קידושין עז ע"ב

הֲרֵי גּוּפִין מוּחְלָקִים הֲרֵי שֵׁמוֹת מוּחְלָקִים
אֶלָּא שֶׁבָּא עַל אַלְמָנָה אַחַת שָׁלֹשׁ בִּיאוֹת הֵיכִי דָמֵי אִי דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ פְּשִׁיטָא דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת
אֶלָּא דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ אַכֹּל חֲדָא וַחֲדָא אַמַּאי אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת וְהָתְנַן נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת אָמְרוּ לוֹ אַל תִּשְׁתֶּה אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת
לָא צְרִיכָא שֶׁבָּא עַל אַלְמְנַת רְאוּבֵן שֶׁהָיְתָה אַלְמְנַת שִׁמְעוֹן שֶׁהָיְתָה אַלְמְנַת לֵוִי מַהוּ דְּתֵימָא הֲרֵי שֵׁמוֹת מוּחְלָקִים קָא מַשְׁמַע לַן גּוּפִים מוּחְלָקִים בָּעֵינַן וְלֵיכָּא
אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה הַאי תַּנָּא מַאי קָסָבַר אִי קָסָבַר אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר אִיפְּכָא נָמֵי וְאִי קָסָבַר אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר אֲפִילּוּ כַּסֵּדֶר הַזֶּה נָמֵי לָא
אָמַר רָבָא הַאי תַּנָּא אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר לֵית לֵיהּ אִיסּוּר מוֹסִיף אִית לֵיהּ
אַלְמָנָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן גָּדוֹל וְשַׁרְיָא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט הָוְיָא לַהּ גְּרוּשָׁה מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף לַהּ אִיסּוּרָא לְגַבֵּי כֹּהֵן הֶדְיוֹט אִיתּוֹסַף לַהּ אִיסּוּרָא לְגַבֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל וַעֲדַיִין שַׁרְיָא לְמֵיכַל בִּתְרוּמָה הָוְיָא לַהּ חֲלָלָה מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף אִיסּוּרָא לְמֵיכַל בִּתְרוּמָה אִיתּוֹסַף אִיסּוּרָא לְגַבֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל
אֶלָּא זוֹנָה מַאי אִיסּוּר מוֹסִיף אִית בַּהּ אָמַר רַב חָנָא בַּר רַב קַטִּינָא הוֹאִיל וְשֵׁם זְנוּת פּוֹסֵל בְּיִשְׂרָאֵל
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת כׇּל שֶׁהוּא בְּיִקָּח הֲרֵי הוּא בְּלֹא יִקָּח כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּיִקָּח אֵינוֹ בְּלֹא יִקָּח פְּרָט לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּא עַל אֲחוֹתוֹ אַלְמָנָה
אֲמַר לֵיהּ דַּאֲמַר לָךְ מַנִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הָאוֹכֵל נְבֵילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים פָּטוּר דְּאִי רַבָּנַן הָא אָמְרִי אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן כִּי אָמְרִי רַבָּנַן אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר הָנֵי מִילֵּי אִיסּוּר חָמוּר עַל אִיסּוּר קַל אֲבָל אִיסּוּר קַל עַל אִיסּוּר חָמוּר לָא חָיֵיל
אִיכָּא דְאָמְרִי הָא מַנִּי רַבָּנַן הִיא דְּאָמְרִי אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר וְכִי אָמְרִי רַבָּנַן אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר הָנֵי מִילֵּי אִיסּוּר חָמוּר עַל אִיסּוּר קַל אֲבָל אִיסּוּר קַל עַל אִיסּוּר חָמוּר לָא חָיֵיל דְּאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשְׁתָּא אִיסּוּר חָמוּר עַל אִיסּוּר קַל לָא חָיֵיל אִיסּוּר קַל עַל אִיסּוּר חָמוּר מִיבַּעְיָא
מַהוּ דְּתֵימָא אִיסּוּר כְּהוּנָּה שָׁאנֵי קָא מַשְׁמַע לַן
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ זוֹנָה מְשַׁוֵּי לַהּ חֲלָלָה מְשַׁוֵּי לַהּ אוֹ לָא מְשַׁוֵּי לַהּ
מִי אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר מֵחַיָּיבֵי לָאוִין הָוְיָא חֲלָלָה מֵחַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת לֹא כׇּל שֶׁכֵּן אוֹ דִילְמָא אֵין חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִיסּוּר כְּהוּנָּה אֲמַר לֵיהּ אֵין (אִיסּוּר) חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִיסּוּר כְּהוּנָּה בִּלְבַד
אָמַר רָבָא מְנָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן אֵין חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִיסּוּר כְּהוּנָּה דְּתַנְיָא לֹא יֵאָמֵר גְּרוּשָׁה בְּכֹהֵן גָּדוֹל וְתֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִכֹּהֵן הֶדְיוֹט וַאֲנָא אָמֵינָא הַשְׁתָּא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט אֲסוּרָה לְכֹהֵן גָּדוֹל מִיבַּעְיָא לָמָּה נֶאֶמְרָה כְּשֵׁם שֶׁחֲלוּקָה גְּרוּשָׁה מִזּוֹנָה וַחֲלָלָה בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט כָּךְ חֲלוּקָה בְּכֹהֵן גָּדוֹל
פְּשִׁיטָא מִיגְרָע גָּרְעָה אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁחֲלוּקָה גְּרוּשָׁה מִזּוֹנָה וַחֲלָלָה בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט כָּךְ אַלְמָנָה חֲלוּקָה מִגְּרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה בְּכֹהֵן גָּדוֹל
חֲלָלָה לָמָּה נֶאֶמְרָה אֵין חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִיסּוּר כְּהוּנָּה זוֹנָה לָמָּה נֶאֶמְרָה נֶאֱמַר כָּאן זוֹנָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן זוֹנָה מָה כָּאן זַרְעוֹ חוּלִּין אַף לְהַלָּן זַרְעוֹ חוּלִּין
אָמַר רַב אָשֵׁי הִילְכָּךְ כֹּהֵן הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - ב

הרי שלשת האלמנות הן גופין מוחלקים זה מזה, וקיימא לן שאם עובר אדם את אותה עבירה בשלשה גופים שונים, הרי אפילו אם כולם אסורים עליו מחמת אותו שם איסור, הוא חייב מלקות על כל גוף לחוד.

ועוד: הרי שמות האיסור של כל אחת מהן, גם הם מוחלקים הם זה מזה. שזו אסורה מחמת שם אלמנת ראובן, וזו אסורה מחמת שם אלמנת שמעון. ואם כן, יש לו ללקות על כל שם אלמנה לחוד. ^[1]

ומשנינן: אלא בהכרח, מדובר בכגון שבא על אלמנה אחת שלש ביאות.

ואכתי תמהינן: היכי דמי? -

אי דלא אתרו ביה, אם לא התרו בו העדים על כל ביאה וביאה, הרי פשיטא דאינו חייב אלא אחת, שהרי אי אפשר שילקה שלש פעמים על התראה אחת.

אלא, בהכרח, מדובר בכגון דאתרו ביה העדים התראות חלוקות אכל חדא וחדא מהביאות.

אם כן, קשה לצד השני: אמאי אינו חייב אלא מלקות אחת? הלא יש לו ללקות על כל התראה והתראה.

שהרי התנן: נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו, ולא התרו בו אלא פעם אחת, אינו חייב אלא אחת.

אבל, אם אמרו לו, התרוהו מספר פעמים, "אל תשתה", "אל תשתה", והוא עובר על התראותם ושותה, הרי הוא חייב על כל אחת ואחת מההתראות. ^[2]

ומשנינן: לא צריכא, לא מדובר כאן אלא בכגון שבא פעם אחת על אשה אחת שהיתה אלמנה משלשה בעלים, שהיתה אלמנת ראובן, ושהיתה אלמנת שמעון, ושהיתה אלמנת לוי.

והחידוש שלוקה רק מלקות אחת על ביאה אחת של איסור אחד, הוא:

מהו דתימא, כי שמא תאמר, הרי שלשה שמות איסור מוחלקים יש בה באשה זו, לפי שהיא אלמנת ראובן, אלמנת שמעון, ואלמנת לוי, ועל אותו מעשה ביאה ילקה משום כל שם לחוד.

לכן קא משמע לן, שגופים מוחלקים בעינן כדי לחייב שלש מלקיות, וכאן הא ליכא, אין פה שלשה גופים, כי אם גוף אחד.

נחלקו התנאים, האם יכול לחול איסור כלשהו על אדם או על חפץ, כאשר כבר נאסר בו, קודם לכן, באיסור אחר.

יש אומרים: אין איסור חל על איסור.

ויש אומרים: איסור חל על איסור.

ויש מי שסובר כי רק אם אין האיסור השני מוסיף כלום על האיסור הראשון אז הוא אינו חל, אבל אם הוא מוסיף לאסור פרט נוסף שלא היה בכלל האיסור הראשון, הרי הוא חל אף על הפרטים שכבר נאסרו באיסור הראשון. שהיות והוא חל על הענין הנוסף, הוא חל לגמרי.

שנינו בברייתא: הבא על אשה שהיא אלמנה וגרושה וחללה זונה, בזמן שאיסורים אלו חלו עליה כסדר הזה, חייב על כל אחת ואחת.

והוינן בה: האי תנא, מאי קסבר?

אי קסבר איסור חל על איסור, איפכא נמי יתחייב על כל אחת ואחת, אף אם חלו איסורים אלו בסדר הפוך.

ואי קסבר אין איסור חל על איסור, אפילו כסדר הזה, נמי לא יתחייב מלקות על כל האיסורים, אלא רק על האיסור שחל בה תחילה.

אמר רבא: האי תנא, איסור חל על איסור לית ליה. אך "איסור מוסיף" אית ליה. סובר הוא שאם השני מוסיף על הראשון, אף השני חל.

ולכן רק שחלו ארבעה איסורים אלו כסדר הזה, נמצא שכל אחד מהם מוסיף על חבירו, ולכן לוקה על כולם -

כי מתחילה, כשחל בה איסור אלמנה, היא היתה אסורה לכהן גדול בלבד, ועדיין שריא, מותרת היא לכהן הדיוט, שהרי כהן הדיוט לא נאסר באלמנה.

וכשנוסף עליה איסור גרושה, נאסרה מחמתו אף בכהן הדיוט. הלכך הויא לה איסור גרושה "איסור מוסיף", ולכן, מיגו דאיתוסף, כיון שנוסף לה איסורא לגבי כהן הדיוט, איתוסף לה איסורא של גרושה אף לגבי כהן גדול.

ועדיין שריא מותרת היא לאכול בתרומה, אם בת כהן היא, כי בת כהן גרושה מותרת באכילת תרומה.

וכשנוסף בה איסור חללה, נאסרה אף באכילת תרומה. הלכך הויא לה איסור חללה "איסור מוסיף", ולכן, מיגו דאיתוסף איסורא למיכל בתרומה, איתוסף איסורא של חללה אף לגבי כהן גדול, ולוקה על כך.

ובזה נתבאר מדוע חלו שלשת האיסורים הראשונים זה על זה.

אלא, שעדיין לא נתבאר מדוע חל עליהם אף איסור זונה שהגיע בסוף. שהרי זונה, מאי איסור מוסיף אית בה על חללה?

אמר רב חנא בר רב קטינא: אף איסור זונה נחשב למוסיף על איסור חללה, הואיל ו"שם זנות" פוסל בישראל. שאמנם פסול חללות אינו נוהג אלא בכהנים, אבל פסול "זנות" נוהג לעתים אף בישראל, וכגון אשת ישראל שזינתה תחת בעלה, שהיא נאסרת עליו.

ואף שלא מזנות של אשת איש מדובר כאן, אלא מזנות של בעילתה על ידי חייבי לאוין, ופסול זה אינו נוהג בישראל, מכל מקום, כיון ששם זנות כללי שייך אף בישראל, נחשב איסור זונה הכללי לאיסור מוסיף על חללה שהוא איסור כהונה בלבד.

תני תנא קמיה דרב ששת: נאמר בכהן גדול [ויקרא כא יג] "והוא אשה בבתוליה יקח", וסמוך לזה אמר הכתוב "אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה לא יקח".

וסמיכות הכתובים הללו, מלמדת שגם כאן קיים הכלל ש"אין איסור חל על איסור", וכך הכתוב הזה נדרש:

כל אשה, שהוא, הכהן הגדול, מקיים בלקיחתה את מצות "והוא אשה בבתוליה יקח", הרי כשהיא אלמנה, הוא עובר עליה ב"אלמנה לא יקח".

אבל כל אשה, שאף בהיותה בתולה היתה אסורה עליו, שאינו מקיים הכהן הגדול בלקיחתה את מצות "והוא אשה בבתוליה יקח", אף אינו עובר עליה כשלוקחה אלמנה ב"אלמנה לא יקח".

ואומר הכלל הזה: פרט לכהן גדול שבא על אחותו אלמנה, שגם אם היא בתולה, היא אסורה עליו מצד אחותו, הלכך לא חל עליה איסור אלמנה, כי אין איסור חל על איסור.

אמר ליה רב ששת למי ששנה ברייתא זו לפניו: דאמר לך [הברייתא שאתה שונה], מני, בשיטת מי היא? - הלא אליבא דרבי שמעון היא, דאמר: אין איסור חל על איסור. ומשום כך, אין איסור אלמנה חל על איסור אחותו.

דתניא: רבי שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים, פטור מעונש כרת של יום כפור, משום שאיסור נבילה [או איסור אבר מן החי] קדם לאיסור אכילה ביום הכיפורים, ואין איסור חל על איסור. ^[3] דאי כרבנן, הא פליגי על רבי שמעון, ואמרי "איסור חל על איסור", וחייב אף משום איסור אכילה ביום כפור.

ולשיטתם, כהן גדול הבא על אחותו אלמנה, חייב אף משום אלמנה, ולא כמו ששנית בברייתא שהבאת.

אך דוחה הגמרא את דבריו:

אפילו תימא, תאמר שהברייתא קיימא בשיטת רבנן, נמי לא קשיא. משום דכי אמרי רבנן "איסור חל על איסור", הני מילי באיסור חמור שחל על איסור קל, וכגון איסור אכילה ביום כפור, שהוא איסור חמור, לפי שעונשו הוא כרת, ובכוחו לחול על איסור נבילה [או איסור אבר מן החי] הקל, שהוא איסור שעונשו מלקות, ויום הכיפורים חמור ממנו.

אבל אף הם מודים, שאיסור קל על איסור חמור, לא חייל. לפיכך לא חל איסור אלמנה הקל [שאינו אלא בלאו, ולא בכרת], על איסור אחותו החמור, שהוא בכרת.

איכא דאמרי, כך אמר ליה רב ששת: הא ברייתא, מני? - בשיטת רבנן היא, דאמרי: איסור חל על איסור.

וכי אמרי רבנן "איסור חל על איסור", הני מילי איסור חמור על איסור קל. אבל איסור קל על איסור חמור לא חייל. הלכך אף לשיטתם, אין איסור אלמנה חל על איסור אחותו. ^[4]

ודוקא אליבא דחכמים היא.

דאי, כי תאמר, שאליבא דרבי שמעון היא, למה הוצרך כלל לשנותה, ולדרוש זאת מהסמיכות של הפסוקים?

הרי השתא קסבר רבי שמעון, שאפילו איסור חמור על איסור קל לא חייל, אם כן, זה שאיסור קל על איסור חמור לא חייל, מיבעיא ליה למימר ולדרוש זאת מהפסוק?!

ודחינן: אף שכבר אמר רבי שמעון אין איסור חל על איסור, הוצרך בעניינינו לשנותה שוב ולדרוש זאת מסמיכות הפסוקים.

כי מהו דתימא, שמא תאמר שאיסור כהונה שאני, ושפיר חל אף על איסורים החמורים ממנו, לפי שריבה הכתוב בכהנים מצוות יתירות.

קא משמע לן התנא בברייתא, שאף איסור כהונה לא חל על איסור.

אמר ליה רב פפא לאביי: ישראל הבא על אחותו, זונה הוא ודאי משוי לה [עושה אותה] לפוסלה מכהונה, שהרי נעשית "זונה" מכל ביאת ערוה.

אבל פסול חללה - האם הוא משוי לה [עושה אותה], או לא משוי לה?

מי אמרינן: הלא קל וחומר הוא: אם מצינו שמביאת חייבי לאוין הויא חללה [שהרי כהן גדול הבא על אלמנה עשאה חללה, כדאיתא לעיל], מביאת חייבי כריתות, לא כל שכן שתיעשה חללה?!

או דילמא: אין האשה נעשית חללה, אלא מביאה האסורה באיסור כהונה, ולא מביאה שאיסורה שוה בכל. ^[5]

אמר ליה אביי: אין [איסור] חללה נהיה, אלא מביאת איסור כהונה בלבד.

אמר רבא: מנא הא מילתא דאמור רבנן: אין חללה אלא מאיסור כהונה!?

דתניא: כתיב בכהן גדול "אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה לא יקח"!

וכתיב בכהן הדיוט: "אשה זונה וחללה לא יקחו, ואשה גרושה מאישה לא יקחו".

ומכאן יש לדון: לא יאמר הכתוב איסור "גרושה" בכהן גדול, ותיתי ותלמד זאת בקל וחומר מגרושה האמורה בכהן הדיוט.

ואנא אמינא [ואני אומר ואדרוש] בעצמי, מקל וחומר:

השתא, לכהן הדיוט אסורה הגרושה, לכהן גדול, מיבעיא לו לכתוב לומר שהיא אסורה, והרי היא אסורה לו מכח כהונתו כהדיוט?!

ואם כן, למה נאמרה "גרושה" בכהן גדול?

כדי ללמדנו: כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט, שיש לה לאו לעצמה, כך חלוקה הגרושה מהן בכהן גדול. שאם היא גם זונה וחללה וגם גרושה, לוקים עליה אף משום גרושה. ואף שבכהן גדול כולן נאמרו בו בלאו אחד ["את אלה לא יקח"], ולא נתחלקו לשני לאוין כמו בכהן הדיוט, למדים מזה על זה, על ידי ייתור "גרושה" שנכתב בו.

ומקשינן: והלא אף זה פשיטא הוא. וכי משום שנתמנה הכהן לכהן גדול, מיגרע גרעה קדושתו, ולא יתחייב בכל מה שמחוייב בו כהן הדיוט? והרי מתחייב הוא שתיים מכח קדושת ההדיוט שלו [שלא פוסקת כאשר נוספת לו קדושת כהן גדול]!

אלא, למה נאמרה "גרושה"? - לומר לנו, כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט, ולוקים עליה לחוד, כך אלמנה, חלוקה היא מגרושה וחללה זונה בכהן גדול, שאם בא על אשה שיש בה מכל השמות הללו, לוקה אף משום אלמנה.

"חללה" למה נאמרה גם בכהן גדול? והלא כבר אסור בה מדין כהן הדיוט שבו -

אלא מכך שחזר הכתוב וכתב "חללה" בכהן גדול, וכתב דוקא את הסדר הזה, "אלמנה וגרושה, וחללה זונה", הרי שהציב הכתוב את "חללה" לאחר אלמנה וגרושה, שהם איסורי כהונה, ולא הציב את חללה לאחר איסור "זונה" שנוהג גם בישראל [באשת איש שזינתה] כדי ללמדנו: אין חללה אלא מאיסור כהונה.

ומכאן הביא רבא את מקור הדין שאין חללה אלא מאיסורי כהונה.

וממשיכה הברייתא ואומרת:

"זונה", למה נאמרה בכהן גדול? - לגזירה שוה: נאמר כאן בכהן גדול "זונה", ונאמר להלן בכהן הדיוט "זונה". ללמדנו, מה כאן בכהן גדול, זרעו, שנולד מביאה באלמנה, הוא חולין [מתחלל מכהונה], כדכתיב "לא יחלל זרעו", אף להלן, בכהן הדיוט הבא על אשה שאסורה לו מחמת כהונה, זרעו ממנה הרי הוא חולין.

הערות

^[1] כתבו התוס' שגם בגופים מוחלקים ושם אחד, לוקה בהתראה אחת על כל גוף וגוף, ולכן גם אם היו שלש אלמנות של אדם אחד ובא עליהן, הרי הוא לוקה על כל אחת ואחת. המקור לכך שעשיית עבירה בכמה גופים מחולקים נחשבת כעשיית עבירות נפרדות, ומחייבת עליהן עונשים נפרדים, נלמד מדין חיוב קרבן חטאת, שחייבה התורה על כל ביאת שוגג בכמה נידות, שהן גופין חלוקים, קרבנות חטאות חלוקים. וגילוי התורה הוא, שגופים חלוקים נחשבים כעבירות חלוקות, הן לקרבן והן לעונש מלקות. וכן למדים משפחה חרופה, שגילתה שם תורה שהבא על כמה שפחות חרופות חייב על כל גוף קרבן אשם. שער המלך איסורי ביאה יז יא. ואילו השפת אמת לכריתות ו ג מבאר, שגם אם לא נלמד מנדה ומשפחה חרופה לשאר איסורי תורה, בכל זאת לעונש מלקות על מזיד סברא היא, שגופים מחלקים למלקות. וכתב המהרי"ט כאן, שאדם האוכל דבר האסור שבא מכמה גופים, כגון כמה זיתי בשר של אבר מן החי שבאים מכמה גופים חלוקים של בהמות, אינו לוקה על כל כזית מגוף אחר בנפרד, כיון שיכול לאוכלם בבת אחת. ואין גופים מחלקים למלקות אלא כגון בבעילות, שאינו יכול לבוא על כולן בבת אחת.

^[2] התראות חלוקות מחלקות מעשה עבירה אחד לכמה מעשים נפרדים, ולוקה על כל מעשה נפרד, לחוד. אך אם היתה רק התראה אחת, אינו חייב אלא עונש אחד. ונחלקו הראשונים בביאור ההלכה בנזיר שהיה שותה יין כל היום, והתרו בו רק בתחילה, מדוע אינו לוקה אלא מלקות אחד. הריטב"א במסכת מכות [כ ב] כתב בשם רש"י, שאינו חייב אלא על השתיה של יין שהיתה סמוך להתראה, ואילו על המשך השתיה הוא יכול לטעון שהספיק לשכוח מהאיסור ומההתראה. ולדבריו, גם אם יפסיק בשתייתו מספר פעמים, ויחזור וישתה שוב, הרי הוא חייב רק מלקות אחת, על שתייתו הראשונה הסמוכה להתראה. ולפי ביאור זה הקשו התוספות [מכות כ ב], מדוע חייב בהתראה אחת על כמה גופים מוחלקים, כשבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת שמעון, ומדוע לא יוכל לטעון אחר שבא על אלמנת ראובן ששכח מהאיסור ומההתראה, ולא יתחייב על אלמנת שמעון [שהרי הגמרא הקשתה מדוע אין התראות מחלקות באלמנת ראובן גרידא, אבל באלמנת ראובן ואלמנת שמעון פשיטא לגמרא שלוקה על כל אחת ואחת אפילו בהתראה אחת!]. ולכן, ביאר הריטב"א בשם ר"י, שבהתראה אחת אין השתיות הנפרדות מתחלקות, כיון שכל היין ששתה, שם אחד וגוף אחד הוא. הלכך חייב מלקות אחת על כל היין [ולא שחייב רק על הרביעית הראשונה ששתה סמוך להתראה]. והיינו, כיון שכל השתיה נחשבת לשתיה אחת, מתייחסת ההתראה לכל השתיה, כיון שהתחיל בשתייתה סמוך להתראה, וההפסק שבין השתיות אינו מחלקן לשתיות נפרדות. אבל התראות חלוקות מחלקות את השתיה למעשים נפרדים, שחייב עונש על כל אחד בנפרד. ועיין בספר רשימות שיעורים להגר"מ קאלמנוויץ למסכת חולין [שיצא לאחרונה] שביאר את שיטת ריב"ן במסכת מכות [כ ב].

^[3] רש"י מבאר, בין אם נתנבלה הבהמה מערב יום הכיפורים ובין אם נתנבלה ביום הכיפורים, לא חל עליה איסור יום הכיפורים, כי גם בהיותה בחיים היא היתה אסורה מבערב משום אבר מן החי, ולכן גם אם מתה ביום הכיפורים אין זה נחשב שאסור אכילה ביום הכיפורים קדם לאיסור הנבילה. ותמהו הראשונים, הרי בשעה שפקע ממנה שם אבר מן החי צריכים לחול עליה בבת אחת גם איסור נבילה וגם איסור יום הכיפורים. יש ראשונים שתירצו, שהאיסור של "אינה זבוחה" שהיה עליה מחיים, נשאר גם לאחר מיתה [תוס' פסחים לו א. שבועות כד א], ולכן הוא מונע את איסור יום הכיפורים מלחול עליו. והמאירי כתב שאיסור נבילה "בא במקום אבר מן החי", ולכן לא חל עליו אסור יום הכיפורים. ואילו הראב"ד תירץ [עיין ברמב"ן ובריטב"א כאן שהביאוהו], שאיסור נבילה קודם ליום הכיפורים, אפילו בנתנבלה ביום הכיפורים, כי נבילה שיעורה הוא בכזית, ואילו אסור אכילה ביום הכפורים הוא בככותבת, שהיא גדולה משיעור כזית, ונמצא שקדם איסור הנבילה לאיסור יום הכיפורים. אך תמה הריטב"א, הרי כשאנו דנים על חלות האיסורים, אין אנו דנים על חיובי האדם האוכל אותם, אלא על חלות האיסורים עצמם. והרי חתיכה שיש בה שיעור כותבת חל איסור יום הכיפורים עליה בדיוק כשם שחל איסור נבילה על כזית שבה! ואין איסור נבילה קודם לאיסור יום הכיפורים, אלא שניהם חלים בבת אחת. והריטב"א עצמו מבאר, שאם נתנבלה לפני יום הכיפורים, לא חל עליה איסור יום הכיפורים, ואם נתנבלה ביום הכיפורים לא חל עליה איסור נבילה. והקשו האחרונים על דבריו, גם אם לא חל איסור על איסור, הרי איסור יום הכיפורים אינו אלא בככותבת, ומדוע אם נתנבלה ביום הכיפורים לא יתחייב על איסור נבילה לענין אכילה בכזית, שאינו אסור בה ביום הכיפורים, כיון שהוא פחות מככתובת! ועיין בחידושי רבי שמואל למסכת נדרים סימן ו' שהביא את תירוץ הגרש"ש, שכל חלק מהשיעור של האיסור הוא מרכיב את האיסור עצמו, ולכן כזית מהנבילה הוא חלק מהכותבת של יום הכיפורים, ואם אין איסור נבילה יכול לחול על יום הכיפורים הוא אינו יכול לחול גם לגבי כזית בלבד.

^[4] גם למאן דאמר אין איסור חל על איסור אפילו באיסור מוסיף, יש נפקא מינה בגרושה שנבעלה לכהן, שנוסף עליה איסור חללה לענין שכהן הבא עליה קוברים אותו בין רשעים גמורים. ריטב"א. והוא הדין בכהן שבא על זונה, לכולי עלמא היא נעשית חללה לענין שהולד יהיה פסול מדין חלל, והיינו, שהיא נעשית חללה, ובנה חלל כמותה. קרית ספר איסורי ביאה יט. ועיין במנחת חינוך רס"ז שגם אם נאמר שאין איסור חל על איסור, יש נפקא מינה למלקות, אם יתרו בו העדים רק משום האיסור של חללה ולא משום האיסור הקודם של גרושה או זונה, שילקה על האיסור של חללה, אפילו למאן דאמר אין איסור חל על איסור, כי אין זה אלא לענין חיוב מלקות נוספות על האיסור האחרון, אך אם אינו לוקה על האיסור הראשון, יכולים להלקותו על האיסור השני, לכולי עלמא.

^[5] כהן הבא על אחותו, אין אומרים שהיות ובתחילת ביאה היא נעשית "זונה", הרי המשך הביאה יעשה אותה לחללה, אלא בשעת הביאה כולה היא נחשבת רק לזונה, ורק ביאה אחרת של כהן בה תעשה אותה לחללה. ובטעם הדבר נאמרו בראשונים שני הסברים: המאירי כאן כתב בשם רבותיו [וכן הביא השטמ"ק בכתובות ל א בשם הרשב"א, וכן כתב רע"א בשו"ע ז ד] שאין מחלקים ביאה אחת לשתיים. ואילו הריטב"א כתב שכיון שגמר ביאתו דעתו היא על גמר ביאה. והתבארו דבריו בעמודי אור סימן עט, אחיעזר ג מה, קובץ הערות תנז, קובץ שיעורים, ב י, חזון איש סימן טו.

הרי גופין מוחלקים, כלומר, כל אחת מאלה היא גוף לעצמו, הרי שמות מוחלקים, שבכל אחת יש שם של איסור לעצמו וברור שילקה על כל ביאה!

אלא תאמר שבא על אלמנה אחת שלש ביאות. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שלא אתרו ביה [התרו בו] בין ביאה לביאה — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאינו חייב אלא אחת, שהרי אינו לוקה אלא לאחר התראה, והתראה אחת היתה לשלוש הביאות ואין בכך שום חידוש.

אלא תאמר דאתרו ביה אכל חדא וחדא [שהתרו בו על כל אחת ואחת] מן הביאות — אמאי [מדוע] אינו חייב אלא אחת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו — אינו חייב משום שתיית יין אלא אחת. אמרו לו "אל תשתה" "אל תשתה" והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת, על כל שתיה שלאחר התראה!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן שבא פעם אחת על אלמנת ראובן שהיתה קודם אלמנת שמעון שהיתה קודם אלמנת לוי. מהו דתימא [שתאמר] הרי כאן שמות מוחלקים, שהרי היא אלמנה משלושה בעלים וילקה שלוש פעמים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגופים מוחלקים בעינן [צריכים אנו] כדי להענישו בכמה עונשים וליכא [ואין כאן] ולכן לוקה רק פעם אחת.

שנינו שאם בא על "אלמנה וגרושה וחללה זנה" (ויקרא כא, יד) — חייב על כולן אם היה זה לפי הסדר הזה. ושואלים: האי תנא מאי קסבר [תנא זה מה הוא סבור]? אי קסבר [אם סבור הוא] שאיסור חל על איסור, שאם חל איסור על חפץ או אדם יכול גם איסור נוסף לחול עליו, אם כן איפכא נמי [ההיפך גם כן], שגם אם היתה תחילה זונה ואחר כך נתחללה יהיו בה כל אותם איסורים! ואי קסבר [ואם סבור הוא] שאין איסור חל על איסור — אפילו כסדר הזה נמי [גם כן] לא!

אמר רבא: האי תנא [תנא זה] איסור חל על איסור בכלל לית ליה [אין לו] ולדעתו אין איסור חל על איסור, אבל איסור מוסיף אית ליה [יש לו], שאם האיסור השני יש בו תוספת לגבי האיסור הראשון — אזי חל איסור על איסור. כיצד?

אלמנה אסורה לכהן גדול ושריא [ומותרת] לכהן הדיוט. כיון שהויא לה [נעשתה] גרושה, מיגו דאיתוסף לה איסורא [מתוך שנוסף לה איסור] לגבי כהן הדיוט — איתוסף לה איסורא [נוסף לה גם איסור] לגבי כהן גדול, ועדיין שריא למיכל [מותרת היא לאכול] בתרומה אם היא בת כהן. אם הויא לה [נהייתה] חללה על ידי ביאת כהן, מיגו דאיתוסף איסורא [מתוך שנוסף איסור] עליה, שאסורה למיכל [לאכול] בתרומה, איתוסף איסורא [נוסף בה איסור] חללה גם לגבי כהן גדול שבא עליה נוסף על איסור אלמנה וגרושה שיש עליה, לכן רק לפי הסדר הזה חייב על כולן, אבל בסדר אחר — לא.

אך יש לשאול אלא זונה מאי [מה] איסור מוסיף אית [יש] בה? שאין איסור יתר בזונה מאשר בחללה! אמר רב חנא בר רב קטינא: הואיל ושם זנות פוסל בישראל, כלומר, אף שזונה בהגדרה המדוייקת שלה לענין כהונה (אשה שנבעלה לפסול לה) אינה אסורה אלא לכהנים, ואין בה תוספת על איסור חללה, מכל מקום שם זנות במשמעות הרחבה שלה, כגון לגבי אשת איש שזנתה — פוסל בישראל, שאשה כזו נאסרת לבעלה. ומתוך שאפשר לראות בכך איסור נוסף הריהו חל גם על איסור חללה.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב ששת ברייתא זו: כל שהוא ב"יקח", כלומר, כל אשה הכלולה בנשים שעליהן חל האמור בכהן גדול "בתולה מעמיו יקח" (שם, יד), אם נושא אשה כגון זו כשהיא אלמנה או גרושה הרי הוא עובר ב"לא יקח". כל שאינו ב"יקח" אינו ב"לא יקח", פרט לכהן גדול שבא על אחותו שהיתה אלמנה, שהואיל ואסורה עליו משום אחותו בהיותה בתולה ואינה ב"יקח", אין הוא מתחייב עליה משום "לא יקח" אם נשא אותה כשהיא אלמנה או גרושה.

אמר ליה [לו] רב ששת: דאמר [זה שאמר] לך, זה ששנה ברייתא זו, מני [שיטת מי היא] — שיטת ר' שמעון היא, שאמר בכלל: אין איסור חל על איסור ומשום כך אין אחותו האסורה עליו כבר, נאסרת ב"לא יקח". דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים פטור מכרת על אכילה של יום הכיפורים, מכיון שחל עליו קודם איסור אכילה של נבילה. דאי רבנן [שאם שיטת חכמים היא], הא אמרי [הרי אומרים הם]: איסור חל על איסור.

ודוחים: אפילו תימא רבנן [תאמר שהברייתא לענין "יקח" כדברי חכמים], כי אמרי רבנן [כאשר אמרו חכמים] שאיסור חל על איסור — הני מילי [דברים אלה] אמורים כשהאיסור השני הוא איסור חמור ואז הוא חל על איסור קל (כגון איסור יום הכיפורים על איסור נבילה), אבל איסור קל על איסור חמור — לא חייל [אינו חל] וכאן איסור אחותו שעונשו כרת חמור מאיסור "אלמנה... לא יקח" שעונשו מלקות.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר לו רב ששת: הא מני [זו שיטת מי היא] — שיטת רבנן [חכמים] היא דאמרי [שאומרים]: איסור חל על איסור. וכי אמר י רבנן [וכאשר אומרים חכמים] איסור חל על איסור, הני מילי [דברים אלה אמורים] באיסור חמור שחל על איסור קל, אבל איסור קל על איסור חמור — לא חייל [אינו חל]. דאי [שאם לשיטת] ר' שמעון — השתא [עכשיו, הרי] אפילו איסור חמור על איסור קל לא חייל [אינו חל], איסור קל על איסור חמור מיבעיא [נצרכה] לומר שאינו חל? והרי אין כאן כל חידוש!

ודוחים: מהו דתימא [שתאמר]: איסור כהונה שאני [שונה], שיש בו איסורים מרובים ומיוחדים, ושמא בכהנים יחול איסור על איסור, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף בזה פוטר ר' שמעון.

א אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: ישראל הבא על אחותו — ברור לנו כי זונה משוי לה [עושה הוא אותה] ואסורה לכהן, שהרי נבעלה לזה שאסורה לו. אבל האם חללה משוי לה [עושה הוא אותה] וכהן הבא עליה חייב גם משום חללה, או לא משוי לה [אינו עושה אותה] חללה?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי קל וחומר הוא: מחייבי לאוין, כאשר בא כהן על אשה האסורה לכהונה, שאיסורים אלה הם רק איסורי לאו, הויא [נעשית היא] חללה, מחייבי כריתות לא כל שכן שתיעשה חללה? או דילמא [שמא] אין חללה אלא מאיסור כהונה? אמר ליה [לו] אביי: אין (איסור) חללה אלא מאיסור כהונה בלבד.

אמר רבא: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מניין דבר זה שאמרו חכמים] אין חללה אלא מאיסור כהונה — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא יאמר במפורש איסור גרושה בכהן גדול ותיתי [ותבוא, תלמד] הלכה זו בקל וחומר מכהן הדיוט, ואנא אמינא [וכך אני אומר] מדעתי: השתא [עכשיו, הרי] לכהן הדיוט אסורה גרושה, לכהן גדול מיבעיא [נצרכה לומר]? אם כן למה נאמרה גרושה בכהן גדול — כדי ללמדנו: כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט, שיש בה איסור לאו בפני עצמו ללקות עליו — כך חלוקה בכהן גדול, אם היתה גרושה וחללה.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, וכי מיגרע גרעה [גרועה היא] יותר? שהרי איסור זה חל עליו גם בהיותו כהן הדיוט ובודאי אינו בטל ממנו כשנעשה כהן גדול. אלא כך צריך לומר: כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט וחייב על כל אחת בנפרד — כך אלמנה חלוקה מגרושה וחללה זונה בכהן גדול, שלמרות שנאמרו בלאו אחד, יש בה איסור מיוחד לעצמו.

ועוד יש לשאול: חללה למה נאמרה בכהן גדול? והרי נאסרה עליו אף בהיותו הדיוט! אלא באה חזרה זו ללמד כי אין חללה אלא מאיסור כהונה. זונה למה נאמרה בכהן גדול כיון שהיא אסורה גם בכהן הדיוט? — נאמר כאן בכהן גדול איסור על "זנה" (ויקרא כא, יד), ונאמר להלן בכהן הדיוט איסור על "זנה" (שם ז), מה כאן בכהן גדול הבא על הזונה זרעו חולין, כלומר, חלל (שנאמר: "ולא יחלל זרעו". שם טו), אף להלן בכהן הדיוט זרעו חולין, כלומר, חלל.

אמר רב אשי: הילכך [על כן], כהן הבא על אחותו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Aren’t they separate bodies, i.e., three different people? Aren’t they labels [shemot] of separate [muḥlakim] prohibitions, since each one is forbidden in her own right? It is therefore clear that he should receive lashes for each act.

Rather, perhaps it means that he engaged in three acts of intercourse with one widow. The Gemara analyzes this possibility: What are the circumstances? If they did not forewarn him between each act, it is obvious that he is liable to receive only one set of lashes, for one must be forewarned in order to be liable to receive lashes, and here he was forewarned only once for the three acts. There would be no need to state this halakha.

Rather, perhaps the case is that they forewarned him for each and every one of his acts of intercourse. But if that were the case, why is he liable to receive only one set of lashes? But didn’t we learn in a mishna (Nazir 42a): A nazirite who was drinking wine in violation of his naziriteship the entire day is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not drink, do not drink, i.e., he was forewarned several times, and he nevertheless drinks, he is liable to receive lashes for each and every time he was forewarned and proceeded to drink.

The Gemara answers: No, it is necessary for a case where he engaged in sexual intercourse one time with Reuven’s widow, who was previously Shimon’s widow, who was previously Levi’s widow. Lest you say they are separate labels of prohibitions and he should be liable to receive three sets of lashes, since she was widowed from three different people, the baraita therefore teaches us that we require separate bodies for him to receive separate punishments, and as that is not the case here, he is liable to receive only one set of lashes.

The baraita teaches that if a High Priest engages in sexual intercourse with a woman who was a widow, and then was a divorcée, and then was a ḥalala, and then was a zona, if the changes to her status occurred in that order he is liable to receive lashes for each of them. The Gemara asks: What does this tanna hold? If he holds that a prohibition takes effect where another prohibition already exists, i.e., if an item or a person is rendered forbidden by a prohibition then another prohibition can take effect in addition to the first one, the reverse should also be the case, i.e., if she was initially a zona and subsequently became a ḥalala, the same two prohibitions should apply to her. And if he holds that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists, he should likewise not be liable to receive more than one set of lashes even if they occurred in this order.

Rava said: In general, this tanna does not accept the principle that a prohibition takes effect where another prohibition already exists, but he holds that it does take effect in the case of an expanded prohibition. If the second prohibition adds people to the category of those to whom the item is forbidden, then it takes effect in addition to the previous prohibition, which had a more limited range.

In this case, a widow is forbidden to a High Priest but is permitted to a common priest. Once she becomes a divorcée, since a prohibition has been added to her with regard to a common priest, as a common priest is prohibited from marrying a divorcée, the prohibition is also added to her with regard to a High Priest. And at this stage, she is still permitted to partake of teruma if she is the daughter of a priest. When she becomes a ḥalala by engaging in sexual intercourse with a priest, since a prohibition for her to eat teruma has been added, the prohibition with regard to a ḥalala is also added with regard to a High Priest who engages in intercourse with her, in addition to the prohibitions of a widow and a divorcée. It is only if they occurred in this order that each prohibition adds to the previous one, but not if they happened in the reverse order.

Yet, one could ask: But in the case of a zona, what expanded prohibition is there with regard to her? There is no additional prohibition with a zona beyond what is prohibited with regard to a ḥalala. Rav Ḥana bar Rav Ketina said: Since the label of zenut disqualifies her in Israel, it is viewed as an expanded prohibition. Although a zona as precisely defined in this context, i.e., a woman who engages in sexual intercourse with one who is unfit for her, is prohibited only to priests and does not add any prohibition beyond that of a ḥalala, the label of a zona in its broader sense, such as a married woman who commits adultery, does disqualify her to an Israelite, namely her husband. Therefore, there is a prohibition with regard to a zona that has a greater scope than the prohibition with regard to a ḥalala.

A tanna taught a baraita before Rav Sheshet: The command addressed to the High Priest states: “A widow, or one divorced, or a ḥalala, or a zona, these shall he not take; but a virgin of his own people shall he take to wife” (Leviticus 21:14). Any woman who is included in the mitzva: “Shall he take” is included in the prohibition: “Shall he not take” if she becomes a widow or a divorcée. And any woman who is not included in the mitzva: “Shall he take” is not included in the prohibition: “Shall he not take.” This excludes the case of a High Priest who engaged in intercourse with his widowed sister. As his sister, she is forbidden to him even when she is a virgin, so the mitzva: “Shall he take” does not refer to her. Therefore, he does not transgress the prohibition: “Shall he not take” if he engages in intercourse with her after she had been widowed or divorced.

Rav Sheshet said to him: He who said this to you, in accordance with whose opinion did he teach it? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says as a principle: A prohibition does not take effect where another prohibition already exists. Therefore, his sister, who was already forbidden to him by virtue of being his sister, is not forbidden due to the additional prohibition: “Shall he not take.” As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon says: One who eats an unslaughtered animal carcass on Yom Kippur is exempt from karet for eating on the fast day, since the prohibition against eating an animal carcass applied to it beforehand. As, if you say this baraita follows the opinion of the Rabbis, don’t they say: A prohibition takes effect where another prohibition already exists?

The Gemara rejects this: You can even say that the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, as when the Rabbis say that a prohibition takes effect where another prohibition already exists, that statement applies only when the second prohibition is a more severe prohibition, e.g., eating on Yom Kippur, which takes effect in addition to a light prohibition, in this case, eating an unslaughtered animal carcass. But a light prohibition does not take effect in addition to a severe prohibition. In this case, the prohibition of engaging in intercourse with one’s sister, which is punishable by karet, is more severe than that of: “A widow or one divorced, or a ḥalala, or a zona, these shall he not take,” which is punishable by flogging.

There are those who say that Rav Sheshet said to the tanna as follows: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of the Rabbis, who say: A prohibition takes effect where another prohibition already exists. And when the Rabbis say that a prohibition takes effect where another prohibition already exists, that statement applies when the second prohibition is a more severe prohibition, which takes effect in addition to a light prohibition, but a light prohibition does not take effect in addition to a severe prohibition. As, if it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, now that he holds that even a severe prohibition does not take effect in addition to a light prohibition, is it necessary to say that a light prohibition does not take effect in addition to a severe prohibition? There would be no novelty in this ruling of the baraita.

The Gemara rejects this: It is necessary, lest you say that a prohibition involving the priesthood is different. You might say that since there are many stringencies that apply only to priests, then with regard to prohibitions of the priesthood, a second prohibition should take effect in addition to a first one. He therefore teaches us that Rabbi Shimon holds that the second prohibition does not take effect even when it is one addressed to members of the priesthood.

§ Rav Pappa said to Abaye: In the case of an Israelite who engages in intercourse with his sister, this makes her a zona and she is forbidden to a priest. But does he also make her a ḥalala so that a priest who engages in intercourse with her is also liable for violating the prohibition of engaging in intercourse with a ḥalala, or perhaps he does not make her a ḥalala?

The two sides of the question are as follows: Do we say that this is an a fortiori inference: If she becomes a ḥalala by engaging in sexual intercourse for which she is liable for violating only an ordinary prohibition, should she not all the more so be considered a ḥalala by engaging in intercourse for which she is liable to be punished by karet? Or perhaps the status of ḥalala results only from a prohibition addressed specifically to the priesthood? Abaye said to him: A prohibition with regard to a ḥalala results only from a prohibition addressed specifically to the priesthood and from that alone.

Rava says: From where is this matter that the Sages state, that a ḥalala results only from a prohibition addressed specifically to the priesthood, derived? As it is taught in a baraita: The verse need not explicitly state that a divorcée is forbidden to a High Priest, and one could derive it by means of an a fortiori inference from the halakha of a common priest. As I can state the following argument: Now that a divorcée is forbidden to a common priest, is it necessary to state that she is forbidden to a High Priest? But if it is not necessary to mention it, why is the prohibition with regard to a divorcée to a High Priest stated? It is in order to teach the following: Just as the prohibition with regard to a divorcée is distinct from that of a zona and a ḥalala in the case of a common priest, as a divorcée is forbidden by a separate prohibition for which he is liable to be flogged, so too, the prohibition with regard to a divorcée is distinct in the case of a High Priest, and he will be liable to receive lashes for a separate prohibition if she was a ḥalala as well.

The Gemara questions this statement: This is obvious; is the status of a High Priest any lower than that of a common priest? Since this halakha applied to him when he was a common priest, it certainly applies to him when he becomes a High Priest. His restrictions as a priest are not lessened when he becomes a High Priest. Rather, teach as follows: Just as the prohibition with regard to a divorcée is distinct from that of a zona and a ḥalala in the case of a common priest, since he is liable to receive lashes for each of the prohibitions, so too, a widow is distinct from a divorcée, and a ḥalala, and a zona in the case of a High Priest, and he is liable to receive lashes for each prohibition, despite the fact that they are stated in the same verse (see Leviticus 21:14).

The baraita further asks: Why is the prohibition with regard to a ḥalala stated with regard to a High Priest, as she is forbidden to him even when he is a common priest? This repetition serves to teach that a ḥalala results only from a prohibition addressed specifically to the priesthood. Why is the prohibition with regard to a zona stated with regard to a High Priest, as she is forbidden to him even when he is a common priest? It is stated here: “Zona” (Leviticus 21:14), with regard to a High Priest, and it is stated there: “Zona” (Leviticus 21:7), with regard to a common priest. Just as here, in the case of a High Priest who engages in sexual intercourse with a zona, his offspring are profaned, in accordance with the verse: “And he shall not profane his offspring” (Leviticus 21:15), so too there, in the case of a common priest who engages in intercourse with a zona, his offspring are profaned.

Rav Ashi says: Consequently, a priest who engages in intercourse with his sister

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

האי תנא איסור חל על איסור בכל אנפא לית ליה אבל איסור מוסף אית ליה. פי' איסור מוסף כל שנוסף בחתיכה זו תוספות חומרא באיסור האחרון יותר על הראשון הן לנאסר ראשון כגון שנוסף בו איסור הנאה או חומרא אחרינא או שנוסף בו איסור לאחרים שלא היו נאסרין באיסור ראשון כהני דפריש תלמודא הכא. ויש איסור כולל והוא שלא נוסף באיסור אחרון שום חומרא בחתיכה זו לשום אדם יותר על האיסור הראשון אלא שחל איסור דרך כלל על חתיכה זו עם שאר חתיכות דהיתר ומיגו דחייל אהיתיר' חייל אאיסיר' כגון נבלה שנתנבלה מערב יום הכיפורים דכי אתי יוה"כ וחייל איסור אכילה בחתיכה של היתר חייל נמי בנבלה ויש איסור בת אחת והוא כל שחלין בחתיכה א' שני איסורין כאחת שלא קדם א' לחברו ובאיסור בת א' מודו כ"ע אבל באיסור מוסיף ואיסור כולל איכא פלוגתא ומאן דמידו באיסור כולל מודה נמי באיסור מוסיף ואיכא דמודה באיסור מוסף ולא מודה בכולל ואיכא דלא מודה בחד מינייהו כדאיתא במסכת שבועות בהדיא:

הואיל ושם זנות פוסל בישראל דאשת ישראל שזינתה אסורה לבעלה אפילו ישראל חשיב בכל דוכתא איסור מוסיף:

תני תנא קמי' דרב ששת כו'. עד פרט לאחותו של כ"ג אלמנה דלא אתי איסור אלמנה וחייל אאיסור אחות ואיני חייב עליה אלא משום אחותו אמר ליה דאמר לך מני ר"ש היא דסבר אין איסור חל על איסור דתניא ר"ש אומר האוכל נבלה ביום הכיפורים פטור פירש"י ז"ל פטור מיוה"כ לעולם ולא מבעיא בשנתנבלה מערב יום הכיפורים דלא אתי איסור יום הכיפורים וחייל אאיסור נבלה דקדים אלא אפילו נתנבלה ביום הכיפורים דאיסור יום הכיפורים קדים אפילו בהא פטור מכרת דאפילו בעודה בחיים לא חל עליה איסור יום הכיפורים משום דקדים ליה איסור אבר מן החי. ולא נהירא דאם כן שנתנבלה ביום הכיפורים ופקע מיניה איסור אבר מן החי אמאי לא חיילו עליה כי הדדי איסור נבלה ויום הכיפורים דהא איסור בת אחת דכוותה היא דמודה בה רבי שמעון דהא דכותה אמר ביבמות פרק ד' אחין גבי זר שאוכל מליקה שחייב שתים אפילו לר"ש משום דהוה איסור בת אחת ופירש"י ז"ל התם שכל זמן שלא נמלקה יש בה משום מעילה ואפילו לאחר מליקה נמי כל זמן שלא הזה דמה שלא נראית לכהנים וכדתנן במסכ' מעילה חטאת העוף מועלין בה משהקדישה נמלקה הוכשר' ליפסול בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה הזה דמה חייבין עליה משום פגול נותר וטמא ואין בה מעילה דאלמא אפילו לאחר מליקה יש בה מעילה עד שמזה דמה ונראית לכהנים וכל זמן שיש בה איסור מעילה לא חיילי עליה איסור נבילה ולא איסור זרות איסור נבלה דמליקה לא חייל דהא קדים ליה איסור מעילה מחיים ואין איסור חל על איסור ואיסור זרות נמי לא חייל דאף על גב דקדשא אין איסור זרות חל עלייהו לא מחיים ולא במליקת' עד שהזה דמה ונראית לכהנים וכדתניא בהדיא בפ' אלו הלוקין זר שאכל בשר חטאת ואשם קודם זריקת דמים פטור דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם וזר לא יאכל. הלכך כל זמן שלא הזה דמה יש בה מעילה ולא חיילי בה איסור נבילה ואיסור זרות נבילה ומכיון שהזה דמה פקע איסור מעילה וחיילי עלה איסור נבילה ואיסור זרות כאחד וכ"פ ר"ח ז"ל:

ויש שפירשו דמשום הכי פטור מיוה"פ ולא חייל אחתיכה זו שנתנבלה ביום הכיפורים באיסור בת א' משום דאיסור נבילה קודם בה לאיסור יוה"כ ולא הוי איסור בת א' דנביל' שיעורה בכזית ויוה"כ שיעורו בככותבות ול"נ דאנן לאו לחיוביה לאוכל אתינן אלא לדון באיסורין האיך חלין וחתיכה שיש בה כותבות הרי קדים וחייל ביה איסור יוה"כ כשם שחל איסור נבילה על כזית שבו ואין א' מהם קודם לחברו וזה פשוט מאוד. והראב"ד ז"ל פירש דלעולם קדים איסור נבלה לאיסור יוה"כ. שאון דנין בענין זה בחתיכה זו עצמה אלא בחתיכה כיוצא בה והאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יוה"כ נתחייב באיסור נבלה דאף על גב דעדיין לא נתנבלה בהמה זו הא איכא כמה נבלות בעלמא דמתסר בהו ולא חל עליו איסור יוה"כ עד עכשיו שהרי לא היה שם יוה"כ בעולם משנעשה גדול עד עכשיו וכדאמרינן התם ביבמות בזר ששמש בשבת שחייב ב' באיסור בת אחת כגון דאייתי שתי שערות ונעשה גדול בשבת דהאי שעתא חייל עליה חיוב מצות. ואשתכח דחייל עליה איסור שבת ואיסור זרות כאחד הלכך אע"פ שחל שבת קודם שיבא איסור זרות לעולם אנן בתר זמן דחיילי עליה איסורו אזלינן וכ"פ הוא ז"ל בהא דאמרינן לעיל דזר שאכל מליקה חייב בב' באיסור א' משום דכבר נעשה גדול קודם לכן וחלו עליו כאחת איסור זרות ונבילה מאותה שעה ואע"ג שלא נמלק עוף זה עדיין הא כמה נבלות וכמה קדשים דמתסר בהו. ואין זה נכון כלל דלעולם בכל איסורין שעל ידי מעשה אין הולכין ואין דנין בענין חלות איסורין אחר איסורין דעלמא כיוצא בחתיכה זו לומר תתחייב בזו משעה שנעשה גדול אלא א' חתיכה זו שנתקל ביה דנין מאימתי חל עליה האיסור דאלת"ה מצינו דאיסור דוחה איסור ואנן לא אמרינן בשום דוכתא שיהא איסור דוחה איסור אלא שאין איסור חל על איסור וראיה לדבר מדאמרינן התם בההוא פירקא חמותו ונעשית אשת איש נדון בחמותו בשריפה ואינו נדון באשת איש בחנק משום דאיסור חמותה קדים באשה זו לאיסור אשת איש ואם איתא דאזלינן בתר נשים דעלמא הוה לן למימר שיהא נדון בא"א דהא גברא משעה שנעשה גדול חייל עליה איסור אשת איש גבי נשים נשואות דעלמא ואיסור חמות לא חייל עליה עד שנעשית חמותו אלא ודאי דלא אמרינן הכי שאם אתה אומר כן נמצא איסור דוחה איסור דהאי גברא כיון שנעשית אשה זו חמותו קם עליה באיסור חמות ואלו בא עליה היה חייב שריפה ואם אתה אומר דהשתא נעשית א"א יהא נדון בחנק נמצא איסור דוחה איסור והא לא אפשר דאיסור שבו להיכן הלך וכדאמרינן בפרק גיד הנשה פשיטא משום דאיקדשה פקע מיניה איסור גיד הנשה וראיה לדבר נמי מדאמר בפ' גיד הנשה דתנן דגיד הנשה נוהג במוקדשין דשקלינן וטרינן ופרישנא דמתני' בוולדות קדשים עסקינן וקסבר ולדות קדשים ממעי אמן קדושים וקסבר דגיד הנשה נוהג בשליל דאיסור גיד הנשה ואיסור מוקדשים בהדי הדדי קא אתו ולדברי מר"ן ז"ל למה ליה למימר דקסבר ממעי אמן קדושין ונוהג בשליל יבלאו הכי טמא דאף על גב דאיסור גיד הגשה קדם בזה לאיסור מוקדשין מכלמקום דכיון שנעשה גדול חיילי עליה איסור גיד הנשה ואיסור מוקדשין כאחת דהא איכא בעלמא כמה גידין וכמה מוקדשין וכמו שפירש הוא ז"ל בזר שאכל מליקה אלא דהא ודאי ליתא ולעולם בחתיכה זו דנין כמו שאמרנו והיינו ההוא דזר ששמש בשבת ונעשה גדול בו ביום שחייב שתים מפני שבמלאכה זו בעצמה חלו עליו איסור שבת ואיסור זרות כי הדדי ולא נתחייב בשום איסור עד עכשיו שנעשה גדול וחלו עליה איסור זרות ושבת כאחת אבל אידך דקדמי איסורי אהדדי אחר שנעשה גדול ליכא למימר הכי מטעמא דאמרן תדע דלמאן דאמר איסור חל ע"א כאחת שבת והוא יוה"כ חייב שתים ואמאי נימא דאיסור שבת קדים בשבתות דעלמא קודם י"ה זה ולחייב משום שבת לחוד אלא ודאי דהא ליתא לפי' יש לחוש האוכל נבלה ביום הכיפורים פטור שהוא פטור מן האחרון שאם נתנבלה מערב יום הכיפורים פטור מיוה"כ וחייב משום נבלה דקדים דאין איסור חל על איסור קודם ואם נתנבלה ביוה"כ מעיקרא חייל עליה איסור יום הכיפורים ולא חייל עליה השתא איסור נבלה ולפיכך מחייב משום יוה"כ ופטור משום נבלה ורבנן מודו בנתנבלה ביוה"כ ופליגי עלה בנתנבלה מעי"ה דקא סברי דאתי איסור יוה"כ וחייל אאיסור נבלה באיסור כולל במגו דאתכלל איסורא די"ה בחתיכות דהיתירא חייל נמי בנבילה דאיסור חמור חייל על איסור קל בכולל. ובמקצת נוסחאות אשכחן במסכת חולין ר"ש אומר האוכל נבלה ביוה"כ אינו חייב אלא א' פירוש ולא מסיימ' דפעמים חייב משום נבלה ופעמים חייב. משום יוה"כ ודאמרי' בנתנבלה ביוה"כ דחייל עלה איסור יוה"כ ולא מידחו משום אבר מן החי אפילו לר"ש משכחת לה בנולדה בהמה זו ביוה"כ עצמה דחייל עלה איסור יוה"כ ואיסור אבר מן החי כי הדדי וכשמתה פקע איסור אבר מן החי ואשתאר איסור יוה"כ ולא חייל עלה איסור נבלה מיהו לרבנן משכחת לה אפילו נולדה מעי"ה דאף על גב דאסיר' משום אבר מן החי חייל עלה איסור יוה"כ בכולל כנ"ל:

אפילו תימא רבנן כי אמר רבנן איסור חל על איסור ה"מ איסור חמור על איסור קל כגון יום הכיפורים על נבלה אבל איסור קל על איסור חמור כי הכא דאיסור אלמנה קיל מאיסור אחות לא חייל עליה וה"נ אמרינן דאין איסור נבלה חל על איסור יוה"כ כדכתיבנא לעיל. ואיכא דק"ל אמאי לא קאמר דכי אמר רבנן איסור חל על איסור ה"מ באיסור כולל כההוא דנבלה שנתנבלה מעי"ה דחייל עלה איסור יוה"כ בכולל אבל הכא באלמנה ואחותו דליכא באלמנה איסור כולל לא ולאו קושיא היא דבהא נמי נהי דאיסור כולל ליכא איסור מוסיף איכא דמעיקרא קודם אלמנותה לא הוה אסורה אלא לכ"ג זה שהוא אחיה נתאלמנה איתסרא לכ"ג דעלמא דאע"ג דליכא שני כהנים גדולים בדור איכא כהן משיח וכהן שעבר שאסורין באלמנה כדאיתא בסוף מסכת הוריות אי נמי דלמחר תהא אסורה לכ"ג שיתמנה אחריו של לה וכיון דאיתוסף בה איסורא לעלמא איתוסף נמי להאי וקי"ל דמאן דלית ליה איסור כולל מודה באיסור מוסיף הלכך לרבנן דינא הוא דחייל איסור אלמנה על איסור חמותו באיסור מוסיף אלא דאין איסור קל חל על איסור חמור. ואיכא למידק מעיקרא היכי אוקימנ' לההיא כר"ש אי משום דאוכל נבלה ביוה"כ לא דמי דההיא איסור כולל והא דהכא איסור מוסיף ואע"ג דלית ליה איסור כולל אפשר דמודה באיסור מוסיף דהא אמר במסכת שבועות דאפילו מאן דלית ליה איסור כולל זימנין דמודה באיסור מוסיף וכ"ת דקים ליה לתלמודא דלא מודה ר"ש לא באיסור כולל ולא באיסור מוסיף אלא באיסור בת א' כדאיתא בפ"ד אחין מ"מ ה"ל לפרושי הכי הכא ולא למנקטיה סתמיה ממתנית' דהאוכל נבילה דההיא לאו הכריחא היא כדאמר. ואיכא למימר דאלו אתא תלמודא הכא לאכרוחי דהא ר"ש הוא הכי נמי דה"ל לאתויי ההיא דפ"ד אחין לאכרוחי דלית ליה לר"ש אלא איסור בת א' אבל לא אתא תלמודא הכא אלא דהא לאו רבנן היא דקא מודו באיסור כולל וכ"ש במוסיף ואם איתא אפשר דאתיא כר"ש דלא מודה בכולל וה"ה באיסור מוסיף מכל מקום ואפילו לא אתיא נמי כר"ש משום דמודה דאיסור מוסיף קים לן דלא אתיא כרבנן ודכותא דהא טובא בתלמודא. והא דאמרינן אין איסור קל חל על איסור חמור היינו בשאר אסורי אבל בקדשים חייל כדאיתא בכריתות פ' דם שחיטה:

והא דאמרינן בפ"ד אחין דאפילו לרבי יוסי דאית ליה הבערה ללאו יצאת זר ששמש בשבת חייב שתים בהקטרה חדא משום זרות וחדא משום הבערה בשבת ואע"ג דהבערה איסור קל והוה לאו בעלמא חייל אאיסור זרות דחיוב מיתה והא לא קשיא למאן דמפרש התם דהא אוקימנא לרבי יוסי איסורו בלחוד חשוב לקוברו בין רשעים גמורים אבל התם איכא נוסחי דייקא דרבי יוסי לאוי נמי קתני כדכתיבנא התם ואיכא למימר דאע"ג דליכא בהבערה אלא לאו כיון דאיסורא משום שבת שם שבת א' הוא והוה איסור חמור דהוה בסקילה ולפיכך חייל אכל מידי וכי האי דאמרינן לעיל הואיל ושם זנות פוסל בישראל וכדאמרינן נמי בסמוך מ"ד איסור כהונה שאני דמשום איסור כהונה להוה חמורין כל לאוין דאיתב הקמ"ל דלא חשיב איסור כהונה לגביה איסור עריות איסור חמור אלא איסור קל אבל שבת פשיטא מילתא דאיסור חמור הוא וחייל אכל מילי:

לא יאמר גרושה בכ"ג ותיתי מק"ו לא צריך ק"ו ממש שהרי כבר נאסר בה כשהיה הדיוט ומשום דנתמנה כ"ג לא ירד מקדושתיה אלא נקטיה לרבותא אפילו נתמנה מיד שהגדיל שלא היה הדיוט מעולם:

כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט. פי' שחייב על גרושה לחודה אף על פי שאינה זונה וחללה דהא פלגא קרא ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמד שילקה עליה בפני עצמה וה"ה על חללה לחודה או על זונה לחודה כי בא זו ללמד על אלו הא לאו הכי ה"א שאינו חייב עד שיהו כולן בה. כך חלוקה אלמנה בכהן גדול סלקא דעתך אמינא כיון דכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה לא לחייב על אלמנה לחוד קא משמע לן דילמוד מגרושה דהדיוט דכהן גדול לא צריך קרא בפני עצמו דהא מגרושה (יליף) אלא ללמד על אלמנה אתא שיהא חייב עליה ולוקה עליה ובהא נמי חשיב לאו שבכללות שהרי לכך יצתה גרושה וכי הויא גרושה וחללה זונה לקי אכולהו למאן דאית ליה איסור חל על איסור כיון דהוה איסור מוסיף ולמאן דלית ליה איסור חע"א נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים אבל ליכא לפרושי כדפי' רש"י ז"ל דקרא אתא לחלקן ולחייבו על כולן דא"כ תפשוט מהכא דאיסור חע"א באיסור מוסיף מיהא תקשי לכלהו תנאי דפליגי בהא ונימא להו קרא למאי אתא אלא ודאי דליתא אלא כדפירש"י כנ"ל:

הא דאמרינן אין חללה אלא מאיסור כהונה. פי' דכולה יתירא הויא דלא לכתוב חללה וזונה דכ"ג דתיתי מכהן הדיוט אלא מיותר היא לדרשה שאין חללה באה אלא מאלמנה וגרושה שהם פסולי כהונה ובדין הוא דליכתבה בתר זונה שהיא גם כן מפסולי כהונה וכדאמר בסמוך אלא משום דאיכא זונה פוסלת בישראל כשזנתה תחת בעלה והייתי סבור אפילו מאיסורין דלאו כהונה הוה חללה להכי כתביה בתר אלמנה וגרושה ואמר כי זונה מיותר לג"ש נאמר כאן זונה וגו':

אמר רב אשי הלכך. פי' כיון דאין חללה אלא מאיסור כהונה כהן הבא על אחותו זונה משויא לה דכל נבעלה לפסול לה הויא זונה לכהן חללה לא לה דכשבא עליה לא הוה בה פסול כהונה אלא פסול עריות השוה לכל. וכ"ת ואמאי והא בהעראה בעלמא נעשית זונה כדאית' ביבמות וכיון דכן כי גמר ביאתו הויא כפסולי כהונה ונעשית חללה. הא לא קשיא לפום מאי דכתיבנא בפ"ק דכי אמרי' דהעראה שמה ביאה ומחייב כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר ביאתו דעתו על גמר ביאה הלכך בגמר ביאה הויא זונה:

כהן גדול שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת שמעון ועל אלמנת לוי והתרו בו על כל אחת מהן לוקה על כל אחת ואחת ולא סוף דבר בזו אלא אפילו בא על אלמנה אחת שלש ביאות והתרו בו על כל אחת ואחת לוקה על כל ביאה וביאה ואם לא התרו בו אלא על הראשונה אינו לוקה אלא אחת על הדרך שאמרו בנזיר שהיה שותה יין כל היום כלו ולא התרו בו אלא על הראשונה אינו לוקה אלא אחת ואם אמרו לו על כל פעם ופעם אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת:

היתה אלמנה זו אלמנת ראובן ואלמנת שמעון ואלמנת לוי והתרו בו בביאה אחת על שלשתם אינו חייב אלא אחת:

בא על אלמנה שהיתה גרושה וכן שהיא חללה וזונה בזמן שהן כסדר הזה ר"ל שנתאלמנה תחלה ואחר כך נשאת ונתגרשה ואחר כך נבעלה לכהן שהיא פסולה לו ונעשית חללה ואחר כך נבעלה לקרוב או לפסול לה ונעשית זונה וכן בביאת חלל כמו שביארנו והתרו בו על ביאה זו משום ארבעה שמות כלומר משום אלמנה ומשום גרושה ומשום חללה ומשום זונה חייב על ביאה זו ארבעה מלקיות שאע"פ שאין איסור חל על איסור כבר ביארנו בכמה מקומות שהאיסור חל על איסור באחד משלשה דרכים והם כשהם באים בבת אחת ובאיסור מוסיף ובאיסור כולל וזו שבכאן כל שהן כסדר זה יש כאן איסור מוסיף כיצד נתאלמנה נאסרה לכהן גדול ועדין מותרת לכהן הדיוט נתגרשה נאסרה אף להדיוט ומאחר שנוסף בו איסור לכהן הדיוט ניתוסף אותו איסור בעצמו אף לכהן גדול ועדין היא מותרת לאכול בתרומה אם היא בת כהן ושבה אל בית אביה בלא זרע נתחללה נאסרה מלאכול בתרומה ועדין היא מותרת לישראל זינתה נאסרה אף לישראל מיהא בקצת צדדין שבזנות כגון אשת איש שזינתה ברצון וניתוסף בה איסור זונה אף לכהן גדול ומשום לאו שבכללות אין כאן שמאחר שחלק הכתוב גרושה בכהן הדיוט מן השאר בלאו מיוחד וכדכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו כך הוא הענין באלמנה מן האחרות בכהן גדול אע"פ שנכללו כלן בלאו אחד ר"ל אלמנה וגרושה וחללה זונה והוא הדין שכן בזונה מחללה בכהן הדיוט הא אם נשתנה הסדר והוא שנעשית זונה תחלה ונתחללה ונתגרשה ונתאלמנה אינו חייב עליה אלא אחת על ביאה אחת ומשום זונה ואם לא התרו בו משום זונה אלא משום חללה אינו לוקה כלל שכל שאמרו אין איסור חל על איסור פירושו שאף בשלא התרו בו על ראשון והתרו בו על השני אינו לוקה על השני וכן התבאר בפסחים מעתה אין צריך לומר בכהן גדול שבא על אחותו אלמנה שאינו חייב בה משום אלמנה ומכל מקום יראה שאם זינתה מחייבי עשה אף היא קרויה זונה ונעשית בביאת כהן שאחריה חללה ללקות משום חללה שהרי אין בה מלקות משום זונה ולפי דרכך למדת שכל שאיסור חל על איסור אף קל על חמור הוא חל:

האוכל נבלה ביום הכפורים בשוגג חייב חטאת משום יום הכפורים והוא הדין למלקות במקום התראה ואע"פ שאיסור נבלה קודם הרי יום הכפורים חל עליו אם במוסיף אם בכולל במוסיף שהרי ניתוסף בו כרת ואם בכולל שהרי נכללו עמה ביום זה כל שאר חתכות לאיסור ושמא תאמר ואם נתנבלה היום מיהא היאך איסור נבילה קודם פירשוה גדולי קדמונינו מפני שהנבלה בכזית ולא נתחייב מתורת יום הכפורים אלא בככותבת וגדולי הרבנים פירשו שהרי מכל מקום ערב יום הכפורים עומדת באיסור אבר מן החי ושמא תאמר אף בנשחטה כן אינו כלום שכל שנשחטה פרח איסורה ויום הכפורים חל על היתר אבל נתנבלה אע"פ שפרח איסור אבר מן החי כבר עמד במקומו איסור נבילה ואין שהות לאיסור יום הכפורים לחול:

כבר ביארנו שהזונה היא הנבעלת למי שאסורה לו ובאיסור השוה לכל ר"ל לכהן ולישראל כגון לממזר או לנתין או לאחד מן העריות או חייבי לאוין וכן נעשית זונה בביאת חלל אע"פ שמותרת לינשא לו וכל שנאסרה משום זונה אינה חללה עדיין עד שיבא עליה כהן שאין חללה אלא מאיסור כהנה ר"ל שאין אשה מתחללת לחייב כהן הבא עליה משום חללה אם אין באותה ביאה איסור כהנה לבד כגון גרושה או זונה שמתחלה היתה מותרת לישראל ואסורה לכהן וכשבא עליה כהן עשאה חללה הילכך ישראל הבא על אחותו עשאה זונה ואחר שנעשית זונה היא מותרת לישראל ואסורה לכהן וכשבא עליה כהן עשאה חללה להתחייב עליה אחר כן הוא או אחר משום חללה אלא שאין כאן מלקות מצד שאין כאן איסור מוסיף כמו שביארנו וכן כהן שבא על אחותו עשאה זונה ולא חללה עד שהנולד ממנה ממזר ולא חלל ואוכל בתרומה לדעת המכשיר ממזר בתרומה אחר שאינו חלל כמו שביארנו בשביעי של יבמות במשנה רביעית אלא שלדעתנו ממזר כזר גמור הוא ואינו אוכל כמו שכתבנו שם וכמו שאמרו שם בהדיא בראש הפרק והרי ממזר דאינו אוכל ומאכיל וצריך לפרש בזו עשאה זונה ולא חללה עד שהנולד ממנה ממזר ולא חלל שאם בא על הכהנת עשאה זונה ולא חללה ואם בא עליה ביאה שניה הוא או אחר עשאה חללה והנולד ממנה חלל ואף בביאה אחת יש אומרים שאם גמר ביאתו עשאה חללה שמשהערה בה עשאה זונה וכשגמר עשאה חללה וכן נראה במסכת יבמות אלא שרבותי פירשו בה שאם הערה ופירש עשאה זונה וכשחזר וגמר עשאה חללה אבל כל שהערה ולא פירש עד שגמר ביאתו לא עשאה אלא זונה והדברים נראין ואלמנה לכהן גדול גרושה לכהן הדיוט עשאוה חללה בביאה ראשונה כלל הדברים כל שמאיסור כהנה נעשית חללה וכל שכן זונה מאיסור שבישראל נעשית זונה ולא חללה:

גמרא ס"ד הרי שמות מחולקין קמ"ל גופין מחולקין בעינן וליכא. ותימא דאמר בכריתות ובמכות פרק אלו הלוקין לחייב על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו דחייב ג' חטאות ואמאי הא ליכא גופין מחולקין וי"ל דשאני התם דשמות האיסורין מחולקין רק שמות האלמנות אבל בכולהו לא שייכא רק איסור דאלמנה הילכך בעי' גופין מחולקין היכא דליכא שמות מחולקין ממש כי ההיא דמכות:

כל שהוא ביקח הרי הוא בלא יקח דכתיב בכ"ג כ"א בתולה מעמיו יקח אשה וכתיב בתריה אלמנה וגרושה לא יקח ודרשי' כל ביקח כשהוא בתולה הרי היא בלא יקח כשהיא אלמנה ואין זה דרשא גמורא דהא בסמוך מפ' טעמא משום דאין איסור חל על איסור אלא אסמכתא הוא:

הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור. וא"ת אימר דאר"ש היינו באיסור כולל כגון נבלה ויום הכפורים אבל באיסור מוסיף לא והכא איסור מוסיף איכא מיגו דמיתוסף בה איסור אלמנה לכהן משוח מלחמה שהיה מותר בה קודם שנעשית אלמנה ועכשיו היא אסורה לו איתוסף בו נמי איסור אלמנה לכ"ג. י"ל דסמיך אסוגייא דפ"ד אחין דמוכח דלית ליה לר"ש איסור מוסיף:

לכ"ג מיבעיא ואין זה אזהרה מן הדין דאיסורא שהיה לו בה כשהיה כהן הדיוט להיכן אזל:

כך אלמנה חלוקה מגרושה וחללה זונה שחייב על כל א' ואחת. והא דנקט תנא לפלוגי אלמנה לחודה ולא איצטריך לפלוגי חללה מזונה משום דחללה מוחלקת מזונה מכהן הדיוט וגלילן בגרושה וה"ה בחללה אבל באלמנה דאיתוסף בכ"ג ולא מצינו בה שנחלקה אצטריך למילף:

[חללה למה נאמרה פ"ה] לומר לך אין חללה אלא מאיסור כהונה פ"ה מקרא יתירה קאדרשי' דהאי דהדר כתבה להכי כתבה לו' שתלמד מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה שאין איסור נוהג אלא בכהנים ולא כתבו אחר זונה שמצינו שם זנות פוסל בישראל לומר לך שאין חללה אלא מביאת פיסול כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל ל"ה:

הילכך כהן שבא על אחותו זונה משוי לה פ"ה הואיל ואין חללה אלא מאיסור כהונה כהן הדיוס או כ"ג שבא על אחותו פנויה זונה משוי לה ללקות כהן הבא עליה עוד משום זונה שהרי נבעלה בעילת זנות מאסור לה:

אלמנת ראובן שהיא היתה אלמנה משלשה אנשים והתרו בו התראה אחת משום אלמנה:

כסדר הזה. שנתארמלה תחלה ונשאת לשני וגרשה ונשאת לכהן ונתחללה בביאתו ואח"כ נבעלה לפסולים או לקרובים בעילת זנות ונעשית זונה:

זונה הויא. חללה לא הויא:

איכא מ"ד דה"ג איסור מוסיף ואיסור כולל אית ליה. והעיקר דאיסור מוסיף לחודיה גרסי' ואיסור מוסיף הוא שנוסף איסור בחתיכה שאוסרה במה שהיתה מותרת בה כגון גרושה שנעשית חללה יכול לאסור החתיכה דהיינו האשה אם היא בת כהן הילכך שם דחללה על גרושה הוא איסור מוסיף ואפי' היא בת ישראל אתי וחייל ולוקה עליה כהן שתים. וכן נמי אם האיסור המוסיף בחתיכה גרמה ליה לאסור החתיכה למי שהיה מותר בה בתחלה קודם שיחול עליה האיסור השני כדברירנא התם בשבועות ובסוף כל הבשר. ואיסור כולל הוא כשנוסף לו איסור בחתיכות אחרות שהיה מותר בהן כדאיתא בשבועות שתים הילכך הא דאמרי' הכא הויא לה חללה מגו דאיתוסף בה איסורא למיכל בתרומה הוא איסור מוסיף דאיסור מוסיף באותה חתיכה דאמרינן בשבועות שתים כשנוסף לחתיכה זו איסור מפני האיסור השני שאוסרה איסורא לגבוה איתוסף נמי להדיוט. וכן נמי אם נוסף לה איסור במה שהיתה מותרת בה כדהכא דגרושה שנעשית חללה אם היתה בת כהן היתה מותרת בתרומה נעשית חללה ואסורה בתרומה מגו דאיתוסף בה איסורא לגבי תרומה איתוסף נמי איסורא לגבי כהן שחייב עליה אף משום חללה אפי' היתה בת ישראל דשם חללה איסור מוסיף הוא שאם היתה בת כהן אוסרה לחתיכה בתרומה שהיתה מותרת בה כדכתבינן:

אסורה. שכהן לוקה עליה אף משום גרושה:

חללה למה נאמרה. הרי אסורה לכהן הדיוט:

אין חללה. מסדר הענין אתה למד שלא כתב חללה אחר זונה מפני [שמצינו בישראל] שם זנות פוסל כדלעיל. אלא כתבו אחר אלמנה וגרושה שאין איסורן נוהג אלא בכהנים:

כאן בכהן גדול. להלן בכהן הדיוט:

חולין. חללים דכתיב בכהן גדול ולא יחלל הילכך אין חללה אלא מאיסור כהונה:

אלמנה וגרושה בא על אשה אלמנה שהיא גרושה ג"כ:

שני שמות. משום אלמנה ומשום גרושה:

על זה. ודאי שני שמות דקתני הוא אלמנה וגרושה מיהו על אלמנה לוקה משום לא יקח ומשום לא תחלל וכן בגרושה:

אלא אחת. ס"ד לאו א' והוא לאו דגרושה דחלוצה דרבנן הוא:

שתי שמות. משום לא יקח ומשום לא יחלל:

וחלוצה מדרבנן הוא. קושיא הוא:

קדש לוקה. פר"ש קדש כהן גדול או הדיוט אחת מן הפסולות האמורות בהן:

לא יקח. דלא יקח משמע לא יקדש:

בעל. אף בלא קדושין לוקה משום לא יחלל. קדש ובעל לוקה. פר"ש שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל:

אינו לוקה. אפי' משום לא יקח:

ומודה אביי. אף ע"ג דמחייב מלקות אקדושין באיסור כהונה התם הוא דכל לאו באפי נפשיה הוא ולא תלה זה בזה אבל ישראל המחזיר גרושתו משנשאת לאחר כתיב לא יוכל לשוב לקחתה להיות לו לאשה וכיון דקיחה היינו קדושין להיות לו לאשה היינו ביאה אלמא תלה רחמנא קדושין בביאה:

ומודה רבא. אף ע"ג דבאיסור כהונה בעי תרתי ביאה אחר קדושין ה"מ דלא לקי אקדושין לחודייהו אבל אביאה בלא קדושין לקי. ונמשך בכל זה ר"ש אחר פירושו שפי' דלא יחלל אפי' אכהן הדיוט קאי. ושניהם מודים בין אביי בין רבא באיסור מחזיר גרושתו משנשאת לאחר דבעל ולא קדש שאינו לוקה:

דרך לקוחין אסרה תורה. כלומר על הביאה לא פרט לאו אלא ע"י לקוחין דלא יכול לשוב לקחתה כתיב. ודעת הר"ם ז"ל לפמ"ש בקדושין פי"ז וט"ו ובספר המצות בקס"ה ובקס"ב דאינו לוקה משום לא יחלל אלא כ"ג באלמנה מפני שהיא כשרה לכהונה ובזאת הבעילה חללה ופסלה לכהונה. אמנם כהן הדיוט אם בעל בלא קדושין אע"פ שזה אסור עליו ומוזהר ממנו ופסלה לכהונה אינו לוקה כי לא נתבארה האזהרה וכתב כ"ג בגרושה וחללה זונה עם כהן הדיוט א' הוא ע"כ ענין לשונו וכן נראה מן ההלכה שכל מקום שזוכר שלוקה משום לא יחלל מפרש ואומר ג"כ באלמנה. א"ר יהודה אמר רב כ"ג באלמנה וכו' פי' אלמנה דוקא. ומותיב תלמודא ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. כלומר אמאי נקט אלמנה אפי' בגרושה מצי למימר לוקה שתים משום לא יקח ומשום חלול זרעו ומשני האי דנקט אלמנה ולא גרושה משום דמיירי בשלא גמר ביאתו אבל לעולם אם גמר ביאתו הרי חלל זרעו ואף בגרושה לוקה שתים. ואותביה רבא מהא מתני' דאלו הן הלוקין שדעת רבא דלא יחלל אינו לוקה אלא על אלמנה שהיא כשרה ונתחללה בביאתו וזה הלאו באלמנה. ואותביה מאי לאו שני שמות ותו לא כלומר אין הצטרפות לאיסורן אלא כשם שלוקה משום אלמנה כך לוקה משום גרושה אבל לעולם משום אלמנה לוקה שתים ומשום גרושה אינו לוקה אלא אחת ומשני לא שני שמות משום אלמנה ושני שמות משום גרושה ומכל וכל השוה אותן. ומותיב מגרושה וחלוצה דלא תני אלא אחת. ומשני וכו' נמצא דעת רבא דהא דאמר רב כ"ג באלמנה לוקה שתים באלמנה דוקא הוא. ודעת שיטת הגמ' דאפי' בגרושה הוא אם גמר ביאתו ובתר הכי אתיא פלוגתא דאביי ורבא דשייכא בהא מילתא ומגרר עמה פלוגתא אחריתי. אמר אביי קדש לוקה כלומר קדש כ"ג אלמנה או הדיוט גרושה לוקה [משום] לא יקח בעל אע"פ שלא קדש לוקה משום לא יחלל דס"ל לאביי כשטה דלעיל דלא יחלל זרעו דכתיב אף לכל איסורי כהונה הלכך אפי' כהן הדיוט אם בא על אחת מהאסורות לוקה אף משום לא יחלל. ואם קדש ובעל לוקה שתים והה"נ לממזרת ונתינה לישראל דלא כתיב בהו קיחה אלא לא יבא שלוקה עליהם אם בא על אחת מהן בלא קדושין. ורבא אמר קדש ובעל בין כ"ג באלמנה או הדיוט בגרושה לוקה כ"ג שתים כדלעיל והדיוט אחת לא בעל אינו לוקה לא כ"ג ולא הדיוט כלל. מה טעם קאמר כלומר זה טעם לכל דברי רבא. וה"פ זה הלאו דלא יחלל אינו לוקה עליו אלא מאלמנה שבה נתייחד זה הלאו שהוא מחללה עתה בביאתו ואע"פ שזכר גרושה כאן וחללה זונה שהזכיר למעלה בפרשת כהן הדיוט לא ליחד להם לאו על הביאה לחודה משום חלול הזרע בא. אלא לפרש טעם האיסור שלא יחלל זרעו ואין להלקות על לאו זה שאינו אלא פי' וטעם על האיסור. אבל מאלמנה אם בא עליה לוקה שהרי לא אסרה לו אלא בזאת הפרשה ובא להזהירו שלא יחלל וגם בה נתן טעם חלול הזרע לאסור הקיחה אלמא אינו לוקה על הקיחה אלא מפני החלול והואיל ולא בא עליה אינו לוקה. והה"נ לממזרת ונתינה לישראל דלא חמירי מאיסורי כהונה ואין לוקין עליהם אלא בביאה שאחר קדושין. והנה זה הפי' טוב מאד ומקובל למ"ש הרב ונאות לשטת הגמ' ורבא עמד בדעת אחרת. כי לפי' ר"ש רבא סובר שאף באלמנה אינו לוקה משום לא יחלל ולא ידעתי מי הכריח לחזור מדעתו ולומר שלוקה משום לא יחלל באלמנה. והא דקאמר רבא בתמורה פ' כל האסורין בזונה גויה הבא עליה לוקה משום לא יחלל כאביי קאמר כמ"ש בפ' הבא על יבמתו:

הרי גופין מוחלקין והרי שמות מוחלקין פי' ובהתראה אחת שהתרו בו הכא על האלמנה לוקה חייב על כל אחת ואחת כיון דגופין מוחלקין:

נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא כו'. פי' האי מתניתין מיתוקמה אפי' לר' יוסי בר' יהודא דאמר בריש פ' היו בודקין אותו חבר אינו צריך התראה לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. והכא מכי אסרו ביה חדא זימנא הרי מזיד הוא וילקה על כל שתיי' ושתייה בלא התראה אחרת הא לא אמרינן דמצי משתמיט ואמר אע"פ שהתרו בי והודעיני שנזיר השותה יין לוקה אני סברתי לשתות כל היום כולו וללקות פעם אחת ואלו ידעתי שאלקה על כל כוס וכוס לא הייתי שותה הלכך צריך התראה על כוס וכוס:

מהו דתימא הרי שמות מוחלקין קמ"ל גופין מוחלקין בעינן וליכא. פי' דלא יקרא שמות מוחלקין אלא שמות של איסורין חלוקין כגון חלב נותר ופגול בהעלם אחד חייב על כל א' וא' אבל אלמנה משלשה בעלים אינה אלא לשם איסור אחד אלמנה לא יקח ודמיא לאוכל חלב שור וכשב ועז בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת. אבל היכא דאיכא גופין מוחלקין אע"פ שהם משם איסור אחד חייב על כל א' ואחד כדאמרי' בכריתות בפרק אמרו לו הבא על חמש נשי' נדות חייב על כל א' ואחת ואע"פ שכולן שם א' הן אל תבואו על הנדה וה"ה הבא על שתי אלמנות ראובן חייב שתים. נראה לי דלא אמרי' גופין מוחלקין אלא בבעלי חיים. כגון הבא על חמש נדות ועל חמש אלמנות וכן הרובע חמש בהמות בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת אבל בשחוטין לא אמרינן גופין מוחלקין משום דלא חשיבי ואם אכל חלב מכמה בהמות בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת. וכן אם אכל נבלה מכמה בהמות בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת וכן גיד הנשה מכמה בהמות. ומאי דתנן בפרק גיד הנשה אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמנים. כגון שאכלן בשתי התראות ואתא לאשמועינן דגיד הנשה נוהג בשתי הירכות ולאפוקי מר' יהודה דאמר אינו נוהג אלא בשל ימין ולא מצאתי חילוק חטאת בשחוטין אלא באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחד דהוא פלוגתא דתנאי בפ' אמרו לו ונראה לי דמאן דמחייב על כל אחד ואחד דוקא בזבחים קא מחייב משום דחשיבי וחשיבי ליה גופין מחולקין אבל אוכל חלב מחמשה בהמות מודה דאינו חייב אלא אחת. ונראה לי דגם בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין בבעלי חיים דמה לי רבע חמשה בהמות מה לי בא על חמש נדות וכן אם אכל אבר מן החי מחמש בהמות או שתלש חלב מחמש בהמות ואכל בהעלם אחד או שאכל דם הקזה מחמש בהמות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:

תוס' בד"ה הרי גופים כו' וכן משמע מדמשני אלא שבא על אלמנה אחת שלש ביאות ולא כו' עכ"ל ק"ק ומאי משמע דאדרבה הוה ניחא ליה לשנויי באלמנה אחת מאיש אחד ושלש ביאות מבשלש אלמנות ושלש ביאות אפילו של איש אחד ומהא דמשני לפי האמת באלמנה אחת של שלשה בני אדם ולא מוקמי ליה בג' אלמנות של אדם אחד ודאי דליכא להו לאוכחי מידי דמאי אולמא האי מהאי ואיכא למימר דחדא מינייהו נקט ויש ליישב דבריהם דהכי קאמר מדבעי לשנויי מעיקרא שבא על אלמנה אחת בשלש ביאות ודחי ליה דבלא אתרו ביה ליכא למתוקמא משום דהוה פשיטא דאינו חייב אלא אחת אמאי לא מתוקמא ליה הכי כדבעי למימר מעיקרא בג' אלמנות ומאיש אחד דבהא ודאי דלא הוה פשיטא ליה דאינו חייב אלא אחת אלא ע"כ סבירא ליה בכהאי גוונא בשלש אלמנות אפילו מאיש אחד חייב על כל אחת כיון דגופין מחולקין ודו"ק:

בד"ה פרט לכ"ג כו' והאי איסורא מוסיף הוא כו' אתוסף בה איסור אלמנה כו' עכ"ל בפסקי תוספ' מפורש דהוה איסור מוסיף לגבי משוח מלחמה שאינו אחיו וכל הנשים האסורות לכהן גדול אסורות אף למשוח מלחמה עכ"ל וכ"ה בת"י:

בפרש"י בד"ה חללה למה כו' שתלמד מסדר האמור חללה אחר אלמנה כו' ולא כתבה אחר זונה וכו' עכ"ל ר"ל ששינה כאן בכ"ג מסדר הכתוב בכהן הדיוט זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה וגו' וכאן בכ"ג כתב חללה בתר גרושה וקודם זונה דכתיב אלמנה גרושה וחללה זונה וגו' ללמדך דחללה קאי אאלמנה וגרושה דהוו פסול כהונה ועיקר ההוכחה מדשינה למכתב חללה אחר גרושה אבל מדכתיב זונה בתר חללה לאו הוכחה גמורה דאל"כ מנליה למימר דזונה יתורא דקרא הוא לג"ש נאמר כאן זונה כו' דהא איצטריך למכתב משום שינוי הסדר ללמדך שאין חללה מאיסורי קהל אלא דבלאו הכי למדנו זה מדשינה למכתב חללה בתר גרושה דשמעינן מיניה שפיר דאין חללה אלא מפסול לכהונה אלא דהכי קאמר לבתר דהוצרך למכתב זונה משום גזירה שוה כדמסיק הוצרך לשנות ולמכתביה בתר חללה ודו"ק:

גמרא ה"ל חללה מיגו דאיתוסף איסורא למיכל בתרומה. משמע לכאורה דבבת כהן דוקא איירי דב"י מעיקרא נמי לא אכלה. אולם לפי דמסיק בזונה הואיל ושם זנות כו'. פשוט דהכא אפי' ב"י נמי הואיל ושם חללות פוסל בתרומה בב"כ. וצריך לחלק בין זה להא דכ' הרמב"ם בפ"ד מהל' שגגות ה"ג דכל אלו שתאסר כו' עליהן באיסור מוסיף צריך שיהיו כו' בעולם כו' ע"ש:

שם דאי רבנן הא אמרי איסור חע"א. קשה דילמא שאני הכא דגלי לן קרא. ודוחק לומר דיכוון להברייתא דלעיל אלמנה וגרושה כו' חייב עכאו"א. ולכאורה הנל"פ דהא דאמר כל שהוא ביקח כו' אין כוונתו לילפותא ע"ד דאר"א בפסחים (מג ב) כל שישנו בב"ת חמץ כו'. אלא לסימנא בעלמא נקיט. אך מפרש"י מוכח דלילפותא קאמר וכ"מ מלשון פרט כו' ועי' יבמות (ד) תד"ה דכתיב. ואולי יל"פ דהקושיא היא דנילף מהכא דאין אחע"א אפי' במוסיף. ועי' חולין (קיג ב):

שם אפ"ת רבנן כו' ה"מ איסור חמור על איסור קל כו'. נראה דל"ד אלא אפי' בשוין כדמוכח מהברייתא דלעיל ולא אתא אלא לאפוקי קל על חמור כדסיים. או י"ל דמוסיף נקרא ג"כ חמור:

שם פשיטא מיגרע גרע. כצ"ל וכמו שהוא בפרש"י:

רש"י ד"ה איסור כהונה שאני. הלכך כו' על חמור דעלמא. משמע דר"ל דלאו איסור כהונה כגון איסור אחות דהכא. ול"י מאי דחקו לזה דפשטי' משמע דאפי' אם גם הראשון מאיסורי כהונה. ובזה י"ל דגם ברייתא הקודמת דאלמנה וגרושה כו' חייב עכאו"א אתיא כוותי' מטעם דא"כ שאני. וע"כ לא קמ"ל בברייתא זו דלא חייל אלא בקל על החמור:

רש"י ד"ה כשם שחלוקה כו'. ללמדך כו' לוקה עליה אף משום גרושה. משמע דאיסור גרושה בא עליה בסוף ואף שאינו איסור מוסיף וכ"כ לעיל (בע"א) בד"ה והרי אלמנה "וכן זונה כו' שבא כו' ללקות משום חללה" (ובזה י"ל קצת מה שגמגמתי על הרע"ב ברפ"ג דמכות) וא"כ פליגא על הברייתא דלעיל זינתה ונתחללה כו' א"ח אלא אחת. ונ"ל דההוא תנא מוקי להאי לא יקחו דכתיב בגרושה להא דדרשינן ביבמות (פד ב) ללמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש. וגרושה דכתיבא בכ"ג הוא בכדי למיסמך אחריה חללה ללמד שאין חללה אלא מאיסורי כהונה עי' מהרש"א. ובזה י"ל קצת מה שתמהתי ע"ד התוס' בב"מ (ל ב) ע"ש דהם כתבו אליבא דהאי תנא דלחלוקה קאתי:

תד"ה פרט. וכה"נ האסורות לכה"ג אסורות אף למש"מ. הוא ביומא (עג):

תני תנא קמיה דרב ששת כל שהוא ביקח כו' פרט לכ"ג שבא על אחותו אלמנה. ומשמע מפרש"י דמדרשא דסמוכין דריש לה הכי ולפ"ז היה נ"ל לכאורה דדוקא נקיט בא על אחותו דה"ל מחייבי כריתות שאין קידושין תופסין בה ולא קרינן בה יקח משא"כ בחייבי לאוין דקרינן בהו יקח אלא דא"א לפרש כן דהא למאי דבעי למימר דרבי שמעון היא דאמר אין איסור חל על איסור א"כ אשאר חייבי לאוין כגון ממזרת ונתינה נמי לא חייל איסור אלמנה. ועוד דמאי קאמר דאי רבנן הא אמרי איסור חל על איסור ומאי קושייא דלמא שאני הכא דגלי קרא דתליא בתפיסת קידושין דוקא אע"כ דלאו דוקא נקיט אחותו אלא ה"ה לשאר חייבי לאוין משום דלאו מדרשא דקרא יליף לה אלא לישנא בעלמא נקיט ורש"י ז"ל נמי לא בא לפרש אלא לשון הברייתא דקתני כל שהוא ביקח. ולפ"ז צ"ל דהא דנקיט בא על אחותו ולא קתני רבותא בשאר חייבי לאוין היינו משום דסד"א כיון דבאחותו איסור מוסיף הוא כמ"ש התוספות וקי"ל איסור מוסיף חל קמל"ן דאפ"ה איסור קל על איסור חמור לא חייל. וכן למסקנא דמוקמינן לה אפילו כרבנן ומשום דאיסור קל על איסור חמור לא חייל צריך לומר דבשאר חייבי לאוין נמי הוי איסור קל על איסור חמור כיון דשאר חייבי לאוין הוי לאוין השוין בכל משא"כ באלמנה לכ"ג דה"ל לאו שאין שוה בכל כן נ"ל זדו"ק:

תוספות בד"ה פרט לכ"ג כו' וכשנתאלמנה איתוסף בה איסור אלמנה כו'. ובתוס' ישנים דהוי איסור מוסיף לגבי משוח מלחמה כו' והוצרכו לזה דאל"כ לא אשכחן איסור מוסיף דאין ממנין שני כהנים גדולים כאחד ולענין איסור מוסיף בעינן שיהא האיסור מוסיף בפועל בהאי שעתא כדאיתא במסכת כריתות גבי כגון דאיכא ברא לסבא ע"ש דף י"ד ע"ב:

גמרא א"ל רב פפא לאביי ישראל שבא על אחותו זונה משוי לה חללה משוי לה או לא כו'. ואף ע"ג דבלא"ה לא חייל איסור חללה אאיסור זונה דלאו איסור מוסיף הוא מ"מ נפקא מיניה אי אתרו ביה משום חללה ולא אתרו ביה משום זונה ועוד דאי הוה שייך ביה איסור חללה ה"ל איסור בת אחת דתרווייהו חיילן כהדדי וק"ל:

שם מי אמרינן ק"ו מחי"ל הוי חללה מחייבי כריתות לא כ"ש. ואע"ג דקי"ל בפ' הבא על יבמתו דף ס' כר' אליעזר בן יעקב דאין חלל מנדה אע"ג דחייבי כריתות היא וא"כ היא עצמה נמי אינה מתחללת אפ"ה ליכא למימר הכא נדה תוכיח דמה לנדה דאתיא לכלל היתירא ויש היתר לאיסורה:

אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא א"כ מאי צריך התם קרא לראב"י דדריש מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה וכתבו שם בתוספות בשם תורת כהנים דאיצטריך קרא דלא ניליף בק"ו מחייבי לאוין ולמאי דפרישית האיכא למיפרך מה לחייבי לאוין שאין היתר לאיסורן משא"כ בנדה ויש ליישב וע"ש בתוס' ועיין עוד בסמוך:

שם א"ל אין איסור חללה אלא מאיסורי כהונה אמר רבא מנא הא מילתא וכו' דתניא כו' חללה למה נאמרה אין חללה אלא מאיסורי כהונה. ואף על גב דלעיל דף ע"ד ע"ב מייתי הש"ס ברייתא דגר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי ונתין וממזר שבא על כהנת לויה וישראלית פסלה ה"נ איתא להדיא בפרק אלמנה לכ"ג דף ס"ח ע"ב דבין לכהונה ובין לתרומה פסלוה אף על גב דלאו איסור כהונה הוא אלא פסולי קהל וכל הפוסקים פסקו כהך ברייתא (לבד מרבינו יעקב בעל הטורים שהשמיטה) מיהו באמת התם נמי לאו משום איסור חללה איירי אלא לרש"י והרמב"ם ז"ל פסולייהו משום זונה וכ"כ בש"ע א"ע סימן ו' והוא מלשון רש"י ז"ל ביבמות דף ס"א בד"ה ושנבעלה בעילת זנות ע"ש אלא דבתוספות שם הקשו דלא הוי בכלל זונה כיון דתפסי בהו קידושין ולשיטתם צ"ל דלא לקי אכל הנך כלל לא משום זונה ולא משום חללה כדאסקינן הכא להדיא דאין חללה אלא מאיסור כהונה אלא דמהרש"א ז"ל כתב בזה לעיל בסוגיין בעמוד הקדום בלשון התוספות ישנים גבי מה לחלל שכן יצירתו בעבירה דמשמע מלשונם דבהנך חייבי לאוין מצרי ואדומי ממזר ונתין דפרק אלמנה לכ"ג הוי משום חללות והקשה מהרש"א ז"ל מסוגיא דהכא דאין חללה אלא מאיסור כהונה אמנם לענ"ד לא עלה על דעת התוספות ישנים לומר כן דלענין מלקות דחללה איירי אלא דקשיא להו אלישנא דברייתא דקתני היא עצמה מנין ומצריך לה קרא ומשמע להו דלענין פסולא לחוד איירי דאי לענין לאו ומלקות לא הוי מסיק שפיר מהך ברייתא גופא אמרת ק"ו ומה זרעו שלא עבר עבירה וע"כ היינו דשקיל וטרי דלמה לי קרא ותיפוק ליה מק"ו ואי לענין לאו ומלקות הא קי"ל דאין מזהירין מן הדין ושפיר איצטריך לאהדורי אקרא אע"כ דלענין פסולא בעלמא שקיל וטרי בברייתא היא עצמה מנין דמיפסלא לכהונה וא"כ מקשו התוספות ישנים שפיר דאכתי נילף במה הצד ותדע דהכי הוא דאף אם נאמר דאי נילף היא עצמה בק"ו ומזרעה לא מיקרי מזהירין מן הדין אלא גילוי מילתא בעלמא אפ"ה בלא"ה תיקשי למהרש"א ז"ל דמאי מקשו בתוספות ישנים דלמה לי קרא נילף במה הצד ומאי קושיא הא ודאי אי נילף במה הצד ליכא מלקות דאין מזהירין מן הדין אע"כ דכוונת התוספות ישנים כדפרישית כן נ"ל ברור:

אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא בסוגיא דשמעתין מאי מייתי רבא הכא סייעתא לאביי מהך ברייתא דהכא דאין חללה אלא מאיסור כהונה דה"ה לבא על אחותו ואכתי היא גופא מנא לן דלמא הא דילפינן בברייתא דהכא דחללה למה נאמרה לומר לך דאין חללה אלא מאיסור כהונה היינו למעוטי שאר חייבי לאוין כמצרי ואדומי וממזר דאף על גב דמיפסלי לכהונה מקרא דלאיש זר אפ"ה לא לקי משום חללה אלא פסולא בעלמא אבל לענין ישראל שבא על אחותו לעולם דהוי שפיר בכלל חללה מק"ו חייבי כריתות מחי"ל ואהני קרא ואהני ק"ו דכל חד ליקו בדוכתא ונ"ל ליישב דלשאר חייבי לאוין לא איצטריך קרא דבלא"ה מימעטו מדכתיב את אלה לא יקח ודרשינן ביבמות פרק הבא על יבמתו מאלה אתה עושה חללה דוקא ולא משאר איסורי ביאות כי היכי דממעטינן נדה מקרא דאלה ואכתי חללה למה נאמרה בכהן הדיוט אע"כ דלמעוטי אחותז אתא דאף על גב דנעשית זונה וה"ל בכלל אלה אפ"ה חללה מיהא לא הוי דאין חלל כלל אפילו בחייבי כריתות דלא שייך חללות אלא באיסור כהונה ממש כן נ"ל נכון בעזה"י ובזה נתיישב' קושיית התוספות בפרק הבא על יבמתו דף ס' דאלה לא מייתר לנדה לחוד אלא למעוטי נמי שאר חייבי לאוין ודוק היטב:

(עז סע"ב) כהן הבא על אחותו זונה משוי לה וכו' חזר ובא עליה עשאה חללה.—עי' רש"י שכתב: "חללה לא משוי לה ואין כהן שני הבא עליה לוקה משום חללה", משמע דבסיפא כשחזר אותו כהן ובא עליה, הרי הכהן השני הבא עליה לוקה משום חללה. וכ"כ רש"י לעיל (ע"א ד"ה והרי אלמנה): "זונה מביאת פסולין שבא עליה כהן הדיוט נקראת חללה ללקות עליה משום חללה". וזה פלא דהא לעיל אמרינן "זינתה ונתחללה וכו' אינו חייב אלא אחת, שאין איסור חללה חל על איסור זונה", והיכי משכחת לה שזונה תיעשה גם חללה ללקות עליה משום חללה.

שוב מצאתי בשער המלך (אסורי ביאה פי"ז), שהקשה כן בשם תוספי הרא"ש ותירץ, דאפשר שאיסור חללה יהא חל על איסור זונה בקטן שנתגדל, ששני האיסורים חלו עליו בבת אחת, כענין שאמרו בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לאיחיובי אינהו (יבמות לד א) ע"כ. ואין זה נוח לי מפני שאנו אומרים דמה שאמרו ביבמות שם, דאיסורין שאינן חלין זה אחר זה חלין על הקטן שנתגדל בבת אחת, אין זה אלא לר"ש דלית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף אלא איסור בת אחת, דאליביה קיימינן התם (ע"ש); אבל אין אומרים כן למאן דסבר דאיסור חל על איסור בכולל, דאל"כ הא דאמרינן לעיל "זינתה ונתחללה ונתגרשה אינו חייב אלא אחת", מפני שאין איסורי חללה וגרושה חלין על איסור זונה, אמאי אינם חלים, דהא ודאי איכא כמה כהנים, שנתגדלו אחר שנתחללה ונתגרשה זו, וחלו עליו איסורי זונה וחללה וגרושה בבת אחת, ומתוך שחלו ג' איסורים אלו על הכהנים שנתגדלו, הרי הם חלים גם על כל הכהנים באיסור כולל?! אלא ש"מ כדאמרן.

וגם למ"ד דאין אומרים איסור כולל ומוסיף שאמרנו, דכל האיסורים חלים על הקטן שנתגדל, כפי הנראה ביבמות שם אינו אלא לגירסת רש"י שם, אבל לגירסת תוס' שם משמע, דלכ"ע איסורין שאינם חלים זה על זה אינם חלים אף על קטן שנתגדל. ונראה שכ"ה דעת הרמב"ם, שלא הזכיר בכל ספרו דין זה, שכמה איסורין שאין חלים זה על זה יהו חלים על הקטן שנתגדל.

וראיתי להרמב"ם שכתב (הל' אסורי ביאה פי"ט ה"ה): "כהן הבא על הערוה וכו' עשה אותה זונה וכו' חזר ובא עליה ביאה שנייה וכו' נעשית חללה וזרעו ממנה חללים". נראה שאף הוא היה מתכוין בדבריו לתרץ קושיא זו והוא שאף שאין איסור חללה חל על איסור זונה, שיהא כהן הבא עליה לוקה גם משום חללה, מ"מ הא נתחללה בביאה שנייה זו לענין זה שיהא זרעו ממנה חללים. ואף שבאחותו בלאו הכי הבנים ממזרים מ"מ נ"מ בבא עליה כהן אחר.

(בר"נ על הרי"ף דף רטו ע"א) כ"ד ראשי איברים שבאדם כולן אין מטמאין משום מחיה וכו' והאי דנקט הכא מחיה טפי מאינך משום דשיעורו מרובה משאר נגעים דבעיא כגריס נגע וכעדשה מחיה סמוך לו.—מקור דבריו הוא מחדושי רמב"ן כאן, שכתב כן בשם תוספות חכמי הצרפתים (ושם נשמטה מלת "כעדשה", ע"ש). אבל הוא תמוה דבספרא פ' תזריע מוכח, שכעדשה מחיה היא בכלל נגע כגריס, שהנגע והמחיה יחדיו אין צריכין להיות אלא כגריס מכוון. וכ"כ ר"ש ורא"ש בנגעים פ"ו מ"ב, וכ"ה דעת הרמב"ם (בהל' טומאת צרעת פ"ג ה"ה) וכן בהשגת הראב"ד בה"ח שם (ועי' עוד בפ"א ה"ז). וגם משנה שלימה היא בנגעים פ"ד מ"ו.

נזיר שהיה שותה וכו'. וכל הני חייב במלקות קא מיירי: לא צריכא. שבא ביאה אחת על אלמנת ראובן שהיתה וכו': איסור מוסיף אית ליה. שהוא חל על איסור כשהאיסור השני מוסיף עליה לאוסרה במה שהיתה מותרת לו מחמת איסור ראשון אית ליה שהוא חל אע''פ שהיתה אסורה לו מחמת איסור ראשון להתחייב שתים הילכך בזמן שהן כסדר יש בכולן איסור מוסיף כדמפרש ואזיל אלמנה לא היתה אסורה לכהן הדיוט: נתגרשה מגו דאיתוסף עלה. מחמת שם גרושה איסור אצל הדיוט שהיתה מותרת לו: איתוסף בה איסור גרושה אצל כ''ג. ואע''פ שאסורה לו כבר ומיחייב שתים: למיכל בתרומה. אם בת כהן היא: מגו דאיתוסף בה איסורא. משום חללה למיכל בתרומה כדילפינן מלא יחלל דנתחללה מקדושתה: איתוסף בה איסור לגבי כ''ג. ללקות אף משום חללה: מאי איסור מוסיף אית בה. במה נאסרה משום זה שלא נאסרה קודם לכן: הואיל ושם זנות פוסל אפי' בישראל. כגון אם זינתה תחתיו נאסרת על בעלה הכא נמי אע''ג דהאי זנות לאו תחת בעלה הוא מיהו שם זנות אשכחן ביה מוסיף בעלמא: כל שהוא ביקח. והוא אשה בבתוליה יקח וסמיך ליה אלמנה וגרושה וחללה זונה לא יקח כל שאתה קורא בה כשהיא בתולה יקח דראויה לכ''ג ישנו בבל יקח אם היתה אלמנה: פרט לכ''ג וכו'. שאינו לוקה עליה משום איסור כהונה אלא משום איסור אחותו: פטור. מכרת דלא אתי איסור יום כפורים ומיחל אאיסור נבילה דקדים אם נתנבלה מערב יום כפורים הרי קדם איסור נבלה ואם נתנבלה ביום כפורים אפי' הכי אסורה היתה עליו מבערב משום אבר מן החי: איסור חמור על איסור קל. יום כפורים שהוא בכרת על איסור נבילה שהוא בלאו: אבל איסור קל כו'. כגון אלמנה לכהן גדול על איסור אחותו שהיא בכרת: ואיכא דאמרי הא מני. דאיצטריך ליה למילף דלא ליחול איסור אלמנה לכ''ג על איסור אחותו: רבנן היא. דאמרי איסור חל על איסור הילכך איצטריך להו למילף דה''מ איסור חמור על איסור קל אבל קל על חמור לא חייל: איסור כהונה שאני. שריבה בהן הכתוב מצות יתירות הילכך אפילו קל על חמור דעלמא ליחול קא משמע לן: זונה משוי לה. פשיטא ליה דזונה משוי לה דהא נבעלה בעילת פסול ואסורה לכהן משום זונה אלא הא מיבעיא לי חללה מי משוי לה ללקות כהן עליה משום חללה או לא: לכ''ג מיבעיא. מהדיוטותו נאסרה עליו: כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה. האמורות אצל כהן הדיוט שייחד לה לאו לעצמה ואשה גרושה מאישה לא יקחו (ויקרא כא) ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה כך חלוקה בכ''ג אע''פ שנאמרו (לו) בו בלאו אחד: פשיטא מיגרע גרע. בתמיה וכי מפני שנעשה כ''ג נתמעטה קדושתו הלא מהדיוטותו נחלקה עליו לשני לאוין: כך חלוקה אלמנה מגרושה כו'. שאם היתה אלמנה וגרושה וחללה זונה חייב על כל אחת ואחת והאי דנקט תנא לפלוגי אלמנה לחודה ולא איצטריך לפלוגי חללה מזונה משום דחללה דמוחלקת מזונה מכהן הדיוט קים לן דגלי בגרושה וה''ה בחללה אבל אלמנה דאיתוספא בכ''ג ולא מצינו בה שנתחלקה איצטריך ליה למילף: חללה למה נאמרה. הרי אסורה לכהן הדיוט לומר לך אין חללה אלא מאיסור כהונה מקרא יתירה דרשי' דהאי דהדר כתבה להכי כתבה לומר שתלמד מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה שאין איסורן נוהג אלא בכהנים ולא כתבה אחר זונה שמצינו שם זנות פוסל בישראל לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל: ונאמר להלן. בכהן הדיוט: מה כאן. בכ''ג זרעו חולין דכתיב לא יחלל: הילכך. הואיל ואין חללה אלא מאיסור כהונה: כהן. הדיוט או כ''ג שבא על אחותו פנויה:

הרי גופים מוחלקים ושמות מוחלקים. נראה דבכדי נקט שמות מוחלקין שהרי בא על שלשה נשים נדות בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ואע''פ שהן שם אחד כלומר שכולן נשים לאיש אחד כדמפרש [בכריתות פ''ג] (דף טו.) אלא האי דנקט ג' אלמנות של ג' בני אדם לאו דוקא דה''ה ג' אלמנות של אדם אחד וכן משמע מדמשני אלא שבא על אלמנה אחת ג' ביאות ולא משני שבא על שלשה אלמנות של אדם אחד מכלל דכה''ג חייב שלשה: פרט לכ''ג שבא על אחותו אלמנה. תימה מאי קאמר בסמוך דרבי שמעון לית ליה איסור חל על איסור אימא דאיסור חל על איסור לית ליה איסור מוסיף אית ליה והאי איסורא מוסיף הוא גבי אחותו שהרי מעיקרא היה האיסור משום אחותו וכשנתאלמנה איתוסף בה איסור אלמנה [דהוי איסור מוסיף לגבי משוח מלחמה שאינו אחיו וכל הנשים האסורות לכ''ג אסורות אף למשוח מלחמה] וי''ל דאיתא בברייתא אחרת. דרבי שמעון אפילו איסור מוסיף לית ליה א''נ יש לומר דהכי מייתי כיון דר''ש לית ליה איסור חל על איסור ואע''ג דהוי איסור חמור על איסור קל כי ההיא דאוכל נבילה ביום הכפורים דלא חל איסור יום הכפורים שהיא בכרת על איסור נבלה שהיא בלאו הכי אית לן למימר דלית ליה איסור מוסיף באיסור קל על איסור חמור כי ההיא דכ''ג שבא על אחותו אלמנה.:

קידושין עז ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף עז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד