בבא קמא ד ע"ב

הָכָא נָמֵי תְּנִי אָדָם שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו
מַתְקֵיף לַהּ רַב מָרִי וְאֵימָא מַבְעֶה זֶה הַמַּיִם כְּדִכְתִיב כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ מִי כְּתִיב מַיִם נִבְעוּ תִּבְעֶה אֵשׁ כְּתִיב
מַתְקֵיף לַהּ רַב זְבִיד וְאֵימָא מַבְעֶה זֶה הָאֵשׁ דְּכִי כְּתִיב תִּבְעֶה בְּאֵשׁ הוּא דִּכְתִיב אִי הָכִי מַאי הַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר וְכִי תֵּימָא פָּרוֹשֵׁי קָמְפָרֵשׁ אִי הָכִי אַרְבָּעָה שְׁלֹשָׁה הָווּ
וְכִי תֵּימָא תְּנָא שׁוֹר דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי אִי הָכִי לָא זֶה וְזֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים אֵשׁ מַאי רוּחַ חַיִּים אִית בֵּיהּ וְתוּ מַאי כַּהֲרֵי הָאֵשׁ
תָּנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֲבוֹת נְזִיקִין שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר נֶזֶק צַעַר וְרִיפּוּי שֶׁבֶת וּבוֹשֶׁת וְאַרְבָּעָה דְמַתְנִיתִין הָא תְּלֵיסַר
וְתַנָּא דִּידַן מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי הָנֵי בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל בְּנִזְקֵי מָמוֹן קָמַיְירֵי בְּנִזְקֵי גוּפוֹ לָא קָמַיְירֵי אֶלָּא לְרַב לִיתְנֵי תַּנָּא אָדָם וְכׇל מִילֵּי דְאָדָם
וּלְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא נָמֵי הָא תָּנֵי לֵיהּ אָדָם תְּרֵי גַוְונֵי אָדָם תְּנָא אָדָם דְּאַזֵּיק אָדָם וּתְנָא אָדָם דְּאַזֵּיק שׁוֹר
אִי הָכִי שׁוֹר נָמֵי לִיתְנֵי תְּרֵי גַוְונֵי שׁוֹר לִיתְנֵי שׁוֹר דְּאַזֵּיק שׁוֹר וְלִיתְנֵי שׁוֹר דְּאַזֵּיק אָדָם
הַאי מַאי בִּשְׁלָמָא אָדָם דְּאַזֵּיק שׁוֹר נֵזֶק הוּא דִּמְשַׁלֵּם אָדָם דְּאַזֵּיק אָדָם מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֶלָּא שׁוֹר מָה לִי שׁוֹר דְּאַזֵּיק שׁוֹר מָה לִי שׁוֹר דְּאַזֵּיק אָדָם אִידֵּי וְאִידֵּי נֶזֶק הוּא דִּמְשַׁלֵּם
וְהָא שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר דְּאָדָם דְּאַזֵּיק שׁוֹר הוּא וְקָתָנֵי
תָּנֵי הֶזֵּיקָא דִבְיָדַיִם וְקָתָנֵי הֶזֵּיקָא דְמִמֵּילָא
תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְגַנָּב וְגַזְלָן וְעֵדִים זוֹמְמִין
וְהָאוֹנֶס וְהַמְפַתֶּה וּמוֹצִיא שֵׁם רַע וְהַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ וְהָנֵי תְּלֵיסַר הָא עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה
וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי הָנֵי בְּמָמוֹנָא קָמַיְירֵי בִּקְנָסָא לָא קָמַיְירֵי
גַּנָּב וְגַזְלָן דְּמָמוֹנָא הוּא לִיתְנֵי הָא קָתָנֵי לֵיהּ שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל
וְרַבִּי חִיָּיא נָמֵי הָא תְּנָא לֵיהּ שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל תָּנֵי מָמוֹנָא דַּאֲתָא לִידֵיהּ בְּהֶיתֵּירָא וְקָתָנֵי מָמוֹנָא דַּאֲתָא לִידֵיהּ בְּאִיסּוּרָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - ב

וכשם שתירצנו את הברייתא, הכא נמי, כך גם נאמר ביחס למשנתנו, לפי רב: תני [יש לך לשנות כך]: אדם שמירת גופו עליו, ומה שאמרה המשנה "ושמירתן עליך", הכוונה היא לגבי שאר אבות הנזיקין. ^[24]

ועתה הגמרא חוזרת לפירוש "מבעה" שבמשנתנו, ומקשה:

מתקיף לה [הקשה] רב מרי, מאחר ונתבאר לעיל [ג ב], שהן הפסוק שהביא רב לסמוך את פירושו שמבעה זה אדם, והן הפסוק שהביא שמואל לסמוך את פירושו שמבעה זה השן, אינם תואמים בדיוק את פירושם, אם כן, ^[25] יש להקשות, ואימא [נאמר] שפירוש מבעה ששנינו במשנתנו אינו אדם, ואינו שן, אלא זה המים. שאם שפך אדם מימיו לרשות הרבים, ובא אדם אחר ונטנפו כליו במים הללו, חייב השופכן בתשלום הנזק. ^[26] והראיה לפירוש זה, כדכתיב בספר ישעיה [פרק סד] "כקדוח אש המסים [כשם שהאש שורף את הדבר הנימס] מים תבעה אש" [כמים היוצרים אבעבועות כשניתנים על האש ^[27]]. הרי שלשון תבעה נאמר על מים. ^[28]

ומתרצת הגמרא: מי כתיב [האם כתוב] "מים נבעו" בלשון רבים, עד שישתמע שהמילה 'נבעו' נסובה על המים שהן מבעבעין את האש? והרי לא כתוב כך, אלא "תבעה אש" כתיב, בלשון יחיד ובלשון נקבה, ^[29] שמשמעותו נסובה על האש, שהיא המבעבעת את המים. ^[30] חוזרת הגמרא ומקשה:

מתקיף לה [הקשה] רב זביד: ואם כן, אימא [נאמר], מבעה ששנינו במשנתנו זה ה"אש"!?

דהרי כי כתיב "תבעה", ב"אש" הוא דכתיב, שהרי "תבעה" נסוב על ה"אש", כפי שנתבאר. ^[31]

והגמרא מיישבת: אין אפשרות לומר שמבעה זה האש, כי אי הכי, אם תאמר כן, יקשה, מאי "המבעה וההבער" מהו הביאור במה ששנינו במשנה "המבעה וההבער"? שהרי אם תאמר שמבעה זה האש, מהו "ההבער"? אלא ודאי "הבער" הוא האש, ו"מבעה" זה או אדם או שן, כרב וכשמואל.

וכי תימא, שמא תאמר, שניתן לפרש שמבעה זה האש, ומה שנקטה המשנה גם ההבער הוא בגדר פירושי קמפרש שמבעה הוא ההבער,

הרי אי אפשר לומר כך ! דאי הכי, אם תאמר כך, יקשה, וכי ארבעה אבות נזיקין נשנו במשנה, הרי לדבריך רק שלשה אבות הוו, והם: השור, הבור והאש. ואילו התנא של המשנה פתח ואמר "ארבעה אבות נזיקין".

וכי תימא, שמא תאמר לפרש שמבעה זה האש, וליישב שהתנא אמנם שונה ארבעה אבות נזיקין, כי תנא שור דאית ביה תרתי, מה ששנה התנא "שור" הוא כלל בכך את שני האבות, ה"שן" וה"רגל", ^[32] ובצירוף הבור והאש הרי הם ארבעה

הרי אי אפשר לומר כך! כי אי הכי, אם תאמר כך, אין הבנה לצריכותא שעשתה המשנה: "ולא זה וזה [לא השור ולא המבעה] שיש בהם רוח חיים", ואם מבעה זה אש, מאי רוח חיים אית ביה!? איזו רוח חיים יש באש?

ותו [ועוד], הרי גם המשך הצריכותא לא מובן לפי זה, כי המשנה מבארת שאין השור והמבעה "כהרי האש שאין בו רוח חיים" [אם היה כתוב "שור ומבעה" לא הייתי יודע אש], ואם מבעה זה האש, מאי [מה פירוש] "כהרי האש", שלא ניתן ללמוד ממבעה את האש. והרי מבעה זה האש עצמו!? לפיכך, לא יתכן לומר שמבעה זה האש, אלא או אדם [כרב], או שן [כשמואל].

ועתה הגמרא מביאה ברייתא המונה שלושה עשר אבות נזיקין, ולא כמשנתנו המונה רק ארבעה:

תני רבי אושעיא בברייתא: ^[33] שלשה עשר אבות נזיקין הן:

ארבעת הראשונים שהברייתא מונה הם ארבעת השומרים, החייבים על נזקי הפיקדון כשלא שמרו אותו כראוי, והם:

א. שומר חינם מי שנתחייב לשמור על חפצי חברו ללא תמורה, וחייב לשלם למפקיד אם הוזק הפיקדון מחמת פשיעתו בשמירה.

ב. והשואל המקבל חפץ מחברו להשתמש בו בחינם, וחייב לשלם על נזקי הפיקדון אף אם אירעו באונס. ^[34]

ג. נושא שכר - מי שנתחייב לשמור על חפצי חברו תמורת תשלום ["שומר שכר"], וחייב לשלם אם הפיקדון נגנב או נאבד, וכל שכן אם ניזוק מחמת פשיעתו בשמירה.

ד. והשוכר המקבל חפץ מחברו להשתמש בו תמורת תשלום דמי שכירות, ודינו כשומר שכר. ^[35]

הברייתא מונה גם את חמשת סוגי תשלומי הנזיקין שאדם החובל בחבירו חייב:

ה. נזק החובל בגופו של חברו משלם לנחבל על מה שהוא שוה עכשיו פחות מבתחילה. ^[36]

ו. צער משלם לנחבל עבור הצער שהיה לו. ^[37]

ז. וריפוי משלם עבור הוצאות הריפוי.

ח. שבת משלם לו דמי בטלה עבור הימים שהניזק נפל למשכב ולא היה יכול לעבוד ולהשתכר בהם. ^[38]

ט. ובושת תשלום עבור הבושה שביישו. ^[39] וכמו כן היה מונה רבי אושעיא בברייתא את הארבעה אבות נזיקין דמתניתין [הנמנים במשנתנו], והם:

י. השור

יא. הבור

יב. המבעה

יג. וההבער

הא תליסר הרי הם ביחד שלושה עשר אבות נזיקין.

ודנה הגמרא: ותנא דידן, התנא של משנתנו, מאי טעמא לא תני הני, מדוע הוא אינו שונה גם את תשעת אבות הנזיקין הנוספים שרבי אושעיא שנה בברייתא שלו?

והגמרא מבארת ששאלתה היא רק לפי רב, ולא לפי שמואל:

בשלמא לשמואל, המפרש שמבעה זה השן, ניחא, כי רק בנזקי ממון קמיירי, משנתנו מדברת רק בנזיקין שנעשו על ידי ממונו, אבל בנזקי גופו, לא קמיירי. משנתנו אינה מדברת בנזיקין שנעשו על ידי האדם עצמו, לפיכך לא הזכירה המשנה את חמשת התשלומים שאדם החובל בחברו חייב, וכן לא את חיוב ארבעת השומרים, לפי שחיובם הוא מחמת שהם לא שמרו כראוי, ולכן נחשב הנזק כאילו עשו אותו השומרים בעצמם. ^[40]

אלא לרב, שאמר מבעה זה אדם המזיק, ומשנתנו מדברת גם בנזקי גופו, יקשה, ליתני, למה אינו שונה התנא במשנה גם את תשעת אבות נזיקין האלו?

ומתרצת הגמרא: תנא, שנה התנא במשנתנו את ה"מבעה", שפירושו אדם, וכלל בזה כל מילי דאדם, את כל אופני הנזק של אדם, שבהם נכללים גם תשעה אבות נזיקין האלו, ולא פירטם בנפרד.

ומעתה, שואלת הגמרא לרבי אושעיא:

ולרבי אושעיא נמי, הא תני ליה אדם, הכולל את כל הנזקים שעשה האדם, ולשם מה הוא שונה בברייתא את התשעה הנוספים בנפרד? ומתרצת הגמרא: רבי אושעיא שנה בברייתא שלו תרי גווני אדם, כי יש שני אופני חיוב של אדם המזיק, אדם המזיק את גוף חברו, ואדם המזיק את ממון חברו. ולכן, תנא שנה רבי אושעיא אדם דאזיק אדם, את חיובי אדם המזיק אדם, שהם נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. ^[41] ותנא ושנה גם את חיוב אדם דאזיק שור.

[ואילו משנתנו המזכירה אדם ["מבעה"], הכוונה היא לאדם שהזיק שור, כי כמו ב"בור" המוזכר במשנתנו מדובר בו רק בנזקי שור שנפל בבור, כי הבור פטור על מיתת האדם, ^[42] כך אדם המזיק המוזכר במשנתנו מדבר באדם המזיק שור]. ^[43]

שואלת הגמרא: אי הכי, אם רבי אושעיא מחלק בין אדם המזיק שור לאדם המזיק אדם, להזכירם בנפרד, ^[44] אם כך; שור נמי, ליתני תרי גווני שור שיחלק רבי אושעיא גם את שור המזיק לשני אופני נזק; ליתני שור דאזיק שור, וליתני שור דאזיק אדם, ומדוע לא הזכירם בנפרד, אלא כלל את כולם ב"שור"?

הגמרא משיבה: האי מאי!? חילוק זה, לשם מה יש לחלקו? בשלמא החילוק לשני האופנים של אדם המזיק יש לשנותו כיון שמחולקים הם בדיניהם, שכן, אדם דאזיק שור רק נזק הוא דמשלם, ותו לא, ואילו אדם דאזיק אדם משלם מלבד הנזק עוד ארבעה דברים, לפיכך יש מקום להזכירם בנפרד.

אלא שור, חילוקי דין השור, לשם מה נזכירם בנפרד; מה לי שור דאזיק שור, מה לי שור דאזיק אדם, מה חילוק יש אם השור הזיק שור או הזיק אדם, והרי אידי ואידי נזק הוא דמשלם. זה וזה דינם שוה שמשלם רק נזק. וכיון שדינם שווה, לשם מה נחלקם?

וחוזרת הגמרא לדון בדברי רבי אושעיא, שהוסיף על דברי משנתנו את האדם שהזיק אדם אחר:

והא שומר חינם והשואל, נושא שכר והשוכר, דאדם דאזיק שור הוא, וקתני!? הרי ארבעת השומרים שחייבים לשלם עבור הפיקדון שהוזק, "אדם דאזיק שור" הם, ואם כן, מדוע שנה אותם רב אושעיא בנפרד, הרי כלולים הם באדם המוזכר במשנה?

ומשיבה הגמרא: גם באדם שהזיק שור יש שני אופנים, ולכן רבי אושעיא תני הזיקא דבידים, אדם שהזיק שור בידים [כלומר, על ידי פעולתו], וקתני הזיקא דממילא, רבי אושעיא בברייתא הוסיף על דברי המשנה את חיוב השומרים, שהם לא הזיקו בפועל, אלא ההיזק נגרם ממילא, מפאת אי שמירתם.

ועתה הגמרא מביאה ברייתא נוספת, המונה עשרים וארבעה אבות נזיקין:

תני [שנה] רבי חייא בברייתא: עשרים וארבעה אבות נזיקין הן:

א. תשלומי כפל הגונב ממון של אדם בסתר, ואין הבעלים רואים את מעשה הגניבה, נקרא "גנב", וחייב לשלם כפל לבעלים, אם העידו עליו עדים בבית הדין שגנב. ^[45]

ב. ותשלומי ארבעה וחמשה הגונב שה, וטבחו או מכרו, משלם לבעל השה תשלומי ארבעה [פי ארבע משוויו]. ואם גנב שור, וטבחו או מכרו, משלם תשלומי חמישה [פי חמישה משוויו].

ג. וגנב המשלם תשלום קרן בלבד, כגון שהודה מעצמו על הגניבה, שאז הוא פטור על תשלום הכפל ומשלם רק את הקרן, כי הכפל הוא קנס, והמודה בקנס, פטור.

ד. וגזלן הגוזל ממון אדם אחר בחוזק, בגלוי ובפרהסיה, חייב להשיב את הגזילה או את דמיה [קרן בלבד].

ה. ועדים זוממין שני עדי שקר שהעידו בבית דין לחייב אדם ממון, ובאו שנים אחרים והזימום [שאמרו לעדים: הרי עמנו הייתם באותה עת, ולא ראיתם את המעשה שאתם מעידים עליו שהיה באותה העת במקום אחר], חייבים העדים הזוממים לשלם לאותו אדם את הממון אשר זממו לחייבו. ^[46]

ו. והאונס את הבתולה, המשלם קנס חמישים כסף לאביה.

ז. והמפתה את הבתולה, המשלם אף הוא קנס חמישים כסף לאביה. ^[47]

ח. ומוציא שם רע על אשתו שזינתה קודם הנישואין, שמשלם קנס מאה כסף.

ט. והמטמא טהרותיו של חברו, כגון הנוגע עם שרץ בתרומת כהן, ואסרה באכילה. ^[48]

י. והמדמע המערב פירות תרומה בפירות חולין של חברו, ומפסידו בכך, כי אוסר את הפירות באכילה לזרים, וצריך למוכרה לכהנים, בזול. ^[49] יא. והמנסך יינו של חברו לעבודה זרה, ^[50] ואסרו בהנאה. ^[51]

וכן מונה את הני תליסר [שלושה עשר] אבות דרבי אושעיא. הא, הרי לנו יחד עשרים וארבעה אבות נזיקין.

ודנה הגמרא: ורבי אושעיא המונה רק שלושה עשר אבות, מאי טעמא לא תני הני מדוע לא הוסיף למנות גם את האבות שמנה רבי חייא? ומשיבה הגמרא: בממונא קמיירי, בקנסא לא קמיירי. חיובי התשלומים של התורה מחולקים לשנים: לתשלומי ממון ולתשלומי קנס. תשלומי ממון הם התשלומים ששיעור חיובם הוא כפי שהזיק או חיסר לחברו. ^[52] ואילו תשלומי קנס הם, כגון, תשלומים ששיעור חיובם קצוב כאונס ומפתה, או תשלומים ששיעור חיובם הוא יותר מההזיק, כתשלומי כפל וארבעה וחמשה. רבי אושעיא מנה רק את הנזיקין שחיוב התורה בהן הוא "חיוב ממון", ולא את הנזיקין שחיובן הוא מדין קנס. לפיכך לא מנה את האבות הנוספים שמנה רבי חייא, כי הם חיובי קנס. ^[53]

אך הגמרא ממשיכה לדון: גנב וגזלן דממונא הוא גנב שהודה, המשלם רק את הקרן כפי שגנב, וכן הגזלן המשלם את הקרן כפי שגזל, שאין חיובם קנס אלא "ממונא", ליתני, למה רבי אושעיא לא שנה אותם בין אבות הנזיקין?

ומשיבה הגמרא: הא קתני לה שומר חינם והשואל הרי כבר שנה רבי אושעיא בין אבות הנזיקין את השומר חינם, הכולל בחיובו גם אופן של גניבה וגזלה, כגון אם טען השומר שנגנב הפקדון ממנו ונפטר מלשלם, ואחר כך נמצאה הגניבה בידו, שדין השומר לענין התשלומין הוא כדין הגנב [כמבואר לקמן סג ב], וכן אם טען השומר בשקר שנגזל, דינו כגזלן. ולכן לא שנה אותם רבי אושעיא בנפרד. ^[54]

אך הגמרא שואלת, לפי זה, על רבי חייא: ורבי חייא נמי, הא תנא ליה שומר חינם והשואל! הרי גם הוא שנה את דין "שומר חינם", ומדוע איפוא שנה שוב את דין הגנב והגזלן בנפרד?

ומשיבה הגמרא: תני ממונא דאתי לידיה בהתירא רבי חייא חילק ושנה את "שומר חינם", הכולל בתוכו אופן של גניבה וגזלה שהגיעה לידיו בהיתר, [שהרי בתחילה קיבלו השומר לידיו בהיתר, לשמירה, ורק אחר כך, כששיקר וטען שנגנב ממנו, אז נהיה דינו כגנב], וקתני ממונא דאתא לידיה באיסורא ושנה גם את הגנב והגזלן, שהגניבה והגזלה הגיעה לידם באיסור.

הערות

^[24] נראה שאינו מגיה את המשנה, אלא רצה לומר ששמירתן עליך אינו מוסב על האדם, אלא על השאר. וראה בסוכת דוד [שם] המפרש שאינו מגיה הלשון, אלא מתרץ שהלשון "שמירתן עליך" יש בו גם משמעות ששמירתו על עצמו. ומה שלא נקט סתם "וחייב בשמירה", זה משום שעל שאר האבות יותר נכון לומר את הלשון "ושמירתן עליך". אבל הכוונה היא בכולן הוא שחייב בשמירה, וזהו תני וכו', היינו תני שכך היא הכוונה, שחייב בשמירה, וכמו הנך האבות.

^[25] על פי פירוש התוס'.

^[26] רש"י. והתוס' הקשו, במה מדובר? אם אדם ניקב חור בשפת החול שמסביב למים, והמים היוצאים מיד בכח ראשון, הזיקו מיד, הרי זה כמו כוחו של האדם עצמו, והוי אדם המזיק. ואם מדובר במים שהזיקו רק בכח שני [במים שהלכו למרחק, או שיצאו לאחר זמן, ראה בהערות בחברותא על התוס'] הרי זה רק גרמא בנזקין, ופטור. ומתרצים התוס', שהכוונה היא למים שהזיקו בכח שני, והיה אפשר לומר שהתורה חידשה שלמרות שזה גרמא, חייבים על זה. ותירוץ נוסף אומרים התוס', שהכוונה היא למים שהזיקו לאחר שנחו, ומדובר באופן שהוציאם ברשות, כמו המבואר לקמן ו א ש"פותקין ביבותיהם", ולכן אין זה בור, והיה מקום לפרש שהתורה ריבתה את זה כדי לחייבו על הכלים. [ולהלכה ודאי הוא בור, אלא דהוי ברשות, ואם הזיק חייב לשלם כמפורש שם בגמרא. אלא שההוה אמינא כאן היא, שהחיוב על הנזק בפותקין ביבותיהן אינו מטעם בור, כיון שהוא נעשה ברשות, אלא הוא דין חדש של מים]. ולפי רש"י משמע שמדובר בהוציא את המים ללא רשות והוי בור, מכל מקום זה נתחדש כאב בפני עצמו כדי לחייבו על הכלים. ברכת אברהם. ויש ראשונים המפרשים שאין כוונת רב מרי לומר אכן שמבעה זה המים, אלא רק להקשות על התנא למה תפס לשון מבעה שאינו מיוחד לא לאדם ולא לשן, כי יש ליחסו גם למים או לאש והיה לו לתנא לנקוט לשון ברורה [הראב"ד והרשב"א בתירוץ ראשון. וראה בהערה 28].

^[27] המשך הפסוק: "להודיע שמך לצריך, מפניך גויים ירגזו". ומפרש רש"י: כן תודיע שמך לצריך, כשתאבדם מן העולם. ורש"י כאן פירש: כאשר ינתן מים על האש. ובנביא פירש: כשתתן גחלת או מתכת בוערת במים. והיינו הך.

^[28] התוס' שואלים, כיצד יתכן לפרש שמבעה זה המים? והרי "אב" הוא אך ורק דבר הכתוב בתורה, והיכן מצאנו בתורה שחייבים על היזק של מים? ומתרצים, שהיינו לומדים את חיובם מהפסוק "ושלח את בעירה", שכן מצאנו את הלשון "שילוח" לגבי מים, שנאמר "ושולח מים על פני חוצות". ואף על פי שהפסוק הזה מדבר על נזקי בהמה, שהרי פירשה התורה "בעירה" [בהמתו], מכל מקום, מזה שהתורה השתמשה בלשון "ושלח", ולא בלשון הליכה, היה מקום לומר שהיא באה לרבות את המים.

^[29] מצאנו שהמילה מים היא לשון רבים, והיא גם לשון זכר, כנאמר "מקולות מים רבים". וגם מצאנו שאש היא לשון יחיד, ולשון נקבה, כנאמר "כי תצא אש", וכן "אש מתלקחת" ועוד.

^[30] ואף שגם לפי רב ושמואל לא מדוייק בפסוקים כפי פירושם [כמו שנתבאר לעיל ג ב], מכל מקום, הדרשה עצמה נשמעת מן הפסוק. אבל כאן, גם הדרשה לא נשמעת. רבנו פרץ. ומשמע, שאם היה כתוב "מים נבעו" היה ניחא. ואף על גב שלעיל ג ב הגמרא הקשתה לשמואל שהיה צריך להיות כתוב נבעה ולא מבעה, מבארים התוס', כי רק לשמואל שמבעה הוא מלשון גילוי היה צריך להיות כתוב "נבעה" מלשון נגלה, ולא מבעה שמשמעותו שהוא מגלה אחרים. אבל מים, שנקראים מבעה על שם שהם מבעבעים, מתאים להם הלשון מבעה.

^[31] לפי הראשונים הנזכרים לעיל [הערה 27] שהכוונה היא רק למה נקט התנא לשון שאינה ברורה, ניחא. אבל לפי רש"י ותוס', שהפירוש בגמרא הוא כפשוטו, שנפרש שמבעה זה המים או האש, צריך ביאור: וכי לא ידע רב זביד שנאמר במשנה ה"הבער"? ומפרש הפני יהושע, שרב זביד חשב לחלק, ש"מבעה" זה המדליק בידים, ו"הבער" זו אש שיצאה מעצמה. והגמרא מקשה על קושייתו, שדין אחד להם, ולמה נקט אותם בנפרד.

^[32] אבל קרן לא, כי המשנה מדברת בתמין. רש"י. והרשב"א מוסיף, שהגמרא נקטה כאן [ששייר התנא במשנה את הקרן] לפי שמואל. כי לפי רב כולל השור גם את הקרן, ואם כן זה חמישה אבות. ואולם רבנו פרץ מפרש שנקט גם לרב, כי אם היינו מחלקים את השור רק לשני אבות, זה היה לשן ולרגל, וגם רב היה מודה שנשייר קרן ולא שן או רגל. וראה עוד מה שכתב המהרש"א במהדורא בתרא.

^[33] בתוס' תלמיד ר"ת מוכיח מכאן שהתוספתא שלפנינו היא תוספתא דרבי אושעיא, כי התוספתא שלפנינו [ריש פ"ט] מונה י"ג אבות נזיקין. ומביא, שהתוס' פירשו שברייתא של רבי חייא ורבי אושעיא כולה חד היא כדמשמע בחולין קמא א. והרמב"ם בהקדמה כתב, שרבי חייא חיבר התוספתא, ורבי אושעיא ובר קפרא חיברו ברייתות. וראה עוד באור זרוע הל' תפילה סימן קז', ובמהרי"ק שורש קפ"א.

^[34] באילת השחר מעיר, מדוע נקרא השואל בשם "מזיק"? והרי לגבי חיובו באונסין לא שייך עליו שם מזיק, כי אם מתה הבהמה כדרכה הרי הוא לא הזיק דבר, וכל חיובו הוא משום שבשאלתו קיבל את הדבר לרשותו להתחייב באונסין. ודוחק לומר שהכוונה היא לחיובו של השואל בעת שפשע, כי משמע, שמנה התנא את השואל מצד חיובו המיוחד, דהיינו שחייב אפילו באונסין. ומבאר האילת השחר, שמכל זה נראה, שהנמנים כאן הוא לאו דווקא אלו שחיובם הוא מפני שהזיקו, אלא כל חיוב על נזק שאירע, שמשלם עליו ממיטב, נמנה כאן, אף אם אין חיובו מחמת שהזיק. וראה לקמן הערה 46.

^[35] בדין השוכר נחלקו התנאים אם דינו כשומר שכר או כשומר חינם [ראה בבבא מציעא צה ב]. ורש"י סתם כאן כדעת רבי יהודה דאמר שוכר כשומר שכר, לכן כך כתבנו. ומה שאמרה הברייתא שלשה עשר אבות נזיקין אין הכוונה שכל השלשה עשר מחולקין בדיניהן, כי הרי בין אם שוכר דינו כשומר שכר ובין אם דינו כשומר חינם, יוצא שאין כאן שלשה עשר חילוקי דינים בין האבות אלא רק שתים עשרה. תוס'. ודין השומרים נתפרש בתורה, ראה ברש"י ובבבא מציעא צד ב. והיות ששומר חינם פטור מן הכל [חוץ מן הפשיעה], ושואל חייב על הכל [חוץ ממיתה מחמת מלאכה], ונושא שכר חייב על חלק מהדברים, שבגניבה ואבידה חייב ובאונסין פטור. לפיכך סידרם התנא בסדר כזה ולא כסדר שכתובים בתורה. תוס'.

^[36] שמין אותו כאילו הוא עבד הנמכר בשוק, כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה וכך יתן לו. [וראה לקמן בפרק החובל בביאור החמישה דברים, והיכן כתובים בתורה].

^[37] כיצד מודדין זאת? כגון אם קצץ את ידו, אומדין כמה אדם כיוצא בו, שעומדין לקצוץ את ידו בחרב בפקודת המלך, יתן כדי שיקצצו לו בסם ולא יחוש בצער הקציצה, סכום זה ישלם לנחבל.

^[38] אם קטע ידו הרי שילם לו כבר על חסרון היד ועל שאינו יכול לשוב יותר למלאכתו, אך מכל מקום יכול להיות שומר קישואים, לכן ישלם לו על בטלתו מלהיות שומר קישואים. ואם לא קטע לו אבר, משלם לו לפי מלאכתו [ראה בשו"ע סימן ת"כ סעיף י"ז ובסמ"ע]. ולגבי חובת הריפוי נחלקו רבותינו הראשונים והאחרונים, האם חובת הריפוי היא תשלום ממון כמו שבת, או שהיא חובה לרפאות את הנחבל. והרמב"ן בפירושו על התורה על דברי הכתוב "רק שבתו יתן ורפא ירפא" [פרשת משפטים] דייק מהשינוי בלשון התורה בין חיוב תשלום השבת, שאמרה תורה "שבתו יתן", ובין חיוב הריפוי שאמרה תורה "רפא ירפא", ולא אמרה "רפואתו יתן", שחיוב ריפוי אינו תשלום ממון גרידא, אלא חיוב רפואה. ולכן, אם יסרב הנחבל להתרפא אך ידרוש מהחובל את הממון המגיע עבור רפואתו, פטור החובל מלשלם לו, אלא אם כן יתרפא הנחבל בממון זה. ודנו בדבר בהרחבה רבותינו האחרונים, ועיין בקובץ שיעורים למסכת גיטין בפרק ראשון לגבי השאלה למי שייך דמי הריפוי של עבד, לאדון או לעבד, ובחזון איש חושן משפט סימן ו. ובספר "חמדת הימים" להגרי"מ פרצוביץ הוכיח מזה שהריפוי נמנה כאן בין אבות הנזיקין שהוא חיוב של תשלום ממון. כי אם הוא רק חיוב ריפוי הרי אי אפשר להכלילו בכלל אבות הנזיקין, לפי שהם נמנו בברייתא ביחס לתשלום ממון.

^[39] והכל לפי המבייש והמתבייש [ראה לקמן במשנה ריש החובל, ובגמרא פו א]. והנה אף על גב דכל חמשת תשלומין אלו באים בחבלה אחת, מכל מקום מנאם כחמישה אבות לפי שיכול כל אחד להיות לבדו כדאמרינן בהחובל פה. תוס' רבנו פרץ. והגמרא בהמשך שואלת מהן התולדות של אבות אלו.

^[40] מכאן הוכיחו האחרונים שהחיוב על נזקי ממונו אינו מפאת שלא שמר, אלא מפאת שממונו הזיק. ראה לעיל ב א בהערה 14 שם.

^[41] הגמרא בסמוך מקשה, שארבעת השומרים הם אדם דאזיק שור.

^[42] כמבואר לקמן נג ב. וכתב תוס' רבנו פרץ: אף על גב דבנזקין מיהא מחייב, מכל מקום, עיקר בור דקרא מיירי במיתה. וסברא הוא, דקתני שור דומיא דעיקר בור. ועוד יש לומר, דבלאו הוכחה אתי שפיר דקאמר הכי לתרוצי, דמדחזינן דברייתא דמוסיף אדם דאזיק אדם מדקתני נזק וכו', אם כן, ודאי מתניתין לא מיירי אלא באדם דאזיק שור.

^[43] כתב המהר"ם שלפי תירוץ זה אין צורך בתירוץ הקודם שתנא אדם וכל מילי דאדם, כי משנתנו מדברת באדם דאזיק שור, וזה שלא מונה את השומרים הוא משום דהוי הזק דממילא, וכמבואר בסמוך. והפני יהושע חולק, וראה שם כיצד מבאר.

^[44] כי אם במשנה מדובר באדם דאזיק שור כיון שתני דומיא דבור, אם כן, גם השור הוא דומיא דבור. תורת חיים. וראה במהרש"א ב"מהדורא בתרא", המקשה, שהגמרא יכלה להקשות כן גם לשמואל. ראה שם.

^[45] ראה ברש"י היכן הוזכרו כל האבות בתורה.

^[46] הראשונים מקשים, למה עדים זוממין נחשבים בין המזיקים, והרי כל חיובם הוא רק כאשר "זממו" לעשות, כשעדיין לא הזיקו, ולא כאשר נעשה דבר על פיהם, וכפי שדרשו חכמים מן הכתוב "ועשיתם לו כאשר זמם", ולא "כאשר עשה". ומביאים התוס' בשם ריב"א, שיש מציאות שחייבים גם לאחר שהנזק נעשה, והיינו כשזממו לחייבו ממון, כי היות שאפשר להחזיר את התשלום מהמקבל לנותן, זה נחשב תמיד בגדר "כאשר זמם" ולא נחשב "כאשר עשה". ובאופן כזה שכבר שילם הלה, הרי הם הזיקו לו [וראה בהערות בחברותא על התוס' מה שנתבאר]. ור"י מתרץ, שבממון חייבים עדים זוממים גם כאשר נעשה כבר על פיהם, מקל וחומר, כי עונשין ממון מן הדין.

^[47] ראה ברש"י שנאמר "כסף ישקול כמוהר בתולות", כמוהר בתולים של אונס, דהיינו, חמישים כסף.

^[48] המטמא וכן המדמע והמנסך שהוזכרו אחריו, אינם מפורשים בתורה. ואפילו הכי נחשבים לאבות שבכלל נזק הן, ונזק ממון כתוב בתורה [ויקרא כד] "מכה נפש בהמה שלמה".

^[49] בחידושי ר' שמואל סימן ה' מביא בשם הגרש"ש, שהמערב בשר טריפה בתוך בשר כשר של חברו באופן שנאסר מספק, אינו נחשב למזיק, לפי שהבשר הכשר לא נהפך לאיסור, אלא רק מספק שמא הוא הבשר הטרף אסור לאכלו, וזה לא נחשב מזיק, כי זה איסור על הגברא לאכול את הבשר, ולא שהבשר מצד עצמו נאסר [ראה שערי יושר ש"א פ"ט]. אלא שלפי זה צריך ביאור, למה המדמע הוי מזיק? הרי גם הוא רק עירב תרומה בפירות חולין, והאיסור הוא רק מספק על כל פרי ופרי שמא פרי זה הוא תרומה. ומביא הגר"ש לבאר, שבתוס' [נדה מז א] מתבאר שהאיסור של "מדומע" אינו כתערובת רגילה של איסור והיתר, אלא הוא חלות איסור חדשה של "מדומע", שנאסרת בו כל התערובת בודאי, ולא מצד ספק. ובזה מתיישבת קושיית האור שמח, שלקמן צט ב מתבאר שאם עשה את הבהמה ספק איסור טריפה פטור, ומדוע מדמע חייב. ולפי התוס' ניחא. עוד כתב הגר"ש לבאר, כי צריך לומר שהמדמע כאן מדובר במערב תרומה לחה בחולין לחין. כמו יין חולין ביין של תרומה, כשאין שישים בהיתר. כי אם מדובר בתערובת ביבש, הרי מן התורה בטל ברוב ואיסורו רק מדרבנן, ולא שייך לקרוא אב להיזק שהוא רק איסור מדרבנן [ראה בהערה 51]. ואולם בתערובת לח בלח הרי הוא נחשב למזיק. ומביא הגר"ש משל על כך בשם רבו הגרש"ש, שהחילוק בין המערב בלח למערב ביבש הוא כמו החילוק בין המניח כוס רעל ליד כוס משקה של חברו, שבזה המשקה עצמו לא התקלקל, וכל החסרון שאיננו יודעים מהי הכוס של הרעל. אבל השופך את הרעל לתוך כוס חברו, בזה החסרון הוא בכך שהמשקה כולו נתקלקל כתוצאה מהעירוב של הרעל, וכולו אינו ראוי לשתיה. וכך גם במערב יין של תרומה ביין של חולין, נתקלקל כל היין לשתיית זרים מחמת התרומה המעורבת בו, ולכן נחשב מזיק מן התורה. ראה שם.

^[50] רש"י מביא שבגמרא במסכת גיטין נב ב מפרש אמאי לא נפטר מטעם קים ליה בדרבה מיניה. ואמנם העירו האחרונים, ששם מתבאר שהטעם הוא שבשעה שהגביהו על מנת לנסכו כבר נתחייב מטעם גזלן. ואם כן, חיובו הוא מטעם גזלן, ולמה הוי אב נפרד? וראה על כך בשיעורי ר' שמואל.

^[51] כך פירש רש"י. ומוסיף רש"י שאין לומר שהכוונה היא, שעירב יין נסך ביין כשר, דכהאי גוונא לא חיסרו מידי, דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו. נתבאר במשנה שהמטמא ומדמע ומנסך במזיד, חייב. ונתקשו האחרונים, שבמסכת גיטין שם נחלקו רב ושמואל בפירוש המנסך, ושמואל סובר שהכוונה היא ל"מערב", וגם רב המפרש שהכוונה היא למנסך ממש, טעמו הוא שאם לא כן הוי מדמע. אבל לא מהטעם שכתב רש"י. ועוד צריך ביאור, מה לו לרש"י להיכנס למחלוקת האמוראים ולדחות את דברי שמואל. ומתרץ הפני יהושע, שהגמרא שם מתרצת לשמואל שאין זה בכלל מדמע, משום דקנסא הוא ומקנסא לא ילפינן, וביאר רש"י שם, שזה קנס כי היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק. ראה שם. ולפי זה יוצא, שדברי שמואל הם רק אם אמרינן "היזק שאינו ניכר אין שמיה היזק". אבל למאן דאמר שמיה היזק, הרי בהכרח שמנסך הוא מנסך ממש, שהרי לשיטתו אי אפשר לתרץ דקנסא הוא, כי לשיטתו הוא ממון. והנה אם נתבאר כאן שזה נקרא אב, הרי ודאי שהחיוב הוא מן הדין ולא רק מדרבנן, כי אם היה החיוב רק מדרבנן זה לא היה נקרא אב, ולכן צריך לומר שזה אליבא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק, ולכן פירש רש"י שמדובר באופן שמנסך ממש. [וראה שם שמעיר ממה שהגמרא לקמן ה א אמרה לימא קסבר רבי חייא היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק]. ויש שכתבו ליישב, ששלטי הגיבורים הקשה עוד על רש"י, שבגמרא [ע"ז עד א] מסקינן דיין נסך שנתערב ביין אסור למוכרו. וכתבו לבאר שאיסור זה הוא רק מדרבנן ולכן שם בגיטין לענין נזיקין שפיר פירש שמואל שיש לחייבו, אבל כאן לענין להקרא אב זה דוקא אם מזיקו מן התורה. ומה שכתב "כיון שיכול למוכרו", הכוונה היא שמן התורה יכול למוכרו, ולכן אי אפשר כאן לפרש בנתערב, אלא במנסך ממש. [ראה בפנים מאירות, וכן מיישב בארוכה בחידושי ר' שמואל סימן ה' ראה שם. ואולם החתם סופר פליג, וסובר שגם אם אוסרו באיסור דרבנן יכול הוא להחשב אב, דהוא בכלל נזק].

^[52] בפשטות נראה, שגדר תשלום ממון הוא תשלום שהתורה חייבה להשלים את מה שחיסר לחברו [וההתחייבות הזאת חלה מיד בשעת מעשה. אבל בקנס, חל חיוב הקנס רק בשעה שבית הדין מחייב אותו]. ואולם אין הדברים ברורים, וכפי שמוכח בהמשך, שהגמרא מקשה שעדים זוממין הוי ממון. וראה שם בהערה 1 מה שביארנו בשם אילת השחר וברכת אברהם.

^[53] הרמב"ם בהלכות חובל פ"ה ה"ו כתב שנזק וצער אינו משלם על פי עצמו, והיינו דהוי קנס ולא ממון. ומקשה המגיד משנה מסוגיין, האומרת שרב אושעיא בקנסא לא קמיירי, והרי הוא מונה גם את הנזק והצער. והאחרונים האריכו בביאור שיטת הרמב"ם, ראה שם בספר המפתח, ובשיעורי ר' שמואל.

^[54] מה שנקטה הגמרא "והשואל" הוא לאו דוקא, דהא לא משכחת ביה דנפטר לא בטוען טענת גנב ולא בטוען טענת גזלן, שהרי הוא חייב בכולו. רש"י. וראה עוד ברשב"א.

הכא נמי [כאן גם כן] תני [שנה]: אדם שמירת גופו עליו.

א על מחלוקת רב ושמואל בפירוש "מבעה" שבמשנה מתקיף לה [מקשה על כך] רב מרי: אם מפרשים "מבעה" רק לפי הדמיון הלשוני, ואימא [ואמור]: מבעה זה המים הנזקים הנגרמים מחמת מים הזורמים או נשפכים, כדכתיב [כמו שנאמר] "כקדוח אש המסים מים תבעה אש" (ישעיה סד,א)! ומשיבים: מי כתיב [האם נאמר] בפסוק "מים נבעו"? "תבעה אש" כתיב [נאמר], כלומר, לא המים הם הפועלים באש, אלא האש מבעה את המים.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב זביד בדומה לרב מרי: אם כן, ואימא [ואמור] מבעה זה האש, שהרי הסברנו דכי כתיב [שכאשר נאמר] "תבעה" — באש הוא דכתיב [שנאמר]! ומשיבים: דבר זה אינו אפשרי לפי המשנה, כי אי הכי [אם כך], מאי [מה פירוש] "המבעה וההבער" הכתובים זה עם זה במשנתנו, שמכאן משמע שהמבעה אינו הבער? וכי תימא [ואם תאמר] פרושי קמפרש [מפרש התנא במשנתנו] את הדברים, ש"מבעה" משמעו "הבער" — אי הכי [אם כך], האם יש לשנות "ארבעה אבות נזיקין"? הלוא רק שלשה הוו [הם]!

וכי תימא [ואם תאמר]: תנא [שנה במשנה] שור דאית ביה תרתי [שיש בו שנים] גם שן וגם רגל, והרי הם בסך הכל ארבעה אבות נזיקין יחד עם הבור והאש, מכל מקום עדיין קשה מצד אחר: אי הכי [אם כך] אם מפרשים שמבעה הוא אש, הלוא בהמשך המשנה נאמר לגבי מבעה ושור "לא זה וזה שיש בהן רוח חיים", אש מאי [מה] רוח חיים אית ביה [יש בו]? ותו [ועוד קשה]: מאי [מה פירוש] המשך הדברים שם "לא זה וזה — השור והמבעה — כהרי האש", אם אומרים שהמבעה הוא האש? ולכן אין מקום לפירוש זה.

ב לאחר שביררנו לפי שתי השיטות את מנין אבות הנזיקין שבמשנה, מביאים שיטות אחרות ושונות של מנין אבות הנזיקין. תני [שנה] רב אושעיא: שלשה עשר אבות נזיקין, כלומר שלושה עשר אופנים הם שאדם חייב לשלם בנזיקין, ואלו הם: ארבעה שומרים: שומר חנם שהתרשל ("פשע") בשמירת הדבר שקיבל לשמירתו, והשואל שהדבר ששאל מת או אבד, נושא שכר (שומר שכר, המקבל שכר על השמירה) שחייב באחריותו על גניבה ואבידה וכן השוכר דבר מחבירו לעבוד בו. חמשה סוגי תשלום של אדם שהזיק לחבירו: נזק פחת שגורם לגופו, צער תשלום על הכאב, ודמי ריפוי, שבת דמי ביטול ממלאכה, ובושת אם גרם גם בושת לחבירו בנזק זה. וארבעה אבות דמתניתין [של משנתנו] — הא תליסר [הרי שלושה עשר].

ושואלים: ותנא דידן מאי טעמא לא תני הני [והתנא שלנו, במשנה, מה טעם לא שנה את אלה] ומנה רק ארבעה? בשלמא [נניח] לשיטת שמואל ש"מבעה" זה השן, אפשר לומר שלשיטתו — בנזקי ממון שממונו של אדם הזיק קמיירי [עוסק במשנה], ואילו בנזקי גופו של אדם עצמו שהזיק לא קמיירי [אינו עוסק]. ולכן אין מקום למנות את אלו. אלא לשיטת רב ש"מבעה" הוא האדם, ליתני [שישנה גם את אלה]! ומשיבים: לשיטתו של רב תנא [שנה] במשנה אדם וכלל בו כל מילי [הדברים] שהם נזקים הנגרמים על ידי אדם ולא פירט.

ושואלים: ולר' אושעיא נמי [גם כן] הא תנא ליה [הרי כבר שנה] אדם במשנה! ומשיבים: לשיטתו יש להבחין בין תרי גווני [שני סוגים] של נזקי אדם. ולכן רב אושעיא תנא [שנה] אדם דאזיק [שהזיק] אדם והם הדברים שמנה רב אושעיא, ותנא [ושנה] אדם דאזיק [שהזיק] שור כלומר, הזיק רכוש של אחר, בעלי חיים או חפצים אחרים, ולא לאדם. שהוא מה שהוזכר במשנתנו כ"מבעה".

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מחלק בפרטי המזיקים, שור נמי [גם כן] ליתני תרי גווני [שישנה שני סוגי] שור אפילו בנזקי קרן, באופן זה: ליתני [שישנה] נזק שור דאזיק [שהזיק] שור, וליתני [ושישנה] נזקי שור דאזיק [שהזיק] אדם!

ודוחים: האי מאי [זו מה היא]? כלומר, אין מקום לקושיה זו כלל, שכן בשלמא [נניח] אדם דאזיק [שהזיק] שור — נזק בלבד הוא שמשלם על הזיקו, ואילו אדם דאזיק [שהזיק] אדם — משלם נוסף לזה ארבעה דברים: צער, ריפוי, שבת ובושת. ונמצא שאלו הם שני סוגים שונים של חיובים. אלא שור המזיק, מה לי שור דאזיק [שהזיק] שור, מה לי שור דאזיק [שהזיק] אדם, אידי ואידי [זה וזה] — נזק בלבד הוא שמשלם ולא יותר. ואם כן, אין מקום לחלק ביניהם ולמנותם בנפרד.

ומקשים: אם אומר אתה שרב אושעיא לא הוסיף על האמור במשנה אלא נזקי אדם באדם והא [והרי] שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר, שאף הם בגדר אדם דאזיק [שהזיק] שור הוא, שהרי הזיק חפץ (או שור) ומשלם רק את הנזק בלבד, ובכל זאת קתני [ושנה אותם] רב אושעיא בנפרד!

ומשיבים: יש מקום לחלוקה נוספת, אף בנזקי אדם בשור: תני הזיקא [שנה במשנה היזק] שנעשה בידים כלומר על ידי פעולה, וקתני הזיקא [ושנה והוסיף בברייתא סוגים של היזק] שבאים ממילא (מעצמם) שהרי השומרים משלמים גם על נזקים שנגרמו מעצמם, שלא הם עשו אותם בידים. עד כאן לבירור שיטת רב אושעיא.

ועוד יש רשימה אחרת של אבות נזיקין אותה תני [שנה] ר' חייא ובה נמנו עשרים וארבעה אבות נזיקין, והם: תשלומי כפל שמשלם הגנב שלא הודה מעצמו בגניבה, ותשלומי ארבעה וחמשה שמשלם מי שגנב וטבח (או מכר) שור או שה, וגנב המודה מעצמו בגניבה, וכן גזלן (שודד), ועדים זוממין שהעידו באדם עדות שקר, ומשלמים כפי הסכום שניסו לחייב בו את הנאשם,

והאונס והמפתה, שנותנים חמשים סלעים, ומוציא שם רע על אשתו שנבעלה לאחר בהיותה מאורסת, שנותן מאה סלעים, והמטמא תרומה של חבירו ופוסלה על ידי כך מאכילה, והמדמע (המערב תרומה בחולין) ואוסר בכך את הדבר באכילה למי שאינו כהן, והמנסך יין של חבירו לעבודה זרה, ועל ידי כך אוסר את היין בהנאה. והני תליסר [ואותם שלושה עשר] שמנה רב אושעיא — הא [הרי] עשרים וארבעה בסך הכל.

ושואלים: ור' אושעיא מאי טעמא לא תני הני [מה טעם לא שנה את אלה]? ומשיבים: בממונא [בתשלומי ממון] שאדם משלם כפי הממון שהזיק וחיסר מחבירו קמיירי [הוא עוסק], בקנסא לא קמיירי [בתשלומי קנס אינו עוסק].

ושואלים: גנב וגזלן, דממונא [שתשלום ממון] הוא, ליתני [שישנה אותם] ר' אושעיא, שהרי אף שם משלם רק מה שנטל בלי תוספת קנס! ומשיבים: הא תנא ליה [הרי כבר שנה] שומר חנם והשואל, ששומר חינם הטוען במרמה שהפקדון נגנב ממנו בעוד שהוא עצמו לקחו — חייב לשלם כגנב. ואם כן, הריהו כגנב לענין זה.

ושואלים: ור' חייא נמי [גם כן] הא תנא ליה [הרי כבר שנה] שומר חנם והשואל, ומדוע שנה גם גנב וגזלן שאין בהם חידוש? ומשיבים: שנה אותם משום חילוק אחר שיש ביניהם: תני ממונא דאתא לידיה בהיתירא [שנה דין ממון שבא לידו בהיתר] שהרי מתחילה בא הממון — הפקדון לידי שומרים אלה בהיתר גמור, אף שאחר כך שלחו בו יד וגנבוהו. וקתני ממונא דאתא לידיה באיסורא [ושנה גם כן ממון שבא לידו באיסור] כגון הגנב והגזלן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

here too, teach the mishna: And with regard to man, responsibility for safeguarding his body is incumbent upon him.

§ Rav Mari objects to the Gemara’s initial suggestion that the dispute between Rav and Shmuel with regard to the meaning of Maveh is based on biblical terms with similar etymology. He suggests: But why not say that Maveh, this is the primary category of damage caused by water, as it is written: “As when fire ignites brushwood; fire boils [tiveh] water” (Isaiah 64:1). The terms tiveh and maveh share a common root, and the reference is to water. The Gemara rejects this: Is it written in the verse: Water boils [nivu] from fire, with water, a plural noun in Hebrew, the subject of the intransitive plural verb, nivu? No, “fire boils [tiveh] water” is written, and since tiveh is a transitive singular verb, the subject is fire, which is a singular noun. Therefore, no proof can be adduced from this verse that Maveh refers to an action performed with water.

Rav Zevid objects to the Gemara’s initial suggestion that the dispute between Rav and Shmuel with regard to the meaning of Maveh is based on biblical terms with similar etymology. He suggests: But why not say that Maveh, this is the primary category of Fire, as when the term “tiveh” is written in the verse cited by Rav Mari, it is written with regard to Fire. The Gemara rejects this: If so, what is the meaning when the mishna enumerates the primary categories of damage: The category of Maveh and the category of Fire, indicating that they are two distinct categories? And if you would say that these are not two distinct categories but rather the mishna is explaining the meaning of Maveh, if so, why does the mishna say: There are four primary categories of damage? There are only three.

And if you would say that Maveh is Fire, and there are four categories in the mishna, as the mishna teaches the primary category of Ox, in which there are two primary categories of damage, Eating and Trampling, the mishna remains difficult. If it is so that Maveh in the mishna is referring to Fire, what is the meaning of that which the mishna states with regard to the common denominator of Maveh and Ox: And the defining characteristics of this category of Ox and that category of Maveh, in which there is a living spirit, are not similar to the defining characteristic of the next category in the mishna, in which there is no living spirit. Accordingly, how can Maveh mean Fire; what living spirit is there in Fire? And furthermore, if Maveh is Fire, what is the meaning of the next phrase in the mishna: They are not similar to the defining characteristic of the category of Fire, in which there is no living spirit. Clearly, Maveh is not Fire.

§ Contrary to the mishna, where four primary categories of damage were enumerated, Rabbi Oshaya taught (Tosefta 9:1) that there are thirteen primary categories of damage. The thirteen categories consist of four bailees, five types of indemnity, and the four primary categories listed in the mishna. The four bailees are: The unpaid bailee, who is liable for damage caused by his negligence; and the borrower, who is liable for all damage; the paid bailee, and the renter, who is liable if the object is lost or stolen. The five types of indemnity one is liable to pay for injuring another person are: Damage, i.e., the decrease in the injured party’s value; pain; and medical costs; loss of livelihood; and humiliation that the injured party suffered from the assault. And with the four primary categories enumerated in the mishna, that is a total of thirteen.

The Gemara asks: And what is the reason the tanna of our mishna does not teach these nine categories and enumerates only four? Granted, according to the opinion of Shmuel, who says that Maveh is Eating, it is with regard to the categories of damage caused by one’s property that the tanna of the mishna speaks. With regard to categories of damage caused by one’s body, the tanna of the mishna does not speak, and the additional categories of Rabbi Oshaya are damage caused by one’s body. But according to the opinion of Rav, who says that Maveh is Man, let the tanna of the mishna teach these nine categories as well. The Gemara answers: According to Rav, the mishna teaches the primary category of Man, and included in that category are all matters of damage that are caused by man, among them the categories added by Rabbi Oshaya.

The Gemara asks: And according to Rabbi Oshaya too, doesn’t the mishna teach the primary category of Man? Why then did he enumerate the four bailees and the five types of indemnity? The Gemara answers: In his enumeration, Rabbi Oshaya distinguishes between two types of damage caused by a man: He teaches cases involving a man who injures another person, and he teaches the primary category of Maveh, which involves the cases of a man who damages an ox or damages other property belonging to another person.

The Gemara asks: If so, with regard to Ox as well, let him teach two categories of Ox. Let him teach the case of an ox that damages an ox or other property belonging to another person, and let him teach the case of an ox that injures a person.

The Gemara rejects this suggestion: What is this comparison? Granted, in the case of a man who damages another’s ox or other property, he pays merely for the damage; in the case of a man who injures another person, he pays an additional four types of indemnity payments: Pain, medical costs, loss of livelihood, and humiliation. But with regard to damage caused by an ox, what difference is there to me if it is an ox that damages an ox or other property belonging to another person and what difference is there to me if it is an ox that injures a person? In both this case and that case the owner of the ox pays merely for the damage. Therefore, unlike a case where a person causes the damage, there is no reason to distinguish between cases where an ox causes damage based on the victim of that damage.

With regard to the assertion that Rabbi Oshaya added only cases involving a man who injures another person, the Gemara asks: But aren’t there the categories of the unpaid bailee and the borrower, the paid bailee and the renter, which are categories that describe a man who damages another’s ox or other property, as the cases referred to by Rabbi Oshaya are those where the bailee fails to return the deposit that he was entrusted to safeguard? And yet Rabbi Oshaya teaches each type of bailee as distinct categories and does not include them under the rubric of Man, one of the four categories enumerated in the mishna.

The Gemara answers that the reason why Rabbi Oshaya enumerates Man separately from the bailees is that he teaches one category, Man, referring to damage that is engendered by direct action, e.g., the five types of indemnity payments, and he teaches the four bailees, referring to damage that occurs on its own, e.g., failure of the four bailees to safeguard the deposit.

The Gemara cites a third listing of primary categories of damage. Rabbi Ḥiyya teaches that there are twenty-four primary categories of damage: Payment of double the principal, paid by a thief who is apprehended and convicted based on the testimony of witnesses and who does not admit his crime; and payment of four or five times the principal, paid by a thief who steals an ox or sheep, respectively, and then slaughters or sells it; and payment of the principal, by a thief who admits his crime; and a robber, who steals openly and by force or threat of violence; and conspiring witnesses who pay the individual against whom they falsely testified with regard to a sum that they conspired to cause him to lose.

And the rapist, and the seducer, who seduces an unmarried young woman, who pay a fine of fifty sela; and the defamer, i.e., one who defames his wife by claiming falsely in court that he discovered that she was not a virgin when he consummated the marriage and alleges that she engaged in intercourse with another man while betrothed, who pays a fine of one hundred sela; and one who causes another’s teruma to become ritually impure, rendering it prohibited to partake of that teruma; and one who mixes teruma with another’s non-sacred food, rendering it prohibited for any non-priest to partake of it; and one who pours another’s wine as a libation for idolatry. When one combines the eleven categories enumerated by Rabbi Ḥiyya and these thirteen categories enumerated by Rabbi Oshaya, this totals twenty-four principal categories of damage.

The Gemara asks: And as for Rabbi Oshaya, what is the reason that he did not teach these eleven additional categories? The Gemara answers: It is with regard to cases where one is liable to pay monetary restitution that Rabbi Oshaya speaks. With regard to cases where one is liable to pay a fine, Rabbi Oshaya does not speak.

The Gemara asks: What of the cases of a thief and a robber, which are cases where one is liable to pay monetary restitution? Let Rabbi Oshaya also teach those cases and include them in his list. The Gemara answers: Doesn’t he teach those cases, as he enumerates in his list the unpaid bailee and the borrower? An unpaid bailee who takes a false oath that the deposit was stolen, when in fact it remained in his possession, is liable to pay restitution like a thief.

The Gemara asks: And as for Rabbi Ḥiyya too, doesn’t he teach those cases; as he enumerates in his list the unpaid bailee and the borrower? Why does Rabbi Ḥiyya list them separately? The Gemara answers: Rabbi Ḥiyya makes a distinction between different types of theft: He teaches cases of theft with regard to property that came into one’s possession in a permitted manner, e.g., an unpaid bailee who was entrusted with a deposit and later misappropriated it, and he teaches cases of theft with regard to property that came into one’s possession in a prohibited manner, e.g., the actions of a thief and a robber.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואתקיף רב מרי ואימא מבעה זה מים כדכתיב מים תבעה אש. ודחי ליה מי כתיב מים נבעו תבעה אש [כתיב] כלומר תבעה מלאכת אש היא. ואקשי אי הכי אימא מבעה זה האש ונדחת ולא עמדה.

תני רב הושעיא י"ג אבות נזיקין שומר חנם ושואל כו' בשלמא לשמואל דאמר מבעה זה השן אמר לך מתני' בנזקי ממונו מיירי בנזקי גופו לא מיירי אלא לרב דמפרש מבעה זה אדם הוה ליה למתני הני י"ג במתני'. ומפריק רב תנא מבעה שהוא אדם וכלל בו כל נזקי אדם ורב הושעיא תנא במתני' אדם דאזיק שור בידים דהוא משלם נזק והדר תנא אדם דאזיק אדם דמשלם ד' דברים והזיקה (דשור) [אדם דאזיק שור] דממילא.

תני ר' חייא כ"ד אבות נזיקין תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וגנב וגזלן וכו' פי' המדמע מערב תרומה וכיוצא בה בחולין.

הא דאקשי: אימא מבעה זה המים. לאו למימרא שיתחייב בנזקי המים דמים לא כתיבי בקרא וליכא למימר דנפקא ליה מושלח ונימא ושלח זה המים דכתיב ושולח מים על פני חוצות דקרא בנזקי בהמתן קמיירי דכתיב ושלח את בעירו ותדע לך דאי לא כי אקשינן לעיל ולכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער דמשמע רגלו ומשמע שן וכו' דהי מינייהו מפקת לימא אי לא כתב ובער ה"א ושלח זה המים ועוד ה"ד אי דאשקיל עליה בדקא דמי' אי בכח ראשון כחו הוא ואי בכח שני גרמא בעלמא הוא אלא הכי קשיא ליה האי לישנא דתנא אינו ברור לא לאדם לשן דאף למים ולאש יש לספקו והיה לו לשנות לשון מבורר לשן או לאדם וי"א דבדוקא נקטי' ומים ושן ורגל כולהו נפקא להו לתנא מלשון ושלח דאי כתב רחמנא ושלח תלתיהון אתיין דהי מינייהו מפקת ליה והשתא נמי דכתיב ובער נימא דנפקי לה שן מובער ורגל ומים מושלח ואי משום דכח שני אינו אלא גרמא הו"א דקים ליה לתנא דגרמא כזו חייבה תורה ומ"מ כיון דאמינה דא"א דמבעה דמתני' זה המים שוב אין לנו לקיים דכח שני דגרמא הוא.

והא דקאמר: וכי תימא תנא שור דאית ביה תרתי. כלומר דהיינו רגל ושן אבל קרן שיירה וכשמואל דאמר דבמועדין מתחלתן קמיירי וע"כ נקיט לה כשמואל דאי כרב חמשה הוו.

הא תליסר. ודיניהן שנים עשר דהא שוכר היינו או כנושא שכר או כשומר חנם כדאיתא בפרק השואל (צג, א) ואמרי ד' שומרין ודיניהן ג'.

גנב וגזלן דממונא הוא ליתני הא תנא ליה שומר חנם והשואל. כלומר דשומר חנם שטוען טענת גנב א"נ טוען טענת גזלן ונמצא שהוא גנבה ושואל כדי נקטיה אלא משום גררא דשומר חנם דתני להו בהדדי ד' שומרים שומר חנם השואל וא"נ י"ל דלאו אשואל דקרא קאי אלא ש"ח ששלח בה יד ושואל שלא מדעת הוי גזלן.

הרבה אבות נזיקין הוזכרו באדם מלבד אדם שהזיק ממון על הדרך שהזכרנו במשנה שכלם דינם לשלם ממיטב והם ארבעה שומרים כמו שיתבאר ענינם וכן חמשה דברים שבחובל את חברו ותשלומי כפל בגנב שלא הודה ותשלומי ארבעה וחמשה בגנב שלא הודה גם כן וגנב שהודה שאין בו אלא חיוב קרן וכן גזלן ועדות מוזם ואונס ומפתה ומוציא שם רע ומטמא ומדמע ומנסך ומסור וכהן המפגל בשחיטתו קרבן הבעלים לשחטו שלא לשמו כגון שהוא עולה ושחטו לשם שלמים שאינו עולה לבעליו ויש מפרשים בו ששחטו במחשבת חוץ לזמנו שאע"פ שיש בו לאו ואין אדם לוקה ומשלם הרי אינו לוקה אלא על אכילתו אבל לא מצד המחשבה שהרי אין בו מעשה וכלם יתבאר ענינם איש על מקומו:

והמנסך כתב המורה ליכא. למימר שעירבו ביין נסך דלא קא חסרי' ולא מידי דהא מזבין ליה כוליה בר מדמי יין נסך. ואינו נראה לי דמדמע נמי מזבן לכהנים. אלא פסידא הוא דכהנים מזלזלי וזבני ה"נ עכו"ם מזלזלי וזבני ובפ' הניזקין פליגי ביה רב ושמואל. דרב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב והתם מפרש טעמייהו:

ואימא מבעה זה מים. י"מ דלאו למימר שיתחייב בנזקי המים אלא הכי קשיא ליה האי לישנא דתנא אינו ברור לא אדם ולא שן דאף למים ולאש יש לספקן והיה לו לשנות לשון מבורר לשן או לאדם. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב מהר"י כהן צדק ז"ל וז"ל ותימה לרב מרי ולרב זביד דאמר מבעה זה האש וכי לא ידע מתניתין דקאמר לא זה וזה שיש בהן רוח חיים ועוד אם כן חמשה אבות הוה דלא מצי לאוקמי ושלח אמים לחודיה דהא כתיב בעירו. וי"ל דהכי פריך מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי אם כן למה תפס תנא דמתניתין אותו לשון דאיכא למיטעי דאימא מבעה זה מים ומשני ליכא למיטעי במים דמי כתיב ונבעו באש ותו ליכא למיטעי דתשובתו בצדו לא זה וזה שיש בהם רוח חיים. ע"כ.

כתבו בתוספות הוי מצי לשנויי מאי לא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו'. ואף על גב דאשכחן מים חיים מכל מקום רוח חיים לא שייך בהו. תוספי הרא"ש ז"ל.

מי כתיב מים נבעו. וא"ת והלא לעיל בין לרב בין לשמואל קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי ודרשינן. וי"ל לעיל אף על גב דלא דייקי קראי מכל מקום הדרשא משמע שפיר אבל הכא אפילו הדרשא לא משתמעא. רבינו פרץ ז"ל.

וכי תימא תנא שור דאית ביה תרתי. כלומר דהיינו רגל ושן אבל קרן שייריה וכדשמואל דאמר דבמועדין מתחילתן קא מיירי ועל כרחך הכי נקט לה דאי כרב חמשה הוו. הרשב"א ז"ל.
ותלמיד רבינו פרץ ז"ל כתב וז"ל דאית ביה תרתי פירוש שן ורגל אבל לא קרן דלא מיירי אלא במועדין מתחילתן. ואף על גב דהשתא קיימי לרב דלית ליה הך סברא מכל מקום כיון שאנו באין לחלק שור למגין שני אבות ולומר דשייר חד כדי לקיים ארבעה אבות דמתניתין אם כן גם רב מורה שנשייר קרן ולא נשייר שן ורגל כדי להשוות שור לאינך אבות לענין מועדים מתחילתן. ע"כ.
וא"ת למה הוצרך התלמוד לדחות מטעם אטו אש מי אית ביה רוח חיים נדחה מטעם אחר דאי מבעה היינו אש ושור היינו רגל ושן תרתי אם כן לא הרי לא היה מיושב בצד אחד דנהי דרגל שדרכו להזיק כל דבר היה לומד מאש שן שאין דרכו להזיק כל דבר לא היה לומד מאש ונמצא דלא הרי היה מיושב בצד אחד ולפיכך לא דחה מטעם זה. וא"ת במשנה למה לא אמר לא הרי האש שדרכו להזיק כל דבר. וי"ל דלשמואל דאמר תנא שור לרגלו לא היה מיושב אפילו על צד אחד דהיינו שן כי למה לא שנה שן בלשון שור ושנה אותו בלשון מבעה דבשלמא הכא דאמרינן תרתי שן ורגל בלשון שור איכא למימר דלא הרי מיושב על צד אחד אבל במתניתין אינו מיושב לא הרי אליבא דשמואל אפילו על צד אחד דמן הראוי יש לשנות כולם בלשון שור ולמה שינה שן בלשון מבעה ולפי שאינו מיושב לא אמרו. ולפי זה מיתרצה הקושיא שהקשינו לעיל דלימא רב יהודה אליבא דשמואל תנא שור לרגלו ולקרנו ואז לא יהיה רגל משוייר. די"ל דכיון ששונה רגל וקרן בלשון שור גם שן היה לו לשנות בלשון שור ולא בלשון מבעה אבל עכשיו ששונה קרן לבדו בלשון שור ושן לבדו בלשון מבעה אינו קשה שכל אחד חשוב בפני עצמו. וגם יש לתרץ כי המשנה עשתה לא הרי אחד מאחד וזה היה אחד משנים ולרב נמי דאמר מבעה זה אדם לא היה יכול לומר לא הרי האש שדרכו להזיק כל דבר כהרי אדם שהרי גם האדם דרכו להזיק כל דבר שהרי הוא מועד לעולם. ע"כ מגליון.

תני רב אושעיא י"ג אבות נזיקין ודיניהם י"ב. דשוכר דינו כנושא שכר כיון דתנא ליה בהדי נושא שכר כמו שפירשו ז"ל דתנא שומר חנם והשואל אף על פי שאין סדרן כך בפרשה. ומשום דשוכר ונושא שכר דומין בדיניהם על כן תני להו בהדי הדדי. ע"כ מהר"י כהן צדק ז"ל.

נזק צער וכו'. אף על גב דבחבלה אחת הן באין מכל מקום תנא להו בחמשה אבות לפי שיכול להיות כל אחד לבדו כדאמרינן בהחובל. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

בנזקי גופו לא קא מיירי. אין להקשות והא לשמואל דלא תני אדם ברישא משום דקתני בסיפא ואם כן בסיפא ליתני לכולהו דאיירי בנזקי גופו. די"ל דוקא ברישא פריך משום דתנא מניינא אבל בסיפא לא תני מניינא דהא דתנא מניינא בסיפא אתולדות דקרן קאי דהא בור ואש דאבות הן לא חזר לשנות בסיפא. עד כאן.

אלא לרב ליתני הני וכו'. וא"ת נימא דרב סבירא ליה דלא תנא תנא דמתניתין אלא הנך אבות דאית להו תולדות אבל הני דרב אושעיא לית להו תולדות. וי"ל דאם היתה כוונתו לשנות כל אותן אבות שיש להם תולדות אם כן למה לא שנה שן וקרן ורגל כל אחד בפני עצמו ולמה תנא שור וכל מילי דשור. ועוד י"ל דלא חשש לשנות אבות שיש להם תולדות שהרי שנה אדם שאין לו תולדה. וכי תימא תולדה דאדם היינו כיחו אם כן ישנה צער ריפוי שבת ובשת דכיחו הוא תולדה של כל אחד מאלו הארבעה אלא ודאי לא חשש לשנות אבות שיש להם תולדות. גליון.
עוד תירצו בגליון אחר דלא משני הכא משום דלא משכחו בשומרי שכר תולדות כגון הלוהו על המשכון עם ההיא דכל האומנין שומרי שכר. עד כאן.

תנא אדם וכל מילי דאדם. פירוש בין אדם דאזיק אדם בין אדם דאזיק שור כדמוכח ואזיל ומכל מקום הא דתנא לא ראי השור כראי מבעה דהיינו אדם לרב לא מיירי אלא באדם דאזיק שור כדמוכח ואזיל דההוא בעי למילף משור כדפירשתי לעיל. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

תנא אדם וכל מידי דאדם. וא"ת יאמר רב תנא אדם דאזיק שור דוקא דהוי דומיא דבור דהוי ממונו שהזיק דנפל שמה שור דחייב בעל הבור בין על מיתת השור ובין על נזקו אבל לא איירי באדם דבמיתת אדם אינו חייב בעל הבור אבל בניזקין חייב כדדרשינן שור ולא אדם. וכי תימא אמאי לא תנא במתניתין שומר חנם והשואל דהוי אדם שהזיק שור דאיכא למימר דלא תני אלא היזיקא דבידים אבל היזיקא דממילא לא תני. וי"ל דאם איתא דלא תני אלא ממונו שהזיק דומיא דבור והיזיקא דבידים אם כן ליתני גנב וגזלן דהוי אדם שהזיק שור והיזיקא דבידים. ומיהו קשה על זה התירוץ דאיכא למימר דלא תני אלא אותן ששמין להם הכלי כמה שוה כשהיא חשובה ומוסיף לו עליו להיות נזק שלם אבל גנב וגזלן אין שמין להם אלא צריך ליתן לו כלי כדמעיקרא כדאמרינן לקמן אם כן הדרא קושיא לדוכתא. גליון.
עוד הקשו תלמידי הר"י על זה התירוץ דנימא דלא רצה לשנות אלא אותן הבאים לעולם בידים וגנב וגזלן לפעמים באים ממילא שחייבים על ידי טענה שטען שנגנב ונגזל. ע"כ כתוב בגליון תוספות.

תנא אדם וכל מילי דאדם. לאו דוקא כל מילי דאם כן מנינא למעוטי מאי אלא כל מילי דאדם דאזיק אדם אבל כל מילי דאדם דאזיק שור לא קתני אלא היזיקא דבידים אבל היזיקא דאתי ממילא כגון שומר חנם והשואל לא קתני. והשתא ניחא דקאמר לקמן כשהזיק חב המזיק לאתויי שומר חנם והשואל אי נמי למעוטי דבקנס לא קא מיירי. ע"כ.

ופירשו תלמידי הר"י וזה לשונם כשהזיק חב המזיק לאתויי וכו'. ומכל מקום המנין במשנה לא איירי בזה. עד כאן.

אי נמי למעוטי וכו'. וקשה אם כן לפי זה תנא דמתניתין ור' אושעיא תרווייהו בקנס לא קא מיירי אם כן מאי קאמר לקמן מניינא דמתניתין למעוטי דר' אושעיא וכו' הוי ליה למימר מניני דמתניתין ודר' אושעיא למעוטי דר' חייא דבקנסא לא מיירי. וי"ל דסוגיא לקמן אליבא דשמואל דלית ליה תנא אדם וכל מילי דאדם ע"כ. תלמידי הר"י וגליון.

תרי גווני אדם. הקשו בתוספות כיון דתני תרי גווני אדם וכו' ותירצו דניחא ליה לכלול כלם בשור וכו' כך אנו מתרצים אליבא דרב. וא"ת לר' אושעיא נמי נימא הכי כמו שכלל בשור שלושה אבות כך יכלול באדם אדם דאזיק שור ואדם דאזיק אדם וכי תימא משום דדיניהם מחולקים דאדם דאזיק שור חייב בנזק ואדם דאזיק אדם חייב בארבעה דברים הכי נמי שן וקרן דיניהם מחולקים דשן פטור ברשות הרבים וקרן חייב ברשות הרבים. וי"ל דבשלמא קרן ושן שהם מוחלקים בתורה בפירוש שנה אותם הכל ביחד ולא חשש להשמיענו שום דרשא אבל אדם דאזיק שור שאינו חייב בארבעה דברים אלא מדרשא ידעינן ליה וכי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו ולא אדם בשור איצטריך לאשמעינן כל אחד בפני עצמו כדי שנדע החילוק שיש ביניהם על ידי דרשא. ועוד י"ל דשן וקרן כיון שבאים משור אחד כלל אותם ביחד ואדם דאזיק שור ואדם דאזיק אדם הם חלוקין בנזוקין. מגליון.

ותנא אדם דאזיק שור. פ"ה דבמתניתין איירי באדם דאזיק שור דומיא דבור דמיירי באדם דאזיק שור דהא כתיב גבי בור שור ולא אדם ואף על גב דבנזקין מיהא מחייב מכל מקום עיקר בור דקרא מיירי במיתה וסברא הוא דקתני שור דומיא דעיקר בור. ועוד י"ל דבלאו הוכחה אתי שפיר דקאמר הכי לתרוצי דמדחזינן בברייתא דמוסיף אדם דאזיק מדקתני נזק וכו' אם כן ודאי מתניתין לא מיירי אלא באדם דאזיק שור. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

אלא שור מה לי שור דאזיק שור. קשה דהרי שור דאזיק אדם שדינו חלוק שמשלם כופר מה שאין כן בשור דאזיק שור ואם כן ליתני תרי גווני שור כיון שדינם חלוק. וי"ל דבקטלא לא קא מיירי. גליון.

ועדים זוממים. תימה מה שייך למיתני עדים זוממים בהדי אבות נזיקין והלא לא עשו שום היזק דאילו שילם כבר על פיהם פטורים דאמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. לכך פירש ריב"א וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

וכן כתב הרב ר' ישעיה ז"ל וז"ל פירש ריב"ם דאפילו שילם ממון וכו'. דהתם כיון שנהרג אין יכול להחזירו לקדמותו אבל בממון אפילו שילם על פיהם לאו מעשה הוא שיכול להחזיר לו ממונו ולהכי קרי ליה לקמן דיבורא דלית ביה מעשה דהא לאו מעשה הוא הואיל ויכול לחזור. ע"כ.

עדים זוממים. ודוקא כשהוזמו ועדיין לא שילם מי שהעידו עליו שאם שילם לא מיחייב דגזרת הכתוב הוא דכתיב לעשות ולא שכבר עשה ואם יודו מעצמן אחר שהעידו שעדות שקר העידו אינן נאמנין ותגמר עדותן כאלו לא הודו ואותו ראובן שהעידו עליו ישלם המאתים זוז דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והם אינן משלמים לו דמודה בקנס פטור למאן דאמר עדים זוממים קנסא הוא ולמאן דאמר ממונא הוא משלמין הם לו מאתיים זוז והוא אינו משלם כלום. רבי יהונתן ז"ל.

הא קתני ליה שומר חנם והשואל. פירש רש"י ז"ל השואל לאו דוקא וכו'. אי נמי י"ל דלאו שואל דקרא קאמר אלא שומר חנם ששלח בה יד ושואל שלא מדעת גזלן הוי. הרשב"א ז"ל.

תוספות בד"ה ואימא מבעה זה מים פי' כיון דקרא לא דייקי כו' עכ"ל אבל לענין מים דייק ליה לישנא דמבעה דמתני' כמ"ש התוספות לקמן ואי הוה דייקי קרא נמי כרב וכשמואל ודאי דלא הוה תיקשי ליה ואימא מבעה זה מים כיון דבקרא בעירה כתיב לא הוה מוקמינן ליה אלא אי בשן אי ברגל וכן מ"ש התוספות בד"ה מי כתיב מים נבעו וא"ת כי כתיב נמי נבעו לא מתוקמא מתני' במים דמי קתני נבעה כו' והוה מוקמינן ליה בשן אע"ג דלא קתני נבעה היינו מהאי טעמא כיון דבקרא בעירה כתיב ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ומנסך יין לעבודת כוכבים כו' ליכא למימר שנסכו בי"נ שזרק בו דלא קמחסריה כו' עכ"ל צ"ע לפירושו דהא איכא מאן דמפרש לה מערב ומ"ד נמי מנסך ממש היינו משום דאל"כ היינו מדמע ויש ליישב בדוחק דה"ק דלא קחסרי' ממש אלא דצריך למוכרו יותר בזול לעובד כוכבים וא"כ היינו מדמע ודו"ק:

בגמרא תנא אדם וכל מילי דאדם וכו' תרי גווני אדם תנא אדם דאזיק שור ותנא אדם דאזיק אדם נראה דהשתא דקאמר תרי גווני אדם לא איצטריך תו לתירוצא דלעיל דמתני' תנא אדם וכל מילי דאדם אלא דמתני' לא איירי אלא בנזקי אדם בשור דילפינן ליה ממכה בהמה ישלמנה ולא בנזקי אדם באדם דהיינו חובל בחבירו דחייב בה' דברים ואע"ג דלא קתני נמי מתני' שומר חנם והשואל דאיהו נמי אדם דאזיק שור היינו משום דבהזיקא דממילא לא קא מיירי וא"כ לא נצטרך לומר דתנא תנא דמתני' אדם וכל מילי דאדם וק"ל (ועיין במה שאכתוב בדברי התוספות):

ברש"י ד"ה ומנסך וכו' ומנסך את היין ליכא למימר שנסכו ביין נסך שזרק בו וכו'. (ועיין באלפסי בשלטי הגבורים):

בתוס' ד"ה ואימא מבעה זה מים וכו'. וי"ל דאיירי בכה שני וקמ"ל וכו'. ויש להקשות והא איתא בהדיא בפרק הנשרפין דכח שני גרמא בעלמא הוא ופטור ויש ליישב דההיא דהנשרפין אתיא לפי המסקנא דהכא דמבעה אינו אלא אדם או שן אבל מים אינו מאבות נזיקין ולא ילפינן ליה מקרא דושילח אלא שהמקשה דהכא הקשה מנ"ל זה דלמא אימא לך דמבעה זה מים והוי אב מקרא דושילח ואתא קרא לאשמועינן דחייב אפי' בכח שני ולאפוקי מההיה דפרק הנשרפין ומסיק דא"א לומר כן דמי כתיב מים נבעו וכו' וא"כ אתיא שפיר ההיא דהנשרפין וק"ל:

ד"ה תרי גווני אדם וכו'. ויש לומר דניחא ליה לכלול כולם בשור כמו תנא דמתני' יש להקשות א"כ באדם הוי ליה לכלול כולן כמו תנא דמתני' דתנא אדם וכל מילי דאדם ויש ליישב דבשלמא גבי אדם לא שינה כלל מלשון התנא דתנא שלשה עשר נזיקין וכו' וגם תנא ארבע דמתני' דהיינו שור ובור ומבעה והבער כלשון תנא דמתני' שור אבל אי הוה תני בהדיא מה שנכלל בשור היה צריך למיתני בהדיא קרן שן ורגל א"כ הוה משנה לגמרי לשון התנא וק"ל ולמה שכתבתי בגמרא דהשתא דמשני תרי גווני אדם לא איצטריך לתרוצי דתנא אדם וכל מילי דאדם אתי שפיר דתנא דמתני' לא כלל שום דבר בשור וק"ל:

ד"ה ועדים זוממין פירש ריב"א וכו'. נ"ל משום דהוה קשה ליה דמפני מה תנא ליה לעדים זוממין בהדי אבות דנזיקין הא לא דמי להו כלל דהא בעדים זוממין הוה איפכא מכולהו דכשלא עשה ההיזק עדיין הוא חייב ואם כבר נעשה ההיזק הוא פטור דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה לכך פירש ריב"א דאפי' שילם ע"פ עדים זוממין חייבין וכו' וק"ל:

רש"י בד"ה ומנסך כו' יין נסך שבו הס"ד:

בד"ה גנב המודה מעצמו הס"ד:

תוס' בד"ה ואימא כו' וי"ל דאיירי כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה תנא אדם דאזיק כו' שור ולא אדם כו'. משום הא לא אריא דעל נזקי אדם חייב בבור ובקטלא לא קמיירי דמהאי טעמא לא תני תרי גוונא שור דאזיק אדם דמשלם כופר כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה למעוטי מסור וע"ש:

גמרא מי כתיב מים נבעו. נ"ל דר"ל דאז היינו מפרשים דמים מתבעבעים מן האש ושפיר קרי להו מתני' מבעה כפי' התוס' ונ"ל עוד דרב מרי נמי הוה מפרש דאש תבעה את המים ומ"מ שפיר פריך כיון דקרא קאמר שהאש פועלת בעבוע במים א"כ נוכל לקרוא אותם נבעין או מבעין כהתוס' ופרש"י בכאן נראה דחוק:

רש"י ד"ה צער ע"י סם דל"ל צער כולי האי. (ולקמן פה) ד"ה בין סם פי' דאין שם צער כלל ועמש"כ שם:

רש"י ד"ה תנא אדם דאזיק שור ובור לא מיירי בנזקי אדם דרחמנא פטרי' כו'. ק"ל חדא דל"פ אלא במת אבל לא בהוזק כדלקמן (כח ב) שנית דבור פטור בכלים ג"כ וברה"ד כ' כלומר נזקי ממון משמע דבא לומר דל"ד שור אלא כל נזקי ממון ולאפוקי אדם לבד:

רש"י ד"ה ומנסך ל"ל שניסכו ביי"נ שזרק בו כו' דהא מזבין ליה כו'. עי' מהרש"א ולי צ"ע דהא פלוגתת ת"ק ורשב"ג היא (בע"ז עד) במשנה ורב עצמו פסק שם ביין ביין כת"ק דאסור וא"כ מדוע לא מפרש דהיינו מערב שוב מצאתי בש"ג שהעיר בזה:

תד"ה מי כתיב. עי' מהרש"א בדבור הקודם אבל מ"מ אפשר לפרש קושיית רב מרי כיון דגם לרב ושמואל לא דייקי קראי יותר הל"ל דמבעה זה מים דלשמואל קשה דבשור נכלל כל מיליה ולרב קשה דהא תני אדם בסיפא כדלעיל:

תד"ה שומר. עי' כה"ד. ול"נ דמעיקרא תני ב' מיני שומרים. א. ש"ח דלא מסרו רק לשמרו. ב. שואל דמסרו למלאכה אח"כ ש"ש שהוא נגד ש"ח וממינו אח"כ שוכר שהוא נגד שואל וממינו:

תד"ה ועדים פי' ריב"א כו'. נ"ל דהוצרכו לזה דאי אמרת דבממון נמי אמרי' ולא כאשר עשה א"כ ע"כ הוא קנסא ואיך יפלגו בזה ר"ע וחכמים ולפ"ז צ"ל עוד דאף אם אי אפשר בחזרה כגון שהלך למדה"י או שאין לו מ"מ מיקרי אפשר בחזרה כשיעשר או כשישוב לביתו ול"ד להרגו דא"א בחזרה בשום ענין אולם עדיין מ"ל במת ולא הניח אחריו מאומה ואולי דגם זה לא מיקרי כאשר עשה דהרי לא על ידם מת ואני מסתפק אם עתה א"א בחזרה אם חייבין ב' תשלומין א' מכאשר זמם. והב' משום דינא דגרמי דאיתא ברמ"א סי' א' ס"ד ולכאורה הנ"ל דלרבא ללישנא דס"ל עד זומם חידוש הוא דמאי חזית כו' (לקמן עב ב) לעולם אין בזוממין תשלומי דגרמי ול"ד למש"כ התוס' שם דלא המנינהו רחמנא לחצאין כמבואר למעיין כי קמבעי לי לאביי ולל"ב דרבא או דאסהידו ביה תרי בחד וכפי פסק הרמ"א ונ"ל דזה תליא בהא אם דינא דגרמי ממונא או קנסא עי' בש"ך סי' שפ"ו בארוכה דאי אמרי' קנסא לא שייך כאן כיון דכבר משלמין מכאשר זמם ולכאורה קשה על תירוץ ר"י הא לא ילפינן מקנסא וי"ל דוקא ממונא מקנסא ל"י אבל קנסא מקנסא שפיר ילפינן וכ"מ להדיא (במכות דף ד ב) וזה לא שייך לפלוגתת רב ושמואל (בגיטין נג) ולהא (דלקמן קיז) דהתם בקנסות דרבנן גם י"ל כי לא ילפינן לעלמא אבל לגופיה ילפינן וכה"ג אמרי' (בבכורות מט) וא"ש אף ללישנא דרבא דחידוש הוא:

ואימא מבעה זה מים. מה שהקשה תו' דהומ"ל מה זו"ז שיש בהם רו"ח היינו לבתר דמסקו דקאי אמיא בתר דנייחא אבל להס"ד דהתוס' דמיירי מכחו של אדם הוה שפיר יש בו רו"ח וק"ל ופשוט:

א"ה לא זו"ז שיש בהם רו"ח אש מה רו"ח אית בי'. צל"ע לשון אי הכי דהא א"נ תני שור לרגלו ומבעה אית בי' תרתי שן ואש נמי ק' מאי זה וזה שיש בהם רו"ח דהא אאש נמי קאי:

ועדים זוממין. הי' ק' להתו' כיון שזממו לעשות ולא עשו עדיין איך יתואר בשם מזיק הלא לא הזיקוהו עדיין במידי ע"כ כ' ריב"א דאפי' שילם ע"פ עדים כו' ומהרמ"ל לא כ' כן ודברי ר"י שבתו' נ"ל דמפרש במס' מכות ה' ב' דלא כפרש"י וס"ל דקראי דמייתי ש"ס התם אמיתה ומלקות וגלות היינו דאין עונשין מן הדין ומינה דבממון דליכא קרא עונשין מה"ד אבל רש"י פי' התם באופן אחר ע"ש וא"כ ליכא קרא דאין עונשין אלא גבי חיוב מיתת ב"ד ומינה ילפי' למלקות וגלות וא"כ ה"ה לממון דאין עונשין וע"ש בחי' ר"ן:

המטמא פרש"י מטמא תרומה והתם מבואר בש"ס דבחולין נמי מיירי ושם בארתי דס"ל דסתמא בתרומה איירי' אך התם ה"ק דאי הוה תני בהדי' מטמא חולין ונדע מזה דלהפסד מועט נמי חששו ולא הוה צריך למתני מדמע ה"א דוקא התם משום דעביד איסורא לגרום טומאה לחולין שבא"י מש"ה תני מדמע אבל לקושטא דמלתא מטמא היינו תרומה כפרש"י בשמעתין ושם כתבתי הכרחים לזה:

מנסך. פרש"י מנסך ממש דאי מערב לא מפסיד מידי ופי' מהרש"א דכוונתו היינו מדמע והק' בש"ג שסביב הרי"ף הא ס"ל יין ביין אוסר כלו כמ"ש להדי' בגטין ובס' פנים מאירות תי' נהי דמדרבנן אוסר כלו מ"מ מן התורה בטל ולא שייך למחשבי' באבות נזיקין דאורי' ודברים אלו תמוהים בעיני מה בכך דמדאורי' שרי' מ"מ השתא דאסרוהו רבנן המערב הזה הזיק לחברו היזק דאורי' וה"ל אב לנזיקין ונפיק מקרא מכה בהמה והנלע"ד דס"ל דתערובות יין ביין נהי דלכתחלה אסור כלו מ"מ אם עבר ומכרו כלו לנכרי חוץ מדמי י"נ שבו חליפיו מותרים וכדעת כל הפוסקים אפי' באי' הנאה דאורי' אלא רש"י פליג וס"ל א"כ מצינו דמים לחב"פ עי' חולין ד' ב' וא"כ באי' דרבנן תערובת יין ביין מודה רש"י דמותר אפי' להמחליף ואה"נ דיש לו דמים לרש"י פי' אם בא אחר ושפכו צריך לשלם לבעלים כיון שאם עבר והחליף דמיו מותרין והשתא ממילא זה שעירב יינו של חברו לא יתכן לומר שהוא אב נזק מן התורה דא"א לאחוז החבל בב' ראשי' שהמערב ישלמנו והשופכו ישלם ונהי דמ"מ מחייב המערב משום שלא יהי' כ"א הולך ומערב י"נ ביינו של חברו ופרש"י בגטין מ"מ בשמעתין דקרי לי' אבות נזיקין לא יתכן לפרש אלא במנסך ממש וכדר' ירמי' אבל אי קשי' אדשמואל דלי"ל דר' ירמי' מה יענה מבריתא דר"ח ולפמ"ש מהרשי"ף שם בגטין דטעמא דשמואל משום דס"ל כמ"ד אין אדם אוסר דש"ש ולא יכול לנסך אם לא שיקנהו תחלה בהגבהה וה"ל הגבהו צורך ניסוך וקלב"מ ע"ש א"כ י"ל ר"ח ס"ל אדם אוסר דש"ש דפלוגתא דתנאי היא ולק"מ אשמואל. ומדברי פ"י דשמעתין למדתי דשמואל מפיק מנסך ומעייל קרן תם ע"ש וצ"ל לדבריו דאע"ג דלא משלם ממיטב מ"מ קרי לי' אב כיון דאית לי' תולדת עי' וק"ל:

ומפגל. פרש"י חטאת לשום שלמים ודלא כפי' במסכת גטין ולכאורה מבואר כן במנחות מ"ט א' מיהו אהש"ס י"ל דלהס"ד דלא ידע דמיירי מאומר מותר וכיון שהכהן ידע הדין איך שייך שוגג וע"כ שהי' סבור שהוא שלמים אבל למסקנא דמוקים לי' התם באומר מותר א"כ שפיר יתפרש כפשוטו ששחט חטאת לשם חטאת ע"מ לאכול חוץ לזמנו ומקומו אלא שאמר מותר הוא לעשות כן וא"כ דברי רש"י דשמעתין צ"ע ובש"מ כ' בשם המאירי דק' הא חייב מלקות על הפגול ואין לוקה ומשלם ותי' דהמלקות הוא על האכילה ולא על המפגל ע"ש וא"כ למ"ד לאשב"מ לוקין עליו דקי"ל בזבחים כ"ט ב' דלדידי' לוקה המחשב בקדשי' א"כ הדק"ל הא אין לוקה ומשלם וא"כ לא ה"ל לש"ס לדחוקי בקדשי' לא מיירי אלא בפלוגתא לא מיירי ונראה דמש"ה פרש"י דמיירי מחטאת לשם שלמים וס"ל דבזבחים כ"ט ב' אמפגל ממש קאי דהתם כתי' לא יחשב אבל לא במחשב חטאת לשם שלמים ובתשובה א' בארתי שכן דעת רמב"ן בהשגותיו למנין המצות. ומ"ש רש"י דאין הקרבן עולה לחובה אע"ג דפסול נמי הוה בחטאת שלא לשמה יפה כ' פ"י דעכ"פ לא מחייב אלא משום שלא עלו לבעלים לשם חובה והזיק להדיוט אבל משום הפסד גבוה לא מחייב דרעהו כתי' והא דלא פרש"י שלמים לשם חטאת וכפי' סוף מס' פסחים י"ל דקשה לי' כיון דכבר תיקנו לשלם שלא יהי' כל א' הולך ומפגל כמבואר במס' גיטין א"כ למה הוצרכו תו לתקן שיטמא הידים משום חשדי כהונה אע"כ בשלמים לשם חטאת נהי דלא עלה לשם חובה כיון שעכ"פ הקרבן כשר ובעלים זכו מה שהביאו דורן לא חייבוהו לשלם ועמ"ש מל"מ בזה פ"ז מחובל ומזיק וע"כ הוצרכו לתקן שיטמא הידים אבל בחטאת לשם שלמים שהקרבן פסול לגמרי חייבו' לשלם עי' וק"ל:

אר"א כולן באבות לשלם ממיטב. לפ"ז לעיל כי קאמר תנא דידן מ"ט לא תני הני הומ"ל דלי"ל תולדת לא קחשיב ויל"ד לע"ל בריש שמעתין אבות מכלל דאיכא תולדת מאי פסקא דלמא לשלם ממיטב קאמר:

תחת נתינה ישלם כסף. משרש"י מכלל דאיכא בושת הק' בש"מ הא מבואר ס"פ הנשרפין דמידי דאתי מכללא לא ניתן לדרוש בגז"ש וי"ל דהכא סמכי' נמי אצירוף גז"ש עיניך מעדים זוממין אע"ג דלא גז"ש גמורה היא כמ"ש תו' מ"מ בצירוף שניהם אתי' לן. מ"ש תו' אעדים זוממין דאם רצו לחייב אחרים ממיטב לא צריך קרא צל"ע הא משכחת דהי' זבורי' דעדים כעדיות דבעל דבר אי משום כאשר זמם הוה סגי בזבוריות דדהו ומשום גז"ש צריכי' לשלם עידיות דנפשי' עי' לקמן בפלוגתא דבשלו הן שמין או בשל עולם:

בגמרא מתקיף לה רב זביד ואימא מבעה זה אש. נראה לפ' בדוחק דאף שרב זביד ידע שפיר דנקט הבער במתני' קס"ד דהבער היינו כי תצא אש מעצמה ומבעה היינו מדליק בידים דכן משמע לשון מבעה במ"ם השימוש ומתרץ בגמרא אם כן מאי המבעה וההבער פי' אמאי נקטינהו בתרתי כיון שדין אחד לשניהם ומקרא א' לשניהם כדאיתא פ' הכונס פתח הכתוב בנזקי גופו וכו' משמע דדא ודא א' הוא ע"ז קאמר וכ"ת דבאמת אחד הם אלא בשור אית ביה תרתי וקאמר א"ה מאי לא הרי וק"ל:

שם תרי גווני שור. כתבו מהר"ם ות"ח נראה שחזר בו הש"ס ממאי דשני לעיל דתנא אדם וכל מילי דאדם אלא דמתניתין איירי רק באדם דאזיק שור ולא איירי באדם דאזיק אדם כלל דומיא דבור כדפירש רש"י דלא איירי בנזקי אדם ע"כ אבל לשון הגמרא לא משמע כן שחזר בו הש"ס ועוד דהמעיין היטב בסוגיא יראה שזה התירוץ אינו מספיק על הקושיא קמייתא דאף שאינו דומה לבור מ"מ תקשי וליתני שהרי נזקי אדם ג"כ אינו דומה לכל הנזקין שכולם נזקי ממונו וזה נזקו גופו ואפ"ה קתני להו לכ"נ דבחנם דחקו דלרב מתרץ שפיר תנא אדם וכל מילי דאדם פי' שהתנא לא חש לחלק מספר הנזקין אלא מספר המזיקין תנא וקאמר הש"ס לרב אושעיא נמי הא תני ליה אדם ומשני תרי גווני אדם פי' דאף דהמשנה לא חש למנין הניזקין מכל מקום משמע דחשיב מספר המזיקין בנזק השוה לכולם דכן לשון המשנה הצד השוה בהן וכו' כשהזיק חב המזיק ואם כן אכתי לא הוי שמעינן אדם דאזיק אדם לכך פירשו לרב אושעיא וע"ז פריך שפיר בגמ' א"ה ליתני תרי גווני שור פי' כיון דאמרת דר' אושעיא חלק ג"כ במנין הניזקין א"כ גם בשור יש לחלק כן וע"כ לא שמעינן לה ג"כ ממתניתין וע"ז משני האי מאי פי' דאף ר"א לא חש לחלק מספר הניזקין אלא אותן שיש ביניהם איזה חילוק הדין אבל כל שאין ביניהם חילוק הדין ודאי שכל הניזקין שווין ולא שייך למנותן בתרתי. ובזה נתיישב ג"כ דלא תקשי לשמואל דקאמר משנתינו לא תני שור וכל מילי דשור אלא מנה שן ורגל בתרתי אף שאין ביניהם חילוק הדין וא"כ קשה למה לא תני ג"כ שור דאזיק אדם. וא"ל דמתניתין לא איירי בנזקי אדם לפי שאינו דומה לבור שזהו דוחק כמ"ש לעיל. ועוד דעכ"פ תקשי לרב אושעיא דתני ג"כ שן ורגל בתרתי וקתני גם כן נזקי אדם וא"כ למה לא נקיט שור דאזיק אדם אבל לפמ"ש א"ש דודאי במנין המזיקין שייך לחלק אף שאין ביניהם חילוק הדין לכך תני שן ורגל בתרתי אבל במנין הניזקין לא חש המשנה לחלק כלל ואף רבי אושעיא לא חש לחלק במנין אלא היכא שיש חילוק הדין וזה ברור ולפ"ז א"ש שלא חזר בו הש"ס ממאי דקאמר תני אדם וכל מילי דאדם שהרי רב נקיט בהדיא לא הרי השור שאינו משלם כופר וע"כ שכיון ג"כ לשור דאזיק אדם וכן פרש"י ותוס' במשנה דנקט שור ברישא אפילו שנזכר בתורה תחילה וע"כ היינו שור דאזיק אדם ודוק ועמ"ש בסמוך בתוס':

בתוספות בד"ה תרי גווני אדם וא"ת כיון דתני וכו' וי"ל דניחא ליה לכלול כולם בשור כמו תנא דמתניתין עכ"ל. והקשה מהר"ם דא"כ למה לא כלל ג"כ באדם כולם כא' כמו תנא דמתני' ונדחק שם בתירוצו וכתב ועי"ל שחזר בו הש"ס ממאי דקאמר תני אדם וכל מילי וכבר כתבתי שגם זה דוחק ולפמ"ש לק"מ וא"ש דודאי בקרן ושן ורגל כיון שהתנא נחית למנין המזיקין ואפ"ה חשיב לרב כל השלשה מיני מזיקין בשור כא' לכך נקט להו רבי אושעיא ג"כ בא' כמו התנא אבל בשור דאזיק אדם שלא חילק התנא כיון שלא נחית כלל למנין הניזקין וא"כ רבי אושעיא דנחית למנין הניזקין היכא שיש חילוק הדין נקיט להו שפיר בתרתי ודו”ק:

בגמרא אי הכי שור נמי ליתני תרי גווני שור וכו' האי מאי בשלמא. אין להקשות שמואל דתני במתניתין וכן רבי אושעיא שן ורגל בתרתי א"כ למה לא נקט רבי אושעיא קרן בפני עצמו דיש לומר ג"כ בתמין ולבסוף מועדין לא קא מיירי ותם גופא לא קתני דס"ל שהוא קנס ובקנסא לא איירי אבל בסמוך לר' חייא דאיירי בקנסא וא"כ אי ס"ל כשמואל וחשיב שן ורגל בתרתי ולא נקט שור וכל מילי דשור אם כן קשה קרן אמאי שיירי' ולדידיה א"א לתרץ בתמין ולבסוף מועדין לא קא מיירי ומכ"ש דתקשי לחשוב תם ומועד בתרתי דהא איהו איירי בכל מיני ניזקין בעולם וא"כ לחשוב ג"כ נזק וחצי נזק וביותר קשה דלקמן דחיק בגמרא לפ' לרבי חייא מניינא למעוטי מאי ולא קאמר דשייר קרן. ויש ליישב דשמואל ס"ל דרב חייא מנה שפיר ג' מיני ניזקין שבשור אבל הני ט' דרבי אושעיא לא חשיב אלא ח' דנושא שכר ושוכר אחד הם וכו' כמ"ש התוספות לעיל די"ג דרבי אושעיא אינו אלא י"ב דהא דקאמר והנך תליסר אינו מדברי ר"ח אלא הש"ס מפרש הכי וק"ל. ועוד נ"ל דלשמואל בלא"ה בצר חדא ממניינא דר"ח דשמואל ס"ל במס' גיטין מנסך היינו מערב וא"כ היינו מדמע ואף שאמרו שם קנסא מקנסא לא ילפינן היינו לענין גוף הדין אבל לענין המנין אינו אלא א' וא"כ אפיק מנסך ועייל קרן לשמואל ותם ומועד כחדא חשיב. ועי"ל דהא דלא נקיט ר"ח קרן תם היינו משום דלא משלם אלא מגופו ולא שייך ביה מיטב. ואפשר שלזה כיוונו התוס' מנסך פליגי בה בהניזקין וכו' והיינו רב ושמואל וא"כ כל א' מפרש לדרבי חייא כוותיה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה וק"ל:

בתוספות בד"ה מנסך וברש"י בד"ה מנסך יין לעכו"ם ובמס' גיטין מפרש וכו' וליכא למימר ביי"נ שזרק בו דהא לא אפסדי' מידי שיכול למכרו חוץ מיי"נ שבו עכ"ל. פי' מהרש"א וא"כ שהוא הפסד מועט היינו מדמע ע"ש אבל מ"מ עדיין הקושיא במקומה עומדת דכיון דפליגי שם רב ושמואל ושמואל ס"ל בהדיא דמנסך היינו מערב ולא חשו לקושיא דהיינו מדמע וא"כ מה לו לרש"י להכניס בפלוגתא ולדחות בידים דברי שמואל אך המעיין שם בסוגיא יראה שדברי רש"י כנים ואמתיים דהתם אמרה שמואל אמתניתין מנסך ומטמא ומדמע בשוגג פטורים במזיד חייבים ומפרש שמואל מנסך היינו מערב ואקשו ליה היינו מדמע ומשני קנסא מקנסא לא ילפינן ופרש"י שם קנס משום דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ע"כ ואלו הם דברי ר' יוחנן שאמר שם דבר תורה אפילו במזיד פטירי דהיזק שא"נ לאו שמיה היזק אלא מדרבנן חייבים במזיד וחזקיה פליג שם עליה דר"י ואמר אדרבא דבר תורה אפי' שוגג חייבים דהיזק שא"נ שמיה היזק וא"כ כאן מוכח דר"ח ס"ל כחזקיה ור"י שהרי תני ר"ח שהם אבות ומילי דרבנן לא שייך לקרותן אבות א"ו דס"ל כחזקיה דהיזק שא"נ שמיה היזק א"כ הוי דינא ולא קנסא וא"כ מוכח שפיר דמנסך לאו היינו מערב דא"כ כיון שהפסד מעט היינו מדמע ותרתי למה לי וליכא לשנויי קנסא מקנסא לא ילפינן דהא ממונא הוי ודו"ק ולפמ"ש נראה דשמואל לית ליה ברייתא דר"ח דלשמואל הנך לא הוי אבות כיון שהם מדרבנן וק"ל:

בד"ה עדים זוממין פי' ריב"א וכו' כוונתו מבואר דאי הוי אמרינן דאין עדים זוממין משלמין אם שילם הנתבע על פיהם אלא דוקא כשלא שילם משלמין לא הוי ס"ד דמקשה בסמוך לומר עדים זוממין ממונא הוא דכיון שלא הזיקו ומשלמין הוי קנס לכך פי' דאף כששילם משלמין ומקשי שפיר ליתני הך דממונא הוא וק"ל:

ה''נ תני אדם שמירת גופו עליו. והאי דקתני ושמירתן עליך אשארא: אימא מבעה זה המים. שאם שופך אדם מימיו לרה''ר ובא אחר ונטנפו כליו חייב השופכן: כקדוח אש המסים. כמו שהאש שורף דבר הנימס כגון זפת ושעוה וכל מיני רבב: מים תבעה אש. וכמים שמבעבעים את האש כשנותנין מים על האש נעשים כמין אבעבועות הרתיחות וסיפא דקרא הכי הוא להודיע שמך לצריך כן תודיע שמך לצריך כשתאבדם מן העולם: מי כתיב מים נבעו. לשון רבים דליהוי משמע דמבעה אמים קאי שהן מבעבעין את האש: תבעה אש כתיב. דמשמע שהאשה מבעבע המים דתבעה לשון יחיד ולשון נקבה: פרושי קא מפרש. המבעה זה ההבער: דאית ביה תרתי. שן ורגל וקרן לא קחשיב דבתמין לא קמיירי: מאי לא זה וזה. דקתני מתני' אשור ומבעה לא זה וזה שיש בהן רוח חיים ואי מבעה היינו אש מי אית בו רוח חיים: אבות. קרי להנך דכתיבן בקרא: שומר חנם. חייב בפשיעה והשואל חייב אפילו באונסין ושוכר ונושא שכר חייבים בגניבה ואבידה וכ''ש בפשיעה וכולהו כתיבי כדתני בפרק השואל בבבא מציעא (דף צד:) פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בשומר שכר שלישית בשואל הלכך אבות נינהו ולקמן בעי מאי נינהו תולדות: נזק. החובל בחבירו נותן לו מה שהוא שוה עכשיו פחות מבתחילה: צער. אומדין כמה אדם העומד ידו ליקצץ ע''י חרב רוצה ליתן כדי שיתקצץ לו ע''י סם דלית ליה צער כולי האי: וריפוי ושבת ובושת. כולהו יליף מקראי בפרק החובל (לקמן דף פה.) וכיון דכתיבי אבות נינהו: כל הנך. דר' אושעיא הוא עצמו מזיק דהנך ד' שומרים הן עצמם הזיקו הואיל ולא שמרו כראוי ובנזקין דאזיק גופו לא קמיירי מתני': אלא לרב. דאמר מבעה זה אדם הואיל ומיירי תנא דמתני' ליתני הני: תנא אדם. מבעה דמתני': תנא אדם דאזיק שור. כלומר נזקי ממון דהא מבעה דומיא דבור קתני ובור לא מיירי בנזקי אדם דרחמנא פטריה לגמרי כדתניא לקמן (דף נג:) שור ולא אדם חמור ולא כלים ואדם דאזיק שור היכא כתיב דקרי ליה אב דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה: בשלמא אדם דאזיק שור כו'. וכיון דלא דמי חיובינהו להדדי תני להו בתרתי: אדם דאזיק אדם. כגון ה' דברים דחובל בחבירו ולקמיה פריך הא ד' שומרין דר' אושעיא אדם דאזיק שור הוא: וקתני. רבי אושעיא: אבות דמתני'. הזיק דבידים ד' שומרין הזיק דממילא: תשלומי כפל. אם המצא תמצא בידו הגנבה: תשלומי ארבעה וחמשה. בטובח ומוכר: וגנב. שמשלם ע''פ עצמו ואינו משלם כפל אלא קרן בלבד וכגון שהודה מעצמו דמודה בקנס פטור כדאמרינן אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים והיינו קנס ואמרינן בפ' מרובה (לקמן דף סד:) פרט למרשיע את עצמו: וגזלן. נמי אב הוא דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה): אונס ומפתה. כתיבי חמשים כסף כתיב באונס (דברים כב) ובמפתה כתיב (שמות כב) כסף ישקל כמוהר הבתולות כמוהר בתולים של אונס דהיינו חמשים כסף: מוציא שם רע. כתיב וענשו אותו מאה כסף (דברים כב): מטמא. תרומה: מדמע. תרומה בחולין: ומנסך. יין לע''ז ובמס' גיטין (דף נב:) מפרש אמאי לא קם ליה בדרבה מיניה. מטמא מדמע ומנסך לא כתיבי בהדיא ואפ''ה הוו אבות שבכלל נזק הן ונזק ממון כתיב בתורה (ויקרא כד) מכה נפש בהמה ישלמנה ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו: ומטמא. שמגיע שרץ בתרומת כהן דאפסדה מיניה: גנב. המודה מעצמו וגזלן דלא משלמי אלא קרן ליתני: תנא ליה שומר חנם והשואל. דהתם נמי שייך גניבה כגון שטען שנגנב הימנו והרי היא בידו ואמרינן בפרק מרובה (לקמן דף סג:) דטוען טענת גנב כגנב וטוען טענת גזלן כגזלן והא דנקט הכא והשואל לאו דוקא דהא לא משכחת ביה דנפטר לא בטוען טענת גנב ולא בטוען טענת גזלן שהרי הוא חייב בכולו: דאתא לידיה בהיתירא. שומר חנם אע''ג דהשתא טוען טענת גנב שנגנב הימנו מיהו מעיקרא כי אתא לידיה בהיתירא אתא לידיה וגנב וגזלן ממונא אתא לידיה באיסורא:

ואימא מבעה זה המים. פי' כיון דקרא לא דייקי לא כמר ולא כמר וא''ת והיכן כתיב מים בתורה וי''ל מושלח וכן הוא אומר (איוב ה) ושולח מים על פני חוצות ואע''ג דשילח בעירה בבהמה איירי מ''מ מים נמי משתמעי מיניה מדאפקיה רחמנא בהמה בלשון ושלח ולעיל דבעי במאי מוקמינן לה לא מצי מוקמינן במים דכי נמי מוקמת במים אית לן לאוקומי במילי דשור מדכתיב בעירה וא''ת והני מים ה''ד אי דמשקיל עליה בדקא דמיא ובכח ראשון כחו הוא ואי בכח שני גרמא בעלמא הוא כדאמרינן בהנשרפין (סנהדרין דף עז:) וי''ל דמיירי בכח שני וקמ''ל דבכח שני נמי חייב א''נ בתר דנחו ולא דמי לבור כגון פותקין ביבותיהן דלקמן (דף ל.) ואע''ג דאתי במה הצד הוה אמינא דאיצטריך לכותבו לחייב כלים דמבור לא הוה שמעינן והוה מצי למיפרך מאי לא זה וזה שיש בהן רוח חיים אלא דבלאו הכי משני שפיר: מי כתיב מים נבעו. וא''ת כי כתיב נמי נבעו לא מיתוקמא מתניתי' במים דמי קתני נבעה כדדייק לעיל (דף ג:) גבי שן וי''ל דלא שייך לאקשויי אלא גבי שן דליתני נבעה שהשן עצמו נבעה דמבעה משמע מגלה [דבר אחר שהיה מכוסה] אבל במים שייך שפיר לישנא דמבעה שהמים רותחים קרויים מבעבעים: שלשה עשר אבות נזיקין. ודיניהם י''ב דשוכר כשומר שכר הוי או כשומר חנם הוי: שומר חנם והשואל. שומר חנם פטור מן הכל חוץ מן הפשיעה שואל חייב בכל חוץ ממתה מחמת מלאכה ונושא שכר חייב במקצת בגניבה ואבידה ופטור באונסין לכך נקט להו בזה הסדר ולא כסדר שנכתב בפרשה: תרי גווני אדם. וא''ת כיון דתני תרי גווני אדם ליתני נמי ג' אבות בשור הקרן והשן והרגל וי''ל דניחא ליה לכלול כולם בשור כמו תנא דמתני': ועדים זוממין. פירש ריב''א דאפילו שילם על פי העדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור''י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק''ו דגבי ממון עונשין מן הדין והא דאמרינן במכות (דף ה:) הרגו אין נהרגים היינו משום דהתם אין עונשין מן הדין: מנסך. פליגי בה בהנזקין (גיטין נב: ושם) חד אמר מנסך ממש וחד אמר מערב:

בבא קמא ד ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד