קידושין עט ע"א

שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס
וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁנָּתְנָה רְשׁוּת לִשְׁלוּחָהּ לְקַדְּשָׁהּ וְהָלְכָה וְקִדְּשָׁהּ אֶת עַצְמָהּ אִם שֶׁלָּהּ קָדְמוּ קִדּוּשֶׁיהָ קִידּוּשִׁין וְאִם שֶׁל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ קִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין וְאִם אֵינָן יוֹדְעִין שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים לָהּ גֵּט וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס
גְּמָ' וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי דִידֵיהּ מִשּׁוּם דְּגַבְרָא קִים לֵיהּ בְּיוּחֲסִין אֲבָל אִיתְּתָא דְּלָא קִים לַהּ בְּיוּחֲסִין אֵימָא לָא נִיהְווֹ קִידּוּשֶׁיהָ קִידּוּשִׁין
וְאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי דִידַהּ מִשּׁוּם דְּאִיתְּתָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא אֲבָל אִיהוּ אֵימָא לָא אִיכְפַּת לֵיהּ צְרִיכָא
אִיתְּמַר קִידְּשָׁהּ אָבִיהָ בַּדֶּרֶךְ וְקִידְּשָׁה עַצְמָהּ בָּעִיר וַהֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת רַב אָמַר הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ וּשְׁמוּאֵל אָמַר חָיְישִׁינַן לְקִידּוּשֵׁי שְׁנֵיהֶם
אִימַּת אִילֵימָא בְּתוֹךְ שִׁשָּׁה בְּהָא נֵימָא רַב הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ הַשְׁתָּא הוּא דְּבָגְרָה אֶלָּא לְאַחַר שִׁשָּׁה בְּהָא נֵימָא שְׁמוּאֵל חָיְישִׁינַן לְקִידּוּשֵׁי שְׁנֵיהֶם וְהָא אָמַר שְׁמוּאֵל אֵין בֵּין נְעָרוֹת לְבַגְרוּת אֶלָּא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּלְבַד
לָא צְרִיכָא דְּקַדֵּישׁ בְּהָהוּא יוֹמָא דְּמַשְׁלֵים שִׁשָּׁה רַב אָמַר הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ מִדְּהַשְׁתָּא בּוֹגֶרֶת בְּצַפְרָא נָמֵי בּוֹגֶרֶת וּשְׁמוּאֵל אֲמַר הַשְׁתָּא הוּא דְּאַיְיתַי סִימָנִים
וּשְׁמוּאֵל מַאי שְׁנָא מִמִּקְוֶה דִּתְנַן מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר כׇּל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טְמֵאוֹת
שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיכָּא לְמֵימַר הַעֲמֵד טָמֵא עַל חֶזְקָתוֹ וְאֵימַר לֹא טָבַל
אַדְּרַבָּה הַעֲמֵד מִקְוֶה עַל חֶזְקָתוֹ וְאֵימַר לֹא חָסַר הֲרֵי חָסֵר לְפָנֶיךָ הָכָא נָמֵי הֲרֵי בּוֹגֶרֶת לְפָנֶיךָ הַשְׁתָּא הוּא דִּבְגַרָה הָתָם נָמֵי הַשְׁתָּא הוּא דַּחֲסַר
הָתָם תַּרְתֵּי לְרֵיעוּתָא הָכָא חֲדָא לְרֵיעוּתָא
וּשְׁמוּאֵל מַאי שְׁנָא מֵחָבִית דְּתַנְיָא הָיָה בּוֹדֵק אֶת הֶחָבִית לְהַפְרִישׁ עָלֶיהָ תְּרוּמָה וְהוֹלֵךְ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת חוֹמֶץ כׇּל שְׁלֹשָׁה יָמִים וַדַּאי מִיכָּן וְאֵילָךְ סָפֵק
וְרָמֵינַן חָבִית אַמִּקְוֶה מַאי שְׁנָא דְּהָכָא וַדַּאי וּמַאי שְׁנָא דְּהָכָא סָפֵק
וְאָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרְיָא מַאן תְּנָא חָבִית רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּגַבֵּי מִקְוֶה נָמֵי סְפֵיקָא מְשַׁוֵּי
דְּתַנְיָא כׇּל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טְמֵאוֹת וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טְהוֹרוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד תּוֹלִין
אֲבָל לְרַבָּנַן טֶבֶל לְמַפְרֵעַ שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיכָּא לְמֵימַר הַעֲמֵד טֶבֶל עַל חֶזְקָתוֹ וְאֵימַר לֹא נִיתְקַן
אַדְּרַבָּה הַעֲמֵד יַיִן עַל חֶזְקָתוֹ וְאֵימַר לֹא הֶחְמִיץ הֲרֵי הֶחְמִיץ לְפָנֶיךָ הָכָא נָמֵי הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ הַשְׁתָּא הוּא דִּבְגַרָה הָכָא נָמֵי הַשְׁתָּא הוּא דְּאַחְמֵיץ
הָתָם תַּרְתֵּי לְרֵיעוּתָא הָכָא חֲדָא לְרֵיעוּתָא הוּא דְּאִיכָּא
נֵימָא כְּתַנָּאֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עט - א

ואם אינו ידוע מי קדם למי, שניהם נותנים גט מספק. גם זה שהתקדשה לו על ידי אביה וגם זה שנתקדשה לו על ידי השליח. לפי שספק הוא למי מהם התקדשה.

ואם רצו, אחד מהם נותן לה גט, ואחר כך אחד כונס אותה. כי ממה נפשך, אם הוא קידשה תחילה, הרי קידושי השני אינם כלום. ואם חבירו קידשה תחילה, הרי כבר גירשה, ומותרת היא לכל.

וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה גם היא וקדשה את עצמה, אם קידושיה שלה קדמו לשלו, קדושיה קדושין. וקידושי השליח אינם כלום.

ואם קידושיו של שלוחה קדמו, קידושיו קידושין.

ואם אין יודעין מי מהם קדם, שניהם נותנים לה גט מספק.

ואם רצו, אחד מהם נותן לה גט, ואחד מהם כונס אותה.

גמרא:

משנתנו שונה את אותו הדין, בין בקטנה או נערה, שמתקדשת על ידי אביה, ובין בבוגרת, שמתקדשת בעצמה.

ומפרשינן: וצריכא להשמיענו דין זה בשני המקרים.

דאי אשמועינן רק גבי דידיה, באב ששלח שליח, הוה אמינא, שדוקא בזה אם קדמו קידושיו לקידושי השליח חלים קידושיו, משום דגברא קים ליה [האיש בקי] ביוחסין, וכיון שמצא בעל יותר מיוחס לבתו, ביטל את השליחות, וקידשה לו.

אבל איתתא, האשה, כששלחה היא בעצמה שליח, הרי אף שקדמה וקידשה את עצמה, אין לה גמירות דעת שלימה בקידושין שלה, ואין בדעתה לבטל את השליחות, מכיון דלא קים לה ביוחסין [אינה בקיאה ביוחסין], וסומכת יותר על השליח שימצא לה מישהו מיוחס, ואם הוא אכן ימצאהו, הרי בדעתה שלא יחולו קידושיה שלה. לפיכך אימא לא ניהוו קידושיה קידושין, אלא יחולו קידושי השליח. לכן משמיעה לנו המשנה שאם קידושיה קדמו, הרי הם קידושין.

ואי אשמועינן רק גבי דידה, הוה אמינא, דוקא כשקידשה את עצמה קודם שקידשה השליח, קידושיה קידושין, משום דאיתתא דייקא ומינסבא. ומדקדקת היא ביותר בטיב האיש לפני שנישאת לו. ומסתמכת היא על עצמה יותר מאשר על השליח, ולכן ביטלה את שליחותו.

אבל איהו [האב] אם שלח שליח לקדשה, אימא, לא איכפת ליה שיחולו קידושי השליח ולא קידושיו שלו, ואף שהוא קידש תחילה, אין בדעתו לקדש אלא בתנאי שלא שלא יקדש השליח לבסוף.

הלכך צריכא משנתנו להשמיענו בשניהם דין זה.

משמלאו לבת י"ב שנים ויום אחד, והביאה סימני נערות, הרי היא נערה. אך עדיין מתקדשת היא גם על ידי אביה. אך משחלפו ששה חדשים משעה שנעשית נערה, או כשמביאה בתוך ששה החדשים האלו סימני בגרות, הרי היא בוגרת, ויוצאת מרשות אביה. ומעתה שוב אין אביה מקדשה, אלא מתקדשת היא על ידי עצמה בלבד.

איתמר: קידשה אביה בדרך, וקידשה אף היא את עצמה בעיר באותו היום, והרי עתה, בסוף היום, נבדקה ונמצאת שהיא בוגרת, אלא שלא נודע אם בזמן הקידושין כבר בגרה או לא -

רב אמר: הרי היא בוגרת לפנינו. ומשום כך אנו תולים שאף בתחילת היום היא כבר בגרה. לפיכך חלים קידושיה, ולא קידושי האב, כדין בוגרת.

ושמואל אמר: חיישינן לקידושי שניהם, משום שספק הוא, האם בזמן הקידושין עדיין היתה נערה, וחלים קידושי האב; או שכבר בוגרת היתה, ולא חלו קידושיו אלא חלו קידושיה.

והוינן בה: אימת אירע מקרה זה?

אילימא, בתוך ששה חדשים שבין נערות לבגרות, אין זה יתכן:

כי האם בהא נימא רב: הרי היא בוגרת לפנינו?!

הרי במשך אותם ששה חדשים היא בחזקת נערה, ומנין נבוא לומר בודאות שכבר מתחילת היום בגרה? והרי שמא רק השתא [עכשיו], בשעה שנבדקה, הוא דבגרה, ולא קודם לכן.

אלא בהכרח, שנחלקו רב ושמואל בנתקדשה לאחר ששה חדשים אלו.

אלא שאם כן קשיא להיפך:

וכי בהא נימא שמואל שחיישינן לקידושי שניהם?!

והא אמר שמואל: אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואם כן, ודאי בוגרת היתה בזמן הקידושין, וקידושיה קידושין.

ומשנינן: לא צריכא, אלא יש להעמיד שנחלקו בכגון דקדיש [שהתקדשה על ידי אביה ועל ידי עצמה] בההוא יומא דמשלים ששה. באותו יום שמלאו ששה חדשים מיום שנעשית נערה, ולערב מלאו לה י"ב וששה חדשים ויום אחד. וחזקתה שביום זה תביא סימני בגרות, ובערב נבדקה ונמצאו בה סימני בוגרת.

רב אמר: הרי היא בוגרת לפנינו. ומדהשתא [עתה בערב] היא בוגרת, אנו תולים שכבר בצפרא נמי, גם בבוקר היא כבר היתה בוגרת. שהרי כל היום היא בחזקת שתבגור.

ושמואל אמר: גם אם מצאנוה בערב עם סימני בוגרת, עדיין כל היום במצב ספק הוא, כי שמא רק השתא בערב הוא דאייתי סימנים.

ומקשינן: ולשמואל, מאי שנא דין זה מדין המקוה?

דתנן: מקוה שהיה בחזקת כשרות של מקוה שלם, שיש בו ארבעים סאה מים, שעתה נמדד, ונמצא פסול, משום שחסר מארבעים סאה, ואין ידוע מאימתי הוא נחסר ונפסל -

הרי כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, הרי הן טמאות. כלומר, כל הטמאים שטבלו במקוה זה בעבר, באותו זמן שמסופקת כשרותו, הרי הם נשארו בחזקת טומאתם, והאוכלין או המשקים שנגעו בהם, טמאים.

ואף שקיימא לן שספק טומאה ברשות הרבים, הרי הוא טהור, בנידון דידן, כל הטהרות שנגעו בהם הטמאים [שטבלו במקוה זו], הרי הם טמאים אף אם נגעו בהם ברשות הרבים. משום שטומאתם אינה טומאת ספק בלבד, אלא תלינן שהמקוה בודאי פסול היה בזמן טבילתם, וממילא ודאי טמאים הם.

ואין זאת אלא משום שכל דבר שמסופק לנו מה היה מצבו בעבר, אנו תולים, שכפי מצבו עכשיו כן היה בעבר.

ואם כן קשיא לשמואל, מדוע חוששים אנו שהיתה נערה בתחילת היום? והרי עכשיו היא בוגרת, ויש לומר שכן היתה אף קודם לכן.

ומשנינן: שאני התם במקוה, שאין דינו משום שמעמידים דבר על חזקתו העכשווית, אלא להיפך, מעמידים על חזקה דמעיקרא, ומטמאים משום דאיכא למימר: העמד טמא על חזקתו שהוא טמא, ולכן, אימר לא טבל כדין, אלא במקוה חסר, ועדיין הוא נשאר בחזקת טומאתו הראשונה. ^[1] שהרי כלל הוא בידינו: כל שנולד ספק האם השתנה הדבר מכפי שהיה בעבר, אנו מעמידים אותו בחזקתו הראשונה, ותולים שלא השתנה.

אך מקשה הגמרא: אדרבה! אם מתחשבים בחזקה דמעיקרא יש לנו לומר: העמד מקוה על חזקתו, ואימר לא חסר, כפי שהיה בתחילה. ומה ראית לסמוך על חזקת הטמא דמעיקרא יותר מאשר על חזקת המקוה דמעיקרא!?

ומשנינן: אף מצד המקוה יש לתלות שנחסר כבר קודם הטבילה, משום שהרי הוא חסר לפניך, והעמידנו על חזקתו העכשוית.

ושוב מקשינן: אם כן, הכא נמי, בבת שבגרה, נאמר: הרי היא בוגרת לפניך!

ומשנינן: עדיין אין ראיה שבשעת הקידושין היתה בוגרת. כי שמא השתא הוא דבגרה.

ושוב מקשינן: אם כן, התם במקוה נמי נימא: השתא הוא דחסר! ומדוע אנו פוסלים אותו בודאות למפרע?

ומשנינן: התם, איכא תרתי לריעותא [שני חסרונות] כנגד חזקת כשרות המקוה:

חזקת טומאה של הטובל, והורעה חזקת המקוה, בכך שעתה הוא חסר לפנינו. ובהצטרפות שני אלה, אנו מכריעים בודאות לטמא. ^[2]

אבל הכא, חדא לריעותא בלבד איכא. דהיינו "הרי בוגרת לפנינו". ואין די בסברה זו להכריע לבדה את הספק. ^[3]

ותו מקשינן: לשמואל, מאי שנא דין בת זו מדין "חבית"?!

דתניא: אם היה אדם בודק באופן קבוע את החבית יין לראות שלא החמיצה, כדי שיוכל להפריש עליה תרומה והולך, כלומר, להפריש ממנה תמיד תרומה על יין אחר של טבל, בכל פעם שהוא בא לשתות ממנו -

ואחר כך נמצאת החבית שנעשתה חומץ, וכבר אינה ראויה להפריש ממנה על יין, לפי שאין תורמים ממין על שאינו מינו, ואין ידוע מתי החמיצה -

כל ג' ימים הראשונים מעת בדיקתו האחרונה, מוחזקת היא בודאי שעדיין לא החמיצה, וכל הטבלים שתרם ממנה עליהם, הרי הם בחזקת מתוקנים.

מיכן ואילך עד שנמצאה חומץ, הרי היא בספק, וכל הטבלים שתרם ממנה עליהם, ספק טבל הם.

[כן היא שיטה אחת בגמרא בפירוש ברייתא זו. ויש מי שחולק ומפרש באופן אחר].

ורמינן סתירה מדין חבית, אמקוה: מאי שנא דהכא במקוה, אנו מחזיקים אותה לודאי פסולה, מהשעה הראשונה שאנו מסופקים בה?

ומאי שנא דהכא בחבית, שמג' הימים הראשונים היא עומדת בספק חימוץ?!

ואמר לתרץ רב חנינא מסוריא: מאן הוא התנא ששנה דין חבית? רבי שמעון היא.

דפליג אף לגבי מקוה, והתם נמי ספיקא משוי [עושה] אותה.

דתניא: מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל טהרות שנעשו על גביו למפרע [כל דבר שנגע בו אדם שטבל במקוה מטומאתו], בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, טמאות.

ורבי שמעון אומר: אין המקוה פסול למפרע בתורת ודאי, אלא ספק פסול הוא בלבד, בזמן טבילת הטמאים בו.

לפיכך: טהרות שנעשו על גביו ברשות הרבים, טהורות הן, לפי שספק טומאה ברשות הרבים, ספיקו טהור.

ואם נעשו הטהרות על גביו ברשות היחיד, הרי הן ספק טמאות, שסובר רבי שמעון: ספק טומאה ברשות היחיד, אינו טמא אלא מספק.

ואם הן טהרות של תרומה, תולין אותן. כלומר, לא אוכלים ולא שורפים. ואינה כדין תרומה טמאה שדינה בשריפה, לפי שאין לשרוף תרומה מספק. שהרי אם היא טהורה אסור לאבדה, דהא כתיב "משמרת תרומתי".

נמצא שרבי שמעון לשיטתו, ושפיר קאמר אף לגבי חבית, שכל אותו זמן היא עומדת בספק.

אבל לרבנן, כיון שעכשיו היא חומץ לפנינו, אנו תולים בודאות שכל אותו הזמן היתה חומץ, ונמצא כל היין שתרם עליו ממנה, טבל הוא למפרע, שהרי אי אפשר לתרום מיין על חומץ.

וקשיא לשמואל, מדוע בבת הנמצאת עכשיו בוגרת, חשש שמא רק עתה בגרה, ולא תלה שכבר מתחילת היום בגרה?

ומשנינן: שאני התם בחבית, דאיכא למימר: העמד טבל על חזקתו הראשונה, ואימר לא ניתקן.

ושוב מקשינן: אדרבה, העמד יין על חזקתו הראשונה, ואימר לא החמיץ.

ומשנינן: אף מצד היין יש לתלות שהחמיץ זה מכבר, שהרי עתה החמיץ לפניך.

ושוב מקשינן: הכא נמי בבת, נימא: הרי היא בוגרת לפנינו. ונתלה משום כן שכבר מתחילת היום בגרה.

ומשנינן: מכל מקום ספק הוא, דשמא רק השתא היא דבגרה.

ושוב מקשינן: אם כן, התם נמי נימא: השתא הוא דאחמיץ. ולא קודם לכן.

ומשנינן: התם בחבית, תרתי לריעותא איכא. חזקת טבל שיש ביין שתרם עליו, והחבית עצמה עתה היא חומץ לפנינו. ודוקא בצירוף שני אלו אנו מכריעים בודאי שהחמיצה מתחילה.

אבל הכא בבת, חדא לריעותא בלבד הוא דאיכא. ואין בכח סברת "הרי בוגרת לפנינו" לבדה, להכריע את הספק.

והוינן בה: האם נימא, נאמר שמחלוקת רב ושמואל, היא כמחלוקת התנאים הזאת?

הערות

^[1] הרמב"ן והריטב"א הקשו, מדוע אנו הולכים אחר חזקת טמא ולא אחר חזקת הטהרות שנגע בהם, ולא נטמאם מספק. ותירצו, כיון שודאי נגע בהם האדם שאנו מסופקים בו אם הוא טהור או טמא, שוב אין מתחשבים בחזקת הטהרות. וכך קבעו הרמב"ן והריטב"א, שבכל מקום שיש "ודאי מגע", לא הולכים אחר חזקת הטהרה של הדבר, אלא אם כן הספק הוא אם בכלל נגע. כי בודאי מגע מתייחסת כל השאלה למי שנגע, ולא לדבר שנגעו בו!

^[2] בביאור "תרתי לריעותא" מצינו כמה ביאורים בדברי האחרונים. רבי עקיבא איגר [בדרוש וחידוש למסכת כתובות דף ט א] מבאר שאנו מצרפים את הריעותא שלפנינו עם החזקה שכנגד, וכגון במקוה, מצרפים את הריעותא של "הרי חסר לפניך" עם חזקת הטומאה של הטובל, ושניהם ביחד עומדים כנגד חזקת השלימות של המקוה. אך זה דוקא כאשר הריעותא של "חסר לפניך" מסייעת לחזקה הטומאה, כי זה שהמקוה חסרה עתה, מורה שהאדם נטמא לא טבל במקוה כשרה, אלא נשאר בחזקת טומאתו. השב שמעתתא [ג טז] הבין שאין כאן ענין של צירוף, אלא שהסתפק בטעמו של דבר, והציע שני פירושים: האחד, שמעמידים את חזקת שלימות המקוה מול חזקת טמא, ושתי החזקות הללו כמאן דליתנייהו דמי, כי אין חזקה אחת עדיפה על השניה, וממילא נשארת "חזקה דהשתא", שהרי חסר לפניך, והולכים אנו אחרי החזקה העכשווית, ואומרים שגם בשעת טבילה היתה המקוה חסירה, כמו שהיא מוחזקת לפנינו עתה. והשני, שאין הולכים אחרי "חזקה דהשתא" כלל, אלא שהריעותא של חסר לפניך מגרעת את כח החזקה של המקוה, ועושה אותה ל"חזקה גרועה", וכנגדה עומדת חזקה של הטמא, שאין בה ריעותא, ולכן גוברת חזקת הטמא המוחלטת, על חזקת המקוה, הגרועה. ועיין בשערי יושר בשער החזקות, ובביאור החזון איש כאן.

^[3] רבי עקיבא איגר בתשובותיו [תשובה ז, וכן בתשובה המופיעה בסוף ספר דרוש וחידוש] מבאר שנחלקו רב ושמואל בגדר "תרתי לריעותא". לשמואל הגדר של "תרתי לריעותא" הוא צירוף שתי החזקות. [חזקת הטמא, וחזקה דהשתא שהמקוה חסר] כנגד החזקה מעיקרא של שלימות המקוה. אבל חזקה דהשתא לבד, אין היא משמשת לכלום, ואי אפשר לדון לפיה גם אם אין חזקה מעיקרא שמתנגדת לה. ואילו רב סובר, שחזקה דהשתא כשלעצמה אפשר לדון לפיה, אך זאת בתנאי שאין נגדה חזקה דמעיקרא. ולפי רב, גדר תרתי לריעותא במקוה הוא, שנעמיד את האדם הטמא על חזקתו, וחזקה זו עומדת כנגד חזקת המקוה דמעיקרא, וכיון ששתי החזקות דמעיקרא נוגדות זו את זה, הרי הדבר שקול, ואז מעמידים אנו על חזקה דהשתא, שהמקוה חסר לפניך. וכן גם ביאר השב שמעתתא [ג טז] שזו היא שיטת רש"י, שלרב דנים על פי חזקה דהשתא, כשאין חזקה דמעיקרא נגדה. והיינו, שלפי רב, זה שהיא כעת בוגרת, מאפשר לנו לומר שכך היא היתה במשך כל היום, ואילו שמואל סובר שעל חזקה השתא גרידא אי אפשר לסמוך כלל [אם לא בצירוף לחזקה אחרת].

שניהם, שני האנשים שנתקדשה להם נותנים גט כדי להתירה לאחר. ואם רצו והסכימו ביניהם — אחד נותן גט, ואחד כונס אותה לאשה.

וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה היא וקדשה את עצמה לאדם אחר; אם קידושיה שלה שקיבלה בעצמה קדמו — קדושיה שלה קידושין, ואם של שלוחה קדמו — קידושיו שקידש אותה קידושין. ואם אינן יודעין איזה מהם קדם — שניהם, שני אלה שקידשו אותה נותנים לה גט, ואם רצו — אחד נותן לה גט ואחד כונס.

א גמרא וצריכא [וצריך] דין זה להיאמר הן לגבי המקדש את בתו והן לגבי האשה המקדשת את עצמה. דאי אשמעינן גבי דידיה [שאם היה האיש המקדש את בתו משמיע לנו רק לגבי עצמו] היינו אומרים משום דגברא קים ליה [שהאיש מוחזק לו, בקי] ביוחסין, וכאשר החליט לקדש את בתו לאדם מסויים היה בטוח בייחוסו, וכוונתו לבטל את שליחותו של השליח שמינה. אבל איתתא [אשה] שלא קים [מוחזק] לה, אינה בקיאה ביוחסין, אימא [אמור] שלא ניהוו [יהיו] קידושיה קידושין גמורים והיא מקבלת עליה שקידושיו של השליח יתפסו.

ולהיפך, אי אשמעינן גבי דידה [אם היה משמיע לנו רק לגביה עצמה], היינו אומרים: משום דאיתתא דייקא ומינסבא [שאשה מדקדקת ונשאת], שבודקת היטב מי הוא המקדש אותה ורק אחר כך מסכימה היא להינשא לו, וכשקידשה את עצמה ודאי בחרה את הבעל הרצוי לה. אבל איהו [הוא, האב] אימא [אמור] שלא איכפת ליה [לו] כל כך, ושמא נתן רשות יתירה לשליח, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדינים.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: קידשה אביה בדרך, כשהיה מחוץ לעיר, ובינתיים קידשה היא את עצמה בעיר, והרי היא עכשיו בוגרת. רב אמר: הרי היא בוגרת לפנינו וכיון שהיא מוחזקת כבוגרת אין האב יכול לקדש אותה וקידושין שקידשה אביה אינם תופסים. ושמואל אמר: חיישינן [חוששים אנו] לקידושי שניהם.

ומבררים: אימת [מתי] היה הדבר? אילימא [אם תאמר] שהיה בתוך ששה חודשים שבין נערות לבגרות של הבת, בהא נימא [האם בזה יאמר] רב הרי היא בוגרת לפנינו? הלא מסתבר לומר השתא [רק עכשיו] הוא שבגרה וקודם היתה נערה, וקידושיו של האב תפסו, שהרי האב רשאי לקדש את בתו כשהיא נערה. אלא תאמר שהיה הדבר לאחר ששה חודשים מנערותה, וכי בהא נימא [בזה יאמר] שמואל: חיישינן [חוששים אנו] לקידושי שניהם? והא [והרי] אמר שמואל עצמו: אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, ואחר כך הריהי בוגרת ואין האב יכול לקדשה!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דקדיש בההוא יומא דמשלים [שקידש באותו יום שנגמרים] בו ששה חודשים אלה. רב אמר: הרי היא בוגרת לפנינו, וטעמו: מדהשתא [מכיון שעכשיו] היא בוגרת, בצפרא [בבוקר] כשקידש אותה האב נמי [גם כן] היתה בוגרת. ושמואל אמר: שמא רק השתא [עכשיו] הוא דאייתי [שהביאה] סימנים של בגרות, אבל כאשר קידש אותה האב ייתכן שהיתה עדיין נערה.

ושואלים: ולדעת שמואל מאי שנא [במה שונה] הדבר מדין מקוה? דתנן [שכן שנינו במשנה]: מקוה שהיו בו ארבעים סאה כשיעור הראוי למקוה שנמדד ונמצא חסר משיעורו — כל טהרות שנעשו על גביו, כלומר, דברים טמאים שנטהרו על ידי טבילה במקוה זה למפרע, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים — טמאות. משמע שאנו דנים על העבר לפי המצב בשעת בדיקה וכמו כן לענייננו יש לומר שהיתה הבת בוגרת בשעת הקידושין!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] הדין במקוה דאיכא למימר [שיש לומר]: העמד טמא על חזקתו ואימר [ואמור] שלא טבל כראוי, ונשאר טמא ונמצא שיש חזקה אחרת המסייעת להנחה זו.

ומקשים: אדרבה (להיפך), העמד מקוה על חזקתו ואימר [ואמור] שלא חסר בזמן הטבילה אלא לאחר מכן. ומשיבים: הרי חסר לפניך ובטלה החזקה. ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן]: הרי בוגרת לפניך! ומשיבים, כאן יש לומר: רק השתא [עכשיו] הוא שבגרה. ומקשים: אם כן התם נמי [שם גם כן] במקוה נאמר: השתא [עכשיו] הוא שחסר, ושמא זמן קצר קודם לא היה חסר.

ומשיבים: התם תרתי לריעותא [שם יש שני טעמים להרע], להחמיר בטהרות שנעשו על גביו: אחד — שהמקוה חסר לפנינו, ושנית — שיש לטמא חזקת טומאה. ואילו הכא חדא לריעותא [כאן יש רק סיבה אחת להרע] את החזקה שהיתה נערה — שהיא בוגרת לפנינו.

ועוד שואלים: ולדברי שמואל מאי שנא [במה שונה] דין זה מדין חבית? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה בודק את החבית אם יש בה יין כדי להפריש עליה תרומה, והולך, שמייחד חבית זו שהיין בתוכה ומשתמש בו לשם תרומה על יינות טבל הבאים לידו עד שיהא כל היין שבחבית כולה תרומה, ואז יתננה לכהן, ואחר כך נמצאת חבית זו של חומץ, ואין יכול לתרום מחומץ על יין, ונמצא שלא היתה זו תרומה. כל שלשה ימים אחר הבדיקה הראשונה ודאי היה זה יין, ומה שהופרש עליו באותו זמן מתוקן הוא, מיכן ואילך, יותר משלושה ימים אחרי הבדיקה — ספק שמא כבר החמיץ.

ורמינן [והשלכנו, הראנו סתירה] בין דין חבית ודין מקוה: מאי שנא [מה שונה] דהכא [שכאן] במקוה אומרים שהוא ודאי טמא ומאי שנא דהכא [ומה שונה שכאן בחבית] רק ספק טבל?

ואמר רב חנינא מסוריא: מאן [מיהו] התנא ששנה חבית — ר' שמעון היא, של גבי מקוה נמי ספיקא משוי [גם כן כספק הוא רואה את הדבר], ולא כטמא ודאי.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כל טהרות שנעשו על גביו של המקוה שחסר למפרע, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים — טמאות. ור' שמעון אומר: שיש לדון בכך כבספק טומאה, ולכן ברשות הרבים טהורות לפי הכלל שספק טומאה ברשות הרבים טהור, ברשות היחיד — תולין, שאם נגע הטמא בתרומה אין אוכלים אותו מפני הספק, אבל גם אין שורפים אותו כטמא.

אבל לדעת רבנן [חכמים] אף בדין החבית הרי זה טבל למפרע, שדנים לפי המצב כפי שהוא לפנינו, וקשה על דברי שמואל! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] בענין החבית דאיכא למימר [שיש לומר]: העמד טבל על חזקתו — וכיון שהיה מתחילה בחזקת טבל אימר [ואמור] לא ניתקן.

ומקשים: אדרבה (להיפך), העמד יין על חזקתו, ואימר [ואמור] לא החמיץ! ודוחים: דבר זה אי אפשר לומר שהרי החמיץ לפניך! ויש לשאול לענין בוגרת הכא נמי [כאן גם כן] הרי היא בוגרת לפנינו! ודוחים: בנערה אפשר לומר רק השתא [עכשיו] הוא שבגרה. ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן] נאמר: השתא הוא דאחמיץ [עכשיו הוא שהחמיץ] ולא קודם!

ומסבירים: התם תרתי לריעותא [שם יש שני גורמים לרעה], אחד — שהוא חומץ לפנינו, ושנית — שיש חזקה לטבל מעיקרו. הכא חדא לריעותא [כאן אחת לרעה] הוא דאיכא [שיש], שבוגרת לפנינו, ולכן מעמידים אותה בחזקת נערה, לשיטת שמואל.

ומציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שמחלוקת זו של רב ושמואל היא כמחלוקת תנאים];

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

both men who might have betrothed her give her a bill of divorce in order to render her permitted to marry someone else. And if they wish and agree between them, one gives a bill of divorce and the other marries her.

And similarly, with regard to a woman who authorized her agent to betroth her and she then went and betrothed herself to someone else, if her own betrothal preceded that of the agent, her betrothal is a valid betrothal, and if that of her agent preceded hers, the agent’s betrothal is a valid betrothal. And if they do not know whose betrothal came first, both men who may have betrothed her give her a bill of divorce. And if they wish, one may give a bill of divorce and the other marries her.

GEMARA: And it is necessary to state this halakha with regard to one who betroths his daughter as well as with regard to a woman who betroths herself. As had the mishna taught us this halakha only with regard to the father himself, one might say that it is because a man is expert with regard to lineage, and his decision to betroth his daughter on his own after having appointed an agent must have been due to the superior lineage of the man that he found willing to marry her. But with regard to a woman, who is not expert with regard to lineage, one might say her betrothal should not be considered a valid betrothal, as she still intends for her agent to be able to accept betrothal for her from a man with superior lineage.

And conversely, had the mishna taught us this halakha only with regard to the woman herself, one might say that it is because a woman is particular about whom she marries, i.e., she is careful when selecting a husband for herself. Therefore, she would have chosen the partner she deems most suitable and would not want the agent to act on her behalf after she had found someone on her own. But with regard to the father, one might say that he does not care to the same extent, and he may authorize the agent to act in any case. Therefore, it is necessary for the mishna to include both cases.

§ It was stated that the amora’im discussed the following question: If her father betrothed her on the way, when he was traveling, and in the meantime she betrothed herself in the city, and she is now a grown woman, Rav said: She is a grown woman at present, and her father cannot currently betroth her. Therefore, even if he did betroth her at some point, his betrothal is assumed not to have taken effect. And Shmuel said: We are concerned with regard to the betrothal of both of them.

The Gemara clarifies the case: When did the father’s betrothal occur? If we say it occurred during the six months when the daughter was no longer a minor and had the status of a young woman, in that case would Rav say: She is a grown woman at present? It is reasonable to say that it is only now that she has reached her majority, i.e., assumed the status of a grown woman, and in that case her father’s betrothal should take effect, since a father can betroth his daughter when she is a young woman. Rav would not rule that the father’s betrothal is disregarded. Rather, perhaps it occurred after the six months had elapsed since she became a young woman. In that case would Shmuel say: We are concerned with regard to the betrothal of both of them? But doesn’t Shmuel say: The difference between the status of a young woman and the status of a grown woman is six months alone, after which the girl has the status of a grown woman, which means her father can no longer betroth her?

The Gemara answers: No, it is necessary in a case where he betrothed her on the day that these six months were completed. Rav said: She is a grown woman at present. There is therefore a presumption that since she is now a grown woman, she was also a grown woman when her father betrothed her in the morning. And Shmuel said: Perhaps it is only now that her signs indicating puberty came, but she might have still been a young woman when her father betrothed her.

The Gemara asks: And according to Shmuel, in what way is this case different from the case of a ritual bath? As we learned in a mishna (Mikvaot 2:2): With regard to a ritual bath that was known to have contained the requisite forty se’a of water, which was then measured and found deficient in its quantity of water, what is the halakha? All pure items whose purification had been performed in it, i.e., any impure items that had been purified through immersion in this ritual bath, retroactive to when the ritual bath was last measured, whether this ritual bath is found in the private domain or in the public domain, are impure. This indicates that the current situation, i.e., the deficient ritual bath, is presumed to extend back until when it was known with certainty to have contained the requisite amount of water. In this case too, the woman should be considered a grown woman at the time of the first betrothal, and the second betrothal should not take effect.

The Gemara answers: There, in the case of a ritual bath, it is different, since it can be said: Maintain an impure item in its presumptive status and say that it was not properly immersed. There, the presumptive status of the item being ritually impure is supported by the current state of the ritual bath, which is now deficient.

The Gemara continues to compare the two cases: On the contrary, it could be said: Maintain the ritual bath in its presumptive status, that it was known to have previously contained the requisite forty se’a, and say that it was not deficient at the time of the immersion and that the items should be considered ritually pure. The Gemara answers: There is a deficient ritual bath at present, which counteracts the presumptive status that it contained the requisite forty se’a. The Gemara asks: Here too, there is a grown woman before you, which should counteract the fact that she was previously a young woman. The Gemara answers: In this case, it is only now that she has reached her majority. The Gemara asks: There too, in the case of a ritual bath, one can also say it is only now that it has become deficient. Perhaps it contained the requisite forty se’a shortly beforehand.

The Gemara responds: There, in the case of the ritual bath, there are two reasons to weaken the possibility that the items are ritually pure: First, there is a deficient ritual bath at present; second, the item has a presumptive status of impurity. Here, by contrast, there is only one reason to weaken the possibility that she was a young woman at the time of the betrothal, i.e., the fact that she is now a grown woman. Shmuel therefore maintains that her earlier status of young woman is not nullified, and both betrothals must be taken into account.

The Gemara poses another question: And according to Shmuel, in what way is this case different from the case of a barrel? As it is taught in a baraita (Tosefta, Terumot 2:8): If one would inspect the contents of a barrel to see if it still contained enough wine to continually mentally separate teruma from it to exempt other untithed wine he had, until all the wine in that barrel would be teruma and would be given to a priest, and afterward the contents of the barrel were found to be vinegar, which cannot be set aside as teruma for untithed wine, then all three days after he had last inspected it is definitely viewed as having been wine, and any untithed wine for which teruma was separated during those days is tithed. From then onward, more than three days after the previous inspection, it is uncertain as to whether it had already turned to vinegar, and any untithed wine for which teruma was separated during those days is not tithed.

Before stating the difficulty with Shmuel’s opinion, the Gemara first clarifies the baraita. And we raised a contradiction between the halakha of the barrel and that of the ritual bath: What is different in that here, with regard to the ritual bath, the halakha is that the items are definitely impure, and what is different in that there, with regard to the barrel, it is only uncertain whether the produce remains untithed? In both cases the situation at present, the ritual bath being deficient and the contents of the barrel having turned to vinegar, should lead to a definite conclusion.

The Gemara continues its analysis of the baraita: And Rav Ḥanina from Syria says: Who is the tanna that taught the halakha of the barrel? It is Rabbi Shimon, who with regard to a ritual bath also considers it as a matter of uncertainty rather than as definitively impure. Therefore, there is no contradiction between the baraita and the mishna.

As it is taught in a baraita: All pure items whose purification had been performed in it, i.e., any impure items that had been purified through immersion in the ritual bath that was found to be deficient, retroactive to when the ritual bath was last measured, whether this ritual bath is found in the private domain or in the public domain, are impure. And Rabbi Shimon says they are impure due to the uncertainty, and therefore, if the ritual bath was located in the public domain, they are pure, in accordance with the principle that uncertain cases of impurity in the public domain are deemed pure. But if the ritual bath was located in the private domain, the decision is suspended, i.e., if the impure items came into contact with teruma, one may not partake of the teruma due to the uncertainty, but it is also not burned as though it were definitely impure.

The Gemara returns to complete the difficulty with Shmuel’s opinion: But according to the Rabbis, who hold that in the case of the ritual bath the items are definitely impure, with regard to the wine that had been exempted from teruma by means of separating teruma from the contents of the barrel, that wine will be untithed produce retroactively, since they hold that the current status extends to the past. This is unlike the ruling of Shmuel, who ruled that in the case of the woman who was betrothed to two men it is uncertain to whom she is betrothed. The Gemara answers: There, in the case of the barrel, it is different, as it can be said: Maintain the untithed produce in its presumptive status, as when it first grew it was definitely untithed, and say it was not fixed, i.e., exempted.

The Gemara asks: On the contrary, why not maintain the wine in its presumptive status, and say it had not turned to vinegar? The Gemara rejects this: That is impossible, as it is turned to vinegar at present. The Gemara replies: In the case of the betrothal, here too, she is a grown woman at present; what is the difference? The Gemara rejects this claim: With regard to the woman, it is possible that only now has she reached her majority. The Gemara challenges: Here too, it could be that it is only now that it has turned to vinegar, but not earlier.

The Gemara explains: There, in the case of the barrel, there are two reasons to weaken the possibility that the wine is tithed: First, it is vinegar at present; second, the wine has a presumptive status of being untithed. Here, by contrast, there is only one reason to weaken the possibility that she was a young woman at the time of the betrothal, i.e., the fact that she is now a grown woman. Shmuel therefore maintains that her earlier status of a young woman is not nullified, and both betrothals must be taken into account.

The Gemara suggests: Let us say that it is parallel to a dispute between tanna’im:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הך סוגיא דחבית ומקוה עיקרה במס' נדה דף ב' ע"ב ומפורשת שם:

אתמר קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת. פי' שיש בה סימני בוגרת השנויין בפי יוצא דופן (דף מ"ז) ולא ידעי אם כשקדשה אביה ביום זה היתה עדיין נערה שהיא ברשותו או אם כבר בגרה ויצאתה מרשותו רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו וכיון דהשתא בוגרת צפרא נמי בוגרת ואין חוששין לקדושי האב כלל ושמואל אמר חוששין לקידושי שניהם מן הספק ואסיקנא דאי בתוך ו' חדשים של ימי נערות כגון דידעינן ודאי אימתי התחיל זמן נערות לא אמר הרי בוגרת לפנינו שכל ו' חדשים אלו חזקה הם לנערות עד שידוע לנו שבגרה ואין לנו לתלות אלא משעה שראינוהו בוגרת ולא למפרע ואם אחר ו' חדשים חזקה הם לבוגרות ודכ"ע אית להו דרב ואין חוששין לקידושי האב כלל אלא הכא ביומא דמישלם שיתא חדשים פליגי דההוא יומא לא מוחזק לא בנערות ודאי ולא בבגרות ודאי ושקול הוא בשניהם דזימנין דבגרה וזימנין דלא בגרה הילכך האי יומא לא קיימא בחזקת נערה ולא בחזקת בוגרת ומשמע מדלא אוקימנא בדלא ידעינן בהאי איתתא סימני נערות דמעיקרא מידי כן אייתיתינהו דמני להו אלא שמצאנוה בסימני בוגרת עכשיו דבהא דכולי עלמא חוששין לקידושי שניהם. ואפשר נמי דה"ה דתלינן בה וחדא מנייהו נקט:

ואקשינן לשמואל מדתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר. פי' ומתחלתו היה שלם ודאי ואין ידוע מאימתי התחיל ליחסר כל טהרות שנעשו על גביו כלומר כל טהרות שנגע ועשה טמא שטבל שם על סמך טבילה זו למפרע טמאות ואפילו טהרות שנגע בר"ה דאע"ג דספק טומאה בר"ה ספקו טהור הכא לא בספק חסר משוינן לה למפרע אלא ודאי חסר ומי שטבל בו טמא ודאי אלא כיון דהשתא חסר למפרע נמי חסר ודאי מכיון שראוי לחסר והיינו דרב דאמר דכיון דהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת ודאי וקשי' לשמואל דמשוי לה ספק ופריק דשאני התם דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אבל הכא ליכא למימר אוקמה בחזקת בוגרת דהא לית לה חזקה דבגרות עד לאחר ו' חדשים כדפרישנא:

וקשיא לן אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקת טהרות שנגע בהן שהיו בחזקת טהרה ולא נטמאה מספק ואיכא למימר דכיון דודאי נגע בהם אין להם שוב חזקה וכדאמרי' בשליא בבית דכיון דרוב שליות יש להם ולד הבית טמא ולא אזלינן בתר חזקה דבית כלל למימר אוקים מיעוט שליות שאין להם ולד לחזקת בית שהוא טהור אלא מכיון דה"ל שליא בבית נפק ליה בית מחזקתיה וה"ל כשליא וה"ה להא וכן בנדה לב"ה דמטמאו למפרע מעת לעת כל טהרות שנגעה דכיון דודאי נגעה נפקו טהרות מחזקתם והוה כנדה גופה וכן אתה דן בכ"מ דאיכא ודאי מגע ולא אזלינן בתר חזקת טהרות אלא כשיש ספק במגע עצמו ושמא לא נגע:

ומקשינן אדרבה העמד מקוה על חזקתה ואימור לא חסר עד השתא. פירוש דהא מתחלתה שלם הנחנו אותו ואוקמי' אחזקיה ואסיקנא דלא דמי הא דשמעתין למקוה במקוה איכא תרתי לריעותא חדא דהעמד טמא על חזקתו וחדא דהוה חסר לפניך והכא ליכא אלא חדא לריעותא והיינו הרי בוגרת לפניך אבל חזקה דבגרות ליכא ומשום הכי משוינן ליה התם למפרע בודאי חסר והכא משוינן ליה ספק ואף על גב דבסוטה ליכא אלא חדא לריעות' ומשוינן לה טמאה ודאי לא דמי דהתם מכאן ולהבא אבל הכא למפרע לא. אי נמי דשאני התם דיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כדפריק ר"ש בריש מסכת נדה דהא דמיא למעת לעת שבנדה שתולין ולא אוכלין ולא שורפין כדאיתא התם. והא דלא אקשינן לרב מההיא דבנדה משום דשאני התם דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ובדין הוא שתהא דיה שעתא דנוקים איתתא בחזקתה אלא שעשו חכמים סייג לדבריהם לטהרות מיהת כדאיתא התם כנ"ל:

ולשמואל מ"ש מחביות דתניא היה בודק את החבית. פירש בריחא או שתקן ממנו קצת וטעמו דאי לא אסור לטעום ואפילו לכהן כי טבל אסור לכהן להיות מפריש עליה והולך ואח"כ שנמצאה חומץ וכל שבודאי חומץ אין תרומתו על היין תרומה ולאו משום דהוה להו שני מינין כפירש"י ז"ל הכא אלא משום דהוה תרומות טעות. וכדפרישנא בפ' האיש מקדש כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ו) אפליגו בה אמוראי דחד אמר כל ג' ימים הראשונים של אחר בדיקה ודאי יין דטעמיה חמרא וריחא חלא חמרא מכאן ואילך ספק. וחד אמר כל ג' ימים האחרונים הסמוכים למציאה ודאי חומץ דבודאי כבר איקרם ג' ימים קודם לכן וה"ל טעמיה וריחו חלא דהוה חלא מכאן ואילך ספק חומץ ואפילו ג' ימים הראשונים דדילמא לאלתר איקרם והוה ריחיה חלא דדיניה כחלא והכי מפרש התם:

ורמינן חביות אמקוה. פירוש דקס"ד דהא דחביות רבנן היא ומ"ש התם גבי מקוה דמשוינן לה ודאי חסר למפרע ומ"ש הכא גבי חביות דמשוינן לה ספק חומץ למפרע ופרקינן מאן תנא חביות ספיקא הוה ר"ש דלגבי מקוה נמי ספק משוי לה דתניא מקוה שנמדד כו' אבל לרבנן ודאי חומץ משוינן ליה כי השתא דומיא דמקוה ופירותיו טבלים ודאי למפרע והשתא דאמר הכי מסתברא דלית הילכתא כההיא מתניתא דחביות דהא אוקימנא כר"ש ואנן כרבנן דמקוה קי"ל וה"ה גבי חביות דהא כי הדדי נינהו ומן התימא הגדול על הרמב"ם ז"ל שפסק במקוה כרבנן ובחביות כר"ש ואפשר שהזקיקו לרב ז"ל לומר כן משום דהתם בפ' המוכר איפלגו ר"י וריב"ל בפירוש דהאי מתניתא דחביות במאי דקתני כל שלשה ימים ודאי וכדכתיבנא לעיל דאלמא הלכתא כההיא מתניתין אלא דאם כן אמאי מקשי' הכא לשמואל מחביות ומקוה מרבנן לימא אנא דאמרי כר"ש דהלכתא כותיה ותו דאם כן במקוה נמי הוה ליה למר"ן ז"ל למיפסק כר"ש דמאן פלגינהו ואמאי נקט חוטרא בתרי רישי אלא ודאי הלכתא כרבנן בתרווייהו ומאי דאיפלגו ר"י וריב"ל התם בפי' דמתניתא דחביות לאו משום דהלכת' כותיה בספיקו אלא למגמר מינה מאי דס"ל בדינא דטעמיה חמרא וריחיה חלא אי הוה חלא או חמרא דבהא לא איפלגו רבנן עליה ושפיר מצינן למגמר מיניה הא דינא מכלל ודכותיה בתלמודא טובא כנ"ל. ובריש מסכת נדה דר"ש ורבנן לא למדוה אלא מסוטה ואף על גב דחד מנייהו לא יהיב להו דין סוטה דרבנן מיטמו אפי' ברשות הרבים ורבי שמעון ברשות היחיד תולה משא"כ בסוטה דטמאה ודאי כבר פי' רבינו תם ז"ל דה"ק ושניהם לא למדוה אלא ממה שמחלקין בין אלו לסוטה דלכולי עלמא איכא חלוקה בינייהו ובהאי חלוקה פליגי דרבנן סברי דכרה"י דמי הני לסוטה אבל לא ברשות הרבים לגריעותא דהתם חדא לגריעותא והכא תרתי ור"ש סבר דבר"ה דמי לסוטה לטהרה אבל לא ברה"י דהתם רגלים לדבר שקנא לה ולהכי הויא ודאי אבל הכא ליכא רגלים ותולין וכדמפרש התם:

נימא כתנאי דתניא מי שהוציא מיד מי הוא מוציא מידיהם בלא ראיה. פירוש הא מתניתא איתא בפרק מי שמת אמתניתין דתני לא כתב בה ש"מ הוא אומר ש"מ הייתי פירוש וכיון שעמדתי חזרה מתנתי והם אומרים בריא היית פירוש שאין בשטר המתנה שום הוכחה לענין זה וע"כ מיירי בדאית בה קנין דאי באמירה בעלמא מאי הם אומרים בריא היית דהא בריא לא מקני באמירה וע"כ לאו מתנה במקצת היא דא"כ מאי הוא אומר ש"מ היית דהא מתנה במקצת אם עמד אינו חוזר ואפילו במצוה מחמת מיתה אלא ודאי מתנה בכל היא והיינו לישנא דהם אומרים בריא דמשמע דחילק כל נכסיו לרבים וארישא קאי דקתני כתב כל נכסיו לאחרים ואית בה קנין אי נמי כגון שכתב בשטר סתם אנו העדים מעידין שנתן פלוני כל נכסיו לפלוני וכן פירש הר"ד יוסף ז"ל. במיפה את כחו ולא מוכיח אם הוא מתנת בריא או מתנת ש"מ ואלו היו העדים כאן יכולין היו לברר הדבר ואפי' כתב ידן יוצא ממקום אחר דלית בהא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדפרשי' התם. ועל הא איפלגו רבי מאיר ורבנן במתניתין מי נאמן ואמרו ליה חכמים המע"ה ואיפלגו בה במתניתא רבי יעקב ורבי נתן דר"י סבר דנכסי בחזקת נותן קיימי ועל המקבלים להביא ראיה שהיה בריא ורבי נתן סבר דבתר השתא מוקמינן לה ואם בריא הוא עכשיו עליו להביא ראיה שהי' למפרע ש"מ כשנתן מתנה זו ואם ש"מ הוא עכשיו עליהם להביא ראיה שהיה בריא כשנתן מתנה והתם פריש רבא טעמיה דרבי יעקב ורבנן דמתני' דקיימי כוותיה משום דספיקא ואוקי ממונא בחזקת מריה ומשום הכי פרכינן הכא לימא רב דאמר כרבי נתן ומוקים לה בתר השתא דבצפרא נמי בוגרת כי השתא ושמואל דאמר כר"י דספיקא והתם דאיכא חזקת נכסים מוקמי' נכסי בחזקתייהו הכא דליכא חזקת הגוף הוה ספיקא וחוששין לקדושי שניהם ופרקינן אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר"י התם הוא דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו ובכי האי גוונא לא אזלינן בתר השתא למפרע כיון דאיכא חזקה דמרעא הוא אבל הכא ליכא למרעה לשוויוה בוגרת בצפרא דליכא למימר אוקמה בחזקת נערה דהא כל יומא דמישלם לית לה חזקה דנערות ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו לר"נ ע"כ לא קאמר אלא דכ"ע בחזקת בריאים קיימי ואיהו מפיק נפשיה מחזקיה אבל הכא משום דחיישינן לקדושי האב דצפרא מי מפקינן לה מחזקתה דבגרות הוא כל הדין יומא לית לה חזקה דבגרות דביומא דנא לית לה שום חזקה כלל כדפירש לעיל:

ופסק תלמודא הילכתא כוותיה דרב אפילו בשאינו מכחישתו וכ"ש במכחישתו לומר דקים לה שהיתה בוגרת בצפרא שמואל נמי מודה בהא והא דאיצטריך תלמודא למיפסק כותיה דרב אף על גב דהא קי"ל דכל רב ושמואל הלכתא כותיה דרב באיסורי והכא איסורי הוא היינו משום דאמימר פסק כשמואל וכיון דהוא פלוגתא דאמימר ורב אשי פסק תלמודא כרב (וכרב אשי) ותו דפשטה דמתניתין דרבי נתן כרב ושמואל דאמר כרב יעקב דהלכתא כותיה וקמ"ל תלמודא דשנוייא דשניין שינוייא היא דרב דאמר אפילו כרבי יעקב. ותו דהכא נמי איכא ממונא שאין האב זוכה בכסף קידושיה כנ"ל:

הבת משתים עשרה שנה ויום אחד עם הבאת שתי שערות עד שישלמו ששה חדשים היא נערה ואפילו הביאה סימני בגרות בתוך זמן זה אינה קרויה בוגרת ומששה חדשים ואילך נקראת בוגרת אפילו לא הביאה סימני בגרות אבל אותו היום שהששה חדשים כלים בו הדבר תלוי בסימני בגרות שאם לא הביאה סימני בגרות הרי הוא כזמן שלאחריו ר"ל זמן שעבר והיא נערה ואם הביאה סימני בגרות הרי כזמן שלפני והוא ר"ל זמן הבא והיא בוגרת וסימני בגרות מפורשים במסכת נדה כמו שאמרו שם ר' יוסי אומר משיעלה הקומט תחת הדד ר' עקיבא אומר משיטו הדדים בן עזאי אומר משתשחיר הפטמת ר' יוסי אומר משיניח ידו על העוקץ ושוקע ושוהה לחזור ועוד סימנים אחרים מפורשים שם והלכה כדברי כלן להחמיר כמו שהתבאר שם מעתה קדשה אביה שהוא סבור עליה שהיא נערה והלכה היא וקדשה עצמה מצד אחר אם בתוך ששה חדשים היא אין קדושיה כלום ואפילו הביאה סימני בגרות ומה שאמרו כאן השתא הוא דבגרה שמשמען של דברים שאלו נודע שבגרה בתוך ששה היו קדושיה קדושין אינו כן אלא כך פירושו אף על פי שבשעה שנודעו קדושיה עברו ששה מכל מקום עכשו הוא שהיא בוגרת ולא בתוך ששה ואם כבר עברו ששה חדשים אין קדושי אביה כלום שמאחר שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד והביאה שתי שערות ועברו ששה אחר כן גדולה היא ואפילו לא הביאה סימני בגרות אבל אם אירע דבר זה ביום שכלו ששה חדשים שהדבר תלוי בסימני בגרות וקדשה אביה בבוקר וקדשה היא עצמה בערב ובדקנוה ומצאנוה בוגרת אומרין כשם שהיא בוגרת עכשו כך היתה בוגרת בבקר ואין חוששין לקדושי אביה כלל ואפילו בשאין מכחישתו ר"ל שאף היא אינה יודעת בודאי אם היתה בוגרת בבקר אם לאו וכל שכן כשמכחישתו ר"ל שאומרת בבריא שאף בבקר היתה בוגרת כך היא שיטתנו וכן כתבוה רבותי אבל לגדולי הדורות ראיתי שפוסקין שכל שבתוך ששה והביאה סימני בגרות חוששין לקדושי שניהם שמתוך שהיא בחזקת נערה ולא בחזקת בוגרת אומרים השתא הוא דבגרה אלמא שהם סוברים שאלו נודע בודאי שהביאה סימני בגרות אף בתוך ששה בוגרת היא ובאמת שיטת הסוגיא מוכחת כן במה שאמר אלימא בתוך ששה בזו אמר רב הרי בוגרת לפנינו ודאי השתא הוא דבגרה ומכל מקום לענין פסק מיהא הדברים זרים:

מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות וכבר ביארנוה למעלה בפרק שלישי:

הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק וכבר ביארנוה בארכה בבתרא פרק פירות ובאחרון של פסחים:

גמרא קדשה אביה בדרך וקדשה היא עצמה בעיר וכו'. וא"ת ליפלגו בקדשה אביה לחד בשחרית ולערב היא בוגרת לפנינו ובלא קדשה עצמה כלל י"ל דבכה"ג מודה שמואל דלא הויא מקודשת מספק משום דאיכא תרתי לריעותא דהעמידנה בחזקת פנויה והרי היא בס' בוגרות לפנינו ולקמן מודה דאי איכא תרתי לריעותא לא חיישי' גבי חבית ומקוה אבל הכא דקידשה היא עצמה דממה נפשך יצאת מחזקת פנויה או בקידושי אביה או בקידושי עצמה חייש שמואל לקידושי שניהם ואף לקידושי האב. ובזה ניחא נמי דנקט קידשה אביה בדרך תחלה ואח"כ קדשה עצמה אבל אם קדשה עצמה בעיר תחלה ואח"כ קידשה אביה בדרך לא פליגי דבהא מודה שמואל דאין חוששין לקידושי האב דאיכא תרתי לריעותא דהעמידנה בחזקת פנוי' והרי היא בוגרת לפנינו דשמא בשעה שקדשה עצמו עדיין היתה נערה וכשקדשה אביה כבר היתה בוגרת ולא חיילי לה קידושי עצמה ולא קידושי האב אבל השתא דקדשה אביה תחילה ממה נפשך חיילי או קידושי עצמה או קידושי אביה:

אילימא בתוך ששה חדשים פ"ה שבין נערות לבגרות דאינם אלא ו' חדשים שהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות אלא ו' חדשים ופעמים שהוא ממהרת לבגור וסימניה ניכרים מדתנן במס' נדה פגה בוחל וצמל:

בהא אמר רב דהרי בוגרת לפנינו הא כל אותן ששה חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני (נערותה) [בגרותה] וכי בדקנוה בפניא ואישתכח בוגרת מי יימר בצפרא גמי בוגרת הואי דילמא השתא דבגרה ל"ה:

אלא אחר ששה וכו' והא ודאי משמלאו ששה חדשים בגרה לה:

והאמר שמואל אין בין וכו' אלא ששה בלבד ויש ספרים שכתוב בהם וכי תימא בציר הוא דליכא הא טפי איכא הא בלבד קאמר ול"ג ליה דכיון דאמר אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים לא תו למיפרך עליה:

מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת פ"ה שכל היום בחזקת שתביא. תי' לרב מ"ש מנדה דאמרי' כל הנשים דיין שעתן ואף לב"ה דאמר מעת לעת היינו מדרבנן אבל מן התורה מודו דכל הנשים דיין שעתן ולא אמרי' מדהשתא נדה מעיקרא נמי נדה דמצפרא נמי הואי וי"ל דשאני התם לפי שהיתה בחזקת כשרות דרוב נשים כשרות הן אבל הכא דמיירי ביומ' דמשלים שית ובאותו יום פעמים שהיא בוגרת מצפרא ופעמים שאין בוגרת עד לערב א"כ כל אותו יום היא מוצאה בחזקת נערה:

כל ג' ימים ודאי. ולא גר' הראשונים דהא ר' יוחנן וריב"ל פליגי בבבא בתרא פ' המוכר פירות חד אמר ג' ימים, הראשונים ודאי יין מכאן ואילך למפרע ספק ויחזור ויתרום וחד אמר ג' ימים אחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך למפרע ספק ותרומ' ג' ימים אחרונים מותרת לזרים:

מ"ש מחבית וכו' דהוה לן למימר דעם סילוק ידיו מלבדוק החמיץ כמו במקוה:

נותנים גט. אם באת להנשא לאחר. ואם רצו וכו' ומיירי שהם רחוקים אבל הם קרובים כגון שני אחים או אב ובנו (מאי) שניהם נותנים גט:

בעיר. בו ביום:

והרי היא בוגרת. פר"ש בדקנוה מיד לדעת אם היא ברשות עצמה לקבל קדושיה ומצאנוה בוגרת א):

הרי בוגרת לפנינו (ואין קדושיה) [וקדושיה] קדושין ואין חוששין לקדושי אביה:

אימת וכו' כלומ' האי הרי היא בוגרת דקאמרת ר"ל שבדקנוה עתה שהביאה סימני בגרות וקסברי תרוייהו דהאי איזו סימניה דתנן פ' יוצא דופן אצמל קאי ומסימני בגרות קאמר כלומר איזהו אות הבוגרת. באיזה זמן נעשו קדושין אלו ובדקנוה והביאה סימני בגרות אלימא בתוך ו' חדשים שבין נערות לבגרות בהא קאמר רב וכו' כדפרישנא לעיל לפי' ר"ש:

רבא אמר הרי בוגרת לפנינו מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת ראיתי מקשים מהא דתנן בפרק כל היד נמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן טמאין בספק ופטורין מן הקרבן ואמאי נימא מדהשתא הוה דם מעיקרא נמי בשעת תשמיש הוה דם ולא היא דהא בריש מסכת נדה מקשי ממקוה לשמאי ולהלל דלגבי מקוה מוקמינן ליה בחזקת חסר בודאי ואפילו ברשות הרבים ושמאי אמאי אמר דיין שעתן ולא אמרינן דמשעת פקידה הוא דחזאי. ולהלל נמי אמאי הוי מפקידה לפקידה ספק ואין שורפין עליו תרומה וקדשים. ומסיק דלגבי מקוה איכא תרתי לריעותא ובנדה איכא חדא לריעותא הלכך במקוה דאיכא תרתי לריעותא מחזקינן טומאה בודאי אבל גבי נדה דליכא אלא ריעותא חדא אזלינן לקולא ושמאי מוקי לה בחזקתה ודיה שעתה והלל כיון דמגופה היא רמיה ורגילה בכך ריעא חזקתה ומטמא בספק והכא נמי דליכא אלא חדא ריעותא פליג רב ושמואל דשמואל סבר אפילו שמאי דאמר גבי נדה דיה שעתה מודה הכא דחיישינן ולא אמרינן דהשתא הוא דבגר וקדושי האב קדושין וקידושיה אינן קדושין דכיון דהויא ביום מישלם ששה חדשים דעשויה להשתנות מנערות לבגרות איכא לספוקי דילמא מצפרא אישתנאי והביאה סימני בגרו' וכ"ש להלל דמספק בנדה דמספק נמי הכא. ורב סבר כיון דהויא ביום מישלם חזקה יש שביום זה מביאה סימנין הילכך אמרינן מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת ולא דמי לנדה דההוא למפרע דמספק הלל לית ליה חזקה דדם כי היכא דאית הכא חזקה ליום מישלם ששה חדשים ומ"ה בנדה הוי ספק והכא הוי ודאי ואלו הוה מעשה בתוך ששה חדשים שאין זמנה להשתנות הוי דמי לבתולה שלא ראת' דם מימיה שכשהיא רואה עכשיו אמרינן דיה שעתה ולא מספקינן למפרע בשום טומאה והילכך ליכא לאקשויי נדה לרב דהכא איכא חזקה דיום מישלם ששה חדשים ובנדה ליכא חזקה לטמויי למפרע. ולאח' זמן דמספקינן לה בקרבן משו' דהוא סמוך (לאיתיחוס) לאותיום דהויא ודאי טמאה חייבין בקרבן אבל לאחר מכאן טומאה מעת לעת מספיק' ככל הנשים יש לה אבל לא שתביא אשם תלוי ולא שתטמא את בועלה. עוד ראיתי שמקשי' מהא דמייתינן בשמעתא קמייתא דנדה נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין שכל הטמאות כשעת מציאתן. א"כ לימא רב ושמואל כתנאי. ונראה לי שאין זה דומה לזה ומפני שאין דומין לא הקשה בהלכה קמייתא להלל ושמאי מינה כמו שהקשה ממקוה וחביות שזו היתה קושי' חזקה דאע"ג דאיכא תרתי לטיבותא דלנוגע דאיכא חזקה דטהרה ולאותו שנגע בו נמי איכא חזקה דחיות ואפילו הכי מטמאי רבנן ואמרי כיון דהשתא אשתכח מת מעיקרא נמי מת הוה כל שכן בנדה כי היכי דהשתא מעיקרא נמי חזאי אלא משום דלא דמו דהתם אתיליד ספיקא בטומא' גופא דבעידנא דנגע לא ידעינן אי הות טומאה אי לא והלכך אמרינן כל הטומאות בשעת מציאתן בין להחמיר בין להקל שהרי גבי מחט שנמצא מליאה חלודה או שבורה וסכין שנמצא (שרוף) על גבי זתים מנטלת מההוא אמרי' נמי כל הטמאות כשעת מציאתן להקל. אבל הכא גבי נדה הדם המטמא ברור הוא כי הוא טמא ואין בו ספק אלא שלא ידענו מתי ניטמאת האשה ממנו וכן סימני הבגרות ברורין ומצויין הן אלא שלא ידענו מתי נולדו באשה הלכך אין לדמות זה לזה וזה של נדה דומה לספק מגע שהטומאה ברורה היא ואותו שנגע במת הרי ודאי נגע וספק טומאה ואין להקשות מזה על זה:

בד"ה קידשה אביה כו' נפלגו בקדשה אביה גרידא כו' עכ"ל אבל הא לא קשיא להו נפלגו בקדשה היא עצמה גרידא די"ל דעיקר פלוגתייהו אי בעי גט אי לא והשתא בקדשה היא עצמה גרידא ליכא נפקא מינה מידי דבין לרב דסבר השתא היא דבגרה ובין לשמואל דסבר חיישינן מכל מקום בעי גט אבל בקדשה אביה גרידא איכא שפיר נ"מ דלרב לא בעי גט ולשמואל בעי גט מספק וק"ל:

בד"ה ושמואל מ"ש ממקוה וא"ת לרב כו' אי הויא חזקה דנערות מודה רב כו' וי"ל כו' עכ"ל ויש לדקדק דאין תירוצם מספיק דמ"מ כפי סברת המקשה דהכא דאזלינן בתר השתא ולא בתר חזקה דשלם גבי מקוה ולא אסיק אדעתיה משום דאיכא תרתי לריעותא א"כ מאי קשיא ליה לעיל אילימא בתוך ששה בהא נימא רב כו' דאימא דרב סבר כי הך סברא דסבר המקשה הכא דאזלינן בתר השתא ולא בתר חזקה דנערות ודוחק לומר דזה המקשה אינו מקשה דלעיל דא"כ מה הביאו ראיה מפרש"י דרב מודה דאוקמה אחזקתה דאימא דהיינו לפי סברת המקשה דלעיל ונוחין לי דבריהם כפי מה שכתבו בתוספות ישנים אהא דקאמר אילימא בתוך ששה חדשים בהא כו' מתוך פרש"י משמע דבדקנוה בתוך ששה ומצאוה בוגרת ומ"ה פריך בהא לימא כו' ואין נראה דלעולם לא תמהר לבגור בתוך ששה אלא מיירי דבאה לפנינו אחר ו' ול"ג השתא הוא דבגרה כו' עכ"ל והשתא ניחא דגם סברת המקשה דלעיל דלא ניזל בתר חזקה לרב אלא דפריך לרב לעיל בהא נימא רב כו' משום דבתוך ששה חדשים א"א לבא לידי בגרות והתוספות שכתבו דמודה רב דאוקמא אחזקתה לאו דמתוך שמעתין מוכח כן אלא מתוך פרש"י משמע כן ממה שפי' לרב בכולה שמעתין דביומא דמשלם שית ליכא חזקה דנערות ותו לא מידי ודו"ק:

עוד מת"י אדרבה העמד מקוה על חזקתו כו' לשון אדרבה קשה דהל"ל לחומרא ומיהו הכא איכא לפרושי היכי שרפינן עלה קדשים אבל גבי יין לקמן אין שייך ליישב כך עכ"ל וק"ל:

רש"י בד"ה וכ"ת בציר ליכא טפי איכא והא אלא בלבד קאמר ל"ג כצ"ל ונ"ב מצאתי בגמרא ישנה וכן ברא"ש. בד"ה כל ג' כו' תרומה ואיכא למ"ד כו' כצ"ל:

במשנה ואם אינן יודעין. במשניות וברי"ף ורא"ש הגי' אינו ידוע כמו ברישא:

גמרא אילימא בתוך ששה בהא נימא רב כו'. נראה דה"ה דלשמואל יקשה אמאי חיישינן לקידושי שניהם כיון דאין דרך לבא סימני בגרות בתוך שש ה"ל לאוקמא בחזקת נערה והשתא הוא דבגרה עי' שו"ע יו"ד סי' פ"א ס"ב ובהגהת רמ"א. וכש"כ לפמש"כ הת"י דאין דרך כלל לבגור תוך ו'. אלא דלרב קשה טפי עי' תד"ה ושמואל. ולשון רש"י בזה ק"ק:

שם ושמואל אמר השתא הוא דאייתי סימנים. מכאן נראה סתירה למש"כ הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז דכ"ד שמיועד להשתנות ונמצא בו השינוי היום אמרינן דמקודם נשתנה ולא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא. והא הכא מספקא ליה לשמואל בכה"ג. וגם רב ל"פ אלא משום דהיום דרך ליבגר ואין לומר בו חזקת נערות כדפרש"י ותוס':

שם אדרבה העמד מקוה על חזקתו כו'. עי' ת"י. ולעד"נ משום דהספק הוא במקוה אימתי חסרה לכן יותר יש לנו לילך אחר חזקתה ולא אחר חזקת הטובל שאין בו שום ספק דהרי טבל לפניך וכדאמרינן בחולין (י) אליבא דר"ח ע"ש היטב. ומשני הרי חסר לפניך ור"ל דאיתרע חזקתה משא"כ בהא דר"ח לא איתרע חזקת הסכין במה שנמצא פגום דהרי יש לנו לתלות בעצם דודאי פוגם:

רש"י ד"ה היה בודק. כשבא לשתות מאה לוגין כו' אומר הרי שני לוגין כו'. אינו מדוייק דא' מחמשים הוא מלגאו:

רש"י ד"ה כל ג"י. ה"ה בחזקת יין ודאי וכל טבלים כו'. כצ"ל:

גמרא איתמר קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת כו' ופרש"י דבדקנוה בו ביום לדעת אם יצאה מרשות אביה להיות קידושיה קידושין כו'. ומשמע לכאורה מפירושו דלאחר שקיבלה הקידושין ובאתה לפנינו בדקנוה ולפ"ז הא דנקיט לישנא דבדרך ובעיר ושקידשה אביה קודם שקידשה עצמה ואביה בבקר והיא בערב כל זה לאו דוקא דה"ה איפכא שקידושין שלה קדמו נמי דינא הכי אלא דלרבותא דרב נקיט הכי דאע"ג דקידושי אביה קדמו אפ"ה אין חוששין לקידושין כיון דלבסוף בשעה שאנו בודקין אותה אף בסוף היום מצאנוה בוגרת מסתמא בצפרא נמי הוי בוגרת ודאית ודידה הוי ודאי קידושין אלא דאכתי לשון בדרך ובעיר הוא ייתור לשון ובאמת השמיטו הפוסקים לשון בדרך ובעיר וכתבו קידשה אביה בבקר והיא בערב. אלא דאכתי קשיא לי לישנא דרב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו משמע להדיא דקידושין שלה הוו קידושין ודאי ומכ"ש אם לא קידשה אביה וקידשה עצמה דהוי ודאי קידושין לגמרי ואמאי הא איכא לגבי הך חזקה אידך חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לה אחזקת פנויה וא"כ לא הוי אלא ספק קידושין אם לא שנאמר דחזקת פנויה לא מיקרי חזקה כלל לגבי חזקה דהרי בוגרת לפנינו וכמו שאבאר עוד בלשון התוס' בסמוך והיינו כסברת התוספות בס"פ המדיר בדף ע"ה ע"ב בד"ה אבל היכא דליכא חזקה ע"ש שכתבו בשם הרשב"א דחזקת פנויה לא חשיב לגבי חזקת הגוף כלל אף למיהוי תרתי במקום חדא וא"כ אף אנו נאמר דלא הוי כחדא לגבי חדא לגבי חזקה דהרי בוגרת לפנינו היכא דליכא חזקת נערות כי האי דהכא כמבואר בלשון רש"י ותוספות אלא שכבר כתבתי שם בפ' המדיר דתירוץ התוספות דהתם בשם הרשב"א לא שייך הכא בשמעתין דאיהו גופא לא קאמר אלא משום דחזקת פנוייה דהתם גרע טובא כדפרישית שם:

מיהו הבית שמואל כתב בפשיטות באמת דאם קידשה עצמה בלבד הוו קידושי ספק משום דאיכא חזקת פנוייה לנגדה והיינו כדפרישית וא"כ קשה לישנא דרב ומסתמא דתלמודא שאמרו הרי בוגרת לפנינו ואמרי' נמי מדהשתא בוגרת בוגרת בצפרא נמי בוגרת משמע דמהאי סברא הוי כודאי גמור ונראה דוחק לומר דסמכו אסברא זו דבשביל שקידשה אביה קודם תו לא שייך חזקת פנוייה כלל אף לחומרא והיכא דלא קידשה אביה חזרה חזקת פנוייה למקומה והתוספו' נמי לא כתבו סברא זו אלא לחומרא בעלמא כמו שאבאר. לכך היה נראה לענ"ד דהא דאמרי' והרי היא בוגרת אשעת קידושין דידה ממש קאי דקודם הקידושין בדקוה ע"פ עדים או מכיון שקיבלה הקידושין מסתמא יודעת שיש לה סימני בוגרת דבעינן דליכא שום ספק בקידושין דידה מצד עצמן דהוי קידושין מדאורייתא דמכיון שהיום עשויות להשתנות נאמנת בעצמה אם לא מחומרא דרבנן להצריכה בדיקה ואין הספק אלא מחמת שקידשה אביה מקודם והשתא א"ש טובא הא דנקיט קידשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר דבשניהם בעיר לא משכחת לה דמסתמא בקידושין הראשונים רמיא אנפשה ובדקה אם היא עדיין ברשות אביה או ברשות עצמה וכל ששתקה ולא מיחתה הו"ל כהודאה דאכתי לא בגרה ולא משכחת להאי דינא אלא כשקדשה אביה בדרך והיא לא ידעה ונתקדשה בערב ע"י שבדקה עצמה והרי היא בוגרת כן נ"ל נכון ואף שכתב רש"י ז"ל ובדקנוה בו ביום דמשמע לכאורה דלאחר הקידושין איירי היינו משום דלישנא דגמרא משמע הכי דקאמר הרי היא בוגרת לפנינו משמע דמדרבנן צריכה בדיקה בעדים אבל מדינא ודאי דהיא עצמה נאמנת כיון דהיום עשוייה להשתנות אם לא היכא שכבר קיבל אביה קידושין קודם לה ולעולם דודאי איירי שהיא אומרת שבשעה שקיבלה קידושין כבר בדקה עצמה ונמצאת בוגרת ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה קידשה אביה כו' דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה אחזקת פנוייה כו' והרי היא בוגרת לפנינו כו' עד סוף הדיבור. פירוש דבקידשה אביה לחוד דאיכא תרתי חזקות חזקת פנוייה וחזקת הרי היא בוגרת לפנינו כיון דליכא חזקת נערות כנגדה א"כ פשיטא דאפילו מדרבנן לא חיישינן להחמיר. אבל השתא שקידשה אף היא עצמה לא שייך למסמך אהך חזקת פנוייה למיהוי כתרתי ולא נשאר אלא חזקה דהרי בוגרת לפנינו והך חזקה לחוד ודאי לא מהני כדאשכחן בכמה דיני ספק קידושין דהחמירו חכמים אף במקום חזקה. כן נ"ל לכאורה בכוונת התוס' דלשמואל נמי אית ליה חזקה בהדי בוגרת לפנינו מדאורייתא היכא דליכא חזקה אחרת כנגדה אלא דאפ"ה חדא חזקה לחוד לא מהני דמחמרינן מדרבנן וחיישינן דלמא השתא הוא דבגרה ועיין מה שאכתוב עוד בזה בכל הסוגיא דבסמוך:

גמרא אילימא בתוך ששה בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה ופרש"י דהא בחזקת נערה היא. ולכאורה איכא למידק אכתי מאי מתמה הש"ס בפשיטות בהא לימא רב דלמא סבר רב אע"ג דאיכא חזקת נערות אפ"ה כיון דאיכא לאוקמא אחזקת פנוייה כשקידשה אביה ואיכא למימר נמי השתא הוא דבגרה הו"ל תרתי גבי חדא כמו במקוה בסמוך ואע"ג שהתוס' כתבו דמשום דקידשה את עצמה לא שייך חזקת פנוייה אפ"ה נראה דאין זו סברא פשוטה כל כך דסוף סוף בהאי שעתא דקידשה הוי שייך חזקת פנוייה ולא חלו קידושי אביה כלל ולית לן למימר דע"י שקידשה עצמה אח"כ הדרי וחיילי למפרע. ובאמת נראה שהתוספות לא כתבו סברא זו אלא לטעמא דשמואל ולא אליבא דרב וכן כתב ג"כ בספר עצמות יוסף שהאריך בזה והעלה כן. אלא דנ"ל דאפ"ה מתמה הש"ס שפיר הכא אטעמא דרב דכיון דלא שכיח שתביא סימני בגרות תוך ששה הו"ל חזקה לנערות ורובא לנערות וא"כ ה"ל חששא דבגרות מיעוטא דמיעוטא דאפילו ר"מ לא חייש כדאמרינן להדיא בכמה דוכתי דהיכא דאיכא רובא וחזקה ליכא מאן דחייש למיעוטא וכדמסקינן נמי לקמן בשמעתין כיון דכ"ע בחזקת בריאים קיימי מאן דמפיק נפשיה מחזקה עליו להביא ראייה ועיין מה שכתבתי בזה בס"פ המדיר דבחזקה דאתיא מכח רובא כ"ע מודו ולפי מאי דפרישית היה נ"ל לכאורה דהא דמתמה הש"ס בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו לא בעי למימר דלודי רב לשמואל דחוששין לקידושי שניהם דמהיכא תיתי אדרבא אית לן למימר דמה שקידשה עצמה פשיטא דאין חוששין לקידושין שלה כיון דקידושי אביה קדמו והו"ל קידושין גמורים דודאי נערה הואי בהאי שעתא כיון דרוב וחזקה מסייעין להדדי כדפרישית. אלא דהטור והש"ע בא"ע סימן ל"ז כתבו בפשיטות להיפך דהיכא דהיכא דהוי כה"ג בתוך ששה צריכה גט משניהם ומשמע דארישא קאי בענין דקידושי אביה קדמו וא"כ לא ידענא מהיכן יצא להם כן דמסוגייא דשמעתין אין הכרע דנהי דהוי מצי לאקשויי נמי אדשמואל אפ"ה לא פסיקא ליה כיון דשמואל לחומרא אבל לרב מתמה שפיר דבהא ודאי לא מיקל רב. ועוד איכא למימר דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה לחלק בין חזקה דאתיא מכח רובא לשאר חזקות משא"כ למסקנא דמשני הש"ס אקושיי' דנימא כתנאי דשמואל אמר אפילו כר' נתן ושני ליה בין חזקה דאתיא מכח רובא א"כ בתוך ששה אית לן למימר דקידושי אביה הוו קידושין גמורים וקידושין דידה לית בהו ממשא וראיתי בס' בית שמואל סימן ל"ז דפשיטא ליה בתוך ששה היכא שלא קידשה אביה וקידשה עצמה בלבד אין צריכה גט כיון דאיכא חזקת פנוייה וחזקת נערות ודלא כבעל חלקת מחוקק וא"כ בקידשה אביה נראה דכ"ש דקידושי דידה לא חיילי כלל דאיכא חזקת נערות המסייע לחזקת אשת איש. מיהו לקמן בסוף הסוגיא אבאר דאיכא קצת ראייה מסוגיא דשמעתין לפסק הטור והש"ע בזה ואביא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בקצרה ע"ש ודו"ק:

שם בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה. וכתבו בתוספות ישנים הנדפס מחדש הובא ג"כ בחידושי מהרש"א ז"ל וזה לשונו מתוך פרש"י משמע דבדקנוה תוך ששה ומצאנוה בוגרת כו'. ואין נראה דלעולם תמהר לבגור תוך ששה אלא מיירי דבאה לפנינו לאחר ששה ול"ג השתא הוא דבגרה עכ"ל. ונראה דלישנא דשמואל גופא משמע להו הכי מדקאמר אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד והוא כמו כפל לשון דאפילו בלא בלבד הוי משמע דטפי ליכא כמ"ש התוס' להדיא בפ' אלו נערות דף ל"ט ע"ש אע"כ דבלבד היינו דבציר נמי ליכא והכי משמע קצת מדבעי למימר דבציר ליכא טפי איכא משמע מיהו דעיקר מימרא דשמואל הוי לענין דבציר ליכא ואף ע"ג דרש"י לא גריס להאי וכי תימא אפשר דבתוספות ישנים הוי גרסי לה כן נ"ל בכוונת התוספות ישנים אלא דאכתי מה שכתב מהרש"א ז"ל דכל דברי התוס' שלפנינו בשמעתין סובבין על סברא זו דתוספות ישנים כמו שאבאר כ"א במקומו ולענ"ד יראה דליתא דאדרבא כיון שבתוספות שלפנינו לא הזכירו סברא זו כלל משמע דמודו לפרש"י דשתיקה כהודאה דמי וכל כי האי מילתא לא הו"ל לסתום אלא לפרש ועוד שכל הפוסקים הביאו דין זה דתוך ששה בפשיטות ולא זכרו סברא זו כלל דלעולם לא משכחת דתמהר לבגור תוך ששה וכמו שאבאר עוד לקמן בסוף הסוגיא בשיטת הרמב"ם ז"ל. ובלא"ה בעיקר דברי התוספות ישנים יש לתמוה טובא דא"כ דלעולם אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים לא פחות ולא יותר תיקשי סימני בגרות למה הוזכרו בגמרא כלל ופליגי בה תנאי טובא בפ' בא סימן ובפ' יוצא דופן ודוחק לומר דעיקר סימני בוגרת היינו לענין האי יומא דמישלם שית לחוד אי הוי בוגרת מצפרא או מפניא דאין שום סברא לומר דכל הנך סימנין דפליגי בהו תנאי טובא יבואו כולם באותו יום וקדימת שעות איכא בינייהו ומה"ט גופא נמי ליכא למימר דנפקא מיניה בסימני בגרות דפליגי בה לענין היכא דלא בדקנו בסימני נערות אלא שע"י סימני בגרות מחשבין ששה חדשים למפרע דמהאי שעתא הוי נערה אלא דאכתי מאי שייך פלוגתא דתנאי ניחזי אנן ברוב נשים שיש להם סימני נערות ואותן סימני בגרות שנמצא להם ביומא דמישלם שיתא הן הן סימני בגרות בודאי אלא ודאי דזימנין דאיתרמי שמביאין תוך ששה קצת סימנין. מיהו יש ליישב בדוחק דהנך תנאי דפליגי בסימני בגרות פליגי נמי בסימני נערות דשתי שערות אי הוי כדי לכוף ראשן לעיקרן או שיעורא אחרינא כדפליגי תנאי בפ' בא סימן ואם כן איכא למימר דהא בהא תליא ואין להאריך יותר:

שם אלא לאחר ששה בהא נימא שמואל כו' והאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ו"ח בלבד. וקשיא לי אכתי מצי לאוקמא דאיירי שלא נבדקה עדיין בסימני נערות וא"כ לא ידעינן אם הוא תוך ששה או לא אלא שע"י סימני בגרות אנו יודעין ובהא פליגי רב ושמואל שפיר וראיתי שהריטב"א ז"ל בחידושיו הרגיש בזה וכתב דמדלא משנינן הכי אלמא דבכה"ג כ"ע מודו דחוששין לקידושי שניהם ולא כתב טעמא דמילתא. ולענ"ד נראה דטעם הדבר כיון שהאב ודאי נאמן במספר שנותיה א"כ ממילא דמסתמא כל שהגיעה לכלל שנותיה אין צריכה בדיקה דחזקה שהביאה סימנין וא"כ לפ"ז הו"ל קידושי אביה קידושי מעלייא והדרא קושיא לדוכתא בהא לימא רב כך היה נראה בעיני לכאורה עד שראיתי בפסקי מרדכי דאין האב נאמן במספר שנותיה אלא דאפ"ה כיון שאומר ברי ודאי מהימן מיהא להחמיר והקשה שפיר בהא לימא רב דאין חוששין לקידושין כן נ"ל:

שם ושמואל מאי שנא ממקוה כו' לכאורה יש לדקדק מאי קושיא דלמא שמואל כרבי שמעון ס"ל דפליגי נמי במקוה וספיקא משוי לה ועכ"פ הוי ליה למימר נימא כתנאי כדמייתי בסמוך נימא כתנאי ונ"ל ליישב דודאי מדרבי שמעון נמי קשה לשמואל דכיון דאמר רבי שמעון מיהא דברה"י תולין ולא מוקמינן למקוה בחזקתה דמעיקרא שהיא שלימה ויהיה טהור לגמרי למאי דלא אסיק אדעתא השתא דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו אע"כ דהאי חזקה דהרי חסר לפניך הוי נמי חזקה דכי היכי דהשתא חסר מסתמא מעיקרא נמי חסר ומש"ה מוקי רבי שמעון חזקה להדי חזקה שמעינן מיהא דהא דהרי חסר לפניך מיקרי חזקה וא"כ הכא בבוגרת כיון דלא שייך לאוקמא אחזקת נערות דמעיקרא שהרי היום עשויות להשתנות כפרש"י ומכ"ש לפירוש התוספות לקמן דרגילות הן לבא בבקר א"כ קשה אדשמואל וליכא למימר נמי דשמואל מחמיר מיהא מדרבנן הא ליתא כיון דאיכא נמי קצת חזקת פנוייה כדפרישית לעיל דמה שכתבו התוס' דמשקידשה עצמה לא שייך חזקת פנוייה היינו דוקא למסקנא דשמואל ס"ל דהרי בוגרת לפניך לא מיקרי חזקה גמורה כלל אף היכא דליכא חזקה קמייתא אלא הא דחייש שמואל להרי בוגרת לפנינו היינו דוקא לצרפה בהדי חזקה אחריתא כגון חזקת פנוייה ובהא אמרינן שפיר כיון דחזקת פנוייה איתרע קצת על ידי שקידשה עצמה תו ליכא שום חזקה גמורה ומש"ה מחמיר שמואל משא"כ למאי דס"ד השתא דהרי בוגרת לפנינו הוי חזקה גמורה ומוכח לה מרבנן דמקוה דסברי דעדיפא אפילו מחזקה קמייתא דמקוה בחזקת שלימה א"כ לפ"ז לר' שמעון מיהא שקולין הם והיכא דליכא חזקה קמייתא מודה ר"ש דהרי חסר לפניך הוי חזקה גמורה וה"ה להרי בוגרת לפנינו א"כ סובר הש"ס בפשיטות דמדרבנן נמי אין להחמיר דמצרפינן נמי לחזקת פנוייה לענין שלא להחמיר מדרבנן כן נ"ל נכון ויבואר עוד בסמוך:

תוספות בד"ה ושמואל מ"ש ממקוה וא"ת לרב נמי תיקשי כו' כדפירש בקונטרס כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה בכוונתן דעיקר קושייתן מדמקשה הש"ס לעיל בפשיטות אי תוך ששה בהא לימא רב אלמא דפשיטא ליה לגמרא דהיכא דאיכא חזקת נערות פשיטא דלא אמרינן הרי בוגרת לפניך דלעולם חזקה קמייתא עדיפא וכמו שפירש בקונטרס ואם כן תיקשי ליה מקוה אע"כ דשאני מקוה משום דאיכא למימר העמד מקוה על חזקתו וא"כ לשמואל נמי לא מקשה מידי וע"ז תירצו דאין הכי נמי דמקשה לתרווייהו כו' והיינו דקשיא ליה למהרש"א ז"ל דלתירוצם אכתי קשה מאי מקשה לעיל בהא נימא רב ותירץ דהתוס' סמכו דבריהם בדברי סברת התוס' ישנים לעיל כו' ע"ש וכבר כתבתי דנ"ל דוחק לומר כן. אלא דבר מן דין לא ידעתי מה הועיל מהרש"א ז"ל בתירוצו כיון דעיקר קושיית התוס' כאן מיהא ליתא אלא לפירוש הקונטרס א"כ על זה לא תירצו כלום דאכתי קשה לפירוש הקונטרס מאי מקשה לעיל בהא לימא רב דהא אדרבא מקוה הוי סייעתא דאף בחזקת נערות נמי איכא למימר הרי בוגרת לפנינו. לכך נלע"ד דקושיית התוספות לאו אסברת המקשה דלעיל סמכו דבריהם דבלא"ה מקשה שפיר בהא לימא רב כדפרישית דרוב נשים אין מביאות תון ששה והו"ל רובא וחזקה דנערה היא ואמאי קאמר הרי בוגרת לפנינו אלא דהתוספות בלא"ה פשיטא להו טובא דאפילו היכא דליכא רובא נמי לעולם חזקה קמייתא עדיפא כמ"ש התוספות להדיא בפ"ק דחולין בהא דאמרינן מנא לן דאזלינן בתר חזקה ויליף לה מנגע בהאי ענינא גופא דאף ע"ג דנמצא השתא חסר אפ"ה מוקמינן ליה אחזקה קמייתא ותדע דהכי הוא דהא בריש פ"ק דנדה מקשה הש"ס לכ"ע מאי שנא ממקוה אהא דבית שמאי וב"ה דבנדה לא מטמאינן למפרע ודאי אלא ספק והיינו נמי משום דחזקה קמייתא עדיפא ושם מקשו התוספות נמי כדמקשו הכא ולפ"ז מה שכתבו התוס' כאן כדפירש בקונטרס היינו לרווחא דמילתא דקושטא דמילתא הכי הוא כנ"ל נכון ודלא כמהרש"א ז"ל ודו"ק:

שם אדרבא העמד מקוה על חזקתו. וכתבו בתוס' ישנים דלשון אדרבא קשה דהו"ל למימר לחומרא ומיהו הכא איכא לפרושי היכי שורפין עליה קדשים אבל גבי יין לקמן אין שייך ליישב כך עכ"ל. ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דבפשיטות מצינן למימר דהא דמקשה אדרבא היינו משום דפשיטא ליה טובא דהעמד מקוה על חזקתה עדיפא טובא מחזקת טמא על חזקתו וכן בסמוך בההיא דחבית תדע דאלת"ה כל טמא שטבל אמאי לא מצרכינן ליה למדוד המקוה שמא חסר אע"כ דסמכינן אחזקת המקוה לגבי חזקת הטמא והרי טבל לפניך שעיקר הספק אינו אלא במקוה אם שלימה או חסירה א"כ מקשה שפיר כיון דלשמואל לעולם לא שייך לאוקמי אחזקה דהשתא וא"כ לפ"ז חזקה קמייתא במקומה עומדת והמקוה בחזקת שלימה כמו קודם שנולד הספק א"כ תו לא שייך למימר העמד טמא על חזקתו דהרי טבל לפנינו במקוה שהיא בחזקת שלימה ובכה"ג ממש יש לפרש בההיא דחבית בסמוך דמקשה אדרבא העמד יין על חזקתו דהך חזקה עדיפא לן דבתחלת הרמתו אין מחוייב לבדוק בכל פעם אלא שתורם בחזקת שהיין לא החמיץ אם כן ליכא חזקת טבל דהרי תרם לפניך כן נ"ל ברור ושיטת התוספות ישנים בזה יש ליישב לפי שיטתם בפ"ק דחולין גבי ילפינן מפרה אדומה ושם יבואר בעזה"י ודו"ק:

רש"י בד"ה הכא חדא לריעותא הוא דאיכא הרי בוגרת לפנינו אבל אם באת לומר העמד אשה על חזקה כו' לאו חזקת בגרות ולאו חזקת נערות אית בה שהיום עשויה להשתנות עכ"ל. ולכאורה פירושו תמוה בזה דאדרבא אם היה לה חזקת נערות פשיטא דשפיר קאמר שמואל ולא היה לו לרש"י לפרש אלא דלא שייך הכא חזקת פנוייה כמו בטמא חזקת טומאה ומהטעם שכתבו התוספות דכיון שקידשה עצמה תו לא שייך לאוקמה אחזקת פנויה:

אמנם נלע"ד ליישב לשון רש"י שהוכרח לפרש כן משום דקשיא לי טובא בהא דמשני הש"ס הכא תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא ואכתי קשה לשמואל דבחדא חזקה לחוד סגי דנהי דבמקוה בעינן תרתי היינו דאוקמא חדא לגבי חדא כיון שנמדד מעיקרא לגבי חזקת טומאה ותו אין לטמא בודאי אלא ע"י הך חזקה שניה דהרי חסר לפניך וא"כ הכא בדשמואל דליכא חזקה קמייתא אית לן לאוקמה אחזקה בתרייתא כמו שאנו מוצאין אותה עכשיו ונהי דבריש מסכת נדה מסיק הש"ס נמי בהאי לישנא גופא ארומיא דמקוה אנדה הכא תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא היינו משום דהתם בחדא לחוד לא סגי בנדה דהאיכא נמי חדא אחריתא כנגדה והיינו חזקה קמייתא משא"כ הכא דליכא אלא הך חזקה בתרייתא לחוד א"כ לא משני מידי ומכ"ש לפי מה שכתבו דאף מדרבנן לא שייך להחמיר כיון דאיכא נמי חזקת פנוייה קצת. ועל זה מפרש רש"י דהכא הך חדא לריעותא דאמרינן לאו לענין חדא חזקה מייתי לה משום דאפי' חדא חזקה לא מיקרי לומר חזקה כשעת מציאתן כמו שהיא השתא בוגרת כמו כן מצפרא הוי בוגרת דמהיכא תיתי הא כל היום בכלל ספק השקול הוא דיש מביאות בבקר ויש מהן בערב ולא דמי כלל לשאר שעת מציאתן דמקוה ותרומה דבמקוה ודאי מעיקר הדין שצריך למדוד דהא גברא בחזקת טמא הוא עד שיבורר שטבל כראוי אלא דמה שאין צריך למדוד בשעת הטבילה היינו משום דכיון שכבר נמדד פעם א' מוקמינן לה אחזקה דמאן יימר דחסר נמצא לפי זה כשמודדין אותה בסוף ונמצאת חסירה אי לאו חזקה קמייתא בודאי היינו אומרין כשעת מציאתן כמו שהיא עכשיו חסירה כמו כן היתה חסירה אלא לפי שיש לה חזקה כנגדה שהיתה שלימה אוקי חדא לגבי חדא דאיגלי מילתא דחזקה קמייתא בטעות הוי וכן בתרומה וכל כיוצא בזה בריש פ"ק דנדה משא"כ הכא לענין בוגרת אפילו אם לא היה לה כלל חזקת נערות אפ"ה לא הוי לן למימר מדהשתא בוגרת מצפרא ודאי היתה בוגרת דמאן יימר הא כולה יומא ספיקא הוי כדפרי' ולפ"ז הא דקאמר בגמרא הכא חדא לריעותא לאו חדא חזקה גמורה אלא דהוי הך דהרי בוגרת לפנינו חדא ריעותא לגבי הך חדא דהשתא הוא דבגרה כנ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל וכן נ"ל מדקדוק לשון חידושי הריטב"א ז"ל ע"ש ודו"ק:

גמרא ושמואל מאי שנא מחבית כו' ורמינן חבית אמקוה כו' ואמר רבי חנינא מסורא מאן תנא חבית ר"ש כו' אבל לרבנן טבל למפרע. ויש לתמוה טובא בסוגיא זו דאטו גברא אגברא קא רמי דלמא רבי חנינא מסורא אליבא דרב איירי משא"כ לשמואל אתיא הך דחבית כרבנן למאי דס"ד השתא דבחבית לא הוי תרתי לריעותא ואם כן אדרבא הך דחבית סייעתא לדשמואל אך יש לתמוה דהשתא מאי ס"ד לאקשויי מחבית אטו מי לא אסיק אדעתא דבחבית נמי איכא תרתי כמו במקוה דהא הא מילתא דרבי חנינא מסורא מייתי לה בריש פ"ק דנדה דרמינן חבית אמקוה דהכא והיינו משום דבתרווייהו איכא תרתי לריעותא וא"כ כיון דקאמר הכא ורמינן חבית אמקוה הוי ליה לאסוקי אדעתא דאיכא נמי בחבית תרתי לריעותא ותחלה אפרש ליישב קושייא הראשונה דלא קשה מידי והיינו למאי דפרישית בסמוך נמי לענין מקוה דאפילו אדרבי שמעון נמי קשה לשמואל וא"כ הכא בחבית נמי אף למאן דס"ל דהוי ספק תרומה אכתי תיקשי לשמואל דכיון דהתם ספק ולא מוקמינן אחזקה קמייתא ע"כ משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דשעת מציאתן וא"כ הכא בקידושין דליכא חזקה קמייתא ממילא דאיכא למימר הרי בוגרת לפנינו כולה כדפרישית לעיל ואין צורך לכפול הדברים נמצא דלפ"ז בלאו הא דרבי חנינא מסורא נמי קשיא לשמואל אלא דמייתי הא דרבי חנינא לאלומי הקושיא כיון דלרבנן הוי טבל גמור למפרע אלמא דחזקה בתרייתא עדיפא מקמייתא לרבנן וקשיא טובא לשמואל מיהו כר"ש נמי לא אתי מילתא דשמואל דהיכא דליכא חזקה קמייתא ר"ש נמי מודה:

ומעתה אבא ליישב ג"כ קושיא השנייה דהא דלא מסיק אדעתא דבחבית נמי איכא תרתי היינו משום דס"ד דלא שייך לומר אוקי טבל אחזקה כיון שתרם לפנינו ואין הספק בתרומה אלא ביין אם הוא יין כדמעיקרא או חומץ כדהשתא וכיון דלשמואל לא שייך חזקה דהשתא דכשעת מציאתן א"נ הול"ל דודאי תרומה כדמעיקרא והא דקס"ד הכי היינו משום דממקומו הוא מוכרע דאלת"ה בקידושין נמי אמאי חייש שמואל לקדושי אביה האיכא נמי תרתי דאוקי האשה בחזקת פנוייה והרי בוגרת לפנינו ולא משמע ליה השתא סברת התוספות דלעיל דמשום שנתקדשה בעצמה ליכא חזקת פנוייה והיינו כדפרישית דסברא זו אינה פשוטה כל כך. ולפ"ז ע"כ הוי סבר דלא שייך חזקת פנוייה והיינו כמו שכתבו התוספות בפרק המדיר דף ע"ה ע"ב בשם הרשב"א ז"ל בד"ה אבל היכא דאיכא חזקה דחזקת פנויה לא חשיב לגבי חזקת הגוף והיינו מה"ט גופא דפרישית שאין הספק כ"כ בקידושין כ"א בחזקת הגוף ואם כן ה"ה לענין חזקת טבל דמאי שנא נמצא דלמאי דס"ד השתא ע"כ הא דמשני שאני התם דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו היינו דוקא לענין טומאה לחוד משום דחזקת טומאה אלים טובא דילפינן מסוטה דברה"י טמא ודאי כתחלת טומאה ולא מוקמינן להו אחזקת טהרה ועוד שהתורה עשה הספק כודאי א"כ בסוף טומאה דחמיר טפי דגברא בחזקת טומאה יש להחמיר אף ברשות הרבים והיינו כדמקשינן להדיא בריש פ"ק דנדה אפלוגתא דר"ש ורבנן במקוה דשניהם לא למדוה אלא מסוטה ע"ש ואע"ג דהתם לא סגי בהך סברא לחוד דלמדוה מסוטה ואיצטריך לאסוקי נמי הכא תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא ומדמי נמי חבית לטומאה היינו משום דלא תיקשי מנדה דבין לשמאי ובין להלל דיה שעתה לחולין ותרומה ולא ילפינן מסוטה משא"כ הכא שפיר הוי סבר דבע"כ טעמא דמקוה משום דחזקת טומאה חמיר טפי משאר חזקות כדפרישית ואהא מקשה הש"ס שפיר דאכתי קשה מחבית ומייתי נמי הך שקלא וטריא דרמינן חבית אמקוה לאלומי הקושיא דבחבית לא שייך הך סברא דילפינן מסוטה וא"כ קשה לשמואל כדפרישית ואהא מסיק הש"ס דבחבית נמי איכא תרתי והו"ל חדא במקום תרתי משא"כ בקידושין דשמעתין לא שייך חזקת פנוייה כ"כ כמ"ש התוספות ומש"ה מחמיר שמואל מדרבנן וכ"ש דאתי דאתי שפיר לפמ"ש בסמוך דהכא אפילו חדא חזקה גמורה לא הוי כיון דכל היום בכלל ספק השקול הוא אלא דשינויא קמייתא דמקוה לא אסיק אדעתיה הך סברא דבלא"ה אתי שפיר דחזקת טומאה אלים טובא משא"כ לשינויא דחבית ע"כ צריך לפרש כן. ומתוך מה שכתבתי נתיישב' לי שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כרבנן דר' שמעון לענין מקוה ובחבית דתרומה פסק דהוי ספק והוי כמזכי שטרי לבי תרי דהא מסקינן מאן תנא חבית רבי שמעון וכבר הרגישו בזה קדמאי ובתראי ולמאי דפרישית יש ליישב דדוקא בפ"ק דנדה באוקימתא קמא דמקשה מדיה שעתה דנדה אמקוה והוצרך לשנויי הכא תרתי והכא חדא דלא מצי לשנויי דמקוה שאני משום דמסוטה ילפינן דא"כ נדה נמי משא"כ למסקנא דהתם דמשני שינויא אחריני אדיה שעתה דנדה תו ליכא למירמי חבית אמקוה דאיכא למימר דשאני מקוה דילפינן מסוטה כיון שהחמירה תורה בתחלת טומאה החמירו חכמים נמי בסוף טומאה אף ברה"ר ואף לשרוף תרומה וקדשים כדאשכחן נמי דעל ששה ספיקות שורפין קדשים ועוד יש לי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בענין אחר ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב:

וע"פ סברא זו שכתבתי בשיטת רש"י ז"ל דהא דאמרינן הכא חדא לריעותא היינו דלענין בגרות לא שייך לאוקמי אחזקה דהשתא כשעת מציאתן כיון שכל היום בכלל ספק השקול הוא ולא דמי לשאר חזקה דשעת מציאתן א"כ יש ליישב שיטת התוס' דס"פ המדיר בהא דקאמר שמואל במחליף פרה בחמור דעל בעל החמור להביא ראייה וכתבו שם התוספות דיש מפרשים טעמא דשמואל דמוקמינן לחמור אחזקה דהשתא כשעת מציאתן והקשו שם מסוגיא דהכא דלית ליה לשמואל חזקה דהשתא כלל אף בדליכא חזקה אחרת כנגדה כ"ש היכא דאיכא חזקה קמייתא ולמאי דפרישית לא קשה מידי דשאני הכא בשעת מציאתן לא מיקרי חזקת בגרות ומה"ט גופא כיון דהיום עשוי להשתנות וספק השקול הוא משא"כ התם בחמור דודאי מדינא היה צריך בעל החמור לברר מקחו שחמורו קיים אי לאו דמוקמינן ליה אחזקה קמייתא שהוא קיים וא"כ כיון דאיגלי מילתא למפרע שחזקה בטעות הוא דהא קמן דמת א"כ אוקמינן למפרע אחזקה דהשתא דאפשר דלשמואל עדיפא מקמייתא כיון דבטעות היתה כן נ"ל נכון דסברא זו דחזקה בטעות יש לה יסוד ועיקר בפוסקים ויש לי ליישב עוד בדרך אחר לפי מה שהעליתי דלמסקנא מחמיר שמואל מדרבנן בעלמא ומה שהקשו שם בתוס' מדמייתינן עלה נימא כתנאי נ"ל דלא קשה מידי דודאי למאי דהוי בעי לאוקמא כתנאי דלא הוי קשיא ממקוה וחבית הוי ניחא ליה דמדאורייתא פליגי משא"כ למסקנא דליכא תנאי וקשיא לשמואל חבית ומקוה וצריך לשנויי כדשנינן לעולם א"ל דשמואל מחמיר מדרבנן מטעמא דפרישית ואין להאריך יותר ודוק היטב:

שניהם נותנין גט. אם באת לינשא לאחר: גמ' משום דגברא קים ליה ביוחסין. וכשמצא מיוחסת קידשה לו וביטל את השליח אבל איתתא דלא קים לה ביוחסין אימא אע''ג דקידשה עצמה לא ביטלה את השליח ולא סמכה על קידושיה דסברא דילמא שליח משכח מיוחס מזה: לא איכפת ליה. בבתו אם תנשא למיוחס כל דהו ולא בטליה לשליחות דשליח ואפילו מקדשה לגרוע והא דקדים קדשה סבר דילמא לא משכח אבל אי משכח לא בטליה: וקידשה היא בעיר. בו ביום: והרי היא בוגרת. בדקנוה לדעת אם יצאה מרשות האב להיות קדושיה קידושין ומצאנוה בוגרת בו ביום: הרי בוגרת לפנינו. וקדושיה קידושין ולא של אביה: חיישינן לקידושי שניהם. שמא כשקידשה האב נערה היתה וקדמו קידושיו: אי נימא בתוך ששה. חדשים שבין נערות לבגרות דאמרינן אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד כשהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ששה חדשים ופעמים שהיא ממהרת לבגור וסימניה ניכרים בדדיה כדתנן במס' נדה (דף מז.) פגה בוחל וצמל: בהא אמר רב הרי בוגרת לפנינו. הא כל אותן ששה חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני בגרותה וכי בדקנוה בפניא ואישתכחא בוגרת מי יימר דצפרא נמי בוגרת היא ודילמא השתא הוא דבגרה: אלא לאחר ששה. חדשים והא ודאי משמלאו לה ששה חדשים בגרה לה: וכי תימא בציר הוא דליכא הא טפי איכא הא אלא בלבד קאמר לא גרס. דמהיכא תיסק אדעתין למימר הכי מי קאמר אין בין נערות לבגרות פחות מששה חדשים: דקדיש ביומא דמשלים שית. אביה בבוקר והיא בערב והיום הזה היא בחזקת שתבגר: מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. שכל היום היא בחזקת שתביא: על גביו. בכלים שהטביל בו: בין שהוא ברשות היחיד. שספק טומאה טמא בו: בין שנעשו ברה''ר. שספק טומאה טהור בו: טמאות. דלאו ספק הוא אלא ודאי אלמא אמרינן כשעת מציאתן מחזקינן ליה מעיקרא הכא נמי נימא מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת שכל היום היא בחזקת שתביא: תרתי לריעותא. טמא על חזקתו והרי חסר לפניך: הכא. גבי קידושי האב חדא לריעותא הוא דאיכא הרי בוגרת לפנינו אבל אם באת לומר העמד אשה על חזקתה יומא דמשלם שית לאו חזקת בגרות ולאו חזקת נערות אית בה שהיום היא עשויה להשתנות: היה בודק את החבית. תמיד שלא תחמיץ והניח אותה החבית להיות מפריש עליה והולך כלומר להיות סומך עליה בהפרשת תרומותיו כשבא לשתות מאה לוגין טבל במקום אחר אומר הרי שני לוגין בחבית פלונית תרומה על מאה לוגין הללו וכן עושה תדיר ואח''כ נמצאת חומץ ואין ידוע מאימתי החמיצה וכל תרומה שסמך עליה משהחמיצה לא תיקן דקסבר יין וחומץ שני מינין הן: כל ג' ימים ודאי. גרסינן ולא גרסינן הראשונים אמוראי פליגי בה בב''ב (דף צו.) איכא למ''ד כל ג' ימים הראשונים שאחר הבדיקה שבדקה ומצאה יין הרי היא בחזקת יין ודאי וכל טבלים שתלה תרומתן בה באותן ג' ימים מתוקנים הן מכאן ואילך ספק והויא תרומה ליאסר לזרים ויחזור ויתרום דשמא כבר החמיצה ולא היתה תרומה ואיכא למ''ד כל ג' ימים שלפני בדיקה זו האחרונה שמצאה חומץ הרי היא בחזקת ודאי חומץ ואם עשאה באותן ג' ימים תרומה על מקום אחר אינה תרומה ומותרת לזרים אם יתקננה מטבלה דלא הוי חומץ גמור בפחות מג' ימים וזו שנמצאת חומץ בידוע שלשה ימים יש שנתקלקלה: מכאן ואילך. מג' ולמפרע ספק והוי תרומה ליאסר לזרים ויחזור ויתרום: מ''ש. גבי מקוה דמחזקינן ליה בחסר משעה ראשונה שהנחנוהו בחזקת שלם דקתני כל טהרות שנעשו על גביו אפילו ברשות הרבים טמאות אלמא לאו ספק הוא דאי ספק הוא הוה ליה למימר ברה''ר טהורות והאי מקוה על כרחיך בתחילתו השלימוהו בארבעים סאה וקא מחזקינן ליה מהאי שעתא בחזקת חסר ודאי: ומאי שנא. גבי חבית דקתני מכאן ולהלן ספק ולא אמרינן משעתא דסליק ידיו מלבודקו החמיץ: וא''ר חנינא גרס: ברה''י תולין. כל ספק טומאה לר''ש ברה''י תולין כדמפרש טעמא בשמעתא קמייתא דנדה (דף ג.) דלא דמי לספק סוטה דהתם יש רגלים לדבר: טבל למפרע. זה שניתקן על ידי חבית זו דאמרינן מדהשתא החמיץ מעיקרא נמי חומץ וה''נ נימא מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת: נימא כתנאי. הא דרב ושמואל:

קידשה אביה בדרך כו' וקידשה עצמה וכו'. וא''ת אמאי איפליגו רב ושמואל בכה''ג נפלגו בקידשה אביה גרידא כמה דפירש דפליגי בקידשה אביה ואחר כך קידשה היא עצמה וי''ל דודאי לא פליגי בקידשה אביה לחוד דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה אחזקת פנויה כמו שהיתה קודם שקידשה והרי היא בוגרת לפנינו ואין קידושי האב קידושין אבל עתה שקדשה אף היא עצמה ליכא חזקה דפנויה דממה נפשך אשת איש היא או משום קידושי אביה או משום קידושי דידה וליכא האי סברא ומשום הכי פליג שמואל: [אילימא בתוך ששה וכו'. מתוך פי' רש''י משמע דבדקוה בתוך ו' ומצאוה בוגרת ומש''ה פריך בהא לימא וכו' ואין נראה דלעולם לא תמהר לבגור תוך ו' אלא מיירי דבאה לפנינו אחר ששה ול''ג השתא הוא דבגרה. ת''י]: ושמואל מ''ש ממקוה. ואם תאמר לרב נמי תקשי דע''כ לא קאמר רב דמצפרא נמי בוגרת הויא אלא משום דליכא חזקה דנערות כדפי' בקונטרס אבל אי הויא חזקה דנערות מודה רב דאוקמא אחזקתה והכי נמי גבי מקוה איכא חזקה דשלם וי''ל דלרב נמי קשה ונקט שמואל משום דפריך ליה בהדיא טפי: כל ג' ימים ודאי. ל''ג הראשונים דהא פליגי בה אמוראי (בב''ב דף צו.) דאיכא למ''ד ג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק ואיכא למ''ד ג' ימים האחרונים ודאי חומץ ומקודם ספק ואיכא למ''ד דג' ימים הראשונים ודאי יין וג' ימים האחרונים ודאי חומץ ובינתיים ספק: [אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימר לא חסר. לשון אדרבה קשה דהל''ל לחומרא ומיהו הכא איכא לפרושי היכי שרפינן עלה קדשים אבל גבי יין לקמן אין שייך ליישב כך. ת''י]: