בבא קמא ה ע"ב

לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא תַּרְתֵּי וְתֵיתֵי אִידַּךְ מִינַּיְיהוּ הֲדַר אָמַר חֲדָא מִתַּרְתֵּי לָא אָתֵי
אָמַר רָבָא וְכוּלְּהוּ כִּי שָׁדֵית בּוֹר בֵּינַיְיהוּ אָתְיָא כּוּלְּהוּ בַּמֶּה הַצַּד לְבַר מִקֶּרֶן מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְכוּלְּהוּ שֶׁכֵּן מוּעָדִין מִתְּחִילָּתָן
וּלְמַאן דְּאָמַר אַדְּרַבָּה קֶרֶן עֲדִיפָא שֶׁכַּוָּונָתוֹ לְהַזִּיק אֲפִילּוּ קֶרֶן נָמֵי אָתְיָא
אֶלָּא לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבִינְהוּ רַחֲמָנָא לְהִלְכוֹתֵיהֶן
קֶרֶן לְחַלֵּק בֵּין תַּמָּה לְמוּעֶדֶת
שֵׁן וָרֶגֶל לְפָ(ו)טְרָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים
בּוֹר לִפְטוֹר בּוֹ אֶת הַכֵּלִים וּלְרַבִּי יְהוּדָה דִּמְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי כֵלִים בְּבוֹר לִפְטוֹר בּוֹ אֶת הָאָדָם
אָדָם לְחַיְּיבוֹ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים
אֵשׁ לִפְטוֹר בּוֹ אֶת הַטָּמוּן וּלְרַבִּי יְהוּדָה דִּמְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי טָמוּן בָּאֵשׁ לְאֵתוֹיֵי מַאי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - ב

היה קשה לו, לתנא, לכתוב רחמנא תרתי, ותיתי אידך מינייהו. כלומר, אמנם נתבאר שלא ניתן ללמוד שור ומבעה זה מזה, אך עדיין קשה שהתורה תכתוב רק את שני אלו ונלמד מהם את האש. ^[27]

הדר אמר, חדא מתרתי לא אתי, לכן הוסיף ואמר שגם משניהם יחד לא ניתן ללמוד את האש, שכן יש להם תכונה משותפת חמורה, שיש בהן רוח חיים, ולאש אין, לכן לולי כתבה התורה אש, לא היה ניתן ללמוד זאת משור ומבעה.

הגמרא מבהירה שבאמת כדי ללמוד על חיובי האבות לא היה צורך בכתיבת כולן:

אמר רבא: וכולהו [כל אבות הנזיקין], כי שדית בור בינייהו, כאשר תטיל בור ביניהם, כלומר, אם תצרף בור עם אב נוסף, אתיא כולהו במה הצד, ניתן ללמוד מהם את החיוב של כל שאר האבות, מהצד השווה שביניהם. ^[28] לבר מקרן - חוץ מן הקרן שאינו נלמד במה הצד מבור ושאר אבות, משום דאיכא למפרך - יש לפרוך ולדחות את הלימוד: מה לכולהו [כל האבות] שכן מועדין מתחילתן - שדרכן להזיק מתחילתן, תאמר בקרן שאין דרכה להזיק בתחילתה עד שנעשית מועדת. ^[29]

מוסיפה הגמרא שלפי דעה אחת אפשר ללמוד גם את הקרן:

ולמאן דאמר אדרבה, קרן עדיפא, לשיטה הסוברת להיפך, שלקרן יש עדיפות לחומרא על פני שאר האבות, שנגיחת הקרן נעשית מתוך כוונתו להזיק, אם כן, אפילו קרן נמי אתיא, גם הקרן היתה נלמדת מבור ואב נוסף. ^[30]

שואלת הגמרא: אלא, אם כן, שניתן היה ללמוד חיוב כל האבות מבור ואב נוסף, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? לשם איזה צורך כתבה התורה את כל האבות בפני עצמן?

ומשיבה הגמרא: להלכותיהן. התורה כתבה כל אב בפני עצמו להשמיענו את ההלכות המיוחדות שיש לכל אחד מהאבות, שאין לאחרים. ^[31]

הגמרא מפרטת: קרן כתבה התורה - כדי לחלק בין קרן תמה [שלשת הנגיחות הראשונות], שמשלמים עליה רק חצי נזק לבין קרן מועדת [נגיחה רביעית, והלאה], שמשלמים עליה נזק שלם.

שן ורגל כתבה התורה - לפוטרן כשהזיקו ברשות הרבים, ואינם חייבים עליהם אלא כשהזיקו ברשות הניזק. ^[32]

בור כתבה התורה, כדי לפטור בו את הכלים, שאם נפלו כלים לתוך הבור ונשתברו, פטור בעל הבור. ^[33]

ולרבי יהודה, דמחייב על נזקי כלים בבור, שסובר [בברייתא לקמן נג ב] שבור חייב על נזקי הכלים, ולפיו אי אפשר לפרש שכתבה התורה את הבור כדי להשמיענו שפטור על הכלים, צריך לומר, שהתורה כתבה את הבור כדי לפטור בו את האדם, שאם נפל אדם לבור ומת, אין בעל הבור חייב.

ואת דין אדם המזיק את חברו, כתבה התורה כדי לחייבו בארבעה דברים: צער, ריפוי, שבת ובושת [כפי שנתבאר לעיל ד ב]. ואילו שאר האבות [שחייבים עליהם מצד "ממונו שהזיק"] אם הזיקו אדם, פטורים בעל הממון שהזיק מתשלומים אלו. ^[34]

אש כתבה התורה - לפטור בו את הטמון. כלומר, המבעיר פטור על בגדים וכדומה שהיו טמונים בתוך הגדיש שנשרף.

ולרבי יהודה, דנחלק עם חכמים במשנה [לקמן סא ב], ומחייב על נזקי טמון באש, ולפיו אין אפשרות לפרש שהתורה כתבה אש כדי לפטור בו את הטמון, אם כן, לאתויי מאי? ^[35] מה באה התורה לרבות? כלומר, לשם מה כתבה התורה את דין אב נזקין של האש?

הערות

^[27] היתרון של לימוד משנים הוא בכך שלכל אחד אין את חומרת השני, וממילא מוכח שלא החומרא גורמת את הדין, אלא הצד השווה. ולכן ניתן ללמוד גם את האש. והמשנה דוחה, שאכן יש להם חומרא משותפת שאין לאש. וראה ברש"י המפרש כיצד היינו לומדים משור ומבעה לפי רב ולפי שמואל. והמפרשים העירו מדוע נקט לפי שמואל ששור הוי קרן, והרי למסקנא הוי רגל. ראה בשיטה מקובצת, ובפני יהושע. מהר"ם שיף ורש"ש.

^[28] כך היה ניתן ללמוד את כל האבות: אילו היה כתוב בור וקרן, היינו לומדים את השן רגל ואש, כך: ראשית, יש ללמוד קל וחומר מבור, שאם הבור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב, הני לא כל שכן. ואם תפרוך: מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק, תאמר בשן רגל ואש שאין תחילת עשייתם לנזק. נאמר: קרן תוכיח שאין תחילת עשייתה לנזק. ואם תפרוך שוב: מה לקרן שכן כוונתה להזיק, תאמר בשן רגל ואש שאין כוונתם להזיק. נאמר: בור יוכיח שאין כוונתו להזיק. וחזר הדין וכו', כלומר, הטענות חוזרות על עצמן, כי שוב יש לפרוך מה לבור וכו', אלא בסופו של דבר מוכח כי אין החומרות של בור וקרן גורמות את הדין, אלא הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וממונך וכו' גורם את הדין, ואם כן, אף אני אביא את השן, רגל ואש. אילו היה כתוב בור ושן, היינו לומדים רגל, אש ואדם, כי אם בור שאין דרכו וכו'. אם תפרוך: מה לבור שכן תחילת וכו', נאמר: שן תוכיח שאין תחילת עשייתה לנזק. אם תפרוך שוב: מה לשן שכן יש הנאה להזיקה, תאמר ברגל אש ואדם שאין הנאה להזיקם. נאמר: בור יוכיח שאין הנאה להזיקו, וחזר הדין וכו' הצד השווה וכו'. אילו היה כתוב בור ורגל, היינו לומדים שן, אש ואדם. הלימוד והפירכא כנ"ל, ואנו נאמר: רגל תוכיח שאין תחילת עשייתה לנזק. אם תפרוך שוב: מה לרגל שכן הזיקה מצוי, תאמר בשן אש ואדם שאין הזיקו מצוי, נאמר: בור יוכיח שאין הזיקן מצוי. חזר הדין וכו'. אילו היה כתוב בור ואש, היינו לומדים שן, רגל ואדם, כי אם בור שאין דרכו וכו' אש תוכיח שאין תחילת וכו'. אם תפרוך שוב: מה לאש שכן מועדת לאכול גם כשאין ראוי לה [כגון כלים] תאמר בשן שאינה מועדת לאכול את שאין ראוי לה, נאמר בור יוכיח שמועד לאכול רק את שראוי לו. וחזר הדין וכו' הצד השווה וכו'. ופירכא זו היא רק על לימוד השן, אבל הרגל והאדם מועדים גם למה שלא ראוי להם, ולא יכולנו לפרוך ומקרי שנלמדים מפלגא דדינא. [כך פירש רש"י. ומה שהשמטנו במקרה הראשון את האדם, לפי שכך פירש רש"י, וראה ברש"ש, שגם האדם נלמד בדרך זו מבור וקרן, ולא ברור לו מדוע רש"י השמיטו]. והתוס' נחלקו, וכתבו שאף השן נלמדת בפלגא דדינא מבור ואש. ובתירוץ אחר כתבו, שכל האבות נלמדים מאש לחוד. וראה שם באריכות מה שהעירו וביארו בלימוד האבות, וכן מה נחשב אינו ראוי בבור. וכל זה אם היה נאמר בור ואב נוסף, אבל אם היה כתוב אבות אחרים, לא היינו לומדים את הבור, שכן כולם דרכן לילך ולהזיק, והבור לא. וראה עוד ברש"י בסוף הדיבור "וכולהו".

^[29] לפי פירוש רבנו תם בתוס'. ובפשטות, 'מועדין מתחילתן' הכוונה היא לענין תשלום, שמשלמים מתחילה נזק שלם, ואילו הקרן משלם תחילה רק חצי נזק. אך התוס' הקשו, שהרי מדובר עתה אילו הקרן לא היה כתובה בתורה, ואם כן, לא היינו לומדים לחייבו נזק שלם, ולכן דחו פירוש זה. ואולם הראב"ן מסכים עם פירוש זה, ומיישב את קושיית התוס'. ורבנו ישעיה בשיטה מקובצת מביא בשם רבנו יעקב, שהכוונה היא לבר מקרן מועדת, שאפילו היה כתוב בתורה שבג' נגיחות משלם חצי נזק, לא הוה גמרינן דין נגיחה רביעית, כי מה להנך, שכן מועדין לשלם נזק שלם מתחילתן. וראה בהערה הבאה.

^[30] רש"י כתב שלא נתפרש היכן נאמר מאן דאמר זה. והתוס' כתבו, שכוונת הגמרא היא לפלוגתת רב פפא ורב הונא לקמן טו א, אם חצי הנזק שמשלם שור תם, הוא קנס או ממון. לרב הונא הוי קנס, כי סתם שוורים לא רגילים לנגוח, והם בחזקת שמורים, ולכן מעיקר הדין היה פטור, והתורה קנסתו כדי שישמור על השור. ולפי זה אין ללמוד את הקרן משאר אבות שהם רגילים להזיק. ומה שאמרה הגמרא לבר מקרן, הכוונה היא לפי רב הונא. ועתה הגמרא ממשיכה, שאמנם לפי רב פפא הסובר כי חצי נזק הוי ממון, כלומר, שסתם שוורים רגילים לנגוח וזקוקים לשמירה, ולכן מעיקר הדין היה צריך להיות חייב נזק שלם אלא שהתורה חסה עליו ופטרתו מחצי נזק. ולפי זה ניתן ללמוד גם את הקרן משאר אבות. ובשיטה מקובצת הקשה בשם רבנו ישעיה לפירוש רבנו תם, שהרי רב פפא ורב הונא היו תלמידי רבא וכיצד אפשר שהוא נסתפק במילתיה במחלוקתם. ועוד קשה מהו לשון קרן עדיפא, מאי עדיפותיה משאר מזיקין הרי אף הם רגילים להזיק, ואי משום שכוונתו להזיק הרי כל אחד מהם יש לו חומרא מיוחדת לו. והמהר"ם שיף כתב, שאף אם רש"י פירש כפירוש רבנו תם, מובן מדוע קאמר לא איתפרש היכא, מהאי טעמא, דודאי אין כוונת רבא לפלוגתת תלמידיו. ורבנו ישעיה בשיטה מקובצת מפרש בשם רבנו דוד, שהכוונה היא לשתי לישני דרב יהודה לעיל ד א. והא דאמרה הגמרא אדרבה קרן עדיפא, הכוונה היא ללישנא בתרא, דמשום שכוונתה להזיק יש לחייב יותר מן השן, ראה שם. ומביא בשם רבנו יעקב [ראה בהערה הקודמת] שהכוונה היא אילו קרן תמה הייתה כתובה בתורה לא היינו למדים קרן מועדת, ומה שאמרה הגמרא ולמאן דאמר וכו' הכוונה היא לרבי טרפון שאמר לקמן [יד א] משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם, אפילו קרן אתיא שאף היא מועדת ברשות הניזק. ראה שם, וכן במאירי.

^[31] ראה בתוס' מה שהעירו, ובהערה 45, ולעיל ב א הערה 15.

^[32] דכתיב בהו "ובער בשדה אחר" שלא חייבים אלא ברשות הניזק.

^[33] מה שכתבה הגמרא לעניין בור הוא מיותר, כי הבור לא היה נלמד מאף אב וכפי שנתבאר, לפיכך היתה התורה צריכה לכותבו לעיקר חיובו. רש"י, ואגב אורחיה נקטיה תוס'.

^[34] הרשב"א הקשה, לשם מה כתבה התורה אדם שהזיק שור? ראה שם, ובחידושי הראב"ד.

^[35] עד כאן הגמרא פירשה שהתורה באה למעט, ואפשר שלרבי יהודה המחייב על טמון באש אין מה למעט באש, ובהכרח, באה התורה לרבות לאש דין מיוחד. לכן שאלה הגמרא "לאתויי מאי".

לכתוב רחמנא תרתי ותיתי אידך מינייהו [שתכתוב התורה שנים מן האבות ויבואו, יילמדו, האחרים מהם] ולא יצטרכו להיכתב כולם. ולכן הדר [חזר] ואמר במשנה בתשובה לשאלה זו כי חדא מתרתי לא אתי [אחת משתים אינה באה], אינה ניתנת להילמד, כי יש הבדל בין כל שנים מן האבות ובין אב נזיקין נוסף, שיש בו צד להקל.

אמר רבא והעיר על כך: וכולהו [וכולם], כל האבות הללו שבמשנה כי שדית [כאשר תטיל, תצרף] בור בינייהו [ביניהם], כלומר, לבין כל אחד מן האבות האחרים, אתיא כולהו [יבואו, יילמדו, כולם] בדרך הלימוד של מה הצד. לבר [מחוץ] מאב הנזיקין של קרן, שאין ללמוד אותו רק מצירוף שני אבות נזיקין אחרים, ואף לא מבור ואב נוסף, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום להקשות]: מה לצד השווה לכולהו [לכולם] — שכן מועדין שדרכם להזיק מתחילתן. ואילו בנזק קרן, מתחילה השור הוא תם, ורק לאחר שהעידו בו שחזר והזיק כמה פעמים נעשה מועד.

ועוד, למאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי אדרבה, קרן עדיפא [עדיפה], שהחיוב בתשלום עבורה ברור יותר, אף שאינה מועדת מתחילתה לפי שכוונתו להזיק, אם כן אפילו קרן נמי אתיא [גם כן באה יכולה להילמד], משאר אבות.

ושואלים: אלא אם כן, שיכולה היתה התורה לכתוב רק אב נזיקין אחד ובור, ואת חובת התשלום בשאר אבות הנזיקין אפשר ללמוד מהם בדרך "מה הצד", למאי הלכתא כתבינהו רחמנא [למה לצורך איזו הלכה כתבתם התורה]? ומשיבים: הרי זה להלכותיהן, שאף שאינם צריכים להיכתב ללמדנו את עצם חובת התשלום על נזקים אלה, מכל מקום נחוץ הדבר כדי לפרט את ההלכות המיוחדות לכל אב נזיקין, לפי שהלכות אלה שונות בכל אחד מאבות הנזיקין, שבכל אב יש דינים נבדלים:

קרן נכתבה — כדי לחלק בה בין תמה למועדת.

שן ורגל נכתבו — כדי לפוטרן ברשות הרבים.

בור נכתב — כדי לפטור בו את הכלים, שאין בעל הבור חייב באחריות על כלים שנפלו לבור ונשברו בו. ושואלים: ולשיטת ר' יהודה שמחייב אף על נזקי כלים בבור, מדוע נכתב דין בור? ומשיבים: לפטור בו את האדם, שאף ר' יהודה מודה שאין בעל הבור חייב בתשלומים על מות אדם שנפל לבור, שכן אדם יכול להיזהר, ולכן נכתב אב נזיקין זה לעצמו.

ומדוע נכתב אב הנזיקין אדם (שהוא לדעת רב "מבעה" שבמשנה) — כדי לחייבו בארבעה דברים נוסף לתשלום עצם הנזק, והם: צער, ריפוי, בושת, ושבת.

ואש נכתבה כי יש בה הלכה מיוחדת — לפטור בו את הטמון. שלדעת רוב החכמים, אם היה דבר טמון בתוך הקמה (או שאר דברים שנשרפו), באופן שאין מקום להניח שהוא מצוי שם, אם כילתה אותו האש — אין המזיק חייב לשלם. ושואלים: ולדעת ר' יהודה שמחייב אף על נזקי טמון באש, לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] את איזו הלכה מיוחדת, נתפרט אב נזיקין זה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Let the Merciful One write only two of the primary categories and derive the other categories from them. Then the tanna says: It is not possible to derive one category from two other categories, as each category has its own unique characteristics, which prevent the derivation of a new category even from a combination of two categories.

Rava said: And with regard to all of the primary categories in the mishna, when you cast the primary category of Pit among them, all of the rest of them can then be derived through an analogy based on the common factor of two categories. This is the case with all of the categories except for Goring, due to the fact that there is room to refute the analogy to teach the halakha of Goring with the following contention: What is notable about all of the other categories? They are notable in that they are forewarned from their outset. Since it is the typical manner of the animal to trample and eat, and the typical manner of fire to burn, and the typical manner of a pit to serve as an obstacle, the owner is always forewarned with regard to safeguarding against damage and is liable to pay full damages for his failure to prevent the damage even the first time. With regard to Goring, the animal is innocuous for the first three instances of damage and only thereafter is the animal forewarned, rendering its owner liable to pay full damages.

And according to the one who says: On the contrary, Goring is superior in the sense that one’s liability in a case of Goring is more apparent, as the objective of the ox’s action is to cause damage, even Goring can be derived from the common factor of two sources.

The Gemara asks: But if all the categories can be derived from another category and Pit, for the purpose of deriving what halakha did the Merciful One write all the primary categories explicitly? The Gemara answers: It is in order to derive their unique halakhot that apply exclusively to each category.

Goring is written explicitly in order to distinguish between the halakhot of damage caused by an innocuous animal and damage caused by a forewarned animal.

Eating and Trampling are written explicitly in order to exempt from liability those whose animals perform the actions in these categories in a public domain.

Pit is written explicitly in order to exempt one from liability for damage to vessels caused when they fall into a pit. The Gemara adds: And according to the opinion of Rabbi Yehuda, who deems one liable even for damage to vessels caused when they fall into a pit, Pit was written in order to exempt one from liability for the death of a person who was killed by falling into a pit. Rabbi Yehuda concedes that the possessor of the pit is exempt because the person who ultimately fell into the pit was capable of avoiding it.

Man is written explicitly in order to render him liable for four additional types of indemnity, beyond the payment of damages for the diminution in value caused when one injures a person.

Fire is written explicitly in order to exempt one from liability for damage caused to a concealed object, e.g., one hidden by grain, that was consumed by fire. The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, who deems one liable even for damage done to a concealed object damaged by fire, to add what halakha does the Torah mention the category of Fire explicitly?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פיס' לא השור כהרי המבעה כו'. אמר רבא וכולהו כי שדיית בור בינייהו אתיין [כולהו מבור ומקרן] בר מקרן כו':

מה שור ובור שדרכן להזיק ושמירתן עליך אף אני אביא האש. מה לשור שכן יש בו רוח חיים בור יוכיח שאין בו רוח חיים. מה לבור שתחלת עשייתו לנזק שור יוכיח וחזר הדין כו' וכן כולן.

ואלא למאי הלכתא פלגינהו רחמנא. ואוקמה רבא להלכותיהן. קרן לחלק בין [תמה] למועדת. שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים בור לרבנן לפטור בו את הכלים. ולר' יהודה לפטור בו את האדם.

אש לרבנן לפטור בו את הטמון כדבעינן למימר לקמן.

הא דאמר רבא כלהון כי שדית בור בינייהו אתיא. איכא לפרושי דכלהו אתיין מכל תרי כי הוי בור חד מינייהו. א"נ לאו למימרא דכי שדית בור בין כל חדא מנייהו אתו כלהו מכל תרין ותרין אלא מהני תרין ובלבד שיהא בור חד מינייהו. ואיכא נמי דאתיא חדא מחדא כרגל דאתיא מאש מק"ו ומה אש שאין הזיקו מצוי ואין בו רוח חיים ואין דרכו לילך ולהזיק אלא בכח אחר חייב ק"ו לרגל שהרי הרגל הזיקו מצוי ויש בו רוח חיים ודרכו לילך בלא כח אחר וא"ת אדרבה איכא למפרך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו (שראי זו) [שהגמרא] לחומרא נקט לה בסמוך גבי אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דאמרינן היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי היינו אש דמאי שנא אש כלומר איזו חומר יש באש שכן כח אחר מעורב בו אבנו וסכינו נמי כח אחר מעורב בהן אלמא כח אחר מעורב בו חומר הוא באש להתחייב עליו וכן נמי שנינו לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק משא"כ בבור הא ליתא דבכח אחר מעורב בו אינו חומר לגבי בעלי חיים שדרכן לילך ולהזיק מעצמן בלא כח אחר אלא לגבי אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ולומר דאע"פ שהאש אינה מזקת במקום שהבעירה בעל התקלה מ"מ שמירתן עליו לפי שבשעה שהוא מדליקה מיד עשוי כח אחר להתערב בו וכן אבנו וסכינו נמי אע"פ שהניחן ברשותו היה לו ליזהר בשמירתן שאף הן מיד בשעת הנחתן כח אחר מצוי להתערב בהן ולהפילן ולהזיק וכי נקיט במשנתינו חומר באש מבבור לא נקיט משום חומר כח אחר המתערב בו אלא משום שדרכו לילך ולהזיק דמ"מ מזיק הוא חוץ ממקום הנחתו משא"כ בבור שאין דרכו לילך ולהזיק וכדתניא נמי לקמן בברייתא (.. ..) חומר באש מבבור שדרכו לילך ולהזיק ולא קאמר שכח אחר מעורב בו דמה זו לענין בור אדרבה קל הוא באש שאינו מזיק אלא בכח אחר ואלו הבור הזיקו בלא כח אחר ולפיכך אבנו וסכינו כשהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה כשבאנו לדון ולעשות אותן בור לבתר דנחו והפקירן הקשו לא דמו לבור דמה לבור שכן אין כח אחר מעורב (בהן) [בו] (ונעשו) [ונעשה] בורו בלא כח אחר תאמר בהני שכח אחר מעורב כלומר שלא נעשו בורו מכחו לבד אלא מכח אחר שנתערב בהם וכשחזרנו אש תוכיח (הושיבו) [השיבו] מה לאש שאינו חייב מחמת מדה זו דאדרבה קל הוא זה אלא שאני אש שעם אותו כח אחר דרכו לילך ולהזיק ואע"פ שאין הכל מבעל התקלה הי' לו (להזהיר) [להזהר] לפי שכח אחר מצוי להתערב בו עם (הדחתו) [הנחתו] מיד כנ"ל. אלא דקשיא לי דא"כ כשאתה בא לדון מבור וחדא מאידך על האש לא אתיא דאיכא למימר מה להנך שאין כח אחר מעורב בהן ואפשר כיון דכח אחר מעורב יש בו קצת קולא וחומרא לפי המקומות כמו שאמרנו לא פרכינן וה"ה דאתו שן ואדם מאש וכענין זו שאמרנו דאינהו נמי אתו מאש מק"ו וא"ת א"כ למה אנו צריכין להטיל בור בינייהו דהא כי שדית ביניהו בור לאו כולהו אתו מינייהו דהא מפקת קרן וא"כ מאש לחודיה אתו כלהו נמי חוץ מקרן ובור ולמ"ד קרן עדיפא אף קרן אתיא מאש י"ל דרבא הכי קאמר מתרי במה הצד לא אתו אא"כ שדית בור בינייהו א"נ התם אתו כלהו בר מקרן ולמ"ד קרן עדיפא אתו כלהו ואפילו קרן אבל מאש לחודיה לא אתו לעולם כלהו דהא איכא בור דלא אתי מיניה ושן אתי מבור ורגל מה מצינו ברגל אף אני אביא שן דמאי פרכת מה לרגל שהזיקו מצוי בור יוכיח מה לבור שתחלתו לנזק (רגלו) [רגל] יוכיח ואתי מבור ואש מה מצינו בבור אף אני אביא את השן מאי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק משא"כ בשן אש יוכיח שאין תחלתו לנזק שזה מדליקו בתוך רשותו לצרכו והלכה חוץ מרשותו והזיקה וכדאיתא בהדיא לקמן בברייתא (בבא קמא ט, ב) דלא קרינן אש תחלת עשייתו לנזק וכדתניא חומר בבור מבאש וחומר באש מבבור חומר בבור מבאש שהבור תחלת עשייתו לנזק מאי פרכת מה לאש שמועד לאכול בין דבר הראוי לה בין דבר שאינו ראוי לה בור יוכיח שאינו עשוי לאכול דבר שאינו ראוי לו דהיינו כלים כדאיתא בההיא ברייתא דלקמן ואליבא דרבנן דפטרי כלים בבור ועוד י"ל אש דמועד לאכול את שאינו ראוי לה חומר הוא בלבד שהחמיר' התורה עליו באש לחייב לבעל התקלה אפילו על נזקי מה שאין ראוי לה ככלים ואבנים כמו שהחמירה בשור לשלם את הכופר ושלשים של עבד וליאסר בהנאה לאחר גמר דינו מה שלא חייבה כן בשאר הנזיקין ואין אלו מדות וכחות שיתחייב בעל התקלה מחמת כך ואין דין תשלומי נזק תלוי בכך ועל כן לא שנאום במשנתינו בכלל כחות הנזיקין שאותן הן כחות ומדו' שדין חיוב תשלומין תלוי בהן ולפיכך אין מקשין מאותן המדות כשאנו באין לדון מן הבור והאש והשאר או מן השור והבור ואדרבה אם באנו ללמוד את השן מן האש היה (ללמוד) [לנו לומר] שהוא חייב על דבר שאינו ראוי לו כדבר שראוי לו אם היה באפשר למצא אותו בשן אלא שאינו נמצא שאלו הזיקה השן אם אין הנאה להיזיקה לא הויא תולדות השן אלא תולדת הקרן וחייב על התם חצי נזק ועל המועד נזק שלם ובין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים וזה נראה ברור. אלא דקשיא לי מדאמרינן לעיל לרב דאמר מבעה זה אדם מאי לא ראי זה הכי קאמר לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי אדם שאין משלם את הכופר ולא ראי אדם שמשלם ארבעה דברים כראי השור שאין משלם ארבעה דברים והנה נראה שבא לבנות ולסתור את הדין מן (החמורות) [החומרות] אע"פ שאין מדות וכחות כשאר שבמתניתין וי"ל דכיון דסבר רב דתנא דמתניתין תני שור וכל מילי דשור דהיינו קרן ושן ורגל ותנא נמי אדם וכל מילי דאדם ע"כ לא אפשר לפרושי לא ראי השור כראי המבעה ולא ראי המבעה כראי השור במדות וכחות דכל שיש בזה יש בזה שהשור והאדם יש בהן רוח חיים ויש הנאה להיזיקן ודרכן לילך ולהזיק ואין בכלל זה שאינו בכלל זה ולפיכך א"א לו לפרושי לא ראי זה כראי זה (ולא ראי) ששנינו בהן אלא בהלכותיהן ולו' דאצטריך קרא למיכתב תרוייהו משום הלכותיהן כנ"ל.

וקשיא לי היאך אתו כלהו מבור ושן א"נ מבור ורגל שהרי הבור חייב בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד והשן אינו חייב אלא ברשות היחיד בלחוד וכשאתה בא לחייב את השן מביניהם וכן נמי את הרגל מבין הבור והשן היאך תחייבנו ברשות היחיד כשן או אפילו ברשות הרבים כבור. הא ליתא דמ"מ אמרינן דחיובא מיהא מביניא נפיק אלא ודאי אצטריך למכתבינהו להלכותיהן וכדאמר רבא בהדיא. וא"ת היאך אתו כלהו מאש ובור דהא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שמעשיו גרמו לו נ"ל דלא שייך למימר דמעשיו גרמו לי אלא במה שתחלת מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו גרמו שהרי לא נקרא מזיק עד לאחר שכלו מעשיו ולאחר זמן כאש שאין תחלת עשייתו לנזק כדאיתא לקמן בברייתא ואע"ג דבורו המתגלגל דבסמוך (ו, א) קרי ליה תחלת עשייתו לנזק וכשבא לדונו מבורו בעלמא פריך מה לבור שכן מעשיו מוכיחין שגרמו לו דאלמא תחלת עשייתו לנזק ומעשיו גרמו לו אינן תלויין זה בזה לא היא דאפשר דתחלתו לנזק (שאינו) [שאין] מעשיו גורמין.

אבל אי אפשר לקרות מעשיו גומרין לו אלא במה שתחלה לנזק ועוד דהתם (הכי קאמר) [נקרא] תחלתו לנזק כשהניחו ברשות הרבים ואם נזוקו בו במקום הנחתו קרינן ביה תחלת עשייתו לנזק וכן מעשיו גרמו לו אבל כשגלגלוהו רגלי אדם או רגלי בהמה והוזקו שלא במקום הנחתו ליכא למימר בכי הא מעשיו גרמו לו שהרי לא הזיקו במקום שהיו שם מעשיו כלומר במקום הנחתו כן נ"ל.

אמר רבא להלכותיהן. וה"ה נמי לכל אבות דר' הושעיא ור' חייא דלעיל אלא איכא למידק נזקי אדם בשור (דכתיב) [דכתב] רחמנא למה לי שני פעמים דכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וכתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וי"ל דאצטריכו ג"כ תרוייהו ולא נפקי חד מאידך כולהו דמכה נפש בהמה נפש תחת נפש אצטריך לפחת נבלה כדאיתא לקמן (בבא קמא י, ב) ולאגמורי נמי אמכה אביו ואמו שאינו במיתה עד שיוצא ממנו דם כמכה נפש בהמה כדאיתא (בפ"ד מיתות ב"ד) [אלו הן הנחנקין] (פד, ב) ואידך קרא אצטריך להקישא דחזקיה דאמר (לקמן בבא קמא לה, א) מה מכה בהמה לא חלקת בו לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון.

הא דקאמר: בור לפטור בו את הכלים. א"נ לפטור את האדם לאו דוקא דהא אפילו חיוביה דבור לא אתי מאידך וכדאמר רבא לכי שדית בור בינייהו כלהו אתיין מבור וחדא מאינך אבל בור לא אתיא משום דאיכא למיפרך שדרכן לילך ולהזיק משא"כ בבור אלא בגמרא נקטינן דאגב דקא מפרש הלכתא דשאר נזיקין קא אזיל ומפרש הלכות בור.

הא דקאמר: חוץ מקרן משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחלתן. פי' ר"ת ז"ל דלאו למימרא שהן מועדין מתחלתן לשלם בפעם א' נ"ש קאמר דהא אם באנו ללמוד את הקרן מן השאר אף אנו נא' שלא יהא חילוק בין תמה למועדות וכולן משלמין נ"ש דממקום שבאת אלא ה"פ מה להנך שכן דרכן להיות מועדין להזיק מתחלתן משא"כ בקרן דסתם שוורים בחזקת שמור קיימי וכמ"ד פלגי נזקא קנסא והיינו דקאמר ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא שכונתה להזיק אפילו קרן נמי אתיא והיינו למ"ד פלגא נזקא ממונא דסתם שוורים לאו בחזקת שמור קיימי ומתחלתן הן מועדין לילך ולהזיק כשאר הניזקין ועדיפ' מינייהו (שהוא) [שהיא] לעולם כונת' להזיק.

מה שבארנו בקרן שהתם אינו משלם אלא חצי נזק לא סוף דבר שור בשור אלא אף שור באדם כל שחבל בו אינו משלם אלא חצי נזק ומגופו כמו שיתבאר במסכתא זו:

לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כולי:

אמר רבא וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיאן מה שכתבתי במהדורא קמא דקרן משלמת את הכופר משא"כ בכולן אינו נראה לי דהא אמרינן בפירקא דלקמן בהלכתא שור המזיק ברשות הניזק דאיכא כופר ברגל. ובפרק שור שנגח ד' וה' שורים בה' שור האיצטדין אמרינן דאיכא כופר בשור כדכתיב במהדורא בתרא. אלא ודאי הכי בעינן לפרושי כדבעינן למילף שן ורגל ואש ובור מקרן פרכינן שכן כוונתן להזיק משא"כ באלה וכדבעינן למילף אדם מקרן אית לפרוכי שכן משלמת את הכופר משא"כ באדם כי היכי דלא תילוף אדם מקרן אפילו דכוונתו להזיק:

כלהו כי שדית בור בינייהו. מה שפירש רש"י ז"ל דכי ילפינן שור מבור ואש ופרכינן מה לאש שכן מועדת לאכול בין שראוי בין שאינו ראוי אמרינן בור יוכיח שאינו מועד לשאינו ראוי לו ומאי ניהו אדם יש להקשות מאי חומרא דאש הא איהו נמי פטור באדם מן המיתה למאן דאמר אשו משום חצט. וצריך עיון לקמן. ע"כ גליון.
מה שפירש רש"י ז"ל דמבור ואש לא אתי רגל ואדם אלא בפלגא דינא דכי אמרת אש תוכיח ליכא למיפרך מה לאש מידי. מורי הרב הקשה אמאי לא פריך הכי מה לאש שכן כח אחר מעורב בו ואתי רגל ואדם בהצד השוה. ופירש דכל דבר שיש בו רוח חיים הוי כח אחר מעורב בו ועד כאן לא פריך מה לאש שכן כח אחר מעורב בה אלא אאבנו ומשאו ולא על דבר שיש בו רוח חיים. והא דפריך לקמן מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו אש תוכיח הוה מצי לשנויי שור יוכיח אף על פי שכח אחר מעורב בו אלא משום הכי נקט אש דמינכר באש דכח אחר מעורב בו טפי מבשור. וכן לקמן גבי בור המתגלגל דפריך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו תאמר בהני שור יוכיח הוא הדין דהוה מצי למימר אש תוכיח כמו שפירש ר"י כאן שאין מעשיו גרמו לו אלא משום דבשור מינכר בהדיא דאין מעשיו גרמו לו טפי מבאש. מהר"י כהן צדק ז"ל.

מה שפירש רש"י ז"ל דגבי שן איכא למיפרך האי פירכא דשן אינה מועדת לאכול אלא דבר הראוי לה וכו'. כמה קושיות יש לפירושו דקאמר תאמר בשן דאי לא כתיבא לא אתיא דאינה מועדת לשאינו ראוי לה והא אי לא כתיבא מהיכא תיתי דלא תהיה מועדת לכל דבר כמו אש דאתיא מיניה. ע"כ. רבינו ישעיה ז"ל.

אמר רבא וכלהו כי שדית בור בינייהו וכו'. פירש רש"י ז"ל דהא מכל תרי מינייהו לא הוו אתו לא קרן ולא בור. וקשה והרי גם שן לא אתי מינייהו דמה לכלהו שכן אוכלין כל דבר תאמר בשן שאינו אוכל אלא דבר הראוי. וי"ל אם כן יאמר כי שדית שן בינייהו הוו אתי כלהו. עוד פירש רש"י ז"ל ואי נקט אש בהדי קרן לא אתי שן ובור מינייהו. וקשה לפירוש התוספות דשן לא תמצא דבר שאינו ראוי בור אם כן יאמר קרן ואש ואתי כלהו לבר מבור. וי"ל משום הכי נקט התלמוד כי שדית בור וכו' לבר מקרן משום דקרן נמי נוכל ללמוד מהם למאן דאמר קרן עדיפא ולא תוכל להקשות שכן מועדין שגם קרן עדיף שבחזקת שימור קיימי אבל בור לא אתי כלל דהא אין דרכו לילך ולהזיק. עוד פירש רש"י ז"ל ואי נקט קרן בהדי אש לא אתי שן ובור מינייהו ובשן פירש דכי פרכינן מה לאש שכן אוכלת כל דבר אז לא תוכל לומר קרן יוכיח. וקשה למה לא פירש כן גבי בור שאינה אוכלת כל דבר דהא פטר בו אדם כמו שפירש הוא בעצמו לעיל ולמה לא פירש גבי בור שכן דרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור. וי"ל היכא דכתיב בור בהדיא בתורה איכא למימר שפטר בו אדם אבל היכא דבעינן למילף בור נילף ליה לגמרי שיתחייב אף על אדם לפיכך פירש הטעם בבור לפי שאין דרכו לילך ולהזיק. התוספות הקשו על פירוש רש"י ז"ל שאין ראוי בשן וגם הקשה על מה שפירש דאדם אינו ראוי לבור ואמרו חדא דלא פטרינן אדם אלא ממיתה ולא מניזקין. ונראה למורי הרב ליישב פירוש רש"י ז"ל דדעתו דשן אין דרכו לאכול כל דבר היינו דאינו רגיל לאכול כל דבר שאין רגילות השן לאכול כלים וכן אין רגילות שאדם יפול בבור משום דהוי ליה לעיוני לפיכך אין בעל הבור חייב על מיתתו אבל על נזקו חייב דרגילות הוא דאדם יהא נתקל בבור. עוד כתוב בתוספות אך מה שפירש בור יוכיח שאינו מועד לדבר שאינו ראוי לו כמו אדם קשה וכו'. וא"ת ולמה לא אמר בור תשעה יוכיח דאינו חייב על מיתת השור וחייב על נזקיו והיינו שאינו מועד על דבר שאינו ראוי והוי בין אליבא דר' יהודה בין אליבא דרבנן. וי"ל דהא דאינו חייב על מיתת שור בבור תשעה לאו משום דחשיב מיתת השור אינו ראוי בבור תשעה אלא משום שאין בו כדי להמית. הרב ר' ישראל ז"ל.
עוד תירץ מורי הרב שאין לעשות מבור תשעה יוכיח לענין שיהא חשוב מיתת השור אינו ראוי דעיקר הלימוד אנו עושין מנזקין אם תעשה מבור תשעה יוכיח שפטר בו מיתת השור והוי אינו ראוי אין זה מטעם שאינו ראוי שהרי בנזקי השור חייב בור תשעה וראוי הוא לענין ניזקין על כן הזכירו התוספות נזקין שאמרו דלא פטר אדם אלא ממיתה ולא מנזקין כוונו בזה שאין לעשות מיתת השור אינו ראוי בבור תשעה דהא חייב בנזקין. ע"כ. עוד הקשו בתוספות וכי משום דפטר אדם חשוב אינו ראוי והלא באש פטר בו נמי טמון. פירוש אף על פי שהוא ראוי אלא ודאי אדם ראוי הוא ואפילו הכי פטור הבור מאדם. כך דעת התוספות. ותימה מה ראיה מביאים דאדם ראוי מטמון דילמא הא דקאמר כי שדית בור בינייהו ובעי למילף שן מבור ואש היינו אליבא דרבי יהודה דמחייב אש בטמון. וי"ל שדעת התוספות מדרבי יהודה נשמע לרבנן דעל כרחך הא דמחייב רבי יהודה אש בטמון לאו משום דחשיב ליה ראוי אלא מכח הפסוק כדלקמן לרבנן נמי הא דפטרי אש בטמון לאו משום דחשיבי ליה אינו ראוי אלא מכח הפסוק כדלקמן אדם נמי לרבנן הא דפטור אדם בבור אינו מטעם שאינו ראוי דלעולם חשבינן ליה ראוי אלא מכח הפסוק שור ולא אדם. וקשה נימא דרבי יהודה ורבנן בהא פליגי דרבי יהודה דמחייב אש בטמון משום דחשיב ליה ראוי ולרבנן דפטרי אש בטמון חשבי ליה אינו ראוי אם כן מודה רבי יהודה דהך דכתוב דפטור אינו ראוי ואמאי קאמר דאליבא דרבי יהודה לא משכח אינו ראוי בבור והא משכח אדם לפירוש הקונטרס אלא ודאי אדם ראוי הוא והדרא קושיא לדוכתיה ע"פ הקונטרס. גליון.

כתבו בתוספות דאדם נמי חשוב ראוי וכו'. אבל כלים וכו'. ולפי זה אין לפרש כמו שפירש הקונטרס מה לאש שכן מועדת לאכול אף שאין ראוי לה תאמר בשן וכו' דאם כן ליכא למימר בור יוכיח לרבי יהודה אם לא שנאמר דרבא לא קאמר כלהו כי שדית בור אלא אליבא דרבנן. עד כאן גליון תוספות.

וכתוב בשיטה על זה וז"ל דאם כן ליכא למימר בור יוכיח וכו'. קשה דמשמע דלפירוש רש"י ז"ל לכי שדית וילפינן שן מבור ואש אמרינן שפיר בור יוכיח לרבי יהודה והלא לכל הפירושים לא תוכל לומר כי שדית בור בינייהו למילף שן מבור ואש דמה לבור ואש שכן חייב בהן כלים תאמר בשן שפטר בו כלים כדלקמן. וי"ל כיון שאתה בא לעשות פירכא זו מכח הדין שיש בזה מה שאין בזה איני יכול לומר היא גופה נילף שיהא שן חייב בכלים וכי תימא אין דרך שן לאכול כלים הא אשכחן לקמן גבי ההיא גדיא דפלסיה לסלא. אבל לפי מה שהביא גליון תוספות מה שפירש רש"י ז"ל דאיכא למיפרך מה לאש שכן מועדת לאכול בין דבר הראוי ובין דבר שאינו ראוי תאמר בשן אז אין לומר בור יוכיח. ע"כ.

קשיא לי אדם ושן ורגל היכי אתו מקרן ובור ואימא שיהו תמין מתחילתן כקרן. וי"ל כיון שהזיקן מצוי במועד דשור ממועדת דידיה ילפינן בצד השוה ולא מתמות דידיה. הראב"ד ז"ל. וא"ת והיכי אתו כלהו מבור ואש מה לבור ואש שכן מעשיו גרמו לו וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דאם בא האש לרשותו ממילא כגון שהביאו כלב בחררה או הביאו גוי שם והניחו ברשותו והלך לו הגוי והכלב וזכה בו בעל הבית והלך האש ברוח מצויה והזיק חייב אף על פי שאין מעשיו גרמו לו. ועוד יש לומר דאש לא חשיב מעשיו גרמו לו שהרוח מסייעו. ולפי טעם זה הוה מצי למימר גבי אבנו וסכינו מה לבור שכן מעשיו גרמו לה אלא דעדיפא מיניה קאמר והא נמי בכלל דפריך מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו שנעשה ההיזק והבור בלא כח אמר דאי הוה אמר מעשיו גרמו לו הוה משמע ההיזק ולא הבור. וגבי בורו המתגלגל לנקוט לישנא דכח אחר. וי"ל דאי הוה נקיט התם מה לבור שכן אין כח וכו' כמו שכתוב בתוספות לקמן. ועוד דלא מקרי כח אחר מה שמתגלגל ברגלי אדם דהיינו מעשה אדם ולא שייך האי לישנא אלא באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח ואין בו כח גמור כל כך. תוספות שאנץ.

כלהו כי שדית וכו'. איכא לפרושי דכלהו אתיין מכל תרי כי הוי בור חד מינייהו. אי נמי לאו למימרא דכי שדית בור בין כל חדא מינייהו אתו כלהו מכל תרי ותרי אלא מהני תרין ובלבד שיהיה בור חד מינייהו ואיכא נמי דאתיא חדא מחדא כרגל דאתיא מאש מק"ו ומה אש שאין היזקו מצוי ואין בו רוח חיים ואין דרכו לילך ולהזיק אלא בכח אחר חייב ק"ו לרגל שהרי רגל היזקו מצוי ויש בו רוח חיים ודרכו לילך בלא כח אחר. הרשב"א ז"ל.

ואם תאמר אדרבא איכא למיפרך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו שהגמרא לחומרא נקיט להו בסמוך גבי אבנו וסכינו וכו'. דאמרי היכי דמי אי בהדי דקא אזיל וכו' אלמא כח אחר מעורב בו הוה חומר באש ולא מחייב עליו וכן נמי שנינו לא זה וזה שדרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור. וי"ל דכיון דבור קל מאש שאין דרכו לילך ולהזיק ואש דרכו לילך ולהזיק אתי אש מבור דלא חשיבא הך פירכא דכח אחר כנגד קולא דבור אבל בהני דכל קולי דבור איתנהו בהו דבתר דנייחי אין דרכו לילך ולהזיק כמו בור שאין דרכו לילך ולהזיק חשיבא הך פירכא דהואיל ומתחילה על ידי כח אחר נעשה פה בור ולא הזיקו במקום שהניחם אין לחייבם לדמותם לבור שמזיק במקום שעשאו. ע"כ מתוספות הרב ר' ישעיה ז"ל.
והרשב"א ז"ל תירץ וז"ל הא ליתא דבכח אחר מעורב בו אינו חומרא לגבי בעלי חיים שדרכן לילך ולהזיק מעצמן בלא כח אחר אלא לגבי אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ולומר שאף על פי שהאש אינו מזיק במקום שהבעירה בעל התקלה מכל מקום שמירתה עליו לפי שבשעה שהוא מדליקה מיד עשוי כח להתערב בו וכן אבנו וסכינו נמי אף על פי שהניחן ברשותו היה לו ליזהר בשמירתן שאף הן מיד בשעת הנחתן כח אחר מצוי להתערב בהן להפילן ולהזיק וכי נקט במשנתנו חומר באש מבבור לא נקיט משום חומר כח אחר המתערב בו אלא משום שדרכו לילך ולהזיק דמכל מקום מזיק הוא חוץ ממקום הנחתו מה שאין כן בבור שאין דרכו לילך ולהזיק וכדתניא נמי לקמן בברייתא חומר באש מבבור שדרכו לילך ולהזיק ולא קאמר שכח אחר מעורב בו דמה זו לענין בור אדרבא קל הוא באש שאינו מזיק אלא בכח אחר ואלו הבור הזיקו בלא כח אחר ולפיכך אבנו וסכינו כשהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה כשבאנו לדון ולעשות אותן בור לבתר דנייחי והפקירן הקשו לא דמי לבור דמה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו ונעשה בורו בלא כח אחר תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן כלומר שלא נעשה בורו מכוחו לבד אלא עם כח אחר שנתערב בהן וכשחזרנו אש תוכיח השיבו מה לאש ואדרבה קל הוא זה אלא שאני אש שעם אותו כח אחר דרכו לילך ולהזיק ואף על פי שאין הכל מבעל התקלה היה לו להזהר לפי שכח אחר מצוי להתערב בו עם הנחתו מיד כנ"ל. אלא דקשיא לי דאם כן כשאתה בא לדון מבור וחדא מאידך על האש לא אתיא דאיכא למימר מה לאינך שאין כח אחר מעורב בהן. ואפשר כיון דכח אחר מעורב יש בו קצת קולא וחומרא לפי המקומות כמו שאמרנו לא פרכינן והוא הדין דאתו שן ואדם מאש וכענין זה שאמרנו דאינהו נמי אתו מאש מק"ו. וא"ת אם כן למה אנו צריכין להטיל בור בינייהו דהא כי שדית בור בינייהו לאו כלהו אתו מינייהו דהא מפקת קרן והרי מאש לחודיה אתו כלהו נמי חוץ מקרן ולמאן דאמר קרן עדיפא אף קרן אתיא מאש. יש לומר דרבא הכי קאמר מתרי במה הצד לא אתו אלא אם כן שדית בור בינייהו. אי נמי התם אתו כלהו בר מקרן ולמאן דאמר קרן עדיפא אתו כלהו ואפילו קרן אבל מאש לחודיה לא אתא לעולם כלהו דהא איכא בור דלא אתי מיניה. ושן אתי מבור ורגל מה מצינו ברגל אף אני אביא שן דמאי פרכת מה לרגל שהזיקו מצוי בור יוכיח מה לבור שתחילת עשייתו לנזק רגל יוכיח דאתי מבור ואש מה מצינו בבור אף אני אביא את השן מאי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק מה שאין כן בשן אש יוכיח שאין תחילת עשייתו לנזק שזה מדליקו בתוך רשותו לצרכו והלכה חוץ מרשותו והזיקה וכדאיתא לקמן בהדיא בברייתא דלא קרינן אש תחילת עשייתו לנזק וכדתניא חומר בבור מבאש וכו' מאי פרכת מה לאש שמועדת לאכול בין דבר הראוי בין דבר שאינו ראוי בור יוכיח שאינו ראוי לאכול דבר שאינו ראוי דהיינו כלים ואליבא דרבנן דפטרי כלים בבור. ועוד נראה לי אש דמועדת לאכול את שאינו ראוי לה חומר הוא בלבד שהחמירה תורה עליו באש לחייב בעל התקלה אפילו על נזקי מה שאין ראוי לה ככלים ואבנים כמה שהחמירה בשור לשלם את הכופר ושלושים של עבד וליאסר בהנאה לאחר גמר דינו מה שלא חייבה כן בשאר הנזקין ואין אלו מדות וכחות שיתחייב בעל התקלה מחמת כך ואין דין תשלומי נזק תלוי בכך ועל כן לא שנאם במשנתינו בכלל כחות הנזקין שאותן הן כחות ומדות שהחיוב ופטור תלוי בהן ולפיכך אין מקשין המדות כשאנו באין לדון מן הבור והאש והשאר או מן השור והבור ואדרבא אם באנו ללמוד את השן מן האש היה לנו לומר שהוא חייב על דבר שאינו ראוי לו כדבר שראוי לו אם היה באפשר למצוא אותו באש אלא שאינו נמצא שאלו הזיקה השן אם אין הנאה להזיקה לא הויא תולדה דשן אלא תולדה דקרן וחייב על התם חצי נזק ועל המועד נזק שלם ובין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים וזה נראה ברור. אלא דקשיא לי מדאמרינן לעיל לרב דאמר מבעה זה אדם מאי לא ראי זה כראי זה הכי קאמר לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי אדם שאין משלם את הכופר ולא ראי אדם שמשלם ארבעה דברים כראי השור והנה שבא לבנות ולסתור את הדין מן החומרות אף על פי שהם מדות וכחות כשאר שבמתניתין. ונראה לי דכיון דסבר רב דתנא דמתניתין תנא שור וכל מילי דשור דהיינו שן וקרן ורגל ותנא נמי אדם וכל מילי דאדם על כרחך לא אפשר לפרושי לא ראי השור כראי המבעה ולא ראי המבעה כראי השור במדות וכחות דכל דיש בזה יש בזה שהשור והאדם יש בהן רוח חיים ויש הנאה להזיקם ודרכם לילך ולהזיק ואין בכלל זה שאינו בכלל זה ולפיכך אי אפשר לו לפרושי לא ראי ולא ראי ששנינו בהם אלא להלכותיהן ולומר מדאיצטריך קרא למכתב תרווייהו משום הלכותיהן. כן נראה לי. וקשיא לי היאך אתו כלהו מבור ושן אי נמי מבור ורגל שהרי הבור חייב בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד והשן אינו חייב אלא ברשות היחיד וכשאתה בא לחייב את השן מביניהם וכן נמי את הרגל מבין הבור והשן היאך תחייבנו ברשות היחיד בשן או אפילו ברשות הרבים בבור והא ליתא דמכל מקום אמרינן דחיובא מביניא נפיק אלא ודאי איצטריך למכתבינהו להלכותיהן וכדאמר רבא בהדיא. ואם תאמר היאך אתי מאש ובור דהא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שמעשיו גרמו לו. נראה לי דלא שייך למימר דמעשיו גרמו לו אלא במה שתחילת מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו גרמו שהרי לא נקרא מזיק עד לאחר שכלו מעשיו ולאחר זמן כאש שאין תחילת עשייתו לנזק כדאיתא לקמן בברייתא. ואף על גב דבור המתגלגל דבסמוך קרי ליה תחילת עשייתו לנזק וכשבא לדונו מבורו בעלמא פריך מה לבור שכן מעשיו מוכיחין שגרמה לו דאלמא תחילת עשייתו לנזק ומעשיו גרמו לו אינם תלויים זה בזה. לא היא דאפשר דתחילתו לנזק שאין מעשיו גורמין אבל אי אפשר לקרות מעשיו גורמין לו אלא במה שתחילתה לנזק. ועוד דהתם נקרא תחילתו לנזק כשהניחו ברשות הרבים ואם ניזוקו בו במקום הנחתו קרינן ביה תחילת עשייתו לנזק וכן מעשיו גרמו לו אבל כשגלגלוהו רגלי אדם או רגלי בהמה והוזקו שלא במקום הנחתן ליכא למימר בכי הא מעשיו גרמו שהרי לא הזיקו במקום שהיו שם מעשיו כלומר במקום הנחתו כנ"ל. ע"כ לשונו. ולמאן דאמר קרן עדיפא הא תריצנא לעיל דעל רב יהודה קאמר. הראב"ד ז"ל.

שכן מועדין מתחילתן. אין לפרש לשלם נזק שלם דאם כן קרן נמי כיון דלא הוה כתיב הוה ילפינן נזק שלם אפילו בפעם ראשונה. ואין לפרש הכי אי כתיב תמות ולא כתיב מועדות לא הוה ילפינן מועדות מביניא דאיכא למיפרך שכן מועדין מתחילתן מה שאין כן בקרן ולמאן דאמר קרן עדיפא אפילו קרן אתי דין מועדות. הא ליתא דאם כן מאי קאמר דכתביה לחלק בין תמות למועדות והלא תמות כבר כתבוה ומועדת למה כתב ונילף לה מביניא כדאמרן אלא מפרש רבינו תם וכו'. תוספות שאנץ.
והקשה רבינו לפירוש רבינו תם והא רב פפא ורב הונא דפליגי לקמן בשוורים אי בחזקת שימור קיימי אי לאו תלמידי דרבא הוו והיאך היה מסופק רבא במילתיה במחלוקתם. ועוד מהו לשון קרן עדיפא מאי עדיפותיה משאר מזיקין הרי אף הם רגילין להזיק דאי משום דכוונתו להזיק הרי כל אחד מהם יש לו כחו ודוגמתה כלם. ואומר הרב רבינו דוד דרבא קאי אתרי לישני דרב יהודה רביה וללישנא קמא דאמר רב יהודה לעיל לא ראי השן שאין כוונתה להזיק כראי הקרן שכוונתה להזיק ואין לחייבו דלאו פושע הוא דקשה לשמרו הוא דאמר רבא הכא דקרן לא אתיא דמה להנך שכן מועדין מתחילתן כלומר מיום לידתן הן עושין ההיזק השן אוכלת והרגל מהלכת ואין היזקן בא בכח וקל לשמרן ופושע הבעל שלא שמרן תאמר בקרן שאינו מועד עד שהוא גדול כח ואין קל לשמרם ולאו פושע הוא. ולמאן דאמר אדרבה קרן עדיפא היינו ללישנא בתרא דרב יהודה דאמר אדרבה קרן עדיפא דמשום דכוונתה להזיק יש לחייב יותר משן דכל שכן דפושע הוא דהיה לו לשום לב לשמרו אפילו קרן נמי אתיא. ואי קשיא אמאי לא קאמר לבד משן דללישנא קמא דרב יהודה לא אתיא שן מינייהו דכיון דיש הנאה להיזקה אינה קלה לשמרה ולאו פושע הוא ולא מחייב דהכי אמר רב יהודה לא ראי הקרן דאין הנאה להיזקה כראי השן שיש הנאה להיזקה. ואומר רבי דלמאי דפרישנא במתניתין ניחא דמשום הכי לא תני ולא ראי האש משום דכיון דאין בו רוח חיים קל הוא מהני דלעיל ואתו מיניה ניחא דודאי ברישא אמרינן לא ראי קרן כראי השן דיש הנאה להיזקה ואינו פושע דכל כמה דלא כתיב אלא קרן יש לומר דסברא זו דשן חשובה לפטור אותה אבל לפי האמת כי כתיבי כלהו אפילו לא הוה כתיבא שן אתיא מבור וחד מינייהו דאין סברא זו דיש הנאה להיזקה חשובה לפטור אותה דהא במתניתין אמרינן דמאש אתי לכל הפחות חד מהני או קרן או שן דמשום הכי לא תני לא הרי האש והיינו מסתמא שן דסברא דיש הנאה להיזקה לא חשיבא לפטרה אבל קרן לא אתא ללישנא קמא דרב יהודה דמדמינן לה לעבד ואמה דכוונתן להזיק ופטירי אלא סברא זו חשובה. אבל איפכא ליכא למימר דקרן אתיא דאין סברת כוונתה להזיק חשובה לפטרה אבל שן לא אתיא דסברת יש הנאה להיזקה חשובה לפטרה דהא לא מצינו לשן דמיון וסמך כמו שמצינו בקרן דמיון וסמך. והקדוש רבינו יעקב דברהאית פירש לבד מקרן מועדת דאפילו כתב רחמנא דבשלוש נגיחות משלם חצי נזק לא הוה גמרינן מכלהו דין רביעי דמה להנך שכן מועדין לשלם נזק שלם מתחילתן ולמאן דאמר אדרבה קרן עדיפא היינו רבי טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם אפילו קרן אתיא דאף היא מועדת ברשות הניזק. אך קשה דמסיק אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא ומשני קרן לחלק בין תמה למועדת ומאי קאמר הרי תמה כתיבה. ושמא לא הוה ידעינן בכמה הויא מועדת. רבינו ישעיה ז"ל.
וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מכל מקום אין כלם באים אף בצירוף השנים שהרי מכל מקום חסר הקרן בצירוף בור עם אחד מחבריו שיש להשיב עליהם מה להנך שכן מועדין מתחילתן ובקרן ואש שכן דרכן לילך ולהזיק והלכך ראוי היה לכתוב את כולן ולא עוד אלא שאף אם היו כולן באין מן הדין והוא על דעת רבי טרפון שאמר שצד החומר שבקרן והוא שכוונתו להזיק עולה ליותר מצד חומר שבחבריו שהוא ההעדאה מתחילתן הואיל ובמקום העדאתן של אלו רצה לומר ברשות הניזק אף הוא משלם נזק שלם לדעתו אף על פי כן צריך היה לכתוב את כולן שאם היו למדין אחד מחבריו היינו משוין את המדות ביניהם. עכ"ל ז"ל.

להלכותיהן. תימה דמכל מקום היכי מתרצינן מתניתין דמסיק לא ראי זה כראי זה משמע דלא מצי לאתויי והשתא מסקינן דכלהו כי שדית בור בינייהו אתיאן. ונראה דהשתא דאסיקנא הכי אין לפרש מתניתין דהכי קאמר לכתוב רחמנא חדא ותיתי אידך מינה כדפריש רב זביד לעיל אלא נראה לפרש מתניתין דכל לא ראי זה כראי זה אסיפא קאי הצד השוה שבהם וכו' לאתויי שאר נזיקין והכי קאמר לא הרי השור כהרי המבעה כלומר משור לא מצי למילף דוקא שאר נזקין דדמי ליה לכל מילי שהרי מבעה תוכיח דאף על גב דלא דמי ליה לכל מילי מתחייב ולא הרי המבעה כהרי השור כדפרישית ולא מזה ומזה מצית למילף דדוקא דדמי להו כגון שדרכו לילך ולהזיק שהרי הבור תוכיח אלא ודאי ליכא למילף אלא בצד השוה מכלהו. ע"כ. מהר"י כהן צדק ז"ל.

אמר רבא להלכותיהן. והוא הדין נמי לכל אבות דרבי אושעיא ודרבי חייא דלעיל. אלא איכא למידק נזקי אדם בשור דכתב רחמנא למה לי שתי פעמים דכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. ויש לומר דאיצטריך גם כן תרווייהו ולא נפקי חד מאידך כולהו דמכה נפש בהמה נפש תחת נפש איצטריך לפחת נבילה כדאיצטריך לקמן ולאגמורי נמי אמכה אביו ואמו שאינו במיתה עד שיצא ממנו דם כמכה נפש בהמה כדאיתא בפרק ארבע מיתות ואידך קרא איצטריך להקיש אדחזקיה דקאמר מה מכה בהמה לא חלקת בו לפטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. הרשב"א ז"ל.

אדם לחייבו בארבעה דברים. נזק לא קא חשיב משום דאיכא בשור ואתי בצד השוה. ותימה דבפרק החובל יליף לה מכאן ונתן בו דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון ואמאי בעי קרא והא איכא נזק בשור ואתי בצד השוה. ויש לומר דאי לא כתיב נזק באדם הוה אמינא הנך ארבעה דברים אתו במקום נזק קא משמע לן. ותימה התינח אדם דאזיק אדם אדם דאזיק שור למאי הלכתא כתביה רחמנא הא אתי בצד השוה. ושמא יש לומר כיון דמצינו שם אדם חייב בארבעה דברים איכא למיפרך ולא אתי בצד השוה. מכל מקום קשה דאדרבה כל שכן דאתי בצד שוה לנזק כי בארבעה דברים לגבי שור ליכא לחיובי. ושמא כיון דנזקי גופו איכא למיפרך שכן נזק גופו ולא אתי בצד השוה והוה אמינא נחמיר ביה טפי קא משמע לן קרא. מהר"י כהן צדק ז"ל.
וז"ל הראב"ד ז"ל בחידושיו אדם לחייבו בארבעה דברים. קשיא לי תינח אדם דאזיק אדם אדם דאזיק שור דהיינו נפש בהמה ישלמנה למה לי. ואיכא למימר ההוא איצטריך לאקושי ליה כי יתן מום וכו' מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין והכי איתא בפרק החובל. ע"כ לשונו.
ותוספי תוספות להרא"ש ז"ל תירצו דאיצטריך לחייבו אף בטמון וכלים וברשות הרבים ע"כ. והא לא קאמר אדם לחייבו בו כלים משום דמצי למילף אדם משן ורגל ואש בלא בור. ע"כ תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

לחלק בין תמה למועדת. תימה אם כן לכתוב כי יגח שור את איש לבד ולא לכתוב כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו' דכי יגח איירי נמי בשור שהזיק את האדם התם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. וי"ל דאיצטריך כי יגוף לאשמועינן מועד לאדם הוי מועד לבהמה מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם כדאמרינן לעיל משום דאדם אית ליה מזלא. אי נמי איצטריך שור רעהו לדיוקא שור רעהו הוא דתם משלם חצי נזק אבל שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם כדלקמן ומשום הכי כתביה. גליון.

בתוספות בד"ה כי שדית בור כו' ונראה דשן נמי אתי בפלגא דדינא או מאש לחוד כו' עכ"ל ולפי זה לגבי אש לא איצטריך ליה למימר כי שדית בור כו' דמאש לחוד נפקי כולהו לבד מבור וק"ל:

בד"ה להלכותיהן כו' מהרש"ל מחק כל דבור זה עד ומתני' לא קתני כו' ע"ש וכן נראה משמעו ממה שכתבו לקמן דבאש הל"ל הכי דלא אתי אלא מחד מינייהו ומבור דפטר בו כלים אבל בכל אינך בתר דכתיבי כולהו לא הוה איצטריך כל חדא מינייהו דהוה אש מב"ח והוצרך שפיר למימר להלכותיהן מיהו נראה ליישב דבריהם דהכא דמ"מ אמלתא דרבא דקאמר דמכל חד מינייהו ומבור אתיין כולהו המ"ל דהוי פטרי בהו כלים ומ"ש ואי יליף מחד מינייהו ומאש כו' ר"ל דאי משום הכי הוצרך למימר להלכותיהן דלא תקשי לילף מחד מינייהו ומאש מיהו בור נמי הוה כתיב דלא אתי מכולהו דאם כן המ"ל דהוה פטרי בהו טמון וה"ה דהמ"ל אי הוה ההוא חד או שן או רגל הוה פטרי בהו רה"ר ואי הוה ההוא חד מינייהו קרן הוה פטרי בהו תם ממש אלא דניחא למנקט הפטור במלתא דנקטי בהדיא דהיינו אש דלא אתי מב"ח ועוד אי הוה ההוא חד מינייהו אדם ליכא למפטר מידי אלא טמון כיון דמאש נמי אתי וק"ל:

רש"י ד"ה לכתוב רחמנא תרתי וכו' ולרב דאמר מבעה זה אדם תיתי הכי כי פרכת מה לשור שכן כוונתו להזיק וכו' אדם יוכיח וכו'. לפי הסוגיא דלעיל לפי שיטת רב היה לו לרש"י לכתוב ולרב דאמר מבעה זה אדם תיתי הכי כי פרכת מה לשור שכן משלם כופר וכו' אדם יוכיח וק"ל אלא דלא דק וכתב בכל הענין פירכא אחת גבי שור:

תוס' ד"ה כי שדית בור בינייהו וכו' ונראה דשן נמי אתי בפלגא דדינא וכו'. ויש להקשות לפי התוס' איך יתיישב א"כ למה נקטא הגמרא כי שדית בור בינייהו וכו' דאי נמי נקטא אש בהדי קרן אתי כולהו לבר מבור כיון דהשתא לפי' התוס' אתי נמי שן מקרן ואש דלא כפרש"י ואי משום דלא אתי בור מינייהו הא נמי השתא דנקטא בור וחדא מינייהו לא אתי קרן מינייהו וי"ל דנקטא טפי בור משום דלמ"ד קרן עדיפא קרן נמי אתי אבל אי הוה נקטא אש בהדי קרן לא אתי בור לכ"ע. א"נ לכך נקטא בור משום דמבור ומכל חדא אתו כולהו אבל אי הוה נקטא אש לא הוה אתו אלא כי הוה נקטא קרן בהדי אש וק"ל:

רש"י בד"ה וכולהו כי שדית בור כו' אתו כולהו מההוא ומאידך כו' כצ"ל ונמחק נקט רב:

בד"ה פלוגתא כו' ולא שמעתי נמחק ונ"ב בס"א אינו:

תוס' בד"ה כי שדית כו' היינו דפריך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו דידיה חמור יותר כו' כצ"ל ונ"ב פי' שכן דרכו לילך ולהזיק:

אחר ד"ה שכן מועדין כו' צ"ל ד"ה ומתני' לא קתני ואח"כ ד"ה להלכותיהן נמחק כל הגליון עד סה"ד ונ"ב בס"א ובגירסת תוס' ראיתי שאינו וכן נ"ל ודו"ק [עיין במהרש"א]:

ברש"ו בד"ה ליכתוב רחמנא תרתי כו' ותיתי אש מנייהו כו' מה לקרן שכן כוונתו להזיק כו'. לדוגמא בעלמא נקיט דלשמואל תני שור לרגלו ולרב שור וכל מילי דשור ולא הרי השור שמשלם כופר כו' כדלעיל:

ברש"י בד"ה וכולהו כי שדית כו' דאי נקיט או רגל או שן או אדם בהדי קרן לא כו'. וה"ה דשן נמי לא אתיא אי נקיט. רגל או אדם בהדי קרן:

בתוס' בד"ה כי שדית כו' אבל כלים חשיב ליה לקמן אינו ראוי כו'. לשמואל דס"ל לקמן להבלו וכ"ש לחבטו [צריך יישוב למה חשיב כלים אינו ראוי] עיין לקמן בתוס' ס"פ הפרה [בבא קמא דף נד ע"א בד"ה בין לרבנן]:

בא"ד ועוד לקמן אינו מוצא לר"י כו' והא משכחת לה אדם כו'. יש לדקדק דהתם קאי אחומר באש שמועד לאכול בין דבר הראוי לו כו' משא"כ בבור ובאש נמי פטור אדם כדאיתא התם בסוגיא [ריש ד"י חומר בשור מבאש] ויש ליישב (א):

בתוס' בד"ה שכן מועדין כו' דא"כ קרן נמי אתיא כו'. דא"ל דבקרן מועד דבה איירי מתני' קמייתי [וקרן תם כתיבא] ולמ"ד קרן עדיפא דכיון דאייעד אורחיה הוא וגם כוונתו להזיק אפילו קרן נמי אתיא דא"כ היאך אומר קרן לחלק בין תם למועד ודו"ק:

בא"ד היינו למ"ד פלגא נזקא ממונא כו'. אף אם כוון רש"י לפי' זה נראה דשפיר קאמר לא איתפרש היכא דרבא לא נתכוין לאלו מ"ד שהמה בתראי ר"פ תלמידו דרבא הוי וק"ל:

רש"י ד"ה לכתוב דכי פרכת מה לקרן כו' ובד"ה הדר דל"ר קרן כו'. ל"ד לפרש כפי המסקנא לעיל דלשמואל תנא שור לרגלו ועי' מהר"ם:

רש"י ד"ה וכולהו. מה שהוסיפו בד"ח בשם מהרש"ל מההוא ומאידך נ"ל שבוש וכוונת מהרש"ל הוא אדלקמן בא"ד ולהכי נקט רבא כו' למ"ל כו' אתו כולהו מההוא ומאידך אבל ל"נ להגיה שם תחת מאידך דצ"ל מאינך וכן מאידך דלעיל מיניה ודלקמיה צ"ל תחתיהם מאינך:

בא"ד וכן אי כ"ר בור ושן כו' וכן אדם. ל"י מדוע שייר לאדם בציור הראשון דאי כתב בור וקרן:

תד"ה כי שדית וי"ל דאתו כו' ברוח שא"מ כו'. לכאורה אף ברוח מצויה לא מיקרי מעשיו גרמו לו כמו באש ואולי ל"ד אלא נקטו לישנא דגמרא שם:

שכן מועדין מתחלתן. עמ"ש תו' ולע"ד אפי' אי לא כתיבי נזקי שור בקרא מ"מ קטלא כתיב וכ"כ ר"ת בס' הישר פ' ב' ושם נאמר לחלק בין תם למועד לכופר וש"מ שעכ"פ אינו מועד מתחלתו אלא לפ"ז הומ"ל הניחא למ"ד דשן ורגל משלמי' כופר אבל למ"ד שאינם משלמי' כלל א"כ אדרבא קרן עדיפא שעכ"פ במועד משלם כופר משא"כ אינך אמנם עי' לקמן מ"א א' דהיינו טעמא דהך מ"ד משום שאין כוונתם להזיק משא"כ קרן ע"ש וא"כ היינו דקאמר ולמ"ד אדרבא קרן עדיפא מ"ט וק"ל:

רש"י בד"ה לכתוב רחמנא תרתי שור ומבעה וכו' דכי פרכת מה לקרן וכו'. רש"י פי' הסוגיא כאן אליבא דרב יהודה דאמר לעיל דנקט שור לקרנו ואע"ג דאיתותב לעיל מ"מ לאו לגמרי איתותב כמ"ש לעיל שהיה יכול לתרץ דהא דלא תני לרגל בהדיא היינו משום דקחשיב ליה כחדא בהדי שן ומדקאמר הש"ס כאן ניכתוב תרתי משמע דקאי אקרן ושן דכתיבי בתרי קראי והיינו משום דסתמא דש"ס רוצה לפרש שיטת המשנה אליבא דכולהו אמוראי וכן רבא בסמוך אע"ג דמפרש לעיל בהדיא דנקט שור לרגלו מ"מ רוצה לפרש ג"כ אליבא דאינך אמוראי אבל מכ"ש דלדידיה הוי שפיר יותר טפי ונמצא שגם כאן פרש"י כן לרבותא דאפילו למ"ד שור היינו קרן ומבעה שן והני תרתי לכאורה אינן דומין זה לזה אפ"ה לא אתיא אש מינייהו ומכ"ש אי אמרת דשור היינו רגל וק"ל:

שם שן ורגל לפוטרן בר"ה. אף על גב שהיה צריך למצוא בכל א' מהניזקין מה שאין בחבירו וא"כ כאן דפי' פטורא דשן ורגל כחדא ע"כ דס"ל דשן ורגל באמת מחד קרא נפקא אלא דושלח ובער איצטרכו להיכא דלא כליא קרנא ודאזלי ממילא וק"ל:

בתוספות בד"ה כי שדית בור בינייהו וכו' וא"ת והיכי אתי אש מבור וחד מהנך מה לאינך שאין כח אחר מעורב בהן וכו' מדפריך בסמוך גבי אבנו סכינו ומשאו כו' ע"כ. ויראה לי לכאורה דלק"מ דודאי לקמן דאיירי מאבנו סכינו ומשאו דאפקרינהו וא"כ לא דמי כלל להנך נזקין דקרן ושן ורגל לפי שהן ממונו והני לאו ממונו הוא ונמצא שעיקר החיוב שבהם היינו לפי שנעשה הנזק מכחו והיינו דומיא דבור וע"ז שייך שפיר מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו משא"כ בהנך שכח אחר מעורב בו אין לחייבם מחמת כחו אבל כאן אמרינן שפיר דאש אתיא מבור ומחד מהנך דאף דפרכינן שפיר מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו משא"כ באש ע"ז אמרינן שפיר שן ורגל יוכיח שלא נעשה הנזק כלל מכחו ואפ"ה מחייבין מפני שהם ממונו וכמו כן גבי אש ומכ"ש למ"ד משום חציו דאתיא במכ"ש דאית בה תרתי כחו וממונו ואף דמצינו לפעמים דאשו לאו ממונו דידיה כדאיתא לקמן דף כ"ב וא"כ נפרוך בזה מה לשן ורגל שהם ממונו נאמר בור יוכיח וחזר הדין. ויש לי ראיה ע"ז דגבי נזקי ממונו לא שייך לומר שכן אין כח אחר מעורב בו מדמתרץ לקמן דוקא לעולם דאפקרינהו וכו' ולא קאמר נמי בין דאפקרינהו ובין דלא אפקרינהו ודלא אפקרינהו לא דמי לשור דמה לשור שאין כח אחר מעורב בו. ועוד דלרב דאמר בהדיא כל תקלה דלא אפקרינהו משורו למדנו והיינו ע"כ משור ובור כמ"ש התוספות בעצמם לעיל דף ג' ע"ב ולא משור אש וא"כ האיך יליף משור ובור דמה להנך שאין כח אחר מעורב בו א"ו דגבי שור לא שייך לומר שכן כאמ"ב כיון שאין הנזק בא כלל מכחו אלא מחמת ממונו וצ"ע ודו"ק אחר כמה שנים נדפס שיטת חידושי הרשב"א ז"ל וראיתי שהאריך ליישב קושיית התוס' בענין אחר ע"ש:

לכתוב רחמנא תרתי. שור ומבעה ותיתי אש מינייהו דכי פרכת מה לקרן שכן כוונתו להזיק איכא למימר שן תוכיח מה לשן שיש הנאה להזיקו קרן יוכיח ולרב דאמר מבעה זה אדם תיתי הכי כי פרכת מה לשור שכן כוונתו להזיק תאמר באש אדם יוכיח שאפילו אין כוונתו להזיק חייב כדתנן (לקמן דף כו.) אדם מועד בין ער בין ישן מה לאדם שכן חייב בארבעה דברים שור יוכיח הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך אף אני אביא אש: הדר אמר חדא מתרתי נמי לא אתיא. דלא ראי קרן ומבעה שיש בהן רוח חיים כהרי אש כו': וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא. אי כתיב בור וחדא מהנך אתיא כולהו [מההוא ומאידך] בצד השוה דאי כתיב בור וקרן אתיא שן מינייהו הכי מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב שן שדרכו לילך ולהזיק לא כל שכן מה לבור שכן תחילת עשייתו עומד לנזק תאמר בשן קרן יוכיח מה לקרן שכן כוונתו להזיק בור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וממונך כו' אף אני אביא שן וכן רגל מקרן ובור דכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר ברגל קרן יוכיח מה לקרן שכן כוונתו להזיק בור יוכיח וכן אש מקרן ובור בכולן תחילת הדין מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב אלו כולן שדרכן לילך ולהזיק לא כ''ש מה לבור שכן תחילת עשייתו כו' וכן אי כתב רחמנא בור ושן אתו כולהו אינך נמי לבר מקרן בהאי דינא מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב רגל ואש לא כל שכן וכן אדם מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר בכל אלו שן תוכיח מה לשן שכן יש הנאה להזיקו תאמר בכל אלו בור תוכיח הצד השוה כו' אף אני אביא כל אלו אבל קרן לא אתיא מינייהו דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבבור ושן שכן מועדים מתחילתן תאמר בקרן וכן אי כתיב בור ורגל אתיא כולהו מהא דינא דבור לבר מקרן דכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר בשן ואש ואדם רגל יוכיח מה לרגל שכן הזיקו מצוי דכל שעה היא מהלכת תאמר בכל אלו בור יוכיח וחזר הדין הצד השוה כו' אף אני אביא כל אלו אבל קרן לא אתיא דמה להצד השוה שבהן שמועדין מתחילתן תאמר בקרן וכן אי כתב בור ואש הוה אתו אינך בהאי דינא מבור וכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר ברגל ושן ואדם אש תוכיח מה לאש שכן מועדת לאכול בין שראוי לה בין שאינו ראוי לה כגון עצים כלים ואבנים תאמר בשן שאינה מועדת אלא לדבר הראוי לה בור יוכיח שאינו מועד אלא לדבר הראוי לה דבר שאינו ראוי לה מאי ניהו אדם דכתיב ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים דאם נפל בבור אדם וכלים פטור בעל הבור הצד השוה שבהן כו' אף אני אביא שן ואתו אדם ורגל בפלגי דינא דכי אמרת אש תוכיח ליכא למיפרך מה לאש מידי אבל קרן לא אתיא דמה להצד השוה בבור ואש שכן מועדים מתחילתן ולהכי נקט רבא בור דמחד מאידך לא מצי למימר כי שדית חד בינייהו אתו כולהו מההוא ומחד מאידך דהא מכל תרי מינייהו לא הוה אתו לא קרן ולא בור קרן מאש ורגל ושן ואדם לא דמה לכולהו שכן מועדין מתחילתן ובור נמי לא אתיא דמה לכולהו שכן דרכן לילך ולהזיק ואי קשיא לך לימא כי שדית קרן בינייהו אי נקט קרן איכא תרי דלא אתי מינה ומחד מאידך דאי נקט או רגל או שן או אדם בהדי קרן לא אתיא אש מינייהו דפרכינן מה להצד השוה שבהם שיש בהם רוח חיים וכן בור נמי לא אתיא מינייהו ואי נקט אש בהדי קרן לא אתיא שן ובור מינייהו דכי פרכינן מה לאש שכן אוכלת אפילו דבר שאין ראוי לה כגון כלים תאמר בשן דפטור על הכלים כדתנן במתניתין ליכא למימר קרן יוכיח ובור נמי לא אתי מינייהו שכן דרכן לילך ולהזיק מה שאין כן בבור: ולמאן דאמר כו'. לא איתפרש היכא: להלכותיהן. למה שיש בזה מה שאין בזה: לפוטרן ברשות הרבים. דכתיב בהו ובער בשדה אחר דלא חייבין אלא ברשות הניזק: פלוגתא דרבי יהודה ורבנן. לקמן בשילהי פרק שור שנגח את הפרה ודרשה דבור נראה בעיני דכדי נסיב לה דהא בור איצטריכא ליה למיכתב דהא מכל תרי מינייהו לא נפק דכולהו דרכן לילך ולהזיק לבר מבור אלא איידי דדריש להלכות האחרים נקט לה נמי: לפטור בו את האדם. כדדרשינן שור ולא אדם: אדם. להכי כתביה רחמנא: לחייבו בארבעה דברים. צער ריפוי שבת ובושת משא''כ בכל הני: לפטור בו את הטמון. שאם היו בגדים טמונים בגדיש פטור המבעיר דכתיב ביה (שמות כב) או הקמה ודרשינן בשילהי הכונס צאן לדיר (לקמן דף ס.) מה קמה בגלוי אף כל גלוי לאפוקי טמון דלא מה שאין כן בשור ובור ומבעה ורבי יהודה קא פליג התם:

כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו. מה שפי' הקונטרס דשן אתיא מבור ואש דכי פרכת מה לאש שכן מועדת לאכול בין ראוי לה בין שאין ראוי לה תאמר בשן שאין מועדת לאכול אלא בראוי לה וקשה דלא אשכחן שאינו ראוי בשן דאם אכלה דבר שאין ראוי לה לא הוי תולדה דשן. אלא תולדה דקרן כיון דאין הנאה להזיקה ואי משכחת בשום ענין נילף מאש דמתחייב אף באין ראוי ונראה דשן נמי אתי בפלגא דדינא או מאש לחודיה ומיהו י''ל לפירוש הקונטרס דשפיר פרכינן פירכא דלא שייכא בשן דכהאי גוונא פריך בהחובל (לקמן דף פח.) גבי עבד ואשה מה לאשה שכן אינה במילה אך מה שפירש בור יוכיח שאין מועד לדבר שאין ראוי לו כגון אדם קשה חדא דלא פטר אדם אלא ממיתה ולא מנזקין ועוד אטו משום דפטר אדם חשוב אין ראוי והלא באש נמי פטור טמון ועוד דלקמן (דף ט:) גבי חומר בשור מבבור אין מוצא לרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור אין ראוי בבור והא משכחת ליה אדם אלא נראה דאדם נמי חשוב ראוי לבור דראוי למות בהבלא אבל כלים חשיב ליה לקמן אין ראוי דלא מזקא להו הבלא ואע''פ דכלים חדתי מפקעי בהבלא כדאמר בסוף פרק הפרה לקמן (דף נד.) מ''מ יש כלים שאין מתקלקלים בהבלא וא''ת והיכי אתי אש מבור וחד מאינך מה לאינך שכן אין כח אחר מעורב בו תאמר באש דכח אחר מעורב בו דהוי קולא מדפריך בסמוך גבי אבנו וסכינו ומשאו מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו וי''ל דבור שנעשה בלא כח אחר חמור מאבנו וסכינו שלא הזיקו בהליכתן אלא לבתר דנייחי ולא נעשו בור אלא ע''י כח אחר אבל אש שהולך ומזיק בהליכתו ע''י כח אחר חמור מבור שאין הולך ומזיק אלא במקומו והא דקאמר בסמוך אש תוכיח שכן כח אחר מעורב בו וחייב ה''פ אע''ג דכח אחר מעורב בו וחשיבי ליה כאילו בעצמו עושה את הכל וחייב משום חיציו ה''נ אע''ג דכח אחר מעורב בו חשובים כאילו בעצמו עושה את הבור הזה בלא כח אחר אי נמי היינו דפריך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו דידיה חמור יותר שע''י זה הולך ומזיק למרחוק מה שאין כן באבנו וסכינו ומשאו וא''ת והיכי אתו כולהו מאש ובור מה לאש ובור שכן מעשיו גרמו לו כדמפרש לקמן גבי בור המתגלגל ואש נמי מעשיו גרמו לו שהדליק האש וי''ל דלא חשיב אש מעשיו גרמו לו כיון שהרוח מסייעו וא''ת מבור ואדם נמי היכי אתו מה לבור ואדם שכן מעשיו גרמו לו וי''ל דאתו מבור ואדם ישן או נופל מן הגג ברוח שאינה מצויה דחייב כדאמר לקמן בסוף פרק שני (דף כז.) וא''ת מבור ורגל היכי אתי מה לבור ורגל שכן היזקן מצוי דלקמן חשבינן בור היזקו מצוי וי''ל דאין בור היזקו מצוי טפי מאחרים ולא קאמר לקמן הכי אלא להזכיר חומרא אחת ששוה בבור וכותל ואילן: שכן מועדין וכו'. אין לפרש שמשלמין נזק שלם דאם כן קרן נמי אתיא כיון דלא כתיב אלא מפרש ר''ת דמועדין מתחילתן היינו שדרכן להזיק משא''כ בקרן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי למ''ד פלגא דניזקא קנסא ולמ''ד אדרבה קרן עדיפא היינו למ''ד דפלגא ניזקא ממונא שדרכו להזיק ולא קיימי בחזקת שימור ולא כמו שפירש הקונטרס דלא איתפרש היכא: להליכותיהן הוה מצי למימר דכולהו איצטריך למיכתב דאי לא כתיב אלא הוה נפקא מחד מהנך ובור הוה פטרי בהו כלים ואי יליף מחד מהנך ומאש הוה פטרי בהו טמון) ומתני' לא קתני אלא להגדיל תורה ויאדיר: בור לפטור בו את הכלים. אגב אורחיה נקטיה דבור לא אתי מכולהו: אש לפטור בו את הטמון. הוה מצי למימר לחייב בו את הכלים דאש לא אתי מבעלי חיים אלא מחד מינייהו ובור דפטר בו את הכלים:

בבא קמא ה ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד