קידושין עז ע"א

מַתְנִי' בַּת חָלָל זָכָר פְּסוּלָה מִן הַכְּהוּנָּה לְעוֹלָם יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה בִּתּוֹ כְּשֵׁירָה לַכְּהוּנָּה חָלָל שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל בִּתּוֹ פְּסוּלָה לַכְּהוּנָּה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל זָכָר
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת בִּתּוֹ כְּשֵׁירָה לַכְּהוּנָּה וְגֵר שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל בִּתּוֹ כְּשֵׁירָה לַכְּהוּנָּה אֲבָל גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת בִּתּוֹ פְּסוּלָה לַכְּהוּנָּה אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֲבָדִים מְשׁוּחְרָרִים אֲפִילּוּ עַד עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת עַד שֶׁתְּהֵא אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת בִּתּוֹ כְּשֵׁירָה לַכְּהוּנָּה
גְּמָ' מַאי לְעוֹלָם מַהוּ דְּתֵימָא מִידֵּי דַּהֲוָה אַמִּצְרִי וַאֲדוֹמִי מָה לְהַלָּן לְאַחַר שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת אַף כָּאן נָמֵי לְאַחַר שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת קָא מַשְׁמַע לַן
יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן נֶאֱמַר כָּאן וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו וְנֶאֱמַר לְהַלָּן לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו מָה לְהַלָּן זְכָרִים וְלֹא נְקֵבוֹת אַף כָּאן זְכָרִים וְלֹא נְקֵבוֹת
אֶלָּא מֵעַתָּה בִּתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל תִּישְׁתְּרֵי מִי כְּתִיב בְּנוֹ זַרְעוֹ כְּתִיב לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו
בַּת בְּנוֹ תִּישְׁתְּרֵי כְּתִיב לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ מַקִּישׁ זַרְעוֹ לוֹ מָה הוּא בִּתּוֹ פְּסוּלָה אַף בְּנוֹ בִּתּוֹ פְּסוּלָה בַּת בִּתּוֹ תִּיתְּסַר אִם כֵּן גְּזֵירָה שָׁוָה מַאי אַהֲנִי לֵיהּ
חָלָל שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל בִּתּוֹ פְּסוּלָה הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא בַּת חָלָל זָכָר פְּסוּלָה מִן הַכְּהוּנָּה לְעוֹלָם אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה תְּנָא נָמֵי סֵיפָא חָלָל שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל
מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה דְּתַנְיָא רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִקְוֵה טׇהֳרָה לַחֲלָלוֹת כָּךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִקְוֵה טׇהֳרָה לַחֲלָלִים מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יְהוּדָה אָמַר קְרָא לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו בְּעִם אֶחָד הוּא דְּמֵיחֵל בִּשְׁנֵי עֲמָמִים אֵינוֹ מֵיחֵל
תָּנוּ רַבָּנַן לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ אֵין לִי אֶלָּא זַרְעוֹ הִיא עַצְמָהּ מִנַּיִן אָמַרְתָּ קַל וָחוֹמֶר מָה זַרְעוֹ שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵירָה מִתְחַלֵּל הִיא שֶׁעָבְרָה עֲבֵירָה אֵינוֹ דִּין שֶׁמִּתְחַלֶּלֶת
הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ שֶׁעָבַר עֲבֵירָה וְאֵין מִתְחַלֵּל מָה לְהוּא שֶׁכֵּן אֵין מִתְחַלֵּל בְּכׇל מָקוֹם תֹּאמַר בְּהִיא שֶׁמִּתְחַלֶּלֶת בְּכׇל מָקוֹם
וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר אָמַר קְרָא לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ לֹא יְחוּלַּל זֶה שֶׁהָיָה כָּשֵׁר וְנִתְחַלֵּל
מַאי אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר וְכִי תֵּימָא אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְזַרְעוֹ שֶׁכֵּן יְצִירָתוֹ בַּעֲבֵירָה אָמַר קְרָא לֹא יְחַלֵּל לֹא יְחוֹלֵל זֶה שֶׁהָיָה כָּשֵׁר וְנִתְחַלֵּל
תָּנוּ רַבָּנַן אֵיזוֹ הִיא חֲלָלָה כֹּל שֶׁנּוֹלְדָה מִן הַפְּסוּלִים מַאי פְּסוּלִים אִילֵימָא פְּסוּלִים לוֹ הֲרֵי מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ דִּפְסוּלָה לוֹ וּבָנֶיהָ כְּשֵׁרִים דִּכְתִיב תּוֹעֵבָה הִיא הִיא תּוֹעֵבָה וְאֵין בָּנֶיהָ תּוֹעֲבִים
אָמַר רַב יְהוּדָה הָכִי קָאָמַר אֵיזוֹ הִיא חֲלָלָה כֹּל שֶׁנּוֹלְדָה מִן פְּסוּל כְּהוּנָּה נוֹלְדָה אִין לֹא נוֹלְדָה לָא הֲרֵי אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה זוֹנָה דְּלֹא נוֹלְדָה וְקָא הָוְיָא חֲלָלָה
אָמַר רַבָּה הָכִי קָאָמַר אֵיזוֹ חֲלָלָה מוּזְכֶּרֶת שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר כְּלָל כֹּל שֶׁנּוֹלְדָה מִן פְּסוּל כְּהוּנָּה מַאי מוּזְכֶּרֶת אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אָבִין הָכִי קָאָמַר אֵיזוֹ הִיא חֲלָלָה שֶׁעִיקָּרָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְאֵין צְרִיכִין לְפָרֵשׁ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כֹּל שֶׁנּוֹלְדָה מִן פְּסוּלֵי כְּהוּנָּה
תָּנוּ רַבָּנַן אַלְמָנָה אַלְמָנָה אַלְמָנָה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת גְּרוּשָׁה גְּרוּשָׁה גְּרוּשָׁה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת
אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה בִּזְמַן שֶׁהֵם כַּסֵּדֶר חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת זִינְּתָה וְנִתְחַלְּלָה וְנִתְגָּרְשָׁה וְנִתְאַרְמְלָה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת
אָמַר מָר אַלְמָנָה אַלְמָנָה אַלְמָנָה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת הַאי אַלְמָנָה הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא שֶׁבָּא עַל אַלְמְנַת רְאוּבֵן וְעַל אַלְמְנַת שִׁמְעוֹן וְעַל אַלְמְנַת לֵוִי אַמַּאי אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - א

המשנה שלפנינו עוסקת בשני ענינים של פסלות לכהונה מחמת "יחוס":

הפסול האחד, כהן שהוא חלל, או בת כהן שהיא חללה, שפסול חללותם הוא מחמת "יחוסם" לחללים.

ואילו הפסול השני הוא, "יחוסם" של בני גרים להוריהם, אימתי הם כשרים או פסולים להנשא לכהונה מחמת יחוסם להוריהם שהתגיירו [שהרי הגיורת פסולה לכהונה].

פסול "חלל" או "חללה", יתכן בארבעה אופנים:

א. כאשר יצירתם של החלל או החללה נעשתה מביאת איסור, שבא אביו הכהן על אשה הפסולה לכהונה, [כגון גרושה זונה וחללה], ובכך הוא מחלל את האשה [אם היתה גרושה או זונה], ומחלל גם את זרעו.

ב. כאשר החלל או החללה "מתייחסים"

יחוס משפחתי לחלל [או לחללה].

ג. כאשר אשה הכשירה לכהונה [ואפילו ישראלית] נבעלת לחלל.

ד. כאשר אשה שהיתה פסולה להנשא לכהונה [כגון גרושה], נבעלה לכהן, הרי היא נעשית "חללה".

בשני האופנים האחרונים, אם היתה האשה בת כהן, הרי היא נפסלת מן התרומה ומלהנשא לכהן. ואם היתה בת ישראל, היא אסורה להנשא לכהן מדין חללה. ^[1]

הנידון במשנתנו הוא רק בפסול חללות הנובע מ"יחוס משפחה" לחלל, ולא בפסול חללות הנובע מביאה האסורה, או מפסול שנוצר מביאת איסור.

מתניתין:

א. בת כהן שהוא חלל זכר, הרי גם היא פסולה מן הכהונה כמו אביה, מצד יחוסה לאביה, והרי היא כהנת חללה [אף על גב שלא נולדה מביאה האסורה לכהונה, שהרי לא הוזהרו הנשים הכשרות שלא להנשא לחלל].

והיא אסורה לאכול בתרומה, ולהנשא לכהן, משום שפסול החללות נמשך לה מאביה.

ופסול חללות זה נמשך לעולם. והיינו, שאף בתו של בן החלל, גם היא חללה. וכן בת בן בנו, וכן לעולם.

ב. ישראל שנשא חללה, בתו הנולדת לו ממנה, כשרה לכהונה משתי סיבות.

האחת, לפי שאין פסול החללות נמשך מהאם אל הבת, כי הבת מתייחסת לאביה, ואביה הוא ישראל כשר, ולכן גם היא ישראלית כשרה. ^[2]

והשנית, מחמת שלא יתכן פסול של "יחוס חללות" אלא במשפחת כהונה ולא במשפחת ישראל, והבת משתייכת למשפחת ישראל. ^[3]

ג. אבל, כהן חלל שנשא בת ישראל, בתו פסולה לכהונה. לפי שבת החלל הרי היא חללה כאביה, כי היא מתייחסת לאביה, והרי היא בת כהן חללה, כי היא ממשפחת כהונה [גם אמה מתחללת, כיון שנבעלה לחלל, אך פסולה של הבת אינו מחמת האם, אלא הוא מחמת יחוסה לאביה].

ודין זה הוא הדין שנשנה בריש משנתנו. ובגמרא יבואר למה חזר התנא ושנאו כאן.

ועתה מבארת המשנה את החלק השני, לגבי פסול יוחסין של גרות לכהונה, ומביאה שנחלקו שלשה תנאים בדין יחוסם של בני הגרים להוריהם, לגבי כשרותם לכהונה:

הגיורת עצמה אסורה לכהונה מדין "זונה", ואילו הגר מותר בכהנת. והנידון במשנה הוא לגבי כשרות הבנות להנשא לכהן, האם יחוסם לגרים מפריע להן להנשא לכהונה או לא.

א. רבי יהודה אומר: בת של גר זכר, אפילו אם היה נשוי ישראלית, הרי היא פסולה לכהונה, כמו בת של חלל זכר.

וטעמו יבואר בגמרא, שדרש פסול זה מהכתוב, אך אין זה פסול "חללות" ממש.

ודוקא בתו של הגר פסולה לכהונה. אבל בתה של הגיורת שאביה הוא מישראל, הרי היא כשרה לכהונה, כי היא מתייחסת לאביה, שהוא ישראל גמור. ^[4]

ב. רבי אליעזר בן יעקב אומר: ישראל שנשא גיורת, בתו כשרה לכהונה. ובדין זה הוא סבור כמו שאמר רבי יהודה.

ואולם, לדעתו, אף גר שנשא בת ישראל, בתו כשרה לכהונה. ובפרט זה הוא חולק על רבי יהודה, הפוסל בת שאביה גר.

אבל גר שנשא גיורת, בתו פסולה לכהונה. כי כדי להכשיר אשה לכהונה, צריך שהיא תהיה מזרע "כל שהוא" של ישראל [או מצד אביה, או מצד אמה], אך אם משני הצדדים היא מיוחסת אך ורק לגרים, הרי היא פסולה לכהונה. אך כאמור, אין זה פסול מדין חללות, אלא הלכה מחודשת, מחמת היחוס לגר.

ומהו "גר" האמור בענין זה? - אחד גר, ואחד עבדים משוחררים.

ואפילו עד עשרה דורות, שאם היה גר בן גר, בן גר, אפילו עד דור עשירי ויותר, שנשא לאשה גיורת, הרי הוא נחשב לגר, וכמו כן בעבדים משוחררים [והבת תהיה פסולה לכהונה], עד שתהא אמו או אביו מישרא ל.

והיינו, שאם נשא גר ישראלית, או שנישאה הגיורת לישראל, תהיה הבת מותרת לכהונה.

ג. רבי יוסי אומר: אף גר שנשא גיורת, בתו כשרה לכהונה. ^[5]

גמרא:

שנינו במשנה: בת חלל זכר, פסולה מן הכהונה לעולם.

והוינן בה: מאי "לעולם"? מה באה המשנה להשמיענו באומרה שהפסול הוא לעולם? והלא פשוט הוא שאף בת בנו ובת בן בנו פסולות, שהרי בנו של חלל הוא כחלל לכל דבר, שהוא מתייחס לאביו, וכן בתו היא בת חלל, לפי שהיא מתייחסת לאביה, וכך הם מתייחסים בפסול משפחה זה לעולם, ומה חידוש יש בהעברת פסול היוחסין מדור לדור!?

ומשנינן: מהו דתימא, כי שמא תאמר, לא ימשך פסול חללות לבן בנו, מידי דהוי, כמו שהדין הוא א"מצרי ואדומי", שהתגיירו:

מה, כמו שלהלן [במצרי ואדומי], לאחר שלשה דורות של גרות הוא חוזר להיות כשר לקהל, אף כאן נמי, בחללות, לאחר שלשה דורות יפסק פסול החללות - קא משמע לן התנא במשנתנו, שפסול החללות נמשך מהאב אל הבן לעולם, וגם בת הבן ובן הבן פסולה לכהונה לעולם.

שנינו במשנה: ישראל שנשא חללה, בתו כשרה לכהונה.

והוינן בה: מנא הני מילי? מנין למדנו שבת הנולדת לישראל שנשא חללה, לא נפסלת לכהונה, לפי שאינה מתייחסת לאמה החללה, אלא לאביה הישראל, ואינה כמו בת חלל, המתייחסת לאביה, והיא חללה?

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון: למדנו זאת בגזירה שוה:

נאמר כאן, בפסול חללות של כהן גדול שבא על אלמנה [ויקרא כא טו], "ולא יחלל זרעו בעמיו", והיינו שזרעו מתחלל מן הכהונה.

ונאמר להלן, בענין טומאת כהנים למת [שם, ד], "לא יטמא בעל בעמיו להחלו".

מה להלן, בטומאה למת, רק כהנים זכרים נכללו בפרשת טומאה למת, ולא נקבות, שהן לא הוזהרו בלאו הזה -

אף כאן, בפסול חללות, רק כהנים זכרים מתחללים מכח יחוסם אל אביהם החלל, ולא נקבות נפסלות מכח יחוסן [לאמותיהן החללות].

ומקשינן: אלא מעתה, שאמרת [מכח הלימוד מגזירה שוה של חללות לטומאת כהנים], שאין הנקבות נפסלות, לפי שפרשת חללות עוסקת בזכרים ולא בנקיבות, בדומה לפרשת טומאת כהנים.

אם כן, נלמד מגזירה שוה זו לימוד נוסף, שאף בתו של כהן גדול, שנולדה לו מן האלמנה, תישתרי [תותר] לכהונה, שהרי למדנו מגזירה שוה שפרשת חללות מדברת רק בזכרים ולא בנקיבות.

ומשנינן: מי, האם כתיב בכהן גדול שבא על האלמנה, "לא יחלל בנו"?

הרי "לא יחלל זרעו" כתיב בו!

שהרי נאמר שם "ולא יחלל זרעו בעמיו". ומשמע מלשון "זרעו", שאף את בתו הוא מחלל.

מיהו, הועיל הלימוד של גזירה שוה, ללמדנו שדוקא בתו של הכהן הגדול שבא על האלמנה מתחללת, אבל לא בת בתו, שאינה "זרעו" אלא היא "זרע זרעו". ואם נישאה בתו לישראל, הרי בתה של בתו כשרה לכהונה, על אף שבתו עצמה היא חללה.

אך תמהה הגמרא: אם כן, שלמדת מגזירה שוה להתיר את בת בתו, כי רק "זרעו" נאמר ולא זרע זרעו, אף בת בנו תישתרי [תותר] לכהונה, כמו שהכשרנו את בת בתו, ונאמר שפסול "זרעו" הוא רק בבנו ובבתו עצמם, ולא בזרעם.

ומשנינן: כתיב "לא יחלל זרעו". ו"זרעו" היינו זרע שלו. הרי שבאותה תיבה נכללו גם הוא וגם זרעו.

מקיש הכתוב את זרעו של הכהן הגדול שבא על אלמנה, לו, לכהן הגדול עצמו -

מה הוא עצמו, בתו פסולה לכהונה. אף בנו, בתו פסולה לכהונה.

ושוב מקשינן: אם כן, מהיקש זה, אף בת בתו החללה, תיתסר לכהונה, כשם שבתו שלו פסולה. שהרי דינו ודין זרעו הוקשו זה לזה!?

ומשנינן: אם כן, הגזירה שוה שלמדנו מטומאת כהנים שנוהגת רק בזכרים, מה אהני ליה? מה הועילה ללמד? בהכרח היא באה למעט את בת בתו. הלכך לא מרבים מההיקש לפסול אלא את בת בנו.

שנינו במשנה: חלל שנשא בת ישראל, בתו פסולה.

והוינן בה: הא כבר תנא ליה לדין זה ברישא של משנתנו: בת חלל זכר, פסולה מן הכהונה לעולם. ולמה חזר התנא ושנה דין זה גם בסיפא?

ומשנינן: איידי, כיון דתנא ברישא "ישראל שנשא חללה בתו כשרה", חזר ותנא נמי בסיפא "חלל שנשא בת ישראל, בתו פסולה".

ועתה מבארת הגמרא:

מתניתין, משנתנו, הפוסלת את בת חלל שנשא ישראלית, היא דלא כרבי דוסתאי בן יהודה.

דתניא: רבי דוסתאי בן יהודה אומר: כשם שבני ישראל הם מקוה טהרה לחללות - שהרי חללה שנישאה לישראל בתה כשרה לכהונה - כך בנות ישראל הן מקוה טהרה לחללים.

ולדעתו, בת חלל הנולדת לו מישראלית כשרה, חוזרת להיות כשרה לכהונה. ^[6]

ולשיטתו, רק חלל הנושא חללה, בתו פסולה.

והוינן בה: מאי טעמא דרבי דוסתאי בו יהודה?

ומשנינן: משום דאמר קרא "לא יחלל זרעו בעמיו". ומדלא כתיב "בעממיו", אלא "בעמיו", משמע, דוקא באם הוא ואשתו הם מ"עם" אחד - ששניהם חללים, הוא דמיחל את זרעו.

אבל באם הם משני עממים - שהוא חלל והיא כשרה, אינו מיחל את זרעו.

תנו רבנן: כתיב בכהן גדול הנושא אלמנה "לא יחלל זרעו".

אין לי ללמוד מכאן אלא שזרעו הנולד ממנה מחולל.

זה שהיא [האלמנה] עצמה נעשית חללה בביאתו, ונאסרת מעתה אף לכהן הדיוט מדין חללה, מנין?

אמרת קל וחומר: מה זרעו של הכהן הגדול, שלא עבר עבירה, הרי הוא מתחלל. היא, אשתו, שעברה עבירה בנישואין אלו, אינו דין שהיא מתחללת!

[כי כשם שכהן גדול מוזהר על האלמנה, כן היא מוזהרת שלא להנשא לו. וכן בכל הפסולות לכהונה. ודרשינן כן מדכתיב "לא יקחו" בלשון רבים, להזהיר אשה על האיש].

ושמא תאמר שיש לפרוך את הקל וחומר:

הוא הכהן הגדול עצמו יוכיח; שעל אף שעבר עבירה בביאתו באלמנה, ובכל זאת אין הוא מתחלל מכהונתו, ואם כן, אף היא לא תתחלל, אף שעברה עבירה.

תשובתך: מה להוא [לכהן הגדול], דין הוא שאינו מתחלל בביאת העבירה, שכן אין הוא מתחלל בכל מקום. שלא מצינו בשום מקום שיתחלל כהן מכהונתו מן התורה.

תאמר בהיא [באלמנה], שמתחללת בביאת כהן גדול, משום שמצינו שהאשה הנבעלת מתחללת בכל מקום. שאם בא אחד מפסולי קהל על אשה, הוא פוסלה לכהונה בביאתו. מדכתיב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בלחם הקדשים לא תאכל". ודרשינן: כיון שנבעלה לפסול לה, פסלה מכהונתה.

ואם נפשך לומר שיש לפרוך קל וחומר זה [מהטעם שיבואר להלן בגמרא], עדיין יש להוכיח דין זה [שאף האלמנה מתחללת] ממה שאמר קרא "לא יחלל זרעו". ומשמע, לא יחולל זה שהיה כשר, ונתחלל. כי לשון "חלול" משמע, שהיה האדם כשר מקודם לכן, ועכשיו נתחלל. ודין זה שייך יותר באשה מאשר בזרעו, שהרי הזרע לא היה כשר מעולם, ואילו האשה היתה כשירה, ונתחללה. הלכך יש להעמיד את עיקר הפסוק בחילול האשה.

ועתה מבארת הגמרא את האמור בברייתא:

מאי "אם נפשך לומר"? מאיזו סיבה היה עולה בדעתנו שלא ללמוד את פסול האשה בקל וחומר מזרעו?

ומפרשינן: וכי תימא, כי שמא תאמר, איכא למיפרך: מה לזרעו, שכן יצירתו בעבירה, ולכן הוא מתחלל. מה שאין כן באשה, שאין יצירתה בעבירה, והיא לא תתחלל ממעשה ביאה שנעשה בה, בלבד.

לפיכך אמר קרא: "לא יחלל" - לא יחולל זה שהיה כשר [כמו האשה], ונתחלל עתה על ידי מעשה הביאה.

תנו רבנן: איזו היא חללה? - כל שנולדה מן הפסולים.

והוינן בה: מאי, מי הם ה"פסולים"?

אילימא, אם נאמר, כל שנולדה לאדם מהפסולים [נשים האסורות] לו באיסור לאו, ואפילו הוא ישראל - אין לפרש כן.

שהרי ישראל המחזיר גרושתו לאחר שנישאת לאחר, דהרי היא פסולה לו, ובכל זאת בניה [בנותיה] כשרים לכהונה.

דהרי כתיב במחזיר גרושתו: "תועבה היא". ודרשינן: רק היא [הגרושה שנישאה לאחר] היא תועבה, ואין בניה תועבים [לכהונה].

אמר רב יהודה: הכי קאמר: איזו היא חללה? - כל שנולדה מן פסול כהונה. שנולדה לאביה הכהן מאשה האסורה עליו באיסור כהונה, כגון: גרושה, זונה וחללה.

ומקשינן: וכי דוקא נולדה, אין, הרי היא מתחללת, אבל אם לא נולדה בפסול, היא לא מתחללת?!

והרי אלמנה לכהן גדול, וגרושה וזונה לכהן הדיוט, דאף שלא נולדה בפסול, ובכל זאת אם בא עליה הכהן באיסור, קא הויא חללה! והיינו, שמלבד האיסורים שכבר אמורים בה, נוסף עליה עתה גם איסור חללה בביאה זו, כמובא לעיל.

אמר רבה: הכי קאמר: איזו היא חללה ה"מוזכרת" [וכפי שתבאר הגמרא להלן], שלא היה לה שעת הכושר כלל, ומלידתה היא חללה? -

כל שנולדה מן פסול כהונה. מה שאין כן אלמנה לכהן גדול, שהיא אינה חללה מתחילת ברייתה, אלא רק מעת שנבעלה לו.

והוינן בה: מאי, מי היא "חללה המוזכרת"?

אמר רב יצחק בר אבין: הכי קאמר: איזו היא חללה שעיקרה [מפורשת] מדברי תורה, ואין צריכין לפרש וללמוד את דינה מדברי סופרים? -

כל שנולדה מן פסולי כהונה. והיינו, כשאמרה תורה "חללה", פשוטו של מקרא מתייחס אליה, כדברי הכתוב "ולא יחלל זרעו".

אבל מה שאלמנה לכהן גדול מתחללת בביאתו בה, אינו מפשוטו של מקרא, אלא מהדרשה האמורה לעיל.

תנו רבנן: כהן גדול העובר על שלשה איסורי "אלמנה, אלמנה, אלמנה" [וכפי שתבאר הגמרא במה מדובר], אינו חייב אלא מלקות אחת.

וכל כהן, אפילו הדיוט, העובר על שלשה איסורי "גרושה, גרושה, גרושה", אינו חייב אלא מלקות אחת.

אבל אם עבר כל ארבעת האיסורים "אלמנה, וגרושה, וחללה, זונה" - בזמן שהם [האיסורים האמורים] חלו עליה כסדר הזה, חייב מלקות על כל אחת ואחת מהעבירות שעבר.

אבל אם תחילה זינתה, ואחר כך נתחללה, ואחר כך נתגרשה, ואחר כך נתארמלה, ובא עליה, אינו חייב אלא מלקות אחת. והטעם יבואר להלן.

אמר מר: אלמנה, אלמנה, אלמנה, אינו חייב אלא אחת.

והוינן בה: האי שלש "אלמנה", היכי דמי, איך מדובר?

אילימא, שבא הכהן הגדול על שלש אלמנות נפרדות: על אלמנת ראובן, ועל אלמנת שמעון, ועל אלמנת לוי, אמאי אינו חייב אלא מלקות אחת?

הערות

^[1] כהן חלל, וכן בת כהן חללה, נפסלים מן הכהונה, והרי הם נחשבים כזרים לגבי דיני כהונה. והגר"ח [איסורי ביאה יז ב] הוכיח שיש בחלל שני דינים: האחד, הפקעת דין כהונה ממנו, והשני, פסלות של חלל. ובפשטות, אינו נוהג דין פסלות של חללות אלא אם הוא נתהווה מעבירה של איסורי כהונה, ולא מעבירה על דיני אישות שאינם מיוחדים לכהונה. אך מצינו בירושלמי [יבמות ד טו, קידושין ג יב] שיש מושג של חללות כתוצאה מעבירה שלא מדיני כהונה, כגון בגוי שבא על בת ישראל, שהוולד פגום לכהונה. ומדברי הירושלמי הוכיחו הראשונים במסכת יבמות [מה א] כדברי רש"י שם, שהוולד פגום להנשא לכהונה מדין "חללה". אכן הרמב"ן טוען שאין חללות אלא מאיסורי כהונה, ופגם של הבת הזאת הוא פגם של "זיהום" לכהונה משום אביה הגוי, ולא מצד פסול חללות. ועיין בשיעורי הגר"ש למסכת יבמות שביאר בהרחבה את מחלוקתם.

^[2] אף על פי שבמקום שיש פגם, הוולד הולך אחר הפגום לענין הפגם, לגבי חללות אין הולכים אחר פגם האב אלא רק אחר האב. והוכיחו התוספות, שבחלל הבא על בת ישראל, ומחלל אותה בביאתו, אין הוולד חלל אלא מכח אביו, ולא מכח אמו החללה, מהדין שישראל הנושא חללה, בתו כשרה לכהונה, ואינה מתייחסת לאמה החללה. ועיין בחידושי רבי שמואל למסכת יבמות סימן י, שהקשה מכאן לשיטת הריטב"א הסובר שבן זונה [מכהן] פסול לכהונה, והאיך הוא מתייחס לאמו הזונה, ולא לאביו הכשר! ? ותירץ לפי יסודו של הגר"ח, שפסול חללות שייך רק במשפחת כהונה. ולכן, ניתן לומר, שהריטב"א חולק על התוספות, וסובר שפסול חללות מתייחס גם לאם, והוא הדין פגם של בן זונה שבא עליה כהן מתייחס לאמו הפסולה משום זונה. ומה שהוכיחו התוספות מישראל שבא על חללה שאין יחוס של חללות אלא לאב, ולכן לא מתייחס הבן לאמו החללה, אין זו ראיה, לשיטת הריטב"א, כי שם הבן אינו מתייחס לאמו משום שהוא ישראל, ובישראל לא יתכן פגם חללות!

^[3] הגר"ח מבאר בספרו [איסורי ביאה יז ב] שכל המהות של פסול חללות שהוא מחמת "משפחה", שייך רק במשפחת כהונה. ולכן, כהן חלל שנשא ישראלית, מתייחס הבן אחריו מחמת שהבן כהן כמו אביו, והרי הוא חלל כמותו. אבל ישראל שנשא חללה, בתו כשירה לכהונה היות ובנו הוא ישראל. ובישראל לא יתכן פסלות של חללות מדין משפחה [אלא רק שייך בישראל פסול של חללות מחמת בעילה אסורה, אם נבעלת ישראלית לפסול, או לחלל, שבכך היא נפסלת לכהונה].

^[4] הגר"ח בספרו [איסורי ביאה טו ט] מבאר את מחלוקת רבי אליעזר בן יעקב ורבי יוסי אם בת גרים יכולה להנשא לכהונה, שנחלקו האם דין הכשר כהונה תלוי בשם "קהל" של ישראל, או שיכולה בת גרים להנשא לכהונה על אף שאינה בכלל "קהל ה"'. רבי אליעזר בן יעקב סובר, שאינה כשירה עד שתהיה אמה מישראל, שאז יש לה דין "קהל ה"' מחמת התייחסותה לאמה הישראלית, כדין יוחסין בישראל, שהוולד הולך לענין יחוס העם, אחרי האם. אך אם היה אביו מישראל והאם גיורת, אין לולד דין של "קהל ה"', וזה עצמו שאינו מקהל ה' פוסל אותה לכהונה. ואילו רבי יוסי סובר, שאין קשר בין אי היותו של הוולד מכלל "קהל ה"' לפסול כהונה, ולכן, אפילו אם היו גם האב וגם האם גרים, כשרה בתם לכהונה.

^[5] הרמב"ם סובר [איסורי ביאה טו ט] שאם גר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת הוא ישראל לכל דבר, ואסור בממזרת. אך הר"ן כאן טוען שאם היה האב גר והאם ישראלית, חוזר הדין שכל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר, וכיון שאביו, הגר, מותר בממזרת, מדוע לא יהיה הבן מותר בממזרת! ? ואף על גב שאם גוי או עבד באו על בת ישראל, הוולד כשר לגמרי, ואסור בממזרת, בכל זאת הוולד של גר צריך להיות אסור בממזרת, כיון שבגוי ועבד שבאו על בת ישראל אין הוולד מתייחס כלל אחר אביו, כי "למשפחותם לבית אבותם" נאמר רק ביחוס משפחה לישראל. ולא ביחוס משפחה לנכרי או לעבד. וכיון שאין הוולד מתייחס למשפחת האב, הרי הוא מתייחס רק לאמו, והוא אסור בממזרת, כמו אמו. אבל גר שהוליד בן, מתייחס בנו אליו, וכיון שהאב מותר בממזרת, צריך להיות שגם בנו יהיה מותר בממזרת! ומבאר הגר"ח, שסובר הרמב"ם כי במקום שהאם היא מישראל, מתווסף בוולדה כשרות לבוא בקהל ה' [שאין לאביו הגר, כי קהל גרים אינם נקראים קהל ה']. וכיון שהתווסף בוולד כשרות של קהל מכח האם, הרי הוא אסור בממזר, ולכן שונה דינו של הוולד מדין אביו, שאין בו הכשר קהל. ומה שהקשה הר"ן, מדוע לא יהיה כאן הדין של "למשפחותם לבית אבותם", ומכוחו יהיה דינו של הוולד כמו דין אביו, וכמו שלאב אין בו כשרות קהל ומותר בממזר, כך שלא יהיה בוולד דין כשרות לקהל ויהיה מותר בממזר, מתרץ הגר"ח שהדין של קהל "יסוד דינו אינו דין משפחה, רק שהוא חלות דין בגופו, מדין קדושת ישראל, וכל שהוא חלות דין על הגוף בלי דין "משפחה", מהני על זה גם צד האם, ולא נאמר על זה הדין שמשפחת האם אינה קרויה משפחה, כיון דלא תליא במשפחה כלל. ועל כן שפיר הוי הוולד "קהל" על ידי האם", וכיון שהוא קהל מכח אמו, הרי הוא אסור בממזר.

^[6] גם לרבי דוסתאי, המכשיר את בנו של חלל שנשא בת ישראל, אין הבן הזה [שאינו חלל] ראוי לשמש בכהונה, תוס' יבמות פה ב. וביאר האור שמח [בהלכות איסורי ביאה], שהוא פסול לעבוד במקדש, ואינו אוכל בתרומה, משום שחלל נחשב כזר, ובנו של החלל הוא זר כאביו. אלא שהגר"ח מוסיף שבדיעבד, עבודתו כשרה, כדין חלל שעבד במקדש בדיעבד. ומסביר הגר"ח, שלפי רבי דוסתאי חלל שנושא בת ישראל פוקע מהולד פסלות החללות, אבל עדיין הוא מתייחס למשפחת החללים, מבלי שיהיה לו פסול חלל, ולכן עבודתו במקדש, בדיעבד, כשירה. ומדברי הריטב"א נראה, לכאורה, שהבן הוא כהן כשר לכתחילה.

א משנה בת חלל זכר — פסולה מן הכהונה לעולם. כלומר, כל אשה מבניו או מבני בניו של החלל, אף לאחר כמה דורות, אסורה לכהונה משום פסול חללות. ישראל שנשא חללה — בתו כשירה לכהונה. ואילו חלל שנשא בת ישראל — בתו פסולה לכהונה. ר' יהודה אומר: בת גר זכר הריהי כבת חלל זכר ואף היא אסורה לכהונה.

ר' אליעזר בן יעקב חולק עליו ואומר: ישראל שנשא גיורת — בתו כשירה לכהונה, וגר שנשא בת ישראל — בתו כשירה לכהונה, אבל גר שנשא גיורת — בתו פסולה לכהונה. אחד גר ואחד עבדים משוחררים אפילו עד עשרה דורות בנותיהן פסולות לכהונה, עד שתהא אמו מישראל. ר' יוסי אומר: אף גר שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה.

ב גמרא מאי [מה] ענין לעולם שאמרנו, שבתו של חלל פסולה לעולם? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] מידי דהוה [כמו שהוא] ביחס למצרי ואדומי, מה להלן במצרי ואדומי לאחר שלשה דורות מותרים צאצאיהם לבוא בקהל, אף כאן נמי [גם כן], לאחר שלשה דורות תהא בת מזרעו של חלל מותרת לכהונה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאיסור זה הוא לעולם.

ג שנינו במשנה שישראל שנשא חללה — בתו כשירה לכהונה. ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון: נאמר כאן "ולא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, טו) ונאמר להלן "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" (שם, ד), מה להלן איסור הכהנים ליטמא למת הוא רק לגבי זכרים ולא נקבות, אף כאן בענין חילול זרעו זכרים נפסלים ופוסלים את בתם לכהונה כשהם חללים ולא נקבות.

ושואלים: אלא מעתה שהחילול נוגע לזכרים בלבד, בתו של כהן גדול מאלמנה תישתרי [תהיה מותרת] לכהונה! ודוחים: מי כתיב [האם כתוב] שבנו מתחלל? "זרעו" כתיב [נאמר] ובכלל זרעו גם בתו, כאמור "לא יחלל זרעו בעמיו". אבל בת בתו חללה שהיא כבר דור שלישי, מותרת מכוח הגזירה שווה.

ושואלים: אם כן בת בנו תישתרי [תהיה מותרת]! ומשיבים: כתיב [נאמר] "לא יחלל זרעו", מקיש (משווה) הכתוב זרעו לו, מה הוא בתו פסולה, אף בנו של הכהן הגדול בתו פסולה. ושואלים: אם כן בת בתו תיתסר [תאסר] מאותו טעם, שכמו שבתו פסולה כך בת בתו מישראל פסולה! ומשיבים: אם כן אתה אומר שגם בת בתו פסולה, גזירה שוה מ"לא יטמא בעל בעמיו" שלמדים ממנה דין חילול רק לזכרים מאי אהני ליה [מה הועילה לו]? אלא באה ללמד שבת בתו כשירה.

ד שנינו במשנה שהחלל שנשא בת ישראל — בתו פסולה לכהונה. ותוהים: הא תנא ליה רישא [הרי כבר שנה דבר זה בתחילה] "בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם"! ומשיבים: איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראשה] של הפיסקה ישראל שנשא חללה, תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] חלל שנשא בת ישראל כדי להשלים את הענין.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' דוסתאי בן יהודה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' דוסתאי בן יהודה אומר: כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות, כלומר, שחללה שנישאה לבן ישראל בטל מזרעה איסור חללות ובתה כשירה לכהונה, כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים ובנותיהם כשירות. ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' דוסתאי בר' יהודה? ומסבירים, אמר קרא [הכתוב]: "לא יחלל זרעו בעמיו", לומר: בעם אחד הוא דמיחל [שמחלל], כאשר גם הוא וגם אשתו חללים, אבל בשני עממים אינו מיחל [מחלל] וישראל לענין זה נחשבים לגבי כהנים כעם אחר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ממה שנאמר "לא יחלל זרעו" אין לי אלא זרעו שמתחלל, ואולם היא עצמה, האשה שבא עליה כהן באיסור, מנין שנפסלת לכהונה? אמרת (אומר אתה): קל וחומר, מה זרעו שלא עבר עבירה — מתחלל, היא שעברה עבירה — אינו דין שמתחללת?

ומקשים: הוא, הכהן עצמו יוכיח, שעבר עבירה ואין מתחלל, שלמרות שנאסר בעבודה כשהוא נשוי לה, הרי כאשר נפרד ממנה — נעשה שוב כשר. ודוחים: מה להוא, לכהן עצמו, שכן אין איש מתחלל בכל מקום, שהרי לא מצאנו דוגמה שכהן מתחלל או נפסל על ידי ביאה אסורה, תאמר בהיא, באשה, שמתחללת בכל מקום, כגון שבא עליה פסול שהיא נעשית זונה ופסולה לכהונה לעולם.

ואם נפשך לומר ולטעון כנגד סברה זו שאמרנו, הרי יש לכך ראיה אחרת: אמר קרא [הכתוב] "לא יחלל זרעו", וכוונת הדברים: לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל, שלשון חילול אינה מתאימה לזרעו, שהרי מעולם לא היה כשר, אלא בא ללמד על האשה שבא עליה באיסור שמת חילה היתה כשירה ולכן אפשר לומר עליה שמתחללת.

ושואלים: מאי [מה] הענין של "אם נפשך לומר", מה היה הנימוק שאפשר היה לומר כנגד הסברה שנאמרה מתחילה? ומסבירים: וכי תימא איכא למיפרך [ואם תאמר יש מקום לפרוך], לשבור את ההשוואה: מה לזרעו — שכן יצירתו בעבירה, ולכן אין ללמוד מכאן לגבי האשה — וכנגד טענה זו אמר קרא [הכתוב] "לא יחלל", לא יחולל — זה שהיה כשר ונתחלל.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: איזו היא חללה — כל שנולדה מן הפסולים. ושואלים: מאי [מה פירוש] "פסולים"? אילימא [אם תאמר] פסולים לו, שהאשה אסורה לאדם זה מטעם קירבה או מטעם אחר, הרי מחזיר גרושתו אחרי שנישאה לאחר שפסולה לו ובכל זאת בניה כשרים, דכתיב [שנאמר] בענין זה "תועבה היא" (דברים כד, ד) ואנו למדים מן ההדגשה של "היא" לומר: היא תועבה, ואין בניה תועבים, שהם כשרים לגמרי!

אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר] איזו היא חללה — כל שנולדה מן פסול כהונה. ותוהים: נולדה — אין [כן]. לא נולדה — לא? והרי אלמנה, או גרושה, או זונה שנבעלו לכהן, שלא נולדה מפסול כהונה וקא הויא [והריהי] חללה!

אמר רבה: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: איזו חללה מוזכרת שלא היה לה שעת הכושר כלל, שמלידתה היתה פסולה — כל שנולדה מן פסול כהונה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "מוזכרת", היכן היא מוזכרת? אמר רב יצחק בר אבין: הכי קאמר [כך אמר]: איזו היא חללה שעיקרה מדברי תורה ואין צריכין לפרש ולדרוש בענין זה מדברי סופרים — כל שנולדה מן פסולי כהונה שבמפורש נאמר "לא יחלל זרעו", אבל זו שבא עליה כהן באיסור איננה מוזכרת בתורה, ונלמדה מדברי סופרים.

ה תנו רבנן [שנו חכמים]: כהן גדול אם נשא אלמנה אלמנה אלמנה — אינו חייב מלקות אלא אחת. וכן גרושה גרושה גרושה — אינו חייב אלא אחת.

אם נשא אשה שהיא גם אלמנה וגם גרושה וגם חללה וגם זונה, בזמן שהם כסדר, שכך אירעו הדברים שקודם התאלמנה ואחר כך נישאה לאחר ונתגרשה, ואחר כך נישאה לכהן ונתחללה, ואחר כך בא עליה גוי או איסור ערוה ונעשתה זונה — חייב מלקות על כל אחת ואחת מן העבירות הללו בכל פעם שבא עליה. ואולם אם זינתה תחילה ואחר כך נתחללה על ידי ביאת כהן שנישאת לו, ואחר כך נתגרשה, ונישאה לאחר ונתארמלה (נתאלמנה) — אינו חייב כהן גדול הנושא אותה אלא אחת.

ומבארים: אמר מר [החכם]: אלמנה אלמנה אלמנה אינו חייב אלא אחת. ושואלים: האי [זו] אלמנה שאמרנו שלוש פעמים היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שבא על שלוש אלמנות, על אלמנת ראובן, ועל אלמנת שמעון, ועל אלמנת לוי, אמאי [מדוע] אינו חייב אלא אחת?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The daughter of a male ḥalal is unfit to marry into the priesthood forever. In other words, all daughters of male descendants of a ḥalal are prohibited from marrying priests, as they have the status of ḥalalot. If there was an Israelite who married a ḥalala, his daughter is fit to marry into the priesthood, whereas if there was a ḥalal who married a Jewish woman, his daughter is unfit to marry into the priesthood. Rabbi Yehuda says: The daughter of a male convert is like the daughter of a male ḥalal, and she is also prohibited from marrying into the priesthood.

Rabbi Eliezer ben Ya’akov disagrees and says: If there was an Israelite who married a female convert, his daughter is fit to marry into the priesthood, and similarly if there was a convert who married a Jewish woman, his daughter is fit to marry into the priesthood. But if there was a male convert who married a female convert, his daughter is unfit to marry into the priesthood. With regard to both converts and emancipated Canaanite slaves, their daughters are unfit to marry into the priesthood even up to ten generations. This halakha applies to the offspring until his mother is born Jewish. Rabbi Yosei says: Even if there was a male convert who married a female convert, his daughter is fit to marry into the priesthood.

GEMARA: What is the meaning of the statement that the daughter of a ḥalal is unfit forever? The Gemara explains: It is necessary lest you say that the halakha should be just as it is in the case of an Egyptian convert and an Edomite convert, and that just as there, with regard to an Egyptian and an Edomite, their descendants are permitted to enter into the congregation after three generations, so too here, the daughter of a descendant of a ḥalal should also be allowed to marry into the priesthood after three generations. The mishna therefore teaches us that this prohibition is permanent.

The mishna teaches that in the case of an Israelite who married a ḥalala, his daughter is fit to marry into the priesthood. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon that it is stated here: “And he shall not profane his offspring among his people” (Leviticus 21:15), and it is stated there: “He shall not defile himself, being a chief man among his people” (Leviticus 21:4): Just as there the prohibition against a priest contracting ritual impurity from a corpse applies to males but not females; so too here, with regard to the profanation of his offspring, where the term “among his people” is also employed, it is males who are rendered unfit and who render their daughters unfit to marry into the priesthood when they are ḥalalim, but not females.

The Gemara asks: If that is so, that profanation applies only to males, the daughter of a High Priest and a widow should be permitted to marry into the priesthood, and there should be no status of a ḥalala. The Gemara rejects this: Is it written that his son is profaned? It is written: “His offspring,” which includes his daughter, as the verse reads: “He shall not profane his offspring among his people.” Nevertheless, the daughter of his ḥalala daughter, who is already the third generation, is permitted as a result of the verbal analogy.

The Gemara asks: If so, that the granddaughter is permitted as a result of the verbal analogy, the daughter of his son should also be permitted. The Gemara answers: It is written: “He shall not profane his offspring,” by which the Torah links his offspring to him: Just as for him, his daughter is unfit; so too for his son, the son of a High Priest, his daughter is unfit. The Gemara asks: In that case, the daughter of his daughter from an Israelite should be prohibited, just as his own daughter is unfit. The Gemara answers: If so, that his daughter’s daughter is also unfit, of what use is the verbal analogy of: “He shall not defile himself, being a chief man among his people”? It must teach that his daughter’s daughter is fit.

§ The mishna teaches that if there was a ḥalal who married a Jewish woman, his daughter is unfit to marry into the priesthood. The Gemara questions this ruling: Wasn’t this already taught in the first clause: The daughter of a male ḥalal is unfit to marry into the priesthood forever? The Gemara answers: Since it taught in the first clause about an Israelite who married a ḥalala, it also taught in the latter clause about a ḥalal who married a Jewish woman, to present the complete ruling.

The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Dostai ben Yehuda, as it is taught in a baraita: Rabbi Dostai ben Yehuda says: Just as the sons of Israel are a ritual bath of purity for ḥalalot, i.e., the daughter of a ḥalala who marries an Israelite does not transmit her status of a ḥalala, and their daughters may marry priests, so the daughters of Israel are a ritual bath of purity for ḥalalim, and their daughters may marry priests. The Gemara asks: What is the reason of Rabbi Dostai, son of Rabbi Yehuda? The Gemara explains that the verse states: “He shall not profane his offspring among his people” (Leviticus 21:15), which teaches: It is among one people that he profanes, i.e., the offspring is a ḥalal only when he and his wife are both profaned, i.e., ḥalalim, but among two peoples he does not profane. If the mother is of a different people, i.e., not a ḥalala, the offspring is of unflawed lineage.

The Sages taught: The verse states that a priest may not engage in intercourse with a woman who is forbidden to him, so that “he shall not profane his offspring.” I have derived only that his offspring resulting from a union with a woman forbidden to him is profaned, i.e., has the status of a ḥalal; from where do I derive that she herself, i.e., the woman who engaged in forbidden intercourse with the priest, is also disqualified from marrying into the priesthood? You can say it is an a fortiori inference: If his offspring, who did not commit a transgression, is profaned, is it not logical that she, who did commit a transgression, is similarly profaned?

The Gemara responds: He, the priest himself, shall prove otherwise, as he committed a transgression but he is not profaned. Although he may not serve in the Temple while he remains married to her, he regains his status of a fit priest once he divorces her. The Gemara rejects this: What is notable about the priest? He is notable in that he is a male, and in no case is a male priest profaned by engaging in forbidden intercourse. Will you say the same with regard to her, a woman, who is disqualified from marrying a priest in all cases? For example, if she engages in intercourse with a man of flawed lineage, she assumes the status of a zona and is permanently disqualified from marrying into the priesthood.

And if it is your wish to say that this reasoning is faulty, there is a different proof: The verse states: “He shall not profane his offspring,” which means that the priest may not engage in intercourse with a woman who is forbidden to him so that someone shall not become profaned. The verse is referring to this woman who was at one time fit and then became profaned. In other words, the term profanation does not apply to his offspring, as they were never fit to begin with. Rather, it is referring to the woman with whom he engaged in intercourse, as, since she was initially fit to marry into the priesthood, she can be described as becoming profaned.

The Gemara asks: What is the meaning of: If it is your wish to say that this reasoning is faulty, in what way is it faulty? The Gemara explains the counterargument: And if you would say that the a fortiori argument can be refuted as follows: What is notable about his offspring? He is notable in that he is formed through a transgression. Since the woman was not formed through a transgression, one cannot derive the halakha pertaining to her from that of the offspring. The Gemara therefore continues that even if one were to state that counterargument, the verse nevertheless states: “He shall not profane his offspring,” which means that the priest may not engage in intercourse with a woman who is forbidden to him so that someone shall not become profaned. The verse is referring to this woman who was at one time fit and then became profaned.

§ The Sages taught: Who is a ḥalala? The term is referring to any woman born from people of flawed lineage. The Gemara asks: What is the meaning of people of flawed lineage? If we say it means she was born from someone unfit for him, i.e., a woman forbidden to this particular man due to a family relationship or for some other reason, isn’t there the case of one who remarries his divorcée after she had been married to someone else in the interim; she is unfit for him, and yet her children are fit. As it is written with regard to this case: “That is an abomination” (Deuteronomy 24:4), and this is interpreted to mean: That marriage is an abomination, but the children of that marriage are not an abomination and are entirely fit.

Rav Yehuda says: This is what the Sages are saying: Who is a ḥalala? The term is referring to any woman born from one unfit for the priesthood. The Gemara questions this: This implies that one who was born, yes, she is a ḥalala, but one who was not born from one unfit for the priesthood is not a ḥalala. Aren’t there the cases of a widow, or a divorced woman, or a zona who engaged in intercourse with a priest? They were not born from one who was unfit for the priesthood, and yet such a woman is a ḥalala.

Rabba said: This is what the Sages are saying: Who is the ḥalala mentioned that did not have a moment of fitness at all, but was unfit from birth? She is any woman born from one unfit for the priesthood. The Gemara asks: What is the meaning of the term: Mentioned? Where was she mentioned? Rav Yitzḥak bar Avin said: This is what the Sages are saying: Who is the ḥalala whose prohibition is rooted in the words of a verse in the Torah, and it is not necessary to clarify her prohibition further by the words of the Sages? She is any woman born from one unfit for the priesthood. With regard to such a woman the verse explicitly states: “He shall not profane his offspring.” By contrast, the halakha that a woman who engages in forbidden intercourse with a priest becomes a ḥalala is not explicit in the Torah, but is learned through an exposition of the Sages.

§ The Sages taught: If a High Priest engages in sexual intercourse with a widow, a widow, a widow, he is liable to receive only one set of lashes. Similarly, if a priest engages in intercourse with a divorcée, a divorcée, a divorcée, he is liable to receive only one set of lashes.

If a High Priest engages in sexual intercourse with a woman who was a widow, and then was a divorcée, and then was a ḥalala, and then was a zona, when the changes to her status occurred in that order, that she was first widowed, then remarried and was divorced, and subsequently engaged in intercourse with a priest, thereby becoming a ḥalala, and then she engaged in intercourse with a gentile or a forbidden relative, thereby becoming a zona, the High Priest is liable to receive lashes for each and every one of these transgressions each time he engages in intercourse with her. By contrast, if she first became a zona by engaging in intercourse with a gentile or a forbidden relative, and then became a ḥalala by engaging in intercourse with a priest, and subsequently she divorced, remarried, and was widowed, a High Priest who now engages in intercourse with her is liable to receive only one set of lashes.

The Gemara proceeds to clarify this baraita. The Master said in the baraita: If a High Priest engages in intercourse with a widow, a widow, a widow, he is liable to receive only one set of lashes. The Gemara asks: What are the circumstances of this widow? If we say that he engaged in sexual intercourse with three widows: With Reuven’s widow, and with Shimon’s widow, and with Levi’s widow, why is he liable to receive only one set of lashes?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

האוכל נבלה ביוה"כ פטור. פרש"י ז"ל פטור מיוה"כ, דאי נמי נתנבלה ביוה"כ לא חל עליה דמעיקרא נמי אסיר' משום אבר מן החי ואיכ' למידק הא איסור בת אחת הוא דכי פקע מינה איסור אכר מן החי חל עליה איסור נבלה ויום הכפורים בבת אחת כההיא דאמרי' ביבמו' ד' ל"ב ע"ב גבי זר שאכל מליקה דמעיקר' אחייבה ליה במעילה ולא אתו איסור נבלה וזר חיילי עליה כי מליק לה והזה דמה נראית לכהנים ואין בה משום מעילה וחלו עליה איסור נבלה ואיסור זרות ואפי' לר' שמעון ומ"ש הכא.
ואחרים פירשו דפטור מן האחרון קאמר כלו' שאם נתנבלה ערב יום הכפורים פטור מיוה"כ ואם נתנבלה ביוה"כ פטור מנבלה ורבנן פליגי עליה ואמרי שאם נתנבלה בערב יוה"כ אתי איסור חמור דיוה"כ וחייל על איסור קל של נבלה וכן עיקר ובמס' נזי' ד' ד' ע"א אשכחן בנסחי האוכל נבלה ביוה"כ אינו חייב אלא על אחת ומה שפי' הראב"ד ז"ל משום דמנבלה כי אכל כזית מחייב ומשום יוה"כ אינו חייב אלא עד ככותבת איני יודע מה הוא שעל ככותבת מיהת איסור יוה"כ קדים אם נתנבלה ביוה"כ והאיסור הקודם בגופו של איסור שהוא חל על האדם קא אמרינן בכל מקום ולא שיעורין.
ומה שאמר משום דהאי גבר' מכי אייתי ב' שערות איתחייב ליה בנבלה אבל לא ביום הכפו' עד יוה"כ אינו נכון שאינו דומה למה שאמרו בפ' ד' אחין (יבמות ד' ל"ג ע"א) כגון שאייתי שתי שערות בשבת דהתם בשום איסור לא איחייב עד שיביא שתי שערות אבל בהביא שתי שערות נתחייב בהן ואפי' איסור יוה"כ חל עליו מעתה כשם שחל עליו איסור הנבילה אע"פ שלא נתנבלה אלא ביוה"כ לפי דבריך ואי דמיא לשבת ויוה"כ דמיא דאיפליגו בה תנאי [חולין ק"א ע"ב] אי איסור חל על איסור או לא ואע"פ שחל על האדם איסור שבת שפגע בו תחלה קודם יוה"כ אלא שיש לבעל הדין לחלק ביניהם דשאני איסור נבלה שבידו לנבלה לפיכך חל עליו מעכשיו אבל יוה"כ עד שיפגע בו ואין זה נכון וכבר פירשתי שם בפ' ד' אחין שאפי' איסור נבלה לא חל עליו עד שנתנבלה זו:

כי אמרי רבנן איסור חל על איסור ה"מ איסור חמור על איסור קל אבל וכו'. קשי' לן לימ' כי אמרי רבנן איסור חל על איסור הני מילי באיסור כולל אבל איסו' שאינו כולל ולא מוסיף לא ונבלה ביוה"כ כולל הוא דמיגו דאתכלל איסור יוה"כ אשאר חתיכות אתכלל נמי אנבלה ולא קשי' דאיסור אלמנה מוסיף הוא דמעיקר' לא אסור' אלא להאי הויא ליה אלמנה מיגו דאתוסף בה איסור' לכהן גדול (חד) [אחר] כגון משוח שעבר אי נמי כהן משיח שאסור באלמנה כדאי' בסוף הוריות ד' י"א ע"ב א' נמי שתהא אסורה אף לכהן גדול שיתמנה אחריו אתוסף נמי איסור' אהאי ומאן דאית לי' כולל כ"ש דאית ליה מוסיף והשת' קשי' לי היכי מוקמינן לה אליב' דר"ש דילמא ע"כ לא אמר ר"ש התם אלא איסור כולל אבל מוסיף אית ליה דהכי אמרי' במס' שבועו' ד' כ"ד ע"ב דאפי' מאן דלית ליה כולל אית לי' מוסיף וניח' ליה דמפשט פשיט' ליה דר"ש לית ליה מוסיף ולא מודה ר"ש אלא באיסור בת אחת דהכי אית' במס' יבמות ד' ל"ב ע"ב והאי דלא אייתי ליה הכא משום שלא בא לומר (אלא) [דלא] מתוקמא כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בכולל וכ"ש במוסיף דהכי קאמר את"ל משנה ר"ש היא דכי היכי דפליג בכולל פליג במוסיף אבל לרבנן לא אפשר:

א"כ ג"ש מאי אהני ליה. פי' כיון דקרא בכהן כתיב לא סגיא דלא תתני בכהן נמי ולא נוקמה (דוליה) בלוי לבת חלל שנשא בת ישראל:

אמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו בעם א' הוא דמיחל כגון חלל בחללה בב' עממין אינו מיחל וכ"ת א"כ בתו של כהן בגרושה וחללה זונה תשתרי דשני עממין הוא הא לא אפשר דהא כתיב ביה ולא יחלל זרעו וכי דרשינן בעמיו לאתויי עם א' היינו בזרעו שאין זרעו של כהן המחולל מחלל אחריו אלא כשנושא אשה בעמיו שהוא ואשתו מעם א' שניהם חללים וכן נראה מיפרש"י ז"ל:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר בת חלל זכר פסולה מן הכהנה לעולם ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהנה וחלל שנשא בת ישראל בתו פסולה מן הכהנה ר' יודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר ר' אלעזר אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהנה וגר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהנה אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה מן הכהונה אחד גרים ואחד עבדים משוחררים אפילו עד עשרה דורות עד שתהא אמן מישראל ר' יוסי אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה אמר הר"ם ראוי שנבאר ענין חלל וחללה ואז נדבר על זאת המשנה וזה שכהן הדיוט כשבא על זונה או גרושה וכן כהן גדול כשבא על אלמנה או גרושה או זונה עשאה חללה בין שיהיה בעילתה בעילת נישואין או בעילת זנות באונס או ברצון או בזדון או בשגגה ולא נשא אחת מאלו וגירשה הנה הוא חלל זכר היה או נקבה וכן כל כהן שנשא חללה או יזנה עמה כמו שזכרנו הנה כל מה שיולד לו ממנה יהיו חללים וזאת היא הזונה שתאסר לכהן וכאשר בעל אותה תהיה חללה וזרעה ממנה חללים היתה גיורת ומשוחררת ומי שנבעלה בעילת זנות כמו שקדם בששי מיבמות ובעילת זנות היא שתבעל האשה למי שהוא אסור עליה משום ערוה מהעריות או שתהיה נבעלת לגר עמוני ומואבי מצרי ואדומי וכותי ונתין וחלל וממזר וגר ועבד יהיה באונס או ברצון בזדון או בשגגה או בנשואין במי שאפשר בהם הנשואין לעשות חללה ואין הפרש בו בין היותה ר"ל זאת האשה אשר תהיה זונה באלו הבעילות בין שתהיה כהנת או לויה או ישראלית ואע"פ שבעילת חללה אינה בעילת זנות לפי שהעיקר אצלנו לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ולא תאסר על הכהנה נשואי חללה לחלל ולא תאסר היא עליו אבל תפסול אותה מהכהונה ולזה מנו אותו בכלל הפסולין לפי שהעיקר חזק אצלי שהוא יפסול אותה להיות זרעה ממנה חללים כמו שהתבאר בזאת ההלכה כשנשא חלל לבת ישראל גם כן ונוצר מזה ולד ונשא זה הולד השני בת ישראל ונולד לה ממנו בת זאת הבת אסורה לכהונה ואפי' תשלש לזה לאלף דור וזה ענין אמרו לעולם וזאת ההלכה בארתי על העיקר הקדום והוא אמרם כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר אני מופלא איך יפסול החלל לכהנת לויה וישראלית כמו שזכרנו כשבא עליה שישימה זונה וזה סותר לעיקר לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ואם היה שישימה חללה הנה לא יתכן זה גם כן לפי שהעיקר אצלנו אין חללה אלא מאיסור כהונה ולא תאסר כהנת על חלל ואם אמרנו כשבא עליה שלא לשום אישות פסל אותה להיותה חללה הנה זה לא תתקיים לפי מה שאמר על חלל זכר וחבירו כל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו ראיה שיפסול גם כן בנשואין ואין הלכה כר' יהודה פסק ההלכה שלכתחילה לא נניח שישא כר' אליעזר בן יעקב ואם נשא בת גרים אין מוציאין מידו וזרעו כשר:

אמר המאירי בת חלל זכר פסולה מן הכהנה לעולם ר"ל שכל שהוא חלל אף בנו חלל וכן בן בנו עד כמה דורות ואפילו נשא החלל בת ישראל אין זרעו מטוהר בכך שאין בנות ישראל מקוה טהרה לחללים וכל שאפילו אחרון שבדורות שלהם מוליד בת אותה בת פסולה לכהנה אבל ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהנה שבני ישראל מקוה טהרה לחללות ר' יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר ר"ל שאפילו עד כמה דורות בתו פסולה לכהנה אף כשנתערב שם זרע ישראל וחלק ר' אליעזר בן יעקב לומר שכל שנתערב בו זרע ישראל בתו כשירה הילכך גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהנה מיד אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהנה וכן עד כמה דורות עד שיתערב בו זרע ישראל וכן במשוחרר ור' יוסי חולק עוד לומר שאף גר שנשא גיורת בתו כשירה ואף לכתחלה ולענין פסק הלכה כר' אליעזר בן יעקב לכתחלה ר"ל שלא נתערב שם שכל שלא נתערב שם זרע ישראל בתו פסולה לכתחלה הא בדיעבד הלכה כר' יוסי ואם נשאת לא יוציא אחר שלידתה והורתה בקדשה הא גיורת עצמה אפילו פחותה מבת שלש ויום אחד פסולה ולא משום זונה שהרי אין ביאתה ביאה אלא משום דכתוב בתולות מזרע ישראל אבל בת חלל זכר פסולה לגמרי ואם כנס יוציא זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חללה האמורה בתורה לפסול כהנה שני מינין הם אחד שנולדה מפסול כהנה ולא היתה לה שעת הכושר מעולם ואחד שהיתה לה שעת הכושר ונעשית אחר כן חללה כיצד כהן שבא על הגרושה או על הזונה וכן כהן גדול על האלמנה הרי אלו עצמן נעשו חללות בביאתן שכל כהן שבא על הפסולה לו עשאה חללה עד שאם תבעל לו או לכהן אחר פעם אחרת לוקה משום חללה וכן אם הוליד מהם בת הרי היא חללה ואם הוליד מהם בן נעשה חלל וכן הבאים אחריו דור אחר דור עד שכל בת היוצאה מהם אף מן האחרון פסולה לכהונה אבל הכהן עצמו שבא על הפסולה לו אע"פ שעבר לא נתחלל ואפילו נשאה אלא שעומד בעמוד והוצא וכל חללה שנשאת לישראל בתה כשירה כמו שביארנו הא נבעלה לישראל שהיא פסולה להינשא לו לא נעשית חללה אלא זונה אם הוא איסור השוה בכל וכשבא כהן עליה לוקה משום זונה ונעשית חללה וכן נעשית זונה בבעילת חלל אע"פ שמותרת לינשא לו ומחזיר גרושתו משנישאת עובר בלאו ומכל מקום בניו כשרים למדת שכל שנבעלה לכהן שהיא פסולה לו עשאה חללה וכל שנבעלה לישראל האסור לה או לחלל אע"פ שמותר לה עשאה זונה ולא חללה שאין חללה אלא מאיסור כהנה הבא על הנדה מיהא לא נעשית זונה אע"פ שהיא ערוה הואיל ומותרת לינשא לו:

גמרא אילימא שבא על אלמנת ראובן. תימא היכי דמי אי דהתרו ביה על כל אחת ואחת היכי קאמר דאינו חייב אלא על א' והלא אף באשה אחת חייב על כל התראה והתראה ואי דלא התרו בו אלא בראשונה א"כ מאי פריך אמאי אינו חייב אלא א' הא מצי למימר אישתלאי דהא לאחר כדי דיבור הוי כדאמר בכתובות וי"ל דהכא שאני דכיון שהתחיל העבירה בביאה ראשונה בתוך כדי דיבור של התראה תו לא מצי למימר אישתלאי שכל שעה הוא עוסק באותה עבירה ואף לאחר כדי דיבור של התראה ויש לו להתחייב על כל אשה ואשה ותדע דהא אמרי' בכל מקום דהאוכל כזית בכדי אכילת פרס חייב מלקות ואע"ג דיש יותר מכדי דיבור בין התראה למשהו אחרון שאוכל מ"מ לא מצי למימר אישתלאי כיון דבתחילת העבירה היה זכור מן ההתראה לפי שכל שעה הוא עוסק באותה עבירה עצמה לא משתלי:

בת חלל זכר. כלומר שבאה מן הזכר כגון בן בן חלל עד סוף כ$ הדורות בת אחרון פסולה כבת ראשון אב$ בת בתו כשרה וטעמא יליף בגמ':

ישראל שנשא חללה. ודוקא ישראל אבל כהן שנשא חללה בתו חללה דכל ולד שנולד בביאה מאיסו' כהונה הוי חלל:

חלל (זכר) [שנשא]. בגמ' מותיב הא תנא ליה רישא:

בת גר זכר. אפי' זכר ואפי' מישראלית:

כבת חלל [זכר]. ופסולה אבל בת גיורת מישראל כשרה:

מה להלן. לענין טומאה זכרים. דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אף בפסול חללות כן. בתו של כהן גדול מאלמנה:

זרעו [כתיב] ואפי' נקבות משמע. ולא אהני גזרה שוה אלא לזרע זרעו:

זרעו לו. מה זרעו פסול אף זרע זרעו פסול וגזרה שוה אהני לנקבה שהיא מזרעו נקבה אבל לא לנקבה בת זכר:

מקוה טהרה להכשיר הבת לכהונה:

בעמיו ולא כתיב בעממיו בעם א' שהוא ואשתו חללים. זרעו הולד שנולד מאלמנה לכהן גדול ומגרושה לכהן הדיוט. היא עצמה האלמנה עצמה מנין שהיא מחוללת מן התרומה ומן הכהונה שלוקה עליה כהן הדיוט משום חללה הואיל ובא עליה כהן גדול א). כשרה ונתחללה על ידי אותה ביאה. אסורה שהולד הנולד מאותה ביאה לא היה כשר מעולם. היא מתחללת בכל מקום בכל ביאה אסורה שנבעלה היא נעשית חללה כדמוכח פ' יש מותרות. לא יקחו להם לנשים להזהיר אשה על ידי האיש. אבל הוא אין מתחלל בשום ביאה דכתיב לא יחלל זרע הזרע הוא מתחלל ולא הוא עצמו ותנן בבכורות הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה וכי נדר הנאה מיהא עובד עבודה (פסולה) פסולה לו ואפי' הוא ישראל אם בעל ביאה אסורה שאין הולד ממזר הוי הולד חלל. מחזיר גרושתו משנשאת לאחר או נתקדשה. היא תועבה כלומר היא עונש עבירה וקא הויא חללה משום אותה ביאה אסורה:

שעיקרה משמעות הפסוק כך הוא אבל חללה הנעשית על ידי ביאה הוצרכו לדרוש חכמים המקרא זה שהיה כשר ונתחלל:

אלמנה אלמנה אלמנה בעל אלמנה שיש לה ג' שמות כדמפרש. אלמנת ראובן ואלמנת שמעון [ואלמנת לוי]. שבא על ג' נשים אלמנות:

גמרא מ"ט דרבי דוסתאי כו' אמר קרא לא יחלל וגו' ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דס"ל כסברת המקשה דלעיל בת בנו תשתרי דהא איכא היקשא מקיש זרעו לו כו' אי לאו דהך דרשא דבעמיו ולא בעממיו מפיק ליה מהאי היקשא וק"ל:

שם וכ"ת איכא למפרך מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה כו' בת"י תימה אמאי לא אמרינן בבעלה לפסול לה יוכיח שאין יצירתה בעבירה כו' ופסול ואי פרכת מה לנבעלה לפסול לה שכן זר אצלה מעיקרא זרעו יוכיח וחזר הדין כו' ושמא אין כאן צד השוה או יש שום פירכא עכ"ל גם אין להקשות לילף אלמנה לכהן גדול נמי מהאי קרא דכי תהיה לאיש זר וגו' דההוא קרא לא משמע אלא דזר אצלה מעיקרא כדאיתא בפרק אלמנה לכ"ג וחללה דקרא נמי לא הוה מוקמינן אלא בכה"ג בזר אצלה מעיקרא וכ"ה בת"י ומדבריהם אלו נראה דהא דנבעלה לפסול לה דפסלה היינו משום חללה ובזה יתיישב מה שהקשה המגיד גם הב"י אה"ע סימן ז' על דברי התוס' והראב"ד והרא"ש שכתבו דלא שייך איסור זונה בנבעלה לחייבי לאוין מהך דנבעלה לפסול לה והיינו חייבי לאוין ממזר נתין כו' דפוסלה מאיזה טעם אי לאו משום זונה כמ"ש הרמב"ם דהשתא לדברי תוספות ישנים שכתבו איכא למימר דלאו משום זונה פסלה אלא משום חללה אבל א"א לומר כן דהא מסקינן לקמן דאין חללה אלא מאיסורי כהונה וכל הנהו ממזר ונתין כו' דחשיב בנבעלה לפסול לה דפסלה אסורי קהל נינהו והשתא ניחא דחללה באלמנה לכ"ג ודאי ליכא למילף מהנהו דנבעלה לפסול לה ומקרא גופיה דכי תהיה לאיש זר וגו' דלאו מטעם חללה פסלה דלא שייך חללה אלא באיסורי כהונה ואי לאו ריבויא דלא יחלל לאלמנה לכ"ג לא הוה מוקמינן חללה דקרא לנבעלה לפסול לה דהא לא שייך בהו חללה אלא דהוה מוקמינן לחללה דקרא לבת כ"ג מאלמנה ולבת גרושה מכהן הדיוט ותו לא מידי ודו"ק:

גמרא מה להלן לאחר שלשה דורות כו'. הלשון קשה דהא דור שלישי ג"כ מותר בהן עי' יבמות (עח). ונ"ל להגיה מה להלן עד שלשה דורות אף כאן נמי עד ג' דורות:

שם נאמר כאן ולא יחלל זרעו בעמיו כו' מה להלן זכרים כו'. פרש"י בזה דחוק. ולע"ד נל"פ דמדלא כתיב ול"י את זרעו בסימן הפעול מוכח דכוון הקרא ג"כ דזרעו לא יחלל אחרים (וזהו דקאמר בסמוך כתיב לא יחלל זרעו מקיש זרעו לו כו'. דכיון דנכללו חילול שניהם במלות ולא יחלל דהיינו שהוא לא יחלל (כפשטי') וכן דזרעו לא יחלל לכן ילפינן חילולם מהדדי בין לענין חילול נשיהם בפ' אלמנה (סט) ובין לענין חילול זרעם דאמר הכא) וא"כ זרעו הוא הנושא ושפיר ילפינן משם דכמו דנושא דטומאה הוא זכרים כדכתיב בעל (ואין אנו צריכים לדרשת בני אהרן שפרש"י) אף נושא דחילול הוא זכרים דוקא. והשתא דיליף דזרעו פירושו זכרים לכן פריך בתו של כ"ג תשתרי דהיינו גם לפשטיה דזרעו הוא המתחלל נימא נמי דפירושו זכרים דוקא ונכון בעז"ה:

שם מי כתיב בנו זרעו כתיב. כצ"ל:

שם בעמיו בעם אחד כו' בשני עממין אינו מיחל. עפרש"י. וקשה דהא עמיו הוא ל"ר דבל"י אומר עמו. ואולי הואיל דמצינו דגם על עם אחד אומר עמיו כמו לא יטמא בעמיו ודומיו אם הי' המכוון כאן על רבים הל"ל בעממיו כמו בעממיך (שופטים ה) ועממים (נחמי' ט). ולע"ד יל"פ דכוונת הגמרא מהכינוי דבעמיו דמשמע דעם דומה לו דומה למה שפרש"י בד"ה זרעו האב והזרע הוזכרו בתיבה זו כו':

שם ק"ו מה זרעו שלא עבר עבירה מתחלל היא שעברה כו'. לכאורה י"ל ממזר יוכיח דהוא של"ע עבירה מיפסל מלבוא לקהל והיא שעברה על איסור כרת איננה נפסלת מבוא בקהל. וי"ל משום דאיכא למימר מה לשם שכן אינה נפסלת בכל מקום כדאמר בסמוך מה להוא כו':

רש"י במשנה ד"ה ראב"י. ל"ל כו' צד השוה דשאינן ברוב קהל דהיינו דומיא כו'. כצ"ל:

בא"ד ואיכא למ"ד בעלמא צד חמור ל"פ. הן במכות שם ר"י גופי' (דלמד לקמן מהצה"ש) אית ליה דל"פ צד חמור והל"ל דר"י לטעמי'. אך לפמש"כ המהרש"א שם בתד"ה ור"י משמע דגם ראב"י אית ליה הצה"ש לענין בת גר וגיורת. אולם מפרש"י ל"מ כן:

רש"י ד"ה מה להלן. לענין טומאה הזכרים הוזהרו עליה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כשם (בסופו). להכשיר את בתו ממנה לכהונה. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואין מתחלל. דהא לא יחלל זרעו כתיב כו'. דרשה זו היא בסוטה (כג ב). וקצת תימה על רש"י שלא הביא ממתניתין דשם:

רש"י ד"ה ה"ק. איזו היא חללה המוזכרת בתורה שכתב חללה לא יקחו שעיקרה ממשמעות המקרא וא"צ לפרש כו'. כ"נ דצ"ל:

משנה בת חלל זכר ופרש"י ז"ל דוקא נקיט כדקתני ואזיל כו' ולכאורה נ"ל בכוונת רש"י ז"ל דלשון חלל זכר קשיא להו דזכר ייתור לשון הוא דהא חלל לחוד נמי לשון זכר הוא וע"ז כתב רש"י ז"ל דוקא נקיט וכוונתו דדוקא הזכר לחוד הוא חלל ולאפוקי מדר' דוסתאי בר ינאי דקאמר דלעולם לא מיפסל אלא בחלל שנשא חללה דוקא וע"כ דתנא דידן הכי ס"ל ומש"ה קתני זכר ואע"ג דקתני לה בסיפא להדיא חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה הא מסקינן בגמר' דהך בבא דסיפא לא קתני לה אלא איידי דמציעתא ויותר דלשון זכר דקתני אלעולם קאי דלעולם בת זכר האחרון פסולה כדמסיק רש"י ז"ל בדיבור שאחר זה:

רש"י בד"ה ראב"י אומר לית ליה האי דינא דלקמן כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה לשון רש"י ז"ל תמוה בזה דבדיבור הקדום מפרש בלשון קצרה דטעמא דכולהו תנאי דפליגי בגירותם מפרש בגמ' וא"כ מה האריך כאן יותר בדראב"י ונ"ל ליישב משום דלכאורה מילתא דראב"י תמוה ביותר דלא אשכחן כיוצא בזה בשום דוכתא דהא כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וביש עבירה הולד אחר הפגום שבשניהם משא"כ הא דקאמר ראב"י בגר וגיורת דהולכין אחר הכשר שבשניהם ואע"ג דלר' דוסתאי בר ינאי אשכחן נמי כה"ג ויליף לה מקראי בסמוך א"כ הוא גופא תיקשי דהא משמע דראב"י גופא לא ס"ל הא דר' דוסתאי מדלא פליג ברישא לענין חלל שנשא בת ישראל לכך הוכרח רש"י לפרש טעמא דראב"י כן נ"ל:

גמרא ישראל שנשא חללה מנה"מ אמר רבי יוחנן משום רשב"י נאמר כאן כו' הא דאיצטריך קרא אף על גב דבלא"ה כללא הוא דכל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר כדאיתא לעיל ס"פ האומר מ"מ איצטריך למילף הכא מקרא דאל"כ ה"א דולא יחלל זרעו סתמא משמע דהא בן בתו נמי זרעו מיקרי ועי"ל דהא דקי"ל בפ' האומר האי כללא היינו נמי לבתר דילפי' הכא מקרא דאפי' היכא שיש חשש פסול בא' מהם אפ"ה הולך אחר הזכר והיינו מה"ט גופא כיון דיש קידושין ואין עבירה משא"כ אי לאו האי קרא דהכא ה"א דלעולם אין הולכין אחר הזכר לגמרי אלא בכשרים גמורים כגון בכהנים ולוים וישראלים דכתיב בהו למשפחותם לבית אבותם אבל היכא דאיכא צד פסלות ופגם לעולם הולכין אחר הפגום אע"ג דאין עבירה מש"ה איצטריך קרא ועיין מ"ש בזה שם במשנה דפ' האומר:

שם אלא מעתה בתו של כ"ג תשתרי. אף על גב דכתיב בהדיא חללה לא יקח אפ"ה כיון דאיכא ג"ש אית לן למימר דחללה לא יקח היינו אותה אשה גופא שנתחללה בביאת א' מהפסולים דנהי דילפינן לה מכי תהיה לאיש זר אפ"ה איצטריך הכא ללאו ואיצטריך נמי לאלמנה לכ"ג גופא ואע"ג דלאו זר אצלה מעיקרא אפ"ה אסורה לכהן הדיוט משום חללה כן נ"ל ובחנם נדחק מהר"י מטראני ז"ל בזה בחידושיו:

שם בת בתו תתסר א"כ גזירה שוה מאי אהני ליה. ולכאורה יש לתמוה דקארי ליה מאי קארי ליה דהא מהן ג"ש גופא סליק וכן הקשה מהר"י מטראני ז"ל. ולענ"ד דהשתא ס"ד כיון דפשטא דקרא דלא יחלל זרעו משמע דאיירי אף בנקיבות דומיא דלו א"כ ע"כ נאמר דהך ג"ש דזכרים ולא נקיבות אעיקר איסור חללה דחלל מותר בכהנת דלא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין והיינו נמי מה"ט דכתיב בטומאה בני אהרן ולא בנות אהרן כדפרישית בפ"ק דף ל"ה ע"ב. ואהא משני שפיר א"כ ג"ש מאי אהני ליה דמשמע ליה דכיון דעיקר ג"ש דבעמיו כתיב בקרא דלא יחלל זרעו בעמיו משמע דעיקר ג"ש היינו לענין חילול זרעו גופא דבת בנו פסולה ובת בתו כשירה כן נ"ל. ובזה יתיישב ג"כ מאי דקשיא לי לרבי דוסתאי בסמוך דדריש מבעמיו דדוקא בעם א' הוא דמחלל בחלל שנשא חללה א"כ גזירה שוה למה לי ולמאי דפרישית א"ש דרבי דוסתאי ודאי מפיק לה להא מילתא גופא דכהנת כשירה מותרת לכתחלה לינשא לכהן חלל והיינו מהך ג"ש כדפרישית מיהו בלא"ה נ"ל דאיצטריך הג"ש לרבי דוסתאי דלא נימא דחלל אסור לישא חללה כיון דלמאי דס"ל ע"י כן מרבה זרעו חללין וקס"ד דשייך לגביה ולא יחלל זרעו קמ"ל מהן ג"ש כשר דומיא דטומאה דלא הוזהרו חללים על כך כדדרשי' מבני אהרן הכהנים ולא חללים כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם ת"ר לא יחלל זרעו היא עצמה מנין אמרת ק"ו מה זרעו שלא עבר עבירה מתחלל היא עצמה שעברה עבירה אינו דין שמתחללת. לכאורה יש להקשות ממזר יוכיח דאע"ג שלא עבר עבירה נפסל מלבא בקהל והאשה גופא אם הממזר שעברה עבירה לא נפסלה מקהל אלא דאיכא למימר דאיסור כהונה שאני וכדמשמע לקמן בדף הסמוך בפלוגתא דר' יהודה ורבי יוסי לענין בת גר זכר דמאן דפליג אדרבי יהודה דלא שייך כלל למילף פסולי כהונה מפסולי קהל לענין מה הצד דא"כ יוכיח נמי לא עבדינן מיניה כן נ"ל:

שם וכי תימא איכא למיפרך מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה כו' והקשו בתוספת ישנים תימא אמאי לא אמרינן נבעלה לפסול לה יוכיח שאין יצירתה בעבירה ופסולה כו' וכוונתו אסוגיי' דפ' אלמנה לכ"ג דילפינן מקרא דוכי תהיה לאיש זר דנבעלה לפסולי קהל היכא דזר אצלה מעיקרא פסלה ועיין במהרש"א ז"ל ולע"ד נראה ליישב קושייתם דכל כמה דלא ידעינן באלמנה לכ"ג גופא דאף ע"ג דאין יצירתה בעבירה פסולה א"כ לא הוי דרשינן נמי קרא דכי תהיה לאיש זר לענין פסול כהונה דהאי קרא לא איירי אלא לענין פסול תרומה דנהי דמסקינן בפרק אלמנה לכהן גדול דילפינן בק"ו ולא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא י"ל דהיינו דוקא לבתר דגלי קרא דשייך פסול כהונה אע"ג דאין יצירתה בעבירה כדאשכחן באלמנה לכ"ג משא"כ אי לאו דרשה דאלמנה לכ"ג ה"א דסברא פשוטה היא דלא שייך כלל לאסור אשה לכהונה כ"א היכא דיצירתה בעבירה וא"כ לפ"ז ודאי ליכא למילף כלל מפסול תרומה ולא הוי גילוי מילתא בעלמא דודאי אשכחן טובא דמיפסלי לתרומה דבי נשי ולא מיפסלי לכהונה כגון בת כהן שניסת לישראל ויש לה זרע ממנו וכיוצא בו כן נ"ל נכון ומה שיש לדקדק בדברי מהרש"א ז"ל דפשיטא ליה דהנך דמיפסלי מכי תהיה לאיש זר לאו בכלל חללה הן אבאר לקמן ע"ש:

מתני' בת חלל זכר. ודוקא נקט כדקתני ואזיל דבת חללה שנשאת לישראל כשירה לכהונה: לעולם. בת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות של חללים זכר בן זכר בת האחרון פסולה כבת הראשון אבל בת בתו מישראל כשרה דלא חמירא בת חלל מחללה דאמרי' בתה של חללה מישראל כשירה לכהונה: ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה. וטעמא יליף בגמרא ודוקא ישראל אבל כהן שנשא חללה בתו חללה דכל ולד הנולד בביאת איסור כהונה הוי חלל: חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה. בגמ' פריך הא תנא ליה רישא: בת גר זכר. ואפילו מישראלית כבת חלל זכר ופסולה לכהונה אבל בת גיורת מישראל כשירה וטעמא דכולהו הני תנאי דפליגי בגיורת מפרש בגמ': ר' אליעזר בן יעקב אומר כו'. לית ליה האי דינא דלקמן (דף עח.) צד השוה דשאינו ברוב קהל לא פריך דהיינו דומיא דשיש בהן צד חמור ואין חומר שלהם שוה ואיכא למ''ד בעלמא (מכות דף ד:) צד חמור לא פריך ומיהו גר שנשא גיורת בתו פסולה דבעי' מזרע בית ישראל כדמפרש בגמרא: גמ' מה להלן. לענין טומאה הזכרים הוזהרו עליה ולא נקבות דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן: אף. בפסולי חללות זכרים נפסלו ולא נקבות: בתו של כ''ג. מן האלמנה תישתרי דהא אמרי' נקבות מותרות: זרעו כתיב. ואפי' נקבות וכי אהני גזירה שוה לבת בתו אהני: בת בנו. חלל תישתרי דתהני ליה גזירה שוה ולא אפיק קרא אלא זרעו אבל זרע זרעו תכשר בנקבות מג''ש: זרעו. האב והזרע הוזכרו בתיבה זו והיינו הקישא: בת בתו. חללה תיתסר מהך הקישא: כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות. להכשיר את בתה ממנו לכהונה כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים להכשיר את בתו ממנו לכהונה: בעמיו. מדלא כתיב בעממיו משמע שאין זרעו מחלל את בתו אלא כשהוא ואשתו מעם אחד ששניהם חללים: היא עצמה מנין. שהאלמנה מתחללת בביאתו מן התרומה ומן הכהונה ללקות כהן הדיוט הבא עליה אחריו משום חללה: היא שעברה עבירה. דכתיב לא יקחו להזהיר אשה על ידי האיש ביבמות בפ' יש מותרות (דף פד:): ואין מתחלל. דהא לא יחלל זרעו כתיב ולא את עצמו דתנן (בכורות דף מה:) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה וכי הדירה ממנו עובד עבודה: מה להוא שאין מתחלל בכ''מ. אפילו בא על השפחה ועל הזונה תאמר באשה שנפסלת בכ''מ שאם בא עליה כותי חלל נתין ממזר פסולה כדאמרינן לעיל (דף עד:) ונפקא לן ביבמות (דף סח.) מן ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה והואיל ונפסלת בשאר ביאות איסור תיפסל אף כאן: ואם נפשך לומר. שום תשובה על ק''ו זה ותבא להכשירה הרי לך מקרא מן התורה שהיא מתחללת דכתיב ולא יחלל עיקר חילול האמור כאן משמע ביאת עצמה שהיתה כשרה ונתחללה אבל זרעו מעיקרו הוא נפסל ואין זה לשון חילול: מאי ואם נפשך לומר. מה היה לנו להשיב על ק''ו דאיצטריך לפרושי קראי: הכי קא קשיא ליה. וכי תימא מעיקרא דדינא דמייתית היא עצמה מק''ו מזרעו שלא עבר עבירה ונתחללה איכא למיפרך מה לזרעו כו': אי נימא פסולה לו. ואפי' הוא ישראל אם ביאתו בעבירה שאינו של ממזרת הוי הולד חלל: והרי מחזיר גרושתו. כשנישאת לאחר דפסולה דכתיב (דברים כד) לא יוכל בעלה וגו': ובניה כשרים. בתו כשרה לכהונה אם ישראל הוא: היא תועבה. כלומר בעונש עבירה: והרי אלמנה. לכ''ג וגרושה לכהן הדיוט שמתחללת בביאתו וכן זונה מביאת פסולין שבא עליה כהן הדיוט נקראת חללה ללקות עליה משום חללה דכל איסור כהונה עושה אותה חללה בביאתו: מוזכרת. מפרש לקמן: ה''ק איזו היא חללה. המוזכרת בתורה שעיקרה ממשמעות המקרא שכתב חללה לא יקחו ואין צריכין לפרש מידי סופרים דמקרא נפקא בהדיא: כל שנולדה מאיסור כהונה. דסתם חלל היינו ולד פסול לכהונה מדכתיב ולא יחלל זרעו אבל חללה הנעשית חללה ע''י ביאה הוצרכו לדרוש בה מקראות כגון זו שהיתה כשרה ונתחללה: אלמנה אלמנה אלמנה. בא על אלמנה שיש בה שלש שמות של אלמנות: אינו חייב אלא אחת. לקמן מפרש לה: כסדר. כסדר הזה שנתאלמנה תחילה ונשאת לשני וגירשה ונשאת לכהן ונתחללה ואח''כ נבעלה לאחד מן הפסולים או לקרובים בעילת זנות ונעשית זונה דמפסולי כהונה חללה איכא זונה ליכא ומשאר איסורים זונה הויא חללה לא הויא כדלקמן: זינתה. מקרובים או מממזר: ונתחללה. שבא עליה כהן ועשאה חללה שהיתה אסורה עליו משום זונה: אינו חייב אלא אחת. לקמן מפרש טעמא:

[וכ''ת איכא למיפרך מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה כו'. תימה אמאי לא אמרינן נבעלה לפסול לה יוכיח שאין יצירתה בעבירה ופסול ואי פרכת מה לנבעלה לפסול לה שכן זר אצלה מעיקרא זרעו יוכיח וחזר הדין וכו' ושמא אין כאן צד השוה או יש שום פירכא. ת''י]: