קידושין פב ע"ב

מַחְטָא דְתַלְמִיּוּתָא
תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר אֵין לְךָ אוּמָּנוּת שֶׁעוֹבֶרֶת מִן הָעוֹלָם אַשְׁרֵי מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בְּאוּמָּנוּת מְעוּלָּה אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בְּאוּמָּנוּת פְּגוּמָה אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא בַּסָּם וּבְלֹא בּוּרְסְקִי אַשְׁרֵי מִי שֶׁאוּמָּנוּתוֹ בַּסָּם וְאוֹי לוֹ [לְ]מִי שֶׁאוּמָּנוּתוֹ בּוּרְסְקִי אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא זְכָרִים וּבְלֹא נְקֵבוֹת אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּנָיו זְכָרִים וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵיבוֹת
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם לִבְנוֹ אוּמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים לְמִי שֶׁהָעוֹשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ שֶׁאֵין עֲנִיּוּת מִן הָאוּמָּנוּת וְאֵין עֲשִׁירוּת מִן הָאוּמָּנוּת אֶלָּא לְמִי שֶׁהָעוֹשֶׁר שֶׁלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר אִם רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי צְבִי קַיָּיץ וַאֲרִי סַבָּל וְשׁוּעָל חֶנְוָנִי וְהֵם מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר וְהֵם לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי מָה אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר וַאֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי וְקִיפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי שֶׁנֶּאֱמַר עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר מַנִּיחַ אֲנִי כׇּל אוּמָּנוּת וְכוּ' תַּנְיָא רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר מַנִּיחַ אֲנִי כׇּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁכׇּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין עוֹמֶדֶת לוֹ אֶלָּא בִּימֵי יַלְדוּתוֹ אֲבָל בִּימֵי זִקְנוּתוֹ הֲרֵי הוּא מוּטָּל בָּרָעָב אֲבָל תּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן עוֹמֶדֶת לוֹ לָאָדָם בְּעֵת יַלְדוּתוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּעֵת זִקְנוּתוֹ בְּעֵת יַלְדוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים בְּזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ
הֲדַרַן עֲלָךְ עֲשָׂרָה יוּחֲסִין וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת קִידּוּשִׁין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - ב

אמר רב יהודה: מחטא דתלמיותא [מעשה מחט "תלמיית"], שתפירותיה עשויות שורות שורות, כמין תלמים.

תניא: רבי אומר אין לך אומנות שעוברת [מתבטלת] מן העולם. כי בין אם היא נקיה, ובין אם היא מאוסה, יש בה צורך. ואם לא יעסוק בה אדם זה, יעסוק בה אחר.

ברם, אשרי מי שרואה את הוריו [מולידיו, ואת ילדיו] כשהם עוסקים באומנות מעולה. ואוי לו למי שרואה את הוריו כשהם עוסקים באומנות פגומה.

אי אפשר לו לעולם, בלא בסם [מוכר בשמים], ואי אפשר לו בלא בורסקי [מעבד עורות].

ברם, אשרי מי שאומנותו היא "בסם", שמדיף תמיד ריח טוב.

ואוי לו מי שאומנותו היא "בורסקי" שמדיף תמיד ריח רע.

אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות.

ברם, אשרי מי שבניו זכרים, ואוי לו למי שבניו נקיבות.

רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם לבנו אומנות נקיה [שאין בה חשש גזל, ואין בה חסרון כיס], וקלה.

ולא יאמר: אין מלאכה שכזו מפרנסת את בעליה. אלא, יבקש רחמים למי שהעושר והנכסים שלו, שתשרה ברכה במעשה ידיו.

לפי שאין העניות באה מן האומנות, ואין העשירות באה מן האומנות.

אלא מקור העשירות שייך למי שהעושר שלו. שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב, נאם ה' צבאות".

שנינו במשנה: רבי שמעון בן אלעזר אומר: האם ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות?!

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ [מייבש קציעות תאנים בשדה], וארי סבל, ושועל חנוני. ועם כל זאת, הרי הם מתפרנסים [מזדמן להם אכלם] שלא בצער. ^[1]

והלא דין הוא - הם לא נבראו אלא לשמשני, ואילו אני נבראתי לשמש את קוני.

ואם כן, מה אלו, שלא נבראו אלא לשמשני, הרי הם מתפרנסים שלא בצער, ואני, שנבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער?!

אלא שהרעותי את מעשי, ובכך קפחתי את פרנסתי. כמו שנאמר: "עונותיכם הטו"!

שנינו במשנה: רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה.

תניא: רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה. ^[2] לפי שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו לאדם, אלא בימי ילדותו. אבל בימי זקנותו, שאין לו כח לעסוק בה, הרי הוא מוטל ברעב.

אבל תורה אינה כן. אלא עומדת לו לאדם בעת ילדותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו.

בעת ילדותו מהו אומר [ישעיהו מ לא]: "וקוי ה' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים"

בזקנותו מהו אומר [תהילים צב טו]: "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו".

הדרן עלך עשרה יוחסין וסליקא לה מסכת קידושין

הערות

^[1] הרד"ל מפרש שצבי היה ראוי להיות קייץ, היות והקייץ צריך לשמר את קציעותיו שבשדה עד שיתייבשו, והצבי עינו פתוחה גם בשעות שהוא ישן. ויכול לשמר תמיד את הקציעות מהגנבים, מחיות ומעופות. והארי בגבורת כוחו היה ראוי להיות סבל. והשועל שהוא הפקח שבחיות ראוי להיות חנוני, שמסוגל לרמות במסחרו.

^[2] החזון איש באגרותיו [חלק א יא] מבאר, מדוע התייחסו חז"ל לאדם שאפשר לו לעסוק בתורה, ואינו עוסק בה, כאילו הוא אפיקורס. וכך תמה החזון איש: "לכאורה, אי ההתעסקות בתורה היא רק חטא מעשי, ואינו נוגע בחובת הלבבות [אלא הוא] חטא בשב ואל תעשה [ומדוע הוא שייך לאפיקורסות?]. אבל, לאור ההשקפה הכוללת - נכתב כאן עוון מינות [היות ויודע הוא האדם שמשך חייו קצוב, וכן] כל פרנסתו היא מקרן קצוב, [אשר] יום יום יפחת קצבו! [יודע הוא האדם כי] העולם הזה דומה לפרוזדור, וכי כל הוספה בתורה, בדביקות, בהכרת היוצר ברוך הוא, מעלה את בעליה מבחינת נפש הבהמית לנפש משכלת, מחמור לבן אדם, מבן אדם למלאך! ולכן, ענינו [של האדם שיודע זאת, ובכל זאת אינו עוסק בתורה] לעומק סוד הנשמה - אפיקורסות!

מחטא דתלמיותא [מחט של רקמה], שהיא מלאכה נקיה וקלה.

תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: אין לך אומנות שעוברת (שנעלמת, בטילה) מן העולם — שיש צורך בכל המלאכות, אבל אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה, אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה ולומד מהם. וכן אי אפשר לעולם בלא שיהא בו בסם (עושה בשמים) ובלא בורסקי (מעבד עורות) שאומנותו בדברים מסריחים. אשרי מי שאומנותו בסם, ואוי לו מי שאומנותו בורסקי. וכן אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, ששניהם נחוצים לקיום העולם, אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקיבות.

ר' מאיר אומר: לעולם ילמד אדם לבנו אומנות נקיה וקלה, ויבקש רחמים למי שהעושר והנכסים שלו, שאין עניות מן האומנות ואין עשירות מן האומנות, אלא למי הם העשירות והעניות — למי שהעושר שלו, שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות" (חגי ב, ח).

א שנינו במשנה שר' שמעון בן אלעזר אומר אם ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות וכו'. תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי שיהיה קייץ (מייבש תאנים) וארי שיהיה סבל, ושועל שיהיה חנוני, ובכל זאת הם מתפרנסים שלא בצער ואינם צריכים לעבוד. והם לא נבראו אלא לשמשני, לפי שהאדם הוא תכלית הבריאה, ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני — אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר: "עו‍נותיכם הטו אלה" (ירמיה ה, כה).

ב שנינו במשנה שר' נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה וכו'. תניא [שנויה ברייתא], ר' נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו לאדם אלא בימי ילדותו שיש בידו כוח לעבוד, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו. בעת ילדותו מהו אומר — "וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים" (ישעיה מ, לא), בזקנותו מהו אומר — "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" (תהלים צב, טו).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Needlework for embroidery is a clean and easy trade.

It is taught in the Tosefta (5:12): Rabbi Yehuda HaNasi says: There is no trade that disappears from the world, since all occupations are needed, but fortunate is he who sees his parents in an elevated trade; woe is he who sees his parents in a lowly trade and follows them into their trade. Similarly, it is impossible for the world to continue without a perfumer and without a tanner. Fortunate is he whose trade is as a perfumer, and woe is he whose trade is as a tanner, who works with materials that have a foul smell. Likewise, it is impossible for the world to exist without males and without females, yet fortunate is he whose children are males, and woe is he whose children are females.

Rabbi Meir says: A person should always teach his son a clean and easy trade, and he should request compassion from the One to Whom wealth and property belong, as poverty does not come from a trade, nor does wealth come from a trade; rather, they come from the One to Whom wealth belongs, as it is stated: “Mine is the silver, and Mine the gold, says the Lord of hosts” (Haggai 2:8).

The mishna taught that Rabbi Shimon ben Elazar says: Have you ever seen a beast or a bird that has a trade? It is taught in the Tosefta (5:13): Rabbi Shimon ben Elazar says: I never saw a deer work as one who dries figs, nor a lion work as a porter, nor a fox work as a storekeeper. And yet they earn their livelihood without anguish. But all these were created only to serve me, and I, a human being, was created to serve the One Who formed me. If these, who were created only to serve me, earn their livelihood without anguish, then is it not right that I, who was created to serve the One Who formed me, should earn my livelihood without anguish? But I, i.e., humanity, have committed evil actions and have lost my livelihood, as it is stated: “Your iniquities have turned away these things, and your sins have held back good from you” (Jeremiah 5:25).

The mishna taught that Rabbi Nehorai says: I set aside all the trades and I teach my son only Torah. It is taught in the Tosefta (5:14): Rabbi Nehorai says: I set aside all the trades in the world, and I teach my son only Torah, as all other trades serve one only in the days of his youth, when he has enough strength to work, but in the days of his old age, behold, he is left to lie in hunger. But Torah is not like this: It serves a person in the time of his youth and provides him with a future and hope in the time of his old age. With regard to the time of his youth, what does it say about a Torah scholar? “But they that wait for the Lord shall renew their strength” (Isaiah 40:31). With regard to the time of his old age, what does it say? “They shall still bring forth fruit in old age, they shall be full of sap and richness” (Psalms 92:15).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אין לך אמנות שעוברת מן העולם ר"ל שכלם יש בהם צורך ואי איפשר לעולם בלא הם אלא לעולם יהא אדם משתדל להיות אמנותו נקיה אשרי מי שראה את הוריו באמנות נקיה אוי לו למי שאמנותך פגומה אי איפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסי אשרי מי שאמנותו בשם אוי לו שאמנתו בורסי וטוב מזה ומזה שיניח כל אמניות שבעולם ויעסוק בתורה שכל האמניות אינן עומדות אלא לעת ילדותו ותורה עומדת בין בזקנתו בין בילדותו בילדותו הוא אומר וקוי י"י יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ובזקנותו הוא אומר עוד ינובון בשיבה דשינים ורעננים יהיו וכן אי איפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות ואע"פ שפשוטו של דבר כך הוא יש להוסיף בפירושו שבניו נקבות שהזכרים פחותים וחסירים ואשרי מי שבניו זכרים שנמצא בהם השלמות המכוון בהם על זה נאמר גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו אמן אמן:

ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו במסכת קדושין תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת כתבות בעזרת הצור ובישועתו א"ס א"ס.

אמר רב יהודה מחטא דתלמיותא. והא תנן כל שעסקו עם הנשים סורו רע והתופר עסקו עם הנשים הוא. אלא מחטא. פירש שילמוד לעשות מלאכת המחטים ולא מלאכת התפירה:

סליק פירקא וסליק מסכתא בסיעתא דשמיא בריך מארי דארעא ושמיא

אשרי מי שרואה הוריו באומנות כו' אשרי מי שאומנתו בשם כו'. לכאורה לא הל"ל אלא הך בתרייתא ומה איכפת ליה באומנות אבותיו וי"ל דבקמייתא אשמועינן גם אם הוא שינה מלאכתו לנקיה מ"מ אוי לו למי שרואה אבותיו במלאכה שאינה נקיה דקשה לו ללמוד מלאכה אחרת גם אם היא קלה כיון שלא הורגל בה שלא ראה אותה מאבותיו וק"ל:

סליק פרק עשרה יוחסין וסליקא לה מסכת קידושין

גמרא אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה כו'. עי' רש"א בח"א. ול"נ לפרש עפ"י הא דאיתא בערכין (טז ב) דלא ישנה אדם מאומנות אבותיו ומה שהוסיף רש"י ילדיו ל"י מנ"ל הא:

שם צבי קייץ. ר"ל לפי שהוא קל ברגליו יוכל לרוץ מהר סביב סביב כדי לשמרם מכל צד עי' רש"י בב"ק (פה ב) ד"ה שיבר את רגליו. ועוד יל"פ עפ"י הא דאיתא במדרש סוף שה"ש הביאוהו התוס' בחולין (נט ב) (בד"ה והרי צבי) דצבי אף כשהוא ישן עינו אחת פתוחה ומשמע שם קצת דרואה בה דמסיים ע"ז כך כו' מביט להם בעינו אחת. ואין לך טוב לשומר מזה:

סליק מסכת קדושין בס"ד

מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי צְבִי קַיָּץ, וַאֲרִי סַבָּל, וְשׁוּעָל חֶנְוָנִי. יש להבין למה נקיט צבי קודם ארי והוה ליה למימר למנקט ארי תחלה?
ונראה לי בס"ד יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים (משנה אבות ה, כ). ופרשתי בס"ד עַז כַּנָּמֵר דבר זה כלל לעסק התורה ולקיום מצות עשה ולא תעשה שלא יבטל לימודו מפני הבושה שאחרים מלעיגים עליו וגם לא יבטל מצות עשה ולא יעבור על איסור מפני הבושה אלא יהיה עז לקיים כל זה אפילו אם אחרים אינם מקיימים אלא הם מלעיגים עליו ואחרי זה חזר ופרט לכל אחת משלש אלו:
דבר קַל כַּנֶּשֶׁר לעסק התורה וְרָץ כַּצְּבִי לקיום מצות עשה דהיצר הרע אינו נלחם בזה אלא עושה לו עצלות שיתעצל לעשות עד שיעבור זמנה ולזה יפול לשון ריצה וכמו שאמר התנא (משנה אבות ד, ב) 'הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה' כי בעבירה יצר נלחם עם האדם להחטיאו בה' והאדם יברח מן המלחמה אם לא יוכל להלחם כנגדו וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה יז.) בתרי רבנן דהוה לקמייהו חד שביל שיש בו בית עבודה זרה וחד שביל שיש בו קובה של זונות, ואמר חד לחבריה נברח מזה השביל שיש בו זונות ולא נלחם עם יצר הרע, והשיב לו אדרבה נלך בזה השביל ונלחם עמו! ולכן על לא תעשה אמר וְגִבּוֹר כָּאֲרִי להלחם עם היצר הרע ונקיט התנא הדברים כסדר תחלה מצות עשה ואחר כך מצות לא תעשה וכאשר פרשתי בס"ד במקום אחר. ולכן גם כאן נקיט כסדרן תחלה הַצְּבִי אשר ממנו נקח דמיון למצות עשה ואחריו הָאֲרִי אשר ממנו נקח הדמיון למצות לא תעשה.
ועוד נראה לי בס"ד נקיט להו בסדר זה כי המלאכות דנקיט בהו כולם ענין אחד הם דהקציעות עושים בשדה ואחר שיתייבשו מביאם הסבל על שכמו לחנות החנוני ואז החנוני מוכרם בחנותו נמצא עסק זה 'קַיָּץ סַבָּל חֶנְוָנִי' הוא ענין אחד לכך נקיט צְבִי תחלה ואחריו אֲרִי ואחריו חֶנְוָנִי כפי סדר העסק הזה כולו ולפי שעסק עולם הזה לא ניתן לאדם אלא בשביל תיקון חטא אדם הראשון בעץ הדעת דתאנה היה (סנהדרין ע:) לכך נקיט כאן עסק של קייץ שהוא בתאנים.

עוֹמֶדֶת לוֹ לָאָדָם בְּעֵת יַלְדּוּתוֹ, וְנוֹתֶנֶת אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּעֵת זִקְנוּתוֹ. נראה לי בס"ד כל איש ישראל יש לו חלק בשלשה שמות אלו שהם ישראל יעקב ישורון אשר סופי תיבות שלהם 'לבן' שרומז ללובן העליון שהוא חסדים גדולים וגם רומז לליבון העונות דכתיב כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיה א, יח) ובכל זה יזכה האדם יותר בימי זקנותו דאז הגיע למקום השיבה והזקנה כי על כן חייבין הכל לקום מפניו וזה נרמז באומרו וְנוֹתֶנֶת אַחֲרִית בְּעֵת זִקְנוּתוֹ הוא הרמז הרמוז באחרית שלשה שמות הנזכר שכל זרע האבות יש להם חלק בהם.
גם אַחֲרִית רמז לאחרית שם אדם שהוא מ"ם סתומה הרומזת לשמירה שלימה שיהיה מוקף מן ד' רוחותיו כמו מ"ם סתומה וזו מספרה ת"ר כמנין ציצית [600] שמקיף האדם מכל צדדיו.
גם עוד אַחֲרִית רמז לאחרית שם ישראל שהוא למ"ד שמספרו במלואו כמנין ע"ד שבו רמוז שם הבטחון [שם אכדט־ם שעולה 74] בסוד בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי 'עַד' (ישעיה כו, ד) גם בו נרמז השפעה העליונה הנקראת בשם עד בסוד בַּבֹּקֶר יֹאכַל 'עַד' (בראשית מט, כז) ולימוד התורה רמוז באות למ"ד כידוע.
ובזה פרשתי בס"ד לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם (דברים לב, כט) והיינו התורה נקראת זֹאת דכתיב וזאת התורה וְזֹאת הַתּוֹרָה (דברים ד, מד) יָבִינוּ שיש למ"ד אחריתם וזהו לְאַחֲרִיתָם קרי בה 'למ"ד אחריתם' אם כן זה יורה שכל השכלתם צריכה להיות בזאת היא התורה כי הכל הולך אחר החתום (ברכות יב.).
ולזה אמר כאן על התורה ונותנת לו אחרית הוא אות למ"ד שהוא אחרית שם ישראל ונשאר בישראל אותיות 'אשרי' [511] שעולים מספר תקוה [511] ולזה וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה.

בְּעֵת יַלְדּוּתוֹ, מַהוּ אוֹמֵר: "וְקוֹיֵ הֳ' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים" (ישעיהו מ, לא). נראה לי כי התורה נקראת תּוּשִׁיָּה (ישעיה כח, כט) דמתשת כוחו של אדם (סנהדרין כו:) נמצא כח הגוף נחלש אך באמת כח הנפש מתרבה וגדל ולפי זה הוא עושה חליפין כח הגוף בכח הנפש ולזה אמר יַחֲלִיפוּ כֹחַ וכמו שאמר הכתוב כִּי אֱלֹקִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תהלים עה, ח) ובזקנותו מהו אומר? עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה (תהלים צב, טו) יְנוּבוּן לשון נִיב שְׂפָתָיִם (ישעיה נז, יט) שיש להם כח ויכולת לעסוק בתורה ולדבר בדבר הלכה וכמו שאמרו זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם (משנה קנים ג, ו) ונמצא בזקנותם אומרים חידושי הלכות לאמיתה של תורה מה שלא אמרו מקודם בילדותם ולא ידמה בעיניהם הלימוד לצער הגוף אלא גם מצד הגופים שלהם דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ כי התורה נותנת חיים לעושיה וּמוֹצָאָהּ מָצָא חַיִּים.
סְלִיק מַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין

מחטא דתלמיותא. מחט תלמיית ברושדיי''ר בלע''ז שהתפירות עשויות תלמים תלמים שורות שורות כתלמים של מחרישה: שעוברת מן העולם. שבטילה מן העולם בין שהיא נקיה בין שהיא מאוסה יש בה צורך ואם לא ילמדנה זה ילמדנה אחר: אשרי מי שרואה את הוריו. יולדיו ואת ילדיו באומנות נקיה: בשם. מוכר בשמים: צבי קייץ. מייבש קציעות בשדה: סבל. נושא משאות: כל אומניות. אין להן מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן אבל תורה מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו אוכל מן הקודמות: שנאמר עוד ינובון בשיבה. יצמחו צמח ויתייחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו וגו':

אין פירוש לקטע זה