ואי [ואם] מדובר במקרה שלא אפקרינהו [הפקירם], הרי אי [אם] לדעת שמואל שאמר שכל המכשולים כולם שאדם מניח ברשות הרבים אף שלא הפקירם מבורו למדנו, ובכלל בור הם, אם כן, היינו [הרי זה] בור, ואי [ואם] לשיטת רב שאמר שמכשולים כאלה שלא הפקירם כולם משורו, מדין קרן, למדנו, שבכללה ממונו המזיק ברשות הרבים, בין שהלך והזיק בין שהלך אחר והוזק בו — היינו [הרי זה] שור, לכל דיניו. ונאמר: לשיטת רב שתולדות הקרן הן, הרי כבר נתברר שתולדות הקרן הן כמותה.

ואולם אף לשיטת שמואל שתולדות הבור הן, מאי שנא [מה שונה] בור — שכן תחלת עשייתו גורמת לנזק, והוא ממונך, ושמירתו מוטלת עליך, אם כן הני נמי [אלה גם כן] תחלת עשייתן לנזק, והם ממונך, ושמירתן מוטלת עליך! אלא יש לומר כי כל תולדה של בור הרי היא כבור, וכי קאמר [וכאשר אמר] רב פפא שיש הבדל בין תולדה לאב — הרי זה על תולדה של המבעה.

אלא שדבר זה עצמו צריך עיון, שכן מאי ניהו [מה הוא] מבעה זה? כי כפי שיתבאר להלן לא ברור מה הוא בדיוק המבעה הכתוב במשנה, ומעתה אי [אם] לדעת שמואל שאמר: מבעה זו שן — הא אוקימנא [הרי כבר העמדנו, הגענו למסקנה] שתולדה של שן — כשן. אי [אם] לדעת רב, שאמר: מבעה זה אדם המזיק, אם כן מאי [מה] אבות ומאי [ומה] תולדות אית ביה [יש בו] באדם המזיק? הרי לכל נזקיו יש דין אחד!

וכי תימא [ואם תאמר] לחלק כך באדם המזיק: אב נזיקין לגבי אדם, הוא כאשר הזיק בזמן שהוא ניעור, ואילו תולדה היא כאשר הוא ישן וגורם נזק שלא בכוונה, אלא תוך כדי שינה, והתנן [והרי שנינו במשנה]: אדם נחשב מועד לעולם, בין שהוא ער בעת שמזיק, בין שהוא אז ישן. משמע שלגבי אדם אין חלוקה בין ער לישן לענין אחריותו בנזקין!

אלא תאמר שהכוונה בתולדה היא לכיחו וניעו שגרמו לנזק. על כך יש לשאול: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי בהדי דאזלי קמזקי [אם בשעה שהם הולכים, יוצאים מפיו, הם מזיקים] (שליכלכו דבר או המאיסוהו משימוש) הרי כחו הוה [היה זה], שדינם כשאר דברים שאדם עושה בכחו, והריהם כמו שעושה בגופו. אי בתר דנייח [אם לאחר שנח] הרוק במקומו נתקל בו אדם וניזוק, אם כן בין לרב בין לשמואל דבר שהפקירו ברשות הרבים וגורם לנזק היינו [זהו] בור וכבר אמרנו שתולדותיו כמותו! אלא תולדה של מבעה, בכל אופן שנבין מושג זה, דינה כמבעה. וכי קאמר [וכאשר אמר] רב פפא שיש הבדל בין תולדה לאב הרי זה בענין תולדה של אש.

ושואלים: תולדה של אש מאי ניהו [מה היא]? אילימא [אם תאמר] אבנו סכינו ומשאו שהניחן במקום גבוה, כגון בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה והזיקו, עדיין יש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אי בהדי דאזלי קא מזקי [אם בשעה שהולכים, נופלים, הם מזיקים] היינו [זהו] אש, שהרי

מאי שנא [במה שונה] אש שהגדרתה היא שכח אחר מעורב בהן, שהרי אין האש שהדליק מזיקה אלא בסיוע הרוח, ומעיקרו ממונך היא, ושמירתו מוטלת עליך, הני נמי [אלה גם כן] יש בהם את כל התנאים הללו: כח אחר מעורב בהן, והם ממונך, ושמירתן מוטלת עליך! אלא תולדה של אש כאש, וכי קאמר [וכאשר אמר] רב פפא שיש להבדיל בין תולדה לאב הרי זה על תולדה של רגל.

ותוהים: רגל?! הא אוקימנא [הרי כבר העמדנו, הסברנו] שתולדה של רגל הרי היא כרגל! ומשיבים: רב פפא אמר דבריו בחצי נזק צרורות. שאם הלכה בהמה כדרכה, והתיזה צרורות אבן או דברים אחרים מתחת רגליה, והלכו אלה וגרמו לנזק — משלם בעל הבהמה חצי נזק בלבד, כדין קרן. דהלכתא גמירי לה [שהלכה למשה מסיני למדנו אותה] ואינה מפורשת בתורה, שמשלם על כך חצי נזק בלבד.

ומסבירים: ואמאי קרי [ומדוע, לאיזה ענין, קורא] לה רב פפא תולדה של רגל למרות שהוא סוג נזק מיוחד לעצמו — הרי זה לענין לשלם מן העלייה (ממיטב ממונו ולא מגוף המזיק), כלומר, חיוב התשלומים מוטל על בעל הבהמה, ומשלם אותם מממונו, ולא מגוף המזיק, כפי שמשלמים חצי נזק בשור תם שנגח.

ושואלים: וכי הלכה זו ברורה היא? והא מבעיא בעי [והרי שאל והסתפק בכך] רבא. דבעי [ששאל] רבא: חצי נזק שמשלמים הבעלים על נזקי צרורות של בהמותיהם, האם מגופו של המזיק משלם בעליו, או מן העלייה הוא משלם? ודוחים: זו אינה קושיה, לרבא —

מבעיא ליה [מסופקת לו הלכה זו], לרב פפא פשיטא ליה [פשוטה לו] שמשלם מהעלייה.

ושואלים: ולרבא דמבעיא ליה [שנשאלה לו] שהיה לו ספק בדבר, אמאי קרי [מדוע, לאיזה ענין קורא] לה לצרורות, תולדה של רגל? והרי דינה שונה לגמרי מדין רגל, הן בגודל חיוב הנזק והן בדרך תשלומיו! ומסבירים: בכל זאת דומה דין זה לרגל לענין לפוטרה ברשות הרבים, כי אין חייבים על נזקי רגל, ולא על צרורות, ברשות הרבים, כיון שהכל מותר להם ללכת בה.

א לאחר שביררנו ענין אב ותולדה בנזיקין, באים לבאר את המונחים השונים המוזכרים במשנה. בין אבות נזיקין נמנו המבעה וההבער. ושואלים: מאי [מה] פירוש "מבעה" שאמרו? — רב אמר: מבעה זה אדם, והכוונה היא לנזקים שגורם אדם בעצמו. ושמואל אמר: מבעה זה השן של בהמה.

ומבארים את דבריהם: רב אמר: מבעה זה אדם, דכתיב [שכן נאמר] "אמר שמר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו" (ישעיה כא, יב), הרי שלשון "בעה" מתייחסת לאדם.

ושמואל אמר: מבעה זה השן, דכתיב [שנאמר]: "איך נחפשו עשו נבעו מצפניו" (עובדיה א, ו). על פסוק זה שהובא לדעת שמואל, שואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כלומר, כיצד מגיעים מפסוק זה למשמעות של שן? ומשיבים: כדמתרגם [כמו שהיה מתרגם] רב יוסף פסוק זה בתרגום המקובל: איכדין איתבליש [איך זה נחפש] עשו אתגלין מטמרוהי [נגלו מסתריו], ואם כן "נבעה" משמעו — נתגלה, ולענייננו: מבעה זה השן, שכן שיניה של הבהמה מתגלות בשעת האכילה.

ומבררים: ורב מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כשמואל? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: מי קתני [האם שנה] במשנה "נבעה"? שהרי לפי הסברו של שמואל צריך לקרוא לשן "נבעה" — מה שנתגלה.

ושואלים: ושמואל מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: מי קתני [האם שנה] "בועה" לומר שהיא פעולה ישירה של האדם? הלא "מבעה" שנינו, ומשמע שגורם לאחר לעשות מעשה.

ולבירור הדברים שואלים: מכדי קראי [הרי הכתובים] עצמם לא כמר דייקי [כחכם זה מדוייקים] ולא כמר דייקי [כחכם זה מדוייקים], שהרי לשון "מבעה" איננה זהה לכתובים שהביאו חכמים אלה, ולכן בהכרח לא על סמך לשון הכתוב נחלקו, אלא מטעם אחר, אם כן יש לחזור ולשאול: רב מאי טעמא [מה הטעם] לא אמר כשמואל? ומשיבים: לדעת רב תנא [שנה החכם] שור וכל מילי [הדברים] של שור בכלל זה. כלומר, שלדעתו "שור" כולל את שלושה מיני הנזיקין שעושה השור; בקרן בשן וברגל, ובהכרח מבעה הוא סוג נזיקין אחר.

ושואלים: ושמואל נמי [גם כן] הא תנא ליה [הרי שנה כבר] שור ובכלל זה שן! אמר רב יהודה: תנא [שנה החכם במשנה] שור לענין קרנו, שסתם נזקי שור נזקי קרן הם, כמפורש בכתוב. ומבעה — לענין שינו של שור או שאר בהמה. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין את המשך לשון המשנה: צריך הכתוב לפרט את החיוב באבות הנזיקין השונים, שכן לא ראי הקרן שחמור שאין הנאה להזיקו, כראי השן שאינה חמורה כמותה, שיש הנאה לבהמה להזיקה, ואין כאן נזק מכוון.