בבא קמא ה ע"א

עֵדִים זוֹמְמִין דְּמָמוֹנָא הוּא לִיתְנֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר אֵין מְשַׁלְּמִין עַל פִּי עַצְמָן
אִי סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא לִיתְנֵי תְּרֵי גַוְונֵי שׁוֹר לִיתְנֵי שׁוֹר דְּאַזֵּיק שׁוֹר וְלִיתְנֵי שׁוֹר דְּאַזֵּיק אָדָם
דִּתְנַן רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַף תָּם שֶׁחָבַל בְּאָדָם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם
הָא תַּבְרֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִגְזִיזֵיהּ דְּתַנְיָא רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר יָכוֹל אַף תָּם שֶׁחָבַל בְּאָדָם יְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה תַּלְמוּד לוֹמַר יֵעָשֶׂה לוֹ מִגּוּפוֹ מְשַׁלֵּם וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה
הָאוֹנֶס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע דְּמָמוֹנָא הוּא לִיתְנֵי
מָה נַפְשָׁךְ אִי נֵזֶק תְּנָא לֵיהּ אִי צַעַר תְּנָא לֵיהּ אִי בּשֶׁת תְּנָא לֵיהּ אִי פְּגָם הַיְינוּ נֵזֶק מָה אִית לָךְ לְמֵימַר קְנָסָא בִּקְנָסָא לָא קָמַיְירֵי
הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ דְּמָמוֹנָא הוּא לִיתְנֵי
מָה נַפְשָׁךְ אִי הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק הָא תְּנָא לֵיהּ נֵזֶק אִי הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק הָוֵה לֵיהּ קְנָסָא וּבִקְנָסָא לָא קָמַיְירֵי
לֵימָא קָסָבַר רַבִּי חִיָּיא הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק דְּאִי שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק הָא תְּנָא לֵיהּ נֵזֶק תְּנָא הֶיזֵּקָא דְּמִינַּכְרָא וּתְנָא הֶיזֵּקָא דְּלָא מִינַּכְרָא
בִּשְׁלָמָא לְתַנָּא דִּידַן תְּנָא מִנְיָינָא לְמַעוֹטֵי דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא תְּנָא מִנְיָינָא לְמַעוֹטֵי דְּרַבִּי חִיָּיא אֶלָּא מִנְיָינָא דְּרַבִּי חִיָּיא לְמַעוֹטֵי מַאי
לְמַעוֹטֵי מוֹסֵר וּמְפַגֵּל
וְלִיתְנֵי בִּשְׁלָמָא מְפַגֵּל בְּקָדָשִׁים לָא קָמַיְירֵי אֶלָּא מוֹסֵר מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי שָׁאנֵי מוֹסֵר דְּדִיבּוּרָא וּבְדִיבּוּרָא לָא קָמַיְירֵי
וְהָא מוֹצִיא שֵׁם רַע דְּדִיבּוּרָא הוּא וְקָתָנֵי דִּיבּוּרָא דְּאִית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה הוּא
וְהָא עֵדִים זוֹמְמִין דִּיבּוּרָא דְּלֵית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה הוּא וְקָתָנֵי הָתָם אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה רַחֲמָנָא קַרְיֵיהּ מַעֲשֶׂה דִּכְתִיב וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו
בִּשְׁלָמָא לְתַנָּא דִּידַן תְּנָא אָבוֹת מִכְּלָל דְּאִיכָּא תּוֹלְדוֹת אֶלָּא לְרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָבוֹת מִכְּלָל דְּאִיכָּא תּוֹלְדוֹת תּוֹלְדוֹתֵיהֶן מַאי נִיהוּ
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ כּוּלָּן כְּאָבוֹת לְשַׁלֵּם מִמֵּיטַב
מַאי טַעְמָא אַתְיָא תַּחַת נְתִינָה יְשַׁלֵּם כֶּסֶף
לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה מַאי קָאָמַר אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא הָכִי קָאָמַר לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חֲדָא וְתֵיתֵי אִידַּךְ מִינֵּיהּ הֲדַר אֲמַר חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא
וְלֹא זֶה וָזֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים מַאי קָאָמַר אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא הָכִי קָאָמַר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - א

וחוזרת הגמרא ושואלת לרבי אושעיא:

לקמן [טו ב] מתבאר שתשלומי "קנס" הינם תשלומים שחייבה התורה וקבעה להם סכום קצוב, או תשלומים שהם גבוהים יותר מאשר סכום הנזק, כמו תשלומי כפל וארבעה וחמשה בגנב, או שהם נמוכים מסכום הנזק, כמו חצי נזק של שור תם. אבל שאר התשלומין הינם תשלומי ממון.

ואם כן, עדים זוממים, דממונא הוא, שנחשבים לתשלומי ממון, לפי שהחיוב הוא רק כפי הממון שזממו להזיקו, ^[1] ליתני!? ומדוע לא שנה אותם רבי אושעיא בין אבות הנזיקין?

משיבה הגמרא: רבי אושעיא סבר לה [סבר בדין זה] כרבי עקיבא, הסובר שתשלומי עדים זוממין הינם תשלומי קנס, דאמר, אין העדים הזוממים משלמין על פי הודאת עצמן. ומשמע שסובר כי חיובם הוא מדין קנס, ולכן הם פטורין בהודאתם, כדין מודה בקנס, שהוא פטור. ^[2]

והגמרא חוזרת ושואלת שאלה, המתעוררת שוב לפי התירוץ:

הגמרא לעיל [ד ב] שאלה, מדוע רבי אושעיא לא חילק ומנה בנפרד את השור שהזיק שור ואת השור שהזיק אדם, וכפי שחילק לענין אדם המזיק. ותירצה, שלגבי שור המזיק אין חילוק לגבי התשלום בין אם הזיק אדם או שור, לפיכך מנאם כאחד. ואולם אי רבי אושעיא סבר ליה כרבי עקיבא, מתעוררת שוב השאלה: ליתני תרי גווני שור - שימנה בנפרד שני אופנים בשור המזיק; ליתני שור דאזיק שור, וליתני שור דאזיק אדם, כי לפי רבי עקיבא אין דינם שווה, דתנן [כמו ששנינו במשנה לקמן בהמניח לג א], רבי עקיבא אומר: אף תם שחבל באדם, אם שור תם הזיק את האדם, והאדם אף הוא הזיק את השור, משלם במותר נזק שלם. אם השור הזיק את האדם יותר ממה שהאדם הזיקו, משלם בעל השור את כל ההפרש שבין נזקיהם, שכן אף שור תם שחבל באדם משלם נזק שלם.

ויוצא לפי רבי עקיבא, שיש חילוק בין דין שור שהזיק את השור, שהתם משלם רק חצי נזק, לשור שהזיק אדם, שאף התם משלם נזק שלם. ואם רבי אושעיא סובר כרבי עקיבא, היה לו למנותם בנפרד. ^[3]

והגמרא מתרצת: הא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה, הרי רבי עקיבא עצמו שבר את כח אגרופו. ^[4] כלומר, החליש את כוחה ותוקפה של הלכה זו שאף שור תם שהזיק אדם משלם נזק שלם: דתניא בברייתא, רבי עקיבא אומר: יכול אף תם שחבל באדם, שמשלם נזק שלם כמו מועד, ישלם זאת אף מן העלייה [כלומר, ממקומות אחרים ולאו דוקא מגופו של הור המיק] כמועד, ולא כשור תם שהזיק שור המשלם רק מגופו של השור - תלמוד לומר "כמשפט הזה יעשה לו" [שמות כא]. והגמרא [לקמן לג א] מפרשת שפסוק זה בא לחייב על שור שהזיק אדם. ודורש רבי עקיבא ש"יעשה לו" הכוונה היא לגופו של השור, ומלמדנו הכתוב שרק מגופו משלם, רק מגופו של המזיק, ואינו משלם מן העלייה, ואם השור אינו שווה כשווי הנזק, מפסיד הניזק.

וכיון שלעיתים אין הוא משלם נזק שלם, אלא רק כשווי גוף המזיק לפיכך לא מנאו רבי אושעיא כסוג נפרד. ^[5]

והגמרא שואלת עוד לרבי אושעיא:

האונס והמפתה והמוציא שם רע, דממונא הוא, ליתני! לעיל [בעמוד הקודם] נתבאר שרבי אושעיא לא שנה נזיקין שחיובן הוא מדין קנס. ועדיין יש לשאול למה לא שנה גם את דין תשלומים של ה"אונס" וה"מפתה", והן אמנם חיובם קצוב בתורה, והוי קנס, ^[6] מכל מקום, עליהם לשלם גם תשלומי "בושת" שגרמו, ותשלומי "פגם" [ששווה עתה פחות], ואלו הם תשלומי ממון [כמבואר במשנה כתובות לט א], ואם כן, למה לא שנאם?

ומשיבה הגמרא: מה נפשך, כל תשלום שתאמר שיש בהם, לא היה לרבי אושעיא לשנותן, שכן; אי נזק, אם משום התשלום עבור הנזק, ^[7] הרי תנא ליה, כבר שנה את ה"נזק" בנפרד. אי צער, אם משום התשלום עבור הצער שחייב האונס לשלם, ^[8] תנא ליה, הרי כבר שנה את ה"צער" בנפרד. אי בשת, אם משום התשלום עבור הבושת, תנא ליה, הרי כבר שנה את ה"בשת" בנפרד. אי פגם, אם משום התשלום עבור הפגם, היינו נזק - הרי זהו התשלום שמשלם על הנזק שהזיקה, ששווה עתה פחות. והרי שנה כבר את הנזק בנפרד.

אלא מה אית לך למימר - מה נותר לך לומר, שרבי אושעיא היה צריך לשנותם משום הקנסא - קנס החמישים כסף שמשלמים האונס והמפתה, שאת זה הוא לא מנה, אבל על כך כבר נתבאר לעיל שרבי אושעיא בקנסא לא קמיירי. בתשלומין שהן מדין קנס הוא לא דיבר [לא שנה].

והגמרא מוסיפה לשאול לרבי אושעיא: המטמא - טהרות של חברו, והמדמע - מערב תרומה עם חולין של חברו שנאלץ עתה למוכרם לכהן בזול. והמנסך יין חברו לעבודה זרה ואסרו בהנאה, דממונא הוא - כל אלו חיובן הוא תשלום ממון, שהרי הזיקו, ומשלם כפי מה שהזיקו, ואם כן ליתני - למה רבי אושעיא לא שנה אותם?

משיבה הגמרא: מה נפשך, בכל דרך שתאמר בשיטת רבי אושעיא, אין זה קשה. כי אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק - הנזקים הללו מוגדרים כ"היזק שאינו ניכר", שהרי הפירות נשארו כפי שהיו, ואין הטומאה או הניסוך ניכר בהם, וכן המדמע אין ניכר הנזק בפירות חברו. ^[9] ונחלקו אמוראים [גיטין נג א] האם זה נחשב כהיזק מן התורה וחייב, או שחיובו רק מדרבנן משום קנס שלא יהיה כל אחד הולך ומטמא טהרות חברו.

ואם תאמר שרבי אושעיא סובר שהיזק שאינו ניכר נחשב היזק מן התורה, אם כן, הא תנא ליה נזק, הרי כבר שנה את הנזק בנפרד, ואף אלו הם בכלל נזק.

ואי - ואם תאמר שהוא סובר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק - אינו נקרא היזק מן התורה, אם כן, הוה ליה קנסא - החיוב הוא רק מטעם קנס, שלא יהיה כל אחד מטמא טהרות חברו, וזה כבר נתבאר שרבי אושעיא בקנסא לא קמיירי - אינו מדבר בתשלומין שכל חיובן רק משום קנס, ולכן לא שנה אותם. ^[10]

הגמרא שואלת האם נוכיח מכאן את שיטת רבי חייא בהיזק שאינו ניכר:

לימא קסבר [האם נאמר, נוכיח, שסבר] רבי חייא, השונה בנפרד את המטמא המדמע והמנסך, שהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ומעיקר הדין אין לחייבו, וחיובו אינו אלא מטעם קנס, ולכן שנה אותם רבי חייא בנפרד, כי אין הם כלולים בכלל הנזק. דאי שמיה היזק - כי אם נאמר שרבי חייא סובר שנחשב להיזק מן התורה, הא תנא ליה נזק - הרי כבר שנה את הנזק בנפרד [כי שנה גם את כל האבות של רבי אושעיא], ולשם מה שנה גם את המטמא המדמע והמנסך, בנפרד.

הגמרא דוחה: רבי חייא באמת סובר שהוי נזק מן התורה, ומכל מקום חילקם, כי תנא היזקא דמינכרא - שנה בנפרד את החיוב על נזק שהוא ניכר בגוף החפץ, ותנא היזקא דלא מינכרא, ושנה בנפרד חיובי נזק שאין הנזק ניכר בגוף החפץ, וההיזק הוא רק בתשמישיו ובשוויו.

הגמרא שואלת לרבי חייא: בשלמא לתנא דידן, לפי התנא של משנתנו מובן למה תנא מניינא, למה שנה [נקב] את מנין [הארבעה] האבות שהוא בא למנות, כי רצה בזה למעוטי דרבי אושעיא, להשמיענו שלא בא לשנות את כל אבות הנזיקין שמנה רבי אושעיא, אלא רק את אלו בלבד. ^[11] וכן מובן מדוע רבי אושעיא תנא מניינא, נקב במנין [שלשה עשר] האבות שבא למנות, כי רצה בזה למעוטי דרבי חייא, להשמיענו שלא בא לשנות את כל אבות הנזיקין שמנה רבי חייא, אלא רק את אלו בלבד.

אלא מנינא דרבי חייא, המנין של עשרים וארבעה אבות נזקים שנקב רבי חייא, למעוטי מאי? מה הוא בא למעט בכך שרק את אלו הוא מנה ואת האחרים לא, והרי כיון שהוא מנה את הכל, לשם מה נקט את המנין?

ומשיבה הגמרא: רבי חייא נקב את המנין הזה להשמיענו שרק את אלו הוא מונה בין האבות, למעוטי מוסר, למעט את האדם המזיק את חברו על ידי שמלשין לגוי על ממונו, והגוי בא ונוטלו, שחייב המלשין לשלם את הנזק. ^[12] וכן בא למעט את המפגל, כהן השוחט קרבן במחשבת פיגול, לאוכלו או להקריבו שלא בזמנו [או ששוחט קרבן חטאת לשם שלמים, במקום לשוחטו לשם חטאת], ובכך פוסל הכהן את הקרבן, ועל הבעלים להביא קרבן אחר [כמבואר במשנה ריש זבחים], ^[13] חייב הכהן לשלם לבעלים על מה שהפסידם. ^[14] ורבי חייא בא למעט, שאת אלו הוא אינו שונה.

שואלת הגמרא: וליתני! מדוע הוא אינו שונה גם את המוסר?

בשלמא מפגל, מובן מדוע הוא אינו שונה, כי בקדשים לא קמיירי, אינו מדבר בנזקי קדשים. ^[15] אלא [אבל] מוסר - מאי טעמא לא תני? מהו הטעם שרבי חייא לא שונה את המוסר בין אבות הנזיקין?

ומשיבה הגמרא: שאני מוסר, דדיבורא. שונה הוא ה"מוסר", שעושה את הנזק בדיבור בלבד ללא מעשה, ובדיבורא לא קמיירי. רבי חייא לא מונה את הנזקים הנעשים על ידי דיבור בלבד, ולכן הוא לא שונה את המוסר.

אך הגמרא שואלת על התירוץ: והא מוציא שם רע דדיבורא הוא, והרי במוציא שם רע נעשה כל הנזק רק על ידי דיבור, שהוציא שם רע, וקתני - ורבי חייא שנה, הרי ששנה גם סוגי נזיקין הנעשים על ידי דיבור, וחוזרת אם כן השאלה למה לא שנה את המוסר? משיבה הגמרא: שונה המוציא שם רע, דדיבורא דאית ביה מעשה הוא - המוציא שם רע אינו חייב במאה כסף, אלא אם היה גם מעשה, לדעת רבי אלעזר בן יעקב אם בעל [כתובות מו א], ולדעת רבי יהודה רק אם שכר עדי שקר. וכיון שיש בזה גם מעשה, לכן מנאו רבי חייא. ^[16]

שואלת הגמרא עוד: והא עדים זוממים דיבורא דלית ביה מעשה הוא, הרי עדים זוממים החייבים על מה שזממו לחייבו, כל הנזק נעשה רק על ידי דיבורם, ולא נדרש לחיובם כל מעשה מצידם, וקתני, ורבי חייא מונה אותם, הרי ששנה גם סוגי נזקים שנעשו על ידי דיבור בלבד?

ומשיבה הגמרא: התם, בעדים זוממים, אף על גב דלית ביה מעשה, רחמנא קרייה מעשה, אמנם בפועל הנזק נעשה רק על ידי דיבור, מכל מקום התורה החשיבה את דיבורם כמעשה, דכתיב "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" [דברים י"ט]. ומזה שהתורה השתמשה בלשון "לעשות לאחיו", משמע שהחשיבה זאת כמעשה. ^[17]

הגמרא שואלת לרבי חייא ורבי אושעיא: בשלמא לתנא דידן, תנא אבות - התנא של משנתנו, מובן מדוע קרא לנזקים שמנה בשם אבות, שמזה משתמע מכלל דאיכא תולדות - שלכל אחד מהם יש תולדות. השם אב מתאים רק למזיק שיש לו תולדות, ואכן לד' אבות שבמשנתנו יש תולדות, וכפי שנתבאר לעיל בגמרא. אלא [אבל] לרבי חייא ורבי אושעיא הקוראים גם לכל הנזיקין ששנו בשם אבות, שמשמעו: מכלל דאיכא תולדות - שלכל הנזיקין הללו שמנו יש גם תולדות. ויש לשאול: תולדותיהן מאי ניהו - מהן איפוא התולדות של האבות שמנו? ^[18]

הגמרא משיבה: אמר רבי אבהו: אכן, אין לאבות אלו תולדות. ורבי חייא ורבי אושעיא קראום בשם אבות, לומר, כולן דינם כאבות לענין לשלם ממיטב. שאם אין המזיק משלם במעות אלא משלם מקרקעותיו, עליו לשלם מהקרקע הטובה ביותר. ^[19]

והגמרא מבארת מנין לנו דין זה:

ומאי טעמא, מהו הטעם [מנין לנו] שמשלמים כל הנזקין הללו ממיטב? אתיא, כולם נלמדים מגזירה שוה מהמילים: תחת, נתינה, ישלם, כסף.

דין מיטב נאמר בשן ורגל, "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" [שמות כב ד], ומהם אנו לומדים לכל ארבעת אבות נזיקין. ^[20] ובאבות נזיקין אלו נאמרו ארבע תיבות הללו [כדלהלן], ומהם אנו לומדים בגזירה שוה לכל שאר עשרים וארבע אבות נזיקין.

"תחת" כתוב בשור המועד - "שור תחת שור" [שמות כא לו].

"נתינה" כתוב גבי שור שנגח את העבד - "שלשים שקלים יתן לאדוניו" [שמות כא לב]. ^[21] "ישלם" כתוב גבי שן ורגל - "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" [שמות כב ד].

"כסף" כתוב גבי בור - "כסף ישיב לבעליו" [שמות כא לד]. ^[22] הגמרא חוזרת לפרש דברי המשנה:

שנינו במשנתנו: לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור.

ושואלת הגמרא: מאי קאמר!? מה התנא של המשנה בא לומר בזה? ^[23]

ומשיבה הגמרא: אמר רב זביד, משמיה דרבא: הכי קאמר, כך כוונת התנא לומר: היה קשה לו, לכתוב רחמנא חדא, ותיתי אידך מיניה. למה כתבה התורה גם שור וגם מבעה, והרי היה די שהתורה תכתוב אחד מהם, וממנו נלמד את השני בלימוד של "מה מצינו", ^[24] כשם שהשור שהוא מזיק, חייב, כך המבעה שהוא מזיק יהיה חייב.

הדר אמר, חדא מחדא לא אתיא, לכן [חזר, הוסיף] ואמר התנא "לא ראי זה כראי זה", שהשור חמור יותר, ולכן אם המבעה לא היה כתוב, לא היה ניתן ללומדו מן השור. ^[25]

והגמרא ממשיכה לפרש דברי המשנה:

שנינו במשנתנו: ולא זה וזה שיש בהם רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים.

ושואלת הגמרא: מאי קאמר? מה בא התנא של המשנה לומר בזה? ^[26]

משיבה הגמרא: אמר רב משרשיא משמיה דרבא: הכי קאמר, כך כוונת התנא לומר:

הערות

^[1] כך פירש רש"י. אולם האחרונים נתקשו, הרי במציאות לא הזיקו העדים הזוממים כלום, וחיובם הוא רק על מה שזממו להזיק בלבד, ואם כן, ודאי חיובם לשלם על זממם נחשב כתשלום יותר ממה שהזיקו, ואמאי הוי ממון ולא קנס? ואף למסקנא נחלקו בדבר רבי עקיבא ורבנן, וצריך ביאור סברת רבנן אמאי הוי ממון? ויש שפירשו, שהתוס' לעיל ד ב [ד"ה ועדים זוממין] באו ליישב קושיא זו, ולכן פירשו שם התוס', שמדובר באופן שהנידון כבר שילם את מה שזממו לחייבו, ונחשב שכבר הזיקו אותו ממון בפועל [ראה כן בפני יהושע וברש"ש, וכן משמע ברשב"א. וראה בהערות בחברותא על התוס']. ואולם בפשטות משמע, שמדובר גם באופן שהנתבע עדיין לא שילם [שהרי לרבי עקיבא, החולק וסובר דהוי קנס, מטעימה הגמרא במכות "דהרי ממון ביד בעלים, וחייבין", ומשמע שלרבנן כהאי גוונא הוי ממון]. וכן כתב הרשב"א, שגם כאשר לא שילם הנידון, ולא הוציא ממון על פי העדים הזוממים, הוי חיוב העדים הזוממים "ממון" ולא קנס. וצריך ביאור. והפני יהושע במסכת מכות ב ב כתב לבאר, שרבנן סוברים שתשלומי עדים זוממים הם תשלומי כפרה, ולכך הוי ממון. אך האחרונים הוכיחו שאין זה תשלומי כפרה. ובקובץ ביאורים אות ח' [וכן בקו"ש כתובות אות קח] מבאר שאין חיובם של העדים הזוממים מצד עצמם כדין חיוב אדם המזיק [על הנזק שהזיקו, או שרצו להזיק], אלא גדר עונשם הוא שחיובו של הנידון נופל עליהם. וכיון שאצל הנידון היה זה ממון ולא קנס, ואפילו רצו לחייבו קנס, מכל מקום, לאחר גמר דין כבר הוא חיוב ממון אצלו, ולכן גם אצלם הוי ממון. ובאילת השחר כתב לבאר: נראה, שענין קנס או ממונא אינו תלוי בסברתינו, אלא שקיבלו חז"ל כי מה שמשלם אדם יתר על מה שהזיק, או שמשלם דבר שיש לו קצבה [שגם זה אינו תלוי בשווי הנזק], זהו קנס. ולרבי עקיבא זה נכנס בכלל שמשלם יותר ממה שהזיק, והוי קנס מגזירת הכתוב. [וראה לעיל ג ב ברש"י ומה שכתבנו בהערות].

^[2] רש"י פירש: כגון אם הוזמו בבית דין זה, ולא הספיק בעל דין להעמידן בדין ולתובען, והלכו למקום אחר, והודו שם בבית דין, ואמרו: הוזמנו בבית דינו של פלוני! פטורין. אלמא קנסא הוא. והקשה התוס' רי"ד על רש"י, כיצד יפטרו בהודאתם בבית דין אחר לאחר שהעדים המזימים כבר העידו עליהם בבית דין הראשון [והוכיח שאכן אינם נפטרים בהודאתם לאחר חיובם מלשון הגמרא לקמן עה ב]. ולכן מפרש התוס' רי"ד, שכוונת רבי עקיבא היא, שאם אחר גמר הדין, לפני שבאו עדים להזימם, חזרו הם והזימו את עצמם, ואמרו "שקר העדנו", בכהאי גוונא אינם משלמים על פי עצמם, והם פטורים מתשלום הקנס אף אם אחר כך יבואו עדים אחרים ויזימום. [ואולם בגמרא במכות ב ב משמע כרש"י, ומה שכתב הרי"ד ליישב דברי הגמרא במכות, ראה בשיעורי ר' שמואל במסכת מכות שהתקשה בהבנת דבריו]. ודברי רש"י צריכים עיון בתרתי: א. קושית תוס' רי"ד, כיצד יתכן שהודאתם בבית דין אחר תפטור אותם לאחר שכבר הוזמו על ידי עדים בבית דין הראשון. ב. למה לא פירש כמו התוס' רי"ד, שלפני שהוזמו, הודו ששיקרו. לגבי הקושיא הראשונה, כתב הקצות החושן סימן ש"נ סק"ב, שמוכח מדברי רש"י אלו, שדין הפטור של "מודה בקנס" אינו פטור מעצם חיוב התשלומים, אלא הוא פטור של החיוב בקנס בכל בית דין בנפרד, דהיינו, שבאותו בית דין שהחייב הרשיע עצמו, אי אפשר עוד לאותו בית דין לחייבו בתשלום הקנס, אך אם יבואו עדים לבית דין אחר, לפני שיודה הלה בפניהם, יכול בית הדין האחר לחייבו בתשלום הקנס, על אף שכבר הודה בקנס בבית הדין הראשון. ומיושבת בזה קושית התוס' רי"ד, כי מה שלא מהני להודות לאחר עדות העדים, זה רק באותו בי"ד. והביאור בזה הוא, שאין הפטור של מודה בקנס הפקעה בעיקר החיוב, אלא שרק מפקיע את כח הבי"ד מלחייבו. וראה שם בקצוה"ח ראיות נוספות לשיטתו. ואולם הנתיבות המשפט שם חולק, וסובר שהפטור של מודה בקנס הוא פטור מעצם תשלום הקנס, ולאחר שהודה פעם אחת בבי"ד, נפטר ממנו, ואין אפשרות לחייבו באף בית דין אחר. אלא שנאמרו שני דינים חלוקים בפטור של מודה בקנס: א. המודה בקנס נפטר בהודאתו מחיוב הקנס. ב. בית דין לא יכולים לחייבו בתשלום הקנס על פי הודאתו. והחידוש של הדין השני הוא, באופן שכבר העידו עליו עדים שחייב בקנס, אלא שעדיין לא נתחייב בו בגמר דין, שאז כבר אינה מועילה הודאתו לפטור עצמו מהקנס, אך מאידך, אם יודה עתה בבית דין אחר, לא יוכל בית הדין האחר לחייבו על פי הודאתו בלי שישמע את העדים על כך. [וראה בחזון איש סימן יח סק"ז, וראה בשיעורי ר' שמואל מכות בחלק הענינים סימן ב' המבאר זאת, שדין "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" לא נאמר בקנס, ולכן לא יכולים לחייבו בקנס על פי הודאתו]. וכאן בגמרא לא מדובר בפטור של הודאה בקנס, כי היות שכבר הוזמו על ידי עדים, לא יתכן להם עוד להיפטר מהקנס בהודאתם, אך מכל מקום, קיים פה הדין השני, שלא יוכל בית דין אחר לחייבם בתשלום הקנס על פי הודאתם בלבד. וזה מה שאמר רש"י. ומה שהקשינו למה לא ביאר רש"י כתוס' רי"ד, ראה בגרנ"ט, המבאר שאין עדות השקר של העדים כשלעצמה מחייבת את תשלום הקנס אלא בצירוף ההזמה על ידי עדים אחרים, ולפני שהוזמו על ידי עדים אחרים עדיין לא נוצר הגורם לחיוב הקנס, ולכן לא מועילה אז הודאתם של העדים הזוממים להפטר ממנו. ובתוס' שאנץ במכות הקשה על רש"י, שהיה יכול להעמיד שהודו באותו בי"ד שהזימום, והודו לפני שהבע"ד תבעם. וראה באור שמח פכ"א מהל' עדות, שלגבי חיוב הזמה יש צורך בתביעת הבע"ד, וכל זמן שלא תבעם, אינם ברי חיובא. וראה בשיעורי ר' שמואל מכות אות קי"ח מה שדן בדברי התוס' שאנץ.

^[3] כך פירש רש"י. ובשיטה מקובצת הקשה בשם מהר"י כץ, שיש לומר דמיירי רק במועדין. ולכן מפרש, דהכי פריך: וליתני שור דאזיק שור במועד, וליתני שור דאזיק אדם בתם, והיינו תרי גווני שור. ואף על גב ששווים הם לענין תשלומין, אפילו הכי, כיון שבמציאות הם מחולקים, ששור שהזיק שור הדין כך הוא רק במועד, ואילו בשור שהזיק אדם הדין כך הוא אף בתם, היה לו לשנותם בנפרד. תורת חיים. והנה, החילוק בין תם למועד הוא רק בקרן, ולא בשן ורגל. ולפי זה, צריך לומר שקושיית הגמרא היא לפי רב, שהתנא כולל בשור כל מילי דשור וגם את הקרן, אבל לשמואל לא קשה, כי גם שור שהזיק שור בקרן לא נמנה בין האבות של רבי אושעיא, כיון דלא מיירי בתמין ולבסוף מועדין. פני יהושע.

^[4] על פי רש"י. ובר"ח פירש "שובר כלי זיינו שלוחם בהם".

^[5] כלומר, כיון שיש אופנים שבהם יוצא שמשלם כמו שור שהזיק שור, המשלם חצי נזק מגופו, לפיכך לא מנאם בנפרד. כך הפירוש לפי רש"י. וראה לעיל הערה 3 מה שנתבאר לפי השיטה מקובצת והתורת חיים. ואף לפי זה הפירוש הוא, כיון ששור תם שהזיק אדם משלם מגופו ויוצא שמשלם לפעמים כתם שהזיק שור, לפיכך לא חילקם. או אפשר לפרש, שרבי אושעיא לא מנה אלא רק כאלה המשלמים תמיד נזק שלם. והתוס' הקשו על רש"י, שמכל מקום, כיון שיש פעמים שהשור שווה הרבה ומשלם נזק שלם, עדיין היה לו לרבי אושעיא לשנותו בנפרד. ולכן פירשו התוס', שלקמן מתבאר שכתיבת האבות באה להורות שמשלמים ממיטב, וכיון שתם שהזיק אדם משלם מגופו לכן אי אפשר היה לשנותו בין האבות. וראה בהערות בחברותא על התוס' מה שביארנו.

^[6] שמשלמים חמישים כסף. ומה שהזכירה הגמרא "מוציא שם רע" זה אגב אונס ומפתה, כי במוציא שם רע אין תשלום של ממון אלא רק מאה כסף שהוא קנס. תוס'.

^[7] האונס והמפתה אינם משלמים נזק אלא הכוונה היא לפגם, ועל פגם הגמרא שואלת בהמשך, לכן מוחק הרש"ש את ארבעת המילים הללו.

^[8] המפתה משלם רק על בושת ופגם, והאונס משלם גם על הצער כמבואר במתניתין בכתובות לט א.

^[9] בהגדרת היזק שאינו ניכר האריכו בזה האחרונים ראה בספר ה"מפתח", ובברכת אברהם תנינא.

^[10] נתקשו המפרשים, אם חיוב התשלומין הוא רק מדרבנן, כיצד זה יחשב לאב? ולמה אמרה הגמרא בגלל שהוא קנס, והרי גם אם היה שונה קנס, לא היה שונה אותם. ובשיטה מקובצת וכן בקיקיון דיונה נשארו בצ"ע. והפני יהושע הקשה כן בהמשך, שהגמרא מנסה לומר שרבי חייא סובר שלאו שמיה היזק. וכתב, ש"לאו שמיה היזק" היינו שאינו דומה להיזק הניכר, אבל מכל מקום, הוי היזק מהתורה. וצריך ביאור. וראה עוד בנימוקי הגרי"ב.

^[11] אין הכוונה שאינו סובר כמותו, אלא רק דלא איירי בהו. תוס' ועוד ראשונים. והקשה הדרכי דוד, לשם מה צריך לנקוט את המנין כדי להשמיענו שלא מיירי באבות שמנה רבי אושעיא, והרי גם ללא המנין רואים זאת. וראה בסוכת דוד אות כ"א שכתב, כי אפשר, שלא שנה אותם כדי לאשמועינן שהם מין אחר של נזקין. אבל לא שחולקין על זה. וראה בהערה הבאה בשם תוס' תלמיד ר"ת.

^[12] או מטעם גרמי, או מטעם קנס [ראה לקמן קיז א וסב א וכן כאן בתוס']. ונתבאר בהערה קודמת, כי מה שאמרה הגמרא "למעוטי" מדרבי חייא, אין הכוונה שחולק בדין, אלא שאינו מדבר בהם. וכן גם מה שמפרש עתה לרבי חייא שממעט מוסר ומפגל, אין הכוונה למעט שדינם אינו כן, אלא רק למעט שאינו שונה אותם. כך פירש כאן תוס' רבנו פרץ, וכן כתבו בתוס' במסכת עבודה זרה [עד א ד"ה למעוטי]: למעוטי מוסר ומפגל, פירוש, שלא ירד לשנותם אף על גב דמחייב עלייהו. ובתוס' תלמיד ר"ת כתב: כלומר, להכי תנא מנינא, לגלויי דבכוונה משייר מסור ומפגל, כדמפרש ואזיל טעם לדבר. ואי לאו מנינא, אמינא דהא דלא קחשיב להו לאו דוקא, אלא קתני ושייר, ואין לתת טעם, הלכך תנא מנינא, לאשמועינן דיש טעם בדבר. והשתא מפרש ואזיל הטעם". אבל ברש"י בכריתות [ב ב] פירש דלמעוטי מוסר ומפגל היינו למעוטי "דאינו משלם ממיטב, דהאי היזקא דיבורא בעלמא הוא והיזק שאינו ניכר הוא". והתוס' שם הקשו, דכאן משמע "דלא ממעט ליה ממיטב אלא דלא תני להו דבקדשים לא קמיירי".

^[13] כך פירש רש"י. והקשו המפרשים, למה רש"י לא פירש כמו מפגל בעלמא, כגון כהן ששחט על מנת לאוכלו חוץ לזמנו. ובאמת בכריתות ב ב פירש כך רש"י שזה הפירוש למעוטי מפגל. ומתרץ בשיטה מקובצת, שרש"י בא להשמיע חידוש, שלא נאמר כיון שיש הרבה זבחים בעזרה הוי כמו אנוס אם שינה שם הזבח, קא משמע לן שאדם מועד לעולם [ראה שם בשם הגיליון, ובשם תוס' הרא"ש]. ובמצפה איתן תירץ, שגם במסכת מנחות [מט א] הגמרא מפרשת את המשנה, שכהנים שפיגלו חייבים, בלשון זו: ששחט חטאת, ומחשב בה לשום שלמים. ומפרש שם רש"י "שמחשב בהו לשום שלמים, לאוכלן לשני ימים ולילה אחד, דהשתא חישב לאכול חטאת חוץ לזמנו, דפיגול הוא, דדין חטאת יום ולילה". ואם כן אפשר לומר, שזו היא גם כוונת רש"י כאן. וראה כן נמי בשיעורי ר' שמואל. ועוד יש להקשות, אמאי נקט רש"י דוקא חטאת ששחטן לשם שלמים, ולא נקט להיפך, ששחט שלמים לשם חטאת, שהרי בכל הקרבנות אם שחטן שלא לשמן, הרי על אף שאין הקורבן פסול, בכל זאת הוא לא עלה לבעלים לשם חובה, וצריך בעל הקרבן להביא קרבן אחר לצאת בו ידי חובה. ובשיטה מקובצת תירץ, שבשלמים חייב הכהן רק אם הבעלים אמר "הרי עלי" משום שהפסידם בכך שצריכים הם עתה להביא קרבן אחר לתשלום נדרם, ולא באמר "הרי זה", שלא הפסידו הבעלים דבר. וכיון שלא פסיקא ליה, נקט חטאת ששחטה לשם שלמים שנפסלת בכל ענין. [וראה בהערה הבאה]

^[14] כמבואר במתניתין גיטין נד ב הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין. והוי היזק שאינו ניכר ראה שם בגמרא נג א, והפני יהושע הקשה למה לא נתמעט מרעהו ולא של הקדש, ותירץ, שהמיעוט הוא רק על תשלום להקדש, וכאן חייב לבעלים [וראה כן ברמב"ן גיטין נג א]. ובפני יהושע שם בתחילת דבריו משמע שהחיוב הוא מפאת שגורם שיצטרכו להביא קרבן אחר, ולא על עצם הנזק שעשה בקרבן. ואולם ברש"י בגיטין נג ב מבואר שחייב גם אם פיגל בנדבה, ואף על גב שלא שייך בזה חיוב דגרמי, ועל כרחך דהוי מזיק בידים, וכן מבואר ברשב"א שם, בקונטרס דינא דגרמי, וכן ברמב"ן מבואר שמפגל הוי מזיק בידים, וכן בתוס' לקמן ק א ד"ה טימא.

^[15] ואפשר מפאת דלא שייכים בזמן הזה.

^[16] כך פירשו התוס' והרשב"א. ואולם רש"י הביא רק את דעת רבי אליעזר בן יעקב. ואפשר, שסבר, ששכירת עדים אינה בגדר מעשה. אלא שגם לרבי אליעזר בן יעקב צריך ביאור, הרי אין זה אלא כתנאי באופן החיוב, אבל החיוב עצמו הוא על הוצאת שם רע, שהיא דיבורא בעלמא. ואפשר לומר, שמכל מקום, כיון שדיבור לבד לא סגי, והרי אחר, שלא דר עמה, אינו חייב, אם כן אף שזה רק בגדר תנאי, נחשב כדיבור עם מעשה. וראה בסוכת דוד, המפרש שאפשר שהתורה חייבה עבור זה שדר עמה על מנת להוציא שם רע.

^[17] והעירו המפרשים, שלא נאמר בתורה שהוי מעשה, אלא רק שזמם לעשות, ואדרבה, אנו ממעטים מדברי הכתוב שלא אמר "כאשר עשה" אלא "כאשר זמם". ויש שפירשו, שהדיוק הוא מכך שלא זממו כלל לעשות, אלא שבית דין עשו, ומוכח שהתורה החשיבה את עשיית הבית דין כעשייתם. וראה בחידושי הרי"מ חו"מ סימן א [ס"ק כ"ט ד"ה ונראה לע"ד] המפרש כן, וכתב: ועל כרחך, החשיבה התורה מה שבי"ד מוציאין על ידי עדותן, מעשה שלהם, כאילו העדים הוציאו הממון מהבע"ד. ועל כרחך דהכפיה לתשלומין על ידם - רחמנא קריא "מעשה", וכמו בשליח, דגלי רחמנא דשלוחו כמותו, דמה שעושה בצווי חשיב כמעשה המשלח עצמו, כן בעדים זוממין, גלי רחמנא דמה שהב"ד מוציאין בגרמת עדותן, תהוי כאילו עשו בעצמם. [ובזה מיישב שם את מה שמצינו [מכות ב ב] שעדים זוממים נחשבים שעוברים על לאו שאין בו מעשה, ואילו הכא אמרינן דהוי מעשה. ולדבריו ניחא, כי מה שבי"ד עושים הוי כאילו עשו הם, אבל באמת העדים עצמם לא עשו]. אלא שעדיין צריך ביאור, הרי מדובר רק שזממו, ועדיין לא הוציאו ממון. אלא שיש שהוסיפו, שאכן מדובר שהנידון כבר שילם, על פי המבואר בתוס' לעיל ד ב, ולכן נחשב שהם עשו מעשה.

^[18] אפשר לבאר, שהגמרא ידעה שאין להם תולדות ולא הוי שאלה אלא קושיא, למה אם כן נקרא בשם אב. ופירשנו בתוכו שהוא שאלה כפשטות לשון הגמרא, וכפי ששאלה לעיל תולדה דבור מאי ניהו וכו'.

^[19] בשיטה מקובצת מעיר לפי זה מה דקדקה הגמרא לעיל ב ב מכלל דאיכא תולדות, שמא הוי אבות מפאת שדינם לשלם ממיטב. ומתרץ שהדיוק של הגמרא היה למה נאמר כלל הלשון "אבות" יכלה המשנה לומר ארבעה נזיקין וכו' ומשלם ממיטב. ומבאר הדרכי דוד, שעיקר שם אבות הוא משום דאיכא תולדות, ואחר כך שייך נמי לקרוא אבות משום האי דינא דמשלם ממיטב כאבות. ולפי זה הפירוש "כולהו כאבות" כאבות דמתניתין דמשלמי ממיטב. וראה בתוס'.

^[20] ברש"י משמע שהם לא נלמדים בגזירה שווה, וגם בלי הגזירה שוה הם נלמדים משן ורגל. וראה ברש"ש שתמה, הרי אם הכוונה היא שנלמדים בלימוד של "במה מצינו", הרי לא נלמדים כולם, כדלקמן בסמוך. ועוד, שאם כן, נלמד גם את כל שאר האבות מלימוד של במה מצינו. ובתורת חיים תירץ, שאם היינו לומדים את כל האבות בלימוד של במה מצינו, היינו לומדים מבעל חוב שדינו בזיבורית מהתורה. ורבינו חננאל [מובא ברשב"א] מפרש, שבשן ורגל נאמר "מיטב שדהו ישלם", וגמרינן מיניה שבכל מקום שנאמר לשון תשלומין הוא ממיטב. ובכל ארבעת האבות כתוב לשון תשלומין: בשור כתוב "שלם ישלם תחת השור" [שמות כא לו]. בבור כתוב "בעל הבור ישלם" [שמות כא לד]. באש כתוב "שלם ישלם המבעיר את הבעירה" [שמות כב ה]. וראה בחידושי ר' משה קזיס שמביא כן גם לפי פירוש רש"י, אך ברשב"א משמע שלפי רש"י לא נלמדים מ"ישלם". וראה לקמן בתוס' ו ב ד"ה רעהו.

^[21] צריך ביאור, מנלן זה עצמו ששור שנגח עבד משלם ממיטב? והרי לא כתיב נתינה בשן ורגל. ובשלמא גבי שור המועד ובור, נאמר בהם לשון תשלומין כמו בשן ורגל [ראה הערה קודמת], מה שאין כן בשור שנגח עבד. וראה תוס' רבינו פרץ שכתב, שמבור נלמד להיכא שכתיב כסף. ובשור שנגח עבד כתיב "כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו", הרי נתינה כתיבה גבי כסף, והוי כאילו כתיב בו "מיטב" בהדיא גבי נתינה, ומיניה ילפינן כל היכא דכתיב נתינה דיהיה מיטב. וראה בסוכת דוד [אות לו] שרצה לומר שזה נלמד גם מבמה מצינו, או שנכלל כבר בלימוד של שור המזיק. והנה בין האבות לא נמנה השלשים של עבד. אך כבר נתבאר בתוס' שזה מפאת שבקטלא לא מיירי, אבל בדין היה יכול להימנות בין האבות. וראה בהערה הבאה בסופה, שהר"ח והרשב"א חולקים על רש"י ולומדים "נתינה" וכן "כסף" מאונס.

^[22] וכך הוא לימודם של שאר האבות: צער - "פצע תחת פצע" [שמות כא כה]. בושת - "תחת אשר עינה" [נאמר באונס, דברים כב יט. והגמרא בכתובות מ ב דורשת שמשמע מהפסוק כי החמישים כסף הם תשלום אך ורק תחת העינוי ולא תחת דברים אחרים. מכלל דאיכא בנפרד בושת ופגם. אם כן מפסוק זה נדרש גם בושת]. עדים זוממים - "נפש בנפש עין בעין" [דברים יט כא. ודרשינן דהכוונה היא דהוי כאילו כתוב "נפש תחת נפש". נזק [החובל בחברו] - "כאשר יתן מום באדם כי ינתן בו" [ויקרא כד כ. והכוונה היא לתשלום כמבואר לקמן פד א]. ריפוי, שבת - "שבתו יתן ורפא ירפא" [שמות כא יט]. פירוש נוסף מביא רש"י שכל החמישה דברים שהחובל חייב נלמדים מ"פצע תחת פצע". גזלן - "ונתן לאשר אשם לו" [במדבר ה ז]. שומר חינם - "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים" [שמות כב ח]. שומר שכר - "אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו" [שמות כב יא]. שואל - "בעליו אין עמו שלם ישלם" [שמות כב יג]. שוכר - דינו כשומר שכר [או כשומר חינם]. כפל - "ישלם שנים לרעהו" [שמות כב ח]. ארבעה וחמשה - "חמשה בקר ישלם תחת השור". גנב - בכלל כפל הוא. מטמא, מדמע ומנסך הם בכלל נזק [אדם המזיק ממון חברו. והם נלמדים מהכתוב] "מכה בהמה ישלמנה" [על פי המהר"ם. וצריך ביאור, שאם מבעה זה אדם המזיק, הרי לרש"י נלמד משן ורגל]. אונס - "ונתן האיש וכו' חמישים כסף" [דברים כב כט]. מפתה - "כסף ישקול כמוהר הבתולות" [שמות כב טז]. מוציא שם רע - "וענשו אותו מאה כסף" [דברים כב יט]. ולפי הר"ח [המובא גם ברשב"א] נתבאר לעיל הערה 20 שארבעת האבות נלמדים מלשון תשלומין, ומזה לומדים לכל שנאמר בו לשון "ישלם", וכמו שכתב רש"י, ומוסיף גם את הגזלן שנאמר "ושלם אותו בראשו" [ויקרא ה כד]. ומשור, שנאמר בו "שלם ישלם שור, תחת השור", אנו לומדים שכל שנאמר בו "תחת" הוי ממיטב, וכפי שמביא רש"י, ומוסיף שמזה לומדים נזיקין, דכתיב "עין תחת עין" [שמות כא כד], ועדים זוממים בכלל נזיקין [וראה בהמשך מה שהבאנו עוד בדעת רש"י בזה], וכן האונס "תחת אשר ענה". ומאונס שכתב בו "ונתן האיש וכו' חמישים כסף וכו' תחת אשר ענה", אנו למדים שגם היכא שנאמר נתינה או כסף הוי מיטב. ובעדים זוממים מצינו ארבעה דרכים בראשונים. רש"י לומד מ"נפש בנפש" וכפי שנתבאר, הר"ח והרשב"א מביאים שהוי בכלל נזיקין. ויש ראשונים המביאים מהספרי שעדים זוממים נלמדים בגזירה שווה מבושת שבשניהם נאמר "לא תחוס עיניך". [בספרי הלימוד הוא להפך, שדין תשלומי הבושת נלמד מעדים זוממים. ובתוס' רבנו פרץ כתב שסמיך אגזירה שוה דספרי וכו' שגם העדים זוממים ממיטב. ואולם הרשב"א גם הביא לימוד זה לענין מיטב, והביא להפך, שמעדים זוממים לומדים לבושת. וראה בתוס' ובהערות בחברותא על התוספות]. וריב"א פירש שעדים זוממים לא צריכים קרא, כי הם רצו להפסיד מיטב, ועושים להם כאשר זממו לעשות. [מובא ברשב"א ובתוס' הרא"ש, והקשו הראשונים, שלפי זה, אם רצו לחייבו בכתובת אשה לא יצטרכו לשלם מיטב. והראב"ד כתב, שמכל מקום, כיון שבעלמא משלמים מיטב, מקרי אב [ראה ברשב"א ובתוס'].

^[23] רש"י פירש "למה לי למיתני כלל". כלומר, לשם מה כתבה המשנה שהשור אינו כמבעה ומבעה אינו כשור, כי עדיין לא סלקא דעתך שכוונת המשנה לבאר למה הוצרכה התורה לכתוב את שניהם. וכן ראה בשיטה מקובצת בשם הגליון: שמקשה לו, מאי קאמר שאינן דומין, ומה בכך שאינן דומין?". ואולם התוס' מפרשים ששאלת הגמרא היתה, היות ושאר "לא הרי" שבש"ס הפירוש הוא שאין חומרתו של זה כחומרתו של זה, וכן להיפך, אלא גורם הדין הוא הצד השווה, ובאופן כזה מזכירים תחילה את הקל, ושני את החמור יותר. ואילו כאן המשנה אומרת "ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים", ומזכירה תחילה את החומרא, לכן שאל "מאי קאמר?". וראה לעיל ב א ד"ה לא. ובתוס' רבנו ישעי' מוכיח גם מזה שלא נאמר הצד השווה אלא בסוף לגבי בור, מוכח שאין זה כשאר "לא הרי" שבש"ס, לכן שאל "מאי קאמר ?".

^[24] כך פירש רש"י. וראה בשיטה מקובצת בשם הגליון כי מה שבהמשך בעינן ללמוד חדא מתרתי הכוונה היא בקל וחומר. וראה לעיל ב א בתוס' ד"ה ולא זה וזה, ובהערות שם.

^[25] ביאור הצריכותא תלוי בפלוגתת רב ושמואל בפירוש השור והמבעה, ונתבאר לעיל ג ב, ד א.

^[26] ראה לעיל הערה 23. המפרשים נתקשו, מדוע שבה הגמרא ושואלת "מאי קאמר?"', והרי כבר תירצה הגמרא שמדובר בצריכותא שאילו היה כתוב אחד לא הייתי יודע את השני. ובשיטה מקובצת מביא בשם הגליון, שכך דעת התלמוד, דאיכא למימר חדא מחדא הוי שלא כדרך התלמוד, אבל חדא מתרתי הוי כדרך התלמוד, על זה הקשה פעם שנית, לומר, שגם חדא מתרתי הוי שלא כדרך התלמוד. וראה שם בשם גליון אחר, שהמקשן הראשון שהקשה לרב זביד אכן לא היה לו קשה עוד הסיפא, אבל המקשן שהקשה לרב משרשיא לא היה קשה לו על הרישא, שידע שהיה קשה לתנא שנלמד אחד מהשני, אלא שהיה מפרש את ה'לא הרי' כמו בעלמא, שהשני הוא החמור יותר, והוה אמינא שנלמד את הראשון הקל מהשני החמור, ועל זה אמר התנא 'לא הרי' וכו'. ורק על הסיפא נתקשה, שהחמור מוזכר ראשון, ולא דמי לעלמא. ותירץ לו רב משרשיא, שודאי לא דמי לעלמא.

ועוד שואלים: חיובם של עדים זוממים דממונא [שתשלום ממון] הוא שהרי הם משלמים בדיוק כפי הסכום שזממו לגרום למי שהעידו עליו להוציא, ולא יותר, ליתני [שישנה] גם כן בברייתא של ר' אושעיא, שהרי אין דינו כקנס שהוא תשלום יותר ממה שמזיק בפועל! ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' עקיבא שאמר: אין עדים זוממים משלמין ממון על פי הודאת עצמן ששיקרו בעדותם, ומכאן שתשלום זה שמשלמים עדים זוממים הוא מדיני קנסות, שאין אדם משלם קנס על פי הודאת עצמו.

ושואלים: אי סבר לה [אם סבור הוא תנא זה] כשיטת ר' עקיבא אם כן ליתני תרי גווני [שישנה בברייתא שני מיני] שור שר' עקיבא מחלק בדיניהם: ליתני [שישנה דין] שור דאזיק [שהזיק] שור, וליתני [ושישנה דין] שור דאזיק [שהזיק] אדם,

דתנן [שכך שנינו במשנה], ר' עקיבא אומר: אף שור תם שחבל באדם וחבל אותו אדם בשור — משלם בעל השור במותר (בעודף הנזק שנגרם לאדם על הנזק שנגרם לשור) נזק שלם, ומכאן ששור שהזיק אדם נחשב כמועד תמיד, ויש לו איפוא דין מיוחד לעצמו!

ומשיבים: מכאן אין להקשות, הא תבריה [הרי כבר שבר] ר' עקיבא לגזיזיה [את אגרופו] כלומר, ר' עקיבא עצמו אינו משווה שור שחבל באדם לשאר מזיקים, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' עקיבא אומר: יכול אף תם שחבל באדם ישלם מן העלייה (ממיטב ממונו ולא מגוף המזיק) כשאר אבות נזיקין — תלמוד לומר בשור הנוגח אדם "כמשפט הזה יעשה לו" (שמות כא, לא) לומר: מגופו של המזיק משלם, ואינו משלם מן העלייה ואם כן אין מקום למנותו בין אבות הנזיקין שבברייתא, שנאמר עליהם להלן שבכולם משלם ממיטב כספו, ולא מן המזיק.

ועוד מקשים: האונס והמפתה והמוציא שם רע דממונא [שממון] הוא שמשלם, ליתני [שישנה אותם] בברייתא של ר' אושעיא!

ומשיבים: מה נפשך [רצונך] כלומר, בכל דרך שתרצה, מכל צד שתבין בנושא זה — לא היה מקום לשנות דבר זה, שהרי אי [אם] מדובר בחלק הנזק שמשלם בכל אלה — הלוא כבר תנא ליה [שנה לו] לחוד נזק, אי [אם] צער הוא משלם — תנא ליה [שנה אותו], אי [אם] בשת משלם — תנא ליה [שנה אותו], אי [אם] פגם הוא משלם — היינו [זהו] נזק שהרי תשלום "פגם" שמשלם לאנוסה הוא תשלום הנזק שנגרם לה עקב האונס. מה אית לך למימר [מה יש לך עוד לומר] שמשלם האונס והמפתה? קנסא [קנס], אולם כפי שהסברנו בקנסא לא קמיירי [בקנסות אינו עוסק] אלא מונה רק נזקים שיש בהם תשלום ממון בלבד.

ועוד שואלים: המטמא והמדמע והמנסך, דממונא [שממון] הוא שמשלם שהרי משלם רק את התמורה לנזקים שגרם, ליתני [שישנה]!

ומשיבים: מה נפשך [רצונך], אי [אם] סבור הוא שהיזק שאינו ניכר ומוחש, כגון אלה שהנזק שבהם אינו נראה לעין, שאף שגרם במעשיו שבכך יפסלו וייאסרו לגמרי, שמיה [שמו] היזק — הא תנא ליה [הרי שנה] נזק, ובכלל זה גם נזק שאינו נראה לעיניים, ואין הבדל בין המטמא לבין השורף. ואי [אם] סבור הוא כי היזק שאינו ניכר לא שמיה [לא שמו, אינו נחשב] נזק, אם כן מה שמשלם המזיק הוה ליה קנסא [הרי הוא קנס], ובקנסא לא קמיירי [ובקנס אינו עוסק].

על סמך הדברים הללו מנסים להציע: לימא קסבר [האם לומר שסבור] ר' חייא היזק שאינו ניכר — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק, דאי [שאם] שמיה [שמו, נחשב] היזק — הא תנא ליה [הרי כבר שנה] נזק, וכיון שמונה נזק לעצמו וגם אלה לעצמם, משמע שסבור שנזקים כגון אלה שאינם ניכרים באמת אינם כלל נזק! ודוחים: מכאן אין הוכחה, תנא היזקא דמינכרא [שנה לחוד היזק שניכר] ותנא היזקא דלא מינכרא [ושנה לחוד היזק שאינו ניכר] אבל אפשר לומר כי סבור שכל אלה הם נזק ממש, ולא קנס.

ועוד שואלים בהשוואת הנוסח במניינים השונים של אבות הנזיקין. בשלמא לתנא דידן [נניח לתנא שלנו, של משנתנו] תנא מניינא [שנה מנין] (של ארבעה אבות) במשנה, שיש בכך הדגשה למעוטי [למעט] את המנויים בברייתא של ר' אושעיא, ולהדגיש שאין הם בכלל רשימה זו, ואף ר' אושעיא תנא [שנה] בברייתא שלו מניינא [מנין] כדי למעוטי [למעט] אותם שנמנו בברייתא של ר' חייא. אלא מניינא [המניין] של ר' חייא למעוטי מאי [למעט מה הוא בא]? די היה לו אם היה רק מפרט את אבות הנזיקין בלא למנות את מספרם!

ומשיבים: אף הוא בא למעוטי [למעט] מוסר (מלשין), ומפגל, כהן המקריב קרבן של אדם אחר ואומר שיהא לשם קרבן אחר, ועל ידי כך מזיק לבעל הקרבן, שצריך לשוב ולהקריב קרבן אחר. ונזקים אלה אינם כלולים אף במניינו של ר' חייא.

ושואלים: ובאמת מדוע לא חשבם? וליתני [ושישנה] גם את אלה! ומסבירים את השאלה: בשלמא [נניח] מפגל אפשר לומר בתשובה לשאלתנו כי בקדשים לא קמיירי [אינו עוסק] כשדן בהלכות נזיקין, אלא רק בדברי חולין. אלא מוסר מאי טעמא לא תני [מה טעם לא שנה]? ומשיבים: שאני [שונה] מוסר דדיבורא [שדיבור] בלבד הוא שגורם לנזק, ובדיבורא לא קמיירי [ובדיבור אינו עוסק] אלא בנזקים שנגרמו על ידי פעולה ממשית.

ומקשים: והא [והרי] מוציא שם רע דדיבורא [שאף הוא דיבור] הוא וקתני [ושנה אותו]! ומשיבים: דיבורא דאית ביה [דיבור שיש בו] מעשה הוא, שהרי דין מוציא שם רע חל רק במי שנשא אשה ובא עליה ואחר כך מעליל עליה, ונמצא שיש בכך גם צד של מעשה.

ומקשים: והא [והרי] עדים זוממין דיבורא דלית ביה [דיבור שאין בו] מעשה הוא, שהרי אינם אלא מעידים עדות שקר, וקתני [ושנה אותו]! ומשיבים: התם, אף על גב דלית ביה [שם, אף על פי שאין בו] מעשה, רחמנא קרייה [התורה קראה אותו] מעשה, דכתיב [שנאמר] "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט) משמע שעדות זאת נחשבת לו כנסיון לעשות מעשה.

ועוד בבירור והשוואת השיטות, בשלמא לתנא דידן [נניח לשיטת התנא שלנו] של משנתנו, תנא [שנה] אבות — מכלל דאיכא [שיש] תולדות וצריכות פירוש לעצמן, אלא לר' חייא ולר' אושעיא, הרי אם אומר אתה אבות — מכלל דאיכא [שיש] תולדות, תולדותיהן מאי ניהו [מה הן], שלכאורה מנו את כל סוגי הנזקים, כולם!

אמר ר' אבהו: משמעות הביטוי "אבות" כאן אינה לומר שיש להם תולדות, אלא לומר: כולן, כל המנויים ברשימה — דינם כאבות, האמורים במשנתנו, לשלם ממיטב שחייב המזיק בכל אלה לשלם מן המיטב שבנכסיו.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] כלומר, כיצד נלמדת הלכה זו? ומשיבים: אתיא [באה] ההלכה על ידי גזירה שווה מן המילים "תחת" או "נתינה" או "ישלם" או "כסף" שבכל אחד מסוגי נזיקין אלה כתובה אחת המלים הללו, וממה שמפורש בו למדים על מקומות שנאמרו בהם רק מלים אלה, בדרך גזירה שווה.

א שנינו במשנה: לא הרי השור כהרי המבעה וכו'. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] כלומר, מה טעם היה לומר את כל הדיון הזה של "לא הרי"? שלכאורה אין למדים ממנו דבר נוסף על הידוע לנו מכבר. אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: הכי קאמר [כך הוא אומר], יש להבין את המשא והמתן כתשובה לשאלה שלא נזכרה במפורש במשנה עצמה, והיא: מדוע הוצרכו כל אבות הנזיקין להיכתב בתורה? לכתוב רחמנא חדא [שתכתוב התורה רק אחד מהם] מן האבות, ותיתי אידך מיניה [ויבוא, יילמד, האחר ממנו]; הדר [חזר] ואמר התנא בתשובה כי חדא מחדא [אחת מאחת] לא אתיא [באה], כלומר אי אפשר ללמוד אב אחד מחבירו, משום שבכל אחד יש צדדים מיוחדים ("לא הרי... כהרי"), ומשום שאי אפשר ללמדם זה מזה, הוצרכו להיכתב כולם.

ובהמשך הדברים במשנה נאמר: ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים, ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר], כלומר, מה צורך בהמשך זה של הדיון? אמר רב משרשיא משמיה [משמו] של רבא: הכי קאמר [כך הוא אומר], אף כאן יש תשובה לשאלה נוספת שלא נתפרשה במשנה, והיא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: With regard to the payment made by conspiring witnesses, which is categorized as monetary restitution, as the witnesses pay the precise sum that they conspired to cause the defendant to lose, let Rabbi Oshaya also teach it as one of the categories on his list. The Gemara answers: Rabbi Oshaya holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that conspiring witnesses do not pay on the basis of their own admission. Evidently, theirs is not a payment of monetary restitution; rather, it is a fine, as only one who was found liable based on the testimony of witnesses pays a fine, not one who was found liable based on his own admission.

The Gemara asks: If Rabbi Oshaya holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, let him teach two distinct types of categories of damage under the rubric of Ox: Let him teach one category for an ox that damages an ox or other property belonging to another person, and let him also teach the case of an ox that injures a person.

The Gemara explains its question: As we learned in a mishna (33a): In a case where the two parties damaged each other concurrently, Rabbi Akiva says: The owner of the innocuous ox that injured a person also pays the full cost of the damage with regard to the difference between the damage caused by his ox and the damage that the person caused the ox. Rabbi Akiva holds that if an innocuous ox injures a person, the owner pays the full cost of the damage, whereas if an innocuous ox damages another’s property then the owner is liable only for half the cost of the damage. Since the owner’s liability in the two cases is different, each case should be classified as a distinct category, and Rabbi Oshaya should list them separately in his baraita.

The Gemara answers: Didn’t Rabbi Akiva break the force of his fist [gezizeih], i.e., he significantly tempered the force of his statement, as it is taught in a baraita that Rabbi Akiva says: One might have thought that even in the case of an innocuous ox that injured a person, the owner of the ox would pay from his superior-quality property and not merely from the body of his animal, as in the case of an innocuous ox that damages property; therefore, the verse states with regard to an ox that gores a person: “According to this judgment shall it be done to him” (Exodus 21:31), from which it is derived that the owner of the ox pays restitution exclusively from proceeds of the sale of the body of his ox, and he does not pay from his superior-quality property. The mishna states that one pays restitution from his superior-quality property in instances of all primary categories of damage. Since in the case of an innocuous ox that injured a person even Rabbi Akiva concedes that the owner does not pay from his superior-quality property, it should not be included in a list of the primary categories.

The Gemara asks: As for the rapist, and the seducer, and the defamer, all of which are cases in which the offender pays monetary restitution, let Rabbi Oshaya teach them as categories in his list.

The Gemara explains why Rabbi Oshaya did not teach them as separate categories: Whichever way you look at it, they should not be listed. If the payments listed by Rabbi Ḥiyya are for damage caused to the woman’s body, which reduces her value, he already taught it; if the payments are for pain, he already taught it; if the payments are for humiliation, he already taught it; if the payment is for degradation, that too is a payment for damage, which he already taught. What, then, have you to say? What is the nature of the payments paid by the rapist and the seducer mentioned by Rabbi Ḥiyya? In these cases, each payment paid is considered a fine [kenasa], and as explained, with regard to cases in which one is liable to pay a fine, Rabbi Oshaya does not speak.

The Gemara asks further: And one who causes another’s teruma to become ritually impure, and one who mixes teruma with another’s non-sacred food, and one who pours another’s wine as a libation for idolatry, each of which is a case in which the offender must pay monetary restitution to compensate the owner for his loss due to the lowered value of his food or wine, let Rabbi Oshaya teach them as categories in his list.

The Gemara answers: Whichever way you look at it, these cases should not be listed. If Rabbi Oshaya holds that damage that is not evident, i.e., where the object is physically unchanged but its halakhic status is changed, is characterized as damage for which one is liable to pay restitution, Rabbi Oshaya already taught, i.e., included in his list, restitution for damage, and if he holds that damage that is not evident is not characterized as damage for which one is liable to pay restitution, then it is a fine, and, as explained, with regard to cases for which one is liable to pay a fine, Rabbi Oshaya does not speak.

The Gemara suggests: Since Rabbi Ḥiyya lists these cases as distinct categories, let us say that Rabbi Ḥiyya holds that damage that is not evident is not characterized as damage for which one is liable to pay restitution, as, if it were characterized as damage for which one is liable to pay restitution, didn’t he already teach, i.e., include in his list, restitution for damage? The Gemara rejects that suggestion: Even if he holds that damage that is evident is characterized as damage for which one is liable to pay restitution, he distinguishes between different types of damage. He teaches cases of damage that is evident and he teaches cases of damage that is not evident.

The Gemara considers the fact that each of the lists of primary categories is introduced with the number that they total: Granted, according to the tanna of our mishna, he taught the number of four primary categories in introducing his list to exclude those additional categories of Rabbi Oshaya. And similarly, Rabbi Oshaya taught the number of thirteen primary categories to exclude those additional categories of Rabbi Ḥiyya. But what does the number of twenty-four primary categories of Rabbi Ḥiyya serve to exclude?

The Gemara answers: He taught that number in order to exclude the cases of an informer, who provides information to the authorities leading them to confiscate another person’s property; and to exclude the case of a priest who renders an offering piggul by performing the sacrificial rites for one offering with the intent to sacrifice it for the sake of another offering, in which case the person who brought the offering must replace it with another.

The Gemara asks: And let Rabbi Ḥiyya teach these cases. Granted, he did not include the case of a priest who renders an offering piggul. Perhaps, with regard to cases involving consecrated items, Rabbi Ḥiyya does not speak. But with regard to the case of an informer, what is the reason Rabbi Ḥiyya did not teach it and include it in his list of categories? The Gemara answers: The case of an informer is different, as the damage is caused through speech, and with regard to damage caused through speech, Rabbi Ḥiyya does not speak.

The Gemara asks: But isn’t there the case of a defamer, where the damage is caused through speech, and yet Rabbi Ḥiyya teaches it and includes it in his list? The Gemara answers: He includes that case because it is a case of speech that involves an action. One who defames his wife is liable only if he made his allegation after engaging in intercourse with her.

The Gemara asks: But isn’t the case of conspiring witnesses a case of speech that involves no action, as they are liable for their testimony, and Rabbi Ḥiyya teaches it and includes it in his list? The Gemara answers: There, although it involves no action, the Merciful One characterizes it as an action, as it is written: “And you shall do to him as he conspired to do unto his brother” (Deuteronomy 19:19).

The Gemara considers the subcategories of the various primary categories listed: Granted, according to the tanna of our mishna, his terminology is understandable, as he taught primary categories, which, by inference, means that there are also additional forms of damage that are subcategories of those primary categories. But according to Rabbi Ḥiyya and Rabbi Oshaya, why did they employ the terminology they employed? They employed the term primary categories, which, by inference, means that there are subcategories. What are the subcategories of the primary categories they listed? It appears that they enumerated all the various categories of damage.

Rabbi Abbahu says: When Rabbi Ḥiyya and Rabbi Oshaya characterize, as primary categories, the various categories of damage that they listed, it is not to indicate that there are subcategories; rather, it is to indicate that all of them are characterized as primary categories, in the sense that one is liable to pay from one’s best-quality property.

The Gemara asks: What is the reason for this, i.e., from where is it derived? The Gemara explains: It is derived using a verbal analogy from the terms “in place of,” “giving,” “he shall pay,” and “money.” The term “in place of” is written with regard to a forewarned ox that gores (Exodus 21:36); “he shall give” is written with regard to an ox that kills a slave (Exodus 21:32); “he shall pay” is written with regard to the categories of damage of Eating and Trampling (Exodus 22:4); and “money” is written with regard to Pit (Exodus 21:34). The halakha that one must pay from his best-quality property is stated explicitly in each of those four verses. In each of the twenty-four categories listed by Rabbi Ḥiyya one of those four terms is written, so by means of a verbal analogy, the requirement to pay from one’s best-quality property applies to each of them.

§ The mishna states: The defining characteristic of the primary category of Ox is not similar to the defining characteristic of the primary category of Maveh. The Gemara asks: What is the mishna saying? Rav Zevid said in the name of Rava that this is what the mishna is saying: Let the Merciful One write one of the primary categories and derive the other categories from it. Then the tanna says: It is not possible to derive one category from one other category, as each category has its unique characteristics.

The mishna continues: And the defining characteristics of this category of Ox and that category of Maveh, in which there is a living spirit, are not similar to the defining characteristic of the category of Fire, in which there is no living spirit. The Gemara asks: What is the tanna saying? Rav Mesharshiyya said in the name of Rava that this is what the tanna is saying:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דברי ר' עקיבא דאמר בעדים זוממין אין משלמין על פי עצמן מפורש בתחלת פ' כיצד העדים נעשין זוממין. ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין בני גרושה ובני חלוצה. ואין גולין לערי המקלט ואין משלמין כופר ואין נמכרין בעבד עברי משום ר' עקיבא אמרו אף אין משלמין על פי עצמן.

פי' תבריה ר"ע לגזיזיה שיבר כלי זיינו שלוחם בהן כלומר חזר בו דתניא ר' עקיבא אומר יכול ישלם מן העלייה כו' וזה בפ' המניח את הכד. פי' מוסר המוסר את חבירו לעובדי כוכבים ונענש או מסר ממון חבירו לעובדי כוכבים אם יש עדים חייב לשלם. ודין מן הטוען טענת מסור ואין לו ראייה אני עתיד לפרשו במקומו בפ' הכונס צאן לדיר. אשכחן הני אבות נזיקין כו' בהדי מסור ומפגל ואית בהו ממונא וקנסא והזק בידים והזיקא דאתי ממילא. ואית בהו ממונא דאתא לידיה בהיתרא וממונא דאתא לידיה באיסורא. ואית בהו נמי היזק ניכר והיזק שאינו ניכר. ואית בהו דיבור שיש בו מעשה [כמו] המוציא שם רע. ודיבור שאין בו מעשה ורחמנא שוויי' מעשה עדים זוממין. ודיבור שאין בו מעשה מסור והני אבות תולדותיהן כיוצא בהן בר מתולדה דרגל בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה ואמאי קרי ליה תולדה דרגל לשלם מן העלייה וכולן מועדין הן מתחילתן בר מן הקרן. ושן ורגל ברשות הרבים פטורים דאורחייהו הוא. אמר ר' אבהו כולן כאבות הן לשלם ממיטב.

מאי טעמא אמר אביי אתיא תחת נתינה ישלם כסף פי' מצאנו בפירוש בשן ורגל דכתיב ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וגמרינן מינה דכל מקום דכתיב תשלומין הוא ממיטב בשור כתיב שלם ישלם שור תחת השור בבור כתיב בעל הבור ישלם במבעה כתי' מכה בהמה ישלמנה בהבער כתיב שלם ישלם המבעיר בשומרים כתיב ישלם שנים לרעהו. ובשומר שכר כתיב ישלם לבעליו. ובשואל כתיב שלם ישלם. (או שכיר) [שוכר] או כשומר חנם או כשומר שכר גנב חיים שנים ישלם תשלומי ד' וה' כתיב חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה. בגזלן כתיב ושלם אותו בראשו. ולמד עוד מי שאינו כתוב בו לשון תשלומין בתחת תחת. כתיב בנזקי שור שלם ישלם שור תחת השור מה תשלומי שור כתיב ביה תחת והוא ממיטב אף כל היכא דכתיב תחת ממיטב הוא. וילפי מיניה הניזקין דכתיב עין תחת עין והעדים זוממים בכלל. צער חבורה תחת חבורה ויליף מינה האונס (של) [דכתיב] ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה. ותוב ילפי אחריני מן האונס מה אונס דכתיב ביה נתינה וכסף ומשלם ממיטב אף כל היכא דכתיב נתינה או כסף ישלם ממיטב. (ז' לי וג') ויליף מינה המפתה דכתיב כסף ישקל.

ומוציא שם רע דכתיב וענשו אותו מאה כסף. ריפוי ושבת כתיב בהו נתינה שנאמר רק שבתו יתן ורפא ירפא. המטמא והמדמע והמנסך יין לע"ז. והמסור והמפגל כיון דקיימא לן היזק שאינו ניכר שמיה היזק שייכי כולהו בכלל נזק:

עדים זוממין דממונא ליתני. דאפילו לא שלם קרינא להו ממונא משום דאתו לאפסידה ממונא מיהו בתוספות אמרו משמו של ר"י בר אברהם ז"ל שמשלמין אע"פ ששלם על פיהן ולא קרינא ביה כאשר זמם ולא כאשר עשה דק"ו היא דאפילו לגבי נפשות הוה אמרינן הכי אי לאו דאין עונשין מן הדין כדאיתא בפרק קמא דמכות לגבי ממונא עונשין מן הדין וכ"כ ר"ח ז"ל במכות וכן דעת הרמב"ן ז"ל בפ"ק דמכות.

הא תברא ר"ע לגזיזיה. פר"ת ז"ל דכיון דאינו משלם אלא מגופו א"א למתנייה בהדי אבות דהא אמרינן בסוף שמעתין משום דכאבות הן לשלם ממיטב.

והא המוציא שם רע דדבורא הוא וקתני דבורא דאית ביה מעשה הוא. כלומר וכמ"ד התם דוקא כשבעל תמיהא לי אמאי לא תנן כולהו דיני דגרמי במראה דינר לשולחני ושורף שטרותיו של חברו ומזיק שעבודו ודן את הדין אולי כלהו הוו בכלל נזק ואע"ג דר' חייא תני היזק דלא דמו אהדדי דהיזק הניכר והיזק שאינו ניכר הני נמי בכלל חד מינייהו הוא אע"ג דהנך בידים והני בגרמא לחוד ושלשים של עבד נמי לא תני דבקטלא לא קמיירי. ושן ועין ראשי אברים נמי בכלל נזק הן וליתא דראשי אברים קנס נינהו ואמאי לא תני לה כדתני כלהו אינך קנסות דכל קנס וקנס ענין לעצמו הוא דלא יליף חד מחבריה וכי הוה סליק אדעתא דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק בלא קנסא הוה ניחא לן כי תנייה ר' חייא אע"ג דתני קנסא טובא וכי אמרינן שמיה היזק הוה קשיא אמאי תנייה דהא תנא ליה נזק וצל"ע.

אמר אביי אתיא תחת נתינה ישלם כסף. פרש"י ז"ל תחת נתינה כו' בכלהו כתיב או תחת דגמרינן תחת תחת משור המועד דכתיב שור תחת השור ומה התם ממיטב דגמרי' משן ורגל דכתיב ביה מיטב. ותמיהא לי ומנא לן דבשור המועד דכתיב ביה תחת משלם (ביה) ממיטב אי לאו דגמרינן משן ורגל דכתיב ביה מיטב ובההוא לא כתיב תחת ונ"ל פי' הנכון כמו שפירש ר"ח ז"ל שכן לפירושו עשה יסוד דברי אביי "ישלם" ומיניה אתו כולהו וזה לשונו שפי' מצאנו בפי' בשן ורגל דכתיב ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וגמרי' מיניה דבכל מקום דכתיב לשון תשלומין הוא ממיטב בשור כתיב שלם ישלם שור תחת השור בבור כתיב בעל הבור ישלם במבעה כתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה.

בהבער כתיב שלם ישלם המבעיר את הבעירה. בשומר חנם כתיב ישלם שנים לרעהו. בשומר שכר כתיב ישלם לבעליו בשואל כתיב ישלם שוכר או כשומר שכר או כשומר חנם גנב חיים שנים ישלם תשלומי ארבעה וחמשה כתיב חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה. בגזלן כתיב ושלם אותו בראשו (מלמד) [ולמד] עוד מי שאין (כתיב בו) [כתוב] תשלומין בתחת תחת. כתיב בנזקי שור שלם ישלם שור תחת השור מה תשלומי דשור כתיב ביה תחת והוא ממיטב אף כל היכא דכתיב ביה תחת ממיטב היא וילפינן מיניה נזקי' דכתיב עין תחת עין והעדים זוממין בכלל צער חבורה תחת חבורה. ויליף מיניה (הניזקין) האונס דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וכו' תחת אשר ענה. ותו ילפינן אחריני מן האונס מה אונס דכתיב ביה נתינה תחת כסף (משלם ממיטב אף כל היכא דכתיב נתינה או כסף משלם ממיטב) וילפינן מיניה המפתה דכתיב ביה כסף ישקול ומוציא שם רע דכתיב וענשו אותו מאה כסף רפוי ושבת דכתיב בהו נתינה דכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא ע"כ.

וקשיא לי אביי אמאי לא נקט להו כסדר ולימא אתיא ישלם תחת כסף נתינה ומ"מ לפירש"י ז"ל כלהו אתו לבר מעדים זוממין דלא כתיב בהו חד מהני ורש"י ז"ל פי' דכתיב בהו נפש בנפש והרי הוא כנפש תחת נפש (ור"י ז"ל בר אברהם ז"ל) [וריב"א ז"ל] פירש דעדים זוממין לא צריכי קרא דהם רצו להפסיד מיטב ועושים לו כאשר זמם והקשו עליו בתוס' א"כ כשהעיד על שור תם שהזיק או על כתובת אשה שאינה גובה אלא מן הזבורית לא ישלמו מן העידית. והראב"ד ז"ל כתב כן כדעת ר"י ז"ל וכתב שאם העידו בכתובת אשה וא"נ בשור תם אינם משלמין מן העליה ומ"מ שפיר קרי להו אב כיון דמשלמי ממיטב בעלמא משא"כ בקרן תמה שאינו משלם לעולם אלא מגופו ובושת נמי לא כתיב ביה בקראי בהדיא בחד מהני ובספרי (.. ..) מוקצותה את כפה לא תחוס עיניך ויליף מעדים זוממין דכתיב בהו לא תחוס עיניך ומיהו נראה מגמרין דלא אתו להו מהא מדלא קאמר אתיא תחת נתינה כסף עיניך אלמא בגמרא לא סמכינן על ההיא ג"ש ואמרו בתוספת דנראה דגלוי מלתא בעלמא היא.

עדים זוממין אין משלמין על פי עצמן מפני שחיובן אינו אלא קנס ומכל מקום אם הוזמו והלכו להם בבית דין אחר ואמרו העדנו שקר והוזמנו בבית דין פלוני משלמין כמו שיתבאר במקומו מכות ג' א':

יראה מסוגיא זו שעדים זוממין שהעידו להפסיד זבורית או בינונית כגון שהעידו על חוב או לכתובת אשה שהוא משלם דמי מה שרצה להפסיד בעדית שהרי סתם אמרו על כלם לשלם ממיטב ואף בתוספות כתבוה כן ואין נראה לי כן אבל מה שנאמר כאן לדעתי אינו אלא שרצו להפסיד מעות ואין להם מעות לשלם ומשלמין ממיטב אבל כל שבאו להפסיד זבורית אינו משלם אלא זבורית וכן כתבו גדולי המפרשים:

מטמא ומדמע ומנסך אין חיובם בא מן הדין אלא שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני כמו שהתבאר במסכת גיטין נ"ג א':

סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין אינן משלמין ע"פ עצמן. פירוש המורה כגון אם הוזמו בב"ד. ולא הספיק בע"ד להעמידן בדין ולתובען והלכו למקום אחר והודו שם שהוזמו בב"ד של פלוני פטורין אלמא קנסא הוא. דמודה בקנס פטור. וקשיא לי טובא בהאי פירושא שלאחר שהעידוהו עדים בב"ד יפטר בהודאתו. ראה עדים ממשמשין ובאין וקדם והודה דפטור. אבל לאחר שבאו עדים והעידו לא דא"כ ליתני העידוהו עדים ולא הספיקו לגמור דינו והלך בב"ד אחר והודה פטור וכ"ש ראה עדים ממשמשין ובאים. אלא ודאי ממשמשין דוקא. שעדיין לא העידו. אבל לאחר שהעידו לא וראיתי למפרש אחר שפירש בריש מכות כך. אם אחר גמר דין זה שהעידו עליו חזרו והזימו עצמן ואמרו עדות שקר העדנו אין משלמין ע"פ עצמן ואע"ג דבאו אח"כ עדים והזימום. וזה נ"ל פתרון יפה דכיון שקדמו הן והודו אע"פ שבאו עדים לאחר מיכן פטורים. דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. ואע"ג בריש מכות אמרינן בגמרא כדפירש המורה ל"ד האי להאי דהכי אמרינן התם אמר רב יהודא אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו מאי משלם לפי חלקו. אי לימא דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא תנינא משלשין בממון. אלא דאיתזם חד מינייהו דמשלם פלגא דידיה והתניא אין משלמין ממון עד שיזומו שניהן. אמר רבא באומר עדות שקר העדתי. כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד של פלוני וחייבונו ממון סד"א כיון דלחבריה לא מצי מחייב איהו נמי לא לחייב קמ"ל. ודוקא גבי עד א' דמתחייב בהודאתו איכא לפרושי הכי אבל גבי שני עדים דנפטרין בהודאתן לר"ע ליכא למימר הכי ובע"א דמפרשינן הכי משום דליכא למימר שלאחר שאמר שקר העדתי באו עדים והזימוהו שאין ע"א ניזום בלא חבירו. להכי ליכא לאקומי אלא כגון שאמר העדנו והוזמנו בב"ד של פלוני אבל גבי שני עדים דאמרינן פטורין מתפריש שפיר שהודו מתחלה ואמרו שקר העדנו ומשום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אמרינן שאח"כ באו עדים והזימום ואפילו הכי פטורין מפני שקדמו והודו:

עדים זוממין דממונא הוא וכו'. הוה מצי לשנויי דבדיבורא לא מיירי אף על גב דרחמנא קרייה מעשה. ע"כ תלמידי הר"י.

ליתני תרי גווני שור ליתני שור וכו'. על כרחיך בתם דומיא דתנן רבי עקיבא אומר תם שחבל וכו'. ותימה מה מקשה ושמא דוקא במועדים קא מיירי ולא בתמין. וי"ל דהכי פריך וליתני שור דאזיק שור במועד ושור דאזיק אדם בתם והיינו תרי גווני שור. מהר"י כהן צדק ז"ל.

הא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה. לפירוש רבינו תם ז"ל דמפרש תבריה לגזיזיה משום דאמרינן לקמן כלם כאבות לשלם ממיטב מאי איצטריך למימר תבריה לגזיזיה ואפילו אי לא תבריה לגזיזיה לא מצי למיתני תרי גווני שור דעל כרחך שור דאזיק שור איירי בתם דאי לא אידי ואידי נזק שלם הוא דמשלם כדקאמר לעיל. וי"ל דהכי קאמר ליתני שור דאזיק שור דהיינו בין תם בין מועד ובנזקי אדם אין חילוק כלל ומשני תבריה לגזיזיה דבאדם נמי יש חילוק. ע"כ גליון.

המטמא והמדמע. כתבו בתוספות דהוה מצי למימר דלא תני להו משום דלא מחייב בשוגג. וקשה והרי בושת שאינו חייב בשוגג דאינו חייב בבושת עד שיתכוון. וי"ל דבשלמא בושת מצינו שם בושת בעלמא שחייב בשוגג כגון שנתכוון לבייש את זה ובייש את זה אבל גבי מנסך ומדמע ומטמא לא מצינו בהם חיוב בשוגג כלל. גליון.

אי היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק הוה ליה קנסא. תימה דמה צריך לומר הוה ליה קנסא תיפוק ליה דהוה מדרבנן כיון דלא שמיה היזק ור' אושעיא לא תני אלא דחייבים מדאורייתא. וי"ל כיון דכולן חייבין לא שנא דרבנן ולא שנא דאורייתא. מיהו קשה לי דתיפוק ליה כיון דלא כתיבי באורייתא למה יקרא אב. ע"כ ממהר"י כהן צדק ז"ל.

לימא קסבר רבי חייא היזק שאינו ניכר הוי היזק. וא"ת כי נמי לא שמיה היזק תיקשי דאם כן הוה קנסא וכבר תנא ליה קנסא. י"ל דגבי קנס יש לו לשנות כל הצדדין אבל אי שמיה היזק הא ודאי דלא בא לפרש כל הענינים שאדם יכול להזיק. ועוד אומר מורי ז"ל דאי לא שמיה היזק אלא קנס איצטריך שפיר למיתני דלא הוי בכלל קנסא דתנן כבר דהא לא איירי רק בקנס דאורייתא כגון מפתה וכו' והכא קנסא דרבנן הוא אבל אי שמיה היזק אם כן דאורייתא הוא כשאר נזק ואם כן בכלל נזק הוא. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

וקתני היזק שאינו ניכר. ומכל מקום תנא להו כלהו השלושה וחשבינהו בשלושה משום דהוי שמות מחולקים מידי דהוה שוכר דדינו כשומר חנם או כשומר שכר ואפילו הכי חשיב ליה. אי נמי משום דהא מצריך להו בגיטין. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

תנא מניינא למעוטי דרבי חייא. דהא לעיל דייקי מאי טעמא לא תנא להו אלא משום דלא איירי בהו ולא תננהו כדקאמר לעיל וכן הא דקאמר בסמוך למעוטי מסור ומפגל היינו כדפרישנא דלא תננהו אבל ודאי למעוטי היינו דלא איירי בהו. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

ומפגל. פירוש רש"י ז"ל שחט חטאת לשם שלמים. וקשה למה לא פירש כמו מפגל בעלמא כגון ששחט לאכלו חוץ לזמנו. וי"ל משום דלא תימא כיון דמצויים הרבה זבחים בעזרה הוי כמו אנוס אם שינה שם הזבח קא משמע לן דאדם מועד לעולם. גליון.
וז"ל תוספי תוספות להרא"ש ז"ל מפגל פירש רש"י ז"ל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו. ובפרק הניזקין דתנן הכהנים שפיגלו במקדש מזידים חייבין שוגגים פטורין לא פירש כן אלא פירש כדין פיגול כגון שחשב לאכלו חוץ לזמנו. וי"ל דפירש התם לפי הענין דקתני שוגגים פטורים דלא תימא מה צריך לחשב באכילה ואף על גב דשוגג הוא דסבר שאין הזבח נפטר בכך מכל מקום קרוב למזיד הוא דלמה היה לו לחשב באכילתו דלשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח וכו' ולא קא חשיב לשם זמן אכילתה וזה שחשב באכילה ושנה זמן אכילתו ליחייב קא משמע לן דפטור והכא קא משמע לן בשנוי זבח דלא תימא כיון דמצויים הרבה זבחים בעזרה הוי כמו אנוס אם שנה שם הזבח קא משמע לן דאדם מועד לעולם. כנ"ל. ע"כ.

ואין להקשות אמאי הוכיר כהן והלא שחיטה בזר כשרה ויאמר ישראל שפיגל. וי"ל דלא תמצא שיתחייב בנזק אלא כהן דאלו זר ששחט אין רגילות שישחוט קרבנו אלא בעליו ולא שייך לומר בו שילום ההפסד שאם הפסיד לעצמו הפסיד. גליון.
וז"ל המאירי ז"ל וי"מ דמפגל היינו ששחטו במחשבה חוץ לזמנו שאף על פי שיש בו לאו ואין אדם לוקה ומשלם הרי אינו לוקה אלא על אכילתו אבל לא מצד המחשבה שהרי אין בה מעשה. ע"כ.
וכתוב בגליון וז"ל מפגל מה שפירש רש"י ז"ל ששחט חטאת לשם שלמים (ולא) לשם חטאת או לשם עולה נראה דמילתא דפסיקא נקט דשלמים לא משכח אלא באומר הרי עלי דאלו בהרי זה לא מחייב באחריותן ואין הבעלים נפסדים. ע"כ.

בשלמא מפגל בקדשים לא קא מיירי. הוה מצי למימר טעמא דשייך בתרווייהו משום דפטורי בשוגג ומסור נמי משכח בגוונא טובא בשוגג שהיה סבור שהיה של גוי או גווני אחריני. וכ"מ הא קתני מטמא ומדמע דבשוגג פטור י"ל דכל שכן דלא קתני מסור ומפגל משום דבכלל מטמא ומדמע נינהו. וכי תימא ליתני וקא משמע לן דאפילו בדיבורא היינו שמשני בדיבורא לא קא מיירי. ע"כ גליון.
והוא הדין למסור היכא דלא נתכוון כלל למסור אף על גב דאתמסיר ממונא דהאיך על גרמא דיליה לא משלם כלל ואי חזו דייני דלשבעוהו דלא אכוון לממסר כלל והדברים מוכיחים כמו שטוען מצי לאשבועיה היסת. עד כאן משטה נמצאת מכתיבת יד המחבר והוא הר' מאיר הכהן בר יצחק מסרקסטה ז"ל והיה בשנת ארבעת אלפים ותתקצ"ה ליצירה.

דבורא דאית ביה מעשה הוא. כלומר וכמאן דאמר התם דוקא כשביטל. תמיהא לי אמאי לא תני דיני דגרמי כמד"א דינר לשולחני ושורף שטרותיו של חברו ומזיק שעבודו ואולי כלהו הוו להו בכלל נזק. ואף על גב דרבי חייא תני היזק דלא דמי אהדדי דהיזק הניכר והיזק שאינו ניכר הוי נמי בכלל חד מינייהו אף על גב דהנך בידים והני בגרמי לחוד ושלושים של עבד נמי לא תני דבקטלא לא קא מיירי ושן ועין וראשי אברים נמי בכלל נזק הן וליתא דראשי אברים קנס נינהו ואמאי לא תני להו כדתני כלהו הנך קנסי דכל קנס וקנס ענין לעצמו הוא דלא יליף חד מחבריה וכי הוה סליק אדעתין דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אלא קנסא הוה ניחא לן כי תנייה רבי חייא אף על גב דתני קנסי טובא וכי אמרינן דשמיה היזק הוה קשיא לן אמאי תנייה דהא תנא ליה נזק וצריך לי עיון. הרשב"א ז"ל.

כולן כאבות. וקשה דמה מדקדק בריש פרק קמא אבות מכלל דאיכא תולדות שמא קרי להו אבות דכלן כאבות לשלם ממיטב כדהכא. ונראה לי דהכי קאמר אבות מכלל דאיכא תולדות דאי ליכא תולדות כלל אם כן אמאי קרי ליה אבות ליתני סתם ארבעה נזיקין השור וכו' משלם ממיטב. ע"כ. מהר"י כהן צדק ז"ל.

אמר אביי אתיא תחת נתינה וכו'. פירש רש"י תחת נתינה וכו' בכולהו כתיב או תחת וגמרינן תחת תחת משור המועד דכתיב שור תחת השור ומה התם ממיטב דגמר משן ורגל דכתיב ביה מיטב. ותמיהא לי ומנא לן דבשור דכתיב ביה תחת משלם ממיטב אי לאו דגמרינן משן ורגל דכתיב ביה מיטב ובההוא לא כתיב תחת. ונראה לי הפירוש הנכון מה שפירש רבינו חננאל ז"ל שכן לפירושו עשה יסוד דברי אביי "ישלם" ומשור אתו כלהו וז"ל שפירושו מצאנו בפירוש בשן ורגל דכתיב וביער בשדה אחר מיטב שדהו וכו' ישלם וגמרינן מיניה דכל מקום דכתיב לשון תשלומין הוא ממיטב בשור כתיב שלם ישלם שור תחת השור בבור כתיב בעל הבור ישלם במבעה כתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה בהבער כתיב שלם ישלם המבעיר בשומר חנם כתיב ישלם שנים לרעהו בשומר שכר כתיב ישלם לבעליו בשואל כתיב ישלם שוכר או כשומר שכר או כשומר חנם גנב חיים שנים ישלם תשלומי ארבעה וחמשה כתיב חמשה בקר ישלם תחת השור וכו' בגזלן כתיב ושלם אותו בראשו ולמד עוד מי שאין כתוב בו תשלומין בתחת תחת. כתיב בנזקי שור שלם ישלם שור תחת השור מה תשלומי שור כתיב ביה תחת והוא ממיטב אף כל היכא דכתיב ביה תחת ממיטב הוא וילפינן מיניה הנזקין דכתיב עין תחת עין והעדים זוממין בכלל צער חבורה תתת חבורה וילף מיניה האונס דכתיב ונתן האיש השוכב וכו' תחת אשר עינה וכו' ותו ילפינן אחריני מהאונס מה אונס דכתיב ביה נתינה תחת כסף ומשלם ממיטב אף כל היכא דכתיב נתינה או כסף משלם ממיטב וילפינן מינה המפתה דכתיב ביה כסף ישקול ומוציא שם רע דכתיב וענשו אותו מאה כסף רפוי ושבת דכתיב בהו רק שבתו יתן וכו' ע"כ. וקשה לי אביי אמאי לא נקט להו כסדר ולימא אתיא ישלם תחת כסף נתינה ומכל מקום לפירוש רש"י ז"ל כלהו אתיין לבד מעדים זוממין דלא כתיב בהו חד מהני. הרשב"א ז"ל.

אתיא תחת נתינה וכו'. פירש בקונטרס דבושת נפיק מתחת אשר עינה דאיכא בושת ופגם. והקשה הר"ר אשר דבסוף אלו הן הנשרפין אמרינן דכהן אונן שעבד חלל ודרשינן ליה מן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל ופריך ונילף חילול חילול מתרומה ומשני דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזירה שוה בושת ופגם נמי דאתי מן הכלל לא ילפינן בגזירה שוה. וצריך עיון. מהר"י כהן צדק ז"ל.
כתבו בתוספות בד"ה תחת נתינה ועדים זוממין פירש רש"י ז"ל דכתיב בהו נפש בנפש וריב"א פירש דלא צריכי להאי קרא שהם תלויים באחרים כמו שרצו לחייב אחרים ממיטב הם יתחייבו ממיטב או אם העידו דחייב לפלוני מנה דדינו בזיבורית יתחייבו בזיבורית. תוספי הרא"ש ז"ל. אמנם לפירושו אם היו מעידים על תם שהזיק או על ב"ח והוזמו אין משלמין ממיטב וזה דוחק. ע"כ תוספות רבינו ישעיה.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל מה שנאמר כאן לדעתי אינו אלא כשרצו להפסיד מעות ואין להם מעות לשלם משלמין ממיטב אבל כל שבאו להפסיד זיבורית אינו משלם מיטב וכן כתבו גדולי המפרשים. ע"כ.

ישלם כסף. הקשה ר"מ למה צריך גזירה שוה מכסף לאונס לא צריך דגמרינן תחת אשר עינה מתחת שור המועד דכתיב שלם ישלם שור תחת השור ומפתה אתי מכמוהר הבתולות ובמוציא שם רע כתיב נתינה וענשו אותו מאה כסף. ותירץ דלמוציא שם רע איצטריך גזירה שוה לכסף דנתינה דהתם לא קיימא אמשלם אלא אבית דין כלומר ונתנו בית דין לאבי הנערה וגזירה שוה לא נתקבלה אלא היכא דכתיב אמשלם. הרא"ש ז"ל.
וז"ל גליון תוספות אומר הר"ם דגזירה שוה דבסף לא איצטריך לאונס ומפתה דהא כתיב באונס תחת וכתיב נמי ונתן ומפתה גמרינן מיניה לכל מילי ולא איצטריך אלא למוציא שם רע ואף על גב דכתיב ביה נמי ונתנו ההוא ונתנו קאי אבית דין ולא אמוציא שם רע. ונראה דאיצטריך גזירה שוה דכסף לכל הנהו דכתיב בהו נתינה דנתינה לא כתיב בשן ורגל אלא גמרינן נתינה מיתן לאדוניו וגבי ההוא נתינה כתיב כסף וכתיב נמי כסף אצל ישלם. אבל אכתי קשה לשתוק מגזירה שוה דכסף או דתחת דאונס ומפתה אלא נראה כמו שתירץ מהר"ם. ע"כ.

מאי קאמר. מסופק היה לפרש לא הרי דאף על גב דבכמה מקומות תנא לא הרי זה כהרי זה התם מסיים במילתיה הצד השוה אבל הכא לא תנא ליה אלא בסיפא גבי בור. ע"כ. רבינו ישעיה ז"ל.

מאי קאמר. פירשו בתוספות משום דלא מצי לפרושי האי כשאר לא ראי שבתלמוד וכו'. וקשה ולמה חזר ואמר פעם שנייה מאי קאמר. וי"ל שכך דעת התלמוד דאיכא למימר חדא מחדא הוי שלא כדרך התלמוד אבל חדא מתרתי הוי כדרך התלמוד על זה הקשה פעם שנית לומר שגם חדא מתרתי הוי שלא כדרך התלמוד. גליון.

מאי קאמר. קצת קשה מאי פריך אי ידע לפירכיה דלעיל ואי לא ידע מאי משני הלא לא תירץ כלום. ודוחק לומר שתירץ לו אך שלא רצה להאריך כאן לפי שכבר פירשה למעלה ואפילו אם נאמר שקצר כאן אבל אמת שתירץ לו יפה פירוש המשנה סוף סוף קשה מה שחוזר ומקשה על סיפא מאי קאמר והלא כבר תירץ לו ואפילו אם נפרש דבסיפא דוקא קשיא ליה משום דמוכחא שאין זה לא הרי כמו שאר לא הרי שבתלמוד בפירוש ר"י במתניתין אם כן נצטרך לומר דברישא לא תירץ לו האמת דשני לא אתי מראשון אלא תירץ לו בסתם הצריכות שאין בזה מה שאין בזה והיה סבור המקשה דלעולם ראשון משני יש ללמוד כמו שמשמע בשאר מקומות לכך כשמגיע לסיפא הקשה לו. וזה דוחק לומר שהמתרץ הראשון לא פירש לו כל הצריכות ועוד איך היה זה שמתרץ ראשון לא תירץ קושיא שנייה. לכך נראה דלעולם ידע הפירוש אלא שמקשה לו מאי קאמר שאינן דומין ומה בכך שאינן דומין ותירץ לו רב זביד שהיה קשה לתנא דהיה לנו ללמוד שני מראשון ופירש לו הכל. ושוב אותו מקשה שהקשה לרב זביד לא היה קשה לו יותר אסיפא ואותו שהקשה לרב משרשיא ולדידיה לא הוה קשה ארישא דידע שהיה קשה לתנא דהוה לן למילף חד מחבריה אך שהיה מפרש כמו בעלמא דהוה לן למילף ראשון משני לכך אסיפא קשה לו דלא דמי לעלמא ותירץ לו רב משרשיא ודאי דלא דמי לעלמא. ע"כ גליון אחר.

ותיתי אידך. פירש בקונטרס במה מצינו. ולא פירש בק"ו שאם היה בק"ו אם כן לא היה צריך לחזור התנא ולא הרי המבעה כהרי השור. ע"כ. גליון.

חדא מחדא לא אתיא. כתב ר"ם תמהני מה שפירש רש"י ז"ל לשמואל לא אתי מבעה משור שכן כוונתו להזיק והא אסיקנא לעיל תנא שור לרגלו ולרב נמי פירש דלא אתי משור שכן כוונתו להזיק ולדידיה נמי אסיקנא לעיל תנא שור וכל מילי דשור והוה ליה לתרץ לשמואל שכן היזיקו מצוי ולרב שמשלם אדם הכופר. תוספי הרא"ש ז"ל.
וכתב הרב שמואל הלוי ן' חכם ז"ל וזה לשונו בפירושי רש"י שלנו לא כתיב הכי אלא זה לשון רש"י ז"ל לא אתיא כדמפרש לעיל רב לטעמיה ושמואל לטעמיה ולפי זה לא קשה מידי מיהו גבי ותיתי אש מינייהו נראה זו הקושיא כדברי רש"י ז"ל. וי"ל דלא דק. אי נמי יש לומר דק דלא הדרינן מתנא שור לקרנו אלא משום קושיא וליתנייה לרגל בהדיא ופירכא דכופר אליבא דרב עבדינן לה כי הוי מבעה דזה אדם למד משור ולא משכח פירכא אחריתי אבל כי אמר תיתי מתרתי שור ואדם הוו מלמדין ואש הוי למד שפיר פרכינן מה לקרן שכן מכוון להזיק דומיא דפירכיה דשמואל. דוק ותשכח.
וז"ל גליון חדא מתרתי. פירשו ז"ל לשמואל מה לקרן שכן כוונתו להזיק תאמר באש שאין כוונתו להזיק וכו'. וקשה והרי לשמואל תנא שור לרגלו. וי"ל שלדעת רש"י ז"ל שרצה לפרש לפי קס"ד דלעיל אליבא דרב יהודה דשמואל תנא שור לקרנו. אבל קשה גבי חדא בחדא פירש רש"י מה מצינו וגבי חדא מתרתי לא פירש מה מצינו אם כן משמע שרצה לומר שלומד מק"ו והיאך תעשה ק"ו ללמוד אש מקרן ושן. על כן נראה שזה היה דעת רש"י שהזכיר קרן דמקרן תוכל לעשות הק"ו ומה קרן שיש בה תמות שמשלם חצי נזק חייב אש לא כל שכן ולכן לא פירש מה מצינו לפי שהיה דעתו בשביל הק"ו. עוד פירש רש"י ז"ל דהכי פרכינן מה לקרן שכן כוונתה להזיק. וא"ת למה לא אמר אליבא דשמואל מה לשור שכן משלם הכופר תאמר באש שכן אינו משלם הכופר. וי"ל דאיכא למימר היא גופה נילף דאש יהיה משלם כופר לפיכך לא עשה ממנו פירכא. וכי תימא דלא מצינו למימר דאש ישלם הכופר דדרשינן עליו ולא על האש. ליתא דהני מילי דדרשינן מיעוט דמעליו ולא על האש היינו היכא דכתיב אש אבל כל זמן דלא כתיב אש נילף משור דישלם כופר שיהיה דינו כמלמד הילכך לא עשה ממנו פירכא. וקשה אם כן לפי זה מאי קאמר מה לאדם שכן חייב בארבעה דברים היא גופה נילף שיהא חייב בארבעה דברים. וי"ל דבושת ליכא באש כלל דבושת אינו חייב עד שיתכוון. וא"ת לרב למה לא עשה פירכא מה לשור שכן משלם כופר. יש לומר דאיכא למימר היא גופה נילף כמו שתירצנו אליבא דשמואל. ועוד יש לומר דלכך פרכינן מה לשור שאין כוונתו להזיק לומר לך דלא מצינו למפרך שכן משלם כופר דשור אינו משלם כופר אלא אם כן כוונתו להרוג את האדם. ואם תקשה מטעם כופר אתה צריך לומר תאמר באש שאין כוונתו להזיק ואז לא תוכל לומר שן יוכיח שאין כוונתו להזיק שהרי מצינו כוונה בשן מתוך הנאתה מתכוונת להנות ומתכוונת להזיק וכיון שבאת מכח סברא לא תוכל לומר הוא גופה נילף דבשלמא כשאתה בא מכת הדין אתה יכול לומר היא גופה נילף אבל כשאתה בא מכח סברא לא תוכל לומר היא גופה נילף. גליון.
מה שפירש רש"י ז"ל דפרכינן מה לאדם שכן חייב בארבעה דברים למאן דאמר אשו משום חציו לא שייכא הך פירכא דאש נמי כדין אדם הוא ואיכא למיפרך מה לאדם שכן נזקי גופו ולמאן דאמר אשו משום ממונו שייכא הך פירכא. מהר"י כ"ץ ז"ל.

אמר רבא כלהו כי שדית בור אתיא לבר מקרן. כלומר מבור וחד מינייהו אתיא כלהו אבל אין לפרש דכי שדית בור בכלהו כי הדדי קאמר כגון מבור וקרן ושן ורגל ואדם אתי אש ומבור וקרן ואדם ושן ואש אתי רגל וכן כלם דאם כן הוי מצי למימר נמי כלהו כי שדית קרן בינייהו אתיא לבר מבור כדתנן לא זה וזה שדרכו לילך ולהזיק. תוספות שאנץ.

תוספות בד"ה קתני היזק דלא מינכרא והא דקתני ג' כו' כדקתני ש"ח והשואל כו' עכ"ל אע"ג דלא דמי חיובי דידהו אי לאו שהן שנויין כן במקום אחד לא הוה תנא כולהו גווני כיון דכולהו אדם דאזיק שור הוא דמה"ט לא תני לשמואל אדם דאזיק שור ממש בידים ודו"ק:

ברש"י ד"ה תחת נתינה וכו' או כסף וגמר מבור דכתיב כסף ישיב וכו' כצ"ל:

בא"ד מטמא ומדמע ומנסך מכלל נזק הן ובנזק כתיב ביה תחת כך כתוב בספרים שלפנינו ונראה לי דט"ס הוא דהא תחת כתיב בשור המועד דהוא נזקי שור כשור ומטמא ומדמע ומנסך הוא בכלל נזקי אדם בשור שהוא היזק ממון וילפינן ליה ממכה בהמה ישלמנה כמ"ש רש"י לעיל ונראה לגרוס ובנזק כתיב ישלם דכתיב מכה בהמה ישלמנה:

תוס' ד"ה הא תבריה ר"ע לגזיזיה כו' ולפ"ה נמי קשה דפירוש אע"ג דזמנין וכו'. הספר חסר וצ"ל דפירש ואשתכח דלא משלם נזק שלם אלא כמו שהשור שוה דאע"ג דזימנין דליכא נזק שלם וכו' כצ"ל:

ד"ה וקתני היזק דלא מינכר והא דקתני שלשה גווני וכו'. ר"ל דקתני המטמא והמדמע והמנסך ושלשתן היזק שאינו ניכר:

רש"י בד"ה אונס ומפתה דממונא הוא שהחמשים כסף לבדם כו' כצ"ל:

גמרא אי נזק תנא ליה. נ"ל למחוק דהא זהו דקאמר בסמוך אי פגם היינו נזק וכן רש"י נראה דל"ג ליה:

רש"י ד"ה מנסך הואיל ועביד ביה מעשה כו'. עי' (חולין מ) ובתד"ה רבוצה:

רש"י ד"ה תחת מה התם ממיטב דגמר משו"ר כו' וד"א גמירי כולהו משו"ר. הן לא גלה לנו במאי גמירי מהדדי אי במ"מ הא לא אתיין כולהו כדלקמן בסמוך (ועי' לקמן ט ב בתד"ה משא"כ בבור) ועוד כולהו נמי לילף (בב"מ) [במ"מ] (ולקמן ו ב) בתד"ה שור רעהו משמע דד"א נמי גמרינן משו"ר בגזירה שוה דתחת כו' דבכולהו כתיב לשון ישלם ודו"ק:

בא"ד בעדים זוממין כתיב נפש בנפש וכמ"ד בהו תחת דמי. כה"ג לקמן בריש פרק החובל הכאה הכאה קאמרי' ע"ש בפרש"י:

תד"ה המטמא המ"ל כו' דלא מיחייב בשוגג. לכאורה תמוה דהא תני בושת דאינה בלא מתכוין כדלקמן בפרק החובל במשנה (פו ב) וגם שא"ד אינו חייב אלא במזיד או קרוב לו עי' בסוגיא דלקמן ספ"ב ואולי משום דאפי' בושת חייב באינו מתכוין לבייש רק להזיק:

תד"ה למעוטי ומוסר כו' אפי' כו' משום קנס בהגוזל בתרא. היינו הא דאיבעיא שם אי דינא (ר"ל משום דינא דגרמי) או קנסא (פי' ואפי' למאן דל"ד דד"ג) וכ"מ מפרש"י שם ד"ה ואי קנסא שפי' משום דרגיל היה בכך והוא ע"ד שאר"נ גופיה (צו ב) האי אינש גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאיקנסיה ולזה א"ש הא דפשיט ליה ממתניתין דדינא דמשמע דמחייבת אפי' בפעם ראשון והא דאמרי' (שם סב) אליבא דמ"ד ל"ד דינא דגרמי ל"ת דמסורת נמי ל"ד היינו כיון דל"ד ליה מדינא רק מקנסא ל"ת דודאי לא עשו תקנת נגזל בו דתקנתא לתקנתא לא עבדינן (ריש ב"מ בההוא רעיא) ובזה יפול רוב דברי הש"ך בסי' שפו סק"א:

גמ' ליתני תרי גווני שור. עי' לקמן דף ז ע"א תוס' ד"ה ור"ע:

בגמרא אי ר"ע ליתני תרי גווני שור וכו' צ"ל דמקרן קפריך דבשן ורגל ודאי אין חילוק בין שור דאזיק שור בין שור דאזיק אדם ואין לחלק בין תם למועד אלא בקרן ואם כן צ"ל דהסוגיא אליבא דרב דנקט שור וכל מילי דשור אבל לשמואל לא שייכי כל הסוגיא דהא אפילו שור דאזיק שור בקרן לא הוי במניינא דרבי אושעיא וכן במשנה והטעם דלא איירי בתמין ולבסוף מועדין ותם גופיה הוי קנסא ומתניתין ור' אושעיא לא איירי בקנסא ועיין לקמן:

שם לימא ס"ל לר"ח היזק שא"נ לא שמיה היזק. לפמ"ש לעיל תקשי דמאן דס"ל הכי הוי מדרבנן ולא שייך לקרותן אבות ועוד דמילי דרבנן ודאי הוי טובא יותר מכ"ד לכ"נ בדוחק דלמאי דס"ד דר"ח ס"ל לא שמיה היזק היינו שאינו דומה להיזק הניכר אבל מ"מ הוו היזק מדאורייתא:

בפרש"י בד"ה מפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים שאין הקרבן עולה לשם בעליו וצריך אחר עכ"ל. לכאורה יש לתמוה מי סניא ליה לפרש מפגל ככל פגול דעלמא דהיינו במחשבת חוץ לזמנו או מחשבת חוץ למקומו. וכן פרש"י בגיטין גבי הא גופיה דכהנים שפגלו במקדש חייבין ע"ש. ונראה ליישב דרש"י אזל לשיטתו שכתב לעיל בשמעתין דלא שייך לפרש מנסך שעירב נסך ביין כשר דאם כן היינו מדמע וכבר פירשתי שיחתי דקשיא ליה דא"כ חסר ליה מניינא דכ"ד ואם כן נראה מכוונתו דשני מיני נזקין שוין לא שייך למנותן אלא אחד וא"כ ה"נ אם נפרש מפגל דהיינו פיגול קשה דהיינו מנסך דכמו שהמנסך ע"י מעשיו אוסר יינו של חבירו בהנאה הכי נמי במפגל לכך פרש"י דמפגל דהכא היינו שלא לשמה וא"כ לא דמי כלל למנסך דמפגל כה"ג הזבח כשר לגמרי אלא אפ"ה שייך בכלל ניזקין כיון שאינו עולה לבעלים וצריך אחר כנ"ל נכון ודו"ק. אלא דאכתי קשה דהא בחטאת לשם שלמים גופא הקרבן פסול כמו ששנינו בריש זבחים ותו קשיא לי כאן דלפרש"י החיוב תשלומין משום שצריכין קרבן אחר אם כן ה"ל לפרש בשלמים לשם חטאת דהקרבן כשר ולא עלו לבעלים וצריך קרבן אחר. תו קשיא לי אהא דמחייב במפגל דהא לקמן ממעטינן מרעהו ולא של הקדש וכתבו שם תוספות דאפילו אדם המזיק נמי פטור ובשלמא למ"ד דמפגל בלא"ה לא מחייב אלא משום קנסא דרבנן למ"ד לא שמיה היזק א"ש אלא למ"ד שמיה היזק ומשמע שם בפ' הניזקין דחייב מדאורייתא דמקשה למ"ד שמיה היזק האי מפני תיקון העולם מדאורייתא הוא וא"כ קשה מאי קושיא הא מדאורייתא ודאי פטור דממעטינן מרעהו ומחמת כל זה היה נראה בעיני לפום ריהטא להגיה בלשון רש"י שלמים לשם חטאת ולפ"ז א"ש דאתיא כר"י הגלילי דמוקמינן לקמן מתניתין דנכסים שאין בהם מעילה כוותיה ומזה כתבו רוב הפוסקים דהלכה כמותו כמו שאבאר שם וא"כ א"ש דשלמים קדשים קלים הוא והוי ממון בעלים לר"י הגלילי וכמ"ש שם רש"י הטעם מפני שאחריותן עליו והיינו נמי שכתב כאן וצריך אחר דמש"ה הוי ממון בעלים והשתא א"ש שכתוב דוקא במשנה בשחיטה שלא לשמה משום דמסקינן לקמן כי קאמר ר"י הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה לא קרינן ביה רעהו נמצא דהשחיטה שלא לשמו הוי שפיר ממון בעלים דכיון דקודם שחיטה ה"ל ממון בעלים וכיון שהתחיל לשחוט שלא לשמו ובשחיטה זו אפסדיה לבעלים ה"ל כטבח שקלקל בשחיטה דחייב וה"נ דכוותיה כיון ששחט ממון בעלים בפסול אפסדיה בהכי שצריך ליקח אחר חייב משא"כ בפיגול גמור חוץ לזמנו וחוץ למקומו לא משכחת ליה בתחילת שחיטה דאין מפגלין בחצי מתיר. ועוד דאין מחשבת פגול נקבע אלא בזריקה נמצא דכיון דבתחילת שחיטה תו לא הוי ממון בעלים ולא קרינן ביה רעהו אין לחייבו על מה שפסל אח"כ כך נ"ל. אלא שקשה בעיני להגיה הספרים. ועוד דאכתי קשה א"כ אמאי מפרש בגיטין בענין אחר ואף שהיה אפשר ליישב שם בדוחק כמו שאפרש שם בעזה"י אלא שנ"ל דוחק להעמיד המשנה דכהנים שפגלו במקדש כיחידאי ובקדשים קלים דוקא. לכן נלע"ד ליישב בענין אחר דכאן משמע לרש"י דברייתא דר"ח ס"ל היזק שא"נ שמיה היזק וחייב מדאורייתא והיינו דקתני כ"ד אבות נזיקין וחשיב מטמא מדמע ומנסך דכולהו אבות נינהו והיינו מדאורייתא דמילי דרבנן לאו אבות נינהו כמו שכתבתי בסמוך בחידושי והיינו דקאמר נמי שייר מפגל אלמא דמפגל נמי מדאורייתא הוא ומתוקמא שפיר אליבא דר"ע דלא ממעטינן מרעהו ולא של הקדש אלא בענין דהתשלומין להקדש אבל היכא שהתשלומין לבעלים קרינן ביה שפיר רעהו וזה שכתב רש"י וצריך אחר מש"ה קרינן ביה רעהו. א"כ א"ש מה שפי' רש"י שאין הקרבן עולה דמש"ה חייב בתשלומין ולא משום שהקרבן פסול והא דבפ' הזהב משמע דקדשים שחייב באחריותן פטור דלר' שמעון נמי לא מיקרי רעהו היינו לענין כפל דוקא אבל לענין הקרן כ"ע מודו דממון גמור של בעלים היא כיון שצריך אחר והוא שיטת הרמב"ם שכתב להדיא. והא דמוקמינן לקמן בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי ולא מוקי לה ככ"ע ובשלמים שחייב באחריותן מיקרי רעהו מבואר לקמן שם דנזקי בהמתו לא שייך לחייבו בכה"ג ע"ש ולפ"ז הוצרך רש"י לפרש דוקא לענין שלא לשמו ובחטאת לשם שלמים דפסול וכיון שפסל בשחיטה חייב מדאורייתא כמו בטבח אומן שקלקל ואף על גב דפסול שלא לשמו ע"י מחשבה בעלמא הוא ואפילו היזק שאינו ניכר לא הוי כיון דלא עביד שום מעשה בידים כמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי שלו בחידושים ב"ב מ"מ שאני הכא כיון דגוף השחיטה מעשה בידים הוא וכיון ששחטו שלא כהוגן ה"ל כאילו קטליה בידים כמ"ש הרמב"ן זה הטעם לענין טבח אומן שקלקל דחייב אפילו למ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק ואפילו קלקלה בשהיה או בדרסה ע"ש באריכות משא"כ בפיגול חוץ לזמנו וחוץ למקומו לא שייך לחייבו בתשלומין מדאורייתא דאפילו היזק שא"נ לא הוי כאן דלא עביד מעשה ולא שייך הכא לומר דה"ל כאילו קטליה כיון שאין נקבע בפסול אלא בזריקה ובשעת זריקה נקבע ממילא למפרע נמצא שבשעת שחיטה לא מינכר מעשה הפיגול ולא שייך לומר כאילו קטליה כנ"ל נכון. והא דבגיטין מפרש לה בפיגול דחוץ לזמנו וחוץ למקומו היינו משום דאליבא דהלכתא איירי דקי"ל כמ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק וההיא דמזידין חייב היינו מדרבנן משום קנסא וא"כ חייב בכל ענין. אלא דעדיין צ"ע קצת דלכאורה נראה דההיא דאין מחשבת פגול אלא בזריקה היינו לענין כרת דוקא ולא לענין פסול ויש ליישב ודו"ק:

אמנם אח"ז מצאתי לרש"י ז"ל סוף מס' פסחים שכתב גבי פגול מטמא ידים משום חשדי כהונה דכתב שלא לשחוט שלמים לשם חטאת משום שחטאת כולה לכהנים משא"כ משלמים אין להם אלא חזה ושוק ולפ"ז נראה להגיה כמו שכתבתי לעיל שלמים לשם חטאת ומש"ה לא מפר' נמי במחשבת פגול דחוץ לזמנו. אלא דאכתי קשה לי דהא שלמים ששחט לשם חטאת אכתי שלמים נינהו ויש ליישב וצ"ע:

עדים זוממין דממונא הוא. דכל המשלם יותר ע''מ שהזיק כגון כפל ותשלומי ארבעה וחמשה קרי קנס כדלקמן בהך פירקין (ד' טו:) וכגון כל דבר קצוב האמור בתורה כגון חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כולהו הוי קנסא אבל מידי אחרינא ממונא: סבר לה כר''ע. דאמר במס' מכות בפ''ק (ד' ג.) עדים זוממין אין משלמים על פי עצמן כגון אם הוזמו בב''ד זה ולא הספיק בעל דין להעמידן בדין ולתובען והלכו למקום אחר והודו שם בב''ד ואמרו הוזמנו בבית דינו של פלוני פטורין אלמא קנסא הוא ומודה בקנס פטור: אי ר''ע ליתני תרי גווני שור. דהא לר''ע יש חילוק בין תשלומין של שור דאזיק שור דלא משלם אלא חצי נזק לתשלומי שור דאזיק אדם דתנן לקמן בפ' המניח את הכד (דף לג.) ר''ע אומר כו': במותר. אם חבל אדם בשור תם ותם באדם ושמו ב''ד חבלה שחבל שור באדם יותר מחבלה שחבל האדם בשור משלם בעל השור אותו עודף: לגזיזיה. לכח אגרופו כדאמר בסנהדרין בפ''ק (דף ז.) אדייה לגזיזה וקם: יכול ישלם תם שחבל באדם מן העלייה ת''ל כו'. ואשתכח דלא משלם נזק שלם אלא כמו שהשור שוה: אונס ומפתה דממונא הוא. שחמשים כסף לבד הוי קנס אבל יש בו פגם ששוה עכשיו פחות מדמעיקרא כדאמר בכתובות (דף מ.) ובושת דממונא הוא: ה''ג מה נפשך. משום מאי איצטריך ליה למיתני אי משום צער תנא ליה: מדמע. מערב תרומה עם חולין של חבירו דהשתא מזבין להו בזול לפי שאין יכול לאוכלה אלא כהן: מנסך. שניסך יין חבירו לע''ז ואסרו בהנאה הואיל ועביד ביה מעשה בגופיה דיין: שאינו ניכר. כגון הכא דאין הנזק ניכר בתוך הפירות דלא חסר להו: לימא קסבר רבי חייא לא שמיה היזק. ומשום דקנס הוא תני דלא הוי בכלל אבות דרבי אושעיא: אלא מניינא דרבי חייא למעוטי מאי. דלא מחשיב בהדייהו: מוסר. מלשין שמוסר ממון חבירו לעובד כוכבים: ומפגל. כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר: וליתני ליה. ר' חייא האי מוסר: מוציא שם רע דיבורא דאית ביה מעשה. בעילה: מכלל דאיכא תולדות. כדפרשינן לעיל לכל חד וחד נגיפה ונשיכה לקרן נתחככה להנאתה תולדה דשן וכן לכולן: תחת נתינה כו'. דבכולהו כתיב או תחת וגמרינן תחת תחת משור מועד דכתיב ביה שור תחת השור מה התם ממיטב דגמר משן ורגל דכתיב ביה מיטב שדהו אף כאן מיטב שאם בא לשלם קרקע לניזק בשביל הזיקו מגביהו מן העידית או נתינה וגמר נתינה נתינה משור שנגח את העבד דכתיב ביה יתן לאדוניו או ישלם וגמר משן ורגל דכתיב בהן מיטב כרמו ישלם או כסף וגמרי מבור דכתיב ביה כסף ישיב לבעליו וארבע אבות גמירי כולהו משן ורגל בשומר חנם כתיב אשר ירשיעון אלהים ישלם בשואל כתיב בעליו אין עמו שלם ישלם בנושא שכר כתיב אם גנוב יגנב מעמו ישלם שוכר אינו כתוב בתורה אבל דינו כנושא שכר בנזק דחובל בחבירו כתיב נתינה כן ינתן בו והיינו ממון הניתן מיד ליד כדדרשינן בהחובל (לקמן דף פד.) בצער כתיב פצע תחת פצע ודרשינן ליה לקמן בהחובל (דף פה.) פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק בריפוי ושבת כתיב נתינה שבתו יתן ורפא ובשבת כתיב תחת גבי אונס ומפתה דכתיב תחת אשר עינה ודרשינן בכתובות בפרק אלו נערות (דף מ:) חמשים כסף תחת העינוי מכלל דאיכא בושת ופגם לישנא אחרינא הואיל וכתיב בחובל בחבירו תחת דכתיב תחת פצע כולהו חמשה דברים דידיה מהתם גמרינן בתשלומי כפל כתיב ישלם שנים ובתשלומי ארבעה וחמשה כתיב חמשה בקר ישלם תחת וגו' וקרן דגנב בכלל כפל הוא ובגזל כתיב נתינה ונתן לאשר אשם לו (במדבר ה) בעדים זוממין כתיב בהו נפש בנפש (דברים יט) וכמאן דכתיב תחת דמי באונס ומפתה ומוציא שם רע כתיב כסף ונתן לאבי הנערה חמשים כסף (שם כב) היינו אונס מפתה כסף ישקול כמוהר הבתולות (שמות כב) במוציא שם רע וענשו אותו מאה כסף (דברים כב) מטמא ומדמע ומנסך בכלל נזק הן ובנזק כתיב ביה תחת: מאי קאמר. למה לי למיתני כלל: ותיתי אידך מינה. במה מצינו בשור שהוא מזיק וחייב אף המבעה שהוא מזיק יהא חייב: לא אתיא. כדמפרש לעיל רב לטעמיה ושמואל לטעמיה:

הא תברא ר''ע לגזיזיה. אין לפרש דחזר בו מדקתני שמשלם מגופו דבפ' המניח (לקמן דף לג.) תני בהדיא ר''ע אומר כמשפט הזה כתחתון ולא כעליון יכול ישלם מן העלייה כו' ולפ''ה נמי קשה דפי' אע''ג דזימנין ליכא נזק שלם כגון שהשור אין שוה כדי היזקו מכל מקום ליתני תרי גווני שור כיון דלפעמים איכא נזק שלם וי''ל דכיון דאין משלם אלא מגופו אי אפשר למיתני גבי אבות דאמרינן לקמן כולם כאבות הן לשלם ממיטב: האונס והמפתה והמוציא ש''ר דממונא הוא. מוציא שם רע לית ביה ממונא כלל אלא מאה כסף אלא אגב אחריני נקטיה: המטמא והמדמע. המ''ל דלא תנא להו משום דלא מיחייב בשוגג: דאי שמיה היזק. ואע''ג דחזקיה דאמר שמיה היזק איתותב בהניזקין (גיטין דף נג:) מ''מ ניחא ליה לאוקומי ברייתא דרבי חייא אביו אליביה: וקתני היזק דלא מינכרא. והא דקתני שלשה גווני לפי שהם שנויין בפ' הניזקין (שם נב:) כדקתני שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר דקתני גווני טובא: תני מניינא למעוטי. האי למעוטי לאו משום דלית ליה דרבי חייא אלא כלומר למעוטי דלא איירי בהו: למעוטי מוסר כו'. המ''ל למעוטי כופר ושלשים של עבד והא דלא קתני להו משום דבקטלא לא מיירי ומוסר ומפגל אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי מחייב משום קנס בהגוזל בתרא (לקמן דף קיז.): דיבורא דאית ביה מעשה. דבכתובות בפ' נערה (דף מו.) א''ר אליעזר בן יעקב לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל ור' יהודה אית ליה התם עד שישכור עדים: כולם כאבות לשלם ממיטב. ואע''ג דתולדות דאבות דמתניתין משלמין נמי ממיטב מ''מ הני אי לאו דקרינא להו אבות לא הוי ידעי דמשלמי ממיטב: תחת נתינה כו'. בספרי מפיק בושת מוקצותה את כפה ולא תחוס עיניך (דברים כה) ויליף מעדים זוממין דכתיב לא תחוס עיניך (שם יט) וא''ל שהוא גזירה שוה גמורה מדלא קאמר אתיא תחת נתינת עיניך ועדים זוממים פרש''י דכתיב בהו נפש בנפש וצ''ל דאפילו אם העידו על שור תם שהזיק או העידו פלוני חייב לפלוני מנה דדינו בזיבורית דמשלמי במיטב דאם רצו לחייב אחרים ממיטב לא צריך קרא דמכאשר זמם נפקא דיתחייבו ממיטב: מאי קאמר. משום דלא מצי לפרושי האי לא הרי כשאר לא הרי שבש''ס קמתמה מאי קאמר:

בבא קמא ה ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד