בבא קמא ג ע"ב

וְאִי דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ אִי לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ הַיְינוּ בּוֹר וְאִי לְרַב דְּאָמַר כּוּלָּם מִשּׁוֹרוֹ לָמַדְנוּ הַיְינוּ שׁוֹר
מַאי שְׁנָא בּוֹר שֶׁכֵּן תְּחִלַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי תְּחִלַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ אֶלָּא תּוֹלָדָה דְבוֹר כְּבוֹר וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא אַתּוֹלָדָה דְמַבְעֶה
מַאי נִיהוּ אִי לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר מַבְעֶה זוֹ שֵׁן הָא אוֹקֵימְנָא תּוֹלָדָה דְשֵׁן כְּשֵׁן אִי לְרַב דְּאָמַר מַבְעֶה זֶה אָדָם מַאי אָבוֹת וּמַאי תּוֹלָדוֹת אִית בֵּיהּ
וְכִי תֵּימָא אָב נֵיעוֹר תּוֹלָדָה יָשֵׁן וְהָתְנַן אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם בֵּין עֵר בֵּין יָשֵׁן
אֶלָּא אַכִּיחוֹ וְנִיעוֹ הֵיכִי דָּמֵי אִי בַּהֲדֵי דְּאָזְלִי קָמַזְּקִי כֹּחוֹ הָוֵה אִי בָּתַר דְּנָיַיח בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל הַיְינוּ בּוֹר אֶלָּא תּוֹלָדָה דְמַבְעֶה כְּמַבְעֶה וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא אַתּוֹלָדָה דְאֵשׁ
תּוֹלָדָה דְאֵשׁ מַאי נִיהוּ אִילֵימָא אַבְנוֹ סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְנָפְלוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ הֵיכִי דָמֵי אִי בַּהֲדֵי דְּאָזְלוּ קָא מַזְּקִי הַיְינוּ אֵשׁ
מַאי שְׁנָא אֵשׁ דְּכֹחַ אַחֵר מְעוֹרָב בָּהֶן וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי כֹּחַ אַחֵר מְעוֹרָב בָּהֶן וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ אֶלָּא תּוֹלָדָה דְאֵשׁ כְּאֵשׁ וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא אַתּוֹלָדָה דְרֶגֶל
רֶגֶל הָא אוֹקֵימְנָא תּוֹלָדָה דְרֶגֶל כְּרֶגֶל בַּחֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת דְּהִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ
וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ תּוֹלָדָה דְרֶגֶל לְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה
וְהָא מִבַּעְיָא בָּעֵי רָבָא דְּבָעֵי רָבָא חֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת מִגּוּפוֹ מְשַׁלֵּם אוֹ מִן הָעֲלִיָּיה מְשַׁלֵּם
לְרָבָא מִבַּעְיָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא פְּשִׁיטָא לֵיהּ
לְרָבָא דְּמִבַּעְיָא לֵיהּ אַמַּאי קָרֵי לַהּ תּוֹלָדָה דְרֶגֶל לְפוֹטְרָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים
הַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר כּוּ' מַאי מַבְעֶה רַב אָמַר מַבְעֶה זֶה אָדָם וּשְׁמוּאֵל אָמַר מַבְעֶה זֶה הַשֵּׁן
רַב אָמַר מַבְעֶה זֶה אָדָם דִּכְתִיב אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ
וּשְׁמוּאֵל אָמַר מַבְעֶה זֶה הַשֵּׁן דִּכְתִיב אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו מַאי מַשְׁמַע כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף אֵיכְדֵין אִיתְבְּלֵישׁ עֵשָׂו אִתְגַּלִּין מַטְמֹרוֹהִי
וְרַב מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ מִי קָתָנֵי נִבְעֶה
וּשְׁמוּאֵל מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב אָמַר לְךָ מִי קָתָנֵי בּוֹעֶה
מִכְּדֵי קְרָאֵי לָא כְּמַר דָּיְיקִי וְלָא כְּמַר דָּיְיקִי רַב מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמוּאֵל תְּנָא שׁוֹר וְכֹל מִילֵּי דְשׁוֹר
וּשְׁמוּאֵל נָמֵי הָא תְּנָא לֵיהּ שׁוֹר אָמַר רַב יְהוּדָה תְּנָא שׁוֹר לְקַרְנוֹ וּמַבְעֶה לְשִׁינּוֹ וְהָכִי קָאָמַר לֹא רְאִי הַקֶּרֶן שֶׁאֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ כִּרְאִי הַשֵּׁן שֶׁיֵּשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - ב

ואי דלא אפקרינו, אם מדובר שלא הפקיר את האבן והסכין, גם אז לא מסתבר שדברי רב פפא מתייחסים אליהם, דאי לשמואל, דאמר כולם [כל תקלה, כולל השייכת לו] מבורו למדנו לחייב עליהן, אם כן, היינו [הריהו תולדה של] בור, וכיון שהסיבות לחיוב בהם דומות לבור, אין סברא לחלק בדינם, וכפי שהגמרא תאמר בהמשך.

ואי לרב, דאמר כולם [כל תקלה שלא הפקירה] משורו למדנו ^[23] לחייב בה, [שכן, מה שורו שהוא ממונו, אם הזיק חייב, אף כל שהוא ממונו אם הזיק חייב], אם כן, היינו תולדה דשור, ולא תולדה דבור, וזה כבר נתבאר שדברי רב פפא לא נאמרו על תולדת השור, כי דינה כמו השור. ^[24]

והגמרא ממשיכה, שגם לדברי שמואל הסובר שזה תולדת הבור [וכן כשלא הפקירו לכולי עלמא], לא מסתבר שדברי רב פפא נאמרו על זה ^[25], שכן:

מאי שנא, במה שונה הוא הבור, שכן החומרא המיוחדת שבו היא בכך שתחילת עשייתו לנזק, מתחילת עשייתו עומד ומוכן הוא להזיק ^[26], והוא ממונך, כלומר, ההיזק בא על ידך. ^[27] וחובת שמירתו שלא יזיק מוטלת עליך.

הרי הני נמי, תולדות הבור [אבנו סכינו ומשאו], גם הם, תחילת עשייתן לנזק, מתחילה שנעשו לבור [דהיינו כשהונחו שם], היו עומדים לנזק, והן ממונך, שהיזק בא על ידך, וחובת שמירתן שלא יזיקו מוטלת עליך. וכיון שהם דומים לחלוטין לאב, אין סברא שדינם יהיה שונה מדין הבור.

מסיקה הגמרא: אלא, אכן תולדה דבור דינה כבור!

וכי קאמר רב פפא, ומה שאמר רב פפא שיש תולדות שאין דינם כאב, אתולדה [על תולדה] דמבעה אמר כן.

והגמרא דנה בכך:

תולדת המבעה שהנחת שאין דינה כאב, מאי ניהו [מהי]? אי [אם] נפרש לפי שמואל, דאמר [בהמשך העמוד] מבעה זו השן, שהאב "מבעה" ששנינו במשנה הכוונה ל"שן", אם כן, תולדת המבעה, הכוונה לתולדת השן; הא כבר אוקימנא [העמדנו, הסקנו] דתולדה דשן דינה כשן, ודברי רב פפא לא נאמרו על תולדת השן. ואם כן, לפי שמואל, לא ניתן להעמיד את דברי רב פפא בתולדה של מבעה.

ואי [ואם] נפרש לפי רב, דנחלק על שמואל, ואמר שהאב "מבעה" ששנינו במשנה זה אדם המזיק, אם כך, לא יתכן לומר שדברי רב פפא נאמרו לגבי תולדת המבעה, כי אם פירושו של "מבעה" הוא אדם המזיק, מאי אבות ומאי תולדות אית ביה? וכי איזה אבות ותולדות יש באדם המזיק!? [כלומר, היות ואין תולדות, אין נחשב גם כאבות]. וממילא לא יתכן לומר שדברי רב פפא נאמרו על תולדות האדם.

וכי תימא, שמא תאמר, שהאב של אדם המזיק הוא אדם המזיק כשהוא ניעור, והתולדה היא באדם המזיק כשהוא ישן, ועל תולדה זו אמר רב פפא שאין דינה כאב.

הרי אי אפשר לומר כן: כי והתנן, שנינו במשנה [לקמן כו א]: אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן, ומשלם נזק שלם. הרי מבואר שדין הישן הוא כדין הער, ואף אם נאמר שישן הוי תולדה, הרי נתבאר שדינו כיוצא בו, כמו האב. ^[28] והגמרא מנסה למצוא תולדה לאדם, שעליו נסובו דברי רב פפא:

אלא, יש לומר, אכיחו [על רוק הפה] וניעו [ועל ליחת החוטם ^[29]] של אדם שהזיקו, שהן בגדר "תולדה", עליהן אמר רב פפא שאין דינם כאב.

הגמרא דוחה אפשרות לומר כן: היכי דמי, באיזה אופן מדובר שהם הזיקו? אי בהדי דאזלי קמזקי, אם בתוך כדי הילוכן הזיקו כגון, שנפלו על בגד שיראין וטנפוהו, או שנפלו לתוך המשקין ומאסום. אם כן, כחו הוה, הרי הם הזיקו מכוחו של האדם, ונחשבים לאב כאדם המזיק עצמו, וחייבים כמותו. ^[30]

ואי בתר דנייח, אם הזיקו לאחר שנחו על הקרקע, ואדם החליק עליהם וניזוק ^[31], אם כן, אין זה כלל תולדת האדם, אלא בין לרב ובין לשמואל, שנחלקו לגבי תקלה שלא הפקירה בעליה אם דינה כבור או כשור, אבל כשהפקירה כמו כאן, שודאי הפקירם, מודים שניהם דהיינו בור, הרי הם תולדה של בור. וזה כבר נתבאר שתולדת הבור כבור.

ומסיקה הגמרא: אלא ודאי, תולדה דמבעה דינו כמבעה, ודברי רב פפא לא נאמרו על ה"מבעה" ^[32].

וכי קאמר רב פפא, ומה שאמר רב פפא שיש תולדות שאין דינן כאב, אתולדה [על תולדה] דאש אמר כן.

והגמרא באה לדחות הנחה זו, ושואלת: תולדה דאש, שהנחת שדברי רב פפא עליה נסובו, מאי ניהו [מהו]?

אילימא, אם נאמר שהכוונה לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה, ^[33] והזיקו, והוי תולדה דאש משום שכח אחר [הרוח] מעורב בהם.

היכי דמי, באיזה אופן מדובר שהזיקו?

אי בהדי דאזלו קא מזקי, אם בתוך כדי הליכתם [נפילתם] הזיקו, כגון שנפלו על כלים ושברום, אם כן, היינו [הריהם תולדה של] אש. ואין זה מסתבר שאין דינם כאב, שכן:

מאי שנא, במה שונה היא האש, שהחומרה המיוחדת שבה היא דכח אחר מעורב בה, ^[34] והיא ממונך כלומר, ההיזק בא על ידך, וחובת שמירתה שלא תזיק היא עליך.

הרי הני נמי, תולדות האש האלו, אף הם כח אחר מעורב בהן, והן ממונך, שההיזק בא על ידך, וחובת שמירתן שלא יזיקו עליך. וכיון שהן דומים לאב, אין סברא שדינן יהיה שונה מדין האב.

אלא, אכן תולדה דאש דינה כאש! וכי קאמר רב פפא אתולדה דרגל, מה שאמר רב פפא, נסוב על תולדת הרגל שאין דינה כאב.

ותמהה הגמרא: הא אוקימנא [הרי העמדנו, הסקנו] כבר שתולדה דרגל דינה כרגל?!

מפרשת הגמרא את דבריה: אכן כל תולדות הרגל כרגל. מלבד בחצי נזק צרורות, בהמה שהיתה מהלכת והתיזה ברגליה צרורות, וצרורות אלו שיברו את הכלים, שאינה משלמת אלא חצי נזק, דהלכתא גמירי לה, שכך היא ההלכה שקיבל משה מסיני. ^[35]

צרורות אלו שהזיקו הינן תולדת הרגל, ומכל מקום, אין דינן כרגל ומשלם עליהן רק חצי נזק. וזהו מה שאמר רב פפא שיש תולדה שהיא לא כיוצא בה, שאין דינה כאב.

ומקשה הגמרא: ואמאי קרי לה תולדה דרגל, כיון שאין משלמת נזק שלם אלא חצי נזק כקרן, למה נקראת תולדה דרגל, ולא תולדה דקרן? ^[36]

משיבה הגמרא: לשלם מן העליה, אם הזיקה והנזק יותר משוויה של הבהמה המזיקה, משלם הבעלים את הנזק מביתו, כדין הרגל. ולכן נקראת היא תולדה דרגל ולא תולדה דקרן, כי הקרן משלם רק "מגופה", כלומר, מן גוף הבהמה המזיקה [או משלם מביתו עד שיווי הבהמה המזיקה, ונחלקו בדבר רבי עקיבא ורבי ישצעאל לקמן בפרק המניח]. ואם שוייה של הבהמה המזיקה הוא פחות מחצי הנזק, מפסיד הניזק.

אך מקשה הגמרא על התירוץ: והא מבעי בעי רבא, והרי רבא נסתפק בדבר זה, דבעי רבא: חצי נזק שמשלמים בצרורות, האם רק מגופו של המזיק משלם וכמו בקרן, או מן העלייה משלם? וכיון שספק הוא אם משלם מן העליה ודאי שלא משום כן נקראת תולדה דרגל!? משיבה הגמרא: אמנם לרבא מבעיא ליה [הוא מסתפק], אבל לרב פפא פשיטא ליה, ברור לו שמשלם מן העלייה, ולכן נקראת תולדה דרגל. ^[37]

ומקשה הגמרא: מכל מקום, לרבא, דמבעיא ליה [המסתפק] אם משלם מן העליה, אמאי קרי לה תולדה דרגל, למה נקראת היא תולדת הרגל ולא תולדת הקרן?

הגמרא מתרצת:

לפוטרה ברשות הרבים, כשהזיקה בצרורות ברשות הרבים, הרי היא פטורה, כשם שהרגל פטורה ברשות הרבים [כנדרש מהפסוק "ושלח וכו' ובער בשדה אחר" וממעטים ולא ברשות הרבים]. אבל הקרן חייבת ברשות הרבים. וכיון שבצרורות הדין בזה הוא כרגל, לכן נקראים צרורות תולדה דרגל ולא דקרן. ^[38]

ועתה הגמרא באה לבאר מהו "מבעה" ששנינו במשנה:

שנינו במשנתנו במנין ארבעת אבות הנזיקין: המבעה וההבער.

ודנה הגמרא: מאי מבעה?

ומביאה הגמרא שנחלקו רב ושמואל בפירוש "מבעה": רב אמר, מבעה ששנינו במשנה, זה אדם המזיק בגופו. ושמואל אמר, מבעה ששנינו במשנה, זה השן [בהמה האוכלת להנאתה בשדה אחר].

ומבארת הגמרא, ששניהם נסמכו על דברי הפסוקים, לפרש את שיטתם:

רב אמר: מבעה זה אדם, שכן מצאנו בדברי הנביא [ישעיה כ"א]: אמר שומר [הקדוש ברוך הוא]: אתא בוקר [מגיעה שעת הגאולה לצדיקים], וגם לילה [וגם חושך לרשעים]. אם תבעיון, בעיו, שובו אתיו" [אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ, תשובו בתשובה, ותבקשו מחילה ^[39]]. הרי שלגבי אדם מוזכר לשון "בעיו", שהיא לשון מבעה. ^[40]

ושמואל אמר: מבעה זה השן, דכתיב, שכן מצאנו בדברי הנביא [עובדיה א]: "איך נחפשו עשו, נבעו מצפוניו" [איך יחפשו בבתי עשו, ויבקשו את מה שהצפין והטמין].

שואלת הגמרא: מאי משמע, כיצד משמע מפסוק זה שמבעה זה השן?

ומשיבה הגמרא שהראיה היא מתרגום הפסוק:

הראיה היא כדמתרגם רב יוסף [כפי שרב יוסף היה מביא בשם תרגום יונתן ^[41]]: איכדין אתבליש עשו [איך חיפשו בבתי עשו], אתגלין מטמרוהי, נתגלו אוצרותיו הטמונים. הרי ש"נבעו" בלשון תרגום הוא לשון גילוי. לפיכך מפרש ש"מבעה" זה השן, שמבעה הוא מלשון מגולה, וזהו השן, שלפעמים מגולה ולפעמים מכוסה. ^[42]

ומבארת הגמרא: ורב, מאי טעמא לא אמר כשמואל? כיון שאפשר לפרש גם לשון "גילוי", והכוונה לשן, למה רב לא פירש כן?

אמר לך רב: מי קטני "נבעה"?! האם שנינו במשנה "נבעה"?! כלומר, אם כדבריך, שמבעה הוא לשון של גילוי, היה לתנא לקרוא לשן "נבעה", שמשמעותו היא, שהוא עצמו נגלה, ולא "מבעה", שמשמעותו היא שהוא מגלה דבר אחר.

וחוזרת הגמרא ושואלת:

ושמואל, מאי טעמא לא אמר כרב? כיון שאפשר לפרש גם שהכוונה לאדם המזיק, למה שמואל לא פירש כן? משיבה הגמרא: אמר לך שמואל: מי קטני בועה? האם שנינו במשנה "בועה"? כלומר, לדבריך, שהתנא קרא לאדם מבעה כלשון הפסוק, הרי מתאים היה לקוראו "בועה" מלשון "בעיו" ^[43].

וחוזרת הגמרא ושואלת לטעמו של רב:

מכדי, קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי, הרי הפסוקים אינם מדוייקים ותואמים לא עם פירוש רב ולא עם פירוש שמואל, ואם כך חוזרת השאלה: רב, מאי טעמא לא אמר כשמואל?

משיבה הגמרא: תנא, התנא במשנה שונה שור, וזה כולל בתוכו כל מילי דשור, כל סוגי המזיק של השור שהם: קרן, שן, ורגל, ואם כן, השן כבר שנויה במשנתנו, לפיכך מפרש רב שמהבעה זה אדם.

ומקשה הגמרא: ושמואל נמי, הא תנא ליה שור, הרי המשנה שונה שור הכולל את השן, וכיצד מפרש שמבעה זה השן?!

ומשיבה הגמרא: אמר רב יהודה: שמואל סובר כי תנא שור לקרנו, השור האמור במשנה הכוונה ל"קרן" בלבד, והשן לא כלול בזה, ולכן תנא מבעה לשינו.

המשנה עושה צריכותא בין השור למבעה: לא הרי השור כהרי המבעה". וכפי שנתבאר לעיל, הכוונה היא, שהשור חמור יותר מהמבעה. לאחר שפירש רב יהודה מהו השור ומהו המבעה, מביאה הגמרא כיצד מפרש את הצריכותא לפי שמואל.

לא ראי הקרן, לא הרי הקרן החמור, שכן אין הנאה להזיקו, כראי השן הקלה, שיש הנאה להזיקה. ולכן, אילו כתבה התורה רק את חיוב התשלום על היזק הקרן, לא היינו יכולים ללמוד את חיוב התשלום עבור היזק השן ממנו.

הערות

^[23] א. כתבו התוס' שצריך לומר שנלמד משור ובור יחד במה הצד, שאם משור לבד, יש לפרוך: מה לשור, שכן בעל חיים וכוונתו להזיק. אלא שאם כן קשה, למה לא נפטר גם מכלים כמו בור. ויש ראשונים המתרצים, כיון שעיקר הלימוד הוא משור, יש לו את דין השור. וזה תלוי בדברי הרא"ש בתחילת פרקין, האם דבר הנלמד בלימוד של במה הצד מקבל את הקולות של כל המלמדים, או רק של העיקר ממנו נלמד [וראה בהערות של החברותא על התוס']. ומה שאמר "משורו למדנו" מפרשים התוס' שהכוונה היא לקרן החייב ברשות הרבים, ולא לשן ורגל הפטורים, שאם הלימוד הוא מהם כיצד נחייב את הלמד יותר מן המלמד. אמנם מרש"י משמע שנלמד רק משור. וראה להלן הערה 25 בשם הפני יהושע, וראה עוד באילת השחר מה שמבאר לשיטת רש"י. ב. האחרונים נתקשו, שבתורה נאמר רק "שור", וחיוב שאר בעלי חיים נלמד "שור שור" משבת [כמבואר להלן יז ב ובתוס'], ואם כן, מנלן שאף אבנו וסכינו בכלל. ומתרץ בשיעורי ר' שמואל, שאנו יודעים שכריית בור היא יצירת מזיק, והיא סיבה לחייבו. אלא כיון שהוא ממונו, אמרינן דאית ליה שם שור. אבל בחיה ועוף, לולי הילפותא לא הוה ידעינן כלל שיש להם דין מזיק. ראה שם. והחתם סופר וכן הגרנ"ט כתבו לבאר, שגם לרב הוי אבנו וסכינו "בור", אלא שרב סובר שבור שפטרה התורה בכלים הוא דוקא בבור המופקר, שחידוש הוא, שעשאו הכתוב כאילו ברשותו, אבל אם לא הפקירו, הרי הוא ממש כמו שור, וחייב בו על הכלים. ומה שאמר "משורו למדנו", הכוונה היא לחייב בור כזה על כלים. ובזה מתיישבת הקושיא מנין נלמד לחייב שור כזה שאינו בעל חיים? כי אין זה מזיק חדש, אלא חייב מטעם בור, ונלמד ממנו רק לענין שאין לו פטור בכלים. ואולם ברש"י וכן בתוס' מבואר שלא כדבריהם, אלא דהוי תולדת השור. [וראה בחזון איש סימן א' ס"ק א']

^[24] רש"י. ומקשה הפני יהושע, שלעיל התולדות שהוזכרו דומות לאבות שכוונתן להזיק וכדומה, אבל אבנו וסכינו אינם דומים לאבות, ורק שהוי ממון בעלים, ומנלן שדינו כיוצא בהן. וראה בהערה הבאה.

^[25] צריך ביאור למה הגמרא לא אמרה זאת מיד לאחר דברי שמואל, לפני שהפסיקה שלדברי רב היינו שורו. ומבאר הפני יהושע שלכאורה קשה, למה הגמרא לא אמרה לפי רב "מאי שנא שורו"? ומה שביאר רש"י שכבר נתבאר כן לעיל, קשה, הרי נתבאר לעיל מפני שהם דומים לאב שכוונתן להזיק או שיש הנאה להזיקן, אבל אבנו וסכינו אינו דומה להם, ורק שהוא דומה לשור לפי שהוא ממון בעלים, ומדוע לא נאמר שתולדותיהן לאו כיוצא בהם, ומתרץ הפני יהושע, שבאמת אין צורך שיהא לתולדה את כל המעלות שיש לאב, כי הצד השוה מגלה שאין המעלות גומרות חיוב התשלומין, ולכן אם יכול להשתייך לצד השוה ממילא חייב, ורק לאחר שנתחייב אנו משייכים אותו למי שהוא הכי דומה לו. ומה שאנו אומרים "מאי שנא וכו"' היינו משום שאם לא כן לא היה מוצא באותה תולדה שום מעלה שיש באב ולא יכלנו לרבותו. ולאחר שנתרבה הרי הוא שייך לאב שדומה לו. וממילא כאן באבנו וסכינו אף שאמר רב שנלמד משורו. היה קשה לגמרא שאינו דומה לשור ואם כן יש לומר כי זו התולדה שלאו כיוצא בו, ומשני כיון שיש לחייב בזה כיון שתחילת עשייתו לנזק, ממילא נתרבה לחיוב, ולאחר שנתרבה סובר רב שדינו כמו שור שהוא דומה לו יותר שהוא ממון בעלים. ראה שם באורך.

^[26] "שמתחילת עשייתו הוא מכשול לרבים". מאירי. וראה להלן בשיטה מקובצת [ו ב] בשם הראב"ד דיבור המתחיל "כן תחילת עשייתו" וכו'.

^[27] יש שלא גורסים וממונך [תוס' רבינו פרץ] כי הרי חייב גם כשאינו ממונו. וראה בתוס' שכתבו, שלאו דוקא הוא, וכן מה שנאמר לקמן "וממונך" באש, זה לאו דוקא, כי המדליק באש של חברו גם חייב. ומפרש רבינו פרץ: "ואי נמי גרסינן ליה, לאו דוקא, אלא רוצה לומר שבא ההיזק על ידך". ועל פי זה פירשנו. והרשב"א לעיל במשנה מביא בשם רש"י שבור נקרא ממונך מפני שעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו. וכן הוא בנימוקי יוסף שם, שנחשב "ממונך" מפני שקראתו התורה "בעל הבור". ואולם הרשב"א שם נחלק, וסובר שלא גורסים במשנה וממונך, ומה שכאן נאמר "וממונך", מבאר הרשב"א: "מסתבר לי, דהתם לרבותא קאמר הכי, לומר אפילו אם תימצא לומר כיון דאוקמיה רחמנא ברשותך הרי הוא כממונך, הני נמי ממונך". וראה עוד בתוס' לקמן ד א ד"ה אדם.

^[28] על פי התוס'. ומבארים התוס' שלכאורה היה אפשר לפרש שהוכחת הגמרא מהמשנה היא שישן אף הוא אב, שכן, הגמרא שם לומדת שהשוגג חייב כמזיד מיתור הפסוק "פצע תחת פצע", ולכן הוא ראוי להחשב אב. ואולם אין לפרש כן, כי הגמרא כאן לא מביאה את הפסוק "פצע תחת פצע", ומשמע שאין זה כוונתה, אלא כמו שכתבנו. והתוס' מביאים עוד, שהגמרא יכלה לדחות, שהרי הגמרא לקמן [ד א] מעמידה לפי רב, שהמשנה מדברת באדם המזיק כשהוא ישן, והמשנה קוראת לו אב, הרי שהוא אב. אלא שבלאו הכי פריך שפיר. ואולם בשיטה מקובצת מביא בשם מהר"י כ"ץ [בשם מורו], שלכאורה קשה, כי הגמרא שם מעמידה בישן כיון שבמשנה כתוב שדרכו להזיק, וניעור אין דרכו להזיק. ועדיין קשה, וכי מפני שישן דרכו להזיק יתחייב גם הניעור? והרי ניעור אין דרכו להזיק! אלא צריך לומר, כיון שמצאנו שם אדם שדרכו להזיק, קורא התנא דרכו להזיק לכל אדם. ולפי זה אפשר שישן הוא תולדה, ומכל מקום, התנא קורא כן לאדם, משום הישן.

^[29] על פי פירוש רש"י. והתוס' נחלקו, וביארו שכיחו הוא היוצא מן הגרון בכח, וניעו הוא היוצא מן הפה על ידי נענוע. וראה בסוכת דוד אות נ"ד. וראה עוד בשיטה מקובצת בשם רבינו חננאל והמאירי.

^[30] על פי רש"י המפרש "והיינו אדם גופו, וחייב", וכך פירשו האחרונים את כוונתו, ראה ברש"ש. וכן בדרכי דוד המוכיח כן גם מרש"י להלן ו א וכן מביא המהדורא בתרא אלא שהקשה, שלפי זה אין לאדם תולדה. וקשה המשנה אמאי קראה לאדם אב. ואולם הרי"ף כתב ש"כיח וניעו" הוי תולדה דאדם. וכן כתב הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פ"ו ה"י "הרי זה כמזיק בידו והם תולדות של אדם". והפני יהושע כתב, שאף רש"י מודה שהוי תולדה, כי אחרת תקשה המשנה, אמאי קרי לאדם אב, ועוד, שבכל המזיקין האחרים, חוץ מאדם המזיק, כוחו לאו כגופו, ובבהמה לא הוי אלא צרורות, וכיצד נאמר כאן שהכוונה היא כגופו ממש. לכן הוא מפרש את כוונת רש"י, שכוחו חייב כמו גופו. וראה במנחת יהודה המקשה על דבריו מדברי התוס' והרא"ש לקמן, שמבואר בהם שכוחו של אדם כגופו דמי. וכן צריך ביאור למה הגמרא לא המשיכה "מאי שנא אדם", כמו שהמשיכה בכל התולדות עד הנה. וראה בסוכת דוד אות נ"א שהעיר זאת.

^[31] רש"י. וצריך לומר, שגם הוזק על ידי הרוק, שהרי מדובר לפי רב, ולשיטתו בור שחייבה התורה הוא להבלו ולא לחבטו, דקרקע עולם הזיקתו, כמבואר לעיל ג א בתוס', ולכן אם יוזק על ידי קרקע עולם יהיה פטור. ואמנם במאירי לקמן [נ ב ד"ה בור] מבואר שאף לרב, שפטור על חבטו, זה רק בבור, כי לא נתקל בהדיא במעשה ידיו. אבל כשנתקל באבנו וסכינו [והוא הדין יהיה בכיחו וניעו], שהוא מעשה ידיו, חייב על החבטה. וראה בשו"ת דברי מלכיאל [ח"ג סימן קס"ו].

^[32] לפי שמואל הכוונה היא שתולדות השן כשן. ואולם לרב, הסובר שמבעה זה אדם, הדבר תלוי האם יש לאדם תולדות או לא, כי לפי מה שכתבו האחרונים ברש"י, אין לאדם תולדות [ראה לעיל הערה 30]. וכן מובא בשיטה מקובצת בשם הגליון שאין לאדם תולדות. ולפי זה מה שאמרה הגמרא אלא תולדה דמבעה כמבעה הכוונה היא רק לפי שמואל. ואולם לשיטת הרי"ף והרמב"ם וכן לפי הפני יהושע גם לשיטת רש"י, שיש תולדות לאדם, כ"כיחו וניעו", וכן "ישן" לפי השיטה מקובצת [לעיל הערה 28], אם כן מתפרש שפיר גם לפי רב. אלא שיש להעיר, אמאי אמרה הגמרא בתחילה "אי לרב דאמר מבעה זה אדם, מאי אבות ומאי תולדות אית ביה". ובשלמא לשיטת רש"י שאכן אין לאדם תולדות, מובן מדוע הגמרא שאלה כך כבר בתחילה, ולא שאלה כן בשאר האבות. אבל לרי"ף ולרמב"ם יש להעיר, מדוע דוקא באדם הגמרא שאלה כן.

^[33] "דאי ברוח שאינה מצויה הוי אונס ולא מחייב". רש"י. ואם היה יכול ליפול ברוח מצויה הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס ויתחייב גם אם נפל ברוח שאינה מצויה [לחם משנה סוף הלכות נזקי ממון]. וראה בשיעורי ר' שמואל.

^[34] על פי רש"י המפרש "דכח אחר מעורב בה והוה ליה לאסוקי אדעתיה", וראה בחידושי הגרי"ז ריש נזקי ממון המפרש מדוע רש"י הוצרך לפרש שהוא חומרא. ואולם התוס' לעיל ריש מסכתין [דיבור המתחיל "ולא זה וזה"] כתבו, שכח אחר מעורב בו הוא קולא ולא חומרא. והביאו ראיה כי הגמרא לקמן ט' לא מחשיבה זאת בחומרי האש על השור. ומה שבגמרא אצלנו משמע שזה חומרא, מפרשים התוס' דהכי קאמר: מאי שנא אש, אף על פי שכח אחר מעורב בה, ראוי להתחייב בה משום שהיא ממונך. והרשב"א כתב, שטעם זה פעמים שתופסו לקולא ופעמים לחומרא, כי ודאי קולא וחומרא יש בו, וכאן תופסו לחומרא, ולומר שעל כן חייבה בו התורה, שאף על פי שבעל התקלה אינו מדליק את הגדיש ממש, מכל מקום, מיד שהוא מדליק מצוי הוא להתערב בו מיד כח אחר שמוליכו ומזיק. וכן הטעם באבנו וסכינו שהניחן בראש גגו שמצויין ליפול ברוח מצויה. וכן הוא במאירי לעיל [ד"ה אבות] שפעמים מביאו להקל ופעמים להחמיר, והכא הכוונה היא להחמיר.

^[35] א. לכאורה, פשוט הדבר, שההלכה למשה מסיני באה לענין תשלום חצי הנזק. ואולם יש ספרים הגורסים דהלכתא גמירי לה דממונא הוא. כלומר, שתשלום זה אינו קנס [כמו שיש מאן דאמר בקרן], אלא הוא ממון [חיוב תשלומים]. וכן מביאים בשם הרי"ף "דהלכתא גמירי לה דממונא הוא, ולא משלם אלא חצי נזק". [וברי"ף שלפנינו ליתא, וראה שם בנימוקי יוסף]. וכך גם כתב רש"י כאן "דהלכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא, ולא קנס". וכך היא הגירסא שלפנינו לקמן טו ב, "חצי נזק צרורות, דהלכתא גמירא לה דממונא הוא". וכן הוא בכתובות מא ב ואולם הרא"ש כתב, שלא צריך את ההלכה לענין ממונא, כיון שהוא תולדה דרגל, וממילא ממונא הוא. אלא ההלכתא באה רק לענין שמשלם חצי נזק. וכן כתב התוס' שאנץ, וכן פירש המהרש"ל כאן את דברי רש"י. כי אחרת, יקשה למאן דאמר שגם בקרן חצי נזק הוא ממונא, אם כן, מה באה ההלכתא בצרורות לומר. אלא ודאי ההלכה באה רק לענין שמשלם חצי נזק בלבד. וכדבריו מתבאר ברש"י, שבועות לג ב. ואולם ברש"י להלן טו ב כתב "כיון דאיכא חצי נזק צרורות, שאינו משלם כמה שהזיק, ואפילו הכי משלם על פי עצמו, דהלכתא גמירי לה דממונא הוא". משמע שההלכה היא גם לענין ממונא. ואולם רש"י בכתובות מא ב כתב בהדיא שחצי נזק בצרורות קיימא לן בבבא קמא "דהלכתא גמירי לה מסיני שהיא תולדה של רגל, ופטורה ברשות הרבים כי רגל". ומתבאר מדבריו שההלכה באה לדבר נוסף, ללמד שצרורות זה תולדה דרגל. וראה כן נמי ברשב"א "אלא כולי עלמא הלכתא גמירי לה דתולדה דרגל הוא". ובשיטה מקובצת מביא בשם הגליון "דהלכתא גמירי לה דממונא הוא. פירוש, דהוי תולדה דרגל שהיא ממונא, ולא תולדה דקרן שהיא קנסא", וצריך עיון אם אפשר לפרש כך גם את כוונת רש"י אצלינו, כי אם כן, אין סתירה לדבריו בכתובות. ב. כבר נתבאר, שיש ראשונים הסוברים שההלכתא באה רק ללמד על חצי נזק, וכיון שהוא תולדה דרגל, אנו יודעים ממילא שהוא ממונא. ויש הסוברים שההלכתא באה גם לענין שהוא ממונא. וכן משמע מרש"י. וצריך ביאור, לשם מה בעינן הלכתא לזה? הרי הוא תולדה דרגל. ומבאר בחידושי ר' אריה לייב סימן ס"ו שיש לחקור בחיוב חצי נזק של צרורות: האם הכוונה היא, כשם שמצינו שבור פטור על הכלים, כך לימדה ההלכה למשה מסיני שרגל פטורה מחצי נזק כאשר זה נעשה על ידי כוחו. ולפי זה, החצי נזק שכן משלם, הריהו כשאר תשלום של רגל. או שמא יש לומר, שההלכה הפקיעה את צרורות מחיובי רגל לגמרי, ונתנה להם חיוב מחודש של חצי נזק. ולפי זה, החצי נזק שמשלם, אינו ככל חיובי רגל. לדרך הראשונה, פשוט הוא שהחצי שמשלם הוא ממונ, א ככל תשלום של היזק רגל. ואולם לדרך השניה, כיון שהוא חיוב מחודש מההלכה למשה מסיני, הרי יש לומר, כמו שבקרן אמרינן שהוא קנס כיון שלא מצינו בתורה חיוב של חצי נזק ממון, כך גם צרורות, לכן באה ההלכתא לומר שחיוב זה ממונא הוא. ולפי הדרך השניה, מובן גם מה שנסתפק רבא [לקמן] אם משלם מגופו או מן העליה. כי היות ויש כאן חיוב מחודש של חצי נזק, יש להסתפק כן. אבל לדרך הראשונה, על החצי שנשאר חייב ודאי דינו ככל רגל, ומה מקום לספק יש כאן. ואולם רב פפא סובר כדרך הראשונה, ולכן פשוט לגמרא שלשיטתו משלם מן העליה. וראה שם באריכות. ובזה יש לפרש גם מה שמצאנו ברשב"א ורש"י בכתובות שההלכתא באה גם לענין שהיא תולדה דרגל, וזה תלוי בשני הדרכים. לדרך הראשונה, אין צריך לזה הלכה, ולדרך השניה כיון שחיוב צרורות הוא חיוב מחודש, צריכה ההלכה להשמיענו שמכל מקום זה תולדה דרגל.

^[36] כך מפרש הרשב"א, וכן משמע מדברי רש"י בהמשך. וכך משמע מראשונים נוספים, ראה בשיטה מקובצת. וראה ברשב"א שמשמע שהיתה לפניו הגירסא: אמאי קרי ליה תולדה דרגל? תולדה דקרן הוא! ולפי הרשב"א נתבאר לעיל שההלכה למשה היא שזה תולדה דרגל, מכל מקום, משמע מדבריו שהשאלה היא על ההלכה למשה, מדוע כך נאמרה. ואולם התוס' מפרשים, שהכוונה היא, שהיה לקרוא לה שם בפני עצמה. וראה בגליונות בשיטה מקובצת המבאר, כיון שכל התולדות דומות גם לענין תשלומים, וצרורות לא, היה לו לקרוא שם לעצמו. ב. ויש לדון, מנין לנו שהיא תולדה דרגל? וכן בהמשך, מקשה הגמרא לרבא למה נקראת תולדה דרגל? ומנין לנו זאת? הרי שמא אכן לא הוי תולדה דרגל. ומפרש הרשב"א שכך ידענו מהלכתא למשה מסיני, וכפי שנתבאר. ורבינו פרץ ובתוס' שאנץ מפרשים, שהשאלה היתה לרב פפא, שאמר יש תולדה שהיא לאו כיוצא באב, ונתפרש על תולדה דרגל [שאם הוי קרן, הוי כיוצא בו], לכן הקושיא היא על רב פפא. ובהמשך שמקשים גם על רבא, כי כך משמע מלשונו להלן יח ב, שסובר שהוא תולדה דרגל. ובתוס' שאנץ כתב עוד [וכן פירש רבי עקיבא איגר], שהגמרא הבינה שהיא תולדה דרגל, היות והמשנה בריש כיצד הרגל הזכירה את הצרורות יחד עם רגל, משמע שהן תולדתיה. ג. ויש להקשות, למה לא מתרצת הגמרא כיון שאין הצרורות משונה, ואין בזה כוונה להזיק לכן לא הוי תולדה דקרן, והוי תולדה דרגל כיון שהוא אורחיה. ובאמת התוס' הקשה כן, שהוא דומה לרגל. ולכן פירש, שהכוונה היא שהיה לו לקרוא לה שם לעצמה. אבל לראשונים שמפרשים שיחשב תולדה דקרן צ"ע. הרי אינו דומה לקרן אלא לרגל. וראה בדרכי דוד המפרש את שאלת הגמרא, שתולדה הוא כדי לחייב כמו האב, אבל כאן שהחיוב הוא משום ההלכה למשה מסיני, לשם מה נחשבת כלל תולדה? ראה שם. ומכל מקום, אינו מיישב אמאי תחשב תולדה דקרן. והפני יהושע בדבריו מיישב, שצרורות על כרחך לאו אורחיה הן כל כך כמו רגל, אלא "לאו אורחיה קצת" מיקרי, וכמו כן קרן לרב פפא, דסבירא ליה [לקמן טו ב] דממונא הוא, מוכח דלא אמרינן דקרן לגמרי לאו אורחיה, כי אם כן, הוי קנס. אלא צריך לומר דהוי "אורחיה קצת", ראה שם. וצריך לומר לפי זה, שצרורות אינן אורחיה כרגל, אך הן אורחיה יותר מקרן, ולכן אפשר לדמותן מצד אחד לקרן, כיון דלאו אורחיה לגמרי, ומכל מקום, אפשר גם לדמותן מצד שני לרגל, כיון שהן קצת אורחיה. ומבאר הפני יהושע עוד, שרבא ודאי סובר כהלכה שפלגא נזקא קנסא, ולפי זה קרן כלל לאו אורחיה. ואם כן צרורות לא שייכים כלל לרגל. ולפי זה, מה שהגמרא מקשה לרבא "אמאי קרי ליה תולדה דרגל", אין הכוונה שיקרא קרן, אלא שם בפני עצמו [ולפי זה, התוס' האומרים כן, זה רק לפי רבא, ומדוייק שהדיבור מתחיל "אמאי", ולא "ואמאי" כפי שהגמרא שאלה לרב פפא]. ואפשר לומר עוד, שבתוס' רבינו פרץ [וכן משמע בתוס' שאנץ] הקשה, אמאי לא משני שדומה לרגל, ומתרץ, שמכל מקום, לא הוה לי למקרייה תולדה דרגל אלא לענין דין חיוב או פטור. ועדיין צריך ביאור, מדוע שיחשב תולדה דקרן, הרי אינו דומה לו? ואפשר לומר על פי מה שנתבאר לעיל [אות א] מהגליון, כיון שחזינן שכל תולדות נזיקין הם כיוצא בהן, מוכח שדין תולדה לאב הוא לענין החיוב, שאף התולדה יש לה את דיני האב, אלא שכל מזיק שאיננו יודעים לאיזה אב לשייכו לענין החיוב, אנו קובעים אותו לפי התכונות הדומות של האב, שאף הוא שייך אליו. אבל עיקר שם תולדה הוא שמקבל את דיני האב, [שמשתייך אליו לענין חיוב], ולכן, בצרורות, שמן ההלכה למשה אנו יודעים את דינו שהוא חצי נזק, יש לנו לומר שהתורה קבעה שהוא תולדת הקרן לענין חיוביה. ד. יש שהקשו, למה הגמרא לא מתרצת כיון שהוא ממונא לכן הוי תולדה דרגל ולא קרן [למאן דאמר שקרן הוא קנס]. ומתרצים, שמכל מקום, דומה לקרן לענין חצי נזק [ראה בשיטה מקובצת, וכן הקשה ותירץ המהר"ם]. וראה עוד בשיטה מקובצת שמביא ראשונים המחשבים כך את תירוצי הגמרא שמסתכלים בכמה דברים הוא שוה בדינו לרגל ובכמה לקרן ולפי זה נקבע שהוא תולדה דרגל ראה שם באורך.

^[37] כיון שקים להו שהלכה שמשלם מן העליה ניחא להו לאוקמי רב פפא לפי ההלכתא. רשב"א. והתוס' שאנץ מתרץ, שנוח לגמרא להשוות התולדה לאב גם לענין חיוב ולא רק לפטור. והמהרש"א כתב שקים להו לתלמודא דפשיטא ליה לרב פפא. וראה עוד בפני יהושע.

^[38] התוס' מקשים אמאי פשיטא לרבא שדומה לרגל לענין פטור ברשות הרבים, יותר מאשר לענין מן העליה. ומתרצים, היות ומשמע שההלכה למשה באה להקל, לכן פשוט לו שאין להחמיר יותר מרגל. אבל מן העליה או מגופו אין זה חומרא יותר מרגל. וראה בחברותא על התוס', מה שהבאנו בהערות מדברי הקהילות יעקב, וכן לבאר זאת לפי דברי החידושי ר' אריה ליב [שהוזכרו לעיל הערה 35 ב]. והרי"ף כתב ששן ורגל פטורים ברשות הרבים משום דאורחייהו הוא, ומפרש הרא"ש, שהרי"ף הוסיף טעמא לקרא כי יש נפקא מינה מזה לדינא. ראה שם. ומבאר הפלפולא חריפתא שהרי"ף הוציא את חידושו מסוגיין מקושיית התוס', אמאי לרבא פשוט שפטור ברשות הרבים, אף על פי שמסתפק לענין מגופו. מזה הוכיח הרי"ף שפטור משום שהוא אורחיה, וזה שייך גם בצרורות לכן לא נסתפק בזה רבא. והאחרונים האריכו בביאור דברי הרי"ף.

^[39] מדברי רש"י משתמע לכאורה ש"תבעיון" ו"בעיו" זה לשון תשובה. ובתוס' רבינו פרץ מביא בשם רש"י "אמר שומר, הקב"ה: אם תבעיון, אם אתם רוצים לעשות תשובה, שובו ואתיו, עשו תשובה בעולם הזה". ורש"י בביאור הנביא שם פירש: "אם תבעיון בעיו, אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ, שובו אתיו, בתשובה". ולפי זה פירשנו בתוכו. וראה שם בכל מפרשי הנביא ש"תבעיון" ו"בעיו" הוא לשון בקשה ודרישה [וראה גם בהערה הבאה]. והראשונים [תוס' הרא"ש ורבינו פרץ] פירשו שהפסוק מדבר באנשים הבאים לבקש שלל, "והכי קאמר: אם אתם רוצים לבקש לשלול שלל, לכו ואתיו". ולפי זה מדובר באדם המזיק ממש.

^[40] כך מפרש רש"י. ונראה שהפירוש הוא: היות ובאדם מוזכר לשון מבקש ודורש, לכן נקט התנא בשם מבעה מלשון מבקש. ולראשונים המפרשים שמדובר שם באדם המזיק [ראה הערה קודמת], הפירוש הוא: כיון שמצאנו לשון מבקש אצל אדם המזיק, לכן קראו התנא בלשון מבקש. והא דהתנא לא נקט בפירוש אדם, מפרש הנימוקי יוסף: "דהוה אמינא אפילו עבדו ושפחתו מחייב, ולפיכך נקט מבעה דהוא לישנא דכתיב גבי בן חורין, וכו' דגבי ישראל כתיב". ובתוס' הרא"ש מביא בשם רבינו יונה: הא דאפקיה בלשון "מבעה", משום שאדם שהוזכר תחילה בתורה היינו לענין גנב שטבח או מכר, ועל כך כינה שם אדם המזיק ב"מבעה", שהוא לשון מחפש בבית חבריו, כדכתיב "אם תבעיון, בעיו".

^[41] נקט את התרגום בשם רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום, וסמכו שמביא את הגירסא המדויקת. תוס'

^[42] כפי שהגמרא למדה לעיל [ג א] מ"כאשר יבער הגלל" ראה שם. "והא דלא נקט שן, דהוה אמינא אפילו היכא דאין הנאה להזיקה. ולפיכך נקט לישנא דמבעה דמשמע לישנא דאיגלויי דכתיב נבעו מצפוניו, דהיינו להנאתה, שפעמים נגלית פעמים נכסית והיינו בשעת אכילה". נמוקי יוסף. וראה בסוכת דוד אות ס"ח מה שמבאר בדבריו. ובתוס' הרא"ש מביא בשם רבינו יונה: "והא דתנא מבעה ולא תנא שן בהדיא, משום דקרא נמי לא כתביה בהדיא אלא דרשינן ליה מובער, כדאשכחן "כאשר יבער הגלל" דהיינו שן שהוא פעמים נגלה, ולהכי תנייה נמי בלשון מבעה כדכתיב "נבעו מצפוניו".

^[43] ואף על פי שגם לפי דבריו לא נקטה המשנה כלשון הפסוק, יש שביארו, שמכל מקום, לפירושו של שמואל יש ראיה מסדר המשנה. וכפי ששאלו התוס' לעיל ב א ד"ה השור. אלא שלפי זה צריך ביאור, למה חוזרת הגמרא ושואלת שוב "מכדי". והיה אפשר לבאר, שמתחילה לא באה הגמרא לבאר בכל אחד מהם מדוע לדעתו פירושו נכון יותר, אלא לבאר למה דברי השני לא מתיישבים יותר מאשר פירושו הוא. ועתה ממשיכה הגמרא לבאר, כיון שמכל מקום, אין פירוש האחד נראה יותר מהפירוש השני, מאי טעמא לא אמר כשני. פירשנו את כוונת הגמרא "מי קתני בועה", שהחסרון הוא שלא נקט כלשון הפסוק, כי כך משמע מפשטות לשון רש"י, וכך מבואר בשו"ת דברי ריבות הנ"ל. אך צריך ביאור לפי זה למה לא פירש כן רש"י גם בקושיא "מי קתני נבעה", שהיה לו לנקוט "נבעה" לפי לשון הפסוק. ואולי החילוק הוא, שלשמואל התנא רצה לקרוא לשן על שם שנגלית גם לולי הפסוק, והפסוק רק לימד שנבעה זה נגלה ולכן קראו כך התנא. אבל לרב כל מה שכינה התנא לאדם בשם מבעה [מבקש] הוא בגלל הפסוק, ולכן היה עליו לקרוא לפי הפסוק.

ואי [ואם] מדובר במקרה שלא אפקרינהו [הפקירם], הרי אי [אם] לדעת שמואל שאמר שכל המכשולים כולם שאדם מניח ברשות הרבים אף שלא הפקירם מבורו למדנו, ובכלל בור הם, אם כן, היינו [הרי זה] בור, ואי [ואם] לשיטת רב שאמר שמכשולים כאלה שלא הפקירם כולם משורו, מדין קרן, למדנו, שבכללה ממונו המזיק ברשות הרבים, בין שהלך והזיק בין שהלך אחר והוזק בו — היינו [הרי זה] שור, לכל דיניו. ונאמר: לשיטת רב שתולדות הקרן הן, הרי כבר נתברר שתולדות הקרן הן כמותה.

ואולם אף לשיטת שמואל שתולדות הבור הן, מאי שנא [מה שונה] בור — שכן תחלת עשייתו גורמת לנזק, והוא ממונך, ושמירתו מוטלת עליך, אם כן הני נמי [אלה גם כן] תחלת עשייתן לנזק, והם ממונך, ושמירתן מוטלת עליך! אלא יש לומר כי כל תולדה של בור הרי היא כבור, וכי קאמר [וכאשר אמר] רב פפא שיש הבדל בין תולדה לאב — הרי זה על תולדה של המבעה.

אלא שדבר זה עצמו צריך עיון, שכן מאי ניהו [מה הוא] מבעה זה? כי כפי שיתבאר להלן לא ברור מה הוא בדיוק המבעה הכתוב במשנה, ומעתה אי [אם] לדעת שמואל שאמר: מבעה זו שן — הא אוקימנא [הרי כבר העמדנו, הגענו למסקנה] שתולדה של שן — כשן. אי [אם] לדעת רב, שאמר: מבעה זה אדם המזיק, אם כן מאי [מה] אבות ומאי [ומה] תולדות אית ביה [יש בו] באדם המזיק? הרי לכל נזקיו יש דין אחד!

וכי תימא [ואם תאמר] לחלק כך באדם המזיק: אב נזיקין לגבי אדם, הוא כאשר הזיק בזמן שהוא ניעור, ואילו תולדה היא כאשר הוא ישן וגורם נזק שלא בכוונה, אלא תוך כדי שינה, והתנן [והרי שנינו במשנה]: אדם נחשב מועד לעולם, בין שהוא ער בעת שמזיק, בין שהוא אז ישן. משמע שלגבי אדם אין חלוקה בין ער לישן לענין אחריותו בנזקין!

אלא תאמר שהכוונה בתולדה היא לכיחו וניעו שגרמו לנזק. על כך יש לשאול: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי בהדי דאזלי קמזקי [אם בשעה שהם הולכים, יוצאים מפיו, הם מזיקים] (שליכלכו דבר או המאיסוהו משימוש) הרי כחו הוה [היה זה], שדינם כשאר דברים שאדם עושה בכחו, והריהם כמו שעושה בגופו. אי בתר דנייח [אם לאחר שנח] הרוק במקומו נתקל בו אדם וניזוק, אם כן בין לרב בין לשמואל דבר שהפקירו ברשות הרבים וגורם לנזק היינו [זהו] בור וכבר אמרנו שתולדותיו כמותו! אלא תולדה של מבעה, בכל אופן שנבין מושג זה, דינה כמבעה. וכי קאמר [וכאשר אמר] רב פפא שיש הבדל בין תולדה לאב הרי זה בענין תולדה של אש.

ושואלים: תולדה של אש מאי ניהו [מה היא]? אילימא [אם תאמר] אבנו סכינו ומשאו שהניחן במקום גבוה, כגון בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה והזיקו, עדיין יש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אי בהדי דאזלי קא מזקי [אם בשעה שהולכים, נופלים, הם מזיקים] היינו [זהו] אש, שהרי

מאי שנא [במה שונה] אש שהגדרתה היא שכח אחר מעורב בהן, שהרי אין האש שהדליק מזיקה אלא בסיוע הרוח, ומעיקרו ממונך היא, ושמירתו מוטלת עליך, הני נמי [אלה גם כן] יש בהם את כל התנאים הללו: כח אחר מעורב בהן, והם ממונך, ושמירתן מוטלת עליך! אלא תולדה של אש כאש, וכי קאמר [וכאשר אמר] רב פפא שיש להבדיל בין תולדה לאב הרי זה על תולדה של רגל.

ותוהים: רגל?! הא אוקימנא [הרי כבר העמדנו, הסברנו] שתולדה של רגל הרי היא כרגל! ומשיבים: רב פפא אמר דבריו בחצי נזק צרורות. שאם הלכה בהמה כדרכה, והתיזה צרורות אבן או דברים אחרים מתחת רגליה, והלכו אלה וגרמו לנזק — משלם בעל הבהמה חצי נזק בלבד, כדין קרן. דהלכתא גמירי לה [שהלכה למשה מסיני למדנו אותה] ואינה מפורשת בתורה, שמשלם על כך חצי נזק בלבד.

ומסבירים: ואמאי קרי [ומדוע, לאיזה ענין, קורא] לה רב פפא תולדה של רגל למרות שהוא סוג נזק מיוחד לעצמו — הרי זה לענין לשלם מן העלייה (ממיטב ממונו ולא מגוף המזיק), כלומר, חיוב התשלומים מוטל על בעל הבהמה, ומשלם אותם מממונו, ולא מגוף המזיק, כפי שמשלמים חצי נזק בשור תם שנגח.

ושואלים: וכי הלכה זו ברורה היא? והא מבעיא בעי [והרי שאל והסתפק בכך] רבא. דבעי [ששאל] רבא: חצי נזק שמשלמים הבעלים על נזקי צרורות של בהמותיהם, האם מגופו של המזיק משלם בעליו, או מן העלייה הוא משלם? ודוחים: זו אינה קושיה, לרבא —

מבעיא ליה [מסופקת לו הלכה זו], לרב פפא פשיטא ליה [פשוטה לו] שמשלם מהעלייה.

ושואלים: ולרבא דמבעיא ליה [שנשאלה לו] שהיה לו ספק בדבר, אמאי קרי [מדוע, לאיזה ענין קורא] לה לצרורות, תולדה של רגל? והרי דינה שונה לגמרי מדין רגל, הן בגודל חיוב הנזק והן בדרך תשלומיו! ומסבירים: בכל זאת דומה דין זה לרגל לענין לפוטרה ברשות הרבים, כי אין חייבים על נזקי רגל, ולא על צרורות, ברשות הרבים, כיון שהכל מותר להם ללכת בה.

א לאחר שביררנו ענין אב ותולדה בנזיקין, באים לבאר את המונחים השונים המוזכרים במשנה. בין אבות נזיקין נמנו המבעה וההבער. ושואלים: מאי [מה] פירוש "מבעה" שאמרו? — רב אמר: מבעה זה אדם, והכוונה היא לנזקים שגורם אדם בעצמו. ושמואל אמר: מבעה זה השן של בהמה.

ומבארים את דבריהם: רב אמר: מבעה זה אדם, דכתיב [שכן נאמר] "אמר שמר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו" (ישעיה כא, יב), הרי שלשון "בעה" מתייחסת לאדם.

ושמואל אמר: מבעה זה השן, דכתיב [שנאמר]: "איך נחפשו עשו נבעו מצפניו" (עובדיה א, ו). על פסוק זה שהובא לדעת שמואל, שואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כלומר, כיצד מגיעים מפסוק זה למשמעות של שן? ומשיבים: כדמתרגם [כמו שהיה מתרגם] רב יוסף פסוק זה בתרגום המקובל: איכדין איתבליש [איך זה נחפש] עשו אתגלין מטמרוהי [נגלו מסתריו], ואם כן "נבעה" משמעו — נתגלה, ולענייננו: מבעה זה השן, שכן שיניה של הבהמה מתגלות בשעת האכילה.

ומבררים: ורב מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כשמואל? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: מי קתני [האם שנה] במשנה "נבעה"? שהרי לפי הסברו של שמואל צריך לקרוא לשן "נבעה" — מה שנתגלה.

ושואלים: ושמואל מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: מי קתני [האם שנה] "בועה" לומר שהיא פעולה ישירה של האדם? הלא "מבעה" שנינו, ומשמע שגורם לאחר לעשות מעשה.

ולבירור הדברים שואלים: מכדי קראי [הרי הכתובים] עצמם לא כמר דייקי [כחכם זה מדוייקים] ולא כמר דייקי [כחכם זה מדוייקים], שהרי לשון "מבעה" איננה זהה לכתובים שהביאו חכמים אלה, ולכן בהכרח לא על סמך לשון הכתוב נחלקו, אלא מטעם אחר, אם כן יש לחזור ולשאול: רב מאי טעמא [מה הטעם] לא אמר כשמואל? ומשיבים: לדעת רב תנא [שנה החכם] שור וכל מילי [הדברים] של שור בכלל זה. כלומר, שלדעתו "שור" כולל את שלושה מיני הנזיקין שעושה השור; בקרן בשן וברגל, ובהכרח מבעה הוא סוג נזיקין אחר.

ושואלים: ושמואל נמי [גם כן] הא תנא ליה [הרי שנה כבר] שור ובכלל זה שן! אמר רב יהודה: תנא [שנה החכם במשנה] שור לענין קרנו, שסתם נזקי שור נזקי קרן הם, כמפורש בכתוב. ומבעה — לענין שינו של שור או שאר בהמה. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין את המשך לשון המשנה: צריך הכתוב לפרט את החיוב באבות הנזיקין השונים, שכן לא ראי הקרן שחמור שאין הנאה להזיקו, כראי השן שאינה חמורה כמותה, שיש הנאה לבהמה להזיקה, ואין כאן נזק מכוון.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if it is a case where one did not declare them ownerless, there is still a difficulty. If Rav Pappa’s statement is in accordance with the opinion of Shmuel, who says: We learned that one is liable for damage caused by all obstacles that he places in a public domain, whether or not he declares them ownerless, from the halakhot with regard to one’s pit, these cases are a subcategory of Pit. And if Rav Pappa’s statement is in accordance with the opinion of Rav, who says: We learned that one is liable for damage caused by all obstacles that he places in a public domain that he did not declare ownerless, from the halakhot with regard to one’s ox that gored another animal, these cases are a subcategory of Ox. With regard to the subcategories of Ox, the Gemara already established that their legal status is like that of the primary category of Ox.

The Gemara asks concerning an obstacle that is a subcategory of Pit: What is different about Pit that it is defined it as a unique category? It is that its initial formation, i.e., the digging of the pit, is done in a manner that can result in damage, and it is your property, and responsibility for its safeguarding, to prevent it from causing damage to others, is incumbent upon you. In these subcategories of Pit, too, their initial formation, i.e., the placement of the obstacle in the public domain, is done in a manner that can result in damage, and they are your property, and responsibility for their safeguarding, to prevent them from causing damage, is incumbent upon you. Rather, it is apparent that the status of a subcategory of Pit is like that of the primary category of Pit, and when Rav Pappa says: There are among them some whose subcategories are dissimilar to them, he is referring to a subcategory of Maveh.

The meaning of the term Maveh is not clear; therefore, the Gemara asks: What is the primary category of Maveh to whose subcategories the Gemara referred? If one suggests that Rav Pappa said his statement in accordance with the opinion of Shmuel, who says: Maveh, this is the category of Eating, this cannot be Rav Pappa’s intent. But didn’t we already establish that the legal status of a subcategory of Eating is like that of the primary category of Eating? Clearly, Rav Pappa was not referring to subcategories of Maveh. And if one suggests that Rav Pappa said his statement in accordance with the opinion of Rav, who says: Maveh, this is the primary category of Man, which includes damage caused by a person, not by his property or animals, what primary categories and what subcategories are there in that category? The halakha is the same with regard to all damage that a person causes.

And if you would say that there is a distinction: The primary category is a case where one causes damage while awake, and a subcategory is a case where one causes damage while asleep; but didn’t we learn in a mishna (26a): The legal status of a person is always that of one forewarned, and he is liable for any damage that he causes, both when he is awake and when he is asleep? Accordingly, that is not the distinction between a primary category and a subcategory.

Rather, perhaps Rav Pappa was referring to cases where one causes damage with his phlegm or his spittle. The Gemara asks: What are the circumstances where one would be liable for damage in that case? If it is a case where his phlegm and spittle cause damage as they were moving through the air after the person expectorated, that is damage caused by his direct action and there is no room to distinguish between the damage that it caused and any other damage caused by one’s direct action. If it is a case where his phlegm or spittle causes damage after it comes to rest on the ground, e.g., if one slipped in the spittle, fell, and was injured, both according to Rav and according to Shmuel this is a subcategory of Pit, as the spittle is an ownerless obstacle in the public domain. Rather, it is apparent that the status of a subcategory of Maveh is like that of the primary category of Maveh, and when Rav Pappa says: There are among them some whose subcategories are dissimilar to them; he was referring to a subcategory of Fire.

The Gemara asks: What is a subcategory of Fire? If we say that it is a case of his stone, his knife, or his load, where he placed them on top of his roof, and they fell off the roof by means of a common wind, and they caused damage, what are the circumstances in which one would be liable for the damage that was caused? If it is a case where those items caused damage as they were moving through the air propelled by the wind, that is a case of Fire.

If so, what is different about Fire that defines it as a unique category? What is different is that another force, the wind, is involved with the fire in causing damage, as the wind causes the fire to spread, and the fire is your property, and responsibility for its safeguarding, to prevent it from causing damage, is incumbent upon you. In these subcategories of Fire too, another force is involved with the items placed on the roof and causes damage, as the wind causes them to fall, and they are your property, and responsibility for their safeguarding, to prevent them from causing damage, is incumbent upon you. Rather, it is apparent that the status of a subcategory of Fire is like that of the primary category of Fire, and when Rav Pappa says: There are among them some whose subcategories are dissimilar to them, he was referring to a subcategory of Trampling.

The Gemara questions this explanation: A subcategory of Trampling? But didn’t we already establish that the status of a subcategory of Trampling is similar to that of the primary category of Trampling? The Gemara explains: Rav Pappa was referring to one’s liability to pay half the cost of the damage caused by pebbles in a case where they were inadvertently propelled by the foot of a walking animal, which is a halakha learned through tradition and not explicitly written in the Torah.

The Gemara asks: But if it is a unique halakhic category and the payment is different, why is it characterized as a subcategory of Trampling? The Gemara explains: It is due to the fact that it shares a common aspect with Trampling. One whose animal propels pebbles while it walks and thereby causes damage is liable to pay half of the damages from his superior-quality property, and he does not pay only from the body of his animal, as is the halakha concerning half the cost of the damage paid by the owner of an innocuous ox that gored a person or an animal.

The Gemara asks: But didn’t Rava raise a dilemma with regard to that matter? As Rava raised a dilemma: With regard to one’s liability to pay half the cost of the damage caused by pebbles propelled by the foot of his animal, does one pay damages exclusively from the body of his ox that caused the damage, or does one pay damages from his superior-quality property?

The Gemara explains: Although it is a dilemma for Rava, it is obvious to Rav Pappa that one pays from his superior-quality property, and in that sense, he classified the pebbles that cause damage as a subcategory of Trampling.

The Gemara asks: According to Rava, who raises it as a dilemma, why is it characterized as a subcategory of Trampling when its legal status is different both in terms of the extent of one’s liability and in terms of the manner of payment? The Gemara explains: It is classified as a subcategory of Trampling in order to exempt from liability pebbles that cause damage in the public domain, just as damage in the category of Trampling is exempt in the public domain.

§ One of the primary categories of damage enumerated in the mishna is the category of Maveh and another is the category of Fire. The Gemara asks: What is the meaning of Maveh? Rav says: Maveh, that is the category of Man, which includes a person who causes damage, but not the property or animal of a person that causes damage. And Shmuel says: Maveh, this is the category of Eating.

The Gemara elaborates: Rav says: Maveh, this is the category of Man, as it is written: “The watchman said: Morning has come, and also night; if you will inquire [tivayun], inquire [be’ayu]” (Isaiah 21:12). The terms “tivayun” and “be’ayu,” meaning inquire, refer to a person, who is able to inquire. Accordingly, Maveh relates to an action performed by a person.

And Shmuel says: Maveh, this is the category of Eating, as it is written: “How is Esau searched out [neḥpesu]; how are his hidden places revealed [nivu]” (Obadiah 1:6)? The terms nivu and maveh share a common root. The Gemara asks: From where may it be inferred that nivu connotes Eating? The Gemara explains that it is as Rav Yosef translates the verse into Aramaic: How is Esau searched out [itbelish]; how are his hidden places revealed [itgaleyan]? The meaning of the Aramaic term itgaleyan means revealed, and that is the meaning of the Hebrew term “nivu.” Maveh references the animal’s teeth, which are covered when its mouth is closed and revealed when it eats.

The Gemara asks: And as for Rav, what is the reason that he did not say that Maveh refers to Eating, as does Shmuel? The Gemara explains that Rav could have said to you: Is it taught in the mishna: Niveh? Niveh is the passive form of the word maveh, which would be the appropriate form if the reference was to teeth that are revealed. The term in the mishna is maveh, an active form of the verb.

And as for Shmuel, what is the reason that he did not say that Maveh refers to the category of Man, as does Rav? The Gemara explains that Shmuel could have said to you: Is it taught in the mishna: Bo’eh? Bo’eh is a form of the word maveh connoting an action taken directly, which would be appropriate were the reference to one’s actions that cause damage. The term in the mishna is maveh, which connotes an action that one causes another to take.

The Gemara notes: After all, the meaning of the term in the verses is not precise according to one Sage, Rav, and it is not precise according to the other Sage, Shmuel. It is apparent that their dispute is not based upon their interpretation of the verses; it must be based on another issue. The Gemara asks again: As for Rav, what is the reason that he did not say that Maveh refers to Eating, as does Shmuel? The Gemara explains: Rav holds that the tanna teaches the primary category of Ox in the mishna. This includes damage caused by an ox and all matters involving damaging actions that are completed by an ox, i.e., the actions included in the categories of Goring, Eating, and Trampling. Perforce, Maveh refers to a different category of damage, i.e., Man.

The Gemara asks: And as for Shmuel too, who interpreted Maveh as Eating, doesn’t the mishna teach the category of Ox, which should include all matters involving damaging actions that are completed by an ox? Rav Yehuda said that according to Shmuel, the tanna teaches Ox specifically with regard to damage caused with its horn, and it teaches Maveh with regard to damage caused with its tooth. And when the mishna contrasts Ox with Maveh, this is what the tanna is saying: The defining characteristic of the primary category of Goring, where there is no inherent pleasure for the animal in the course of its causing damage, is not similar to the defining characteristic of the category of Eating, where there is pleasure for the animal in the course of its causing damage.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשי' הני כי אש דמו מה אש כח אחר מעורב בה והיא הרוח שמעבירה ומציתה ולולי הרוח לא היתה האש הולכת ומזקת הני נמי כח אחר מעורב בהן והוא הרוח כו'.

ואוקימנא כי קאמר רב פפא בתולדה דרגל בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה כדתנן [לקמן יז.] היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזות מתחת רגליה ושיברה את הכלים משלם חצי נזק.

ואמאי קרי ליה תולדה דרגל לשלם מן העליה. ולרבא דמבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרה ברשות הרבים. פס' והמבעה רב אמר המבעה זה אדם שנאמר אם תבעיון בעיו וקיימא לן כרב דסוגיין דשמעתין כותיה. ולא עוד אלא אמוראי קיימי כותיה ואליבא דידיה שקלי וטרו.

ושמואל אמר לך מי כתיב בועה. שמואל אמר זה השן [שנאמר] איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו וכדמתרגם רב יוסף איכדין איתבליש עשו אתגליין מטמרוהי.

ורב אמר לך מי קתני נבעה. מכדי קראי לא דייקי לא כרב ולא כשמואל רב מאי טעמא לא אמר כשמואל.

אמר תנא ליה [שור] במתני' וכלל קרנו ושנו ורגלו. ושמואל אמר לך תנא שור והוא הקרן תנא מבעה והוא השן שן אין כונתה להזיק אלא לאכול להנאתה.

מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו. טעם זה של כח אחר מעורב בו פעמים שתופסו לקולא ופעמים לחומרא כל אחד לפי מקומו דודאי קולא וחומרא יש בו וכאן תופסו לחומרא ולומר שעל כן חייבה בו תורה שאף ע"פ שבעל התקלה אינו מדליק את הגדיש ממש מ"מ מיד שהוא מדליק את האש מצוי הוא להתערב עמו מיד כח אחר שמוליכו ומזיק וכן הטעם באבנו וסכינו שהניחן בראש גגו שמצויין ליפול ברוח מצויה.

הא דאמרינן: אמאי קרי ליה תולדה דרגל תולדה דקרן. הוא לאו למימרא דרב פפא בלחוד הוא דקרי לה תולדה דרגל ועליה בלחוד הוא דקא מקשה אלא כ"ע הלכתא גמירי לה דתולדה דרגל הוא. ותדע לך דאמרינן ולרבא דאיבעיא ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל ואם איתא מנא לן דלרבא קרינן לה תולדה דרגל אדרבה לכשתמצי לומר מגופו משלם קרינן ליה תולדה דקרן אלא דכ"ע הכי גמרי לה ותלמודא הוא דקא מתמה במאי שייכא לרגל דקרא הכי אדרבה טפי שייכא לקרן דאף הוא אינו משלם אלא חצי נזק כקרן תמה ומדיהיב טעמא משום דמשלם מן העליה ומדפטרי' ברשות הרבים ולכ"ע ודאי פטורה בר"ה כרגל אלא דרב פפא סבר כיון דגמירי דתולדה דרגל היא דאלו מדינא הוה ליה לשלם נזק שלם דרגל אורחיה להזיק אלא דפטר ליה רחמנא מחצי נזק אם כן מן העליה משלם ורבא מספקא ליה כיון דאקיל ביה רחמנא שלא לחייבו אלא חצי נזק אף אנו נאמר שלא חייב בו אלא בחצי דעלמא דפי' בו שהוא מגופו. והא דאמרינן חצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה לאו גמירי לה אלא לחצי נזק בלחוד וכן מצאתי בתוספות.

ואינו נ"ל כן דהא אמרינן בשלהי פרקין (טו, ב) בפלוגתא דפלגא נזקא קנסא או ממונא והלכתא פלגא נזקא קנסא ואקשינן תיובתא והלכתא ופרקינן אין מאי קא הוית תיובתא משום דלא קתני לא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירא לה דממונא היא לא פסיקא ליה ואפשר דה"ק דהלכתא גמירי לה דאין משלם אלא חצי נזק וההוא על כרחין ממונא הוא דהא מועדת הוא מתחלתה לכך כנ"ל.

הא דאמרינן: לרבא מבעיא ליה לרב פפא פשיטא ליה. תמיהא לי כיון דמיבעיא לרבא מי הזקיקם לשום מחלוקת בין רב פפא לרבא דהוא רביה לימא דכ"ע חצי נזק צרורות תולדה ותולדה דרגל ואמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרה ברשות הרבים כדרבא ונ"ל משום דקים להו משלם מן העליה ואף ע"ג דמספקא ליה לרבא ניחא ליה לאוקמי הא דרב פפא כהלתכא.

אמר רב יהודה תני שור לקרנו ומבעה לשנו. ואי אפשר לומר תנא שור לקרנו ולרגלו משום דלא הוה אפשר לפרושה בכי הא לא ראי זה כראי זה כדמפרש ואזיל וכן הדין והטעם באוקמתא דרבא דאוקי אליבא דשמואל שור לרגלו ומבעה לשנו ולא אוקמי' שור לרגלו ולקרנו.

אדם מועד לעולם ומשלם נזקיו בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן ומכל מקום פרשו בתלמוד המערב שלא חייבו את הישן אלא בכלים שהיו שם בשעה שקבע עצמו לישן לשם הא אם הונחו שם אחר שיישן פטור וכן הדעת נוטה:

היינו בור. וא"ת והא רב הוא דאמר לקמן בור שחייבה תורה להבלו וכו' עד חבטה דידיה הוא ודמי לבור ברשותו דאמרינן לקמן דמודה רב משום דחבטה דידיה הוא. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל. ומיהו קשה מדקאמר לקמן גבי כיחו וניעו היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא אלא בתר דנייחי. פירוש בקונטרס שהוחלק בו אדם ותימא נימא קרקע עולם הזיקתו. עד כאן. מהר"י כהן צדק ז"ל.

כתוב בתוספות בד"ה משורו למדנו אבל קשה כיון דמבור נמי יליף וכו'. ונראה למורי הרב שאינו קשה כלום דהכי יליף אבנו וסכינו משור ובור במה הצד ומה שור שאין תחילת עשייתו לנזק חייב אבנו וסכינו שתחילת עשייתן לנזק אינו דין שחייבין מה לשור שכן כוונתו להזיק תאמר באבנו וסכינו וכו' בור יוכיח שאין כוונתו להזיק ותחילת עשייתו לנזק וחייב אף אני אביא אבנו וסכינו שהם כן וכיון שאין לך פירכא מה לבור שכן כך וכך כמו שדרך לעשות בכל מה הצד שבכל התלמוד ואם כן אין זה למוד גמור מבור הלכך לא תוכל לפטור בהם כלים. ועוד יש לומר אם באת לפטור בהם כלים כבור אם כן מיפרך ק"ו שעשית משור שעיקר ק"ו שאתה לומד משור אינו אלא לחייב בהם כלים ואם באת לפטור בהם כלים אם כן ק"ו של השור אינו כלום לפיכך אין לך לפטור בהם כלים. וזה התירוץ אינו כלום דכיון דלומד משור ובור צריך ליתן להם הקולא שבשניהם. ע"כ מגליון.

משורו למדנו. כתוב בתוספות ולקמן גבי צד השוה דקאמר אביי לאיתויי אבנו וסכינו לא גרסינן וכו' אי נמי אגב שמואל נקטיה. מיהו קשה דאם כן רב היכי מחייב בהו כלים כיון דמשור ובור קא אתו דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושמא לא אמרינן דיו מפלגא דינא דהיינו מחד המלמדין אלא אם כן הקולא שוה בשניהם. ובתוספות פירשו במסקנא דמשור ומאש קאתו. ולא נהירא דמה להנך שכן דרכן לילך ולהזיק. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

והקשה הרב אהאי לישנא ולפטרו ביה טמון. ותירץ הר' יהודה דאין הכי נמי דלא אשכחן דמחייב תלמודא בטמון באבנו וסכינו ומשאו כמו בנזקי כלים דלקמן בפרק המניח. והר' משה דאיוורא היה מפרש דאף על גב דאתי במה הצד השוה משור ובור מיהו כיון דדמי לשור דין הוא להחמיר עליהם ככל משפט שור ולחייבם בכלים דאטו מלתא דאתיא בהצד השוה דכלהו אבות כגון פותקין ביבותיהן נקל עליהן כל קולות האבות חצי נזק ורשות הרבים וכלים זה לא יתכן. ומורי הרב פירש דהא דקאמר רשב"ם אבנו וסכינו דאתיא בצד השוה משור ובור פלגי דינא קאמר דכי אמרינן בור יוכיח תו ליכא מידי למיפרך דכי פרכינן מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק הוא הדין אבנו וסכינו כשהניחן ברשות הרבים עשאן לנזק. והא דמסיק לקמן מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו לא שייכא ההיא פירכא הכא דהכא הניחן ברשות הרבים אבל התם בנפלו ברוח מצויה והזיקו וכח אחר מעורב בהן. מהר"י כ"ץ ז"ל.
ורבי יחיאל פירש אי לא אפשרינהו לרב דאמר משורו למדנו היינו שור דמשור ובור יליף דאחר שנכתבו תרווייהו שור ובור אין לתלות חיובן לצדדין לא חיובא דשור משום דבעלי חיים דהא בור יוכיח ולא חיובא דבור משום דתחילת עשייתו לנזק דהא שור יוכיח אלא משום דבור נחשב כממונו כמו שור לפי שפשע בו כפירוש ר"י לקמן והואיל וטעמא משום ממונו אם כן אבנו וסכינו ילפינן משור דאינהו נמי ממונו ועוד לחומרא ילפינן. והשתא נמי ניחא מה שמקשין בשם ה"ר שמחה אהא דאמרינן לקמן כלהו כי שדית בור בינייהו וכו' והיכי בעינן למילף מבור ושן ורגל אבות אחריני לחייב הא בור חיובו ברשות הרבים ושן ורגל חיובן ברשות הניזק אלא ודאי בתר דאכתבו תו ליכא למילף ולמיתלי אלא במה שהן ממונו ואם כן מאי דילפינן מינייהו כל צד חמור של שני מלמדין דלחומרא ילפינן מכל חד וליכא למיפרך אחומרא דבור דבור עשייתו לנזק בתר דנכתבו שן ורגל. וניחא נמי הא דאמרינן לקמן אש לפטור בו את הטמון אמאי לא קאמר לחייב בו את הכלים כיון דהחיוב תלוי במה שהן ממונו אם כן לחומרא ילפינן. והא דקאמר הכא כלן משורו למדנו אף על גב דמבור נמי אתיאן כדפרישית היינו משום דיהבינן לאבנו וסכינו כל חומר דשור אף לחייבו בו את הכלים. ע"כ גליון.
והר"י אומר דעל כרחך נפקותא איכא במה שזה יליף משורו דהיינו לחייב כלים דהא כי אפקריה היה גם לרב בור אם כן היכא דלא אפקריה הוי שור לחייב כלים. ע"כ גליון.
והרב ר' ישעיה ז"ל הניח הדבר בגמגום וז"ל ותימה כיון דמשור ובור קאתי לפטור בהו כלים ואם כן מאי קאמר היינו שור והא לאו כיוצא בו דשור הוא לענין כלים. גמגום. ע"כ.

ומהר"ם אומר דלא קשיא מידי דהכא ליכא למימר דיו דעיקר הדין משור ולא קאמר בור יוכיח אלא לסלק הפירכא. ע"כ גליון תוספות. ותוספי תוספות להרא"ש ז"ל תירצו וז"ל דמשור ובור דנזקין יליף דבור דניזקין חייב בנזקי כלים כדאיתא בירושלמי דפרק הפרה א"ר יצחק אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקים שניהם ממקרא אחד נתרבו כשאתה בא לבור של מיתה את אמר פטור על הכלים וכשאתה בא לבור של ניזקים את אמר חייב על הכלים. ע"כ.

מאי שנא בור דממונך ושמירתו עליך. אף על גב דבור לאו ממון הוא מסתברא לי דלרבותא קאמר הכי לומר דאפילו תימצי לומר כיון דאוקמה רחמנא ברשותך הוי נמי ממונך. הרישב"א ז"ל.

תולדה ישן הוה מצי למיפרך וכו'. ככתוב בתוספות. ומורי פירש דשפיר קאמר אב נעור תולדה ישן דאמרינן לקמן אדם דרכו להזיק בישן דאורחיה הוא. והקשה מורי הרב וכי משום דישן אורחיה הוא על כן יקרא לכל אדם דרכו להזיק והא איכא נעור דאין דרכו להזיק. ותירץ כיון דאשכחנא שם אדם דדרכו להזיק קורא התנא דרכו להזיק לכל אדם ועל כן שפיר קאמר אי לימא אב וכו' דכיון דתנא דמתניתין קרי ליה אדם אם כן נימא אב נעור תולדה ישן. ותימה דמאי פריך לרב פפא דאמר תולדותיהן לאו כיוצא בהן אפילו למאן דאמר תולדותיהן כיוצא בהן תיקשי לרב דמאי ניהו אב ותולדה. ונראה לי דהכי פריך כיון דאמר דתולדותיהן לאו כיוצא בהן תיקשי לרב מאי ניהו אבות ותולדות אבל למאן דאמר תולדותיהן כיוצא בהן מסתמא יותר נראה להעמיד אב בנעור דעביד במזיד ותולדה ישן. אי נמי סבר הוא כדאמרינן לקמן אדם דרכו להזיק כשהוא ישן והיינו אב. ה"ר יחיאל. ע"כ ממהר"י כהן צדק ז"ל.

והא תניא אדם מועד לעולם. ליכא לפרושי דהכי פריך דישן נמי הוי אב וכו' ככתוב בתוספות דמה מייתי מינה דאי משום דתנן ליה במתניתין מה בכך הא כמה תולדות שנויות במשנה. תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל.

כיחו וניעו. כיחו פירוש רוקו בליחה עבה ניעו ברכה כדאמרינן בענין תלמיד שרק לפני רבו ואמרינן כח ורק קאמר. רבינו חננאל ז"ל.
והרב המאירי ז"ל פירש וז"ל כיחו וניעו כיחו הוא הרוק העבה היוצא מן החזה בכח וניעו הוא הליחה הגסה היוצאת דרך האף ומי האף היינו משקה הזב עם כיחו וניעו פירוש המים היוצאים בלא כח. ע"כ. ובפרק בתרא דעירובין פירש רש"י ז"ל כיחו ליחה הנתלשת מן הגוף על ידי חולי שקורין תו"ש. תוספות שאנץ.

מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו. טעם זה של כח אחר מעורב בו פעמים שתופסו לקולא ופעמים לחומרא כל אחת לפי מקומו בודאי קולא וחומרא יש בו וכאן תופסו לחומרא ולומר שעל כן חייבה בו התורה שאף על פי שבעל התקלה אינו מדליק את הגדיש ממש מכל מקום מיד שהוא מדליק את האש מצוי הוא להתערב בו מיד כח אחר שמוליכו ומזיק וכן הטעם באבנו וסכינו שהניחן בראש גגו שמצויין ליפול ברוח מצויה. הרשב"א ז"ל.

בחצי נזק צרורות. הכי נמי הוה מצי למנקט לענין קרן אם יש שנוי לצרורות לרביע נזק אלא משום דבעיא היא לקמן בריש כיצד. תוספות שאנץ.
הא דאמרינן אמאי קרי ליה תולדה דרגל תולדה דקרן הוא לאו למימרא דרב פפא בלחוד הוא דקרי ליה תולדה דרגל ועליה בלחוד הוא דקא מקשה אלא כולי עלמא הלכתא גמירי לה דתולדה דרגל הוא. ותדע לך דאמרינן ולרבא דאיבעיא ליה אמאי קרי להו תולדה דרגל ואם איתא מנלן דלרבא קרינא ליה תולדה דרגל אדרבה לכשתימצי לומר מגופו משלם קרינן לית תולדה דקרן אלא דכולי עלמא הכי גמר לה ותלמודא לכולי עלמא הוא דקא מתמה במאי שייכא לרגל דקרינן לה הכי אדרבה טפי שייכא לקרן דאף הוא אינו משלם אלא חצי נזק כקרן תמה. הרשב"א ז"ל.
ובגליונות כתוב דבשלמא אי כלהו לאו כיוצא בהן איכא למימר דקרי להו תולדות משום דדמי לאבות אבל הואיל דכל תולדות כיוצא בהן באבות בתשלומין ודוקא צרורות חלוק בתשלומין היה לו לקרות שם לעצמו. ע"כ.
וז"ל תוספות שאנץ אמאי קרי לה תולדה דרגל אף על גב דדמיא לרגל כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמה ולקמן בפרק כיצד אינו בשום ספר. ועוד דקאמר לקמן בפרק כיצד בבעיא דרבא לקרן מדמינן לה או דנימא תולדה דרגל היא משמע דפשיטא ליה שהיא תולדה דרגל ועוד דאחר לא אשכחן כי אורחיה וכו'. ע"כ.

ואמאי קרי ליה תולדה דרגל. פירוש מדקאמר רב פפא תולדותיהן לאו כיוצא בהן וארגל קאי כדאמרן אלמא קרי ליה תולדה דרגל. לימא משום דאורחיה קרי ליה תולדה דרגל. ויש לומר דמכל מקום לא מסתבר למקריה תולדה דרגל אלא לענין חיוב ופטור כך לשון מורי ז"ל. תוספות רבינו כהן ז"ל. ואין לומר משום דדמיא לרגל קרי ליה תולדה דרגל דהא נשיכה דמיא לשן ואף על פי כן לא קרי ליה תולדה דשן. מהר"י כץ ז"ל.
וא"ת ומאי קאמר ולרבא אמאי קרי ליה לצרורות תולדה דרגל אי קראו רבא לצרורות תולדה דרגל היאך מספקא אי הוה תולדה דקרן להשתלם מגופו. וי"ל כולי עלמא מודו דצרורות דהוי דרך הלוכה הוי תולדה דרגל דהוי נמי דרך הלוכו כי אורחיה ולא דמי כלל לקרן דהוי שנוי ומכוון להזיק לכך קאמר כיון דהוי תולדה דרגל מסתמא לענין תשלומין דומה לרגל ומשני לענין פיטור רשות הרבים הוא דומה דלא עדיף מן האב עצמו אבל מיבעיא ליה כיון דהקל בו הכתוב לענין חצי נזק לענין גופו נמי נקל בו ומשום דלא מצינו חצי נזק משתלם אלא מגופו. ורב פפא מאי קא משמע לן במאי דקאמר תולדותיהן לאו כיוצא בהן אי חצי נזק צרורות מתניתין היא בפרק כיצד ואי קא משמע לן דצרורות תולדה דרגל היא היאך קא משמע לן. וי"ל דמילתא דרב פפא משמע אף על גב שלא כיוצא בהן דצרורות חלוק מרגל לענין חצי נזק מכל מקום הן ותולדותיהן שוין לאב לכל מילי בין לשלם מן העלייה בין לפטרו ברשות הרבים לכך ניחא שלא היה יכול לומר לרב פפא לפטרו ברשות הרבים דאם כן מאי קא משמע לן. עוד יש לומר הכי קאמר אמאי קרי ליה תולדה דרגל דמדמני ליה לקמן בפרק כיצד גבי רגל שמע מינה דתולדה דרגל היא. וא"ת והא היתה מבעטת דהוי תולדה דקרן. הא לא קשיא משום דתנא בהני חצי נזק תנא נמי ביעוט וצרורות דתנא משום דהוי תולדה דרגל לפטרו ברשות הרבים. ע"כ מתוספי שאנץ.
ונראה דרב פפא דקאמר יש מהן כיוצא בהן אצרורות קאי כלומר יש דברים בצרורות שהם כמו רגל דמשלם מן העלייה כמו רגל. והשתא ניחא דבכיוצא בהן אתא לאשמועינן ולא לענין חצי נזק כי הלכתא גמירי לה ומשום הכי לאפוקי בעיא דרבא אליביה דמדקאמר רב פפא יש מהן משמע מתוך דבריו שאינו מסופק בהלכות צרורות כלל. והשתא נמי ניחא דפריך אמאי קרי ליה תולדה דרגל דהא רב פפא הלכות צרורות אתא לאשמועינן. מהר"י כהן צדק ז"ל.
לרבא מיבעיא ליה משום כיון דאקיל ביה רחמנא שלא לחייבו אלא חצי נזק אף אנו נאמר שלא חייב בו אלא כחצי נזק דעלמא דפי' בו שהוא מגופו. ורב פפא סבר כיון דגמירי דתולדה דרגל היא ואלו מדינא הוי ליה לשלם נזק שלם כרגל דאורחיה אלא דפטריה רחמנא מחצי נזק אם כן מן העלייה משלם והא דאמרינן חצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה לאו גמירי לה אלא לחצי נזק בלחוד. וכן מצאתי בתוספות ואינו נראה לי כן דהא אמרינן בשלהי פרקין בפלוגתא דפלגא נזקא קנסא וממונא והלכתא פלגא נזקא קנסא ואקשינן תיובתא והלכתא ופרקינן אין טעמא מאי וכו'. ואפשר דהכי קאמר דהלכתא גמירי לה דאין משלם אלא חצי נזק וההוא על כרחך ממונא הוא דהא מועדת מתחילתה היא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וז"ל תוספות שאנץ דהלכתא גמירי לה דממונא הוא. לא גרסינן ברוב ספרים דממונא הוא ואי גרסינן ליה לא בעי למימר שיהא הלכתא דממונא הוא ולא קאי הלכתא אלא אחצי נזק והיינו לאו כיוצא בהם כרגל דמשלם נזק שלם ולקמן בפרק כיצד אינו בשום ספר. ועוד דקאמר לקמן בפרק כיצד בבעיא דרבא לקרן מדמינן לה או דלמא תולדה דרגל היא משמע דפשיטא ליה שהיא תולדה דרגל. ועוד דאמר לא אשכחן כי אורחיה וכו'. ע"כ.
לפי הגירסא דגרס דממונא הוא לא שייך לשאול אמאי הויא תולדה דרגל דפשיטא ליה דהויא תולדה דרגל משום דהוי ממונא ולא קנסא. אבל לפי הגירסא דגריס דהלכתא גמירי לה דהוי חצי נזק שואל אמאי קרי ליה תולדה דרגל דהיה ראוי לדמות אותה לתולדה דקרן. ועוד דלפי הגירסא דגריס דממונא הוא קשה קושיא שאין לה תירוץ לרב פפא דלפי אותה גירסא צריך לומר דקרי ליה תולדה דרגל משום דהוי ממונא ולא קנסא והרי רב פפא סבירא ליה לקמן דחצי נזק דקרן תמה ממונא הוא ולא קנסא לפיכך אותה הגירסא אינה כלום. גליון.
כתוב בגליון תוספות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא. פירוש דהוי תולדה דרגל שהיא ממונא ולא תולדה דקרן שהיא קנסא. ומיהו נראה דלא גרסינן דממונא דפשיטא דתולדה דרגל היא כדאמרינן בפרק שני או דילמא תולדה דרגל היא וכו' ככתוב לעיל בתוספי שאנץ. ע"כ.
וכתבו תלמידי הר"י דכפי גירסא דממונא הפירוש כן דהלכתא גמירי לה דממונא פירוש לדידן דאית לן פלגא נזקא קנסא דאי לרב פפא קשה דתפשוט פלגא נזקא קנסא דאי ממונא אמאי הוצרכה ההלכתא לומר דהוי ממונא חצי נזק צרורות. ע"כ.

לרבא מיבעיא ליה ולרב פפא פשיטא ליה. תמיהא לי כיון דמיבעיא ליה לרבא מי הזקיקם לשום מחלוקת בין רב פפא לרבא דהוא רביה לימא דכולי עלמא חצי נזק צרורות תולדה ותולדה דרגל ואמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרה ברשות הרבים כדרבא. ונראה לי משום דקים להו דמשלם מן העלייה ואף על גב דמספקא ליה לרבא ניחא להו לאוקמה הא דרב פפא כהלכתא. הרשב"א ז"ל.
ובתוספות שאנץ תירצו דניחא ליה להשוות התולדה לאב לענין חיוב. ע"כ.

לרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל. וא"ת למה לא אמר דנפקא מינה דהוי ממונא ולא קנסא דבשלמא לרב פפא לא מצי למימר הכי משום דרב פפא גופיה סבירא ליה דאפילו בחצי נזק דקרן הוי ממונא. וי"ל דסברא דרבא שהוא רוצה לדמות צרורות לרגל בשני צדדים כי במה שחייב חצי נזק הוא דומה לקרן בצד אחד ובמה שהוא ממונא כיון דאורחיה הוא דומה לרגל בצד אחד ועוד הוסיף לומר דדמי לרגל בצד שני דהיינו לפטרו ברשות הרבים. וכי תימא היכא אשכחן לרבא דאמר דצרורות הוו תולדה דרגל. י"ל דאשכחן ליה לקמן בפרק כיצד דקא מיבעיא ליה חצי נזק צרורות מגופו משלם וכו' וקאמר בתר הכי או דלמא כיון דתולדה דרגל הוא להוי כרגל ומשום הכי פשיטא ליה הכא דחצי נזק צרורות הוי ממונא. וא"ת תפשוט לרבא דחצי נזק צרורות דמן העלייה משלם דאי מגופו אם כן תמצא שני צדדים שדומה לקרן דהיינו חצי נזק כקרן ומגופו כקרן וגם איכא שני צדדים שדומה לרגל חדא דהוי ממונא ועוד דפטור ברשות הרבים אלא ודאי מן העלייה משלם דאי מגופו משלם אם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי קאמר דנפקא מינה לפטרו ברשות הרבים לימא דנפקא מינה דהוי ממונא ולא קנסא. וי"ל דלפי הבעיא של רבא ס"ד דמגופו וחצי נזק הכל צד אחד דהא בהא תליא. ואין לומר לעיקר קושיין דלמא לא אמר משום דהוי ממונא ולא קנסא לפי שכלם הם ממונא וגם אש ובור הוי ממונא לפיכך אמר לפטרו ברשות הרבים שזה לא ימצא אלא ברגל. ע"כ מגליון.
וז"ל תלמידי הר"י קשה דלרב פפא יאמר דקרי ליה תולדה דרגל לפוטרו ברשות הרבים ולרבא יאמר דקרי ליה תולדה דרגל לשלם על פי עצמו. ונראה לי דלרב פפא דאית ליה דקרן ממונא צריך לומר דקרי ליה תולדה דרגל לשלם מן העלייה דאי לפוטרו ברשות הרבים כיון דמגופו משלם הוי דומה לקרן בחצי נזק ובצד דמגופו והוה ליה למקרייה תולדה (דקרן) כיון דדמי ליה בתרתי ולרבא צריך לומר לפוטרו ברשות הרבים דאי לשלם על פי עצמו היו שני צדדים מגופו וחצי נזק משלם נגד משלם על פי עצמו. וא"ת תפשוט דמן העלייה משלם דאי מגופו היו תרי נגד תרי ואמאי קרי ליה תולדה דרגל יותר מקרן. ואומר הר"י שנראה לו דחצי נזק ומגופו הכל אחד הוא במקום אחד והזיקו מצוי אינו צד שידמה לרגל כי זהו לפטרו ברשות הרבים כי מחמת שהזיקו מצוי לכן פטרוהו ברשות הרבים. ע"כ.

מבעה זה אדם וכו'. מצאתי בשם הר"ר יונה הא דאפקיה בלשון מבעה משום דאדם שהוזכר תחילה בתורה היינו לענין גנב שטבח או מכר ועל כן כינה שם אדם המזיק במבעה שהוא לשון מחפש בבית חבריו כדכתיב אם תבעיון בעיו. ושמואל אמר מבעה זה השן והא דתנא מבעה ולא תנא שן בהדיא משום דקרא נמי לא כתביה בהדיא אלא דרשינן ליה מובער כדאשכחן כאשר יבער הגלל דהיינו שן שהוא פעמים נגלה ולהכי תנייה נמי בלשון מבעה כדכתיב נבעו מצפוניו. ע"כ תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

כדמתרגם רב יוסף. נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום שיש כמה עניני תרגום תרגום יונתן ותרגום אונקלוס והם פירושי התורה ולא כדפירש בעלמא לפי שהיה סגיא נהור לא היה מדבר אלא בלשון תרגום. רבינו ישעיה ז"ל.

אם תבעיון בעיו. פשטיה דקרא איירי בשוללים שרוצים לפשוט על העיירות היושבות בטח ולשללם כדכתיב אלי קורא וכו' מה מלילה וכו' כלומר כמה עבר מהלילה וכמה עתיד לבא והוא משיב אתא בוקר וגם לילה כלומר קרוב ליום אבל עדיין הוא לילה אותה שעה טובה לבוז ולשלול וכן הוא אומר להם אם תבעיון בעיו אם תבקשו לחפש כל המטמוניות של בני העיר מה תבקש תרגום מה את בעי שובו אתיו כמה פעמים לחפש ולבקש ולא תשאירו עוללות. והשתא דייק שפיר דמבעה הוא אדם המזיק רעהו. גם לפירוש רש"י ז"ל שפירש לשון תשובה ניחא כמו קרא דמשלחי רגל השור דמייתי לעיל דלא כתיב במילי דהיזק לא מהפשט דהכי משמע פשטיה דקרא שטוב לזרוע על המים לשלוח שם רגל השור וחמור לחרוש ולא מהמדרש שדרשו בפרק קמא דעבודה זרה דבזמן שישראל עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים יצרן מסור בידם ולא הם מסורין ביד יצרם. תוספי הרא"ש ז"ל.
ותלמיד רבינו פרץ פירש כפירוש א' וכתבו ולעיל נמי דמייתי רגל ממשלחי רגל השור איכא לפרש לפי המדרש שמשלחין מעליהם רגל של עבירה שהוא מזיק. ע"כ.

איתגליין מטמורוהי. כמו כן השן בעוד שהם נצפנים אינם מזיקים אלא בעת שמגלה אותם. הר"ר יהונתן ז"ל.

אמר רב יהודה תנא שור לקרנו. ואי אפשר לומר תנא שור לקרנו ולרגלו משום דלא הוי אפשר לפרושי בכי הא לא ראי זה כראי זה כדמפרש ואזיל וכן הדין והטעם באוקמתיה דרבא דאוקי אליבא דשמואל שור לרגלו וכו' ולא אמרינן לרגלו ולקרנו. הרשב"א ז"ל.

בד"ה משורו למדנו כו' ובאבנו וסכינו אין לחלק בין תמות למועדות דלא שייך לחלק כו' עכ"ל ר"ל כיון דלא שייך לחלק ליכא למפרך כיון דמשורו למדנו דיו להיות כשורו דתם משלם ח"נ וק"ל:

בגמרא לרבא מבעיא ליה לרב פפא פשיטא ליה כו' נ"ל דהכי קים ליה לתלמודא לרב פפא דאל"כ איכא למימר דרב פפא נמי לא קרי ליה תולדה דרגל אלא משום לפוטרו ברה"ר וק"ל:

מאי מבעה רב אמר זה אדם דכתיב אם תבעיון כו'. המאמר הזה אומר דרשני וכי משום דכתיב בעיו גבי אדם קרי ליה הכא לאדם גבי נזקין מבעה וכן לשמואל משום דכתיב לשון נבעו שהוא גילוי גבי שן קרי ליה מבעה ואמאי שינה שמם המיוחד להם אדם או שן לזה השם שהוא ברמז רחוק מאד והוא מבואר כי הפורעניות בעולם הכוללים נחלקים לארבעה חלקים והם ג' דבר וחרב ורעב שנזכרו במקום אחד בפורעניות איזו לחרב ואיזו לרעב ואיזו לדבר ובאלו יש רחמי שמיא להיות שריד ופליט אבל על כלם פורענות הבא בחמה באש שעושה כליון גמור וע"ז אמר לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום וגו' כי סדום נידון באש ונעשה כלה גמור כמפורש וה' המטיר וגו' גפרית ואש וגו' ויהפוך ה' וגו' ועל פי מ"ש פ"ק דקדושין שדרש מזמור לאסף וגו' קינה מבעי ליה וקאמר אלא שאמר שירה על שכילה ה' חמתו על עצים ואבנים והותיר לנו שריד שנאמר ויצת אש בציון והיינו לולי ה' ברחמיו שכלה חמתו על עצים ואבנים והותיר לנו שריד ופליט היינו ח"ו כלים כמעט כסדום וגו' והוא הרמז במתניתין דריש המס' דחשיב ד' אבות נזיקין בדיני אדם כדמיון ארבעה אבות נזיקין ופורענות דבדיני שמיא כמ"ש כי השור הוא דמיון לנזקי רעב כמ"ש ורב תבואות בכח שור ונזקי שן ורגל שנכללו בשור הם ממש על נזק התבואה ובור הוא רמז למיתת הדבר כמ"ש נמשלתי עם יורדי בור חייתני מיורדי בור והרבה כמוהו ומבעה שהוא למר נזקי אדם הוא כחו של עשו ע"ש אדום כמ"ש ואתן אדם תחתיך גו' וכן למר נזקי שן הוא רמז לנזקי חרב כחו של עשו שנאמר בו על חרבך תחיה וגו' וע"כ הביאו תרוייהו מקראי דכתיבי גבי עשו והסתירו הדבר ברמז למר מבעה זה אדם ומייתי קרא דכתיב בעשו אלי קורא משעיר וגו' דהיינו בגלות אדום שהוא כח החרב ואמר להנצל מן חרב של עשו אם תבעיון בעיו ע"י תפלה ובקשה כמש"ה הקול קול יעקב והידים וגו' וע"ש זה קראו מבעה ולמר זה השן הוא כחו של עשו שנמשל לחזיר היער דאין כחו אלא בשיניו שע"ז רמז בדניאל במראה חיה רביעית אכלה ומדקה ושארה ברגלה רפסה דהיינו שתהיה כחה על כל האומות לאכול ולכלות בשיניה אך לגבי ישראל שהיא נקראת שארית לא תהיה כחה לכלותם בשיניה בכח הטומאה שלה ממקום שאינה מעלה גרה אלא שיהיה כחה על ישראל ברגלה רפסה ממקום שיש לה סימן טהרה שהוא מפרסת פרסה וע"ז נאמר בקום עלינו אדם וגו' ודרשו זה אדום ומסיים ברוך ה' אשר לא נתננו טרף לשיניהם דהיינו שלא ניתן כחה על ישראל לאכול בשיניו מקום טומאה וע"ז מייתי הכא קרא דגבי עשו נבעו מצפוניו דהיינו נגלו שיניו שלא יהיה לו בהם כח לגבי ישראל וחשיב בסוף ההבער שהוא פורענות האש הקשה מכולם שמכלה הכל וע"כ קראו הבער שמכלה ומבער כל דבר מן העולם והש"י ישמרנו מד' פורעניות אלה ודו"ק:

ברש"י ד"ה בחצי נזק צרורות וכו' דהלכתא גמירי וכו' דממונא הוא ולא קנס וכו' יש לדקדק א"כ למה אמרה הגמרא ואמאי קרי לה תולדה דרגל לשלם מן העלייה ולא קאמר דקרי לה תולדה דרגל מפני שהוא ממונא ולא קנס לפרש"י דפי' דהלכתא אתיא לאגמורי דממונא הוא א"כ ע"כ לא אתי כמ"ד פלגא נזקא דקרן ממונא הוא אלא כמ"ד דקנסא הוא א"כ הל"ל דלהכי קרי לה תולדה דרגל אע"ג דאינו משלם אלא חצי נזק משום דממונא הוא ואינו דומה לקרן דפלגא נזקא דקרן קנסא הוא ויש לתרץ משום דא"כ תקשה מאי ראית לקרות לה תולדה דרגל משום דדמי ליה במאי דהוה ממון ליקרי לה תולדה דקרן משום דדמי ליה שאינו משלם כי אם פלגא נזקא או כיון דדינא חלוק משניהם היה לה לקרות שם בפני עצמו. ואפשר שזהו גם כן כוונת התוס' במה שפירשו ואמאי קרי לה תולדה דרגל וכו' כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמו משום דקשה להו מאי פריך הגמרא אמאי קרי לה תולדה דרגל אלא מאי דליקרי לה תולדה דקרן הא לקרן נמי לא דמיא דאיהו ממונא וקרן הוי קנס לכך פירשו דהיה לו לקרוא לה שם בפני עצמו וא"כ אתי שפיר דאצטריכא הגמרא לשנויי דמשום הכי קרי לה תולדה דרגל לשלם מן העלייה דהשתא דמיא לרגל בתרי דינין ודו"ק אבל עיין באשר"י דכתב דהלכתא גמירי לה לא אתי לאגמורי דהוי ממונא אלא לאגמורי דאינו משלם כ"א חצי נזק ע"ש וזה יתיישב טפי דאל"כ לא הוי אתי שפיר למ"ד פלגא נזקא דקרן ממונא הוי א"כ לדידיה הלכתא לגבי נזק צרורות למה לי:

בתוס' ד"ה כדמתרגם רב יוסף נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום ואע"ג שזהו התרגום הוא תרגומו של יונתן בן עוזיאל מ"מ יש בו כמה נוסהאות וכמה ענינים ורב יוסף היה יודע אמתתו ובקי בו:

בא"ד ולא כדפירש וכו' ר"ל מפרש אחר פירוש במקומות אחרים שבגמרא שנזכר עוד כמה פעמים בגמרא על ענינים אחרים כדמתרגם רב יוסף ופירש שם אותו מפרש דנקט רב יוסף משום דכל לימודו במקרא היה תרגום לפי שהיה סגי גהור וכו' וזה הפירוש אינו דהא משום עת לעשות לה' מותר לומר ע"פ ואין לך עת לעשות גדול מזו שהיה סגי נהור ולא היה לו באפשר ללמוד מתוך כתב א"כ הוה שרי לו ללמוד על פה:

ד"ה לא ראי הקרן וכו' ופשיעה פשע וכו' כתבו כן משום דקשה להו מאי הוה ס"ד דרב יהודה ודאי דפריך ליה ולאו ק"ו הוא לכך פירש דרב יהודה היה סבר דכשאין הנאה להזיקה הסברא היא שיתחייב יותר משום דפשיעה פשע וכו' וכן כשאין כונתו להזיק בקל היה יכול לשומרו מ"מ פריך ליה המקשה בסמוך ולאו ק"ו הוא ר"ל דהסברא הפשוטה היא דכונתו להזיק יתחייב יותר משאין כונתו להזיק וכן כשיש הנאה להזיקו יתחייב יותר מכשאין הנאה להזיקו:

רש"י בד"ה בחצי נזק כו' למשה מסיני דממונא הוא כו' נ"ב נראה לפרש לאו דוקא דהכי הלכתא דממונא א"כ למ"ד חצי נזק ממונא מאי איכא למימר אלא הלכתא אחצי נזק קאי והוא מפרש"י ויש ספרים איתא בגמ' דממונא הוא ועל כל פנים אינו מדברי ההלכתא ודו"ק:

רש"י ד"ה כחו הוא והיינו אדם גופו. משמע קצת דמפרש דאינהו נמי אבות אבל ברי"ף מבואר להדיא דאינן אלא תולדות ועי' לקמן רפ"ב פלוגתת סומכוס ורבנן בצרורות ומאי דאמר רבא עלה:

רש"י ד"ה אי בתר דנייח שהוחלק אדם בהם. הן לרב כיון דאפקרינהו אינו חייב בין על טניפת כלים ובין על נזקי אדם עצמו זולת אם הוזק בהם עצמם עי' לקמן (כח ב) ובתוס' שם ד"ה אבל:

רש"י ד"ה דכח אחר מעורב בה וה"ל לאסוקי אדעתיה. ע' לעיל (ב א) תד"ה ולא זה (ולקמן ה ב) בתד"ה כי שדית:

תד"ה משורו ובאבנו וסכינו אין לחלק כו' דלא שייך כו'. וכן כ' (לקמן ד בסד"ה למחשביה) אלמה לא הרי אמרי' (ביומא פו ב) אדם עובר עבירה כו' שלישית מוחלין לו כו' וכן (בסנהדרין פא ב') מי שלקה ושנה כו' ועי' בגמרא שם וי"ל דלענין זה יותר מסתבר למילף משאר אבות דלא חס רחמנא עליה אף בפעם ראשון:

תד"ה כיחו וקשה כו' ונראה כו'. הנה אף לפירושם ע"כ יש ג' מינים בהיוצא מהפה כיחו. ניעו. ורוקו. א"כ גם לפרש"י י"ל דשני מינים יש במוצאי האף א. כדרכו שהוא עב ועכור ויוצא ע"י נענוע ב. דק וצלול כמים ונוטף מאליו כמו ע"י חולי שקורין (קאטע"ר):

תוס' ד"ה וממונך כו' דפשיטא דאם הדליק. עי' לקמן כב ע"א תוס' ד"ה אשו משום ממונו:

ד"ה כדמתרגם רב יוסף וכו'. ואין לך עת לעשות גדול מזה. עי' שבת דף קטו ע"א תד"ה לא נתנו ומהרש"א שם:

היינו שור. הדבר מובן למעיין שם דלכ"ע אבנו וסכינו היינו בורו אלא רב ס"ל הא דפטר רחמנא כלים בבור חדוש הוא משום שאינו ממונו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ואמנם אם לא הפקירו והרי הוא ממונו א"כ הרי הוא ממש כמו שור וחייב בו כלים ואע"ג די"ל שאני שור דלקרן יש מעלה שכוונתו להזיק ולשן הנאה להזיקו ורגל מצוי מ"מ לא נראה לרב לחלק בהכי כיון שהוא ממונא ממש לית לן למיפטר בו כלים והיינו דפריך אע"ג דיש לחלק ביניהם ואמנם פ"י תמה דהא חזינן לעיל בשמעתין דפריך מ"ש קרן דכוונתו להזיק כו' משמע דאע"ג דניחא לי' שיהי' תולדה דקרן מ"מ אי לאו דהוה דומה לו בכל פרטיו היה הדין נותן שלא יהי' התולדה כיוצא וא"כ ה"נ נימא כיון שאינו דומה לשור לא יהי' ממש כיוצא בו והנה אין כוונת הק' למפטר בו כלים לגמרי דא"כ בטלת דברי רב לגמרי אלא ה"ק דאה"נ כיון שהוא ממונו ממש ראוי לחייב בו כלים מ"מ כיון שאינו דומה ממש שראוי שהחיוב כלים לא יהי' כיוצא דחיוב כלים של שור אלא יהי' שום חלוק מה ביניהם בתשלומיהן ומ"מ נלע"ד דלק"מ ק' פ"י בשלמא לעיל בתולדה דקרן שן ורגל דמסברא שיהי' אלו תולדת לאלו האבות אפי' אם אינם שוים בכל צד וא"כ שפיר קאמר דאי לאו דשוו מכל צד הי' ראוי לחלק בין הדינים אבל הכא אי נראה לרב שלא ישוו בכל צד א"כ הדרן לכללן שיהי' תולדה דבור ומה ענינו לשור כלל ומ"ש רש"י ובשור אמרנו לעיל דתולדה דשור כשור יש לפרש כוונתו כך דאי הוה משכחינן שום תולדה בשור שאינו כיוצא דשור ממש ה"א דרב דימה אבנו וסכינו שלא הפקיר לאותה תולדה אבל הא אסיקנא לעיל דכל תולדותיו של שור כיוצא בו א"כ מה ראה רב לחלק בין הפרקים ממ"נ או ממש כשור או לפטור כלים לגמרי כמו בור וק"ל ויש להמתיק גם דברי תוס' ע"ז הדרך:

אמאי קרי ליה תולדה דרגל לפטרה בר"ה. בש"מ הק' תפשוט דמשלם מהעלי' דאל"ה א"כ מאי חזית דקרי ליה תולדה מפני ששוה לו בב' דרכים שפטור בר"ה והוא ממונא ולא קנסא נימא תולדה דקרן ששוה לו ג"כ בב' דרכים שמשלם ח"נ ומגופו ותי' דח"נ ומגופו חדא מילתא חשיב ליה ע"ש ומיושב ק' תוד"ה לפוטרו כו' דלפטרו בר"ה לא מיבעי ליה משום דאל"ה הרי שוה לקרן בב' דרכים ומאי חזית דקרי ליה תולדה דרגל טפי מדקרן אמנם תו' לא חשו לק' ש"מ הנ"ל דס"ל דלא שייך לקרותו תולדה דקרן דמה ענינו לקרן כלל הרי מכח רגל קאתי והש"ס דמקשה אמאי קרי לי' תולדה דרגל לאו משום דראוי לקרותו תולדת קרן דליתא אלא ה"ל לקרותו שם בפ"ע כמ"ש בד"ה אמאי וק"ל:

בגמרא ופרש"י ואי לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור פרש"י היינו שור ולאו תולדה דבור נינהו ובשור אמרן לעיל תולדה דשור לאו כשור עכ"ל. כוונתו מבואר שבא ליישב שאמר כאן היינו שור ולא קאמר מ"ש שור כמו שאמר בכל הסוגיא ולעיל בסמוך גבי אי דאפקרינהו דלא קאמר ג"כ מ"ש היינו משום דסמיך אמאי דקאמר בסמוך מ"ש בור וכו' אבל בכאן פרש"י שלא הוצרך הש"ס לפרש כיון שכבר אמרו לעיל תולדה דשור כשור אבל באמת לשון רש"י תמוה מאד שהרי מ"ש לעיל תולדה דשור כשור לאו ר"פ עצמו אמרה אלא סוגיא דש"ס אמרה כן מכח קושית המקשה בכ"א מ"ש דכיון שראה דתולדות הקרן כוונתן להזיק כמו האב ותולדות השן יש הנאה להזיקן כמו השן ותולדות הרגל הזיקן מצוי כמו הרגל לא נראה לו לומר שלא תהיה כיוצא בהם ולכך אמר תולדה דשור כשור אבל כאן באבנו סכינו ומשאו היאך שייך להקשות היינו שור כיון שאין כוונתן להזיק ואין הנאה להזיקן ואין הזיקן מצוי ואם כן לא דמי לא לקרן ולא לרגל ושן וגם אין בו רוח חיים כמו השור אלא רב שלמדה משור היינו לפי שהוא ממון בעלים דלא אפקריה וא"כ למה לא נוכל לומר בזה תולדה לאו כיוצא בהם. וכן יש להקשות אף על גוף הש"ס בלא לשון רש"י. ואין לומר דמאי דפריך הש"ס היינו שור פריך מצד הדין מדחזינן באמת לרב דאמר כולם משורו למדנו הוא סבר שחייב בכל הנזקין כמו שור עצמו והוי כיוצא בו דסוגית הש"ס לא משמע כן דא"כ למה ליה להקשות בכל הסוגיא מכח מ"ש גבי תולדות הקרן ולא מקשה בפשיטות מצד הדין שהרי הדין פשוט במשנה דתולדה דקרן דהיינו נגיפה ונשיכה חייבים כמו קרן עצמו וכן בתולדות השן ורגל הדין פשוט במשניות שמשלמין א"ו דלא ניחא ליה להקשות אלא מצד הסברא כדאמרינן נמי בסמוך אלא לשמואל היינו בור מ"ש ולא מקשה מצד הדין והטעם בכולם נראה דל"ק ליה מצד הדין שהיה אפשר לדחוק המשניות ולחלק איזה חילוק בדיני התשלומין וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דמאי פריך כאן היינו שור כיון דלא שייך להקשות כלל מ"ש כיון שאינו דומה כלל לשור. לכך נ"ל ליישב דמה שאמרו בכל הסוגיא לעיל ולקמן מ"ש אין הפי' דצריך שיהיה להתולדה כל המעלות שיש להאב דהא ודאי ליתא וזה לפי מה דפרישית לעיל דכוונתו דמ"ש כיוצא בהם היינו על כללי האבות בעיקר התשלומין ואם כן לא נוכל לומר דמשום שאין לתולדות הקרן כל המעלות כמו קרן עצמה לא תתחייב בתשלומין שהרי גם לשאר אבות אין להם ג"כ המעלות שיש לקרן ואפ"ה מחייבי בתשלומין וכן בתולדות השן והרגל אף אם לא היה דומין לשן ורגל מכל צד לא היינו אומרים דמשום זה לא יהיה כיוצא בהם דהרי הבור ואש ג"כ אין להם אותן המעלות של שן ורגל ואפ"ה מחייבי וכן בכולם דמאחר שגילה הכתוב בד' מיני נזקין שיש בא' מה שאין בחבירו לא נוכל לומר בכל א' וא' שדוקא אלו המעלות גורמין התשלומין ואם כן אתרבי התולדה שפיר לעיקר התשלומין וכיון דאתרבו לעיקר התשלומין אמרינן ממילא שכל תולדה יש לה להדמות עכ"פ יותר לאותו אב ששוה לה קצת יותר מלאב אחר אע"פ שאין להתולדה כל המעלות כמו לאב שלה ונקוט כלל זה בידך שכן הסכמת כל הפוסקים בכל הני מילי דאתרבי לקמן במה הצד בדף ו' משני מיני נזיקין וא"כ ע"כ אינן שוה בכל המעלות לשום אב שהרי צריכין ללמוד במה הצד כיון דאיכא פירכא לכל א' מכל מקום כיון דאמרינן יוכיח ואתרבו במה הצד לעיקר התשלומין חוזרת אח"כ למקומה לאותו אב ששוה לה יותר כגון אבנו ומשאו שהניחן בראש גגו והזיקו ברוח מצויה שנלמדת לקמן במה"צ מבור ואש ואפ"ה לא פטרינן בה טמון כמו באש אלא חוזרת לדיני בור אף לחומרא כיון ששוה לה יותר וכן בכולהו עיין בדברי הרא"ש באריכות ע"ז. וא"כ ע"כ מה שהוצרך להקשות לעיל מ"ש היינו משום דאל"כ לא היה מוצא באותו תולדה שום מעלה מה שיש באחת מכל האבות דוק ותשכח כגון נגיפה ונשיכה אי לאו דקאמר שדומה לקרן שכוונתו להזיק לא מצינו להם שום מעלה שהרי אין הנאה להזיקן כמו השן ואין הזיקו מצוי כמו רגל ואין עשייתו לנזק כמו בור ואין מועדת לדברים שאינן ראויין לה כמו האש וא"כ מהיכא תיתי לחיובא לכך פריך מ"ש קרן וא"כ דומה לקרן וכן בכל הני דפריך מ"ש היינו כדי למצוא להתולדה שום מעלה דוק ותמצא שאין לשום תולדה שום מעלה מאב אחר אלא מאב שלה לכך פריך מ"ש בכולהו משא"כ כאן פריך הש"ס שפיר אי לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור. וא"ל דאפ"ה אינה כיוצא בה כיון שאינו דומה לה מ"מ הרי הוא דומה לבור שתחילת עשייתו לנזק כדמסיק בסמוך וש"ס סמך עצמו בזה על מה שאמר בסמוך מ"ש בור וכו' וקאי אפי' לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו משום דס"ל שדומה יותר לשור מבור כיון שהוא ממון בעלים דלא אפקריה וא"כ א"ש דפריך לרב היינו שור ולא נוכל לומר דמ"מ אינה כיוצא בה כיון שאין כוונתן להזיק ואין בו ר"ח דבזה אמרינן שפיר בור יוכיח ואם כן כיון דכבר אתרבו לעיקר התשלומין משור ומבור חוזרת למקומה דהיינו לשור ששוה לה יותר לרב כיון שהוא ממון בעלים ומטעם זה יש לה כל דיני שור ומחייב בה אפי' כלים וא"כ בע"כ הוי כיוצא בה ובזה נסתלק ג"כ תמיהת תוספות שהקשו דלפטור בה כלים כיון דאתיא במה"צ משור ובור אבל לפי מ"ש א"ש אליבא דהלכתא כהסכמת כל הפוסקים ודו"ק כי נכון הוא:

שם בגמ' מ"ש בור. הסוגיא כאן תמוה שהפסיק בדברי רב וחוזר להקשות בדברי שמואל אבל לפי מ"ש בסמוך א"ש דקאי ג"כ אדברי רב לפי שאם לא היינו מוצאים הסברא דתחילת עשייתן לנזק באבנו וסכינו ומשאו ודאי היינו אומרים דלא הוי כיוצא בהם כיון שאין להם מעלה אחרת שתתחייב בעיקר התשלומין דממונא לא מיקרי מעלה כ"א ע"י צירוף דהרבה דברים מצינו בממון בעלים שהם פטורים לכך הוצרך לומר דעיקר התשלומין אף לרב היינו דתחילת עשייתן לנזק אלא שחוזרת אח"כ למקומה לשור כיון שהוא ממון בעלים:

בתוספות בד"ה משורו למדנו היינו קרן דשן ורגל פטירי בר"ה עכ"ל. אין להקשות דלפי מסקנת התוספות דאתיא משור ובור וע"כ ג"כ לא ס"ל לתוספות דאחר הלימוד במה"צ חוזרת למקומה לכל דיני שור דא"כ לא הוי מקשי מידי דלפטרו בה כלים א"ו דלא ס"ל דחוזרת למקומה א"כ תקשי דאמאי לא מפרשי דאתיא משן ורגל ובור והא דמחייבי בר"ה היינו דומיא דבור אלא דלק"מ כיון דלרב דאמר משורו למדנו הוי תולדת השור לא שייך להחמיר בתולדה מן האב ומש"ה מפרשים התוס' דאתיא מקרן ומבור אלא שתוס' הקשו בסוף הדיבור שניתן לה קולת הבור לפטור בה כלים וזה שייך שפיר להקל בתולדה יותר מאב וזה הוי לאו כיוצא בהן. אבל לפמ"ש ג"כ לא קשה מידי דחיוב כלים הוא לפי שחוזרת למקומה לדיני שור ודו"ק:

בא"ד ובאבנו וכו' אין לחלק בין תמה למועדת וכו'. דקדוק לשון התוספות מכוון דאחר שפרשו שא"א לומר דהוי תולדה דשן דא"כ אין להחמיר בה יותר מבאב א"כ גם עתה שנלמד מקרן הרי מחמרינן בה יותר מבאב במה שהיא מועדת מתחילתה לכן פי' שפיר דלא שייך לחלק בה בין תמה למועדת וילפינן לה שפיר מקרן דשור המועד ודו"ק:

בגמרא אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוי. אין הקושיא דכחו הוי ממש בכלל גופו ולא שייך ביה אבות ותולדות דאם כן לרב לא מצינו שום תולדה באמת למבעה והמשנה אמרה ד' אבות מכלל דאית תולדות לכולהו ועוד שהרי בכל נזקין כחו לאו כגופיה אלא בבהמה הוי צרורות אלא דהקושיא היא שכחו חייב כמו גופו ועיין ברש"י שהוסיף לכתוב וחייב וק"ל. ולפ"ז א"ש מ"ש שם רש"י כי קאמר ר"פ תולדה לאו כאב דידיה אתולדה דמבעה ע"כ. וזה תמוה מאד למה לא הוצרך לפרש כן בכל הסוגיא אבל לפמ"ש יש ליישב דלפי דבאמת תולדה דמבעה היינו כחו ולא שייך לומר בזה כיוצא או לאו כיוצא מכלל האבות שהרי בכולהו כחו לאו כגופו לכך פי' כאן תולדה כיוצא לאב דידה ומטעם זה לא פריך כאן מ"ש דכל שאינו בכלל האבות לא שייך מ"ש דשפיר שנא ושנא כמ"ש לעיל ודו"ק:

בגמרא בחצי נזק צרורות דהלכתא גמיר' לה פרש"י ואע"ג דחצי נזק של נגיחה הוי קנס כדאמרינן לקמן האי פ"נ ממונא הוא והלכך לאו תולדה דקרן היא וכו'. יש כאן מקום תימה דהא כל סוגיא כאן אליבא דר"פ קיימא ולר"פ ודאי ס"ל דכל ח"נ אף של קרן הוי ממונא כדאיתא לקמן בהדיא דף ט"ו וכן בכתובות פ' א"נ וא"כ לפרש"י קשה דלר"פ יש לה להיות תולדה דקרן ועמ"ש בסמוך ישוב נכון:

שם לרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרו בר"ה. נראה מסוגית הש"ס דדוקא לרבא משני הכי ולא לר"פ וכן הסכימו כל הפוסקים שהדין בח"נ לשלם מעליה דאע"ג דמיבעיא ליה לרבא כיון דחזינן דפשיטא ליה לר"פ עבדינן כוותיה ועוד דבתראה הוא. וזה תימא שהרי כ"ז אינו מדברי ר"פ עצמו אלא דסוגית הש"ס שקיל וטרי אליביה מדקאמר לאו כיוצא בהם וא"כ מנ"ל דפשיטא ליה לר"פ יותר מלרבא דלמא לר"פ ג"כ מיבעיא ליה והא דקרי ליה תולדה דרגל היינו לפוטרה בר"ה כמו לרבא. ומהרש"א הרגיש בזה וכתב וצ"ל דקים ליה לתלמודא דפשיטא ליה לר"פ וזה דוחק אלא משמע דמכאן מוכח דפשיטא ליה ונראה לי דלק"מ דבודאי לר"פ לא מצינו לשנויי דקרי ליה תולדה דרגל לפוטרה בר"ה דאכתי תקשה דיש לקרותה טפי תולדה דקרן כיון דמשלמת ממש ח"נ כמותה ואי משום דהאי פ"נ ממונא הוא הא לר"פ ס"ל דח"נ של קרן הוא ג"כ ממון ולא קנס ואי משום דאתיא מכח רגל הא נשיכה גם כן מכח שן קאתי ואפ"ה לא הוי תולדה דידה כיון דלאו אורחיה א"כ כמו כן צרורות ע"כ לאו אורחיה כ"כ כמו רגל אלא לאו אורחיה קצת מיקרי בסוגית הש"ס וכמו כן קרן לר"פ דס"ל דממונא הוא מוכח דלא אמרי' דקרן לגמרי לאו אורחא דא"כ הוי קנס אלא צ"ל דהוי אורחא קצת ולאו בחזקת שימור קיימא כן כמה פעמים וכ"כ תוס' להדיא וא"כ היה לו לקרות שפיר תולדה דקרן ולומר בה תולדה לאו כיוצא בהן דקרן חייבת בר"ה והיא פטורה והוי שפיר טפי כיון שעכ"פ היא כיוצא בה בעיקר תשלומין מה שאין כן לרגל לא דמיא בעיקר תשלומין לכך לא מצינן לתרץ כן אליבא דר"פ אלא צ"ל דקרי לה תולדה דרגל לשלם מעליה וא"כ היא דומה לרגל ג"כ בעיקר התשלומין ולא מצינו לקרותה תולדה דקרן ולומר דלאו כיוצא בה שהקרן משלמת מגופיה והיא משלמת מעליה דהיאך יתכן לומר שהתולדה חמורה יותר מהאב ולא מצינו כזה בשום מקום לכך קרי ליה תולדה דרגל וא"ש דלאו כיוצא בה שאב משלם נ"ש ותולדה ח"נ. וכל זה לר"פ אבל לרבא א"ש דרבא מצי שפיר סבר דח"נ קרן הוא קנס דכן הלכה וא"כ לא דמיא צרורות כלל לקרן דקנס וממון אינם ענין כלל זה לזה וקרן משונה מכל נזקין שלא מצינו בשום א' שיהא קנס. ועוד דמאן דס"ל ח"נ קנסא ס"ל דלאו אורחא כלל אבל צרורות הוי אורחא נגד קרן וא"כ לא שייך כלל לקרן. ומה שהקשה הש"ס לרבא אמאי קרי ליה תולדה דרגל ע"כ היינו שיש להם לקרות שם בפני עצמה וע"ז משני שפיר לפטרה בר"ה ודו"ק וא"כ א"ש דרש"י פי' לעיל ואע"ג דפ"נ קנסא היינו לפי המסקנא אליבא דרבא ואליבא דהלכתא דקיי"ל פ"נ קנסא כן נ"ל ודו"ק היטב:

בתוספות בד"ה לפוטרו בר"ה וא"ת אמאי פשיטא ליה וכו' וי"ל כיון דמן הדין היה לשלם נ"ש ואתי הלכתא דלא משלם אלא ח"נ א"כ אתיא הלכתא להקל ולא להחמיר עכ"ל. פי' וא"כ דההילכתא הוא להקל מקילינן בה ג"כ לפוטרה בר"ה אבל לשלם מעליה הוי חומרא וצ"ל ג"כ לפ"ז דהתוספות מפרשי כן אליבא דרבא דס"ל פ"נ דקרן הוי קנס דאם נאמר דס"ל פ"נ דקרן הוי ממונא והיינו שמן הדין היה לשלם נ"ש כדאיתא בגמרא דף ט"ו אלא דרחמנא חס עליה א"כ לא שייך לומר דאתיא הלכתא להקל אלא נאמר דהלכתא אתא לדמותה ממש לקרן כיון דכאן וכאן היה הדין לשלם נ"ש וגזירת הכתוב לשלם חציה וא"כ היא ממש כמו קרן ויש לחייבה ג"כ בר"ה כמו קרן א"ו שהתוספות מפרש' דס"ל לרבא פ"נ דקרן הוי קנס שמן הדין היה דלא לשלם כלל כדאיתא התם בגמרא וא"כ בצרורות הוא ממש היפך הקרן דבקרן מצינו שהחמיר הכתוב יותר מהראוי ובצרורות אתי הלכה להקל לכך פטרינן לה ג"כ בר"ה ולפ"ז א"ש:

שם בתוספות אח"ז בד"ה אמאי קרי ליה תולדה דרגל אע"פ שדומה לרגל כיון שדינן חלוק היה לה לקרות שם בפ"ע. ומקשין העולם למה מהפכין תוס' לציין תחילה המאוחר בגמ' ואח"כ המוקדם ולפמ"ש א"ש דודאי תוס' מציינין בקושיא השניה וכן נראה הל' אמאי קרי ליה בלא וא"ו ובקושיא ראשונה ואמאי בוא"ו והיינו שתוס' מפרשים דקושיא ראשונה בגמרא ואמאי קרי ליה תולדה דרגל שהיה לר"פ שייך שפיר לפרש שיש לו לקרותה תולדה דקרן כיון דלר"פ היא ממש דומה לקרן דשניהם הם ממון ובשניהם הח"נ הוא קולא אבל כאן שפירשו התוס' דפשיטא ליה לרבא דאתא הלכתא להקל ולא אמרינן דאתיא הלכתא לדמותה ממש לקרן א"ו דס"ל לרבא דפ"נ דקרן הוי קנס והח"נ שם הוא חומרא וכאן בצרורות הח"נ ממון והוא קולא א"כ קשה מאי ס"ד להקשות אמאי קרי ליה תולדה דרגל כיון דלא שייך לקרותה תולדה דקרן כלל כיון שאינה דומה לה בשום ענין אדרבא להיפך שהיא חמורה יותר ויותר מקרן לכך מפ' תוספות דכאן בקושיא שניה פירושו שיש לה לקרותו שם בפ"ע ודו"ק. ובלא"ה מוכרחים לומר שתוספות מציינין בקושיא השניה שאם נפרש שקושיא ראשונה היא ג"כ שיש לה לקרות שבפ"ע לא הוי משני בגמרא מידי לשלם מן העליה דמ"מ תקשי שיקרא לה שם בפ"ע שהרי כל נזקין משלמין מעליה חוץ מקרן א"ו דעיקר קושיא שם היינו לקרותה קרן וע"ז משני שפיר אבל בקושיא שניה שהיא לקרותה שם בפ"ע משני שפיר לפוטרה בר"ה שזה לא מצינו בשום נזק אלא בשן ורגל וכיון דלא שייכא כלל לשן הוצרך לקרותה תולדה דרגל ודו"ק:

תוס' ד"ה כדמתרגם רב יוסף וכו'. ק"ק דלפי דבריהם פה מאי ראיה מייתו התוס' פרק כל כתבי (שבת דף קט"ו ע"א) ד"ה לא נתנו לקרות בהן דשרי לתרגם ע"פ כדמתרגם רב יוסף והרי שאני רב יוסף דמשום עת לעשות שרי אפילו לקרות כמ"ש הכא. ותו דבפסקי תוס' דע"ז סימן צ"ג כתבו מה שדחו פה דרב יוסף שהיה סגי נהור הוה רגיל לתרגם דדברים שבכתב וכו' והריטב"א פ"ק דמגילה הובא בעין יעקב ובפרק בא לו כתב ג"כ דלפי דהיה סגי נהור היה מתרגם ע"ש והרב באר שבע פרק חלק הביא דברי הריטב"א שהביא בעין יעקב פ"ק דמגילה וכמדומה שנעלם ממנו דברי התוס' דקמן:

אי דלא אפקרינהו לשמואל דאמר. התם בהמניח את הכד (לקמן דף כח:) כל תקלה בור הוא ואע''ג דלא הפקיר היינו בור: ולרב דאמר. כל תקלה שלא הפקירה משור למדנו מה שור שהוא ממונו ואם הזיק חייב אף כל ממונו אם הזיק חייב: היינו שור. ולאו תולדה דבור נינהו ובשור אמרן לעיל תולדה דשור כי שור ואפי' לשמואל נמי דאמר תולדה דבור נינהו מאי חזית לאוקומי מילתא דרב פפא אתולדה דבור מאי שנא בור דחייב שכן תחילת עשייתו וכו': הני נמי תחלת עשייתן. תחילת מה שנעשו בור דהיינו כשהונחו לשם היו עומדים לנזק: וכי קאמר רב פפא. תולדה לאו כאב דידה אתולדה דמבעה: פלוגתא דשמואל ורב במבעה לקמן בשמעתין: אדם ניעור. היינו אב: אדם מועד. ער וישן בשילהי פ''ב: אלא. תולדה דאדם היינו כיחו וניעו. כיחו רוק הפה ניעו ליחת החוטם (רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח): אי בהדי דאזלי מזקי. שנפל על השיראים וטנפוה או לתוך המשקין ונמאסו: כחו הוא. והיינו אדם גופו וחייב: אי בתר דנייח. אחר נוח הרוק לארץ הזיקו שהוחלק אדם בהם: בין לרב בין לשמואל היינו בור. דהא ודאי תקלה דאפקרה היא: ברוח מצויה. דאי ברוח שאינה מצויה הוי אונס ולא מחייב אבל ברוח מצויה הוי תולדה דאש שהרי אש נמי הרוח מוליכה: דכח אחר מעורב בה. והוה ליה לאסוקי אדעתיה: בחצי נזק צרורות. שהיתה מהלכת והתיזה צרורות ברגליה ושיברו את הכלים דקי''ל דהלכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא ולא קנס ואע''ג דפלגא נזק של נגיחה הוי קנס כדאמרינן לקמן האי פלגא נזקא ממונא הוא והלכך לאו תולדה דקרן הוא אלא דרגל דמכח רגל הוא דאתו וכרגל לא הוי דרגל משלם נזק שלם והיינו דרב פפא: ואמאי קרי לה תולדה דרגל. הואיל ואינה משלמת כמותה: לשלם מן העלייה שאם הזיקה יותר ממה שהיא שוה משלם ההיזק מביתו כי רגל דכתיב בה ברגל מיטב שדהו וגו' ולא הויא כי קרן דאין המזיק משלם אלא מגופו כדכתיב (שמות כא) ומכרו את השור החי וחצו את כספו ואם הזיק יותר על כדי דמיו מפסיד הניזק: ולרבא אמאי קרי לה תולדה דרגל לפוטרו ברה''ר. כי רגל דרגל אינה חייבת אא''כ נכנסת לרשות הניזק והזיקה דכתיב בה ושילח את בעירה וביער בשדה אחר והיינו ברשות הניזק: אמר שומר. אמר הקב''ה: אתא בקר. גאולה לצדיקים: וגם לילה. חשך לרשעים אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה בעיו אלמא באדם כתיב בעיו: איגליין. תרגומו של נבעו אלמא נבעו לשון גילוי הלכך אמר מבעה זה השן דמבעה לשון מגולה הוא דהיינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה: נבעה. דמשמע הוא עצמו נבעה נגלה מבעה קתני שהוא מבעה דבר אחר: בועה. לשון בעיו: תנא שור לקרנו ומבעה לשינו. ולקמן פריך רגל מאי שייריה: לא ראי הקרן שאין הנאה כו'. בעל כרחיך הכי מפרש לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו כראי השן כו' כלומר דאי כתב רחמנא קרן דחייב לא אתיא שן מיניה דקרן אין הנאה להזיקו שן יש הנאה להזיקו:

משורו למדנו. היינו קרן דשן ורגל פטורין ברה''ר ובאבנו וסכינו אין לחלק בין תמות למועדות דלא שייך לחלק אלא בבעלי חיים וא''ת היכי גמר משור מה לשור שכן ב''ח וכוונתו להזיק ומפרש רשב''ם דאתי מבור ושור ממה הצד ולקמן גבי הצד השוה דקאמר אביי לאתויי אבנו וסכינו לא גרס אי לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור דלרב א''ש דבמה הצד אתי' כדפרשי' אבל קשה כיון דמבור נמי יליף לפטרו בהו כלים כבור ולקמן בהמניח (דף כח.) מחייב בהו רב כלים גבי נשבר כדו: וממונך. לאו דוקא גבי בור דלאו ממונא הוא וכן גבי אש דפשיטא דאם הדליק גדישו של חבירו באש של אחר דחייב: תולדה ישן. הוה מצי למפרך דלקמן מוקי מתניתין בישן שדרכו להזיק וקרי ליה אב אלא דבלאו הכי פריך שפיר: והתנן אדם מועד לעולם. לא פריך דישן נמי הוי אב כדדרש עלה בגמרא בפ' כיצד (לקמן דף כו:) מפצע תחת פצע דהא לא מייתי הכא קרא אלא מייתי דהוי כיוצא בו: כיחו וניעו. פירש הקונטרס מי האף וקשה לר''ת דבפ' דם הנדה (נדה דף נה: ושם) קתני כיחו וניעו ומי האף ונראה דכיחו הוא היוצא מן הגרון בכח וניעו הוא היוצא מן הפה על ידי נענוע.: לפוטרו ברה''ר. וא''ת אמאי פשיטא ליה טפי מלשלם מן העלייה וי''ל כיון דמן הדין היה משלם נזק שלם ואתי הלכתא דלא משלם אלא חצי נזק אם כן אתי הלכתא להקל ולא להחמיר: אמאי קרי לה תולדה דרגל. אע''ג דדמי לרגל כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמה: כדמתרגם רב יוסף. נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום שיש כמה ענייני תרגום ולא כדפירש בעלמא לפי שהיה סגי נהור ודברים שבכתב אי אתה רשאי לומר על פה ולכך היה אומר תרגום דמשום עת לעשות אמר התם. דשרי ואין לך עת לעשות גדול מזה.: לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו. ופשיעה פשע שהיה לו לשמור שורו שבקל היה יכול לשומרו שאין דחוקה להזיק כיון שאין הנאה להזיקה אבל שן שיש הנאה להזיקה הוי כעין אונס שלא היה יכול לשומרה כל כך כיון שהשן דחוק לאכול להנאתו ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק ואין יצרה תקפה ובקל יכול לשומרה כראי הקרן דכוונתו להזיק ויצרה תקפה ואין יכול לשומרה כל כך יפה:

בבא קמא ג ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד