בבא קמא ג ע"א

הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ
אָמַר מָר וְשִׁלַּח זוֹ הָרֶגֶל וְכֵן הוּא אוֹמֵר מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר הָא לָאו הָכִי בְּמַאי מוֹקְמַתְּ לַהּ
אִי קֶרֶן כְּתִיב אִי שֵׁן כְּתִיב
אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא אִידֵּי וְאִידֵּי אַשֵּׁן וְהָא דְּמִכַּלְיָא קַרְנָא הָא דְּלָא מִכַּלְיָא קַרְנָא קָא מַשְׁמַע לַן
וְהַשְׁתָּא דְּאוֹקֵימְנָא אַרֶגֶל שֵׁן דְּלָא מִכַּלְיָא קַרְנָא מְנָלַן
דּוּמְיָא דְרֶגֶל מָה רֶגֶל לָא שְׁנָא מִכַּלְיָא קַרְנָא וְלָא שְׁנָא לָא מִכַּלְיָא קַרְנָא אַף שֵׁן לָא שְׁנָא מִכַּלְיָא קַרְנָא וְלָא שְׁנָא לָא מִכַּלְיָא קַרְנָא
אָמַר מָר וּבִעֵר זוֹ הַשֵּׁן וְכֵן הוּא אוֹמֵר כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ הָא לָאו הָכִי בְּמַאי אוֹקֵימְנָא לַהּ
אִי קֶרֶן כְּתִיב אִי רֶגֶל כְּתִיב אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא אִידֵּי וְאִידֵּי אַרֶגֶל הָא דְּאָזֵיל מִמֵּילָא הָא דְּשַׁלַּח שַׁלּוֹחֵי קָא מַשְׁמַע לַן
וְהַשְׁתָּא דְּאוֹקֵי אַשֵּׁן רֶגֶל דְּאָזְלָה מִמֵּילָא מְנָלַן
דּוּמְיָא דְשֵׁן מָה שֵׁן לָא שְׁנָא שַׁלְּחַהּ שַׁלּוֹחֵי לָא שְׁנָא דְּאָזֵל מִמֵּילָא אַף רֶגֶל לָא שְׁנָא שַׁלְּחַהּ שַׁלּוֹחֵי לָא שְׁנָא אָזְלָה מִמֵּילָא
וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא וְשִׁלַּח וְלָא בָּעֵי וּבִעֵר דְּמַשְׁמַע רֶגֶל וּמַשְׁמַע שֵׁן מַשְׁמַע רֶגֶל דִּכְתִיב מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר וּמַשְׁמַע שֵׁן דִּכְתִיב וְשֵׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם
אִי לָאו קְרָא יַתִּירָה הֲוָה אָמֵינָא אוֹ הָא אוֹ הָא אוֹ רֶגֶל דְּהֶזֵּיקוֹ מָצוּי אוֹ שֵׁן דְּיֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ
מִכְּדֵי שְׁקוּלִין הֵן וַיָּבֹאוּ שְׁנֵיהֶם דְּהֵי מִנַּיְיהוּ מַפְּקַתְּ אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכִי דְּשַׁלַּח שַׁלּוֹחֵי אֲבָל אָזְלָא מִמֵּילָא לָא קָא מַשְׁמַע לַן
תּוֹלָדָה דְשֵׁן מַאי הִיא נִתְחַכְּכָה בְּכוֹתֶל לַהֲנָאָתָהּ וְטִינְּפָה פֵּירוֹת לַהֲנָאָתָהּ
מַאי שְׁנָא שֵׁן דְּיֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי יֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָן וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ אֶלָּא תּוֹלָדָה דְשֵׁן כְּשֵׁן וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא אַתּוֹלָדָה דְרֶגֶל
תּוֹלָדָה דְרֶגֶל מַאי הִיא הִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִילּוּכָהּ בִּשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִילּוּכָהּ בִּשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ בִּפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ בְּזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ
מַאי שְׁנָא רֶגֶל דְּהֶזֵּיקוֹ מָצוּי וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי הֶזֵּיקָן מָצוּי וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ אֶלָּא תּוֹלָדָה דְרֶגֶל כְּרֶגֶל וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא אַתּוֹלָדָה דְבוֹר
תּוֹלָדָה דְבוֹר מַאי נִיהוּ אִילֵימָא אָב עֲשָׂרָה וְתוֹלָדָה תִּשְׁעָה לָא תִּשְׁעָה כְּתִיבִי וְלָא עֲשָׂרָה כְּתִיבִי
הָא לָא קַשְׁיָא וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ אָמַר רַחֲמָנָא וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן עֲשָׂרָה עָבְדָן מִיתָה תִּשְׁעָה נְזִיקִין עָבְדִי מִיתָה לָא עָבְדִי
סוֹף סוֹף זֶה אָב לְמִיתָה וְזֶה אָב לִנְזָקִין
אֶלָּא אַאַבְנוֹ סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ
הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאַפְקְרִינְהוּ בֵּין לְרַב וּבֵין לִשְׁמוּאֵל הַיְינוּ בּוֹר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - א

וראיה לדבר, וכן הוא [הכתוב] אומר [מלכים א, יד י]: "כאשר יבער הגלל עד תומו". ^[1] כמו שמבער השן [הנקרא "גלל"] את המאכל עד תומו. [השן נקראת גלל, מלשון גילוי, שלפעמים השן מגולה ולפעמים היא מכוסה ^[2]].

ודנה עתה הגמרא מדוע הוצרך התנא בברייתא להביא הוכחה גם ללימוד השן וגם ללימוד הרגל:

אמר מר בברייתא: "ושלח" זו הרגל, והביא התנא הוכחה לכך: וכן הוא אומר "משלחי רגל השור והחמור".

ומדייקת הגמרא בדברי התנא: טעמא, הטעם לפרש ולומר ש"ושלח" זה הרגל, הוא רק מפני דכתב רחמנא, שהתורה כתבה פסוק נוסף, "משלחי רגל השור והחמור". ומקשה הגמרא: הא לאו הכי, במאי מוקמת לה!? הרי גם לולי הראיה מהכתוב "משלחי רגל השור והחמור", גם היינו מפרשים ש"ושלח" זה הרגל, כי במה תעמידנו אם לא ברגל? כי אי אם תרצה להעמידו בקרן, הא כתיב, הרי חיוב קרן כבר נאמר בתורה. ואי, ואם תרצה להעמידו בשן, הא כתיב, הרי כבר נאמר חיובו בכתוב "וביער בשדה אחר". ואם כן, מדוע הוצרך התנא להביא הוכחה ממקום אחר לכוונת התורה ש"ושלח" זה הרגל!?

והגמרא מתרצת: איצטריך, היה התנא צריך להביא ראיה לכך, כי לולי הראיה, סלקא דעתך אמינא, היה עולה בדעתנו לומר שאידי ואידי [זה וזה], גם "ושלח את בעירה" וגם "וביער בשדה אחר", שניהם נאמרו אשן [לחייב על נזקי השן]. והא, זה שאמר הכתוב "וביער בשדה אחר", שמשמעותו שמבער לגמרי, בא לחייב במקום דמכליא קרנא [שכילתה השן את כל פירות השדה, דהיינו, את כל ה"קרן" של השדה, באכילתה], כגון, שכילתה ערוגה באופן שאין סופה לחזור ולצמוח. והא, ומה שנאמר "ושלח את בעירה" בא הכתוב לחייב גם במקום דלא מכליא קרנא [שלא כילתה את ה"קרן" באכילתה] כגון, שאכלה שחת [תבואה בתחילת גידולה] שסופה לשוב ולצמוח, אם כי לא כפי שהיתה תחילה. ^[3] והיינו אומרים שבא הכתוב לרבות שגם באופן כזה חייב, ^[4] לכן קא משמע לן התנא בברייתא שהפסוק "משלחי רגל" מלמד ש"ושלח את בעירה" בא לחייב על נזקי רגל, ולא על נזקי שן.

אך שואלת הגמרא: והשתא, דאוקימנא ארגל, עתה, למסקנא, שהפסוק "ושלח" בא לחייב על נזקי רגל, ושן נלמדת מהפסוק "ובער" בלבד, אם כן, נזקי שן באופן דלא מכליא קרנא, מנלן, מנין למדנו לחייב שן שלא מכליא קרנא?

מתרצת הגמרא: דומיא דרגל [בדומה לרגל], כלומר, דין השן נלמד בהיקש מדין הרגל ^[5] הכתוב עימה יחד: מה, כמו רגל, לא שנא [אינו שונה] הדין אם זה מכליא קרנא, ולא שנא [ואינו שונה] אם זה לא מכליא קרנא, בשניהם חייב, ^[6] אף השן, לא תחלק בה, ולא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא, חייב.

ועתה הגמרא מקשה קושיא דומה על החלק השני של הברייתא: אמר מר בברייתא: "ובער" זו השן. ומביא התנא הוכחה לכך: וכן הוא אומר "כאשר יבער הגלל עד תומו".

ודנה הגמרא בדברי הברייתא: משמע מדברי התנא, כי טעמא, הטעם שאנו יודעים ש"ובער" זה השן, הוא מפני שמצאנו דכתב רחמנא "כאשר יבער הגלל עד תומו".

וקשה: הא בלאו הכי, במאי אוקמינא לה!? הרי גם ללא ראיה יש להעמיד "ובער" לחייב נזקי השן, כי באיזה מזיק נעמידו?

אי אם תרצה להעמידו בקרן, הא כתיב, הרי כבר נאמר חיובו בפסוק.

ואי, ואם תרצה להעמידו ברגל, הא כתיב, הרי כבר נלמד מ"ושלח את בעירה", ומדוע אם כן, הוצרך התנא להביא הוכחה ממקום אחר לכוונת התורה ב"ובער"? מתרצת הגמרא: איצטריך, היה צריך התנא להביא הוכחה ממקום אחר, כי לולי הראיה, סלקא דעתך אמינא, היה עולה בדעתנו לומר, כי אידי ואידי [זה וזה], גם "ושלח את בעירה", וגם "בער בשדה אחר", שניהם נאמרו ארגל [לחייב על נזקי הרגל].

הא, מה שנאמר "ובער בשדה אחר", ^[7] בא לחייב גם היכא דאזיל ממילא, שהלכה מעצמה לשדה אחר והזיקה. הא, מה שאמר "ושלח את בעירה" [מלשון שליחות] בא לחייב היכא דשלח שלוחי, ששלחה בעליה מתוך כוונה לרעות בשדה חברו.

קא משמע לן התנא בברייתא, כי מן הפסוק "כאשר יבער הגלל עד תומו" אנו לומדים ש"בער בשדה אחר" בא לחייב על נזקי השן, ולא על נזקי הרגל.

שואלת הגמרא: והשתא, דאוקי אשן, עתה למסקנה, שהפסוק "ובער בשדה אחר" בא לחייב על נזקי השן, ורגל נלמד מהפסוק "ושלח" בלבד, אם כן, רגל דאזלה ממילא, מנלן, מנין למדנו לחייב על נזקי הרגל שאזלא ממילא?

מתרצת הגמרא: דומיא דשן, דין הרגל נלמד בהיקש מדין השן, הכתוב יחד עמו: מה שן, לא שנא [אינו שונה] הדין, אם הוא שלחה שלוחי לרעות בשדה אחר ואכלה שם, לא שנא [ואינו שונה] הדין היכא דאזל ממילא, שהבהמה הלכה מעצמה לרעות בשדה אחר ואכלה, בשניהם חייב. ^[8] אף הרגל, לא תחלק בה, לא שנא שלחה שלוחי, ולא שנא אזלה ממילא, חייב.

ומקשה הגמרא שמ"ושלח" היינו יכולים ללמוד את שני האבות:

ולכתוב רחמנא "ושילח", יאמר הכתוב "ושלח את בעירה" בלבד, ולא בעי, ולא יצטרך לומר "וביער בשדה אחר", היות, דמשמע מ"ושלח" רגל, ומשמע שן, שהרי הוא מתפרש גם על נזקי רגל וגם על נזקי השן,

והגמרא מביאה את הראיות לכך:

משמע רגל, כפי שנתבאר בברייתא, דכתיב "משלחי רגל השור והחמור", ומשמע גם שן, דכתיב [בפרשת האזינו כד]: "ושן בהמות אשלח בם" ^[9], הרי שלשון "ושלח" משמע גם על נזקי השן, ואם כך, מ"ושלח" לחוד אנו כבר יודעים לחייב גם על נזקי הרגל וגם על נזקי השן. וקשה, לשם מה נאמר "ובער בשדה אחר"?

מתרצת הגמרא: אי לאו קרא יתירה, לולי הוסיפה התורה ואמרה גם "ובער", הוה אמינא, הייתי אומר שאין כוונת התורה ב"ושלח" לחייב גם על הרגל וגם על השן, אלא או הא, או הא, רק את אחד מהם, או זה או זה:

או שכוונת התורה ב"ושלח" לחייב רק על נזקי הרגל, ולא על נזקי השן, והייתי אומר כן משום שרגל יש לו חומרא דהזיקו מצוי, לפי שהבהמה רגילה לילך ולהזיק דרך הילוכה, לכן החמירה התורה יותר שיש לבעליה לשומרה, אבל על נזקי השן שאין בה את החומרא האת, לא חייבה.

או שהייתי מפרש שכוונת התורה לחייב על נזקי השן, והייתי אומר כן משום ששן יש לה חומרא, דיש הנאה להזיקו, לפי שהבהמה עושה את הנזק הזה להנאתה, לכן החמירה התורה יותר שיש לבעליה לשומרה. אבל על נזקי הרגל לא חייבה, לפיכך הוסיפה התורה "ובער" ללמדנו על ה"שן", וממילא, מ"ושלח" אנו לומדים את הרגל.

אך הגמרא דוחה את התירוץ: מכדי, הרי השן והרגל שקולין הן, שווים הם, שאין האחד נחשב חמור מחברו, כיון שלכל אחד יש את חומרתו, ואם כן, יבואו שניהם, נלמד את שניהם גם את השן וגם את הרגל מ"ושלח", דהי מנייהו מפקת, כי איזה מהם תוציא מהלימוד ולא תלמדנו? כלומר, כיון ששווים הם, הרי אין באפשרותנו ללמוד רק אב אחד, כי את איזה מהם תוציא שלא תלמדנו, הרי שווים הם. ^[10]

הגמרא מתרצת: איצטריך, למרות שהיינו יכולים ללמוד את שניהם מ"ושלח", מכל מקום, היתה התורה צריכה לכתוב גם "ובער".

כי אם היה כתוב רק "ושלח", סלקא דעתך אמינא, היינו מעלים בדעתינו לומר, הני מילי [דבר זה] שהתורה חייבה על נזקי השן והרגל, הוא רק היכי דשלח שלוחי, שבעליה שלחוה לרעות בשדה אחר, והזיקה, כפי שמשתמע מלשון התורה "ושלח את בעירה", אבל אזלא ממילא, לא. אם הבהמה הלכה מעצמה לרעות בשדה אחר, לא חייבה התורה את בעליה. לכן קא משמע לן, אמרה התורה את הפסוק "ובער בשדה אחר", כדי שממנו נלמד לחייב על שן שאזלא ממילא. ולאחר שנדע שחייב על השן, נלמד מן השן גם לרגל, שאף עליה חייב אפילו באזלא ממילא. ^[11]

ועתה הגמרא חוזרת לדברי רב פפא, שיש תולדות שאין דינן כאב, ולעיל הנחנו שהכוונה לתולדות השן והרגל. והגמרא באה לבחון זאת, ושואלת:

תולדה דשן מאי היא?

הגמרא משיבה: בהמה שנתחככה בכותל להנאתה, והפילתו. ^[12] וכן בהמה שטינפה פירות להנאתה, שנתגלגלה על הפירות להנאתה כדרך הסוסים והחמורים, והפירות הוזקו. ^[13] וכיון שנזקים אלו עשתה להנאתה, הרי הם תולדת השן, שחומרתה המגדירתה היא "שיש הנאה להזיקה", שההיזק של אכילת הפירות נעשה להנאתה.

ולאחר שביארה הגמרא מהן תולדות השן, דוחה הגמרא את ההנחה שדברי רב פפא נסובו עליהן, כי אין זה מסתבר, שכן:

מאי שנא, במה שונה הוא השן שהחומרא המיוחדת שבו היא דיש הנאה להזיקו, והמזיק הוא ממונך, וחובת שמירתו שלא יזיק מוטלת עליך.

הרי הני נמי, תולדות השן, אף הן: יש הנאה להזיקן, והן ממונך, וחובת שמירתן שלא יזיקו מוטלת עליך. וכיון שהתולדות דומות לחלוטין לאב, אין סברא שדינן יהיה שונה מדין האב.

והגמרא מסיקה: אלא, אכן תולדות השן דינן כמו השן! וכי קאמר רב פפא שיש תולדות שאין דינן כדין האב, רק אתולדה [על תולדה] דרגל הוא אמר זאת.

אך הגמרא בוחנת האם הנחה זו נכונה, ושואלת:

תולדה דרגל - מאי היא?

בהמה שהזיקה בגופה דרך הילוכה, כגון שבדרך הילוכה דחפה בגופה כלים ושברתם. וכן בהמה שנדבקו כלים בשערה, וגררתן בדרך הילוכה עד ששברתן. וכן אם לא הזיקה בגופה או במחובר לו, אלא הזיקה דרך הילוכה בשליף שעליה ^[14], עם המשאוי שבאמתחתה. ^[15] וכן אם הזיקה בפרומביא [ברסן] שבפיה, או בזוג [בפעמון] שתלוי בצוארה. וכל אלו, הינן תולדות דרגל. כי חומרת הרגל מגדירתה ש"הזיקה מצוי" כיון שנעשית דרך הילוכה. והרי גם תולדות אילו, כיון שנעשו דרך הילוך, היזקם מצוי. ^[16]

ולאחר שביארה הגמרא מהן התולדות, דוחה הגמרא את ההנחה שעל תולדות הרגל נאמר שאין דינן כאב, כי אין זה מסתבר, שכן:

מאי שנא, במה שונה הרגל, שהחומרא המיוחדת שבה היא בכך דהזיקו מצוי, והמזיק הוא ממונך, וחובת שמירתו שלא יזיק מוטלת עליך.

והרי הני נמי, תולדות הרגל, אף הן, הזיקן מצוי, כיון שנעשות דרך הילוכה, והן ממונך, וחובת שמירתן שלא יזיקו מוטלת עליך. וכיון שהתולדות דרגל דומות לחלוטין לאב, אין סברא שיהיה דינן שונה מדין האב.

אלא, אכן תולדה דרגל דינה כרגל!

וכי קאמר רב פפא שיש תולדות שאין דינן כאב, אתולדה [על תולדה] דבור הוא אמר זאת.

אך הגמרא דוחה הנחה זו, ושואלת:

תולדה דבור, שרצית לומר שדברי רב פפא נסובו עליה, מאי ניהו [מהי]?

אילימא, אם נאמר שאב המזיק הוא בור בעומק עשרה טפחים, ותולדה היא בור בעומק תשעה טפחים. והחילוק ביניהם הוא, שבור בעומק עשרה טפחים יש באפשרותו להמית, ובור תשעה אין באפשרותו להמית אלא רק להזיק. ^[17]

חילוק זה לא יתכן, כי הרי שני סוגי בורות אלו אינם מוזכרים בפירוש בתורה, שהרי לא בור בעומק תשעה כתיבי, ולא בור בעומק עשרה כתיבי, ומדוע נחלק ונאמר שזה נחשב אב, וזה נחשב תולדה.

אך הגמרא משיבה על הדחיה:

הא - לא קשיא! מה שדחינו ששתי המידות לא מוזכרות ומדוע נחלק ביניהן, אינו קשה. כי בור שעומקו עשרה טפחים אכן מוזכר בתורה. שהרי "והמת יהיה לו" אמר רחמנא בפרשת בור, [שמות כא לד], וכמו שנאמר "בעל הבור ישלם ... והמת יהיה לו", הרי שהתורה דיברה בבור הממית. וקים להו [ידוע] לרבנן, שרק עשרה טפחים עבדן מיתה, כי רק עומק שכזה יש בו כדי להמית את הנופל בבור, ואילו בור בעומק תשעה טפחים, רק נזיקין עבדי, אבל מיתה לא עבדי. יש בעומק של תשעה טפחים בבור כדי לגרום נזק, אך לא כדי להמית. ולפי זה, התורה, שדיברה בבור הממית, דיברה בבור בעומק עשרה. ולכן אפשר לומר שבור זה הוא הנחשב לאב. ^[18]

אך הגמרא דוחה שוב: סוף סוף, גם אם אמר הכתוב "והמת יהיה לו", אין לחלק ביניהם, לפי שעדיין שניהם נלמדים מהפסוק. כי זה [בור עשרה] יחשב אב לגבי מיתה, שאם נפל בבור שור, ומת, חייב בעל הבור. וזה [בור תשעה] יחשב אב לגבי נזיקין. שאם נפל שור לבור תשעה, ומת, פטור בעל הבור, ואם הוזק, חייב. ואף זה נלמד מדיוק הפסוק "והמת יהיה לו", שלמדנו ממנו, שאם יש בו כדי להמית חייב על מיתה, ומשמע, שאם אין בו כדי להמית, אינו חייב על מיתה אלא רק על הנזיקין. וכיון שנלמד בור תשעה מן התורה, אף הוא לאב יחשב. ^[19]

אלא בהכרח, דברי רב פפא נאמרו אאבנו [על אבנו] ^[20] סכינו ומשאו של אדם שהניחן ברשות הרבים, והזיקו את הנתקלים בהם. ולפי שהם תקלה כבור, נחשבים כתולדה של בור, ועליהם אמר רב פפא שאין דינם כבור.

והגמרא דוחה: היכי דמי, כיצד מדובר באבנו וסכינו ומשאו הללו?

אי דאפקרינו, אם מדובר שהפקירן והניחן ברשות הרבים ^[21], אם כן, בין לדעת רב ובין לדעת שמואל היינו [הריהו תולדה של] בור.

רב ושמואל נחלקו להלן [כח ב] אם בור האמור בתורה הוא רק אם הפקירו, או מדובר גם בבור השייך לו [שלא הפקיר בורו]. אבל שניהם מודים בתקלה [כאבנו סכינו ומשאו] שהפקירם שדינם כבור. וכיון שהסיבות לחיוב בהם דומות לבור, הרי אין סברא לומר שעליהם נסובו דברי רב פפא [כפי שהגמרא תאמר בהמשך ^[22]].

הערות

^[1] בפסוק שם נאמר "לכן הנני מביא רעה אל בית ירבעם:. ובערתי אחרי בית ירבעם כאשר יבער הגלל עד תומו".

^[2] כך פירש רש"י. ומה שמוסיף רש"י "שפעמים מכוסה" נראה שכוונתו לומר, שלשון גילוי שייך בדבר שפעמים מכוסה. ורבינו פרץ כתב, שקורא השן גלל על שם שהוא מגולה תמיד. פירוש שני פירש רש"י: "גלל זה רעי, שהשן מבערת למאכל, ונעשית גללי אדם וגללי בהמה". וכך פירש רש"י בנביא שם: "כאשר יבער המבער את המאכל בפיו לעשות גלל". והתוס' פירשו: כמו "אבן גלל", והכוונה היא לאבן שיש. שהשן נקראת גלל כיון שהיא דומה לאבן שיש.

^[3] כך פירש רש"י. והקשו התוס' לפירושו, אמנם ביחס למה שעתיד לצמוח לא מכליא קרנא, אבל ביחס לערוגה עצמה שאכלה הרי זה מכליא קרנא, כי את מה שאכלה הפסיד הבעלים לגמרי. ולכן מפרשים התוס', שלא מכליא קרנא אין הכוונה לאכילה, אלא שליכלכה פירות של אחרים להנאתה, שהפירות עצמם קיימים, ולכן אין זה מכליא קרנא. וראה מה שכתבנו בהערות על התוס'. ובביאור שיטת רש"י כתבו אחרונים, שלשיטתו פטור על אכילת השחת עצמה. ומבארים, שלכן נקט רש"י דוקא שאינו צומח כבתחילה, כי אם היה צומח כבתחילה, היו הבעלים עצמם קוצרים את השחת. ולפי זה, אם הבהמה היתה אוכלת את השחת, היה חייב המזיק לשלם כדין נזק שמכליא קרנא, וכפי שהקשו התוס', כי השחת עצמה שנאכלה, ודאי היא מכליא קרנא. ולכן מעמיד רש"י שאם קוצרים את השחת זה לא צומח כבתחילה, לכן אין הבעלים קוצרים את השחת כדי שלא לקלקל את התבואה העתידה לצמוח. ולכן על השחת עצמה שהבהמה אכלה אין לחייבו, כי הבעלים לא עמדו לקוצרה, ויש לחייבו רק על כך שהתבואה שתצמח לא תהיה כל כך טובה, וזה לא מכליא קרנא. [ראה בגליון אלפס, ובדרכי דוד ועוד. וראה בברכת אברהם המפרש אחרת] והרשב"א דחה את דברי התוס', ולכן כתב שנראה כדברי רש"י, אך מפרש אחרת, והאחרונים נתחבטו בביאור דבריו, וראה בשיעורי ר' שמואל מה שכתב לבאר. [ובעיקר דברי רש"י שמשלם רק מה שלא צומח כבתחילה, יש לעיין, האם הכוונה היא שמשלם את ההפרש בין מה שהיה יכול לצמוח לבין מה שצמח בפועל, כי על הפסד כזה האם משלם, הוא נידון להלן [נח ב ונט א], ולהלכה קיימא לן שפטור [שלא נידון כמשוייר שבו, ראה שם וברי"ף וברא"ש ובשו"ע]. או שמא הכוונה היא, שמודדים כמה שוה שדה עם תבואה שעתידה לצמוח גדול, וכמה שוה פחות השדה עם תבואה שלא תצמח גדול, וההפרש משלם].

^[4] ויש להקשות, אם שני הפסוקים באו לחייב נזקי שן, היה מספיק שתכתוב התורה רק "ושלח", ונלמד ממנו שלא מכליא קרנא חייב, ואנו נדע שכל שכן שמכליא קרנא חייב, ולמה יש צורך בשני פסוקים? אלא, על כרחך, שכתוב אחד בא לחייב רגל. ויש לומר, שאם היה כתוב רק "ושלח", הייתי אומר שהוא בא לחייב היכא דמכליא קרנא, אבל לא מכליא קרנא יהיה פטור, לכן הייתי מפרש שהיתה צריכה התורה לכתוב שני פסוקים עבור נזקי השן. רש"י. והתוס' תירצו, שאילו היה כתוב רק "ושלח" הייתי אכן יודע ששן חייב גם בלא מכליא קרנא, אך הייתי סבור שזהו רק אם הבעלים שלחו את הבהמה. וכפי שמבואר בהמשך הגמרא שכך משמע מן הלשון "ושלח". ובשיטה מקובצת מביא מתוס' רבינו פרץ שהקשה על תירוץ רש"י, שודאי לא היה שייך לומר ש"ושלח" בא לחייב דוקא כשמכליא קרנא, כי הרי לפי האמת ש"ושלח" בא לחייב רגל, מבואר בגמרא שאנו לומדים ששן חייבת גם בלא מכליא קרנא מרגל. ומנין לנו שברגל חייב בלא מכליא קרנא? על כרחך, ש"ושלח" מחייב גם בלא מכליא קרנא [כי רק את הלשון "ביער" שמשמע שמבער לגמרי היינו יכולים לפרש דוקא במכליא קרנא, אבל לא ושלח]. וראה במהרש"א ובמהר"ם המפרשים שמשום קושיא זו לא תירצו התוס' כרש"י. ואולם הרשב"א וכן רבינו ישעיהו [מובא ב"שיטה מקובצת"] מפרשים שרגל חייב גם בלא מכליא קרנא מפני "שסתם רגל אינו מכלה אלא דורס ומקלקל". ועל עיקר קושית רש"י הקשה רבי עקיבא איגר שקושיתו תמוהה, כי אם היה כתוב רק "ושלח", לא היינו יודעים דקאי אשן, לפיכך כתוב גם ובער לומר דאיירי משן. ונשאר בצ"ע. ואולם הפני יהושע מיישב קושיא זו שרש"י בקושייתו סמך אקרא ד"ושן בהמות אשלח בם". וראה עוד במהרש"א ומהר"ם מה שהעירו בתירוצו של רש"י. [וראה מה שכתבנו בחברותא על התוס' דיבור המתחיל "והא דמכליא קרנא"].

^[5] כך פירשו הראשונים. ובתוס' שאנץ כתב: "כיון דשן ורגל מחד קרא נפקי סברא הוא להשוותם בדיניהם דומיא דרגל". וראה שם מה שכתב עוד. והתוס' הקשו, אמאי לא נקיש להיפך את הרגל לשן, שאף רגל יתחייב רק במכליא קרנא. ואף שכלל הוא שאם יש להקיש לקולא ולחומרא מקישים לחומרא, סברו התוס' לומר שכלל זה הוא דוקא באיסור ולא בממון כי בממון ספק לקולא. ומתרץ רבינו תם, שכלל זה הוא מידה בתורה ולא משום ספק ולכן גם בממון מקישים לחומרא, וחומרא מיקרי להוציא ממון. וראה מה שכתבנו בהערות על דברי התוס'.

^[6] כי לא נאמר בו "ובער" שנפרש שמבער הכל ומכלה הקרן [רש"י. וקשה שרש"י לעיל פירש שגם "ושלח" יכל להתפרש במכליא קרנא. וראה לעיל הערה 4 בשם תוס' רבינו פרץ]. וב"תפארת שמואל" פירש, שכוונת רש"י היא, כי מזה שהתורה שינתה משן וכתבה "ושלח" משמע כן. ולעיל מיירי רש"י אילו היה כתוב רק "ושלח". ועדיין יש להקשות, שמא "ושלח" בא לאשמועינן שרק בשלחה שלוחי ולכן שינתה התורה את הלשון. וראה שם ב"תפארת שמואל". והרשב"א מבאר: "שסתם רגל אינו מכלה אלא דורס ומקלקל" ולכן פשוט לן שרגל חייב גם בלא מכליא קרנא. וכן מובא בשיטה מקובצת בשם רבינו ישעיה.

^[7] יש להעיר, מדוע הגמרא מפרשת קודם את "וביער בשדה אחר" שלא כסדר הכתוב בתורה. וכן לעיל כשתירצה שהיינו מפרשים את שני הפסוקים על נזקי השן פירשה הגמרא קודם את הנלמד מ"וביער בשדה אחר"? ואין לומר שהקדימו את החידוש יותר, כי לעיל הקדימו את מכליא קרנא.

^[8] שכן לא נאמר בו "ושלח" שנפרש דוקא ששלחה שלוחי [רש"י]. וראה לעיל הערה 5. והרשב"א פירש שכתוב שני פסוקים "כי יבער" "וביער", אחד לשלחה שלוחי ואחד לאזלה ממילא.

^[9] אף על גב שמבואר בסיפרי שהפסוק מדבר בבהמות שיש להם ארס ונושכות כנחש, ואם כן, הוי תולדה דקרן, בכל זאת, מדבר הפסוק גם בחיות האוכלות בשר להנאתן, שהוא תולדה דשן. תוס'. וראה מה שכתבנו בביאור על התוס'.

^[10] הרשב"א כתב: "וקשיא לי, אדרבא, הי מנייהו עיילת? דהא קיימא לן המוציא מחברו עליו הראיה, וניחא לי, שאם אתה מוציא תרוייהו מן הספק מאי אהני לן קרא ולמה כתבינהו רחמנא, אלא, כיון דתרוייהו משתמעי מינייהו וליכא דעדיף מחברתה, על כרחך לא מפקת חד מינייהו. " ו"בדרכי דוד" הקשה על קושית הרשב"א, שאין כוונת הגמרא שמספק נלמד את שניהם אלא מדין ודאי, דכיון דשניהם במשמע ושניהם שוים יש ללמוד את שניהם ונשאר בצ"ע.

^[11] כך פירש רש"י. למסקנא, מהיכן לומדים את שן ורגל לפי רש"י מ"ושלח" היינו יכולים ללמוד גם את שן וגם את רגל באופן ששלחה שלוחי, ואולם כתבה התורה "וביער", וזה בא לרבות את השן. ולפי זה, הכתוב "וביער", בא לרבות את השן, אף שאזלא ממילא. והכתוב "ושלח" נותר לרבות את הרגל. ואולם התוס' [דיבור המתחיל איצטריך] הקשה, שעתה חוזרת קושית הגמרא למה התנא כתב את הראיה מהפסוק "כאשר יבער הגלל"? וביארו האחרונים את קושיית התוס', שהתוס' סוברים שלמסקנא לומדים שן ורגל דשלחה שלוחי מ"ושלח", ואילו מ"וביער" לומדים שן ורגל דאזלא ממילא. וזה מה שמקשים התוס', אם כך, לשם מה כתב התנא את הפסוק "כאשר יבער"? הרי ממילא ידעינן ש"וביער" בא לרבות גם שן וגם רגל. ומתרצים התוס', שכוונת התנא לומר, שאילו נדחה את הלימוד מ"ושלח" אז היה אפשר ללמוד את השן מ"וביער". ראה שם ובפני יהושע. ובתוס' רבינו ישעיה כתב, שהגמרא רק מחשבת שהפסוקים אינם מיותרים, וכיון דלא מייתרי, משתמע ליה לתנא לומר דחד אתי לשן, וחד אתי לרגל, מאשר לומר דתרוייהו מ"ושלח", וקרא ד"ובער" מייתר לאזלא ממילא. וכן מסיק בתוס' תלמיד רבינו פרץ, כיון שכתב "ובער" ובא לרבות את השן, על כרחך "ושלח" בא לרבות רק את הרגל. כי כיון שהוצרכה התורה לרבות אזלא ממילא, לכן כתבה "ובער", שנלמד כל אב לעצמו. ואולם ראה בתוס' רבינו פרץ שמסיק, שנראה כפירוש התוס'. והטור בסימן שצ"א כתב: שן הוא אב, דהא "ושלח את בעירה" דכתיב בקרא מוקמינן לה בבהמה שאוכלת פירות חברו. ומשמע דלמסקנא לומדים מ"ושלח" וכפי שסובר התוס'. אולם הסמ"ע גורס שם "וביער". וראה שם בביאור הגר"א כיצד מבאר את קושית הגמרא ותירוצה.

^[12] ואם תאמר, מנין לנו שעשתה כן להנאתה ולא להזיק. ויש לומר, כגון שלאחר נפילת הכותל מתחככת בו, שזה מוכיח שעשתה כן כדי להתחכך להנאתה ולא להפילו כך נתבאר בגמרא להלן מד א. וראה שם בתוס' בשם ר"ת. ואולם לפי רש"י שם מדובר בשור המועד לעשות כן כדי להזיק. אבל בסתם שוורים משמע שאין צריך הוכחה לכך, דטפי ניחא לן למיתלי במידי דאורחיה ממידי דשינוי. [ראה בסמ"ע סימן שצ"א סק"ד ובט"ז שם].

^[13] כך פירש רש"י, ובתוס' רבינו פרץ מוסיף: "או רבצה עליהם להצטנן או לשכב בהנאה יותר". ורבינו חננאל פירש שעשתה צרכיה על הפירות, ו"להנאתה" פירושו, שאילולי שעשתה צריכה היתה מצטערת, לפיכך חייב מפני שנהנית. ואולם רבינו פרץ שם דוחה: "דמה הנאה יש לבהמה מהפירות". ונראה שנחלקו בפירוש "הנאה להזיקה", האם די בכך שההיזק הגיע מפעולה שנעשתה להנאה, או שמא צריך שעצם מעשה ההיזק הוא גורם ההנאה. וברש"י להלן [יח ב ד"ה דחיק] משמע שמסכים שזה נחשב "להנאתה", אך נחלק בעיקר הדבר, וסובר שגללים דינם כצרורות. ראה שם וראה שם בשיטה מקובצת בשם הר"י מיגאש המחלק בין גללים יבשים ללחים ראה שם. וראה באילת השחר מה שמבאר את דברי תוס' רבינו פרץ.

^[14] ראה בשיטה מקובצת בשם הגליון, הגורס "באוכף שעליה". וראה שם שמבאר למה בקרן חילקנו בין מחובר לתלוש וברגל לא.

^[15] התוס' והרא"ש להלן יט ב כתבו, שדליל הקשור לרגל התרנגול והזיק, בעל התרנגול חייב מטעם רגל ובעל הדליל מטעם אש, דהוה כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו והזיקו בהדי דאזלי שחייבין משום אש, והתרנגול הוא כמו הרוח שמוליכו. ראה שם. ונתקשו האחרונים, מדוע אם כן אין בעל הבהמה שהוא בעל השליף מתחייב משום אש, ויתחייב גם ברשות הרבים. ומתרץ החזון איש [סימן י"א ס"ק י"ד], שהרי על רגל עצמה גם היה אפשר לחייב ברשות הרבים משום אש, אלא שגזירת מלך הוא שלא יתחייב רגל משום אש, והכא נמי שליף שעליה. ונראה שכוונתו היא כמו שביאר בשיעורי ר' שמואל, שבשליף, כיון שהוא של בעל הבהמה, משום הכי מפקיע השם רגל של מעשה בהמתו את החיוב מטעם אש. אבל בדליל, השייך לאחר, ואינו של בעל התרנגול, אין השם רגל של מעשה בהמת חברתו מפקיע את החיוב מתורת אש על היזק שבא על ידי הדליל. ולפי זה, בשליף של אחר, יתחייב ברשות הרבים מדין אש. וזה חידוש, והעיר כן בשיעורי ר' שמואל. והגר"א גורדון תירץ, שעיקר הפטור בשן ורגל ברשות הרבים הוא משום שזה אורחייהו [כמבואר ברי"ף], ופטור זה של אורחייהו שייך גם באש. ולכן אף אם היתה נחשבת לאש היתה פטורה. אמנם כל זה רק בפרומביא שיש לה רשות ללכת אבל באש ממש שאין לו רשות להדליק אש ברשות הרבים, בודאי אין פטור של אורחייהו. וראה ב"אילה שלוחה" [עמוד ס"ג] הדן בתינוק הנכנס לחנות ושבר כלי בנעלו, האם הוריו שהם בעלי הנעל והלבישוהו בזאת יתחייבו מטעם אש, ראה שם.

^[16] רש"י מוסיף גם "שאין כוונתן להזיק". וראה בתוס' טז א ד"ה והנחש הסובר שאם זה אורחיה הוי תולדה דרגל אף אם כוונתו להזיק. וראה לעיל הערה 36.

^[17] אין הכוונה לחלק בעומק הבור, אלא הכוונה היא שבור הממית הוא האב, ובור המזיק הוא התולדה, ומה שנקטה הגמרא עשרה ותשעה, דאגב משמיעה שבור עשרה עביד מיתה ובור תשעה עביד נזיקין. מנחת יהודה.

^[18] נתקשו האחרונים, מה סבר המקשן, וכי לא ידע את הפסוק "והמת יהיה לו" שהוא מדבר בבור דעביד מיתה? ומפרש המנחת יהודה, שהמקשן סבר שבא הפסוק למעט שור פסולי המוקדשין, כמבואר להלן נג ב, וכוונת הפסוק היא בין לנזיקין ובין למיתה [וכפי שרש"י מפרש בפירוש השני ראה בהערה הבאה] ולפי זה, לא ט' כתיבי להדיא ולא י'. והמתרץ השיב, כיון שמוזכר בור דעביד מיתה לענין תשלומין, לכן חשיב בור דעביד מיתה כתוב בתורה, וקרי אב. ובחידושי ר' אריה ליב סימן נא פירש על פי מה שיש לחקור בפטור שור שמת בבור תשעה, כי אף אם אין דרך הבור להמית, מכל מקום, הרי השור נפל ומת, ואמאי פטור? ויש לומר בשני אופנים: א. כיון שאין דרך הבור הזה להמית, נחשב בעל הבור לאנוס לענין מיתת השור. ב. אפשר לומר שהתורה נתנה שם מזיק לבור, ושם מזיק לענין מיתה נתנה רק לבור שיש בו כדי להמית, אבל בור תשעה לא נתנה לו שם מזיק לענין מיתה. דהיינו, לא שהוא אנוס לענין מיתה, אלא כלל אינו מזיק, ולכן אינו חייב לשלם. ובזה מבאר את דברי המקשן, שודאי ידע את הפסוק "והמת יהיה לו", אבל סבר שסיבת הפטור בבור תשעה הוא מטעם אונס. אבל בעצם בור תשעה יש לו שם מזיק, וממילא לענין נזיקין, שאינו אנוס, יש לחייבו. וזה כוונת המקשן שלא מוזכר בתורה גודל הבור להפקיע שם בור מן הקטן ממנו. והמתרץ השיב, שבפסוק "והמת יהיה לו" שבתורה, נאמר שרק בור אשר יש לו שיעור מיתה נחשב למזיק, אך פחות מזה אין לו תורת בור לענין מיתה. ואם כן, בור ט' לענין נזיקין, שהוא בור מחודש, הוא תולדה. וכעין זה נסתפקו האחרונים בבור ט' שהמית, האם פטרינן משום שאנו סבורים שלא הבור המיתו, או שנחשב כאונס. וראה רש"י ד"ה וזה אב "דלא מחמת הבור מת, דאין בו כדי להמית". ואולם בתוס' לקמן י א ד"ה ליחכה כתב שפטור כיון שאין רגילות להמית בפחות מי', משמע שהבור המית. וראה עוד בהקדמת העילוי ממיצ'ט בשם הגר"ח ובאבן האזל בפי"ב מנזקי ממון הלכות י"ט, ובברכת אברהם. ונחלקו הראשונים [בשיטה מקובצת לקמן נא] בבור תשעה שפטור ממיתה, האם חייב על הנזיקין שבמיתה. ראה בחזון איש סימן ב ס"ק י"ד שמביא מחלוקתם.

^[19] א. כך פירש רש"י. ופירוש שני פירש, שכוונת הגמרא היא, שמן הנאמר בפסוק "ונפל שמה שור או חמור", משמע שהפסוק מדבר בין מת ובין הוזק, שבעל הבור ישלם. אלא שאם מת בבור תשעה פטור, לפי שאין בו כדי להמית אבל אם הוזק, חייב, כי בור תשעה בר נזיקין הוא. ויוצא, ששני הבורות, גם הממית וגם המזיק, כתובים בתורה. הרא"ש בתוספותיו מסכים עם פירוש זה, כי פירושו הראשון של רש"י קשה, שהרי בכל אופן רק בור עשרה כתוב בתורה, ובור תשעה נלמד מסברא, ואם כן, למה לא יחשב כתולדה, והרי כל התולדות מסברא נפקי. וראה בחתם סופר שרצה לבאר בדברי רש"י שהכל פירוש אחד, אך בדברי הרא"ש מבואר שהם שני פירושים נפרדים. אמנם התוס' מקשים על פירושו השני של רש"י, כי מפסוק זה "ונפל שמה שור" ממעטים "שור" ולא "אדם", ומבואר בגמרא, שמיעוט זה הוא רק לענין מיתה ולא לענין נזיקין כיון שהפסוק מדבר במיתה [ראה להלן כח ב וברש"י שם], ולפי רש"י שפסוק זה מדבר גם בנזיקין, אמאי לא ממעטים גם לענין נזיקין. והתוס' מפרשים שכתוב "בור" שמשמעו עמוק הרבה, ומאידך כתוב "והמת יהיה לו" שמשמעו כל שהמית, ולכן אחד מגלה על השני שכוונת התורה היא לבור הראוי להמית, דהיינו בור עשרה. ולכן אמרה הגמרא שלא בור עשר ולא בור תשע כתובים במפורש. ומה שהגמרא מסיקה שזה אב למיתה וזה אב לנזיקין, מבארים התוס', כיון שאנו מפרשים "והמת יהיה לו" שהתורה מחייבת רק בבור הראוי למיתה, מוכח שהתורה הולכת בזה אחרי הסברא שיש לחייב כאשר בעל הבור הוא גורם את נזק המיתה. ואם כך, אותה סברת התורה קיימת גם לענין נזיקין, שאם בעל הבור הוא הגורם את הנזק יש לחייבו, לכן נחשב שזה אב לנזיקין. עוד הביאו התוס' מירושלמי, ויש ראשונים שהביאו כן ממכילתא, שדורשים ממה שנאמר פעמיים בור, אחד למיתה ואחד לניזקין. ויש המביאים את דרשת הגמרא [להלן נא א] "כי יפתח וכי יכרה", שמזה דורשים להביא כורה אחר כורה שהשני שהשלים לעשר סילק מעשה ראשון. ואם פחות מעשר לא הוי בור, לא היתה צריכה התורה לרבות שהשני חייב, כי הראשון הרי לא עשה כלום. אלא שמע מינה שבור תשעה הוי בור לנזיקין [ראה בראב"ד וברבינו פרץ]. ב. יש לעיין, האם אב למיתה ואב לנזיקין הם שם מזיק אחד של בור, אלא שזה למיתה וזה לנזיקין, או שהכוונה שהם שני מזיקים נפרדים, ושני אבות נפרדים. ובחידושי ר' אריה ליב סימן נא תלה זאת בחקירה בבור ט' שהמית, שהתורה פטרה, האם הכוונה היא שהוא אנוס, או שאין לו שם בור המזיק כלל [ראה בהערה קודמת]. כי אם זה אונס, משמע שזה שם אחד, רק שהוי אונס לענין מיתה. אבל אם אין לו שם בור המזיק לענין מיתה, אפשר לומר שהם שני שמות נפרדים, ושני אבות נפרדים. ובזה מבאר את הירושלמי [המובא בדברי הראשונים] הסובר שהפטור הנאמר בבור "שור ולא אדם חמור ולא כלים", נאמר רק בבור עשרה, אבל בבור תשעה חייבים בו גם על הכלים. ולכאורה הדבר תמוה, כי בור עשרה כולל בתוכו בור תשעה, ואם בבור תשעה חייב על הכלים, כיצד יפטר עליהם כשנפלו לבור עשרה?! אלא, שאם נאמר שהם שני אבות חלוקים, וזה שבור תשעה פטור על המיתה הוא לא בגלל אונס אלא בגלל שאין לו שם מזיק למיתה, כי שם מזיק למיתה נאמר רק בבור עשרה, אפשר לומר, שאם יש בבור עשרה טפחים הוא אינו נחשב כבור עשרה הכולל בתוכו גם בור תשעה, אלא הוא שם מזיק בפני עצמו של בור עשרה, ורק בו נאמר הפטור של כלים ולא בבור של תשעה. וממילא אין מקום לחייבו מצד בור תשעה הכלול בו.

^[20] אבנו, פירושו משחזת של אבן [ראה ביצה כח א], דאי לא תימא הכי, מה ענין אבן אצל סכין [תוס' תלמיד ר"ת]. וצ"ב לפי זה מה שייך לומר כן במשאו.

^[21] והוא הדין אם הניחן ואחר כך הפקירם [וראה ברכת אברהם].

^[22] היה אפשר לפרש ש"היינו בור" הכוונה היא שאינו תולדה אלא בור עצמו, וממילא לא שייך שדברי רב פפא נאמרו על זה. אולם הפני יהושע כתב שהגמרא לא אמרה "מאי שנא בור וכו"' כי סמכה על הנאמר בסמוך. משמע אם כן שהוא תולדה דבור, וכן מוכח מהמשך הגמרא שאומרת היינו בור, והכוונה היא לתולדת בור וכמבואר שם ברש"י, וכן נאמר לגבי שור ואש, שהכוונה היא לתולדה.

הגלל עד תמו" (מלכים א יד, י), ולמדו ש"גלל" זה הוא שן הבהמה.

ומבררים את הברייתא. אמר מר [החכם] בברייתא זו: "ושלח" זו הרגל, וכן הוא אומר: "משלחי רגל השור והחמור" (ישעיה לב, כ). ושואלים: אפשר לדייק ולומר כי טעמא [הטעם] ש"ושלח" זה רגל רק משום דכתב רחמנא [שכתבה התורה בנביא] "משלחי רגל השור והחמור", ואולם לכאורה פירוש זה הוא הכרחי מעצמו, הא לאו הכי במאי מוקמת לה [הרי בלא כך במה היית מעמיד אותו את הכתוב] "ושילח את בעירה"?

שהרי אי [אם] קרן — הלא הדבר כתיב [נאמר] כבר בפסוק אחר, ואי [אם] בנזקי שן — גם כן הרי כתיב [נאמר] פסוק אחר, שנאמר "וביער בשדה אחר", וממילא אין כתוב זה עוסק אלא בנזקי רגל!

ומשיבים: איצטריך [צריך] ראיה נוספת לדבר, כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] אידי ואידי [זה וזה] גם "ושילח" וגם "וביער", מדברים אשן [על נזקי שן] בשני אופנים של נזקי שן, והא [וזה], הכתוב "וביער בשדה אחר" מדבר באופן דמכליא קרנא [שמכלה את הקרן], את כל תבואת השדה, ואילו הא [זה], הכתוב שנאמר בו "ושילח" מדבר באופן דלא מכליא קרנא [שאינה מכלה את הקרן], אלא רק מקצת הפירות, והוא ענין של "ושילח" בלבד, שאף עליו חייבה התורה לשלם. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב "משלחי הרגל" ש"שילוח" הוא נזקי רגל.

ושואלים: והשתא דאוקימנא [ועכשיו, שהעמדנו, הסברנו] קטע זה של הפסוק ארגל [על נזקי רגל], נזקי שן דלא מכליא קרנא מנלן [שאינה מכלה את הקרן, מניין לנו]? שהרי לפי זה נזקי שן נלמדים רק מן הכתוב "וביער בשדה אחר", ומשמע דווקא שן כזו שמבערת ומכלה הכל!

ומשיבים: אין צורך בכתוב מיוחד לענין זה, שאנו דנים בנזקי שן דומיא דרגל [בדומה לנזקי רגל] שנזכרו באותו פסוק: מה רגל לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא [אינו שונה כשמכלה את הקרן ואינו שונה כשאינה מכלה את הקרן] אף שן — לא שנא מכליא קרנא, ולא שנא לא מכליא קרנא [אינו שונה כשהיא מכלה את הקרן, ואינו שונה כשאינה מכלה את הקרן]. וממשיכים לדון בפרטי הברייתא.

אמר מר [החכם] בברייתא זו: "ובער" — זו השן, וכן הוא אומר: "כאשר יבער הגלל עד תמו". ונדייק: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, משום שכתבה התורה] "כאשר יבער הגלל עד תמו" יודעים אנו שמדובר בשן, ואולם לכאורה אינו נחוץ כתוב מיוחד לכך, ומעצמו היה מובן כך הכתוב, הא לאו הכי במאי אוקימנא ליה [הרי בלא כך במה היינו מעמידים, מסבירים אותו את הכתוב]?

אי [אם] נזקי קרן — הלא כתיב [נאמר], אי [אם] נזקי רגל — הלא כתיב [נאמר]! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] אידי ואידי ארגל [זה וזה מדברים על רגל], ואולם הא [זה] שנאמר "וביער בשדה אחר" — הרי זה מדובר באופן דאזיל [שהיא הולכת] ממילא (מאליה), שהבהמות מזיקות מעצמן, ואילו הא [זה] שנאמר "ושילח את בעירו" הרי זה מדובר באופן דשלח שלוחי [ששלח בכוונה], ובשניהם חייבה התורה לשלם, ולא היינו יודעים על נזקי שן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ש"וביער" הוא נזקי השן.

ושואלים: והשתא דאוקי אשן [ועכשיו שהעמיד, הסביר, את "וביער" על נזקי השן], רגל דאזלא ממילא מנלן [ההולכת מעצמה מניין לנו] שחייב עליה? שהרי נאמר באב נזיקין זה רק "ושילח"!

ומשיבים: דומיא [בדומה] לנזקי שן שהוזכרו באותו פסוק; מה שן לא שנא שלחה שלוחי, לא שנא דאזל ממילא [אינו שונה אם שלחה, ואינו שונה אם הלכה מעצמה] — אף רגל לא שנא שלחה שלוחי, לא שנא אזלא ממילא [אינו שונה אם שלחה, ואינו שונה אם הלכה מעצמה].

ושואלים: ולכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] רק "ושלח את בעירה" ולא בעי [יצטרך] כלל את הכתוב של "ובער בשדה אחר ", ונאמר כי הביטוי "ושילח" משמע רגל ומשמע שן, כיצד? משמע רגל — דכתיב [שנאמר] "משלחי רגל השור והחמור", ומשמע שן — דכתיב [שנאמר] "ושן בהמת אשלח בם" (דברים לב, כד)!

ומשיבים: אי לאו קרא יתירה [אם לא המקרא היתר] של "וביער", הוה אמינא [הייתי אומר]: אין הפסוק מדבר בכל הנזקים, אלא או הא [זה] או הא [זה] והייתי אומר שכוונת הכתוב לחייב בתשלום או רגל לפי שהזיקו מצוי וצריך שמירה תמידית, או שן שיש הנאה להזיקו (עם ההיזק).

ומקשים: מכדי [הרי] שקולין הן, ששתי האפשרויות שקולות זו כזו, ושתיהן יכולות להיכנס למשמעות "ושילח", ואם כן יבאו שניהם, שהכתוב מדבר בשני אבות נזיקין אלה, דהי מנייהו מפקת [שהרי איזה מהם אתה מוציא] ממשמעות הכתוב? ואם כן, שוב אין צורך ב"וביער"! ומשיבים: אף על פי כן איצטריך [נצרך הדבר], שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא היכי דשלח שלוחי [כאשר שולח] את בהמתו לשדה חבירו בין לנזקי שן בין לנזקי רגל, אבל אם אזלא ממילא [הולכת מעצמה] — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל מקרה חייב.

ולאחר שביררנו את המקור בתורה לנזקי שן ורגל, שבים לדון בדבריו של רב פפא "יש מהן (מן התולדות) שלאו כיוצא בהן (באבות)", האם דבריו אלה אמורים באבות אלו. תולדה של שן מאי [מה] היא — כגון נתחככה הבהמה בכותל להנאתה וגרמה על ידי כך נזקים לכותל, או טינפה פירות על ידי שנתגלגלה עליהם להנאתה.

ואם כן מאי שנא [במה שונה] אב הנזיקין שן שהוא נזק הבא על ידי אכילה, שהגדרתו שיש הנאה להזיקו שבהמה גורמת נזק מתוך שרצונה ליהנות, והמזיק הוא ממונך, ושמירתו מוטלת עליך — הני נמי [אלה גם כן] נכללים בהגדרה זו לגמרי, שכן גם בהם יש הנאה להזיקן, וממונך הם, ושמירתן עליך! אלא יש לומר כי תולדה של שן כשן עצמה היא. וכי קאמר [וכאשר אמר] רב פפא שיש הבדל בין אב לתולדה הרי זה ביחס לתולדה של רגל.

ועל כך מקשים: תולדה של רגל מאי [מה] היא — כגון שהזיקה הבהמה בגופה (ולא ברגליה) דרך הילוכה, או בשערה שהסתבך בדבר דרך הילוכה, או בשליף (חבל) שעליה, או בפרומביא (זמם) שבפיה, או בזוג (פעמון) שתלוי בצוארה.

אולם גם בזה, מאי שנא [במה שונה] אב הנזיקין רגל שהגדרתו: שהזיקו מצוי, וממונך, ושמירתו מוטלת עליך, הני נמי [אלה גם כן] הזיקן מצוי, והם ממונך, ושמירתן מוטלת עליך! אלא ודאי תולדה של רגל כרגל. וכי קאמר [וכאשר אמר] רב פפא דבריו שתולדה אינה כאב, הרי זה על תולדה של בור.

ונברר תחילה: תולדה של בור מאי ניהו [מה הוא]? אילימא [אם תאמר] שאב הנזיקין הוא כשהבור עמוק עשרה טפחים לפחות, שזהו שיעור בור האמור בתורה, ותולדה היא בור שעומקו תשעה טפחים. אולם, הרי לא תשעה כתיבי [נאמרו] בתורה במפורש, ולא עשרה כתיבי [נאמרו], ואם אב הנזיקין הוא זה הכתוב במפורש בתורה — הרי שניהם אינם כתובים!

ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], ואפשר לומר שאף שאין השיעורים מפורשים בכתוב, מכל מקום כך יש להבין את משמעו. שהרי בנזקי בור "והמת יהיה לו" (שמות כא, לד) אמר רחמנא [אמרה התורה], וקים להו לרבנן [ומוחזק להם לחכמים] כי עשרה טפחים בעומק עבדן [עושים, גורמים] מיתה לבעל חיים הנופל בהם, ואילו תשעה טפחים — נזיקין עבדי [עושים], מיתה לא עבדי [עושים]. ואם כן אותו בור הכתוב בתורה — של עשרה טפחים הוא, ופחות מכן הריהו תולדה.

ועדיין מקשים: סוף סוף נמצא כי זה, בור בן עשרה טפחים, הוא אב נזיקין למיתה, וזה של תשעה טפחים הוא אב לנזקין אחרים, ואין איפוא לחלק בין בור עשרה לבור תשעה, ולומר כי אחד מהם הוא אב והשני הוא תולדה!

אלא יש לומר שדבריו של רב פפא אודות התולדות שאינן כאב, מוסבים אאבנו [על אבנו], סכינו, ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו, ואלה דינם אינו כדין אב הנזיקין בור.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאפקרינהו [אם שהפקירם] את אבנו סכינו ומשאו — הרי בין לשיטת רב ובין לשיטת שמואל שתתבררנה להלן — היינו [זהו] ממש, בור ששניהם מסכימים כי בכלל הגדרת בור כל דבר שהפקירו בעליו, וגרם להיזק ברשות הרבים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the tooth until it be all gone” (I Kings 14:10).

The Master said in the baraita just cited: “And he sends forth,” this is a reference to the category of Trampling, and likewise it says: “Happy are you that sow beside all waters that send forth the feet of the ox and the donkey” (Isaiah 32:20). The Gemara infers: The reason that the phrase: “And he sends forth,” is interpreted as a reference to the category of Trampling is that the Merciful One writes: “That send forth the feet of the ox and the donkey.” The Gemara asks: Were it not for this verse, with regard to what would you have interpreted that phrase?

If you say that it could have been interpreted as referring to Goring, that cannot be, as Goring is written in a different verse. If you say that it could have been interpreted as referring to Eating, that too cannot be, as Eating is written in a different verse. Perforce the reference is to Trampling, and the baraita had no need to prove this from the phrase: “That send forth the feet.”

The Gemara answers that it is necessary for the baraita to cite the verse: “That send forth the feet of the ox and the donkey,” as it could enter your mind to say that both this phrase: “And he sends forth,” and that phrase: “And it consumed,” are referring to the primary category of Eating, and that phrase: “And it consumed,” is referring to a case where the object damaged is completely destroyed, and this phrase: “And he sends forth,” is referring to a case where the object damaged is not completely destroyed. Therefore, the verse “that send forth the feet of the ox and the donkey” teaches us that the phrase “and he sends forth,” is referring to Trampling.

The Gemara asks: And now that we have interpreted that the phrase “and he sends forth” is referring to Trampling, from where do we derive that one is liable with regard to acts categorized as Eating in a case where the object damaged is not completely destroyed? The primary category of Eating is derived from the phrase “and it consumed.” The connotation of that phrase is damage in which the object is completely destroyed.

The Gemara answers: It is derived because the category of Eating is juxtaposed to and therefore similar to the category of Trampling: Just as with regard to liability for the category of Trampling, it is no different if the object damaged is completely destroyed and it is no different if the object damaged is not completely destroyed; so too, with regard to liability for the category of Eating, it is no different whether the object damaged is completely destroyed and it is no different whether the object damaged is not completely destroyed.

The Master said in that baraita: When the verse states: “And it consumed” (Exodus 22:4), this is a reference to the category of Eating. And likewise it states: “And I will utterly sweep away the house of Jeroboam, as one consumes with the tooth until it be all gone” (I Kings 14:10). The Gemara infers: The reason that the phrase “and it consumed” is interpreted as a reference to the category of Eating is that the Merciful One writes: “As one consumes with the tooth until it be all gone.” The Gemara asks: Were it not for this verse, with regard to what case would you have interpreted that phrase?

If you say that it could have been interpreted as referring to Goring, that cannot be, as Goring is written in a different verse. And if you say that it could have been interpreted as referring to Trampling, that too cannot be, as Trampling, is written in a different verse. Perforce the reference is to Eating. The Gemara answers that it is necessary for the baraita to cite the verse: “As one consumes with the tooth until it be all gone,” as it could enter your mind to say that both this phrase: “And it consumed,” and that phrase: “And he sends forth,” are referring to the primary category of Trampling, and this phrase: “And it consumed,” is referring to a case where the animal went and caused damage on its own, and that phrase: “And he sends forth,” is referring to a case where the owner sent the animal to cause damage. Therefore, the verse “as one consumes with the tooth until it be all gone” teaches us that the phrase “and it consumed” is referring to Eating.

The Gemara asks: And now that we have interpreted that the phrase “and it consumed” is referring to Eating, from where do we derive that one is liable with regard to actions categorized as Trampling in a case where the animal went and caused damage on its own? The primary category of Trampling is derived from the phrase “and he sends forth.” The connotation of that phrase is a case where the owner sent the animal to cause damage.

The Gemara answers: It is derived because the category of Trampling is juxtaposed to and therefore similar to the category of Eating: Just as with regard to liability for the category of Eating, it is no different if the owner sent the animal to cause damage and it is no different if the animal went and caused damage on its own, so too, with regard to liability for the category of Trampling, it is no different if the owner sent the animal to cause damage and it is no different if the animal went and caused damage on its own.

The Gemara suggests: And let the Merciful One write only the first phrase, “and he sends forth,” and there would be no need to write the second phrase, “and it consumed,” as the phrase “and he sends forth” connotes Trampling and connotes Eating. It connotes Trampling, as it is written: “That send forth the feet of the ox and the donkey” (Isaiah 32:20), and it connotes Eating, as it is written: “And the teeth of animals I will send forth against them” (Deuteronomy 32:24).

The Gemara answers: If not for the additional phrase in the verse, “and it consumed,” I would say that the verse refers either to this category of damage or to that category of damage: It refers either to Trampling, where its damage is commonplace, or to Eating, where there is pleasure for the animal in the course of its causing damage.

The Gemara asks: Since both interpretations are of equal validity, let both of them come and be derived from the verse, as which of them will you exclude? Since there is no reason to prefer one category over the other, perforce both are derived, and the phrase “and it consumed” is unnecessary. The Gemara answers: The additional phrase is necessary, as it might enter your mind to say that this matter of liability applies only in a case where the owner sent the animal to cause damage, but in a case where the animal went and caused damage on its own, the owner would not be liable for the damage. Therefore, the phrase “and it consumed” teaches us that the owner is liable even in a case where the ox went and caused damage on its own.

Having clarified the sources for the primary categories of Eating and Trampling, the Gemara proceeds to identify their subcategories and to determine whether it was with regard to these primary categories of damage that Rav Pappa said: There are among them some whose subcategories are dissimilar to them. What is a subcategory of Eating? It is a case where, for example, an animal rubbed against a wall for its pleasure and damaged the wall, or where it sullied produce by rolling on it for its pleasure.

If so, what is different about Eating that it is defined as a unique primary category? What is different is that there is pleasure for the animal in the course of its causing damage, and the ox is your property, and responsibility for its safeguarding, to prevent it from causing damage, is incumbent upon you, its owner. In these subcategories of Eating, as well, there is pleasure for the animals in the course of the damage that they cause and the oxen are your property, and responsibility for their safeguarding, to prevent your oxen from causing damage, is incumbent upon you. Therefore, the subcategories of Eating are not dissimilar to the primary category. Rather, it is apparent that the status of a sub-category of Eating is like that of the primary category of Eating, and when Rav Pappa says: There are among them some whose subcategories are dissimilar to them, he is referring to a subcategory of Trampling.

The Gemara asks: What is a subcategory of Trampling? The classification is applied in a case where, for example, an animal caused damage with its body, not its legs, in the course of its walking; or caused damage with its hair that became entangled with an object in the course of its walking; or caused damage with a rope that is upon it; or caused damage with a bit [bifrumbiya] that is in its mouth; or caused damage with a bell that is around its neck.

If so, what is different about Trampling that it is defined as a unique category? What is different is that its damage is commonplace, and the animal is your property, and responsibility for its safeguarding, to prevent it from causing damage, is incumbent upon you, its owner. In these subcategories of Trampling, as well, their damage is commonplace, and the oxen are your property, and responsibility for their safeguarding, to prevent them from causing damage, is incumbent upon you. Therefore, the subcategories of Trampling are not dissimilar to the primary category. Rather, it is apparent that the status of a subcategory of Trampling is like that of the primary category of Trampling, and when Rav Pappa says: There are among them some whose subcategories are dissimilar to them, he is referring to a subcategory of Pit.

The Gemara examines that assertion: What is a subcategory of Pit? If we say that the primary category of Pit applies when, in the public domain, one leaves an uncovered pit that is ten handbreadths deep, and that is the pit mentioned in the Torah, and a subcategory of Pit applies when one leaves an uncovered pit that is nine handbreadths deep, there is no basis for that distinction, as neither nine handbreadths are written in the Torah, nor are ten handbreadths written in the Torah.

The Gemara explains: This is not difficult, as the Merciful One states in the Torah: “And the carcass shall be for him” (Exodus 21:34), and the Sages have an accepted tradition that a pit ten handbreadths deep causes the death of an animal that falls into it, but a pit nine handbreadths deep causes damage to an animal that falls into it but does not cause death. Accordingly, the pit written in the Torah (Exodus 21:33), which mentions the death of the animal that fell therein, is ten handbreadths deep. This is classified as the primary category of Pit, and a pit nine handbreadths deep is its subcategory.

The Gemara asks: Ultimately, this pit that is ten handbreadths deep is a primary category of damage with regard to death, and that pit that is nine handbreadths deep is a primary category with regard to damage.

Rather, Rav Pappa’s statement: There are among them some whose subcategories are dissimilar to them, was stated in reference to these subcategories of Pit: His stone, his knife, or his load, any of which he placed in a public domain as obstacles, and they caused damage when people stumbled upon them.

The Gemara asks: What are the circumstances where one is liable for damage caused by these obstacles? If it is a case where one declared these items ownerless, both according to the opinion of Rav and according to the opinion of Shmuel, cited later in the Gemara, these cases are a subcategory of Pit, as both Rav and Shmuel agree that any obstacle declared ownerless by its owner that causes damage in the public domain is a subcategory of Pit.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר מר ושלח זו הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור. ולולי האי קרא משלחי רגל השור והחמור האי ושלח את בעירה במאי מוקמת לה אי קרן כתיב כי יגח.

אי שן כתיב ובער בשדה אחר ואוקימנא בשן כדכתיב כאשר יבער הגלל פי' השן שהיא דומה לאבן גלל. מהו דתימא הני תרי קראי ושלח ובער תרווייהו אשן והא דאכל פירי לגמרי וקא מיכליא קרנא והא דאפסדינהו לפירי דחייב ולא מיכליא קרנא.

והשתא דאוקימנא ושלח זו הרגל שן אי לא מיכליא קרנא מנלן דחייב. ופריק דומיא דרגל כו'. אמר מר ובער זה השן כו' כעניינא דרגל.

ואקשי' וליכתוב רחמנא ושלח דמשמע תרתי משמע רגל דכתיב משלחי רגל השור. ושן משמע דכתיב ושן בהמות אשלח בם ולא בעי ובער.

ופריק אי לא הוה כתיב ובער הוה אמינא חד מינייהו אי רגל דהזיקה מצוי שמצויה הליכתה בכל עת והפסדתה בהליכתה אי שן דיש הנאה להזיקה אבל תרוייהו לא.

ואמרי' מכדי שקול הוא יבואו שניהם. פי' מכדי דין השן והרגל שוה זה יש הנאה להזיקה וזו הזיקה מצוי. ואין אחד מכריע על חבירו באי זו דרך אתה יכול לרבות אחת מהן ולמעט האחר אי אפשר לך אלא לרבות את שניהן [ופריק] הוה אמינא דאע"ג דמרבה לתרווייהו הוה אמינא לעולם אינו חייב אלא אם [שילחה] הוא ואכלה אבל אם הלכה מעצמה ואכלה לא קמ"ל ובער בין שילחה ובין הלכה מעצמה. כיוצא בו בתחלת שחיטת קדשים [זבחים ד:] מה הפרט מפורש דבר הטעון צפון וישנו בחטאות הפנימיות [כו']. שחיטה וקבלה אין הולכה וזריקה לא. איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי שקול הוא [ויבואו] שניהם. ס"א מכדי שקול הוא. תוב גרסי' בפ' הכל מעריכין [ערכין ד:] ד"א נפשות להביא מנוול ומוכה שחין והא אפיקתיה להנך. הנך לא צריכי קרא מאי טעמא שקול הוא ויבאו כולן כי אצטריך למנוול ומוכה שחין.

תולדה דשן כל שיש לבהמה הנאה בהזיקה כגון נתחככה בכותל להנאתה וטינפה פירות להנאתה. פי' אילולי שעשתה צרכיה היתה מצטערת לפיכך חייב מפני שנהנת. ודחי' נמי בהא ואמרי' תולדה דשן כשן. כי קאמר רב פפא אתולדה דרגל:

תולדה דרגל כל דבר שהזיקו מצוי ואין כוונתה להזיק כגון הזיקה בגופה דרך הילוכה או בשערה דרך הילוכה. ודחי' נמי להא ואמר כי קאמר [ר"פ] אתולדה דבור דילפינן מן והמת יהיה לו וקים להו לרבנן די' טפחים עבוד מיתה ט' לא עבוד מיתה. פי' בור אם הוא עמוק י' טפחים ונפל שמה שור ומת חייב פחות מי' טפחים חייב בנזיקין ולא במיתה. ותרוייהו אבות נינהו זה אב למיתה וזה אב לנזיקין ותולדה דבור מאי ניהו אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים [והזיקו] ואמרי' היכי דמי אי דאפקרינהו בין לרב ובין לשמואל היינו בור כו' חלוקת רב ושמואל בפ' המניח את הכד בהלכה דנשברה כדו כו' ודחינן נמי ואמרי' כי קאמר רב פפא אתולדה דמבעה כו'. אלא אכיחו וניעו פי' רוקו בליחה עבה או רכה כדאמר [עירובין צט ע"א] בענין תלמיד שרק בפני רבו ואמר כיח ורוק קאמרי'. אי בתר דנייח זה הרוק. ודאי הזורק רוק מפיו מפקיר אותו בין לרב ובין לשמואל היינו בור.

[אלא] כי קאמר רב פפא אתולדה דאש והן אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו:

ושלח זה הרגל ובער זה השן. ואני תמה כיון דכוליה קרא קא דריש ולכל חדא וחדא מלתא למלתא הוא דאתיא למי לי דכתב רחמנא כי יבער איש מוטב היה להם לדרוש מכי יבער את השן ובירושלמי מיניה דריש את השן דגרסינן התם המבעה כי יבער איש שדה או כרם וגו' ושילח את בעירו זה הרגל דכתיב משלחי רגל השור והחמור וכתיב הסר משוכתו והיה לבער זה השן פרוץ גדרו והיה למרמס זה הרגל ע"כ וגם לדעת הירושלמי ק' ובער מאי עביד ליה ונ"ל דאצטריך לשון זה חד לשלח שלוחא וחד דאזלא מנפשה כשן ובהא מיתרצא קושיא אחריתי דקשיא לי מאי שנא דבכולה שמעתין פשיט ליה דשן לא שנא שלח שלוח' ולא שנא אזלא מנפש' וברגל זו איבעיא להו ולמדוה דרך פשיטות משן ואמרו דומיא דשן מה שן לא שנא אף רגל לא שנא כנ"ל.

אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא. פרש"י ז"ל לא מכליא קרנא שחת שעתיד לצמוח והקשו בתוספת דאם לא הי' מכליא קרנא היו הבעלים יכולין לקצרו ופירשו הם כגון שטנפה פירות להנאתה ואינו מחוור בעיני דא"כ היאך שאלו דהשתא דאוקים ארגל שן דלא מכליא גרנא מנלן והוצרכו ללמדה מרגל דסתמא לא מכליא קרנא הא אפילו לא למדוהו מרגל מ"מ הרי הוא תולדת השן כשנתחככה בכותל להנאתה וכדאמרינן לקמן תולדה דשן מאי ניהו נתחככה בכותל להנאתה וטנפה הפירות להנאתה וא"ת אם לא שלמדנו מרגל לשן אע"ג דלא מכליא קרנא לא עושין תולדותיהן טנפה פירות ונתחככה בכותל להנאתה ולא היה תולדה לשן כלל א"כ אפילו עכשיו כיון שלמדתה מרגל אף הוא אינה תולדה אלא כאלו נכתב כן בתורה מפורש כמו שאין אתה עושה אזלא מעצמה תולדה דרגל ואב בששלחה כיון שהיא למדה משן והרי הוא כאלו נכתב כן בתורה מפורש על כן נ"ל כדברי הרב ז"ל בשחת לא מכליא קרנא כל שזרע לתבואה ותדע שאף בעלי התבואות משלחין שן בהמה בשדותיהן כדי לאכול השחת ואחר כך תצמח התבואה ותצלח יותר מ"מ אם בא בעל השחת להשתלם משתלם לפי נזקו ולא כל מה שהבהמה מגרעת משיעור הפירות קריא מכליא קרנא וכן נ"ל גם ממה שאמרו בירושלמי תולדת השן הוו בעיין מימר פרה שאכלה שעורים חמור שאכל כרשינן כלב שלקלק את השמן חתול שאכל חתיכות של בשר כולהון תולדות דשן אנן אמרין כלהון עיקר השן אינון והיינו דיני תולדות השן כשדרסה על נר של שמן וחככה גופה כמה דתימא תמן השן אוכלת והגוף נהנה וכאן נהנית גופה.

שן דלא מכליא קרנא מנ"ל דומיא דרגל. קשיא לי והיכי פשטינן לה דרגל דלא מכליא קרנא טפי משן וי"ל דסתם רגל אינו מכלה אלא דורס ומקלקל ומהא נמי מסתבר לי דלא אמרינן איפכא דרגל דומיא דשן מה שן דמכליא אף רגל דוקא דמכליא חדא דסתם רגל לא מכליא ועוד דשן מנ"ל דמכליא דוקא עד שנגזור דשן מכליא ותעשה הוכחה לרגל.

כאשר יבער הגלל. פרש"י ז"ל שהשן עושה גלל ור"ח ז"ל פירש מלשון אבן גלל.

מכדי שקולין נינהו. לאו שקולין שיהא ראי זה כראי זה קאמר אלא שיש בכל אחת ענין שראוי לחייב בנזקיו זה כזה ויבואו שניהם דהי מינייהו נפקת קשיא לי אדרבה הי מינייהו מעלת דהא קי"ל המוציא מחברו עליו הראיה וניחא לי דאם איתא דתרוייהו מן הספק מאי אהני לן קרא ולמה כתבנהו רחמנא אלא כיון דתרוייהו משתמעי מינייהו וליכא דעדיף מחברתה ע"כ לא מפקת חד מינייהו.

לא עשרה כתיבי ולא תשעה כתיבי. איכא למידק והא בור כתיב ותנן בפרק שור שנגח את הפרה מה בור שיש בו כדי להמית עשרה ופירש שם רש"י ז"ל דסתם בור עשרה א"כ עשרה כתיבי ועוד דהכא נמי דרשינן מוהמת יהיה לו על כן פירש ר"ת ז"ל דסתם בור הוי טפי מעשרה כבורו של יוסף דכתיב ביה וימשכו ויעלו את יוסף וכבור של גדליה שמלאוהו הרוגים ואי לא כתיב והמת יהיה לו הו"א דדוקא בור ולא שיח ומערה דגזירת הכתוב כך היא אתא והמת יהיה לו כל שמת ואפילו בפחות מיכן ואי משום והמת יהיה לו הו"א כל שמת בתוכו ואפילו בור תשעה אתא בור וגלה עד שיהא עמוק י' וכל חדא גלי על חברתה וקים להו לרבנן דבור עשרה יש בו כדי להמית מ"מ לא עשרה כתיבי ולא תשעה כתיבי.

סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזיקין. פרש"י ז"ל ונפל שמה שור כתיב דמשמע בין מת בין הוזק ואין מחוור דא"כ כי דרשינן שור ולא אדם אף אדם נמי ממעטים בנזקין וליתא דבהדי' אמרינן בריש פרק המניח את הכד גבי נשברה כדו ברשות הרבים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים וה"מ לענין קטלא אבל לענין נזיקין אדם חייב וכלים פטורין ובירושלמי מרבה להו לנזקין מיתורא דכי יכרה איש בור דגרסינן התם בפרק הפרה גבי החופר בור ברשות הרבים כתיב כי יפתח איש בור וכי יכרה איש בור אחד בור למיתה ואחד בור לנזקין אמ"ר יצחק אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקין שניהם ממקרא אחד נתרבו כשמת הוא בא לבור של מיתה את אומר פטור על הכלים וכשהוא לבור של נזקין את אומר חייב על הכלים ע"כ.

ומשמע דמרב' ליה מיתורא דקרא דכי יכרה איש בור והא דדרשינן ליה בגמרא לכורה אחר כורה ההוא מכי יפתח ומכי יכרה אבל התם דריש ליה מריבוייא דבור בור ומבור של מיתה פטר את האדם ואת הכלים וכללא מבור של נזקין בור תשעה. ואע"ג דמשמע דפליג אגמרין בחיוב הכלים דאלו בגמרין פטר את הכלים בכל בור כדאיתא בהדיא בפרק המניח (.. ) בכולם אני קורא שור ולא אדם חמור ולא כלים.

ה"מ לענין מיתה אבל לנזקין אדם חייב וכלים פטורין. ובמכילתא דר' ישמעאל בור בור ב' פעמים בור למיתה בור לנזיקין וכתב עלה הראב"ד ז"ל ובגמרא דילן (נא, א) כי יפתח וכי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כ"ש להביא כורה אחר כורה שסלק מעשה ראשון הא לא סלק מעשה ראשון קיים וחייב אלמא בור לנזיקין כתיב ע"כ. מ"מ אנו צריכין לירוש' לחייב את הניזק באדם.

סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזיקין. קשיא לי סוף סוף כיון דבור תשעה אינו אלא לנזיקין ואפילו מת בו פטור נימא עשרה אב ותשעה תולדה וליתא דבור עשרה ובור תשעה הרי היא כקרן מועדת ומשלם נזק שלם ותמה אינו משלם אלא חצי נזק לפיכך כל אחד מהן לעצמו ואינו דומה לחצי נזק צרורות דקרינן ליה תולדה דהתם בין נזק שלם בין חצי נזק כולן מרגל אחת הן אבל כאן ב' קרנות הן לא ראי זה כראי זה וכן הדין בבור עשרה ובו תשעה.

השן והרגל הוזכרו בתורה כמו שנאמר ושלח את בעירה ובער בשדה אחר ודרשו בו ושלח זה הרגל ובער זה השן וחייב על הרגל בין ששלחה הוא עצמו בין שנשתלחה מאליו שהרי מ"מ שמירתו עליו וכן חייב על השן בין מכליא קרנא כגון שאכלה פירות וכיוצא בהן בין לא מכליא קרנא כגון שאכלה ערוגה וראויה להצמיח ויש חולקין בזו ממה שאמרו בפרק שני והא בעינן עד תמו וליכא ואין הכרח בכך שלא הקשה כן אלא למי שהיה אומר שאין השן חייבת באכילה אלא בנתחככה בכותל להנאתה והקשה בחכוך בכותל היאך אתה מוצא מכליא קרנא אע"פ שאין אתה צריך לכך מכל מקום אי אפשר שלא הוזכר בה חיוב מכליא קרנא ויש מי שסובר בזה דרך פשרה שאין חיוב בשאין שם מכליא קרנא אלא בששלחה הוא וכן באזלא ממילא אין שם חיוב אלא בשיש מכליא קרנא הא נשתלחה מאליה ואין שם כלוי הקרן פטור ועקר הדברים שאף בנשתלחה מאליה ושאין שם כלוי הקרן חייב ואפילו נשכה ככר בפיה ונפל מפיה ולא חסר כלל אלא שנתלכלך חייבת מדין שן:

בור שהזכרנו שהוא אב לנזקין אם יש בו עשרה טפחים הרי הוא אב למיתה ותשעה הרי הוא אב לנזקין הא נפל שור בבור תשעה ומת פטור ואם הוזק חייב ודבר זה יתבאר במסכתא זו בריוח:

אי קרן כתיבא אי שן כתיבא. וא"ת ולוקמה בתולדה דשן. ולאו פירכא היא דכיון דשן אתיא מקרא דובער תולדותיהן כיוצא בהן ולא איצטריך קרא לתולדה דשן. וא"ת ונוקמה אתולדה דרגל כגון הזיקה דרך הילוכה. לאו מלתא היא דאי מפקת לתולדה מקרא אם כן הויא רגל בכלל על כן עדיפא לאוקמה ברגל גופה מתולדה דרגל. מהר"י כהן צדק ז"ל.

אידי ואידי אשן. וא"ת נייתי רגל בצד השוה מקרן ושן דבקרן נמי יש חילוק בין דמכליא קרנא בין דלא מכליא קרנא ובין דשלחה שלוחי ובין דאזלא ממילא ומה שן שאין הזיקו מצוי וכו'. וי"ל דאי הוה מייתי רגל בהצד השוה הוה אמינא דלא מיחייב אלא פלגא נזקא כקרן דכל צד שהייתי יכול להקל הייתי מיקל דמהיכא תיתי לחיובה. אי נמי איכא למיפרך מה להצד השוה שכן כוונתו להזיק בשעה שאוכלה והיא גופה הקושיא דלקמן דקאמרי אידי ואידי ארגל ותריץ הכי כדתריצנא אהא. מהר"י כהן צדק ז"ל.

הא דלא מכליא קרנא. פירש רש"י שחת וכו'. והקשו בתוספות ופירש רש"י וכו' וקשה על פירושו דאם כן היאך שאלו השתא דאוקימנא ארגל שן דלא מכליא קרנא מנא לן והוצרכו ללמדה מרגל דסתמא לא מכליא קרנא הא אפילו לא למדוהו מרגל מכל מקום הרי זה תולדה דשן בנתחככה בכותל להנאתה וכדאמרינן לקמן תולדה דשן מאי ניהו נתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה. וא"ת אם לא שלמדנו מרגל לשן אף על גב דלא מכליא קרנא לא היינו עושין תולדותיה טנפה פירות ונתחככה בכותל להנאתה ולא היה תולדה לשן כלל אם כן אפילו עכשיו כיון שלמדתה משור אף היא אינה תולדה אלא נכתב כן בתורה מפורש כמו שאין אתה עושה אזלא מעצמה תולדה דרגל ואב כששלחה כיון שהיא למדה משן והרי הוא כאלו נכתב שן בתורה מפורש. על כן נראה לי כדברי הר"ב ז"ל בשחת ולא מכליא קרנא כל שזרע לתבואה. ותדע שאף בעלי התבואות משלחין שן בהמה בשדותיהן כדי לאכול השחת ואחר כך תצמח התבואה ותצלח יותר מכל מקום אם בא בעל השחת להשתלם משתלם לפי נזקו ולא כל מה שהבהמה מגרעת מכשיעור הפירות קרייה מכליא קרנא. וכן נראה לי ממה שאמרו בירושלמי תולדות השן הוו בעיין מימר פרה שאכלה שעורין חמור שאכל כרשינין כלב שלקק את השמן וחזיר שאכל חתיכות של בשר כלהון תולדות השן אנן אמרינן כלהון עיקר השן אנון והני דיני תולדות השן כשדרסה על גבי נוד מלא שמן והסיכה גופה כמא דתימא תמן השן אוכלת והגוף נהנה אף הכא נהנה גופה. הדשב"א ז"ל.

ונראה לפרש לא מכליא קרנא לעסה פירות והשליכתם מפיה. תוספות ה"ר ישעיה ז"ל.

אידי ואידי אשן. קשה למה אמר התלמוד הא דמכליא קרנא וכו' עד שהוצרכו התוספות להקשות לכתוב ושלח ולא בעי ובער יאמר התלמוד אידי ואידי אשן ושלח בא להשמיענו דוקא דשלחה שלוחי וביער אתא לאשמועינן דווקא דמכליא קרנא לקולא מדעתה לא קשה דלכתוב ושלח והשתא לא קשה מה שהקשו התוספות לכתוב ושלח ולא בעי וביער דהא אצטריך וביער לומר דווקא מכליא קרנא. וכי תימא מדה היא בתורה דלעולם מקשינן לחומרא ולא לקולא אם כן יקבעו התוספות הדיבור כאן ויקשו כמו שהקשינו ויתרצו מדה היא בתורה וכו'. ועוד דאיכא למימר דלא היו יכולין לתרץ מדה היא בתורה כאן כמו לעיל דדוקא כשאנו מעמידין אחד ברגל ואחד בשן ואנו רוצין להקשות כדי לעשות דומיא איפכא אז אנו יכולין לתרץ מדה היא בתורה אבל עכשיו שאנו מקשין שנלמוד שן ורגל מושלח ונדרוש לקולא כדפרישינן אין אנו יכולין לומר מדה אלא אפילו לקולא דרשינן. וי"ל שכוונת התורה שחייבה על השן היינו משום שהולכת ואוכלת להנאתה ואם הייתי אומר דווקא דשלחה שלוחי אם כן אין זה להנאתה. וקשה על זאת הסברא שאנו אומרים דלא שייך שלחה שלוחי על שן והרי לקמן אמרינן הני מילי היכא דשלחה שלוחי וקאי בין על שן ובין על רגל. ויש לומר דהא דקאמר לקמן דשלחה שלוחי לא קאי אלא על רגל אבל לעיל רצונו לומר דשלחה קאי על שן לבדו הילכך הוצרכנו לפרש הסברא דאין שייך שלחה שלוחי על שן. ומיהו אכתי קשה על זאת הסברא אם כן מה מתרצים התוספות דהא דשלח שלוחי כדלקמן והרי התם על שן לבדו אמרו ואפילו הכי תירצו הוה אמינא דשלח שלוחי כדלקמן. וי"ל דהיכא דאין אלא פסוק אחד כמו שהקשו ולכתוב ושלח ולא בעי ובער וכו' נוכל לומר דשלחה שלוחי בדוחק אשן לפי שאין אנו יכולין לתרץ בענין אחר. וכן נמי הא דאמרינן לקמן אידי ואידי ארגל אין להקשות דנימא דמובער נפקא לן מינה רגל ומושלח נפקא לן דווקא שלחה שלוחי ומשמעות דובער נפקא לן דווקא דמכליא קרנא דיש לומר שכוונת התורה שחייבה רגל היינו שהיזקו מצוי ואם היית אומר שאינו חייב אלא היכא דמכליא קרנא אם כן אין זה היזקו מצוי. ע"כ מגליון.

והא דמכליא קרנא. הקשו בתוספות דלכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער וכו' אי נמי הוה מוקמינא לה ברגל דלישנא דושלח משמע טפי ברגל אפילו אי לאו קרא דמשלחי אבל השתא דכתיב וביער דהיינו שן ושלח נמי יש לאוקמי בשן ולא מכליא קרנא. הרא"ש ז"ל. וי"ל דאי לאו ובער כיון דושלח אשן קאי הוה מוקמינן לה דמכליא קרנא דסתם שן מכליא קרנא היא. ואי קשיא אם כן מאי קאמר לקמן דומיא דרגל לא שנא מכליא וכו'. יש לומר דסתם רגל לא מכליא שאינה אלא דורסת דרך הילוכה. ה"ר ישעיה ז"ל.
במהדורא קמא הקשה רש"י ז"ל לכתוב לא מכליא קרנא כל שכן מכליא. ותירץ דהוה מוקימנא במסתבר. ואין להקשות אם כן כי קאמר הכי דמוקימנא חד ארגל נימא דווקא מכליא קרנא דודאי כי מוקמינן אשן אף על גב דלא כתיב אלא ושלח הוה מוקמינן דווקא דמכליא קרנא דבשן משמע טפי כלוי על ידי אכילה אבל כי מוקמינן ארגל סתם הזיקא דרגל לא הוי כלוי. ועוד דדווקא כי ליכא אלא חד קרא ושלח הוה מוקמינן ליה במכליא אבל בסמוך דאיכא תרי קראי חד בשן וחד ברגל מדשינה דכתב בחד וביער ובחד ושלח התם משמע ודאי ושלח אף על גב דלא מכליא קרנא. גליון.
וז"ל תלמיד הר"ר פרץ ז"ל הא דלא מכליא קרנא. הקשה רש"י ולכתוב ושלח דמשמע ולא מכליא קרנא ולא בעי ובער. ותירץ דמוקמינן לקרא קמא בדדמי טפי. וקשה דקרא דושלח משמע גם לא מכליא בלא שום ייתור מדקאמר בסמוך דרגל מה רגל לא שנא מכליא וכו'. לכן נראה דאי לא כתיב אלא ושלח הוה אמינא דווקא שלחה שלוחי. ע"כ.

שן דלא מכליא קרנא מנא לן. ק"ל והיכי פשיטנא ליה ברגל דלא מכליא קרנא טפי משן. ונ"ל דסתם רגל אינו מכלה אלא דורס ומקלקל. ומיהא נמי מסתבר לי דלא אמרינן איפכא דרגל דומיא דשן מה שן דמכליא אף רגל דווקא דמכליא חדא דסתם רגל לא מכליא ועוד דשן מנלן דמכליא דווקא עד שנגזור דשן מכליא ותעשה הוכחה לרגל. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל חייבין על השן בין מכליא קרנא כגון שאכלה פירות וכיוצא בהן בין לא מכליא קרנא כגון שאכלה ערוגה וראויה להצמיח. ויש חולקין בזו ממה שאמרו בפ"ב והא בעינן עד תומו וליכא. ואין הכרח בכך שלא הקשה כן אלא למי שהיה אומר שאין השן חייבת באכילה אלא בנתחככה בכותל להנאתה והקשה בחכוך בכותל היאך אתה מוצא מכליא קרנא אף על פי שאין אתה צריך לכן מכל מקום אי אפשר שלא הוזכר בה חיוב מכליא קרנא. ויש מי שסובר בזה דרך פשרה שאין חיוב בשאין שם מכליא קרנא אלא כששלחה הוא וכן אזלא ממילא אין שם חיוב אלא כשיש מכליא קרנא הא כשנשתלחה מאיליה ואין שם כלוי הקרן פטור. ועיקר הדברים שאף בשנשתלחה מאליה ושאין שם כלוי הקרן חייב ואפילו נשכה ככר בפיה ונפל מפיה ולא חסר כלל אלא שנתלכלך חייבת מדין זה. ע"כ לשונו.

הא דאזלא ממילא והא דשלחה שלוחי. ואי קשיא ולכתוב ובער. יש לומר דהוה אמינא מכליא קרנא דוקא. אי נמי יש לומר דאי לאו ושלח נהי דסתם שן אזלא ממילא דלהנאתה היא כיון דארגל קאי סתם רגל שלחה שלוחי הוא דהואיל ואין הנאה להיזקו לא אזלא ממילא. ולקמן דקאמר מה שן לא שנא שלחה שלוחי לא שנא אזלא ממילא משום דהולכת להנאתה. תוספות הר"ר ישעיה ז"ל.

דומיא דשן וכו'. קשה מנא ליה דמקשינן לחיובא נקשיה לפטורא ונימא מה שן דמכליא קרנא אף רגל דמכליא ומה רגל דשלחה שלוחי אף שן דשלחה שלוחי. וי"ל הואיל ואשכחנא דאחמיר בהו רחמנא לשלם ממיטב יש לנו להחמיר. תוספות הרב ישעיה ז"ל.

דומיא דשן. וא"ת מה לשן שיש הנאה להיזקה מה שאין כן ברגל. יש לומר כיון דעיקר היזק ביה כתיב נגמר בתר הכי שפיר כל מילי. ובשלהי כיצד הרגל נמי דבעי למילף חצי נזק מקרן לשן ורגל דמצריך פסוק ולא פריך מה לקרן שכן כוונתו להזיק אי נמי כיון דשן ורגל מחד קרא נפקי סברא הוא להשוותם בדיניהם דומיא דרגל. וא"ת ואימא איפכא דהמוציא מחבירו עליו הראיה דהא דמקשינן בכל דוכתא לחומרא וכו'. ואומר רבינו תם דמדה היא בתורה וכו' לא שנא בממונא אזלינן לחומרא ואפוקי ממונא חומרא היא. אי נמי דחי ליה בקושיא אחריתי ולפי המסקנא אתי שפיר דושלח משמע שן ורגל ואי בעינן דוקא מכליא קרנא לכתוב וכלה דאז משמע דקאי אתרווייהו וכן ליכא למימר דוקא שלחה שלוחי מדכתיב ובער. אי נמי דומיא דקרן דהוי בכל ענין. תוספות שאנץ.

ושן בהמות אשלח בם. אף על גב דהיינו נשיכה דהיינו תולדה דקרן אין לחוש דכיון דגבי שן אשכחן שלוח אית לן לאוקמי נמי ושלח בכוונת הנאה. ועוד דהאי שן הנאה היא כמו חיות רעות וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ. אי נמי כגון חזירים האוכלים תינוקות. תוספות ה"ר ישעיה ז"ל.

מכדי שקולין הן ויבאו שניהם. משמע אי לאו שקולים הוה מייתי החמור אם כן גבי קרן נמי נוקי קרא במחובר חמיר ובתלושה נפטור לגמרי ואף על גב דכתיב בצדקיה בן כנענה בתלוש מכל מקום קרא דכי יגח לא נוקי אלא במחובר דחמיר. וי"ל דאין לחלק בנגיחה שם נגיחה חד הוא. תוספות מהר"י כהן צדק ז"ל.

מכדי שקולין הן וכו'. לאו שקולין שיהיה ראי זה כראי זה קאמר אלא שיש לכל אחד ענין שראוי לחייב בנזקיו כזה ויבאו שניהם דהי מינייהו מפקת. וקשיא לי אדרבה אימא הי מינייהו עיילת דהא קיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה. וניחא לי דאם אתה מוציא תרווייהו מן הספק מאי אהני לן קרא ולמה כתבינהו רחמנא אלא כיון דתרווייהו משתמעי מינייהו וליכא דעדיף מחברתה על כרחך לא מפקת חד מינייהו. הרשב"א ז"ל.

מכדי שקולין וכו'. תימה הא אמרינן גבי רובע ונרבע לפי שיש ברובע מה שאין כן בנוגח ובנוגח מה שאין כן ברובע צריכי תרי קראי למעוטינהו ולא אמרינן שקולין הן וימעטו שניהם. וי"ל דיש חילוק בין לרבות ובין למעט. הרא"ש ז"ל.
וי"ל דלא דמי דהתם לאו ממשמעות דקרא נפקי אלא מייתורא דמן הבקר הילכך צריך ריבוייא לכל חד וחד אבל הכא נפקי תרווייהו ממשמעות שלשון הפסוק משמע הכי והכי כדקאמר תלמודא הילכך יש לי להעמידו בשניהם כיון דשקולין הן. תלמיד הר"ר פרץ ותוספות ה"ר ישעיה ז"ל. והתוספות תירצו לקמן פרק ארבעה וחמשה (בבא קמא דף מ"ב.)

איצטריך סד"א וכו'. תימה לפי מסקנא זו דתרווייהו מושלח אתיא מאי האי דקתני בברייתא ושלח זה הרגל ובער זה השן ועוד כאשר יבער הגלל עד תומו למה לי הא ובער אתרווייהו קאי. וי"ל דתלמודא לא בא לתרץ לשון הברייתא אלא לומר דלא מייתרי קראי וכיון דלא מייתרי משתמע ליה לתנא לומר דחד אתי לשן וחד אתי לרגל מלומר דתרווייהו מושלח וקרא דובער מייתר לאזלא ממילא. עד כאן מתוספות הר' ישעיה ז"ל.
ועוד יש לומר לפי האמת והנכון דכיון דכתיב ובער דמשמע שן מכאשר יבער הגלל הלכך בא ובער ולימד על ושלח דלא משתעי רק ברגל ולא בשן אף על גב דמשמעות ושלח משמע נמי שן הני מילי אי לא הוה כתיב ובער אבל השתא דכתיב ובער דמשמע שן על כרחיך ושלח לרגל דוקא אתא. והשתא ניחא דלא קשה למה ליה לתנא לאתויי כאשר יבער הגלל ולא הביא ושן בהמות אשלח בם למיפק שן נמי מושלח כדפרישית. ולא דמי לההוא דריש פרק איזהו נשך דקאמר אלו לא נאמר קרא הייתי אומר גזירה שוה השתא דכתיב קרא גזירה שוה לא צריך ולא אמרינן דגזירה שוה סותרת משמעות הקרא שהביא לשם כדפרישית הכא דהתם איכא לאוקמי גזירה שוה למידי אחרינא לנשך כל דבר כדמסיק התם אבל הכא כיון דובער משמע שן מכח הפסוק מכאשר יבער הגלל אם כן על כרחיך תו לא נפיק שן מושלח כדפרישית. ותדע דהתם נמי פריך אלא גזירה שוה למאי אתא ומשני לנשך כל דבר דלא כתיב במלוה משמע דאי לא הייתי מוצא מקום להעמיד הגזירה שוה במידי אחרינא אז הייתי צריך לומר דקרא דמייתי רבינא התם לא היה נדרש הכי כדפריש רבינא ועיין שם ותמצא הדברים אמתיים. ומכל מקום פריך שפיר תלמודא לכתוב ושלח ולא בעי ובער דודאי אי הות שתיק מובער אז היה נפיק שן מושלח ומשני לא סגי ליה בלא ובער אף כי שן נמי הוה נפיק מושלח לחודיה משום דלא ידעינן אזלא ממילא לא בזה ולא בזה ואם כן אי לא היה הפסוק כותב ובער מכל מקום היה צריך לכתוב תיבה אחרת לחייב באזלא ממילא וניחא לפסוק לכתוב ובער דמשתמע שן לכתוב כל אב לעצמו מאלו הוה כתיב פסוק אחר לאזלא ממילא כיון שאינו מאריך בלשונו. והא דמסיק תלמודא קמשמע לן ובער לאו לאשמועינן חיוב באזלא ממילא בשניהם ולעולם תרווייהו מושלח גם אחר דכתיב ובער דהא ליתא כדפרישית אלא הכי פירושו קמשמע לן ובער דגלי לן דשן לא נפקא מושלח כי אם מובער כדפרישית ושלח לרגל לחודיה אתא ומכל מקום ידעינן אזלא ממילא גם ברגל מדומיא לשן כדאמר תלמודא לעיל. והא אין להקשות לשתוק מכאשר יבער המוכיח על ובער דרוצה לומר שן דזיל קרי בי רב הוא דכאשר יבער עיקר ונכתב בשביל הנראה וצא וראה. תוספות תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

איצטריך סד"א וכו'. הקשו בתוספות וא"ת תיקשי השתא הא דפריך לעיל וכו'. ואומר מורי שאינו קשה כלל שאם לא היה כתוב כאשר יבער הגלל הייתי אומר דמושלח ילפינן שן ורגל דשקולין הן ובער פירושי קאי מפרש דוקא דקא מכליא קרנא. וכי תימא אם איתא דמכליא קרנא אם כן לכתוב וכלה. איכא למימר כיון דממשמעות דבער לא משמע דוקא שן שהרי אין לנו עליו שום גלוי שהוא דוקא שן אם כן על כרחך נאמר דפירושי קא מפרש דמה לי אם יאמר ובער ומה לי אם יאמר וכלה כיון שאין לי שום גלוי הכל ענין אחד הוא. אבל השתא שיש לנו גלוי מכאשר יבער הגלל דמשמע דאיירי בשן אם כן על כרחך מיותר הוא דהא נפקא שן מושלח. אי נמי לא בא אלא לעשות דומיא דכי היכי דברגל בין מכליא קרנא וכו' אף שן כן וכי היכי דבשן בין שלח שלוחי וכו' הכי נמי רגל דאי אמרת דלא אתא ובער להכי אלא פירושי קא מפרש אם כן יאמר וכלה. ומעתה הרי הקושיא מתורצת בלא תירוץ התלמוד שתירץ אידי ואידי ארגל הא דשלחה וכו'. ע"כ מגליון.

טנפה פירות להנאתה. כי אלולי שעשתה צרכיה על הפירות היתה מצטערת נמצאת שנהנית לפיכך חייב מפני שנהנית. רבינו חננאל ז"ל.
אבל בתוספות שאנץ כתבו וז"ל שרצצה על הפירות להצטנן או לשכב להנאתה אבל אין לפרש הטילה גללים דאיזו הנאה עשו לה הפירות משאם לא היו שם וכי האי מקרי צרורות תולדה דרגל. פ"ב. ע"כ.

באוכף שעליה. אין שום סברא לחלק בין תלושה למחוברת אלא דוקא גבי קרן דאין ראוי ליגח כלל בקרן תלוש אבל רגל כך דרכה להזיק דרך הילוכה באוכף שעליה כמו ברגל. ע"כ גליון תוספות ז"ל.

לא תשעה כתיבי ולא עשרה כתיבי. תימה דבפרק הפרה תנן וכו' ככתוב בתוספות. פירש רש"י ז"ל משום דסתם בור עשרה. זה אינו שהרי בור דירמיה ובורו דיוסף שאם לא היה בו כי אם עשרה אם כן היו יכולין לצאת ממנו וכן בור שמלא ישמעאל בן נתניה חללים. וכן נראה לרבינו תם דודאי סתם בור הוי יותר מעשרה והא דקאמר לקמן מה בור שיש בו כדי להמית עשרה אוהמת יהיה לו סמיך כדקאמר בשמעתין השתא צריכי והמת יהיה לו ובור דאי כתב רחמנא בור הוה אמינא דוקא כשעמוק הרבה יותר מעשרה דהכי הוי סתם בור כמו בור דירמיה ודיוסף קא משמע לן והמת יהיה לו דכיון דיש בו כדי להמית מחייב דהיינו בעומק עשרה דקים להו לרבנן דעשרה עבדי מיתה ואי כתב רחמנא והמת הוה אמינא כל דקטיל ואפילו פחות מעשרה קא משמע לן בור דכל סתם בור יש בו כדי להמית דהא עמוק הרבה הילכך גלי והמת יהיה לו דיש בו כדי להמית דוקא קאמינא ולא כל דקטיל אפילו אין בו כדי להמית. תוספות תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

הרב רבינו ישעיה כתב בתוספותיו וזה לשונו ואומר רבינו תם דבור עשרה לא היה ולא נברא והתם הכי פירושו מה בור וכו'. דבור משמע עמוק מאוד וקרא דוהמת משמע אפילו מת בכל דהו והכריעו חכמים בדבר דבור דקרא שיש בו כדי להמית דהיינו עשרה והא דקאמר לא עשרה כתיבי היינו מקמי דליתי קרא דוהמת דהתם נמי מוהמת מפיק לה. אמנם קשה דאם כן לא היה יודע התלמוד פירוש המשנה דהתם מפיק ליה מוהמת יהיה לו וזה דבר תימה. לכך נראה כדפירש רש"י ז"ל דסתם בור עשרה והכא הכי פירושו לא תשעה כתיבי בניזקין ולא עשרה כתיבי במיתה לחודא דדילמא הא דכתיב בור סתם דהוא עשרה בין למיתה בין לנזקין קאמר אבל בתשעה לא מחייב אף ניזקין ומשני והמת יהיה לו וכו' כלומר מדסמיך והמת יהיה לו לבעל הבור ישלם משמע דההוא בור למיתה קאמר אבל לנזקין תשעה. ומבור דיוסף וירמיה לא קשה דהנהו בית אסורים היו והיו עמוקין הרבה אבל הכא בבור לתשמיש איירינן וסתמו עשרה. עד כאן לשונו.

כתבו בתוספות בד"ה לא עשר כתיב וכו'. נראה לי דסתם בור וכו' עד דאי כתיב והמת יהיה לו הוה אמינא כל דקטיל ואפילו אין בו כדי להמית. קשה דהרי הסברא היה כך שחייב היכא דקטיל אף על גב דאין בו כדי להמית ואם כן לשתוק מתרווייהו ואם הסברא היא שאינו חייב אלא אם כן יש בו כדי להמית אם כן לשתוק מוהמת יהיה לו וממילא ילפינן מבור ושיח ומערה כיון שיש בו כדי להמית הוי בכלל בור. וי"ל דאיצטריך והמת יהיה לו לפטור בו פסולי המוקדשין וכיון דאיצטריך להא ילפינן נמי מיניה אף על פי שאין בו כדי להמית. ועוד יש לומר דאיצטריך והמת יהיה לו לדרוש שור ולא אדם דוקא ממיתה פטר אותו ולא מנזקין שאם לא היה כותב והמת יהיה לו הייתי אומר שפטר בו אף מנזקין. ע"כ מגליון.
הא דקים לן דבור מחייב בנזקין פירש הר"י מדדרשינן לקמן פרק הפרה כי יכרה איש איש אחד ולא שנים בפלוגתא דרבי ורבנן החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב דוקא לרבנן משום הך דרשא ומדאיצטריך למעוטי הראשון מנזקין שמע מינה בור תשעה מחייב בנזקין. מהר"י כהן צדק ז"ל.
וז"ל תוספי תוספות להרא"ש ז"ל והר"מ מאיברא פירש זה אב למיתה וזה אב לנזקין דאמרינן לקמן להביא כורה אחר כורה שחייב אם כרה אחד בור תשעה טפחים ובא חבירו והשלימו לעשרה השני חייב אף על פי שהראשון כרה תשעה ונתחייב בנזקין דאם לא נתחייב בנזקין מאי קמשמע לן הא לא כרה הראשון כדי חיוב אלמא בור תשעה כתיב בקרא.

סוף סוף זה אב למיתה וכו'. קשיא לי כיון דבור תשעה אינו אלא לניזקין ואפילו מת בו פטור נימא עשרה אב ותשעה תולדה. וליתא דבור עשרה ובור תשעה הרי הוא כקרן מועדת ומשלם נזק שלם ותמה אינו משלם אלא חצי נזק לפי שכל אחד מהן אב לעצמו. ואינו דומה לחצי נזק צרורות דקרינן ליה תולדה דהתם בין נזק שלם בין חצי נזק כלן מרגל אחת הן אבל כאן ב' קרנות הן לא ראי זה כראי זה וכן הדין בבור עשרה ובור תשעה. הרשב"א ז"ל.

סוף סוף זה אב למיתה וכו'. הא דפירש רש"י ז"ל דתשעה אף לנזקין מדכתיב ונפל שמה וכו'. לא נהירא דאם כן לא היה לו לסמוך שור או חמור לונפל דהא ממעטינן שור ולא אדם ולא אמעוט אלא ממיתה אבל בור חייב בנזקי אדם. וריב"א מצא בירושלמי דמפיק ליה וכו' ככתוב בתוספות. ה"ר ישעיה ז"ל. כי לכך נכתב בור שתי פעמים והשתא בור של ניזקין נמי נכתב לכך קאמר תלמודא זה אב לנזקין ומכל מקום כי ממעטינן שור ולא אדם לא קאי רק אההוא דמיתה מדכתיב ולא יכסנו משמע דאחד בור קאי והיינו ההוא דלמיתה כדכתיב והמת יהיה לו ועלה קאמר שור ולא אדם. תוספות תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

סוף סוף וכו'. ללישנא קמא דפירש רש"י ז"ל קשה דמכל מקום עשרה דכתיב בהדיא הוי אב ותשעה דנפקי מסברא הוי תולדה דכל שאר תולדות נמי מסברא נפקי. לכך נראה כפירוש שני שפירש. תוספי הרא"ש ז"ל.

תד"ה והא דמכליא כו' דה"א דדוקא דשלח שלוחי כו' עכ"ל ולא ניחא להו לתרץ כפרש"י דאי לאו וביער ה"א דאתי ושלח להיכא דמכליא קרנא וכה"ג איכא בר"פ הערל לגבי תושב ושכיר דהכא ע"כ ושלח לחוד משמע אף בדלא מכליא קרנא דהא השתא ברגל נמי לא כתיב אלא חד קרא ושלח ומוקמינן ליה בדלא מכליא קרנא וליכא למימר דהשתא היינו טעמא משום דכתיב בשן ובער וכאן ברגל שינה למכתב ושלח ללמדך דמיירי בדלא מכליא קרנא הא לאו ראייה הוא דע"כ שינה הכתוב למכתב ושלח דאל"כ הוה מוקמי' תרוייהו אשן ודו"ק:

בד"ה ושן בהמות כו' בהמות שיש להן ארס כנחש ונושכות וממיתות דהוי נשיכה שהיא תולדה דקרן כו' עכ"ל צ"ע דהא אפילו נחש שאין נהנה מנשיכתו כיון דאורחיה בהכי הוי תולדה דרגל כמו שכתבו התוס' בסוף פרקין בד"ה והנחש הרי אלו מועדים כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ה לא עשר כתיב כו' ואי כתיב בור ה"א דוקא בור ולא שיח כו' עכ"ל בפשיטות הל"ל דאי כתיב בור ה"א גזירת הכתוב דוקא בור עמוק הרבה דסתם בור כך הוא אבל בור עשר לא ולכך איצטריך והמת יהיה לו דבור עשר נמי חייב שיש בו כדי להמית אלא שהתוס' לישנא דמתני' דפ' הפרה נקטו בדבריהם דקתני החופר בור שיח ומערה חייב א"כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית כו' דהכי יליף מהך צריכותא ודו"ק:

דתוס' ד"ה והא דמכליא קרנא וכו' וי"ל דה"א דוקא דשלח שלוחי כדלקמן ולקמן דקאמר אצטריך סד"א אידי ואידי ארגל הא דאזלא ממילא והא דשלח שלוחי צ"ל גם כן אי הוה כתב וביער לחוד הוה אמינא דוקא היכי דמכליא קרנא. ונראה הא דהוצרכו התוס' לתרץ קושיא זו בענין זה ולא הספיק להם פירוש של רש"י דפירש דאי לא כתיב אלא חד קרא כגון ושלח הוה מוקמינן ליה להיכי דמכליא קרנא אבל לא מכליא קרנא לא וכן לקמן גבי אידי ואידי ארגל אי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה להיכי דשלח שלוחי משום דלפירוש רש"י יקשה דאי לא הוי כתיב אלא ושלח שייך נמי לאוקמי להיכי דמכליא קרנא א"כ כי פריך והשתא דאוקימנא ארגל שן דלא מכליא קרנא מנ"ל ומשני דומיא דרגל וכו' והשתא לפירוש רש"י דושלח לחוד שייך נמי לאוקמי אמכליא קרנא א"כ רגל גופיה מנ"ל דלא איירי דוקא במכליא קרנא דהא אע"ג דלא כתיב גבי ובער אלא ושלח לחוד איכא לאוקמא דוקא להיכי דמכליא קרנא וכן קשה לקמן אהא דפריך והשתא דמוקמינן ליה אשן רגל דאזלא ממילא מנ"ל ומשני דומיא דשן והשתא שן גופיה מנא ליה דלא איירי דוקא בשלח שלוחי ועוד קשה לפירוש רש"י למה לה להגמרא לשנוייא בתרי שינויא לעיל גבי שן אמר דהוה מוקמינן חד למכליא קרנא וחד ללא מכליא קרנא וגבי רגל משני דהוה מוקמינן חד קרא לשלח שלוחי חד לאזלא ממילא הא לקמן נמי הוי מצי לשנויי דהוה מוקמינן אידי ואידי ארגל ואי לא כתיב אלא ושלח ה"א דאתא למכליא קרנא דוקא וכן אי כתיב ובער לכך איצטריך תרי קראי חד למכליא קרנא וחד ללא מכליא קרנא וכן לגבי שן הוי מצי למימר אידי ואידי אשן ואי לא כתיב אלא ובער הוי מוקמינן ליה דוקא לשלח שלוחי לכך אצטריך תרי קראי חד לשלח שלוחי וחד לאזלא ממילא אבל לפירוש התוס' בכל שינויא איצטריך תרי מילי מכליא קרנא ושלח שלוחי כדלעיל וק"ל אבל באמת גם פירוש התוס' אינו מתיישב דלפירושם התרי שינוייא דגמרא הכל אחד הוא דלעיל איצטריך לחילוק דמכליא קרנא ולחילוק דשלח שלוחי וכן גבי אידי ואידי דרגל ג"כ וא"כ למה חלקן הגמרא לתרי שינויי ומאי קאמר תו אמר מר ובער זו השן וכו' הא לאו הכי במאי מוקמת לה וכו' הא כבר מתורץ במה דשני לעיל וק"ל:

ד"ה איצטריך סד"א וכו' וא"ת תקשי השתא הא דפריך לעיל טעמא דכתב רחמנא וכו' הא לאו הכי במאי מוקמת לה דהשתא ליכא לשנויי כדלעיל כצ"ל. ור"ל דהשתא בלא כאשר יבער ילפינן רגל ושן תרוייהו מושלח ובער אתי לאזלא ממילא לשן ורגל וק"ל ובתוס' שלפנינו הוסיפו בהן דברים והלא בלא כאשר יבער וכו' ואין בו צורך דממילא הוא מובן שכוונת התוס' כן הוא אלא שלפי פירוש התוס' שמפרשים שפסוק ובער אתי לאזלא ממילא לתרוייהו לשן ולרגל ומקשו דלמה לי כאשר יבער יש לדקדק דהשתא בלא מכליא קרנא מנלן דחייב בתרוייהו דהשתא ליכא לשנויי דומיא דרגל דלא כתיב גבי ובער דהא השתא ובער קאי אתרוייהו אבל בלא פי' התוס' אתי לן שפיר דלהכי איצטריך ליה לתנא כאשר יבער כדי שנאמר דלא אתי ובער לאזלא ממילא כי אם לשן לחודיה והדר ילפינן מיניה רגל בדומיא וכן ילפינן שן דומיא דרגל לחייב לא מכליא קרנא וא"כ אין כאן מקום לקושיית התוס' וצ"ל להתוס' דלא שייך לחלק בין מכליא קרנא ללא מכליא קרנא גבי רגל כי אם גבי שן ולכך אפילו כי אמרינן דאתיא ושלח לשן ורגל וכן ובער לאזלא ממילא לשן ורגל שייך נמי לומר דילפינן שן דומיא דרגל מה רגל ל"ש מכליא קרנא ול"ש לא מכלי' קרנא אף שן ל"ש מכליא וכו' וק"ל:

ד"ה לא עשר כתיב וכו' ע"כ נראה לפרש דסתם בור עמוק הרבה וכו' ואי כתיב בור ה"א דוקא בור ולא שיח ומערה וכו' יש לדקדק בדברי התוס' למה נקטו בלשונם דסתם בור עמוק הרבה ה"ל למימר עמוק מעשדה ועוד דלפי משמעות דברי התוס' דלא איצטריך והמת יהיה לו אלא לשיח ומערה אבל שיעור דעשרה לא ילפינן ליה כי אם מבור א"כ לא הוה לה להגמרא למנקט הא לא קשיא והמת יהיה לו אמרה רחמנא וקים להו לדבנן י' עבדי מיתה וכו' אלא ה"ל למימר בור אמרה רחמנא וסתם בור הוי עשרה דהכא לא אתי לאשמועינן דין שיח ומערה אלא שיעור עשרה ונראה רהמשך דברי התוס' כך הם דסתם בור הוא עמוק הרבה יותר מעשרה ואי לא כתיב כי אם בור ה"א דוקא בור דעמוק הרבה אבל שיח ומערה לא אפילו היכי שעמוקין עשרה ויש בה כדי להמית משום דגזרת הכתוב הוא דדוקא בור שהוא עמוק הרבה ואי כתיב והמת יהיה לו ולא כתיב בור לא הוי דרשינן מיניה דבא ללמדנו שיהיה בו כדי להמית אלא הוי דרשינן מיניה כל דקטיל אפי' לא יהיה בו כדי להמית יהיה חייב אבל השתא דכתיב בור וכתיב והמת אתי בור לאורי' לן דנדרוש מוהמת יהיה לו שיהא מידי שיהא בו כדי להמית ותו לא בין יהיה בור או מידי אחרינא והשתא א"ש דנקטא הגמרא והמת יהיה לו דלא שמעינן שיעור י' שהוא כדי להמית אלא מכה קרא דוהמת יהיה לו דאי מבור לחודיה ה"א דוקא עמוק הרבה וק"ל:

בא"ד ומסיק סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לניזקין פי' כיון דבור עשר לא כתיב בהדיא וכו' יש לדקדק מאי מייתי ראיה לניזקין ממיתה דבשלמא מיתה כתיב בהדי' בקרא ולא מפקינן מסברא אלא שבור עשר הוא כדי להמית אבל נזקין לא כתיב כלל בקרא והיכי תיתי דחייב דיתקרי אב ונראה דכוונת התוס' הכי הוא דמאחר דחזינן דלא חייבה התורה במיתה אלא היכי דיש בו כדי להמית א"כ חזינן דלאו גזרת הכתוב הוא אלא התורה אזלא בתר הסברא דביש בו כדי להמית דבעל הבור גרם המיתה וההיזק בא לבעל השור מבעל הבור אז הוא חייב אבל כשאין כו כדי להמית אין הסברא נותנת שיהא חייב בעל הבור דהא הוא לא עשה מעשה שיהיה כו כדי להמית ולא ממנו בא לו ההיזק לבעל השור ולכך פטור וא"כ ה"ה נמי בבור תשע שיש בו כדי שיעור ניזקין ונפל שם השור וניזק הסברא נותנת ג"כ שיתחייב בעל הבור דהא מעשיו גרמו שבא לו ההיזק לבעל השור ולכך ראוי שיתקרי ג"כ אב לניזקין וק"ל:

גמ' אי רגל כתיב מהו דתימא אידי ואידי כו' ויבאו שניהם דהי מנייהו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לא עשרה כתיבי כו' אדם מנזקין דקרא כו' כצ"ל:

תד"ה ושן בחיות רעות שדורסות ואוכלות להנאתן. כצ"ל:

תד"ה לא אלא מפקינן מסברא כו' דבעינן רק כדי להמית כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד דהל"ל כי יפתח איש או כי יכרה כו'. כצ"ל:

בא"ד אלא חד בור למיתה וחד בור לנזקין. ובזה נראה לומר דלהכי כתיב בור הראשון מ"ו דמיירי במיתה דא"ח אלא בבור מלא ושלם דהוא עשרה ובור הב' ח"ו דמיירי לנזקין דחייב אפי' בבור חסר ועי' בשנ"א בהשמטת לקוטיו שכתב כעין זה ע"פ דרשת הגמרא שלנו:

גמ' אי קרן כתיב. ואי דבשדה אחר משלם נזק שלם והקרא דוחצו את כספו ברה"ר א"כ אייתרא יחצון דדרשי' לקמן כו ע"א דאין חצי נזק חלוק:

רש"י ד"ה אידי ואידי וכו' ואי קשיא. וכן הקשה תוס' וק"ל הא בפשוטו ניחא דושלח לחודיה לא מצי למיכתב דלא היינו יודעין אי איירי משן אי מרגל מש"ה כתיב לאורויי דמיירי משן. וכן בהא דאמרינן ס"ד אידי ואידי ארגל לא מצי לכתוב ובער לחוד דלא היינו יודעין במאי מיירי לזה כתיב ושלח לאורויי דמיירי מרגל וצ"ע:

שם ד"ה נתחככה כו' שנתגלגלה עליהן. עיין לקמן יח ע"ב ברש"י ד"ה דדחיק:

תד"ה הא דלא מכליא קרנא וכו' דקרא איירי באכילה דמכליא קרנא. עי' לקמן כג ע"ב:

הא דלא מכלי' קרנא. כ' רש"י אי הוה כתי' ושלח לחוד ה"א במסתבר דמכלי' קרנא כוונת רש"י דאי מוקמי' לי' אשן א"כ מסתבר יותר לאוקמי' במכלי' קרנא דסתם שן כך הוא אבל למסקנא דקאי ארגל מדלא כתי' ובער מסתמא קאי בלא מכלי' קרנא דרוב רגל כך היא ומ"מ מקשו תו' שפיר לשיטתם דשן דלא מכלי' קרנא היינו שטנפה פירות א"כ הרי הוא כמו רגל וכ"ז יובן עפ"י דברי מרש"א וק"ל. והנה במהדורא בתרא תי' ק' תוס' דאי לא כתי' ובער ה"א ושלח זו רגל כפשטי' דקרא אפי' בלא משלחי רגל לכן כתי' ובער לומר דתרוי' שן והא דמכלי' והא דלא מכלי' וי"ל דאפי' בלא ובער נמי מוקמי' אשן מדכתי' ושן בהמות אשלח בם ומיושב ק' העולם שהק' למאי דלא ידע המקשן דה"א עד דשלח שלוחי א"כ בלא קרא דשן בהמות נמי ה"ל להקשו' ק' תוס' לכתוב ושלח ולא בעי ובער ולפי הנ"ל א"ש דבלא שן בהמות ה"א כק' מהדורא בתרא וק"ל וא"ש טפי למ"ש תוס' בשם ספרי דושן בהמות קאי אנשיכה דבעלי חיים והוא תולדה דשן כמ"ש מרש"א שם א"כ שפיר מקשה תוס' דא"כ הוה מוקמי' ושלח אשן מושן בהמות אשלח והיינו לא מכלי' קרנא דמיירי מנשיכה בעלמא דאע"ג דנשיכה דהתם ממית ומכלה קרנא מ"מ אנשיכה דשדה אחר קאי ולא שייך כילוי קרן בשדה ע"י נשיכה בעלמא:

סוף סוף זה אב לנזקין. לולי דמסתפינא הייתי מוחק ברש"י תיבות אלו "לישנא אחרינא סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין" ע"כ הייתי מוחק דכולא חדא לישנא הוא ושיעור דבריו כך הוא דבפסוק מבואר להדיא ב' הדינים דיני נזקין ודיני מיתה והשעורים שניהם אינם מתפרשים אלא שמסר הכתוב לחכמים שיעור מיתה י' טפחים וממילא נדע שפחות מזה הוא שיעור לנזק כיון ששניהם מפורשים בקרא להדיא. ודע מ"ש בירושלמי מתרי בור נפקא בור לנזקין כמ"ש תו' אין זה סותר לדברי רש"י די"ל מונפל שמה לא ידעי' אלא דין נזקין וה"א בהא בור י' טפחים דמשתעי בי' קרא יש בו ב' דינים לנזקין ולמיתה אבל בבציר מהכי לא לכן כתי' תרי בור לומר לכל א' מהם בור בפ"ע וק"ל:

בגמרא טעמא דכתב רחמנא. אין הפירוש שהפסוק הוא מיותר דהאי לאו מילף הוא אלא הפירוש הוא כדלעיל טעמא שהוצרך הברייתא להביא ראיה ממשלחי רגל ות"ל בלא זאת מוקמינן לה ארגל בע"כ וק"ל:

בפרש"י בד"ה אידי ואידי ושלח ובער וכו' ובער היינו דמכליא קרנא דמשמע שמבער לגמרי וכו' עד סוף הדיבור. ונראה דהוצרך רש"י לפרש דמשמעות דובער היינו היכא דכליא קרנא דאל"כ מאי משני בגמרא בסמוך דומיא דרגל מה רגל ל"ש כליא קרנא ול"ש לא כ"ק וע"כ הפי' שם מדלא כתיב ובער כמ"ש רש"י להדיא וא"כ ע"כ היינו משום דובער משמע דוקא כ"ק ולא ושלח דאל"כ קשה דלמא אף ברגל דכתיב ושלח היינו כ"ק. ומה שהקשה מהרש"א שם אדברי רש"י במ"ש מדלא כתיב וביער והקשה דאי נכתוב בתרווייהו וביער הוי מוקמינן אידי ואידי אשן י"ל דלק"מ דלפי פרש"י דמשמעותיה דובער היינו כליא קרנא לא הוי מצי למימר דתרווייהו וביער אשן חדא דלא כליא קרנא דאיך מצינו למדרש מוביער דלא כליא קרנא כיון דמשמעות הלשון היינו כליא קרנא. ולפ"ז מ"ש רש"י עוד ואי קשיא וכו' ותירץ דאי מההיא הוי מוקמינן לה היכא דלא כליא קרנא אין הפי' שהאמת הוא כן לדרוש כך מושלח אלא כך כוונת רש"י שאם לא הביא הברייתא ראיה דושלח שייכא ברגל לא הוי סליק אדעתן כלל למדרש שני מיני נזקין מחד קרא וע"כ הוי מוקמינן תרווייהו אשן והוי מן ההכרח לומר שהכתוב הוצרך לכתוב שניהם כדי שלא נטעה כלל דאי כתב ושלח לחוד היה אפשר לטעות ולומר דדוקא בכליא קרנא לכך הביא ברייתא ראיה דיש לדרוש משמעות הפסוק ארגל ודו"ק. ואין להקשות דמאי הקשה רש"י ואי קשיא נכתוב חד קרא היכא דלכ"ק וע"כ היינו ושלח ולא נכתוב וביער דא"כ היאך הוי ידעינן כלל דקאי אשן. ונ"ל דרש"י סמך שפיר אקרא דושן בהמות אשלח בם ודו"ק:

בגמרא סד"א אידי ואידי אשן וכו' יש לדקדק דא"כ אכתי קשה השתא נמי דמייתי ממשלחי רגל השור והחמור מ"מ קשה מנ"ל דלמא אידי ואידי אשן דהא גבי שן נמי מצינו ושן בהמות אשלח בם אך לפמ"ש בסמוך א"ש דודאי כיון דמצינו לדרוש משמעות הכתוב ארגל לא ניחא לן לפרש תרווייהו אשן דא"כ תקשי לא לכתוב אלא ושלח לחוד ושפיר משמע אף דלכ"ק דע"כ לא אמרי' דנוכל לפ' ושלח לכ"ק אלא כיון שאין לפרש בענין אחר אבל כיון דאיכא למדרש ארגל ניחא לן טפי:

בתוספות בד"ה והא דלא מכ"ק וא"ת ונכתוב רחמנא ושלח ולא בעי וביער. לא ניחא לפרש כפרש"י דס"ל שאין סברא כלל לדרוש ושלח להיכא דכ"ק. ורש"י לא רצה לפ' כפירוש תוס' כאן דלא ידעינן השתא מסברת דשלח שלוחי דא"כ היה מתרץ הש"ס תיכף סד"א אידי ואידי אשן הא דשלח שלוחי ובער לפי סברתו דאף בלא משמעות דקרא מוקמינן חד קרא היכא דמסתברא טפי כל היכא דא"א לפרש בע"א וא"כ היה יכול לתרץ כן דאי כתב וביער לחוד ה"א דשלח שלוחי משא"כ לסברת התוספות אי אפשר לפרש כן אלא דוקא מה שהוא משמעות הלשון דהיינו ושלח ששלח שלוחי וביער ודו"ק:

בד"ה ושן בהמות אשלח בם. אע"ג דהאי קרא בבהמות שיש להם ארס כנחש ונושכים וממיתים. ע"כ הא דכתב כנחש היינו שיכולים להמית כנחש אבל מ"מ אין אורחא בכך כמו הנחש שדרכו בכך תמיד לכך לא הוי תולדה דקרן אבל כאן הוי שפיר תולדה דקרן ועיין במהרש"א וק"ל:

בד"ה סד"א היכא דשלח שלוחי וא"ת תקשי השתא הא דפריך לעיל טעמא וכו' ולא שייך לשנויי כדלעיל עכ"ל. פי' דתקשי אף בלא כאשר יבער הגלל הוי דרשינן תרווייהו שן ורגל מושלח וא"כ ע"כ וביער להיכא דאזלא ממילא בין בשן בין ברגל כך מצאתי מוגה גמרות דפוס ווינציאה אך יש להקשות דאי לא הוי מייתי קרא דכאשר יבער והוי דרשינן שפיר שן ורגל מושלח וקרא דביער להיכא דאזלא ממילא מכל מקום ה"א דוקא היכא דכ"ק ולא שייך לתרץ דומיא דרגל דהא לא כתיב וביער דהא אמרינן דוביער קאי באמת אשן ורגל. ויש ליישב דלא הוי מצינן למימר דוביער אתי להיכא דאזלא ממילא ודוקא דכ"ק דא"כ קשה למה שינה הכתוב לכתוב ושלח וביער דנכתוב אידי ואידי וביער וע"כ הוי דרשינן להו חד אשן וחד ארגל א"ו מדכתב ושלח לרבות אף היכא דלא כ"ק וביער לרבות דאזלא ממילא. וא"ל דלמא להיפך ושילח ללמד דוקא דשלח שלוחי וביער לומר דוקא דכ"ק כיון דמצינו לדרוש לחומרא כמ"ש תוס' לעיל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דברייתא היא אילו לא נאמר ושלח וכו' אין לפרש הדברים כפשוטן שאין להם שחר ועוד דא"כ אמאי לא משנינן הכי לעיל בסוגיא א"ו דכן פי' הברייתא דאף אם נפשך לומר דלא נילף תרווייהו מושלח כיון דקראי לא מייתרי אלא תרווייהו איצטריך לכך הביא מכאשר יבער הגלל והביאו ראיה מריש פ' איזהו נשך דגם שם הפי' כך שאף אם לא רצה לדייק רבית ונשך בין בכסף בין באוכל אלא קראי כדכתיבי מכל מקום ילפינן שפיר וק"ל:

בפרש"י בד"ה איצטריך ליה וביער וכו' ה"מ היכא דשלחה בכוונה לרעות בשדה חבירו עכ"ל לפי שאין לשון ושלח שלוחי נופל בשן כמו ברגל הוצרך לפרש כן:

בתוספות בד"ה לא עשר כתיבי וכו' תימא דבפ' הפרה תנן וכו' ופי' בקונט' דסתם בור יש בו עשרה וע"ק דהכא דריש מוהמת יהיה לו ועוד דבסמוך פריך וכו' עכ"ל. ונ"ל ליישב אליבא דרש"י שאין כאן מקום תמי' לפירושו שהרי הקושיא שניה של תוספות מיתרצא שפיר אף לפרש"י דאי לאו מוהמת יהיה לו ה"א דוקא בור חייב דגזירת הכתוב הוא אבל לא חריצין ונעיצין. ומ"ש בפ' הפרה א' בור וא' חריצין אקרא דוהמת יהיה לו סמיך דכיון דגלי שהטעם משום שיעור מיתה ה"ה להנך כמ"ש התוספות בעצמם אלא שכתבו סתם בור עמוק הרבה ולרש"י אמרינן שפיר דסתם בור הוי י' אלא כל כמה דלא ידעינן מוהמת יהיה לו לא הוי ידענו שום קולא וחומרא למנין י' או פחות מעשרה מטעם שיעור מיתה אלא ה"א דגזירת הכתוב הוא דכל שאין לה צורת בור הן באורך או ברוחב או בעומק אינה בכלל בור וא"כ פריך בגמרא שפיר אילימא אב עשר פי' כיון דסתם בור י' ותולדה ט' לא עשר כתיבי פי ודאי אי הוי כתוב עשרה בפירוש הוי שייך לומר מאיזה סברא דט' הוי תולדה אבל כיון שלא מצינו בפי' י' אלא מסברא אמרינן כיון דגזירת הכתוב הוא אבור דוקא. א"כ כל שאינה י' אינו בכלל בור כמו חריצין ונעיצין וא"כ לא שייך עוד לומר דט' הוי תולדה דבור. ומשני בגמרא הא לא קשיא דכתיב והמת יהיה לו וא"כ בור י' אינה מגזירת הכתוב אלא הטעם דעבדי שיעור מיתה ומטעם זה מרבינן חריצין ונעיצין ואם כן שפיר אמרינן כיון שהטעם הוא משום שיעור מיתה ולא מגזירת הכתוב בור ט' נהי דמיתה לא עבדי נזקין מיהו עבדי ופריך סוף סוף ודו"ק:

תוס' ד"ה הא דלא מכליא קרנא וד"ה ושן בהמות. עמ"ש בשו"ת לחמי תודה להרב מהר"י באסן סימן י"ד וסימן ט"ו:

הגלל. היינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה וכתיב ביה יבער לישנא אחרינא גלל זה רעי שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל כמו גללי אדם וגללי בהמה: אידי ואידי. ושלח וביער תרוייהו אשן ושלח אתא לחיוביה היכא דלא כליא קרנא דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה וביער היינו היכא דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער לגמרי ואי קשיא היכא מצי למימר אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא והא דלא מכליא ליכתוב חד להיכא דלא מיכליא דליחייב וכ''ש היכא דכליא תריץ אי מהאי קרא ה''א האי אתי להיכא דמכליא אבל לא מכליא לא הלכך איכא למימר ודאי אידי ואידי אשן אי לאו דכתב רחמנא משלחי רגל השור: מה רגל לא שנא כו'. דהא לא כתיב ביה ובער: מה שן לא שנא כו'. דהא לא כתיב ביה ושילח: או הא או הא או רגל משום דהזיקה מצוי. אבל שן לא: או שן משום דיש הנאה להיזיקה. אבל רגל לא: מכדי. שן ורגל שקולין הן שאין זה חמור מזה שהרי בשניהם יש בהן צד חמור: ויבאו שניהם. מושלח: דהי מינייהו מפקת. דלא ליתי מיניה הא שניהן שוין: איצטריך. ליה ובער דאי מפקת מושלח הוה אמינא הני מילי היכא דשלחי איהו בכוונה לרעות בשדה חבירו אבל אזלא ממילא לא: קמ''ל. ובער וכיון דנפקא לן שן דממילא מובער אתיא רגל וילפה מיניה: נתחככה בכותל להנאתה. והפילתו או טינפה פירות להנאתה שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים דהיינו דומיא דשן שיש הנאה להזיקה: ומאי שנא שן. מהנך דקא מוקמת מילתיה דרב פפא בתולדה דשן ורגל: כל היזק דרך הילוך שלא בכוונה הוי תולדה דרגל דהזיקו מצוי ואין כוונתו להזיק: ובשערה. שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן: מאי שנא רגל. דמיחייב דהיזק מצוי כו': אב עשרה. בור עמוק י' טפחים היינו אב דבכך דרכו להמית: וזה אב לנזקין. דאם נפל שור בבור תשעה ומת פטור בעל הבור ואם הוזק חייב ואב הוא דהא מדיוקא דקרא נפקא מדכתיב והמת יהיה לו דמשמע בור עשרה דבר מקטיל הוא חייב במיתת השור הא בציר מהכי במיתה לא חייב הא בניזקין מתחייב לישנא אחרינא סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין דכי היכי דנפיק לן מקרא בור עשרה למיתה נפקא לן בור ט' לנזקין דכתיב ונפל שמה שור או חמור משמע בין מת ובין הוזק בעל הבור ישלם ומיהו אם מת השור אמור רבנן בבור תשעה פטור דלא מחמת הבור מת דאין בו כדי להמית אבל הוזק חייב דבור תשעה בר נזקין הוא: אבנו או סכינו שהניחן ברשות הרבים. ונתקלו בהן בני אדם והזיקו להם: דאפקרינהו. שהפקירן ונתנן ברשות הרבים: בין לרב בין לשמואל. דפליגי בפרק המניח את הכד (לקמן דף כח:): היינו בור. דתרוייהו אמרו כל תקלה שהפקיר נפקא לן מבור דחייב כי היכי דבור חיובא ברה''ר היא דהוי הפקר כדאמרינן לקמן בפ' שור שנגח את הפרה (דף מט: נ.) שעל עסקי כרייה ופתיחה בא לו אף כל תקלה שהפקירה חייב:

הא דלא מכליא קרנא. פ''ה שחת שעתיד לצמוח אבל לא כתחלה וקשה והא מכליא קרנא שגם הבעלים הם יכולים לקצור אלא י''ל שטנפה פירות להנאתה מכל מקום קרי ליה לקמן לטניפת פירות להנאתה תולדה כיון דפשטיה דקרא איירי באכילה דמכליא קרנא: והא דמכליא קרנא. וא''ת ולכתוב רחמנא ושילח ולא בעי וביער ויש לומר דהוה אמינא דוקא דשילח שלוחו כדלקמן: דומיא דרגל. וא''ת ונימא איפכא דהא דמקשינן לחומרא הנ''מ באיסורא אבל בממונא לא ואומר ר''ת דמדה היא בתורה לא שנא באיסורא ול''ש בממונא: ושן בהמות אשלח בם. אע''ג דאמרינן בעלמא [בספרי פרשת האזינו] בהמות שיש להן ארס כנחש ונושכות וממיתות דהוי נשיכה שהיא תולדה דקרן מכל מקום איירי נמי בחיות רעות שדרסו ואכלו להנאתן כדמתרגמינן ושן בהמות ושן דחיה ברא וחיה בכלל בהמה: איצטריך ס''ד אמינא ה''מ היכא דשלח שלוחי. וא''ת תיקשי השתא הא דפריך לעיל טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער הגלל הא לאו הכי במאי מוקמית והשתא ליכא לשנויי כדלעיל וי''ל דה''ק בברייתא דאלו לא נאמר ושילח הוה מפקינן מכאשר יבער הגלל וכי האי גוונא איכא בריש איזהו נשך (ב''מ דף סא.): לא י' כתיב ולא ט' כתיב. תימה דבפ' הפרה (לקמן דף נ: ושם) תנן מה בור יש בו כדי להמית עשרה פי' בקונט' דסתם בור יש בו י' א''כ י' כתיב ועוד קשה דהכא דריש מוהמת יהיה לו ועוד דבסמוך פריך סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין ופי' הקונט' דנפל שמה שור משמע בין מת בין הוזק א''כ כי דרשינן שור ולא אדם הוה ליה למעט נמי אדם מנזקין ע''כ נראה לפרש דסתם בור עמוק הרבה וצריכי בור והמת יהיה לו דאי לא כתיב בור הוה אמינא כל דקטיל ואפילו אין בו כדי להמית ואי כתיב בור הוה אמינא דוקא בור ולא שיח ומערה דגזירת הכתוב הוא ולהכי איצטריך תרוייהו והכי פריך לא ט' כתיב ולא י' כתיב בהדי' ומסיק סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין פירוש כיון דבור י' לא כתיב בהדיא אלא מפקי' מסברא מוהמת יהיה לו דבעינן כדי להמית וקים להו לרבנן דהיינו בור י' בור ט' נמי הוי סברא דהוי אב לנזקין כיון דיש בו כדי להזיק ומכל מקום לא ממעטינן אדם מנזקין דקרא דונפל שמה שור לא איירי אלא בבור י' ובירושלמי דריש דהוה ליה למיכתב כי יפתח איש כי יכרה איש בור למה כתיב בור בור אלא חד בור למיתה וחד בור לנזקין ומכל מקום לא ממעטינן אדם מנזקי' דקרא דונפל לא ממעט אלא אמאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בור עשר ולא איתורא: בין לרב בין לשמואל היינו בור. וא''ת הא רב אית ליה לקמן (דף נ:) בור שחייבתו תורה להבלו ולא לחבטו וי''ל דהתם משום דקרקע עולם הזיקתו אבל הכא חבטא דידיה הוא:

בבא קמא ג ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד