קידושין עח ע"א

דף עח - א

אמר רב אשי: מאחר ושנינו אין חללה אלא מאיסורי כהונה, הילכך, כהן הבא על אחותו  זונה משוי לה, ומעתה כל כהן אחר שיבא עליה, ילקה משום "זונה", שהרי נבעלה בביאת עבירה.

אבל חללה - לא משוי לה, שהרי לא היה בביאה זו משום איסור כהונה, ואין האשה מתחללת אלא בביאה האסורה על כהן.

ואם חזר, כהן זה או כהן אחר, ובא עליה לאחר שנעשתה זונה, עשאה חללה. שהרי בביאה השניה יש משום עבירה על איסור כהונה, של "אשה זונה לא יקחו".

אמר רב יהודה: כהן גדול באלמנה, אם קידשה לו לאשה, ובא עליה, לוקה שתים!

פעם אחת לוקה על ליקוחיה לאשה משום "אלמנה לא יקח".

ופעם אחת על ביאתו, משום "לא יחלל זרעו". וכבר התבאר לעיל, שכונת הכתוב היא אף לכך שהוא מחלל את האשה ופוסלה לכהונה.

והוינן בה: ולילקי נמי משום "לא יחלל זרעו"!? שהרי פשוטו של מקרא הוא, שזרעו מתחלל, וילקה שלש פעמים, אף משום האיסור של חילול הזרע.

ומשנינן: לא אמר רב יהודה "לוקה שתים", אלא בשלא גמר את ביאתו, שבמקרה זה אין משום חילול הזרע, כי לא נולד ולד מביאה שלא נגמרה. אבל האשה הנבעלת לו, מתחללת אף בהעראה [תחילת ביאה] בלבד. אבל אם אכן גמר ביאתו, ויכול להולד ממנו ולד, הרי הוא לוקה שלוש, גם משום "ולא יחלל זרעו".

מתיב רבא לרב יהודה, שאמר לוקה גם משום לא יקח וגם משום לא יחלל, מהא ששנינו במשנה [מכות יג א]: כהן גדול הנושא אשה שהיא אלמנה וגם גרושה, הרי הוא לוקה משום שני שמות, משום "אלמנה לא יקחו", ומשום "גרושה לא יקחו".

ומדייק רבא: מאי לאו, האם אין משמעות הדבר, שהוא לוקה רק שתי מלקיות, משום שני שמות הללו [אלמנה וגרושה], ותו לא!

וקשיא לרב יהודה, המחייבו באלמנה לחוד או בגרושה לחוד, גם משום "לא יקח" וגם משום "לא יחלל", ולדבריו צריך ללקות ארבע!?

ומשנינן: לא. אין כונת התנא במשנה שם לומר שלוקה רק שתיים, משום שני השמות הללו, ותו לא, אלא לוקה ארבע פעמים -

לוקה שתים משום שני שמות [גרושה ואלמנה] על איסור זה, של "לא יקח", ולוקה עוד שתיים משום שני שמות [גרושה ואלמנה] על איסור זה, של "לא יחלל".

אך מקשה הגמרא: אי הכי, אימא סיפא של המשנה שם -

דקתני בסיפא: כהן הבא על אשה שהיא גם גרושה וגם חלוצה [שנפלה ליבום, וחלץ לה היבם, שאף היא אסורה לכהן], אינו חייב אלא משום אחת, על איסור גרושה, משום שאיסור חלוצה אינו אלא מדרבנן, כמבואר בסמוך.

מכל מקום קתני, שאינו לוקה על הגרושה אלא פעם אחת, ולא שתים.

ומשנינן: הכי קאמר: אינו חייב אלא על אחת, כלומר, רק משום גרושה, ולא משום חלוצה, ולעולם משום הגרושה הוא לוקה פעמיים, משום שני השמות שיש בה, "לא יקח", ו"לא יחלל".

ומקשינן: וכי איסור חלוצה לכהן אינו אלא מדרבנן?!

והתניא: כתיב באיסורי כהונה [ויקרא כא ז] "ואשה גרושה מאישה לא יקחו".

אין לי אלא גרושה, חלוצה שאסורה לכהן, מנין?

תלמוד לומר: "ואשה גרושה לא יקחו". מיתור המילה "ואשה" [שהרי יכול היה הכתוב לומר "וגרושה לא יקחו"], מרבינן אף חלוצה. אלמא, איסורה הוא מן התורה!?

ומשנינן: לעולם אין איסורה אלא מדרבנן. וקרא, הדרשה שלמדנו מדברי הכתוב, הוא לימוד בגדר "אסמכתא", בעלמא לגזירת חכמים.

אמר אביי: כהן שקידש אחת מהנשים הפסולות לו, לוקה על מעשה קידושין אפילו אם לא בא עליה, כי הוא חייב על עצם הקידושין.

ומאידך, אם בעל אחת מהן, לוקה עליה, אף שלא קידשה לו לאשה.

ומבאר אביי את דבריו:

אם קידש אותה, הרי הוא לוקה משום "לא יקח" האמור בה.

ואם בעל אותה, הרי הוא לוקה משום "לא יחלל" האמור בה.

ונמצא לדברי אביי, שאם קידשה ואחר כך בעלה, הרי הוא לוקה שתים.

רבא אמר: אין הוא לוקה על הקידושין כשלעצמם. אלא רק לאחר שקידש ובעל, הוא לוקה עליה שתים, האחד משום "לא יקח", והשני משום "לא יחלל".

אבל אם קידש ולא בעל, אינו לוקה עליה כלל.

ומבאר רבא את טעמו - משום דכתיב "לא יקח, ולא יחלל". והכי קאמר קרא: מה טעם לא "יקח"? - משום ש"לא יחלל"! ובקיחה לבד, בלא חילול, לא אסרה תורה.

ומודה אביי באיסור מחזיר גרושתו לאחר שנישאה לאחר, שאם קידש בלבד ולא בעל, שאינו לוקה.

משום ד"לא ישוב לקחתה להיות לו לאשה" אמר רחמנא. והא, בלא ביאה, ליכא אישות של ביאה, ואין אני קורא בה "להיות לו לאשה".

ומודה רבא באיסור כהן גדול באלמנה, שאף אם בעל בלבד ולא קידש, שהוא לוקה.

כי "ולא יחלל זרעו בעמיו" אמר רחמנא, והרי אף בביאה בלא קידושין הוא חילל את זרעו.

והוא הדין בשאר איסורי כהונה, לוקה על הביאה בלבד משום "ולא יחלל".

ושניהם מודים באיסור מחזיר גרושתו, שאם בעל אותה ולא קידש, שאינו לוקה. משום שרק דרך ליקוחין אסרה אותה תורה, כדכתיב "לקחתה, להיות לו לאשה". ותרוייהו בעינן, גם קידושין וגם ביאה. ^[1]

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: בת גר זכר כבת חלל זכר.

תניא: רבי יהודה אומר: בת גר זכר - כבת חלל זכר.

והדין של קל וחומר, נותן שכך יהיה: מה חלל, שבא מטפה כשרה [שהרי אביו כשר], בכל זאת בתו פסולה לכהונה -

גר, שבא מטפה פסולה [שהרי אביו גוי], אינו דין שתהא בתו פסולה לכהונה?!

ואם תפרוך ותאמר: מה לחלל, שכן יצירתו נעשית בעבירה, שהרי נולד מביאת איסור, ולכן בתו פסולה לכונה, מה שאין כן גר, שלא נולד בעבירה, לא תפסל בתו.

כהן גדול באלמנה יוכיח, שאף על גב שאין יצירתו בעבירה, בכל זאת בתו שנולדה מהאלמנה, פסולה, והוא הדין לגר.

ואם תאמר: מה לכהן גדול באלמנה, שכן ביאתו בעבירה, ולכן בתו שנולדה מביאת העבירה היא פסולה. מה שאין כן בגר, שאין הביאה שממנה נולדה בתו ביאת עבירה, ותהיה הבת כשירה לכהונה.

חלל יוכיח! שאף על שאינו מוליד את בתו בעבירה, הרי היא פסולה.

וחזר הדין חלילה. שאם נפרוך מזה, נשוב ונוכיח מזה. שהרי לא ראי [דומה] חומר שיש בזה, כראי חומרו של זה. ובהכרח שלא החומר המיוחד שיש בכל אחד מהם הוא הגורם לו לפסול את בתו.

אלא הצד השוה שבהן - בחלל ובכהן גדול באלמנה - שאינן ב"רוב הקהל", ששונים הם מכל קהל ישראל; זה משום שיצירתו בעבירה, וזה משום שביאתו עבירה, הצד השוה הזה, הוא הגורם להם לפסול את בתם.

ואם כן, אף אני אביא את הגר, שאף הוא נכלל בצד השוה הזה, שהרי אף הוא אינו ב"רוב הקהל", שונה הוא מהקהל, בכך שבא מטיפה סרוחה.

ולפיכך, אף הוא בתו פסולה לכהונה.

ועדיין יש להשיב: מה להצד השוה שבהן [בחלל ובכהן גדול באלמנה, שכן יש בהם צד עבירה, או יצירה בעבירה או ביאת עבירה.

מה שאין כן בגר, שאין בו שום צד עבירה.

ומסקינן: לא תימא בברייתא "כהן גדול באלמנה יוכיח" על הגר שבתו פסולה, אלא אימא כך: מצרי ראשון יוכיח, שאף על גב שאין יצירתו בעבירה, בתו פסולה, שעד דור שלישי פסולים הם מלבא בקהל.

ואם תשיב: מה למצרי ראשון, שכן אינו ראוי לבא בקהל ה', מה שאין כן בגר, שראוי לבוא בקבל, ותהיה בתו כשירה גם לכהונה.

חלל יוכיח, שאף הוא כשר לקהל, ובתו פסולה לכהונה.

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה.

הצד השוה שבהן, שאינן ברוב קהל. החלל משום שיצירתו בעבירה, והמצרי משום שאינו ראוי לבא בקהל. ומשום הצד השוה הזה, בתו פסולה.

אף אני אביא בצד השוה הזה את הגר, לפי שאף הוא אינו ברוב קהל, ומשום כך אף בתו תהיה פסולה לכהונה.

אך עדיין יש להשיב: מה להצד השוה שבהן [בחלל ובמצרי], שכן פוסלים הם את האשה לכהונה בביאתם, תאמר בגר, שאינו פוסל את האשה בביאתו בה, לכהונה.

ומשנינן: ורבי יהודה, הפוסל את בתו של הגר לכהונה, סובר כי גר נמי, פוסל אשה לכהונה בביאתו.

ומייתי לה, לומד הוא, גם את הפסול הזה, במה הצד [בצד השוה] האמור בחלל ובמצרי ראשון, מהאי דינא, מקל וחומר: ומה אם חלל שבא מטיפה כשרה פוסל את האשה לכהונה, גר שבא מטיפה סרוחה אינו דין שיפסלנה, וכדעיל.

ועתה באה הגמרא לבאר את שיטות התנאים החולקים על רבי יהודה במשנה:

שנינו במשנה: רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר שנשא בת ישראל, בתו כשרה לכהונה.

תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר: גיורת שנתגיירה כשעדיין היתה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, הרי היא כשרה לכהונה.

משום שנאמר במלחמת מדין [במדבר לא יח]: "וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר [שאינן ראויות לביאה, והיינו פחותות משלש שנים] החיו לכם". ומשמע שכל יוצאי המלחמה היו מותרים לשאתן לנשים.

והלא אף פנחס הכהן היה עמהם, עם יוצאי המלחמה, ואף לו הותרו קטנות אלו. אלמא, כל שנתגיירו לפני מלאת להן שלש שנים ויום אחד, הריהן כשרות לכהונה.

ורבנן, האוסרים אותן לכהן, יאמרו: אין משם ראיה, משום ש"החיו לכם" אין פירושו לצורך נישואין, אלא לקחתן לעבדים ולשפחות.

נמצאו ארבע שיטות בפסול גיורת לכהן:

א. לרבי יהודה: אף בתו של גר פסולה.

ב. לרבי אליעזר בן יעקב: דוקא אם גם אביה וגם אמה גרים היא פסולה.

ג. לרבי יוסי: דוקא אם היא עצמה נתגיירה לאחר לידתה היא פסולה.

ד. לרבי שמעון: דוקא אם נתגיירה לאחר שמלאו לה שלש שנים היא פסולה.

וכולן - מקרא אחד דרשו.

דכתיב ביחזקאל [מד כב]: "אלמנה וגרושה לא יקחו להם [הכהנים] לנשים, כי אם בתולות מזרע בית ישראל".

רבי יהודה סבר: אין אשה כשרה לכהונה עד דאית כל זרע מישראל. כלומר, כל עיקר הקרוי "זרע", דהיינו זרע האב, צריך להיות מישראל, להוציא מי שאביה נכרי.

רבי אליעזר בן יעקב סבר: "מזרע ישראל" משמעותו אפילו מקצת זרע מישראל. כלומר, אפילו מצד האם בלבד, כדי להתירה לכהונה.

רבי יוסי סבר: די בכך שהורתה ולידתה בקדושת ישראל כדי להתירה. שכן משמע "מזרע ישראל", ממי שנזרעו בישראל. ואם בשעת עיבורה כבר היו הוריה יהודים, הרי היא כשרה לכהונה.

רבי שמעון בן יוחי סבר: "מזרע ישראל" משמע, מי שנזרעו בתוליה בישראל, ורק לאחר שלש שנים גומרים הבתולים מלצמוח בה. אבל קודם לכן, אף אם נעקרו, הרי הם חוזרים ובאים.

לפיכך, אם נתגיירה קודם ג' שנים, שפיר קרינן בה, "נזרעו בתוליה בישראל", ומותרת לכהונה.

אמר ליה רב נחמן לרבא:

הא דאמרי' ומודה אביי (אפי') במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה. כלפי שאמר אביי באלמנה לכהן גדול דבקדושין לחודייהו הוה לקי משום דכתיב לא יקח שמא יעלה עליך לומר כן במחזיר גרושתו שכך כתוב בה נמי לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה לפיכך הוצרך לפרש דשאני התם דכתיב להיות לו לאשה משעת ביאה הוא ולא משעת קדושין וכן נמי משום שאמר בעל בלא קדושין חייב הוצרך לומר שהוא מודה במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה.
אבל רבא שאמר לא בעל אינו לוקה לא הוצרך לומר שהוא מודה בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש שחייב שהוא לא חלק אלא על קדש ולא בעל אבל על בעל ולא קדש לא חלק אלא שמא תאמר כי היכי דאמר רבא משום לא יקח בלאו לא יחלל אינו לוקה אף בלא יחלל בלאו לא יקח לא ילקה ששניהם תלויין זה בזה קמ"ל.
וזה שאמרו שניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה שלא תאמר חייב משעת בעילה ואע"פ שכתוב בה קיחה ככהן גדול באלמנה קא משמע לן דהתם לא יחלל באפי נפשיה הוא אבל הכא קיחה בביאה כתיבה.
אבל לא נאמרו דברים הללו כלל אלא בחייבי לאוין של קדושין כלו' במקומות שכתוב בהן לאו בקיחה כגון אלו האמורים כאן מחזיר גרושתו ואלמנה לכהן גדול וה"ה לגרושה וחללה זונה להדיוט דהא גמרינן להו מהדדי הכא וכדפי' רש"י ז"ל אבל ממזרת ונתינה לישראל הדבר ידוע שעל הקדושין אינו לוקה שהרי אין כתוב בהן לאו בקיחה ועל ביאה בלא קדושין חייב כמו שהכתוב מפרש וצווח לא יבא שהוא הבעיל'.
ומפורש נמי בפ' אלו נערות (כתובות ד' כ"ט ע"ב) דאקשינן בהדיא אי כרבי יצחק קשי' ממזרת אמאי יש לה קנס שאין אדם לוקה ומשלם אלמא איכ' מלקות בממזרת בלא קדושין והוא הדין לעמוני ומואבי ופצוע דכא ושאר חייבי לאוין כיוצא בהן.
והדבר פשוט וידוע, והוצרכתי לכותבו מפני שא' מגדולי המחברים האחרונים [רמב"ם הל' איסו"ב ט"ו,ב'] כתב בחבורו שאין הבא על חייבי לאוין לוקה אלא א"כ קדש ותלה עצמו בהלכה זו משום שאמר דמודה רבא באלמנה לכהן גדול שאם בעל ולא קדש שחייב אלמא בשאר חייבי לאוין אינו כן ולא דקדק כן במה שאמרו ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה אלמא בשאר חייבי לאוין חייב וכבר פירשנו עיקר.
ועוד שאפי' כדבריו אין שאר חייבי לאוין דומין לאלו שכתוב בהן לאו בקיחה ולא הוזכר בשמועה זו (לא) [אלא] חייבי לאווין של קיחה כמו (שכתב) [שכתבנו] ואינו צריך לפנים ובודאי מקצת עריות שכתוב בהן קיחה כגון אשת אב ואחות אשה אינו לוקה על הקדושין דהא לא תפסי בה ומאי קאמר רחמנא לא יהא לך בה קיחה ואי בעל חייב עלייהו דכתיב לגלות ערותה ולא יגלה ועוד דאיתקשו כלהו עריות ואין לנו חייבי לאוין דקיחה חוץ מאלו שבשמועה זו אלא יבמה למאן דאמר לא תהיה לאו הוא ולדידיה קדש חייב בעל אינו לוקה והבא על הנתינה בעל חייב קידש אינו לוקה ואע"ג דכתיב לא תתחתן לומר לך דאפי' בגרותן דאית להו חתנות אסורות אינו חייב מלקות על הקדושין בלחוד והיינו דתנן ממזרת ונתינה לישראל בכלל שהי' לוקין ולא שנינו הנושא כמו ששנינו המחזיר גרושתו ולא שנינן הבא על גרושתו משנשאת והכי נמי מזבח בפרק משוח מלחמה דף מ"ז ע"א בנתינה, וכן פירש רש"י ז"ל שם:

[וכולן מקרא אחד דרשו.] הא דתנן רבי אליעזר אומר ישראל שנשא גיורת וכו' בתו כשרה לכהונה. ולית ליה ק"ו דרבי יהודה משום דקרא מפיק ליה מיניה משום דכתיב בתולות ומזרע משמע אפי' מקצת זרע וכן משמע הני מילי בכל מקום ור"י דאמר עד דאיכא כל זרע לאו משמעותו של מקרא אמר כן אלא ק"ו מזקיקו לכך דחיק קרא משום ק"ו ורבי אליעזר סבר שאי אפשר לומר מזרע כל זרע הלכך קא מפיק מק"ו.
ור"ש ז"ל מפרש טעמיה דרבי אליעזר משום שאינו ברוב הקהל לאו מה הצד הוא מאחר שאין בהם בעצמן צד שוה וקאמר דהיינו דומיא דצד חמור ולא דייק דהתם בפרכא והכא בעיקר דינא וליכא פלוגתא:

אמר רב יהודה כ"ג באלמנה חייב שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל. פי' משום לא יחלל דגבי דידה דפרישנא לעיל שנעשית חללה מדכתיב לא יחלל זה שהי' כשר ונתחלל ומיירי כשהתרו בו משום שתיהם:

ופרכינן ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. פי' דכה"ג דכתיבא בהאי לישנא ליכא משום לאו שבכללות לכ"ע כנ"ל. והכי מוכח ממאי דכתיב' בפ' המקבל ושם מבואר יפה:

אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה. פירוש לוקה על קידושין בלחוד אף על פי שלא בעל ועל בעילה לחודה אף על פי שלא קידש וכן אם קידש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל:

רבא אמר בעל לוקה יש שפירש לוקה אחת אע"פ שקדש דמשום קדושין לא מחייב לעולם דלא יקח גררא דלא יחלל הוא מה טעם לא יקח משום לא יחלל וקשיא לן דהא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא דלמ"ד יש שליח לדבר עבירה כ"ג שאמר לישראל צא וקדש לי אשה חייב דשלוחו כמותו ואלו הכא אמרינן דליכא לאו בקדושין אפילו מקדש' הוא עצמו ולא מסתבר דתיתי ההוא כאביי לחוד לכן נ"ל לא בעל אינו לוקה משום קידושין לחודייהו דלא אהני מעשיו אבל קדש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח וא' משום לא יחלל דכיון דבעל הא אהני מעשיו דקידושין ואף על גב דבשעת קידושין הויא לה התראת ספק דדילמא לא בעיל קסבר התראת ספק שמה התראה דהכי נמי קיימא לן ומפ' לקמן בבעל ולא קידש לוקה אחת והשתא אתיא ההיא דבב"מ לרבא בשקידש ע"י שליח ובעל כן פי' רש"י ז"ל והרז"ה ז"ל:

ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה. פי' דאע"ג דכהן שקידש ולא בעל מיחייב אביי הכא מודה דפטור ואע"ג דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחת' דהיינו קיחה דקידושין בהא מודה דגררא דביא' הם דכתיב לקחת' להיות לו לאשה:

ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש לוקה וכ"ת מאי מודה הא בהדיא אמרה בעל לוקה הכי קאמרינן דלא תימ' כשם שאינו חייב בעל לא יקח לחודיה כך אינו חייב על לא יחלל לחודי' דתרווייהו צריכי אהדדי ואם בעל בלא קידושין אינו לוקה וכי אמר רבא בעל לוקה היינו בשקיד' ובעל אבל על חד מנייהו באנפי נפשי' לא לקי כדאסקי' במחזיר גרושתו שאינו חייב עד שיקדש ויבעול קא משמע לן דרבא הכי קאמר דאפילו בעל לחוד בלא קדושין לוקה אחת ואם קידש ובעל לוקה שתים כדפרישית לעיל:

ויש מרבותינו ז"ל שהיו למדין מכאן דבשאר חייבי לאוין לא מחייב בביאה בלאו דהא לא מודה רבא אלא בכ"ג באלמנה הא בשאר חייבי לאוין אינו חייב בביאה בלא קידושין והא ליתא כלל דא"כ אדדייקי' מהכ' לפטורה נדוק מאידך לחיובא דאמרי' ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש אינו לוקה ודוקא בהא משום דדרך הוייה אסרה תורה הא בשאר חיובי לאוין לוקה וקשי' מימר' דרבא אהדדי אלא ודאי דהא לית' ועיקרן של דברים שלא עלה על דעת מעולם לחייב על קדושין או לתלות ביאה בקידושין אלא בהני לאוין דכ"ג ומחזיר גרושתו דכתיב בהו קיחה שהוא לשון קידושין דבכהן כתיב לא יקח ובאידך כתיב לשוב לקחת'. אבל שאר חייבי לאוין בביאה תלינהו רחמנא דכתיב לא יבא ולא הזכיר שם קידושין כלל הילכך אין טעם לחייב בהם משום מקדש ולא לפטור בהם בעילה בלא קדושין וזה פשוט ומושכל ראשון. ובהדיא אמרינן בפרק אלו נערות שיש להם קנס דמנינן הבא על הממזרת שיש לה קנס דאי כר' יצחק דאמר אין אדם לוקה ומשלם קשיא ממזרת היאך משלם קנס כיון שהו' לוקה אלמא האונס הממזרת לוקה בהתרא' והא קי"ל דבאונס ומפתה ליכא קידושין וכדאיתא במכילתין לעיל אלא בעל ולא קידש בחייבי לאוין לוקה ולא הזכירו קידושין אלא באלו דכתיב בהו קיחה ולא עוד אלא שאפי' באיסורי עריות שיש בהם קיחה כגון אשת אב ואחות אשה דכתיב לא יקח איש את אשת אביו וכתיב ואשה אל אחורה לא תקח אינו לוקה על הקידושין לדברי הכל. ואם בעל ולא קידש חייב שלא אמרו קידושין ולחייב לעכב בביאה אלא במקום שנא' קיחה והוא מקום שתופסין קידושין דקיחה דאזהר בהו היינו שלא לקדש ככהן באלמנה גרושה וחללה זונה ובמחזיר גרושתו אבל בעריות שאין קדושין תופסין בהם אין לאו דקיחה האמור בהם לאו על קידושין אלא ללמד שאין בהם קיחה ולא תפסי בהו קידושי ולאו דאית בהן היינו ביאה כדכתיב ולא יגלה ואפילו בביאה בלא קידושין שהקדושין כמאן דליתנהו דמו דלא אהני ולא חיילי כלל וגבי ישראל בנתינה דכתיב לא תתחתן בם ודרשינן ליה בגירותן דאית להו חתנות ותפסי בהו קידושין אף היא אינה אזהרה שלא לקדש ואם קידש ולא בעל אינו לוקה שאין אזהרת הכתוב אלא שלא לבעול אותה אפילו אחר שנתגיירה דתפסי בה קידושין ואית בה חתנות דהוה ס"ד דתהוי כגיורת דכשרה בישראל תדע דהא קרא בין בגרותן בין בגיותן כתיב ואלו בגיותן דלא תפסי בהו קידושין פשיטא מילתא שאם קידש ולא בעל אינו לוקה כשם שאינו לוקה בעריות דלא תפסי קידושין וכיון דכן ה"ה בגירותן שאין לוקה משום קדושין דאזהרה דלא תתחתן שוה היא בגיותן ובגירותן והיינו דתנן בכל דוכתא ממזרת ונתינה לישראל בכלל הלוקין ולא שנינו כהן הנושא כמו ששנינו המחזיר גרושתו ולא שנינו הבא על גרושתו משניסת משום דבהא בעינן קידושין והחזרה בביאה. ובהני סגי בביאה לחוד כדאמרן ומיהו יבמה לשוק אליבא דשמואל דסבר דלא תהיה דכתיב ביה ללאו הוא דאתא כיון שהוא לשון הוייה וקידושין קדושין תופסין בה ה"ל בלא יקח ולדידיה קידש לוקה בעל ולא קידש אינו לוקה והרי זה מבואר יפה וזו שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה. פירוש דלא תימא דכי היכי דכהן באלמנה או גרושה לדברי שניהם בעל ולא קידש לוקה ואין לא יקח מעכב דה"ה בהאי דשאני התם דכתיב לא יחלל באנפי נפשיה לחייבי עליה לחוד בלא קיחה אבל במחזיר גרושתו ערבינהו קרא לקיחה והוויה דכתיב לקחתה להית לו לאשה אינו חייב אלא דרך הוייה הלכך לא מחייב עד דאיכא קדושין וביאה ומסתבר לי דכי איתנהו לתרוייהו לא מחייב אלא חדא כיון דערבינהו וכתב איתא בדידה (צ"ל וכתבינהו בהדדי ד"ה):

תניא רבי יהודה גר זכר שנשא בת ישראל כבת חלל שנשא ישראל שפסולה לכהונה והדין ניתן כו' עד מצרי שני יוכיח פירוש שנשא בת ישראל שאין יצירתו בעבירה ובתו פסולה לכהונה ואתיא כר"ל. כדפיריש' לעיל ונכון אבל רש"י ז"ל מפרש והוא מצרי שבא על מצרית ראשונה יוכיח שבתו פסולה לכהונה לדברי הכל והשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה דמצרי במצרית ליכא שום עבירה. ולית הלכתא כותיה אלא כרבי אליעזר דדריש מזרע ואפי' מקצת זרע כדלקמן ולא עביד האי ק"ו דר"י משום קרא דכתיב מזרע מפיק מיניה אי נמי דרבי יהודה מייתי ליה במה הצד דגר פוסל בביאתו ורבי אליעזר לא סבר ליה דגר פוסל בביאתו כדאמרינן בסמוך ורש"י ז"ל נותן טעם אחר בדבר ואינו נכון תניא רשב"י אומר גיורת פחות' מבת ג' שנים ויום א' כשרה לכהונה פירש"י ז"ל דלא מפסל' משום זונה ולכאורה נראה מדבריו דרבנן דפסלי היינו משום דמחזקי לה שנבעלה לעכו"ם בגיותה והויה זונה ול"נ חדא דהא ביאתה לאו ביאה היא בשום מקום ולא בעריות לחיובא ותו דהא בדאורייתא פליגי ואלו האי איסורא דרבנן הוא דחיישי לה שנבעלה לפי שסתם כותית הם זונות ועוד דהא"ר יוחנן וכלן מקרא א' דרשו ובמשמעות הכתוב פליגי ומשום גזירת הכתוב אתו עלה זה לכשרות וזה לפסלות ואף על גב דמקרא זה דברי קבלה הוא מכל מקום דאורייתא נינהו אלא דאתא יחזקאל ופירש וכדאמרינן בעלמא הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא דאורייתא ואתא יחזקאל ופירש וזה מבואר ותו לא מידי אבל י"ל לפי' רש"י ז"ל דודאי מה שפי' יחזקאל היינו משום דאשמועינן דזו בכלל זונה ולא מפני שנבעלה אלא כל שנולד' בגויית חל עליה שם זונה שהרי אין הדעת נותנת שיחזקאל איסורי כהונה שלא נאמרה בתורה כלל בענין זה שהאריך בו הכתוב כ"כ:

מאי אפילו. פי' אמאי אסקיה תרי דרגי שאמרו שניהם שהוא עובר בחדא סגי ופריק דלרבותא נקט דאפילו בהא לא מהימנא:

כהן גדול שקדש את האלמנה ובעלה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ואם גמר ביאתו והתרו בו בכך חייב שלש שמשהערה נתחייב משום לא יחלל שהרי נתחללה היא מיד וכשגמר נתחייב משום לא יחלל זרעו וכבר ביארנו בפ"ק י' א' שדעת רבותי בזו דוקא כשהפסיק אחר העראה וחזר וגמר ודברים אלו כך הדין בגרושה וחללה וזונה להדיוט שהרי הוקשו זו לזו ויש שואלים יילקה אף משום בא על החללה שהרי משהערה נתחללה ובגמר ביאה נעשה בא על החללה פירשו גדולי הדורות שמכיון שנעשית חללה אינו לוקה עוד בביאתו משום לא יחלל שהרי מחללת היא אף לתרומה אלא משום לא יחלל זרעו וכהן המערה בחללה זונה אינו חייב עד שיגמור ביאתו שלוקה משום לא יחלל זרעו:

החלוצה אסורה לכהן ומכל מקום אין איסורה אלא מדברי סופרים מפני שהיא כעין גרושה והולד ממנה חלל מדברי סופרים ולמדת שיש בחלל שלשה מינין חלל גמור וספק חלל וחלל מדברי סופרים וחלל הגמור הרי הוא כזר לישא גרושה וליטמא למתים וספק חלל וחלל של דבריהם נותנין להן חומרי כהנה שלא לישא גרושה וחברותיה ושלא ליטמא וחומרי ישראל שלא לאכול בתרומה ושלא להשתמש בכהנה כלל:

כהן גדול באלמנה או הדיוט בגרושה שביארנו בקדש ובעל שחייב שתים שמא אתה סבור שאם קדש ולא בעל יהא חייב אחת משום לא יקח אינו כן אלא כל שקדש ולא בעל אינו לוקה כלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל ומכל מקום בעל ולא קדש לוקה כהן משום לא יחלל שאין הביאה תלויה בקדושין ואע"פ שלא יקח לאו בפני עצמו הוא מכל מקום לא אמרה תורה לא יקח אלא משום לא יחלל ואף כל איסורי ביאות חייב בביאתן אע"פ שלא קדש חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת שכל שבעל ולא קדש אינו לוקה כלל להיות לו לאשה אמר רחמנא ואין צריך לומר שבקדש לבד אינו לוקה בה אע"פ שנאמר בה לא תשוב לקחתה שלא נתלו הלקוחין אלא בביאה זהו עקר הדברים שבפסק זה וגירסת הסוגיא ופירושה לדעת זה כך הוא אמר אביי קדש ר"ל כהן גדול באלמנה וכהן הדיוט בגרושה לוקה משום לא יקח בעל ר"ל אחר הקדושין לוקה אף משום לא יחלל ורבא אמר בעל ר"ל אחר הקדושין לוקה ר"ל לוקה שתים כדקא אמרת אבל קדש ולא בעל אינו לוקה אף על אותה של קדושין שלא נאמר לא יקח אלא משום לא יחלל ומודה אביי במחזיר גרושתו אע"פ שיש בו לאו לקדושין לחוד כדכתוב לא יוכל לשוב לקחתה והיה לנו לומר לשיטתו שילקה בקדושין לבד שאינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא ומודה רבא שאם בלל ולא קדש פירוש גדול באלמנה והדיוט בגרושה שלוקה על הביאה שהרי לא יחלל כתוב וכבר חלל בביאה וכן הדין בכל איסורי ביאה שהרי איסורי ביאה בלשון ביאה כתיבי לא יבא ממזר לא יבא עמוני ושניהם מודים כלומר אע"פ ששניהם נסכמים באיסורי ביאה שביאה בלא קדושין מחייבתם מחזיר גרושתו יצאה מן הכלל שנאמר להיות דרך בנין בית אסרה תורה ואין לגרוס כאן במחזיר חלוצתו שזו לא הוצרכה שהרי אחר חליצה אין קדושין תופסין בה וביאתה בכרת למדת ששניהם מודים באיסורי ביאה שהקדושין אין מחיבים בהם כלל שהרי לא נאמרו בלשון קיחה אלא הביאה מחייבת אף בלא קדושין ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאינו חייב אלא בקדושין וביאה ושניהם מודים באיסור כהנה שביאה בלא קדושין מחייבו אחת ואחר קדושין שנים לא נחלקו אלא באיסורי כהנה שקדש ולא בעל שלדעת אביי לוקה משום לא יקח ולדעת רבא אינו לוקה כלל והלכה כרבא זו היא שיטתנו ושיטת כל הגאונים והשמועות שבתלמוד מסכימות לה:

ומכל מקום גדולי המחברים חדשו בענינים אלו דברים והוא שכתבו שכהן גדול או הדיוט בגרושה וחללה וזונה אם בעל שלא בקדושין אינו לוקה עד שיקדש ויבעול אבל כהן גדול באלמנה לוקה בביאה אף שלא בקדושין שנאמר לא יחלל וכיון שבעלה חללה אבל זונה וחללה וגרושה כבר הם מחללות קודם ביאתו ואין כאן לא יחלל והדברים מתמיהים שהרי אף זונה וחללה וגרושה הוא מחללן מן התרומה וכן שמחלל את זרעו בהם ואף הם כתבו שכל איסורי לאוין כגון ממזר בישראלית או ישראל בממזרת אינו לוקה בביאה בלא קדושין וכן בכל חייבי לאוין חוץ מאלמנה לכהן גדול וכבר הרגישו בדבריהם גדולי הדורות והקשו להם ממה שאמרו בכתבות פרק אלו נערות אי כר' יצחק קשיא ממזרת כלומר דמתניתין דהתם קאמר דממזרת יש לה קנס אעג"ב דאיכא מלקות ור' יצחק סבר אין אדם לוקה ומשלם וודאי ההיא בביאה בלא קדושין היא עד שהם דוחים אותה סוגיא מצד סוגיא זו והם גורסים בה ומודה רבא בכהן גדול באלמנה ומפרשים בסוגיא זו דמדקאמר ומודה אביי ומודה רבא ושניהם מודים שמע מינה דבכל חייבי לאוין פליגי והדברים זרים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:

גמרא חללה לא משוי לה ואין כהן שני הבא עליה לוקה משום חללה חזר ובא עליה או הוא או כהן אחר עשאה חללה שהרי אסורה לו משום זונה שאינו נוהג אלא בכהונה ל"ה. וא"ת היאך יחול איסור חללות על איסור זנות הא אמרי' לעיל דזינתה ונתחללה וכו' אין חייב אלא אחת וי"ל דנוכל למצוא שיחול על אדם שהביא שתי שערות [אחר שנעשית] חללה דאז הם באים עליו שתיהן בבת א' וכדאמר בפ"ד אחין (דף ל"ג) דדייק התם תלמודא למצוא זרות ושבת בבת אחת ומוקי לה כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהוו ליה זרות ושבת בהדי הדדי:

כ"ג באלמנה פ"ה וה"ה לכהן הדיוט בגרושה וחללה דהא מיגמר גמירי מהדדי מה כאן זרעו חללין וכו' לוקה שתים א' משום לא יקח ובביאה שלאחר קידושין הוא דקאמר לוקה שתים:

בשלא גמר ביאתו דלאו חילול זרע איכא אבל היא נתחללה בהעראה כדתנן ביבמות א' המערה וא' הגומר קנה ולא חילק בין ביאה לביאה וכן הבא על א' מכל העריות וכו' ל"ה:

ור' יהודה גר נמי פוסל בביאתו ומייתי ליה במה הצד מהאי דינא פ"ה ומה חלל שבא מטיפה כשירה פוסל בת ישר' בביאתו גר שבא מטיפה פסולה אינו דין שיהא פוסל בביאתו מה לחלל שכן יצירתו בעבירה מצרי ראשון יוכיח כדמסיק תלמודא ואזלי'. מיהו ק' מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה דחלל יצירתו בעבירה ומצרי ראשון נמי ביאתו בעבירה ואע"ג דלגבי פסול בתו לא שייך למיפרך הכי היינו משום דמיירי במצרי ראשון שבעל מצרית ראשונה דאין ביאתו בעבירה ובלא עבירה היא נפסלת אבל השתא לענין פסול ביאה לאו במצרי שנשא מצרית עבדינן יוכיח דהא פסולה היא לבא בקהל ולא שייך בה פיסול ביאה אלא עבד יוכיח ממצרי שנשא ישר' וא"כ יש צד עבירה מה צד וי"ל דפרכי מה לחלל שכן יצירתו בעבירה לא חשיבא פירכא לענין פיסול ביאה ודוק' לענין פסול בתו חשיב פירכא דמי שנוצר בעבירה יש לו פסול בתו שנוצרת בעבירה ממנו אבל אין לו לגרום פסול ביאה. וא"ת א"כ למה לי מה הצד תיפוק לי דגר פוסל בביאתו מק"ו דחלל לחודיה דליכא למיפרך מה לחלל וכו' כדמפר' י"ל דמ"מ איכא למיפרך מה לחלל שהוא מאיסור כהונה ולכך צריך למילף מחלל וממצרי ראשון לו' מצרי ראשון יוכיח ואי פרכת מה למצרי שכן ביאתו בעבירה נימ' חלל יוכיח וא"ת א"כ דבעי למילף פסול בתו במה הצד ועביד ק"ו מחלל ליפרוך הך פירכא דאיסור כהונה ואמאי קאמר פירכא דיצירתו בעבירה י"ל משום דהך פירכא לא שייכא רק אצל פיסול ביאה דהא דאמר אין חללה אלא מאיסור כהונה נפקא לן מדכתיב חללה בקרא בין אלמנה וגרושה וזונה דכל הני הוו פיסולי ביאה אבל לענין פיסולי בתו אינו מעלה ואינו מוריד מיהו ק' דשפיר קאמר ר' יהודה מ"ט דרבנן דפליגי עליה בין לענין פסול ביאה בין לענין פסול בתו ופי' רש"י בסמוך על ראב"י דלית ליה לר' אליעזר האי דינא דלעיל צד השוה שאינן ברוב קהל לא פריך דהיינו דומיא דיש בהן צד חמור ואין חומר שלהם שוה ואיכא למ"ד בעלמא צד חמור לא פריך וק' להבין דהא אמרי' בעלמא דלא פרכי' צד חמור היינו לענין לסתור הדין הלמד מצד השוה אבל לענין ללמוד מצד השוה כי הכא לא שייך להזכיר צד חמור ולמה לא נלמוד ממנו כיון דהוי צד גמור וע"ק דהא ר' יהודה הוא דאית ליה בפ"ק דמכות דלא צריך צד חמור אבל רבנן לא אית להו האי סברא. לכ"ג לפרש דמשום הכי לא ילפי' רבנן לגר במה הצד ממצרי וחלל לפי שאין זה צד השוה גמור דגר הוי שפיר ברוב קהל אע"ג דבא מטפה פסולה כיון דאין בו צד עבירה וכשר לבא בקהל דמשום דבא מטפה פסולה לא חשיב אינו ברוב קהל כמו חלל ומצרי ראשון שזה יצירתו בעבירה וזה פסול לבא בקהל והרב מורי ורבי הרב פרץ שיחיה או' דטעות סופרים הוה בפי' רש"י וחסר בהם ור"ל כדמפ' וזה הוא שחסר דלית להו דינא דלעיל דצד השוה שאינו ברוב הקהל כדמפ' ור' יהודה הכי לא פריך דהיינו דומה דיש בהם צד חמור ואין חומר שלהם שוה וכו'. ועי"ל דטעמא דרבנן משום דפרכי' מה להצד השוה שכן פוסלין בביאתן וכ"ת אמאי לא ילפי' דגר נמי פוסל בביאתו במה הצד מחלל וממצרי ראשון י"ל משום דסביר' להו לרבנן כיון דאין חללה אלא מאיסור כהונה:

תניא רשב"י אומר וכו' פ"ה הרי ד' מחלוקות בדבר לר' יהודה בת גר זכר פס לה אפי' נשא ישראלית. ולר' אליעזר ב"י איכא צד ישראל כשרה ומי' גר שנשא גיורת בתו פסולה ולר' יוסי אפי' גר שנשא גיורת בתו פסולה ומי' הורתם ולידתם בקדושה שני הוי. ור"ש אפי' גיורת עצמה כשרה לכהונה ובלב' שלא תהיה ראויה לביאה בגיותה כלל דלא תהוי כלל זונה כפ"ה:

והלא פנחס היה עמהם פי' מן היוצאים למלחמת מדין שנאמר בהם המק' הזה. ותי' לרב דשרי לעיל בפ"ק כהן ביפת תואר אפי' בביאה ראשונה לימא דלשם יפת תואר היתה מותרת לפנחס וי"ל דבמלחמות מדין לא הותרו ביפת תואר כדמשמע בירוש' דלא הותרה יפת תואר עד אחר י"ד שכיבשו וחלקו:

וכולן מקרא אחד דרשו לאו מהכא נפקי למילתייהו כולהו דהא ר' יהודה נפקא ליה לעיל מהצד השוה אלא כולהו מפי פסוק זה לפי סברתם כל א' לפי שטתו:

עד דאיכא כל זרע מישראל פי' כל עיקר זרע דהיינו זרע האב:

מקצת זרע אפי' זרע כחוש כגון מן האם:

בשלא גמר ביאתו. פי' אבל אם גמר ביאתו לוקה משום לא יחלל זרעו ואע"פ שלא נתעברה שאין העיבור תלוי בידו אלא בידי שמים והא מה שיש לו לעשות עשה ועל הביאה הזהירו הבורא:

ורבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה. עיין בשנים אוחזין בהלכות ראה את המציאה בקונטרסי במהדורא בתרא:

רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר. תניא בתוספתא קדושין בסוף פרק הנותן רשות כהנת לויה וישראל שנשאו לגר לעבד משוחרר הולד עבד. משוחרר נראה לי דסתם תוספתא ר' יהודא ולהכי קרי להו לולדות גר ועבד משוחרר לומר שאם היא נקיבה אסרוה לכהן אע"פ שאמן ישראלית בתר גר ועבד משוחרר אזלינן:

לא תימא אלמנה לכהן גדול יוכיח אלא אימא מצרי ראשון יוכיח. ראיתי מקשים דהאי דינא גופיה איתה בפ' הערל בהלכות עמוני ומואבי דקא פריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה ולא משני כי הכא מצרי ראשון יוכיח ולא קשיא ולא מידי משום דאיכא למיפרך התם מה למצרי ראשון שכן בתו פסולה אפילו לישראל ומשום הכי פסולה לכהונה תאמר בגר עמוני שבתו כשירה לישראל וכיון שכשירה לישראל כשרה נמי לכהונה חלל יוכיח שבתו כשרה לישראל ופסולה לכהונה אף אני אביא גר עמוני מה לחלל שכן יצירתו בעבירה מצרי ראשון יוכיח וחזר הדין מאי אמר' לא ראי' זה כראי' זה הצד השו' שבהן שאינן ברוב קהל אף אני אביא גר עמוני. ההוא דינא לרבי יוסי הוא ורבי יוסי האי צד שוה לא פריך כיון שאין חומר שלהן שוה כדפירש המורה הכא אליבא דרבי אליעזר שרבי אליעזר ורבי יוסי שוין להכשיר בת גר זכר:

רבי יהודה סבר עד דאיכא כל זרע מישראל ראיתי מקשים והא אית ליה לרבי יהודה בכיסוי הדם דמו ואפילו מקצת דמו. ונראה לי לתרץ שאין זה כזה דהכא סבר רבי יהודה דסתם זרע לא יקרא אלא זרע האב וזה הוא כל זרע דקאמר דהא לא חייש רבי יהודה לזרע האם כלל דישראל שנשא גיורת היה מכשיר בתו. אבל התם גם מקצת הדם יקרא דמו ולא משמועיתא חדא איכא לתרווייהו:

גמרא וחלוצה דרבנן כו' ולא בעי למימר דהאי תנא איסור חל על איסור לית ליה ואיסור מוסיף אית ליה ולכך אלמנה וגרושה כסדרן אית ליה דה"ל איסור מוסיף כדלעיל אבל גרושה וחלוצה כסדרן לאו איסור מוסיף הוא וי"ל דחלוצה ע"י החליצה איסור מוסיף הוא לגבי שאר אחין בלאו דלא יבנה וכה"ג לעיל גבי זונה וק"ל:

שם גר נמי פוסל בביאה כו' במה הצד מהאי דינא בת"י קשיא לר"י דהא לא שייך פסול ביאה גבי מצרי אלא כשנשא בת ישראל דאי במצרית כבר היא פסולה ואיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה כדלעיל כו' עכ"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה ור"י כו' וא"ת לרבי יוסי אמאי כו' ובאחרת הוא פסול לבא בקהל דאין כו' עכ"ל כצ"ל נראה דלראב"י ל"ק להו דלית להו האי דינא באביה או אמו מישראל כפרש"י דאין צד חמור שלהם שוה אבל אית ליה האי דינא בבת גר וגיורת דמיקרי שפיר שאינו ברוב הקהל ואי לאו האי דינא לא הוה מפרשינן מזרע מקצת זרע אלא מפרשינן ליה כר"י מי שנזרעו בישראל אבל לרבי יוסי דאכשר נמי בת גר וגיורת ק"ל אמאי כו' דמסתברא ליפסל מהאי דינא וק"ל:

גמ' רבא אומר בעל לוקה כו' נ"ב הסמ"ג כתב דצריך בעילה וקדושין ואז לוקה שתים וכתב נמי דלא חייב בבעילה לחוד בלא קידש אלא בכ"ג באלמנה שמחללה בביאתו לאפוקי גרושה זונה כו' שכבר פסולה אינו חיייב בבעילה לחוד ע"ש ונ"ב עוד ומה שיש להקשות לדעת הסמ"ג הכי הל"ל קידש לוקה לא קידש אינו לוקה למעוטי בעל בלא קידש וע"ז הוה שייך למימר ומודה בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש דלוקה אלא משום דלא פסיקא כי לפעמים אפילו על גרושה לוקה בבעל ולא קידש וכגון שגמר ביאתו דחייב משום לא יחלל וק"ל והארכתי בביאורי הסמ"ג:

שם מה להצד השוה שבהן שכן פוסלים בביאתם ורבי יהודה גר נמי כו' כצ"ל ונ"ב כך נ"ל לפי' תוס':

רש"י בד"ה כ"ג באלמנה כו' לא יחלל הס"ד:

בד"ה משנזרעו בתוליה כו' גמרו בתוליה לביאה שאם כו' כצ"ל:

גמרא חזר ובא עליה עשאה חללה. ואע"ג דהוא א"ח עליה משום זונה כדלעיל בבא על אחותו אלמנה. מ"מ שם זונה עליה לגבי כהנים אחרים ונ"ל דאף לתנא דלעיל דזינתה ונתחללה א"ח אלא אחת נ"מ במה שנעשה חללה לקברו בין רשעים גמורים כדאמרי' ביבמות (לב ב):

שם ולילקי נמי משום ל"י זרעו כו'. לכאורה לא ליחייב עלי' אלא אם נתעברה וילדה. וגם אין זה אלא התראת ספק. ועוד לישני' ליה דמיירי בביאה ראשונה שאינה מתעברת בה. ובמש"כ התוס' ביבמות (כ) בד"ה יבא ע"ש יתיישב הכל. ואף דהתם די אפי' העראה הכא שאני דכתיב זרעו וכמו בשפחה חרופה דא"ח בהעראה משום דכתיב בה ש"ז. ומצאתי להה"מ בפי"ז מהלכות א"ב ה"ב שכ' בישוב דעת הרמב"ם שחילול זרעו אינו אלא כשיולד הזרע:

שם מתיב רבא אלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות כו'. קשה לשני לי' דמיירי בבעל בלא קידושין כדתני שם ברישא הבא על אחותו כו'. וי"ל כיון דתנא אריבוי מלקות קמהדר ליתני בקידש ובעל לוקה ד' (עי' ר"ה ו ב כה"ג) ומשני לא ב' שמות ע"ז כו' ור"ל דנכלל הכל בשני שמות דקאמר ודלא כמשמעות פרש"י:

שם קידש לוקה משום לא יקח. כצ"ל בל"ו:

שם ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה כו'. משמע דמודה לרבא וא"כ אם בעל ג"כ משמע דלוקה שתים כדס"ל לרבא בכ"ג באלמנה. דאל"כ הל"ל ושניהם מודים בקידש ובעל דאינו לוקה אלא אחת ול"מ כן בהרמב"ם:

שם אלא אימא מצרי ראשון יוכיח מה כו' שכן א"ר לבוא בקהל כו'. לפמש"כ לעיל במשנה דר"י ס"ל דלראב"י בבת גר וגיורת לא נצרך למילף בהצה"ש. וא"כ ה"ה לר"י הי' יכול למימר גר שנשא גיורת יוכיח וצ"ע ולשיטת הרש"א ניחא:

פיסקא ראבי"א כו' וגר כו'. כצ"ל:

שם תניא רשבי"א גיורת כו'. כה"ג במגילה (יט) הציג רבי במתניתין ג' דעות בהתחלת קריאת המגילה והשמיט דעת ר"ש השנויה שם בברייתא:

שם ורבנן החיו לכם לעבדים כו'. ר"ל לנשים לעבדיכם:

שם (בסה"ע) א"ל ר"נ לרבא כו'. לכאורה ה"נ להגיה איפכא רבא לר"נ. וי"ל הגי' שלפנינו דלא שאלהו אלא למיבדקי' (כדאיתא בירושלמי בפ"ט דתרומות הביאו גה"ש בב"מ (צ ב) ועמש"כ שם) והשיבו אין ושאלו עוד וכתב קרא הכי והשיבו אין וכו' ואתקיף ליה מכהן יקחו כו' אלא ע"כ פירושו משאר כהנים יקחו וא"כ הקרא גופי' מפרש דלאו בכה"ג משתעי. ורש"י בנימוקיו ליחזקאל הביא פי' זה וסיים עליו מצאתי ותמוה. ואולי הוא מדברי המעתיק ור"ל שמצא זה בס"א בפרש"י. והגר"א ז"ל פי' שם כפשוטו דאלמנת כהן מותרין הן ליקח ותמוה וע"ש בפי' הרד"ק. וק"ק וכי תורה קמהדר וכדמקשינן בסנהדרין (פא). ואולי הוא ע"ד דאמרי' בעלמא פרשה שנאמרה ונשנית ל"נ אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

גמ' קידש ולא בעל שאינו לוקה. עיין יבמות דף י ע"ב תוס' ד"ה החולץ:

שם במה הצד מהאי דינא. עי' יבמות דנ"ב ע"א תד"ה ואי לאו:

שם גיורת פחותה מבת ג'. ע' סנהדרין ד' סח ע"ב תד"ה קטן:

בשם חתנא דבי נשיאה הרב ה"ה מוהר"ר בערוש נ"י:
אמר רב יהודא כה"ג באלמנה לוקה שתים א' משום לא יקח וא' משום לא יחלל כו' מתיב רבא אלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות מאי לאו משום שני שמות ותו לא לא שני שמות על זה ושני שמות על זה. מכאן קשה על הרמב"ם שפסק בפי"ז מהל' א"ב דין א' ודין ג' דכה"ג באלמנה לוקה אם בעל ולא קידש אבל בגרושה זונה וחללה אינו לוקה משום לא יחלל שכבר הן מחוללות ועומדות קודם בעילתו. וכתב הרב המגיד וז"ל ועתה אבאר דעת רבינו הוא ז"ל סבר דסוגיין דאיתמרא על ההיא דרב יהודה דמשמע דאיכא נמי בשארא שתי מלקות מדאמרינן שני שמות על זו אימא סיפא גרושה וחלוצה כו' דלא כהילכתא היא זה כו' עכ"ל. הנה מלבד שתירוצו דחוק לומר דסוגיין אזלה דלא כהילכתא אלא דלא ידענא להולמו. דהלא איהו גופא כתב מה שהביאו לרבינו לזה מדאמרי אביי ורבא אלמנה לכה"ג בדוקא ע"ש הרי דרבא גופא ס"ל כסברת הרמב"ם ז"ל דבגרושה ליכא אזהרה דלא יחלל ולא לקי עלה א"כ מאי מותיב לרבי יהודא מדקתני אלמנה וגרושה כו' מאי לאו משום שני שמות ותו לא מאי קושיא אה"נ כיון שהאלמנה היא גרושה תו לא לקי עליה משום לא יהלל שכבר היא מחוללת ועומדת. ונלע"ד ליישב הסוגי' על נכון בשיטת הרמב"ם ואדרבה עפ"י שיטתו יתיישב מה שנתחבטו המפרשים בהאי קושיא דרבא דמותיב לרב יהודא ואיהו גופא הכי ס"ל כדאמרינן בתר הכי ומודה רבא באלמנה לכה"ג שאם בעל ולא קידש שלוקה וע"י קדושין לוקה שתים דאל"כ לא יקח למה לי עיין בספר מהר"י טראני ובס' עצמות יוסף. ותו מקשים מאי תיובתא ולימא דמתני' מיירי בבעל ולא קידש שאינו לוקה אלא משום לא יחלל ע"ש:

והנה למה שכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' אלו שאין לך בכל חייבי לאוין שלוקה ע"י ביאה בלא קידושין אלא כה"ג באלמנה כו'. ולפ"ז נסתלק קושיא שנייה דע"כ מיירי מתני' דמכות כשבא עליהן ע"י הקידושין דומיא דממזרת ונתינה לישראל דקחשיב נמי במתני' דמיירי ע"י קדושין ודומיא דהכי קתני אלמנה וגרושה ואפ"ה אינו חייב אלא משום שני שמות ותו לא ומותיב שפיר:

וקושייתם הראשונה מאי קמותיב לרבי יהודא תיקשי רבא לנפשיה נמי לק"מ לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל לעיל דבגרושה ליכא לאו דלא יחלל וא"כ ה"ט דרבא דניחא ליה שאינו חייב אלא משום שני שמות משום שכבר היא מחוללת ועומדת מצד הגירושין שבה. אלא לרבי יהודא ע"כ לית ליה הך סברא כאשר יבואר לדידיה מותיב שפיר. וטרם כל ראיתי לבאר כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתא בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות אלו כי היכי דלא תיהוי כהלכתא בלא טעמא. והוא דלכאורה יש לתמוה מנלן לומר דאין לוקין על גרושה זונה משום לא יחלל שכבר היא מחוללת ועומדת תינח חללה דמחוללת וקיימא קודם בעילתו משא"כ זונה דהא ודאי משוי לה חללה בביאה זו כדאמר רב אשי בשמעתין הלכך כהן הבא על אחותו עשאה זונה חזר ובא עליה עשאה חללה (וכ"פ הרמב"ם פי"ט דין ה') והיינו בלא קדושין דהא אין קידושין תופסין באחותו. וכיון שעשאה חללה מנלן דלא לקי עליה משום לא יחלל. וכ"ש שהתמיה קיימת בגרושה שהרי משוי לה חללה ופוסלה נמי מן התרומה. ונהי דשערי ראייות מן הש"ס לא ננעלו אכתי היא גופא קשיא מנ"ל לתלמודא:

מיהו בהא מצינן למימר דהרמב"ם שהעתקנו לעיל בדין ג' נותן טעם כעיקר במתק לשונו וז"ל אבל כה"ג שבא על אלמנה אעפ"י שלא קידש לוקה שנאמר לא יחלל וכיון שבעלה חללה ופוסלה מן הכהונה עכ"ל. וצ"ל דאסיפא דקרא קסמיך דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ול' בעמיו היינו קהל כהונה. (וכ"כ מהר"י טראני לעיל בדף ע"ז ע"א בד"ה אלא מעתה בתו של כ"ג תשתרי והקשה א"כ מאי בעמיו דאילו חלל שנשא בת ישראל נמי הוי מחוללת ולמה כתיב בעמיו דמשמע כהנים דוק' ע"ש ולפי דרכינו אין מקום לקושייתו דנהי דלענין הולד אין צורך לכתוב לשון בעמיו אפילו לפי האמת אכתי איצטריך משום היא עצמה כמו שיתבאר) ותיפוק ליה שמחללה נמי לתרומה. אע"כ דמש"ה כתב בעמיו לומר דלאו דלא יחלל היינו שלא יחלל אשה מן הכהונה ולמעוטי גרושה שכבר היא מחוללת ועומדת לכהונה אעפ"י שעדיין היא מותרת בתרומה דלא לקי עליה וכ"ש בזונה דלא לקי משום לא יחלל ואפ"ה מחללה בביאתו מדכתיב אלמנה וגרושה זונה וחללה את אלה לא יקח ודרשינן מיניה בפרק הבע"י דף ס' ע"א מאלה אתה עושה חלל כו' הרי מבואר דמאלה הוא עושה חלל. אלא דעדיין צריך תלמוד ואימא עד דאיכא תרווייהו כשיקדש ובעל כדכתיב את אלה לא יקח ולא יחלל. הגם שהתוספות ביבמות דף ס"ט ע"א מתרצים קושיא זו לפי דרכם. והרמב"ם ז"ל גם הוא כתב בפי"ח מהל' אלו דין ה' וז"ל הא למדת שאין היותה זונה תלוי בביאת איסור שהרי הבא על הנדה כו' עכ"ל דאכתי תיקשי תינח זונה משא"כ חללה דודאי תלוי בביאת איסור שהרי מטעם זה פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ט דין ד' וז"ל וכן אם בא על הבעולה בלא נישואין לא חללה וכ"כ הה"מ שם דדוקא בנושא את הבעולה לפי שעבר אעשה והוא אשה בבתוליה יקח כו' עכ"ל. וא"ל דאפילו בלא קידושין איכא מיהא אסור שמחלל זרעו דא"כ בבעולה נמי נימא הכי. אע"כ כיון דליכא איסור אחר באמת אין מחלל את האשה וזרעה בלא קידושין כ"ש דנימא הכי לענין גרושה זונה וחללה שכבר הן מחוללות ועומדות ולא קאי עלייהו אזהרה דלא יחלל שלא יתחללו בלא קידושין. ונלע"ד ליישב עפ"י מ"ש בפי"ט דין ו' כהן הבא על הנדה הולד כשר ואין חלל שאין איסור נדה מיוחד בכהנים אלא שוה בכל. והבין הב"ש בסי' ז' ס"ק ל"ה שהרמב"ם שכתב שהולד מנדה כשר לפי שאינו מיוחד בכהנים מקרא דחללה יליף לה כדאמר רבא בשמעתין חללה למה נאמר לומר שאין חללה אלא מאיסורי כהונה. ומכח זה הקשה לראב"י דהלכתא כוותיה דאיצטריך אלה למעוטי נדה שאין הולד ממנה חלל כדאית' בש"ס א"כ תרי קראי למה לי ותירץ מה שתירץ. ולענ"ד א"א לומר דלכך נתכוון הרמב"ם ז"ל דאי איתא תו אין ללמוד בק"ו בשאר איסורי ביאה שהולד מהם חלל מאלמנה לכה"ג דקרא מפקא מק"ו כדמשמע בשמעתין לענין היא עצמה דא"ל רב פפא לאביי הבא על אחותו זונה משוי לה חללה משוי לה או לא משוי מי אמרינן ק"ו מחייבי לאוין הוי חללה מח"כ לכ"ש או דילמא כו' ופשיט ליה שאין חללה אלא מאיסורי כהונה אלמא אפילו ח"כ אין ללמוד בק"ו. דקרא דחללה אפקי' מק"ו. וא"כ תיקשי הסוגיא דרפ"ק דיבמות דף ט"ו ע"ב גבי בני צרות ובדף מ"ד ע"ב אמר רב יוסף הכל מודים בבא על ח"כ שהולד פגום והדר אמר הכל מודים בבא על העכו"ם ושפחה שהולד פגום ויליף לה בק"ו מאלמנה לכה"ג ואמאי נימא דקרא דחללה אפקי' מק"ו. דהא לא אשכחן מאן דלא דריש האי קרא ולא נחלק בו אדם מעולם. וכהנה רבות דבעי למילף ק"ו מאלמנה לענין הולד ולקמן דף ע"ח דפליגי ר"י ור"ל בגר עמוני שנשא ישראלית דר"ל פוסל בתו לכהונה מק"ו מאלמנה לכ"ג ורבי יוחנן אמר כשירה כדקתני רבי זכאי כו' ורב יהודא נמי מייתי קרא דרבי יוחנן התם שמעינן מיניה שבין למר ובין למר ק"ו גמור הוא. וכן מוכח בשלהי מסכת נדה דף ס"ט דקבעי מרבי יהושע בת משולחת מהו לכהונה ע"ש בתוספות שהוכיחו מיניה וביה דדוקא לענין היא עצמה גלי לן קרא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה אבל לא לענין הולד. ונהי דלשיטת הרמב"ם יש ליישב קושיית התוספות בע"א מ"מ הסוגיות שהבאתי קשיין אהדדי. ואין לומר דהרמב"ם ז"ל סובר דנהי דגלי לן קרא שאין חלל אלא מאיסורי כהונה היינו שאין לוקין לכהן הבא עליה משום חללה מכל מקום פגום מיהא הוי מק"ו מאלמנה לכה"ג דליתא דא"כ מצידה תברה מה לאלמנה לכה"ג שהולד ממנה חלל גמור כמ"ש מ"ז במוהר"ם לובלין ז"ל בתוספות דנדה שם. וזה א"צ לפנים. (וכן התמיה קיימת על מרן הב"י שכתב שם בסימן ז וז"ל כהן שבא על אחד מהעריות אין הולד חלל כו' אהא דתנן אין חללה אלא מאיסורי כהונה א"ר אשי הלכך כהן שבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה כו' עכ"ל יראה מדבר שמדמה חילול דידה לחלול זרעו. ובתוס' פ"ק דיבמות ובנדה הוכיחו דא"א לומר כן כמבואר. ולא עוד אלא שהאי פיסקא הוא נגד סוגיא ערוכה שהבאתי דאמר ר' יוסף הכ"מ בבא על ח"כ שהולד פגום. והכא ין לומר גר עמוני ומואבי יוכיח כמ"ש הב"ש בסי' ד' ס"ק ד' דהני לית בהו כרת וגם אין לומר דהטור מודה דהולד הוא פגום ולא קאמר אלא שאינו חלל דהיינו שאין לוקין עליו משום דאתי' בק"ו ואין מזהירין מן הדין. ולענין איסור לא נ"מ מידי לדידן שהרי ממזר הוא. משא"כ רב יוסף דאמר הכ"מ אמרינן התם מאן הכ"מ ר' יהושע כו'. דליתא דע"כ מהאי ק"ו ודאי מזהירין דגלוי מילתא בעלמא הוא כדמשמע בשמעתין דא"ל רב פפא לאביי הנ"ל) לכן נלע"ד ברור דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם ז"ל ללמוד שאין הוולד מנדה חלל אלא מקרא דאלה כדאיתא בגמרא דיבמות דף ס' ע"א ובברייתא שם. דמקרא דחללה לא שמעינן אלא האשה עצמה ולא הולד כמ"ש התוספות בפ"ק דיבמות ובסוף נדה שהבאתים. ומקרא דאלה ילפינן שאין הולד חלל אלא מאיסורי כהונה דהכי דייק לישנא דקרא מאלה אתה עושה חלל ולא משאר איסורי ביאה. והא דנקט בגמ' ובברייתא מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה. ולא קאמר סתם למעוטי שאר איסורים. יכילנא לשנויי דנהי דממילא ש"מ דאין חלל משאר איסורים מ"מ מיעוטא דקרא א"א לאוקמי אלא בנדה כיון דהאי קרא בכ"ג מישתעי ולגבי כל שאר איסורים כגון ח"כ וח"ל וח"ע כולהו הם בכלל אלה לא ימנע אם בכלל בעולה או בכלל אלמנה גרושה או זונה. והוא דאם נשא בתולה מח"כ או מלאוין השווין בכל כיון שבא עליה עשאה זונה לדעת הרמב"ם ז"ל בפי"ח שם. וכיון שהיתה בתולה א"א להוליד אלא בבעל ושנה שהרי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה נמצא כשבא עליה שנית הוא בא על הזונה. (אפי' לכת הסוברים דמבעולת עצמו אין הולד חלל וכ"ש לשיטת הרמב"ם דסובר שהולד ממנה ג"כ חלל כמ"ש בספר משנה למלך פי"ז דין ט"ו ע"ש). ומחזיר גרושתו נהי דלא משוי לה זונה כמ"ש הה"מ פי"ח שם. סוף סוף ה"ה גרושה. וכן יבמה לשוק וסוטת חבירו ה"ה אלמנה וספק זונה וכשנאנסה אשת הכה"ג תחתיו פשיטא שהיא זונה כמ"ש פי"ח דין ז' וכמ"ש הה"מ שם. ואם נחזור על כל הצדדים אין שום איסור שלא יהא נכלל בכלל אלה. אלא בכ"ג שבא על אשתו נדה כמו שפירש"י שם. ולעולם דמקרא זה נמי ממעטינן שאין חלל אלא מחללה דהיינו איסורי כהונה. אלא דאכתי הדרא קושית התוספות לדוכתיה מהיכא תיתי נימא דיש חלל מנדה דאיצטריך קרא למעוטי אע"כ צ"ל דקרא דאלה אתי למעוטי נמי שאין הולד מח"כ חלל כדאיתא בש"ע סי' ז' סעיף י"ד וז"ל כהן שבא על א' מהעריות או על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל. והא דקשיא לן דאם אמרת שנתעברה מביאה ראשונה ע"כ מיירי שהיא בעולה מעיקרא ותיפוק ליה משום בעולה לכ"ג לק"מ שהרי הרמב"ם פסק הבא על הבתולה בלא נשואין אין הולד חלל וח"כ בלא נשואין מיירי דהא אין קידושין תפסין בהם. אלא דהגמרא והברייתא דנקטו למעוטי נדה משום דפשטא דקרא משמע נמי ע"י קידושין כדכתיב את אלה לא יקח וזה לא משכחינן אלא בנדה. או משום דאלה אבעולה נמי קאי למעוטי שאר איסורים אפילו כשהיא בתולה וזה א"א למצוא לדעת הרמב"ם דס"ל שאפילו מבעילת עצמו הולד חלל אלא בולד נדה. ותדע דאל"כ תיקשי אמאי לא משני הש"ס בפשיטות דלראב"י נמי אתא אלה למעוטי בעולה לכ"ג כשבא עליה שלא לשם אישות שאין הולד חלל אע"כ צ"ל אחד משני פנים האלו. אבל עיקר יתורא דקרא דאלה ודאי לא איצטריך למעוטי נדה דמהיכא תיתי תיסק אדעתין כמ"ש תוספות שם. אלא יתורא דקרא אתי לומר מאלה עושה חלל בזנות ולא מח"כ ומח"ל. נמצא מוכח מהאי קרא תרתי חדא דמאלה הוא עושה חלל אפילו בבעולה בלא קידושין. ועוד אחרת דמבעולה אינו עושה חלל אלא ע"י קידושין. ובזה צדקו דברי הרמב"ם ז"ל שמחלק בענין חילול היא עצמה וזרעה בין בעולה לכה"ג לשארא כדפרישית. ובהא נתישב מה דפסקינן דיש חלל מחייבי עשה ובגמר' אסיקו לדראב"י בקשיא. ונהי דלא דחינן מימרא בקושי' אלא בתיובתא כמ"ש רש"י רפ"ק דסנהדדין ובכמה דוכתי מ"מ תירוצא ודאי בעי. מיהו למאי דפרישית אתי שפיר דלא מצי למיכתב לאלה לבסוף משום דקרא דאלה ודאי לא קאי אבעולה. דהא בעולה משאר איסורי' קאי ממעט. ואין להקשות השתא דאתינן להכי מנ"ל דאלה אתי למעוטי נדה ושאר איסורי' ואימא בעולה לכה"ג שלא לשם אישות גרידא קא ממעט. ולא היא דהא מקרא מלא דבר הכתוב אפילו ע"י נשואין דהא גבי לא יקח כתיב. ומבעולה ע"י נשואין ודאי הולד חלל. וע"כ מיעוטא לנדה ושאר איסורים הוא דאתא וכדכתיבנא. אלא דכל זה למאי דמסיק רב אשי התם דפליגי ביש חלל מחייבי עשה ומייתרא ליה לראב"י קרא דאלה למעוטי נדה ושאר איסורים. אבל למה דמפרש התם רב הונא א"ר דטעמיה דראב"י כר"א כו' וכן לרב אשי לת"ק דראב"י דאיצטריך קרא דאלה למעוטי בעולה לכה"ג לא ממעטינן מיניה נדה ושאר איסורים משום דאתיא בק"ו. והשתא לא תיקשי מדרבי יהושע ותלמידיו דבעו למילף בק"ו מאלמנה לכ"ג דאינהו כרבנן דראב"י ס"ל. וכ"ש דלא תיקשי להני אמוראי דלעיל דאתי' ככ"ע וכאוקימתא דרב הונא א"ר אלא דהרמב"ם לטעמיה שפסק דיש חלל מחייבי עשה כרב אשי דבתראה הוא וכמשנת ראב"י דמהאי טעמא אסיקו סתמא דתלמודא לרב הונא א"ר בקושיא. ומש"ה כתב שפיר שאין הולד חלל אלא מאיסור המיוחד לכהנים. והשתא מה נמרצו אמרי יושר של הרמב"ם ז"ל שהביא הב"י ר"ס ד' שפסק עובד כוכבים ועבד הבא על ב"י הולד כשר אפילו לכהונה וכדעת הגאונים שפסקו כן מדלא סיים הש"ס והלכתא עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד כשר אלא שפגום לכהונה ש"מ דלגמרי מכשיר והרי"ף ז"ל הניחו בספק וכתב עליו הרא"ש ז"ל ואיני רואה מקום שיפול בו הספק מדקאמר לעיל סתמא דתלמודא וכולהו אמוראי מודו שהולד פגום לכהונה עכ"ל ע"ש בב"י. ולמאי דפרישית יש לומר דהגאונים והרי"ף קיימי בשיטת הרמב"ם ז"ל ואתי' סתמ' דתלמודא דמסיק והלכתא כו' הולד כשר כרב אשי שחיבר הש"ס. וכדפרישית וק"ל. נקטינן מיהא דלהני אמוראי דלעיל ורבי יוחנן ור' יהודה מכללם דילפי שגר עמוני ומואבי שנשאו ב"י שהולד כשר לכהונה מדתני רבי זכאי כו' לית להו דראב"י. ובזה נתיישב לי הא דקשיא לי בהא דא"ר יוחנן בשמעתין דף ע"ז ע"א ישראל שנשא חללה אין הולד חלל מנלן א"ר יוחנן אר"ש נאמר כאן בעמיו ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקיבות כו' בת בתו תתסר ומשני א"כ ג"ש מאי אהני ליה. ולפ"ז הרמב"ם ז"ל דממעט מקרא דאלה שאר איסורים שאינם מיוחדים בכהנים שאין הולד מהם חלל. נמצא מדגלי לה דכהן גדול שבא על החללה שזרעו ממנו חללים. דקרא דאלה בתר חללה הוא דכתיב. הא קמן דישראל שנש' חללה שאין זרעו ממנה חללים. א"כ ג"ש מאי אהני ליה:

אמנם למה שהעליתי דרבי יוחנן לית ליה הך סברא אתי שפיר דרבי יוחנן לטעמיה צריך למילף מג"ש דקרא דאלה לגופא ולא למעט שאר איסורים. אבל לדידן קושטא הכי הוא דילפינן שוולד חללה מישראל כשר מקרא דאלה. ואין להקשות א"כ ג"ש מאי אהני ליה דהא רבי דוסתאי נמי לית ליה הך ג"ש שם. וכ"ת דרבי דוסתאי מפיק מיהא קרא דבעמיו לילפותא דיליה דבעם א' הוא דמיחל כו' משא"כ לדידן דלית לן הך דרשה קרא יתירה הוא דאדרבא מכאן מודעה רבה לפסק הרמב"ם דלעיל שפסק שהבא על הגרושה בזנות שאינו לוקה משום לא יחלל שהרי היא מתחללת ועומדת לכהונה והיינו מקרא יתירא דבעמיו וכדפרישית לעיל:

והשתא דאתינן להכי דדינו של הרמב"ם ז"ל תלי' באשלי רברבי וחזינן לר' יהודה דדריש נמי התם כרבי יוחנן ע"כ צריך למילף ולד חללה מישראל מג"ש דבעמיו שהוא מופנה כדרבי יוחנן בשמעתין. זכינו לדין דר' יהודה לית ליה סברת הרמב"ם ז"ל אלא ס"ל שהבא על הגרושה לוקה עליה משום לא יחלל. והשתא יתורץ קושיית הה"מ והמפרשים הנ"ל דדוקא לר' יהודה מותיב רבא שפיר מתניתין דאלמנה וגרושה משא"כ רבא דלטעמיה אזיל שאינו לוקה משום לא יחלל בגרושה לק"מ ודוק היטב. ואל תשיבני דהא שמעינן לר' יוחנן ביבמות דף ע"ח ע"ב דס"ל כראב"י ולא ק"מ דהתם לאו רבי יוחנן הוא דמסיק לה ורבנן ילפי מחלל דחייבי עשה אלא סתמא דתלמודא הוא דמסיק לה. ע"כ דפח"ח:

גמרא אמר רב יהודה אמר רב כ"ג באלמנה לוקה שתים כו' ופרש"י דה"ה לכהן הדיוט בגרושה וחללה כו'. מיהו הרמב"ם ז"ל כתב להיפך דדוקא כ"ג באלמנה הוא דלוקה משום לא יחלל משא"כ בגרושה וחללה ל"ש כ"ג ל"ש כהן הדיוט לא לקי משום לא יחלל דבלא"ה מחוללת ועומדת היא קודם שבא עליה ונראה שהראב"ד ז"ל בהשגתו הודה לו מיהא במקצת בזו הסבר' וכמו שאבאר בסמוך ולכאורה נ"ל דאדרב' מזו הראיה גופא שהביא רש"י ז"ל הוי סיוע לדעת הרמב"ם ז"ל מדאמרינן בבריתא בג"ש דזונה זונה מה להלן זרעו חולין אף כאן זרעו חולין ולא קאמר נמי מה להלן היא עצמה נעשית חללה ה"נ היא עצמה נעשית חללה ע"י ביאת כהן הדיוט ולוקה עליה משום לא יחלל אע"כ דלא שייך לא יחלל אף בכ"ג אלא באלמנה לחוד ומש"ה לא אהני ג"ש דזונה זונה אלא לענין דזרעו חולין אלא דלשיטת רש"י ז"ל יש ליישב דניחא ליה למתני הא דזרעו חולין דשמעינן מיניה עיקר דינא דזרעו חללין גמורין ומיפסלו לכהונה לתרומה משא"כ לגבי דידה ליכא שום נפקותא אלא לענין ריבוי מלקות כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. ולכאורה קשיא לי טובא נהי מדלא יחלל שמעינן תרתי חילול דידה וחילול דזרעה אפ"ה מנא לן לחלק ולחייב בכך משום שני מלקות כיון דשניהם בלאו אחד נאמרו ואין כאן אלא מעשה אחד בגוף א' וחילול דזרעה נעשה ממילא לאחר זמן וכמדומה לי דלא אשכחן חילוק מלקות בכה"ג וכבר עלה בלבי לפרש בכמה דרכים וליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שהשמיט לגמרי למלקות דלא יחלל זרעו אף בגמר ביאתו ולומר דתליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי אי לוקין על לאו שבכללות ובפלוגתא דריש תמורה בדרשה דלא יחלל א' לו וא' לה ע"ש אלא דאין להאריך כאן אמנם לפרש לשון סוגיא דשמעתין היה נ"ל לפרש לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בסמוך ולומר דהא דמקשה ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו לאו דלילקי שלש מלקיות קשיא ליה אלא הכי קשיא ליה אלישנא דרב יהודה גופא דנקיט כ"ג באלמנה טפי משאר איסורי כהונה וע"כ היינו משום דבהנך לא לקי משום לא יחלל דמחוללת ועומדת היא ואהא מקשה שפיר דאכתי ליתני סתמא דהא בכל הנך נמי נהי דלא לקי משום חילול דידה אכתי לילקי שתים חדא משום לא יקח וחדא משום לא יחלל זרעו מיהו הרמב"ם ז"ל גופא ודאי לא מפרש לה הכי דהא משמע מדבריו דבגמר ביאתו נמי לא לקי אלא דלענ"ד שכן עולה מלשון הראב"ד ז"ל שם בהשגתו דמפרש הכי בשמעתין וכבר עלה בלבי לפרש כן בשיטת רש"י ז"ל גופא אלא שנ"ל דוחק ועדיין צ"ע:

שם אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה ופרש"י כה"ג או כהן הדיוט כו' וגם בזה יש להרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בכל הסוגיא דדוקא בכה"ג באלמנה הוא דאמרינן בעל בלא קידושין לוקה משא"כ בשאר איסורי כהונה ובפסולי קהל לעולם אינו לוקה אא"כ קידש ואח"כ בעל ובחידושי הריטב"א ז"ל בשמעתין הביא ג"כ סברא זו בשם האחרונים ז"ל ולפי שהדברים עתיקין שכבר צווחו בה קמאי ובתראי וחכמי לוני"ל ז"ל הקשו להרמב"ם ז"ל בעצמו והשיב להם דסוגייא דשמעתין מפורשת כדבריו ובאמת דלפי פשט הסוגייא לפי פרש"י ומושכל הראשון נראה מבואר שאין כאן ראיה מכרחת כלל ואין כאן מקומו להאריך וכבר כתבתי קצת בפרק אלו נערות דף ל"ה ע"ב ע"ש:

מיהו נראה ברור דאף לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו היינו דוקא לענין חיוב מלקות אבל בהאי ודאי מודה דבכל פסולי קהל או כהונה שנבעלו אף שלא ע"י קידושין כדאיתא להדיא לעיל בברייתא דגר עמוני ומואבי שבא על הכהנת לויה וישראלית פסלוה משמע דבבא עליה שלא ע"י קידושין איירי כדמסקינן להדיא בפרק אלמנה לכ"ג דמקשה הש"ס אימא עד דאיכא תרתי דמקדש והדר בעיל ומשני בגמר' דומיא דאלמנה לכ"ג מה התם מביאה לחוד כו' וצריך לומר ג"כ לשיטה זו דדוקא לענין עיקר איסורא אמרינן דומיא דאלמנה לכ"ג משא"כ לענין מלקות לא אמרינן דומיא דאלמנה לכ"ג ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:

שם תניא ר"י אומר בת גר זכר כו' והדין נותן. אע"ג דבסמוך מייתי לה בגמ' מקרא דיחזקאל דמפורש בהדיא אפ"ה ניחא ליה לאתויי דמקמי דאתא יחזקאל נמי הוי אתא מדינא ובסמוך ניחא ליה לאתויי מקרא דיחזקאל דמפורש בהדיא בקרא למאי דסבירא ליה לר' יהודה או משום דלא תיקשי ליה מקרא דיחזקאל דכתיב מזרע ישראל והוי משמע אפילו מקצת זרע וכדשמעינן ליה לרבי יהודא גופא בכמה דוכתי דדריש דמו אפילו מקצת דמו וכיוצא בזה כמ"ש הריטב"א ז"ל ואהא קאמר בסמוך דאפ"ה לא קשי' לר' יהודה דמזרע ישראל ודאי משמע ליה דאזרע אב קאי כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם מה לחלל שכן יצירתו בעבירה כו' והא דלא מייתי מחלל שני דאין ביאתו בעבירה ולא יצירתו בעבירה ואפ"ה בתו פסולה היינו משום דכיון דאביו פסול לפי שיצירתו בעבירה ממילא דבנו נמי פסול דכיון דאין קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וממילא דמה"ט גופא בגר זכר לר"י נמי הוי הכי דלעולם אפילו אחר כמה דורות הבת שנולדה מדורות הגר מצד האב פסולה וק"ל:

שם לר"י נמי גר פוסל בביאתו ומייתי לה במה הצד מהאי דינא. והקשו בתוספות ישנים תימה לר"י הא לא שייך פסול ביאה במצרי אלא כשנשא ישראלית דמצרית בלא"ה פסולה וא"כ איכא למיפרך מה למצרי שכן ביאתו בעבירה ומה להצד השוה שיש בהם צד עבירה עכ"ל והניחו בקושיא ולענ"ד נראה ליישב דהא דאמרינן דר' יהודה מייתי לה נמי במה הצד לאו אעיקר ילפותא דפוסל בביאתו קאי אלא דכולהו כהדדי יליף דכיון דס"ל לקמן דגר פוסל בביאתו מטעמא דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו והיינו כדפרישית לעיל דכתיב לא יחלל אחד לה וא' לזרעה ועיקר החילול אפקיה רחמנא בלשון זרעה אלמא דכללא הוא כל היכא דזרעה נפסל היא נמי נפסלת וכדאמרינן לעיל לענין אלמנת עיסה כדפרישית וא"כ ה"נ דכוותה כיון דבבת גר זכר איכא צד השוה דתיפסל תו לית לן למיפרך מהא דאין גר פוסל בביאתו דודאי לקושטא דמילתא מהאי דינא דבתו אנו אומרים דפוסל בביאתו ואלמנתו פסולה כן נראה לי נכון ובהכי אתי שפיר טפי דמייתי בסמוך נמי מקרא דיחזקאל דבתו פסולה וא"כ ממילא דלפי האמת ודאי אלמנתו נמי פסולה וע"כ דהכי גמירי ליה ליחזקאל דתרווייהו פסילי והיינו בדינא דמה הצד ודוק היטב:

גמ'. אמר רב יהודה כהן גדול באלמנה לוקה שתים, אחת משום אלא יקח, ואחת משום לא יחלל.
בענין איסור דלא יחלל
א
שיטת רש"י
רש"י (ד"ה כ"ג באלמנה) נקט דגם כהן הדיוט הבא על גרושה או על חללה לוקה פעמיים, משום לא יקח ומשום לא יחלל. ורש"י ביאר דאע"פ דהפסוק דלא יחלל כתוב רק אצל כה"ג, מ"מ מכיון דבסוגיא לעיל (עז:) אמרינן דגמרי מהדדי, דמה כה"ג זרעו חולין אף כהן הדיוט זרעו חולין, לכן הפסוק דלא יחלל חל נמי בכהן הדיוט.¹¹³
אמנם לכאורה קשה, למה רש"י כלל בדבריו דכהן הדיוט הבא על חללה עובר משום לא יחלל. דבשלמא כהן הבא על הגרושה היא נעשית חללה ולכן הוא עובר על לא יחלל. אמנם בחללה, היא כבר נתחללה ומעשה הביאה אינו מוסיף עוד חילול ולכאורה אין מקום לחייבו משום לא יחלל. ונראה לבאר דלפי רש"י גדר הלאו הוא מעשה ביאה דראויה להחיל חלות חללות על האשה, ואע"פ שהיא כבר חללה לפני הביאה, נמי עובר על לא יחלל.
ב
שיטת הרמב"ם
ועיין ברמב"ם (פרק יז מהלכות איסו"ב הל"א-הל"ג) דהאיסור דלא יחלל שייך רק לכה"ג הבא על אלמנה ולא לכה"ג בשאר נשים האסורות עליו ולא בכהן הדיוט, וז"ל שלש נשים נאסרו על כל הכהנים, גרושה זונה וחללה, ועל כהן גדול ארבע, אלו השלש והאלמנה וכו' כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים אלו בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה שנאמר לא יקחו עד שיקח ויבעול וכו' אבל כהן גדול שבא על אלמנה לוקה אחת אע"פ שלא קידש שנאמר לא יחלל כיון שבעלה חללה ופסלה לכהונה, אבל זונה וחללה וגרושה הרי הן מחוללות ועומדות קודם בעילתו, ולפיכך לוקה כהן גדול לבדו על בעילת אלמנה לבדה, אע"פ שאין שם קידושין שהרי חללה והוא מוזהר שלא יחלל כשרים לא אשה ולא זרעו עכ"ל. ויוצא דלפי הרמב"ם הלאו דלא יחלל חל רק היכא דהאשה היתה כשרה לכהונה והיא נתחללה ע"י הביאה הזאת, ולכן הלאו שייך רק לכה"ג הבא על אלמנה. וזה מה שכתב הרמב"ם דזונה חללה וגרושה כבר מחוללות ועומדות לפני הביאה עם הכה"ג. וכן איתא בספר המצוות (ל"ת קסב) דהלאו דלא יחלל חל רק בכה"ג לאלמנה ולא בשאר איסורי כהונה.
והראב"ד השיג על הרמב"ם דמבואר בגמ' דאם גמר הוא חייב משום לא יחלל זרעו בעמיו, וחילול זרע שייך גם לכהן הדיוט, וז"ל א"א אין השכל מודה בזה שהרי למדו כהן הדיוט מכהן גדול לחלול הזרע בג"ש זונה זונה הלכך כי הדדי נינהו באסורייהו וטעות הוא בידו והטעהו מה שראה בגמרא כהן גדול באלמנה לוקה שתים אחד משום לא יקח ואחד משום לא יחלל והוא סבר דוקא כהן גדול ולא היא אלא משום דלא מיתני ליה בכהן הדיוט חלול דאשה בשלא גמר ביאתו קמיירי דליכא חילול זרע עכ"ל. ולכאורה קשה על הרמב"ם מה הסברא לומר דהלאו דלא יחלל שייך רק היכא דיש חילול האשה (בכה"ג לאלמנה) ולא היכא דיש חילול זרע (כל כהן באשה האסורה עליו היכא דגמר ביאתו).
ולכאורה יש לבאר את שיטת הרמב"ם בכמה אנפי: א) הלאו דלא יחלל איירי דוקא באשה דהיתה לה שעת הכושר ואז נתחללה. אבל הולד, אע"פ דהכהן מחיל עליו חלות שם חלל בביאתו האסורה, מ"מ לא היתה לולד שעת הכושר ולכן אין זה בכלל הפסוק דלא יחלל. ב) ועוד י"ל דיתכן דהכהן אינו אוסר את הולד באופן ישיר, אלא דהוא מחלל את האשה בביאתו וממילא כל ולד דנולד מאשה חללה הוי חלל. וא"כ ברור למה הכהן אינו לוקה משום חילול זרע, אלא משום חילול האשה דהרי הוא אוסר אותה באופן ישיר.¹¹⁴
והמגיד משנה הקשה על הרמב"ם מהמשך הסוגיא דכה"ג שבא על הגרושה חייב שתים – מפני האיסור גרושה והאיסור דלא יחלל זרעו. ונדחק לומר דהרמב"ם הבין דכל הסוגיא "דלא כהלכתא הוא", ועיין בתוס' ר"י הזקן דביאר דנחלקו האמוראים עצמם בשו"ט האם הלאו דלא יחלל שייך רק לכה"ג באלמנה או גם לשאר איסורי כהונה, ויוצא מדבריו דהרמב"ם פסק כמו רבא דהלאו שייך רק לכה"ג באלמנה.
ג
שיטת הראב"ד
הבאנו לעיל דברי הראב"ד דסבור דיש ב' אופנים בלאו דלא יחלל: א) כשלא גמר ביאתו הלאו חל רק לכה"ג באלמנה, ב) כשגמר ביאתו הלאו חל בין לכה"ג ובין לכהן הדיוט ולכל הנשים האסורות עליהם. והביאור בזה הוא דהראב"ד בעצם סבור כמו הרמב"ם דעוברין על הלאו דלא יחלל רק היכא דיש אדם דנתחלל מהביאה. וכשלא גמר ביאתו אזי האדם היחיד דאפשר לחלל הוי האשה ולכן הראב"ד הסכים עם הרמב"ם דהלאו חל רק באלמנה לכה"ג דהרי כל שאר הנשים כבר מחוללות ועומדות. אמנם הראב"ד נקט דגם עוברין על הלאו דלא יחלל זרעו היכא דיש אפשרות לחילול הזרע. ולכן כשגמר ביאתו הלאו חל בכל איסורי כהונה אפי' באשה שכבר נתחללה.
ובדעת הראב"ד דעובר על לא יחלל בגמר ביאה, יש להסתפק בגדר הלאו. דהרי המנחת חינוך (מצוה רסו סק"ד) העלה דאולי לפי הראב"ד הכהן עובר על לא יחלל זרעו רק אם באמת האשה התעברה מביאתו ונולד ולד. אמנם המנחת חינוך בעצמו דחה את זה והסיק דרק צריך גמר ביאה ולא הולדת ולד. וכן מסתבר, והגדר הוא דעוברין הלאו דלא יחלל זרעו במעשה ביאה דראוי להוליד אפי' אם בפועל אין ולד.¹¹⁵
ד
שיטת המגיד משנה
ויש דעה רביעית במגיד משנה, וז"ל והנראה אלי בזה הוא שאין בהדיוט כלל משום לא יחלל דכי ילפינן גז"ש ה"מ למיהוי זרעו חולין אבל למלקי משום לאו דלא יחלל לא אשכחן לה בגמ' להך גז"ש ואנן לא עבדינן לה אבל בכ"ג איכא משום לא יחלל בכולהו דקרא אכולהו קאי וכפשטא דסוגיא דרב יהודה לאו דוקא אלמנה קאמר ולית לן לאפוקי סוגיא מהלכתא עכ"ל. כלומר, דהמגיד משנה סבור דכה"ג עובר על לא יחלל אם בא על אלמנה גרושה חללה או זונה. אמנם כהן הדיוט אינו עובר כלל כמו שיטת הרמב"ם. ונראה דבנוגע להגדרת החילול שצריך כדי לעבור על הלאו המגיד משנה סבור כמו רש"י דסגי במעשה ביאה דיש בה הכח דחילול ועוברין בגרושה זונה וחללה אע"פ דכבר מחוללות ועומדות.
גמ'. ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו.
ולכאורה קשה דהרי יש רק פסוק אחד (ויקרא פרק כא פסוק טו) וז"ל ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה' מקדשו עכ"ל. והיאך אפשר לקבל ב' מלקות על פסוק אחד.¹¹⁶ ולכאורה לפי הרמב"ם אפשר לבאר דהגמ' אינה מקשה שילקה ג' פעמים: משום לא יקח, לא יחלל, ומשום לא יחלל זרעו. אלא דהלאו דלא יחלל הוא מפני חילול האשה ולכן שייך רק באלמנה לכה"ג כמו שפירשנו לעיל. ועכשיו הגמ' מקשה למה נאמר דהפסוק איירי בחילול האשה יתכן דהלאו הוי משום חילול הזרע דהיינו דכל היכא דכה"ג בא על אשה דהולד ממנה הויא חללה לילקי משום לא יחלל זרעו וא"כ לוקין לא רק על כה"ג באלמנה אלא גם בכה"ג הבא על גרושה חללה וזונה. והגמ' מתרצת דהפסוק איירי בדלא גמר ביאתו ולכן א"א לומר דלוקין משום חילול הזרע והלאו יכול להיות רק משום חילול האשה וזה שייך לחול דוקא בכה"ג באלמנה בלבד.
גמ'. אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה וכו'.
לפי אביי יוצא דהאיסור דלא יקח נתפס כאיסור בפני עצמו ולכן לוקין על הקידושין. ומסתבר דכל זה דוקא באיסורי כהונה דכתיב בהו לא תקח אבל איסור לאו דממזר דכתיב בו לא יבוא ממזר בקהל ה' אזי גם אביי מודה דלא לוקין בלי ביאה.¹¹⁷
ויש לעיין באיסור דלא ירבה לו נשים בנוגע למלך. דהרי מלשון הפסוק משמע דהאיסור הוא ליצור חלות אישות עם הרבה נשים ולכן מסתבר דלפי אביי האיסור הוא על הקידושין ולא צריך ביאה. אמנם משמע מדברי הרמב"ם (פרק ג מהלכות מלכים הל"ב) דהמלך רק עובר על האיסור אחרי ביאה וז"ל לא ירבה לו נשים, מפי השמועה למדו שהוא לוקח עד שמונה עשרה נשים בין הנשים ופלגשים הכל שמונה עשרה, ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה עכ"ל.¹¹⁸ וצ"ב מלשון הפסוק דלא ירבה לו נשים דמשמע דהאיסור הוא עצם יצירת האישות. ונראה לבאר דהרמב"ם סבור דהאיסור דלא ירבה לו נשים כולל לא רק נשים בקידושין ונישואין אלא גם פילגשים. וא"כ י"ל דבפילגשים אי אפשר לומר דעוברין על האיסור ביצירת האישות בלי ביאה דהרי אין קידושין בפילגש אלא יחוד בעלמא.¹¹⁹ ומשו"ה פסק הרמב"ם דהמלך עובר על האיסור דלא ירבה לו נשים רק אחרי ביאה.
ובביאור שיטת רבא עיין בשיעורים לעיל (סו: ד"ה כל מקום).
גמ'. רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל.
בענין ולד דגר או גיורת
א
מחלוקת רבי יהודה ורבי אליעזר בן יעקב
לפי רבי יהודה וראב"י מבואר דגירות הוי שם פסול דעובר מדור לדור. אמנם רבי יהודה וראב"י נחלקו באיזה היכי תמצי הולד אסורה לכהן. דלפי רבי יהודה הכל תלוי באב, ולפי ראב"י אם יש הורה אחד מישראל דאינו גר, אזי הבת מותרת לכהונה. וצ"ב במאי פליגי.
ונראה דצריך להקדים את המחלוקת בין הר"ן והרמב"ם האם הבן של גר ובת ישראל מותר בממזרת. דהר"ן (ל: בדפי הרי"ף ד"ה ומותר) נקט דהולד מותר בממזרת כמו אביו, וז"ל אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נדון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר (סו:) עכ"ל. אמנם הר"ן הביא מהרמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ט) דהולד של גר ובת ישראל הוי ישראל גמור ואסור בממזרת, דכתב הרמב"ם וז"ל גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת עכ"ל.
ומסתבר לומר דיש יסוד אחד לשיטת רבי יהודה והר"ן. דהיינו דחלות גירות הוי דין בקהל ומשפחת גרים ולכן הכל תלוי אם האב הוי גר. דאם יש לולד אב גר אזי הולד נחשב כחלק של קהל גרים (דחל בגלל האב), ולכן הולד מותר בממזרת ואסורה לכהן. אמנם בישראל שנשא גיורת הולד הוי ישראל גמור דמותר בכהן ואסור בממזר, מפני דחלות שם קהל גרים אינו חל מחמת האם. וגם י"ל דהרמב"ם וראב"י הוו חד סברא, דהיינו דחלות פסול דגירות חל בולד רק אם שני ההורים הויים גרים. אמנם כל היכא דיש הורה אחד דאינו גר אזי יש גזה"כ דאפי' מקצת זרע ישראל מכשיר את הולד לגמרי.
אמנם מסתבר דהר"ן גם יכול לסבור כמו ראב"י. ולפי"ז גר שנשא בת ישראל הולד מותר בכהן ומותר בממזר. והביאור הוא כי חלות שם גירות הוי חלות דין קהל דחל רק ע"י האב, אלא דבנוגע לאיסור גיורת לכהונה ישנה גזה"כ דאפי' מקצת זרע ישראל מכשיר את בתה גר וישראלית לכהונה.
אמנם לכאורה קשה לומר דהרמב"ם סובר כמו רבי יהודה, כלומר דבת גר וישראלית אסורה לממזר וגם ואסורה לכהן. דהרי אם היא אסורה לכהן מפני דחלות שם גיורת חלה בה מחמת האב מדין אזי מאחר שיש לה דין ושם גיורת צ"ע למה אסורה היא לממזר.¹²⁰
ב
בן גר לשררה ולב"ד דחליצה
ועוד יש לעיין בדין בן גר וישראלית בנוגע לשררה ומלכות. דאיתא בגמ' (יבמות קב.) דצריך אמו מישראל וז"ל אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה, שנאמר שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך, עליך הוא דבעינן מקרב אחיך, אבל גר דן את חבירו גר, ואם היתה אמו מישראל דן אפי' ישראל, ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל, שנאמר ונקרא שמו בישראל עכ"ל. יוצא מרהיטת הגמ' דבן של גר וגיורת פסול למלכות ושררות, אמנם בן של גר ובת ישראל כשר למלכות ולשאר שררות. ולפי הרמב"ם הדין הזה שפיר מובן דהרי גר שנשא ישראלית הולד הוי ישראל גמור בלי חלות שם גר כלל. ובאמת כך פסק הרמב"ם (פרק א מהלכות מלכים הל"ד) וז"ל אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל עכ"ל.
אמנם לפי הר"ן לכאורה צ"ע דהרי בן של גר וישראלית מותר בממזרת מכיון דעדיין יש בו חלות שם גר, וא"כ היאך הוא כשר למלכות. וצ"ל דיש גזה"כ מיוחדת של מקרב אחיך דכשרות למלכות תלוי בדין האם. ולכן, אע"פ דעדיין הוא מקהל גרים מפאת האב שלו והוא מותר בממזרת, מ"מ הוא עוד כלול בדין "מקרב אחיך" דתלוי אך ורק באמו מישראל. ונראה לבאר דבנוגע לשררה אין פסול בעצם חלות שם של גר, אלא דיסוד הפסול הוא בשם נכרי (כלשון הפסוק שם "לא תוכל לתת עליך איש נכרי") דעדיין נשאר במקצת בגר. ולכן כל מי שאמו מישראל הוי ישראל גמור בלי שום שם נכרי ומוגדר מקרב אחיך וכשר לשררה. אמנם בן של גר וישראלית אע"פ דהוא ישראל גמור, עדיין חל בו חלות שם קהל גרים ומותר איפוא בממזרת.
ועוד יש להעיר דהתוס' (סוטה מא: ד"ה אותו) נקטו דאע"פ דלשאר שררות צריך רק אמו מישראל אבל האב יכול להיות גר, להיות מלך צריך שגם האב וגם האם יהיו מישראל ולא מגרים. ולכאורה נראה לבאר את זה על פי הר"ן דבאמו מישראל עדיין יש לולד חלות שם גר בנוגע להיתר ממזרת. ולכן מובן דכדי להיות מלך צריך אדם שאין בו שום חלות שם אחר חוץ מחלות שם ישראל.
ובנוגע לבן גר או גיורת להיות בב"ד לחליצה, נחלקו הראשונים. דהרמב"ם (פרק ד מהלכות חליצה הל"ה) פסק דצריך שיהא אביו ואמו מישראל, וז"ל ואם היה אחד מן השלשה גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל עכ"ל. והתוס' (יבמות קב. ד"ה לענין חליצה) נקטו דהכל תלוי באביו מישראל. אמנם לכאורה זה לא קשור למחלוקת בין הר"ן והרמב"ם בנוגע לולד של גר וישראלית דהרי בענין חליצה יש גזה"כ מיוחדת כדמבואר בגמ' (יבמות קב.) וז"ל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל עכ"ל, ונחלקו המפרשים בגדר הגזה"כ.
ג
פצוע דכא כהן לבת גר וישראלית
ובענין מחלוקת הר"ן והרמב"ם האם בת גר וישראלית מותרת לממזר, עיין ביבמות (נז.) דיתכן דהגמ' עצמה נסתפקה בזה.¹²¹ דאיתא שם וז"ל גופא, בעא מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא פצוע דכא כהן שנשא בת גרים, מהו שיאכילנה בתרומה עכ"ל. ובהמשך הגמ' ביארה דהספק הוא לפי ראב"י דבת גר וישראלית מותרת לכהן וז"ל אלא אליבא דהאי תנא, דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל, והכי קמיבעיא ליה כשרות מיתוספא בה ואכלה, או דלמא קדושה מיתוספא בה ולא אכלה וכו' וש"מ כשרות איתוספא בה ואכלה עכ"ל.
ויש לרש"י ב' לשונות בהסבר ההיכי תמצי והצדדים דספיקת הגמ'. ואלו דבריו בפירוש הראשון שלו וז"ל "אליבא דהאי תנא קמיבעיא ליה" - לר' יוחנן וכגון דאמה מישראל. "כשרות איתוספא בה" - וראויה לכהונה ולאו קדושה לאקרויי קהל ומותרת לפצוע דכא ואוכלת ממה נפשך דאי נמי בקדושתיה קאי הרי זו מותרת לו ומשום פצוע דכא לא מיתסר בה דהא לא איקרי קהל. "או דלמא קדושה נמי איתוספא בה" - וקהל איקרי ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה עכ"ל.
לפי הפירוש הראשון של רש"י הגמ' מיירי בבת גר וישראלית לדעת ראב"י דהיא כשרה לכהונה. הצד ד"כשרות איתופסא בה" פירושו דאע"פ דהיא כשרה לכהונה מ"מ אין לה קדושה והיא מותרת לפצוע דכא. הצד ד"קדושה איתופסא בה" פירושו דמכיון דהיא כשרה לכהונה א"כ מוכח דיש לה קדושה כמו ישראלית גמורה ואסורה לינשא לפצוע דכא. ונמצא דזה דומה למחלוקת הראשונים האם בת גר וישראלית דהיא כשרה לכהונה אסורה לממזר או מותרת לממזר. ומסקנת הגמ' היא דבת גר וישראלית כשרה לכהונה ומותרת לפצוע דכא וזה כמו שיטת הר"ן דהיא כשרה לכהן ולממזר.
אמנם יש לרש"י עוד פירוש בגמ', וז"ל לישנא אחרינא מפי המורה בת גר וגיורת קמיבעיא ליה אליבא דראב"י מאי כשרות איתוספא בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל היא ואכלה שמותרת לפצוע דכא והאי לאו בקדושה קאי דתיתסר עליה משום כהונה או דלמא קדושה איתוספא בה לינשא לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה ולשון ראשון נראה עיקר עכ"ל.
לפי הפירוש השני של רש"י הגמ' איירי בבת גר וגיורת אליבא דראב"י דפסולה לכהן. הצד ד"כשרות איתופסא בה" פירושו דהיכא דאמה מישראל היא מותרת לכהן מפני דנקראת קהל, אמנם אם אביה ואמה הם גרים אזי היא לא חלק של קהל ואסורה לכהן ומותרת לפצוע דכא. והצד ד"קדושה איתופסא בה" פירושו דהיכא דאמה מישראל היא מותרת לכהן מפני דהיא קדושה, אמנם אם אביה ואמה הוו גרים אזי אין לה קדושה אבל היא נקראת קהל ואסורה לפצוע דכא.
מסקנת הגמ' דכשרות איתוספא בה, דהיינו דבת גר וגיורת אסורה לכהן ומותרת לפצוע דכא. ולכאורה הצד הזה מובן, דמכיון דעדיין נשאר בבת גר וגירות חלות שם גיורת והיא אסורה לכהן וממילא היא מותרת לפצוע דכא. אמנם לכאורה ההו"א של הגמ' דבת גר וגיורת אסורה לכהן ואסורה לפצוע דכא קשה להבין, דהרי למה היא נחשבת כקהל ישראל להיות אסורה לפצוע דכא אם היא גם אסורה לכהן. וצ"ל דכשרות דגר לפסולי קהל תלוי בחלות קדושת ישראל, דהיינו דלגר בעצמו חסרה במקצת קדושת ישראל מכיון דנולד כגוי. אמנם בבת גר וגיורת דנולדה בקדושה יש לה קדושת ישראל גמורה ולכן אסורה היא לפצוע דכא וממזר.¹²² אמנם האיסור של גיורת לכהונה תלוי בחלות שם ופסול דמשפחת גר דחל בבת גר וגיורת מהוריה אע"פ דיש בה קדושת ישראל גמורה.
בגדר מיאון - יבמות קח.-קח:
מבואר במשנה (יבמות קח.) דקטנה שמיאנה אינה נחשבת כגרושה ומותרת לכהן וז"ל הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ולא פסלה מן הכהונה עכ"ל. ויש בגמ' שם עוד חידוש דאפי' אם היא נשאת לאדם, נתגרשה ממנו ונאסרה לכהנים, ואז חזרה ונישאת לאדם הזה ומיאנה בו אזי אתי מיאון ומבטל גט והיא מותרת לכהן. והרמב"ם (פרק יז מהלכות איסו"ב הלי"ח) הביא את זה להלכה וז"ל אחת גרושה מן האירוסין או מן הנישואין אבל הממאנת אפילו גירשה בגט והחזירה ומיאנה בו ה"ז מותרת לכהן עכ"ל.
אמנם, גם מדוייק במשנה שם דאם לאחר הגירושין היא נישאת לאדם אחר ומיאן בו דהמיאון לאדם השני אינו מפקיע את הגט של האדם הראשון. והגמ' הקשה דאם מיאון דידיה מבטל גט דידיה, למה לא נאמר דמיאון דאדם שני מבטל גט דידיה וז"ל אלמא אתי מיאון ומבטל גט, ורמינהי הממאנת באיש, ונשאת לאחר וגירשה, לאחר ומיאנה בו, לאחר וגירשה, זה הכלל כל שיצתה הימנו בגט אסורה לחזור לו, במיאון מותרת לחזור לו, אלמא לא אתי מיאון דחבריה ובטיל גיטא דידיה עכ"ל. ובמקום לתרץ דמיאון יכול לבטל האישות הקדום דאיש הזה ולא של איש אחר, שני תירוצי הגמ' מניחים דמעיקר הדין אין הבדל בין האישות דידיה לבין האישות דאחר, וז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל תברא, מי ששנה זו לא שנה זו. אמר רבא ומאי קושיא, ודלמא מיאון דידיה מבטל גט דידיה, מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה, ומאי שנא מיאון דחבריה דלא מבטל גיטא דידיה, איידי דמכרת ברמיזותיו וקריצותיו אזל משבש ומייתי לה (רש"י - עד דממאנת בבתרא ומהדר לה), מיאון דידיה נמי לא ליבטל גיטא דידיה, דאיידי דמכרת ברמיזותיו וקריצותיו אזיל משבש ומייתי לה, הא כבר שבשא ולא אישבשא (רש"י - שהרי לאחר גירושין החזירה ולא יכול לפייסה שתעמוד עמו ומיאנה בו הילכך ליכא למיחש לה לשיבושא) עכ"ל. ויוצא מהגמ' דמעיקר הדין גם מיאון דשני מבטל גט דראשון, אלא דיש חשש מדרבנן של שיבוש ולכן העמידו את דין גירושין דראשון על תילו והיא אסורה לחזור אליו.
ונראה לבאר דמיאון אינו מבטל רק את האישות הזאת דמיאנה בה אלא גם מחילה חלות דין בגברא דהאשה דהיא אינה בת אישות. ולכן מעיקר הדין ומסברא יתכן דמיאון דשני מהני לעקור דיני גירושין דראשון.¹²³
והנה הגמ' דשקיל וטרי בדין דמיאון דשני אחרי הגט דראשון איירי באיסור מחזיר גרושתו. אמנם נחלקו הראשונים מהו הדין בנוגע לאיסור דגרושה לכהן. דהנה הטור (אה"ע סימן ו) כתב וז"ל ואע"ג דקי"ל מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה, ה"מ לענין שלא תחזור לו דטעמא משום דמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו אזל ומשבש לה ועבד דממאנת בחבריה והדר אזיל ונסיב לה אבל לענין להתירה לכהן אין חילוק בין מיאון דחבריה למיאון דידיה עכ"ל. כלומר, דמכיון דמבואר בגמ' דמעיקר הדין מיאון דשני לא מהני לגירושין דראשון בנוגע לאיסור מחזיר גרושתו מטעם מסויים דקשורה לאיסור מחזיר גרושתו, נמצא דהמיאון דשני אכן מהני להפקיע גירושין דראשון בנוגע לאיסור לכהונה. אמנם הרמב"ם (פרק יא מהלכות גירושין הלט"ז) הביא את דין הגמ' סתם ומשמע מדבריו דהמיאון דשני אינו מהני כלל ולכן היא אסורה לכהן.
ונראה לבאר דלפי הרמב"ם, חז"ל תיקנו דהמיאון דשני אינו מהני כלל בנוגע לאישות וגירושין דראשון. אמנם לפי הטור, חז"ל תיקנו דהמיאון דשני לא מהני בדברים דשייכים להמגרש עצמו כמו האיסור מחזיר גרושתו והאיסור לקרובים שלו. אמנם, האיסור גרושה לכהן אינו שייך להמגרש עצמו אלא דמכיון דגירש אותה חלה עליה חלות שם גרושה בגברא דאוסרה לכהן. והחלות הזאת נפקע ע"י מיאון דשני אע"פ דהאיסור דמחזיר גרשותו עדיין קיים.
ויש להוסיף ביאור בזה ע"פ הבנת הגדר דמיאון. דהרי אע"פ דמיאון עוקר את האישות למפרע, לא יעלה על הדעת דנחשב כאילו הם היו בגדר דפנוי הבא על הפנויה למפרע.¹²⁴ וצ"ל דמיאון עוקר רק את קנייני האישות למפרע, אמנם ההיתר ביאה דאישות אינו נעקר. אבל לפי זה יש להקשות למה אחרי מיאון היא מותרת לקרובות שלו אם אפי' למפרע יש חלות אישות בנוגע להיתר ביאה וכדומה. וצ"ל דיש ב' דינים במיאון: א) עקירה למפרע של קנייני האישות, ב) היתר מכאן ולהבא בנוגע לאיסור קרובים והאיסור מחזיר גרושתו וכדומה. ולפי"ז יש להבין דעת הטור דמיאון דשני אינו מחיל היתר מכאן ולהבא בנוגע לאישות דראשון ולכן היא עדיין אסורה בקרובות שלו ואסורה לו באיסור מחזיר גרושתו. אמנם עדיין חל הדין הראשון של עקירת קנייני האישות למפרע ולכן המיאון עוקר חלות שם גרושה ממנה והיא מותרת לכהן.
¹¹³ ובנוגע לשיטת הרמב"ם דחולק על זה עיין במגיד משנה (פרק יז מהלכות איסו"ב הל"ב) וז"ל ואע"ג דילפינן שהבנים חללים כמ"ש שם נאמר בהדיוט זונה כו' מה להלן זרעו חולין אף כאן זרעו חולין מ"מ לא לקי עלה משום לא יחלל דלא אתיא ג"ש אלא להיות זרעו חולין אבל למלקי על לאו דלא כתיב בדידיה לא אשכחן עכ"ל.
¹¹⁴ והשווה לדברי רבינו זצ"ל בשיעורים לעיל (סו: ביסוד הדין דחללות, אות ב).
¹¹⁵ ויש למנחת חינוך שם (סק"ג-סק"ד) עוד כמה ספיקות בגדר דלא יחלל זרעו: א) האם סגי בגמר ביאה או אולי צריך גם הוצאת זרע מצד הכהן כדי לעבור על הלאו דהרי בלי הוצאת זרע אין אפשרות להתעבר, ב) מה הדין באשה דאינה ראויה להתעבר ולהוליד עיי"ש.
¹¹⁶ אמנם המאירי (עח. ד"ה כהן גדול) נקט דבאמת אם גמר ביאתו חייב ג' מלקויות, על לא יקח, לא יחלל, ולא יחלל זרעו.
¹¹⁷ אמנם בדעת רבא, הרמב"ם השווה איסורי לאווין לאיסורי כהונה. ועיין בזה בשיעורים לעיל (סו: ד"ה כל מקום שיש קידושין, אות ב).
¹¹⁸ וע"ע בזה בשיעורי הרב לסנהדרין (כא.).
¹¹⁹ אמנם עיין לעיל בשיעורים (ב. פתיחה למסכת, אות ה) רבינו זצ"ל נקט דיש חלות אישות מסויימת בין המלך והפילגש.
¹²⁰ אמנם עיין בדברי הגר"ח זצ"ל (פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ט) דבדעת הרמב"ם חילק בין דין משפחה דתלוי אך ורק באב, לבין דין קהל דהולד גם מקבל מהאם. וא"כ יתכן דיש ולד של גר ובת ישראל דהוי ממשפחת גרים (דרך האב) ולכן אסורה לכהן, אמנם הוי מקהל ישראל ולכן אסור בממזר. והשווה לשיעורים לעיל (דף עג. ד"ה ורבי יהודה כהנים ולוים מחד קהל נפקי) ובהערות שם, דהגר"ח זצ"ל חילק בין דין משפחת לויה דחל רק מחמת האב לבין עוד דין לוייה דאינו תלוי במשפחה דעובר דרך האם ורבינו זצ"ל לא נחית לחילוק הזה.
וגם יש להעיר, דהרמב"ם עצמו (פרק יט מהלכות איסו"ב הלי"ב) פסק לכתחילה כראב"י אמנם בדיעבד כמו רבי יוסי דאפי' בת גר וגיורת כשרה לכהונה וז"ל גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו והולידו בת אפילו לאחר כמה דורות הואיל ולא נתערב בהן זרע ישראל הרי אותה הבת אסורה לכהן, ואם נשאת לא תצא הואיל והורתה ולידתה בקדושה, אבל גר או משוחרר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת או משוחררת בתו כשרה לכהונה לכתחלה עכ"ל. וזה כדברי הגמ' לקמן (עח:). ויוצא דלפי הרמב"ם להלכה בבת גר וגיורת מותרת לכהן (מעיקר הדין) ועדיין מותרת לממזר. וצ"ע היאך רבינו זצ"ל ביאר את החילוק.
¹²¹ וכן העיר הגר"ח זצ"ל (חידושי הגר"ח על הרמב"ם, פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ט), דהלשון ראשון דרש"י קאי כשיטת הר"ן, והלישנא בתרא דרש"י הולך בשיטת הרמב"ם.
¹²² והשווה דברי רבינו זצ"ל לעיל (עז. ד"ה ר' יוסי) בדעת רבי יוסי דבת גר וגיורת כשרה לכהונה.
¹²³ והשווה ללשון דרש"י (קח: ד"ה אלמה אתי מיאון דחבריה) וז"ל ומגלה על קטנות ומבטל גיטא מקמא עכ"ל.
¹²⁴ ביבמות (נט:) מבואר דאפי' לפי ר"א דפנוי הבא על פנויה עשאה זונה, מ"מ קטנה דמיאנה אינה נחשבת כזונה. ונראה כמו דברי רבינו זצ"ל דקטנה דמיאנה אינה נחשבת כפנוי הבא על הפנויה למשך זמן האישות שלה. אמנם עיי"ש בריטב"א (ד"ה בממאנת) וז"ל בממאנת - פי' דהשתא ליכא משום זונה ואפילו לר' אלעזר. ואע"פ שנפקעו קדושיה ונשואיה למפרע דמ"מ לשום אישות היתה בעילתו, ור' אלעזר לא עביד זונה אלא כשנבעלה שלא לשם אישות, ולהכי נקט ההוא לישנא דפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות למעוטי אם בא עליה לשם נשואין כלל שאינה פסולה לכהונה משום זונה עכ"ל. ואולי משמע מדבריו דבאמת היא נחשבת לאחר המיאון כפנויה דנבעלה, אמנם מכיון דהביאה היתה לשם אישות היא לא נעשה זונה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.