בבא קמא ב ע"ב

וּטְמֵא מֵת תּוֹלְדוֹתֵיהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן דְּאִילּוּ אָב מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים וְאִילּוּ תּוֹלָדוֹת אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים לֹא מְטַמֵּא
הָכָא מַאי אָמַר רַב פָּפָּא יֵשׁ מֵהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן וְיֵשׁ מֵהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן
תָּנוּ רַבָּנַן שְׁלֹשָׁה אָבוֹת נֶאֶמְרוּ בְּשׁוֹר הַקֶּרֶן וְהַשֵּׁן וְהָרֶגֶל
קֶרֶן מְנָלַן דְּתָנוּ רַבָּנַן כִּי יִגַּח אֵין נְגִיחָה אֶלָּא קֶרֶן שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם וְגוֹ' וְאוֹמֵר בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח
מַאי וְאוֹמֵר וְכִי תֵּימָא דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה לָא יָלְפִינַן תָּא שְׁמַע בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ
וְהַאי מֵילָף הוּא גִּילּוּי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא דִּנְגִיחָה בְּקֶרֶן הוּא
אֶלָּא מַהוּ דְּתֵימָא כִּי פַּלֵּיג רַחֲמָנָא בֵּין תָּם לְמוּעָד הָנֵי מִילֵּי בִּתְלוּשָׁה אֲבָל בִּמְחוּבֶּרֶת אֵימָא כּוּלָּהּ מוּעֶדֶת הִיא
תָּא שְׁמַע בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְגוֹ'
תּוֹלָדָה דְקֶרֶן מַאי הִיא נְגִיפָה נְשִׁיכָה רְבִיצָה וּבְעִיטָה
מַאי שְׁנָא נְגִיחָה דְּקָרֵי לַהּ אָב דִּכְתִיב כִּי יִגַּח נְגִיפָה נָמֵי כְּתִיב כִּי יִגֹּף הַאי נְגִיפָה נְגִיחָה הִיא דְּתַנְיָא פָּתַח בִּנְגִיפָה וְסִיֵּים בִּנְגִיחָה לוֹמַר לָךְ זוֹ הִיא נְגִיפָה זוֹ הִיא נְגִיחָה
מַאי שְׁנָא גַּבֵּי אָדָם דִּכְתִיב כִּי יִגַּח וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי בְּהֵמָה דִּכְתִיב כִּי יִגֹּף
אָדָם דְּאִית לֵיהּ מַזָּלָא כְּתִיב כִּי יִגַּח בְּהֵמָה דְּלֵית לַהּ מַזָּלָא כְּתִיב כִּי יִגֹּף
וּמִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן דְּמוּעָד לְאָדָם הָוֵי מוּעָד לִבְהֵמָה וּמוּעָד לִבְהֵמָה לָא הָוֵי מוּעָד לְאָדָם
נְשִׁיכָה תּוֹלָדָה דְשֵׁן הִיא לָא שֵׁן יֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָהּ הָא אֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָהּ
רְבִיצָה וּבְעִיטָה תּוֹלָדָה דְרֶגֶל הִיא לָא רֶגֶל הֶזֵּיקָהּ מָצוּי הָנֵי אֵין הֶזֵּיקָן מָצוּי
אֶלָּא תּוֹלְדוֹתֵיהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן דְּאָמַר רַב פָּפָּא אַהֵיָיא
אִילֵימָא אַהָנֵי מַאי שְׁנָא קֶרֶן דְּכַוָּונָתוֹ לְהַזִּיק וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי כַּוָּונָתָן לְהַזִּיק וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ
אֶלָּא תּוֹלָדָה דְקֶרֶן כְּקֶרֶן וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא אַשֵּׁן וָרֶגֶל
שֵׁן וָרֶגֶל הֵיכָא כְּתִיבִי דְּתַנְיָא וְשִׁלַּח זֶה הָרֶגֶל וְכֵן הוּא אוֹמֵר מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר
וּבִעֵר זוֹ הַשֵּׁן וְכֵן הוּא אוֹמֵר כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ב - ב

וטמא מת - אדם שנטמא על ידי מת, בנגיעה, או במשא, או שהיה עמו באותו אהל.

וכשם שיש אבות לטומאה, כך יש לה גם תולדות [ולדות] הטומאה, ^[26] שלא נטמאו מהמת עצמו, אלא נטמאו במגע ב"אב הטומאה".

ואולם, תולדותיהן - לאו כיוצא בהן. אין דינן של התולדות שוה לדינם של אבות הטומאה. דאילו אב הטומאה מטמא אדם וכלים, בכוחו לטמאות את האדם או את הכלי שנגע בו [כמבואר במשנה שם].

ואילו תולדות הטומאה, שנטמאו מאב הטומאה, רק אוכלין ומשקין מטמא, אבל אדם וכלים לא מטמא. אין בכוח תולדות הטומאה לטמא אדם או כלים, אלא רק אוכלין ומשקין. ^[27]

ואם כן, מצינו שיש חילוק בין התולדות השונות, שמצד אחד מצינו שדין התולדות לענין מלאכת שבת הוא כדין האבות, ומצד שני מצינו שלענין טומאה אין דין התולדות כדין האבות, ולכן יש להסתפק: הכא, מאי? כאן לענין נזיקין, מה דין תולדות נזיקין, האם דינן הוא כדין אבות, או לא? ^[28]

ומביאה הגמרא את דברי רב פפא, הפושט את הספק:

אמר רב פפא: יש מהן כיוצא בהן - יש תולדות ניזקין שדינן כמו האבות, ויש מהן לאו כיוצא בהן, שדינן שונה מדין האבות.

אלא שעתה יש ספק חדש לפני הגמרא: מה הן התולדות שדינן כאב, ומה הן שאין דינן כאב, כיון שלא נתבאר מה הן. ^[29] והגמרא מנסה לפשוט ספק זה, כאשר בתוך הדברים מתפרש מהן התולדות של האבות, וכן מתבאר מהיכן נלמדו האבות, ומהן התכונות המגדירות כל אב בפני עצמו.

והגמרא פותחת באבות המזיקין של שור, ומביאה ברייתא:

תנו רבנן: ג' אבות נאמרו בשור - שלשה סוגי נזק נאמרו בתורה, הנעשים על ידי השור:

הקרן - לנגוח בקרנו.

והשן - לאכול על ידי השן [להזיק באכילה בשדות אחרים].

והרגל - ללכת ולדרוס ברגליה כלים, וכדומה. ^[30]

ודנה הגמרא בתחילה בדין הקרן, לבחון האם תולדותיה כיוצא בה או לא, ומקדימה בשאלה על מקור הקרן בתורה:

קרן הנחשבת לאב - מנלן? מהיכן נלמד דין הקרן בתורה? -

דתנו רבנן - נאמר בתורה "וכי יגח שור את איש", ^[31] [שמות כא כח], והתורה לא פירשה מהי הנגיחה, אולם ממקומות אחרים אנו למדים כי אין נגיחה אלא בקרן, שהשור נוגח בכח ומזיק עם קרנו, שנאמר [מלכים א כב יא]: "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל, ויאמר: כה אמר ה', באלה תנגח את ארם", וגומר. הרי שפעולת הנגיחה נעשית עם הקרן. ואומר - ראייה נוספת לכך מהפסוק [דברים לג יז]: "בכור שורו הדר לו, וקרני ראם קרניו. בהם עמים ינגח" - הרי לנו שנגיחה היא בקרן. ^[32]

ודנה הגמרא בדברי הברייתא:

מאי "ואומר"? - לשם מה נדרש התנא להביא ראיה נוספת מהכתוב, ולא הסתפק בראיה הראשונה?

וכי תימא, שמא תאמר שיש לדחות את הראיה הראשונה, בטענה שדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, אין ללמוד מדברי קבלה [נביאים וכתובים] ^[33] לדברים שנאמרו בתורה, לפיכך הוסיף התנא ואמר, תא שמע, "בכור שורו הדר לו", שהביא ראיה נוספת מפסוק הנאמר בתורה עצמה.

אך הגמרא דוחה הסבר זה: והאי מילף הוא!? וכי יש כאן לימוד דין לגבי חיוב או פטור עד שתאמר שאין ללמוד מדברי קבלה לדברי תורה? והרי כל מה שלמדנו מדברי הקבלה אינו אלא גילוי מילתא בעלמא [בירור ענין בעלמא] דנגיחה בקרן הוא, שבמקום אשר אמר הכתוב "נגיחה", כוונתו היא לפעולה הנעשית בקרן, וזה ודאי ניתן ללמוד מדברי קבלה. ואם כן, חוזרת השאלה לשם מה הביא התנא פסוק נוסף?

ולכן הגמרא מסבירה טעם אחר: אלא, יש סיבה אחרת מדוע התנא הוסיף את הפסוק השני: מהו דתימא, שמא תאמר, כי פליג רחמנא בין תם למועד, מה שחילקה התורה בין שור תם, המשלם רק חצי נזק ["וחצו את כספו"] לשור מועד המשלם נזק שלם ["שלם ישלם שור תחת השור"] ^[34] הני מילי, חילוק זה אינו אלא בקרן תלושה, שהשור אחז את הקרן בין שיניו ובאופן שכזה נגח [וכדוגמת קרני הברזל שעשה צדקיה, שהיו קרניים תלושות], שרק בצורה הזאת של נגיחה חילקה התורה בין תם למועד, ואמרה, כיון שאין דרכו של השור ליגח עם קרן תלושה שאוחזה בשיניו, לא היה על הבעלים לשמרו מכך, ולפיכך לא חייבתו התורה נזק שלם. אבל כשנוגח השור בקרן מחוברת שדרכו בכך, אימא כולה מועדת היא, הייתי אומר שדין מועד עליו מתחילתו, וכבר בנגיחה הראשונה משלם נזק שלם, ^[35] ולכן, כדי לשלול סברא זו, הוסיף התנא והביא את הפסוק השני, ואמר, תא שמע "בכור שורו הדר לו" וגומר, שמהפסוק הזה למדים שנגיחת קרני הראם, המחוברות אליו בראשו, גם היא קרויה נגיחה. והיות וכשחילקה התורה בין תם המשלם חצי נזק למועד המשלם נזק שלם, דיברה התורה בנגיחה סתם, הרי נכלל בה גם נגיחה בקרן מחוברת, ואמרה תורה שהתם משלם בה חצי נזק. ^[36] ועתה מבררת הגמרא מהן תולדותיה של קרן: תולדה דקרן מה היא? -

נגיפה - הזיקה הבהמה בכוונה, על ידי שדחפה בגופה.

נשיכה - נשכה בשיניה כדי להזיק.

רביצה - בהמה שראתה כלים בדרכה, והלכה ורבצה עליהם מתוך כוונה לשברם. ^[37]

ובעיטה - שבעטה ברגליה בכלים כדי לשברן.

והגמרא בהמשך תשאל על כל אחד מהאופנים הללו למה הוא נחשב כתולדה לקרן.

ותחילה מקשה הגמרא על הנגיפה, למה אינה נחשבת לאב:

מאי שנא נגיחה דקרי לה אב, במה שונה נגיחת ה"קרן" שהיא קרויה האב, ודאי משום דכתיב בתורה בפירוש "כי יגח", ואם כן קשה, הרי נגיפה נמי כתובה בתורה, שהרי כתיב "כי יגוף", ומדוע אין הנגיפה נחשבת לאב!? ומתרצת הגמרא: הפסוק [שמות כא, כח] המדבר בשור שהרג או הזיק אדם, פותח ב"וכי יגח שור את איש", ואילו הפסוק המדבר בשור שהזיק שור [ושם ל"ה] פותח ב"וכי יגוף שור איש את שור רעהו".

האי נגיפה, "וכי יגוף" שאמר הכתוב בשור הנוגף את שור רעהו, אין זו נגיפה שדוחף השור בגופו, אלא נגיחה בקרן היא. ולפיכך אין אב נזיקין של קרן אלא בנגיחה בקרן, ואילו הנגיפה בגופו אינה אלא תולדה של קרן.

והגמרא מסתייעת מדברי הברייתא:

דתניא, פתח הכתוב בנגיפה, הפסוק [ל"ה] המדבר בשור שהזיק שור פותח ב"וכי יגוף", וסיים בנגיחה, "או נודע כי שור נגח הוא", ומדוע לא סיים הכתוב במה שהתחיל בו, ולא נקט בלשונו "כי שור נגף הוא", כפי שאמר תחילה? אלא בא הכתוב לומר לך, זו היא נגיפה זו היא נגיחה. שנגיפה זו שהוזכרה כאן, נגיחה בקרן היא, ואינה דחיפת הגוף. ^[38]

אך שואלת הגמרא: מאחר ונתבאר שהנגיחה והנגיפה בדברי הכתוב משמעות שתיהן אחת היא, נגיחה בקרן, אם כן, מאי שנא גבי אדם, במה שונה שור שנגח אדם, דכתיב "כי יגח", שנאמר בו לשון נגיחה, ומאי שנא גבי בהמה, במה שונה שור שנגח שור, דכתיב "כי יגוף", שנאמר בו לשון נגיפה.

מתרצת הגמרא: אדם, דאית ליה מזלא, אדם שיש לו דעת לשמור את גופו, ^[39] כתיב ביה "כי יגח", לשון נגיחה, שמשמעותה היא שבא השור נגד האדם בכח גדול, כי ודאי נתכוון השור להרע לו. ^[40] אבל בהמה, דלית לה מזלא, שאין לה דעת כאדם לשמור עצמה, וקל להזיקה, כתיב ביה "כי יגוף", שמשמעות הלשון הזו היא, שמצאו השור המזיק לשור הניזק כשהוא עומד, ודחפו בקלות בקרניו [נגיחה בעוצמה פחותה], כי כדי להזיק בהמה אחרת אין צורך לשור המזיק להתכונן ולבא כלפיו בכח גדול.

ומילתא אגב אורחיה קא משמע לן, בדרך אגב משמיעה לנו התורה בזה ששינתה בלשונה בין האדם לבהמה, דבר נוסף:

שור שהרג אדם, אם היה השור תם, השור נסקל ובעליו פטורים. ואם היה השור מועד [שהספיק להרוג שלשה אנשים עד שלא עמד בדין], ^[41] השור נסקל, ובעל השור משלם "כופר" ליורשי המת.

שור שהרג שור, אם המזיק היה תם, משלם בעליו חצי נזק, ואם היה מועד משלם נזק שלם.

ולכן, התורה השתמשה בלשון נגיחה באדם ובלשון נגיפה בהיזק שור, כדי לומר שיותר קל להזיק את השור מאשר את האדם, ומשמיעה לנו דמועד לאדם הוי מועד לבהמה, שור שהרג שלשה אנשים ונעשה מועד לאדם, הרי הוא חשוב מועד גם לבהמה, ומעתה ישלם נזק שלם על נגיחת בהמה כדין שור המועד, כי אם הועד להרוג את האדם, כל שכן שהוא מועד להרוג בהמה, שקל יותר להמיתה. ^[42] ולעומת זאת, מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם, שאם נעשה השור מועד להרוג שלש בהמות, עדיין אינו נחשב כמועד לאדם, ואם יגח אדם וימיתו, דינו כדין שור תם שהרג אדם, שאין בעליו משלמים את הכופר. כי על אף שהועד להרוג בהמה, עדיין אין הוא נחשב מועד להריגת אדם, לפי שקשה יותר להמיתו. ^[43]

ועתה הגמרא חוזרת לדון בשאר תולדות הקרן שהוזכרו בברייתא, מדוע איו הן נחשבות תולדות לאבות אחרים:

נשיכה - שהבהמה נושכת בשיניה, תולדה דשן היא! כיון שנעשית הנשיכה על ידי השיניים, דומה היא ל"שן", וצריכה להחשב כתולדת השן, ולא כתולדה לקרן. ^[44]

ומבארת הגמרא: לא. אין הנשיכה דומה ל"שן", כי אב נזיקין של שן מוגדר בכך שיש הנאה להיזקה, שאוכלת הבהמה ונהנית באכילתה, ועל ידי כך נגרם הנזק. והא [נשיכה זו], אין הנאה להזיקה, שאינה עושה כן להנאתה, אלא רק כדי להזיק, לכן אינה תולדה לשן.

וממשיכה הגמרא לדון: רביצה ובעיטה, מדוע הן נחשבות תולדה דקרן? והרי הרביצה נעשית על ידי כפיפת הרגלים, וכן הבעיטה, ואם כן, תולדה דרגל היא. דומות הן יותר להיות תולדת הרגל!?

ומבארת הגמרא: לא. אין הן דומות לרגל, כי רגל, היזקה מצוי, שבכל שעה היא מהלכת ודורסת כל מה שתחת רגליה, וזה המאפיין אןתה כאב נזיקין, והני, ואילו הרביצה והבעיטה הללו, שאינן נעשות בדרך הליכה, אין היזקן מצוי בכל שעה, ולכן אינן נחשבות תולדת הרגל. ^[45]

ומעתה, לאחר שנתבררו תולדות הקרן, חוזרת הגמרא לדון מהן התולדות שאינן כיוצא בהן, באבות הנזקין: אלא, ^[46] "תולדותיהן לאו כיוצא בהן" דאמר רב פפא, מה שאמר רב פפא שיש תולדות שאין דינן כמו האב, אהייא, על אלו תולדות אמר כן?

אילימא אהני, אם נאמר שהכוונה היא על תולדות קרן האלו, אין זה מסתבר, שכן, מאי שנא קרן דכוונתו להזיק, במה שונה הקרן האב שהחומרה המיוחדת בה היא שכוונתו של השור הנוגח היא להזיק, וכיון שהוא ממונך, וחובת שמירתו שלא יזיק היא עליך, לכן אתה חייב על היזק הקרן.

אם כן, הני נמי, תולדות אלו של הקרן, גם להן יש את אותן הסיבות, שכן נזקיהן נעשים מתוך שכוונתן להזיק, וכמו כן הם ממונך, ולכן חובת שמירתן שלא יזיקו היא עליך. וכיון שדומות הן לחלוטין לאב, הרי אין סברא לומר שיהא דינן שונה מדין האב, אלא ודאי דינן הוא כיוצא בהם.

והגמרא מסיקה: אלא אכן תולדה דקרן הרי היא כיוצא בה, כקרן. ומאחר ודברי רב פפא לא נאמרו על תולדות הקרן, קובעת הגמרא כהנחה:

וכי קאמר רב פפא, מה שאמר רב פפא תולדותיהן לאו כיוצא בהם, אשן ורגל [על שן ורגל] אמר זאת, שאין דין התולדות כדין האב.

[והגמרא אומרת זאת כהנחה, אך בהמשך יתברר האם אכן כך הוא].

ותחילה הגמרא מבררת את מקור הלימוד של שן ורגל:

"שן", שהשור מזיק באכילתו, ו"רגל", שהשור מזיק בדריכתו דרך הילוכו, הנחשבים לאבות. היכי כתיבי - היכן הן כתובים בתורה? ^[47]

מביאה הגמרא ברייתא המפרשת זאת:

נאמר בתורה [שמות כב ד]: "כי יבער איש שדה או כרם, ושלח את בעירה, וביער בשדה אחר, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". הפסוק הזה מדבר באדם המוליך בהמותיו בשדה וכרם של חברו, ומזיק אותו באחת משתי אלו: או בשלוח את בעירה, או בבעור. ^[48]. ולא נתבארה כוונת התורה כיצד הוא הנזק של "שלוח הבעירה", וכיצד הוא הנזק של "בער בשדה אחר", והברייתא מפרשת זאת:

"ושלח את בעירה" זה הרגל, נזק שנעשה על ידי מדרך כף הרגל. וסמך לדבר: וכן הוא אומר [ישעיה לב כ] "משלחי רגל השור והחמור". הרי שלשון "שילוח" נאמר על הרגל.

ומה שנאמר "ובער בשדה אחר", זו השן, האוכלת ומבערת. וסמך לדבר: וכן הוא אומר [מלכים א, יד י] "כאשר יבער הגלל עד תומו", ^[49] כאשר מבערת השן את המאכל עד תומו ["גלל" זו השן, מלשון "גילוי", שהשן לפעמים מגולה ולפעמים מכוסה]. ^[50] הרי שלשון "ביעור" נאמר על אכילת השן.

ומה שנאמר "ובער בשדה אחר", זו השן. דהיינו, נזקי השן האוכלת ומבערת.

הערות

^[26] יש לעיין, למה הגמרא לא אמרה כאן "מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות" כפי שאמרה בשבת? ואפשר, כיון שהם מפורשים במשניות. וראה בר"ש ריש כלים [ומובא גם בתוס' יום טוב] שמשמע שגרס גם כאן "אבות, מכלל דאיכא תולדות".

^[27] א. וראה ברש"י בפסחים כ ב את המקור לדין זה. ב. התוס' מקשים, שמצינו בתולדות טומאה שהיא כיוצא בה; כלי מתכת שנגע בטמא מת, דינו הוא כאב הטומאה לטמא אדם וכלים. ומתרצים, מכל מקום, אין זה כיוצא בו, לפי שאותו כלי מתכות, שהוא התולדה, אינו עושה כלי אחר כמוהו. ואילו אב הטומאה עושה את הכלי מתכת הנוגע בו לאב הטומאה.

^[28] מרש"י משמע שהשאלה היא האם על התולדה חייב או פטור. ולפי הרי"ף השאלה היא, האם יש לו את כל הלכות האב. וראה לעיל הערה 15 באריכות. ובעיקר הדבר יש לתמוה, כי בשבת ובנזיקין התולדות הן אלו שדומים לאבות, ואולם בטומאה התולדות הן אלו שנטמאו על ידי האבות, והן סוג אחר של תולדות, ומה הדמיון? וצריך לומר, שמכל מקום, כיון שמצאנו שם אבות ותולדות שאין דינם שוה, יש להסתפק גם כאן. [ראה בנחלת דוד].

^[29] למסקנא יש רק תולדה אחת שהיא לאו כיוצא בו. וצריך ביאור, למה רב פפא לא פירשה אלא סתם. וראה בתוס' הרא"ש [מובא בשיטה מקובצת] שכתב: הא דלא קאמר כולהו כיוצא בהן לבד מצרורות דרגל, משום דכשנשאלה שאלה בבית מדרש וכו' השיב רב פפא יש מהם וכו', והיה סבור למצוא תולדות שאינן דומים לאבות מלבד צרורות דרגל, דההיא פשיטא, דמשנה היא לקמן בפרק כיצד הרגל, ונשא ונתן בכל התולדות אם ימצא אחת מהם שאינה כיוצא באב, כי היכי דשקיל וטרי תלמודא, ולא מצא אלא תולדה דרגל. עוד מביא הרא"ש בשם רבינו יונה, דהא דאמר רב פפא "יש מהן", אף על פי שאין אלא רק צרורות, הוא משום שצרורות יש גם בקרן ובשן, וגם הן לאו כיוצא בהן. ומביאה הגמרא את זה כתולדה דרגל משום דשכיחא טפי ראה שם.

^[30] לפי רב, הסובר ש"שור" הנאמר במשנה כולל את הקרן והשן והרגל, מתפרשת כוונת הברייתא ל"שור" הנאמר במשנה. אולם לשמואל, הסובר שכוונת המשנה היא רק ל"רגל", כוונת הברייתא היא ל"שור" האמור בתורה. רשב"א. [וראה שם, שמקשה, אמאי מקדים שן לרגל הא בפסוק רגל קודם, וכתב, ואולי דרך גדילתו שנאו].

^[31] בפסוקים אלו מדברת התורה בשור שהרג אדם, ובהמשך בפסוק ל"א "אם בן יגח" וכו' מדבר בשור שהזיק אדם. ואילו שור שהזיק שור נאמר בפסוק ל"ה "וכי יגוף שור איש" ובהמשך יבואר מהו ה"יגוף".

^[32] וההדגשה בפסוק הקודם, היא "באלה תנגח", וכן בפסוק זה ההדגשה היא "בהם עמים" להשמיענו שנגיחה היא רק בקרן, כדי שלא נאמר שמא גם בגוף מקרי נגיחה. פני יהושע. וראה בחתם סופר ובקיקיון דיונה, למה הקדים התנא את הפסוק מהנביאים לפני הפסוק מהתורה.

^[33] על שם שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחזון. ויש מפרשים "קבלה", שכולם קבלו נבואתם ממשה רבנו. תוס' רבינו פרץ. וראה במהר"ץ חיות את הטעם שלא לומדים מדברי קבלה, שמפני שמצוות התורה עומדות לדורות בלי הפסק, ותורת הנביאים אינם רק לשעה, ואין למדים דורות משעה [וראה רש"י חולין קלז א].

^[34] כך פירש רש"י. ויש להקשות, למה לא הביא שהחילוק בין תם למועד הוא לענין כופר? הרי הפסוק "וכי יגח", המדבר בשור שהזיק אדם, מדבר בכופר. ומתרץ הפני יהושע, אם היינו מפרשים לענין כופר, לא היה מתפרש התירוץ שאמרה הגמרא "אבל במחוברת, אימא כולה מועדת היא". כי לא יתכן לומר שבמחוברת אפילו שור תם ישלם כופר שלם, כי היות ולא מצינו כופר אלא בקרן, הרי לא יתכן שתהיה קרן מחוברת חמורה מן הקרן התלושה, לפי שדיו לבא מן הדין להיות כנידון. אבל לענין תשלום, כיון שבכל הניזקין חייב נזק שלם, גם במחוברת שייך לחייב נזק שלם. ראה שם.

^[35] א. התוס' הקשו, מנין היינו למדים לחייב במחוברת נזק שלם כבר בפעם הראשונה, שהרי אם נלמדנה מקרן תלושה, יש לדחות ולומר שדיה להיות כתלושה, המשלמת רק חצי נזק, ואם תאמר שנלמדנה משאר אבות נזיקין, הדבר תלוי בפלוגתא האם חצי נזק שתם חייב זה רק קנס, כי באמת אין השור צריך שמירה ולכן היה צריך הבעלים להיות פטור מתשלום, ורק התורה קנסתו לשלם חצי נזק. או שבאמת החצי נזק הוא ממון, כלומר, חייב לשלם מעיקר הדין כיון שהשור צריך שמירה, ואם לא שמרו חייב. ורק התורה פטרתו ממחצית החוב. והנה לפי מי שסובר שהשור חייב בשמירה, נתבאר להלן ה ב שניתן ללמוד את הקרן משאר אבות. אבל לפי מי שסובר שהשור בחזקת שמור מנגיחות, נתבאר שם שלא ניתן ללמוד משאר אבות, ואם כן, קרן מחוברת לפי מאן דאמר זה, לא היה ניתן ללמוד אותה משאר אבות אלא רק מקרן תלושה. ואמאי אמרה הגמרא שלולי "בכור שורו", היינו אומרים שעל קרן מחוברת חייבים מתחילתה נזק שלם? ותירצו התוס', שכוונת הגמרא לומר, שהתנא מביא פסוק זה כדי שלא נטעה לומר שקרן מחוברת דרכה להזיק, וממילא ניתן ללומדה משאר אבות לחייב נזק שלם. וראה בהערות בחברותא על התוספות שם תירוצים נוספים. והפני יהושע כתב, שלפיכך מבאר רש"י שמחוברת אורחיה הוא, כי כוונתו לתרץ בזה את קושית התוס', שלפיכך ניתן היה ללמדה משאר אבות. ומה שלהלן ה ב נתבאר שקרן אינה מועדת מתחילתה, היינו אחר שגילה הכתוב שאין חילוק בינה לתלושה ואינה מועדת אלא בג' פעמים. ב. הרשב"א מקשה, למה לא אמרינן להיפך, שבמחוברת כולה תמה גם לאחר ג' פעמים, ומתרץ, שבספק נזיקין אזלינן להחמיר כאיסורין. הרחבה בדברי הרשב"א דספק נזיקין להח מיר הרשב"א כתב "קשיא לי, אדרבה, אימא כולה תמה היא לשלם חצי נזק בלחוד, דכל אפוקי ממונא, קולא לתובע וחומרא לנתבע? ונראה לי, דאדרבה, דנזיקין ספק דידן להחמיר כאיסורין. ועוד יש לומר, דלפחות מן התלושה אי אפשר, דקל וחומר הוא". ומה שכתב הרשב"א שבנזיקין ספיקו להחמיר, הקשו האחרונים ממקומות רבים של ספיקות בממון שמצינו שהולכים בהם לקולא, כי המוציא מחברו עליו הראיה. בקובץ ביאורים הקשה, ממה דאיתא להלן ו ב בספק אם הזיקה כחושה או שמינה, ההלכה היא שהמוציא מחברו עליו הראיה. ומתרץ, שיש לחלק בין שם, שהספק הוא בעצם מעשה הנזק, ולכן אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. אבל כאן, שודאי היה היזק והספק הוא רק בחיוב תשלומין, אזי דינו להחמיר. ואולם האחרונים הביאו ראיות שגם במקומות שודאי הזיק אזלינן לקולא. וכן מקשים מדברי הרשב"א גופא שהקשה להלן [ג א] על המבואר בגמרא ששן ורגל שניהם שקולין, והי מינייהו מפקת, והקשה הרשב"א "וקשיא לי, אדרבה, אימא הי מינייהו עילת?! דהא קיימא לן המוציא מחברו עליו הראיה". וקושיתו תמוהה, הא כתב שבספק נזיקין הולכין להחמיר. ובברכת שמואל [סימן ב'] כתב לבאר, שבכל דיני מזיק יש שני ענינים. האחד, תשלומי היזק, והשני, האיסור להזיק [ראה בהקדמה לפרקנו], שנלמד מהכתוב "ולא ישמרנו". ומבאר, שבדין טמון שפטור באש, הפטור הוא רק מתשלומין, אבל איסור מזיק יש. ואילו בשן ורגל שפטור ברה"ר, אין זה רק פטור מתשלומין, אלא גם מיעוט מעצם שם מזיק, לפי שברשות הרבים אין עליהם שם מזיק כלל, וממילא אין גם את חלק האיסור הנלמד מ"ולא ישמרנו". וראה שם שמאריך להוכיח כדבריו. וכן בדין תם אין זה פטור מחצי נזק רק בתשלומין אלא הוי דין בעצם המזיק, שאין לו שם מזיק רק על חצי [וראה בהערה 15 בשם הגרי"ז]. ולפי זה, הספק בקרן מחוברת אינו רק על דין התשלומין, אלא גם על עצם דין שמירה, האם הוא אחראי על כל הנזק, או רק על חצי, כיון שאינו אלא רק "חצי מזיק". והספק הוא עד כמה שם מזיק עליו. לכן סובר הרשב"א, שזה ספק איסור, וכיון שפסקינן לחומרא, נגרר אחריו גם הממון. ומיושבת לפי זה סתירת הרשב"א מלהלן לענין שן ורגל. כי שם יש לומר שודאי יש חיוב שמירה גם על השן וגם על הרגל, והספק הוא רק בתשלומין, האם הכוונה ששן חייב, או רגל, וזהו ספק ממון, ולכן יש לומר המוציא מחברו עליו הראיה. אבל כאן, הספק הוא גם בעצם חיוב השמירה, ואם חייב בשמירה חייב גם בנזק, ולכן אזלינן לחומרא. אלא שעדיין יש לעיין, מדוע נאמר שהחיוב ממון נגרר אחרי החיוב שמירה? והרי ניתן לחלק ולומר, שמבחינת האיסור יש להחמיר, ואולם לענין הממון המוציא מחברו עליו הראיה. וראה שם בברכת שמואל המוסיף בשם רבו הגר"ח לתרץ, שזו היא מידה בתורה דלחומרא דרשינן, כלומר כיון שניתן לדרוש להחמיר וניתן לדרוש לקולא, המידה היא לדרוש לחומרא. והיינו, שאין זה בגדר ספק, אלא כך היא המידה מן התורה, דדרשינן לחומרא, ולכן נגרר אחריו גם הממון, כי אין זה מטעם ספק [וראה להלן ג א תד"ה דומיא] והאחרונים האריכו בביאור דברי הברכת שמואל; ראה בחידושי ר' ראובן סימן ב' ובשיעורי ר' שמואל, ובמנחת יהודה. וראה עוד בגידולי שמואל ובאילת השחר שמאריכים בדברי הרשב"א. והחתם סופר [בשו"ת יו"ד סימן רמא] כתב, שעיקר ענין נזיקין הוא גדר למצות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ו"לא תעמוד על דם רעך", ושיער הקב"ה בחכמתו שאם יתחייב כל מזיק כפי דינו, יהיה בכך גדר לשמירת הנזיקין. ולכן אם נסתפק לנו אם קרן מחוברת די לה בשמירת תם או בשמירת מועד ספיקו להחמיר. וכן כל מה שאנו מסופקים בכוונת הקרא צריכים להחמיר מספק איסורא. אמנם שוב כל ספק שנולד אם היה המעשה כך או כך, או הלכה כפלוני או כפלוני, בזה אזלינן לקולא כבכל ספק ממון.

^[36] והא דהביא קרא דצדקיה ולא סגי ב"בכור שורו", תירצו הראשונים, דהוה אמינא דתלושה לא מחייב כלל [רבינו פרץ]. או שתלושה לעולם חצי נזק [תוס' מהר"י כץ]. וראה עוד בשיטה מקובצת בשם המאירי.

^[37] כך פירש רש"י. והרש"ש העיר, שגם אם לא רבצה כדי להזיק אלא להנאתה, כיון שאין זה רגילותה, הוי תולדה דקרן, וכמו להלן טו ב בכלב שאכל כבשים, שדינו כקרן כיון שהוא משונה. וכתבו הראשונים שם [הרא"ש והנמוקי יוסף] שמכאן יש ללמוד שכל שהוא משונה, אף שיש הנאה להזיקו, תולדה דקרן הוא. ומתרץ, שרש"י סובר כתוס', שכתבו שם דההיא דכלבא דאכיל אימרי הוא למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, וכאן פירש רש"י לדברי רב פפא, שהוא המאן דאמר פלגא נזקא ממונא. וראה בתוס' להלן טו ב ד"ה והשתא, ומה שכתב שם במהדורא בתרא ובדרכי דוד.

^[38] ואין להקשות שנאמר להיפך, שהנגיחה היא נגיפה, שהשור דחף בגופו. כי נגיחה מצאנו להדיא שהכוונה היא כקרן. רשפי. ובתוס' הרא"ש כתב, דמסתברא דהסיפא דקרא אתא לפרושי רישא. ובתוס' שאנץ תירץ, כיון דבתרי דוכתיה כתיב נגיחות, הן כלפי שור שהזיק אדם והן כלפי שור שהזיק שור, לכן כי יגוף דכתיב בחד דוכתיה הוי במשמעו נגיחה. וראה עוד במהדורה בתרא שהקשה, לשם מה הוצרכה התורה לסיים בנגיחה, הא למעשה נגיפה דינו כקרן, וגם אם היינו מפרשים שהכוונה נגיפה הרי כך הדין? ומיישב בשם המהר"ם, כי לא היינו יודעים שמועד לאדם הוי מועד לבהמה, ראה שם.

^[39] כך פירש רש"י. פירוש נוסף מפרש רש"י: "אית ליה מזלא, ואינו נוח להמיתו בנגיפה דהיא דחיפת קרן מעט אלא בנגיחה בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף". וכוונתו אית ליה מזלא כנראה למה שפירש בשבת נג ב "מזלא מלאך שלו ומליץ עליו" [מהרי"ץ חיות בגליון הש"ס]. והמאירי כתב: באדם קראו נגיחה, הואיל ואימתו מוטלת עליו אי אפשר לנגוח פתאום כל כך, אלא שהיא צריכה כוונה ואומד בשעת נגיחתה בו. ואף הוא, יש לו צד להשתדל בהצלה כאדם המכוון למלחמה, שהנגיחה לשון מלחמה הוא. אבל בבהמה אחרת, הואיל ואינה צריכה לשום אומד אלא שנוגחה פתאום, ואין לשכנגדה צד או טבע להשתדל בהצלה, הוא קוראה נגיפה, על דרך שמיתה פתאומית הבאה מצד עונש קרויה כן, כגון "ויגוף וגו' את נבל". וראה עוד בפסיקתא זוטרתא [משפטים ל"ה] "לפי שאדם יש לו מזל שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה.

^[40] אולי "יגח" הוא מלשון מגיח ממקומו [שופטים כ'], ופירושו, שמשך עצמו השור ממקום רחוק, שמכה אז בכח גדול. מה שאין כן נגיפה, שהוא לשון הכאה ממקום קרוב, שאיננה בכח כל כך. רש"ש. וראה בחידושי הראב"ד שכתב, באדם דאית ליה מזלא, וקשה בעיני הבורא להכשילו, קראו נגיחה לשון מלחמה, כדמתרגמינן לאנגחא קרבא" וכו'.

^[41] כך פירש רש"י. והוא לפי תירוץ רב פפא להלן מא א. וראה בחידושי רבי עקיבא איגר מה שהעיר על זה.

^[42] כך פירש רש"י. ובחידושי רבי עקיבא איגר מעיר למה לא פירש רש"י שמדובר בשור שהזיק אדם ובשור שהזיק שור. בחידושי רבי מאיר שמחה [לז א] מחלק לפי רב פפא בין מועד להזיק אדם שאינו מועד לבהמה. אבל מועד להריגת אדם הוי מועד לבהמה גם לרב פפא. ובזה מיישב את קושיית התוס' [ראה הערה הבאה]. ולפי זה אפשר לומר שלכן נקט רש"י שהרג אדם. וכדברי רבי מאיר שמחה כבר מבואר בפסקי הרי"ד.

^[43] כך פירש רש"י. והתוס' הקשו שנחלקו רב פפא ורב זביד בדין זה [להלן לז א] אם מועד לאדם הוי מועד לבהמה. לכן פירשו התוס', שלפי רב פפא תתבאר הגמרא בנגח אדם שור וחמור, שבזה מודה רב פפא שהוא מועד לכל, ומה שאמרה הגמרא "מועד לאדם הוי מועד לבהמה", צריך לומר שהכוונה היא, שאם המין השלישי שנגח זה אדם, נעשה מועד לכל הבהמות ולא לאדם. והתוס' מביאים פירוש נוסף שכוונת הגמרא היא לענין "חזרה" [שרואה ולא נוגח, ומתבטל ממנו שם מועד], שאם היה מועד גם לאדם וגם לבהמה, אם חזר רק מבהמה ונשאר "מועד לאדם", הוי גם מועד לבהמה, והחזרה אינה חזרה. ואם להיפך, שחזר מאדם ונשאר רק "מועד לבהמה", נחשבת החזרה לחזרה, ולא הוי מועד לאדם. וראה בחברותא על התוספות בהערות על התוס' מה שכתבנו.

^[44] ויתחייב נזק שלם כבר בפעם ראשונה. וכן יפטר ברשות הרבים. רשב"א. ואולם מרבינו פרץ משמע שהשאלה היתה שיחשב תולדה דשן אך יתחייב רק חצי נזק. ראה הערה 46.

^[45] רש"י לעיל ד"ה בעיטה - מסכם: ואהכי הוו תולדה דקרן, דכוונתן להזיק כי קרן, ואין הנאה להזיקה כי קרן, ואין הזיקן מצוי תדיר והלכך הוו כי קרן. ובשיעורי ר' שמואל הקשה, למה הגמרא לא תירצה דשאני שן שאינו משונה, ונשיכה היא משונה. וגם רש"י לא הזכיר כיון שהוא משונה. וראה בקובץ ביאורים בתחילת ציוני ההערות על בבא קמא, שמביא לדון אם העיקר בקרן הוא שהקרן משונה או העיקר הוא שכוונתו להזיק. וראה עוד בענין זה במגיד משנה בהל' נזקי ממון ובאבן האזל שם. וראה לעיל בהערה 37. ויש להקשות, למה לא תירצה הגמרא ששן ורגל אין כוונתם להזיק והני כוונתם להזיק? ומבאר תוס' הרא"ש [מובא בשיטה מקובצת] שהגמרא נקטה את חומרת השן כדי להוכיח שאינו שייך ל"שן". ובתוס' תלמיד ר"ת תירץ, שאכן זו היא כוונת הגמרא שאין הנאה להיזקה, כלומר ועושה כן רק כדי להזיק, וכן אין היזקן מצוי, כיון שכוונתם להזיק, ולא נעשה דרך הילוכן.

^[46] בתוס' רבינו פרץ פירש, שמהלשון "אלא" משמע שזה המשך לקושיא הקודמת. והיינו, בשלמא אם נשיכה היא תולדה דשן, ומכל מקום לא משלמת אלא חצי נזק משום שאין הנאה להיזקה, כמו קרן, ניחא, דמשכחת לה "לאו כיוצא בהם" דקאמר רב פפא אנשיכה קאמר, דהוייא תולדה דשן. ו"לאו כיוצא בהם", בכך שלא משלמת אלא חצי נזק. אבל השתא, דהוייא תולדה דקרן, אם כן קשה, הרי כיוצא בו הוא. וכעין זה ביאר בגליון התוס' בשם רבינו שלמה מדרוייש. ולפי זה, גם בקושיא ידענו שיש הבדל בין נשיכה לשן, כי אין הנאה להיזקה. אלא שבקושיא סברנו שזה יגרום שישלם רק חצי נזק, אבל יכול להחשב תולדה דשן. והתירוץ של הגמרא הוא, כיון שאין הנאה להיזקה, אין זה תולדה דשן.

^[47] לגבי קרן הגמרא שואלת: מנלן? וכאן שואלת: היכן כתיב? משום ששן ורגל גם אילו לא נכתבו הייתי לומדם מבור ומחד מהנך כמבואר לקמן בגמרא. מרומי שדה

^[48] לשון רש"י בפירושו על התורה שם.

^[49] בפסוק שם נאמר "אשריכם זורעי על כל מים, משלחי רגל השור והחמור", וברש"י שם פירש "תשלחו רגל השור לדוש התבואה".

^[50] בפסוק שם נאמר "לכן הנני מביא רעה אל בית ירבעם:. ובערתי אחרי בית ירבעם כאשר יבער הכלל עד תומו".

וטמא מת (מי שנגע במת). והנוגע באב הטומאה קרוי "ולד (תולדות) הטומאה". ואבות אלה תולדותיהן לאו [לא] כיוצא בהן, שאין דין האב ודין התולדה שווים. שאילו אב הטומאה מטמא אדם הנוגע בו, וכן כלים שנגעו בו. ואילו אחד מן התולדות — אוכלין ומשקין הרי הוא מטמא, אבל אדם וכלים — לא מטמא.

מצאנו איפוא כי יש הלכות שבהן דין התולדות שווה לאבות, ויש הלכות שבהן דין התולדות אינו דומה לאבות, ולכן יש לשאול: הכא מאי [כאן בנזיקין מה הדין]? אמר רב פפא: כאן אין יחס אחד פשוט של התולדות והאבות, שכן יש מהן שהם כיוצא בהן, ויש מהן שהם לאו [לא] כיוצא בהן.

א כדי לברר את דברי רב פפא, מקדימים ברייתא המסבירה בפירוט את אבות הנזיקין. תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה אבות נאמרו בשור, כלומר, שהשור יכול לגרום לשלושה אבות נזיקין; הקרן שהוא נוגח בה, והשן שהוא אוכל בה, והרגל שהוא דורס ומזיק בה בדרך הילוכו.

ומבררים: קרן מנלן [מניין לנו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא על הכתוב "וכי יגח שור את איש או את אשה" (שמות כא, כח): אין נגיחה אלא בקרן. וראייה לדבר ממה שנאמר: "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם עד כלותם" (מלכים א כב, יא), ואומר עוד הכתוב: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח" (דברים לג, יז).

על לשון ברייתא זו שואלים מיד: מאי [מה] הצורך בראיה הנוספת של "ואומר"? ומסבירים: היה צורך בראיה נוספת זו, שהיא תשובה לשאלה אפשרית על הראיה מהכתוב שהובא קודם לכן: וכי תימא [ואם תאמר] כי דברי תורה מדברי קבלה (מדברי נביאים) לא ילפינן [אין אנו למדים] ולכן אין ללמוד הגדרתה של נגיחה שבתורה מדבר האמור בנביאים כגון זה שבספר מלכים — לכך תא שמע [בוא ושמע] מן הכתוב בתורה "בכור שורו הדר לו" וכו'.

על הצעה זו של שאלה תוהים: והאי מילף [וכי זה לימוד] הוא? והרי אין זה לימוד של הלכה, אלא גילוי מילתא בעלמא [דבר בלבד] הוא שנגיחה בקרן הוא, ובזה הכל מודים שאפשר ללמוד משמעות המילים שבתורה גם מדברי נביאים!

אלא כך היתה השאלה האפשרית: מהו דתימא [שתאמר] כי פליג רחמנא [כאשר חילקה התורה] בין דין שור תם שנגח פעם או פעמיים, שמשלם רק חצי נזק, לדינו של שור מועד שנגח שלוש פעמים, שמשלם נזק שלם — הרי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בקרן תלושה, כגון שהחזיקה הבהמה קרן בין שיניה והזיקה בה, וכעין הקרניים שעשה צדקיה בן כנענה לעצמו, שנזק כזה הוא בלתי מצוי, והיה מקום לחלק בו בין שור תם למועד, אבל בקרן מחוברת שמזיקה כדרכה — אימא [אמור] שכולה מתחילתה מועדת היא, שדרך השור לנגוח, על כן

תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח

", שאף בקרן מחוברת נאמרה לשון "נגיחה", ואף היא בכלל פרשת "כי יגח". זו היא קרן הכתובה בתורה. תולדה של קרן מאי [מה] היא — נזקים שעשה השור בגופו בזדון כדי להזיק: נגיפה (דחיפה), נשיכה, רביצה על דברים כדי להזיקם, ובעיטה. ותחילה מבררים את מהות ההבדלים בין הנאמרים ברשימה זו.

מאי שנא [במה שונה] נגיחה דקרי [שהוא קורא] לה אב נזיקין — דכתיב [שנאמר] במפורש "כי יגח" (שמות כא, כח), אולם נגיפה נמי כתיב [גם כן נאמר] "כי יגף שור איש את שור רעהו" (שמות כא, לה)! ומשיבים: האי [זו] הנגיפה שנאמרה בכתוב אין פירושה דחיפה בגוף, אלא נגיחה בקרן היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: פתח הכתוב בנגיפה ("כי יגוף") וסיים בנגיחה, שהכתוב אומר בהמשך "כי שור נגח הוא" (שמות כא, לו), לומר לך: זו היא נגיפה זו היא נגיחה והם דבר אחד, ואין הבדל במובנם.

ושואלים עוד: אם כן ומאי שנא [ובמה שונה] השימוש בלשונות אלה בתורה גבי [אצל] אדם, דכתיב [שנאמר] בו תמיד "כי יגח" (כגון שמות כא, כח), ומאי שנא [ובמה שונה] גבי [אצל] בהמה דכתיב [שנאמר] "כי יגף"? והרי אף נגיפה — נגיחה היא!

ומסבירים: אדם דאית ליה מזלא [שיש לו מזל], כלומר, שיש בו דעת להיזהר ואינו נפגע בקלות, כתיב [נאמר] בו לשון "כי יגח", אולם בהמה דלית [שאין] לה מזלא [מזל] כתיב [נאמר] בה לשון "כי יגף", ללמד שכל נגיחה בה היא נגיפה (כמו: מגיפה), כלומר, מביאה לידי חבלה ומוות.

ומוסיפים: ומלתא אגב אורחיה קא משמע לן [ודבר נוסף בדרך אגב השמיע לנו] השימוש השונה בלשונות אלה — ששור המועד שנגח אדם שלוש פעמים ורגיל לנגוח בני אדם הוי [הריהו] גם כן מועד לנגיחת בהמה ואם נגח בהמה — משלם נזק שלם. שהרי נגיחת אדם עד שימות מצויה פחות מנגיחת שור אחר, ואם נוגח בני אדם — ודאי שמועד הוא לנגוח ולהמית גם שוורים. אבל שור המועד לבהמה, שנגח בהמה שלוש פעמים — לא הוי [אין הוא] מועד לאדם.

ושואלים עוד: הלא נשיכה שאמרנו כי היא אחת מתולדות הקרן, תולדה של שן היא, שהרי השור נושך בשיניו! ומשיבים: לא, אין הדברים דומים זה לזה, שכן, אצל שן — יש הנאה להזיקה, שהשור נהנה באכילה זו, ואילו הא [וזו] הנשיכה — אין הנאה להזיקה, אלא היא נשיכה כדי להזיק בלבד.

כיוצא בזה שואלים: הלא רביצה ובעיטה תולדה של רגל היא, שהרי הן נעשות ברגל ובדרך הילוך! ודוחים: לא, רגל הזיקה מצוי, שאין היא כוללת אלא נזקים המצויים והרגילים על ידי הליכתה של הבהמה, ואילו הני [אלה], רביצה ובעיטה, אין הזיקן מצוי, שאין דרך הבהמה לבעוט או לרבוץ על גבי כלים.

ומעתה שבים להסביר את דברי רב פפא: אלא תולדותיהן לאו [לא] כיוצא בהן שאמר רב פפא אהייא [על איזה] מאבות נזיקין מדובר?

אילימא אהני [אם תאמר על אלה] שמנינו, אולם מאי שנא [במה שונה] קרן שכוונתו להזיק, והמזיק הוא ממונך, שייך לך, ושמירתן עליך — הלא הני נמי [אלה גם כן] תולדותיה: נגיפה, נשיכה וכו', נכללות באותה הגדרה: כוונתן להזיק, וממונך הם, ושמירתן עליך!

אלא יש לומר שתולדה של קרן דינה כקרן, וכי קאמר [וכאשר אמר] רב פפא שיש הבדל בין אב לתולדה — על שן ורגל אמר.

ושואלים: שן ורגל היכא כתיבי [היכן הן נאמרות] בכתוב, כך שניתן לקרוא להן אבות נזיקין? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא] על מה שנאמר "ושלח את בעירה ובער בשדה אחר" (שמות כב, ד): "ושלח" — זה הרגל, עצם שילוח הבהמות ("בעירה") גורם לנזק הבא מדריסת הרגל, וכן הוא אומר: "משלחי רגל השור והחמור" (ישעיה לב, כ). הרי שהפעל "לשלח" מתייחס בלשון הכתוב לרגל.

"ובער" — זו דרך ההיזק הנגרמת על ידי השן, וכן הוא אומר: "כאשר יבער

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and one who is impure with impurity imparted by a human corpse. A person, a vessel, or food that is rendered impure through contact with an item classified as a primary category of ritual impurity is characterized as a subcategory. In that domain, their subcategories are dissimilar to them, as any person or item classified as a primary category of ritual impurity impurifies a person and impurifies any vessels with which it comes into contact, while a person or item classified as a subcategory of ritual impurity impurifies food or drink, but does not impurify a person or vessels.

After determining that there are instances where the legal status of subcategories is like that of primary categories, e.g., Shabbat, and there are instances where the legal status of subcategories is dissimilar to that of primary categories, e.g., ritual impurity, the Gemara asks: Here, with regard to the laws of damages, what is the relationship between the primary categories and their subcategories? Rav Pappa said: There are, among the primary categories of damage, some whose subcategories are similar to them, and there are, among them, some whose subcategories are dissimilar to them.

§ Seeking to clarify Rav Pappa’s statement, the Gemara cites a baraita that delineates the primary categories of damage. The Sages taught in a baraita: Three primary categories of damage were stated in the Torah with regard to an ox. An ox causes damage in three ways, and each is classified as a distinct primary category of damage represented by a part of the body of the ox: There is the category of Goring [keren], literally, horn. This is referring to an ox goring a person or an animal and causing damage. And there is the category of Eating [shen], literally, tooth. This is referring to one’s ox causing damage by consuming another person’s produce. And there is the category of Trampling [regel], literally, foot. This is referring to an ox trampling another person’s belongings and causing damage. These are classified as primary categories because they are mentioned explicitly in the Torah.

The Gemara elaborates: From where do we derive the primary category of Goring? The source is as the Sages taught in a baraita: The verse states: “And if an ox gores a man or a woman” (Exodus 21:28); and goring is performed only with a horn, as it is stated: “And Zedekiah, son of Chenaanah, made himself horns of iron, and said: So says the Lord: With these shall you gore the Arameans, until they are consumed” (I Kings 22:11). And the verse also states: “His firstborn bull, majesty is his, and his horns are the horns of the wild ox; with them he shall gore the nations” (Deuteronomy 33:17).

The Gemara interrupts its citation of the baraita and asks: What is the purpose of citing the additional verse introduced with the term: And the verse also states? The Gemara answers: And if you would say that the first verse cited is not a legitimate source as it is a verse from the Prophets, and we do not derive Torah matters from the texts of the tradition, i.e., Prophets and Writings, come and hear proof from the Torah: “His firstborn bull, majesty is his.”

The Gemara rejects the possibility that the reason a second verse was cited is that the primary category of Goring cannot be derived from a verse in the Prophets: But is this a halakhic derivation? It is a mere disclosure of the matter, that goring is performed with a horn. A verse in the Prophets can certainly serve as a source for that disclosure.

Rather, the reason the baraita cites a second verse is lest you say, based on the first verse, that when the Merciful One distinguishes between liability for damage caused by an innocuous ox, for which the owner is liable to pay half of the damages for the first three times that it gores, and liability for damage caused by a forewarned ox, which already gored three times and whose owner was cautioned to prevent the ox from goring, for which he is liable to pay the full damages, that statement applies only to damage caused with a detached horn, like the horn of Zedekiah described in the verse, e.g., if an animal held a detached horn in its mouth and caused damage with it; but for damage that an ox caused with a horn attached to its head, say that in all cases the legal status of the ox is that of a forewarned ox and its owner is liable to pay for all of the damage.

Therefore, the baraita says: Come and hear a proof from another verse: “His firstborn bull, majesty is his, and his horns are the horns of the wild ox; with them he shall gore the nations,” where the reference is to a horn attached to the ox’s head. Evidently, when an ox gores with its own horns there is a distinction between an innocuous ox and a forewarned ox.

The Gemara resumes its citation of the baraita: What is a subcategory of Goring? It includes any action that an ox performs with its body with the objective of inflicting damage: Pushing [negifa], biting, crouching upon items with the objective of inflicting damage, and kicking.

The Gemara asks: What is different about goring that it is characterized as a primary category of damage, as it is written explicitly in the verse: “And if an ox gores a man or a woman” (Exodus 21:28); accordingly, negifa should also be characterized as a primary category, as it is written: “If one man’s ox hurts [yiggof ] the ox of another” (Exodus 21:35)? The Gemara answers: This negifa mentioned in the verse, is actually a reference to goring, as it is taught in a baraita that the verses states: “And if one man’s ox hurts [yiggof ] the ox of another…or if it is known that the ox was a goring ox in time past” (Exodus 21:35–36). The verse began its description of the case with the term negifa and it concluded with the term goring to say to you that in this context the two terms describe the same action: This action is negifa and this same action is goring.

The Gemara asks: If the two terms are interchangeable, what is different with regard to an ox goring a person that it is written: “And if an ox gores a man or a woman” (Exodus 21:28), and what is different with regard to an ox goring an animal that it is written: “If one man’s ox hurts [yiggof ] the ox of another” (Exodus 21:35)?

The Gemara explains: With regard to a person, who has the ingenuity to defend himself and is not easily injured, it is written: “If an ox gores,” a term indicating an attack of greater force. With regard to an animal, which does not have the ingenuity to defend itself and is more easily injured, it is written: “If an ox hurts [yiggof ],” a term indicating an attack of lesser force. The term yiggof is related to the term magefa, meaning plague. The Torah employs that term with regard to the goring of an animal to indicate that when an animal is gored, regardless of the force of the blow, it will likely result in its death.

And the Torah’s use of these terms teaches us a matter in passing: Because the effort required for the ox to gore a person to death is greater than the effort required for the ox to gore an animal to death, the halakha is that an ox that is forewarned with regard to goring a person is also forewarned with regard to an animal. But an ox that is forewarned with regard to an animal is not forewarned with regard to a person.

The Gemara questions the classification in the baraita of biting, crouching, and kicking as subcategories of Goring: Isn’t biting a subcategory of Eating, as the animal both eats and bites with its teeth? The Gemara answers: No, in cases included in the primary category of Eating, there is pleasure for the animal in the course of its causing damage. In this case of damage caused by biting, there is no intrinsic pleasure for the animal in the course of the damage that it causes, as when the ox bites forcefully, the exclusive objective of the action is to cause damage.

The Gemara asks: Aren’t crouching upon items and kicking items in order to damage them each a subcategory of Trampling, as the animal crouches by bending its legs and kicks with its feet? The Gemara answers: No, in cases included in the primary category of Trampling, the damage is commonplace, as it is caused in the course of the animal’s walking; in these cases of crouching and kicking, the damage is not commonplace, as animals do not typically kick or crouch upon utensils.

After citing the subcategories listed in the baraita, the Gemara resumes its analysis of the statement of Rav Pappa: But with regard to the statement that Rav Pappa said: There are among them some whose subcategories are dissimilar to them, to which primary category was Rav Pappa referring?

If we say that his reference was to these subcategories of Goring, what is different about Goring that defines it as a unique primary category? What is different is that the objective of the ox’s action is to cause damage, and the ox is your property, and responsibility for its safeguarding, to prevent it from causing damage, is incumbent upon you, its owner. In these subcategories of Goring, i.e., pushing [negifa], biting, crouching, and kicking, as well, the objective of the oxen’s actions is to cause damage, and the oxen are your property, and responsibility for their safeguarding, to prevent your oxen from causing damage, is incumbent upon you.

Rather, it is apparent that the status of a subcategory of Goring is like that of the primary category of Goring, and when Rav Pappa says: There are among them some whose subcategories are dissimilar to them, he was referring to Eating and Trampling.

The Gemara asks: Where are Eating and Trampling written in the Torah that led them to be classified as primary categories? The Gemara answers: The source is as the Sages taught in a baraita: The verse states: “If a man causes a field or vineyard to be eaten, and he sends forth his animal, and it consumed in the field of another” (Exodus 22:4). The two parts of the verse are referring to different categories: “And he sends forth,” this is a reference to the primary category of Trampling, as sending forth results in the animal trampling another’s produce and damaging it, and likewise it states: “Happy are you that sow beside all waters that send forth the feet of the ox and the donkey” (Isaiah 32:20). Clearly the term “send forth” is a reference to trampling by the feet of the animal.

“And it consumed,” this is a reference to the primary category of Eating, and likewise it states: “And I will utterly sweep away the house of Jeroboam, as one consumes with

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ר' פפא יש מהן תולדות כיוצא באבותם ויש מהן לאו כיוצא בהן:

ת"ר ג' אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל. הקרן דת"ר כי יגח אין נגיחה אלא בקרן כו' מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תמה למועדת בתלושה. פי' בקרן תלושה כמו קרני צדקיה בן כנענה שהן קרני ברזל. אבל קרן המחוברת שהוא קרן השור אימא מתחילה מועדת היא.

ת"ש וקרני ראם קרניו וגו'. תולדה דקרן כל דבר שכוונת הבהמה להזיק ואין הזיקה מצוי. כגון נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה.

ופשטי' תולדה דקרן כקרן. כי קאמר רב פפא תולדות לאו כיוצא בהן אתולדה דשן ורגל.

גמרא: הכי גרסינן: דאלו אב מטמא אדם וכלים. ול"ג אדם ובגדים דכל דוכתא לא נקט בגדים אלא במת דמטמא אדם לטמא בגדים כלומר בגדים שהוא לבוש ותולד' אוכלין ומשקין מטמא אדם וכלים לא מטמא וא"ת זמנין דמטמא אף אדם וכלים וה"ז כיוצא בו כדאמרינן (חולין ג, א) חרב הרי הוא כחלל כבר תירץ ר"ת דמ"מ אותו כלי מתכות אינו עושה כלי מתכות אחר כיוצא בו וכדאמרינן בפ"ק דפסחים ( .. ..) כלי מתכות אי נגע בדיקריב בדיקרב טהור וכן שנינו במסכת אהלות פ"ק ד' טמאים במת ג' טמאים ט"ז ואחד טמא טומאת ערב כיצד ד' כלים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב.

ת"ר שלשה אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל. הא ברייתא לאו אשור דמתני' קאי לשמואל דמפרש שור דמתניתין רגל לחוד אלא אשור דקרן קאי אלא שאני תמיה איך הקדים שן לרגל ובכתוב הרגל מוקדם ואלו דרך גדולתו שנאו.

אבל במחוברים אימא כולה מועד' הוא וכו'. קשיא לי אדרבה אימא וכולה תמה היא לשלם חצי נזק בלחוד דכל לאפוקי קולא לתובע וחומרא לנתבע וי"ל דאדרבה בנזיקין ספיקו דידהו להחמיר כאיסורין ועוד יש לי לומר דלפחות מן התלוש' אי אפשר דק"ו היא.

ואי קשיא לך הא דמשמע דאין עונשין מן הדין אף בנזיקין וכדאמרינן במכילתין תניא כי יפתח איש בור וכי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כ"ש ללמדך שאין עונשין מן הדין מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי בור מפני שהוא חדוש וליכא בכלהו נזיקין דכותייהו לפי שאין דרכו לילך ולזיק ועוד שאינו שלו אפ"ה עשאו הכתוב כשלו ועוד שהניזק בא לרשותו של מזיק דהיינו חלל הבור ואין עונשין מדין כזה שאין לך בו אלא חדושו אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהן מן הדין וכן אמרו בגמרא (ד, א) באוקימתא דרב דמפרש אליבא דשמואל שור לקרנו ומבעה לשנו מאי לא ראי זה כראי זה כו' ולא ק"ו הוא ומה שן שאין כונתה להזיק חייבת קרן שכונתה להזיק לא כ"ש וכן במתניתין דקתני לא ראי זה כראי זה משמע נמי דעונשין מן הדין דלא אמר אלא שאין ללמוד הקל מן החמור הא החמור מן הקל ילפינן. ועדיין יש להקשות מאי קאמר דמחוברת כולה מועדת היא דמנא תיתי (אי מקרא דצדקיהו) [אי מתלושה] דייה להיות כמוהו ואי משאר נזיקין הא אמרינן לקמן דקרן אי לא כתיבא לא אתיא מכלהו משום דאינה מועדת מתחלתה ותירץ ר"ת ז"ל דודאי ילפינן לה מן השאר למ"ד פלגא נזקא ממונא דלדידיה אף הקרן מועד מתחלתה דכלהו שיורים לאו בחזקת שימור קיימי והיינו דקאמר לקמן (בבא קמא ה, ב) כלהו אתיין לבר מקרן דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחלתן ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא שכונתה להזיק קרן נמי אתיא דלמ"ד פלגא נזקא קנסא כלהו שוורים בחזקת שימור קיימי הלכך לא אתי' מכלהו אבל מ"ד קרן עדיפא היינו מאן דאית ליה פלגא נזקא ממונא דכולהו שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אלא מועדין לכוין ולהזיק מתחלתן ולא כרש"י ז"ל שפירש שם מ"ד קרן עדיפא לא אתפרש היכא והכא ה"ק למ"ד קרן עדיפא ה"א דמחוברת כולה מועדת היא מ"מ השתא נמי דכתיב קרני ראם קרניו אף התלושה בתמה משלם חצי נזק ובמועדת נזק שלם חדא דהא לא קאמר והשתא דכתיב וקרני ראם קרניו תלושה כולה תמה היא ועוד דכל הפחות הויא ליה תולדה דקרן נגיפה נשיכה רביצה בעיטה וכלהו אפילו ברשות הרבים משלמין את הנזק כקרן אם תמין פלגא נזקא ואם מועדין נזק שלם ומסתברא דמיירי במועדין לכך אבל מועד לנגיחה אינו מועד לנשיכה ומועד לנשיכה אינו מועד לנגיחה שאין חזקת האב מחזקת התולדות במועדין ולא לנגוף ולא לישוך וכו' ומפרשי' בגמרא (טז, א) דה"ק ה' תמין הן ואם הועדו חמישיתן מועדין משמע אומר הן בעצמן צריכי להיות מועדין ואוקימנ' נגיפה דהכא שלא בקרן אלא בראשה או באחד מאבריה אבל נגיפה בקרן היינו נגיפה היינו נגיחה.

ירושלמי (פ"א ה"א) תולדות הקרן נגיפה נגיחה נשיכה רביצה בעיטה דחיה. ר' יצחק מקשה נגיפה נגיחה עיקר ואת עבד לון תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות.

אגב אורחיה קמ"ל המועד לאדם הוי מועד לבהמה וא"ת והא איכא מ"ד לקמן בפ' ארבעה וחמשה (בבא קמא לז, א) מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה לא היא דהתם בשנגח שלשה בני אדם דאינן אלא מין אחד אבל נגח אדם ונגח שור ונגח חמור דג' מינין הן הוי מועד לכל המינין משא"כ בנוגח שור וחמור וגמל לא הוי מועד לאדם אע"ג דהוי מועד לכל מינין אחרים וכדאיתא התם.

נשיכה תולדה דשן היא. כלומר לא אתחייב אלא ברשות הניזוק אבל ברשות הרבים או ברשות אחר פטור וכן נמי נחמיר עליו להתחייב אפילו פעם אחת בנזק שלם כשן.

ופריק אמ״ר ה״מ היכא דיש הנאה להזיקה הא אין הנאה להזיקה וכו' מדקאמר ה״מ היכא דיש הנאה להיזיקה דאנשיכה מפה קמהדר ומודה הוא דיש נשיכה שהיא תולדה דשן והיכי דמי כגון בהמה שנשכה בדבר להנאתה כדי לאכלו ולא הספיקה לאכלו עד שנפל מפיה ולכלכו שנשיכה זו יש הנאה להזיקה וכן חתול בחתיכת בשר ומשלם נזק שלם בפעם אחת ודוקא ברשות הניזק ומיהו דוקא באורחייהו בכך הא לאו אורחייהו בכך משונה הוא ותולדות קרן הוא וכדאמרינן בסוף פרקין (בבא קמא טו, ב) הני כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי משונה היא ולא מגבינן בבבל וה״מ ברברבי אבל בזוטרי אורחיה הוא וסבור אני שאף הנחש שנשך הוי תולדה ואע״פ שאינו אוכל לפי שנהנה בנשיכתו ואף ע״פ שאמרו בפ״ק דתענית (ח, א) שמתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו מה הנאה יש לך ואומר להם ומה יתרון לבעל הלשון לאו למימרא שאין לו הנאה כלל קאמר אלא שאין הנאה לאכול ומ״מ כיון דאורחיה בהכי לא נפיק מתולדה דשן א״נ מתולדה דרגל ואינה תולדת קרן שלא להתחייב נזק שלם שלא ברשות הניזק וכן נמי רביצה להנאתה תולדות רגל וכדאמרינן בשלהי פרקין (טז, א) הבהמה אינה מועדת לרבוץ א״ר אלעזר לא שנו אלא פכין גדולים אבל פכים קטנים אורחיה הוא.

הרבה אבות הוזכרו לענין טומאה כגון טמא מת ושרץ ושכבת זרע שהם מטמאין אדם וכלים במגע ואחרים שהם חמורים מאלו כמו שיתבאר במקומו ויש גורסין אדם ובגדים ואינו כלום שלא מצינו לעולם אדם ובגדים אלא במקום שמטמא אדם לטמא בטומאתו בגדים שהוא לבוש אלא האבות מטמאין אדם וכלים והמיטמא בהן נקרא תולדה ואין התולדות כיוצא בהם שאין התולדה שבהן מטמאה אדם וכלים אלא שהיא נקראת ראשון לטמא אוכלין טומאה שניה וכן השני עושה שלישי לתרומה והשלישי עושה רביעי לקדש כמו שהתבאר במקומו ואע"פ שבכלי מתכות אמרו חרב הרי הוא כחלל מכל מקום אותו כלי של מתכת אינו עושה כלי מתכת אחר כמו שהתבאר בראשון של פסחים ובראשון של אהלות:

אחר שבארנו על אבות שהזכרנו שתולדותיהן כיוצא בהן למה נקראו אלו אבות ואלו תולדות אלא אותן שנכתבו בתורה נקראו אבות והם אותן השש שהזכרנו שהקרן הוזכר בתורה באמרו כי יגח שור שאין נגיחה אלא בקרן כמו שאמור בצדקיה בן כנענה ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר לו באלה תנגח את ארם עד כלותם ואע"פ שאין למדין דברי תורה מדברי קבלה אין זה אלא הוראה על ביאור הדבר וכל שנעלם ביאורו למדין את ביאורו מכל מקום ושמא תאמר מכיון שאותן הקרנים תלושין היו מתחלתן אף אני אומר שלא חלקה תורה בקרן בין תם למועד אלא בקרן תלושה כגון שנתחב הקרן בין שניה וכונה והזיקה שזהו דבר זר וראוי להקל בקצת עניניו אבל במחברת שהוא ענין הרגיל נחמיר בו בתם כבמועד הרי הוא אומר וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אלמא שלשון נגיחה אף במחברת היא ושמא תאמר כלך לדרך זו שלא לחלק בין תם למועד בקרן אלא במחובר מעקרו אבל תלושה לא תהא בכלל נגיחה כלל לכך הוצרכו שניהם לחלק בקרן בין תם למועד בין במחובר מעיקרו בין בתלוש ולבסוף חברו:

שמא תאמר אחר שלא נקראו האבות אבות אלא מצד שנכתבו בתורה הרי הנגיפה נכתבה בתורה שנא' כי יגוף שור איש את שור רעהו והיאך אתה קורא את הנגיפה תולדה תדע שנגיפה זו נגיחה היא והוא שסיים בה בלשון נגיחה שנאמר או נודע כי שור נגח הוא אלא שבאדם קראו נגיחה הואיל ואימתו מוטלת עליו ואי אפשר לנגחו פתאום כל כך אלא שהיא צריכה כונה ואומד בשעת נגיחתה בו ואף הוא יש לו צד להשתדל בהצלה כאדם המכוין למלחמה שהנגיחה לשון מלחמה הוא כדמתרגם אונקלוס יי' ילחם לכם יגיח לכון קרב והדומים לו אבל בבהמה אחרת הואיל ואינה צריכה לשום אומד אלא שנוגחה פתאום ואין לשכנגדה צד או טבע להשתדל בהצלה הוא קוראה נגיפה על דרך שמיתה הפתאומית הבאה מצד עונש קרויה כן כגון ויגוף יי' את נבל המתים במגפה:

ולפי דרכנו למדנו שאין נגיחתו בבהמה שוה לנגיחתו באדם ויראה מזו שמועד לבהמה אינו מועד אצל אדם ואינו משלם כפר אבל מועד לאדם שלא נגמר דינו כגון שברח ונגח את השור הרי הוא מועד לבהמה ומה שאמרו בפרק ארבעה וחמשה שאף מועד לאדם אינו מועד לבהמה פירושו כשנגח שלשה בני אדם שאינו אלא מין אחד אבל ראה אדם ונגחו שור ונגחו חמור ונגחו הואיל ונגח שלשה מינין ואדם בכללן נעשה מועד לכל המינין אבל נגח שור וחמור וגמל אע"פ שהוא מועד לכל המינין אינו נעשה מועד לאדם כמו שיתבאר שם:

דאלו אב מטמא אדם וכלים. גרסינן ולא גרסינן אדם ובגדים שלשון זה משמע בגדים שהוא לבוש אבל אדם וכלים משמע או אדם או כלים ואף על גב דמשקים נמי מטמו כלים היינו מדרבנן גזירה משום משקה דזב וזבה. תוספות שאנץ.

כתוב בתוספות והרי טמא מת עושה כלי מתכות וכו'. ונראה דלא קשה דתלמודא מבעיא ליה בנזקין דילמא כולהו כיוצא בהן או לא והיינו דאמר גבי טומאה קיימא לן דכולהו לאו כיוצא בהן כי אם אחד דיוצא מהכלל גבי חרב וגבי שבת כלהו כיוצא בהן גבי נזיקין מאי והוזקק רב פפא לומר דכלהו כיוצא בהן לבד מצרורות לפי שאינה משנה בשום מקום אלא ברייתא היא ופלוגתא דסומכוס בצדה אבל בטומאות מת היה צריך לפרש דיש כיוצא בהן והלא משנה פשוטה היא דארבעה מטמאין במת במסכת אהלות דמשמע בהדיא חרב כחלל. גליון.

אמר רב פפא יש מהם וכו'. נראה לי הא דלא קאמר כולהו כיוצא בהן לבד מצרורות דרגל משום דכשנשאלה שאלה בבית המדרש אם תולדותיהם כיוצא בהם או לא השיב רב פפא יש מהם וכו' והיה סבור למצוא תולדות שאינן דומין לאבות מלבד צרורות דרגל דההיא פשיטא דמשנה היא לקמן בפרק כיצד ונשא ונתן בכל התולדות אם ימצא אחת מהם שאינה כיוצא באב כי היכי דשקיל וטרי תלמודא ולא מצא אלא תולדה דרגל. ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה דלהכי קאמר יש מהם לאו כיוצא בהן משום דשלשה אבות שנאמרו בשור צרורות דכולהו לאו כיוצא בהן כדתניא לקמן בפרק כיצד וצרורות משלמין חצי נזק וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם חצי נזק והיינו צרורות דשן וצרורות דקרן מועדת נמי כגון צרורות מחמת ביעוט ובתם מיבעיא ליה אם יש שנוי בצרורות לרביע נזק לרב אשי בפרק כיצד והא דקאמר כי קאמר רב פפא אתולדה דרגל משום דתולדה דרגל שכיחא טפי משאר לפי שיטתיה הולכת. ע"כ תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

תנו רבנן שלשה אבות נאמרו בשור וכו'. הא ברייתא לאו אבור דמתניתין קאי לשמואל דמפרש שור דמתניתין רגל לחוד אלא אשור דקרא קאי אלא שאני תמה איך הקדים שן לרגל ובכתוב הרגל הוקדם ואולי דרך גדלתו שנאו. הרשב"א ז"ל.

אין נגיחה אלא בקרן שנאמר וכו'. הקשה הר"מ אמאי לא פריך הכא כדפריך לקמן גבי שן ורגל הכי אמאי איצטריך קרא הא בלאו הכי נמי בקרן איירי דאי לאו במאי מוקמינן ליה אי רגל כתיבא אי שן כתיבא. תוספי הרא"ש.
ובגליון הקשה על קושיא זו וז"ל תימה נימא דכי יגח איירי בקרן וברגל דברשות הניזק נזק שלם וברשות הרבים חצי נזק. וי"ל נמצא שהיינו מחלקים בחצי נזק של תם דברשות הרבים חצי נזק וברשות הניזק נזק שלם וזה אי אפשר לומר דאין חצי נזק חלוק כדאמרינן בפרק כיצד הרגל. ותירץ ה"ר מאיר ז"ל דקרא דויעש לו צדקיהו איצטריך לאשמועינן דשייך נגיחה בתלוש וכיון דאייתי קרא דשייכא נגיחה בקרן תלושה איצטריך נמי בכור שורו דלא תימא מחוברת כולה מועדת היא. ונראה לי דלא קשה דגבי שן ורגל אינו מפרש מהו שלוח וביעור. אלא מייתי קרא דאשכחן דכתיב שלוח גבי רגל וביעור גבי שן אבל הכא דמפרש דנגיחה היינו נזק שעושים בקרנים לא שייך למיפרך. תוספי הרא"ש ז"ל.

ותלמיד רבינו פרץ תירץ כתירוץ הר"מ. ועוד תירצו דנגיחה סלקא דעתך אמינא דחיפת הגוף קאמר מדפתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה. מיהו קשה מכל מקום ידעינן שפיר דמיירי או בקרן או בתולדה דקרן. ע"כ.

ובגליון תוספות תירצו דהכא ליכא למיפרך הא לאו הכי וכו'. דודאי בקרן איירי אבל לא ידענא אי בתלושה אי במחוברת. ע"כ.

מדברי קבלה. דברי נביאות קרי להו דברי קבלה על שם שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחזון כדמתרגמינן אם צעק יצעק אלי אם מקבל יקביל. ויש מפרש קבלה שכלם קבלו נבואותם ממשה רבינו ע"ה וכן אמר ישעיה קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני ועתה ה' אלקים שלחני ורוחו. ע"כ תלמיד ה"ר פרץ.

והאי מילף הוא גלוי מילתא וכו'. קשה דהוה ליה למיפרך עדיף טפי אם כן ושלח מנא לך דהוי רגל דהתם נמי איכא משלחי רגל השור והחמור שהוא מדברי קבלה כיון שעלה בדעתו עכשיו דאפילו גלויי לא ילפינן. וי"ל דסלקא דעתך דמצדקיה דהוא נביא שקר אפילו גלויי לא ילפינן. גליון.

אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא וכו'. קשיא לי אדרבה אימא כולה תמה היא לשלם חצי נזק בלחוד דכל לאפוקי ממונא קולא לתובע וחומרא לנתבע. ונראה לי דאדרבה בנזקין ספק דידן להחמיר כאיסורין. ועוד יש לומר דלפחות מן התלושה אי אפשר דקל וחומר הוא. ואי קשיא הא דמשמע דאין עונשין מן הדין אפילו בנזיקין וכדאמרינן במכילתא תניא כי יכרה איש בור וכו' ללמדך שאין עונשין מן הדין. מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי בור מפני שהוא כחידוש וליכא בכולהו נזיקין דכותיה לפי שאין דרכו לילך ולהזיק. ועוד דאינו שלו ואפילו הכי עשאו הכתוב כשלו. ועוד שהניזק בא לרשותו של מזיק דהיינו חלל הבור ואין עונשין מן דין כזה שאין בו אלא חידושו אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהם מן הדין. וכן אמרינן בגמרא באוקמתא דרב יהודה דמפרש אליבא דשמואל שור לקרנו ומבעה לשינו ולאו קל וחומר הוא ומה שן שאין כוונתה להזיק וכו' וכן במתניתין דקתני לא הרי כהרי משמע נמי עונשין מן הדין דלא אמר אלא שאין ללמוד הקל מן החמור הא חמור מן הקל ילפינן. ועדיין יש להקשות מאי קאמר דמחוברת כולה מועדת היא דמהי תיתי וכו' ואי משאר נזיקין הא אמרינן לקמן דקרן אי לא כתיבא לא אתיא מכולהו משום שאינה מועדת מתחילתה. ותירץ רבינו תם דודאי ילפינן לה מן השאר למאן דאמר פלגא נזקא ממונא דלדידיה אף הקרן מועדת מתחילתה דכולהו שוורים לאו בחזקת שימור קיימי והיינו דקא אמרינן לקמן כולהו אתיא לבד מקרן וכו' ולמאן דאמר אדרבה קרן עדיפא שכוונתה להזיק קרן נמי אתיא דלמאן דאמר פלגא נזקא קנסא כולהו שוורים בחזקת שימור קיימי הילכך לא אתיא מכולהו אבל למאן דאמר דקרן עדיפא היינו כמאן דאית ליה פלגא נזקא ממונא דכולהו שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אלא מועדין לכוון ולהזיק מתחילתן ולא כרש"י שפירש שם מאן דאמר קרן עדיפא לא איתפרש היכא והכא הכי קאמר למאן דאמר קרן עדיפא הוה אמינא דמחוברת כולה מועדת היא מכל מקום השתא נמי דכתיב קרני ראם קרניו אף התלושה בתמה משלם חצי נזק ובמועדת נזק שלם הדא דהא לא קאמר השתא דכתיב וקרני ראם קרניו תלושה כולה תמה היא ועוד דלכל הפחות הויא ליה תולדה דקרן כהנך תולדות נגיפה ונשיכה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר' פרץ ז"ל אבל במחוברת אימא וכו'. וא"ת מהיכא מייתי לה אי מתלושה וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דלפירוש רבינו תם דלקמן ניחא דהכא מיירי למאן דאמר פלגא נזקא ממונא. ולמאן דאמר פלגא נזקא קנסא מאי איכא למימר דאיכא למיפרך שכן מועדין מתחילתן. וי"ל דלדידיה אצטריך בכור שורו שלא תטעה לומר פלגא נזקא ממונא. וקשה דהא לא איצטריך קרא לזה כדי להוציא מלבם של שוטים כי בזה לא יטעה חכם. וי"ל דמכל מקום אפשר שהתנא מביא הפסוקים כדי שלא יטעו השוטים ויאמרו דמחוברת דרכה להזיק מתחילתה ונלמוד מבור ומשור לחייבה נזק שלם מתחילתה ולעולם לא איצטריך קרא כדפירש רש"י אלא תלמודא מייתי ליה כדי שלא יטעו העולם בכך. ע"כ.
ור"י ממיץ מתרץ דהכא מיירי אליבא דמאן דאמר פלגא נזקא ממונא אבל למאן דאמר פלגא נזקא קנסא יהא פטור לגמרי דמתלושה לא גמרינן דאין לך בו אלא חידושו ואי אתיא מקרן וחד מהנך מקרן ובור אם כן לא מחייב אכלים מקרן ומאש אם כן לא מחייב אטמון מקרן ושן ורגל אם כן לא מחייב ברשות הרבים. והא דנקט תלמודא דלא כהלכתא משום דהסוגיא אתא לפרושי מלתא דרב פפא ואיהו סבירא ליה פלגא נזקא ממונא. תוספי הרא"ש ז"ל.
וגליון תוספות תירץ וז"ל אימא כולה מועדת היא דאית לן לאוקמי ושלח לקרן מחוברת טפי מברגל אף על גב דכתיב משלחי רגל כיון דכבר אשכחן דחייב חצי נזק בתלושה אם כן הוה מוקמינן ושלח אקרן דאשכחן שלוח גבי קרן דכתיב ושן בהמות אשלח דהיינו נשיכה דדמיא לכל צד לקרן מחוברת. ע"כ.
וכתוב בגליון וז"ל דאית לן לאוקומי ושלח לקרן מחוברת טפי מברגל. קשה למה אמרו טפי מברגל כל כך אני יכול להעמידו ברגל כמו בקרן ויבאו שניהם. וי"ל משום הכי אמרי טפי לפי שנראה להם דסברא דאיכא בקרן שמצינו דכבר חייב חצי נזק בתלושה הוי יותר מגילוי דרגל דמשלחי רגל השור וחמור. וקשה דלפי מה שאומרים בגליון תוספות דושלח לקרן מחוברת נמצא דרגל שיירה ולא ידעינן מהיכא ילפינן לה ואמאי נאמר ובער זה הקרן ושלח זה הרגל והשן ואז רגל לא שיירה דשקולין הן ואתו תרווייהו דהי מינייהו מפקת כדאמרינן לקמן. וכי תימא דאי אמרינן הכי איכא למימר הני מילי היכא דשלחה שלוחי כדאמרינן לקמן איכא למימר דומיא דובער דאיירי בקרן דלא שנא שלחה שלוחי ולא שנא אזלא ממילא. וי"ל אם כן אתה צריך לומר בבער בשדח אחר היינו ברשות הניזק נזק שלם וברשות הרבים חצי נזק אם כן חלקת בחצי נזק דתם ע"כ אומר בגליון ושלח על הקרן שאז ובער מתקיים בשן דחייב ברשות הניזק וקרן חייב בכל מקום חצי נזק. ע"כ גליון.
וריצב"א ז"ל תירץ סלקא דעתך אמינא כיון דבשור המזיק כתיב כי יגוף דמשמע קרן מחוברת וכתיב או נודע כי שור נגח דמשמע תלושה מדלא כתיב נוגף הא הכא הוא דשוו תלושה ומחוברת אבל בשור הממית דלא כתיב אלא כי יגח דמשמע תלוש אינן שוות ולפטור מחוברת אי אפשר כיון דחייביה רחמנא גבי נזקין ואם כן אימא כולה מועדת היא קא משמע לן בכור שורו הדר לו דיש אף בלשון נגיחה מחוברת והיינו דבעי לקמן כיון דאף נגיחה משמע מחוברת למה פתח בכי יגוף וסיים בנגיחה מלשון נגיחה שמעינן תרווייהו אף מחוברת. והקדוש רבי יעקב דבריאה תירץ דהא דבעי תלמודא מאי ואומר לא בעי למאן דאמר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי דלדידיה פשיטא דאיצטריך דאי לא כתב מחוברת הוה פטרינן ליה לגמרי דמהיכא תיתי לחייבה כלל אי מתלושה קנס נינהו וקנסא מקנסא לא ילפינן אלא האי דבעי מאי ואומר למאן דאמר לאו בחזקת שימור קיימי והיינו דקאמר הוה אמינא כולה מועדת היא ותיתי מבור ומחד מינייהו. תוספות הר' ישעיה.

וריב"א אומר מחוברת כולה מועדת היא מדכתיב כי יגוף דאף על גב דכי שור נגח לא משמע רק בתלוש דומיא דצדקיה מכל מקום כי יגוף דרישיה דקרא משמע בין בתלושה בין במחוברת דגבי צדקיה כתוב לשון נגיחה אבל נגיפה משמע בדבר המחובר בגופו והוה אמינא דוקא בתלושה דשייך בה לשון נגיחה הוא דמחלק הכתוב בין תם למועד אבל במחוברת לא אלא הכל הוא בכלל נזק שלם קא משמע לן בכור שורו דנגיחה נמי משמע מחוברת אף על גב דלקמן אמרינן זו היא נגיחה וכו'. אלמא מה שסיים בנגיחה פירושו זו היא נגיפה היינו לפי המסקנא דנגיחה נמי משמע מחוברת אבל השתא דבעי למימר דנגיחה דוקא תלושה משמע הוה אמינא דמה שפתח בנגיפה וסיים בנגיחה היינו דוקא בתלושה פליג בין תמה למועדת אבל במחוברת אימא כולה וכו' קא משמע לן. וקשה להר"ף וכי היכי סלקא דעתין לומר דהכל היה בכלל נזק שלם במחוברת משום דכי יגוף משמע בין תלושה בין מחוברת ומשום הכי הוה אמינא דמחוברת כולה מועדת היא מתחילתה והלא כי יגוף דמשמע נמי במחוברת התם כתיב תמות וגבי שור נגח כתיב מועדת דבשלמא אי הוה כתיב איפכא נגיחה גבי תמות ונגיפה גבי מועדת שייך למימר כדפרשינן דאז דמיא לההוא דלקמן דאמרינן הכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם אבל השתא דכתיב נגיפה גבי תמות ונגיחה גבי מועדת לא שייך למימר הכי. ושמא יש לומר דמדשני קרא בדיבוריה הייתי זקוק לדחוק ולומר דכי יגוף משמע בין תלושה בין מחוברת וכתיב כי שור נגח בתר הכי לומר דלא חלק הכתוב בין תמות למועדת רק בנגיחה דהיינו דוקא בתלושה דומיא דצדקיה דכיון דלא מצינו בקרא נגיחה גבי מחוברת שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה כדפרישית אבל לבתר הכי דאייתי ראיה דנגיחה משמע מחוברת מעתה נאמר דזו היא נגיפה זו היא נגיחה ולא הוי השתא שני קרא בדיבוריה כלל כיון שמשמעות שניהם שוין דתרווייהו משתמעי בין בתלושה בין במחוברת. תלמיד רבינו פרץ.

אבל במחוברת וכו'. הקשה ר"י כיון דלא כתיבא מהי תיתי אי מתלושה דיה כתלושה. והרב ר' יצחק בר אברהם פירש דלא נאמר דיה כתלושה דטעמא דתלושה דאינה מועדת עד תלתא זימני משום דלאו אורחיה אבל מחוברת כיון דאורחא הוא נחשוב פעם ראשונה כתלושה שלש פעמים קא משמע לן בכור שורו. מ"ר.

וא"ת כיון דלא אתיא נגיחה דקרן אלא מבכור שורו אם כן לשתוק מצדקיה בן כנענה ולשמעינן בכור שורו. ותירץ דאי לא הוה יליף אלא מבכור שורו הוה אמינא דוקא במחובר משלם נזק שלם בשלש פעמים דאורחיה הוא אבל בתלושה בשלש פעמים הייתי מחייבו כפעם ראשונה דמחובר קא משמע לן קרא דלא פלגינן בין תלושה למחוברת. תוספות מהר"י כהן צדק.

על מה שתירץ הר"י ממיץ דלמאן דאמר פלגא נזקא קנסא מתלושה לא גמרינן וכו'. כתוב בגליון מה"ר משה אמר לי בענין אחר דהוה אמינא בתלושה קנסיה רחמנא לשלומי פלגא משום דכיון דהעיזה והחציפה ליקח קרן תלושה ודאי דידעו הבעלים בחציפות השור והיה להם לשמרה שלא תהיה מזקת והבעלים פשעו אבל במחוברת לא קנסיה רחמנא דלא ידעו הבעלים בכך קא משמע לן ולא נהירא וכו'. ע"כ.

תא שמע בכור שורו הדר לו. שמא תאמר כלך לדרך זו שלא לחלק בין תם למועד בקרן אלא במחובר אבל תלושה לא תהא בכלל הנגיחה כלל לכך הוצרכו שניהם. הרב המאירי ז"ל.

תולדה דקרן מאי היא נגיפה וכו'. כתב מהר"א ז"ל קשיא לפי המכילתא דסבירא ליה אין עונשין מן הדין אם כן לא מחייב אתולדת. ונראה לי דלא עיין במכילתא דמפיק להו מקראי דאמרינן התם בכלל נגיחה דחייה ובעיטה ורביצה נשיכה מניין תלמוד לומר ולא ישמרנו בעליו והרי דברים קל וחומר אם שמרו ויצא והזיק חייב מקל וחומר עד שלא שמרו מה תלמוד לומר ולא ישמרנו הוסיף עוד שמירה על שמירה. ע"כ גליון.

לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה. ואיפכא ליכא למימר דמסתברא דסיפיה דקרא אתא לפרושי רישא. תוספי הרא"ש ז"ל. אי נמי תרי נגיחות כתיבי חד באדם שהזיק וחד באדם שהוזק ולכך כי יגוף דכתיב בחד דוכתיה הוי במשמעות כי יגח דכתיב בתרי דוכתי. תוספות שאנץ.

אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח וכו'. פירוש באדם קראו נגיחה הואיל ואימתו עליו ואי אפשר לנגחו פתאום כל כך אלא שהיא צריכה כוונה ואומד בשעת נגיחתה בו ואף הוא יש לו צד להשתדל בהצלה כאדם המכוון למלחמה שהנגיחה לשון מלחמה היא כדמתרגם אונקלוס ילחם לכם יגיח לכון קרב והדומין לו אבל בבהמה אחרת הואיל ואינה צריכה אומד אלא שנוגחה פתאום ואין לשכנגדה צד או טבע להשתדל בהצלה הוא קוראה נגיפה על דרך שהמיתה פתאום הבאה מצד עונש קרויה כן כגון ויגוף ה' את נבל. המתים במגיפה. הרב המאירי ז"ל.

מועד לאדם הוי מועד לבהמה. תיקשי מהכא לרב פפא וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דהני מילי כשנגח שלשה בני אדם וכו' אבל הכא מיירי כשנגח שור וחמור ואדם דכהאי גוונא אפילו רב פפא מודה דהוי מועד לבהמה שהרי אפילו שור וחמור וגמל מודה רב פפא שנעשה מועד לכל הבהמות כדאיתא לקמן. ואף על גב דמועד למין זה לא הוי מועד למין אחר מכל מקום מהני שני מינים אחרים להשלים ולעשותם מועד לכל הבהמות וכל שכן היכא דאדם אחד מן המינים דמהניא השלמתו לעשותו מועד לכל הבהמות כיון דאדם אית ליה מזלא טפי ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם כלומר בהמה אינה משלמת האדם שאם נגח אדם שתי פעמים ובשלישית בהמה לא הוי מועד בהכי לאדם וזהו החידוש שבא לאשמועינן. תוספות תלמיד רבינו פרץ ז"ל.
לפירוש הריב"א ז"ל לקמן למאן דאמר לא הוי מועד לבהמה הכי נמי נפקא מינה לענין חזרה שאם נגח אדם ובהמה שלש פעמים וחזר בו מבהמה כל שכן לאדם אבל אם חזר בו מאדם לא הוי חזרה לבהמה דלית לה מזלא וכענין זה משני לקמן בריש שור שנגח ד' וה'. תוספות מהר"י כ"ץ.

וז"ל נמצא בגליון מועד לאדם וכו'. האי לישנא לא אתי אלא לרב זביד אבל לרב פפא לא הוי לן למימר כהאי לישנא אלא היכא דנגח אדם וגמל ושור בהכי הוי מועד לכל הבהמות ולא הוי מועד לאדם והרי שמועיל צירוף אדם לבהמה וצירוף בהמה לאדם לא מהניא ואף על גב דהכא תלמודא מסיק לרב פפא צריך לומר דרב פפא משני הברייתא לפי דבריו אבל הני קראי סתמא מפרש להו כרב זביד דהכי הלכתא. ע"כ.

נשיכה תולדה דשן היא. כלומר הא לא דמיא לקרן שהרי השן עושה ההיזק ומשני כיון שאין הנאה להזיקה הלכך לא דומה אלא לקרן. אבל ליכא לפרושי נשיכה תולדה דשן הוא כלומר דהשן עושה ההיזק אם כן תולדה דשן היא ולא קרן דאם כן לא משני מידי. ע"כ. תוספות תלמיד רבינו פרץ.

הני מילי היכא דיש הנאה להיזקה. נראה לי מדקאמר הני מילי היכא דיש הנאה וכו' דאנשיכה מפה קא מהדר ומודה הוא דיש נשיכה שהיא תולדה דשן והיכי דמי כגון בהמה שנשכה בדבר להנאתה כדי לאכלו ולא הספיקה לאכלו עד שנפל מפיה ולכלכו שנשיכה זו יש הנאה להיזקה. וכן חתול בחתיכת בשר ומשלם נזק שלם בפעם אחת ודוקא ברשות הניזק. ומיהו דוקא באורחייהו בכך הא לאו אורחייהו בכך משונה הוא ותולדה דקרן הוא וכדאמרינן בסוף פרקין האי כלבא דאכל אימרי וכו'. וסבור אני שאף הנחש מנשך הוי תולדה דשן ואף על פי שאינו אוכל לפי שנהנה בנשיכה. ואף על פי שאמרו בפרק קמא דתענית שמתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו מה הנאה יש לך וכו' לאו למימרא שאין לו הנאה כלל קאמר אלא שאין לו הנאה לאכול ומכל מקום כיון דאורחיה בהכי לא נפיק מתולדה דשן אי נמי מתולדה דרגל ואינה תולדת קרן וכן נמי רביצה להנאתה הוי תולדה דרגל וכדאמרינן בשלהי פרקין אמר רבי אלעזר לא שנו אלא פכין גדולים וכו'. הרשב"א ז"ל.

שן יש הנאה וכו'. וא"ת נייתו נשיכה בצד השוה משן ורגל ונפקא מינה לנזק שלם ומה שן שאין כוונתו להזיק וכו' מה לשן וכו' הצד השוה שבהן שדרכו להזיק אף אני אביא נשיכה. וי"ל דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן מועדין מתחילתן תאמר בנשיכה. ואם תאמר ולישני ליה מעיקרא שן מועדת מתחילתה ושוב לא אתיא בצד השוה כיון דמועדין מתחילתן. ותירץ דהמקשה ידע דשן מועדת מתחילתה יותר מנשיכה ואף על פי כן רצה לדמות נשיכה לשן מכיון דנשיכה נמי הויא בשן ומשני שן יש הנאה להיזקו שגם בהא לא דמיא והיא גופה תירץ ברביצה ובעיטה. תוספת מהר"י כהן צדק ז"ל.

שן יש הנאה להיזקה וכו'. ולא קאמר שן אין כוונתו להזיק הא כוונתו להזיק משום דחומר דשן נקט לאפוקי משן ולאוקמיה בתולדה דקרן. תוספי הרא"ש ז"ל.

ואלא תולדותיהן וכו'. דקאמר רב פפא אהייא. מדקאמר ואלא משמע דקשיא ליה אהא דמסקינן נשיכה ורביצה ובעיטה תולדה דקרן הן. ויש לתמוה מאי אמרת בשלמא איכא. וי"ל דבשלמא נשיכה תולדה דשן היא ומכל מקום לא משלמא אלא חצי נזק משום דאין הנאה להיזקה כמו קרן ניחא דמשכחת לה לאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא אנשיכה קאמר דהויא תולדה דשן ולאו כיוצא בהן מדלא משלמא אלא חצי נזק אבל השתא דהויא תולדה דקרן א"כ קשיא דכיוצא בו הוא. תוספות תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

ושלח זה הרגל וכו'. ואני תמה כיון דכולה קרא קא דריש ולכל חדא וחדא מלתא למלתיה הוא דאתיא למה לי דכתב רחמנא כי יבער איש ומוטב היה להם לדרוש מכי יבער את השן. ובירושלמי מניה דריש את השן דגרסינן התם המבעה כי יבער איש שדה וכו' ושילח את בעירה זה הרגל דכתיב משלחי רגל השור חמור וכתיב הסר משוכתו והיה לבער זה השן פרוץ גדרו והיה למרמס זה הרגל ע"כ. וגם לדעת הירושלמי קשה וביער מאי עביד ליה. ונראה לי דילמדו לשון זה חד לשלחה שלוחי וחד באזלא מנפשה כשן. ובהכי מתרצא לי קושיא אחריתי. דקשיא לי מאי שנא דבכולה שמעתין פשיט ליה. דשן לא שנא שלחה שלוחי ולא שנא אזלא מנפשה וברגל איבעיא להו ולמדוהו דרך פשיטות משן ואמרו דומיא דשן מה שן לא שנא אף רגל לא שנא. כנ"ל הרשב"א ז"ל.

כאשר יבער הגלל גלל זה רעי וכו'. ומקרא קצר הוא כאשר יבער המבער את הגלל כמו כאשר ירדוף הקורא כלומר הרודף את הקורא וכן אם יחרוש בבקרים כלומר החורש. הרא"ש ז"ל.

ד"ה דאלו אב מטמא כלים וכו' דחרב הרי הוא כחלל וכו'. פירוש דחרב וכל כלי ברזל הוא לעולם כמו הדבר שהוא נוגע בו שאם נגע החרב במת עצמו שהוא אבי אבות הטומאה הוא ג"כ אבי אבות ואם נגע החרב באב כגון בטמא מת אז החרב ג"כ אב כן הוא שם באהלות ע"ש:

ד"ה אבל במחוברת וכו' וכדמפרש ר"ת לקמן דהיינו למ"ד פלגא נזקא ממונא וכו' הא דהוצרכו התוס' להביא בקושייתם פירושו של ר"ת משום דלפי פשוטה דהגמרא דאיתא לקמן דקאמר רבא אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן משום דאיכא למיפרך מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא וכו' אפילו קרן נמי אתיא ואם תפרש הא דקאמר לבד מקרן משום דאיכא למפרך מה לכולהו דמועדין מתחילתן כפשוטו דר"ל שמתחילתן משלמין נזק שלם משא"כ בקרן אין כאן מקום כלל לקושית תוס' שבכאן דמה מקשו מהי תיתי דמחוברת תהא כולה מועדת לשלם נזק שלם בפעם ראשונה אי מתלושה וכו' ואי משאר האבות תינח למ"ד קרן עדיפא ואפילו קרן אתי במה הצד אלא למ"ד דכולהו אתו לבד מקרן משום דאיכא למיפרך מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן ר"ל שמשלמים נזק שלם בפעם ראשונה אם כן לא אתי מחוברת משאר אבות דיהא ג"כ מועדת מתחילתן ולמה לא אתיא דהא היא עצמה שתהא מחוברת מועדת מתחילתן אנו באים עתה למילף משאר אבות ומה שייך למיפרך עלה מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן אבל לפירוש ר"ת דלקמן וכו' דמפרש דהא דקאמר לבד מקרן משום דאיכא למיפרך שכן מועדין מתחילתן הוי פירושו שכן כולהו דרכן להזיק משא"כ בקרן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי מקשין התוס' שפיר מהי תיתי דתהא קרן מחוברת כולה מועדת לשלם נזק שלם בפעם ראשונה אי משאר אבות תינח למ"ד קרן עדיפא דהוא המ"ד דאית ליה פלגא נזקא ממונא ולא קנסא משום דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אבל למ"ד דכולהו אתיא לבד מקרן משום דס"ל פלגא נזקא קנסא משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי א"כ היכי אתי קרן מחוברת משאר אבות הא איכא למיפרך מה לשאר אבות שכן דרכן להזיק מה שאין כן בקרן מחוברת וכו' וטעמו של ר"ת דמפרש לקמן כן עיין לקמן:

בא"ד לאו משום דאיצטריך קרא לאשמועינן וכו' אלא התנא איצטריך לאשמועינן וכו'. כתבו התוס' כן משום דאם באנו לפרש דהקרא איצטריך שלא תטעה לומר דפלגא נזקא ממונא הוא א"כ תקשה לך דהשתא נמי דאשמועינן דאפילו קרן מחוברת לא משלמת מתחילתה אלא חצי נזק עדיין איכא למיטעי לומר שהחצי נזק הוא ממון דהא מ"ד דס"ל דפלגא נזקא ממונא גם ס"ל דאין חלוק בין תלושה ובין מחוברת ואפילו מחוברת אינה מועדת מתחילתה לשלם נזק שלם ואפ"ה ס"ל דפלגא נזקא ממונא הוא אבל אי על התנא קאי אתי שפיר וק"ל:

רש"י בד"ה אלא להכי איצטריך ואומר דמהו דתימא כו' נזק שלם ה"מ כו' זה אבל כו' הוא אימא כו' כצ"ל והד"א:

ד"ה רבצה צ"ל רביצה:

בד"ה לומר לך כו' את איש וגבי כו' הד"א:

בד"ה ואגב אורחיה כו' שמשלם את הכופר דמי נהרג ליורשיו כו' כשלא הועד בדין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ומלתא כו' אבל מועד לכל וחזרה מאדם לא הוי מועד לאדם דחזרה כו' כצ"ל ונ"ב כך מצאתי בתוס' מדויקים:

רש"י ד"ה רביצה ורבצה עליהן כדי לשברן. לכאורה ה"נ דאפי' רבצה להנאתה כיון דלאו אורחה לרבוץ על כלים הוה תולדה דקרן כמו כלבא דאכיל אימרי רברבי (לקמן טו ב) וכתב שם הנ"י מכאן שמענו דכ"מ דלאו אורחיה אע"ג דיש הנאה להזיקו תולדה דקרן (ושם לקמיה במתני' דה' תמין כתב לא לרבוץ לשברם) וכ"מ (לקמן טז) פיסקא ולא לרבוץ דאמר ר"א ל"ש אלא פכין גדולים אבל קטנים אורחיה היא ואי במתכוין לשברם מאי שנא עי' (לקמן מד) תד"ה הכא נמי ופרש"י ז"ל י"ל דלמ"ד פ"נ ממונא פי' כן וע"ד פי' התוס' (שם טו ב) ד"ה והשתא והכריחו הא דאמר לקמן הני נמי כוונתן להזיק (אבל הנ"י קשה) ועי' (לקמן מד ב) דמשמע דזה פלוגתת ר"י ור"ש בניזקין שלא בכוונה:

רש"י ד"ה כתיב כי יגח דודאי כו' ובא עליו בכח אבל נגיפה כו' שמצאו עומד כו'. אולי יכוון דיגח הוא מלשון מגיח ממקומו (שופטים כ) ופי' שמשך עצמו השור ממקום רחוק שמכה אז בכח גדול משא"כ נגיפה שהוא לשון הכאה ממקום קרוב שאיננה בכח כ"כ:

רש"י ד"ה ואגב אורחיה דמשמע דנוחה היא הבהמה כו' משמיענו דשור המועד להרוג אה"ב כו'. לכאורה תמוה דמאי איריא משום דבהמה ל"ל מזלא הלא אף מועד לעכו"ם דא"ל מזלא א"מ לישראל כדתמה הש"ס (לקמן מא) ומועד לעכו"ם הוי מועד לישראל ואולי שיטתו כאן כהרמב"ם פ"י מהל' נ"מ ה"ג דמועד לעכו"ם או לטרפה הוה מועד לישראל שלם ובמועד לבהמה לא ס"ל כוותיה וכדתמה באמת הה"מ שם ע"ד הרמב"ם בזה ולולי פירושו יל"פ פה בנזקין לא במיתה:

בא"ד שמשלם אה"כ דמי נהרג. לכאורה באין הכרח פי' כמ"ד לקמן ספ"ב דפדיון נפשו דמי ניזק:

תד"ה ומילתא אבל נגח שור וחמור וגמל כו'. מדשבקי לאדם למחשביה בתוכם כבקודם דהיתה רבותא טפי (ועמש"כ בחדושי להרמב"ם פ"י מהל' נ"מ ה"ג בס"ד) משמע דבהאי גוונא ה"ל מועד גם לאדם ואולי לשון מועד לאדם דחקם דמשמע דבאמת הוה מועד לאדם אבל הנ"י לקמן שם בשם הרמ"ה חולק בזה וע"ש בהג"ה:

גמ' דברי תורה מדברי קבלה. ע' חולין קלז ע"א תוס' ד"ה אתי':

רש"י ד"ה כתיב כי יגח כו' אית ליה מזלא. עיין שבת נג ע"ב ברש"י ד"ה מזלא:

שם ד"ה ואגב אורחיה. כשלא עמד בדין. לקמן ד' ה ע"א:

ויעש לו צדקי' בן כנענה. יל"ד מ"ט הקדים להביא מקרא דדברי קבלה קודם לד"ת וי"ל לפמ"ש רש"י בחומש דשור כחו בקרניו משא"כ ראם ע"ש וא"כ י"ל בראם הא דקרי לי' נגיחה לקרניו דוקא ומינה בשור אפי' בגופו נמי נקרא נגיחה מש"ה מייתי מצדקי' דכתי' באלה תנגח ולא בדבר אחר ש"מ דליכא שום נגיחה בעולם כ"א בקרנים ומ"מ כשבא לומר דקרנים מחוברים משלמי' נזק שלם מייתי שפיר מקרני ראם דעכ"פ מוכח דשל ראם מחוברים נקראים נגיחה וקרא דכי יגח כולל כל בעלי חיים כמבואר ברמב"ם פ"א מנזקי ממון מש"ס לקמן נ"ד ב' וכי היכי דלענין ראם הוה מחובר ה"ה לשור ולכל בע"ח:

בפרש"י בד"ה באלה תנגח את ארם בהם עמים ינגח אלמא נגיחה בקרן. נראה דכוונתו בזה דלא תקשה אכתי מנ"ל דאין נגיחה אלא בקרן דנהי דאשכחן דקרן אקרי נגיחה דלמא נגיפת הגוף נמי אקרי נגיחה כדאשכחן דפתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה לכן פרש"י באלה תנגח וכו' בהם עמים ינגח פירוש דמלת באלה וכן מלת בהם מורים ע"ז שהרי מה שאמר צדקיה באלה תנגח ע"כ לאו דוקא הוא אלא באמת משל היה וא"כ למה אמר באלה וכן מ"ש הכתוב בהם עמים ינגח וכי ס"ד דבקרני ראם ינגחו ישראל את האומות וא"כ למה אמר בהם א"ו דאין לשון נגיחה נופל אלא בקרן לכך הוצרך לומר באלה ובהם וק"ל:

בד"ה אלא להכי איצטריך ואומר דמ"ד כי חלק רחמנא בין תם למועד דבתם משלם ח"נ ומועד נ"ש אף על גב דהשתא בקרא דכי יגח קיימינן דאיירי בשור דאזיק אדם לא ניחא לרש"י לפרש לענין כופר דמ"ד כי פליג רחמנא דשור תם דאזיק אדם פטור מן כופר ומועד חייב ה"מ בתלושה אבל במחוברת כולה מועדת אפילו תם לשלם כופר דהא ליתא דכיון דכופר לא מצינו בשום נזק אלא גבי קרן לא מצינן להחמיר במחוברת יותר מבתלושה דדיו לבא מן הדין מה תלושה בג' פעמים הוי מועד אף מחוברת בג' פעמים לכך ניחא ליה לפרש לענין נ"ש דאשכחן בכל הניזקין כמ"ש בסמוך וסמיך אקרא דכי יגוף וסיים כי נגח הוא וה"א דאיירי דוקא בתלושה אבל קצת קשה לפי מאי דמסקינן לקמן בדף כ"ו דרגל שדרסה על גבי תינוק משלם כופר וכן שן א"כ הוי מצי לפרש שפיר לענין כופר וכדפרישית. ואפשר דכיון דלא מצינן בהדיא דמשלמי אלא מסברא אמרינן הכי ולקמן נמי אתמר בפלוגתא בפ' שור שנגח דף מ"ה מש"ה לא רצה לפרש כן וק"ל:

בד"ה אבל במחוברת דאורחא היא. כוונתו לתרץ קושיית התוספות דמהיכא תיתי נחמיר במחוברת יותר מתלושה דאי מתלושה יליף נאמר דיו ואי משאר נזקין איכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחילתן לכך פירש דמחוברת אורחא היא וה"א דגם זה מועד מתחילתו כמו שאר נזקין והוי ילפינן שפיר מינייהו והא דקאמר לקמן דמחוברת אינה מועדת מתחילתה היינו אחר שגילה הכתוב שאין חילוק בינה לתלושה ואינה מועדת אלא בג"פ פריך שפיך וק"ל ועמ"ש בתוספות בזה:

בתוספות בד"ה אבל במחוברת וכו' וא"ת דמהי תיתי וכו' אבל למ"ד פלגא נזקא קנסא וכו'. פי' תורף הקושיא לפי סוגית הש"ס דאמרינן לקמן דאי לא כתב רחמנא קרן לא הוי ידעינן לה משאר נזקין דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחילתן פי' אבל קרן לאו אורחא משמע להדיא דאם לא נאמר שום קרא בקרן ה"א דפטור כיון דלאו אורחא ובמחוברת איירי והיאך קאמר כאן להיפך דאילו לא גילה לנו הכתוב הוי אמרינן דמחוברת אורחא הוא והאריכו תוספות בלשונם לפי שיש לנו לומר באמת שיש לדחות סברא חיצונה לכאן ולכאן זיל הכא קא מדחי ליה דאילו לא נאמר קרא ה"א דחייב נ"ש דאורחא היא והתם קא מדחי דאם לא נאמר קרא ה"א דפטור מכלום דה"א לאו אורחא לכך פי' התוספות שהביא ר"ת לקמן בדף ה' ראיה לדבריו על הא דאמרינן דקרן לאו אורחא דהיינו כמ"ד פלגא נזקא קנסא וקשה מאי ראיה היא דלמא האי דס"ל פלגא נזקא קנסא דלאו אורחא היינו לאחר שגילה לנו הכתוב שיש חילוק בין תם למועד כדפרישית ברש"י בסמוך אבל התם דף ה' ע"ב אילו לא נאמר קאמר וא"כ מאי ראיה מייתי א"ו דס"ל לר"ת דאי לאו דס"ל למ"ד פלגא נזקא קנסא שזו היא סברא מוכרחת דקרן לאו אורחא ואין לזוז ממנה לא הוי אמר דפ"נ קנסא ואי משום דגילה הכתוב לחלק בין תם למועד אפשר לפרש כדמפרש מ"ד פלגא נזקא ממונא דחס רחמנא עליה ומנ"ל לשנות נזק זה משאר נזקין ולומר שהוא קנס א"ו דס"ל שזו היא סברא מוכרחת דקרן לאו אורחא ור"ל דסברא חיצונה היא כך וא"כ מקשו שפיר. ותירצו התוספות דבאמת לא אמרינן הכא שהכתוב הוצרך לגלות כן דהאי לאו מילף הוא והפסוקים אינן מיותרין אלא הש"ס מפרש שהוצרכה הברייתא להביא ראיה מהפסוק כדי שלא נטעה בסברא של טעות ונאמר דסברא נותנת דאורחא היא וחייב נ"ש מבור וחד מהנך לכך הביא הברייתא שלא יטעה הטועה בשום ענין ודוק היטב כי נכון הוא. ועיין בחדושי מהרש"א שפירש בענין אחר:

בגמרא מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח וכו' אגופיה דקרא לא קשיא ליה כיון דהוי ס"ד דנגיחה ונגיפה שני מיני נזקין הן וה"א דגזירת הכתוב הוא דלא מחייבי אלא בהכי דהיינו במין הקל לא מחייב אלא בנגיחה החמורה ובאידך מחייב בתרווייהו אבל עכשיו שאומר שמין א' הם למה שני בלישנא:

וטמא מת. מי שנגע במת הוי אב הטומאה דמת עצמו אבי אבות הטומאה הוא והנוגע בו הוי אב הטומאה ומטמא אדם וכלים דהא כתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא וגו' (במדבר יט) והאי קרא בטמא מת כתיב ומשמע דמטמא אדם דהא כתיב והנפש הנוגעת וגו': הכא מאי. תולדות דשבת הוי כאבות תולדות דטומאה לא הוי כאבות והכא תולדות דנזקין מאי מי אמרינן תולדות כיוצא בהן לא שנא אב ל''ש תולדה אם הזיק משלם או דלמא לא: יש מהן כו'. ולקמן מפרש מילתיה דרב פפא בשמעתין: הקרן. לנגוח: השן. לאכול: רגל. דריסה לשבור את הכלים: באלה תנגח את ארם בהם עמים ינגח. אלמא נגיחה בקרן: דברי קבלה. נביאים וכתובים: והאי מילף הוא. בתמיה הא לא גמרי' מדברי קבלה לא חיוב ולא פטור אלא גלוי מילתא הוא דכל היכי דכתיב נגיחה בקרן הוא: אלא. להכי איצטריך ואומר דמהו דתימא כי חלק רחמנא בין תמה למועדת דבשור תם כתיב וחצו את כספו דלא משלם אלא חצי נזק ובמועד כתיב שלם ישלם שור תחת השור דמשלם נזק שלם ה''מ בקרן תלושה דומיא דקרני צדקיה בן כנענה וכגון שאחזה הבהמה הקרן בין שיניה ונגחה דהתם ודאי לא משלם תם כוליה נזק משום דאין דרכה בכך ולא היה לבעלים לשמור מדבר זה: אבל מחוברת. דאורחיה הוא: אימא כולה מועדת היא. אפילו בתחילה ומשלם נזק שלם: ת''ש. וקרני ראם כתיב בה נגיחה אלמא מחוברת נמי קרי נגיחה ובסתם נגיחה פליג רחמנא בין קרן תמה לקרן מועדת: נגיפה. שדחפה בגופה והזיקה בכוונה: רביצה. שראתה כלים בדרך והלכה ורבצה עליהן כדי לשברן: בעיטה. שבעטה ברגליה ושברה את הכלים ואהכי הוו תולדה דקרן דכוונתן להזיק כי קרן ואין הנאה להזיקה כי קרן ואין הזיקו מצוי תדיר והלכך הוו כי קרן דכל אימת דלא הועדה בב''ד ג' פעמים בכך אינה משלמת נזק שלם: מאי שנא נגיחה דקרי ליה אב דכתיב כי יגח נגיפה נמי כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו. וכיון דנגיפה כתיב תיהוי נמי אב: הך נגיפה נגיחה הוא. ולא דחיפת הגוף: פתח הכתוב בנגיפה. כי יגוף שור איש את שור רעהו: וסיים בנגיחה. או נודע כי שור נגח הוא ולא כתיב כי שור נגף הוא אלא נגח: לומר לך. דהך נגיפה לאו דחיפת הגוף היא אלא נגיחת קרן וליכא למימר דאכתי נגיפה הוי אב ונגיחה זו היא נגיפה דהיינו דחיפת הגוף דהא נגיחה אשכחן דבקרן היא: גבי אדם. כשהשור נגח אדם כתיב כי יגח שור את איש וגבי נגיחה שור בשור כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו: אדם דאית ליה מזלא. שיש לו דעת לשמור את גופו: כתיב כי יגח. דודאי נתכוון השור להרע ובא עליו בכח אבל נגיפה הוי משמע שמצאו עומד ודחפו בקרניו לישנא אחרינא אית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו בנגיפה דהיא דחיפת קרן מעט אלא בנגיחה בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף: ואגב אורחיה קמ''ל. קרא מדתלה נגיחה באדם ונגיפה בבהמה דמשמע נוחה היא הבהמה למות מן האדם משמיענו דשור המועד להרוג את הבהמה ג' פעמים לא חשיב העדאה לגבי אדם דאם נגח אדם ומת דינו כתם דאינו משלם את הכופר דבתם ההורג אדם כתיב סקול יסקל השור ובעל השור נקי (שמות כא) ובמועד כתיב וגם בעליו יומת וההיא מיתה היינו ממון שמשלם את הכופר דמי נהרג ליורשיו ולא מיתה ממש דאמרינן בפ''ק דסנהדרין (דף טו:) על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו אבל מועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד להרוג את האדם משכחת לה כשלא עמד בדין עד שנגח שלש פעמים שלא נסקל מיד כשהמית הראשון: רביצה תולדה דרגל היא. דעל ידי כפיפת רגלים היא רובצת: רגל הזיקה מצוי. דכל שעה היא מהלכת ואם יש כלום תחת רגליה היא דורסת: הני אין הזיקן מצוי. הלכך תולדה דקרן הן דאין הזיקו מצוי ואין הנאה להזיקו ומשלמי חצי נזק כקרן: מאי שנא קרן. דמחייב דכוונתו להזיק כו': ושלח. את בעירה:

דאילו אב מטמא אדם וכלים. גרס ולא גרסינן אדם ובגדים שלשון זה משמע מטמא אדם לטמא בגדים וא''ת והרי טמא מת עושה כלי מתכת כיוצא בו דחרב הרי הוא כחלל אלמא יש מהן כיוצא בהן וי''ל דאכתי אינו עושה כיוצא בו שאותו כלי מתכת אין עושה כלי מתכת אחר כיוצא בו כמו שמדקדק ר''ת בריש מתני' דאהלות: תנו רבנן שלשה אבות. הפסיק בברייתא זו לפרש תולדותיהן לאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא אהייא: אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא. לשלם נזק שלם אפילו בפעם ראשונה וא''ת ומהי תיתי אי מתלושה דייה כתלושה אי משאר אבות התינח למ''ד (לקמן ד' ה:) קרן עדיפא דכוונתו להזיק ואפילו קרן אתי וכדמפרש ר''ת לקמן דהיינו למ''ד פלגא נזקא ממונא דאית ליה סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אבל למ''ד פלגא נזקא קנסא דאית ליה סתם שוורים בחזקת שימור קיימי לא אתיא קרן מכולהו כדאמרינן לקמן (שם) כי שדית בור בינייהו אתי כולהו לבר מקרן דאיכא למיפרך שכן מועדין מתחילתן פי' דרכן להזיק משא''כ בקרן דבחזקת שימור קיימי וי''ל דלמ''ד פלגא דנזקא קנסא הא דקאמר אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא וישלם נזק שלם בפעם ראשונה לאו משום דאיצטריך קרא לאשמועינן דאין מועדת אלא התנא הוצרך לאשמועינן להביא ראיה מן הפסוק דמחוברת נמי הוי בכלל נגיחה שלא תטעה לומר דנגיחה היינו בתלושה דומיא דקרני ברזל דצדקיה אבל במחוברת דרכו להזיק מתחילתו ונלמוד מבור ומחד מאבות לחייבו לכתחלה נזק שלם: ומלתא אגב אורחיה קמ''ל. ואפילו לרב פפא דאמר לקמן בשור שנגח ד' וה' (דף לז.) דמועד לאדם סתמא לא הוי מועד לבהמה היינו דוקא שנגח ג' בני אדם דבהכי לא הוי מועד לבהמה אבל נגח אדם ושור וחמור דהוי מג' מינים הוי מועד לכל אבל נגח שור וחמור וגמל לא הוי מועד לאדם ואע''ג דלכל בהמה הוי מועד אפילו לרב פפא כדאיתא התם וה''ר מנחם פי' דה''ק מועד לאדם שהיה מועד לכל וחזר בו מבהמה ונשאר מועד לאדם הוי מועד לבהמה דחזרה דבהמה לאו חזרה היא אבל מועד לכל וחזרה מאדם לא הוי מועד לאדם דחזרה דאדם חזרה היא: כאשר יבער הגלל. פי' ר''ח כמו נדבכין די אבן גלל (עזרא ו) שהשן דומה לאבן שייש:

בבא קמא ב ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד