דף עז - א
המשנה שלפנינו עוסקת בשני ענינים של פסלות לכהונה מחמת "יחוס":
הפסול האחד, כהן שהוא חלל, או בת כהן שהיא חללה, שפסול חללותם הוא מחמת "יחוסם" לחללים.
ואילו הפסול השני הוא, "יחוסם" של בני גרים להוריהם, אימתי הם כשרים או פסולים להנשא לכהונה מחמת יחוסם להוריהם שהתגיירו [שהרי הגיורת פסולה לכהונה].
פסול "חלל" או "חללה", יתכן בארבעה אופנים:
א. כאשר יצירתם של החלל או החללה נעשתה מביאת איסור, שבא אביו הכהן על אשה הפסולה לכהונה, [כגון גרושה זונה וחללה], ובכך הוא מחלל את האשה [אם היתה גרושה או זונה], ומחלל גם את זרעו.
ב. כאשר החלל או החללה "מתייחסים"
יחוס משפחתי לחלל [או לחללה].
ג. כאשר אשה הכשירה לכהונה [ואפילו ישראלית] נבעלת לחלל.
ד. כאשר אשה שהיתה פסולה להנשא לכהונה [כגון גרושה], נבעלה לכהן, הרי היא נעשית "חללה".
בשני האופנים האחרונים, אם היתה האשה בת כהן, הרי היא נפסלת מן התרומה ומלהנשא לכהן. ואם היתה בת ישראל, היא אסורה להנשא לכהן מדין חללה. [1]
הנידון במשנתנו הוא רק בפסול חללות הנובע מ"יחוס משפחה" לחלל, ולא בפסול חללות הנובע מביאה האסורה, או מפסול שנוצר מביאת איסור.
מתניתין:
א. בת כהן שהוא חלל זכר, הרי גם היא פסולה מן הכהונה כמו אביה, מצד יחוסה לאביה, והרי היא כהנת חללה [אף על גב שלא נולדה מביאה האסורה לכהונה, שהרי לא הוזהרו הנשים הכשרות שלא להנשא לחלל].
והיא אסורה לאכול בתרומה, ולהנשא לכהן, משום שפסול החללות נמשך לה מאביה.
ופסול חללות זה נמשך לעולם. והיינו, שאף בתו של בן החלל, גם היא חללה. וכן בת בן בנו, וכן לעולם.
ב. ישראל שנשא חללה, בתו הנולדת לו ממנה, כשרה לכהונה משתי סיבות.
האחת, לפי שאין פסול החללות נמשך מהאם אל הבת, כי הבת מתייחסת לאביה, ואביה הוא ישראל כשר, ולכן גם היא ישראלית כשרה. [2]
והשנית, מחמת שלא יתכן פסול של "יחוס חללות" אלא במשפחת כהונה ולא במשפחת ישראל, והבת משתייכת למשפחת ישראל. [3]
ג. אבל, כהן חלל שנשא בת ישראל, בתו פסולה לכהונה. לפי שבת החלל הרי היא חללה כאביה, כי היא מתייחסת לאביה, והרי היא בת כהן חללה, כי היא ממשפחת כהונה [גם אמה מתחללת, כיון שנבעלה לחלל, אך פסולה של הבת אינו מחמת האם, אלא הוא מחמת יחוסה לאביה].
ודין זה הוא הדין שנשנה בריש משנתנו. ובגמרא יבואר למה חזר התנא ושנאו כאן.
ועתה מבארת המשנה את החלק השני, לגבי פסול יוחסין של גרות לכהונה, ומביאה שנחלקו שלשה תנאים בדין יחוסם של בני הגרים להוריהם, לגבי כשרותם לכהונה:
הגיורת עצמה אסורה לכהונה מדין "זונה", ואילו הגר מותר בכהנת. והנידון במשנה הוא לגבי כשרות הבנות להנשא לכהן, האם יחוסם לגרים מפריע להן להנשא לכהונה או לא.
א. רבי יהודה אומר: בת של גר זכר, אפילו אם היה נשוי ישראלית, הרי היא פסולה לכהונה, כמו בת של חלל זכר.
וטעמו יבואר בגמרא, שדרש פסול זה מהכתוב, אך אין זה פסול "חללות" ממש.
ודוקא בתו של הגר פסולה לכהונה. אבל בתה של הגיורת שאביה הוא מישראל, הרי היא כשרה לכהונה, כי היא מתייחסת לאביה, שהוא ישראל גמור. [4]
ב. רבי אליעזר בן יעקב אומר: ישראל שנשא גיורת, בתו כשרה לכהונה. ובדין זה הוא סבור כמו שאמר רבי יהודה.
ואולם, לדעתו, אף גר שנשא בת ישראל, בתו כשרה לכהונה. ובפרט זה הוא חולק על רבי יהודה, הפוסל בת שאביה גר.
אבל גר שנשא גיורת, בתו פסולה לכהונה. כי כדי להכשיר אשה לכהונה, צריך שהיא תהיה מזרע "כל שהוא" של ישראל [או מצד אביה, או מצד אמה], אך אם משני הצדדים היא מיוחסת אך ורק לגרים, הרי היא פסולה לכהונה. אך כאמור, אין זה פסול מדין חללות, אלא הלכה מחודשת, מחמת היחוס לגר.
ומהו "גר" האמור בענין זה? - אחד גר, ואחד עבדים משוחררים.
ואפילו עד עשרה דורות, שאם היה גר בן גר, בן גר, אפילו עד דור עשירי ויותר, שנשא לאשה גיורת, הרי הוא נחשב לגר, וכמו כן בעבדים משוחררים [והבת תהיה פסולה לכהונה], עד שתהא אמו או אביו מישרא ל.
והיינו, שאם נשא גר ישראלית, או שנישאה הגיורת לישראל, תהיה הבת מותרת לכהונה.
ג. רבי יוסי אומר: אף גר שנשא גיורת, בתו כשרה לכהונה. [5]
גמרא:
שנינו במשנה: בת חלל זכר, פסולה מן הכהונה לעולם.
והוינן בה: מאי "לעולם"? מה באה המשנה להשמיענו באומרה שהפסול הוא לעולם? והלא פשוט הוא שאף בת בנו ובת בן בנו פסולות, שהרי בנו של חלל הוא כחלל לכל דבר, שהוא מתייחס לאביו, וכן בתו היא בת חלל, לפי שהיא מתייחסת לאביה, וכך הם מתייחסים בפסול משפחה זה לעולם, ומה חידוש יש בהעברת פסול היוחסין מדור לדור!?
ומשנינן: מהו דתימא, כי שמא תאמר, לא ימשך פסול חללות לבן בנו, מידי דהוי, כמו שהדין הוא א"מצרי ואדומי", שהתגיירו:
מה, כמו שלהלן [במצרי ואדומי], לאחר שלשה דורות של גרות הוא חוזר להיות כשר לקהל, אף כאן נמי, בחללות, לאחר שלשה דורות יפסק פסול החללות - קא משמע לן התנא במשנתנו, שפסול החללות נמשך מהאב אל הבן לעולם, וגם בת הבן ובן הבן פסולה לכהונה לעולם.
שנינו במשנה: ישראל שנשא חללה, בתו כשרה לכהונה.
והוינן בה: מנא הני מילי? מנין למדנו שבת הנולדת לישראל שנשא חללה, לא נפסלת לכהונה, לפי שאינה מתייחסת לאמה החללה, אלא לאביה הישראל, ואינה כמו בת חלל, המתייחסת לאביה, והיא חללה?
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון: למדנו זאת בגזירה שוה:
נאמר כאן, בפסול חללות של כהן גדול שבא על אלמנה [ויקרא כא טו], "ולא יחלל זרעו בעמיו", והיינו שזרעו מתחלל מן הכהונה.
ונאמר להלן, בענין טומאת כהנים למת [שם, ד], "לא יטמא בעל בעמיו להחלו".
מה להלן, בטומאה למת, רק כהנים זכרים נכללו בפרשת טומאה למת, ולא נקבות, שהן לא הוזהרו בלאו הזה -
אף כאן, בפסול חללות, רק כהנים זכרים מתחללים מכח יחוסם אל אביהם החלל, ולא נקבות נפסלות מכח יחוסן [לאמותיהן החללות].
ומקשינן: אלא מעתה, שאמרת [מכח הלימוד מגזירה שוה של חללות לטומאת כהנים], שאין הנקבות נפסלות, לפי שפרשת חללות עוסקת בזכרים ולא בנקיבות, בדומה לפרשת טומאת כהנים.
אם כן, נלמד מגזירה שוה זו לימוד נוסף, שאף בתו של כהן גדול, שנולדה לו מן האלמנה, תישתרי [תותר] לכהונה, שהרי למדנו מגזירה שוה שפרשת חללות מדברת רק בזכרים ולא בנקיבות.
ומשנינן: מי, האם כתיב בכהן גדול שבא על האלמנה, "לא יחלל בנו"?
הרי "לא יחלל זרעו" כתיב בו!
שהרי נאמר שם "ולא יחלל זרעו בעמיו". ומשמע מלשון "זרעו", שאף את בתו הוא מחלל.
מיהו, הועיל הלימוד של גזירה שוה, ללמדנו שדוקא בתו של הכהן הגדול שבא על האלמנה מתחללת, אבל לא בת בתו, שאינה "זרעו" אלא היא "זרע זרעו". ואם נישאה בתו לישראל, הרי בתה של בתו כשרה לכהונה, על אף שבתו עצמה היא חללה.
אך תמהה הגמרא: אם כן, שלמדת מגזירה שוה להתיר את בת בתו, כי רק "זרעו" נאמר ולא זרע זרעו, אף בת בנו תישתרי [תותר] לכהונה, כמו שהכשרנו את בת בתו, ונאמר שפסול "זרעו" הוא רק בבנו ובבתו עצמם, ולא בזרעם.
ומשנינן: כתיב "לא יחלל זרעו". ו"זרעו" היינו זרע שלו. הרי שבאותה תיבה נכללו גם הוא וגם זרעו.
מקיש הכתוב את זרעו של הכהן הגדול שבא על אלמנה, לו, לכהן הגדול עצמו -
מה הוא עצמו, בתו פסולה לכהונה. אף בנו, בתו פסולה לכהונה.
ושוב מקשינן: אם כן, מהיקש זה, אף בת בתו החללה, תיתסר לכהונה, כשם שבתו שלו פסולה. שהרי דינו ודין זרעו הוקשו זה לזה!?
ומשנינן: אם כן, הגזירה שוה שלמדנו מטומאת כהנים שנוהגת רק בזכרים, מה אהני ליה? מה הועילה ללמד? בהכרח היא באה למעט את בת בתו. הלכך לא מרבים מההיקש לפסול אלא את בת בנו.
שנינו במשנה: חלל שנשא בת ישראל, בתו פסולה.
והוינן בה: הא כבר תנא ליה לדין זה ברישא של משנתנו: בת חלל זכר, פסולה מן הכהונה לעולם. ולמה חזר התנא ושנה דין זה גם בסיפא?
ומשנינן: איידי, כיון דתנא ברישא "ישראל שנשא חללה בתו כשרה", חזר ותנא נמי בסיפא "חלל שנשא בת ישראל, בתו פסולה".
ועתה מבארת הגמרא:
מתניתין, משנתנו, הפוסלת את בת חלל שנשא ישראלית, היא דלא כרבי דוסתאי בן יהודה.
דתניא: רבי דוסתאי בן יהודה אומר: כשם שבני ישראל הם מקוה טהרה לחללות - שהרי חללה שנישאה לישראל בתה כשרה לכהונה - כך בנות ישראל הן מקוה טהרה לחללים.
ולדעתו, בת חלל הנולדת לו מישראלית כשרה, חוזרת להיות כשרה לכהונה. [6]
ולשיטתו, רק חלל הנושא חללה, בתו פסולה.
והוינן בה: מאי טעמא דרבי דוסתאי בו יהודה?
ומשנינן: משום דאמר קרא "לא יחלל זרעו בעמיו". ומדלא כתיב "בעממיו", אלא "בעמיו", משמע, דוקא באם הוא ואשתו הם מ"עם" אחד - ששניהם חללים, הוא דמיחל את זרעו.
אבל באם הם משני עממים - שהוא חלל והיא כשרה, אינו מיחל את זרעו.
תנו רבנן: כתיב בכהן גדול הנושא אלמנה "לא יחלל זרעו".
אין לי ללמוד מכאן אלא שזרעו הנולד ממנה מחולל.
זה שהיא [האלמנה] עצמה נעשית חללה בביאתו, ונאסרת מעתה אף לכהן הדיוט מדין חללה, מנין?
אמרת קל וחומר: מה זרעו של הכהן הגדול, שלא עבר עבירה, הרי הוא מתחלל. היא, אשתו, שעברה עבירה בנישואין אלו, אינו דין שהיא מתחללת!
[כי כשם שכהן גדול מוזהר על האלמנה, כן היא מוזהרת שלא להנשא לו. וכן בכל הפסולות לכהונה. ודרשינן כן מדכתיב "לא יקחו" בלשון רבים, להזהיר אשה על האיש].
ושמא תאמר שיש לפרוך את הקל וחומר:
הוא הכהן הגדול עצמו יוכיח; שעל אף שעבר עבירה בביאתו באלמנה, ובכל זאת אין הוא מתחלל מכהונתו, ואם כן, אף היא לא תתחלל, אף שעברה עבירה.
תשובתך: מה להוא [לכהן הגדול], דין הוא שאינו מתחלל בביאת העבירה, שכן אין הוא מתחלל בכל מקום. שלא מצינו בשום מקום שיתחלל כהן מכהונתו מן התורה.
תאמר בהיא [באלמנה], שמתחללת בביאת כהן גדול, משום שמצינו שהאשה הנבעלת מתחללת בכל מקום. שאם בא אחד מפסולי קהל על אשה, הוא פוסלה לכהונה בביאתו. מדכתיב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בלחם הקדשים לא תאכל". ודרשינן: כיון שנבעלה לפסול לה, פסלה מכהונתה.
ואם נפשך לומר שיש לפרוך קל וחומר זה [מהטעם שיבואר להלן בגמרא], עדיין יש להוכיח דין זה [שאף האלמנה מתחללת] ממה שאמר קרא "לא יחלל זרעו". ומשמע, לא יחולל זה שהיה כשר, ונתחלל. כי לשון "חלול" משמע, שהיה האדם כשר מקודם לכן, ועכשיו נתחלל. ודין זה שייך יותר באשה מאשר בזרעו, שהרי הזרע לא היה כשר מעולם, ואילו האשה היתה כשירה, ונתחללה. הלכך יש להעמיד את עיקר הפסוק בחילול האשה.
ועתה מבארת הגמרא את האמור בברייתא:
מאי "אם נפשך לומר"? מאיזו סיבה היה עולה בדעתנו שלא ללמוד את פסול האשה בקל וחומר מזרעו?
ומפרשינן: וכי תימא, כי שמא תאמר, איכא למיפרך: מה לזרעו, שכן יצירתו בעבירה, ולכן הוא מתחלל. מה שאין כן באשה, שאין יצירתה בעבירה, והיא לא תתחלל ממעשה ביאה שנעשה בה, בלבד.
לפיכך אמר קרא: "לא יחלל" - לא יחולל זה שהיה כשר [כמו האשה], ונתחלל עתה על ידי מעשה הביאה.
תנו רבנן: איזו היא חללה? - כל שנולדה מן הפסולים.
והוינן בה: מאי, מי הם ה"פסולים"?
אילימא, אם נאמר, כל שנולדה לאדם מהפסולים [נשים האסורות] לו באיסור לאו, ואפילו הוא ישראל - אין לפרש כן.
שהרי ישראל המחזיר גרושתו לאחר שנישאת לאחר, דהרי היא פסולה לו, ובכל זאת בניה [בנותיה] כשרים לכהונה.
דהרי כתיב במחזיר גרושתו: "תועבה היא". ודרשינן: רק היא [הגרושה שנישאה לאחר] היא תועבה, ואין בניה תועבים [לכהונה].
אמר רב יהודה: הכי קאמר: איזו היא חללה? - כל שנולדה מן פסול כהונה. שנולדה לאביה הכהן מאשה האסורה עליו באיסור כהונה, כגון: גרושה, זונה וחללה.
ומקשינן: וכי דוקא נולדה, אין, הרי היא מתחללת, אבל אם לא נולדה בפסול, היא לא מתחללת?!
והרי אלמנה לכהן גדול, וגרושה וזונה לכהן הדיוט, דאף שלא נולדה בפסול, ובכל זאת אם בא עליה הכהן באיסור, קא הויא חללה! והיינו, שמלבד האיסורים שכבר אמורים בה, נוסף עליה עתה גם איסור חללה בביאה זו, כמובא לעיל.
אמר רבה: הכי קאמר: איזו היא חללה ה"מוזכרת" [וכפי שתבאר הגמרא להלן], שלא היה לה שעת הכושר כלל, ומלידתה היא חללה? -
כל שנולדה מן פסול כהונה. מה שאין כן אלמנה לכהן גדול, שהיא אינה חללה מתחילת ברייתה, אלא רק מעת שנבעלה לו.
והוינן בה: מאי, מי היא "חללה המוזכרת"?
אמר רב יצחק בר אבין: הכי קאמר: איזו היא חללה שעיקרה [מפורשת] מדברי תורה, ואין צריכין לפרש וללמוד את דינה מדברי סופרים? -
כל שנולדה מן פסולי כהונה. והיינו, כשאמרה תורה "חללה", פשוטו של מקרא מתייחס אליה, כדברי הכתוב "ולא יחלל זרעו".
אבל מה שאלמנה לכהן גדול מתחללת בביאתו בה, אינו מפשוטו של מקרא, אלא מהדרשה האמורה לעיל.
תנו רבנן: כהן גדול העובר על שלשה איסורי "אלמנה, אלמנה, אלמנה" [וכפי שתבאר הגמרא במה מדובר], אינו חייב אלא מלקות אחת.
וכל כהן, אפילו הדיוט, העובר על שלשה איסורי "גרושה, גרושה, גרושה", אינו חייב אלא מלקות אחת.
אבל אם עבר כל ארבעת האיסורים "אלמנה, וגרושה, וחללה, זונה" - בזמן שהם [האיסורים האמורים] חלו עליה כסדר הזה, חייב מלקות על כל אחת ואחת מהעבירות שעבר.
אבל אם תחילה זינתה, ואחר כך נתחללה, ואחר כך נתגרשה, ואחר כך נתארמלה, ובא עליה, אינו חייב אלא מלקות אחת. והטעם יבואר להלן.
אמר מר: אלמנה, אלמנה, אלמנה, אינו חייב אלא אחת.
והוינן בה: האי שלש "אלמנה", היכי דמי, איך מדובר?
אילימא, שבא הכהן הגדול על שלש אלמנות נפרדות: על אלמנת ראובן, ועל אלמנת שמעון, ועל אלמנת לוי, אמאי אינו חייב אלא מלקות אחת?
הערות
[1] כהן חלל, וכן בת כהן חללה, נפסלים מן הכהונה, והרי הם נחשבים כזרים לגבי דיני כהונה. והגר"ח [איסורי ביאה יז ב] הוכיח שיש בחלל שני דינים: האחד, הפקעת דין כהונה ממנו, והשני, פסלות של חלל. ובפשטות, אינו נוהג דין פסלות של חללות אלא אם הוא נתהווה מעבירה של איסורי כהונה, ולא מעבירה על דיני אישות שאינם מיוחדים לכהונה. אך מצינו בירושלמי [יבמות ד טו, קידושין ג יב] שיש מושג של חללות כתוצאה מעבירה שלא מדיני כהונה, כגון בגוי שבא על בת ישראל, שהוולד פגום לכהונה. ומדברי הירושלמי הוכיחו הראשונים במסכת יבמות [מה א] כדברי רש"י שם, שהוולד פגום להנשא לכהונה מדין "חללה". אכן הרמב"ן טוען שאין חללות אלא מאיסורי כהונה, ופגם של הבת הזאת הוא פגם של "זיהום" לכהונה משום אביה הגוי, ולא מצד פסול חללות. ועיין בשיעורי הגר"ש למסכת יבמות שביאר בהרחבה את מחלוקתם.
[2] אף על פי שבמקום שיש פגם, הוולד הולך אחר הפגום לענין הפגם, לגבי חללות אין הולכים אחר פגם האב אלא רק אחר האב. והוכיחו התוספות, שבחלל הבא על בת ישראל, ומחלל אותה בביאתו, אין הוולד חלל אלא מכח אביו, ולא מכח אמו החללה, מהדין שישראל הנושא חללה, בתו כשרה לכהונה, ואינה מתייחסת לאמה החללה. ועיין בחידושי רבי שמואל למסכת יבמות סימן י, שהקשה מכאן לשיטת הריטב"א הסובר שבן זונה [מכהן] פסול לכהונה, והאיך הוא מתייחס לאמו הזונה, ולא לאביו הכשר! ? ותירץ לפי יסודו של הגר"ח, שפסול חללות שייך רק במשפחת כהונה. ולכן, ניתן לומר, שהריטב"א חולק על התוספות, וסובר שפסול חללות מתייחס גם לאם, והוא הדין פגם של בן זונה שבא עליה כהן מתייחס לאמו הפסולה משום זונה. ומה שהוכיחו התוספות מישראל שבא על חללה שאין יחוס של חללות אלא לאב, ולכן לא מתייחס הבן לאמו החללה, אין זו ראיה, לשיטת הריטב"א, כי שם הבן אינו מתייחס לאמו משום שהוא ישראל, ובישראל לא יתכן פגם חללות!
[3] הגר"ח מבאר בספרו [איסורי ביאה יז ב] שכל המהות של פסול חללות שהוא מחמת "משפחה", שייך רק במשפחת כהונה. ולכן, כהן חלל שנשא ישראלית, מתייחס הבן אחריו מחמת שהבן כהן כמו אביו, והרי הוא חלל כמותו. אבל ישראל שנשא חללה, בתו כשירה לכהונה היות ובנו הוא ישראל. ובישראל לא יתכן פסלות של חללות מדין משפחה [אלא רק שייך בישראל פסול של חללות מחמת בעילה אסורה, אם נבעלת ישראלית לפסול, או לחלל, שבכך היא נפסלת לכהונה].
[4] הגר"ח בספרו [איסורי ביאה טו ט] מבאר את מחלוקת רבי אליעזר בן יעקב ורבי יוסי אם בת גרים יכולה להנשא לכהונה, שנחלקו האם דין הכשר כהונה תלוי בשם "קהל" של ישראל, או שיכולה בת גרים להנשא לכהונה על אף שאינה בכלל "קהל ה"'. רבי אליעזר בן יעקב סובר, שאינה כשירה עד שתהיה אמה מישראל, שאז יש לה דין "קהל ה"' מחמת התייחסותה לאמה הישראלית, כדין יוחסין בישראל, שהוולד הולך לענין יחוס העם, אחרי האם. אך אם היה אביו מישראל והאם גיורת, אין לולד דין של "קהל ה"', וזה עצמו שאינו מקהל ה' פוסל אותה לכהונה. ואילו רבי יוסי סובר, שאין קשר בין אי היותו של הוולד מכלל "קהל ה"' לפסול כהונה, ולכן, אפילו אם היו גם האב וגם האם גרים, כשרה בתם לכהונה.
[5] הרמב"ם סובר [איסורי ביאה טו ט] שאם גר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת הוא ישראל לכל דבר, ואסור בממזרת. אך הר"ן כאן טוען שאם היה האב גר והאם ישראלית, חוזר הדין שכל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר, וכיון שאביו, הגר, מותר בממזרת, מדוע לא יהיה הבן מותר בממזרת! ? ואף על גב שאם גוי או עבד באו על בת ישראל, הוולד כשר לגמרי, ואסור בממזרת, בכל זאת הוולד של גר צריך להיות אסור בממזרת, כיון שבגוי ועבד שבאו על בת ישראל אין הוולד מתייחס כלל אחר אביו, כי "למשפחותם לבית אבותם" נאמר רק ביחוס משפחה לישראל. ולא ביחוס משפחה לנכרי או לעבד. וכיון שאין הוולד מתייחס למשפחת האב, הרי הוא מתייחס רק לאמו, והוא אסור בממזרת, כמו אמו. אבל גר שהוליד בן, מתייחס בנו אליו, וכיון שהאב מותר בממזרת, צריך להיות שגם בנו יהיה מותר בממזרת! ומבאר הגר"ח, שסובר הרמב"ם כי במקום שהאם היא מישראל, מתווסף בוולדה כשרות לבוא בקהל ה' [שאין לאביו הגר, כי קהל גרים אינם נקראים קהל ה']. וכיון שהתווסף בוולד כשרות של קהל מכח האם, הרי הוא אסור בממזר, ולכן שונה דינו של הוולד מדין אביו, שאין בו הכשר קהל. ומה שהקשה הר"ן, מדוע לא יהיה כאן הדין של "למשפחותם לבית אבותם", ומכוחו יהיה דינו של הוולד כמו דין אביו, וכמו שלאב אין בו כשרות קהל ומותר בממזר, כך שלא יהיה בוולד דין כשרות לקהל ויהיה מותר בממזר, מתרץ הגר"ח שהדין של קהל "יסוד דינו אינו דין משפחה, רק שהוא חלות דין בגופו, מדין קדושת ישראל, וכל שהוא חלות דין על הגוף בלי דין "משפחה", מהני על זה גם צד האם, ולא נאמר על זה הדין שמשפחת האם אינה קרויה משפחה, כיון דלא תליא במשפחה כלל. ועל כן שפיר הוי הוולד "קהל" על ידי האם", וכיון שהוא קהל מכח אמו, הרי הוא אסור בממזר.
[6] גם לרבי דוסתאי, המכשיר את בנו של חלל שנשא בת ישראל, אין הבן הזה [שאינו חלל] ראוי לשמש בכהונה, תוס' יבמות פה ב. וביאר האור שמח [בהלכות איסורי ביאה], שהוא פסול לעבוד במקדש, ואינו אוכל בתרומה, משום שחלל נחשב כזר, ובנו של החלל הוא זר כאביו. אלא שהגר"ח מוסיף שבדיעבד, עבודתו כשרה, כדין חלל שעבד במקדש בדיעבד. ומסביר הגר"ח, שלפי רבי דוסתאי חלל שנושא בת ישראל פוקע מהולד פסלות החללות, אבל עדיין הוא מתייחס למשפחת החללים, מבלי שיהיה לו פסול חלל, ולכן עבודתו במקדש, בדיעבד, כשירה. ומדברי הריטב"א נראה, לכאורה, שהבן הוא כהן כשר לכתחילה.
משנה. בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם, ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה.
יש לעיין בגדר הדין דלפי החכמים חלות חללות מתיחסת ועוברת רק דרך האב ולא דרך האם, דהרי למה לא אמרינן בחללות דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם.84 ועיין בשיעורים לעיל (סו: בענין יסוד הדין דחללות, אות ב) שהבאנו מהגר"ח זצ"ל דיש ב' דינים בחללות: א) ביאת איסור יוצרת חלות פסול דחללות,85 ב) דין במשפחה דעוברת מדור לדור. והדין הראשון שייך בין לכהנת ובין לישראלית (דהרי גם ישראלית גרושה דנבעלה לכהן חל בה פסול חללות), אמנם הדין השני שייך רק למי דראוי להיות ממשפחת כהונה, וחלות שם משפחה עוברת דרך האב. וכל היכא דאין ביאת איסור הולד נעשה חלל עפ"י הדין השני דמשפחה וזה תלוי במשפחת האב, וזהו הטעם דישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. ולפי"ז אין חלות חללות דומה לחלות ממזרות, דהרי ממזרות מהווה חלות שם פסול גברא דאינו קשור לחלות דין משפחה, והפסול חל מהאב או מהאם. אמנם חלות שם החללות שחלה בדור הבא חל מדין משפחה בלבד ולא חל מדין פסול.
אמנם לפי דברי הגר"ח זצ"ל קשה קצת להבין את דברי רבי יהודה בהמשך המשנה דהשווה חלות דין גר דחל בדור הבא וחלות דין חללות דחל בדור הבא וז"ל רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר עכ"ל. דהרי לפי הגר"ח זצ"ל ההשוואה הזאת צ"ע קצת, דהרי בחללות הטעם דהולך אחר הזכר הוא משום דהיכא דאין ביאת איסור חלות שם חללות הוי דין במשפחה. ולכאורה הטעם הזה אינו שייך לחלות דין גרות דאינו חלות שם במשפחה, וא"כ למה משמע מדברי המשנה דיש יסוד אחד להא דחלות שם גרות וחלות שם חללות חלין בדור הבא רק דרך האב.86
ולכן נראה לבאר לרבי יהודה את הדין דחללות וגרות חלין דרך האב ולא דרך האם באופן אחר. דהיינו, דהדין דהולך אחר הפגום שייך בחלות פסול בהלכות יוחסין, דיש לחלות הזאת נ"מ באיסור ביאה לקהל או לכהנים. ולכן ישראל שנשא ממזרת הולד הוי ממזר מכיון דהולד הולך אחר הפגום. אמנם חלות חללות וחלות גירות אינן בעיקרן חלויות בהלכות יוחסין ופסולי קהל, אלא דקובעים חלות שם בגברא לדינים דעלמא. דהרי גברא דחלל הוי כזר ואינו ככהן, ויש לזה נ"מ לעבודה בבהמ"ק ולתרומה ולעוד הרבה דינים. וגברא דחל בו חלות שם גר אינו יכול להיות דיין בסנהדרין או מנוי על הקהל וכדומה. וי"ל דרבי יהודה מחדש דהיכא דלא איירי בחלות בהלכות יוחסין דנוגע לאיסור ביאה בלבד, אלא בחלות שם גברא דעלמא דנוגע לעוד דינים הדין הוא דהאב קובע.87
משנה. ר' יוסי אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה.
בענין איסור נכרית לכהן מדין זונה
א
איסור גיורת לכהן משום זונה
ועיין בגמ' לקמן (עח.) דלפי ר' יוסי כל מי שנזרעו בישראל (רש"י – שתהא הורתה בקדושה) כשרה לכהונה. ונראה לבאר דעת ר' יוסי על פי שיטת הרמב"ם (פרק יח מהלכות איסו"ב הל"א) דנכרית וגיורת אסורות לכהן מדין זונה, וז"ל מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל וכו' וכן הגיורת וכו' הרי זו זונה ואסורה לכהן עכ"ל. ולפי"ז י"ל דגיורת אינה חלות שם זונה חדשה, אלא דהשם זונה שלה הוי המשך של חלות הזונה דחל על כל גויה. דאע"פ דהגירות התיר את האיסור דלא תתחתן בם, מ"מ אין מקור דהגירות גם מתיר את האיסור זונה. ולפי"ז מובן למה כל אשה דהורתה בקדושה, אע"פ דהיא בת גר וגירות, מותרת לכהן דהרי היא לא היתה נכרית ולא חל עליה שם זונה.88
ולפי"ז י"ל דשאר התנאים דנקטו דבת גר וגיורת עדיין אסורה לכהן סבורים דחל בגיורת חלות שם זונה חדשה ולא רק המשך של חלות שם זונה דנכרית. ולכן בת הנולדה מגר וגירות אע"פ דיש לה קדושת ישראל גמורה מ"מ חל בה חלות שם זונה מדין חלות שם גר. ויש לבאר שיטת שאר התנאים באופן נוסף דהיינו דהם סבורים דאפי' לאחר גירות אין בגר קדושת ישראל גמורה אלא דחלות שם גר חל עם פגם בקדושת ישראל. וגיורת אסורה לכהן מדין זונה דנכרית, דהרי אפי' לאחר הגירות יש בה חלות שם גיות במקצת. ולפי"ז מובן דבת גר וגיורת אסורה לכהן דהרי אותו חסרון בקדושת ישראל דקיים באב ואם (גר וגיורת) גם קיים בבתם דהרי הם רק יכולים להעביר לה מידת הקדושת ישראל דחלה בהם. ולכן, אע"פ דהורתה בקדושה, עדיין יש בה חלות דין גיות במקצת ואיפוא יש בה שם זונה מדין נכרית.
ב
גדר דאתנן זונה ואיסור זונה לכהן
ובנוגע לדין כהן הבא על הנכרית דלפי הרמב"ם עוברין על הלאו דזונה, באמת מצינו דנחלקו בזה האמוראים (תמורה כט:) וז"ל דאמר אביי זונה עובדת כוכבים אתננה אסור, מ"ט כתיב הכא תועבה, וכתיב התם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל, מה להלן עריות שאין קדושין תופסין בה, ה"נ אין קדושין תופסין בה. וכהן שבא עליה אין לוקה עליה משום זונה, מ"ט דאמר קרא הלא יחלל זרעו מי שזרעו מיוחס אחריו, יצא עובדת כוכבים דאין זרעו מיוחס אחריו. זונה ישראלית אתננה מותר, מה טעם דהא קדושין תופסין בה, וכהן שבא עליה לוקה משום זונה, מ"ט דהא זרעו מיוחס אחריו. ורבא אמר אחד זה ואחד זה אתננה אסור, וכהן הבא עליה לוקה משום זונה, מ"ט ילפי מהדדי, מה זונה ישראלית בלאו, אף זונה עובדת כוכבים בלאו, ומה אתנן זונה עובדת כוכבים אסור, אף אתנן זונה ישראלית אסור עכ"ל. ונמצא דהרמב"ם פסק כרבא דכהן הבא על הנכרית עובר על הלאו דזונה.89
ויש לעיין בשיטת אביי, מה גדר החילוק דדין אתנן זונה חל עם נכרית אבל נכרית אינה נחשבת כזונה בנוגע לאיסור כהונה. ונראה לבאר דיש לחלק בין מעשה ביאה דזנות לבין חלות שם זונה בגברא. דביאה עם נכרית נחשבת למעשה ביאת זנות וזה מה שקובע אתנן זונה. אמנם היא אינה זונה בגברא ולכן אינה אסורה לכהן מדין זונה. וזה דהאיסור זונה לכהן תלוי בחלות שם זונה בגברא ולא במעשה זנות בעלמא מוכח משיטת הרמב"ם (פרק יח מהלכות איסו"ב הל"א) דבת ישראל הנבעלת לחלל נעשית זונה, וז"ל מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אע"פ שהיא מותרת להנשא לו עכ"ל. ולכאורה צ"ב דהיאך נעשה זונה אם לא עשתה שום מעשה איסור. ומוכח מזה דהאיסור זונה לכהן תלוי בחלות שם זונה בגברא, וביאה עם אדם שיש בו חלות שם פסול בגברא כחלל, אפי' אם הביאה מותרת, יכולה להחיל עליה חלות שם פסול גברא דזונה. ולכן ביאה עם חלל עושה אותה לזונה אע"פ דלא עברה על שום עבירה.90
ולכאורה יש הבחנה דומה בשיטת הרמב"ם בנוגע לאיסור עשה. דהרי בנוגע לדין אתנן זונה הרמב"ם (פרק ד מהלכות איסורי מזבח ה"ח) פסק וז"ל איזהו אתנן האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך אחד זונה כותית או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי לאוין, אבל הפנויה אפילו היה כהן אתננה מותר, וכן אשתו נדה אתננה מותר אע"פ שהיא ערוה עכ"ל. ויש לדקדק דהרמב"ם השמיט דין אתנן בחייבי עשה, ומשמע דס"ל דלא חל בכה"ג דין אתנן. אמנם בהלכות איסורי ביאה (פרק יח הל"ב) הרמב"ם פסק דאם אשה נבעלה למי שאסור לה באיסור עשה היא נעשית זונה ואסורה לכהן.91 וביאר הגר"מ זצ"ל דיש חילוק בין חלות שם זונה הנאסרה לכהן לבין דין אתנן זונה, דחלות שם זונה לגבי איסור זונה לכהן חל מחמת שנבעלה למי שפוגם אותה בביאתו, וכמש"כ הרמב"ם (פרק יח מהלכות איסורי ביאה ה"ה) וז"ל הא למדת שאין היותה זונה תולה בבעילה של איסור שהרי הבא על הנדה ועל הקדשה והנרבעת לבהמה נבעלה בעילה של איסור ולא נעשית זונה, ומי שנשאת לחלל נבעלה בעילה של היתר וכו' ונעשית זונה, ואין הדבר תלוי אלא בפגימה ומפי השמועה למדו שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה או מחלל עכ"ל. ובנבעלת לחייבי עשה חל פגימה ומשו"ה נעשית זונה לגבי כהן. אולם חלות דין אתנן זונה חל רק כשעצם מעשה הביאה מהווה ביאת זנות. והרמב"ם סובר דבחייבי עשה הביאה לא הוי חפצא דביאת זנות דרק בחייבי לאוין וחייבי כריתות חל חפצא של ביאת זנות, ומכיון דבחייבי עשה לא חל חפצא וחלות שם ביאת זנות לכן ליכא בחייבי עשה דין אתנן זונה, ואע"פ שחל פגם בביאה לחייבי עשה לפוסלה לכהן.92
ויש לעיין דלפי אביי יוצא דנכרית בעצמה אינה זונה בנוגע לאיסור כהונה אמנם כיון שנתגיירה חל עליה שם זונה, כמו שהעירו בתוס' (תמורה כט: ד"ה ורבא) וז"ל דבנתגיירה ודאי היא זונה אבל בעודה עובדת כוכבים לא הוי זונה עכ"ל. ולכאורה צ"ב בזה דהרי היאך הגירות מחילה עליה חלות שם זונה. ויתכן דאפי' לאביי דבכח כל נכרית נחשבת כזונה בגברא, אמנם בפועל הגיות שבה מונעת את חלות שם זונה מלחול.93 וממילא כשהיא נתגיירה ויש לה קדושת ישראל החלות שם זונה שלה שהיה בכח חלה עכשיו בפועל והיא אסורה לכהן מדין זונה.
ג
הצורך בקידושין בלאו דזונה
הבאנו לעיל דהרמב"ם פסק כמו רבא. ונראה שניתן לבאר שיטת רבא (דנכרית הויא זונה לכהן וגם דחל בה הדין דאתנן זונה) בב' דרכים: א) דנכרית הויא חלות שם זונה בגברא דלא כאביי. ולפי"ז צ"ל דחל שם זונה בגברא אע"פ דלא נבעלה באיסור. ב) יתכן דרבא מודה לביאור בדעת אביי דאין חלות שם זונה בגברא בנכרית, ואעפ"כ כהן לוקה עליה מלאו דזונה. והביאור בזה הוא דרבא נקט דיש ב' דינים באיסור זונה לכהן. דיש להקדים דלכאורה קשה על שיטת הרמב"ם היאך יתכן שנכרית אסורה לכהן מדאורייתא מדין זונה, הרי הרמב"ם פסק (פרק יז מהלכות איסו"ב הל"ב) דכהן לוקה בזונה רק אם קידש ובעל, וז"ל כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים אלו בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה שנאמר לא יקחו עד שיקח ויבעול עכ"ל. ומכיון דאין חלות קידושין בנכרית לכאורה אי אפשר לעבור על הלאו דזונה, והיאך לוקין עליה.
והרמב"ם בעצמו כבר תירץ את הקושיא הזאת בהמשך הפרק (פרק יז מהלכות איסו"ב הל"ו) וביאר דבנכרית לוקין על ביאה לבד מפני דהיא אינה בת קידושין, וז"ל כל כהן הבא על הכותית בין גדול בין הדיוט לוקה משום זונה, שהרי אינה בת קידושין והוא אסור בבעילת זונה בין ישראלית בין כותית עכ"ל. וכן עיין בדברי הרמב"ם לעיל בהלכות איסו"ב (פרק יב הל"ג) וז"ל אבל כהן הבא על הכותית לוקה מן התורה משום זונה ואחד זונה כותית ואחד זונה ישראלית ובבעילה בלבד לוקה שהרי אינה בת קידושין עכ"ל.
ונראה לבאר דיש ב' דינים באיסור זונה לכהן. דמי שנבעלה לפסול לה חל בה שם זונה בגברא, אבל יתכן דהביאה עצמה אינה נחשבת למעשה ביאה דזנות. וכל היכא דאיירי באשה שחל בה חלות שם זונה בגברא, עוברין על האיסור לאו דזונה רק אחרי הקידושין. אמנם בנכרית דאינה בת תפיסת קידושין, כל מעשה ביאה עמה נחשבת כמעשה ביאה דזנות, וא"כ עוברין על האיסור לאו דזונה במעשה ביאה אפי' בלי קידושין.
ויש לעיין בזה עוד על פי מה שהעלינו בשיעורים לעיל (סו: בענין כל מקום שיש קידושין אות א-ב) דהיכא דצריך קידושין וביאה כדי לעבור על הלאו יש להסתפק האם האישות הוי חלק מהלאו או"ד הלאו הוא מעשה ביאה אלא דיש תנאי דהביאה אינה יכולה להיות דרך זנות. וביארנו בשיטת הרמב"ם דממה שכתב בספר המצוות משמע דהאישות הוי חלק מהלאו, אמנם מלשונו במשנה תורה משמע דהלאו הוי ביאה לבד. וע"פ זה י"ל דאם ננקוט דהקידושין הוי תנאי בעלמא אזי יותר קל להבין דבנכרית דתנאי כזה בלתי אפשרי דעוברין על הלאו בביאה לחוד, דהרי גם בזונה בת ישראל עצם הלאו קאי על מעשה הביאה לחוד ולא הקידושין. אמנם לפי הצד הראשון דבזונה דעלמא האישות הוי חלק של עצם האיסור אזי צ"ל דזונה נכרית הוי דין אחר לגמרי דהרי הנכרית לאו בת קידושין היא.
יש לעיין בכוונת הרמב"ם (פרק יז מהלכות איסו"ב הל"ו) שכתב דכהן אסור בנכרית מדין זונה אע"פ דאין קידושין "שהרי אינה בת קידושין". דהרי מצד אחד י"ל כמו שביארנו לעיל, דהרמב"ם התקשה למה לוקין על לאו דזונה על נכרית אם בדרך כלל כהן אינו לוקה על הלאו דזונה עד שיקדש ויבעל (וכדפסק בפרק יז מהלכות איסו"ב הל"ב). אמנם יתכן להבין את דברי הרמב"ם באופן אחר, דהיינו דהרמב"ם התקשה מה הסברא לומר דנכרית הוי זונה, וביאר דמכיון דהיא אינה בת קידושין לשום ישראל זה מחיל עליה שם זונה.
והנ"מ בין ב' הפירושים האלו הוא האם כהן הבא על השפחה עובר על הלאו דזונה. דהרי לפי הפירוש השני בדברי הרמב"ם דנכרית הוי זונה בגלל דלאו בת תפיסת קידושין היא, אזי גם שפחה כלולה באיסור זונה לכהן.
אמנם לפי הפירוש הראשון הרמב"ם רק בא לבאר למה בנכרית לוקין בלי קידושין, אבל הוא לא הסביר למה נכרית הוי זונה, א"כ יש להסתפק האם דין השפחה היא דנחשבת כזונה בנוגע לאיסור כהונה.94
אמנם, קשה לומר דשפחה נחשבת כזונה בגברא, דהרי שפחת כהן מותרת לאכול בתרומה, וזונה אסורה לאכול בתרומה (פרק ו מהלכות תרומות הל"ז). אבל יש לבאר דזונה אינה מופקעת מלאכול בתרומה בתורת גברא, אלא דאסור לה לעשות מעשה אכילה. ויתכן דהאיסור הזה נדחית מפני המתיר דקנין כספו, דהיינו דשפחה מותרת לאכול בתרומה מפאת האדון שלה.95
ד
חלות שם זונה בישראל
ועיי"ש בתוס (תמורה כט: ד"ה ורבא) דהקשו על רבא דכהן הבא על הנכרית לוקה משום זונה, וז"ל וקשיא א"כ מה גזרו ב"ד של חשמונאי דגזרו הבא על העובדת כוכבים חייב משום נשג"ז הא אמר הכא דעובדת כוכבים זונה דאורייתא היא עכ"ל. והתוס' תירצו דאה"נ, אלא דרבא נקט כמ"ד נשג"א שם, דהיינו דאין זונה בכלל הגזירה. אמנם לפי הרמב"ם אין כאן קושיא כלל. דהרי פסק (פרק יב מהלכות איסו"ב הל"א-הל"ג) וז"ל ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם וכו' ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות וכו' ואם לא ייחדה לו אלא נקראת מקרה אינו חייב אלא משום כותית וכל חיובין אלו מדבריהן, בד"א כשהיה הבועל ישראל אבל כהן הבא על הכותית לוקה מן התורה משום זונה ואחד זונה כותית ואחד זונה ישראלית ובבעילה בלבד לוקה שהרי אינה בת קידושין עכ"ל. ומבואר בדבריו דהגזרה דרבנן שנכרית כזונה שייך לישראל הבא על הנכרית ולא לכהן.
אמנם לכאורה צ"ב בשיטת הרמב"ם דתקנת נשג"ז אוסר ביאה של ישראל עם נכרית מדרבנן מדין זונה. דהרי מדאורייתא החלות שם איסור זונה שייך רק לכהן ולא לישראל והיאך תיקנו איסור זונה מדרבנן לישראל אם אין חלות שם איסור זונה כלל מדאורייתא לישראל.
ונראה דהרמב"ם סובר דחלות שם זונה שייכת לאיסורי ביאה דישראל מדאורייתא. דאע"פ דזונה עצמה אסורה רק לכהן, מ"מ איתא לקמן (עז:) דאיסור זונה הויא איסור מוסיף על חללה "הואיל ושם זנות פוסל בישראל". ורש"י (ד"ה הואיל ושם) ביאר כגון דזינתה תחת בעלה. ורואים מזה דחלות שם זונה שייכת גם לישראל מדאורייתא כמו דשייכת לכהן אלא דיש בהם דינים שונים לגבי מי נחשב לזונה. ומכיון דמצינו חלות שם איסור זונה מדאורייתא לישראל, יש איסור דרבנן מעין דאורייתא שחז"ל גזרו דנכרית אסורה לישראל מדין זונה מדרבנן.96
ה
האם כל נכרית הויא זונה
לפי הרמב"ם חל בכל נכרית חלות שם זונה וכהן עובר על האיסור זונה בביאת כל נכרית. אמנם התוס' ביבמות (סא. ד"ה אין זונה) הסיקו דלא כל נכרית אסורה מדאורייתא לכהן מדין זונה. דהתוס' הקשו על רבא מהגמ' דב"ד של חשמונאי גזרו על נשג"ז ותירצו וז"ל ויש לומר דרבא לא פליג אלא היכא דזינתה דיליף לה מזונה ישראלית כדקאמר רבא אבל לא זינתה מודה דלא מיתסרא משום זונה כדקאמר אביי משום דכתיב לא יחלל והיכא דלא זינתה הוצרכו לגזור אבל גיורת דשייך בה קיחה וחילול אסורה משום זונה אע"ג דלא זינתה עכ"ל. ויוצא מהתוס' ביבמות דלפי רבא כהן לוקה על ביאה עם נכרית רק היכא דהיא נעשית זונה בביאת זנות. אמנם אם לא זינתה אינה אסורה לכהן מדאורייתא.
ונראה דיש לבאר שיטת התוס' בב' אופנים: א) התוס' חולקים על הגדרת זונה בנוגע לנכרית. דלפי הרמב"ם כל נכרית הויא חלות שם זונה. אמנם התוס' לומקים מזונה ישראלית דחלות שם זונה חלה רק ע"י ביאה. ב) המנחת חינוך (מצוה רסו סקט"ז) דייק מלשון התוס' דבעצם גם התוס' נקטו דכל נכרית הויא זונה כמו הרמב"ם. אלא דאע"פ דהיא נחשבת כזונה, מ"מ יש היקש לזונה ישראלית דמלמד דאין לוקין על זונה נכרית אלא לאחר ביאה.
גמ'. אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון נאמר כאן ולא יחלל זרעו בעמיו, ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו, מה להלן זכרים ולא נקבות, אף כאן זכרים ולא נקבות.
נראה לבאר דההיקש הזה מלמד דיש יסוד אחד לב' הדינים האלו: א) דבת כהן אינה מוזהרת מלטמא למת, ב) דישראל שנשא חללה (אפי' אם היא בת כהן) בתה כשרה לכהונה. ונראה דהדינים האלו מבוססים על יסוד א' דהיינו דאין לבת כהן קדושת כהונה גמורה ולכן היא אינה מוזהרת מליטמא למת וגם דחל רק בה רק את חלות הפסול דחללות (כמו ישראלית דנבעלה לפסול) אבל היא אינה פוסלת את הולד שלה בחללות. ומאידך לכהן זכר יש חלות קדושת כהונה גמורה ולכן הוא נזהר מליטמא למת וגם הוא פוסל את זרעו בפסול חללות.
ולפי הנ"ל הא דנקבות אינן מוזהרות מלטמא למת אינו משום דהפסוק עצמו איירי רק בזכרים ולא בנקבות בתורת זכר ונקבה, אלא משום דאין לנקבות קדושת כהונה גמורה. וא"כ לו יצוייר בת כהן עם קדושת כהונה גמורה הלאו דלא יטמא היה שייך לה כמו לזכר. ועל פי זה מבואר דברי הגר"ח זצ"ל דאנדרוגינוס כהן שנטמא למת לוקה בתורת ודאי על הלאו דלא יטמא. והביאור בזה הוא דאנדרוגינוס הוי בריה בפני עצמו עם ב' חלויות שסותרות אחד את השני. וא"כ קדושת כהן דזכר חל על כל הגוף אע"פ דחצי מהגוף הוי נקבה. א"כ י"ל דלא רק החצי זכר שבו אסור ליטמא כמו כל כהן אחר, אלא גם החצי הנקבה אסורה ליטמא דהרי חל בה קדושת כהונה גמורה.97
רש"י ד"ה אי נימא.
מדוייק ברש"י דאפי' לפי ההו"א דכל ביאה עם פסול לה גורמת שהולד חלל, אעפ"כ אם ישראל בא על ממזרת הולד הוי רק ממזר ולא חלל. ונראה לבאר דחלות הפסול דממזר מונע את חלות הפסול דחלל מלחול על הולד. ונראה דיש בזה נ"מ הלכה למעשה אפי' לפי המסקנא דאין חללות אלא מפסולי כהונה בלבד. דהרי מה דין הולד היכא דכהן בא על חללה האסורה עליו מדין ערוה. לפי רש"י יוצא דהולד שלהם הוי רק ממזר ולא חלל דאין פסול חלל חל במקום חלות שם ממזר.98
ולפי"ז יש לעיין מה הדין בממזרת עצמה דנבעלה באופן דראויה להיות חללה. דהיינו דיש ממזרת דנשאה ונתגרשה ואז כהן בא עליה. דהרי אם היא אינה ממזרת, היא נעשית חללה דהרי היא אסורה לכהן מדין גרושה. אמנם עכשיו דהיא כבר ממזרת אולי לפי רש"י י"ל דחלות הממזרות מונעת את חלות החללות מלחול. אבל יותר נראה דהחידוש של רש"י נאמר רק היכא דחלות הממזרות וחלות החללות ראויים לחול בבת אחת, כמו בולד בשעת לידה. אמנם אם יש אשה דהיא ממזרת מלידה ועכשיו נתחללה ע"י מעשה ביאה, מסתבר דביאת האיסור מחללת אותה.
גמ'. אמר רב יהודה הכי קאמר איזו היא חללה כל שנולדה מן פסול כהונה.
וכן פסק הרמב"ם (ריש פרק יט מהלכות איסו"ב). אמנם יתכן דיש עוד בנות דנולדו באיסור דאע"פ דאינן חללות מ"מ הוו פגומים לכהונה. למשל, עיין במ"ש הרמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הל"א) בנוגע לבת נדה, וז"ל אי זהו ממזר האמור בתורה זה הבא מערוה מן העריות, חוץ מן הנדה שהבן ממנה פגום ואינו ממזר עכ"ל. וצ"ב, מהו גדר הדין דבן הנדה פגום. ולכאורה נראה דר"ל דבן הנדה פגום לכהונה.99 וכמו"כ איתא ביבמות (מה.) דעבד ועכו"ם הבא על בת ישראל אפי' למ"ד דהולד כשר מ"מ פסול לכהונה, וז"ל דכי אתא רב דימי, אמר רבי יצחק בר אבודימי, משום רבינו אמרו עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, רבי יהושע בן לוי אומר הולד מקולקל, למאן אילימא לקהל, הא אמר רבי יהושע הולד כשר, אלא לכהונה, דכולהו אמוראי דמכשרי מודו שהולד פגום לכהונה, מק"ו מאלמנה מה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום, זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום עכ"ל. וגם עיין ביבמות שם (מד:) דלפי רבי יהושע דאין ממזר מחייבי כריתות, מ"מ בת שנולדה מאיסור כרת פגום לכהונה וז"ל אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יוסף, אמר ר' שמעון ברבי הכל מודים בבא על חייבי כריתות שהולד פגום, מאן הכל מודים רבי יהושע דאע"ג דאמר ר' יהושע אין ממזר מחייבי כריתות, נהי דממזר לא הוי, פגום מיהא הוי מק"ו מאלמנה ומה אלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום, זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום עכ"ל.
ונראה לבאר ע"פ מה דייסדנו לעיל בנוגע לחיוב בדיקה (עה. בענין אלמנת עיסה, אות א)100 דבנוסף לאיסור דחללה וזונה יש עוד דין דכהנים צריכים לחפש משפחה מיוחסת בלי שום פגמים. ונראה דהמקור לזה הוא הפסוק דהובא לקמן (עח.) וז"ל ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולת מזרע בית ישראל עכ"ל. ומהמלים "כי אם בתולת מזרע בית ישראל" לומדים דצריך אשה בלי פגמים בייחוס.
רש"י ד"ה כסדר.
רש"י כתב דיש ב' דרכים שהיא נעשית לזונה: "נבעלה לאחד מן הפסולים או לקרובים בעילת זנות ונעשית זונה". ונראה שיש בקרובים משא"כ בפסולים ויש בפסולים משא"כ בקרובים. דפסולים הריהם איסור השוה לכל עם חלות שם פסול דחל בגברא האוסרם לכו"ע. אמנם בקרובים לא חל חלות שם פסול בגברא דהרי מותרים הם לשאר העולם. אך חמורים הם דאסורים באיסור כרת. ויוצא שיש חומרא וקולא גם לפסולים וגם לקרובים, ולכן רש"י הזכיר את שניהם. ועיין ברמב"ם (ריש פרק יח מהלכות איסו"ב) דנכרית וגיורת הריהן איסור זונה. ולכאורה נכריות וגיורת הן דין אחר לגמרי דהרי לא נבעלו למי שאסור להן ואעפ"כ חל שם זונה בגברא. אמנם מרהיטת דברי הרמב"ם דהביא את כולן באותן הלכות משמע דכולן הוו חלות שם אחת דזונה, וצע"ק.
84 דהרי אמרינן דהולד הולך אחר הפגום אפי' היכא דאין עבירה (עיין בשיעורים לעיל סו: ד"ה והרי גר) בדעת רבי יוסי דגר מותר בממזרת. אמנם עיין בפנ"י (ד"ה ישראל שנשא) הבין דמסברא ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה מפני דהדין דהולך אחר הפגום שבשניהם חל רק היכא דיש עבירה. אמנם כל היכא דאין עבירה הדין הוא דהולך אחר הזכר. ועיין בשיעורים לעיל (סז. רש"י ד"ה בנה שלישי).
85 עיי"ש דהגר"ח זצ"ל ביאר דבלי גזה"כ היינו אומרים דחללות הוי פסול כמו ממזרות והיה הפסול עובר דרך האם החללה אל הולד. אבל יש גזה"כ דמלמדת דהפסול הזה שייך רק לאשה החללה עצמה דנבעלה לפסול כהונה ולא לולד.
86 עיין בשיעורים לעיל (סו: בענין יסוד הדין דחללות, אות א) דרבינו זצ"ל נקט דחלות חללות באמת הוי חלות פסול ופגם בדומה לממזרות וראוי לעבור דרך האם החללה אל הולד, אלא דביאת היתר מכשיר ומטהר חלות החללות.
87 יל"ע האם דין זה חל מדין משפחה או מדין אחר.
88 וע"ע בזה בשיעורים לעיל (סט. רש"י ד"ה לויי).
89 אמנם עיין בלשון הרמב"ם (פרק ד מהלכות איסורי מזבח הל"ח) בנוגע לחלות אתנן וז"ל אי זהו אתנן האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך, אחד זונה כותית עכ"ל. והמג"א (או"ח סימן קנג סקמ"ח) דייק מלשון הרמב"ם "זונה כותית" דנכרית רק הוי זונה אם היא נבעלה ולא שעצם שם נכרית מחילה עליה חלות שם זונה. ועיין במנחת חינוך (מצוה רסו, סקט"ז) דהעיר דמלשון הרמב"ם בהלכות איסו"ב בנוגע לאיסור נכרית לכהן מדין זונה הוא "כל שאינה בת ישראל" ומשמע דכל נכרית, אפי' לא נבעלה, הוי זונה דאורייתא לכהן.
90 והשווה לדברי רבינו בשיעורים לעיל (פתיחה למסכת, אות ו).
91 וכן העיר המנחת חינוך (מצוה רסו סק"כ).
92 ע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"מ (צא. תוד"ה אתנן אסרה). ובחידושי הגר"מ הלוי פ"א מהל' נערה ובתולה הי"א, י"ב, וגם השווה לדברי הגר"ח (מובאים לעיל כא: ד"ה חידוש הוא, אות ב).
93 כמו שמצינו בממזרות, דיש צד לומר דחלות הגיות מפקיע את הממזרות (עיין בשיעורים לעיל סח: בענין עבד ועכו"ם, אות ב).
94 עיין בשיעורים לעיל (כא: ד"ה איבעיא להו עבד עברי כהן) דרבינו זצ"ל דייק מלשון הרמב"ם (פרק יח מהלכות איסו"ב הל"א) וז"ל מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל עכ"ל, דשפחה כלולה באיסור זונה לכהן. אמנם עיי"ש בהערות דהמנחת חינוך (מצוה רסו) הביא מכמה אחרונים דנסתפקו בזה ונקטו דכהן הבא על שפחה כנענית אינו עובר באיסור דאורייתא דזונה.
95 עיין בחידושי הגר"ח על הש"ס (קידושין כא:) דגם הקשה על היתר שפחת כהן בתרומה עם היא זונה וז"ל והנה שפחה מצד עצמה לא הוי זונה, רק משום דהביאה הוי ביאת זנות דלא תפסי בה קידושין, ומשו"ה היא נכללת בלאו דזונה לא יקחו, אבל לא שעצם החפצא דין זונה עלה וכו' ומבואר בזה הא דשפחה של כהן אוכלת בתרומה, והא הוי זונה, ומבואר עפ"י הנ"ל, דשפחה אינה חפצא של זונה, אלא דין זונה עלה משום דביאתה ביאת זנות, וע"כ ל"ש זה אלא לענין איסור קיחה, אבל לא לענין תרומה, דשם רק אם יש לה דין זונה בעצם החפצא הוא דאינה אוכלת עכ"ל.
96 וע"ע בזה בשיעורים לקמן (עז: ד"ה אמר רב חנא).
97 וע"ע בזה ברשימות שיעורים לסוכה (כח: ד"ה בדיני טומטום ואנדרוגינוס אות ג) ולברכות (ב. בענין בית השמשות אות ד).
98 אמנם לפי הצד דממזר מפקיע קדושת כהונה וממזר בן כהן הוי כזר, אזי לכאורה פשיטא דאין חלות חללות חלה דהרי הולד אינו כהן בכלל. ובדין כהן הבא על הערוה דגם הוי מפסולי כהונה, האם הולד הוי חלל וממזר או רק ממזר, עיין בדברי הרמב"ם (פרק יט מהלכות איסו"ב הל"ה) וז"ל כהן הבא על ערוה מן העריות חוץ מנדה או על אחת מחייבי לאוין השוין בכל עשה אותה זונה כמו שביארנו, חזר ובא עליה ביאה שנייה בין הוא בין כהן אחר נעשית חללה וזרעו ממנה חללים וכו'. ועיין בביאור הגר"א (אה"ע סימן ז סקנ"ד) דהבין דהדין השני של הרמב"ם – דאם חזר ובא עליה ביאה שנייה דהולד חלל – שייך רק היכא דהכהן אינו ערוה עליו וז"ל ר"ל כהן אחר שאינו ערוה עליו או הוא כגון באחות אשתו וכן ביבמה דקי"ל אין הולד ממזר כמ"ש ביבמות צ"ב א' עכ"ל. ונראה מדבריו דאם באמת כהן בא על חללה דהיא ערוה עליו, דהולד הוי רק ממזר ולא חלל.
99 אמנם עיין בדרכי משה (אה"ע סימן ד סק"ב) דהבין ברמב"ם דהולד כשר לכהונה.
100 ועיין בהערות שם.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
206ימים לסיום הש״ס