קידושין פ ע"א

לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקׇדְשֵׁי הַגְּבוּל אֲבָל בְּיוּחֲסִין לֹא וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילּוּ בְּיוּחֲסִין
וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַלְקִין עַל הַחֲזָקוֹת סוֹקְלִין וְשׂוֹרְפִין עַל הַחֲזָקוֹת וְאֵין שׂוֹרְפִין תְּרוּמָה עַל הַחֲזָקוֹת
מַלְקִין עַל הַחֲזָקוֹת כְּרַב יְהוּדָה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה הוּחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵינוֹתֶיהָ בַּעְלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה
סוֹקְלִין וְשׂוֹרְפִין עַל הַחֲזָקוֹת כִּדְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִישׁ וְאִשָּׁה תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת שֶׁהִגְדִּילוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת נִסְקָלִין זֶה עַל זֶה וְנִשְׂרָפִין זֶה עַל זֶה
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁבָּאת לִירוּשָׁלַיִם וְתִינוֹק מוּרְכָּב לָהּ עַל כְּתֵיפָהּ וְהִגְדִּילַתּוּ וּבָא עָלֶיהָ וֶהֱבִיאוּם לְבֵית דִּין וּסְקָלוּם לֹא מִפְּנֵי שֶׁבְּנָהּ וַדַּאי אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁכָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ
וְאֵין שׂוֹרְפִין תְּרוּמָה עַל הַחֲזָקוֹת דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ שׂוֹרְפִין עַל הַחֲזָקוֹת וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר אֵין שׂוֹרְפִין וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ דִּתְנַן תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִיסָּה וּבָצֵק בְּיָדוֹ רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְטַפֵּחַ
וְהָוֵינַן בַּהּ מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר קָסָבַר רוֹב תִּינוֹקוֹת מְטַפְּחִין וּמִיעוּט אֵין מְטַפְּחִין וְעִיסָּה בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה עוֹמֶדֶת וּסְמוֹךְ מִיעוּטָא לַחֲזָקָה אִיתְּרַע לֵיהּ רוּבָּא וְרַבָּנַן מִיעוּטָא כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי רוּבָּא וַחֲזָקָה רוּבָּא עֲדִיף
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי אוֹשַׁעְיָא זוֹ הִיא שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵין זוֹ חֲזָקָה שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ תְּרוּמָה
אֶלָּא אֵיזוֹ חֲזָקָה לְרַבִּי יוֹחָנָן שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה כְּדִתְנַן עִיסָּה בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּשְׁרָצִים וּצְפַרְדְּעִים מִטַּפְּלִין שָׁם וְנִמְצְאוּ חֲתִיכוֹת בָּעִיסָּה אִם רוֹב שְׁרָצִים טְמֵאָה אִם רוֹב צְפַרְדְּעִים טְהוֹרָה
תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן שְׁנֵי דְּבָרִים אֵין בָּהֶם דַּעַת לִישָּׁאֵל וַעֲשָׂאוּם חֲכָמִים כְּמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דַּעַת לִישָּׁאֵל תִּינוֹק וְעוֹד אַחֶרֶת
תִּינוֹק הָא דַּאֲמַרַן וְעוֹד אַחֶרֶת מַאי הִיא עִיסָּה בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְתַרְנְגוֹלִים וּמַשְׁקִים טְמֵאִים שָׁם וְנִמְצְאוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - א

לא שנו שסומכים על כך שהם כרוכים אחריה לתלות שהם בניה, אלא לענין להתירם באכילת קדשי הגבול, דהיינו תרומה, שאין אוכלים בה אלא כהנים כשרים. וכיון שמחזיקים אשה כשרה זו לאמם, הרי אף הם בחזקת כשרים.

אבל להחזיקם ביוחסין, לא מחזיקים אותם בודאות לבני אשה זו. ואם יש ביניהם בנות, הרי הן אסורות להינשא לכהן. שעדיין חיישינן, שמא הן בנות אשה אחרת הפסולה לכהונה, והרי הן חללות.

ורבי יוחנן אמר: סומכים על כך שהיא אמם, אפילו לענין להחזיקם ביוחסין.

ואזדא, והולך רבי יוחנן לטעמיה.

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

א. מלקין על החזקות.

די בכך שדבר מוחזק אצלנו כאיסור, אף אם אין לנו עדות ברורה על כך שהמעשה היה אכן מעשה עבירה, כדי להעניש על כך בעונש מלקות.

ב. ולא רק לענין עונש מלקות בלבד אמרו, אלא אף סוקלין ושורפין על פי החזקות.

ג. ומיהו, אין שורפין תרומה על החזקות. שאם לא נטמאה התרומה בודאות, אלא שלפי מה שמוחזק לנו יש להניח שנטמאה [וכגון שנגע בה תינוק שלא ראינוהו שנטמא, אבל הוא מוחזק כטמא, משום שדרכו לחטט באשפה שיש בה תדיר שרצים ונבילות], אין שורפים אותה כדין תרומה טמאה, אלא תולין אותה [לא אוכלים ולא שורפים] כדין טומאת ספק.

ומפרשינן את דברי רבי יוחנן:

א. "מלקין על החזקות" - היינו כאופן שמצאנו בדברי רב יהודה.

דאמר רב יהודה: אשה שהוחזקה לנדה בשכינותיה, שראוה שהיא לבושה היום בבגדים הרגילה ללבוש בימי נדותה, אם בעלה בא עליה, הרי הוא לוקה עליה משום לאו של נדה. ואף שלא נתברר בעדים שהיא טמאה, די בכך שהיא מוחזקת בכך על פי לבושה. ^[1]

ב. והא דאמר: "סוקלין ושורפין על החזקות"

- היינו כאופן דמצאנו בדברי רבה בר רב הונא.

דאמר רבה בר רב הונא: איש ואשה עם תינוק ותינוקת, שהגדילו בתוך אותו הבית, הרי הם מוחזקים לנו כבעל ואשה, והילדים הם בחזקת בניהם.

ואם בא הבן על האשה, הרי הם נסקלין זה על זה, משום שהיא בחזקת אמו, והבא על אמו שניהם בסקילה.

ואם בא האיש על הבת, הרי הם נשרפין זה על זה. משום שהיא בחזקת בתו, והבא על בתו שניהם בשריפה.

שמע מינה, אף שאין עדות בדבר היותם קרובים, די בזה שהוחזקו בכך לעונשם בעונש מיתה.

אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי, משום בר קפרא: מעשה באשה שבאת לירושלים, ותינוק מורכב לה על כתיפה, והגדילתו, וכשהגדיל בא עליה. והביאום לבית דין, וסקלום.

ולא סקלום מפני שבנה ודאי היה, שהרי לא היו עדים בדבר זה. אלא מפני שהיה כרוך אחריה, הוחזק כבנה. ומשום החזקה בלבד סקלום.

ג. והא דאמר רבי יוחנן "אין שורפין תרומה על החזקות" - כבר נחלק בענין זה עם ריש לקיש.

דאמר רבי שמעון בן לקיש: שורפין על החזקות. שתרומה שהיא טמאה על פי חזקה, הרי היא כודאי טמאה, ודינה בשריפה.

ורבי יוחנן אומר, אין שורפין את התרומה משום שהיא מוחזקת בטומאה, אלא תולין אותה.

ואזדו, והלכו רבי יוחנן וריש לקיש בזה לטעמייהו.

דתנן: תינוק שנמצא בצד העיסה, ואין ידוע אם טמא הוא או לא, ^[2] ובידוע שנגע בעיסה, שהרי מעט מן הבצק בידו - רבי מאיר מטהר את העיסה.

וחכמים מטמאין: מפני שדרכו של תינוק לטפח [לנגוע] בשרצים ונבילות שבאשפה, ועל כן הוא בחזקת טמא, וטימא את העיסה במגעו.

והוינן בה: מאי טעמיה דרבי מאיר המטהר?! והרי ודאי יש לחוש לכך שדרכו של תינוק לטפח.

ומשנין: קסבר רבי מאיר, אף שרוב תינוקות מטפחין, מיהו, ישנו מיעוט של תינוקות שאין הם מטפחין. ומכיון שהעיסה עומדת בחזקת טהרה עומדת, שהרי עד שלא נולד הספק שלפנינו היתה טהורה, אמרינן: העמד דבר על חזקתו.

ואף שאנחנו הולכים בכל מקום אחר הרוב, שאני הכא שיש כנגדו חזקה. ואמרינן: סמוך מיעוטא של "אין מטפחין" לחזקה, איתרע ליה [הורע לו] רובא. והיינו, שחזקת הטהרה של העיסה גוברת עליו.

ורבי מאיר לשיטתו, שחושש למיעוט, וסובר שאינו בטל לגמרי, והיכן שמצטרף אליו בירור כלשהו, הרי הוא מקלקל את הרוב.

ורבנן סוברים: כיון שהולכים אחר הרוב, נעשה מיעוטא כמאן דליתא דמי [כמי שאינו קיים כלל]. וכיון שהחזקה עומדת לבדה כנגד הרוב, הלא קיימא לן: רובא וחזקה רובא עדיף. וגוברת סברת "רוב תינוקות מטפחין" על חזקת הטהרה של העיסה.

אמר ריש לקיש משום רבי אושעיא: חזקת רוב זו של "רוב תינוקות מטפחין", היא חזקה ששורפין עליה את התרומה.

ואין זה ממש דין "חזקה", אלא דין "רוב". מיהו, דומה הוא לחזקה. משום שהוא רובא דליתא קמן [שאין נמצאים רוב תינוקות העולם לפנינו], אלא שידוע לנו כן על פי טבעו של רוב העולם.

רבי יוחנן אמר: אין זו חזקה ששורפין עליה תרומה. ולשיטתו הוא, שאין שורפים תרומה על פי החזקות, אלא תולין.

אלא איזו היא החזקה לרבי יוחנן, שאף הוא מודה בה ששורפין עליה את התרומה?! -

מודה הוא במקרה המובא להלן.

כדתנן: עיסה הנמצאת בתוך הבית, ושרצים טמאים וצפרדעים [שאינם מטמאים במגעם] מטפלים שם [ונופלות חתיכות מגופם באותו בית].

ונמצאו חתיכות בעיסה, ואין ידוע אם החתיכות מהשרצים הן, וטימאוה, או מהצפרדעים הן, והיא טהורה -

אם רוב בעלי החיים שבבית הם שרצים, הרי העיסה טמאה.

אם הרוב הם צפרדעים, הרי היא טהורה.

ורוב זה הוא "רובא דאיתא קמן" [שישנו לפנינו], ואינו דומה לרוב של "רוב תינוקות מטפחים" שאינו נמצא לפנינו, אלא ידוע לנו בידיעה כללית בלבד.

וברוב זה, אף רבי יוחנן מודה שדינו כודאי. ואם התרומה מוחזקת כטמאה על פי רוב זה, הרי היא נשרפת כדין טומאה ודאית. ^[3]

תניא כותיה דרבי יוחנן: שני דברים אין בהם דעת לישאל, ועשאום חכמים כמה שיש בהם דעת לישאל.

אשה סוטה, היא אשה שקינא לה בעלה שלא תסתתר עם איש פלוני, והלכה ונסתרה עמו, אסרה אותה תורה על בעלה, והחזיקה אותה התורה כאילו היא טמאה ודאית, עד שלא תשתה מי סוטה. זאת, אף שלא נודע בבירור שנבעלה לו.

ומכאן למדנו, שכל ספק טומאה ברשות היחיד, ספיקו טמא. ולענין זה, כל מקום שלא נמצאים בו יותר משני אנשים, נחשב לרשות היחיד. שהרי אף בסוטה רק שנים היו, שאם היה שם עוד איש מלבד האשה והבועל, כבר אין זו סתירה.

אבל מקום שנמצאים בו שלשה אנשים, הרי הוא כרשות הרבים. וספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור.

וכן למדנו משם, שדוקא כשנולד הספק על ידי אדם בר דעת, שיש בו דעת להשאל על הספק, אמרינן שספיקו ברשות היחיד טמא. כמו בספק של טומאת סוטה, שנולד הספק באשה, שיש בה דעת.

אבל אם נולד הספק בדבר שאין בו דעת לישאל, כגון שהטומאה באה שלא על ידי אדם, הרי אף ברשות היחיד ספיקו טהור, כי מעמידים על חזקת טהרה.

ואמרו חכמים בברייתא, שיש שני דברים, שעל אף שהם ספק ב"דבר שאין בו דעת לישאל", והיה מן הדין לטהרם, בכל זאת החמירו בהם חכמים כאילו היו דבר שיש בו דעת לישאל, וטימאום.

ואלו הם: תינוק, ועוד "אחרת".

ומפרשינן: תינוק - הא דאמרן לעיל, שאם נגע התינוק בעיסה הרי היא טמאה, אף שאינו טמא בודאי. וכיון שתינוק אין בו דעת לישאל על הספק, היה לנו לטהר ספק זה ולהעמיד את העיסה או את התינוק בחזקת טהרה. ואף על פי כן החמירו בו חכמים, וטימאו.

"ועוד אחרת", מאי היא? -

כמו ששנינו: עיסה הנמצאת בתוך הבית, ואף תרנגולים ומשקים טמאים נמצאים שם,

הערות

^[1] כתב החזון איש שאין החזקה נחשבת לחזקה אלא אם יתאמת הדבר בלבות בני אדם, ולא יסתפקו בדבר. כי אם באו לעיר זוג פוחזים, והאיש אומר "זו היא אשתי" והאשה אומרת "זה בעלי", ואנשי העיר מסופקים בדבריהם וחוששים שיש עצת זימה ביניהם, הרי בני הזוג הללו לא יוחזקו לעולם כבעל ואשה. וכן אשה שלבשה בגדי נדותה אך לפי הכרת אנשי מקומה לא יחשבו זאת לאות נאמן על נדותה, לא תוחזק בזה לנדה. אלא העיקר הוא לפי החלטת בני אדם. וההנהגה הרגילה בין בני אדם, המעידה ומתאמת בלב הרואים, היא כעדות גמורה. והביא החזון איש את דברי הגרע"א [בסימן קכא] שאשה ובתה שבאו והחזיקו עצמם כגרים, הרי אף על גב דמתחילה הם היו צריכים עדים מן הדין, כיון שהוחזקו שלשים יום ולא הסתפקו בהם, הוי חזקה.

^[2] רש"י מבאר שהספק הוא אם התינוק טמא או לא, אבל ודאי לנו שהוא נגע בעיסה. והריטב"א חולק וסובר שכל מקום שהיה ודאי מגע, אי אפשר להעמיד את הדבר על חזקתו, ולכן העמיד שהספק הוא אך נגע התינוק, אך התינוק עצמו ודאי טמא.

^[3] החילוק בין צפרדעים ושרצים ובין תינוק בצד העיסה, לפי רש"י הוא משום שבשרצים הרוב הוא "רובא דאיתא קמן", ואינו רוב שנובע מ"חזקה", ולכן יש ללכת אחר הרוב בודאי אפילו לשרוף את התרומה, ואילו ב"רובא דליתא קמן" אין זה רוב ממש אלא שכך מוחזק לנו, ולכן אין זה ודאות מוחלטת, ולא שורפים עליה את התרומה. ואילו הריטב"א מחלק, שבחתיכות שרצים מדובר שהיה ודאי מגע, ובמקום שיש ודאי מגע אין כלל חזקה של העיסה, ודינה כמו החתיכות. אבל בתינוק לא היה ודאי מגע, ולכן מצרפים את חזקת העיסה למיעוט התינוקות שאינם מטפחים והוי כפלגא ופלגא.

לא שנו שסומכים אנו על כך שהבנים כרוכים אחריה אלא בקדשי הגבול (תרומה), שאם היתה אשת כהן בניה רשאים לאכול בתרומה, אבל ביוחסין להשיא את בנותיהם לכהנים לא סומכים על כך. ור' יוחנן אמר: אפילו ביוחסין, שהואיל וכרוכים אחריה, נחשבים הם כבניה לכל דבר.

מעירים: ואזדא [והולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מלקין אדם שהעידו בו שעבר עבירה על פי החזקות, אפילו כשאין עדות בדבר, וכן סוקלין ושורפין על פי החזקות, ואין שורפין תרומה על פי החזקות אלא כשיש עדות. כיצד?

מלקין על החזקות — כשיטת רב יהודה. שאמר רב יהודה: אם אשה הוחזקה נדה בין שכינותיה, אם בעלה בא עליה — לוקה עליה משום נדה, שמאחר שהיתה לה חזקת נדה אין צורך בעדות גמורה שהיתה נדה.

סוקלין ושורפין על החזקות — כדברי רבה בר רב הונא. שאמר רבה בר רב הונא: איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית כמשפחה אחת — נסקלין זה על זה, אם בא התינוק על האשה — סוקלים אותם משום בן שבא על אמו, ונשרפין זה על זה, אם האיש בא על התינוקת, משום ערות בת אשתו.

אמר ר' שמעון בן פזי, אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: מעשה באשה שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה כבן, והגדילתו ולבסוף בא עליה, והביאום לבית דין וסקלום משום ערות האם. לא מפני שבנה ודאי שהרי לא היתה עדות בזה, אלא מפני שכרוך אחריה וחזקה שהוא בנה.

ואין שורפין תרומה על פי החזקות — שאמר ר' שמעון בן לקיש: שורפין תרומה על פי החזקות, ור' יוחנן אומר: אין שורפין על פי החזקות. ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והולכים הם לטעמם, לשיטתם] בענין זה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: תינוק טמא שנמצא בצד העיסה הטהורה ובצק בידו שיש לחשוש שהוא נטל מן העיסה הזו, ר' מאיר מטהר את העיסה לפי שאין הוכחה שהתינוק נגע בה, ושמא אדם אחר נתנה לו. וחכמים מטמאין, מפני שדרכו של תינוק לטפח בידיו בכל מיני אשפה, ומצוי שיהיה שם שרץ מת או דבר טמא אחר.

והוינן [והיינו עסוקים] בה, בבעיה זו: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' מאיר? — קסבר [סבור הוא]: רוב תינוקות מטפחין בעיסה המצויה לידם, ומיעוט אין מטפחין, ועיסה כשלעצמה בחזקת טהרה עומדת שהרי לא נודע שנטמאה, וסמוך מיעוטא [וצרף את מיעוט] התינוקות שאינם מטפחים לחזקה של העיסה ועל ידי צירוף זה של טעמים איתרע ליה רובא [הורע כוחו של רוב] התינוקות המטפחים, ולכן אין לטמא את העיסה. ורבנן [וחכמים] סבורים: מיעוטא כמאן דליתא דמי [מיעוט נחשב כמי שאינו], שכשיש רוב מבטלים לגמרי את המיעוט, ומשום כך יש רק ניגוד בין רובא [רוב] תינוקות שהם טמאים וחזקה של טהרת העיסה, ובמקרה כזה רובא [הרוב] עדיף.

אמר ריש לקיש משום (בשם) ר' אושעיא: הלכה זו בתינוק היא דוגמא של חזקה ששורפין עליה את התרומה, שלדעת חכמים הדבר ברור וודאי עד כדי לשרוף. ר' יוחנן אמר: אין זו חזקה ששורפין עליה תרומה אלא תולים (משאירים אותה ללא הכרעה, בלא לאכול ובלי לשרוף).

ושואלים: אלא איזו חזקה לר' יוחנן ששורפין עליה את התרומה? ומשיבים: כדתנן [כמו ששנינו במשנה]: היתה עיסה בתוך הבית, ושרצים שמטמאים במותם וצפרדעים שאינם מטמאים מטפלין (מצויים) שם, ונמצאו חתיכות של בעל חיים בלתי ידוע בעיסה. אם רוב היצורים שבבית היו שרצים — טמאה העיסה, משום שיש להניח שיש בה חלק משרץ. אם רוב צפרדעים — טהורה. ובכגון זה, שהרוב נמצא לפנינו, סומכים על החזקה שהיו שם רוב שרצים אפילו לשרוף.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן, שאמרו: שני דברים אין בהם דעת לישאל, שאי אפשר לשאול ולברר אותם, מה אירע. וכלל בידינו שבמקרה כזה כאשר אי אפשר לברר את הדבר, ספק טומאה אפילו ברשות היחיד — טהור שלא ככל ספק טומאה ברשות היחיד, שטמא, ובכל זאת עשאום חכמים כמה שיש בהם דעת לישאל וטימאום מפני הספק: תינוק, ועוד הלכה אחרת.

תינוק — הא דאמרן [זו שאמרנו] ביחס לתינוק שנמצא בצד העיסה, שאי אפשר לשאול את העיסה אם נטמאה או לא. ועוד אחרת מאי [מה] היא? — ששנינו: עיסה טהורה שהיתה בתוך הבית, והיו תרנגולים ומשקים טמאים מצויים שם, ונמצאו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Sages taught that the children’s attachment to her proves that she is their mother only with regard to the consecrated items of the border, i.e., teruma, meaning that if she is the wife of a priest, her children may partake of teruma. But with regard to lineage, this proof is not relied upon, and her daughters may not marry priests. And Rabbi Yoḥanan says: If the children cling to her they are considered hers in all regards, even with regard to lineage.

The Gemara comments: And Rabbi Yoḥanan follows his standard line of reasoning, as Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: The court flogs one about whom witnesses testify that he violated a prohibition on the basis of presumptive status, even if there is no testimony to definitively establish that the person violated a prohibition, as will be explained. Similarly, the court stones or burns one about whom witnesses testify that he violated a prohibition resulting in court-imposed capital punishment on the basis of presumptive status. But one does not burn teruma on the basis of presumptive status unless there is testimony that it became ritually impure.

How so? The court flogs one about whom witnesses testify that he violated a prohibition on the basis of presumptive status, in accordance with the opinion of Rav Yehuda. As Rav Yehuda says: If a woman had among her neighbors the presumptive status of a menstruating woman, and witnesses testified that her husband engaged in sexual intercourse with her, he is flogged due to her status as a menstruating woman, and there is no need for testimony that she was a menstruating woman.

The court stones or burns one about whom witnesses testify that he violated a prohibition resulting in court-imposed capital punishment on the basis of presumptive status, in accordance with the opinion of Rabba bar Rav Huna. As Rabba bar Rav Huna says: With regard to a man and a woman and a boy and a girl who grew up together in one home as a single family, the presumption is that they are related, even absent witness testimony to that effect. Therefore, they are stoned due to engaging in intercourse with each other if the male child, now an adult, engages in intercourse with the woman, as it is considered incestuous sexual intercourse. And they are burned due to engaging in intercourse with each other if the man engages in intercourse with the female child, now an adult, since she is considered his wife’s daughter.

The Gemara cites a related incident: Rabbi Shimon ben Pazi says that Rabbi Yehoshua ben Levi says in the name of bar Kappara: An incident occurred involving a woman who came to Jerusalem with a child riding on her shoulders, in the manner of a mother and a son, and she raised him, and he eventually engaged in intercourse with her. And they brought them to court and stoned them for violating the prohibition against a mother and son engaging in intercourse. This was not because he was definitely her son, as they had no testimony to that effect, but because he clung to her, and he therefore had the presumptive status of being her son.

Rabbi Yoḥanan stated: But one does not burn teruma on the basis of presumptive status. As Rabbi Shimon ben Lakish says: One burns teruma on the basis of presumptive status, and Rabbi Yoḥanan says: One does not burn teruma in this case. The Gemara comments: And they follow their standard lines of reasoning in this matter, as we learned in a mishna (Teharot 3:8): If a ritually impure child is found alongside ritually pure started dough, and he has risen dough in his hand that may have been removed from the larger portion of started dough, Rabbi Meir deems the started dough pure, since there is no proof the child touched it, as he might have been given the piece by someone else. And the Rabbis deem it impure, as they assume that he touched the started dough. The child is presumed to be impure because it is the manner of a child to handle [letappe’aḥ] items.

And we discussed that case: What is the reasoning of Rabbi Meir? He holds that a majority of children handle items, in this case the dough, that are within reach, and a minority do not handle items within reach, and the dough itself retains a presumptive status of purity, since its impurity has not been definitively determined. And if one appends the minority of children who do not handle items within reach to the presumptive status of purity of the dough, the force of the majority of children who handle items within reach is weakened. Therefore, the dough is considered pure. And the Rabbis contend that in a case where the majority is followed, the minority is considered like it does not exist. Consequently, there is a conflict between the determining factors of the majority of impure children who handle items within reach and the presumptive status of purity of the dough. In that case, the majority takes precedence.

Reish Lakish says in the name of Rabbi Oshaya: This halakha of a child is an example of a presumption, i.e., that children handle items within reach, that one burns teruma based on it, since the Rabbis hold that it is sufficiently established that the dough has become impure to allow it to be burned. Rabbi Yoḥanan says: This is not the presumption that one burns teruma based on it. Rather, the dough is set aside and may be neither eaten nor burned.

The Gemara asks: But if so, according to Rabbi Yoḥanan, what is the presumption that one burns teruma based on it? The Gemara answers: As we learned in a baraita: In a case where started dough is in the house, and creeping animals, which impart impurity when dead, and frogs, which do not impart impurity, are also present there, and pieces of an unidentified creature were found in the started dough, if the majority of creatures in the house are creeping animals, the dough is impure, since the presumption is that the pieces are from a creeping animal. If the majority are frogs, it is pure.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: There is a principle that when a possible case of impurity cannot be verified, even if it occurred in a private domain, where generally cases of uncertain impurity are deemed impure, it is deemed pure. Two things do not have the capacity to be questioned, i.e., one cannot verify what happened through investigation. Yet in these two cases, the Sages deemed them as things that have the capacity to be questioned and rendered them impure in cases of uncertainty in a private domain. The two cases are that of a child and an additional halakha.

The case of a child is that which we said concerning a child holding some dough discovered alongside a larger piece of dough. All of the dough is deemed impure, since the child cannot be asked whether or not he rendered the dough impure. And what is the additional one? If pure, started dough was located inside the house, and chickens and impure liquids were present there, and there were found to be

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה. בתינוק טמא ודאי תנן ור"מ מטהר משום שמא לא נגע בעיסה ובצק ממקום אחר לקחה אי נמי אדם טהור נתן לו וחכמי' מטמאין מפני שדרך התינוק לטפח בעיסה וכן מצאתי בירושלמי בפרקין מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה, ולא כמ"ש רש"י ז"ל.
והא דאמרינן אלא לרבי יוחנן אי זו היא חזקה ששורפין עליה את התרומה כגון עיסה בתוך הבית. פרש"י ז"ל ומ"ש דהכא רובא דאיתיה קמן והתם ליתיה לרובא קמן ואיכ' לפרושי שכיון שודאי נגע אין הולכין אתר חזקתה אלא דנין אטומאה שעליה כדאמר במס' נדה ד' ב' ע"ב גבי כל הנשים שמטמאו' מעת לעת ומפקידה לפקידה למפרע משום דאית להו רעותי מגופייהו ואין הולכין בהן אחר חזקת טהרת הטהרות וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר אין הולכין בו אחר חזקתן של טהרות אלא אחר הטמא שעסק בה שמעמידין אותו על חזקתו ואימא לא טבל:

מלקין על החזקות כדר"י דא"ר יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה כלומר שראוה לובשת בגדי נדותה בעלה לוקה עליה משום נדה משום חזקה זו בלא ראיה אחרת:

וסוקלין ושורפין על החזקה כדרב הונא דאמר איש ואשה כו'. פי' וכ"ש לענין ירושה ושאר דברים דסגי בחזקה שהם בניו או אחיו ואינם צריכין לראייה.

ואזדו לטעמייהו דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין מפני שדרכו לטפח. פירש"י ז"ל דהאי תינוק בודאי נגע בעיסה שהרי בצק בידו אלא דלא ידעינן אם הוא טמא או לא וחכמים מטמאין משום דאחזוקי ליה בטמא שדרך התינוק לטפח באשפה שיש בה כמה נבלות ושקצים ורמשים דמטמו ליה. ול"נ האי פירוש חדא דאם כן דודאי נגע בעיסה היכי אמר דעיסה זו בחזקת טהרה עומדת הא כיון דתינוק נגע בה בטלה חזקתיה והויא כתינוק וכדמוכח ממאי דכתיבנא לעיל בנדה ומקוה ושליא בבית ותו דהא כל התינוקות בחזקת טמאין הם מפני שהנדות מגפפות אותן כדאיתא בתוספתא ולמה לי טעמא דמטפח בשרצים ונבלות ותו בהדיא גרסי' בירושלמי דפרקין תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק מטפח בעיסה. לכ"נ כמ"ש רבינו הגדול ז"ל דהכא בשאין ידוע אם נגע אם לא ותינוק ודאי טמא ור"מ מטהר דשמא לא נגע בו ואיכא חזקת עיסה ורבנן אומרין שדרך תינוקת לטפח בעיסה כדמפרש טעמייהו ואזיל. ואף על גב דבצק בידו מטהר ר"מ דשמא לא נגע ובצק זה שבידו ממקום אחר היה או אדם טהור נכנס שם שנתנו לו כך פירש בתוספות:

והוינן בה מ"ט דר"מ סבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהורה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא:

ורבנן סברי מיעוטא כמאן דליתיה דמי רובא וחזקה רובא עדיף. איכא למידק טובא דהא בריש פרק האשה זוטא דיבמות אשכחן להו לרבנן ור"מ דאמרי דהיכא דאיכא רובא מהאי גיסא ומיעוטא וחזקה מהאי גיסא סמכינן מיעוטא אחזקה ה"ל כפלגא ופלגא דתנן האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה ושמע' שמת בעלה לא תנשא ולא תתייבם שמא מעיברת היא צרתה חמותה תנשא כו' ושקלינן וטרינן עד דאמר רבא רישא חזקה לייבום ורובא לשוקא דרוב נשים מתעברות וחזקה לא עדיף כרובא ואתי מיעוטא דמפילות וסמוך לחזקה וה"ל כפלגא ופלגא סיפא דחמותו ולא ידעינן ליה אחי וחיישינן לעבור חמותה חזקה לשוק ורובא לייבום סמוך מיעוטא לחזקה והוי ליה כפלגא ופלגא והאי פירוקא אליבא דכ"ע הוא בין לר"מ בין לרבנן וה"פ רבנן ז"ל התם וספרים יש שכתוב בהם בפי' אלא אמר רבא לעולם רבנן הוא וכ"פ רבינו האיי גאון ז"ל:

ותירץ רבינו הגדול הרמב"ן זצ"ל דהכא נמי ר"מ כפלגא ופלגא דאין ליה וכיון דהוי שקולין טהור דאפושי טומאה לא מפשינן כדאמר בכמה דוכתי והיינו דקאמר דאיתרע ליה רובא ורבנן סברי דמיעוטא לא חשיב כולי האי לצרופי בהדי חזקה לטהר אלא עדיין הרוב מכריע וטמא להיות תולין ולא אוכלין ולא שוחין דלא משוינן ליה טמא ודאי וכדקאמר רבי יוחנן הכא והתם בנדה שלהי פרק כל היד אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה והביא ראיה לדבריו דהכא ספיקא הוי לרבנן ולא טמא ודאי מדאמר במסכת נדה אמר רבי יוחנן בשלשה מקומות סמכו חכמים אחר הרוב ועשאוה כודאי מקור שליא וחתיכה והוינן בה ותו ליכא והא איכא ט' חניות והא איכא ט' צפרדעים כו' והא איכא כו' ומפרק להו כולהו ואמר דהא דרבי יוחנן אי אתא למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדי' דלא שרפינן עלה תרומה הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא דתנן תינוק שנמצא כו' וא"ר יוחנן אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה אלמא לא עשו רובא דאיכא חזקה בהדי' כודאי טומאה אלא ספק ולר"מ עבדו הספק שקול ואפושי טומאה בטהרות לא מפשינן ולרבנן הוי ספק קרוב לודאי שהרוב מכריע לטומאה ותולין ולא אוכלין ולא שורפין ולפום הא אומר מורי נראה דמאי דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין כן בפ"ק דחולין לאו דוקא רוב אלא כל המצויין דאי לא סמוך מיעוטא לחזקת בהמה דקיימא בחזקת איסור וה"ל פלגא ופלגא וספיקא דאורייתא לחומרא וכדפרישית התם ונכון הוא:

מיהו מסתברא דקושיא מעיקרא ליתא דכי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל כפלגא ופלגא התם הוא שהמיעוט מסולק מן הרוב עצמו שמאותו רוב דתלינן רוב נשים מתעברות יש מקצתן שמפילות וחזר אותן רוב כאלו הוא מחצה ומצטרף המיעוט עם החזקה להיות כמחצה אבל הכא שהמיעוט ההוא אינו נוטל מחלק הרוב אלא מיעוט בפני עצמו מלבד הרוב שרוב תינוקות מטפחין והמיעוט הנשאר אין מטפחין והרוב עומד בעצמו ובכחו קיים אין המיעוט חשוב להצטרף עם החזקה להיות כנגד הרוב כפלגא ופלגא והתם נמי דוקא מיעוט דמפילות מצטרף בחזקה כנגד הרוב אבל לא המיעוט דנשים שאין מתעברות שאינו מסולח מן הרוב. וכ"ת ולמה לי התם חזקה דהיתירא ת"ל דאיכא תרי מיעוטי מיעוט שאין מתעברות ומיעוט שאין מפילות וה"ל פלגא. י"ל דנשים שאין מתעברות אינם מיעוט גמור אלא מיעוטא דמיעוטא אחד מק' או יותר ולפום הא האי דחולין שפיר אתיא כפשטה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם רוב ממש ובהכי סגי מפני שהמיעוט אינו מסולק מן הרוב וכמאן דליתיה דמי כדאמרינן הכא והשתא שפיר איפליגו בהאי דהכא ר"ל ור"י דריש לקיש סבר דכיון דלרבנן רוב גמור הוא סמכו אל הרוב ועשאוהו כודאי אפילו לשרוף תרומה ור"י סבר שלא סמכו חכמים על רוב זה לשרוף תרומה שאין חזקתן של רוב תינוקות שמטפחין בעיסה כדאי לשרוף עליה תרומה אע"פ שהוא רוב ממש ולא סמכו על הרוב לעשותו כודאי אלא באותן שלש מקומות ואמר ולר"י אי זו היא חזקה ששורפין עליה את התרומה דתניא עיסה בתיך הבית ושרצים טמאים וצפרדעים שהם טהורין מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה ואינו ידוע מאיזה מקום היו ההתיכות הללו אם מן השרצים או מן הצפרדעים אם רוב שרצים טמאה ואם רוב צפרדעים טהורה פירוש דאזלי בתר רובא לטמא או לטהר כודאי ואם רוב שרצים טמאה לשרוף את התרומה. וכ"ת ומ"ש הא מההוא דתינוק שלא עשאוהו כודאי אלא ספק לתלות ורבי יהודה יש לומר משום דהכא ודאי מגע איכא וליכא חזקה דעיסה דהדר' לה כחתיכות כדפרישנא לעיל משא"כ בהאי דתינוק דליכא ודאי מגע ואיכא חזקה דעיסה בהדי מיעוטא והוי כפלגא ופלגא. ולפי' רש"י ז"ל שפירש בהאי דתינוק דודאי נגע חשבינן ליה י"ל דשאני הכא דהוי רובא דאיתיה לקמן דרובא דשרצים בבית עמנו משא"כ גבי תינוק דאזלי' בתר רוב תינוק' דעלמא דהוי רובא דליתיה קמן וכ"פ הוא ז"ל וכ"ת לרבנן ור"מ בההיא דתינו' למה לי רובא כיון דספיק' הוא והוי רה"י הוי לי' ספק טומאה ברה"י דספקו טמא ולא אוכלין ולא שורפין כדאמר רבנן השתא אליבא דרבי יוחנן ור"מ האיך מטהר. וי"ל דכיון דהוי דבר שאין בו דעת לשאול אפי' ברה"י ספקו טהור דלא גמרינן מסוטה אלא כל שיש בו דעת לישאל כוותה כדאמר במסכת נדה ובכל דוכתא וכדמוכח בהא דבסמוך דאמר תניא כותיה דר' יוחנן ב' דברים אין בהן דעת לשאול פי' והוה מדינא דספיקם אפילו ברה"י טהור ועשאום כמי שיש בו דעת לשאול דהוה ספקם ברה"י טמא ואילו הן תינוק ועוד אחרת וחששו בהן על הרוב לתלות ולעשות ספק ומדקא מצרף הא דתינוק ובאידך תניא בהדיא דתולין לא אוכלין ולא שורפין מכלל דה"ה בתינוק והיינו כר"י ולא כריש לקיש:

מאחר שאנו סומכים כל כך בכרוכין אחריה שהוא בנה אף היא נסקלת על ידו אם בא עליה אם הוא ראוי לביאה כגון מבן תשע ולמעלה ומעשה היה באשה אחת שבאה לירושלם ותנוק מורכב לה על כתפה והגדלתו בחזקת שהוא בנה ובא עליה והביאוה לבית דין וסקלוה אע"פ שלא היו יודעין בעדות ברור שהוא בנה אלא מכח החזקה וכן הדין שהוא נסקל עמה על ידה אם היה בר עונשין וכן הדין באב שבא על המוחזקת לנו בבת שלו שנשרף על ידה שהבא על בתו בשריפה והוא שאמרו סוקלין ושורפין על החזקות וכן אמרו איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית בחזקת שהתינוק והתינוקת בניהן של אלו שהם גדלים אצלם נסקלין זה על זה ר"ל האם בבן הגדל שם ונשרפין זה על זה ר"ל האב בבת הגדילה שם וכן מלקין על החזקות אע"פ שאין כאן עדות ברור והוא שאמרו במי שהוחזקה נדה בשכנותיה כגון שראוה לובשת בגדי נדות שאם בא בעלה עליה לוקה עליה משום נדה אם התרו בו מכח חזקה זו הואיל והיא לא הכחישה לומר שאינה נדה כך פירשוה רבותי ואף גדולי המפרשים נראה שפירשו כן והוא שהוצרכו לפרשה שבא עליה והיא ישנה שאם לא כן אף היא בכלל העונש ויש מפרשין אף כשהיא מכחשת ושיטת הסוגיא מוכחת כן אלא אם כן עוקרת החזקה מכח אמתלא אחרת ומכיון שלקה נפטר לו מן הכרת שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וכן הדין בבא על המוחזקת לנו באיסורי לאוין:

ואע"פ שבמלקות ומיתה אמרו שדנין אחר החזקות בתרומה מיהא יש צדדין ששורפין על החזקה ויש צדדין שאין שורפין אותה מכח חזקה כיצד כבר ידעת שכל ספק טומאה שאירעה ברשות היחיד טמא במי שיש בו דעת לישאל אבל במי שאין בו דעת לישאל כגון חרש שוטה וקטן טהור ומכל מקום דוקא במקום שאין שם חזקה אבל כל שיש שם טומאה מכח חזקה אף בשאין בו דעת לישאל ספיקו טמא ועשו בהם אין דעת לישאל כיש דעת לישאל לענין שתולין לה אע"פ שאין שורפין כיצד תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו העיסה כלה טמאה מפני שחזקת התינוק לטפח ודבר זה פירשוה גדולי הרבנים בתינוק שאינו בחזקת טומאה ודנין אותו בטמא בחזקת שדרכו לטפח בשרצים ואין הדברים נראין לענין פירוש שאם כן אף בבצק שבידו היה לו לר' מאיר שיטהר ולמה לא חלק לטהר אלא בעיסה ואף לענין ספק יש לחוש דהא ספק ספיקא הוא שמא נטמא שמא לא נטמא ואם נטמא שמא לא נגע בעיסה וטהור נכנס ונתן לו אלא התינוק ודאי טמא הוא אם למגע שרצים אם שנוגע תמיד באשה נדה ולא טבל ובצק שבידו טמא אף לר' מאיר ולא נחלקו אלא בעיסה שבצדו שמטמאין אותה בחזקת שדרכו לטפח בעיסה ומאחר שאנו רואין בצק בידו ודאי מזו נטלה ונמצא מטפח בה ומטמאה ומכל מקום אין שורפין אותה על חזקה זו אלא תולין ואף זו גדולי המפרשים מקשים בה ממה שאמרו בתוספתא תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור ופירשו משנה זו כשהתינוק ודאי טמא ומה שאמרו דרכו של תינוק לטפח פירושו בעיסה כמו שכתבנו והראיה שר' יוסי חלק בבריתא לומר אם יכול לפשוט ידו ממקומו וליגע טמאה ואם לאו טהורה שאין מחזיקין אותו אלא ממקום מציאתו אפילו היה בצק בידו שאני אומר טהור נכנס לשם ונתן לו ואע"פ שהלכה כחכמים מכל מקום הדברים ברורים בענין דרכו של תינוק לטפח שפירושו בעיסה:

עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתכות מבשרן בעיסה ואין ידוע באותן חתכות אם הם של שרצים לידון לטומאה אם של צפרדעים ושתהא העיסה טהורה שהרי אין טומאה בשרץ אלא בשמונה שרצים הכתובים בתורה אם רוב המיטפלים שרצים טמאה וזו היא ששורפין עליה ואם רוב צפרדעים טהורה ויש גורסין בזו מנופלין שם ר"ל מחותכין ניפולים ניפולים:

עיסה טהורה בתוך הבית ומשקין טמאים שם ויש שם תרנגלים ונמצאת העיסה מנקרת בנקירת התרנגולים חזקה ששתו מן המשקין הטמאים ונקרו בעיסה בעודן טופחין על פיהם וטמאוה מפני שדרכן לשתות ולנקר ומתוך כך עשאוהו כדבר שיש בו דעת לישאל לידון ספיקו בטומאה לענין שתולין לה אע"פ שאין שורפין ופירשוה במקומה בשאין ריוח קרקע בין המשקין והעיסה בכדי לנגב שם את פיו אבל אם יש ריוח קרקע בנתים אפילו מעט שיוכל לנגב את פיו באותו שיעור אף זו חזקה שהם מנגבין את פיהם קודם שינקרו ואין משקה טמא טופח בפיהם ואף כשאין שם ריוח קרקע דוקא במשקין צלולין ואפילו היו אדמים ואין אומרים מאחר שהם אדמים אלו נקרו במשקה טופח ניכרים היו שמא עיסה בלעתם אבל בעכורים טהורים שאלו נקרו במשקה טופח ניכר היה בעיסה מתוך עכירותן ופירוש צלולין הוא שבבואה נראית בהן וכל שאמרנו בזו טמאה אין שורפין עליה אלא שתולין וגדולי הדורות שואלים בשמועה זו אף במשקה טופח היאך טמאו את העיסה והלא אין משקין מטמאין אלא ברביעית ותרצו בה הכא שאני דחשיבי אגב התרנגולים ועל דרך מה שאמרו שמא יטמאו מים שאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכלי משום דחשיבי אגב הכוס או שמא אין צורך לרביעית אלא לפסול את הגויה ר"ל שהשותה משקין טמאים לא נפסל אלא ברביעית אבל לטמא אוכלין או משקין אחרים אף בכל שהו וכן כתבו גדולי המחברים ואע"פ שבסתם יינן אמרו שאף לטומאת אוכלין אינו מטמא אלא ברביעית מתוך שאין לטומאה זו עיקר מן התורה אלא שהיא מדברי סופרים ולריחוק ע"ז הקלו בה:

זה שביארנו בתרנגולים התבאר במקומו שכך הדין בה בשאר בהמות שנראית נשיכתן בבצק וכלן דוקא בשאין הפסק בנתים בכדי לנגב את פיהם בשיעור אותו המהלך ובפרה בכדי שתלחך את לשונה ובכלב אפילו היו המשקין בצד הבצק טהור מפני שהוא פקח ואין דרכו להניח את המזון ולילך לו למים:

גמרא תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו פ"ה בידוע שנטל מן העיסה:

דרכו של תינוק לטפח פ"ה לטפח בשרצים ובנבלות שבאשפה ולפ"ז נקט בחנם ובצק בידו הול"ל תינוק שנגע בעיסה לכך פי' ר"ת דתינוק טמא ודאי כדתניא בתוספתא דרוב נשים נדות מגפפות אותם מיהו לא ידענו אם התינוק זה עצמו לקח אותו בצק שבידו או אחר טהור נתן לו לטפח פי' בעיסה שכן מצינו טיפות גבי אוכלין בדוכתא אחריתי:

סמוך מעוטא אחזקה דאיתרע ליה רובא פ"ה מיעוטא דאין מטפחין לחזקה דעיסה ואיתרע ליה רובא דמטפחין דלר"מ לא בטל מיעוטא לגמרי דשמעי' ליה דחייש למיעוטא הילכך במקומו עומד וכי משכח מידי לאצטרופי בהו מצטרף בהדיה דחייש למעוטא בכל מקום אם חשוב הוא קצת:

ורבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי לבטל ליה לגבי רובא ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא:

ואיתרע ליה רובא תי' דהכא משמע דכי איתרע רובא מטהרינן לגמרי ולא הוי כפלגא ופלגא ליחשב ספק טומאה בר"ה וביבמות פ' האשה שהלך בעלה משמע דלר"מ הוי כי ה"ג פלגא ופלגא גבי ההיא דתנן האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ופריך בגמ' עלה לא תנשא אמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות וילדות ומסיק ר"מ היא ומפרש רבא טעמא דהתם מש' דחזקה לייבום ורובא לשוקא ואתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא הכא נמי הוה לן למי' פלגא ופלגא ועוד קשיא דהכא משמע דכי נמי אמרי' דרובא עדיף לר' יוחנן אין שורפין עליה את התרומה אלמא לא משנינן דודאי טומאה ובכל דוכתי אמרי' רובא עדיף בתלמוד משמע דשוינן לה כודאי ומ"ש ואו' ר"ת דהכא שאני דהוי רוב גרוע הא רוב תינוקות מטפחין ולא חשיב כמו רובא דעלמא וכן משמע דבסמוך קתני גבי הך דהכא דעשאוהו חכמים כמי שיש לו דעת לישאל משמע דמרבנן בעלמא הוא:

אם רוב שרצים טמאה פ"ה דחזקה ורובא דאיתי' קמן אבל רובא דתינוק כרובא דליתיה קמן הוא:

ואפילו ליוחסין סמכי' אחזקה דהואיל וכרוכים אחריה בחזקת אמן הן אפילו לענין דיני נפשות כדמפרש ואזדא ר' יוחנן לטעמיה:

אמר ריש לקיש לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא. ראיתי מקשים והא ס"ל לריש לקיש דמעלין מתרומה ליוחסין דהכי אמרי' בפ' ב' דכתובות ההוא דאתא לקמיה דריש לקיש ואמ' ליה דאיתיהו שחלק על הגורן כו' אלמא מעלין מתרומה ליוחסין. ולא קשיא, דודאי מחילוק גרנות מעלין אבל מאכילת תרומה אין מעלין שהרי גם העבד אוכל תרומה. כדפרישי' התם במהדורא תליתאה. תינוק שנמצא עומד בצד העיסה כו' עיין בפ' כסוי הדם במהדורא תליתאה:

וסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ראיתי מקשים אמאי הכא אמרינן איתרע ליה רובא ובריש פרק בתרא דיבמות אמרינן אלא אמר רבא חזקה ליבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיפא כרובה ואתא מיעוטא דאפילו תיסמוך אחזקה והוה ליה פלגא ופלגא ולא תינשא ולא תתייבם ונראה לי דלהכי שני לישנא התם ואמר הוה ליה פלגא ופלגא ולא אמר איתרע ליה רובא דא"כ הוה משמע דאיתרע רובא ואזלי בתר חזקה ותתייבם להכי אמר פלגא ופלגא דלא תינשא ולא תתייבם. אבל הכא אפי' אמרת פלגא ופלגא הוה והוי ליה ספק טומאה ברשות היחיד דכיון דתינוק אין בו דעת לישאל ספיקו טהור משום הכי קתני איתרע ליה רובא:

ורבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי רובא וחזקה רובא עדיף. לפי פירש המורה שמפרש דאיכא ודאי מגע בעיסה קשיא ממאי דכתבית בריש נדה דשמאי סבר העמד אשה על חזקתה ולא אמר העמד טהרות בחזקתן מפני שיש בהן ודאי מגע וגם במקוה דאוקימנא דאית בה תרתי לריעותא והא אית' ביה חזקה דטהרות לטיבותא אלא כיון דאית בהו ודאי מגע בטלה חזקה שלהן. והכי נמי גבי עיסה אי אית בה ודאי מגע בטלה חזקתה משום הכי הוי פי' ר"ת עיקר שמפרש ספק מגע כדכתבינן בפ' כיסוי הדם במהדורא תליתאי:

תוס' בד"ה לא שנו אלא בקדשי כו' ומתני' דהכא סברה כמ"ד מעלין כו' והכא ה"פ כו' עכ"ל לכאורה דבריהם תמוהים מי הכריחם לומר דמתניתין דהכא סברה דמעלין מתרומה ליוחסין כו' אלא דלא הל"ל אלא דהכא בעי כרוכים משום דקדשי הגבול היינו בכל דבר שבקדושה אף להשיאו אשה ולא ליוחסין דקאמר היינו לסקול כו' מה שאין כן התם כיון דלאו כרוכים הם אינו נאמן להשיאו אשה וכן הוא בתוספות ישנים גם בתוס' בפרק שני דכתובות כתבו בזה בשם רבינו תם בענין אחר וז"ל ההיא דקדושין אתיא כרבי יהודה דאמר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד וקדשי הגבול היינו לכל דבר שבקדושה כו' והא דקאמר התם אבל לא ליוחסין היינו כו' לסקול ולשרוף כו' עכ"ל ע"ש ויש ליישב דבריהם דהכא ודו"ק:

בד"ה שדרכו של תינוק כו' לכך פירש ר"ת שתינוק ודאי טמא כדמפרש כו' מפני שדרכו של תינוק לטפח פי' בעיסה כו' עכ"ל ולפירושו ולטעמו אע"פ שאין בצק בידו מטמאין חכמים ולא נקט הכא בצק בידו אלא לרבותא דר"מ דאפ"ה תולין באדם טהור כ"נ מלשון תוספות פרק כיסוי הדם ע"ש ודו"ק:

בא"ד תינוק שנמצא בצד הקבר ושושנים כו' אדם טהור נתנו לו רבי מאיר כו' עכ"ל אע"פ שסתם תינוק טמא לפי' ר"ת היינו ממגע נדה והתם טהור מטומאה שהיא טומאת ז' ובעי הזאה שלישי ושביעי כ"כ התוספות בפרק כיסוי הדם ופרק כל היד ע"ש וקשה דל"ל דאדם טהור נתנו לו דא"נ אדם טמא נתנו לו שנטלו מן הקבר אין התינוק טמא טומאת שבעה דאדם שנגע באדם טמא מת לא הוי רק טומאת ערב ודו"ק:

בד"ה סמוך מיעוטא כו' דהא בהדיא אמרינן בסמוך בשמעתין דעשאוהו חכמים כו' עכ"ל לא ידענא מאי ראיה היא זו דהא לרבנן קאמרינן הכי דעשאוהו כיש בו דעת לשאול אבל לרבי מאיר דמטהר לא שייך ביה למימר דעשאוהו כיש בו דעת לשאול וכ"ה בתוספות בפרק כיסוי הדם דעיקר טעמא דרבי מאיר משום דאין בו דעת לשאול ואי לאו הכי הוה פלגא ופלגא כדאמרינן ביבמות ובתוס' פרק כל היד הקשו אדרבה לר"מ ל"ל טעמא דסמוך מיעוטא לחזקה כו' עיין שם ועיין בזה בחידושינו פרק כל היד ודו"ק:

בא"ד דעת כו' ואי הוה רוב חשוב אפי' אין בו דעת לשאול כו' וע"כ צ"ל כן כו' ורובא וחזקה רובא עדיף כו' עכ"ל לכאורה מאי אולמיה להו לאתויי מהתם הא ה"נ אמרינן הכי לרבנן רובא וחזקה רובא עדיף וכיון דרובא עדיף אין זה ספק אלא ודאי א"כ אפילו אין בו דעת לשאול אמאי אין שורפין עליו תרומה אי לאו דאין זה רוב חשוב ויש ליישב דהתם מפורש טפי דמהאי טעמא דרובא עדיף תינשא אפילו לקולא וה"נ הכא אמאי אין שורפין דלישרף אפילו לקולא וק"ל:

בא"ד ולפי זה ניחא מה שמקשים העולם כו' עכ"ל כל אלו דברים באריכות אינן אלא דבריהם דלעיל ותדע שאין חשוב כו' ואין דברים הללו אלא גליון ופי' לדבריהם דלעיל ודו"ק:

גמרא מלקין על החזקות סוקלין ושורפין עה"ח. ר"ל יש חזקות שמלקין וסו"ש עליהן דהיינו חזקות טובות כמו כרוכין אחריה. וא"ש תרומה עה"ח. פי' ויש חזקות שאפי' תרומה א"ש עליהן כמו חזקת טיפוח דתינוק לפי שאיננה חזקה טובה כמש"כ התוס':

שם אר"ל משום ר"א זו היא כו'. נראה דצ"ל ואר"ל כו' בו':

שם אם רוב שרצים טמאה אם רוב צפרדעים טהורה. נראה דסיפא ל"ד דאפי' מחצה ע"מ טהורה דהוה ספק בדבר שאין בו דעת לישאל ולא תני רוב אלא איידי דרישא וכזה איתא בברכות (נג) וע"ש במה שציינתי:

רש"י ד"ה אבל ליוחסין. עד שיביאו ראיה שהן בנותיה ש"ז. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואין שורפין. ולא מתוך ראיה. כצ"ל:

רש"י ד"ה זו היא. שמוחזקין לטפח כו'. כצ"ל:

תד"ה ל"ש. וי"ל דרבי תנא כו' ור"ת פי' דרבי סבר כו'. כצ"ל:

תד"ה שדרכו. ובכה"ג פליגי בתוספתא כו'. ל"מ בתוספתא. ואדרבה המשנה בפ"ג דטהרות במ"ז סתמה בדין זה דטהור. ואח"כ במשנה שאחריה שנאה פלוגתת ר"מ וחכמים דלפנינו משמע דהתם כ"ע מודו. וכן הרמב"ם פסק כסתמא דמשנה ראשונה והכא פסק כחכמים. ועי' לשון התוס' בחולין ובנדה:

בא"ד או אדם טהור נתנן לו. ר"ל שלקטן ממקום אחר ולפ"ז ר"מ מטהר ממש אפי' מטומאת (עפר) [ערב] . ומיירי שהתינוק היה ודאי טהור כמש"כ התוס' שם ושם. ולחנם הניח הרש"א דבריהם כאן בקושיא:

תוספות בד"ה לא שנו כו' וי"ל דרב תנא הוא ופליג כו' עד סוף הדיבור. לענ"ד צריך להגיה דרבי תנא הוא ופליג דרבי ור' חייא איירי בהך ברייתא דפ' האשה שנתארמלה ע"ש ואף על גב דמלתא דפשיטא הוא דרבי תנא הוא ועוד דתני לה התם בלשון ברייתא ממש אפ"ה לא משמע להו מעיקרא לומר דאיכא פלוגתא בהך מילתא כיון דרבי ורבי חייא עבדו עובדא ולא אשכחן בהדיא מאן דפליג א"כ מנ"ל לריש לקיש דמתניתין דהכא איירי לענין תרומה ופליג ומה"ט גופא לא ניחא ליה לר"ת ז"ל לפרש כן ומפרש דהך פלוגתא דעד אחד תליא בפלוגתא דמעלין מתרומה ליוחסין והיינו כדאיתא התם בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ד ע"ב לאוקימתא דאיבעית אימא דמוקי התם לפלוגתא דמתניתין דהתם אי מעלין לכהונה ע"פ ע"א ודפליגי במעלין מתרומה ליוחסין ע"ש. ומתוך מה שכתבתי נתבאר דמה שכתב מהרש"א ז"ל שדברי התוספות תמוהין דמי הכריחן לפרש דאיירי הכא במעלין מתרומה ליוחסין ולא הוי להו למימר אלא דקדשי הגבול היינו לכל דבר שבקדושה ועוד כתב שדבריהם כאן לא כפירושם בפ' האשה שנתארמלה ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל דאדרבא דבריו תמוהין דלשון בקדשי הגבול דקאמר ריש לקיש א"א לפרש אלא לענין אכילת תרומה דמיקרי קדשי הגבול אלא דממילא הוצרך ר"ת לפרש דאיירי נמי בכל דבר שבקדושה ולאפוקי דלא נפרש ליוחסין לא כפשטא לחלק בין תרומה ליוחסין כיון דלקושטא דמילתא ע"כ מאן דס"ל אין מעלין לתרומה ע"פ ע"א היינו משום דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין כדמסקינן לאוקימתא דואיבעית אימא שם וע"כ דהכי ס"ל נמי לריש לקיש דאלת"ה לא אשכחן שום תנאי דס"ל דבעינן שני עדים לתרומה אלא כרבי ור' חייא דסגי להו בע"א ומתניתין דפ' האשה שנתארמלה דקאמר רב יהודא אין מעלין היינו משום גומלין לאוקימתא קמייתא דהתם לכך הוכרח ר"ת לפרש דריש לקיש ס"ל דשייך הך פלוגתא במעלין מתרומה ליוחסין דאשכחן דפליגי תנאי בהדיא שם בפ' האשה שנתארמלה ואדריש לקיש גופא לא שייך להקשות מי הכריחו לפרש דאיירי מתניתין דהכא לענין תרומה ולא מפרש לה לענין להשיא אשה משום הא לא איריא דריש לקיש גופא ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין וא"כ היינו תרומה היינו להשיאו אשה. ועיין בחידושי הריטב"א ז"ל דקשיא ליה דרבי סבר בהדיא מעלין מתרומה ליוחסין א"כ לפי' ר"ת ניחא ולפ"ז עולין דברי התוספות דהכא לגמרי כפירושם בפ' האשה שנתארמלה לרבינו תם וכל זה נ"ל ברור ועיין בחידושינו פ' האשה שנתארמלה ואין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן סוקלין ושורפין כו'. ואע"ג דלכאורה משמע דכ"ש ריש לקיש דאמר שורפין תרומה על החזקה דאית ליה נמי סוקלין ושורפין על החזקה ואפ"ה ס"ל ליוחסין לא א"כ מאי אזדא רבי יוחנן לטעמיה דקאמר וכ"ש דקשה טפי לפירוש ר"ת בסמוך דריש לקיש בהדיא לית ליה הא דסוקלין ושורפין. אלא דצ"ל דבאמת הא דסוקלין ושורפין והא דאין שורפין תרומה או שורפין לא תליא חדא באידך כלל ואין ה"נ דלריש לקיש אף על גב דלענין שורפין תרומה מהני ליה הך חזקה דרוב תינוקות מטפחין אפ"ה אפשר דס"ל דהך חזקה דכרוכין אחריה לא מהני לענין יוחסין דאין כל החזקות שוות אלא משום לישנא בעלמא נקיט להו ר' יוחנן גבי הדדי כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה שדרכו של תינוק לטפח פירש בקונטרס לטפח באשפה וא"ת כו' א"כ אמאי נקיט שנמצא בצד העיסה לינקוט שנגע בעיסה וע"ק דאמרינן בתוספתא עד סוף הדיבור. וכבר עלה בלבי ליישב שיטת רש"י ז"ל דלקושיא ראשונה שהקשו לינקוט שנגע בעיסה יש לומר דלרבותא דחכמים קתני בצד העיסה דאף על גב דאיכא לספוקי נמי שמא לא נגע בעיסה והבצק אדם אחר נתן לו וה"ל תרי ספיקי אפ"ה מטמאין חכמים כי היכי דצריך לפרש נמי לפי' ר"ת דנקט בצק בידו לרבותא דר"מ כמ"ש מהרש"א ז"ל ולקושיא השנייה מהתוספות ראיתי ומצאתי שם דלאו מילתא דפסיקא היא שכל תינוק הוא בחזקת טומאת נדה וכמה חילוקי דינים נאמרו שם ע"ש ולכאורה אדרבה מהא מילתא דתינוק שנמצא בצד הקדש שהביאו התוספות מוכח כן דאי כל תינוק בחזקת טומאת נדה א"כ מאי נ"מ אם נגע בקבר או אדם טהור נתן לו סוף סוף איכא טומאת נדה ואי משום דטומאת מת טמא שבעה א"כ מאי איריא אדם טהור אפילו אדם טמא נמי ליכא אלא טומאת ערב כדין אדם שנגע באדם כמ"ש מהרש"א ז"ל. אלא לפי שראיתי בירושלמי דשמעתין שמפרש להדיא בהא דבצק בידו דמסיק טעמא דרוב תינוקות מטפחין בעיסה לכך לא רציתי להאריך אחר שכתבתי כל זה ראיתי שהתוספות פ' כיסוי הדם הרגישו בכל זה והביאו שם ג"כ דאין כל התינוקות טמאין טומאת נדה ע"ש וא"כ לא ידעתי למה דחו פירש"י ז"ל אם לא מהירושלמי שכתבתי והובא ג"כ שם בתוספות ע"ש:

בד"ה סמוך מיעוטא לחזקה כו' וקשה דבריש פרק בתרא דיבמות כו' וקאמר ר' מאיר דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ופלגא עכ"ל. וכתבו כן לפי שיטתם שם דלמסקנא דהתם מיתוקמא מתני' דהאשה שהלך בעלה וצרתה נמי אליבא דר' מאיר דוקא וכדמסיק שם הרא"ש ז"ל אמנם לשיטת רוב פוסקים ומפרשים לפי המסקנא דהתם דהמיעוט מסייע לחזקה וה"ל פלגא ופלגא מיתוקמא שפיר אפילו לרבנן דמודו בכה"ג וא"כ קשה יותר סוגייא דהכא דרבנן אדרבנן. אמנם כן לולי דברי התוספות והקדמונים היה נ"ל ליישב בפשיטות לפי שיטת התוספות והיינו על הדרך שכתבתי בחידושי כתובות ס"פ המדיר בקצרה וכאן אבאר יותר דדוקא בההיא דר"פ בתרא דיבמות שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא משום דאותה חזקה שהיא זקוקה ליבם לא נתבררה בשום פעם דבחיי בעלה לא הגיע זמן החזקה מאי אמרת שהיתה בחזקת שתהא זקוקה ליבם בסוף אדרבא כיון דרוב נשים מתעברות ויולדות א"כ היתה בחזקה שלא תהא זקוקה ליבם דסופה שתתעבר ותלד או שתלד צרתה מש"ה ס"ל לר"מ דה"ל פלגא ופלגא דלא הוי חזקה מעליא דע"פ הרוב אותה חזקה עשוייה להשתנות משא"כ הכא בשמעתין דעיסה זו בחזקת טהורה ה"ל חזקה מעלי' ומבוררת שהיתה בחזקת טהרה א"כ כי סמכת מיעוט להאי חזקה עדיפא טובא מרובא ואיתרע לה רובא לגמרי כן נ"ל לפי שיטת התוספות דהכא ולשיטת הפוסקים בפרק בתרא דיבמות דמיתוקמא אפילו כרבנן יש לי ליישב בדרך אחר ומבואר אצלי בתכלית האריכות בסוגיא דפ' האשה בתרא ומבואר עוד במס' חולין בעזה"י ודוק היטב:

לא שנו. דסמכינן אכרוכין אלא לקדשי הגבול אם כהן הוא אוכלים בקדשי הגבול משהביא ראיה על אשה זו שהיא כשירה לכהונה סומכין על הבנים הכרוכין אחריה לומר בניה הן ואינן חללין: אבל ליוחסין. אם יש בהן בנות אינן נישאות לכהנים עד שיביאו ראיה שהן בנותיה של זו: ור' יוחנן אמר אפילו ליוחסין. סמכינן אחזקה שהן כרוכין אחריה: ואזדא רבי יוחנן לטעמיה. דאמר סמכינן אחזקה שהוחזקו ליכרך אצלה בחזקת שהיא אמו אפילו לענין דיני נפשות ליסקל ולישרף זה על זה כדלקמן וכ''ש ליוחסין להכשר כהונה: מלקין על החזקות. על דבר שאנו מחזיקים כן ואפילו אין עדות בדבר: שורפים וסוקלין כו'. כדמפרש להו ואזיל: ואין שורפין תרומה על החזקות. דבר שהוא טמא מתוך חזקה ולא מתוך שהוא ראיה ונגע בתרומה כגון תינוק שהוא סתמא מוחזק טמא שמחפש באשפה שיש שם נבילות ושרצים ונגע בתרומה אין שורפין אלא תולין כדמפרש טעמא כדאמרינן העמד עיסה על חזקת טהרה ואלו הוא ממיעוט תינוקות (הוא) שלא טיפח: הוחזקה נדה בשכינותיה. שראו שכינותיה שהיא היום היתה מלובשת בגדי נדותה: איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית. בחזקת שהיא אשתו ואלו בניהם ואין אנו מכירין בהם בעדות גמור: נסקלין זה על זה. אם בא הבן על האשה נסקל הבן עליה משום בא על אמו והיא עליו: ונשרפין זה על זה. אם בא האיש על הבת דבתו בשריפה: ותינוק מורכב על כתיפה והגדילתו. בחזקת בנה: ובצק בידו. בידוע שנטל מן העיסה: לטפח. בשרצים ונבלות שבאשפה: סמוך מיעוטא. דאין מטפחים לחזקה דעיסה ואיתרע רובא דמטפחין דלר' מאיר לא בטיל מעוטא לגמרי דשמעינן ליה (נדה דף לב.) דחייש למיעוטא הילכך במקומו עומד וכי משכח מידי לאיצטרופי בהדיה מצטרף: מיעוטא כמאן דליתיה דמי. דבטיל ליה לגבי רובא ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוט (שם): זו היא ששורפין עליה את התרומה. חזקה ששורפין עליה את התרומה חזקת תינוקות שמחזיקין לטפח שורפין עליה תרומה דהאי מטמאין דקאמרי רבנן לשרוף קאמרי: אין זו חזקה ששורפין כו'. וכי אמרי רבנן לתלות קאמרי: שרצים. צב הדומה לצפרדע הצב טמא והצפרדע טהור: מטפלים שם. עושים נפולין נפולין חתיכות חתיכות: ונמצאו חתיכות בעיסה. ואין ידוע אם של שרצים או של צפרדעים: אם רוב שרצים. אם הבית מוחזקת להיות שרצים מצוים שם יותר מצפרדעים טמא אף לישרף דחזקה ורובא דאיתיה קמן הוא אבל ההיא דתינוק רובא דליתיה קמן הוא: כותיה דר' יוחנן. דאמר מטמאין דרבנן לתלות: כמי שיש דעת לישאל. וקי''ל (נדה דף ד:) ברה''י ספיקו טמא דבדבר שאין בו דעת לישאל קי''ל (שם) דאפילו ברה''י ספיקו טהור:

לא שנו אלא בקדשי הגבול. לפי' רש''י הא דאמרינן דמהני כרוכין היינו דוקא לתרומה שאם הוא כהן והביא ראיה על האשה אין צריך להביא ראיה על הבנים להאכילן בתרומה וקשה דמשמע דמכל מקום צריך שיהו כרוכין להאכילן בתרומה ובפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כה:) אמרינן האומר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה אלמא לא בעינן שיהו כרוכין אחריה ויש לומר דרב תנא הוא ופליג ורבינו תם פירש דרב סבר כמאן דאמר (שם כד:) אין מעלין מתרומה ליוחסין ולכך נאמן להאכילו תרומה כיון דבידו הוא ומתני' דהכא סברה כמאן דאמר (שם) מעלין מתרומה ליוחסין והכא הכי פירושו לא שנו אלא בקדשי הגבול פירוש בכל דבר קדושה כגון לתרומה ולנשיאת כפים ולהשיאו אשה אבל ליוחסין לא כלומר לסקול על ידו דקאמר זה הבן וזו אמו והבן בא עליה לא מהימן והיינו דקאמר ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר סוקלין ושורפים על החזקות ולפירוש הקונטרס אבל ליוחסין כגון להיות משמש בנו על גבי המזבח לא מהימן צריך לומר דהכי מייתי ראיה סוקלין ושורפין על החזקות וכל שכן דנאמן ליוחסין: שדרכו של תינוק לטפח. פירש בקונטרס לטפח באשפה וא''ת כיון שהתינוק אינו ודאי טמא אם כן אמאי נקט תינוק שנמצא בצד העיסה לינקוט שנגע בעיסה ועוד קשה דאמרינן בתוספתא (דטהרות פ''ג ע''ש) מפני מה אמרו שהתינוק טמא משום דנשים נדות מגפפות ומנשקות אותו והכא מפרש משום דמטפחין באשפה לכך פירש ר''ת שהתינוק ודאי טמא כדמפרש בתוספתא ולכך נקט שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דהשתא ספק הוא אם נטלה מן העיסה וטימא את העיסה או שמא אדם טהור נכנס לשם ונטל את העיסה ונתן לתינוק ובהא פליגי ר' מאיר ורבנן דר' מאיר מטהר דתלינן באדם טהור וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח פי' בעיסה ויש לנו לומר שנטלה ובכי האי גוונא פליגי בתוספתא גבי תינוק שנמצא בצד הקבר ושושנים בידו ואינו יודע אם התינוק נטלן או אדם טהור נתנן לו ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאין: סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. פירוש והוי רוב כמאן דליתיה וקשה דבריש פרק בתרא דיבמות (דף קיט.) אמרינן גבי האשה שהלך בעלה למדינת הים וצרתה עמו ושמעה האשה שמת בעלה ר' מאיר אומר לא תנשא ולא מתיבמת לפי דרוב נשים מתעברות ויולדות ואיכא למימר שהצרה שהלכה עמו ילדה והויא האשה שנשארה פטורה מן היבום ומיעוט מפילות ילדיהן וקאמר ר''מ דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה שהרי היתה בחזקת זקוקה ליבום כשהלך בעלה למדינת הים ולא היה לו בנים והוה ליה פלגא ופלגא כלומר דמיעוטא וחזקה חשובין כנגד אותן רוב דנשים מתעברות ויולדות והוה פלגא ופלגא ולא תנשא ולא תתייבם וכמו כן אית לן למימר הכא וכי תימא דאין הכי נמי והא דמטהר רבי מאיר היינו משום דתינוק אין בו דעת לישאל וכל ספק שאין בו דעת לישאל אף ברשות היחיד ספיקו טהור דהא בהדיא אמרינן בסמוך בשמעתין דעשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל וי''ל שאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע לכך מרעי ליה מיעוטא וחזקה ותדע שאין חשוב מדאמרינן בסמוך עשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל ולכך מטמאין את העיסה ואי הוה רוב חשוב אפילו אין בו דעת לישאל הוה לן לטמויי וע''כ צריך לומר כן דאם לא כן קשה אליבא דרבנן דהא רבנן קאמרי התם גבי הלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת תנשא דקסברי דמיעוט כמאן דליתיה דמי ורובא וחזקה רובא עדיף ואם כן אמאי קאמר הכא רבי יוחנן אליבא דרבנן אין זו חזקה ששורפין עליה תרומה אלא שמע מינה שאין זה רוב חשוב ולפיכך התם דרוב חשוב תנשא (ולפי זה ניחא מה שמקשים העולם דקשה להו גבי שני דברים אין בו דעת לישאל ועשאוהו כמי שיש בו דעת לישאל וקא חשיב דתינוק ומקשין מאי איריא שיש בו דעת לישאל תיפוק ליה משום דסבירא להו לרבנן במיעוטא כמאן דליתיה ורובא וחזקה רובא עדיף וא''כ אפילו אין בו דעת לישאל טמא דהא אין זה ספק טומאה אלא ודאי טומאה ש''מ שאין זה רוב חשוב ואי לאו דעשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל לא היו מטמאים):

קידושין פ ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף פ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד