קידושין עח ע"ב

הַאי קְרָא רֵישָׁא בְּכֹהֵן גָּדוֹל וְסֵיפָא בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט אֲמַר לֵיהּ אִין
וּכְתַב קְרָא הָכִי אֲמַר לֵיהּ אִין דִּכְתִיב וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' וַהֲלֹא אֵין יְשִׁיבָה בַּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד בִּלְבַד אֶלָּא נֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה בְּהֵיכַל ה' וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ
וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ מִכֹּהֵן אִין מִיִּשְׂרָאֵל לָא הָכִי קָאָמַר מִכֹּהֵן יִקָּחוּ מִשְּׁאָר כֹּהֲנִים יִקָּחוּ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי מִכֹּהֵן יִקָּחוּ מִשְּׁאָר כֹּהֲנִים יִקָּחוּ
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִן הַמַּשִּׂיאִים לַכְּהוּנָּה יִקָּחוּ רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל זָכָר כֹּל שֶׁאַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ וְכֹל שֶׁאִי אַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ אִי אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת אָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי וּמִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָהֲגוּ כֹּהֲנִים סִילְסוּל בְּעַצְמָן כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר לִי הוּנָא בָּא לִימָּלֵךְ מוֹרִים לוֹ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב נָשָׂא אֵין מוֹצִיאִים אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ כְּרַבִּי יוֹסֵי
מַתְנִי' הָאוֹמֵר בְּנִי זֶה מַמְזֵר אֵינוֹ נֶאֱמָן וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים עַל הָעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ מַמְזֵר הוּא אֵינָם נֶאֱמָנִים רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נֶאֱמָנִים
גְּמָ' מַאי וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא אִיהוּ דְּלָא קִים לֵיהּ אֶלָּא אֲפִילּוּ אִיהִי דְּקִים לַהּ לָא מְהֵימְנָא וְלָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ חֲזָקָה דְכַשְׁרוּת דְּלָא מְהֵימְנִי אֶלָּא אֲפִילּוּ עוּבָּר נָמֵי דְּלֵית לֵיהּ חֲזָקָה דְכַשְׁרוּת לָא מְהֵימְנִי
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נֶאֱמָנִים כִּדְתַנְיָא יַכִּיר יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים מִכָּאן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה בְּנִי בְּכוֹר וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה בְּנִי בְּכוֹר כָּךְ נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה וְזֶה בֶּן חֲלוּצָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ נֶאֱמָן
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה הַיְינוּ דִּכְתִיב יַכִּיר אֶלָּא לְרַבָּנַן יַכִּיר לְמָה לִי
בִּצְרִיךְ הֶכֵּירָא לְמַאי הִלְכְתָא לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם פְּשִׁיטָא לְמָה לִי קְרָא מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי מִיתְּבַהּ לֵיהּ מַתָּנָה מִי לָא יָהֲבִי לֵיהּ
בִּנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לְאַחַר מִיכֵּן
וּלְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם יַכִּיר לְמָה לִי שֶׁנָּפְלוּ לוֹ כְּשֶׁהוּא גּוֹסֵס
מַתְנִי' מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לִשְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ וְהָלַךְ הוּא וְקִדְּשָׁהּ אִם שֶׁלּוֹ קָדְמוּ קִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין וְאִם שֶׁל שְׁלוּחוֹ קָדְמוּ קִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - ב

האי קרא שבספר יחזקאל, רישא מדבר הוא בכהן גדול, שהרי נאמר בתחילתו "אלמנה וגרושה לא יקחו", ואין איסור אלמנה נוהג אלא בכהן גדול.

ואילו סיפא דקרא מדבר בכהן הדיוט, שהרי נאמר בסופו "והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן, יקחו".

והניח רב נחמן שכך היא משמעות הכתוב "אשר תהיה אלמנה מכהן": רק אלמנה שהיתה נשואה למי שהוא מיוחס לכהונה, שבתו מותרת לכהן, מותר לכהן הדיוט לקחת.

וכי אפשר לומר שדברי הכתוב ברישא וסיפא עוסקים בשני כהנים שונים?

אמר ליה רבא: אין! אכן, הרישא של הפסוק היא בכהן גדול, והסיפא בכהן הדיוט.

חזר רב נחמן ושאלו: וכי כתב קרא הכי!? האם דרך הכתוב להתחיל בענין אחד ולעבור לענין אחר, בלא לציין כן בפירוש?!

אמר ליה רבא: אין. אכן, כך היא דרך המקראות.

שהרי מצינו כך בספר שמואל [א, ג ג] דכתיב: "ונר אלהים [נר המנורה] טרם יכבה, ושמואל שוכב בהיכל ה'".

ואי אפשר לפרש ש"היכל ה'" מתייחס לכל האמור כאן, גם לענין שכיבתו של שמואל בהיכל, שהלא קיימא לן כי "אין היתר ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד". ואם כן, האיך שכב שם שמואל?

אלא בהכרח, הכי קאמר קרא: "נר אלהים טרם יכבה, בהיכל ה', ושמואל שוכב במקומו, בבית משמר הלויים] ", שהלויים היו שומרים בבית המקדש, ושמואל לוי היה.

הרי שעובר הכתוב בתוך הענין לענין אחר.

וממשיכה הגמרא לבאר את דברי הכתוב "והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו".

ותמהינן: וכי רק אלמנה שנתאלמנה מכהן, אין [יקחו להם כהנים הדיוטות], ואילו אלמנות מישראל, לא!? וכי מהן לא יקחו להם הכהנים לנשים?! והלא כל אלמנה מותרת להם.

ומשנינן: הכי קאמר קרא "והאלמנה, אשר תהיה אלמנה [בין שהיא אלמנה מישראל ובין שהיא אלמנה מכהן] - מכהן יקחו".

והמילה "מכהן" משמעותה מ"שאר כהנים", והיינו, שאר הכהנים, שאינם כהנים גדולים, הם יקחו להם את האלמנה לאשה.

תניא נמי הכי: "מכהן - יקחו". מלמד הכתוב "מכהן", כי משאר כהנים [ולא הכהן הגדול], הם יקחו את האלמנה לאשה!

רבי יהודה אומר: הכי קאמר קרא "אלמנה מכהן": רק אלמנות שנתאלמנו מאנשים שהם מן המשיאים לכהונה [שבנותיהם כשרות לכהונה], יקחו להם הכהנים לאשה. אבל אנשים שבנותיהם פסולות לכהונה, אף אלמנותיהם פסולות לכהונה.

ורבי יהודה אזיל בזה לטעמיה.

דאמר רבי יהודה: בת גר זכר, הרי היא כבת חלל זכר, שפסולה לכהונה.

ומשום כן, אף אלמנת הגר פסולה לכהונה.

שהרי הכלל הוא: כל שאתה הכהן נושא את בתו, אתה נושא גם את אלמנתו. וכל שאי אתה נושא את בתו, אי אתה נושא את אלמנתו.

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר: אף גר שנשא גיורת, בתו כשרה לכהונה.

אמר רב המנונא משמיה דעולא: הלכה כרבי יוסי.

וכן אמר רבה בר בר חנה: הלכה כרבי יוסי.

ואף על פי כן, מיום שחרב בית המקדש, נהגו כהנים סלסול [מעלה, חומרה] בעצמן, והחמירו כרבי אליעזר בן יעקב, שלא לישא מי שאביה ואמה גרים.

אמר רב נחמן: אמר לי הונא: כהן הבא לימלך לכתחילה, האם לישא בת גרים, מורים לו לחומרא, כרבי אליעזר בן יעקב.

אבל לאחר שנשא אותה, אין מוציאים אותה מרשותו, שאין כופים אותו לגרשה, אלא מקילים עליו כרבי יוסי.

מתניתין:

משנה זו מבארת את דין "יכיר". ^[1] אב האומר על בנו: בני זה ממזר הוא! - אינו נאמן לפוסלו.

ואפילו אביו ואמו, שניהם מודים ואומרים על העובר שבמעיה: ממזר הוא, לפי שנתעברה מאיש אחר באיסור אשת איש - אינם נאמנים.

משום שאין נפסל אדם לקהל, אלא על פי עדות כשרה של שני עדים. ואביו ואמו פסולים מלהעיד בו, משום שהם קרוביו.

רבי יהודה אומר: נאמנים. ^[2] נאמן האב לפסול את בנו בממזרות. ^[3]

גמרא:

שנינו במשנה: אפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה שממזר הוא, אינם נאמנים.

והוינן בה: מאי "ואפילו שניהם"?! מה חידוש יש בזה, יותר מכך שהאב לבדו אינו נאמן?

ומשנינן: התנא, בדרך של "לא מיבעיא", קאמר.

לא מיבעיא למימר, כי איהו [האב] אינו נאמן לומר שהתעברה מאדם אחר, משום דלא קים ליה לאב [אין באפשרותו כל כך לדעת] אם ממנו התעברה או מאדם אחר -

אלא אפילו איהי [האם], דקים לה [שיודעת היא] ממי התעברה, גם היא לא מהימנא לומר שהתעברה מאחר.

ועוד התחדש בסיפא, שאפילו על עובר, קודם לידתו, אינם נאמנים לפוסלו.

לא מיבעיא למימר, היכא שכבר נולד, דכבר אית ליה חזקה דכשרות משעה שנולד [היות וקודם שבאו לפוסלו, הוחזק אצלנו ככשר], דפשיטא שלא מהימני, שאינם נאמנים להוציאו מחזקתו -

אלא אפילו עובר נמי, דלית ליה חזקה דכשרות, נמי לא מהימני לפוסלו. ואף שאם נאמינם, מעולם לא הוחזק בכשרות, בכל זאת אינם נאמנים.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: נאמנים.

ומבארת הגמרא את טעמו של רבי יהודה:

כדתניא: כתיב בפרשת ירושת הבכור [דברים כא יז] "כי את בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים". ודרשינן מהמילה "יכיר": יכירנו אביו לאחרים! שאף אם אין שום אדם יודע אם הוא אכן בכור, נאמן האב על כך.

מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר: זה בני - בכור הוא! וכשם שנאמן אדם לומר: "זה בני בכור הוא", כך נאמן אדם כהן לומר: זה בני, בן גרושה הוא. וזה בני, בן חלוצה הוא! ולפוסלו בכך מן הכהונה. והוא הדין לפוסלו לקהל.

וחכמים אומרים: אף שנאמן לומר: "זה בני בכור", אינו נאמן לפוסלו לקהל או לכהונה.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: בשלמא לרבי יהודה, היינו דכתיב "יכיר", ללמד שנאמן האב להכירו לאחרים.

אלא לרבנן, "יכיר" - למה לי?

והשיב רבא: הוצרך הכתוב לומר "יכיר", בבכור שאין ידוע עליו אם הוא בכור, שהוא צריך להכירא של אביו, שיעיד עליו שהוא בכור.

ולמאי הלכתא צריך לדעת אם הוא בכור? -

לתת לו פי שנים. שהבכור נוטל בירושת אביו פי שנים מממה שנוטל הבן הפשוט.

ותמהינן: והלא פשיטא שנאמן האב על כך מדין "מיגו", ולמה לי קרא?

והיינו, כל ממון שביד האדם לתתו לאיש פלוני, מיגו [מתוך] שבידו לתתו לו, הוא אף נאמן להעיד עליו שהוא שייך לאותו פלוני.

ואף האב בנכסיו - מגו דאי בעי מיתבא ליה מתנה [מתוך שבידו לתת אותם לבנו במתנה] ולהעדיפו על שאר בניו, מי לא יהבי ליה [האם אין בידו לתתם לו]?! ועל כן, פשיטא שנאמן להעיד שיש לבן הזה זכות בכורה בנכסיו.

ומשנינן: חידוש הכתוב בזה הוא, שנאמן האב לזכותו בדין הבכורה אף בנכסים שנפלו לאחר מיכן [לאחר שהעיד עליו שהוא בכור]. שעכשיו, בשעה שהוא מעיד עליו, אין בידו להקנותם לו, שהרי עדיין אין הם ברשותו, והם כנכסים שעוד לא באו לעולם. ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

ואכתי מקשינן: אין זה הכלל אלא לחכמים. אבל רבי מאיר נחלק עליהם.

ולרבי מאיר דאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - "יכיר" למה לי?! והלא אף בנכסים שעדיין לא באו לרשותו, שפיר יש לו מיגו לאב, שיכול להקנותם לבנו.

ומשנינן: עדיין צריך לדין "יכיר", כדי להאמין את האב לענין זכות הבכורה, בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס.

שאף לרבי מאיר הסובר "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", אין זה אלא אם בשעה שבא הדבר לעולם, הרי הוא עדיין בר הקנאה. אבל אם כשיגיע הדבר לרשותו כבר אינו בר הקנאה, אף הקנין שעשה על הדבר הזה בשעתו אינו חל.

ואף גוסס אינו בר קנין, משום שהוא חשוב אז כמת. נמצא שאין בידו להקנות עכשיו לבנו נכסים שיבואו לידיו בשעה שיהיה גוסס. ועל כגון זה צריך את דין "יכיר". ^[4]

מתניתין:

מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו, והלך גם הוא וקדשה -

אם הקידושין שלו קדמו לקידושי השליח, קידושיו קידושין. וקידושי השליח אינם כלום, שהרי כבר מקודשת היא בשעה שקידשה השליח.

ואם של קידושי שלוחו קדמו לשלו, קידושיו של השליח קידושין, וקידושיו שלו, אינם כלום.

הערות

^[1] גדרה של נאמנות האב על בנו מדין "יכיר", מתבארת בדברי הראשונים והאחרונים, בכמה אופנים: יש הסוברים שהיא בגדר עדות, ולכן אין האב יכול לחזור בו לאחר שהעיד על בנו, כשם שעדים אינם יכולים לחזור בהם מעדותם [ראשונים בבא בתרא קכז ב], ומהטעם הזה אין לאב נכרי או לאב שהוא ישראל רשע, שפסול לעדות, את הנאמנות של "יכיר". עיין קצות החושן רפד. ובשו"ת רע"א סוף סימן פה. אך יש הסוברים שזו היא זכות של בעלים, שנתנה תורה נאמנות מיוחדת לאב על בנו, ומכוחה הוא נאמן אפילו כנגד שני עדים! ועיין בשב שמעתתא ב סוף פרק כב, ובאבני מילואים ו ה, ובשו"ת הרדב"ז א תקמז. ועיין בחתם סופר אהע"ז ב סז ובשו"ת רע"א [תנינא קיא] שלא מצינו נאמנות שתהא יותר חזקה מעדות של שני עדים. ונחלקו הראשונים במקור הדין שנאמן האב לפסול את בנו בממזרות או בחללות. יש הלומדים זאת ממה שהאמינה התורה לאב לומר על בנו הקטן שהוא הבכור, ובכך הוא פוסל את בנו הגדול כממזר. והיינו, שהוא נאמן לומר שבנו הגדול אינו בנו, וממילא הוא ממזר, לפי שילדתו אשתו מאדם זר. עיין תוספות לעיל, עד א, ד"ה כשם. ויש הלומדים את הענין מסברא, כיון שראינו שנתנה לו התורה נאמנות על בנו לגבי ירושת הבכור, סברא היא שגם לענין פסול יוחסין הוא נאמן. רשב"ם בבא בתרא שם. ובדברי רש"י בסוגייתנו מצינו שני דיבורים שונים, מהם ניתן להבין שני הסברים מה היא דעתו לגבי נאמנות האב. האם הוא נאמן לומר שהוא אינו בנו, או שהוא נאמן לומר שבנו הזה נולד מחייבי כריתות, עיין בדבריו!

^[2] והיינו, שאין לאב נאמנות מיוחדת על בנו. ואף אינו יכול להעיד עליו בתורת עד בעלמא, כיון שהוא קרוב אליו, והקרוב פסול לעדות. רש"י.

^[3] רש"י גרס "נאמן", והכוונה שנאמן האב, אך הגירסא לפנינו היא "נאמנים", והכונה שנאמנת גם האם לפוסלו. עיין בתוספות יום טוב. ונאמנות האם, היא רק תוך שבעה ימים ללידתו. מאירי [עיין רמב"ם הלכות נחלות ב יד, ושו"ע חו"מ רעז יב]. ובדף עד א הסתפק המאירי במקום שהאם מדקדקת אם היא נאמנת גם לאחר מכן. ובכל ענין, אין הנאמנות של האם דומה לנאמנות האב, שהוא נאמן מדין מיוחד של "יכיר", וכפי שיתבאר בגמרא. וגם חכמים מודים לנאמנות האב על בנו לענין ירושת הבכור, ולא נחלקו עליו אלא במה שלמד מכאן רבי יהודה על נאמנות האב לפסול את בנו.

^[4] רש"י מפרש ש"גוסס לאו בר מתנה הוא". ומדייק תוס' בפירושו, שנתינה של גוסס אינה כלום, ולכן גם אם גוסס רומז לתת גט לאשתו, אין כותבים לה את הגט היות ואין מעשיו של גוסס כלום. ומקשה התוס' וכן הקשה הריטב"א, הרי שנינו במפורש בפרק א' של מסכת אהלות, שהגוסס הוא כחי לכל דבריו, נוחל ומנחיל, וזוקק ליבום, ופוטר מן היבום. וכן שנינו שהגוסס נודר ומעריך. וביארו, שאם הגוסס נותן מתנה או רומז לכתוב גט, פשיטא שדבריו קיימים. וביאור הגמרא כאן הוא, שבסתמא הגוסס אינו יכול לדבר ואינו יכול ליתן בפועל, ולכך מועיל דין יכיר, שלמרות שאינו יכול ליתן בפועל, ואין לו מיגו שיכול ליתן מתנה, בכל זאת יכול להכירו כבכור מדין יכיר. והחזון איש ביאר דברי התוס' ש"אינו יכול לדבר" משמעותו שהוא חסר דעה אז, ולכן אינו יכול להקנות.

האי קרא [פסוק זה] שדרשו אותו התנאים, האמנם רישא [ראשו] מדבר בכהן גדול (כאמור: "כי אם בתולות") וסיפא [וסופו] בכהן הדיוט (שנאמר: "והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו")?! אמר ליה [לו]: אין [כן], כך יש לפרש.

שאל אותו: וכתב קרא הכי [והאם המקרא נכתב כך], שעוסק בפסוק אחד בשני נושאים שונים בלי להבדילם זה מזה? אמר ליה [לו]: אין [כן], וכיוצא בזה מצאנו דכתיב [שנאמר]: "ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה'" (שמואל א ג, ג), וכמשמעו מקרא זה תמוה — איך ייתכן ששמואל שכב בהיכל? והלא אין רשות ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, וכל שכן שכיבה! אלא כך צריך לפרש את הכתוב: "ונר אלהים טרם יכבה" — בהיכל ה', "ושמואל שכב" — במקומו מחוץ לעזרה.

כיון שהזכרנו את הפסוק ביחזקאל דנים בו עוד, נאמר שם (מד, כב) "והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו" משמע: אלמנה מכהן — אין [כן], אלמנה מישראל לא?! ותמוה שיש כאן הלכה שאין כיוצא בה בתורה! אלא הכי קאמר [כך אומר]: מכהן יקחו כוונתו — משאר כהנים יקחו, כלומר, שאר הכהנים שאינם כהן גדול מותרים לשאת אלמנה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] מה שנאמר "מכהן יקחו" כוונתו — משאר כהנים יקחו.

ר' יהודה אומר יש לפרש: מן המשיאים (המיוחסים) לכהונה יקחו. ומעירים: ר' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שדרש את תחילת הפסוק "מזרע ישראל", ואמר: בת גר זכר כבת חלל זכר, ועל כך ממשיך ודורש את הפסוק ואומר: כל שאתה נושא את בתו — אתה נושא את אלמנתו, וכל שאי (אין) אתה נושא את בתו כגון גר אי אתה נושא אלמנתו, שהכהן רשאי לשאת רק אלמנה של זה שבתו מותרת לכהן.

א שנינו במשנה שר' יוסי אומר שאף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה. אמר רב המנונא משמיה [משמו] של עולא: הלכה כר' יוסי וכן אמר רבה בר בר חנה: הלכה כר' יוסי. ומיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול (הידור) בעצמן והחמירו כדעת ר' אליעזר בן יעקב שאין נושאים בת גרים אלא אם כן אחד ההורים הוא ישראל.

אמר רב נחמן, אמר לי רב הונא: אם הכהן בא לימלך (להתייעץ) אם לשאת אשה זו או לא — מורים לו לנהוג למעשה כר' אליעזר בן יעקב שלא יישאנה, ואם נשא אותה — אין מוציאים אותה ממנו, כר' יוסי, שהרי אמרנו שהלכה כמותו.

ב משנה האומר "בני זה ממזר הוא ", כגון שאומר שנולד מחייבי כריתות — אינו נאמן לפוסלו. ואפילו שניהם, האב והאם, מודים על העובר שבמעיה של אשתו שממזר הוא — אינם נאמנים. ר' יהודה אומר: נאמנים.

ג גמרא מאי [מה פירוש] "ואפילו שניהם", מה החידוש שאפילו האם אינה נאמנת על כך, מדוע תיחשב עדותה טובה יותר משלו? ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]: לא מיבעיא איהו [נצרכה לומר הוא] שלא קים ליה [ברור לו], שהרי אין האב יודע בוודאות אם הוולד הוא ממנו, אלא אפילו איהי דקים [היא שברור] לה ממי הוולד — לא מהימנא [אינה נאמנת]. ולא מיבעיא היכא דאית ליה [נצרכה לומר היכן שיש לו לוולד] כבר חזקה של כשרות, דלא מהימני [שאינם נאמנים], אלא אפילו עובר נמי [גם כן] דלית ליה [שאין לו] עדיין חזקה של כשרות בכל זאת לא מהימני [אין ההורים נאמנים].

ד שנינו במשנה: רבי יהודה אומר נאמנים. ומסבירים: כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר בענין בן בכור "יכיר" (דברים כא, יז), וכוונתו — יכירנו לאחרים, שנתנה תורה רשות ומהימנות לאב לומר מי הוא בנו הבכור. מכאן אמר ר' יהודה: נאמן אדם לומר "זה בני בכור". וכשם שנאמן אדם לומר "זה בני בכור", כך נאמן אדם לומר "זה בן גרושה" ו"זה בן חלוצה". וחכמים אומרים: על אלה אינו נאמן.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: בשלמא [נניח] לדעת ר' יהודה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "יכיר", לומר שהוא נאמן להודיע מי הוא בנו ומי אינו בנו, אלא לרבנן [לדעת חכמים] שבמשנה, "יכיר" שהוסיף המקרא למה לי?

ומשיבים: בצריך הכירא [היכר], במקרה שלא ידוע מי מן הבנים הוא הבכור, שאז נאמר שסומכים על עדות אביו. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה] שייך הדבר — לגבי "לתת לו פי שנים" (שם) בירושה? פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שסומכים על עדותו, וכי למה לי קרא [כתוב] כזה? הלא מגו דאי בעי מיתבא ליה מתוך שאם היה רוצה לתת לו נכסים אלו במתנה מי [האם] לא יהבי ליה [היו נותנים לו]? ולכן יש לקבל דבריו כשאומר שבנו זה בכור, שהרי הוא כנותן לו מתנה.

ומשיבים: מדובר כאן בנכסים שנפלו בחלקו לאחר מיכן. שבאותה שעה שאמר — לא היה יכול לתת אותם, ובכל זאת סומכים על עדותו.

ושואלים: ולדעת ר' מאיר שאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכיון שיכול לתת מראש את כל הנכסים שיבואו לו, במתנה, אם כן "יכיר" למה לי? ומשיבים: שנפלו לו הנכסים לאב כשהוא גוסס שלא היה מסוגל להקנות אותם, ולכן נאמר "יכיר" שמכוח הכרת האב יכול להקנות אף נכסים אלה לבנו הבכור.

ד משנה מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו, והלך הוא האב וקדשה בעצמו לאדם אחר, אם קידושין שלו שקידש את הבת קדמו לקידושי השליח — קידושיו קידושין, ואם של שלוחו קדמו — קידושיו של השליח קידושין, ואם אינו ידוע קידושיו של מי קדמו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Concerning this verse from Ezekiel, the first clause addresses a case with a High Priest, as it states that he may not marry a widow, and the latter clause addresses a case with a common priest, as it states that he may marry a widow. Is that a reasonable manner in which to interpret a verse? Rava said to him: Yes, that is the correct interpretation of the verse.

Rav Naḥman proceeded to ask: But can a verse be written in this way, addressing two different subjects without any demarcation? Rava said to him: Yes, and there is a similar case, as it is written: “And the lamp of God was not yet gone out, and Samuel was laid down to sleep in the Temple of the Lord” (I Samuel 3:3). If read literally, this verse is puzzling. It apparently states that Samuel was lying in the Sanctuary, but there is a right to sit in the courtyard of the Temple only for the kings of the house of David alone. How then could Samuel be laid down to sleep in the Temple? Rather, the verse should be understood as follows: “And the lamp of God was not yet gone out” in the Temple of the Lord, “and Samuel was laid down” in his place outside the Temple.

Since the Gemara quoted the verse in Ezekiel, it proceeds to discuss it further. The continuation of that verse states: “And a widow who is the widow of a priest, they may take” (Ezekiel 44:22). Does this mean that a priest may marry the widow of a priest, yes, but the widow of an Israelite he may not marry? This is counter to the halakha that allows a priest to marry any widow. Rather, this is what the verse is saying: “And a widow who is the widow of a priest they may take,” meaning that of the rest of the priests, they may take. In other words, it is permitted for all other priests, i.e., common priests, to marry widows, and only the High Priest may not marry them. That is also taught in a baraita: “Of a priest they may take” means of the rest of the priests, they may take.

Rabbi Yehuda states a different explanation of the verse: A widow who is the widow of one whose daughters are fit to marry into the priesthood, they may take. The Gemara clarifies: Rabbi Yehuda conforms to his line of reasoning above, as he says: The daughter of a male convert is like the daughter of a male ḥalal, and he ruled that anyone whose daughter you may marry, you may likewise marry his widow; anyone whose daughter you may not marry, e.g., a male convert, you may not marry his widow either. The verse therefore states that a priest may marry the widow only of one whose daughter is permitted to marry into the priesthood.

§ The mishna teaches that Rabbi Yosei says: Even if there was a male convert who married a female convert, his daughter is fit to marry into the priesthood. Rav Hamnuna says in the name of Ulla: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and similarly, Rabba bar bar Ḥana says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. And from the day the Temple was destroyed, the priests were accustomed to act with a higher standard for themselves, in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, and they would marry the daughter of a convert only if one parent was born Jewish.

Rav Naḥman says: Rav Huna said to me: If a priest comes to consult with us as to whether or not he should marry the daughter of two converts, we instruct him not to, in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. But if he married her, we do not remove her from him, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as the halakha follows his opinion, as stated above.

MISHNA: One who says: This son of mine is a mamzer, e.g., if he claims that the son was born to one forbidden to him by a prohibition that carries the punishment of karet, he is not deemed credible to render him a mamzer. And even if both of them, the father and the mother, admit that a fetus in her womb is a mamzer, they are not deemed credible. Rabbi Yehuda says: They are deemed credible.

GEMARA: What is the added novelty indicated by the phrase: And even if both of them? What is taught there that is not stated in the clause that taught that a father is not deemed credible to state that his son is a mamzer? The Gemara answers: The tanna is speaking utilizing the style of: It is not necessary. It is not necessary to state this halakha with regard to his claim, when it is not clear to him, i.e., a father can never be sure that a child is his. Rather, the halakha is the same even with regard to her, when it is clear to her who the father is, and yet she is nevertheless not deemed credible. And additionally, it is not necessary to state when the child has a presumption of unflawed lineage, as he was assumed to be of unflawed lineage before his parents came to testify, that they are not deemed credible. Rather, even in the case of a fetus, who does not have a presumption of unflawed lineage, as he has no status with regard to lineage until he is born, the parents are likewise not deemed credible.

The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: They are deemed credible. This is as it is taught in a baraita: Expounding the verse: “He shall acknowledge the firstborn” (Deuteronomy 21:17), the Sages said: He, the father, shall acknowledge him to others. In other words, he is deemed credible to tell others that this is his firstborn. From here, Rabbi Yehuda said that a person is deemed credible to say: This is my firstborn son. And just as a person is deemed credible to say: This is my firstborn son, so too, a person is deemed credible to say about his son: This is a son of a divorced woman, or: This is a son of a ḥalutza. And the Rabbis say: As far as these latter claims are concerned, he is not deemed credible. He is deemed credible only to state which son is his firstborn.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: Granted, according to Rabbi Yehuda, this is the meaning of that which is written: “He shall acknowledge,” as he derives from these words that a father is deemed credible to attest to the identity of his sons. But according to the Rabbis in the mishna, why do I need the phrase “he shall acknowledge”?

The Gemara answers: It is necessary for a case when he requires identification, if the identity of the firstborn is unknown. In such a situation the verse teaches that the father is deemed credible. The Gemara asks: With regard to what halakha is this relevant? Does it refer to the requirement: “By giving him a double portion” (Deuteronomy 21:17), i.e., that the firstborn receives a double share of the inheritance? Isn’t it obvious that he is deemed credible with regard to this halakha? Why do I need a verse to teach this? His claim is supported by the fact that he could have made a more advantageous claim [miggo]: If he desired to give him a double portion as a gift while he was alive, would the court not give it to him? Since the father could have given a double portion to the firstborn without having to testify that he is his firstborn, it cannot be that the verse is teaching us that he is deemed credible with regard to the halakha that a firstborn receives a double portion of inheritance.

The Gemara answers: The verse is referring to property that came into his possession at a later point, which he was unable to give to his son at the time that he came to testify. The verse teaches that the son whom the father states is the firstborn will receive a double portion even of that property.

The Gemara asks: And according to Rabbi Meir, who says that a person can transfer an entity that has not yet come into the world, which would mean that a person can give away his property even before it enters his possession, why do I need the verse: “He shall acknowledge”? The Gemara answers: It is referring to a case where property came into the father’s possession when he was moribund, at which point he cannot transfer ownership of any of his property to others. It is with regard to such property that the verse states: “He shall acknowledge,” to teach that the son whom the father states is the firstborn will receive a double portion even of that property.

MISHNA: In a case of one who authorized his agent to betroth his daughter to a man that the agent would deem fit, and the father went and betrothed her to someone else, if his betrothal preceded that of the agent, his betrothal is a valid betrothal; and if the betrothal of his agent preceded his own, the betrothal of the agent is a valid betrothal. And if it is not known whose betrothal came first,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יכיר ל"ל דנכסים שנפלו כשהוא גוסס. פירוש דההיא שעתא לאו בר הקנא' ולפיכך אפילו לר"מ לא קנה מדין מתנה שנתן לו קודם לכן דאף על גב דאר"מ אדם מקנה חברו דבר שאינו ברשותו ושאינו בעולם מ"מ אין המתנה חלה אלא כשבא לרשותו ובא לעולם כדכתיבנא לעיל הילכך כיון דהשתא לאו בר הקנאה הוא אין במעשיו כלום ולהכי זכי משום דכתיב יכיר יכירנו לאחרים והא דלא נקט בנכסים שנפלו לו אחר מיתה משום דהני נכסים ראוים הם ואין בכור נוטל פי שנים באוי כדאיתא בבכורות וביש נוחלין איכא מרבנן ז"ל מאן דדייק מהכא דגוסס אין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה ואין גיטו גט ומסעדי לה נמי מההוא דאמרינן במסכת גיטין המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נתנו לו בחזקת חולה ואמר עלה בגמרא דדוקא הניחו חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס לא שרוב גוססין למיתה אלמא גוסס אין גטו גט. והא ליתא דהא תנן בהדיא במסכת שמחות ובריש אהלות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל וזוקק ליבום ופוטר מן היבום וכ"ת דהתם היא במילי דאתו ממילא אבל מתנה וגט דבעו אמירה והקנאה לא הא ליתיה דהא אמרינן בערכין גוסס נודר ומעריך ועוד אין לך גוסס בעול' יותר מי ששחטו ב' או רוב שנים או צלוב או מגוייד שגטו גט כשדעתו מיושבת עליו כדאיתא התם בפרק מי שאחזו וה"ה להאי וכיון דגטו גט ודאי מתנתו מתנה וכל שכן הוא. וההיא דהמביא גט ה"פ ל"ש שנותנה לה בחזקת שהוא עכשיו קיים אלא בחולה שרוב חולים לחיים אבל בגוסס אינו נותנה לה דחיישינן שמא עכשיו מת הוא שהרי רוב גוססין למיתה ובכי האי חיישינן למיתה בתר רובא הא אלו ידעינן ודאי שעדיין הוא גוסס ודעתו מיושבת עליו כמו שהניחו ודאי נותנו לה ומתגרשת גירושין גמורים ומאי דאמרי' הכא בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס לאו למימרא שאם יכול לדבר ודעתו מיושבת עליו אין מתנתו מתנה אלא משום שאינו יכול לדבר ונטרפה דעתו נשתתק שכך סתמן של גוססין והוא הדין דיכול לומר בנכסים שנפלו לאחר שנשתתק אלא דאורחא דמילתא נקט לפי שרוב גוססין משתתקין וכ"כ ר"י הזקן בעל התוספות ז"ל וכבר כתבתיה בפ' מי שאחזו בס"ד מפי רבינו נר"ו:

הא דאמר רבי יהודה כשם שנאמן לומר שהוא ממזר כך נאמן לומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה י"מ דמסברא אתינן עלה דכיון שנאמן לפוסלו בממזרת כ"ש באלו אבל הר"ר אליהו מפר' פי' דנפקא לן מדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ופרישנא לעיל דהיינו שנוא' בנשואיה כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וקאמר רחמנא יכיר אותו שהוא בכורו אלא שהוא בן שנואה זו וכן אמרו בירושלמי בן שנואה יכיר בן אהובה יכיר ויפה פי' ז"ל:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים ר' יהודה אומר נאמנים אמר הר"ם הלכה כר' יהודה ובתנאי שלא יהיה לזה שילד ממזר בנים אבל אם היו לו בנים לא יהיה נאמן האב לפסול בין בנו לפי שתכלית מה שנאמן האב על בנו למאמר השם יכיר יכירנו לאחרים והאם אינה נאמנת ולא נצטרך לבאר אם אמר האב אין זה בני והאם תאמר הוא בנו שהיא נאמנת והולד כשר וזה יתבאר בתחלת כתובות:

אמר המאירי האומר זה בני ממזר כלומר שמודה שהוא בנו אלא שהוא ממזר ר"ל שנולד לו מחייבי כריתות או מיתות בית דין אינו נאמן שכשם שאדם קרוב אצל עצמו כך הוא קרוב אצל בנו וכן שאין אדם משים עצמו רשע והרי הוא מעיד על עצמו בדבר זה שבא על חייבי כריתות ומיתות ב"ד שאם תפרש שכונתו לומר שאחר בא על אשתו ויצא ממנה זה לא היה קורהו בנו אלא שאחר שהוא אומר בני זה ממזר אף הוא מודה שבנו הוא והרי הוא אומר שבא על חייבי כריתות או מיתות בית דין ואחר כך פירש דבר זה בדרך אחרת באדם שאומר שאינו בנו אלא שאחר בא על אשתו שאינו נאמן ואפילו היתה אשתו מודה בדבר והוא שאמר ואפילו שניהם אומרים ר"ל שהאם מסכמת עמו לומר כך אע"פ שהיא יודעת דבר זה בודאי יותר ממנו ואפילו בעובר שאין לו חזקת כשרות כל כך אינו נאמן ר' יהודה אומר נאמן פירוש האב בין בראשונה בין בשניה וכל שכן אם האם מסכמת עמו בכך אבל אמו אינה נאמנת אף לדעת ר' יהודה שלא אמר באב שנאמן אלא מכח הכתוב דכתיב יכיר יכירנו לאחרים שאם אמר על הקטן שהוא בכור אע"פ שמוחזק לנו באחר גדול ממנו שהוא בכור נאמן אע"פ שבדבור זה פסל את הראשון לומר שאינו בנו שאלו היה בנו אפילו היה ממזר היה נוטל פי שנים אלא שכשאומר על הקטן שהוא בכור מאליו רצה לומר בגדול שאינו בנו ונשאר זה הקטן בדין בכורה ליטול פי שנים על פיו ולא סוף דבר בנכסים המוחזקים עכשו בידו שהרי בידו ליתנם מעכשו אלא אף בנכסים שנפלו לו לאחר שאמר דבר זה שלא היה בידו ליתנם באותה שעה שאין מקנה דבר שלא בא לעולם ואף לדעת ר' מאיר שסובר כן אתה יכול לפרשה בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס שאינו יכול לדבר עד שיהא נותן לו ואינו יכול להקנותם הואיל ובשעה שבאים לעולם אינו בר מתנה וכן נאמן ליטול בנכסים שיפלו לו לאחר מיתה מתורת בן פשוט ולהפקיע את הגדול שהיה מוחזק לנו בבנו הא מתורת בכורה לא שאין הבכור נוטל בראוי כמו שיתבאר במקומו וכשם שנאמן על בן זה הקטן שהוא אע"פ שהיה מוחזק לנו בפשוט כך נאמן עליו לומר שבנו הוא ושהוא ממזר או בן גרושה ובן חלוצה ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע גזירת הכתוב הוא מדכתיב יכיר ואין צריך לומר כל שאומר שאינו בנו אלא שאחר בא על אשתו שנאמן אע"פ שהוא מוחזק לנו בבנו וחכמים מודים בענין זה לענין בכורה וחולקים עמו לענין פסול והלכה כר' יהודה ומכל מקום דוקא במקום שאינו חב אלא לבנו כגון שאין בנים לבן אבל במקום שחב לבני בנו אינו נאמן והוא שאמרו נאמן אדם על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול ופירשו בה לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן וכבר ביארנוה בבתרא בפרק נחלה זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמר מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה אם שלו קדמו קדושיו קדושין אם של שלוחו קדמו קדושיו קדושין אין ידוע שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ר"ל נערה או קטנה והלך הוא וקדשה ר"ל שקבל קדושין בשבילה אם שלו קדמו קדושיו קדושין שכשקבל קדושיה הוא מבטל שליחותו של שליח ואע"פ שלא בטלו בפירוש הרי הוא בטל מאליו שכבר נעשית מקודשת בשעה שהשליח מקבל קדושיה ואין לקדושי השליח מקום לחול ויראה לי שאפילו מת אותו שקבל אביה את הקדושין מיד ואחר כך קבל השליח קדושיה שאף זה אינו כלום שכבר נתבטל שליחותו והרי הוא כמקדש שלא ברשות אביה ואם של שליח קדמו קדושיו קדושין ואם אין ידוע איזה מהם קדם שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס וכן האשה שהיא גדולה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה אם שלה קדמו קדושיה קדושין ואם של שליח קדמו קדושיו קדושין ואם אינו ידוע שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמרא האי קרא רישא בכ"ג. פ"ה דכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כ"א בתולות הא ליתא כי אם בכ"ג וסיפא בכהן הדיוט דקאמר והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו וקס"ד דה"ק שהיא אלמנה ממיוחס הראוי להשיא לכהונה ואלמנה שתהא מותרת לכהן לא משכחת לה אלא בכהן הדיוט והיכי מפסיק קרא ממילא ל"ה. וק' דאכתי לא אייתי דרשא דקרא דמשיאין לכהונה עד לקמן. לכ"נ לפרש הכי רישיה בכ"ג דכתיב כ"א בתולה דכהן הדיוט מותר הוא באלמנה וסיפיה בכהן הדיוט מזרע בית ישראל ודרשי' מזרע עד דאיכא כל זרע או מקצת זרע או שנזרעו בתוליה בישראל הא לאו הכי אסורה אף לכהן הדיט:

והלא אין ישיבה בעזרה וכו'. והא דכתיב ועלי יושב על הכסא על מזוזות היכל ה' לאו בעזרת ישראל קאמר אלא בסמוך להיכל כגון עזרת נשים:

ושמאל שוכב במקומו בפי' נביאים או' רש"י דאקר' דבתריה קאי דכתיב בהיכל ה' אשר שם ארון האלהים ויקרא ה' אל שמואל ואגב חורפיה לא עיין בה:

מיום שחרב ב"ה נהגו הכהנים וכו' דמתוך דאין מבחינין כ"כ בכשרים וגם אין בודקין אותם ביוחסי כהונה ולויה ולכן היו יראים שלא יתערבו בהם פסולים מעט מעט ועושין הרחקו יותר וסלסול הוא מעלה ושבח כמו סולו לרוכב בערבות וכן סלסלה ותרוממך:

מתני' בני זה ממזר אינו נאמן פ"ה שנולד מחייבי כריתות אבל א"ל שהוא ממזר על ידי שבא אדם אחר על אשת והולידו דא"כ אינו בנו ומשמע שהוא בנו מדקאמר בני זה:

גמרא בנכסים שנפלו כשהוא גוסס פ"ה לאחר שהעיד דאז אין ראוי ליתן לו ולא שייך ביה מגו דאי בעי למיתנה ניהלה ולהכי אהנו מה שהוא מעיד שהוא בכור דאפי' ר"מ מודה דאם אמר נכסים שיבואו לו כשהוא גוסס נתונים לך לא אמר כלום הואיל ובשעה שבאין לידו לאו בר מתנה הוא ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא נקט לאחר מיתה דהנהו אפי' בחזקת בכורה לא מהני ליה דיבוריה ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק כפ"ה. מכאן היה אומר רבינו יואל מנרבונא דאין הגוסס יכול ליתן גט אפי' אם היה דעתו מיושבת עליו ומדבר יפה דחשיב כמת גמור מדקאמר הכא שאינו בר נתינה וגבי גט כתוב ונתן בידה וגם ר"ח פי' כן דמתנתו אינה מתנה משום דרוב גוססין למיתה וחשיב כמת וא"ת הא אמרי' בפ"ק דערכין דגוסס נודר ומקדיש ומעריך י"ל דלגבי הקדש שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והא דאמר בריש שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר וכו' היינו דוקא לענין שזוקק ליבום ופוטר מן הייבום ולהיות נוחל ומנחיל כדקא מסיים התם בסיפא דאין צריך שו' הקנאה בזה אבל לענין נתינת גט ולענין מתנה הוי כמת גמור. מי' ק' דאין מתנתו מתנה אפילו כי יהיב מידי א"כ היכי יכול להקדיש והלא לא מהניא אמירתו לגבוה טפי ממסירתו להדיוט. לכ"ג לר"ת (דהאי) [דודאי] דיכול ליתן גט וליתן מתנה והכא מיירי בשגוסס כל כך שאינו יכול לדבר ולהקנות וא"ת א"כ לישני ליה בשנשתתק בעלמא בלא גסיסה י"ל דמ"מ יכול הוא להקנות אחר שנתרפא וא"כ יכיר למה לי אבל גוסס שאינו יכול לדבר וגם לא יתרפא לעולם דרוב גוססין למיתה הילכך אותם נכסים כשבאו לידו' אין בידו להקנותם ולהכי אצטרך יכיר וכן פסק ר"ת כי יש לסמוך על דבריו ובלבד שיהיה מיושב היטיב וגם בריש בפ' מי שאחזו (לדברי ר"ת) דאמר רב [יהודא] אמר שמואל [שחט בו שנים או רוב שנים ורמז] (חזר) ואמר כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו אע"פ שאין לך גוסס גדול מזה וא"כ יש לסמוך עליו:

נאמנין במילתיה דר' יהודה גרסי' נאמן דארישא קאי כשהאב מעיד ובפרק יש נוחלין איפסיקא הלכתא כר' יהודה. ובפ' החולץ נמי אמרי' נאמן כר' יהודה אבל אם יש להן בנים אינו נאמן:

חזקה דכשרות. שהרי יצא לאויר העולם ועד הנה היה בחזקת כשר:

היינו דכתיב יכיר. לאשמועינן שנאמן לפסלו אבל לרבנן דאמרי שאינו נאמן לפסלו אלא להורישו בנכסיו פי שנים למה לי קרא פשיטא דנאמן הוא במגו דהא אי בעי למיתן ליה כל נכסיה יהיב ליה. הילכך אע"ג דלא ידעי' אם הוא בכור אם לאו כגון שבאו ממ"ה פשיטא דנאמן משום מגו:

לאחר מכן. לאחר שהעיד בפנינו שהוא רוצה ללכת בדרך רחוקה והעיד בפנינו שהוא בכור ויטול פי שנים בנכסי אביו כשימות אבי של זה האב המעיד נאמן והכא ליכא מגו דאין יכול ליתן (אלא) בתורת מתנה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לידו:

כשהוא גוסס. כתוב בס' התרומה שר"ח פי' שאע"פ שהוא מדבר אינו יכול להקנותם במתנה כיון דרוב גוססים למיתה הרי הוא חשוב כמת וכתב בעל התרומה ומכאן מוכיח רבינו יואל כי גוסס אע"פ שמדבר בטוב וגם דעתו מיושבת עליו אינו יכול ליתן גט שחשוב כמת שכמו שאינו יכול להקנות במתנה אינו יכול ליתן גט והא דתנן פ"ק דאהלות אדם מקנה וכו' ואע"פ שכתב הר"ם בערכין פ"א הגוסס אין לו ערך ואין לו דמים הואיל ורוב הגוססים מתים הרי הוא כמת ע"כ. לא רצה לומר שיהא כמת לכל דבר אלא לגבי הני מילי דוקא קאמר דמי לית ליה שאין אדם נותן בו פרוטה כמו שאין נותנין במת וערך נמי לית ליה דאינו יכול להעמידו לפני הכהן ולהעריכו ואע"ג דא"ר יוחנן במי שאחזו שאם אמר כתבו ונתנו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס לא יתנו עד וכו' כדברירנא התם (דמדמי ליה לשוטה כדברירנא התם) טעמא דהואיל והוא שוטה ומדבר אי שרית למיהבת ליה כשהוא שוטה הואיל ואמר כתבו ונתנו כשהוא פקח אתי למישרא למיתן גיטא כי אמר כתבו ונתנו כשהוא שוטה דלא הוי גט כלל מ"ה בהך אנפה פסיל ליה ר' יוחנן מדרבנן כדברירנא התם אבל מדאורייתא הוי גיטא דהא אמר כתבו ונתנו כשהוא חולה ולא נתנוהו כשהוא גוסס ולא נפיק מינה שום חורבא שאם הוא מדבר יכול לעשות שליח עתה וגיטו גט ואם אינו מדבר הרי עשאם שלוחים כשהוא מדבר והרי הוא עתה חי ולא נפיק מיניה חורבא והוי גט כשר ואפי' מדרבנן ובהדיא אמרי' בתוספתא היה צלוב ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבים ונותנים כל זמן שיש בו נשמה זהו עקר ובארנו בפרק כל הגט ובמי שאחזו. ואפילו רבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בעי דבההיא שעתא שיבאו לידו יהיה בר נתינה ויכול לדבר וגוסס לאו בר נתינה ונאמן אף על גב דלא מצי למיתן ליה דאף על גב [דאמר] דנכסים שיפלו לי כשאהיה גוסס נתונים לך לאו כלום הוא אפי' לרבי מאיר. והאי דלא אמר לאחר שמת דאפילו משום בכורה אינו נוטל דראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. אבל גוסס הוא כחי לכל דבריו ונוחל ומנחיל:

ואם שלו קדמו אין לך בטול שליחות גדול מזה:

אם אין ידוע. איזה מהן קדם:

וחכמים אומרים אינו נאמן. פירש המורה אפסולי קיימי אבל לענין בכור לא פליגי. ואינו נראה לי דהא אמרינן בפ' יש נוחלין בהלכה האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדינו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא מהו שלח להו כותבין הרשאה זה לזה מספקא ליה אי כר' יהודה אי כרבנן דתני יכיר יכירנו לאחרים כו' ותו קאמרינן התם ת"ר היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן כרבי יהודה שאינו בכור ואמר אביו שהוא בכור אינו נאמן כרבנן אלמא פליגי רבי יהודה ורבנן לגבי בכור דלר' יהודה נאמן האב אפי' במקום שמכחיש החזקה ולרבנן אינו נאמן להכחיש החזקה ולא האמינתו תורה אלא כשבאו ממדינת הים ולא הכרנו מעולם ולא החזקנו מי הוא הבכור שם הוא נאמן אב וכל שיטה זו שאומר כאן בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב יכיר כו' עד שנפלו לו כשהוא גוסס אומר גם שם. ורבינו יצחק מפאס זצ"ל כתב ואיפסקא הילכתא בהדיא כר' יהודה בפ' יש נוחלין והא דקי"ל הלכה כרבי יהודה ה"מ בדלא אתחזק בכשרות אבל אי לא אמר האב בשעת לידה ונפק עלה קלא דבריה הוא ולא קא מערער ולבתר הכי קא פסיל ליה לא מהימן דיקא נמי דקתני על העובר שבמעיה הכי נמי בני זה דקתני דומיא דעובר הוא דעדין לא אתחזיק ומסתייע הא סברא מהא דגרסינן בפרק יש נוחלין. וכן הלכתא ואינו נראה לי דאדרבה מיש נוחלין מוכח דאפילו להכחיש החזקה היה מאמינו רבי יהודה ובהלכתן נמי אמרינן ולא מיבעיא האי דאית ליה חזקה דכשרות אלא אפילו עובר דלית ליה חזקה דכשרות כו'. אלמא מאי דתנא בני זה ממזר הוא בדאית ליה חזקה דכשרות מיירי ואפי' הכי פליג רבי יהודה דאמר נאמן. וכן פירש רבינו חננאל זצוק"ל בשלמא לרבי יהודה דאמר נאמן לומר זה הבן ממזר הוא ומוציאו מירושתו אע"פ שההוא מוחזק כי הוא בנו הוצרך הכתוב לומר בבכור יכיר יכירנו לאחרים כי נאמן הוא אף על פי שמוחזק לנו באחר שהוא בכור אלא לרבנן שאמרו כיון שהוא מוחזק שהוא בנו אינו נאמן לומר אינו בני כך הבכור כיון שמוחזק לן באחר שהוא בכור אינו נאמן יכיר למה לי. נתברר כי כל עיקר חלוקתם היא להכחיש החזקה. ואיפסיק הילכתא ביש נוחלין כרבי יהודה גבי בכור ומספקא לי אי הלכתא כוותיה נמי גבי לפסול את בניו אי לא. ומיהו אימת קא אמרינן דנאמן האב לפסול את בנו הני מילי כי לא קיימא אמו ומכחשא ליה. אבל היכא דאמו מכחשא ליה היא מהימנא כדכתבית לעיל בפרקין עיין בס"פ החולץ במהדורא בתרא. ועיין בפרק יש נוחלין במהדורא רביעאה:

בפרש"י בד"ה האי קרא כו' וקס"ד דה"ק שהיא אלמנה ממיוחס כו' כדדרש ליה ר"י כו' עכ"ל האי מקשה ודאי דהכי קס"ד לפרש קרא כרבי יהודה דלא פריש ביה בקרא דבגברא אחרינא בעי לאשתעויי ולכך מקשה היכי מפסיק קרא ממילא אבל אי אסיק אדעתיה לפרש כרבנן קרא דסיפא מפורש הוא דבכהן הדיוט איירי מכהן היינו דמקצת כהנים יקחו ולא כל כהנים וק"ל:

תוס' בד"ה לא צריכא כו' דגוסס אין מעשיו כלום וקשה כו' דגוסס הרי הוא כחי כו' עכ"ל ומתוך שמעתין גופה לא תקשי להו לפרש"י דע"כ גוסס הרי הוא כחי דאי כמת הוא בתורת בכורה נמי לא יטול דהוה ליה ראוי דיש לומר דלא חשיב כמת אלא בדבר הבא על ידי מעשיו ודיבורו דאינו כלום אבל בירושה הבאה ממילא חשיב כחי אבל מהנך דשמחות ודגיטין קשיא להו שפיר דדיבורו ומעשיו הוי כחי וק"ל:

במשנה רי"א נאמנים. וכ' הרע"ב דהאם אינה נאמנת. וכ' התו"ח דאם נאמין לה א"כ תהא נפסלת משום זונה ואין אדם נפסל ע"י עצמו ע"ש. ואין זה מספיק דאם היתה זונה כבר מא"ל. ועוד דגם על עצמה נאמנת דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא עי' יבמות (מז) תד"ה נאמן. ועי' שלהי נדרים גבי האומרת טמאה אני לך ובר"ן שם:

רש"י במשנה ד"ה אינו נאמן. דקרוב הוא אצלו. עי' בר"ן. ובגמרא ד"ה לא מהימנא פי' בעצמו דלא מיפסל אלא בעדות גמורה. והא דלא פי' שם משום קורבה. דהלא אומר שאינו בנו. אבל מ"מ ה"ה חורגו דנחשב בקרובים בפ' ז"ב:

רש"י ד"ה אינו נאמן. אבל לענין בכור ל"פ. עמש"כ לעיל (עד) על פירושו:

רש"י במשנה ד"ה אינו ידוע. כצ"ל:

בד"ה וסיפא בכהן הדיוט וקס"ד דהכי קאמר כו' עכ"ל. הא דפרש"י קס"ד אע"ג דקושטא דמילתא הכי הוא לר"י אפ"ה שייך שפיר לשון קס"ד דהשתא נמי אסיק אדעתא דהמקשה הך דרשה דלקמן וכה"ג אשכחן בלשון רש"י טובא אלא דלפ"ז עיקר קושית רב נחמן לרבא היינו אליבא דר"י דוקא דלאינך תנאי דדרשי והאלמנה אשר תהיה אלמנה היינו דמשאר כהנים יקחו ולהתיר אלמנה לכהן הדיוט אתי א"כ לא שייך לאקשויי רישא בכה"ג וסיפא בכהן הדיוט כיון דפשטא דקרא מפרשינן הכי כמו שפי' רש"י בסמוך בד"ה משאר כהנים יקחו דלפרושי אתא משא"כ לר' יהודא מקשה שפיר ונראה דמה"ט לא ניחא להו להתוס' מעיקרא לפרש כפירוש רש"י ומשמע להו טפי לפרש בענין דשייך הך קושיא דר' נחמן אליבא דכ"ע כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה האי קרא כו' פירוש דכתיב אלמנה לא יקחו וסיפא בכהן הדיוט דכתיב מזרע ישראל כו' ומיירי בכל כהנים עכ"ל. למאי דמשמע להו השתא נמי לא מצו לפרש דסיפא בכהן הדיוט אגרושה קאי דאיירי נמי בכל כהנים אלא דבהא לא איכפת לן כיון דבאורייתא נמי כתיב בהדיא בכ"ג אלמנה וגרושה לא יקח אלא לענין מזרע בית ישראל דלא כתיב באורייתא אלא יחזקאל גופא הכי גמיר לה ומפרש להו א"כ כיון דאיירי אף בכהן הדיוט קשיא ליה שפיר דהו"ל לפרושי כי היכי דלא נימא דלא איירי אלא בכ"ג לחוד דומיא דרישא כן נ"ל:

בא"ד ונראה לפרש כו' וסיפא דקרא דכתיב והאלמנה כו' עד סוף הדיבור. לכאורה נראה דהיינו לגמרי כפרש"י אמנם למאי דפרישית ליתא דלפרש"י לא שייך קושיא דרב נחמן אלא לדרשא דר' יהודא כדפרישית ולהתוס' לא משמע להו לפרש כן כיון דסתמא מקשה ומשמע להו דלכ"ע מקשה כיון דסוף סוף סיפא דקרא איירי מיהא בכהן הדיוט הו"ל ליחזקאל לפרש בהדיא דלשון משאר כהנים יקחו לא משמע שפיר בפשטא דקרא כן נ"ל ודו"ק:

משנה האומר זה בני ממזר הוא ופרש"י שנולד לו מחייבי כריתות. ולשון זה יש לפרשו בא' משני עניינים או שאומר על א' שנולד מפנויה שזינתה שהוא בנו ואותה הפנוייה היא אחותו או אחות אשתו בענין שהוא ממזר או שאומר על בן אשתו ממש שהיא אסורה לו ובענין שאין אנו מכירין את אשתו אם לא על פיו ואע"ג דקי"ל אין אדם משים עצמו רשע אפ"ה קאמר ר"י דנאמן וצ"ל דהיינו היכא שנותן אמתלא לדבר שלא ידע שהיא אסורה לו בחייבי כריתות ולפ"ז צ"ל נמי דהא דקאמר בגמרא מהו דתימא איהו לא קים ליה היינו משום דאיכא למימר דמאחר נתעברה ולפי דרך השני דעל בן אשתו קאמר אע"ג דקי"ל רוב בעילות אחר הבעל אפ"ה מידי ספיקא מיהא לא נפקא שמא זינתה מאחר וכיון שהיא אסורה לו מחייבי כריתות נמצא שלא תפסו קידושין שלו כלל והויא ליה פנוייה לגבי דאחר וכ"ש דיש לפרש כן בדרך הראשון אלא דאכתי בדרך הראשון קשיא לי היאך מהימן לר' יהודא הא משים עצמו רשע שזינה עם פנויה ויש ליישב:

ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן ולא מפרש בענין שאומר על מי שהוא בחזקת בנו שאינו בנו כמו שהוא בטוא"ע ובש"ע סי' ד' נראה לי דלישנא דמתניתין הכי דייק ליה שאומר בני זה ממזר הוא משמע שאומר שהוא בנו ועוד נראה דרש"י מפרש לדרשה דר' יהודה מיכיר בענין זה כמו שהביאו התוס' לעיל דף ע"ד בד"ה כשם בשם רבינו אליהו דהא דכתיב בן השנואה יכיר היינו שמעיד על אשתו שהיא שנואה בנשואיה ואע"ג דלפ"ז איירי קרא בחייבי לאוין ובפסולי כהונה אפ"ה ממילא שמעינן לענין איסור ממזרת דחייבי כריתות דבכל ענין נאמן לפסול וכמו שכתב בעל תוספות י"ט בזה ע"ש:

אמנם הטור והש"ע שהשמיטו לגמרי חלוקה זאת ולא כתבו אלא בענין שאומר על מי שהוא בחזקת בנו שאינו ממנו נראה דהכי מפרשו לשון המשנה והיינו כפירוש הראשון שכתבו התוספות לעיל דף ע"ד במילתא דרבי יהודה ובפי' דרשא דיכיר ולפ"ז איכא למימר דהא דקאמר בגמרא איהו דלא קים ליה אע"ג דמסתמא איירי בענין שאומר שזה זמן רב שפירש מאשתו בענין דודאי מאחר נתעברה אפ"ה איכא למימר דמעכו"ם ועבד נתעברה והולד כשר ואע"ג דלפ"ז ע"כ איירי במקום שרוב פסולין אצלה ולא שכיחי אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא. ובמה שהשמיטו ולא הביאו חלוקה הראשונה אפשר דהטור והש"ע סברי דבכה"ג מודה רבי יהודה דאינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע כדפרישית. אלא שראיתי שהרמב"ם ז"ל הביא שני החלוקות בחיבורו בהלכות איסורי ביאה וכן התוספות לעיל דף ע"ד הביאו שני הפירושים אם כן התמיה במקומה על הטור והש"ע שהשמיטו החלוקה הראשונה וצ"ע ודו"ק:

בד"ה אינו נאמן דקרוב הוא אצלו כו' ולכאורה יש לתמוה דמאי איריא קרוב הא אפילו ע"א דעלמא אינו נאמן לפסול היכא דאית ליה חזקת כשרות ואי לענין העובר דלית ליה חזקת כשרות הוצרך לפרש כן בענין דעד אחד בעלמא מהימן א"כ מאי גריעותא דקרוב הא קי"ל דכל היכא דע"א נאמן ה"ה דקרוב נמי מהימן ואף למאי דמשמע בפ' האשה שנתארמלה בהא דהאב נאמן להאכילו בתרומה דאיכא למ"ד דקרוב לא מהימן התם משום מעלה דיוחסין ולהקל הוא דלא מהימן משא"כ הכא דלפסול אין שום סברא לומר דמשום שהוא קרוב לא יהא נאמן להחמיר טפי מע"א דעלמא ונראה דרש"י ז"ל לקושטא דמילתא הוצרך לפרש כן לאשמעינן דאפי' עם עד א' כשר נמי לא מצרפינן לא מיבעיא היכא דאית ליה חזקת כשרות דבעינן שני עדים כשרים דוקא אלא אפילו לענין העובר דלית ליה חזקת כשרות אפ"ה כיון דאיכא למיתלי ברוב כשירין כדפרישית תו לא מהימן אף לצרף עם אחר לעשותו ודאי ממזר אם לא בשני עדים כשירים וכ"ש לדרך השני שכתבתי דאף עובר נמי אית ליה האי חזקה שאין אמו אסורה לאביו משום חייבי כריתות ומש"ה בעינן שני עדים כשרים דוקא כן נ"ל ודו"ק:

שם בגמרא מאי אפילו שניהם. ואע"ג דודאי איכא רבותא בשניהם טפי אפ"ה מקשה מאי אפילו שניהם מודים על העובר דקתני וכן הוא בחידושי הריטב"א ז"ל:

תוספות בד"ה לא צריכא בנכסים שנפלו כו' עד סוף הדיבור. עיין בכל זה בלשון הרא"ש ז"ל באריכות ולפי שאין כאן עיקר מקומו לא רציתי להאריך רק לפרש העולה מתמצית דברי כולם דאף לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל מ"מ עיקר הקנין אינו אלא אחר שבאו הנכסים לעולם דקודם שבאו לעולם לכ"ע יכול לחזור בו ויתכן יותר לפי מה שפירשתי בכמה דוכתי דעיקר טעמא דאדם מקנה היינו דמהאי שעתא מחייב עצמו לתנאי זה לקיים תנאו כשיבא לעולם וא"כ אתי שפיר דהכא בגוסס כיון דבהאי שעתא דנפילת הנכסים לאו בר הקנאה הוא לא מהני המתנה דמקודם כלל. ובדרך זה צריך לפרש ג"כ דהא דמסקו התוס' דגוסס מתנתו מתנה אלא דמסתמא אינו יכול לדבר לאו דוקא ביכול לדבר תליא מילתא דהא אין צריך לדבר דהא חל' המתנה למפרע כל כמה דלא הדר ביה אלא דעיקר כוונתם בזה דסתם גוססין אין יכולין לדבר מחמת שנטרפה דעתן ואם כן בהאי שעתא לאו בר הקנאה הוא כלל כן נ"ל ועיין בבית יוסף א"ע סי' קכ"א ובספר גט פשוט האריך בזה ונראה מסוף דבריו שמפרש בענין אחר ויש לי לדקדק בדבריו אלא שאין להאריך כאן יותר ודו"ק:

האי קרא רישא בכ''ג. דכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו כי אם בתולות והא ליתיה אלא בכ''ג: וסיפא בכהן הדיוט. דקאמר בתולות מזרע בית ישראל והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו וקס''ד דה''ק שהיא אלמנה ממיוחס הראוי להשיא לכהונה כדדריש ליה רבי יהודה לקמן מן המשיאים לכהונה ואלמנה שתהא מותרת לכהן לא משכחת לה אלא כהן הדיוט והיכי מיפסק קרא ממילא: וכתב קרא הכי. בתמיה דלא פריש ביה בהדיא דבגברא אחרינא בעי לאישתעויי: ושמואל שוכב בהיכל ה'. חדא מילתא משמע ועל כרחך מפסקינן ליה ושמואל שוכב במקומו בבית משמר הלויים שהיו שומרים את הבית וכן תרגם יונתן בעזרת ליואי והיכל אנר קאי שהמנורה היתה בהיכל משכן שילה: מכהן אין. אם היתה אלמנת כהן תינשא לכהן אלמנת ישראל לא בתמיה הרי לא הוזהר כהן הדיוט על אלמנה: משאר כהנים יקחו. לפרושי אתא דבכהן הדיוט קאי והכי קאמר והאלמנה אשר תהיה אלמנה אפילו מישראל משאר כהנים שאינו כהן גדול יקחו אותם: מן המשיאין לכהונה. אלמנת אדם שראוי להשיא בתו לכהונה יקחו למעוטי אלמנת גר ורבי יהודה לטעמיה דאמר לעיל דאיירי יחזקאל אסמכתא בבת גר זכר דכתיב מזרע בית ישראל כל זרע בהאי קרא אורי לן אסמכתא דפוסל אשה בביאתו: וכל שאי אתה נושא בתו. כגון גר שפירשתי לך כבר אי אתה נושא אלמנתו: סילסול. מעלה: נשא. בת גר וגיורת אין מוציאין מידו: מתני' ממזר הוא. שנולד לו מחייבי כריתות: אינו נאמן. דקרוב הוא אצלו ואינו כשר להעיד עליו: ואפילו שניהם. האב והאם אומרים על עובר שבמעיה ממזר הוא שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר אינן נאמנין ובגמרא פריך מאי אפי' מאי רבותא דסיפא מדרישא: רבי יהודה אומר נאמן. ארישא נמי פליג בגמרא יליף טעמא: גמ' לא מבעיא איהו. האב דלא קים ליה אם ממנו נתעברה או מאחר: לא מהימנא. דלא מיפסל אלא בעדות גמורה: ולא מיבעיא היכא דאית ליה חזקה דכשרות. כגון רישא שכבר יצא לאויר העולם ועד הנה הוחזק בחזקת כשר: אינו נאמן. אפסולא קיימי אבל לענין בכור לא פליגי: בצריך הכירא. קרא לבכור הוא דאתא וכגון שבא ממדינת הים ולא הוחזק לנו בבכור אלא על פי אביו ופרכינן למאי הלכתא אשמעינן קרא דאביו נאמן עליו ליטול פי שנים פשיטא דנאמן ל''ל קרא: מגו דאי בעי למיתב ליה. כולהו נכסי יהיב ליה מהימן נמי למיתבינהו ניהליה בדיבורו בתורת בכורה: לאחר מיכן. לאחר שאמר לפנינו בכור הוא נפלו לו והוא רוצה לילך לדרך רחוקה ומעיד עליו שאם יפלו נכסים של אב או אחד ממורישים לפניו בחייו יטול זה בהן חלק בכורה דלהכי אי לאו דאשמעינן קרא ליכא מיגו דאי בעי למיתבינהו דהשתא לא מצי יהיב דאין אדם מקנה דשלב''ל והשתא שקיל להו בתורת ירושה: כשהוא גוסס. לאחר שהעיד כך אהני ליה שאם יפלו לו נכסים כשהוא גוסס שיטול זה בהן חלק בכורה ואי לאו דהימניה קרא לאב להכירו משום מגו לא זכה בהן דמודה רבי מאיר באומר נכסים שיבואו לי כשאהיה גוסס נתונים לך שלא אמר כלום הואיל ובשעה שבאים לעולם לאו בר מתנה הוא ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא נקט לאחר מיתה דהנהו אפי' בתורת בכורה לא מהני ליה דבוריה דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק והיינו ראוי שכשמת עדיין לא היה מוחזק בהן אבל ראויין לבא לו ורחמנא אמר (דברים כא) בכל אשר ימצא לו: מתני' אם שלו קדמו קידושיו קידושין. דבטליה לשליחותיה דשליח: ואם אינו ידוע. אין ידוע איזה קדם:

האי קרא רישא בכ''ג. פירוש דכתיב אלמנה לא יקחו וסיפא בכהן הדיוט דכתיב מזרע ישראל ודרשינן שנזרעו בתוליה ומיירי בכל כהנים וקשה דמ''מ מזרע ישראל קאי נמי לכ''ג כמו לכהן הדיוט ונראה לפרש רישא בכ''ג דכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו כי אם בתולות והא ליתא אלא בכ''ג סיפא דקרא דכתיב והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו והיינו כהן הדיוט דוקא: לא צריכא בנכסים דנפלו ליה כשהוא גוסס. ופי' בקונטרס דאי לאו דהימניה קרא לאב להכירו משום מגו דאי בעי מיתב ליה מי לא יהיב ליה לא קא זכה בהו דאפי' ר''מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מודה באומר נכסים שיבואו לי כשאהיה גוסס נתונים לך דלא אמר כלום הואיל ובשעה שבאים לידו לאו בר מתנה הוא דקסבר מתנה דגוסס לא מהניא אבל היכא דבא מטעם בכורה מהניא ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא נקט בנכסים שנפלו לאחר מיתה דהא ודאי אפי' בתורת בכורה לא מהני ליה דיבוריה דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק והיינו ראוי דכשמת עדיין לא היה מוחזק בהן אבל ראויין לבא לו ורחמנא אמר בכל אשר ימצא לו משמע מתוך פירושו דנתינה דגוסס אינה כלום וכמו כן יש מדקדקים דגוסס שרמז לכתוב גט לאשתו אין כותבין דגוסס אין מעשיו כלום וקשה דבמסכת שמחות (פ''א) אמרינן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. נדרו נדר והקדשו הקדש ומיהו ההיא יש לדחות דהתם היינו דוקא בנדר והקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בעלמא לא ומ''מ קשה דאמרי' בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע:) שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו ותנו גט לאשתי יכתבו ויתנו ואין לך גוסס גדול מזה שבודאי ימות ובפרק כל הגט (שם דף כח.) נמי אמרינן המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים ודייק בגמרא אמר רבא לא שנו אלא שהניחו בחזקת שהוא חולה אבל הניחו בחזקת שהוא גוסס לא יתנו דחיישינן שמא מת משמע הא אי ידעינן בודאי שעדיין הוא גוסס נותנו בחזקת שהוא קיים והוי גט אלמא דגוסס כל דבריו קיימין לכן נ''ל דודאי גוסס דבריו קיימין והכא גבי מתנה היינו טעמא דמתנתו אינה כלום משום דמסתמא גוסס אינו יכול לדבר אבל אם היה מדבר פשיטא דדבריו קיימין והא דנקט גוסס ולא נקט חולה שנשתתק משום דמסתמא יתרפא ואז יהא בידו להקנות אבל גוסס אין רגילות שיתרפא וחולה נמי שנשתתק והרכין בראשו דבריו קיימין: