קידושין עו ע"ב

מוֹקֵים לַהּ בִּלְוִיָּה וּבַת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא מַתְנִיתָא נֵימָא פְּלִיגָא לָא מַאי עוֹד אַחַת זוּג אַחַת
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים כׇּל מִשְׁפָּחוֹת בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת הֵן עוֹמְדוֹת אִינִי וְהָאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב מִשְׁנָתֵינוּ כְּשֶׁקּוֹרֵא עָלָיו עַרְעָר מַאן דְּמַתְנֵי הָא לָא מַתְנֵי הָא
אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים כׇּל מִשְׁפְּחוֹת בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת הֵן עוֹמְדוֹת אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב אִם קוֹרֵא עָלָיו עַרְעָר צָרִיךְ לִבְדּוֹק אַחֲרֶיהָ
אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה מַאי טַעְמָא אִי לָאו דְּבַדְקוּהּ לָא הֲווֹ מַסְּקִי לֵיהּ וְלֹא מִן הַדּוּכָן וּלְמַעְלָה מַאי טַעְמָא דְּאָמַר מָר שֶׁשָּׁם הָיוּ יוֹשְׁבִים מְיַיחֲסֵי כְּהוּנָּה וּמְיַיחֲסֵי לְוִיָּה
וְלֹא מִסַּנְהֶדְרִין וּלְמַעְלָה מַאי טַעְמָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנוּקִּין בְּצֶדֶק כָּךְ מְנוּקִּין מִכׇּל מוּם אָמַר מָרִימָר מַאי קְרָאָה כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ
אֵימָא מוּמָא מַמָּשׁ אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר קְרָא וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ עִמָּךְ בְּדוֹמִים לָךְ
וְדִלְמָא מִשּׁוּם שְׁכִינָה אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר קְרָא וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ בְּדוֹמִים לָךְ
כׇּל מִי שֶׁהוּחְזְקוּ אֲבוֹתָיו מִשּׁוֹטְרֵי הָרַבִּים לְמֵימְרָא דְּלָא מוֹקְמִינַן מִפְּסוּלִים וּרְמִינְהוּ הַכֹּל כְּשֵׁרִים לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִים לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְהָוֵינַן בָּהּ הַכֹּל לְאֵיתוֹיֵי מַאי וְאָמַר רַב יְהוּדָה לְאֵיתוֹיֵי מַמְזֵר אָמַר אַבָּיֵי בִּירוּשָׁלַיִם וְכֵן תָּנֵי רַב שִׁמְעוֹן בַּר זֵירָא בְּקִידּוּשֵׁי דְבֵי לֵוִי בִּירוּשָׁלַיִם
וְגַבָּאֵי צְדָקָה מַשִּׂיאִים מַאי טַעְמָא כֵּיוָן דְּמִנְּצוּ בַּהֲדֵי אִינָשֵׁי דְּאָמַר מָר מְמַשְׁכְּנִים עַל הַצְּדָקָה וַאֲפִילּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאִם אִיתָא דְּאִיכָּא אִית לֵיהּ קָלָא
אוּשְׁפִּיזְכָּנֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה גִּיּוֹרָא הֲוָה וַהֲוָה קָא מִנְּצֵי אִיהוּ וְרַב בִּיבִי מָר אָמַר אֲנָא עָבֵידְנָא סְרָרוּתָא דְמָתָא וּמַר אָמַר אֲנָא עָבֵידְנָא סְרָרוּתָא דְמָתָא אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אֲמַר לְהוּ תְּנֵינָא שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ כׇּל מְשִׂימוֹת שֶׁאַתָּה מֵשִׂים לֹא יִהְיֶה אֶלָּא מִקֶּרֶב אַחֶיךָ
אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה וַאֲפִילּוּ אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל אֲמַר לֵיהּ אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל מִקֶּרֶב אַחֶיךָ קָרֵינָא בֵּיהּ הִלְכָּךְ רַב בִּיבִי דְּגַבְרָא רַבָּא הוּא לִיעַיֵּין בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא וּמָר לִיעַיֵּין בְּמִילֵּי דְמָתָא אָמַר אַבָּיֵי הִלְכָּךְ מַאן דְּמַשְׁרֵי צוּרְבָּא מִדְּרַבָּנַן בְּאוּשְׁפִּיזְכָּנֵיהּ לַ(א)שְׁרֵי כְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה (דְּיָדַע לִמְהַפֵּיךְ) [דִּמְהַפֵּיךְ] לֵיהּ בִּזְכוּתֵיהּ
רַבִּי זֵירָא מִטַּפַּל בְּהוּ רַבָּה בַּר אֲבוּהּ מִטַּפַּל בְּהוּ בְּמַעְרְבָא אֲפִילּוּ רֵישׁ כּוֹרֵי לָא מוֹקְמִי מִינַּיְיהוּ בִּנְהַרְדְּעָא אֲפִילּוּ רֵישׁ גַּרְגּוּתָא לָא מוֹקְמִי מִינַּיְיהוּ
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף מִי שֶׁהָיָה וְכוּ' מַאי טַעְמָא דָּיְיקִי וּמַחְתְּמִי
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס וְכוּ' אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בַּחֲיָילוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד אָמַר רַב יוֹסֵף מַאי קְרָא וְהִתְיַחְשָׂם בַּצָּבָא בַּמִּלְחָמָה וְטַעְמָא מַאי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כְּדֵי שֶׁתְּהֵא זְכוּתָן וּזְכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּיעְתָּן
וְהָאִיכָּא צֶלֶק הָעַמּוֹנִי מַאי לָאו דְּאָתֵי מֵעַמּוֹן לָא דְּיָתֵיב בְּעַמּוֹן וְהָאִיכָּא אוּרִיָּה הַחִתִּי מַאי לָאו דְּאָתֵי מֵחֵת לָא דְּיָתֵיב בְּחֵת
וְהָאִיכָּא אִתַּי הַגִּתִּי וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי דְּיָתֵיב בְּגַת וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן אִתַּי הַגִּיתִּי בָּא וּבִטְּלָהּ
וְעוֹד אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים הָיוּ לוֹ לְדָוִד וְכוּלָּם בְּנֵי יְפַת תּוֹאַר הָיוּ וְכוּלָּם מִסְתַּפְּרִים קוֹמֵי וּמְגַדְּלִים בְּלוֹרִית הָיוּ וְכוּלָּם יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב וְהָיוּ מְהַלְּכִים בְּרָאשֵׁי גְיָיסוֹת וְהֵן הֵן בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִים שֶׁל בֵּית דָּוִד דְּאָזְלִי לְבַעוֹתֵי עָלְמָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - ב

השונה בברייתא "שתים עשרה", שפיר מוקים לה לברייתא זו בלויה ובת ישראל, שהרי כך שנינו במשנתנו: לויה וישראלית, מוסיפין עליהן עוד אחת.

אלא מתניתא, הברייתא האומרת "שש עשרה", האם נימא פליגא, חולקת היא על משנתנו? ומשנינן: לא. אין היא חולקת. אלא אף הברייתא מדברת בלויה וישראלית. ואף משנתנו סוברת שנבדקות בהן שש עשרה אמהות.

ומאי דקתני במשנתנו "מוסיפין עליהן עוד אחת", אין הכונה לאם אחת בלבד, אלא לזוג אחת. כלומר, לכל זוג מארבעת הזוגות הנבדקות, מוסיפים עוד זוג אחד של שתי אמהות, אמה ואם אמה. נמצא שיש ארבע אמהות בכל אחד מארבעת הזוגות, שהן שש עשרה אמהות.

אמר רב יהודה אמר רב: משנתנו זו, רק לדברי רבי מאיר היא, המצריך בדיקה ביחוס של כל משפחה, אפילו לא יצא עליה ערעור של פסול.

אבל חכמים אומרים: כל המשפחות - בחזקת כשרות הן עומדות, ואינן צריכות בדיקה אלא אם כן יצא עליהן ערעור של פסול.

ותמהה הגמרא: איני! לא יתכן שאמר רב שמשנתנו אינה אלא לדברי רבי מאיר, ואינה לפי דברי חכמים.

שהרי, והאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: משנתנו, המצריכה בדיקה של האמהות ליוחסין, מדברת רק כשקורא עליו ערער על משפחה זו, שהעידו עליה שני עדים שיצא עליה קול פסול. אבל סתם משפחה, בחזקת כשרות היא עומדת.

ומזה שהעמיד רב את משנתנו דוקא במשפחה שקרא עליה ערער, ולא במשפחה סתם, מוכח שהוא מפרש אותה אף לחכמים, שגם הם סוברים שסתם משפחות בחזקת כשרות הן עומדות. ואיך אמר רב יהודה משמו, שמשנתנו רק לדברי רבי מאיר היא?

ומשנינן: שני האמוראים נחלקו בדברי רב. ומאן דמתני, מי ששונה בשמו של רב הא, את האימרה שמשנתנו אינה לדברי חכמים, לא מתני, אינו שונה בשמו של רב הא, את האימרה שמשנתנו מדברת במשפחה שנקרא עליה ערער.

איכא דאמרי, יש אומרים שכך נשנו דברי שני האמוראים בשמו של רב:

א. אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי מאיר. אבל חכמים אומרים: כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות.

ב. אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: אם קורא עליו [על משפחה זו] ערער, צריך לבדוק אחריה אף לדברי חכמים.

ולא אמר זאת רב בפירוש משנתנו, אלא כדין בפני עצמו. ולפי זה, אין כאן שום סתירה בדברי רב.

שנינו במשנתנו: אין בודקין מן המזבח ולמעלה.

והוינן בה: מאי טעמא?

ומשנינן: משום דאי לאו דבדקוה, אם לא בדקו את אביה ומצאוהו כשר, לא הוו מסקי [לא היו מעלים] ליה לעבודה.

שנינו במשנתנו: ולא בודקין מן הדוכן ולמעלה.

והוינן בה: מאי טעמא? ומשנינן: משום דאמר מר: ששם [בלשכת הגזית] היו יושבים הסנהדרין בבוקר, החל מזמן הקרבת התמיד של שחר, עד זמן הקרבת התמיד של בין הערביים, והם היו מייחסי כהונה ומייחסי לויה, שהיו בוררים את הכהנים המיוחסים הכשרים לעבודה במזבח, ואת הלויים הכשרים לעמוד על הדוכן לשורר. וגם היו בודקים את הישראלים שהיו שוחטים את הקרבן [ששחיטה כשירה בזר], שגם הם יהיו מיוחסים.

שנינו במשנה: ולא בודקין מסנהדרין ולמעלה.

והוינן בה: מאי טעמא?

ומשנינן: משום דתני רב יוסף: כשם שבית דין צריכים להיות מנוקין בצדק [יראי אלהים, אנשי אמת, ושונאי בצע], כך הם צריכים להיות מנוקין מכל מום. כלומר, מפסול יוחסין.

[ודוקא סנהדרין גדולה של שבעים ואחד, או סנהדרין קטנה של עשרים ושלשה. אבל בסתם בית דין של שלשה, לא נוהג דין זה].

אמר מרימר: מאי קראה [מהו הפסוק] שממנו דרשו חכמים דין זה? -

דכתיב בשיר השירים [פרק ד]: "כולך יפה רעיתי, ומום אין בך".

ודחינן: ואימא למומא ממש נתכוין הכתוב, שלא יהיה בהם מום בגופם, ומנלן שהכונה בפסוק לפסול יוחסין?

אלא, אמר רב אחא בר יעקב: יש ללמוד זאת מדאמר קרא לגבי שבעים הזקנים [במדבר יא] "והתיצבו שם עמך [עם משה] ". ודרשינן: "עמך" - בדומים לך! כשם שאתה, משה, מיוחס, אף על סנהדרין של שבעים זקנים להיות מיוחסים.

ודחינן: ודלמא לא נדרשו דייני הסנהדרין שבאותה שעה להיות מיוחסין אלא משום שכינה ששרתה עליהם אז!? כדכתיב שם "וירד ה' בענן, וידבר אליו, ויאצל מן הרוח אשר עליו, ויתן על שבעים איש הזקנים". אבל דייני סנהדרין סתם, שתפקידם רק לדון, אינם צריכים להיות מיוחסים.

אלא, אמר רב נחמן: אמר קרא בדברי יתרו למשה [שמות יח]: "והקל מעליך, ונשאו אתך". ודרשינן: "אתך" - בדומים לך! שיהיו מיוחסים כמותך.

שנינו במשנה: כל מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים, אינו צריך בדיקה.

"שוטרי הרבים", היינו בתי דין של שלשה דיינים, שדנים דיני ממונות.

והוינן בה: למימרא, האם כונת המשנה היא לומר, דלא מוקמינן, שאין מעמידים בית דין בעלמא מדיינים שהם פסולים לבוא בקהל?!

ורמינהי סתירה לכך, מדברי המשנה במסכת סנהדרין: הכל כשרים לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות.

והוינן בה: "הכל כשרים", לאיתויי מאי? מה בא "הכל" לרבות?

ואמר על כך רב יהודה: לאיתויי, להביא דיין שהוא ממזר, ללמד שאפילו הוא כשר לדון.

וכיון שאף ממזר כשר לדון דיני ממונות בבית דין של שלשה, האיך אמרה משנתנו שהדיינים, אפילו בבית דין של שלשה, הם בחזקת כשרות ליוחסין?

אמר אביי: משנתנו מדברת בדיינים שבירושלים, ששם היו מקפידים על דיינים מיוחסים אפילו בדיני ממונות שנידונים בשלשה.

וכן תני רב שמעון בר זירא, בקידושי [במסכת קידושין של] דבי לוי: משנתנו, מדברת בדיינים שבירושלים.

שנינו במשנה: וגבאי צדקה משיאים לכהונה, ואין צריך לבדוק אחריהן.

והוינן בה: מאי טעמא בחזקת כשרים הם?

ומשנינן: משום דמנצו בהדי אינשי, שמתקוטטים עמהם בני אדם תדיר. דאמר מר, שכך שנינו: ממשכנים על הצדקה, ואפילו בערב שבת! והיינו, שנוטלים הגבאים משכון בכפיה ממי שמחויב בצדקה, אם אינו נותנה, ואפילו בערב שבת, שהוא זמן שאנשים טרודים. ומשום כך היו רגילים הנתבעים לבזות אותם, ולדבר בגנותם, ולכן, אם איתא, אם אכן היה, דאיכא, שהיה בגבאי הצדקה פסול משפחה, כבר היו מטיחים בהם האנשים שהם פסולים, ואית ליה קלא, והיה קול לפסול שלהם. ואם לא יצא עליהם קול פסול עד עתה, סימן הוא שהם כשרים.

אושפזיכניה [מארחו] ד [של] רב אדא בר אהבה, גיורא הוה [גר היה]. והוה קא מנצי איהו ורב ביבי [היו רבים הגר ורב ביבי] ביניהם על השררה של העיר.

מר אמר: אנא עבידנא סררותא דמתא [אני אהיה הממונה על ענייני השררה בעיר]!

ומר אמר: אנא עבידנא סררותא דמתא!

אתו באו שניהם, רב ביבי והגר, בליווי רב אדא בר אהבה, לקמיה דרב יוסף, כדי שיכריע בוויכוח שביניהם.

אמר להו רב יוסף: תנינא, שנינו בברייתא: כתיב [דברים יז] "שום תשים עליך מלך, מקרב אחיך". ודרשינן ממשמעות המילים "שום תשים" - כל משימות [שררות] שאתה משים, לא יהיה אלא מקרב אחיך ממש, ולא מקרב הגרים.

אמר ליה שאל רב אדא בר אהבה [שהתארח באכסיינתו של הגר] לרב יוסף: האם אפילו מי שאמו מישראל ורק אביו נתגייר, גם כן פסול לשררה? שהרי המארח שלי, אמו מישראל היא!?

אמר ליה רב יוסף: אם אמו מישראל, שפיר "מקרב אחיך" קרינן ביה, כי לא נתמעט מפסוק זה אלא מי שאמו גיורת.

וסיים רב יוסף את דבריו ואמר: מאחר ששניכם ראויים לשררה, נחלק אותה ביניכם.

הלכך, רב ביבי דגברא רבא, שאדם גדול בתורה הוא, ליעיין [ישגיח] במילי דשמיא. יתמנה לגבאות צדקה, וקציצת חיובה, וחלוקתה, וכן במינוי המתורגמנים והמפטירים בתורה.

ומר [בן הגר], ליעיין במילי דמתא. יתמנה לשאר צרכי הציבור בדברי הרשות.

אמר אביי: מאן דמשרי צורבא מרבנן באושפיזיכניה, לאשרי כרב אדא בר אהבה.

[הרוצה לארח תלמיד חכם באכסנייתו, יארח מי שהוא כרב אדא בר אהבה]. כי הוא ידע למהפך ליה, לעסוק ולהפוך בזכותיה של מארחו, ולהשתדל בעבורו שיתמנה לשררה.

רבי זירא היה מטפל בהו, טרח והתעסק למען הגרים, לכבדם ולהושיבם בשררה.

ואף רבה בר אבוה היה מטפל בהו.

אך לעומת זאת, במערבא [בארץ ישראל], אפילו מינוי פשוט כמו "ריש כורי" [ממונה על בדיקת המידות, מלשון "כור" ולתך] לא מוקמי מינייהו [לא העמידו מהם]. והיינו, שאפילו למינוי פשוט כזה לא מינו גרים.

בנהרדעא, אפילו ריש גרגותא [שוטר הממונה על חלוקת המים להשקיית שששדות שלחין] לא מוקמי מינייהו, מהם.

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר: אף מי שהיה חתום עד בערכי הישנה של ציפורי, אין בודקין אחריו.

והוינן בה: מאי טעמא?

ומשנינן: משום שבאותו בית דין, הוו דייקי [בודקים], ומחתמי. והיינו, שלא החתימו עד שאינו מיוחס על שטרותיהם.

שנינו במשנה: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: אף מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך.

אמר רב יהודה אמר שמואל: בחיילות של בית דוד דברה משנתנו, שהיו מגויסים לסירוגין לחודש ימים, וחוזרים לבתיהם. ושוב חוזרים לאחר חודש, וחוזר חלילה. וזהו לשון "אסטרטיא".

והיו כותבין על הכתב: "משפחת פלוני ופלוני, זמנה בחודש פלוני", ומבררים את ייחוסם.

אמר רב יוסף: מאי קרא, מהו הכתוב שממנו למדנו זאת? -

דכתיב [דברי הימים א ז]: "והתיחשם בצבא המלחמה".

וטעמא מאי נזהרו ביוחסין לענין הצבא?

אמר רב יהודה אמר רב: כדי שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן במלחמה.

ומקשינן: והאיכא, הרי מצינו בין ראשי גיבורי צבא דוד גם את צלק העמוני -

מאי לאו, הלא קרוי הוא "עמוני" משום דאתי שהוא בא מ"עמון", ונתגייר. ומוכח שלא הקפיד דוד על יחוס חיליו.

ומשנינן: לא מזרע עמון היה, אלא היה קרוי "עמוני" משום דיתיב [ישב והתגורר] בעמון.

ותו מקשינן: והאיכא, הרי מצינו בין חיילי דוד את אוריה החתי -

מאי לאו, קרוי הוא כך משום דאתי מ"חת", ונתגייר?

ומשנינן: לא חיתי הוא, אלא דיתיב היה מתגורר בחת.

ותו מקשינן: והאיכא בין חיילי דוד את אתי הגיתי -

וכי תימא, שמא תאמר לתרץ, הכי נמי, גם הוא לא מזרע הגיתים היה, אלא דיתיב בגת - לא כן הוא.

קיימא לן: אין ישראל יכול לבטל עבודה זרה של גוי, אלא רק הגוי יכול לבטלה.

וכתיב בדוד "ויקח את עטרת מלכם [עבודה זרה של עמון ששמה "מלכם"] מעל ראשו".

והוינן בה: האיך נטלה דוד, והרי עבודה זרה אסורה בהנאה?

והא אמר תירץ רב נחמן: איתי הגיתי בא, וביטלה, ועל ידי כן הותרה בהנאה.

ומוכח שנכרי היה. שאם לא כן, לא היה יכול לבטלה. וקשיא לרבי חנינא שאמר לא היו בצבא דוד אלא ישראלים מיוחסים.

ועוד קשה: הא אמר רב יהודה אמר רב: ארבע מאות ילדים [בחורים] היו לו לדוד בצבאותיו, וכולם בני יפת תואר היו, שנולדו לבני ישראל [ולא היו ילדי דוד] מנשים ששבו בני ישראל במלחמה, ומשום כך היו נוהגים כמשפטי הגויים.

וכולן היו מסתפרין "קומי" [מלפנים], ומגדלי בלורית מאחורי ערפם, וכולם היו יושבים בקרוניות של זהב.

והיו מהלכים בראשי הגייסות. והן הן "בעלי אגרופים" של בית דוד.

ומוכח, שהיו בצבא דוד אף מי שאינם מיוחסים, שהרי היו בני יפת תואר, שהיא נכרית!?

ומשנינן: הללו, לא היו משתתפים עם בני ישראל בתוך המלחמה, אלא דאזלי לבעותי [היו הולכים עמם רק כדי להטיל על האויבים אימה] בעלמא.

מוקים לה [מעמיד אותה] את ההלכה שלו בלויה ובת ישראל, שנאמר במשנה שבודק עוד דור אחד ואפשר להתאים את דבריו לדברי המשנה. אלא מתניתא נימא פליגא [הברייתא האם נאמר שהיא חולקת] על המשנה? ודוחים: לא, מאי [מה פירוש] "עוד אחת" שבמשנה — כוונתו זוג אחת, כלומר, עוד שתי אמהות מכל צד.

אמר רב יהודה אמר רב: משנתנו זו היא דברי ר' מאיר היא, אבל חכמים אומרים: כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות ואין צורך לבדוק. ומקשים: איני [האם כך] אמר רב? והאמר [והרי אמר] רב חמא בר גוריא אמר רב: משנתינו מדברת דווקא במשפחה כשקורא עליו ערער, כשיש מישהו שמערער על יחוס המשפחה, אבל כשאין ערעור, לדעת כולם בחזקת כשרות הן עומדות! ומשיבים: מאן דמתני הא [מי ששונה זו] בשם רב — לא מתני הא [אינו שונה זו].

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים: כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות. אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: אם קורא עליו ערער, במקרה זה צריך לבדוק אחריה לפי כולם, ואם כן אין כאן סתירה אלא השלמת דברים.

א שנינו במשנה שאין בודקין מן המזבח ולמעלה. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של דבר — אי לאו דבדקוה [אם לא שהיו בודקים אותו] בבית דין הגדול בייחוסו לא הוו מסקי ליה [היו מעלים אותו] לעבוד. ועל מה ששנינו במשנה ולא מן הדוכן ולמעלה, שואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ומשיבים: שאמר מר [החכם] בתוך תיאור הלשכות שבמקדש: ששם בלשכת הגזית היו יושבים מייחסי כהונה ומייחסי לויה והיו בודקים יחוסם של כל העובדים במקדש.

ועל מה ששנינו במשנה ולא מסנהדרין ולמעלה, שואלים: מאי טעמא [מה טעם] אין בודקים? ומשיבים: דתני [ששנה] רב יוסף ברייתא זו: כשם שבית דין מנוקין בצדק — כך מנוקין מכל מום שאין בהם פגם יוחסין. אמר מרימר: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך — שנאמר "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ז).

ושואלים: אימא מומא [אמור שהכוונה למום] ממש, כלומר, שהכוונה היא שהיושבים בסנהדרין אסור שיהיו בעלי מומים בגופם! אמר רב אחא בר יעקב: דבר זה אינו צריך לימוד מכתוב זה, כי כבר אמר קרא [הכתוב] בהאצלת הרוח על זקני העם בימי משה רבינו: "והתיצבו שם עמך" (במדבר יא, טז), שיש לפרש "עמך" — בדומים לך, שגם הם צריכים להיות בשלימות הגוף כמשה רבינו, ומכאן למדים שחכמי הסנהדרין אסור שיהא בהם מום גופני.

את הראיה הזו דוחים: ודלמא [ושמא] הם שונים משום שהיה צריך שתהיה עליהם השראת שכינה היו צריכים להיות מנוקים ממום, אבל אין ללמוד מכאן לגבי דיינים סתם! אמר רב נחמן, אמר קרא [הכתוב] במקום אחר: "והקל מעליך ונשאו אתך" (שמות יח, כב), כוונתו בדומים לך, שמנוקים ממומי הגוף. ובפסוק זה מדובר במינוי דיינים ללא השראת שכינה.

ב שנינו במשנה שכל מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים משיאין אותו לכהונה. ושואלים: למימרא דלא מוקמינן [האם לומר מכאן שאין אנו מעמידים] שוטרים וממונים מפסולים? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: הכל כשרים לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות. והוינן בה [והיינו עוסקים] בה, בהלכה זו: "הכל" לאיתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה]? ואמר רב יהודה: לאיתויי [להביא, לרבות] ממזר, שכשר לדון בדיני ממונות. משמע שאפילו ממזר יכול להיות משוטרי הרבים! אמר אביי: במשנה מדובר בשוטרי הרבים בירושלים, שהיו מדקדקים שיהיו כל דייניהם מיוחסים. וכן תני [שנה] רב שמעון בר זירא בקידושי דבי [בברייתא של קידושין שנשנתה בבית מדרשו] של לוי: בשוטרי הרבים בירושלים.

ג שנינו במשנה שאת גבאי הצדקה משיאים לכהונה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ומשיבים: כיון דמנצו [שהם רבים] בהדי אינשי [עם בני אדם] שאמר מר [החכם]: הגבאים הממונים על כך ממשכנים על הצדקה, שרשאים לקחת משכון מאדם שנתחייב לתת צדקה ואינו נותן, ואפילו היה הדבר בערב שבת שאז אנשים טרודים וממהרים, ואם איתא דאיכא [ואם יש מקום לומר שיש] במשפחת הגבאי איזה פסול משפחה — אית ליה קלא [יש לו קול], שאם היה בו פגם משפחה היה הדבר מתגלה לרבים בשעת מריבה.

מסופר: אושפזיכניה [מארחו] של רב אדא בר אהבה גיורא הוה [גר היה] והוה קא מנצי איהו [והיו רבים הוא] ורב ביבי, מר [אדם זה] אמר: אנא עבידנא סררותא דמתא [אני עושה את השררה של העיר], אני אהיה פרנס העיר, ומר [וחכם זה] אמר: אנא עבידנא סררותא דמתא [אני עושה את שררת העיר]. אתו לקמיה [באו לפני] ר ב יוסף שיכריע ביניהם. אמר להו [להם]: תנינא [שנינו]: "שום תשים עליך מלך... מקרב אחיך" (דברים יז, טו), לומר: כל משימות (מינויים) שאתה משים — ולא של מלכות בלבד לא יהיה אלא מקרב אחיך, ולכן אין ממנים גר לשררה על ישראל.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה: ודין זה הוא אפילו אם אמו של אותו גר מישראל? אמר ליה [לו] רב יוסף: אם אמו מישראל — "מקרב אחיך" קרינא ביה [קוראים אנו בו]. הלכך [משום כך] שהתברר שאותו גר היתה אמו מישראל וראוי להתמנות על הציבור, רב ביבי דגברא רבא [שאדם גדול בתורה] הוא ליעיין במילי דשמיא [יתעסק בעניני שמים], בענייני העיר הנוגעים למצוות, ומר [ואדוני], אותו גר שהיה מארחו של רב אדא בר אהבה ליעיין במילי דמתא [יעסוק בענייני העיר] האחרים. אמר אביי כלקח מסיפור זה: הלכך מאן דמשרי צורבא מדרבנן באושפיזיכניה [לכן, מי שמחזיק תלמיד חכם כאורח], לאשרי [שיאכסן אצלו אדם] כרב אדא בר אהבה דידע למהפיך ליה בזכותיה [שיודע להפוך בזכותו], שהרי בגללו קיבל המארח את שררת העיר.

מסופר: ר' זירא מטפל בהו [היה מטפל בהם] בגרים, ונותן להם תפקידים, וכן רבה בר אבוה מטפל בהו [בהם]. במערבא [בארץ ישראל] אפילו ריש כורי [ממונה על המידות] לא מוקמי מינייהו [היו מעמידים מהם, מגרים]. בנהרדעא אפילו ריש גרגותא [ממונה על השקיית שדות העיר] לא מוקמי מינייהו [היו מעמידים מהם].

שנינו במשנה שר' יוסי אומר: אף מי שהיה חתום בערכי הישנה של ציפורי אין צורך בבדיקת יחוסו למעלה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שם היו דייקי ומחתמי [מדקדקים בעדים ואחר כך מחתימים אותם] ולכן מי שחתם שם כעד ודאי כשר היה.

ד שנינו במשנה שר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: אף מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך אין צריך לבדוק ביחוסו. אמר רב יהודה אמר שמואל: מדובר שם בחיילות (גדודי צבא) של בית דוד שהיו מיוחסים. אמר רב יוסף: מאי קרא [מה הכתוב] המלמדנו דבר זה — שנאמר: "והתיחשם בצבא במלחמה" (דברי הימים א ז, מ). ושואלים: וטעמא מאי [וטעם הדבר למה] היו צריכים בעלי יוחסין? אמר רב יהודה אמר רב: כדי שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן במלחמה.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] בין גיבורי דוד צלק העמוני (שמואל ב כג, לז), מאי לאו דאתי [האם לא הכוונה שהוא בא] מעמון והיה גר? ודוחים: לא, הכוונה היא דיתיב [שישב, התגורר] בעמון אבל הוא עצמו היה יהודי. והאיכא [והרי יש] אוריה החתי (שם, לט), מאי לאו דאתי [האם לא שהוא בא] מחת? ודוחים: לא, דיתיב [שהיה יושב, מתגורר] בחת.

ועוד שואלים: והאיכא [והרי יש] אתי הגיתי (שם טו, יט)! וכי תימא הכי נמי דיתיב [ואם תאמר כך גם כן הפירוש שהיה יושב, מתגורר] בגת, אבל היה יהודי — והא [והרי] בפתרון השאלה כיצד יכול היה דוד להשתמש בעטרת מלכם, אלילם של בני עמון, והרי אסור ליהנות מעבודה זרה, אמר רב נחמן: אתי הגיתי בא ובטלה מדין עבודה זרה. שהלכה היא שדווקא אם גוי מבטל עבודה זרה, כגון על ידי מעשה בזיון — בטל האיסור ממנה, ומכאן מוכח שהיה איתי הגיתי גוי!

ועוד יש להקשות שאמר רב יהודה אמר רב: ארבע מאות ילדים (אנשים צעירים) היו לו לדוד במחנהו, וכולם בני יפת תואר היו, שנולדו מאשת יפת תואר והיו גויים, וכולם היו מסתפרים קומי, ומגדלים בלורית היו כגויים, וכולם יושבים בקרוניות של זהב והיו מהלכים בראשי גייסות בצבאו של דוד, והן הן בעלי אגרופים של בית דוד שהיה בית דוד נשען על כוחם של אלה. משמע שבצבא דוד היו גם חיילים שלא היו מיוחסים! ומשיבים: ארבע מאות אלה לא היו ממש עם צבאו של דוד, אלא דאזלי לבעותי עלמא [שהיו הולכים בראש להפחיד את הכל] ולא היו מנויים ברשימת אנשי הצבא של המלך.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he interprets his statement as referring to a Levite woman or an Israelite woman, about whom the mishna states that one must investigate one additional generation. Therefore, Rav Adda bar Ahava’s ruling accords with that of the mishna. But shall we say the baraita disputes the mishna? The Gemara rejects this: No, what is the meaning of the mishna’s phrase: One additional? It means one pair, i.e., two more mothers on each side.

Rav Yehuda says that Rav says: This mishna presents the statement of Rabbi Meir, but the Rabbis say: All families retain a presumptive status of fitness, and do not require investigation. The Gemara asks: Is that so, did Rav really say this? But doesn’t Rav Ḥama bar Gurya say that Rav says: Our mishna is referring only to a case when an objection was registered about the family concerning its lineage, but if no objection was registered, everyone agrees that the family retains its presumptive status of fitness. The Gemara answers: The one who taught this statement in the name of Rav did not teach that other statement.

There are those who say that this discussion occurred as follows: Rav Yehuda says that Rav says: This mishna presents the statement of Rabbi Meir, but the Rabbis say: All families retain presumptive status of fitness. Rav Ḥama bar Gurya says that Rav says: When an objection is registered about a family concerning its lineage, everyone agrees that he must investigate it. According to this version, there is no contradiction between these two complementary statements.

§ The mishna teaches that one need not investigate from the altar and above. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara answers: If the Sanhedrin had not examined his lineage they would not have allowed him to ascend to the altar and perform the sacrificial rites. The mishna further teaches: Nor must one investigate from the platform and above. The Gemara asks: What is the reason? The Gemara answers: It is as the Master said in his description of the Temple chambers (Tosefta, Ḥagiga 2:4): For there in the Hewn Chamber those of the priesthood with unflawed lineage and the Levites of unflawed lineage sat and examined the lineage of everyone who came to serve in the Temple.

The mishna also taught: Nor must one investigate from the Sanhedrin and above. What is the reason there is no need to investigate further? The Gemara answers: It is as Rav Yosef taught that just as the court is clean in justice, so too, it is clean of any blemish, i.e., it does not include anyone of flawed lineage. Mareimar said: What is the verse from which it is derived? It states: “You are all fair, my love; and there is no blemish in you” (Song of Songs 4:7).

The Gemara asks: But perhaps you should say that this is referring to an actual blemish, that one who has a physical blemish may not be appointed to the Sanhedrin. Rav Aḥa bar Ya’akov said: It is not necessary to derive the halakha that one who has a physical blemish may not be appointed to the Sanhedrin from this verse, as the verse states with regard to the transfer of the Divine Spirit from Moses to the Elders: “That they may stand there with you” (Numbers 11:16), and the phrase “with you” is explained to mean: With similarity to you, teaching that the members of the Sanhedrin must be whole in body like Moses.

The Gemara rejects this proof: But perhaps those who were with Moses had to be free of any blemish due to the Divine Presence, which rested upon them, but this is not a requirement for judges on the Sanhedrin. Rav Naḥman said that the verse states: “So shall they make it easier for you and bear the burden with you” (Exodus 18:22). The phrase “with you” is explained to mean: With similarity to you, i.e., without blemish. This verse is referring to the appointment of regular judges, upon whom the Divine Presence does not rest, and teaches that all members of the Sanhedrin must be whole in body. The verse from Song of Songs teaches that they must be of unflawed lineage as well.

§ The mishna teaches: Anyone whose ancestors held public posts may marry into the priesthood without investigation. The Gemara asks: Is this to say that we do not establish officers and other public appointees from people with flawed lineage? And the Gemara raises a contradiction from the following statement: All are fit to judge cases of monetary law, but not all are fit to judge cases of capital law. And we discussed it: What does the word: All, serve to include? And Rav Yehuda says: It serves to include a mamzer, that he may judge cases of monetary law. This indicates that even a mamzer may occupy a public position. Abaye said: The mishna is referring to public officials in Jerusalem, where they were particular that all their judges should be of unflawed lineage. And Rav Shimon bar Zeira similarly taught in the baraita of Kiddushin from the school of Levi: It is referring to public officials in Jerusalem.

The mishna teaches: And anyone whose ancestors were charity collectors may marry into the priesthood without investigation. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara answers: It is due to the fact that they quarrel with people, as the Master said: Those appointed to collect charity may forcibly take collateral for charity from those who have not fulfilled their obligations even on the eve of Shabbat, when people are preoccupied and rushed, leading to quarrels. And if it is so that there is a flaw in the lineage of the collector’s family, it would generate publicity through the quarrels that are an unavoidable aspect of his job.

The Gemara relates: Rav Adda bar Ahava’s host was the son of a convert, and he and Rav Beivai were quarreling. One said: I will perform the service of the city, i.e., I will be appointed to a position of authority, and one said: I will perform the service of the city. They came before Rav Yosef to decide between them. Rav Yosef said to them: We learned: “You shall set him king over you, whom the Lord your God shall choose; one from among your brothers” (Deuteronomy 17:15). The repetition of the verb “set” in the verse [som tasim] indicates: All appointments that you appoint may be only from among your brothers. Therefore, a convert may not serve in any official position.

Rav Adda bar Ahava said to Rav Yosef: And does this halakha apply even if the mother of the person in question is born Jewish? In other words, does this apply to one whose father is a convert? Rav Yosef said to him: If his mother is born Jewish, the words: “From among your brothers” are said about him. Therefore, now that it has been determined that this person’s mother was born Jewish and that he is fit to serve a public role, Rav Beivai, who is a great man in Torah learning, should oversee the matters of Heaven, i.e., the public issues that involve the performance of mitzvot; and the Master, Rav Adda bar Ahava’s host, should oversee the other matters of the city. Abaye said, as a moral of the story: Therefore, if one has a Torah scholar as a guest, let him host a person such as Rav Adda bar Ahava, who knows how to plead in his favor, as it was the argument of Rav Adda bar Ahava that led to his host’s appointment.

The Gemara relates: Rabbi Zeira would deal with converts and assign them to positions of authority. Similarly, Rabba bar Avuh would deal with them. In the West, Eretz Yisrael, they would not establish even an appointee over measurements from them, as they extended the prohibition against appointing a convert as a king to include all positions of power. In Neharde’a, they would not establish even an appointee over irrigation of the city fields from them.

The mishna teaches that Rabbi Yosei says: Even the descendants of one who had signed as a witness in the Old Court of Tzippori does not need to have their lineage investigated. The Gemara explains: What is the reason for this? The Gemara answers: In that city, they would first examine witnesses and only afterward have them sign. Consequently, anyone who signed as a witness in Tzippori must certainly have been of unflawed lineage.

The mishna teaches that Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: Even the descendants of one who was written in the army list of the Jewish king does not have their lineage investigated. Rav Yehuda says that Shmuel says: The reference is to one who was written in the list of the military troops of the House of David, who were all of pure lineage. Rav Yosef said: What is the verse from which it is derived? The phrase is: “Reckoned by lineage for service in war” (I Chronicles 7:40). The Gemara asks: And what is the reason for this requirement that they be of unflawed lineage? Rav Yehuda says that Rav says: It is in order that their merit and the merit of their ancestors will help them in battle.

The Gemara asks: But isn’t there Zelek the Ammonite, one of David’s warriors (II Samuel 23:37); what, is it not indicated that he was a convert who came from Ammon? The Gemara rejects this: No, his name indicates only that he dwelled in Ammon, but he was born a Jew. The Gemara asks: But isn’t there Uriah the Hittite (II Samuel 23:39); what, is it not indicated that he came from Heth? The Gemara rejects this: No, his name indicates only that he dwelled in Heth.

The Gemara further asks: But isn’t there Ittai the Gittite (II Samuel 15:19)? And if you would say that so too his name indicates that he dwelled in Gath but was born a Jew, but doesn’t Rav Naḥman say, to explain how David could make use of the crown of the idol of Ammon in apparent violation of the prohibition against deriving benefit from idolatry: Ittai the Gittite came and nullified its status of an idol. The halakha is that only a gentile can nullify an idol, by doing something degrading to it. This indicates that Ittai the Gittite must have been a gentile.

The Gemara again questions the statement that all of the soldiers in David’s army were of unflawed lineage. And further, Rav Yehuda says that Rav says: David had four hundred youths in his camp, all sons of beautiful women, i.e., born to women captured in war, who were therefore gentiles, all of whom had their hair cut in the komei style or who grew their hair in a gentile hairstyle [belorit] on the back of their heads, and all of them sat in gold carts [bikroniyyot] and would march at the head of troops in David’s army; and these very ones were the strong men of the House of David, i.e., David would rely on their strength. This states that David’s army included men of flawed lineage. The Gemara answers: These four hundred youths did not fight in the battles, but rather they would go forth in front of the troops in order to frighten everyone.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ששם היו מיוחסי כהונה ולוויה. פי' דכי תנן התם לשכת הגזית שם היתה סנהדרי גדולה יושבת ודנה את וכהונה כהן שנמצא בו פסול לבוש שחורים ומתכסה שחורים ויוצא הולך לו כהן שלא נמצא בו פסול לובש לבנים ומתעטף לבנים ונכנס משמע עם אחיו הכהנים ויום טוב היו עושים שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן ומפרש במתני' כשם שהיו בודקים את הכהנים. כך היו בודקים את הלוים. אף מי שהיה חתום בארכי הישנה של צפורי שלא היו חותמין בה אלא מיוחסין:

ונשאו אתך בדומין לך. פי' היינו דכתיב בפ' יתרו והקל מעליך ונשאו אתך דאלו אידך דכתיב בע' זקנים ונשאו אתך במשא העם דלמא משום שכינה:

הא דאמרי' ממשכנין על הצדקה אפילו בע"ש משום דכתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כדאיתא בר"ה ואמרינן בירשלמי מכאן למשכון ואע"ג דקי"ל כל מצות עשה שמתן שכרה כתיב בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה ובצדקה כתוב מתן שכרה בצדה בכמה דוכתי שאני הכא דגלי ביה קרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וטעמא דמילתא משום דהכא באמירתו נתחייב לגבוה או לעניים וכשם שכופין אותו לפרוע חובו כופין אתו לפרוע מה שנתחייב להקדש שלא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש ובירושלמי פי' בזה טעם אחר ולא אתי בגמרא דילן כדכתיבנא בפ' השותפין. כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה כדפרי' בב"ק:

כל הפסול לעדות פסול לדון ויש כשרים להעיד שהם פסולים לדון קצתם דוקא בדיני נפשות וקצתם אף בדיני ממונות כיצד אוהב ושונא וגר שאין אמו מישראל והמשוחרר פסולין אף לדיני ממונות זקן וסריס וממזר וסומא באחת מעיניו כשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין הא כל שאמו מישראל הרי הוא כישראל גמור וממנין אותו לכל דבר שבשררה ומנוי כשאר כל ישראל וכשאין אמו מישראל אין ממנים אותו אף לשום שררה אלא שמקצת שררות מצרפין אותן עם האחרים ומבליעין אותם ביניהם כך נראה לי וזהו לדעתי פירוש מיטפל להו ואע"פ שגדולי הרבנים פירשוהו בענין אחר:

ע"ז של ישראל אין לה בטילה אבל ע"ז של גוי בטילה ובטולה הוא על ידי גוי שיהא פיחוס בצורתה או שאר מינין שבבטול על הדרך שכבר הזכרנום במקומן במסכת ע"ז:

גמרא ודילמא משום שכינה סנהדרין שבאותה שעה הוצרכו להיות מיוחסין משום שכינה שלשם נבואה נאספו שם אבל סנהדרין שהן לדין כגון סנהדרין דיתרו לא:

ונשאו אתך בדומין לך. ה"ג ול"ג במשא העם שהרי גבי שכינה כתיב אלא קרא דכתב ביתרו גר':

וכולן בני יפת תואר היו. או' ר"ת נ"ל כי מבני ביתו ומאנשיו היו כל כך בני יפת תואר דאין לומר שכלם היו מדוד שלא מצינן בשום מקום שהיו לו יפת תואר רק מעכה אמו של אבשלום ותמר:

וכולן מגדלי בלורית היו לפי שנתגיירו אמותם בחזקה לא היו שומרי' עצמן מבלורית ולא הוו גירי מעליא כל כך:

דאזלי לבעותי עלמא ואע"ג דכתיב ביד איתי הגתי בשעה שחלק דוד סיעתו לג' ראשים לפי שעה עשו כך ואף באותה יכול להיות דלא הוו אלא לבעותי עלמא:

ריש כורא. ממונה על המדות:

ריש גרגותא. בור להשקות בית השלחין ופעמים הוא של רבים וממנים שם שוטר שלא ידלה איש ביום של חבירו:

בערכי. שהיה כתוב בסדרי הדיינים:

ישנה. מעיר ישנה של צפורי:

של בית דוד. שהיו באים למחלוקת חדש בחדש וחוזרים חלילה והוא לשון איסטרטיא:

אמר לי' ואפילו אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. והכי נמי אמרינן בפ' החולץ בהלכות המחזיר גרושתו רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה. ואע"ג דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה והכי נמי אמרינן בריש פרק מצות חליצה אמר רבא גר דן את חברו גר דבר תורה שנא' שום תשים עליך מלך מקרב אחיך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר אפי' חברו ואם היתה אמו מישראל דן אפי' ישראל ולענין חליצ' עד שיהא אביו ואמו מישראל מאי טעמא תרי בישראל כתיבי ומאי דאמרינן בפ' אחד דיני ממונות הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאין לכהונה. הכל לאיתויי מאי לאיתויי גר. ההוא שאמו מישראל דאפילו הכי פסול' בדיני נפשוט דבעי' אתך בדומין לך וכשר בדיני ממונות אבל אם לא היתה אמו מישראל אינו כשר מן התורה אפי' בדיני ממונות דבעינן מקרב אחיך. אבל המורה פי' בפ' מצות חליצה גר דן את חבירו גר דיני נפשות דאלו דינו ממונות אפי' ישראל דתנן הכל כשרין לדון דיני ממונות ואמרי' הכל לאתויי אפילו גרים ואינו נראה דהא אין דנין דיני נפשו' אלא בסנהדרין של עשרים ושלשה וגר פסול לישב בסנהדרין לא מיבעיא גר גרידא אלא אפי' אמו מישראל דבעי' אתך בדומין לך ובעי' כשרין המשיאין לכהונה להאיך יתכן שידון גר את חבירו דיני נפשות. ותו גר גרידא מי כשר בדיני ממונות לדון ישראל והא בעי' כל משימו' שאתה משי' לא יהו אלא מקרב אחיך. אלא ודאי האי גר דמרבינן בסנהדרין כשאמו מישראל הוא. וריב"א זצוק"ל כתב התם בסנהדרי' חדא לאתויי גר. דוקא חברו גר אבל ישראל לא כדאמרי' בפ' מצות חליצה כו' ואינו נ"ל שאם אינו מרבה הגר אלא לדון חברו גר ולא ישראל אמאי מפליג בין דיני ממונות לדיני נפשות ליפלוג בדיני ממונות גופייהו בין גר ובין ישראל אלא ודאי כשמכשיר הגר בדיני ממונות אפילו לישראל מכשירו ואינו פוסלו אלא בדיני נפשות הלכך אין לפרשו אלא בגר שאמו מישראל והיכא כתב רבי' יצחק מפאס זצוק"ל התם ולא מיתוקמא האי דאמרי' הכא לאתויי גר אלא כשאמו מישראל:

בד"ה אין בודקין כו' מעלין מתרומה ליוחסין וי"ל כו' עכ"ל איכא מ"ד דס"ל הכי התם ומה שהביאו התוספות לעיל דנאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה היינו כמ"ד דאין מעלין מתרומה ליוחסין וע"ש וק"ל:

בא"ד בנשים ועבדים כו' אבל לכתחילה לא עבדי כ"א כו' עכ"ל אפי' זרים לכתחילה לא עבדי כ"א מיוחסין לכהונה וכ"ה בת"י וק"ל:

גמ' אושפזיכניה דרב אדא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מאי מוסיפין כו' מתנית' הס"ד:

בד"ה מאן דמתני כו' אליבא דרב הס"ד:

גמרא לא מאי עוד אחת זוג אחת. כצ"ל:

שם עמך בדומין לך. עי' ב"מ (סב) וחי אחיך עמך חייך קודמין ובמה שציינתי שמה:

שם ודלמא משום שכינה. עתוי"ט במש"כ בישוב דברי הרמב"ם. ותימה דהלא שם בסנהדרין מסקינן אליבא דרבנן דדומין לך ילפינן מן ונשאו אתך דיתרו ע"ש:

שם למימרא דלא מוקמינן מפסולים ורמינהו כו'. ק"ק דהרי שוטרים המה החובטין במקלות עפ"י השופטים כו' כדפרש"י שם (טז ב) וכ"פ בנימוקיו וי"ל הטעם כדמפרש לקמן בגבאי צדקה:

שם אנא עבידנא סדרותא כו'. בר"ן הגי' שררותא:

רש"י ד"ה כל משימות. מריבוייא דמשימות דקרא כו' ואפילו שררה קטנה. כצ"ל וכ"ה בר"ן:

אָמַר מְרֵימַר מַאי קְרָאָה: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים ד, ז). יש להקשות מאי סלקא דעתיה דתלמודא מעיקרא לפרש האי 'מוּם' דיוחסין ולא פירש מוּם ממש כדדחי ליה אחר כך? ונראה לי בס"ד דאי מום ממש למאי אצטריך למימר אחר שכבר אמר כֻּלָּךְ יָפָה? ולכן פירש כֻּלָּךְ יָפָה על הגוף וּמוּם דיוחסין נמי אֵין בָּךְ.
מיהו יש להבין על יוחסין איך קרי ליה מוּם? ונראה לי דקאי על ממזרות והממזר נוטריקון 'מום זר' ולזה אמר וּמוּם דממזרות אֵין בָּךְ.
והנה מהכא משמע מרימר הוא דיליף מהאי ולאו ברייתא דתני רב יוסף וביבמות (יבמות קא.) קתני האי קרא בברייתא דתני רב יוסף? ויש לומר דלעולם הוא כמו שאמרו כאן, וביבמות קיצר תלמודא ונקיט הוכחא דהאי קרא כמה דתני רב יוסף וכן בסנהדרין (סנהדרין לו:) נקיט כדהכא וזה עיקר.

וְהָאִיכָּא "אוּרִיָּה הַחִתִּי"? מַאי לָאו, דְּאַתִּי מֵחֵת? לָא, דְּיָתִיב בְּחֵת (שמואל ב כג, לט). קשא כבר תירץ לו ב'צֶלֶק הָעַמּוֹנִי' דיתיב בעמון ומאי מקשי מהכא דהוא הדין כאן?
ונראה לי בס"ד דסבר המקשן באוריה משמע טפי דאתי מחת משום דנתן הנביא קראו ב' פעמים בדבר ה' בשם אוריה החתי דכתיב בשמואל (שמואל ב' יב, ט) מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר הֳ' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן וכו' עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה, וקשא למה האריך לקראו ב' פעמים בשם אוריה החתי ולא אמר אוריה בסתם? אך הדברים מוכיחין שהוא היה גר ולכן הזכירו בשם אוריה החתי לומר שהיה גר כדי להפליג בזה התוכחה על אותו עון ולומר דאיכא חלול ה' טפי בזה משום דהיה גר וכך עשית לו.
וכמו שאמרו בגמרא דיבמות (יבמות עט.) על בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה דתלו אותם בעבור הגבעונים והא כתיב (דברים כא, כג) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו הללו? בני מלכים הם! ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים. אמרו אין לך אומה שראוים להדבק בה כזו ומה בני מלכים כך בני הדיוטות על אחת כמה וכמה ומה גרים גרורים כך ישראל על אחת כמה וכמה! מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף וכו עיין שם. וכן הקשו עוד שם בגמרא הא כתיב (דברים כד, טז) לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וכו' שהיו האומות אומרים אין אומה זו ראויה להדבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא נעשה בהם נקמה עיין שם.
נמצא הנוגע בגרים להרע להם יהיה מזה חלול השם יותר ולכן פירש לו בתוכחתו שהרג את אוריה החתי שהיה גר ואת אשתו לקח ולכן המקשן סלקא דעתיה מעיקרא דאוריה אתי מחת ואף על פי כן התרצן אמר לו גם כאן לא הוה גר אלא דיתיב בחת.

אָמַר קְרָא: "וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ", בְּדוֹמִים לָךְ (במדבר יא, טז). קשא כיון דלפי האמת הסנהדרין צריכין להיות מנוקין מן מום ממש מנא ליה לדרוש דוֹמִין לָךְ איחוס לימא דומין לך בלא מום?
ונראה לי משום דכתיב 'וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ' ודריש ונשאו לשון נשיאות ומצינו דנקיט נשיאות איחוס דכתיב שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א, ב) וכן נקיט בבני קהת (במדבר ד, ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם לבית אבותם למשפחותם, נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם (במדבר ד, כב), כי מן היחוס יהיה נשיאות ראש דתפארת בנים אבותם.

א"ר יהודא אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות. עיין מה שכתבתי לעיל דף ע"א ע"ב בהא דרב יהודא גופא לא מנסיב איתתא לבריה ואמר מי ידענא מהיכא אנסיב אף על גב דס"ל הכא דלחכמים כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות והתם נמי קאמר משמיה דשמואל זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים כל הארצות בחזקת כשרות עומדות אלא דאפ"ה מחמיר על עצמו היה כדפרישית שם ועי"ל דהא דקאמר רב יהודא אמר רב זו דברי ר"מ היינו זו וסבירא ליה כיון דסתם משנה כרבי מאיר וכה"ג אשכחן להדיא בפר' אלמנה לכ"ג דף ס"ן דאיכא דוכתא דקאמר זו וס"ל ע"ש. ובזה יש ליישב לשון הטור א"ע סימן ב' שנתן טעם לדברי הפוסקים כסתם משנה דידן עיין שם. וכיוצא בזה כתב לתרץ בעל דרישה ופרישה והביא ראייה מפ' מצות חליצה דאיכא זו וס"ל אלא דהב"ח בקונטרס אחרון שם כתב דמפ' מצות חליצה אין ראייה אבל זו הראייה שכתבתי מפרק אלמנה לכ"ג לענ"ד ראייה אלימתא היא ואין להאריך כאן:

תוספות בד"ה אין בודקין כו' וא"ת אמאי לא קתני אין בודקין משטרות כו' וא"ת ניתני נמי אין בודקין מנשיאות כפים ותרומה וכו'. עיין בלשון התוספות פרק האשה שנתארמלה מה שכתבו בזה מיהו לולי דבריהם היה באפשר לומר דהא דאמרינן התם בכל הנך דמעלין ליוחסין היינו היכא דלא קרא עליו ערעור דוקא וכמ"ד דאפ"ה בעי בדיקה או אף למ"ד כל המשפחות בחזקת כשרות הן נמי איכא לאוקמא כגון שאין אנו יודעין בו כלל מאיזה משפחה הוא וכשיטת כמה פוסקים דס"ל הכי עיין בטא"ע ובש"ע סימן ב' משא"כ הכא במשנתינו דאיירי בקרא עליו ערעור איכא למימר דלא מהני להעלותו מנשיאת כפים ומתרומה אלא דבר ברור בעינן ולכאורה סברא נכונה היא ואף למאן דלא מתני הא דקרא עליו ערעור אפ"ה מודה דמתניתין מילתא דפסיקא נקיט דהך בדיקה דד' אמהות ודאי מהני אף בקרא עליו ערעור ועיין בזה בב"ח ובבית שמואל. אלא דהתוספות לשיטתיהו שכתבו בפ' האשה שנתארמלה לחד פירושא דסוגייא דהתם נמי איירי בקרא עליו ערעור וא"כ משמע דבכל ענין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין ע"ש ולדעתי עדיין צריך עיון:

בא"ד אף ע"ג דשחיטה כשרה בנשים ובעבדים היינו דיעבד אבל לכתחילה לא עבדי כ"א כשרים ומיוחסין עכ"ל. ולכאורה יש להקשות מהא דקתני בזבחים ר"פ כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים ומקשה הש"ס דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהו כו' ומסיק התם ה"ה דאפילו לכתחלה כו' עיין שם אלא דלא קשה מידי דהא דאמרינן התם דכשירין אף לכתחלה היינו מדין תורה ודאי כשירין אף לכתחלה ולאפוקי ממאי דס"ד מעיקרא דאין כשירין לכתחלה כלל אלא בדיעבד הקרבן כשר משא"כ מה שכתבו התוספות כאן דלכתחלה לא עבדי כ"א כשירין ומיוחסין היינו ממנהג וסלסול שנהגו הכהנים למעלה בעלמא כן נ"ל בכוונת התוספות:

רש"י בד"ה ונשאו אתך גרסינן כו' וכ"כ התוספות בשם רש"י ז"ל דלא גרסינן במשא העם שהרי גבי שכינה כתיב כו' עכ"ל. והוא מלשון רש"י בפרק אחד דיני ממונות דף ל"ו אלא דמהרש"ל בחכמת שלמה כתב שם שהקשו בישיבה דהוי דלא כרבי יהודא ודלא כרבנן דפ"ק דסנהדרין דף ט"ו דרבי יהודא דריש מונשאו אתן דפ' בהעלותך אתן בדומין לך ורבנן דרשו אתך ואת בהדייהו וע"ש במהרש"ל ומהרש"א ז"ל באריכות ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דרבי יהודה גופא לא דריש התם אתך בדומין לך לדרשה דלדורות פסולין אלא לאפוקי מדרשא דת"ק דקאמר אתך ואת בהדייהו קאמר ר"י דאיצטריך לאתך בדומין לך אף אם יהיה הטעם משום כבוד השכינה באותו שעה דבעי בדומין לך והא דאמרינן התם מעיקרא עמך משום שכינה לא איירי כלל לענין מיוחסין אלא כמו שפרש"י שם בענין אחר משא"כ הכא ובפ' א' דיני ממונות דמייתי מעיקרא מקרא דוהתיצבו עמך לענין דלדורות בעינן מיוחסין דוקא וקרוב הדבר לומר דהכא נמי אסיפא דקרא סמיך דכתיב ונשאו אתך במשא העם דהיינו אתך בדומין לן ואפ"ה מקשה הש"ס ודלמא משום שכינה א"כ ע"כ דהא דמסיק רבי נחמן היינו מקרא דוהקל מעליך ונשאו אתך דכתיב ביתרו. מיהו הא דלא מייתי רבי אחא מעיקרא מקרא דיתרו נראה משום דמקרא דיתרו לא שמעינן אלא דמהדרינן לכתחלה אמיוחסין דומיא דכל הנך דאמר יתרו ואתה תחזה אנשי חיל ומנו שבע מידות ואפ"ה אין מעכבין בדיעבד מש"ה מייתי נמי קרא דוהתיצבו עמך דפ' בהעלותך דמשמע ששנה הכתוב לעכב ולפ"ז מצינן למימר דרבי נחמן לא פליג אדרב אחא מדלא קאמר אלא ובזה נתיישב לשון הרמב"ם ז"ל שהביא בהל' סנהדרין קרא דוהתיצבו עמך כן נ"ל:

שם והאיכא אורי' החתי מאי לאו דאתי מחת. קשיא לי מאי ס"ד דאתי מחת ממש שהוא מז' אומות וא"כ בת שבע היאך הותרה לו הא קי"ל דבגירותן אסירי מלא תתחתן בם ואפשר דהשתא ס"ל דלא תתחתן מהם בגיותן קאי ובגירותן לא הוי אלא מדרבנן והיינו כדס"ל לדרב' מעיקרא בפ' הערל ומכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת הסוברים דאף למסקנא דלא תתחתן איירי בגירותן היינו דוקא לאותן שנתגיירו בעצמן אבל אותן הנולדין מהן לא אסירי אלא מדרבנן ומגזרה דדוד גזר על הנתינים וא"כ האי שעתא דאורי' ודאי קדים לאותה גזירה. מיהו במדרש מצאתי דאורי' בעצמו היה מחת ממש נושא כליו של גלית היה ובאמת נענש דוד על שהשיאו לבת שבע וא"ל הקב"ה חיין אשתן נתת לו והוא דלא כמסקנת תלמודא דידן דהכא ובדרוש הארכתי:

אמר רב יהודה אמר רב ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכלם בני יפ"ת וכו'. עיין מ"ש הריב"ש ז"ל בתשובותיו ריש סימן שצ"ח ומ"ש אני הדל בהגהותי לה' מלכים בס"ד:

מוקי לה בלוייה וישראלית. כדקתני מתניתין מוסיפין עליהן עוד אחת: מי לימא פליגא. אמתניתין: מאי מוסיפין עוד אחת. דקתני מתני': זוג אחת. שתי אמהות: זו דברי ר''מ. סתם מתניתין דמצריך בדיקה: כשקרא עליו ערער. א''צ בדיקה אלא אם קראו עליה שני עדים שמץ של פסול ולא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת קול וכיון דקרא עליה ערער אמאי פליגי רבנן: מאן דמתני הא. משמיה דרב: לא מתני הא. ואמוראי נינהו רב יהודה ורב חמא אליבא דרב: צריך לבדוק אחריה. אפי' לרבנן: ששם היו יושבים. בלשכת הגזית היו יושבים סנהדרין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ומייחסים את הכהנים והלויים להבדיל פסולים מן העבודה ומן הדוכן: מכל מום. פסול יוחסין ובסנהדרין קאמר או גדולה או קטנה אבל דיינין בעלמא לא כדלקמן: עמך. מיוחסין כמותך: ודלמא משום שכינה. סנהדרין שבאותה שעה הוצרכו להיות מיוחסין משום שכינה על שם נבואה נאספו שם כדכתיב (במדבר יא) ואצלתי מן הרוח וגו' אבל סנהדרין שהן לדון כגון סנהדרי דיתרו חותן משה לא: ונשאו אתך. גרסינן ולא גרס במשא העם אלא אסנהדרין דיתרו קאי והקל מעליך ונשאו אתך: שוטרי הרבים. דיינין בעלמא שאינן ממנין עשרים ושלש של סנהדרי קטנה: בירושלים. היו מקפידין על כל דייניהם לייחסן: ממשכנין. נוטלי' משכונות על צדקה שיפסקו עליו ואינו נותנן: ואפי' בערב שבת. שהאדם טרוד ומתוך כך מריבין עמהן ומבזין אותן: כל משימות. מריבוייא דמשמעות דקרא קא יליף משום תשים מקרב אחיך תשים כל משימות ואפי' סנהדרי קטנה: במילי דשמיא. בגבאי צדקה ובקיצותה וחלקותה וסדר מתורגמנין ומפטירין: במילי דמתא. שאר צרכי צבור לדברי הרשות לטורזינא לכריא פתיא לאגלי גפא: לאשרי. כמו לתור להם מנוחה (במדבר י) אתר בית משרי: מיטפל בהו. מתעסק בהם לכבדם ולהושיבם בשררה: ריש כורי. ממונה על המדות לשון לתך וכור: גרגותא. להשקות בית השלחין פעמים שהם של רבים וממנים שוטר עליו שלא ישקה איש ביומו של חבירו: בחיילות של בית דוד. שהיו באים בחלוקה חדש בחדש וחוזרין חלילה והוא לשון איסטרטיא וכותבין בשמות משפחת פלוני ופלוני בחדש פלוני והיו זהירין לייחסן מכל מום כדמפרש שתסייעם זכות אבותם במלחמה: ותו ליכא. ל''ג: צלק העמוני. בראשי גבורים אשר לדוד נמנה: דאתי מעמון. ונתגייר אלמא לא הקפיד על הגרים: והא אמר רב נחמן. במס' עבודה זרה (דף מד.) בא אתי הגיתי שהיה עובד כוכבים ובטלה לעבודת כוכבים של עטרת מלכם והוא שם שיקוץ עמונים: ילדים. בחורים היו לדוד בחיילותיו ולא היו בניו: בני יפת תואר. נשים שלקחו אנשי ישראל במלחמה כדכתיב (דברים כא) והבאתה אל תוך ביתך ומתוך כך היו נוהגים כמשפטי העובדי כוכבים: מספרים קומי ומגדלי בלורית. מאחורי ערפם: לבעותי עלמא. אבל לא היו יורדין בתוך המלחמה עם ישראל:

אין בודקין מן המזבח ולמעלה כו'. ואם תאמר אמאי לא קתני אין בודקין משטרות ולמעלה דהא אמרינן בפ''ב דכתובות (דף כד:) מעלים משטרות ליוחסין וי''ל דאין זה רבותא דהא עדות מעליא הוא וא''ת ניתני נמי אין בודקין מנשיאות כפים ולמעלה ומתרומה ולמעלה כדאמר בפרק ב' דכתובות (שם) מעלין מתרומה ליוחסין ויש לומר דגם זה אינו רבותא כיון דלא שייך אלא בכהנים אבל הא [דתנן] אין בודקין מן המזבח ולמעלה רבותא הוא דמיירי אפילו בעבודות הכשרות בזרים כגון שחיטה או הפשט אע''ג דשחיטה כשרה בנשים ובעבדים היינו דיעבד אבל לכתחילה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסין: והקל מעליך ונשאו אתך. ה''ג רש''י ול''ג במשא העם שהרי גבי שכינה כתיב כן והאי קרא דהכא כתיב ביתרו ולא כתיב ביה במשא העם:

קידושין עו ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף עו - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד