דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

בבא קמא ד ע"א - טקסט הדף מנוקד

וְלֹא רְאִי הַשֵּׁן שֶׁאֵין כַּוָּונָתוֹ לְהַזִּיק כִּרְאִי הַקֶּרֶן שֶׁכַּוָּונָתוֹ לְהַזִּיק
וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא וּמָה שֵׁן שֶׁאֵין כַּוָּונָתוֹ לְהַזִּיק חַיָּיב קֶרֶן שֶׁכַּוָּונָתוֹ לְהַזִּיק לֹא כׇּל שֶׁכֵּן אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא מִידֵּי דְּהָוֵה אַעֶבֶד וְאָמָה עֶבֶד וְאָמָה לָאו אַף עַל גַּב דְּכַוָּונָתָן לְהַזִּיק אֲפִילּוּ הָכִי פְּטִירִי הָכִי נָמֵי לָא שְׁנָא
אָמַר רַב אָשֵׁי אַטּוּ עֶבֶד וְאָמָה לָאו טַעְמָא רַבָּה אִית בְּהוּ שֶׁמָּא יַקְנִיטֶנּוּ רַבּוֹ וְיֵלֵךְ וְיַדְלִיק גְּדִישׁוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְנִמְצָא זֶה מְחַיֵּיב אֶת רַבּוֹ מֵאָה מָנֶה בְּכׇל יוֹם
אֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי לֹא רְאִי הַקֶּרֶן שֶׁכַּוָּונָתוֹ לְהַזִּיק כִּרְאִי הַשֵּׁן שֶׁאֵין כַּוָּונָתוֹ לְהַזִּיק וְלֹא רְאִי הַשֵּׁן שֶׁיֵּשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ כִּרְאִי הַקֶּרֶן שֶׁאֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ
וְרֶגֶל מַאי שַׁיְּירֵיהּ כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק לְאֵתוֹיֵי רֶגֶל
וְלִיתְנְיֵיהּ בְּהֶדְיָא
אֶלָּא אָמַר רָבָא תְּנָא שׁוֹר לְרַגְלוֹ וּמַבְעֶה לְשִׁינּוֹ וְהָכִי קָאָמַר לֹא רְאִי הָרֶגֶל שֶׁהֶזֵּיקָהּ מָצוּי כִּרְאִי הַשֵּׁן שֶׁאֵין הֶזֵּיקָהּ מָצוּי וְלֹא רְאִי הַשֵּׁן שֶׁיֵּשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ כִּרְאִי הָרֶגֶל שֶׁאֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ
וְקֶרֶן מַאי שַׁיְּירֵיהּ כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק לְאֵתוֹיֵי קֶרֶן
וְלִיתְנְיֵיהּ בְּהֶדְיָא בְּמוּעָדִין מִתְּחִילָּתָן קָמַיְירֵי בְּתַמִּין וּלְבַסּוֹף מוּעָדִין לָא קָמַיְירֵי
וּשְׁמוּאֵל מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב אָמַר לָךְ אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אָדָם הָא קָתָנֵי סֵיפָא שׁוֹר הַמּוּעָד וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהָאָדָם
וְלִיתְנֵי בְּרֵישָׁא בְּנִזְקֵי מָמוֹן קָמַיְירֵי בְּנִזְקֵי גוּפוֹ לָא קָמַיְירֵי
וְרַב נָמֵי הָא קָתָנֵי אָדָם בְּסֵיפָא אָמַר לְךָ רַב הָהוּא לְמֶחְשְׁבֵיהּ בַּהֲדֵי מוּעָדִין הוּא דַּאֲתָא
וּמַאי לֹא הֲרֵי
הָכִי קָאָמַר לֹא רְאִי הַשּׁוֹר שֶׁמְּשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר כִּרְאִי הָאָדָם שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר וְלֹא רְאִי הָאָדָם שֶׁחַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים כִּרְאִי הַשּׁוֹר שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה דְּבָרִים
הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק וְכִי שׁוֹר דַּרְכּוֹ לְהַזִּיק בְּמוּעָד וּמוּעָד דַּרְכּוֹ לְהַזִּיק כֵּיוָן דְּאִיַּיעַד אוֹרְחֵיהּ הוּא
אָדָם דַּרְכּוֹ לְהַזִּיק בְּיָשֵׁן יָשֵׁן דַּרְכּוֹ לְהַזִּיק כֵּיוָן דְּכָיֵיף וּפָשֵׁיט אוֹרְחֵיהּ הוּא
וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ אָדָם שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו הוּא
וּלְטַעְמָ(י)ךְ הָא דְּתָנֵי קַרְנָא אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין וְאָדָם אֶחָד מֵהֶן אָדָם שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו הוּא אֶלָּא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ לְתַנָּא תְּנִי אָדָם שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - א

ומה שאמרה המשנה "ולא הרי המבעה כהרי השור", פירושו: ולא ראי, אינו דומה היזק השן, שהוא חמור, שכן אין כוונתו של השור להזיק, כראי הקרן, הקל, שכוונתו של השור להזיק. ולפיכך, אילו כתבה התורה רק את דין השן, לא היינו יכולים ללמוד את דין הקרן ממנו. [1]

אך הגמרא מקשה שהסברא היא הפוכה, ולפי הסבר זה שאמר רב יהודה, אם לא היה כתוב קרן, הייתי לומדו משן: ולאו קל וחומר הוא? וכי אין הסברות הפוכות? והרי זה לימוד של דבר חמור מן דבר הקל!

שהרי, ומה שן, הקל, שאין כוונתו של השור להזיק, חייב בעל השור לשלם את היזק שורו. קרן, החמור מהשן, שכוונתו להזיק, [2] לא כל שכן שחייב בעל השור לשלם את הנזק? [3]

והגמרא מנסה ליישב את ההסבר לפי רב יהודה:

איצטריך, היה צריך לכתוב את דין היזק הקרן, ולא היינו יכולים ללומדו מדין השן, למרות שהקרן כוונתו להזיק. כי סלקא דעתך אמינא [הייתי מעלה בדעתי לומר] שעל הקרן פטור, מידי דהוה אעבד ואמה, כמו שמצינו בדין עבד ואמה של אדם שהזיקו, שאדונם פטור מלשלם את היזקם. [4]

וממשיכה הגמרא ומבארת את דבריה: עבד ואמה, לאו, אף על גב [האם לא, למרות] דכוונתו להזיק, אפילו הכי פטירי, על אף שהם מזיקים מתוך כוונה להזיק, בכל זאת פטור בעליהם מלשלם את היזקם. הכי נמי, כך גם בקרן, הייתי אומר לא שנא, אינו שונה הדין, ויהיה פטור בעל השור מלשלם על היזק הקרן על אף שכוונת השור הנוגח בקרן היא להזיק. לפיכך היתה התורה צריכה לכתבו. [5]

אך הגמרא דוחה את התירוץ:

אמר רב אשי: אטו, וכי זה שעל היזק שעשו עבד ואמה פטור בעליהם, לאו טעמא רבה אית בהו? - האם אין לכך טעם גדול [מיוחד]? והרי הטעם הוא, שאם תחייב את האדון על נזקי העבד, יש לחוש שמא יקניטנו רבו [שמא אדונו ירגיזו] והעבד - כנקמה - ילך וידליק את גדישו של חברו, כדי לחייב את רבו על תשלום הנזק, וכך יעשה כל פעם, ונמצא עבד זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום. זהו הטעם המיוחד שפטור האדון של העבד והאמה על נזקיהן, ולא מפני שכוונתם להזיק. ואדרבה, הכוונה להזיק היא סיבה לחייב יותר. וחוזרת, אם כן, הקושיא על דברי רב יהודה. [6] ולכן הגמרא מפרשת את הצריכותא של המשנה בדרך הפוכה:

אלא, פריך [הפירכא של המשנה על לימוד קרן ושן זה מזה] הכי [כך היא]: "לא הרי השור כהרי המבעה", פירושו, לא ראי ה"קרן" שכוונתו להזיק, כראי השן שאין כוונתו להזיק. כלומר, לקרן יש חומרה מיוחדת, שכוונתו של השור להזיק, ולשן אין את התכונה החמורה הזו. לפיכך, אילו לא כתבה התורה את דין ה"שן" לא הייתי לומדה מ"קרן".

והמשנה ממשיכה ואומרת את הצריכותא גם להיפך, "ולא הרי המבעה כהרי השור", ופירושו: ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו, כראי הקרן שאין הנאה להזיקו. כלומר, לשן יש תכונה חמורה שיש הנאה להזיקה, ולקרן אין את התכונה החמורה הזו. לפיכך, אילו לא כתבה התורה "קרן", לא הייתי לומדה מ"שן".

אך הגמרא תמהה לפירוש זה: ו"רגל" מאי [מה עשה התנא עמו]? כלומר, ה"רגל", שהוא האב השלישי בשור, היכן הזכירו התנא, האם שייריה?! [וכי התנא שיירו, ולא הזכירו במשנה?!]

והגמרא מיישבת: התנא הזכירו ברמז לקמן במשנה [ט ב], כאשר שנה: "כשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ". [7] וזה מיותר, כי כבר נתפרש דבר זה. אלא, בא התנא לאתויי רגל, לרבות ולהביא את ה"רגל", ללמד שחייב על נזקיה.

הגמרא דוחה את התירוץ: וליתנייה בהדיא, שישנה התנא את הרגל בפירוש, כפי ששנה את הקרן והשן, ולמה מזכיר את הרגל רק ברמז?! [8]

ולכן מפרשת הגמרא את המשנה באופן אחר: אלא, אמר רבא: מה ששנה התנא "שור", אין הכוונה לקרן כפי שפירש רב יהודה, אלא תנא "שור" לרגלו, שור שנקט התנא של משנתנו, הכוונה היא לרגל. ו"מבעה" שנקט הכוונה היא לשינו [לשן]. ובהמשך יבואר היכן מוזכרת הקרן.

הגמרא ממשיכה לבאר לפי זה את הצריכותא:

והכי קאמר, מה שאמר התנא במשנה "לא הרי השור כהרי המבעה", כך אמר: לא ראי הרגל, שהזיקה מצוי, כראי השן שאין הזיקה מצוי. כלומר, לרגל יש חומרה [9] שהזיקה מצוי [שכיח], אבל לשן אין חומרה זו. [10] ולפיכך, אילו לא כתבה התורה "שן" לא הייתי לומדה מ"רגל". [11]

והמשנה ממשיכה את הצריכותא גם להפך: "ולא הרי המבעה כהרי שור", ופירושו: לא ראי השן, שיש הנאה להזיקו, כראי הרגל שאין הנאה להזיקו. כלומר, לשן יש חומרה שיש הנאה להזיקה, ולרגל אין חומרה זו. לפיכך אילו לא כתבה התורה רגל, לא הייתי לומדה משן.

אך הגמרא תמהה גם לפירוש זה:

וקרן מאי [מה עשה עמו התנא]? כלומר, היכן הזכירו התנא, האם תאמר כי שייריה?! [שאכן התנא שיירו ולא הזכירו]?!

הגמרא משיבה שהתנא הזכירו ברמז: התנא שנה לקמן במשנה [ט ב], "כשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק". וזה מיותר, אלא שבא התנא לאתויי קרן, לרבות בזה את הקרן.

אך הגמרא מקשה על התירוץ: ולתנייה לקרן בהדיא, שישנה התנא את הקרן בפירוש, כשם ששנה את הרגל והשן?!

ומתרצת הגמרא: במועדין מתחילתן קמיירי. התנא של משנתנו מדבר [מזכיר] רק אבות שמתחילתם הם מועדים ומשלמים נזק שלם. אבל בתמין ולבסוף מועדין, כמו "קרן", שבתחילה השור הנוגח הוא "תם", המשלם רק חצי נזק, ורק לאחר שלוש נגיחות הוא נעשה למועד, לא קמיירי. בזה התנא לא מדבר. לכן לא הזכירו בפירוש יחד עם שאר האבות, אלא רק ברמז.

ועתה הגמרא חוזרת למה ששאלה לעיל, למה רב לא פירש כשמואל, ושואלת להיפך:

ושמואל, המפרש ש"מבעה" זה השן, מאי טעמא לא אמר כרב, ש"מבעה" זה האדם?

והגמרא משיבה: אמר לך שמואל: אי סלקא דעתך, אם תעלה בדעתך לפרש כדברי רב שמבעה זה אדם, הרי יקשה: הא קתני סיפא, הרי התנא מזכיר את אדם המזיק במשנה שבסוף פרק זה [טו ב], בכלל חמשה ה"מועדין" המשלמים נזק שלם, ומונה שם התנא בין היתר את שור המועד [שור שנגח שלוש פעמים], ושור המזיק ברשות הניזק [אף שור תם אם נגח ברשותו של הניזק, וזה כשיטת רבי טרפון הסובר שאף תם משלם נזק שלם אם נגח ברשות הניזק], והאדם. וכיון ששנה התנא את האדם המזיק בסיפא, בהכרח שמבעה האמור ברישא אינו אדם המזיק.

אך עדיין שואלת הגמרא: אמנם הוזכר האדם בסיפא, אך מכל מקום קשה, וליתני ברישא, שהתנא יזכירו לאדם המזיק כבר ברישא, במנין אבות הנזיקין [וכמו לרב, שהתנא מזכירו ברישא]?

משיבה הגמרא: בנזקי ממון קמיירי, התנא של משנתנו מדבר רק בחיוב על נזקין שממונו של אדם הזיק, [12] אבל בנזקי גופו, שהוא עצמו הזיק, לא קמיירי [אינו מדבר], ולכן לא הזכיר התנא ברישא את אדם המזיק.

וחוזרת הגמרא ושואלת, מה יענה רב לטענת שמואל:

ורב, הסובר ש"מבעה" זה אדם, נמי, מה הוא יענה על טענת שמואל: הא קתני אדם בסיפא, ולכן ודאי ה"מבעה" המוזכר ברישא אין הכוונה לאדם?

ומשיבה הגמרא: ברישא מנה התנא את האדם בין אבות הנזיקין החייבים, ואילו ההוא, מה ששב והזכירו בסיפא, למחשביה בהדי מועדין הוא דאתא. התנא בא להחשיבו בין המועדין, המשלמים נזק שלם מתחילתן. [13] והגמרא שואלת כיצד מתפרשת הצריכותא של המשנה לפי רב:

ומאי "לא הרי השור כהרי המבעה" שאמרה המשנה, לפי רב, שמבעה זה האדם?

והגמרא משיבה: הכי קאמר, כך אמר התנא: אילו לא היה נאמר אדם, לא היינו למדים דינו מן השור, כי לא ראי השור, לא הרי השור שיש בו חומרה, שאם שור מועד הרג אדם, הדין הוא שמשלם בעליו את הכופר, [14] כראי האדם, שאם אדם הרג אדם, הוא אינו משלם את הכופר, אלא אם במזיד הרג הרי הוא נהרג, ואם בשוגג הרג הרי הוא גולה, אך בכל ענין הוא אינו משלם כופר. ואם כן, מצאנו חומרה מיוחדת שיש בדין שור יותר מבדין האדם, שהשור משלם את הכופר, ואילו האדם פטור מן הכופר. [15] ולפיכך, אילו היה נאמר במשנה רק שור המזיק, לא הייתי לומד ממנו את האדם המזיק, כי הרי מצאנו לענין הריגת אדם על ידי שור, שהחמירה התורה בדין בעל השור יותר מדין האדם שהרג אדם. [16]

והמשנה חוזרת ואומרת גם להפך: "ולא ראי המבעה כראי השור". כלומר, אילו לא היה נאמר שור, לא היינו למדים דינו מן האדם, כי "ולא ראי האדם, שחייב בארבעה דברים, כראי השור, שאין בו ארבעה דברים". שאדם החובל בחברו חייב לשלם לניזק תשלום עבור ארבעה דברים: 'צער' [תשלום על הצער], 'ריפוי' [תשלום עבור הוצאות רפואה], 'שבת' [על בטלה מעבודה] ועל ה'בושת'. [17] ואילו שור החובל באדם פטור בעליו מתשלום עבור כל ארבעת הדברים הללו. [18] ואם כן, מצאנו חומרה שיש בדין האדם המזיק יותר מאשר בדין השור. לפיכך, אילו היה נאמר רק אדם המזיק, לא היינו למדים ממנו את דינו של שור המזיק. [19]

והגמרא מקשה לרב, הסובר ששור כולל כל מילי דשור, מהמשך המשנה, שהרי שנינו במשנתנו: הצד השוה שבהן [באבות המזיקין שהוזכרו], שדרכן להזיק. ואם שור שהוזכר במשנה הכוונה היא גם לקרן, קשה, מדוע אמרה המשנה "שדרכן להזיק", וכי שור דרכו להזיק בנגיחת קרן?! [20]

ומתרצת הגמרא: משנתנו מדברת בשור המועד.

אך שואלת הגמרא: וכי שור מועד דרכו להזיק בנגיחה?

ומשיבה הגמרא: אין [אכן] ! כיון דאייעד, אורחיה הוא [כיון שנעשה מועד, מעתה דרכו היא לנגוח]. [21]

וחוזרת הגמרא ומקשה לרב, הסובר שמבעה זה אדם, אם כן, הצד השוה שבהן שדרכן להזיק נאמר גם על האדם. וכי אדם דרכו להזיק?!

ומתרצת הגמרא: המשנה מדברת באדם המזיק כשהוא ישן.

שואלת הגמרא: וכי אדם ישן דרכו להזיק?

ומשיבה הגמרא: אכן, כיון דכייף ופשיט [כופף ופושט] את רגליו תוך כדי שינה, אורחיה הוא, דרכו להזיק בשנתו את הכלים הנמצאים בסמיכות אליו. [22]

וממשיכה הגמרא ומקשה לרב מהמשך המשנה, שהרי שנינו במשנתנו: הצד השוה וכו' ושמירתן עליך. ולשון זה מתאימה רק לגבי נזקי ממונו של אדם, שפירושו, והשמירה שלהם מוטלת עליך. אבל לרב, הסובר שהמשנה כוללת גם את אדם המזיק, הרי אין לשון זו נכונה, שהרי אדם, שמירת גופו עליו הוא [והיה צריך התנא לומר את הלשון "שמירתך עליך", בלשון נוכח]. [23]

ובכדי ליישב את הקושיה, טוענת הגמרא שקושיא זו קשה גם על הברייתא, והיא קשה לכולי עלמא:

ולטעמיך, לפי טעמך, המקשן, שהקשית מלשון המשנה לרב, ורצית להוכיח כשמואל, שמבעה זה השן, הרי גם לדבריך יקשה הא דתני קרנא [הברייתא ששנה קרנא]: ארבעה אבות נזיקין, ואדם אחד מהן. והברייתא מזכירה במפורש את האדם בין ארבעת המזיקין, ואף ברייתא זו מסיימת כמו המשנה: הצד השוה שבהן וכו', ושמירתן עליך. ואם כן יקשה לפי כולם, למה נאמר "ושמירתן עליך"? והרי אדם, שמירת גופו עליו הוא?!

אלא, בהכרח, עלינו ליישב את הברייתא כדאמר ליה רבי אבהו לתנא [למי ששנה את הברייתא הזאת]: תני [יש לך לשנות את הברייתא כך]: אדם, שמירת גופו עליו. ומה שנאמר "ושמירתן עליך", הכוונה היא רק לגבי שאר אבות הנזיקין.

הערות

[1] רש"י לא מבאר מדוע סבר רב יהודה שאין הנאה להזיקה ואין כוונתה להזיק הוי חומרא. והתוס' ביארו, שסבר רב יהודה שאם כוונת הבהמה היא להזיק או שיש לה הנאה מההיזק, אזי קשה יותר לשומרה, והוי כעין אונס. מה שאין כן כשאין הנאה להזיקה ואין כוונתה להזיק, שבקל אפשר לשומרה, ואם לא שמר והזיקה הוי פושע. וראה בהערות בחברותא על התוס', שלפי זה צריך ביאור, מה מקשה הגמרא "ולאו קל וחומר".

[2] מדוע כוונה להזיק, וכן "יש הנאה להזיקה", הוי חומרא: המהר"ם כתב, שהסברא הפשוטה היא, שכוונתו להזיק יתחייב יותר משאין כוונתו להזיק. וכן כשיש הנאה להזיקו יתחייב יותר מכשאין הנאה להזיקו. וכן כתב התפארת שמואל. ועדיין טעון ביאור, מדוע הסברא הפשוטה שיתחייב יותר? ובשיטה מקובצת מביא בשם מהר"י כץ, המפרש כך: ולאו קל וחומר הוא, ומה שן, שאין כוונתו להזיק, ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה לנטורי, [חייב]. קרן, שכוונתו להזיק, לא כל שכן דהוי לי לאסוקי אדעתיה לנטוריה, דכיוון שכוונתו להזיק הוי פושע. עוד מביא השיטה מקובצת: ומהר"י פירש, דהאי דקאמר "ולאו ק"ו", לא קאי אקולא וחומרא דשן וקרן אבעלים, אלא אבהמה, ושפיר פריך. ונראה שכוונתו לומר, כי מה שפירשו לעיל התוס' בסברת ההוה אמינא, סברא זו היא רק כלפי הבעלים, שאכן אם לא שמרו כשאין כוונה להזיק, נחשב הדבר לפשע גדול יותר. ואולם הגמרא מקשה, שיש לחשב את חומרת הדבר כלפי הבהמה המזיקה, וככל שיש לה כוונה להזיק או הנאה מההיזק, היא נחשבת יותר למזיקה, ויש יותר סברא לחייב על היזקה. וראה בהערות בחברותא לביאור התוס' מה שהבאנו בשם הגר"ח מטעלז.

[3] רש"י מוסיף, שהקושיא "ולאו קל וחומר הוא" קשה גם על החלק הראשון של הצריכותא. כי אם קרן, שאין הנאה להזיקה, חייבת, הרי כל שכן שן, שיש הנאה להזיקה, שחייבת. וכן כתב רבינו פרץ, וכן כתב הר"י מיגאש בתשובה [המובאת בשיטה מקובצת], ומפרש, שהגמרא לא פירשה זאת משום "דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזל". ולכאורה היה אפשר ליישב את קושית הגמרא, שהכוונה היא כך: "לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו", שאם היה כתוב רק שן לא היינו יודעים את הקרן, ולפי זה לא קשה מידי. אלא שאין זה לפי לשון המשנה, הנוקטת את המלמד ראשון ולא את הלמד, וכפי שמוכח גם מהמשך המשנה "לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים", הרי שנקטו את המלמדים ראשונה. רש"י. וראה בתוס' לעיל ב א, דיבור המתחיל ולא זה.

[4] כמבואר במשנה להלן [פז א]: העבד ואשה פגיעתן רעה, החובל בהם חייב והן שחבלו באחרים פטורים". רש"י. והתוס' מקשים, אם כן, למה אמרה הגמרא עבד ואמה, ולא עבד ואשה. ולפיכך מפרשים, שהכוונה היא למשנה בידים [פרק ד משנה ז]: "אומרים צדוקים: קובלים אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים: שורי וחמורי שהזיקו חייבין, ועבדי ואמתי שהזיקו פטורין: מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהם מצוות הרי אני חייב בנזקן. עבדי ואמתי, שאיני חייב בהם במצוות, אני חייב בנזקן, עבדי ואמתי שאני חייב בהם מצוות, אינו דין שאהא חייב בנזקן". ואף הטעם שרב אשי אמר, הכוונה היא למבואר במשנה שם, שחכמים אמרו להם: "לא! אם אמרתם בשורי וחמורי שאין בהם דעת, תאמרו בעבדי ובאמתי שיש בהם דעת, שאם אקניטם ילך וידליק גדישו של אחר, ואהא חייב לשלם". והתוס' הקשו, אם ידע את המשנה, ודאי ידע גם את הטעם "שמא יקניטנו", ואם כן, מה אמר להוכיח? וזה קשה רק לשיטת התוס'. אבל לרש"י, שכוונתו היתה למשנה של עבד ואשה שחבלו וכו', לא קשה, לפי שאכן לא ידע את המשנה במסכת ידים. פני יהושע. וראה בחברותא על התוס' מה שפירשנו שם בהערות.

[5] א. צריך ביאור, הרי הם פטורים גם כשלא נתכוונו, ומה הראיה שזה שנתכוונו הוא גורם הפטור? וכן צריך ביאור, וכי לא ידע שהטעם הוא משום שמא יקניטנו המבואר במשנה בידים? אלא, שהגמרא סברה שאם הפטור בכוונתם להזיק הוא רק מדרבנן, מצד "שמא יקניטנו רבו", אזי לא היו פוטרים חכמים כשלא נתכוונו מטעם דשמא נתכוונו, דהוי כתקנה לתקנה. ומזה שפטורים גם כשלא נתכוונו, מוכח שכאשר נתכוונו זה מעיקר הדין, כיון שקשה לשמור עליהם. ורב אשי תירץ, שהכל, גם כשנתכוונו וגם כשלא נתכוונו, היא גזירה אחת של שמא יקניטנו, ואין זה כתקנה לתקנה. תוס'. [לפי פירוש הפני יהושע והקיקיון דיונה, ועוד אחרונים] ובתוס' שאנץ כתב, שהמקשה [המוכיח מעבד ואמה] סבר שודאי הם פטורים מהתורה, ורק הטעם שמא יקניטנו הוא טעמא דקרא. ולכן הוכיח מזה שכוונתם להזיק, ופטורים. ורב אשי דוחה, שאינם פטורים מן התורה, אלא זו היא תקנה דרבנן. וראה בשיטה מקובצת מה שמביא עוד בשם ראשונים לפרש קושית הגמרא. ב. ואף שנתבאר שהקושיא היא גם על שן שיש הנאה להזיקה, ואפשר ללומדה מקרן שאין הנאה להזיקה, וכמו שנתבאר בהערה קודמת, והתירוץ של עבד ואמה לכאורה לא מתרץ על זה, כתב המהר"ם: ויש לומר, דמתורץ ממילא גם טעמא קמא, דכיון דאשכחן דכוונתן להזיק פטורין, הפוך מהסברא הפשוטה, אם כן, הוא הדין נמי ביש הנאה להזיקה, נוכל גם כן לומר שהוא פטור, הפוך מהסברא. והמהדורא בתרא מפרש, שמוכח מזה, שאם אי אפשר לשמור בקל, אינו חייב. ולפי זה גם בהנאה להזיקה, כיון שקשה לשומרו, יהיה פטור. ואפשר לבאר לפי דברי המהר"י [המובא בהערה 2], שמוכח ממנו שמסתכלים על הבעלים, ולא על הבהמה.

[6] הרחבה בדין עבד ואמה שהזיקו א. מדברי הגמרא משמע, שלולי הטעם שמא יקניטנו רבו, היה חייב. ומבואר במאירי, שמן התורה היה חייב, ורבנן פטרוהו. וכן מפרש הפני יהושע בשיטת התוס' שמן התורה היה האדון חייב, ורק מדרבנן פטרוהו. ובפשטות נראה, כי זה שהיה חייב אדם על נזקי עבדו, הוא משום שעבדו נחשב כממונו שהזיק. והקשה הגרנ"ט בשם הגר"א מטעלז, וכן הקשה החזון איש, הרי לקמן [יז ב] כתבו התוס' שלומדים על חיוב שן של חיה ועוף בגזירה שוה "שור שור" משבת, ואילו האדם אינו נכלל ביחד עם "שור דשבת" [כמבואר לקמן נד ב, להנחה הקשתיו, ולא לדבר אחר], ואם כן, גם ללא תקנת חכמים יש לפוטרו על נזקי עבדו, כי מהיכן היינו לומדים לחייבו? [וראה בחידושי הגרי"ז ריש נזקי ממון, המביא מדברי השיטה מקובצת בריש כיצד הרגל, כי אילולי היינו לומדים חיה ועוף בגזירה שוה "שור שור" משבת, היה חייב על חיה ועוף בכל גווני, ולא היה בהם שום פטור שיש באבות נזיקין. ומה שלומדים חיה ועוף בגירה שוה "שור שור" משבת, הוא רק כדי לתת עליהם את שמות אבות הנזיקין לענין דיני הפטור שיש בהם, כגון קרן, לחייב רק חצי נזק, ושן ורגל, כדי לפטור אותם ברשות הרבים. ראה שם שמבאר זאת על פי דרכו. ומכל מקום, לפי זה לא קשה קושית הגרנ"ט, כי לולי תקנת חכמים, היה העבד חייב בכל. אבל בתוס' שם מבואר, שלולי הלימוד היו פטורים, והקושיה היא לשיטת התוס']. ב. עוד הקשו החזון איש והגרנ"ט, שגם אם היה מפורש בתורה שחייבים על נזקי העבד והאמה כמו שאר ממונו המזיק, מכל מקום מבואר בגמרא [להלן מח.] שממעטים מ"כי יכרה איש בור" ולא "כי יכרה שור בור", לפטור על בור שחפר שורו. ומבואר בתוס' שם, שגם על אש אמרינן "ולא שור אש". ופטור על אש שעשה שורו. ואם כן, יש לו להפטר גם על אש עבדו [וזה היה אפשר ליישב בדוחק שחייב על מקום הגחלת, ראה להלן כב א, וראה בברכת אברהם מה שכתב בישוב קושיא זו]. עוד הקשה הגרנ"ט, שיש לאדון להפטר מדין "מסרה לשומר", לפי שמבואר להלן נו ב, שאם מסר אדם את בהמתו לרועה לשמור עליה, נכנס הרועה תחתיו לחיוב נזקים. ויש שיטות שהבעלים נפטרים לגמרי, וגם אם לא שמרה הרועה כראוי, כי מבחינת הבעלים אם מסרה לשומר, נחשב הדבר כמי שנעל בפניה כראוי, ונפרצה ברוח שאינה מצויה. ואם כן, בעבד שהוא בר דעת לשמור עצמו מלהזיק, לא יהיו הבעלים חייבים בנזקיו, כיון שיש להחשיבו כבהמה שמסרה לרועה, שפטור הבעלים על נזקיה. [ובשיעורי ר' שמואל מיישב קושיה זו, שאין הפטור של הבעלים משום שסמכו על כך שהשור שמור בידי הרועה, אלא מפני שהלה קיבל עליו את השמירה, ובזה נפקע מהם חיוב השמירה. ואילו עבד אינו מקבל מבעליו שמירה על עצמו, אלא הוא חייב לשמור על עצמו מצד שהוא אדם, ולכן חיוב השמירה על העבד שלא יזיק כדין חיוב שמירה על כל ממונו שלא יזיק, נשאר אף על הבעלים. והחזון איש כתב, שהמוסר שורו לעבד, שפגיעתו רעה, ודאי מצי הניזק למגבי מבעל השור. וממילא לפי זה לא קשה קושית הגרנ"ט]. ג. והגרנ"ט מתרץ, שאכן גם לולי תקנת חכמים לא היה האדון חייב על נזקי עבדו מצד ממונו שהזיק, לפי שבאמת העבד שהזיק חייב לשלם בעצמו, וכמבואר להלן פז א, שבשעה שישתחרר העבד הוא חייב לשלם, כי חיובי הנזק חלים עליו מדין אדם המזיק, אלא, מכיון שהעבד הוא ממון של האדון, חייב האדון לשלם את החובות שחלו על העבד, והתשלום הוא כפריעת נזקי העבד, ולא מדין נזקי האדון. ומוכיח הגרנ"ט כדבריו מדברי הרמב"ם בפ"א הלכות גניבה ה"ט שכתב: "העבד שגנב פטור מן הכפל, ובעליו פטורים, שאין אדם חייב על נזקי עבדיו אף על פי שהן ממונו, מפני שיש בהן דעת ואינו יכול לשומרן, שאם יכעיסנו רבו ילך וידליק". ולכאורה, אם האדון חייב על נזקי העבד מדין ממונו שהזיק, מדוע יתחייב גם על הכפל, הרי לא הוא גנב אלא ממונו, ואין האדון חייב על גניבת ממונו. אלא מוכח, שהחיוב הוא על העבד, ומכח החיוב שחל עליו חל חיוב על האדון. ולפי זה מיושב כל הקושיות, שאין העבד נחשב כשורו, שצריך לימוד לחייבו, אלא העבד חייב מטעם אדם המזיק. וכן מה שנתמעט "שור אש" אין זה קשור לחיובו העצמי מצד אדם המזיק. וכן הקושיא שיפטר מצד שמסר לשומר לא קשה, כי חיובו של האדון הוא רק מצד חיוב העבד. ואולם הגר"ח בסוף הלכות גזילה הוכיח מדברי הרמב"ם אלו, שגניבה הוי גם כן מעשה נזק, ולכן יש לחייב את האדון על גניבת עבדו, מדין נזקי ממונו. ראה שם. ולפי זה אין ראיה לגרנ"ט [וראה גם באמרי משה סימן מ' אות ה'] וראה בשיעורי ר' שמואל ובאילת השחר. ד. והחזון איש נקט, שודאי מן התורה האדון פטור, "דקים לו דרחמנא פטריה על נזקי עבדו, אלא הכא לענין סברת התורה קאמר". ומביא כדברי הגרנ"ט, שחיובו הוא היות והעבד חייב לשלם, רק אין לו, "וכיון שהאדון הוא הגורם שאין לו, והאדון זוכה בו כמו שזוכה בשאר ממונו, ראוי שיהא [האדון] אחראי בעד נזקיו עד שישתחרר, ויחזור ויפרע ממנו. מכל מקום, פטרתו תורה. והיה רוצה לקבוע שכוונתו להזיק גורם הפטור. ודחי, דבעל בחירה שאני. והא דאמר "שמא יקניטנו", זהו "הפלגת דברים", שאי אפשר לחייב אחרים על נזקי בעל בחירה. וראה כן להדיא גם בדרכי דוד. וראה עוד בחזון איש מה שמוסיף לבאר את הלשון "שמא יקניטנו". ויוצא, שדברי החזון איש הם כדברי הגרנ"ט אלא שהוא סובר שאף מן התורה הוא פטור. [וראה כן באות ו' מתוס' תלמיד ר"ת שסובר שאין לאדון חיוב מן התורה]. ה. ובברכת אברהם העיר על קושית הגרנ"ט שיחשב שמסרו לשומר, דבשיטה מקובצת מביא בשם רבינו יונה, שעבד ואמה שהזיקו בשוגג, אכן הדין הוא שלא לחייב את רבם, כיון "דבחזקת שמור קיימי, כיון דבני דעת נינהו, והן שומרים עצמם ומדקדקים במעשיהם. אבל בודאי, בשכוונתם להזיק ראוי לחייב את רבם, כדי שישמרם שלא יתכוונו להזיק". והגמרא סברה שפטורים כי קשה לשומרם כשכוונתם להזיק. ומתרץ רב אשי מפאת שמא יקניטו וכו' לא שייך לשומרם. ומתבאר מדברי רבינו יונה שהחיוב הוא מדין ממונו שהזיק. וראה גם בתוס' רבינו פרץ שמבואר להדיא דלא כדברי הגרנ"ט והחזון איש - וזה לשונו: אלא לענין שהאדון לא משלם נזקי עבדו ובהמתו, אף על גב דהוי כבהמתו, דבידו לשומרם כמו בהמתו, ואפילו הכי לא מחייב האדון כשמזיקין אחרים, אף על גב דכוונתו להזיק. ו. ובעיקר הדבר שהבאנו מהמאירי ומהתוס' הסוברים כי 'שמא יקניטנו' זה ענין של תקנת חכמים, חולק תוס' תלמיד רבינו תם, וכתב, "ודאי אינו חייב מן התורה, כי לא מצאנו בשום מקום שיהא חייב כמו שכתובין נזקי שור, בור ואש, אלא מפרש הוא הטעם, למה לא חייבה התורה על נזקי עבדו". וראה עוד בשיטה מקובצת בשם תוס' שאנץ. וראה מה שכתב באבן האזל בפ"א מהלכות נזקי ממון ה"א אות ט"ו לפי הרמב"ם וכן בדרכי דוד.

[7] כך פירש רש"י שם, אבל כשהזיק חב המזיק דרישא לא דרשינן, דלאו יתירה היא. וכן פרשו כאן התוס'. וראה בתוס' רי"ד שהראשון נצרך לגופו, הצד השוה שבהן, וכו'. וראה שם, שלרב, הסובר ששור כולל קרן, שור ורגל, באה המשנה לרבות שומר חנם וכו' המבואר להלן יג ב.

[8] ואולם רב יהודה לא חש לקושיה זו, והא דנקט בהדיא שן יותר מרגל, לסדר השור קא חשיב להו, שהקרן למעלה, והשן סמוכה לה. שיטה מקובצת בשם תוס' רבינו ישעיה.

[9] הכוונה היא שיש יותר סיבה להחמיר. וראה להלן הערה 16. וראה בתפארת ישראל אות ז' שביאר, שרגל הזיקה מצוי, להכי מסתבר שיהיה חייב, שהיה לו לשמרה יפה, מה שאין כן שן, כשאינה רעבה.

[10] כי להזיק דרך הלוכה יותר שכיח מאשר תלך לאכול, אף שזה גם מצוי מאד, אך פחות מצוי מסתם הילוך. אילת השחר [וראה שם מה שנתקשה לפי התוס'].

[11] לשיטת התוס' לעיל ג א [ד"ה איצטריך וכפי שביארו האחרונים ראה שם] שלמסקנה לומדים את שן ורגל מהפסוק ו"שלח את בעירה", צריך ביאור, מה היא הצריכותא שהיינו כותבים רק שן או רק רגל, והלא המה כתובים בפסוק אחד! ? ומתרץ הפני יהושע [לעיל במשנה] שאם לא היו שווים, היינו מעמידים הפסוק רק בחמור יותר, ראה שם.

[12] "לאו דוקא ממונו, דבור אי מיירי ברשות הרבים לאו ממונו הוא. אלא הכי קאמר מעשיו ותקלתו". תוס' רבינו פרץ. וראה לעיל ג ב בתוס' דיבור המתחיל "וממונך".

[13] ושמואל סובר שאם לא נתחדש בזה דבר, לא היה לו לתנא לחזור ולחשבו בין המועדין. ושן ורגל חזר התנא והשמיעם בין המועדים, כיון שנתוסף בהן חידוש, שהשן מועדת לאכול רק הראוי לה, ואם אכלה מה שלא ראוי לה הוי קרן. וכן הרגל מועדת לשבר כלים דרך הילוכה, ואם שברה בכוונה הוי קרן ומשלמת נזק שלם. וכן את הקרן שב התנא ומשמיע, אף שכבר נתרבה לשמואל מ"כשהזיק חב המזיק", מכל מקום, שם מיירי בשור מועד, המשלם נזק שלם וממיטב, ולכן בא התנא להשמיענו את דין שור התם המשלם חצי נזק. וכיון שהוזכר שור התם, הוזכר כבר גם שור המועד. תוס'

[14] נחלקו התנאים [להלן מ א] אם הכופר הוא דמי מזיק או דמי ניזק, ראה שם.

[15] התוס' הקשו, הרי הפטור מכופר הוא רק מחמת הדין של "קם ליה בדרבה מיניה", האומר שאם יש להטיל על האדם שני עונשים, מענישים אותו רק בעונש החמור ולא בעונש הקל, ולכן אדם ההורג אדם נענש רק בעונש מיתה החמור, ולא בכופר. ואם כן, אין האדם קל מהשור, אלא הוא חמור ממנו, שנענש במיתה. ותירצו התוס' שני תירוצים. האחד בשם ריב"א, שמדובר כאן באדם ההורג בשוגג, שפטור ממיתה, ופטור גם מכופר. ואילו ר"י תירץ, שהפטור של האדם ההורג אדם אחר מתשלום הכופר אינו מחמת שנענש בעונש החמור ולא בקל, אלא נתמעט האדם ההורג אדם אחר מתשלום כופר מחמת המיעוט הנאמר בשור שהמית אדם, "אם כופר יושת עליו", על בעל שור ההורג אדם יושת כופר, ולא על אדם ההורג אדם. ולולי המיעוט היה חייב. לכן נחשב הדבר שלגבי דין כופר, דין האדם קל יותר. וראה מה שכתבנו בהערות בחברותא על התוס'.

[16] א. הראשונים נתקשו בפירוש הצריכותא, כי הרי אם לא היה כתוב אדם כלל וכל חיובו היינו למדים משור, היינו אכן למדים משור לחייבו גם בכופר. ומתרץ רבנו פרץ, שמשנתנו מדברת בשור המזיק שור, וכן באדם המזיק שור [וכמבואר לקמן בעמוד ב' שמשנתנו מדברת לפי רב באדם דאזיק שור], ולא מדברת באדם דאזיק אדם. והצריכותא היא, שאם לא היה כתוב אדם שהזיק שור, לא הייתי לומדו משור שהזיק שור, לפי ששור פעמים שמשלם כופר, כשקטל אדם. ובשיטה מקובצת הביא בשם תוס' הרא"ש ליישב, שמשנתנו מדברת גם בשור שהזיק אדם ובאדם שהזיק אדם [וכן אם הזיקו שור], אבל לא באדם ושור שהרגו אדם [וכפי שמתבאר לקמן י ב, שבקטלא לא קמיירי]. ולפי זה מיושב וכמו שביאר תוס' רבנו פרץ. וראה עוד להלן הערה 19. ב. בצריכותא שהגמרא לעיל ביארה, פירשנו, שכוונת המשנה היא, שהתכונה החמורה שיש לאותו אב המזיק היא הסיבה לחיובו בתשלום הנזק, ולכן אין ללמוד ממנו לאב אחר שאין לו את אותה התכונה. ומבאר הרשב"א לקמן ה ב, כיון שבאנו ללמוד במה הצד, לא די בכך שיש חומרא בדין אצל אחד, אלא רק ממדות וכוחות שהן גורמות את חיוב התשלומין. ואלו הן שהוזכרו במשנה. ואולם בצריכותא כאן לא מתפרש כך. כי ודאי אין חיוב הכופר גורם שיתחייב בתשלום הנזקין, אלא הכוונה היא כמו שפירשנו בתוכו: היות ומצאנו שיש לשור חומרא בדין, אין ללמוד ממנו, כי שמא גם לענין נזיקין חמור הוא בדינו. והרשב"א שם נתקשה מזה על מה שביאר. וכתב, שאכן לרב, המפרש ששור הכוונה היא לקרן שן ורגל, ומבעה זה האדם, על כרחך אי אפשר לפרש "לא ראי" לענין מדות וכוחות, כי כל מה שיש בשור יש באדם. יש בהם רוח חיים ויש הנאה להזיקן וכו', ולא שייך לפרש אלא לענין הלכותיהן, שמצאנו בזו חומרא בדין שאין בזו. וראה עוד באילת השחר ג ב [דיבור המתחיל וי"ל]. וראה לעיל ב א הערה 9. ג. כתב הרש"ש שבהכרח, הגמרא כאן היא לפי השיטה שגם על שן ורגל יש חיוב כופר [ראה להלן כו א], כי דוחק לומר שהכוונה היא לומר ששם שור יש לו חיוב כופר [ואולם מלשון הרשב"א הנ"ל, שכל מה שיש בשור יש באדם, משמע שדי בכך שבאב אחד מהאבות של השור יש הנאה להיזק, כדי שיחשב שלשור יש הנאה להזיקו].

[17] וכל זאת, מלבד התשלום על הנזק עצמו. ולקמן בפרק החובל מתבאר כיצד מחשבים כל תשלום.

[18] שנאמר "כי יתן איש מום בעמיתו" וממעטים איש בעמיתו ולא שור בעמיתו [לקמן כו א]. וראה בהערה הבאה.

[19] הראשונים נתקשו בצריכותא זו, כי אם לא היה כתוב שור המזיק והיה חיובו נלמד מדין האדם, אכן היה נלמד לחייבו גם לענין ד' דברים. והתוס' רבנו פרץ תירץ, שמשנתנו מיירי בשור ואדם שהזיקו שור, וממילא לא שייך לומר שהיינו לומדים ד' דברים שחיובם הוא רק במזיק אדם, וכפי שנתבאר לעיל הערה 16. אולם לתוס' הרא"ש, שמדובר במשנה גם במזיק אדם, אי אפשר לתרץ כן, ולכן מתרץ שגם אם לא היה כתוב שור לא היינו יכולים ללמוד מאדם לחייבו ד' דברים, לפי שנתמעט מהכתוב "איש בעמיתו", ולא "שור בעמיתו", וכוונת הצריכותא היא, היות ואף לאחר שנלמד שור מאדם לא נוכל לחייבו בד' דברים, לכן אי אפשר ללמוד גם לענין נזק. וראה בתוס' רבנו פרץ שדחה תירוץ זה, שאם כן, היינו אומרים שגם מנזק נתמעט מהפסוק. והחתם סופר מביא מרבנו תם בספר הישר, שפירש כמו הרא"ש, שהמשנה מדברת גם בהזיק אדם, ולא רצה לתרץ כמו הרא"ש. ולכן מפרש, שאף על פי שנלמד לחייב את השור בד' דברים, מכל מקום, לא נוכל לחייבו בכל הד' דברים, כי אין סברא שיתחייב בבושת, שהרי אין בו דעת לבייש. ומדוקדק לשון הש"ס שאמר "שור אין בו ד' דברים" ולא אמר "אינו חייב בד' דברים", והכוונה היא, שאין לו שייכות לכל הד' דברים, אלא רק לשלוש. ראה שם. ובדברי רש"י משמע כרבנו פרץ, שכתב "אבל נזק לא קא חשיב, דשור נמי נזק משלם". ולכאורה, הרי על זה גופא אנו דנים, אם שור משלם נזק! ? אלא מוכח כדברי רבנו פרץ, שהמשנה מדברת בשור שהזיק שור, ואילו בשור שהזיק אדם ידענו שחייב בנזק.

[20] אבל לשמואל ניחא, כי שור, לדבריו, הכוונה היא לרגל, ושור דרכו להזיק ברגל. והנה לקמן טו א נחלקו בגמרא האם סתם שוורים [תמין] בחזקת שימור קיימי או לא. ואילו כאן משמע, שהגמרא מקשה שלכולי עלמא אין דרכו להזיק, ומשמע שגם למאן דאמר "לאו בחזקת שימור קיימי", מכל מקום, אין נחשב דרכן להזיק [נחלת דוד. וראה שם מה שמקשה מזה לשיטת רבנו תם. ויש מפרשים שהגמרא היא לפי מאן דאמר בחזקת שימור קיימי].

[21] האחרונים חקרו, האם כשנעשה מועד זה סימן למפרע שהוא נגחן מטבעו. או שמא זה שהוא חזר ונגח עד שנעשה מועד זו היא הסיבה, שהורגל לנגוח, ונעשה מעתה טבעו לנגוח. ראה בחידושי הגר"ש שקאפ סימן לג, וראה באריכות בענין זה בברכת אברהם תנינא כד א [וראה לעיל ב ב בתוס' ד"ה ולמלתא ומה שכתבנו בהערות]. וראה בחידושי רבי ראובן סימן ב, מדוע סבר כאן המקשן שמועד נחשב שאין דרכו להזיק.

[22] ומה ששנינו במשנה שדרכן לילך ולהזיק, הפירוש הוא שאדם דרכו לילך לישון ליד אדם או כלים, ומזיקם. או שהכוונה היא, משום שפושט ומוליך אבריו בשעה שהוא ישן הנה והנה. תוספי הרא"ש [מובא בשיטה מקובצת]. והתוס' הביאו מדברי ירושלמי, שהישן חייב רק על כלים שהיו לידו בעת שהלך לישון, אבל על כלים שהביאו אחר כך, פטור. ומבאר הפני יהושע שאילו היה חייב גם על כלים שהונחו לאחר מכן, לא שייך לומר אורחיה הוא, אבל על כלים שהונחו מקודם שייך אורחיה, כי הרגילות לשבור את הכלים הסמוכים אליו בשנתו ולכן היה לו להרחיק. וראה נמי בתפארת שמואל.

[23] בסוכת דוד [אות לט] מפרש שהקושיא היתה, שהיה למשנה לנקוט "וחייב בשמירה", שלשון זו מתאימה לכל סוגי המזיקים.

ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק אלא ליהנות, כראי הקרן שכוונתו להזיק, ולכן לא ניתן היה ללמוד קרן משן.

ושואלים: ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא: ומה שן הקלה שכן אין כוונתו להזיק — בכל זאת חייב על נזקיה, קרן החמורה, שכן כוונתו להזיק — לא כל שכן שחייב? ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הכתוב לאומרו, כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שתהא קרן פטורה מידי דהוה [כשם שהוא] הדין בענין עבד ואמה, עבד ואמה לאו אף על גב [האם לא אף על פי] שכוונתן להזיק, אפילו הכי [כך] פטירי [פטורים] בעליהם מתשלום על הנזקים שעשו? הכי נמי לא שנא [כך גם כן אינו שונה], שלא יתחייבו הבעלים על נזק שגרם ממונם מתוך כוונה להזיק, ושמא אף על הקרן אינו משלם, ולכן צריך הכתוב להשמיענו שחייבים.

אמר רב אשי: אטו [וכי] עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו [האם לא טעם גדול יש בהם] לפטור את בעליהם מנזקים שעשו? שהרי באלה קיים החשש שמא כאשר יקניטנו (יצערנו) רבו (אדוניו), וילך העבד וידליק גדישו של חבירו, ונמצא זה מחייב את רבו לשלם מאה מנה בכל יום. ואין איפוא להביא ראיה מעבד, שייתכן שמצד הדין יש חובת תשלומים על האדון לנזקי העבד, אלא שאי אפשר לעשות כן, כדי למנוע מצב של נזק שבו העבד מתכוון לגרום הפסד לרבו.

אלא פריך הכי [שבור, אמור את הדברים כך, אחרת]: לא ראי הקרן שהוא חמור, שכן כוונתו להזיק, כראי השן שהוא קל, שכן אין כוונתו להזיק, ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו, כראי הקרן שאין הנאה להזיקו.

ושואלים: ולפי דעת שמואל ש"שור" במשנה הוא קרן ו"מבעה" הוא שן, ורגל מאי [מה]? וכי שייריה [שייר אותה]?! שהרי לפי פירוש זה אין נזכר כלל במשנה עניינה של רגל! ומשיבים: סיום המשנה "כשהזיק חב המזיק" הרי זו לשון כוללת, וממנה למדים לאתויי [להביא, להוסיף] על ידי כלל זה גם נזקי רגל.

ומקשים: וליתנייה בהדיא [ושישנה אותו במפורש]!

אלא אמר רבא: יש לחזור מפירוש זה, ולומר כי תנא [שנה] שור לענין נזקי רגלו, ומבעה לענין נזקי שינו. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין את דברי המשנה: לא ראי הרגל שהיא חמורה כיון שהזיקה מצוי, כראי השן שאין הזיקה מצוי. ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו, כראי הרגל שאין הנאה להזיקו.

ושואלים: אם כן, וקרן מאי [מה]? וכי שייריה [שייר אותה]?! ומשיבים: הביטוי "כשהזיק חב המזיק" בלשון כללית בא לאתויי [להביא] גם נזקי קרן.

ושואלים: וליתנייה בהדיא [ושישנה אותו במפורש], ומדוע רק רמז לנזק זה? ומשיבים: במועדין מתחילתן בלבד קמיירי [עוסק במשנה זו], שמנה בה סוגי נזקים שבהם המזיק אחראי לתשלום כל הנזק כבר בפעם הראשונה שהזיק, ואילו בתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי [עוסק] ודין קרן שונה משאר הנזיקין, שהרי יש בו הבדל בין תשלומי תם למועד, ולכן אינו נכנס לכלל זה.

ולעצם פירוש "מבעה" שואלים: ושמואל מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב? ומסבירים: אמר [יכול היה לומר] לך: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שהכוונה ב"מבעה" היא לאדם, הא קתני סיפא [הרי שנינו בסופה של המשנה] (ולפי חלוקתנו, במשנה הבאה): שור המועד, ושור המזיק שהזיק ברשות הניזק, והאדם, הרי הוא שנוי בחלק זה של המשנה, ואין דרך התנא לחזור על דבריו.

ושואלים: ומכל מקום וליתני ברישא [ושישנה וימנה גם את האדם בראש המשנה] בין אבות הנזיקין! ומשיבים: בנזקי ממון קמיירי [מדבר], שהמשנה עוסקת בנזקים שנגרמים על ידי רכושו של אדם, ואילו בנזקי גופו, כאשר הוא עצמו מזיק — לא קמיירי [אינו מדבר, עוסק].

ושואלים: ולדעת רב נמי [גם כן] קשה: הא קתני [הרי שנה] אדם במפורש בסיפא [בסוף המשנה], משמע שלא דובר בו בתחילת המשנה, ואם כן "מבעה" אינו אדם! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: לא לצורך עצם הענין נזכר אדם בסוף המשנה, אלא ההוא כדי למחשביה בהדי [למנות אותו אצל] המועדין הוא דאתא [שבא], לומר שאדם המזיק מבחינת הדין נמנה בין המועדים.

ושואלים: ולפי שיטת רב מאי [מה פירוש] "לא הרי השור כהרי המבעה"וכו' ששנינו במשנתנו?

ומשיבים: הכי קאמר כך יש להבין: לא ראי השור שהוא חמור שמשלם את הכופר אם הרג אדם, כראי האדם שהרג שאין משלם את הכופר אלא נענש בגופו, אם בגלות (כשהרג בשוגג) ואם במיתה (כשהרג בעדים ובהתראה), ולא ראי האדם שהזיק לאדם אחר שחייב מלבד הנזק בארבעה דברים: צער, בושת, ריפוי ושבת, כראי השור שאין בו ארבעה דברים אלו, אלא תשלומי נזק בלבד.

ומעתה יש לשאול על המשך המשנה לאור הבנה זו של רב, ש"מבעה" הוא אדם ו"שור" הוא כל נזקי שור, ובכללם קרן, שהרי שנינו: הצד השוה שבהן — שדרכן להזיק ושמירתם עליך. וכי שור דרכו להזיק? הלא בדרך כלל אין השור מזיק ונוגח! ומשיבים: כאן מדובר בשור מועד. ושואלים שוב: ואף שור מועד שנגח שלוש פעמים, וכי אפשר לומר עליו שדרכו להזיק? ומשיבים: כיון דאייעד [שהועד] — אורחיה [דרכו] הוא, וכשם שנזקים אחרים הם דרכם של המזיקים, אף נגיחתו של שור המועד — דרכו היא.

ושואלים על פרט אחר לשיטת רב: אם "מבעה" הוא האדם, וכי אדם דרכו להזיק? ומשיבים: מדובר כאן בישן, שהוא מזיק תוך שנתו. ומקשים: וישן דרכו להזיק? ומשיבים: כיון שתוך כדי שנתו הוא כייף ופשיט [כופף ופושט] ידיו ורגליו — אורחיה [דרכו] הוא שכל דבר שמצוי בסמוך לו יינזק, ונמצא שדרכו להזיק בלא שיתכוון לכך.

ומקשים עוד: אם "מבעה" הוא אדם, וכי יכול אתה לומר "ושמירתן עליך" כאילו מוטלת על אדם אחד שמירה על אדם אחר? והרי אדם שמירת גופו עליו הוא!

ומשיבים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה תמה על לשון זו ביחס לאדם, הא דתני [זו ששנה החכם] קרנא בגירסת ברייתא: ארבעה אבות נזיקין, ואדם אחד מהן, וגם שם נאמר "ושמירתן עליך", הרי אף שם יכול אתה לתהות: והרי אדם — שמירת גופו עליו הוא! אלא יש לומר כדאמר ליה [כפי שאמר לו] ר' אבהו לתנא [לחוזר המשניות]: תני [שנה]: אדם — שמירת גופו עליו, ואכן, מוטלת עליו חובה לשמור על גופו שלא יזיק לאחרים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the defining characteristic [re’i] of the category of Eating, where it is not the objective of the animal to cause damage, is not similar to the defining characteristic of the category of Goring, where the objective of the animal is to cause damage.

The Gemara asks: But isn’t it possible to derive Goring from Eating by means of an a fortiori inference: If in a case of Eating, where it is not the objective of the animal to cause damage, its owner is liable, with regard to Goring, where the objective of the animal is to cause damage, should the owner not all the more so be liable? The Gemara answers: Nevertheless, it was necessary for the Torah to state the case of Goring, as it might enter your mind to say that the owner is exempt, just as he is exempt in the case where his slave or maidservant causes damage. When a slave or maidservant causes damage, is it not so that although their objective is to cause damage, even so their owners are exempt from liability; and so too, when one’s animal causes damage, it is no different. To dispel this notion, the Torah explicitly states that one is liable for damage caused by the primary category of Goring.

Rav Ashi said: Is that to say that in a case where one’s slave or maidservant causes damage there is not a substantial reason to exempt the master? In that case there is concern that perhaps his master will provoke him and in retribution he will go and set fire to another’s stack of grain, and it is found that this slave renders his master liable to pay one hundred maneh, ten thousand dinars, each day. Therefore, there is no basis for the notion that an ox that gores would be exempt just as a slave is exempt, as perhaps, fundamentally, one is liable to pay for damage caused by his slave. A master is exempt from payment to prevent a situation where a slave would exploit that situation to take revenge against his master.

Rather, the mishna refutes any possibility to derive the halakhot of Ox from Maveh or Maveh from Ox in this manner: The characteristic of the category of Goring, where the objective of the animal is to cause damage, is not similar to the characteristic of the category of Eating, where it is not the objective of the animal to cause damage, and the characteristic of the category of Eating, where there is pleasure for the animal in the course of its causing damage, is not similar to the characteristic of the category of Goring, where there is no pleasure for the animal in the course of its causing damage.

According to Rav Yehuda’s explanation of Shmuel’s opinion, among the primary categories of damage caused by an ox, the mishna mentions only Goring and Eating. The Gemara asks: But what of the category of Trampling; did the tanna omit it from the mishna? The Gemara answers: The principle stated in general terms at the end of the mishna: And when a component of any of these categories causes damage, the owner or generator of the component that caused damage is obligated to remit payments of restitution for damage with best-quality land, serves to include the primary category of Trampling.

The Gemara asks: But if the intent of the tanna is to teach the primary category of Trampling as well, let him teach it explicitly. Accordingly, Rav Yehuda’s explanation of how Shmuel interprets the mishna is rejected.

Rather, Rava said that according to Shmuel, the tanna teaches Ox specifically with regard to actions that cause damage with its foot and it teaches Maveh with regard to actions that cause damage with its tooth. And when the mishna contrasts Ox with Maveh this is what the tanna is saying: The defining characteristic of the primary category of Trampling, where its damage is commonplace, is not similar to the defining characteristic of the primary category of Eating, where its damage is not commonplace, and the defining characteristic of the primary category of Eating, where there is pleasure for the animal in the course of its causing damage, is not similar to the characteristic of the primary category of Trampling, where there is no pleasure for the animal in the course of its causing damage.

According to Rav Yehuda’s explanation of Shmuel’s opinion, among the primary categories of damage with regard to an ox, the mishna mentions only Goring and Trampling. The Gemara asks: But what of the primary category of Goring; did the tanna omit it from the mishna? The Gemara answers: The principle stated in general terms at the end of the mishna: And when a component of any of these categories causes damage, the owner or generator of the component that caused damage is obligated to remit payments of restitution for damage with best-quality land, serves to include the primary category of Goring.

The Gemara asks: But if the intent of the tanna is to teach the primary category of Goring as well, let him teach it explicitly. The Gemara explains: It is with regard to those categories of damage where the animal is forewarned from the outset and the owner is liable to pay for the entire damage the first time his animal causes damage that the tanna of the mishna speaks; but with regard to those categories of damage where the animal is initially innocuous and the owner is liable to pay only half the cost of the damage caused by his animal, and the animal is ultimately forewarned, the tanna of the mishna does not speak of them. With regard to Goring, the first three times an ox gores a person or an animal the owner of the ox pays only half of the damages. This is because an ox is considered forewarned with regard to damage categorized as Goring only after it attacks three times.

After addressing the reason that Rav did not say that Maveh refers to Eating in accordance with the explanation of Shmuel, the Gemara asks: And as for Shmuel, what is the reason that he did not say that Maveh refers to Man, as does Rav? Shmuel could have said to you, if it enters your mind to say that Maveh is Man, isn’t it taught in the latter clause of the mishna (15b): Both a forewarned ox, and an ox that causes damage in the domain of the injured party, and any damage caused by man? Apparently, Man was mentioned in the latter clause of the mishna because it was not mentioned in the first clause.

The Gemara asks: But let the tanna teach Man among the primary categories of damage in the first clause. The Gemara explains: It is with regard to those categories of damage caused by one’s property that the tanna of the mishna speaks; but with regard to the category of damage caused by one’s body, the category of Man, the tanna of the mishna does not speak.

The Gemara asks: And according to Rav, too, the same difficulty arises: Isn’t damage caused by a man taught in the latter clause of the mishna? The Gemara answers: Rav could have said to you: That mention of damage caused by a man in the latter clause comes to enumerate that damage together with the other forms of damage in a case where the owner of the cause of damage or the generator of that damage is forewarned.

The Gemara asks: And according to Rav, what is the meaning of the statement in the mishna: The defining characteristic of the primary category of Ox is not similar to the defining characteristic of the primary category of Maveh?

The Gemara explains: This is what the mishna is saying: The defining characteristic of the primary category of Ox, where if the ox kills a person the owner pays the ransom to the heirs of the injured party, is not similar to the defining characteristic of the primary category of Man, where one who kills another does not pay the ransom for killing him; rather, if he killed him unwittingly he is exiled and if he did so intentionally he is executed. And the defining characteristic of the primary category of Man, where if one injures another he is liable to pay four types of indemnity, i.e., pain, humiliation, medical costs, and the loss of livelihood, in addition to payment for the damage, is not similar to the defining characteristic of the primary category of Ox, where the owner of the ox is not liable to pay four types of indemnity and is liable to pay only the cost of the damage.

The Gemara questions Rav’s understanding that Ox, as mentioned in the mishna, includes all actions an ox performs that cause damage, including goring, based on the continuation of the mishna: The common denominator of the components in all these primary categories of damage is that it is their typical manner to cause damage. The Gemara asks: But is it the typical manner of an ox to cause damage by goring? The Gemara answers: The statement in the mishna is with regard to a forewarned ox. The Gemara asks: But is it the typical manner of a forewarned ox to cause damage by goring? The Gemara answers: Yes, once it was forewarned after goring repeatedly, its typical manner is to cause damage by goring.

The Gemara questions Rav’s understanding that Maveh is the primary category of Man: Is it man’s typical manner to cause damage? The Gemara answers: The statement in the mishna is referring to the damage one causes while sleeping. The Gemara asks: Is it the typical manner of a person to cause damage while sleeping? The Gemara answers: Since one contracts and extends his limbs while sleeping, it is his typical manner to damage objects placed next to him.

If Maveh is referring to Man, is it correct to state, as the mishna does in its enumeration of common denominators of the primary categories: And responsibility for their safeguarding is incumbent upon you? That formulation is appropriate in cases where one is safeguarding another person, animal, or item. When applied to the primary category of Man, it would indicate that responsibility to safeguard one person is incumbent upon another person. With regard to man, responsibility for safeguarding his body is incumbent upon him alone, not upon anyone else.

The Gemara responds: And according to your reasoning, that the formulation: And their safeguarding is incumbent upon you, indicates that Maveh is not Man, there is a difficulty with that which the Sage Karna taught in a baraita: There are four primary categories of damage, and Man is one of them. That baraita continues and states that one common denominator is: Their safeguarding is incumbent upon you. With regard to that baraita, the same question arises: With regard to Man, responsibility for safeguarding his body is incumbent upon him, not upon anyone else, and the wording of Karna is imprecise. Rather, just as Rabbi Abbahu said to the tanna, who was reciting the baraita in the study hall: Teach the baraita: And with regard to Man, responsibility for safeguarding his body is incumbent upon him;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קרן כונתה להזיק ואין לה הנאה. ואתי למילף מעבד ואמה דפטרי מרייהו. ודחי לה רב אשי אטו עבד ואמה לאו טעמי' רבה אית בה במתניתין בסוף מסכת ידים תאמרו בעבדו ואמתו שיש בהן דעה שאם יקניטנו ילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא מחייבנו בכל יום. ולא עמד זה התירוץ ונדחה. ותירץ רבא הכי תנא שור לרגלו ומבעה לשינו כו' וקרן מאי שיירה מאי טעמא שן ורגל מועדין מתחילתן הן ותני להו ברישא קרן דהוא תם ולכי מייעד הוי ליה מועד תנא ליה בסיפא כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן.

ושמואל מאי טעמא לא אמר כרב אמר לך אדם הא קתני ליה בסיפא דמתני' והאדם ואמאי לא תנא ליה ברישא דבנזקי ממונו קמיירי. בנזקי גופו לא קמיירי. פסק. ויש אומר הלכה כשמואל.

ורב אמר לך אדם האי דקתני ליה בסיפא למיחשביה בהדי מועדין הוא דאתא מאי לא (ראי) [הרי] (לא ראי) [דקאמר] הכי קאמר לא ראי השור שמשלם את הכופר כו' הצד השוה שבהן שדרכן להזיק. שור דרכו להזיק במועד. אדם דרכו להזיק בישן.

ושמירתן עליך אדם שמירת גופו עליו הוא. ופריק כר' אבהו דאמר לתנא תני אדם שמירת גופו עליו.

מידי דהוה אעבד ואמה. דוקא נקט עבד ואמה ולא כמו שפרש"י ז"ל העבד והאשה משום דפגיעתן רעה דא"כ לימא עבד ואשה דגבי עבד ואשה לאו מטעם דשמא יקניטנו רבו הוא וטעמא דאמר רב אשי לא עליהן נאמר אלא גבי עבדו ואמתו ממש במסכת ידים (פ"ד, מ"ז) אמרו להם פרושים תאמרו בעבד ואמה שיש בהם דעת שאם יקניטנו רבו ילך וידליק גדישו של חברו נמצא זה מחייב את רבו ק' מנה בכל יום.

כיון דכייף ופשוט ליה אורחיה הוא. ופירשו בירושלמי (פ"ב ה"ח) דישן שהזיק אינו אלא דקדמו כלים לשינה ואם היה ישן ובא חברו לישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והשני חייב.

עבד ואמה אע"פ שכונתם להזיק אין הרב חייב בנזקיהם ואע"פ שהם ממונו ושמירתן עליו ודבר זה תקנה חכמים הוא גזרה שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חברו ונמצא מחייב את רבו בכל יום ושמא תאמר בשוגג מיהא יתחייבו הבעלים שהרי בשגגה אין בה טעם הקנטה אף הוא מרמה ומזיד ועושה עצמו שוגג:

והמבעה כשהזיק חב המזיק לאתויי רגל. פי' לא על הראשון קאמר דראשון איצטריך לגופיה הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם נזק במיטב הארץ. אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ואתי לרבויי במה הצד כל הני דאמרינן בגמרא אלא על השני קאמר דתני גבי כל שחבתי בשמירתו כו' דההיא ודאי היא יתירא ואתי לרבויי בין לרב בין לשמואל. כדאמרינן לקמן בפירקין:

פיסקא כשהזיק חב המזיק לאתוי קרן פי' ורב דאמר תנא שור וכל מילי כשהזיק חב המזיק לאתוי מה דבעינן למימר לקמן:

ולאו ק"ו הוא. ומיהו בעל התלמוד לא היה טועה אלא שהיה רוצה לומר משום דקרן אין הנאה להיזקה דין הוא שיהא חייב דפשיעה גדולה פשע וכו' כמו שכתוב בתוספות בד"ה לא ראי הקרן. תוספי הרא"ש ז"ל.

ומהר"י כהן צדק ז"ל פירש דלפירוש ר"י שפירש לא ראי הקרן שאין הנאה להיזקה ופשיעה גדולה פשע וכו'. ככתוב בתוספות הכי פריך ולאו ק"ו הוא ומה שן שאין כוונתו להזיק ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה לנטוריה קרן שכוונתו להזיק לא כל שכן דהוי ליה לאסוקי אדעתיה לנטוריה דכיון שכוונתו להזיק הוי פושע. ומהר"י פירש דהאי דקאמר ולאו ק"ו וכו' לא קאי אקולא וחומרא דשן וקרן אבעלים אלא אבהמה ושפיר פריך. ע"כ.
ונשאל הר"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש ממר רב כלוף ז"ל בר אברהם וז"ל השאלה מועתקה מלשון ערבי. אמר רב יהודה אמר שמואל תנא שור לקרנו ומבעה לשנו והכי קאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להיזקה כראי השן וכו' אלמא אין הנאה להיזקה חומרא ויש הנאה להיזקה קולא ולא יליף קל מחמור וכשהקשה התלמוד על ולא ראי השן שאין כונתה להזיק וכו' חזר בו ואמר להיפוך ולא ראי הקרן שכונתה להזיק דחמירא כראי השן שאין כונתה להזיק דקילא ולא ראי השן שיש הנאה להיזקה דחמירא כראי הקרן שאין הנאה להיזקה דקילא ולא ילפינן קל מחמור. והוקשה לי איך עשה בתחילה יש הנאה להיזקה קולא ואחר כך עשה אותו חומרא. ועוד מאי טעמא הדר ביה מאוקמתא קמייתא שאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להיזקה וכו' הואיל ואין שם קושיא אלא על מה שאמר בסוף לא ראי השן שאין כונתה להזיק האי סיפא בלחוד היה ליה לתרוצי ולמימר לא ראי השן דמועדת מתחילתה כראי הקרן וכו' וליקום ברישא דמילתיה דקאמר כקדמיתה כיון דלית עליה פירכא. ואם נשיב דאורחא דמילתא למפרך אק"ו במאי דאפשר למפרך ונאמר שבתחילה היה סובר דקרן חמירא לפי שאין הנאה להיזקה לפי שהפסידה דבר מבלתי שתתהנה בו לריק ויש הנאה להיזקה קולא לפי שלא נתכוונה להזיק אלא נתכוונה להנאת עצמה והזיקו ממילא קא אתי ובאוקמתא האחרונה וכשהשן דיש הנאה להיזקה חמירא דמכל מקום אמר ליה ניזק למזיק ממונא אית לי גבך לפי שכבר הרווחת דמי מאכל הבהמה שהיית מאכיל אותה באותו יום והקרן קילא דאין הנאה להו לבעלים בהיזקה כלל אם תאמר כן יורנו כיוצא בזה בתלמוד ויבאר לנו זה. והשיב וז"ל
אגב חורפיה דמר לא קא מעיין בה בהאי מימרא דגמרא וה"פ דקאמרינן ברישא תנא שור לקרנו מבעה לשנו והכי קאמר כלומר והאי דקתני במתניתין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה שהוא לא ראי הקרן כראי השן ולא ראי השן כראי הקרן הכי קאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להיזקה כראי השן שיש הנאה להיזקה ולא ראי השן שאין כונתה להזיק כראי הקרן שכונתה להזיק ומתחזיא מילתא מהאי מימרא דאין כונתה ואין הנאה חומרי נינהו וכונתה ויש הנאה קולי נינהו וכיון דאנן סהדי דמלתא איפכא היא דכונתה ויש הנאה חומרי נינהו ואין כונתה ואין הנאה קולי קמתמהינן בגמרא אהאי מימרא דאין כונתה ואין הנאה ואמרינן ולאו ק"ו הוא כלומר היכי מצית אמרת דאלו כתב רחמנא שן לא הוי ילפי מינה לקרן דמה לשן שאין כונתה אדרבא ק"ו ומה שן שאין כונתה חייבת קרן שכונתה לא כל שכן והיה מן הדין נמי למימר ומה קרן שאין הנאה חייבת שן שיש הנאה לא כל שכן אלא כיון דמקשינן אכונתה ואין כונתה ממילא שמעת דהה"נ איש הנאה ואין הנאה. והאי דקא מקשי בחדא ולא קא מקשי בתרווייהו משום דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזל וכיון דאתברר מהאי אתמהתא דאתמה בגמרא דאיפכא היא מילתא דכונתה ויש הנאה חומרי ואין כונתה ואין הנאה קולא הדרינן ותרצינן להאי מימרא ואמרינן אלא איפוך לא ראי הקרן שכונתה כראי השן שאין כונתה ולא ראי השן שיש הנאה כראי הקרן שאין הנאה. וכד מעיינת בהאי פירושא משכחת ליה דפירושא בדינא ונהירא הוא וסלקה לה שמעתא כהוגן ולית בה קושיא כלל. ע"כ בלשונו ז"ל. וכן פירש רש"י ז"ל.

איצטריך סד"א מידי דהוה וכו'. ותימה למה דוחק עצמו לאוקמי פירכא דלעיל דכוונתו להזיק והיה יכול למפרך איפכא כמו שאומר במסקנא. ונראה דס"ד דתלמודא דליכא למפרך דמה לקרן שכוונתו להזיק דהא איכא נמי חומר בשן דיש הנאה להיזקו ושקולין הם ויבאו שניהם כדאמרינן לעיל דכי פרכת מה לקרן שכן אין הנאה להיזקה והוי נמי חומרא דקל לשמרו ובשן נמי איכא תרי חומרי אין כונתו להזיק וקל לשמרו ויש הנאה להיזקו ולפי המסקנא אין סברא לומר שקולין הם כדלעיל דשאני התם דלא כתיב בקרא לא הא ולא הא אם כן הי מנייהו מפקת אבל אי כתיב בקרא בהדיא שן או קרן לא שייך למימר בהו שקולין. ריב"א ז"ל. מתוספות מהר"י כהן צדק ז"ל.

אעבד ואמה. לפירוש רש"י ז"ל שפירש משום דתנן בהחובל וכו' קשה דהתם לא מיירי בפיטור האדון אלא העבד פטור שאין לו מה לשלם ואם נשתחרר חייב אבל מתניתין דידים ניחא דמיירי בפיטור האדון. תוספי הרא"ש ז"ל.

ולפירוש רבינו תם ניחא נמי הא דנקט אמה אף על גב דהויא בכלל עבד משום דהוא לישנא דמתניתין דידים. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

לאו אף על גב דכוונתן להזיק וכו'. הקשו בתוספות עבד ואמה גופיה נילף מק"ו משן פירוש וכי תימא מה לשן שאין כוונתה להזיק ואינו אנוס משום הכי חייב תאמר בעבד ואמה שכוונתן להזיק והבעלים אנוסים קרן יוכיח שכוונתו להזיק ואנוס הוא אף אני אביא עבד ואמה שכוונתן להזיק ויהיו הבעלים חייבין. עוד הקשו בתוספות כיון שידע דיש וכו' ועוד הקשו דעבד ואמה כשאין כוונתם להזיק וכו' ואם כן מאי מייתי על קרן שכוונתה להזיק. ומתרצים דידע שפיר וכו' עד משום דאנוס הוא דפעמים יתכוונו ויאמרו לא נתכווננו וכו'. וקשה נהי נמי שאתה פוטר אותו מטעם זה והלא הטעם שפטור משום שמא יקניטנו וזה הטעם כבר ידע אותו האמורא אם כן מה ראיה מביא אף על גב דכוונתן להזיק לענין קרן. וי"ל שדעת התוספות דהטעם שאנו פוטרין הבעלים באין כוונתו להזיק כי מן הראוי היה להם להיות חייבין כיון שאינו אנוס אלא מטעם שמא יתכוונו ויאמרו לא נתכווננו וע"כ כשאומר לא נתכוונו אינו מטעם הקנטה שאם היה דעת העבד לעשות רעה לרבו היה לו לומר אותו בפירוש נתכוונתי כדי להראות לו נקמתו כמו שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו כלומר אם דעתנו להנקם נפרסם הענין ולא נכסה אותו אלא ודאי אינו עושה בעבור נקמה אלא בעבור שהוא רגיל להזיק לאחרים וכיון שהוא מזיק אחרים ויש לו דעת אם כן הבעלים אנוסים שאינם יכולים לשמרו. אי נמי לפעמים יתכוונו בשביל שאחרים מקניטים אותם ואומרים לא נתכוונו בשביל שיראים מרבם וזה על כרחך אונס ופטור כי מזה אינו יכול ליזהר שאחרים לא יקניטו אותם לפיכך מביא ראיה מאין כוונתם להזיק דעל כרחך הטעם דפטירי לפי שהם אנוסים ולא משום הקנטה כדפירשתי. על זה מתרץ רב אשי אטו עבד ואמה לאו טעמא רבא אית בהו פירוש אתה אומר בעבור שגם מזיקים אחרים וכיון שכן הבעלים אנוסים שאינם יכולים לשמרן מלהזיק אין זה טעם טוב כי אדרבה היה לו לשומרו כיון שהוא עבדו וברשותו אלא הטעם דפטורים אפילו אין כוונתם להזיק משום שמא יקניטנו וכו'. אבל קשה לפי הס"ד שהיינו אומרים שפטורים לפי שהם אנוסים שאינם יכולים לשמרם מלהזיק איך עלה על דעתנו לומר כן והלא בסיפא מפרש הטעם משום שמא יקניטנו וכו' דאי לאו הכי לא הייתי פוטר הבעלים בעבור שהם אנוסים. וי"ל דס"ד דמשום הקנטה אין לפטור הבעלים כי הייתי אומר היה להם ליזהר שלא לעשות להם רעה וכיון שעשו להם רעה הם גרמו שהלכו והזיקו על כן פירשה המשנה הטעם שמא יקניטנו דכיון שהוא עבדו אינו נמנע שלא לעשות לו רעה וכשהוא עושה לו רעה אז הולך ומדליק גדישו של חבירו. ומשני רב אשי דהכל משום טעם יקניטו כי אפילו כשמקניטו רבו ויכוון יאמר לא נתכוונתי כדי לחייב רבו כי נראה לו נקמה שרבו משלם. ע"כ מגליון.

וז"ל תלמיד רבינו פרץ ז"ל מידי דהוה אעבד ואמה וכו'. יש מקשים אם כן תיקשי ליה אמאי פטור האדון בנזקי עבדו הא כיון דכוונתן להזיק אם כן נילף בק"ו משן דמחייב כי היכי דבעי למילף קרן. וי"ל כיון דמצי למילף קרן ואפילו הכי פטרינן ולא ילפינן הכי נמי אין לך למילף כוונה ממי שאין לו כוונה. וקשה דכיון שבא לסתור הק"ו שעשה ללמוד קרן משן אם כן צריך להביא ראיה דיש לפטור בכוונתן להזיק יותר מבאין כוונתן להזיק והכא לא מייתי דעבד ואמה פטורין בכל ענין בין בכוונתן בין באין כוונתן. ועוד כיון דלא אסיק אדעתיה מן הטעם שיועיל אם כן תיקשי אמאי האדון פטור בנזקי עבדו הא כיון דכוונתו להזיק אם כן נילף מק"ו משן דמחייב כי היכי דבעו למילף קרן משן. ועוד תיקשי ליה שן תפטר מידי דהוי אעבד ואמה דפטורין גם באין כוונתן להזיק והא משמע דלא קשה ליה אלא אהא דקבעי למילף קרן מק"ו. ונראה לר"י דודאי האי מקשה אסיק אדעתיה שפיר מן הטעם דעבד ואמה דשמא יקניטנו דמועיל ולכך גבי אין כוונתו להזיק פטורין משום דפעמים שיתכוונו להזיק ויאמרו לא נתכוונו. והשתא הא דאייתי מעבד ואמה דשלא בכוונה דפטורין אף על גב דהתם לא שייך טעמא דשמא יקניטנו אלא משום דפעמים שיתכוונו וכו' כדפרישית מכל מקרם מייתי כך מאי זה טעם שיהיה אנו פוטרים אותו במתכוון יותר ממי שאין מתכוון אלמא כוונת היזק הוי נתינת טעם לגרום הפיטור ואם כן תו ליכא למילף קרן משן בק"ו דליחייב קרן טפי משן דכוונתו להזיק כיון דאשכחן דכונתן להזיק הוי נתינת טעם לגורם פיטור וניחא דלא קשה ליה שן גופיה תפטר מידי דהוה אעבד ואמה שהרי בעבד ואמה היינו טעמא משום דפעמים שיתכוונו ויאמרו לא נתכווננו ובשן לא שייך האי טעמא דלאו בת כוונה היא כלל ודומה לו ולאו טעמא רבא אית בהו שמא יקניטנו וכו' שאתה יודע שפיר ודוקא מאותו טעם הוא דפטירי בכוונתם להזיק אבל בעלמא דלא שייך טעמא דא אין לפטור בכוונה יותר מאין כוונה. ואם תאמר מאי קאמר אף על גב דמשמע דלא מיבעיא באין כוונה אדרבה כל עיקר הפיטור אינו אלא משום כוונתו להזיק כדפרישית. וי"ל דהכי קאמר מידי דהוי אעבד ואמה אף על גב דכוונתן להזיק כלומר שהן בני דעת ובני כוונה דמזה הטעם היה לו לגרום להם חיוב לפי סברת ק"ו שלך ואפילו הכי גורם להם פיטור דלהאי טעמא דהם בני כוונה פטירי גם שלא בכוונה כדפירשתי. ומשני עבד ואמה לאו טעמא רבא אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך ויזיק בכוונה ויאמר שלא נתכוון ויתחייב רבו או יעשה בהערמה בסגנון שיהיו סבורים הרואים שלא נתכוון. והמקשה לא אסיק אדעתיה האי סברא אלא סבירא ליה דאפילו אי הוה מיפטר בכוונה מטעם אחר ולא משום שמא יקניטנו מכל מקום היה ראוי לפוטרו משום דפעמים שנתכוון ויאמר שלא נתכוון. ע"כ.
ונראה לומר לפירוש ר"י דהא אף על גב דכוונתו להזיק אפילו הכי פטורה אם כן במקום שהיה ראוי לחייב הבעלים כגון דאין כוונתו להזיק פטורים משום דאנוס ופעמים יעשה בכוונה ויאמר שלא בכוונה עשיתי כדי לחייב הבעלים והוא הדין גבי שור אף על גב דכוונתו להזיק כיון דאנוס הוא פטור כעבד ואמה דפטורין בכל ענין משום אונס כוונתו להזיק וגבי קרן נמי לא פשע שלא שמרו יפה כיון דאנוס. ע"כ. מהר"י כ"ץ ז"ל.
מצאתי בשם הר"ר יונה קשיא לי אי לעבד ואמה מדמית ליה מאי שנא שן דמחייבת ליה משום דאין כוונתו להזיק ועבד ואמה פטורין בין שוגגין שאין כוונתן להזיק בין מזידין וכדאמרינן לאו אף על גב דכוונתם להזיק פטורים כל שכן בשאין כוונתם להזיק. ונראה בעיני דודאי עבד ואמה שהזיקו בשוגג דין הוא שלא לחייב את רבם דבחזקת שמור קיימי כיון דבני דעת נינהו והן שומרים עצמם ומדקדקים במעשיהם אבל בודאי בשכוונתם להזיק ראוי לחייב את רבם כדי שישמרם שלא יתכוונו להזיק אלא לפיכך פטורין לפי שקשה לשומרם מלהזיק כיון שכוונתם להזיק. איכא דקשיא ליה היכי ס"ד למימר מידי דהוה אעבד ואמה מי לא הוה ידע דעבד ואמה פטורים שמא יקניטנו רבו והלא משנה שלמה היא במסכת ידים. ונ"ל דהוה סבירא ליה השתא שאם היה ראוי לחייב הקרן מפני שכוונתו להזיק כל שכן שיש לחייב בעבד ואמה שיש בהם דעת וכוונתם להזיק ויותר שמירתם מוטלת על רבם שלא יתכוונו להזיק בין מחמת הקנטה בין שלא מחמת הקנטה אלא לפיכך פטורים לפי שקשה לשמרם מלהזיק כיון שכוונתם להזיק ואהדר רב אשי עבד ואמה לאו טעמא רבא וכו' כלומר עבד ואמה ודאי (אי) אפשר לו לשמרם כיון שמתכוונים לצאת מחמת שמירת רבם ולהקניטו. עוד י"ל דהוה סבירא ליה שאין לפטור מן הטעם ההוא אם הזיקו שלא מחמת הקנטה אלא עיקר הטעם הוא לפי שקשה לשמרם מלהזיק כיון שכוונתם להזיק. והטעם השנוי במשנה לדחות בו הצדוקים אמרוהו שהיו אומרים קובל אני עליכם פרושים אם שורו וחמורו חייב בנזקו עבד ואמה לא כל שכן וכדאמרינן בעלמא קשה בעיניכם שדחיתי אויבי בקש. ע"כ תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.
ולעיקר הקושיא שמקשים התוספות ז"ל י"ל שהמקשה היה סבור דעבד ואמה דפטירי היינו מן הפסוק או ממכה בהמה ישלמנה דמשמע המכה עצמה ישלמנה או מקרא אחרינא ושמא יקניטנו דקתני במשנה הוי טעמא דקרא לכך קאמר עבד ואמה יוכיחו שכוונתם להזיק ופטורים א"ל רב אשי לאו מקרא נפיק אלא טעמא רבא איכא. תוספות שאנץ.
ורבינו ישעיה ז"ל פירש וז"ל דהוה מדמה לפי מה דהוה אמר לא לכתוב קרן ותיתי משן וכיון דשבק קרא קרן ודאי משום דמדמינן לעבד ואמה הוא דשבקוה וסברא דשמא יקניטנו רבו גרועה היא דהתם דחשיב ליה במסכת ידים היינו לפי האמת דמחייב רחמנא קרן ולא פטרינן ליה מטעם עבד ואמה שמע מינה דמשום שמא יקניטנו הוא. ע"כ.

רגל מאי שייריה. למה שייריה יתרץ רב יהודה אליבא דשמואל תנא שור לרגלו ולקרנו ואז לא שייר רגל. וי"ל דאז לא היה יכול לומר לא ראי הקרן וכו' שהיה יכול ללמוד שן בטוב מן הצד השוה שברגל וקרן שכל אחד יש בו חומרא מה שאינו בחבירו ויעשה הצד השוה וכו'. ומיהו איכא פירכא דמה לשניהם שכן מועדין להזיק דבר הראוי ודבר שאינו ראוי תאמר בשן שאינו מועד להזיק אלא דבר הראוי דהיינו אכילה אבל לא כלים אם כן הדרא קושיא לדוכתא. ולקמן נתרץ זאת הקושיא בדיבור וכי תימא תנא שור דאית ביה תרתי. גליון.

תימה לימא כשהזיק חב המזיק לאתויי אדם אליבא דשמואל ובכלל דשור הוו כל מילי דשור. וי"ל דאין לרבות על ידו כלל אלא מידי דאיירי ביה תנא ובהזיק בשור איירי לעיל אבל באדם לא איירי כלל. תוספות שאנץ.

ולתנייה בהדיא. ורב יהודה לא חש לקושיא זו דלא חש למתני אלא חד מכל פרשה קרן מפרשה ראשונה ורגל או שן מפרשה שנייה ואידך מכשהזיק חב המזיק והא דנקט בהדיא שן יותר מרגל לסדר השור קא חשיב להו שהקרן למעלה והשן סמוכה לו. ע"כ תוספות רבינו ישעיה ז"ל.

במועדין מתחילתן קא מיירי. תימה מאי פריך לעיל מיניה וקרן מאי שייריה כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן ותיפוק ליה דבתמין לא קא מיירי וליכא למימר דהדר ביה דהא לא קאמר אלא דלישתמע דהדר. וי"ל כיון דאייתר ליה כשהזיק חב המזיק דלקמן במתניתין אתא לאשמועינן קרן. ע"כ מתוספות מהר"י כהן צדק ז"ל.

בנזקי ממונו קא מיירי. לאו דוקא ממונו דבור אי מיירי ברשות הרבים לאו ממונו הוא אלא הכי קאמר מעשיו ותקלתו. רבינו פרץ ז"ל.

ההוא למחשביה בהדי מועדים הוא דאתא. ואי קשיא לשמואל דאמר הא תנא ליה אדם בסיפא הכי נמי תנא שור המזיק אף על גב דתני שן ורגל. י"ל לשמואל הואיל ולא תנא קרן בהדיא ברישא ואיצטריך למתני בסיפא ואיידי דאתחיל בסיפא במילי דשור תנא כל מילי דשור אבל לרב דתני ברישא כל מילי דשור על כרחך כי הדר חשביה בסיפא למחשביה בהדי מועדים הוא דאתא. רבינו ישעיה ז"ל.

כתוב בתוספות בד"ה כראי אדם הקשה ריב"א ז"ל וכו'. ותירץ דשוגג נמי פטור משום תנא דבי חזקיה. וא"ת אם זה הלימוד שרוצה ללמוד אדם משור כדקאמר לא ראי זה השור שמשלם הכופר וקאי פיטור אכופר בשוגג מתנא דבי חזקיה איך יכול לומר לא ראי השור וכו' ואם היה אומר שור ושותק מאדם דהזיק שור דהיינו מכה בהמה ישלמנה דיליף מיניה תנא דבי חזקיה פיטור כופר בשוגג אם כן היינו אומרים דבשוגג חייב כופר ואם כן מצי למילף שפיר אדם משור שכמו ששור חייב בכופר וחייב בנזקין הכי נמי אדם מייב בכופר וחייב בנזקין ואם כן מעתה ליכא ק"ו. וי"ל דלא הוה ילפינן פיטור כופר בשוגג מדתנא דבי חזקיה אלא מדסמכיה מכה בהמה למכה אדם דאי לאו הכי יכתוב אותן רחוק זה מזה. ע"כ גליון.

לא ראי השור שמשלם את הכופר. וא"ת והא אי לא כתיב אדם ובעינן למילף משור אם כן הוה ילפינן באדם דמחייב כופר כמו שור כיון דמשור הוה ילפינן חיובא וכן הא דקאמר לא ראי אדם שחייב בארבעה דברים כיון דהוה ילפינן שור מאדם וליכא למימר דמכל מקום הוה ממעטינן שור מארבעה דברים מאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו הא ליתא דאם כן מנזק נמי נמעט אלא ודאי כיון דמאדם ילפינן חיוב בשור לא ממעטינן שור כלל מדין אדם. וי"ל דאדם דמתניתין היינו אדם דאזיק שור כדמוכח לקמן וכן שור דמתניתין היינו שור דאזיק שור ועל זה קאמר במתניתין לא ראי וכו' דלא מצי חד יליף מחבריה והכי קאמר לא ראי שור שמשלם כופר וכו' כלומר אי שתיק מאדם דאזיק שור לא מצי יליף משור דאזיק שור דמה לשור שכן פעמים שהוא משלם כופר כגון היכא דקטל אדם וכן לא ראי אדם דאי שתיק קרא משור דאזיק שור לא מצי יליף חיוביה מאדם דמה לאדם דפעמים משלם ארבעה דברים היכא שחבל באדם והשתא ניחא הכל דהא לא בעי למילף מהדדי אלא שור ואדם שהזיקו שור אבל שור ואדם שהזיקו אדם דיניהם כתובים בכל חד דלגבי הכי לא בעי למילף חד מחבריה כדפירשתי. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.
וז"ל תוספי תוספות להרא"ש ז"ל ולא אמרינן היא גופה תיתי מינה דאי לא הוה כתיב אדם הוה ילפינן משום דמתניתין בקטלא לא קא מיירי דאף רבי חייא דתני כ"ד אבות לא תני כופר משום דבקטלא לא קא מיירי וכן לקמן גבי הכשרתי במקצת נזקו פריך ותו ליכא והא איכא הא דתניא הכוהו עשרה בני אדם ומשני בקטלא לא קא מיירי הלכך מתניתין לא איירי בשור שהמית אדם ולא באדם שהמית אדם אלא בנזקין והכי פריך מה לשור שכן חמור אם הרג אדם יותר מאדם שהרג אדם. ומיהו קשה מאי קאמר לא ראי אדם שחייב בארבעה דברים וכו' דמתניתין איירי אף באדם שהזיק אדם כדאמרינן בשמעתין אלא לרב ליתנינהו תנא אדם וכל מילי דאדם וכן שור איירי בכל מילי דשור בין שור דאזיק שור ובין שור דאזיק אדם ואם כן אי לא הוה כתיב שור וילפינן ליה מאדם ילפינן נמי מיניה דחייב בארבעה דברים. וי"ל דאפילו אי לא הוה כתיב שור וילפינן ליה מאדם לא הוה מצינן למילף לחייבו בארבעה דברים דכתיב גבי ארבעה דברים איש בעמיתו ודרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו הילכך אף נזק לא ילפינן מיניה דפרכינן תאמר בשור דאף בתר דילפינן ליה מאדם לא מצית למילף לחייבו בארבעה דברים וכי האי פירכא אשכחנא טובא בתלמודא במנחות ובחולין וכמה דוכתי. כן נראה לי. ע"כ.

לא ראי השור שמשלם הכופר. וא"ת מדאיצטריך למכתב שור שחייב כופר שלא הייתי יכול ללמוד אותו מאדם שמע מינה דאדם אינו חייב כופר דאי אדם חייב כופר לשתוק משור וילפינן ליה מאדם דחייב כופר אלא ודאי אדם אינו מחייב בכופר ואם כן אמאי איצטריך עליו ולא על האדם. ועוד קשה מדאיצטריך למכתב אדם פירוש דהיינו מכה בהמה ישלמנה וילפינן ליה משם דאדם חייב בארבעה דברים דלא ילפינן ליה משור שאינו חייב בארבעה דברים שמע מינה דשור אינו חייב בארבעה דברים דאם שור חייב בארבעה דברים אם כן לשתוק מאדם וילפינן ליה משור אלא ודאי שור אינו חייב בארבעה דברים ואם כן אמאי איצטריך כי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו. ונראה למורי הרב שאין לומר גבי אבות נזקין מדאיצטריך שכלם הייתי לומד אותם מבור ומחד מהנך ולא הוצרכו לכתבן אלא להלכותיהן בור לפטור בו כלים וכו' ע"כ. מגליון.

לא ראי אדם שחייב בארבעה דברים. תימה דבלאו הכי אשכח צד חומר באדם דמה לאדם שכן נזקי גופו דחמיר תאמר בשן דנזקי ממונו דבנזקי גופו חייב מיתה מה שאין כן בנזקי שורו. וי"ל לפי שהיה דן נזקי גופו בתוך הק"ו ומה אדם שאינו משלם כופר אף על גב שהוא נזקי גופו חייב שור שחייב בכופר אף על גב דנזקי ממונו לא כל שכן דחייב. ע"כ מהר"י כ"ץ ז"ל.

בישן. והא דקתני במתניתין לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק היינו דאדם דרכו לילך לישן אצל אדם או כלים ומזיקם. אי נמי הא דכאיף ופשיט קרי דדרכו לילך ולהזיק שהוא פושט ומוליך אבריו הנה והנה. הרב מאיר הלוי ז"ל. ע"כ מתוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

בישן. וא"ת האיך תמצא בושת באדם שהוא אחד מארבעה דברים והרי בעינן מתכוון לבייש וישן אינו מתכוון וכי תימא שם אדם קאמר תנא דמתניתין אם כן אתה צריך לומר שם אדם תרי זימני חדא דאדם דאזיק שור ילפינן ליה מאדם דאזיק אדם דהיינו שם אדם וגם ישן ילפינן ליה מאדם נעור דהיינו שם אדם והוו תרי זימני ותרי זימני לא אמרינן. ע"כ מגליון.

אדם שמירת גופו עליו. כתבו בתוספות מכאן משמע דלא גרסינן במתניתין וממונך מדלא פריך וכו'. ונראה לי דהא דלא פריך אדם ממונו הוא משום דהואיל ונזקי אדם לא נתפרשו בכאן לא חש לכלול בדין זה אלא נזקי ממונו ועליהם נאמר וממונך אבל ושמירתן עליך ע"כ חוזר על כלם אחר שאמר ושמירתן בלשון כינוי לרבים כלומר שמירת כל הנזק והיא שהקשו ממנה לרב. מאירי ז"ל.
והרב ר' יונתן כתב דלא גרסינן וממונך ואיננו במשניות מדוייקות הבאות מספרד ולא בהלכות הריא"ף ז"ל. ויש גורסין ממונך וקשה עלייהו למאן דאמר אשו משום חציו ומחייב באש אף על פי שאינו אשו היכי קרי ליה ממונו ותו דכל הני דמייתי בגמרא בהצד השוה ואתיין או מבור ואש או מבור ושור אוקימנא דאפקרינהו אלמא לאו ממונו. ע"כ לשונו.

תו' בד"ה לאו אע"ג כו' וע"ק דעבד ואמה כשאין כוונתן להזיק נמי פטורים כו' עכ"ל פירוש ובמה מצינו מיהת משן דאין כוונתו נמי להזיק ה"ל למילף דחייב דהא מעיקרא דדינא דקאמר לכתוב רחמנא חדא ותיתי אידך מיניה במה מצינו קאמר כפרש"י לקמן בהדיא בשמעתין וק"ל:

בא"ד נמצא שכוונתן גורם הפטור ה"נ קרן כו' עכ"ל פי' כיון דהתם אף באין כוונתו דלא שייך שמא יקניטנו פטור דהכוונה גורם הפטור הכי נמי מיהת בקרן כיון דאיכא כוונה יש לפוטרו ואע"ג דלא שייך הכא שמא יקניטנו ומיהו בשן כיון דליכא כוונה כלל ולא שייך שמא יקניטנו חייב ורב אשי השיב דאף אין כוונה דהתם עדיפא לפטור מכוונה דקרן כיון דהתם בכוונה מיהת שייך שמא יקניטנו ופעמים נתכוונו ויאמרו לא נתכוונו ודו"ק:

בד"ה כראי אדם כו' היינו ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה כו' עכ"ל פי' ממון אחר בהדי מיתה ומיהו הא דתנא דבי חזקיה בין מתכוין בין שאינו מתכוין מיירי נמי כי הכא לפטור מדמי הנהרג כמ"ש התוספות בסוף פרק המניח ועיין מזה בתוס' בסוף פרק כיצד הרגל בד"ה ויהא אדם כו' ודו"ק:

בגמרא איצטריך סד"א מידי דהוה אעבד ואמה וכו' ואע"ג דפרש"י דהמקשה דפריך ולאו ק"ו הוא ומה שן שאין כונתו להזיק וכו' ה"ה נמי דקא פריך אטעמא קמא דאי כתב קרן הוה נפקא שן מיניה בק"ו מה קרן שאין הנאה להזיקה חייב וכו' וא"כ המתרץ דמשני איצטריך סד"א מידי דהוה אעבד ואמה וכו' מאי משני אטעמא קמא דקאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו ויש לומר דמתורץ ממילא גם טעמא קמא דכיון דאשכחן דכונתן להזיק פטורין הפוך מהסברא הפשוטה א"כ הוא הדין נמי כיש הנאה להזיקו נוכל ג"כ לומר שהוא פטור הפוך מהסברא וק"ל:

ברש"י ד"ה וקא פריך הצד השוה וכו' ולשמואל ליכא למפרך דרגל ודאי דרכו לילך ולהזיק כן צ"ל:

בתוס' ד"ה מידי דהוה אעבד ואמה לא כפרש"י וכו' משום דקאי אמתני' דמסכת ידים וכו' וכי תימא הכל טעמא מאי דלמה נקטא הנמרא משנה דמסכת ידים ולא נקטא מתני' דהחובל י"ל משום דההיא מתני' דמסכת ידים עיקר דשם אשמועינן דהאדון פטור מטעם דשמא יקניטנו וכו' ושם פרק החובל (לא) אתא לאשמועינן דאפילו יש להן משל עצמן אין צריכין לשלם דמה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו ולכך קאמר דפגיעתן רעה וקתני שם במתני' דאם נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייב לשלם והכא לא אתא אלא לאתויי ראיה דהאדון הוא פטור ולכך נקט עבד ואמה לישנא דמתני' דמסכת ידים:

ד"ה לאו אע"ג דכונתן להזיק אפי' הכי פטורין וא"ת עבד ואמה גופיה נילף מק"ו וכו' קושיית התוס' תמוה דמה מקשו דהא השתא הגמרא אתי לאוכוחי מעבד ואמה דהסברא היא דאין כוונתו להזיק הוא חייב וכונתו להזיק הוא פטור ופירש לא דאי דמתני' הוי שפיר כדקאמר רב יהודה ומייתי ראיה לזה ממתני' דעבד ואמה דאית ליה למתני' דמסכת ידים דפטורים א"כ ש"מ דס"ל למתני' דהסברא היא דכונתן להזיק פטור וא"כ מה שייך להקשות עבד ואמה גופיה נילף מק"ו וכו' וצ"ל בדוחק דהכי מקשו התוס' דכיון דפריך הגמרא ארב יהודה ולאו ק"ו הוא וכו' וכי אפשר לפרש המתני' דקתני לא הרי וכו' כדקאמר רב יהודה א"כ מאי משני במה דמייתי ממתני' דעבד ואמה אההיא מתני' נמי תקשה לן דהכל טעמא מאי דפטרינן בעבד ואמה כיון דאשכחן בשן דחייב אפילו באין כונתו להזיק כל שכן בכונתו להזיק וק"ל:

בא"ד וי"ל דשפיר הוה ידע המקשה וכו' כיון דעבד ואמה פטורין אפי' באין כונתו וכו' דפעמים דנתכונו ויאמרו לא נתכונו וכו' דברי התוס' צריכין ליישב דמה מתורץ בזה קושייתו כיון דסוף סוף בין נתכונו בין לא נתכונו לא פטירי אלא מטעמא דשמא יקניטנו רבו וכיון דידע טעמא דשמא יקניטנו רבו א"כ מאי מייתי מיניה ראיה ויש מוחקין בתוס' מ"ש דפעמים דנתכונו ויאמרו לא נתכונו וכו' אבל אינו מיושב בזה כלל דא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא שהקשו דכיון דעבד ואמה כשאין כונתו להזיק נמי פטירי א"כ מאי מייתי ראיה להכא דשאני התם דבכל ענין פטירי בין כשאין כונתו להזיק בין בכוונתו אבל הכא דשן דאין כונתו להזיק חייב ק"ו הוא שיתחייב בכונתו להזיק כגון בקרן ויש ליישב בדוחק דתירוצו של התוס' הכי הוא דמייתי ראיה מעבד ואמה דכיון דעבד ואמה פטורים אפילו היכא דלא שייך טעמא דשמא יקניטנו רבו כגון כשאינו מתכוין מטעם דפעמים שיתכונו וכו' א"כ דפטרינן שאינן מתכונין בשביל מתכונים א"כ יש להוכיח דבכונתו להזיק לא מסתבר להתחייב יותר מבאין כונתו דאל"כ לא מסתבר לומר שיפטרו שם אפילו באין מתכוין דלא שייך ביה טעמא דשמא יקניטנו רבו מחמת דפעמים יתכוין וכו' כיון דבמתכוין גופיה הסברא נותנת שיהיה ראוי לחייב אם לא מטעמא דשמא יקניטנו רבו כן נראה לי ליישב דברי התוס' ואני פירשתי סוגיא זו בדרך לימוד הישיבה בדרך נכון מאד וקרוב אל הפשט ובו יתיישבו כל הקושיות שהקשו התוס' רק צריכין אנו להציע שיטת המשנה דמסכת ידים דהכי איתא התם שאמרו הצדוקים קובלים אנו עליכם פרושים מה אם שורי וחמורי שאינו חייב בהן מצות הרי אני חייב בנזקן עבדי ואמתי וכו' אינו דין שאהא חייב בנזקן אמרו להם לא אם אמרתם בשורי והמורי וכו' תאמרו בעבד ואמה שיש בהן דעת שאם אקניטם ילך וידליק גדישו של אחר ואהא חייב לשלם הרי שהצדוקים רצו ללמוד מהסברא הפשוטה בק"ו שעבדו ואמתו יהא חייב יותר משורו וחמורו והחכמים הפכו להם הסברא הפשוטה והראו פנים שהשור והחמור ראוי להתחייב יותר מטעם שאם אקניטנו וכו' וכהאי גוונא רצה רב יהודה לפרש המתני' הפוך מהסברא הפשוטה שלא נוכל למילף שן מקרן בק"ו ולא קרן משן מטעם דהשן אין כוונתו להזיק ובו' אע"ג שהסברא הפשוטה היא בהיפוך שכונתו להזיק יתחייב יותר מ"מ כיון שיש ג"כ סברא בהיפוך שהשן כיון שאין כונתו להזיק יוכל לשומרו בקל ולכך פושע הוא כשאינו שומרו ע"כ דין הוא שיהא חייב אבל קרן שכונתו להזיק יצרו תקפו ואינו יכול לשומרו ולכך אין לחייבו כמו שפירשו התוס' והקשה לו המקשה ולאו ק"ו הוא ומה שן וכו' ר"ל היאך נניח הסברא הפשוטה ולתפוס הפוך כיון שהסברא הפשוטה היא שכונתו להזיק ראוי לחייב יותר והשיב לו המתרץ איצטריך סד"א מידי דהוה אעבד ואמה לאו אע"ג שכונתו להזיק והיה הסברא הפשוטה ללמדם מק"ו משורו וחמורו כמו שאמרו הצדוקים ואעפ"כ השיבו להן החכמים ופטרו נזקי עבד ואמה בהפוך מהסברא הפשוטה ואמרו שעבד ואמה ראויה ליפטר יותר מטעם הסברא שאם אקניטנו וכו' ה"נ הכא לא נוכל ללמוד בק"ו קרן משן כיון שיש לנו סברא שהקרן יש לפוטרו מטעם שכיון שכונתו להזיק אינו יכול לשומרו הפוך מהסברא הפשוטה והשיב לו רב אשי אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו וכו' ר"ל דאין הנדון דומה לראיה דשם לא מסברא קלה אנו פוטרים עבר ואמה אלא טעמא רבה אית בהו שאל"כ א"א לרבו להתקיים שנמצאת מחייבו מאה מנה בכל יום משא"כ בקרן ושן שיש כאן ק"ו גדול מהסברא הפשוטה לחייבה ואתה רוצה לפוטרה מסברא קלה הפוך מהסברא הפשוטה ובדרך זה יתיישב הכל כהוגן וק"ל:

ד"ה כראי האדם שאינו משלם את הכופר וכו' ואומר ר"י דלאו פירכא היא כלל דלא מפטר משום ק"ל בדרבה מיניה ד"ל דאינו מפטר משום קים ליה בדרבה מיניה אלא היכא שהזיק ממון בהדי מיתה כמו שכתבו התוס' בסמוך דהיינו שהמית אחד וקרע את בגדיו וכמו שנגף אשה הרה והמית את האשה וגם יצאו ילדיה שפטרו הכתוב אם (לא) יהיה אסון באשה וגו' משום דק"ל בדרבה מיניה אע"ג דמכדי רשעתו נפקא איצטריך גם כן קרא דאם יהיה אסון דחד קרא אתא לממון בהדי מיתה וחד קדא לממון ומלקות ועיין בפרק אלו נערות אבל לענין אם חייב אדם מיתה וכופר בשביל נפש הנהרג שהמיתו כמו בשור שהשור הוא בסקילה וגם בעליו חייב כופר הכל בשביל הנפש שהמית בזה לא נפטר מטעם ק"ל בדרבה מיניה דהכל הוא דין אחד בשביל נפש הנהרג אלא מעליו הוא דפטרינן ליה והראיה מפרק ב' דלקמן דמשמע שם דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן אדם משור בק"ו ש"מ דלא שייך לפטרו מטעם ק"ל בדרבה מיניה ומעליו פטרינן ליה אפי שוגג וכו' ר"ל וא"כ אינו כדברי ריב"א שהזכיר בתירוצו דשוגג מיפטר מדתנא חזקיה מקרא דמכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג בין מזיד וכו' אף אדם וכו' אף ראותו היקש לא אתי אלא לפטור בשוגג ממון דבהדי מיתה דהיינו שהזיק בשעת מיתה לא לפטרו מכופר כנזכר למעלה ואע"ג דממון בהדי מיתה נפקא ליה מקרא לא יהיה אסון אעפ"כ איצטריך ליה לתנא דבי חזקיה לאפוקי ממ"ד דהא דדרשינן הא אם לא יהיה אסון לא יענש עונש ממון היינו דוקא שיש כאן דין אסון דהיינו שהמית האשה במזיד ומתחייב מיתה אבל בשוגג אין נפטר מדמי ולדות וכו':

ד"ה אדם שמירת גופו עליו וכו' מדלא פריך אדם ממונו הוא ומשום בור נמי צריך למוחקו וכו' כן צריך לומר ומה שכתבו כדפרישית לעיל ר"ל הא דכתב לעיל ד"ה וממונך לאו דוקא בור דלא ממונך הוא וכו' ואע"ג דלעיל כתב דהוא לאו דוקא ולא כתב שצריך למוחקו היינו בברייתא דאין דרך התנא דברייתא למידק כל כך בלישנא אבל בלשון המשנה לא שייך זה וק"ל:

תוס' בד"ה אדם כו' כדפרישית לעיל נ"ב פי' דממונך לא שייך גבי בור אף שהתוס' לא מחקו לעיל אלא שכתבו לאו דוקא קאמר היינו בדברי הגמ' אבל מתני' בודאי דייקא וצריכה למחוק ודו"ק:

גמרא וקרן מאי שייריה כשהזיק כו'. ק"ל מדוע לא משני דקתני סיפא שור המועד כדאמר בסמוך לענין אדם:

רש"י ד"ה שור מועד כו' משלם כופר כו'. לכאורה הגמרא כאן ע"כ אזלא כפי דמסקינן (לקמן כו) דגם רגל משלם כופר וכן שן כמ"ש התוס' שם דאל"כ הוה ילפינן אדם מינייהו ודוחק לומר דהכא הכוונה דשם שור משלם את הכופר:

תד"ה לאו וע"ק כיון דידע כו' א"כ מסתמא ידע סיפא. זה י"ל דהס"ד דטעם זה אינו עיקר רק לתשובת הצדוקים וכמו שפי' הרע"ב שם לעיל במ"ו גבי ספרי הקדש והתוי"ט בד"ה שלא יעשה ע"ש:

תד"ה כשהזיק לא כו' אלא מאידך כו'. וכ"פ רש"י (לקמן ט ב) במשנה וכדאי' להדיא בגמרא (יג ב) ודברי הנ"י בפי' המשנה כאן תמוהים:

תד"ה למחשביה וי"ל דל"ח אלא בע"ח כו'. וכ"כ רש"י שם במתני':

תד"ה כראי דאין מזיד לשור. ולכאורה הא לרבה (לקמן מג) ולרב (שם מד) דוקא בכוונה משלם כופר וי"ל דמ"מ אין זה קרוי מזיד דאינו אלא ביודע שאסור ומקבל עליו התראה אבל מ"מ ק"ק דבבעליו שייך מזיד והתראה:

תוס' ד"ה כשהזיק כו' אלא מאידך. דלקמן דף ט ע"ב ועי' לקמן דף יג ע"ב בתוס' ד"ה כשהזיק:

שם ד"ה כראי כו' דלא מפטר משום קלב"מ. עי' לקמן דף י ע"א ברש"י ד"ה משא"כ באש:

בא"ד דאי לאו קרא דעליו. עי' בספר יראים לרא"ם סי' רז:

ונמצא זה מחייב את רבו מ"מ בכ"י. יל"ד מה היה לו שהוסיף על לשון המשנה דמס' ידים ועוד דה"ל למימר התם כדקתני טעמא עכנלע"ד דרש"י הי' קשה לו כנ"ל וגם ק' תוד"ה לאו כו' ועכס"ל דהש"ס בהס"ד היה ס"ל דטעמא דמס' ידים אינו עיקור ולא נאמר אלא לדחות הצדוקים בקש כדמצינו כך כמה פעמים דמה"ת ניחוש שידליק הגדיש כדי לחייב את רבו בתשלומין הלא עיני עבד אל אדוניו לצפות לישא חן וחסד לפניו שישחררנו ואז יתחייב העבד לשלם לרבו מה ששילם עבורו כשהזיק כמבואר במשנה דהעבד ואשה פגיעתן רעה שצריך שישלם לכשישתחרר וא"כ מי פתי יסור הנה אע"כ מדינא פטורין מלשלם ושפיר קאמר עבד ואמה יוכיח ובא ר' אשי ותירץ והוסיף על המשנה נמצא זה מחייב רבו מאה מנה בכ"י רוצה בזה כי אדרבא רבו יהיה מוכרח למהר להוציאו לחרות כדי שלא יוסיף לו היזק ק' מנה בכ"י ע"כ ימהר לשחררו בלי שיכתוב לו שטר על דמיו כלל וא"כ טעמא רבא איכא וק"ל:

כראי אדם שאין משלם את הכופר. הק' ריב"א מאי חומרא היא זו שאין משלם את הכופר משום דקים לי' בדרבה מיניה עכ"ל עב"מ צ"א א' דלרש"י ותו' שם כל הפטור משום קלב"מ חייב עכ"פ לשלם לי"ש ובכופר הרי פטור לגמרי מדכתי' עליו א"כ לק"מ ק' ריב"א וק"ל:

כראי השור שאין בו ד' דברים. עי' ס' הישר לר"ת (ד' וויען פ' ב') שם נאמר דלאו מקרא פריך דאין בשור חיוב ד' דברים דהא מסברא מיירי ואי לא נאמר קרא דנזיקין ובשלמא כופר איכא למימר דעכ"פ קטלא הוה כתיב דין שור שהמית אדם ואדם שהמית אדם אבל ד' דברים דבנזיקין מיירי וקיימי' השתא אלו לא כתיב קרא והוה ילפינן שור מאדם ואז היה ילפינן נמי לענין ד' דברים ודחיקא ליה לר"ת דסמיך אקרא איש בעמתו ולא שור בעמתו אלא הכי פירושו אדם יש בו כל ד' דברים משא"כ שור אין בו דעת לבייש אפי' יהיה כונתו להזיק מכל מקום אין בו דעת לבייש ואין סברא שיהיה שייך בו בושת אלו דבריו ז"ל ומדוקדק מאד בלשון הש"ס דאמר שור אין בו ד' דברים ולא אמר אינו חייב בד' דברים אע"כ ה"ק שאין כל ד' דברים שייכים בו רק ג' מהם שייכים בו ומחיובא לא מיירי אבל צל"ע א"כ הול"ל שאין בו ה' דברים נזק צער רש"ב כי חסר מהם בושת וק"ל:

ולטעמיך הא דתני קרנא. לפמ"ש נמוק"י דלהכי תנן מבעה ולא קתני להדיא אדם לרמז דקאי אבן חורין דשייך ביה אם תבעיון בעיו ולא אעבד א"כ קרנא דתני אדם י"ל דקאי אעבד וס"ל דרבו מחייב לשלם עבורו מה שהזיק כשהיה ישן דלא שייך שלא יקניטנו רבו וילך וידליק כו' כיון שהוא ישן וכיון דמיירי בעבד שייך שפיר שמירתו עליך והוה נזקי ממונו ולא נזקי גופו אך הואיל דמסקינן כיון דכייף ופשיט אורחי' היא והיינו כמ"ש תו' בשם ירושלמי שהשכיב עצמו אצל הכלים א"כ הדרא ק' אם יקניטנו רבו ישכיב עצמו אצל כלים כו' וע"כ לאו בעבד מיירי והדק"ל אדם שמירת גופו עליו הוא וא"ש המשך הש"ס וי"ל קצת בזה מה שרצו התו' במ"ש בד"ה ולטעמיך שנראה שפת יתר:

בגמרא וליתני בהדיא כו' נ"ל דאין הקושיא מדקתני במתני' ד' אבות ולא נקיט חמשה דא"כ הול"ל בהדיא והא ארבעה קתני ועוד א"כ תקשי באמת על ר' יהודה מאי ס"ד לפרש דשייריה לרגל ותקשי הא ד' קתני אלא דלק"מ דלר"י שן ורגל כחדא חשיב ליה דמחד קרא נפקי וא"כ לא שייך לפרש בהא לא הרי ומכ"ש לפי מאי דפרישית במתני' דאיצטריך למכתב ושלח ובער ועוד שהרי דינם שוה בכל ואם כן י"ל שהתנא שונה ד' אבות חלוקין זה מזה אלא עיקר הקושיא הוא דליתני בהדיא בפ"ע וכן בסמוך לרבא דאמר דשייר קרן אין להקשות הא ד' קתני דודאי דקרן לא שייך בכל אלו נזקין שהרי דינם חלוק הרבה אלא הקושיא היא ליתני בפ"ע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ואפילו הכי פטירי כדאיתא בפרק החובל העבד והאשה פגיעתן רעה וכו' נ"ל דודאי מאשה לא מייתי ראיה דאין סברא כלל לומר שהבעל יתחייב בנזקי אשתו דלאו ממונא דידיה היא ומה שהוצרכו לומר בהחובל פגיעתן רעה היינו שהיא בעצמה פטורה לפי שאין לה לשלם אבל מעבד מייתי שפיר ראיה דאע"ג שאין לו לשלם מ"מ יתחייב הרב בנזקו דהא ממונא דידיה הוא אלא ודאי משום דמתכוין להזיק ונתיישב מה שדקדקו התוספות על רש"י וכוונת רש"י לפרש דסוגית הש"ס לא ידע עדיין ממשנה דמס' ידים וק"ל:

בתוספות בד"ה לאו אף ע"ג דכוונתו להזיק אפ"ה פטירי וא"ת ועבד ואמה גופיה וכו' והקשה מהר"ם בחידושיו דמאי מקשו התוס' דהא מ"מ ר"י מייתי שפיר ראיה לדבריו מדמצינו במשנה דעבד פטור ולא ילפינן ק"ו מוכח ודאי דלא שייך לילף ק"ו כיון דכוונתו להזיק גריע טפי ע"ש מה שתירץ בדוחק ולענ"ד נראה ליישב דודאי מוכח מלשון סוגית הש"ס דקאמר איצטריך סד"א מידי דהוי אעבד וכו' זה משמע שר"י לא בא להחזיק דבריו ולומר דהאמת הוא דאין כוונתו להזיק עדיף טפי דא"כ לא שייך לשון איצטריך סד"א שהרי האמת הוא כך א"ו דר"י מודה דהאמת הוא דכוונתו להזיק עדיף טפי אלא שבא לפרש אילו לא נאמר בתורה קרן הייתי אומר שהוא פטור דסד"א דכוונתו להזיק גורם פטור לכך פי' התורה שאינו כן וא"כ מקשו שפיר דעבד ואמה גופיה נילף בק"ו כיון דהאמת הוא דכוונתו להזיק עדיף וא"כ תקשי לר"י למה אמרו באמת דעבד פטור כיון דלא ידע מטעמא דשמא יקניטנו. ועי"ל דבאמת ר"י עומד עדיין בסברא ראשונה דבקושיא שהקשו תוס' היה נראה להם דר"י לא ידע כלל המשנה דמס' ידים א"כ מקשי שפיר ואח"ז כתבו ועוד קשה דמוכח דידע המשנה מדנקט עבד ואמה וק"ל ויש ליישב עוד בד"א אבל הראשון הוא נכון:

בא"ד וי"ל דשפיר הוה ידע וכו' דפעמים דנתכוונו ויאמרו לא נתכוונו ואפ"ה פטירי נמצא דכוונתו גורם הפטור עכ"ל. עיין מהרש"א ומהר"ם ות"ח והפירוש ראשון של מהר"ם נ"ל נכון אלא שאני מוסיף נופך משלי וכך נ"ל הפי' בתוספות דר"י הוה ס"ד דכוונתו להזיק גרע טפי והראיה מעבד ואמה דפטירי והיה נראה לו דוחק לומר שטעם הפטור הוא משום שמא יקניטנו כיון דאף דאם העבד כיון באמת להזיק מחמת קנס רבו היה הרב חייב מצד הדין לשלם אלא מפני תקון העולם פוטרים אותו וא"כ בודאי שאין זה טעם מספיק אלא היכא שיש מקום לומר שכיון להזיק אבל היכא שיש אומדנא דלא כיון להזיק לא שייך להפסיד הניזק בידים כיון שהמזיק חייב מצד הדין ואף אם נאמר דשמא העבד נתכוון באמת להזיק מכ"ש שהוא חייב אי לאו מפני שמא יקניטנו בפ"א והיאך יתכן להפסיד לניזק בשביל כל הני ספיקי א"ו היינו אומרים כשעבד נתכוון להזיק הרב פטור מצד הדין לפי שלא היה בידו לשומרו כמו שפי' התוספות אלא אם לא נתכוון הדין לחייבו וע"ז שייך שפיר התקנה דא"כ כל עבד שיקניטנו רבו יזיק חבירו בכוונה וקשה לבעלים לשומרן וא"כ יהיה הרב פטור מצד הדין והוא יחייב אותו שלא כדין ע"י תחבולה שיאמר שלא כיון להזיק ויעשה באופן שיבינו העולם שלא כיון להזיק ונפסד להמזיק שלא כדין ואם כן עיקר התקנה על לא נתכוון אבל נתכוון פטור מצד הדין כיון שאין ביד בעלים לשומרו ואם כן ה"א דגם קרן פטור מזה הטעם לכך הוצרך הכתוב לכתוב קרן לגלות דכוונתו אין גורם הפטור וא"כ ע"כ שהטעם הוא משום שמא יקניטנו ור' אשי מפ' שאף אם לא נכתב קרן היינו אומרים שפיר הטעם משום שמא יקניטנו בין מתכווין בין שלא מתכווין ודו"ק:

בד"ה כשהזיק חב המזיק לאו היינו כשהזיק קמא וכו' פי' דקמא לאו מיותר אלא מאידך כשהזיק דמשנה דף ט' מרבה לה וכן פירש"י שם וק"ל:

בד"ה למחשביה בהדי מועדין וכו' ושמואל ס"ל וכו' וא"ת אמאי לא חשיב אש ובור גבי מועדין עכ"ל. ונראה פשוט דלאו אגופיה דמתניתין קשיא ליה דשפיר י"ל דלא נקיט להו לפי שאין בהם שום חידוש כמו בשור ורגל אבל הקושיא נקשר על מ"ש לפני זה דגם באדם אין כאן שום חידוש אלא דנקט ליה לשמואל שפיר כיון דלא תניא ליה ברישא וע"כ צ"ל לרב דאע"ג דנקט ליה ברישא אפ"ה נקיט ליה בסיפא לחושבו גבי מועדים אע"פ שאין כאן חידוש א"כ תקשי שפיר לרב אמאי לא נקיט אש ובור בסיפא וק"ל:

בתוספות בד"ה כראי אדם שאין משלם הכופר וכו' ואור"י דלאו פירכא היא דלא מפטר משום קלב"ם וכו'. פי' דחזינן דאיצטריך קרא למעוטי עליו מוכח דלא שייך קלב"ם הכא והיינו כדמפרש לבסוף בסה"ד וז"ל ותנא דבי חזקיה דפטר אפילו שוגג היינו ממון שהזיק בשעת מיתה וכו' פי' דשם פטר במזיד משום קלב"ם כיון שנתחייב מיתה קודם שנתחייב בתשלומין וקאמר תנא דב"ח דאף בשוגג פטור מטעם דלא חלקת אבל גבי כופר לא שייך מיתה קלב"ם כיון דנתחייב מיתה ותשלומין כא' כן כתבו מהרש"א ומהר"ם וצ"ע בסוגית הש"ס דמשמע דאף בזה שייך קלב"ם וק"ל:

בד"ה כיון דכייף ופשיט אורחא הוא בירושלמי יש וכו' וכוונתם בזה מבואר דאם נאמר שחייב אף בכלים שהונחו שם אחר שישן לא שייך לומר אורחא הוא אבל בכלים המונחים קודם שישן שייך שפיר אורחא שהיה לו להרחיק כדי כפיפה ופשיטה:

ולא ראי השן שאין כוונתו כו'. דאי כתב רחמנא שן לא אתי קרן מיניה ולהכי פריך ולאו ק''ו הוא כל שכן דמשום האי טעמא נפיק קרן משן וה''ה נמי דקא פריך אטעמא קמא דאי כתב קרן הוה נפקא שן מיניה בק''ו ומה קרן שאין הנאה להזיקה חייב כו' והאי ליכא לתרוצי דהכי מיפרשא מילתא דרב יהודה לא ראי הקרן שאין הנאה כו' ואי כתב שן לא אתיא קרן מיניה ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כו' ואי כתב קרן לא אתיא שן מיניה ולא תיקשי מידי האי לאו מילתא היא שאין זה לשון הש''ס אלא ההוא דבעי למיגמר חבריה מיניה נקיט ברישא כדקתני מתני' לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ואי כתב הני תרתי לא אתי אש מתרוייהו אלמא כל היכא דקתני לא ראי זה כראי זה ההוא דבעי אגמורי חבריה מיניה נקיט ברישא כדקתני מתני' וה''ק לא ראי זה כראי זה אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה: איצטריך. למיכתב קרן: אפ''ה פטורין. כדאמרינן בפ' החובל (לקמן דף פז.) העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין: לאו טעמא רבה אית בהו. דאי מיחייבת ליה כל שעה שיכעיסנו רבו ילך וידליק גדישו של חבירו כדי לחייב את רבו: אלא פריך ואימא הכי. לא ראי השור כראי המבעה דקתני במתני' ה''ק לא ראי הקרן שכוונתו להזיק כהרי השן שאין כוונתו להזיק אלא להנאתה מתכוונת הלכך אי כתב קרן לא הוה נפיק שן מינה: ולא הרי השן שיש הנאה להזיקה כהרי הקרן כו'. ואי כתב שן לא אתיא קרן מינה: ורגל מאי. עביד ליה תנא דמתני' דלא תני: שייריה. בתמיה: וה''ק. הך דקתני מתני' לא הרי השור כהרי המבעה ה''ק כו': רגל הזיקה מצוי. הלכך לא אתיא שן מינה: רגל ובור שן ואש. מועדין מתחילתן לשלם נזק שלם דלא פליג רחמנא בין תם למועד אלא בנגיחה: שור המזיק ברשות הניזק. שנכנס לרשות הניזק ונגח שם את שורו ואע''ג דתם הוא משלם נזק שלם וסתמא כר''ט דאמר לקמן (דף טו:) משונה קרן ברשות הניזק נזק שלם משלם: בנזקי ממונו. בנזקין שממונו מזיק מיירי רישא: . בנזקי גופו. שהוא עצמו מזיק לא מיירי: הא קתני אדם. בסיפא ולמה ליה למיתני ברישא: למיחשביה בהדי מועדין הוא דאתא. דקתני חמשה תמין וחמשה מועדין וקחשיב להו ואזיל: ומאי לא הרי. דקתני במתני' לא הרי השור כהרי המבעה לרב דאמר מבעה זה אדם: שור מועד שנגח אדם ומת משלם כופר. הלכך אי כתב שור לא אתיא אדם מיניה דאדם שהרג את חבירו במזיד נהרג בשוגג גולה ואינו משלם כופר: אדם החובל בחבירו חייב בארבעה דברים צער ריפוי שבת ובושת אבל נזק לא קא חשיב דשור נמי נזק משלם אבל בהנך ארבעה דברים אינו חייב כדמסיק בשילהי כיצד הרגל מועדת (לקמן כו.) דאמרי' כי יתן איש מום בעמיתו איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: וקא פריך הצד השוה כו'. לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור היכי מצי למיתני בקרן דרכו להזיק ולשמואל ליכא למיפרך דרגל ודאי דרכו לילך ולהזיק: דכייף ופשיט. את רגליו: אורחיה הוא. לשבר כלים שבצד מרגלותיו: וקא פריך מאי האי דקתני ושמירתן עליך. לשון זה אינו שייך אלא בנזקי ממונו:
מידי דהוה אעבד ואמה. ולא כפירוש רש''י שפירש משום דתנן בהחובל (לקמן דף פז.) עבד ואשה פגיעתן כו' דא''כ ה''ל למינקט עבד ואשה אלא מפרש ר''ת דנקט עבד ואמה משום דקאי אמתני' דסוף מסכת ידים וטעמא משום שמא יקניטנו רבו דבסמוך מפורש התם: לאו אע''ג דכוונתו להזיק אפ''ה פטורין. וא''ת עבד ואמה גופיה נילף מק''ו דשן להתחייב כיון דאכתי לא ידע טעמא דשמא יקניטנו רבו וע''ק כיון דידע רישא דמתניתין דמסכת ידים (פ''ד מ''ז) מדנקט עבד ואמה ולא נקט עבד ואשה א''כ מסתמא ידע סיפא וע''ק דעבד ואמה כשאין כוונתן להזיק נמי פטירי וא''כ מאי מייתי וי''ל דשפיר הוה ידע המקשה טעמא דשמא יקניטנו רבו ואפ''ה פריך כיון דעבד ואמה פטורין ואפילו באין כוונתן להזיק ואע''ג דלא שייך טעמא דשמא יקניטנו רבו דאנוס הוא דפעמים דנתכוונו ויאמרו לא נתכוונו לכך פטירי בכל ענין נמצא שכוונתן גורם הפטור ה''נ קרן שכונתו להזיק יש לנו לפוטרו ורב אשי פי' דאפילו באין כוונתו להזיק איכא טעמא רבה: כשהזיק חב המזיק כו'. לא היינו כשהזיק קמא אלא מאידך כשהזיק מרבה לה: למחשביה בהדי מועדין כו'. ושמואל ס''ל דלא ה''ל לאשמועינן בסיפא כיון דלא אשמעינן שום חידוש טפי מברישא אבל שן ורגל אע''ג דתנא ליה ברישא תנא ליה בסיפא גבי מועדין משום חידוש דמפרש השן מועדת לאכול את הראוי לה והרגל מועדת לשבר דרך הילוכה וקרן נמי תנא ואע''ג דתנא ברישא כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן מ''מ תנא ליה בסיפא משום דתני ליה גבי חמשה תמים מש''ה תנא ליה נמי בהדי מועדין וא''ת אמאי לא חשיב אש ובור גבי מועדים וי''ל דלא חשיב אלא בעלי חיים אבל בור ואש כך לי פעם ראשונה כמו פעם ג' וד': כראי אדם שאין משלם את הכופר. הקשה ריב''א מאי חומרא היא זו האי דאין משלם את הכופר משום דקים ליה בדרבה מיניה ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי חזקיה ואור''י דלאו פרכא היא כלל דלא מפטר משום קים ליה בדרבה מיניה וכאן נמי אין שייך להזכיר תנא דבי חזקיה דלקמן בפ''ב (דף כו.) משמע דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר ומעליו פטרי ליה אפילו שוגג דומיא דשום דאין מזיד לשור ותנא דבי חזקיה דפוטר אפילו שוגג היינו ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה ולאפוקי ממאן דדריש בפ' אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) הא אם יהיה אסון לא יענש דדוקא דין אסון אתא חזקיה ואשמועינן לאו דוקא דין אסון לא יענש אלא אפי' שוגג לא יענש: כיון דכייף ופשיט אורחיה הוא. בירושלמי יש דישן לא מחייב אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור דהם גרמו לו וכן אם היה ישן והלך חבירו לישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והאחרון חייב: ולטעמיך. פירוש אפילו תימא מבעה זה השן: אדם שמירת גופו עליו. מכאן משמע דלא גרסינן במתני' וממונא מדלא פריך נמי הכי אדם ממונו הוא. ומש''ה אין צריך למחקו כדפירשתי לעיל (ג: ד''ה וממונך):
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד