאִי לָא שְׁקֹ(י)ל כִּי יוּקְרָא דִּלְקַמֵּיהּ
מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אִם כֵּן הוֹרַעְתָּ כֹּחָן שֶׁל נִזָּקִין אֵצֶל בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית דְּרַחֲמָנָא אָמַר מִמֵּיטַב וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִבֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית נָמֵי לָא
אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אִי אִיכָּא לְדַמּוֹיֵי לְבַעַל חוֹב מְדַמֵּינַן לֵיהּ בַּעַל חוֹב דִּינֵיהּ בְּבֵינוֹנִית וְאִי אָמַר לֵיהּ הַב לִי זִיבּוּרִית טְפֵי פּוּרְתָּא אָמַר לֵיהּ אִי שָׁקְלַתְּ כְּדִינָךְ שְׁקוֹל כִּדְהַשְׁתָּא וְאִי לָא שְׁקֹ(י)ל כִּי יוּקְרָא דִּלְקַמֵּיהּ
מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אִם כֵּן נָעַלְתָּ דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין דְּאָמַר לֵיהּ אִילּוּ הֲווֹ לִי זוּזֵי הֲוָה שְׁקַלִי כִּדְהַשְׁתָּא הַשְׁתָּא דְּזוּזַי גַּבָּךְ אֶשְׁקוֹל כְּיוּקְרָא דִּלְקַמֵּיהּ
אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אִי אִיכָּא לְדַמּוֹיֵי לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מְדַמֵּינַן דְּהָא כְּתוּבַּת אִשָּׁה דִּינָה בְּזִיבּוּרִית וְאִי אָמְרָה לֵיהּ אִיהִי הַב לִי בֵּינוֹנִית בְּצִיר פּוּרְתָּא אָמַר לַהּ אִי שָׁקְלַתְּ כְּדִינִךְ שְׁקוּלִ[י] כִּדְהַשְׁתָּא וְאִי לָא שְׁקֻלִי כְּיוּקְרָא דִּלְקַמֵּיהּ
מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא
אָמַר רָבָא כֹּל דְּיָהֵיב לֵיהּ מִמֵּיטַב לִיתֵּיב לֵיהּ
וְהָא מֵיטַב שָׂדֵהוּ כְּתִיב
אֶלָּא כִּי אֲתָא רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מִבֵּי רַב פָּרְשׁוּהָ כֹּל מִילֵּי מֵיטַב הוּא דְּאִי לָא מִזְדַּבַּן הָכָא מִזְדַּבַּן בְּמָתָא אַחֲרִיתִי לְבַר מֵאַרְעָא דְּלִיתֵּיב לֵיהּ מִמֵּיטַב כִּי הֵיכִי דְּלִקְפּוֹץ עֲלַהּ זָבוֹנָא
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא מֵאַקְרוֹנְיָא מֵרַבִּי אַבָּא כְּשֶׁהֵן שָׁמִין בְּשֶׁלּוֹ הֵן שָׁמִין אוֹ בְּשֶׁל עוֹלָם הֵן שָׁמִין
אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל לָא תִּבְּעֵי לָךְ דְּאָמַר בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן
כִּי תִּבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר בִּדְמַזִּיק שָׁיְימִינַן
מַאי מֵיטַב שָׂדֵהוּ אָמַר רַחֲמָנָא לְמַעוֹטֵי דְּנִיזָּק אוֹ דִלְמָא לְמַעוֹטֵי דְּעָלְמָא נָמֵי
אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא אָמַר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּשֶׁל עוֹלָם הֵן שָׁמִין
אֵיתִיבֵיהּ אֵין לוֹ אֶלָּא עִידִּית כּוּלָּם גּוֹבִין מִן הָעִידִּית בֵּינוֹנִית כּוּלָּם גּוֹבִין בֵּינוֹנִית זִיבּוּרִית כּוּלָּם גּוֹבִין זִיבּוּרִית
הָיוּ לוֹ עִידִּית וּבֵינוֹנִית וְזִיבּוּרִית נִזָּקִין בְּעִידִּית וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית עִידִּית וּבֵינוֹנִית נִזָּקִין בְּעִידִּית בַּעַל חוֹב וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּבֵינוֹנִית בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית נִזָּקִין וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

ואם כן, אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה, גם עד כדי מחצה לא ראוי לתת לו, כי קרקעותיו שוות באמת מאתיים זוז, והוא אינו עני. ^[18]

ואמר מר עלה, רבה אמר על כך ליישב: לא צריכא, מדובר בברייתא באופן דביומי ניסן יקרא ארעתא, וביומי תשרי זל ארעתא, מחיר הקרקעות [השדות] גבוה בתחילת עונת הקיץ [בימי ניסן], ונמוך בתחילת עונת החורף [בימי תשרי]. כי בימי הקיץ, לאחר הקציר, היו חורשים ומכינים את הקרקע לזריעה, ובתשרי היו זורעים. לפיכך ערך הקרקעות היה יורד לקראת החורף, כי כבר אין סיפק ביד הקונה לזרען בשנה זו.

והברייתא מדברת בימי תשרי, כשהמחירים יורדים, דכולי עלמא נטרי עד ניסן, ומזבני, דרך כל מוכרי קרקעות להמתין למכירתם עד לימי ניסן, ולמכור אז ביוקר.

ואולם האי, אדם זה, הואיל ואיצטריכא ליה זוזי, כיון שנזקק למעות, זבין כדהשתא, מוכר הוא את קרקעותיו עתה במחירם הנמוך, העכשוי. ולכן, אדם זה אינו בגדר עני רגיל, כיון שרכושו אכן יהיה שווה מאתיים זוז בימי ניסן. ואולם הוא גם אינו בגדר עשיר, כיון שעתה, בימי תשרי, אין רכושו שווה מאתיים זוז. לכן נותנים לו מעשר עני עד מחצה, כי עד פלגא אורחיה למיזל, דרך מחירי השדות לרדת בתשרי רק עד מחצית משווים בניסן [עד מאה זוז], טפי לאו אורחיה למיזל, יותר ממחצית אין דרך המחיר לרדת, לכן הוא אינו מקבל אלא עד מאה ^[19] זוז. ^[20] ועתה חוזר אביי לבאר באופן כזה את הסתירה בפסוקים בדין תשלומי נזיקין:

והכא נמי גבי נזיקין, וכך גם גבי הסתירה בפסוקים, יש לפרש, שמדובר באופן שבימי ניסן המחיר גבוה, ובימי תשרי המחיר נמוך. ולכן, אם הזיקו בימי תשרי, ובא לגבות מקרקעות המזיק, דיניה בעידית, מקבל הוא מהקרקע העידית לפי המחיר הנמוך של עכשיו.

ואולם, אי אמר ליה איהו [הניזק למזיק]: הב לי בינונית טפי פורתא, תן לי מעט יותר מקרקע בינונית כפי שווי הנזק [כי הבינונית שווה פחות מן העידית], ^[21] אמר ליה, יכול המזיק לומר לניזק: אי שקלת כדינך, שקול כדהשתא. אם הנך נוטל כדינך, מקרקע העידית, יכול אתה ליטול לפי השווי הזול של עכשיו. ואי לא, ואם אינך נוטל כדינך מן העידית, אלא רצונך בקרקע בינונית, שקיל כיוקרא דלקמיה, טול בינונית לפי הערך הגבוה שיהיה לקרקע בימי ניסן! כי לפי ערך זה יקבל פחות ממה שיקבל לפי הערך הזול של עכשיו.

וכך מתיישבים הפסוקים; הכתוב "מיטב שדהו" מלמד שדינו ממיטב. ו"ישיב", בא לרבות אפילו סובין, ומלמדנו, שאם רצונו של הניזק ליטול קרקע זיבורית, ולא כדינו ממיטב, נוטל הוא לפי המחיר היקר ^[22] של ניסן. ^[23] מתקיף לה רב אחא בר יעקב: אם כן, לדבריך, הורעת כוחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית, גרעת את כוחו ^[24] של הניזק בגביית בינונית וזיבורית. וזה אינו. דרחמנא אמר אפילו ממיטב, הרי הכתוב בא ליפות את כח הניזק, לומר שמקבל אפילו מן המיטב, וכל שכן שבידו לגבות מבינונית וזיבורית, ואילו את אמרת, מבינונית וזיבורית נמי ^[25] לא! לדבריך, בבינונית וזיבורית גרע כוחו, ואינו גובה אלא כיוקרא דלקמיה. ^[26]

אלא ודאי, אף בבינונית וזיבורית גובה כהשווי הזול של השתא. ^[27]

ועתה, לאחר שדחתה הגמרא את תירוצו של אביי, שניסה לדמות את דין תשלום הנזקים לדינו של רבה, ולתרץ בזה את הסתירה בין הפסוקים, מפסיקה הגמרא, לעת עתה, מלדון בסתירה לכאורה שבפסוקים, ומביאה דינים אחרים שאפשר לדמותם לדברי רבה. ורק לאחר מכן תמשיך הגמרא לדון וליישב את הסתירה לכאורה שבפסוקים.

אלא, אמר רב אחא בר יעקב, אי איכא לדמויי, לבעל חוב מדמינן ליה. אם ניתן לדמות לאופן כזה, ולומר שיגבה כיוקרא דלקמיה, אזי יש לדמותו לדין בעל חוב, כי בעל חוב דינו לגבות בבינונית, וכאשר הוא בא לגבות את חובו בימי תשרי מן הלוה, אי אמר ליה, אם אמר הבעל חוב ללוה: הב לי זיבורית טפי פורתא, תן לי מעט יותר מקרקע זיבורית שיש לך [כי הזיבורית שווה פחות מהבינונית], מצי אמר ליה, יכול הלוה לומר לו: אי שקלת כדינך, אם הינך נוטל כדינך, בבינונית, אזי שקול כדהשתא, טול לפי השווי העכשווי של הקרקעות. ואולם, אי לא, אם אינך נוטל כדינך מבינונית, אלא רצונך מן הזיבורית, אזי שקיל כיוקרא דלקמיה, טול לפי מחירי הקרקע היקרים שיהיו בניסן. ^[28]

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: הרי כל הטעם שתקנו חכמים שבעלי חובות יגבו מבינונית, הוא כדי שלא ימנעו מלהלוות, ואם כן, לפי דבריך, נעלת דלת בפני לווין! בכך הינך גורם שעדיין אנשים לא ירצו להלוות כספים, היות דאמר ליה המלוה ללווה: אילו הוו לי זוזי, אילו המעות היו עתה בידי, ולא הלוויתים, הוה שקלי כדהשתא, הייתי קונה בהן עתה קרקע זיבורית בזול כפי המחיר העכשווי, ואולם השתא, דזוזי גבך, אשקול כיוקרא דלקמיה. עתה שמעותי בידך, אין לי אפשרות לקבל תמורתן קרקע זיבורית אלא לפי המחיר היקר של ניסן. ואם כן, ימנעו המלווים מלהלוות ממחמת הסיבה הזו. ^[29] ולכן, ודאי הוא שהמלווה יקבל באופן כזה את הזיבורית לפי המחיר הזול של עכשיו. ^[30]

אלא, אמר רב אחא בריה דרב איקא: אי איכא לדמויי, לכתובת אשה מדמינן לה. אם שייך לדמות לאופן כזה, ולומר שיגבה כיוקרא דלקמיה, אזי יש לדמותו לדין כתובת אשה [לדין אשה גרושה הגובה את חוב כתובתה מנכסי בעלה].

דהא כתובת אשה, דינה בזיבורית, גבייתה נעשית מהקרקע הפחותה. ואי אמרה ליה איהי [האשה לבעלה], כשבאה לגבות בימי תשרי: הב לי בינונית בציר פורתא, תן לי מן הקרקע הבינונית בהפחתה מועטת ממה שמגיע לי בזיבורית [כי הבינונית שווה יותר], אמר לה, יכול בעלה שגירשה לומר לה: אי שקלת כדינך, שקול כדהשתא, אם את גובה מן הזיבורית, תקבלי כדינך לפי השער הזול של עכשיו, ואי לא, אם אין רצונך לקבל כדינך אלא מן הבינונית, אזי שקלי כיוקרא דלקמיה, תקבלי לפי השער היקר של ניסן. וכיון שאין לה זכות לגבות מבינונית יכול הוא לומר כן. ^[31]

ועתה הגמרא חוזרת לדון בסתירה, לכאורה, שבפסוקים לגבי תשלום נזיקין:

אמנם מצאנו מה לדמות לאופן שאמר רבה, מכל מקום, קשיא. שהרי הסתירה בין הפסוקים אם עליו לשלם דוקא ממיטב שדהו או אף מסובין, עדיין אינה מיושבת.

אמר רבה: כל דיהיב ליה, ממיטב ליתיב ליה. תשלומי הנזיקין יכול להיות בכל דבר, ואף מן הסובין, וזה למדנו מהפסוק "ישיב". אלא, שמכל מין שנותן הלוה כתשלום, עליו לתת לו מן המיטב שבמין זה. ולכן, אם משלם מן הסובין, עליו לתת מן הסובין המעולין. וזה נלמד מהפסוק "מיטב".

אך מקשה הגמרא על התירוץ: והא "מיטב שדהו" כתיב! אם כדבריך, היתה התורה כותבת רק "מיטב", והרי לא כתבה התורה כן, אלא "מיטב שדהו", ומשמע שהמיטב נאמר רק על שדהו, שעליו לשלם מקרקע העידית.

ולכן מתרצת הגמרא תירוץ אחר: אלא, כי אתא [כשבאו] רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב [מישיבתו של רב] פרשוה, כך פירשו את הפסוקים: תשלום הנזיקין יכול להיות אף מן הסובין, כי כל מילי, מיטב הוא! כל המטלטלין נחשבים בכלל תשלום מיטב, כי יתרון ה"מיטב" הוא בכך שקל להופכו לממון, ^[32] ואת המטלטלין קל להופכם לממון, כיון דאי לא מזדבן הכא, מזדבן במתא אחריתי, גם אם אין להם ביקוש במקום זה, יש להם ביקוש במקום אחר. לפיכך כתבה תורה "ישיב", שיכול לשלם ממה שרוצה אף מן הסובין, לבר מארעתא, דליתיב ליה ממיטב, חוץ ממי שמשלם בקרקע, שבזה עליו לתת לו דוקא את הקרקע המעולה, כי היכי דלקפוץ עלה זביני, כדי שקל יהיה למוכרה ולהופכה לממון, כי רק לקרקע טובה יש ביקוש של קונים.

לכן כתבה התורה לענין התשלום ב"שדהו", שישלם דוקא מן ה"מיטב" ולא בקרקע פחותה, כי יש לה פחות ביקוש, ואינה כמטלטלין שיכול למוכרם גם במקום אחר.

ועתה הגמרא מסתפקת מהי אמת המידה של שדה מעולה, לקבוע אם היא מיטב או לאו:

בעא מיניה [שאל] רב שמואל בר אבא מאקרוניא מרבי אבא: כשהן שמין, כשבאים לגבות את התשלום מהקרקע, כיצד נאמוד את הקרקע אם היא עידית או זיבורית, האם בשלו הן שמין, האם אמת המידה היא קרקעותיו של המזיק, שהמעולה בין קרקעותיו נחשבת למיטב, וממנה עליו לשלם, גם אם יש לו שדה פחותה ממנה [שהיא זיבורית של שדותיו] אך היא שווה בחשיבותה כמו קרקע העידית של אנשי העולם. ^[33] או בשל עולם הן שמין, או שמא המודד הוא לפי חשיבות הקרקעות בעולם, ובאופן כזה שהזיבורית של המזיק שווה בחשיבותה כעידית העולם, די שיתן לניזק מקרקע הזיבורית שלו, שהיא עידית של העולם?

ולעיל [ו ב] נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם רמת חשיבות העידית שהתורה חייבה לתת לניזק נמדדת לפי העידית של הניזק. ומבואר בגמרא, שנחלקו באופן שלמזיק יש עידית וזיבורית, והזיבורית שלו שווה כמו העידית של הניזק. רבי ישמעאל סובר ששמין לפי הניזק, לכן יכול המזיק לתת את הזיבורית שלו. ורבי עקיבא סובר שהולכים אחר המזיק, ועליו לתת את העידית שלו. ולכן מבארת עתה הגמרא לשיטת מי אנו מסתפקים בספק זה:

אליבא דרבי ישמעאל, לא תבעי לך, דאמר בדניזק שיימינן, הספק אינו לפי רבי ישמעאל, הסובר שאם הזיבורית של המזיק היא כעידית דניזק משלם המזיק את הזיבורית, כי לפיו ודאי מודדים לפי העידית של הניזק, ואין מקום להסתפק אם הכוונה לעידית של העולם או של הניזק. ^[34] כי תבעי לך, אליבא דרבי עקיבא, דאמר בדמזיק שיימינן. הספק הוא רק לפי רבי עקיבא, שנחלק ואמר ששמין לפי העידית של המזיק, ולכן באופן שהזיבורית דמזיק היא כעידית דניזק אינו יכול לתת את הזיבורית, אלא צריך לתת מן העידית, כמשמעות הפסוק "מיטב שדהו ישלם", מאי, מה כוונתו?

האם כוונתו לומר שמיטב שדהו דאמר רחמנא, בא למעוטי אך ורק שלא הולכים אחר העידית דניזק, אבל לא הצריכה התורה לשלם מהעידית של המזיק, אלא אפשר לשלם גם בעידית דעלמא, ומה שאמר רבי ישמעאל שאי אפשר לשלם בקרקע שהיא עידית לניזק וזיבורית למזיק זה רק כאשר אין זה עידית דעלמא, אבל אם היא היתה עידית דעלמא, הוא כן יכול לשלם בה. ^[35]

או דלמא, למעוטי דעלמא נמי. או שמא סובר רבי עקיבא, שכוונת התורה למעט גם שלא יתן המזיק קרקע השווה כעידית קרקע העולם, בעת שיש לו קרקע מעולה ממנה, אלא צריך לתת דוקא את המעולה שבנכסיו. ^[36] רבי אבא פשט את הספק:

אמר ליה רבי אבא, מה צד לספק יש כאן? הא רחמנא אמר "מיטב שדהו ישלם", התורה אמרה שהמזיק ישלם את מיטב שדהו, שמשמעו הפשוט הוא שיתן מן המיטב שבשדותיו, ואת אמרת בשל עולם הן שמין?! והינך רוצה לומר שהכוונה שיתן את המיטב של העולם?! הרי ודאי הוא ששמין לפי קרקעות המזיק. ^[37]

אך רב שמואל בר אבא הקשה על הכרעה זו: איתיביה מברייתא: מי שהיה עליו לשלם שלשה תשלומי חוב; תשלום עבור נזקין, עבור חוב של הלוואה, ותשלום לאשה עבור כתובתה, הרי סדר גבייתם הוא כך:

המזיק גובה מהעידית, הבעל חוב [המלוה] מבינונית, והאשה מן הזיבורית. ואולם, אם אין לו לזה אלא עידית בלבד - כולם [גם הבעל חוב והאשה] גובין מן העידית. ^[38]

ואם היתה לו רק קרקע בינונית - כולם [גם הניזק והאשה] גובין מן הבינונית.

ואם היתה לו רק קרקע זיבורית - כולם [גם הניזק והבעל חוב] גובין מן הזיבורית, ^[39] ואינו מחוייב לקנות עידית כדי לפרוע לניזק.

היו לו שלש שדות: עידית ובינונית וזיבורית, הרי כך הוא סדר גבייתם: תשלומי הנזקין, גובים חובם בקרקע העידית. ובעל חוב בקרקע הבינונית. וכתובת אשה בקרקע הזיבורית.

ואם היו לו רק קרקעות עידית ובינונית, ולא היתה לו קרקע זיבורית, הרי הנזקין בעידית, בעל חוב וכתובת אשה בבינונית. דהיינו, הנזקין והבעל חוב גובים כדינם, ואף האשה גובה מבינונית, שלא כדינה, כי אין לו זיבורית.

ואם היו לו רק קרקעות בינונית וזיבורית ולא היתה לו קרקע עידית; הנזקין ובעל חוב בבינונית, בעל חוב כדינו, וגם הנזקין גובים מהבינונית [משום שאין לו קרקע עידית], וכתובת אשה כדינה בזיבורית.

הערות

^[18] רש"י. ובתוס' כתבו "לפי שגרם לעצמו ופשע דלא הוי ליה למיעל ולמיפק אזוזי", אבל רש"י, שלא הזכיר מטעם דהוי פושע, משמע שלא סובר שהוא מטעם דהוי פושע. שיעורי ר' שמואל. ואולם ראה במהרש"א ותפארת שמואל, שהתוס' מפרשים את הגמרא כרש"י, משמע שגם לרש"י הטעם הוא מטעם שפשע, וכפי שפירש בלשון השני לקמן. וכן רבנו פרץ הביא כן בשם רש"י: ואי דזול ארעתיה איידי דקעייל ונפיק, אם כן, פושע הוא. וראה שם שמקשה על רש"י, דאטו משום דקעייל ונפיק אזוזי מפני דוחקו הוי פושע בהכי, מה היה יכול לעשות? ומסיק לכן כפירוש השני של רש"י, ראה לקמן בהערה 20, ובשיעורי ר' שמואל.

^[19] בתוס' רבנו פרץ הקשה, כיון דהשתא מיהא אין קרקעותיו שוות רק מנה, אם כן השתא מיהא עני הוא, ואפילו אלף זוז יטול בבת אחת. וראה בקהילות יעקב [סימן ה ד"ה ואולם] שכתב ליישב משום ששם "עני גמור" אין לו, שעני הוא מי שחסר לעולם, ואילו כאן הוא עני לזמן, שהרי לגבי הזמן של אחר כך כבר יש לו פרנסה כדי חייו, ולא גרע לגבי אחר כך ממי שיש לו חמישים זוז ונושא ונותן בהם, דחשיב עשיר, ומכל מקום כיון שעכשיו אין לו פרנסה, והוא עני לזמן, מאכילין אותו עד מחצה, כמו בעל הבית העובר ממקום למקום, דאמרי חכמים "עני היה באותה שעה" [חולין קל א], ופשיטא דהתם אינו רשאי ליטול אלא כדי צרכו באותה שעה, והכא נמי מאכילין אותו עד מחצה למלאות חסרונו עד שיהיה לו מאתיים. וראה כן בשערי יושר [שער ה פרק ט ד"ה ובסימן] "דמי שיש לו שדות וכרמים ששווים מאתיים זוז לאחר זמן חשיב כעשיר דאינו רשאי ליקח מעשר עני, ונחשב כעשיר שהוא בדרך, דאינו יכול להשיג עכשיו להוציא נכסיו על מחסוריו". [וראה בש"ך סימן רנ"ג בשם רבנו ירוחם שאינם יכולים לתת לו אלא כפי צרכו יום יום, וראה בחידושי ר' אריה לייב סימן נ"ד ד"ה והנה, וראה עוד בהערה 32 על התוס'.] והנה סברת השע"י והקה"י ניתנת להאמר בין אם נתייחס שהשווי האמיתי הוא כשווי דהשתא, ובין אם נאמר שהוא כיוקרא דלקמיה, ולכן לא הבאנו מה שכתב הקה"י ביחס לזה. וראה לקמן הערה 23.

^[20] א. פירשנו כפירוש הראשון ברש"י. ולפי זה, בעשיר שקרקעותיו שוות מאתיים זוז גם אחרי ההוזלה, אין נותנים לו כלום. ובעני, שהוזלו הקרקעות של כולם ולא מחמת יומי תשרי הרי הוא עני גמור ויכול ליטול גם אלף בבת אחת. ואם הוזלו רק שלו מחמת דעייל ונפיק אזוזי לא מקבל כלום, ואם מחמת יומי תשרי מקבל עד מחצה. ורש"י פירש פירוש נוסף, דמיירי בעשיר שגם לפי הזול שוות קרקעותיו יותר ממאתיים זוז ואינו מוצא למוכרן אלא בזול, מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה, כלומר עד שיתייקרו קרקעותיו ויוכל למוכרן בחצי דמיהן. והקשה רבה אם הוזלו של כולם אפילו יכול למוכרן ביותר מחצי דמיהן גם יתנו לו עד שיוכל למוכרן בשווין. ואם רק שלו אפילו צריך למוכרן בפורתא ומפסיד הרבה נמי לא ליספו ליה כיון דפושע הוא. והעמידו ביומי ניסן ותשרי ועד חצי הדרך שיורד, לכן אם יכול למכור בחצי דמיהן אין מאכילין אותו דזה דרכו, ואם הוזלו טפי מאכילין אותו כדי שלא יפסיד. ולפי פירוש זה, עני שהוזלו קרקעותיו, ואינן שווים מאתיים זוז, נותנים לו אפילו אלף זוז בבת אחת. פוסקים. ובתוס' הביאו את דברי הרי"ף המפרש נמי בעשיר אך גורס אחרת, וראה בביאורים על התוס'. ב. כתבו התוס' שגם לענין מחירי בתים שייך יוקר וזול, שבעונה שרגילים האנשים לשכור בתים הוא זמן שמחירי הדירות יוקר, ובעונה שאין רגילים לשכור הוא זמן הזול. ראה שם. ובאילת השחר העיר כיצד יתכן שבגלל יבול של שנה אחת או בגלל שכירות של שנה אחת יורד המחיר עד חצי, דנמצא אם כן שכל השווי של קרקע ובית הוא רק לשנתיים.

^[21] כגון שיש לניזק קרקע סמוכה לאותה בינונית של מזיק, ולכן מעדיף לקבלה. רש"י.

^[22] ועל כרחך מדברת התורה באופן שדרכה להתייקר אחר כך, כי אם לאו, פשוט הוא שאם הניזק רוצה לקבל סובין, נוטל הוא בעל כרחו של המזיק, כי אם בעידית יפה כוחו, כל שכן בבינונית. אלא בהכרח בא הפסוק ללמדנו שיקבל אמנם, אך כיוקרא דלקמיה. רש"י. ואולם לדעת הרא"ש אין הניזק נוטל בעל כרחו של מזיק ראה לקמן בהערה 27.

^[23] הנחלת דוד הקשה, לשם מה היה לאביי להביא את הברייתא, היה לו לתרץ כן בלי כל האריכות? וכבר היקשה כן רבנו פרץ, וכתב: ויש לומר, אי לאו ברייתא ומילתא דרבה, הוה אמינא דכהאי גונא לא מיקרי שווה כסף, כיון דהשתא, מיהא, זול ארעתיה, אף על גב דלקמן יקרן, הלכך לא מצי למימר ליה "שקול כיוקרא דלקמיה" גם כי בא לגבות מבינונית וזיבורית. אבל מתוך הברייתא דקתני עד מחצה, דכל מחצה שהן שווין בניסן, כדפירש רבה, גם בתשרי משערינן לפי דמי המכירה דבניסן, הלכך שמע מינה דשפיר מקרי שווה כסף יוקרא דניסן בתשרי". [וראה בנחלת דוד אם תירוץ זה הוי גם ללישנא בתרא של רש"י] והאחרונים נתקשו, אם השווי נחשב כדהשתא, שיקח גם מבינונית כדהשתא. ואם נחשב כיוקרא דלקמיה, למה בעידית נוטל כדהשתא? וכתבו האחרונים כדברי רבנו פרץ, שאביי הביא את דברי רבה להוכיח שהשווי האמיתי הוא כיוקרא דלקמיה. וכתבו האחרונים להוכיח כן מפסחים [כט'] שהאוכל חמץ של הקדש בפסח מעל משום ש"גורם לממון" הוא, כי אחר הפסח יהיה זה שווה ממון להקדש. ומוכח, לכאורה, שיוקרא דלקמיה זה השווי. [וראה בקצוה"ח ובנתה"מ סימן ד"ש] אלא שלפי זה קשה, למה בעידית נוטל כדהשתא ולא כיוקרא דלקמיה, וכן צריך ביאור בדברי אביי, כי ממה נפשך, אם אינו מחויב לתת לו, אם כן, ידרוש עבור זה סכום גדול, ואם מחויב לתת, למה יש לו זכות לדרוש כיוקרא דלקמיה. ומפרשים החידושי הרי"ם וכן בדברי יחזקאל [סימן מו'] שבאמת השווי הוא כיוקרא דלקמיה. ולכן, סובר אביי שיכול לתת את הבינונית כיוקרא דלקמיה. ומה שנותן את העידית כהשתא, זה מסיבה אחרת, לפי שמבואר לקמן כי דין מיטב הוא משום "דליקפוץ עליה זביני", והיינו, שצריך ליתן לו דבר שיוכל הניזק למוכרו בקלות ולהמירו לכסף. ולכן, אם יתן לו כיוקרא דלקמיה, וצריך הניזק להמתין לזמן היוקר, אין זה נחשב כעת למיטב, אלא לזיבורית שאין עליה קופצים, ולכן צריך לשלם כדהשתא. ואולם, כשנוטל הניזק מהבינונית בעל כרחו של המזיק, מבאר הדברי יחזקאל, שאף על פי שנוטל אותה בעל כרחו של מזיק [ויכול ליטול את הבינונית, בכל שכן מעידית], מכל מקום, אין זה בגדר תשלום של "מיטב", ולכן נותן כפי יוקרא דלקמיה, שזהו שוויו. ורב אחא בר יעקב בהמשך, מקשה על אביי, לפי שהוא בא לחלוק על אביי ולומר, כי זה שנוטל הניזק בינונית בעל כורחו של המזיק אין זה מתורת תשלומין בעלמא, אלא כל מה שנוטל הוא בתורת מיטב. וכיון שבתורת מיטב הוא נוטל בעל כרחו, הרי הוא נוטל כדהשתא, כי אחרת אין זה מיטב. והחידושי הרי"ם ביאר סברת אביי בבינונית, כי מה שיכול ליקח בינונית בעל כרחו של מזיק הוא בגלל שיכול הניזק לטעון "לדידי שווה לי, ואצלי הוא מיטב" [וזה תלוי אם בעידית יכול הניזק לבחור, וראה להלן בהערה 27]. וטענת "לדידי שווה לי" שייכת רק אם הוא גובה את הקרקע כדי להחזיקה לעצמו, ולא כאשר הוא נוטלה כדי למוכרה לאחרים, כי אם הוא רוצה למכור את הקרקע, לא שייך לומר שקרקע זו לדידי היא מיטב, שהרי לא קופצים עליה קונים לקנותה [ובדבר שאין דרכו, לא אמרינן לדידי שוה לי כמבואר בקידושין ח א], ולא יכול לתת לו בינונית כיוקרא דלקמיה, כי זה הוא השווי. אבל כשנוטל עידית כדי שיהיו לו מעות על ידי שימכרה עכשיו כדי להשלים הזיקו, בזה בעינן שיתן לו כדהשתא, לפי שאינו יכול למכור העידית ביותר בתשרי. ובזה מיושב לשון הפסוקים, כי "מיטב" הוא מדין תשלומין, שיוכל לקנות את מה שהוזק לו, וצריך עבור זה כסף, לכן נותן מיטב שקופצים עליו קונים. ואולם הפסוק "כסף ישיב לבעליו", היינו מה שבעליו חפץ להחזיק לעצמו, בא לרבות אפילו סובין, דהיינו זיבורית, כיון שרוצה בו. וראה עוד שם באורך. ואולם החזון איש [סימן ח ס"ק יד] וכן בחידושי ר' אריה לייב נקטו שדבר אשר מחירו משתנה בזמנים קבועים, כגון זה שבאופן קבוע יש תקופת יוקר ותקופת זול, נחשב שיש לו שתי שומות ושתיהן אמת. ולפי זה, גם ניחא למה יכול לשלם כיוקרא דלקמיה, כי זה שווי אמיתי. ואולם לענין עידית, סבר אביי כיון שיש דין מיטב, אם כן הוא עיקר שיעבודו, לכן יכול הניזק לקחת בזה כדהשתא. אבל כשנוטל מבינונית, כיון שזה לא עיקר שעבודו, יכול לתת לו כדלקמיה, כיון שהוא גם שווי אמיתי של הקרקע. ורב אחא בר יעקב נחלק, שהתורה באה לייפות כוחו בעידית, ולא להוריד את השיעבוד מן הבינונית וזיבורית, וכיון שאף הם בעיקר השיעבוד, נוטל גם בהם כדהשתא. והאחרונים האריכו בפלוגתת רש"י והרא"ש בבבא מציעא צט ב לגבי חביות ששוות כעת ד' זוז, וביום השוק הן שוות ה' זוז, כמה מתחייב השובר אותן כעת לשלם. וראה בקצוה"ח סימן ד"ש ובנתה"מ, וכל האחרונים הנ"ל, וכן בקהילות יעקב סימן ה' ועוד.

^[24] אף על גב שאביי מיישב כך את הפסוק, הכוונה היא, שאם התורה מייפה את כח הניזקים, לא מסתבר לומר שהתורה תגרע את כוחם בבינונית וזיבורית.

^[25] המילה "נמי" אין לה כאן משמעות. ואכן רש"י לא גורס לה.

^[26] התוס' לקמן [עמוד ב ד"ה לבעל] ביארו, כיון שחזינן שהתורה באה לייפות את כוחו, לא מסתבר לומר שירע כוחו לענין זיבורית ובינונית. וראה לעיל הערה 23 בשם החזון איש, שטענת רב אחא בר יעקב היא, שגם כשהתורה אמרה שיגבה ממיטב לא הפחיתה בזאת את עיקר השיעבוד מן הבינונית וזיבורית, וראה שם גם כיצד מבארים החידושי הרי"מ והדברי יחזקאל את דברי רב אחא בר יעקב.

^[27] הבאנו לעיל הערה 22 את דברי רש"י שהניזק יכול לגבות בינונית או זיבורית בע"כ של המזיק, ולפי רב אחא בר יעקב גובה כדהשתא, וכך סוברים ראשונים רבים. ואולם הרא"ש כתב, כשם שיכול המזיק לדחותו מעידית לעידית אחרת, כך יכול הוא לדחותו מן הבינונית אל העידית. וכאן מדובר כשאמר לו: אם תרצה ליטול בינונית כיוקרא דלקמיה, אתן לך. וכיון שגילה דעתו שאין חפץ לשייר קרקע זו לעצמו, צריך לתיתה לו כזולא דהשתא. והים של שלמה נחלק, וסובר שגם בעידית לא יכול המזיק לדחותו מעידית לעידית אחרת. והאחרונים האריכו בביאור השיטות.

^[28] הקשו הראשונים, כיון שבעל חוב מהתורה דינו בזיבורית ורק מדרבנן נוטל בינונית, אם כן, מדוע לא יאמר הבעל חוב: אי אפשי בתקנת חכמים! [כדלקמן ח ב] וממילא יהיה דינו כאילו לא נתקנה התקנה, דהיינו, בזיבורית, ולא יוכל הלוה לומר למלוה "טול כיוקרא דלקמיה. ומביא בשיטה מקובצת בשם הריב"א שאין אומרים אי אפשי אלא להחזיק ממון, ולא להוציא ממון. ובשם הר"מ תירץ, דשייך לומר כן רק היכא שהתקנה לטובתו, וכאן, אף שתקנה זו היא לטובת הבעל חוב, שמקבל קרקע משובחת יותר, אבל עיקר התקנה היתה לטובת הלווין, שתמיד יוכלו ללוות. ותלמיד רבינו פרץ מבאר שזו היא קושיית הגמרא. ראה שם. והאחרונים כתבו, שאין הכוונה שמן התורה דינו דוקא בזיבורית, אלא במה שיתן לו הלווה ואפילו זיבורית, וממילא לא שייך שיאמר שיעמידו על דין תורה. תומים סימן ק"ב סק"ג.

^[29] בדרכי דוד מקשה, שתקנת חכמים שיגבה בבינונית היתה לטובת כלל בעלי חובות, ודי בזה שלא יהיה נעילת דלת, כי כלל בעל חוב מעדיפים בינונית, ומקרה זה לא שכיח. ראה שם.

^[30] ראה לעיל הערה 27 בשם הרא"ש, וכך כתב גם לגבי בעל חוב שרק כאשר גילה הלווה דעתו שרוצה לתת כיוקרא דלקמיה, אז כופהו המלוה לתת כזולא דהשתא. ויש ראשונים הסוברים שתמיד יכול לכפות. ולפני הראשונים היתה גירסא: "ואי אמר ליה הב לי זיבורית טפי פורתא או עידית בציר פורתא ". והתוס' כתבו שלא גורסים "או עידית בציר פורתא", כי לפי זה לא מובן מה הקשה על זה "אם כן נעלת דלת", הרי אין דינו של בעל חוב לגבות כלל מעידית, וממילא אין כאן נעילת דלת. ואולם הראב"ד מקיים הגירסא וכתב: "ויש לומר, דעל עידית נמי מקשי. וכי אמרינן בעל חוב דיניה בבינונית, דלא כייפינן ליה למיתביה עידית, הכי נמי דבעי לאוקמיה קמיה. אבל היכא דלא בעי לאוקמי קמי כי הכא, דהא בעי למיתב ליה כיוקרא, כי הא ודאי מצי למימר ליה: אי הוו לי זוזי שקילנא כי השתא וכו', והויא נעילת דלת". וראה עוד בהערה הבאה.

^[31] דברי הגמרא צריכים ביאור, כי אם הסיבה היא מחמת שלא מחוייב לתת לה, אם כן יכול לומר לה שנותן לה גם במחצית המחיר ופחות, ולאו דוקא כיוקרא דלקמיה. והקשה כן בתוס' תלמיד ר"ת, וכתב: "ובעל כרחך, לאו דוקא כיוקרא דלקמיה, אלא משום דבכל הך שמעתתא נקט האי לישנא". וכן כתב היש"ש בסימן יא, שמשמע לכאורה בגמרא שחייב לתת כיוקרא דלקמיה, אך זה אינו, "דבודאי מה שהוא יותר מדיניה בין כתובת אשה, בין בעל חוב, אינו מחוייב ליתן כלל אפילו כיוקרא דלקמיה, רק שרבותא בא לאשמעינן, אפילו שגילה בדעתו ליתן, מכל מקום, יכול לומר בעבור יוקרא אתן, ולא כזולא דהשתא". וראה בנחלת דוד. ואולם בשיטה מקובצת מביא בשם רבינו מאיר, וכן בשם רבינו פרץ, שבעל חוב הרוצה לקבל מן העידית, לא יכול לכופו לתת לו כיוקרא דלקמיה, אבל באשה שמן הדין היה לה לגבות בבינונית כבעל חוב, ורק תקנת חכמים היא שתגבה זיבורית לכן אם רוצה בינונית יכולה לכופו לתת לה כיוקרא דלקמיה. ובזה מיישבים הראשונים את קושית התוס' למה לא העמיד בבעל חוב המבקש עידית שיכול לתת לו כיוקרא דלקמיה, וראה בשיעורי ר' שמואל מה שמבאר בדבריהם. והחזון איש סימן ג' סק"ג כתב שאם מגלה הלוה דעתו שאין לו הבדל ממה יגבה הבעל חוב, היות וכל נכסיו משועבדים חייב לתת כפי שביקש הבעל חוב, אלא שיכול לתת לפי יוקרא דלקמיה שזה עיקר השער, אבל בבינונית שיכול לכופו לתת עכשיו כי זה עיקר השיעבוד עליו לתת לפי שער של עכשיו ראה שם. וכך יש לפרש גם לגבי כתובת אשה.

^[32] עד עתה סברנו שיתרון המיטב הוא שיותר טוב להשתמשות, ואילו עתה מתבאר שמעלת המיטב שיש לו ביקוש וניתן להופכו לממון [והענין בממון הוא שעל ידו יכול לקנות שוב את מה שניזוק לו].

^[33] בים של שלמה מבאר שהספק והצד לומר בשל עולם התעורר מאחר שהטעם הוא "כי היכא דליקפציה עליה זביני", ואם כן, כשהוא עידית של עולם, אין צריך המזיק ליתן מן עידי עידית שלו, שהרי היא עידית לעולם, ויקפצו עליה.

^[34] א. כך משמע ברש"י. ומבואר יותר ברשב"א: כיון שאמר רבי ישמעאל שאפילו שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק לא יהיב ליה אלא מזיבורית דידיה, אלמא, לעולם להקל אזלינן. ואולם התוס' כתבו, הסיבה שלא נסתפקנו לשיטת רבי ישמעאל היא, כיון שלומד זאת מגזירה שווה "שדה שדה", "מיטב שדהו" מ"ובער בשדה אחר", ושם הוי ודאי שדה דניזק דוקא. ובשיטה מקובצת מביא בשם הרא"ש המפרש שרבי ישמעאל הזכיר בהדיא ניזק בעיקר מחלוקת ברייתא ראשונה. אף על גב דברייתא שניה קאמר נמי רבי עקיבא מזיק, דלמא אגב דקאמר רבי ישמעאל ניזק קאמר איהו מזיק, ולעולם מזיק לאו דוקא, אלא לאפוקי דניזק. וראה שם עוד תירוץ בשם הראב"ד, ובשיעורי ר' שמואל מה שהאריך בביאור דבריו. וראה עוד בהערות בחברותא על התוס' הערה 39. ב. המהרש"א והגרע"א הקשו, שעדיין יש להסתפק לפי רבי ישמעאל באופן ש"אהני קרא" שמשלם ממיטב דמזיק, האם סגי בשל עולם. ותירצו, שלפי רבי ישמעאל פשיטא לן שנוטל לפי עידית דעלמא, כי היא טובה יותר מעידית דניזק. והקשה הקרני ראם שתירוץ זה אינו מוסכם, ולדעת הרא"ש לא סגי אלא שיתן מעידית דמזיק. וראה גם ברש"ש מה שהקשה. והאחרונים תירצו, שאכן יש להסתפק גם ב"אהני קרא" לפי רבי ישמעאל, וזה נכלל בכלל הספק לפי רבי עקיבא. וכוונת הגמרא היא, שבדין של רבי ישמעאל, שזיבורית דמיזק כעידית דניזק, בזה אין להסתפק כלל. וראה כן בגליון בשיטה מקובצת.

^[35] החידושי הרי"מ מעיר, כיון שרבי עקיבא לא סובר את הגזירה שווה, מדוע היתה הוה אמינא ששמין בדניזק עד שהתורה צריכה היתה למעט זאת? ומתרץ, שעל פי הסברא נראה שמשלם כשל עולם, כי הרי התשלום במיטב הוא כדי שיהא לזה ביקוש של העולם, אלא שפשטות הפסוק האומר "מיטב שדהו" סותר את הסברא, ועל כן נאמר כמו שאמרנו לרבי ישמעאל, שאהני קרא ואהני סברא; הפסוק מדבר כשהבינונית שלו אינה כעידית העולם, ואהני סברא, שאם הבינונית שלו שוה כעידית העולם שנותן מבינונית. וזו שאלת הגמרא אם אומרים כך או לא. אבל לרבי ישמעאל כבר נתבאר שאהני גזירה שוה ואהני קרא, והגמרא דוחה שרבי עקיבא דוקא קאמר. [ואפשר שהכוונה היא, כיון שכך פשטות הפסוק, לא אומרים אהני סברא לאפוקי].

^[36] א. הספק בגמרא הוא רק כשיש למזיק קרקע טובה משל העולם, אבל אם של העולם טובה יותר, אין ספק שאינו צריך לקנות ולשלם כקרקע העולם [כמבואר לעיל בתוס' ו ב], ולכאורה צריך ביאור איך שייך שיהיה לו קרקע טובה משל עולם, הרי אף הוא מהעולם ואם כן שלו היא העידית של העולם. וצריך לומר, שאם שמים בשל עולם אין צורך לתת את המעולה שבשדות העולם, אלא עושים חלוקה של סוגי הקרקעות שבעולם, שליש נחשב לעידית, שליש לבינונית ושליש לזיבורית. ובחידושי ר' אריה לייב נסתפק בפירוש "בשלו הן שמין", האם הכוונה היא ששדות המזיק הם אמת המידה לקבוע מה נחשב מיטב, או שעליו לתת את המעולה שבנכסיו. וראה ברמב"ם [נזק"מ פרק ח ה] "גובין השאר מן הקרקע המעולה שבנכסי המזיק". ב. הגרע"א כתב שלפי רבי ישמעאל שבדניזק שיימינן אין השומא נקבעת אלא בשעת הנזק, ולא בשדות שיקנה הניזק אחר כך. ומסתפק הגרע"א לפי רבי עקיבא, אם המזיק קנה אחר כך אם חל על זה דין מיטב, וראה בחזון איש [להלן ח א ד"ה הגרע"א] מה שמפרש בספיקו של הגרע"א. וראה לקמן ח א הערה 4.

^[37] הספק של הגמרא הוא גם בבעל חוב שמשלם מבינונית, האם הוא צריך לשלם מבינונית דידיה או דעלמא. ומה שהכרענו ששמין בדמזיק, גם הכרענו ששמין לפי שדות הלוה, וכפי שמוכח מהמשך קושיית הגמרא שידחה הבעל חוב לזיבורית. וצריך ביאור, שבעיית הגמרא היא בפירוש כוונת התורה ב"מיטב", ואם כן, מה השייכות מזה לבעל חוב? הרי אדרבה, הסברא היא ששמין בשל עולם, וכפי שנתבאר בהערה קודמת. ומתרץ החזון איש [ליקוטים סימן יט] שמסתבר לומר כן גם בבעל חוב, כי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. וראה בחידושי הרי"מ שם בסוף הדיבור מה שכתב. וראה עוד בקהילות יעקב סימן ו' שהרמב"ם להלכה מחלק, שבבעל חוב שמין לפי העולם, ובנזיקין בשלו הן שמין.

^[38] נתקשו המפרשים, פשיטא הוא! ובספר התרומות [שער ד' ח"ג] דייק מזה שאינו יכול למכור את העידית ולקנות בינונית ולהגבותם. והחידושי הרי"מ כתב דקא משמע לן אף שאין מספיק לכולן לא אמרינן שהניזק יקח הכל היות ודינו בעידית ומשועבד לו יותר, קא משמע לן שדינם שווה.

^[39] כתב החידושי הרי"מ שהחידוש בשני הדינים האחרונים כי סלקא דעתך שהניזק יכול לברור לו איזה שירצה מהבינונית, כיון שדינו במיטב יכול לומר לדידי היינו מיטב שווה לי וכו' קא משמע לן דכולן שוין וחולקין כשותפין, וראה שם טעם הדבר.

אפילו פורתא נמי [מעט גם כן] לא ליספו ליה [יאכילו אותו], ממעשר עני, שהרי קרקעותיו מצד עצמן שוות דיין כדי שייחשב כעשיר.

ואמר מר עלה [אדוני, רבה, עליה]: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו של "עד מחצה" אלא במקרה מיוחד, דביומי [שבימי] ניסן יקרא ארעתא [מתייקרות הקרקעות], לפי שמאז והלאה יש סיפק בידי הקונה להכשירן לזריעה ויכול להשתמש בהן לשנה הבאה, וביומי [ובימי] תשרי זל ארעתא [מוזלות הקרקעות] לפי שאז אין הקונה מספיק לעבד את הקרקע כראוי לקראת עונת הזריעה, וצריך לפעמים להמתין חודשים רבים.

דכולי עלמא נטרי [שהכל מחכים] עד ניסן ומזבני [ומוכרים] אז, והאי, הואיל ואצטריכא ליה זוזי, זבין כדהשתא [וזה, הואיל והוצרכו לו כספים, מוכר כמו המחיר של עכשיו, בחודש תשרי], ובמקרה כזה, עד פלגא [חצי השווי] — אורחיה למיזל [דרכו להוזיל], טפי [יותר מזה] — לאו אורחיה למיזל [אין דרכו להוזיל], ולכן אומדים את ערך הרכוש של אדם בכדי מחצית שוויו הרגיל.

והכא נמי גבי [וכאן גם כן אצל] נזקין, לפי פתרון זה של רבה אפשר ליישב את הסתירה בין הנלמד מהכתוב שחובה על המזיק לשלם ממיטב שדהו, לבין הנאמר בברייתא ש"ישיב" בכל דבר; דיניה [דינו] של המזיק שהוא משלם מן העידית, והם עומדים כעת בחודש תשרי,

ואי אמר ליה איהו [ואם אומר לו הוא, הניזק]: הב [תן] לי בינונית טפי פורתא [מעט יותר] ולא אטול מן העידית, אמר ליה [יכול המזיק לומר לו]: אי שקלת [אם רוצה אתה לקחת] כדינך מן העידית — שקול כדהשתא [קח כפי המחיר של עכשיו], ואי [ואם] לא, ורצונך לקבל יותר מבינונית — שקיל כי יוקרא דלקמיה [קח לפי היוקר שיבוא בעתיד] בחודש ניסן. ובאופן זה מיושבת הסתירה, שאם רוצה הניזק לקבל שווה כסף (ולא ממיטב) הריהו מקבל לפי הערך הגבוה.

מתקיף לה [מקשה על הסבר זה] רב אחא בר יעקב: אם כן הורעת כחן של נזקין אצל קרקע בינונית וזיבורית (גרועה) שבאלה מקבל הניזק פחות ממחיר הנזק, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] ממיטב, ואת אמרת [ואתה אומר] מבינונית וזיבורית נמי [גם כן] לא, שאינו יכול לקחת מאלה בשוויים!

אלא אמר רב אחא בר יעקב: אי איכא לדמויי [אם יש לדמות] את דברי רבה לענין הניזוק ממעשר עני — לבעל חוב הגובה את חובו מנכסי החייב מדמינן ליה [מדמים אנו אותו]. ובאופן זה: בעל חוב עיקר דיניה [דינו] בבינונית, ואי אמר ליה [ואם אומר לו] בעל החוב לחייב: הב לי זיבורית טפי פורתא [מעט יותר], אמר ליה [יכול הלווה לומר לו]: אי שקלת [אם לוקח אתה] כדינך מן הבינונית — שקול כדהשתא [קח כפי המחיר של עכשיו], ואי [ואם] לא — שקיל כיוקרא דלקמיה [קח לפי יוקר המחיר של העתיד לבוא].

מתקיף לה [מקשה עליה] על סברתו של רב אחא בר יעקב רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: אם כן אתה עושה, הרי נעלת דלת בפני לוין. שאם מרעים את תנאי הפירעון, יגרום הדבר שלא ירצו אנשים להלוות, דאמר ליה [שהרי יאמר לו] המלווה ללווה: אילו הוו [היו] לי זוזי [זוזים, כסף] כעת, שלא הייתי מלווה לך בשעתו — הוה שקלי כדהשתא [הייתי לוקח, קונה בזול, כפי המחיר של עכשיו], השתא דזוזי גבך, אשקול כיוקרא דלקמיה [עכשיו שהכסף אצלך, אקח לפי היוקר שיהיה בעתיד]?! ואם כן נמצא שהמלווה נזקק לשלם משלו עבור כסף שהילווה!

אלא אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: אי איכא לדמויי [אם יש מקום לדמות את הענין] שאמר רבה הרי לכתובת אשה מדמינן [מדמים אנו אותו], דהא [שהרי] כתובת אשה עיקר דינה שגובה בזיבורית, ואי אמרה ליה איהי [ואם אומרת לו היא, האשה, לבעל]: הב לי בינונית בציר פורתא [קצת פחות], אמר [יכול הוא לומר] לה אי שקלת [אם את לוקחת] כדינך — שקול כדהשתא [קחי כמחיר של עכשיו] ואי [ואם] לא — שקלי כיוקרא דלקמיה [קחי כיוקר שיהיה בעתיד].

ומעירים, מכל מקום לענין הניזקין קשיא [קשה] הסתירה בין הכתובים, שהרי בכתוב אחד נאמר שמשלם המזיק ממיטב, ובשני נאמר שמשלם בכל דבר!

אמר רבא כך יש לומר: כל מה דיהיב ליה [שנותן לו] — ממיטב ליתיב ליה [יתן לו], כלומר, שמכל סוג שנותן יתן לו המיטב שבאותו סוג. ולכן אם משלם בקרקע, צריך לתת לו ממיטב — מעידית שבשדהו, ואם נותן לו מן הסובין — שיתן ממיטב שבסובין.

ומקשים על הסבר זה: והא [והרי] "מיטב שדהו" כתיב [נאמר], ומשמע דווקא מיטב שבשדה, ולא מיטב אחר!

אלא כי אתא [כאשר בא] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע מבי רב [מבית המדרש של רבם] פרשוה כך: כל מילי [דבר] מיטב הוא קרוי, ואף אם אינו מן המשובח ביותר, ואפילו סובין, דאי לא מזדבן הכא [שאם איננו נמכר כאן] — הרי הוא מזדבן במתא אחריתי [נמכר בעיר אחרת], לבר מארעא [חוץ מקרקע], מאחר שאי אפשר להעבירה למקום אחר, הדין הוא דליתיב ליה [שיתן לו] המזיק לניזק ממיטב שבקרקע בלבד, כי היכי דלקפוץ עלה זבינא [כדי שיקפוץ עליה הקונה] ויזכה הניזק בסכום המגיע לו.

א בעא מיניה [שאל ממנו] רב שמואל בר אבא מהעיר אקרוניא מר' אבא: כשהן, בית הדין, שמין, כלומר, מעריכים ונוטלים שדה לצורך גביית דמי הנזיקין, האם בשלו, לפי הטובה שבשדותיו, הן שמין, או בשל עולם, במה שנחשב עידית בשוק הן שמין?

ומעירים: אליבא [על פי שיטתו] של ר' ישמעאל לא תבעי [תישאל] לך שאלה זו, שהרי הוא אמר בדניזק שיימינן [בשל הניזק אנו מעריכים] ולא בשל אחרים.

כי תבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' עקיבא, שאמר כי בדמזיק שיימינן [בשל המזיק אנו מעריכים] יש לשאול,

מאי [מה] נאמר כאן? האם "מיטב שדהו" אמר רחמנא [אמרה התורה] למעוטי [למעט את זה] של הניזק אבל מעריכים לפי שדות אחרים, או דלמא למעוטי דעלמא נמי [שמא למעט שדות של הכל גם כן]?

אמר ליה [לו] ר' אבא: רחמנא אמר [התורה אמרה] "מיטב שדהו" ואת אמרת [ואתה אומר] בשל עולם הן שמין?! אלא ודאי לפי שדהו של המזיק שמים.

איתיביה [הקשה לו] מברייתא ששנינו בה: אין לו לאדם אלא עידית ולא קרקעות אחרים, כולם בין הניזקין, בין בעלי חוב, ובין לצורך כתובת אשה — גובין מן העידית. אם היתה קרקעו רק בינונית — כולם גובין בינונית, היתה כולה זיבורית — כולם גובין זיבורית.

אם היו לו עידית ובינונית וזיבורית גובים באופן זה: הנזקין — גובים מן העידית, ובעל חוב — מן הבינונית, וכתובת אשה — גובה מן הזיבורית. היו לו רק עידית ובינונית, הנזקין — גובים מן העידית, ובעל חוב וכתובת אשה — בבינונית. היו לו רק בינונית וזיבורית, נזקין ובעל חוב — בבינונית, וכתובת אשה — מן הזיבורית.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: But if that is the case, we should not provide him with even a slight amount of poor man’s tithe. Since his assets, based on their market value, have a high value, he is not to be classified as a poor person.

And the Master, Rabba, said concerning this: No, the halakha that he is provided with only up to half the value of his assets is necessary in a case where he cannot sell due to seasonal fluctuations in price. This is because in the days of the month of Nisan, which is the beginning of the harvest season, the market value of land appreciates, and in the days of the month of Tishrei, a time when the harvest had already been reaped and it is too late to prepare the land for the coming year, the market value of land depreciates.

Consequently, everyone generally waits until Nisan and sells only at that point. But this person, since he is in need of money, sells his land in Tishrei according to the current, lower, market price. Accordingly, based on the current market prices, his assets have a low value and there is justification in regarding him as a poor person. Yet, since if he waited until Nisan, as everyone else does, his land would have a high value, he cannot truly be classified as a poor person. Therefore, he is permitted to take only as much poor man’s tithe as will cover his losses. The Gemara explains why he is permitted to take only up to half the value of his land: Since it is the nature of land to depreciate up to half its value, and it is not its nature to depreciate more than that, he is entitled to take poor man’s tithe that is worth up to half the value of his land and the rest he can supplement by selling his land at its current, lower price.

Abaye uses a similar distinction to resolve the contradiction he raises: And here also, with regard to damages, if one considers a case where the injured party comes to collect his damages during Tishrei, his legal right is to collect payment from superior-quality land. This will be a relatively large amount of land, owing to the current seasonal depreciation in its value.

But if the injured party says to the one liable for the damage: Give me slightly more land of intermediate quality instead, then the one liable for the damage can say to him: If you choose to take superior-quality land, as is your legal right, take a large amount in accordance with the current market value; but if not, and you wish to take intermediate-quality land, take according to the future value in Nisan, after it will have appreciated, which will mean you will be entitled to a smaller amount of land. This can be used to resolve the contradiction: The phrase “of the best of his field,” which indicates that payment is made only from superior-quality land, defines the injured party’s basic rights. The term “he shall recompense,” which indicates that payment may be made in any form, is referring to a case where the injured party forgoes his rights. In such a case the value of the land or item he agrees to receive is appraised based on its appreciated value at the season when it is generally sold.

Rav Aḥa bar Ya’akov objects to this suggestion: If so, you have weakened the power of injured parties with regard to intermediate-quality and inferior-quality land, as, by agreeing to receive land of a lower quality than that to which their rights entitle them, they will actually receive less land, since the land is then appraised based on the appreciated market values in Nisan. Such an opinion is untenable, as the Merciful One states that injured parties collect from the best-quality land, clearly intending to enhance their rights, and yet you said he cannot also collect from intermediate-quality and inferior-quality land unless he agrees that the land should be appraised based on the appreciated Nisan values, thereby lowering the value of his payment.

Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov said: If there is a case to compare to Rabba’s distinction, it is not compared to a case of payment of damages, but we can compare it to a case of a creditor who comes to collect the loan during Tishrei. His legal right is to collect from the borrower’s intermediate-quality land, which will be a relatively large amount owing to the current seasonal depreciation in the value of land. But if the creditor says to the borrower: Give me slightly more land of inferior quality instead, the borrower can say to him: If you choose to take the intermediate-quality land, as is your legal right, take a large amount in accordance with the current market value, but if not, and you wish to take land of inferior quality, take it in accordance with the future, appreciated, market value in the month of Nisan. This would mean that the creditor would be entitled to a smaller amount of land.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, objects to this suggestion: If so, you have locked the door in the face of potential borrowers, as, according to your suggestion, the creditor is in a disadvantageous position. He can say to the borrower: Were I still to have the money I lent you, I would be able to purchase a large parcel of land in accordance with the current depreciated market value, so why, now that the money is with you, should I be forced to purchase land in accordance with the future, appreciated market value of the month of Nisan? If people are penalized as a result of granting loans, they will cease to do so.

Rather, Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: If there is a case to compare to Rabba’s distinction, we can compare it to the collection of a woman’s marriage contract where she comes to collect it during Tishrei. As a woman’s legal right in a marriage contract is to collect payment from her husband’s inferior-quality land, which will be a relatively large amount owing to the current seasonal depreciation in the value of land. But if she says to her former husband: Give me slightly less land of intermediate quality instead, her former husband can say to her: If you choose to take the lowest-quality land, as is your legal right, take a large amount in accordance with the current market value, but if not, and you wish to take land of a higher quality, take in accordance with the future appreciated market value of the month of Nisan, which will mean you will be entitled only to a smaller amount of land.

The Gemara returns to examine the contradiction raised by Abaye: In any case, the original difficulty still remains.

Rava said: Whatever he gives the injured party as payment he must give him of the best of that type. For example, even if he pays in bran he must pay with his best-quality bran, and this is the meaning of the phrase “of the best of his field.” Accordingly, the contradiction is resolved. The term “he shall recompense” indicates that payment can be given in any form, but the phrase “of the best of his field” indicates only that whichever form of payment is used, it must be of a superior quality, and not, as Abaye initially understood it, as limiting the form of payment specifically to land of superior quality.

The Gemara asks: But isn’t “the best of his field” written, which suggests that the requirement to pay with one’s best land applies only when one pays with land?

Rather, when Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, came from Rav’s academy, they explained it as follows: With regard to payment, all items are classified as property of the best quality, as, if an item cannot be sold here, it can be sold in another city. Since movable items are easily liquidated, they are always considered an acceptable form of payment. This is with the exception of land, which is not always easily sold. Therefore, the halakha is that the one liable for the damage must give the injured party payment from his best-quality land, which is easier to sell. This is in order to ensure the possibility that a buyer will jump at the opportunity to purchase it, thereby providing the injured party with the possibility of liquidating it. This resolves the contradiction. The phrase “of the best of his field” indicates that if payment is made with land it must be with superior-quality land, and the term “he shall recompense” indicates that if payment is made from movable property, anything worth money may be used.

§ Rav Shmuel bar Abba from Akronya asked Rabbi Abba: When the court appraises land to determine if it is to be classified as being of superior-quality, does it appraise land based on the quality of a property owner’s other land or does it appraise it based on the quality of the land in the world at large?

The Gemara notes: Do not raise the dilemma in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, as he says that we appraise land based on the quality of land owned by the injured party, and therefore payment is made with land that is of a similar quality to the best-quality land of the injured party. Accordingly, it is obvious that the classification is based only on the land of the injured party.

When you raise this dilemma, it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that we appraise land based on the quality of land owned by the one liable for the damage, and he pays with his superior-quality land even if its quality exceeds that of any of the injured party’s land. Consequently, according to Rabbi Akiva it is appropriate to ask whether the appraisal is based only on his other land or based on the land in the world at large.

The Gemara asks: What is the answer to the dilemma? When the Merciful One states: “The best of his field” (Exodus 22:4), does the stress in the verse on “his field” serve to exclude only the possibility of appraising land based solely on the value of the land of the injured party, but land is appraised based on the quality of land in the world at large? Or perhaps, does it serve to exclude the possibility of appraising land based on the quality of land of the world at large as well, and it is sufficient if the land he pays with is his best-quality land?

Rabbi Abba said to him: The Merciful One states: “The best of his field,” and you say the court appraises land based on the quality of land in the world at large? Certainly the term “his field” teaches that it is sufficient that the land be the best of the land of the one liable for the damage.

Rav Shmuel bar Abba raised an objection to this opinion from a baraita that delineates the forms of payment used for paying damages, repaying a debt to a creditor, and paying a marriage contract: If the debtor has only superior-quality land, all of them collect from the superior-quality land. Similarly, if he has only intermediate-quality land, all of them collect from the intermediate-quality land. And if he has only inferior-quality land, all of them collect from the inferior-quality land.

If he has superior-quality, intermediate-quality, and inferior-quality land, damages are paid from the superior-quality land, and a creditor collects from the intermediate-quality land, and a woman’s marriage contract is paid from the inferior-quality land. If he has only superior-quality and intermediate-quality land, damages are paid from the superior-quality land, and payment to a creditor and payment of a woman’s marriage contract are made from the intermediate-quality land. If he has only intermediate-quality and inferior-quality land, payments for damages and payments owed to a creditor are made from the intermediate-quality land, while payments of a woman’s marriage contract are made from the inferior-quality land.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והוי בה רבה ופירשה כגון דביומי ניסן יקרא ארעא כו'.

לבעל חוב מדמינן ליה בעל חוב דינו בבינונית.

ואמר ליה הב לי זיבורית כשוי' דהשתא בתשרי כו' ודחי לה אם כן נעלת דלת בפני לוין כו' ופשוטה היא. והדרינן לשמעתין מכל [מקום] קשיא. ופרקי' ישיב מטלטלי נינהו וכל מטלטלין מיטב קרינא ביה דאי לא מזבין בהאי אתרא מזדבני באתרא אחרינא לבד מקרקע דליתן ליה ממיטב כי היכי דליקפוץ עליה זבינא. בעא מינה רב שמואל בר אבא מרבא בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין. פי' כגון שהיו בינונית שלו כעידית דעלמא אי אמרת בשל עולם הן שמין דינו בבינונית ופשט ליה בשלו הן שמין. ואותיב ליה מהא דתניא נזקין בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית היו לו בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ואי אמרת בשלו הן שמין תיעשה בינונית דידיה עידית דהא לית ליה טובה ממנה וידחה בעל חוב בזיבורית.

יש ספרים דגרסי: ואמר לי' הב זבורית טפי פורתא או עידית בציר פורתא. ויש מעבירין קולמוס על גירסא זו ולא גרסי אלא זבורית טפי פורתא דהא טעמא קא אמרינן א"כ נעלת דלת בפני לווין ולא תקנו עידית לבעל חוב משום נעילת דלת אלא בינונית בלבד. והראב"ד ז"ל קיים הגירסא ואמר דכי לא תקינו לבעל חוב בעידית ה"מ בזמן שהלוה רוצה לעכב העידית לעצמו אבל בזמן שמראה שרוצה למכור לאחרים אלא שממתין עד ניסן דיקרן ארעא דהא אי לא שקיל כיוקרא דלקמיה קאמר ליה דכל כה"ג אי לא יהיב ליה איכא משום נעילת דלת והגירסא האחרת נראית עיקר.

הא דבעא רב שמואל בר אבא מאקרוניא כשהן שמין בשלו הן שמין או בשל כל העולם הן שמין. לאו למימרא דאי בשל עולם שמין מחייבין אותו לקנות עידית דעלמ' (לית ליה) דהא תני אין לו אלא זבורית כולן גובין מן הזיבורית ואע"ג דמאות' ברייתא הוו אתו למידק דבשל עולם הן שמין. אלא ה"ק ליה אית ליה בינונית כבינונית דעלמא וזיבורית כזבורית דעלמא אי מגבינן לבעל חוב (מעתה) [מאותה] בינונית דהא בשל עולם בינונית היא ואי בשלו הן שמין הויא לגבי דידיה עידית ובינונית וזיבורית ובינונית דידיה כעידית וזבורית דידיה ואשה וב"ח מזבורית דידיה ואי בשלו הן שמין הני נזקין כעדית שלו וב"ח בבינונית ואשה בזבורית.

אליבא דר' ישמעאל לא תיבעי לך. כלומר דכיון דאמר ר' ישמעאל דאפילו שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק לא יהיב לי' אלא מזבורית דידים אלמא לעולם להקל.

ניזקין ובעלי חוב שבאו ליפרע נוטלין מן הקרקעות כדיניהם זה בעדית וזה בבינונית וכתבת אשה בזבורית כמו שהתבאר במקומות אחרים וכשהם נוטלין נוטלין כשער של עכשו ואם היו בתשרי נוטלין בזול ואין המזיק רשאי לומר שיטול ביוקר הבא בניסן:

ניזק שרצה ליטול בבינונית או בזיבורית כגון שהיה בינונית או הזיבורית של מזיק סמוכה לשדהו נוטל וכשער של עכשו שהוא שעת הזול שהרי תורה זכתהו במיטב ומה שרוצה בו הוא הוא המיטב ואפילו לא היה הוא רוצה למכרו נוטלו על כרחו שאם לא כן הורעת כחן של נזקין דרחמנא זכי ליה מיטב למעליותא דידיה וכן הדין בבעל חוב שרצה ליטול בזבורית אלא שבבעל חוב דוקא שנתברר לבית דין שהוא רוצה למכור לאחר הא כל שאינו רוצה למכרו אינו כופהו אלא בבינונית כדינו וזהו שאמר אלו הוו לי זוזי וכו' וטעם זה אינו אלא כשרוצה למכרו ולא נאמר בו אם כן הורעת כחו של בעל חוב כדרך שאמרו בנזקין שהרי בעל חוב לא זכתהו תורה אלא בזבורית ומדרבנן הוא דתקינו ליה בינונית משום נעילת דלת והילכך כל שאינו רוצה למכרו אינו כופהו ושמא תאמר יאמר לו לא ניחא לי בהאי תקנתא ואף באין רוצה למכרו יכפהו בכך אין זה כלום שהתורה זכתה ללוה לפרוע במה שירצה ואחר שאין רוצה למכור אין כופהו אלא בדינו הא כל שרוצה למכור כופהו למכרו לו כשער של עכשיו מטעם אי הוה ליה זוזי ומאחר שכן אף בעדית יכול לומר לו כן אחר שנתברר שהוא רוצה למכרו וזהו שנאמר בגמרא הב לי זבורית טפי פורתא או עדית בציר פורתא וכן היא דעת גדולי המפרשים הא כל שנתברר שרוצה למכור כופהו בשער של עכשו מטעמא דאי אית לי זוזי וכן אם נתרצה מאליו הלוה לבעל חוב ליתן לו עדית כשיעורו וכתובת אשה שדינה בזבורית אם תבעתו בעדית או בבינונית אע"פ שנתברר שרוצה למכור לאחר אינה יכולה לכפותו שאין כאן נעילת דלת שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ואם נתרצה מאליו ליתן לה עדית או בינונית סתמו נותן כשעת היוקר:

ויש מי שמחלק בבעל חוב בין עדית לזבורית לומר שבזיבורית הדין כמו שכתבנו אבל בעידית אפילו כפוהו בכך או נתרצה מאליו סתמו כיוקרא דלקמיה ר"ל כשער של ניסן ולא נאמר לדעתם טעמא דאלו הוו לי זוזי אלא בזבורית ואין גורסין בזה טפי פורתא וכן דעת גדולי הדור וכן יש חולקים לומר שבעל חוב כופה את הלוה בזבורית אם הוא רוצה בו מטעמא דאנא לא ניחא לי בהאי תקנתא ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

כל שאנו שמין עדית למזיק לשלם את נזקיו ולבעל חוב בבינונית לשלם את חובו ולכתבה בזבורית בשלו הם שמין ולא שלדעת האומר בשל עולם הם שמין נחייבהו לקנות עדית דעלמא אלא שאם יש בינונית וזבורית ויש לו בעלי חוב בדעלמא באלו שמין בשל עולם ויהיב ליה בינונית השתא שמין בשלו אמאי ליה ליגביה... בינונית שלו בעדית דעלמא וזיבורית שלו בבינונית דעלמא... שמין בשל עולם היה גובה נזק בבינונית ובעל חוב בבינונית עכשו בשלו הן שמין ונפרע ניזק בעידית שלו ובעל חוב בבינונית שלו:

דביומי ניסן יקרא ארעא מפני שהם זרועות וביומי תשרי זילי שהן קצורות. רבינו יהונתן ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו היה עשיר והיו לו קרקעות שוים אלף זוז מאכילין אותו מעשר עני ולקט שכחה ופאה עד שימצא למכור ואף לכשימכור אינו חייב לשלם. מצא למכור אלא שמתוך דוחקו אינו מוצא בערך הראוי להם אם לא הוזלו הקרקעות של אחרים ונמצא שאף אלו לא הוזלו מצד עצמן אלא מצד דוחקו מאכילין אותו עד שימצא בערך הראוי להם. הרי זו כאותה ששנינו במסכת פאה בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וכו' מאכילין אותו לקט שכחה ופאה אף על פי שהוא עשיר במקומו ואינו חייב לשלם אף לכשמגיע לביתו ואף זה הואיל ואינו מוצא למכור אלא בהפסד גדול הרי הוא כעני העובר ממקום למקום. ואם הוזלו הקרקעות ונמצא שאין דחקו גורם אין מאכילין אותו אפילו נתוזלו הרבה הואיל ומכל מקום שוות מאתיים. היה דרך אותה העיר שבניסן קרקעות ביוקר ובתשרי בזול וזה היה בתשרי וצריך למכור עכשיו על כל פנים הרי הדבר צריך מיצוע לא להקל בו מכל וכל שהרי אף של כל העולם בזול עכשיו ולא להחמיר בו מכל וכל שהרי כל העולם ממתינין במכירתן עד ניסן וזה אי אפשר לו להמתין ומתוך כך אם הוא מוצא עכשיו מחצית מה שהיה מוצא מהם בניסן אין מאכילין אותו אפילו היו שוות הרבה. וגדולי המפרשים סוברים שכל שאף בניסן מוצא כשער של תשרי והוא עד מחצה אינו נוטל ולא נראה כן. שמועה זו אנו מפרשים אותה בעשיר שאינו מוצא למכור וגירסא שלנו הרי שהיו לו וכו' ככתוב בתוספות. ויש גורסים לשיטה זו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה וכו' אלא דאי יקרי ארעתא ודידיה איידי דנפיק ועייל אזוזי זול ארעא אפילו זול פורתא נמי ליספו ליה שאין לומר שימכור בהפסד ור"ל בהפסד שיש בו רושם כגון שתות או יותר מעט. ויש גורסים אפילו טובא נמי ליספו ליה כלומר אפילו הוא מוצא מהן הרבה הואיל ויש שם הפסד שיש בו רושם והעמידוה דביומי ניסן יקרא ארעתא וכו' שאין לו הפסד מצד דחקו אלא שאינו זמן מכירה והקרקעות רגילין להפסיד בחצי ערך ואינו קרוי הפסד אבל כל שהוזלו ממחצה ואילך מאכילין אותו זו היא שיטתנו ושיטת הגאונים ז"ל. וגדולי הרבנים מפרשים השמועה בעני ולדעתם כל שקרקעותיו שוות מאתיים זוז אפילו הוזלו כמה אין מאכילין אותו וגירסא שלהם הרי שהיו לו וכו' ושאל אי דזול דכולי עלמא בדידיה אפילו טובא נמי וכו' עד אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה דאיהו דפשע כשמראה עצמו עייל ונפיק אזוזי וזה של עובר ממקום למקום אינו פושע דאונסא דאורחא גרם ליה ונמצא לדעתם שכל מי שהיו לו בתים שדות וכרמים בשוה מאתיים זוז ואינו מוצא אלא בפחות מכדי דמיהן אם הוזלו אף של שאר בני אדם מאכילין אותו כמה שירצה שהרי אין קרקעותיו שוות מאתיים. היו של שאר בני אדם ביוקר ושלו הוזלו בפשיעתו אינו נוטל שהרי מכל מקום שוות מאתיים. היו שוות מאתיים אלא שהוא צריך למוכרם בשעת הזול רצה לומר תשרי שאף של שאר בני אדם בזול באותה שעה מאכילין אותו עד מחצה רצה לומר מנה וימכור קרקעותיו במנה ונמצאו מאתיים. והדברים ברורים כדעת ראשון שהרי משנה זו דהרי שהיו לו בתים וכו' סתמא תניא אפילו שוות כמה הואיל ואינו מוצא למוכרן. עד כאן לשונו.
נזקין דיניה בעידית ואי אמר ליה בתשרי הב לי בינונית טפי פורתא כשעת הזול של עכשיו והיינו פורתא כי הזול שיש בתשרי רוב פעמים מעט הוא וא"ל האיך אי שקלת בעידית כדינך שקול כזולא דהשתא ואי שקלת בינונית לא יהיבנא לך אלא כיוקרא דלקמיה והיינו ישיב לרבות שוה כסף דאי לא בעי עידית מצי לאכרוחיה למשקל בתשרי בינונית כיוקרא דניסן. הראב"ד ז"ל.

בינונית טפי פורתא. פירוש טפי מקרקע עידית ולעולם אינו משלם אלא כפי שוה ההיזק אלא לפי שהבינונית סמוכה לניזק והעידית רחוקה ממנו לכך הוא שואל הבינונית. תוספות שאנץ.

ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה. פירוש כיון שאתה רוצה למשקל ממה שאינו דינך שקול כיוקרא דלקמיה. ופירש רש"י ז"ל דהכי קאמר קרא ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין כלומר שאם בא הניזק לגבות סובין דהיינו זיבורית או בינונית שהיא סובין לגבי עידית ישלם לו המזיק לפי מה שהם שוה כסף כיוקרא דניסן דאז יקרי ארעתא. מיהו קצת קשה לישנא דאפילו סובין דאדרבה דוקא כשבא ליפרע מסובין אז אמרינן הכי כדפירשתי. ושמא הוה מצי למיפרך מינה אלא דעדיפא מינה קא פריך. ומורי שיחיה פירש דהכי קאמר ישיב לרבות שישלם לו שוה כסף דהאי כיוקרא דלקמיה אם הניזק אינו רוצה לפרוע מן העדית כדינו ואפילו סובין כלומר לא מיבעיא אם בא ליפרע מן הבינונית דמשלם ליה כיוקרא דלקמיה אלא אפילו ליפרע מסובין דהיינו זיבורית אפילו הכי משלם ליה כיוקרא דלקמיה. ואם תאמר למה הוצרך להביא ברייתא דמי שהיו לו בתים היה ליה למימר כגון דביומי ניסן יקרי בלא אריכות. וי"ל דאי לאו ברייתא לא הוה שמעינן מקרא דשוה כסף דשקיל כיוקרא דלקמיה גם כי בא לגבות מבינונית וזיבורית אבל מתוך הברייתא דקתני עד מחצה דרצה לומר מחצה שהן שוין בניסן כדמפדש רבה גם בתשרי משערינן לפי דמי מכירה דבניסן הילכך שמע מינה דשפיר מיקרי שוה כסף יוקרא דניסן בתשרי. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

מתקיף לה רב אחא וכו'. וא"ת לוקי קרא דישיב בדאמר ליה ניזק הב לי מבינונית טפי פורתא דיהיב ליה כדהשתא ולא כיוקרא דלקמיה. וי"ל דמדנקט לרבות אפילו סובין אם כן משמע דישיב אתא לתקנתא דמזיק ואי הוה יהיב ליה בינונית כדהשתא הוה ליה תקנת ניזק דהוי שקיל על כרחיה דמזיק ועל כרחיה לא מתוקמא קרא בהכי. אי נמי יש לומר דלהא לא איצטריך קרא דסברא הוא דגבי בינונית כדפריך רב אחא בר יעקכ. מהר"י כהן צדק ז"ל.

הב לי זיבורית טפי פורתא. כתבו בתופפות דלא גרסינן או עדית בציר פורתא וכו'. ור"מ מקיים גירסא זו ואליבא דמאן דאמר דבר תורה בעל חוב בעידית ומה טעם אמרו בבינונית שלא יהא אדם רואה דירה נאה וכו'. וזהו דוקא דבעי למשקל כי זולא דהשתא אבל אי בעי למשקל כיוקרא דלקמיה יכול לכופו. תוספי הרא"ש ז"ל.

והראב"ד ז"ל מקיים הגירסא בענין אחר דכי אמרינן בעל חוב דיניה בבינונית הני מילי היכא דבעי לאוקמה קמיה אבל היכא דגילה דעתו שרוצה למכור קרקע זו כי הכא דהא בעי למיתב ליה כיוקרא דלקמיה כי הא ודאי מצי למימר אי הוו לי זוזי שקילת כדהשתא וכו'. והויא נעילת דלת וכן עיקר דמשום הכי שני למילתא דכתובת אשה דלא משכחת ליה בבעל חוב כלל לא בזיבורית ולא בעידית. ע"כ בחידושיו.
ותלמיד רבינו פרץ ז"ל כתב וז"ל דלא גרסינן או עידית בציר פורתא דאם כן אמאי אמר ואי לא שקיל כיוקרא דלקמיה אפילו בההיא שעתא מצי אמר ליה הכי דלא יהיב ליה מידי דאין דינו בעידית. ע"כ.
כתב הרא"ש ז"ל וריב"א הקשה ונימא בעל חוב לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ובעינא למשקל כדינאי בזיבורית. ותירץ דאין אומרים אי איפשי בתקנת חכמים אלא להחזיק את מה שבידו כגון גבי אשה לקמן גבי לוקח אבל להוציא מיד אחר כגון הכא לא. ע"כ.
ובהא מיתרצא נמי הא דפריך הר"י הלבן בריש כתובות דקאמר התם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואמאי תימא ליה טעמא מאי איני נישאת משום דתקנתא דידי דשקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלושה ימים אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי כדרבא. אלא יש לומר דתקנתא דרבא לא מהניא להוציא ממון. מהר"י כהן צדק ז"ל.

ור"מ תירץ דלא שייך למימר אלא היכא שהתקנה לטובתו וכאן התקנה לטובת הלוה שלא תנעול דלת בפני לוין. הרא"ש ז"ל.
ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל תירץ דהיינו דקא פריך אם כן נעלת דלת כלומר טעמא מאי תיקון רבנן בעל חוב בבינונית משום נעילת דלת ואם כן כל שכן שנעלת דלת אם ישאל זיבורית לפי שיאמר אי איפשי בתקנת חכמים אם לא יתנו לי כי זול דהשתא. ע"כ.

לכתובת אשה מדמינן ליה. כתבו בתוספות הוא הדין דהוה מצי לאוקמי בבעל חוב וכו'. ור"מ תירץ גבי אשה דמן הדין היה לה ליטול בבינונית כבעל חוב אלא מטעם שאמרו חכמים יותר משהאיש רוצה לישא וכו' הילכך היכא דבעיא למשקל בינונית כיוקרא דלקמיה יכולה לכופו אבל בעל חוב דמן התורה דינו בזיבורית ומטעם נעילת דלת תקנו לו בבינונית כולי האי לא יפה כחו שיוכל לכופו שיתן לו עידית כיוקרא דלקמיה. הרא"ש ז"ל.
וז"ל תלמיד ה"ר פרץ ז"ל כיון דכתובת אשה אין דינה בבינונית כלל רק בזיבורית אם כן היכי קאמר דשקלא בבינונית כי יוקרא מיהא אפילו בעל כרחו דבעל הא יכול הוא הבעל לעכב לגמרי שלא ליתן כלל כדפרישית גבי בעל חוב בעידית. וי"ל גבי כתובת אשה כששואלת מבינונית אינה מבקשת יותר מדינא דמדינא גביא אף מן העידית למאן דאמר דכתובת אשה דאורייתא דהא כתוב בה כסף ומשום שלא תראה שדה נאה ודירה נאה לבעלה ומתקוטטת עמו כדי שיגרשנה ותגבה מאותו בית או מאותה שדה אפקוה רבנן מדינא דעידית ואוקמוה אזיבורית. ולמאן דאמר דכתובת אשה דרבנן מכל מקום אין לך בעל חוב גדול מזה ודינה בבינונית מן הדין אלא דמשום דיותר משהאיש רוצה לישא וכו' אוקמוה אזיבורית דלא שייך בה נעילת דלת הילכך שפיר הוי דינה בבינונית כדפרישית. ולכך אף על גב דתקינו רבנן דתגבה מן הזיבורית מכל מקום כשמבקשת מבינונית כיוקרא דלקמיה מיהא שקלא אפילו בעל כרחו דבעל ואינו יכול לעכב על ידה כיון דמן הדין הוי דינה בבינונית כדפרישית. ע"כ.

מכל מקום קשיא. לא מצי לשנויי כגון דאמר ליה ניזק הב לי עידי עידית בציר פורתא דאמר ליה אי שקלת כדינך שקול כי השתא ואי לא וכו' דכיון דשקיל מיהא בעידי עידית אפילו כיוקרא דלקמיה אין זה סובין. אבל אין לתרץ דהא לא איצטריך קרא לאשמועינן דאם כן השתא נמי מאי אתא לאשמועינן. ונראה לי דהב לי בינונית בציר פורתא מדמי כתובה קאמר דאי לאו הכי מאי קא משמע לן. ע"כ לשונו.
ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו ניזק שרצה ליטול בבינונית או בזיבורית כגון שהיה בינונית של מזיק סמוכה לשדהו נוטלו כשער של עכשיו שהוא שעת הזול שהרי תורה זכתהו במיטב ומה שרוצה בו הוא הוא המיטב ואפילו לא היה רוצה הוא למכרו נוטלו על כרחו שאם לא כן הורעתה כחן של נזקין דרחמנא זכי ליה מיטב למעליותא דידיה. וכן הדין בבעל חוב שרצה ליטול בזיבורית אלא שבבעל חוב דוקא שנתברר לבית דין שהוא רוצה למכור לאחר הא כל שאינו רוצה למכרו אינו כופהו אלא בבינונית כדינו. וזהו שאמר אלו הוו לי זוזי וכו' וטעם זה אינו אלא כשרוצה למכרו ולא נאמר בו אם כן הורעתה כחו של בעל חוב כדרך שאמרו בנזקין שהרי בעל חוב לא זכתהו תורה אלא בזיבורית ומדרבנן הוא דתקינו ליה בינונית משום נעילת דלת והילכך כל שאינו רוצה למכרו אינו כופהו. שמא תאמר יאמר לו לא ניחא לי בהאי תקנתא ואף באין רוצה למכרו יכפהו בכך אין זה כלום שהתורה זיכתה ללוה לפרוע במה שירצה ואחר שאין רוצה למכור אין כופהו אלא בדינו הא כל שרוצה למכור כופהו למכרו לו כשער של עכשיו ואם כן אף בעידית יכול לומר כן אחר שנתברר שהוא רוצה למכרו וזהו שאמר בגמרא הב לי זיבורית טפי פורתא או עידית בציר פורתא וכן גורסים גדולי המפרשים וכן אם נתרצה מאליו הלוה לבעל חוב ליתן לו עידית בשיעורו. וכתובת אשה שדינה בזיבורית אם תבעתו בעידית או בבינונית אף על פי שנתברר שרוצה למכור לאחר אינה יכולה לכפותו שאין כאן נעילת דלת שיותר משהאיש רוצה וכו' ואם נתרצה מאליו ליתן לה עידית או בינונית סתמא נותן כשעת היוקר. ויש מחלק בבעל חוב בין עידית לזיבורית לומר שבזיבורית הדין כן אבל בעידית אפילו כפוהו בכך או נתרצה מאליו סתמא כיוקרא דלקמיה. רצה לומר כשער של ניסן ולא נאמר לדעתם טעמא דאלו הוו לי זוזי אלא בזיבורית ואין גורסין בה או עידית טפי פורתא וכן דעת גדולי הדור. וכן יש חולקין לומר שבעל חוב כופה את הלוה בזיבורית אם הוא רוצה בו מטעמא דאנא ניחא לי בהאי תקנתא ועיקר הדברים כמו שכתבנו. ע"כ.

כל מילי מיטב הוא. והשתא צריכי תרווייהו דאי לא כתיב ישיב הוה אמינא מיטב שדהו דוקא ואי לא כתיב אלא ישיב הוה אמינא דוקא מטלטלים דומיא דכסף דכתיב גביה לכך צריך מיטב שדהו. גליון.
ובגליון אחר כתוב וז"ל וקשה אם כן מה צריך כסף. יש לומר מדאסמכיה לישיב דרשינן שוה כסף אפילו סובין וכסף גופיה איצטריך בלאו הכי לג"ש דתחת נתינה וכו'. ע"כ.

כשהן שמין בשלו הן שמין וכו'. לאו למימרא דאי בשל עולם שאין מחייבים אותו לקנות עידית דעלמא דהא תניא אין לו אלא זיבורית כולן גובין מן הזיבורית ואף על גב דמאותה ברייתא הוו אתו למידק דבשל עולם הן שמין אלא הכי קאמר ליה אי אית ליה בינונית כבינונית דעלמא וזיבורית כזיבורית דעלמא אי מגבינן לבעל חוב מאותה בינונית דהא בשל עולם בינונית היא ואי בשלו הן שמין הויא לגבי דידיה עידית ובינונית וזיבורית ובינונית דידיה כעידית וזיבורית דידיה ואשה ובעל חוב מזיבורית דידיה ואי בשלו הן שמין הוי נזיקין בעידית שלו ובעל חוב בבינונית והאשה בזיבורית. הרשב"א ז"ל.

דרבי ישמעאל לא תיבעי לך. כלומר דכיון דאמר רבי ישמעאל דאפילו שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק לא יהיב ליה אלא מזיבורית דידיה אלמא לעולם להקל. הרשב"א ז"ל.
ואם תאמר אמאי לא נסתפק נמי בדברי רבי ישמעאל וכגון דאית ליה למזיק עידית ובינונית ושויא זיבורית דידיה כעידית דניזק ובינונית דידיה כעידית דעלמא מי אמרינן בשלו הן שמין ויהיב ליה זיבורית או דלמא האי דאמר בשל ניזק שמין לאפוקי של מזיק שלא יתן לו עידית ולעולם בשל עולם שמין דיהיב ליה בינונית. וי"ל דרבי ישמעאל הזכיר בהדיא ניזק בעיקר מחלוקת ברייתא ראשונה אף על גב דבברייתא שנייה קאמר נמי רבי עקיבא מזיק דלמא אגב דקאמר רבי ישמעאל ניזק קאמר איהו מזיק ולעולם מזיק לאו דוקא אלא לאפוקי דניזק. והתוספות תירצו בענין אחר. תוספי הרא"ש ז"ל.
כתוב בגליון תוספות מצאתי דאליבא דרבי ישמעאל אי בשל עולם הן שמין אם כן בחינם נקט ניזק בדבריו דהא לא שיימינן מידי דניזק אבל לרבי עקיבא ניחא דנקט מזיק דאף על גב דבשל עולם שיימינן מכל מקום אי לית ליה למזיק לא יהיב ליה אלא מיטב דאית ליה והא שיימינן בדידיה. וקשה למה אמר דנקט דניזק בחינם נימא דמיבעיא ליה אליבא דרבי ישמעאל כגון שהיה לו עידית וזיבורית ולא היתה עידית שלו שוה כעידית דעלמא או אם זיבורית שלו שוה כעידית דניזק יתן לו מזיבורית שלו ואם לאו יתן לו מעידית שלו ואם היתה עידית שלו כעידית דעלמא יתן לו מעידית שלו דשויא כעידית דעלמא אף על גב דזיבורית שלו שויא כעידית דניזק ונפקותא זו נפקא מינה במאי דנקט אליבא דרבי ישמעאל בדניזק שיימינן. וי"ל שזו היא מחלוקת חדשה שלא שמענו שנחלק בזה. ע"כ מגליונות.
וז"ל גליון אחר וקשה נימא דנקט ניזק דאם לית ליה כשל עולם שיתן לו בדניזק. ואומר הר"י דאם כן ג"ש דניזק לא באה אלא אם לית ליה וזה אינו כי הג"ש היא בכל ענין. ועוד אם לית ליה אם כן פשיטא שיתן לו המיטב שיש לו ואינו די בזיבורית שלו אם היא כעידית דניזק דהא קמן אם יש לו כעידית דעלמא שטובה יותר היה צריך ליתן לו אם כן גם עכשיו יתן לו הטוב שאחרי זה. ואין להקשות למעלה בגמרא למה הוצרך לומר אהני קרא וכו' לימא כגון דלית ליה לניזק. וי"ל דנראה לו דמיטב שדהו משמע דבא למעוטי אפילו במקום דאית ליה. וקשה והא לרבי ישמעאל אמרינן לעיל דאהני קרא אם זיבורית דמזיק אינו שוה כל כך כעידית דניזק שיתן מיטב דידיה דעל זה שייך שפיר למיבעי בשלו או בשל עולם או אם אין לניזק כלום היה יכול לשאול. ואומר הר"י ז"ל שהפירוש כן אליבא דרבי ישמעאל לא תיבעי לך במאי דפליג אדרבי עקיבא אבל במה שסובר דאהני קרא רבי ישמעאל ורבי עקיבא שוין כי לא אשכחן שפליגי בזה ולהכי שואל לרבי עקיבא כי אם הוא סובר בשלו או בשל עולם גם רבי ישמעאל סובר כן. ע"כ.
וכן כתב גליון אחר וז"ל תימה למה לא שאל אליבא דרבי ישמעאל וכגון שהיה לו עידית וזיבורית וזיבורית שלו היתה שוה כעידית דעלמא ולא היתה שוה כעידית דניזק ושאל אם בשל עולם הן שמין יתן לו מזיבורית שלו ואי בשלו הן שמין יתן לו מעידית שיש לו. וי"ל כמו שתירץ הגליון לעיל. ע"כ.
והראב"ד ז"ל כתב וז"ל אליבא דרבי ישמעאל לא תיבעי לך דהא אמר בדניזק שיימינן כי הויא עידית דניזק כזיבורית דמזיק ואי לא שויא זיבורית דידיה כעידית דמזיק לא יהביה ליה מעלמא אלא יהיב ליה ממיטב דאית ליה דאהני ג"ש ואהני קרא כדאמרינן לעיל ואי סלקא דעתיה בשל עולם הן שמין כי לא שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק אמאי יהיב ליה ממיטב דידיה יקנה לו משל עולם ויתן לו שהרי בשל עולם הן שמין אלא שמע מינה רבי ישמעאל בשלו הן שמין סבירא ליה בין דניזק בין דמזיק. ע"כ לשונו.
עוד כתבו גליון תוספות ונראה דלגבי בעל חוב מודה רבי ישמעאל דלאו בשל מלוה הן שמין. ע"כ. פירוש דאי לאו הכי כשאמר התלמוד ואי אמרת בשלו הן שמין וכו' למה לא תירץ לעולם בשלו הן שמין וכגון דשויא בינונית דלוה כבינונית דמלוה ורבי ישמעאל היא דאית ליה בדניזק שיימינן דהיינו מלוה ומשום הכי גבי בעל חוב בבינונית לתנא קמא ולתנא בתרא כגון דשויא זיבורית דלוה כבינונית דמלוה הילכך גבי בעל חוב בזיבורית דבשל מלוה הן שמין אליבא דרבי ישמעאל אלא ודאי מודה רבי ישמעאל דלאו בשל מלוה הן שמין אלא בשל עולם. גליון.

עוד כתבו גליון תוספות ועוד נראה לי דלכך מיבעיא במילתיה דרבי עקיבא משום דאי לרבי עקיבא בשל עולם שמין אתי שפיר הא דנקט לישנא דלא בא הכתוב כלומר לא תפרש מיטב שדהו ממזיק דלא בא הכתוב אלא לגבות מן העידית בשל עולם אבל אי בשלו שמין אמאי נקט לא בא הוי ליה למימר הניזקין גובין מעידית וק"ו וכו'. ע"כ.

תוס' בד"ה אליבא דר"י לא תבעי כו' כיון דיליף מג"ש כו' עכ"ל מיהו אליבא דר"י נמי ה"מ למיבעי היכא דאהני קרא ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא לר"י דמצי יהיב ליה מעידית דעלמא כיון דיהיב ליה טפי מעידית דניזק דהא אי ה"ל זיבורית כעידית דניזק ה"מ יהיב ליה ודו"ק:

ד"ה אליבא דרבי ישמעאל לא תיבעי לך וכו' כיון דילפינן מג"ש וכו'. ר"ל אע"ג דלרבי ישמעאל נמי איכא למיבעי הא דקאמר בדניזק שיימינן לא אתא למימר לאפוקי מדעלמא אלא לאפוקי בדמזיק א"ד אפי' מדעלמא נמי מ"מ ס"ל להגמרא דליכא למימר הכי משום דכיון דרבי ישמעאל מג"ש יליף לה מקרא דובער בשדה אחר ע"כ דוקא קאמר בדניזק אבל ר"ע אע"ג דלעיל משמע דמשמעות דקרא יליף (הק"ו) [הא] דקאמר מהאיך דקא משלם דהא קאמר לעיל אהני ג"ש ואהני קרא וכו' משמע דמקרא דייק דמיטב דהאיך דקא משלם הוא אפ"ה איכא למימד דעידית דעלמא מקרי נמי דהאיך דקא משלם הוא דהמזיק המשלם נמי בכלל העולם הוא וק"ל:

רש"י בד"ה דאי לא כו' האי מזדבן כו' הד"א:

ברש"י בד"ה והא מיטב שדהו כו' מיטב סתמא. לר"י אצטריך שדה לג"ש גם לר"ע להורות דבשלו שיימינן אך לר"ע לכתוב מיטב שלו סתמא:

בתוס' בד"ה אליבא דר"י כו' כיון דיליף מג"ש כו'. לכאורה פשוט אין מקום לומר בר"י בשל עולם שמין דא"כ למה תלה רחמנא בניזק דהא כי לית ליה למזיק עידית כשל עולם אין צריך לקנות (ב) וק"ל והא דלא מבעיא ליה לר"י היכא דאהני קרא דלא איירי מהא בברייתא:

רש"י ד"ה או בשל עולם שהרי לכ"ע היא עידית. לכאורה אף אם היתה גרועה מעידית דעלמא מ"מ כיון דאין דינו אלא בעידית דעלמא אינו מחוייב לתת לו מעידית שלו היפה מעידית דעלמא אלא מזיבורית שלו כדמוכח מהא דאמר לעיל לרי"ש אהני קרא כגון כו' משמע דאי לאו קרא הוה אמינא דלא יהיב ליה אלא מהזיבורית ועיין מש"כ לקמן בס"ד:

רש"י ד"ה דאמר בדניזק שיימינן וכיון דשויא הך זיבורית כעידית דניזק כו'. עי' מש"כ לקמן בסמוך בכונות דבריו:

בגמרא ה"נ גבי נזקין דיני' בעידי' וכו' אין כוונת אביי לפרש ל' אפילו סובין דקאי על הניזק שאפי' אם רוצה זבורית כיוקרא דלקמיה מחוייב המזיק ליתן לו דא"כ היה יותר ראוי לפרש שמחוייב ליתן לו אפילו סובין כזולא דהשתא וא"כ לא הוי שייכא אתקפתא דר' אחא אלא דא"א לפרש כן דא"כ תקשי מאי קמ"ל פשיטא כמו שפרש"י ומכ"ש שיש להקשות כן א"א דשקיל ליה כיוקרא דלקמיה אלא דלאביי יהיה המשך הלשון כך ישיב לרבות שוה כסף פי' דזימנין דמשכחת שהניזק יקבל השדה כפי שוויה בכסף והיינו כשער היוקר ע"ז מפרש ואפי' סובין פי' אף שהיא זיבורית מ"מ לא יקבלה אלא כיוקרא דלקמיה והיינו לשון שוה כסף כנ"ל מלשון רש"י וק"ל אבל אכתי הא גופא קשיא לי אמאי לא משני בפשיטות דהא דדרשינן ואפילו סובין היינו שעיקר דינו בסובין וכזולא דהשתא אבל אם רוצה הניזק בעידית בציר פורתא ולמישקל כיוקרא דלקמיה צריך ליתן לו והיינו מיטב דקרא וצ"ע:

שם בגמרא אלא א"ר אחא בר יעקב וכו' ב"ח דינו בבינונית ואי אמר הב לי זיבורית טפי פורתא לא שקיל אלא כיוקרא דלקמי' מתקיף לה ר' אחא בר איקא א"כ נעלת דלת וכו'. וקשה מאי ס"ד דר' אחא בר"י שאין המלוה יכול לכופו ליתן לו זיבורית כזולא דהשתא כיון דב"ח דינו בזיבורית מדאוריית' כדעולא אלא תקנת חכמים היה בבינונית לטובת המלוה וא"כ ודאי שיכול המלוה לומר אי אפשי בתקנת חכמים שתיקנו לטובתי ושומעין לו כדאיתא בש"ס ובפוסקים ויותר יש להקשות כן על ר' אחא בר איקא שהקשה מן נעילת דלת שאין זו קושיא כל כך לפ"ז שאין כאן נעילת דלת שאף אם היה המעות בעין ביד המלוה לא היה יכול לכופו שימכור לו שדהו כמו שהק' ר' אחא אילו הוי זוזאי גבאי וכן כ' הרא"ש דלא שייך לומר כן אלא כל היכא שהלוה גילה דעתו שרוצה ליתן לו זבורית כיוקרא דלקמיה אז כופין לו ליתן כזולא דהשתא מטעמא דר"א בר איקא וכן העלה הרא"ש להלכה ע"ש באריכות אבל גם זה דוחק דמה לנו בגילה דעתו ולמה לא יוכל לחזור בו אפילו מזולא דהשתא וא"כ טפי ה"ל להקשות שמחוייב ליתן כזולא דהשתא מטעמא דאי אפשי בתקנת חכמים לכך נ"ל דבין ר' אחא בר"י ובין ר"א בר איקא תרווייהו לא ס"ל כדעולא דב"ח דינו בזיבורית אלא ס"ל כברייתא דר"ש בפ' הנזקין דס"ל להיפוך ד"ת ב"ח דינו בעידית כמו נזקין אלא שחכמים תקנו בינונית שלא יראה אדם בית נאה של חבירו ואומר אקפוץ ואלוונו ואגבה המיטב שלו בחובי וכו' וא"כ לפ"ז א"ש דלא יכול לומר א"א כיון שאפילו מן התורה אין לו שיעבוד על זיבורית לכך הוצרך ר"א בר איקא להקשות מנעילת דלת אבל מ"מ להרא"ש תיקשי מה ראה לפסוק להלכה שאין יכול לכופו אפילו כיוקרא דלקמיה אלא כשגילה דעתו אז מחוייב ליתן לו כזולא דהשתא ות"ל שמחויב ליתן לו כזולא כיון דקי"ל כדעולא. ואף שיש ליישב כיון דמדין תורה אינו יכול לכופו שיתן לו דוקא זיבורית דבלוה תליא מילתא כדכתיב בחוץ תעמוד ודרשינן מה דרכו להוציא ואם כן הלוה יכול ליתן כל מה שירצה זיבורית או עידית מ"מ לא שייך לומר אי שקלת כדינך משמע דכדינו רוצה ליתן לו כזולא דהשתא וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דלעולא עיקר דינו בזבורית יתן לו כזולא דהשתא משמע דכ"ע מודו שאין הלוה יכול לומר אתן לך בינונית כיוקרא דלקמי' ואי לא שקול עידית בציר פורתא כיון שדינו בבינונית. ונ"ל באמת דהרא"ש לא פסק כעולא שהרי בפ' הנזקין הביא הא דר"ש ולא הביא דעולא וע"ש ובספר המלחמות להרמב"ן וכ"כ הר"ן בשם הרמ"ה דלא כעולא:

בתוספות בד"ה לב"ח מדמינן ליה וכו' עד מדאורייתא דינו בזיבורית. כבר כתבתי בסמוך שא"א לפרש כן וא"כ תקשי לדברי התוספות אבל לדידי אין להקשות קושיית תוספות דא"כ הורע כוחו של ב"ח כו' כיון דבאמת התקנה היתה להורע כוחם וגם כאן שייך התקנה שלא יוכל המלוה לומר דוקא בזו אני חפץ וליתן עינו בשדה חבירו לגבותה בע"כ אף אם היא זיבורית וק"ל:

בד"ה הב לי זיבורית טפי פורתא ל"ג או עידית בציר פורתא דא"כ תקשי וכו' ובד"ה לכתובת אשה מדמינן לה ה"ה דהמ"ל לב"ח וקאמר הב לי עידית בציר פורתא אלא לפי שהתחיל וכו' וזהו דוחק גדול וכן מ"ש בדיבור ראשון דל"ג ליה משום דא"כ מאי פריך וכו' וא"כ קשה טפי למה לא אמר ר"א בר יעקב באמת או עידית בציר פורתא כדי שלא יקשה עליו קושיית ר' אחא בר איקא אבל לפי מ"ש דלא ס"ל כדעולא אלא כברייתא דר"ש דעיקר התקנה היתה מעידית לבינונית כדי שלא יקפוץ וילוונו אם כן ודאי שאינו יכול לומר הב לי עידית בציר פורתא אף כיוקרא דלקמי' דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כיון דמ"מ יקפוץ וילוונו ויכופו בע"כ להגבותו מעידית ואף כשיקחנו כיוקר' דלקמי' לית ליה פסידא בזה כיון שעכ"פ יהיה שוויה כך ביומי ניסן אלא ודאי שאין יכול לכופו כלל לעידית ואתי שפיר בין לרב אחא בר"י בין לר"א ב"א שהוצרך לפ' בכתובת אשה ועיין בהרא"ש ודו"ק:

גמ' וה"נ בניזקין דיני' בעידית ואא"ל הב לי בינוני' כו' כדינך שקול וא"ל שקול כיוקרא דלקמי'. הנה תמוה ממ"נ אי חשוב זה שיווי גם עידית כדיני' יהי' מחוייב ליקח כיוקרא כו' ואי לא חשוב שיווי שא"ל אלא מקומו ושעתו א"כ ממ"נ או שאינו יכול לכופו ליתן בינונית דלא דיני' ואם ע"כ יתן לו יהי' מחויב ליתן כדהשתא. ואם יכול ליקח כמה שירצה א"צ לתלות ביוקרא דלקמי' ולהביא ממעשר עני כנ"ל. ועוד היך מישב הפסוקים ואין משמעות דמיירי באופן הנ"ל בזה יותר מזה הפסוק. גם למה השמיט הרי"ף ז"ל דעכ"פ הי' לו להביא מה דמסיק א"כ הורעת כח כמ"ש הרא"ש ע"ש. ונראה לע"ד בעזה"י. דהא חמץ בפסח דהקדש חשוב לי' פרק כ"ש דבר הגורם לממון וכממון דמי שאח"כ יהי' שוה ויכול להמתין למכרו חשיב עכשיו ממון. וכן הקרקעות דבניסן זול ותשרי יוקר וכ"ע נטרי כו' והיינו משום שאין עכשיו קונים כמ"ש תוס'. זה אינו מגרע השיווי עכשיו דאף דקי"ל אין כו' אלא שעתו כמו ששוה עכשיו היינו כיון שנמצא עתה למכור ולקנות בפחות אינו שוה כ"א כן. אבל מה דזל בשביל שאין הזמן עתה לקנות ואין לוקחים כ"א בניסן כו' ולכך כשירצה למכור בתשרי אין קונה כ"א בזול. זה לא מקרי שאינו שוה דהא אין נמצא לקנות עתה קרקע בשיווי הזול דכ"ע נטרי עד ניסן כו' וחשיב שפיר השיוי כמו אז. דגם קרקע של המזיק שקנה בשעה שקונים דהיינו בניסן ג"כ בתשרי אינו שוה כ"א פחות רק שלא ימכרנו אז וא"כ כל שיוי הקרקעות הם כמו בניסן שהזמן לקנות כנ"ל:

אמנם זה שפיר לענין הקרקע כשרוצה להחזיקה לעצמה. אבל אם דינו במעות רק משום דשוה כסף ככסף דהיינו דיכול למכור החפץ ויהי' לו מעות. ע"ז ודאי לא שייך הנ"ל דאף דשוה בניסן יותר מ"מ זמנו לשלם לו עתה בתשרי ועכשיו כשירצה למכרו שוה פחות א"כ בתורת תשלומין שוה כסף ככסף צריך ליתן לו כדהשתא כנ"ל:

והנה ס"ד עכשיו דאף דדיני' דניזק בעידית מיטב מ"מ כשרוצה בינונית צריך ליתן לו בע"כ. הוא משום דמצי אמר לדידי שוה לי ואצלי זה מיטב והוי ס"ד דהברירה ביד ניזק לבחור גם בעידית איזה קרקע שירצה כיון דכ' מיטב כנ"ל. אמנם לא שייך לדידי זה מיטב רק לענין כשרוצה להחזיק לעצמו שחפץ בזה יותר כמ"ש הרא"ש נגד הלוה והמזיק אבל לענין כשרוצה למכרו שיהי' כסף ודאי לא שייך לדידי בינונית מיטב כיון דלמכור קפיץ עליו זביני מה שעידית לכל העולם ובדבר שאין דרכו לא מצי אמר לדידי שוה כדאמר פ"ק דקדושין גבי סודרא בפדיון ה' סלעים דדוקא כשדרכו להתכבד ע"ש:

וא"כ מיושב הכל ב"ה דכשנוטל ניזק כדיני' בעידית א"י ליתן כיוקרא דלקמי' דהתורה אמרה מיטב משום דקפיץ עליו זביני שיהי' לו מעות להשלים הזיקו ולענין כשירצה למכרו צריך ליתן כשיוי דהשתא דאינו יכול למכור העידית ביותר בתשרי ולהמתין א"צ דזמנו עתה. ואי"ל החזיקם לעצמך דצריך ליתן מה שיכול למכור כנ"ל. אבל אם ירצה ניזק בינונית טפי פורתא. א"כ מה שרוצה לכופו ליתן לו בינונית רק משום לדידי שוה לי היינו שרוצה להחזיק לעצמו ולא למכרם והוא חפץ בבינוני' יותר והוי מיטב שוב יכול ליתנם לו כיוקרא דלקמי' דלענין כשיחזיקם לעצמו הוי שפיר שיוי כמו שיהי' בניסן דגם כל קרקעותיו דיש לניזק שקנאם השיוי שלהם עכשיו כן שאין קונה ומ"מ שוים כשויים בניסן כנ"ל. ואי רוצה למכור מוכרח ליקח עידית דלענין למכור לא שייך לדידי שוה כנ"ל. ומיושב שפיר רומי' דקרא. דמיטב כ' ישלם דהיינו בתורת תשלומין נזקו שיוכל לקנות לו דבר שהזיקו שצריך כסף רק ש"כ ככסף צריך ליתן מיטב דקפיץ זביני וגם כדהשתא. ושם כ' כסף ישיב לבעליו. היינו מה שבעליו חפץ להחזיק לעצמו מרבי אפילו סובין היינו זבורית כיון שרוצה בו ומ"מ כיון שהוא לעצמו מתורת לדידי שוה נותן כיוקרא דלקמיה כו'. וע"ז פריך א"כ הורעת כו' והתורה אמרה מיטב כו'. היינו כיון דלס"ד הנ"ל הברירה ביד ניזק א"כ שפיר מצי אמר לדידי שוה הבינונית כו' ומ"מ א"י ליתן כיוקרא דלקמי' כיון דתורה אמרה מיטב היינו מידי דקפץ עלה זביני. א"כ לענין שיקח כיוקרא דלקמיה אינו מיטב דא"א למכרו עתה בשיוי זו ושוב צריך ליתן הבינונית כדהשתא שיהי' קרוי מיטב אף דשוה אצלו כעדית כנ"ל. ומשני אלא בבע"ח דלא שייך הנ"ל ואף דאומר לדידי שוה כבינונית כנ"ל שיחזיק לעצמו יכול ליתן כיוקרא כו' ודחי דשייך נ"ד כנ"ל. וממילא י"ל דהרי"ף ז"ל סבר דלמסקנא דישיב אפי' סובין שהברירה ביד מזיק ליתן להמזיק מאיזה קרקע שירצה מעידית וכן בע"ח. ממילא א"צ ליתן כלל מן אחרים ואצ"ל כיוקרא דלקמי' רק כמו שירצה. ולכך לא הביא כלל כנ"ל:

עוד י"ל דכשמשלם כיוקרא דלקמי' חשוב תשלומי מעליא דהא ב"מ צ"ז ע"ב בהני כו' דתברי חביתא דחמרא ביומא דשוקא מזדבני בה' ושאר יומי בד' פסק הרי"ף ורמב"ם דמשלמי בשאר יומי ד' דהוי סגי לשלם לו חביתא דחמרא אף דשברו ביומא דשוקא דשוה ה' מ"מ אם ימתין ישוה ה' ע"ש ובסמ"ע ס' ד"ש. וע"כ דחשוב שיוי ואינו מגרע במה שלא נמצא עתה קונים. ואף החולקים י"ל משום דנמצא עתה ג"כ לקנות משא"כ כאן דכ"ע נטרי עד ניסן. ומ"מ ס"ד עכשיו דעידית כדיני' בעי למיתב לי' כדהשתא. דס"ל כיון דדינו במיטב והיינו מידי דקפיץ עליו זביני. וכשיתן לו כיוקרא דלקמיה לאו מיטב הוא כנ"ל דעכשיו לא מצי למזבין בשיוי זו כנ"ל. אבל אם רוצה בינונית דלאו כדיניה ע"כ הטעם כיון דהתורה אמרה לטובתו מיטב יכול לומר שמוחל זה הזכות של מיטב וממילא דיני' כשאר בע"ח ליקח בינונית. וא"כ שוב יהיב לי' כיוקרא דלקמיה כיון דמחל שא"צ ליתן לו מיטב שוב כיוקרא דלקמיה תשלומין נינהו כנ"ל רק דלאו מיטב כנ"ל. ודחי הגמ' א"כ הורעת כוחו כו' והתורה אמרה מיטב כו'. היינו שאין הטעם דמוחל זכות דמיטב רק כיון דכ' מיטב וזה אצלו מיטב צריך ליתן לו בינונית מטעם לדידי זה מיטב כו'. וא"כ שוב צריך ליתן לו כדהשתא שיהי' מיטב דקפיץ עליה כנ"ל. וא"כ הרי"ף ז"ל שפסק שם כרבא בהני שקולאי דבמשלמי חביתא דחמרא בשאר יומי סגי כשיוי ביומא דשוקא אף שגם כן דיני' במיטב דכולהו כאבות כו' א"כ ע"כ דזה מיטב הוא אף שא"י למכור עכשיו רק בד' משום דכשימתין כו'. א"כ לא הי' צריך להביא כאן דין הנ"ל דהא מצי יהיב כיוקרא דלקמי' גם בעידית. ולכך הביא רק ברייתא דמעשר עני כנ"ל. ור' אחא ב"י הקשה לאביי רק לפי סברתו דבעידית צריך ליתן כדהשתא א"כ גם בינונית משא"כ לדידן כנ"ל. ואפשר דלהפ' בשקולאי דיש חילוק בין תברי' ביומא דשוקא ע"ש. י"ל גם כאן כיון דקי"ל וביער בשדה אחר דשמין אגב שדה ג"כ החלוק מתי הזיקה ולהנ"ל אין חילוק:

עוד י"ל דלכאורה כיון דלהפ' יכול מזיק לברור ליתן איזה מעידית שרוצה לא שייך שיאמר ניזק שחפץ בינונית משום לדידי שוה מיטב דמ"מ הברירה למזיק ואינו רוצה ליתן כ"א עידית כמו כולן עידית. ולכך כתב באמת הרא"ש דדוקא כשרוצה ליתן כיוקרא ע"ש ולשאר פ' קשה. וי"ל כיון דע"פ דין הי' ראוי להשיב לו אותו דבר שהזיקו כמו ב"ח דזוזי יהיב כן בניזק כנ"ל. רק דלא הטילה תורה הטורח על המזיק לקנות לו חפץ דהא ילפינן לקמן מוהמת יהי' לו דהטורח להעלות מהבור על הניזק ע"ש. וא"כ י"ל דמצי אמר הניזק לדידי שוה קרקע זו כמו הדבר שהזיק ממש. וצריך ליתן לו דזה אין טורח למזיק שלוקח שדה זו כנ"ל. ומה"ט לס"ד הנ"ל יכול ניזק לברור לו עידית שירצה כנ"ל. וא"כ להפ' ס' ד"ש דגם חילוק בין כשמשלמים חביתא דחמרא כדבר שהזיק סגי אף שאינו משלם ביומא דשוקא ואינו שוה בשעת תשלומין. משא"כ כשמשלם מעות משלם כשוי' דהזיק ע"ש. וא"כ י"ל דשפיר א"ל כדינך היינו מה שאני רוצה ליתן לך והוא בתורת שוה כסף שקול כהשתא ואי מה שאתה רוצה והוא רבותא אף שרוצה בינונית מ"מ ע"כ מה שאתה תוכל לברור הוא רק שהוא לך כאותה דבר עצמו שהוזק שוב שקול כיוקרא דלקמי' כמו בהחזיר חביתא דחמרא ממש כנ"ל וגם כשרוצה לברור מעידית כן רק רבותא נקט אף שרוצה בינונית. ויש לדחות:

עוד י"ל כיון דמיטב דמזיק. א"כ כשאין רוצה ליתן לו בינונית א"כ הוי אצלו מיטב ושוב יכול ניזק ליקחו בע"כ וכן בעידית מה"ט כתב רש"י דיכול ניזק לברור דכשמזיק בורר א"כ מה שבורר לעצמו יכול ליקח ע"כ דחשיב מיטב דידי רק שיוכל להעלות בדמים ולומר מה שבורר לעצמו לדידי שוה לי יותר כדאמר ריש פרק מי שהי' נשוי. כיון שאין ניזק מפסיד ע"ש בתוס' וא"כ מ"ש הר"ן דדוקא דרכו להתיקר או שוה במדי שייך לדידי שוה ע"ש פ"ק דקדושין. וא"כ שייך לדידי שוה רק כיוקרא דלקמי' שוה אצלו עכשיו. ואמר שפיר בגמ' דאי כדינך שקול ואי דוקא בינונית. והוא מטעם הנ"ל. שוב יכול לומר לדידי שוה כיוקרא דלקמי'. ושקיל ג"כ כנ"ל. וממילא למה דקי"ל בשל עולם הן שמין שפיר א"י ניזק לברור כלל. אדרבא נותן מזיק איזה שירצה כמ"ש הרא"ש. כנ"ל. עוד י"ל כמ"ש הרמ"ה ונ"י דגם ניזק דינו בכסף אי אית ליה כבע"ח ע"ש. וא"כ רק לא אמרינן זיל טרח דהטורח רמי אניזק. וא"כ יכול ניזק לברור מה שירצה יכול לומר לדידי שוה כמו כסף שכן דינו. וזה אין טורח למזיק. וכשאין נותן כסף שפיר יכול ליקח מטעם הנ"ל גם עידית מה שבורר דהא מחויב למכור וליתן כסף כשאין טורח. אך כיון דמה"ט שוב יכול לומר כיוקרא דלקמי'. דגם אם הי' חייב למכור וליתן כסף לא הי' מחייבין למכור עד תשרי כנ"ל. ושוב שיבחור מטעם הנ"ל שלא כדיניה א"ל ביוקרא כו' דלא יפסיד. ודחי הורעת כחו. דהא כיון שע"כ יתן עידית כדהשתא שוב אינו מפסיד מה שיתן לו בינונית דישאר לו עידית. וכשאינו מפסיד חייב למכור מיד:

גמ' אליבא דר"י לא תבעי. ותמוה ותי' תוס' דג"ש הוי ממש דניזק ולר"ע רק למעוטי דניזק ע"ש ואינו מובן למה. כיון דלר"ע ל"ל ג"ש למה ס"ד דניזק. ואדרבא היך דמשלם משמע יותר בשלו מג"ש דר"י. ונראה די"ל דכמו דלר"י דא"ל ג"ש אהני ג"ש ואהני קרא דאי לא שוי' זיבורית דידיה כעידית דניזק צריך למיתב ליה מיטב דידיה כדאמר לעיל ע"ש א"כ י"ל לר"ע ג"כ כיון דמסברא ע"כ בשל עולם שמין רק קרא דמיטב היך דמשלם א"כ י"ל כנ"ל. דקרא היכא דלא שויה בינונית דידיה כעידית דעלמא בעי למיתב ליה עידית דידיה אף שטובים מעידית דעלמא ואף דבע"ח ביש ללוה עידית וזיבורית נוטל זבורית פחות מדינו כדי שלא יטול יותר מדינו והוי ס"ד בניזק ג"כ אף שבינונית שלו גרוע מעידית דעלמא רק טובים מבינונית דעלמא צריך ליטול ולא מעידית דידיה שהם יותר קמ"ל מיטב דידיה ולפי' הרא"ש ודאי שייך דאף שבינונית שלו טובים מעידית דעלמא ג"כ צריך ליתן לו עידית דידיה דאו מיטב דעלמא או דידיה כמו שמפרש הרא"ש לר"י אהני קרא ע"ש. וזה הוא הבעיא לר"ע או לגמרי בשלו משום קרא או כיון דמסברא בשל עולם אהני קרא רק להנ"ל. וא"כ מיושב דלי' לא תבעי דהא תרווייהו מקרא דאהני ג"ש דניזק ואהני קרא דמזיק ונלמד ב' חלוקים הנ"ל ואא"ל בשל עולם כנ"ל. משא"כ לר"ע י"ל ג"כ דא"ש סברא וקרא כנ"ל. ודחי דהיך דקמשלם לר"ע דוקא כנ"ל. ומיושב בזה דלכאורה מה פריך אי בשלו הן שמין תעשה בינונית כעידית וב"ח כו'. הא בניזק גזה"כ היך דקמשלם ומה ראיה לבע"ח. ולהנ"ל א"ש דאי מסברא בשל עולם הוי לן לאוקמי קרא דניזק כנ"ל כמו לר"י וע"כ דתמיד בשלו שמין וגם בע"ח כנ"ל:

אין לו אלא עידית כולן כו'. קשה פשיטא. ודייק מינה גאון ז"ל דקמ"ל שא"י למכור העידית ולגבות בינונית להגבותם. ולע"ד דקמ"ל אף שאין מספיק לכולן ל"א שהניזק יקח הכל שדינו בעידית ומשועבדים לו יותר וקמ"ל שדינם שוה וכולן גובין או שא' מוקדם או בזמנם שוה חולקין. וגם שאין הניזק יכול ליקח כל העידית והוא יתן חלקם בינונית שלו רק כולם גובין כנ"ל:

אין לו אלא בינונית כו'. ג"כ קשה מה קמ"ל. וי"ל דס"ד דיכול ניזק לברור לו איזה שירצה מהבינונית כיון דדינו במיטב י"ל לדידי היינו מיטב דשוה לי. דהא הרא"ש ז"ל כתב לענין יוקרא דלקמיה דאף דכשאינו רוצה ליתן כלל א"צ מ"מ דוקא משום שרוצה להחזיקו לעצמו אבל כיון שרוצה למכור כיוקר דלקמי' שוב צריך ליתן כהשתא ע"ש. א"כ כאן כיון שלא ישאר לעצמו דכולן יגבו שוב יוכל ניזק לברור. קמ"ל דכולן שוין וחולקין כשותפין דהא גם בע"ח יכול לומר כן וכמו שבע"ח א"י לברור דלוקח כדינו כן הניזק כיון שא"י לברור כנגד המזיק שוב זכותן שוה. וגם זבורית קמ"ל כנ"ל:

אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה. שהרי שוות קרקעותיו מאתים זוז: דביומי ניסן יקרי ארעתא. מפני שהלוקח ניר חורש אותן בימות הקיץ וזורען בתשרי ובמרחשון וביומי תשרי זילי שאין סיפק לזורען באותה שנה: זבין כדהשתא. בתשרי משום דאיצטריך לזוזי הלכך עני לא הוי דיטול שוה אלף דינר הואיל וביומי ניסן שוות קרקעותיו מאתים ועשיר לא הוי הואיל ולכולי עלמא נמי לא הוי שוין השתא מאתים הלכך משלימין לו עד מאתים והיינו מחצה דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא: והכא נמי גבי נזקין. נמי בהכי מיתרצו קראי כגון דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זול והזיק בתשרי שוה מנה ובא לגבות מנה מקרקעות המזיק ודינו בעידית כדכתיב מיטב: [שקול]. כי זול דהשתא: ואי א''ל. ניזק הב לי מבינונית כדהשתא טפי פורתא ממאי דבעית למיתב לי בעידית לא מצי למכפייה אלא א''ל מזיק אי שקלת בעידית כי דינך שקול כי השתא ואי לא שקול מבינונית כיוקרא דלקמיה ולהכי אתי ישיב לרבות סובין דאי בעי למשקל ניזק סובין כגון שיש לו קרקע סמוך לאותה בינונית של מזיק וניחא ליה בה שקיל לה כיוקרא דלקמיה דהא שוה כסף הוא בניסן ולהכי איצטריך לאביי לאוקמא בהכי כדאמרן דסופה לייקר בניסן משום דאי אין סופה לייקר קרא למאי אתא פשיטא דאי בעי ניזק למישקל סובין שקיל בע''כ של מזיק שאפילו בעידית יפה כחו כל שכן בבינונית אלא להכי אתא קרא למימר דישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמיה: לישנא אחרינא. מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה לאו אעני קאי אלא אכל אדם שצריך מעות למזונות והיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור אפילו בחצי דמיהן מאכילין אותו מעשר עני עד שיתייקרו קרקעותיו שיוכל למכרן בחצי דמיהן: אפילו טובא נמי. אפילו מצי לזבונינהו טובא יותר מחצי דמיהן ליספו ליה עד שיוכל למכור בשוויהן דהא מכה דכולי עלמא הוא ולא פשע מידי: אפילו פורתא נמי. אפילו אין יכול למוכרן אלא פורתא לא ליספו ליה דפושע הוא: עד פלגא אורחיה למיזל טפי לא. הלכך אם יכול למכור בחצי דמיהן אין מאכילין אותו מעשר עני דזה דרכו ואם הוזלו טפי מאכילין ולא יפסיד. ותפוס לשון ראשון: ואת אמרת מבינונית וזיבורית לא שקיל. כי השתא: אי איכא לדמויי. להא דרבה: לבעל חוב מדמינן לה דבעל חוב דינו בבינונית. בפרק הניזקין במסכת גיטין (דף מח:) והשתא אם בא בעל חוב לגבות מן הלוה בתשרי וא''ל ללוה הב לי זיבורית טפי פורתא כי היכי דליהוי שוה מלוה דאית לי גבך כזולא דהשתא מצי אמר ליה אי שקלת כו' ואי לא שקלת בינונית שקול כיוקרא דלקמיה: לכתובת אשה מדמינן לה. וכגון שנתן לה גט בתשרי וזילו ארעתיה והיתה כתובתה מאתים ודינה למיגבי מזיבורית כדמסקינן התם בפרק הניזקין: מכל מקום קשיא. מיטב וישיב דמרבי סובין: כל דיהיב ליה ממיטב יהיב ליה. וכי פרע ליה סובין יתן לו מסובין מעולין שלו: והא מיטב שדהו כתיב. ואי כדקאמרת לכתוב מיטב סתמא: כל מילי. דמטלטלין שיכול להוליכן ממקום זה למקום אחר הוי מיטב: דאי לא מיזדבן הכא. כולי האי: מיזדבן במתא אחריתי. ולהכי לא כתיב מיטב אלא לגבי שדות והכי מתרצי קראי בשדות יתן מיטב ובמטלטלים אפי' סובין: כשהן שמין. האי עידית וזיבורית: בשלו הן שמין. וההוא דהוי עידית לדידיה דמזיק יהיב ליה ואי אית ליה עידית וזיבורית ושויי' זיבורית דידיה כעידית דעלמא אפילו הכי לא יהיב ליה מזיק לניזק אלא מעידית דידיה דבתר ארעתא דידיה אזלינן: או בשל עולם הן שמין. ויהיב ליה מזיבורית שהרי לכל העולם הוא עידית: דאמר בדניזק שיימינן. וכיון דשויא הך זיבורית כעידית דניזק יהיב ליה מזיבורית: למעוטי דניזק. דלא אזלינן בתר מיטב דניזק ואע''ג דהך זיבורית דמזיק הוא מיטב דניזק הואיל ולא הוי מיטב לעלמא לא יהיב ליה מינה אבל אי לעלמא הויא מיטב יהיב ליה מינה אע''ג דאית ליה עידית: או דלמא למעוטי נמי דעלמא. דשדהו דוקא וההיא דלגביה הויא עידית יהיב ליה: א''ל מיטב שדהו אמר רחמנא. דאזלינן בתר ארעתא דידיה ויהיב ליה מעידית ארעתיה ולא שיימינן בשל עולם: אין לו אלא עידית. במי שהיו עליו בעל חוב וכתובת אשה ונזקין: וכתובת אשה בזיבורית. במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף מט:) תני טעמא דיותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא:

שיתנו טפי ממחצה מ''מ ליספו ליה עד שימצא למוכרן בשויין דמה שאין מוצא למוכרן בשויין לפי שרואין אותו שהוא דחוק ואית דגרס אי דזולי כו' אפילו טובא נמי לא ליספו ליה פי' אפילו הוזלו הרבה לא ליספו ליה כיון דשוות מאתים זוז וזול נמי דכ''ע ואי דאייקור אפילו פורתא ליספו ליה פירוש אפילו הוזלו פורתא: דביומי ניסן יקרי ארעתא. וא''ת התינח שדות כדפי' הקונטרס לפי שיחרוש בקיץ ויזרע במרחשון אלא בתים מאי חילוק יש בהן בין ניסן לתשרי וי''ל שרגילין שייקרו בזמן שרגילין לשכור הבתים ולאחר ששכרו זילו: לבעל חוב מדמינן ליה. ולא שייך למפרך א''כ הורעת כחו שלא יפה הכתוב כח בעל חוב אלא אדרבה הורע כחו דמדאורייתא דינו בזיבורית: הב לי זיבורית טפי פורתא. לא גרסינן או עידית בציר פורתא דאם כן מאי קפריך א''כ נעלת דלת בפני לוין הלא אין דינו כלל בעידית דקיימא לן דינו בבינונית: לכתובת אשה מדמינן ליה. ה''ה דהוה מצי לאוקמי בבעל חוב דקאי ביה ודקאמר הב לי עידית בציר פורתא אלא לפי שהתחיל והעמיד בנזקין ואח''כ בב''ח ניחא ליה למנקט בתרייהו כתובת אשה: אליבא דר' ישמעאל לא תיבעי לך דאמר בדניזק שיימינן. כיון דיליף מג''ש דשדה שדה מוביער בשדה אחר דהוי דניזק אבל לר''ע אפשר דהא דקאמר דהאיך דקמשלם לא אתא אלא למעוטי דניזק:

בבא קמא ז ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד