קידושין עה ע"א

כֹּל שֶׁאַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ וְכֹל שֶׁאִי אַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ אִי אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ
מַאי אִיכָּא בֵּין תַּנָּא קַמָּא וּבֵין רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִצְרִי שֵׁנִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ וּשְׁנֵיהֶם לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מִכֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה
דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר כִּי כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה מָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה שֶׁבִּיאָתוֹ בַּעֲבֵירָה וּפוֹסֵל בָּהּ אַף כֹּל שֶׁבִּיאָתוֹ בַּעֲבֵירָה פּוֹסֵל
וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר כִּי כֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה מָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה שֶׁזַּרְעוֹ פָּסוּל וּפוֹסֵל אַף כֹּל שֶׁזַּרְעוֹ פָּסוּל פּוֹסֵל לְאַפּוֹקֵי מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁאֵין זַרְעוֹ פָּסוּל דְּאָמַר קְרָא בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כֹּל שֶׁאַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ וְכֹל שֶׁאִי אַתָּה נוֹשֵׂא אֶת בִּתּוֹ אִי אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי יוֹסֵי לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר עוּלָּא גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ וּשְׁנֵיהֶם לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מִכֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה
דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר כִּי כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה מָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה שֶׁזַּרְעוֹ פָּסוּל וּפוֹסֵל אַף כֹּל שֶׁזַּרְעוֹ פָּסוּל פּוֹסֵל
וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כְּכֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה מָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה שֶׁכׇּל זַרְעוֹ פָּסוּל אַף כֹּל שֶׁכׇּל זַרְעוֹ פָּסוּל אֲפִילּוּ נְקֵבוֹת לְאַפּוֹקֵי גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי דִּנְקֵבוֹת הָווּ כְּשֵׁרוֹת לָבֹא בַּקָּהָל דְּאָמַר מָר עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית
אָמַר רַב חִסְדָּא הַכֹּל מוֹדִים בְּאַלְמְנַת עִיסָּה שֶׁפְּסוּלָה לַכְּהוּנָּה מַאן מֵיקֵל בְּהָנֵי תַּנָּאֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקָאָמַר כֹּל שֶׁאַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ וְכֹל שֶׁאִי אַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ אִי אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ לְמַעוֹטֵי מַאי לְמַעוֹטֵי אַלְמְנַת עִיסָּה שֶׁפְּסוּלָה לַכְּהוּנָּה
לְאַפּוֹקֵי מִדְּהָנֵי תַּנָּאֵי דִּתְנַן הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא עַל אַלְמְנַת עִיסָּה שֶׁכְּשֵׁירָה לַכְּהוּנָּה מַאי טַעְמָא הָוֵי סְפֵק סְפֵיקָא וּסְפֵק סְפֵיקָא לְקוּלָּא
וַדָּאָן בְּוַדָּאָן מוּתָּר אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אֲמַר לִי הִלֵּל שׁוֹנֶה עֲשָׂרָה יוּחֲסִים עָלוּ מִבָּבֶל וְכוּלָּם מוּתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה וְאַתְּ אָמְרַתְּ הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר
וּרְמִי דְּרַב אַדְּרַב וּרְמִי דִּשְׁמוּאֵל אַדִּשְׁמוּאֵל דְּאִיתְּמַר אֲרוּסָה שֶׁעִיבְּרָה רַב אָמַר הַוָּלָד מַמְזֵר וּשְׁמוּאֵל אָמַר הַוָּלָד שְׁתוּקִי
רַב אָמַר הַוָּלָד מַמְזֵר וּמוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת וּשְׁמוּאֵל אָמַר הַוָּלָד שְׁתוּקִי וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת אֵיפוֹךְ רַב אָמַר הַוָּלָד שְׁתוּקִי וּשְׁמוּאֵל אָמַר הַוָּלָד מַמְזֵר
תַּרְתֵּי לְמָה לִי צְרִיכָא דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא בְּהָא קָאָמַר רַב מִשּׁוּם דְּרוֹב כְּשֵׁרִים אֶצְלָהּ אֲבָל הָתָם דְּרוֹב פְּסוּלִים אֶצְלָהּ אֵימָא מוֹדֵי לִשְׁמוּאֵל
וְאִי אִיתְּמַר בְּהָךְ בְּהָא קָאָמַר רַב מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיתְלְ[יַ]הּ בְּאָרוּס אֲבָל בְּהָא אֵימָא מוֹדֵי לִשְׁמוּאֵל צְרִיכָא
וְאִי בָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ וּמַאי מַמְזֵר דְּקָאָמַר רַב לָאו מוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת אֶלָּא דְּאָסוּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל וּשְׁמוּאֵל אָמַר הַוָּלָד שְׁתוּקִי דְּאָסוּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל אִי הָכִי הַיְינוּ דְּרַב אֶלָּא מַאי שְׁתוּקִי שֶׁמְּשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִדִּין כְּהוּנָּה
פְּשִׁיטָא הַשְׁתָּא מִדִּין יִשְׂרָאֵל מְשַׁתְּקִינַן לֵיהּ מִדִּין כְּהוּנָּה מִיבְּעֵי אֶלָּא מַאי שְׁתוּקִי שֶׁמְּשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִנִּכְסֵי אָבִיו פְּשִׁיטָא מִי יָדְעִינַן אֲבוּהּ מַנּוּ לָא צְרִיכָא דִּתְפַס
וְאִי בָּעֵית אֵימָא מַאי שְׁתוּקִי בְּדוּקִי שֶׁבּוֹדְקִים אֶת אִמּוֹ וְאוֹמֶרֶת לְכָשֵׁר נִבְעַלְתִּי נֶאֱמֶנֶת כְּמַאן כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הָאָמַר שְׁמוּאֵל חֲדָא זִימְנָא דִּתְנַן הָיְתָה מְעוּבֶּרֶת וְאָמְרוּ לָהּ מָה טִיבוֹ שֶׁל עוּבָּר זֶה מֵאִישׁ פְּלוֹנִי וְכֹהֵן הוּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים נֶאֱמֶנֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל
צְרִיכָא דְּאִי מֵהָתָם הֲוָה אָמֵינָא הָתָם רוֹב כְּשֵׁירִים אֶצְלָהּ אֲבָל הָכָא דְּרוֹב פְּסוּלִים אֶצְלָהּ אֵימָא לָא צְרִיכָא
תַּנְיָא וְכֵן רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר כּוּתִי לֹא יִשָּׂא כּוּתִית מַאי טַעְמָא אָמַר רַב יוֹסֵף עֲשָׂאוּהוּ כְּגֵר לְאַחַר עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת דְּתַנְיָא גֵּר עַד עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת מִכָּאן וְאֵילָךְ אָסוּר בְּמַמְזֶרֶת
וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד שֶׁיִּשְׁתַּקֵּעַ שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה <וְגַיּוּת> מִמֶּנּוּ
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מִי דָּמֵי הָתָם גֵּר יָשָׁן וּמַמְזֶרֶת חֲדָשָׁה אָמְרִי בַּר יִשְׂרָאֵל הוּא דְּקָא נָסֵיב מַמְזֶרֶת הָכָא אִידֵּי וְאִידֵּי כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ אֶלָּא כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עה - א

כל שאתה, הכהן, נושא את בתו, אף אתה הכהן נושא את אלמנתו, לפי שלא נפסלה בבעילתו.

וכל שאי אתה, הכהן, נושא את בתו, אף אי אתה נושא את אלמנתו. כי כל שבתו אסורה לכהן, אף אלמנתו [וכן כל אשה שבא עליה], אסורה לכהן לפי שנפסלה בבעילתו. ולקמן יבואר במאי פליגי.

והוינן בה: מאי איכא בין תנא קמא ובין רבי יוסי? והלא לדברי שניהם, כל פסולי קהל פוסלים בביאתם את האשה לכהונה.

אמר רבי יוחנן: אלמנתו של גר שהוא "מצרי שני" [שאסור לבוא בקהל, אבל הבן שלו, שהוא "מצרי שלישי", מותר לבוא בקהל], איכא בינייהו.

גר מצרי ובנו, אסורים לבא בקהל עד דור שלישי. אבל דור שלישי כבר מותר בבת ישראל. כדכתיב: "בנים אשר יולדו להם דור שלישי, יבא להם בקהל ה'". אך גרים [זכרים] שהם מזרע עמון או מואב, אסורים לעולם.

ושניהם, תנא קמא ורבי יוסי, לא למדוה את שיטתם, אלא מכהן גדול באלמנה.

שמקור דין זה, שאשה נפסלת לכהונה בביאת עבירה, נלמד מחילול אלמנה שנבעלה לכהן גדול, דכתיב בה "ולא יחלל זרעו בעמיו". ומדכתיב "יחלל" בשני "למד", שני חילולין במשמע, שגם זרעו מתחלל, וגם האלמנה עצמה מתחללת בביאה זו. והרי היא נפסלת אף מלהנשא לכהן הדיוט. ומזה למדנו לכל ביאות עבירה, שהן פוסלות את האשה הנבעלת ואת הולד לכהונה.

דתנא קמא סבר: כל ביאות עבירה פוסלות כי [כמו] ביאת כהן גדול באלמנה:

מה כהן גדול באלמנה, שביאתו בעבירה, ופוסל בה - אף כל שביאתו בעבירה פוסל את האשה לכהונה. נמצא, שאף אלמנת מצרי שני בכלל זה, שהרי אף ביאת המצרי השני בה נעשתה בעבירה. ^[102]

ורבי יוסי סבר: דוקא מי שזרעו פסול לכהונה פוסל את האשה בביאתו בה, לכהונה - כי [כמו] שפוסל את האשה כהן גדול בביאתו באלמנה:

מה כהן גדול באלמנה, שזרעו הנולד ממנה פסול לכהונה, ופוסל את אשתו; אף כל מי שזרעו פסול, פוסל ביאתו.

לאפוקי, להוציא מצרי שני שאינו פוסל ביאתו, לפי שאין זרעו פסול. דהרי זרעו כבר דור שלישי הוא, המותר לבוא בקהל. שהרי אמר קרא [דברים כג ט]: "בנים אשר יולדו להם דור שלישי, יבא להם בקהל ה'".

שנינו בברייתא לעיל: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאתה נושא את בתו, אתה נושא את אלמנתו.

וכל שאי אתה נושא את בתו, אי אתה נושא את אלמנתו.

והוינן בה: מאי איכא בין רבי יוסי לרבן שמעון בן גמליאל? והלא לדברי שניהם, כל ביאת עבירה פוסלת, מלבד ביאת מצרי שני.

אמר עולא: ביאת גר עמוני ומואבי איכא בינייהו, שנחלקו האם הוא פוסל את האשה לכהונה בביאתו.

ושניהם לא למדוה לשיטתם, אלא מכהן גדול באלמנה, שהוא מקור דין זה, כמבואר לעיל.

דרבי יוסי סבר: כל ביאת עבירה, ואפילו ביאת גר עמוני או מואבי, פוסלת, כי [כמו] כהן גדול באלמנה:

מה כהן גדול באלמנה, כל שזרעו פסול, שנעשה חלל, לכהונה, פוסל את האשה בביאתו. אף כל שזרעו פסול, פוסל את האשה בביאתו. ואף גר עמוני ומואבי בכלל זה, שהרי בניו אסורים לבוא בקהל עד עולם.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר גם הוא שאין למדים לפסול אלא על ידי ביאה שהיא כי [כמו] ביאת כהן גדול באלמנה:

אלא שהוא למד זאת באופן שונה:

מה, כמו ביאת כהן גדול באלמנה, שכל זרעו פסול לכהונה, שבין בניו ובין בנותיו מתחללים מכהונה, פוסלת הביאה את האשה; אף כל מי שכל זרעו פסול, ואפילו נקבות, פוסל אשה לכהונה בביאתו.

לאפוקי, להוציא מכלל זה, גר עמוני ומואבי, שהוא אינו פוסל את האשה בביאתו, לפי שרק בניו אסורים בקהל, אבל דנקבות [בנותיו], הוו כשרות לבא בקהל.

דאמר מר: כתיב, "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'". ודרשינן: "עמוני" - ולא עמונית; "מואבי" ולא מואבית!

אמר רב חסדא: הכל מודים ב"אלמנת עיסה", שהיא פסולה לכהונה.

"עיסה" היינו לשון ספק, כלומר ספק חלל. שמסופק אצלנו אם אמו של כהן זה היתה גרושה, והרי הוא חלל. או שהיתה אלמנה, וכהן כשר הוא. והיא נקראת "עיסה", לפי שהיא דומה לעיסה שבלולים בה כמה דברים, ואין כל אחד ניכר בפני עצמו, אף זו "מעורבת" ובלולה היא מספיקות.

ואלמנתו של ספק זה, פסולה לכהונה. כי שמא היה בעלה הכהן חלל, והחלל פוסל את האשה לכהונה בביאתו.

שהרי מאן הוא המיקל ביותר מכל הני תנאי שנחלקו לעיל בביאה הפוסלת לכהונה? -

הלא הוא רבן שמעון בן גמליאל, שמכשיר אף גר עמוני ומואבי.

והוא עצמו קאמר: כל שאתה נושא בתו, אתה נושא אלמנתו. וכל שאי אתה נושא בתו, אי אתה נושא אלמנתו.

ולמעוטי מאי אמר זאת? -

הוי אומר: למעוטי אלמנת עיסה שפסולה לכהונה. שהרי בתו של חלל פסולה לכהונה. ואף את בתו של "עיסה" זו, אי אתה נושא מספק, שמא חלל הוא. ^[103] לפיכך אף אלמנתו פסולה.

ובא רב חסדא לומר, כי דברי רבן שמעון בן גמליאל הם לאפוקי מדהני תנאי, המכשירים אלמנת עיסה לכהונה.

דתנן במסכת עדיות: העיד רבי יהושע, ורבי יהודה בן בתירא: על אלמנת עיסה, שכשירה לכהונה.

ומבארת הגמרא את טעמם: מאי טעמא? - משום דהוי ספק ספיקא. שהרי אף בעלה לא היה אלא ספק פסול. והיא, שבאה להפסל מכוחו, הרי היא נחשבת לספק שני. [ואין זה בגדר ספק ספיקא הרגיל, שיש ספק שני אפילו לצד של הספק הראשון, אלא הכוונה היא שלא בה התעורר הספק, אלא היא ספק שנובע כתוצאה מספיקו של הבעל, ולכן יש להעמידה על חזקת כשרותה]. ^[104]

ובספק ספיקא שכזה אנו פוסקים לקולא, והיא כשרה היא לכהונה.

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: ודאן בודאן מותר; ודאן בספיקן, וספיקו בודאן, וספיקן בספיקן, אסור.

אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי אליעזר.

והוסיף ואמר רב יהודה: כי אמריתה קמיה דשמואל שכן פסק רב, אמר לי: מצינו בברייתא את דברי הלל, שכך הוא שונה: ^[105] עשרה יוחסין עלו מבבבל. וכולן, כל איסורי הקהל שבהם, מותרים לבא זה בזה. ^[106]

הרי להדיא, שממזר ונתין ושתוקי ואסופי מותרים זה בזה. ואילו את אמרת לי: הלכה כרבי אליעזר, האוסר ממזר בשתוקי ושתוקי בשתוקי!?

ורמי [וקשה סתירה] מדרב אדרב, ורמי [סתירה] מדשמואל אדשמואל! ששניהם סתרו משנתם.

דאיתמר: ארוסה שעיברה, ואין ידוע אם נתעברה מהארוס והעובר כשר, או מאדם אחר נתעברה והרי הוא ממזר -

רב אמר: הולד דינו כממזר, שמא מרוב העולם נתעברה, והרוב אסורים בה באיסור אשת איש, והרי הוא מותר בממזרת [על אף שאינו ודאי ממזר, כי יתכן שהתעברה מהארוס].

ושמואל אמר: הולד שתוקי, כיון שאינו אלא ספק ממזר, כי שמא נתעברה מהארוס.

ויש הבדל ביניהם למעשה:

לרב דאמר "הולד ממזר", הרי הוא מותר בממזרת ודאי.

ואילו לשמואל דאמר "הולד שתוקי", הרי הוא ספק ממזר, ואסור בממזרת.

וקשיא, הלא פסק רב לעיל כרבי אליעזר, שספק ממזר אסור בודאי ממזרת; ואילו כאן אמר רב, שספק ממזר דינו כודאי ממזר, ומותר בממזרת.

וכן קשיא לשמואל, שלעיל פסק שודאן בספיקן מותרים, וכאן אמר ששתוקי אסור בממזרת. ^[107] ומשנינן: איפוך! יש לשנות ולהפוך את שמועה זו של ארוסה שעיברה, וכך איתמר:

רב אמר: הולד שתוקי, ואסור בממזרת. וכשיטתו, שהלכה כרבי אליעזר.

ושמואל אמר: הולד ממזר, ומותר בממזרת, וכשיטתו, שאין הלכה כרבי אליעזר אלא כתנא קמא.

אך עדיין יש להקשות: אם כן, תרתי למה לי? והרי כבר נחלקו לעיל רב ושמואל אם הלכה כרבי אליעזר או לא.

ומתרצת הגמרא שני תירוצים:

א. צריכא להו להשמיע את דינם גם בארוסה שעיברה, וגם בסתם שתוקי.

דאי אתמר מחלוקתם בהא, במשנתנו העוסקת בשתוקי דעלמא, הוה אמינא, דוקא בהא קאמר רב שהלכה כרבי אליעזר שספק ממזר אסור בממזרת, משום דאמו פנויה היא, ורוב העולם כשרים אצלה, ומסתמא כשר הוא, ואסור בממזרת. ^[108]

אבל התם, בארוסה שעיברה, דרוב העולם פסולים אצלה, שהרי היא אשת איש, ויותר מסתבר שנבעלה להם, ולא לארוס שאינו אלא מיעוט, אימא, בזה מודי רב לשמואל שהוא נידון כפסול, ומותר בממזרת.

ואי אתמר בהך, בארוסה שעיברה, הוה אמינא, דוקא בהא קאמר רב שהולד אסור בממזרת, משום דאיכא למיתלה [יש לתלות] בארוס שממנו נתעברה, ולא מאדם זר האסור עליה, ומסתמא כשר הוא.

אבל בהא, בשתוקי דעלמא, שאמו פנויה, אימא, מודי רב לשמואל שספק פסול הוא, ומותר בממזרת.

לפיכך, צריכא לרב להשמיענו דבריו בשני המקרים.

ב. ואיבעית אימא: לעולם לא תיפוך את דברי רב ושמואל בארוסה שעיברה.

ומאי "הולד ממזר" דקאמר רב? - לאו שמותר בממזרת, אלא דאסור בבת ישראל, משום שהוא ספק ממזר.

ולעולם, אף בממזרת ודאי הוא אסור, וכרבי אליעזר, שאסר ספיקן בודאן.

ושמואל שאמר "הולד שתוקי", גם כן כוונתו לומר דהוא אסור בבת ישראל.

אבל מותר הוא בממזרת, וכתנא קמא, המתיר ספק ממזר עם ודאי ממזר.

אלא שלפי זה יקשה: אי הכי, שהעמדנו עתה, שגם שמואל סבור שארוסה שעיברה אסור הולד בבת ישראל, הרי דברי שמואל הם היינו מה דסבר רב! ובמה נחלק שמואל עליו? והלא דבר אחד אמרו.

ומשנינן: אלא מאי "שתוקי" דקאמר שמואל הארוסה שעיברה - שמשתקין אותו מדין כהונה. שאם היה הארוס כהן, אין הולד מתייחס אחריו לכהונה, כי שמא מאדם אחר הוא.

ודחינן: והלא פשיטא שכך הוא ! דהשתא, שהרי עתה, מדין ישראל משתקינן ליה, ופוסלים אותו לקהל משום חשש ממזרות, אם כן, מדין כהונה, מיבעי ליה לשמואל לומר שמשתקים אותו מחמת שהוא פסול?!

ומסקינן: אלא מאי "הולד שתוקי" דקאמר שמואל - שמשתקין אותו מנכסי אביו, שאינו יורש את נכסי הארוס, שמא אינו אביו.

ומקשינן: הלא גם דבר זה פשיטא הוא שאינו יורשו, ואינו יכול להוציא את חלקו מהיורשים האחרים, כי מי ידעינן אבוה מנו [מיהו אביו]?!

ומשנינן: לא צריכא ליה לשמואל להשמיענו זאת, אלא במקום דתפס הולד את נכסי הארוס, לאחר שמת, בטענה שהוא בנו ויש לו זכות בירושתו. ומשמיענו שמואל, שמוציאין את הנכסים מידו, ונותנים אותם לשאר יורשי הארוס, ואין הוא יכול לתפוס מספק, ולטעון כנגדם שהם באים להוציא ממון שהוא תפוס בו, והמוציא מחברו עליו הראיה.

ואי בעית אימא: מאי "הולד שתוקי" דקאמר שמואל - בדוקי!

שבודקין את אמו ושואלים אותה למי נבעלה - ואם אומרת "לכשר נבעלתי", הרי היא נאמנת, וכשר העובר לקהל על פיה.

וכמאן פסק כן שמואל? - כרבן גמליאל, דאמר נאמנת.

ותמהינן: והאמר כבר שמואל זאת חדא זימנא, שיש לפסוק בזה כרבן גמליאל, ולמה אמרה שוב?

דתנן במסכת כתובות: אשה פנויה שהיתה מעוברת, ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה? ואמרה: מאיש פלוני נתעברתי, וכהן הוא [מיוחס וכשר] -

רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת היא להכשיר בכך את הולד.

ורבי יהושע אומר: אינה נאמנת. והולד הוא ספק פסול, שמא התעברה מממזר, או מאחד מקרוביה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל!

ומשנינן: צריכא לשמואל למימר שנאמנת, אף בארוסה שעיברה.

דאי מהתם, הוה אמינא, דוקא התם היא נאמנת להכשיר את העובר, שהרי פנויה היא, ורוב העולם כשירים אצלה.

אבל הכא, בארוסה שעיברה, דרוב העולם פסולים אצלה, שהרי אסורה היא עליהם באיסור אשת איש, אימא לא תהיה נאמנת לומר שמהארוס נתעברה, מאחר ונגד הרוב הוא.

הלכך צריכא ליה להשמיענו שנאמנת אף בזה.

תניא: וכן רבי אלעזר אומר: כותי לא ישא כותית.

והוינן בה: מאי טעמא? והלא אותו יחוס הוא לשניהם.

ואין לומר שרבי אליעזר לשיטתו, שספיקן בספיקן אסור, והכותים הם ספק ממזרים משום שאין הם בקיאים בטיב גיטין וקידושין. שהרי ממה נפשך, אם שניהם ממזרים, ודאי מותרים הם זה בזה. ואם האחד ממזר והשני כשר, מכל מקום גר הוא, וגר מותר בממזרת. ^[109]

אמר רב יוסף: משום שעשאוהו לכותי כגר לאחר עשרה דורות, שאסור לו לישא פסולי קהל, לפי שכבר נשכחה אז גרותו, והוא נראה כישראל, ויבואו לומר שישראל נשא פסולה. ולכן, גר לאחר עשרה דורות, נחשב כישראל לענין יוחסין, לחומרא.

דתניא: גר עד עשרה דורות, מותר בממזרת.

אבל מכאן ואילך, אסור בממזרת. כיון שכבר נשכח הדבר שהוא מזרע גרים, והרי הוא נראה כישראל גמור, ואסור בממזרת משום מראית עין.

ויש אומרים: הגר מותר בממזרת, עד שישתקע שם עבודת כוכבים ממנו. אבל לאחר שכבר נשכח שהוא מזרע גרים, הרי הוא אסור בממזרת. ^[110]

וגם הכותים התגיירו לפני הרבה דורות, וכבר נשכחה גירותם.

אמר ליה אביי: וכי מי דמי גר לאחר עשרה דורות שאסור בממזרת, לכותי בכותית?

והלא התם, הגר הוא גר ישן, וכבר נשתכח שמזרע גרים הוא, והממזרת היא ממזרת חדשה, שידוע וניכר עליה שהיא ממזרת. ואם נתירם זה בזה, אמרי אינשי: בר ישראל הוא דנסיב ממזרת! לפיכך, משום מראית העין אסרום.

אבל הכא, הרי אידי ואידי [הכותי והכותית] כי הדדי נינהו! ואם מחזיקים אותו כישראל משום ש"גר ישן" הוא, הרי אף היא מוחזקת בכשרות, ואין שום חשש של מראית עין בזה.

אלא, כי אתא רב דימי, אמר: רבי אלעזר הסובר שכותי לא ישא ממזרת, סבר לה כרבי ישמעאל.

הערות

^[102] לכאורה קשה מחלל, שנמנה אף הוא בין אלו שפוסלין בביאתן והלא אין עבירה כלל בנישואי חלל וכשרה. ועיין מהרש"א.

^[103] שאפילו מי שמכשיר באלמנת עיסה, מודה הוא שבתו פסולה, ואף שגם היא רק ספק ספיקא, מכל מקום, אין לה חזקת כשרות כמו לאמה. תוס' בכתובות [יד א] ד"ה אלמנת.

^[104] כך פירש רש"י. ובכתובות [יד א] הביאו רש"י ותוס' עוד פירושים, שמדובר בספק ספיקא ממש.

^[105] לא הביא מהמשנה של עשרה יוחסין, לפי שיש לדחות, דהוי סתם ואחר כך מחלוקת, שאין הלכה כסתם. לכן הביא מהלל, שמשמע שכן הלכה. תוס' הרא"ש.

^[106] הקשו התוס', היכן כתוב בברייתא שכל האסורים מותרים זה בזה? והלא כתוב רק "וכולם מותרים לבא זה בזה. ותירצו שכוונת הברייתא היא אכן שכל אחד מהם מותר במינו, והשתוקי מותר בשתוקית. וזה דלא כרבי אליעזר שאוסר ספקן בספיקן. ועוד תירצו, שכולן מותרין זה בזה היינו לפי הסדר האמור במשנה, ושם מבואר שהספיקות מותרין עם הודאים והספיקות. תוס' ד"ה וכולן.

^[107] לכאורה היה אפשר לתרץ, שרב סובר שלגבי ארוסה יש להתיר יותר, משום שרוב העולם פסולים אצלה, והוי כודאי ממזר, ושמואל סבר שלגבי ארוסה יש לאסור יותר, משום שאפשר לתלות בארוס, מה שאין כן בפנויה, דהוי כודאי ממזר, וכמו הצריכותא של הגמרא לקמן. אלא שלא היה מסתבר לגמרא לומר שרב ושמואל סברותיהם הפוכות לגמרי זה מזה. ולא נקטה הגמרא כן אלא כצריכותא בלבד, ולא לפי האמת. מהרש"א.

^[108] ומכל מקום, אסור בבת ישראל, שהרי שתוקי הוא. רש"י [היינו, שאסור מדרבנן, משום מעלה ביוחסין כדלעיל עג א].

^[109] כך כתבו התוס'. שאם לא כן, מה מקשה הגמרא? שהרי רבי אלעזר אמר במשנה שהספיקות אסורין זה בזה, והכותי הוא מהספיקות כמבואר שם. תוס' ד"ה כותי.

^[110] והוא זמן יותר ארוך מעשרה דורות, כדמשמע מהלשון "עד שישתקע". ועוד, אמרו חכמים "גיורא, עד עשרה דרי לא תיבזי ארמאה באפיה". ומשמע שבעשרה דורות עדיין לא נשתקע שם גיותו ממנו. תוס' הרא"ש.

כל שאתה נושא בתו — אתה נושא אלמנתו, שאדם שמותר לכהן לשאת את בתו מותר לו לשאת גם את אלמנתו, כלומר, שלא נפסלה לכהונה בביאתו. וכל שאי (אין) אתה נושא בתו — אי אתה נושא אלמנתו.

ושואלים: מאי איכא [מה יש] הבדל בהלכה בין התנא קמא [הראשון במשנה] ובין ר' יוסי, שלכאורה יוצא מדבריהם אותו דבר? אמר ר' יוחנן: בענין מצרי שני איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, שחולקים הם בדינה של ישראלית שנבעלה לגר מצרי בדור שני. ושניהם לא למדוה את ההלכה שלהם אלא מדין כהן גדול באלמנה, אבל למדים הם באופנים שונים. כיצד?

שהתנא קמא סבר [הראשון סבור]: כי [כמו] כהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה שביאתו עליה באה בעבירה ופוסל בה (אותה) מלהינשא לכהונה — אף כל שביאתו בעבירה, כגון מצרי שני שבא על ישראלית — פוסל.

ואילו ר' יוסי סבר [סבור] שהלימוד הוא : כי [כמו] כהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול (שהרי הוא חלל) וכן פוסל אותה בביאתו — אף כל שזרעו פסול — פוסל. לאפוקי [להוציא] מצרי שני שאין זרעו פסול, שאמר קרא [הכתוב] "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'" (דברים כג, ט), ולכן גם אינו פוסל את האשה בביאתו.

שנינו באותה מחלוקת שרבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאתה נושא בתו — אתה נושא אלמנתו, וכל שאי אתה נושא את בתו — אי אתה נושא אלמנתו. ושואלים: מאי איכא [מה יש] הבדל בהלכה בין ר' יוסי לרבן שמעון בן גמליאל, שלכאורה אומרים הם אותו דבר? אמר עולא: לענין גר עמוני ומואבי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שלדעת ר' יוסי גר עמוני ומואבי פוסל בביאתו את אשתו מן הכהונה, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אינו פוסל. ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה.

שר' יוסי סבר: כי [כמו] כהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול — ופוסל, אף כל שזרעו פסול אף הוא פוסל את האשה בביאתו וכך דינו של גר עמוני ומואבי.

ורבן שמעון בן גמליאל סבור: ככהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה שכל זרעו פסול בין בנים ובין בנות — פוסל את האשה בביאתו, אף כל דבר שנלמד מאלמנה לכהן גדול זה דינם שכל זרעו פסול שאפילו נקבות שבזרעו יהיו פסולות, לאפוקי [להוציא] גר עמוני ומואבי שנקבות שנולדו להם הוו [היו] כשרות לבא בקהל. שאמר מר [החכם]: עמוני נאסר לבוא בקהל ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

אמר רב חסדא: הכל מודים באלמנת עיסה (אלמנה שיש ספק אם בעלה היה חלל) שפסולה לכהונה. ומסבירים: מאן מיקל בהני תנאי [מיהו המקל ביותר בין התנאים הללו] — רבן שמעון בן גמליאל, וקאמר [והוא אומר]: כל שאתה נושא בתו — אתה נושא אלמנתו, וכל שאי אתה נושא בתו — אי אתה נושא אלמנתו. למעוטי מאי [למעט את מה] בא? למעוטי [למעט] אלמנת עיסה שפסולה לכהונה, שכן בתו של ספק חלל ודאי אסורה לכהן.

ומעירים: ודברי רב חסדא באו לאפוקי מדהני תנאי [להוציא למעט מדברי תנאים אלה] דתנן [שכן שנינו במשנה]: העיד ר' יהושע ור' יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שכשירה לכהונה. מאי טעמא [מה טעם] ההיתר — הוי [הרי הוא] בסך הכל ספק ספיקא, כלומר, ספק הבא מתוך ספק, שספק אם בעלה היה הפסול, ואף אם כן היה, הרי הוא רק ספק פסול, וספק ספיקא דינו לקולא [להקל].

א שנינו במשנה שר' אלעזר אומר שודאן בודאן מותר כגון ממזר בממזרת, אבל ספקן (כגון שתוקי) בודאן — אסור. אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כשיטת ר' אליעזר. והוסיף רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה ההלכה לפני] שמואל אמר לי: הלל הזקן היה שונה את משנתנו: עשרה יוחסים עלו מבבל, וכולם (כל הפסולים) מותרים לבא זה בזה, ואת אמרת [ואתה אומר] הלכה כר' אליעזר?!

ומעירים: ורמי דרב אדרב [ויש להשליך, להראות סתירה מדברי רב על דברי רב], ורמי דשמואל אדשמואל [ולהשליך מדברי שמואל על דברי שמואל] דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בדבר: ארוסה שעיברה, שהרתה בזמן האירוסין, ואין ברור ממי התעברה אם מן הארוס או מאחר, רב אמר שהולד ממזר, שיש להניח שנתעברה מאדם אחר, והולד הוא ממזר מאשת איש. ושמואל אמר שהולד שתוקי ואין ראיה שממזר הוא, שמא מן הארוס התעברה.

והסבר שיטותיהם, רב אמר: הולד ממזר ומותר בממזרת, ושמואל אמר: הולד שתוקי ואסור בממזרת. נמצא ששמואל אוסר ספק (שתוקי) בודאי (ממזר), ואילו רב מתירו בממזרת! ומתרצים: איפוך [הפוך] את הדעות במחלוקת זו, ואמור שרב אמר: הולד שתוקי ולכן אסור בממזרת, ושמואל אמר: הולד ממזר ומותר בממזרת.

ושואלים: אם כן תרתי [שתי] למה לי? למה השמיעו שתי פעמים אותה מחלוקת שבין רב ושמואל? ומשיבים: צריכא [צריך] הדבר להיאמר; דאי איתמר בהא [שאם היה נאמר רק בזו] שבמשנה שמדובר שם בפנויה שוולדה שתוקי, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אמר] רב משום שרוב כשרים אצלה, שרק מיעוט הוא של איסורי עריות ופסולים. אבל התם [שם] בענין ארוסה שעיברה שרוב פסולים אצלה, שהרי היא אסורה לכל העולם באיסור אשת איש, אימא מודי [אמור שמודה] לשמואל שהולד ממזר גמור.

ולהיפך, ואי איתמר בהך [ואם היה נאמר רק בזו], בארוסה, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אומר] רב שהוא שתוקי — משום דאיכא למיתלה [שיש מקום לתלות אותה] על כל פנים בארוס שבא עליה ואין הולד ממזר ודאי, אבל בהא אימא מודי [בזו, בפנויה, אמור שמודה] לשמואל שהולד ודאי ממזר, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את השיטות, ומאי [ומה] פירוש ממזר דקאמר [שאומר] רב, לאו [לא] שיהא מותר בממזרת, אלא רק שאסור בבת ישראל. ושמואל שאמר שהולד שתוקי, מה כוונתו — שאסור בבת ישראל. ומקשים: אי הכי היינו [אם כן, זוהי] שיטתו של רב! אלא כך יש לפרש: מאי [מה פירוש] שתוקי בדברי שמואל — שמשתקין אותו מדין כהונה, שגם אם היה הארוס כהן, מכל מקום אין הולד הזה נחשב לכהן.

ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר ואין צורך לאומרו השתא [עכשיו, הרי] מדין ישראל משתקינן ליה [משתקים אנו אותו] ואין מניחים לו לבוא בקהל, מדין כהונה מיבעי [נצרכה] לומר?! אלא יש לומר: מאי [מה פירוש] שתוקי — שמשתקין אותו מנכסי אביו שאינו יורשו. ותוהים: אף זה פשיטא [פשוט הדבר] מי ידעינן אבוה מנו [האם יודעים אנו אביו מיהו]? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא שתפס בן זה מרכושו של הארוס, וטוען שהוא בנו של ארוס זה, ועל כך אמר שמואל שבכל זאת מוציאים את הנכסים מידו.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: מאי [מה פירוש] שתוקי שאמר שמואל — בדוקי, כלומר, שבודקים את אמו, ואם היא אומרת "לכשר נבעלתי" — נאמנת. ושואלים: כמאן [כדעת מי היא] איפוא הל כה זו — כרבן גמליאל? ואולם האמר [הרי אמר] זאת כבר שמואל חדא זימנא [פעם אחת], דתנן [ששנינו במשנה]: אשה פנויה שהיתה מעוברת, ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה? אמרה להם: מאיש פלוני שנבעלתי לו, וכהן הוא, כלומר, כשר — רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת. ר' יהושע אומר: אינה נאמנת. ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל. משמע שפסק שמואל כבר במפורש כדבריו ומדוע חזר ואמר דבר זה שנית?

ומשיבים: צריכא [צריך] הדבר להיאמר, דאי מהתם הוה אמינא [שאם משם במשנה ביחס למעוברת בלבד, הייתי אומר]: התם [שם] רוב כשירים אצלה שהרי פנויה היא, ורוב האנשים שיכולים לבוא עליה הם כשרים, אבל הכא [כאן] בארוסה שעיברה שרוב פסולים אצלה, שהרי נאסרה לכל העולם באיסור אשת איש, אימא [אמור] שלא תהיה נאמנת לומר שנבעלה לכשר, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר.

ב תניא [שנויה ברייתא], וכן ר' אלעזר אומר: כותי (שומרוני) לא ישא כותית. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב יוסף: עשאוהו, דנו אותו חכמים, כגר לאחר עשרה דורות. דתניא [שכן שנינו בברייתא] : גר עד עשרה דורות של גרים — מותר בממזרת, מכאן ואילך — אסור בממזרת, משום שאין זוכרים כבר שאין מוצאו מישראל, וכן הכותים נטמעו בישראל ואין מכירים אותם.

ויש אומרים שהוא מותר בממזרת עד שישתקע שם עבודה זרה ממנו, שכל זמן שזוכרים שהוא מצאצאי גויים מותר עדיין.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומה] הדבר לגר? התם [שם] הוא גר ישן, כלומר, הגרות ישנה היא וממזרת חדשה, כלומר, ידועה לנו, ועל כן אמרי [אומרים] אנשים כשיראו שהוא נושא ממזרת: בר [בן] ישראל הוא דקא נסיב [שנשא] ממזרת. אבל הכא אידי ואידי כי הדדי נינהו [כאן זה וזה, הכותים, שווים הם] ואין לחשוש, שאם הוא נידון כישראל, גם היא כן. אלא יש לדחות הסבר זה ולהסביר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: ר' אלעזר סבר [סבור] לה בענין זה כר' ישמעאל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Anyone whose daughter you may marry, you may marry his widow. If a priest is permitted to marry someone’s daughter, he is likewise permitted to marry that person’s widow; she has not become disqualified to marry a priest by having engaged in sexual intercourse with her husband. And anyone whose daughter you may not marry, you may not marry his widow either.

The Gemara asks: What difference is there between the first tanna of the mishna and Rabbi Yosei, as they appear to be saying the same thing? Rabbi Yoḥanan says: The practical difference between them concerns a Jewish woman who engaged in intercourse with a second-generation Egyptian. The Torah prohibits Egyptian converts and their children from entering into the congregation by marriage, but the grandchildren of the Egyptian convert, i.e., the third generation, are permitted to marry Jews with unflawed lineage. And both of them learned their respective opinions only from the halakha of a High Priest who engaged in intercourse with a widow, although they derived the halakha in different ways.

How so? As the first tanna holds that this case is like that of a High Priest who engages in sexual intercourse with a widow: Just as with regard to a High Priest who engages in intercourse with a widow, his act of intercourse with her is performed by means of a transgression and he disqualifies her from marrying into the priesthood, so too anyone whose act of intercourse is by means of a transgression, such as a second-generation Egyptian who engages in intercourse with a Jewish woman, likewise disqualifies her from marrying into the priesthood.

And Rabbi Yosei holds that the derivation is as follows: It is like a High Priest who engages in sexual intercourse with a widow: Just as with regard to a High Priest who engages in intercourse with a widow, whose offspring is unfit for the priesthood, as they have the status of a ḥalal, and he similarly disqualifies her from marrying a priest by engaging in intercourse with her, so too, anyone whose offspring is unfit for the priesthood also disqualifies her from marrying a priest by engaging in intercourse with her. This comparison serves to exclude a second-generation Egyptian, whose offspring is not unfit, as the verse states: “The children of the third generation that are born to them may enter into the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:9). Therefore, a second-generation Egyptian does not disqualify a woman with whom he engages in intercourse from marrying a priest.

The baraita also taught that Rabban Shimon ben Gamliel says: Anyone whose daughter you may marry, you may marry his widow. And anyone whose daughter you may not marry, you may not marry his widow either. The Gemara asks: What difference is there between the opinions of Rabbi Yosei and Rabban Shimon ben Gamliel? They seem to be stating the same halakha. Ulla said: The difference between them involves a male Ammonite convert and a male Moabite convert. According to the opinion of Rabbi Yosei, male Ammonite and Moabite converts disqualify a woman with whom they engage in sexual intercourse from marrying a priest, whereas Rabban Shimon ben Gamliel says they do not disqualify her. And both of them learned their respective opinions only from the halakha of a High Priest who engaged in intercourse with a widow, although they derived the halakha in different ways.

How so? As Rabbi Yosei holds that this case is like that of a High Priest who engages in intercourse with a widow: Just as with regard to a High Priest who engages in sexual intercourse with a widow, the halakha is that his offspring are unfit for the priesthood, as they have the status of a ḥalal, and he similarly disqualifies her from marrying a priest by engaging in intercourse with her, so too, anyone whose offspring is unfit for the priesthood, including a male Ammonite or Moabite convert, also disqualifies her from marrying a priest by engaging in intercourse with her.

And Rabban Shimon ben Gamliel holds that the derivation is as follows: It is like a High Priest who engages in sexual intercourse with a widow. Just as with regard to a High Priest who engages in intercourse with a widow, as all his offspring are unfit, the females as well as the males, and he disqualifies her by engaging in intercourse with her, so too, everyone about whom the halakha is that all his offspring are unfit, even the females, disqualifies a woman with whom he engages in intercourse from marrying a priest. This comparison serves to exclude a male Ammonite or Moabite convert, as the females born to them are fit to enter into the congregation. As the Master said: An Ammonite man is prohibited from entering into the congregation, but not an Ammonite woman; similarly a Moabite man is prohibited from doing so, but not a Moabite woman.

Rav Ḥisda says: All concede with regard to a widow of questionable lineage, i.e., a widow whose husband was possibly a ḥalal, that she is unfit to marry into the priesthood. The Gemara explains: Who is the most lenient of these tanna’im? It is Rabban Shimon ben Gamliel, and he says: Anyone whose daughter you may marry, you may marry his widow; and anyone whose daughter you may not marry, you may not marry his widow either. He said the latter clause to exclude what? It is to exclude a widow of questionable lineage; and it teaches that she is unfit to marry into the priesthood, since the daughter of one who was possibly a ḥalal is prohibited from marrying a priest.

The Gemara comments: This statement of Rav Ḥisda serves to exclude the opinion of these following tanna’im. As we learned in a mishna (Eduyyot 8:3): Rabbi Yehoshua and Rabbi Yehuda ben Beteira testified with regard to a widow of questionable lineage, that she is fit to marry into the priesthood. What is the reason for this lenient ruling? It is a case of a compound uncertainty, and the principle is that in a case of a compound uncertainty the ruling is to be lenient.

§ The mishna teaches that according to Rabbi Eliezer, it is permitted for those with definite flaws to marry with those with definite flaws. For example, it is permitted for mamzerim and Gibeonites to marry each other. By contrast, it is prohibited for those with definite flaws to marry with those whose flaws result from an uncertainty, and it is also prohibited for those whose flaws result from an uncertainty to marry those whose flaws result from an uncertainty. Rav Yehuda says that Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. Rav Yehuda added: When I said that halakha in front of Shmuel, he said to me: Hillel the Elder teaches the mishna as stating: Jews with ten types of lineage ascended from Babylonia, and all of them, i.e., all of those who may not enter into the congregation, even those whose flaws result from an uncertainty, are permitted to marry into each other’s families; and you said the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer?

The Gemara comments: And a contradiction can be raised from this statement of Rav against another statement of Rav, and similarly a contradiction can be raised from this statement of Shmuel against another statement of Shmuel. As it was stated that they had the following dispute: With regard to a betrothed woman who became pregnant during her period of betrothal, and it is unknown whether it was her betrothed or someone else who impregnated her, Rav says that the offspring is a mamzer. The assumption is that she was impregnated by a different man and that the child is the offspring of a betrothed woman and a man other than her betrothed. And Shmuel says that the offspring is a shetuki, since there is no proof that it is a mamzer; she might have been impregnated by her betrothed.

The Gemara explains their respective opinions: Rav says the offspring is a mamzer and is therefore permitted to marry a mamzeret; and Shmuel says the offspring is a shetuki and is prohibited to marry a mamzeret. It is seen here that Shmuel prohibits one whose flaw results from an uncertainty from marrying one with definite mamzer status, whereas Rav permits such a person to marry one with definite mamzer status. This contradicts their earlier statements, in which Rav prohibited one whose flaw results from an uncertainty from marrying one with definite mamzer status and Shmuel permitted it. The Gemara answers: Reverse the opinions in this dispute, so that Rav is the one who says: The offspring is a shetuki and is prohibited to marry a mamzeret; and Shmuel says: The offspring is a mamzer and may marry a mamzeret.

The Gemara asks: If so, why do I need two instances of the same dispute? The Gemara answers: It is necessary to state the dispute twice, because if it were stated only with regard to that mishna, which discusses an unmarried woman whose offspring is a shetuki, one could have said: It was with regard to that case that Rav states his opinion, because the majority are fit with regard to her and only a minority of men are those who are forbidden to her as relatives or are those who are disqualified from entering into the congregation. But there, in the case of a betrothed woman who became pregnant, where the majority are unfit with regard to her and she is forbidden to everyone other than her betrothed, one might say that Rav concedes to Shmuel that her child is a definite mamzer.

And conversely, if it was stated only in this case of a betrothed woman, one could have said it was with regard to this case that Rav states the offspring is a shetuki, because it is most reasonable to ascribe the pregnancy to the betrothed man, which would mean that the offspring is not a mamzer, but in that case of an unmarried woman, one might say that he agrees with Shmuel that the child is considered to be a definite mamzer. It is therefore necessary to state both cases.

And if you wish, say: Actually, do not reverse the opinions, and what is the meaning of the term mamzer that Rav is saying? It does not signify that this offspring is permitted to marry a mamzeret, but merely that he is prohibited from marrying a Jewish woman. And when Shmuel says the offspring is a shetuki, he meant that he is prohibited from marrying a Jewish woman. The Gemara asks: If so, that is the same as Rav. Rather, what is the meaning of the term shetuki in Shmuel’s statement? It is that one silences [meshattekin] him, i.e., disqualifies him, from the halakha of the priesthood. In other words, even if the betrothed man was a priest, the child is not considered a priest.

The Gemara questions this: Isn’t this obvious? Now, if one silences him from the halakha of a Jew with unflawed lineage, and he is not allowed to enter into the congregation, is it necessary to say that he is silenced from the halakha of the priesthood? Rather, what is the meaning of shetuki in Shmuel’s statement? It is that one silences him from his presumed father’s property, i.e., he does not inherit from him. The Gemara again questions: This too is obvious; do we know who his father is? The Gemara answers: No, it is necessary in a case where this son seized possession of the property of the betrothed man, claiming that the betrothed man is his father. It is with regard to such a scenario that Shmuel said that the property is taken away from him, and one does not say that the burden of proof rests upon the other inheritors to demonstrate conclusively that the betrothed man is not his father.

And if you wish, say: What is the meaning of shetuki in Shmuel’s statement? It means beduki, meaning that they examine his mother, and if she says: I engaged in sexual intercourse with a man with unflawed lineage, she is deemed credible. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this halakha? Is it in accordance with the opinion of Rabban Gamliel? But didn’t Shmuel already say it once? As we learned in a mishna (Ketubot 13a): If an unmarried woman was pregnant, and people said to her: What is the status of this fetus? And she said to them: It is from so-and-so, and he is a priest; Rabban Gamliel and Rabbi Eliezer say: She is deemed credible; and Rabbi Yehoshua says: She is not deemed credible. And Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel. This shows that Shmuel had already issued an explicit ruling in Rabban Gamliel’s favor; why did he repeat himself?

The Gemara answers: It is necessary for Shmuel to rule twice. As, if he had learned it only from there, from the mishna discussing an unmarried pregnant woman, I would say he rules that way there, when the majority are fit with regard to her, as her unmarried status means that the offspring resulting from sexual intercourse with most men would be of unflawed lineage. But here, in the case of a betrothed woman, when the majority of men are unfit with regard to her, as she is forbidden to everyone other than her betrothed, you might say that she should not be deemed credible to say she engaged in intercourse with the betrothed man. It is therefore necessary for Shmuel to state his ruling twice.

§ It is taught in a baraita (Tosefta 5:2): And similarly Rabbi Elazar says: A Samaritan man may not marry a Samaritan woman. The Gemara asks: What is the reason for this? Rav Yosef said: The Sages established him to be like the descendant of a convert, after ten generations. As it is taught in a baraita: With regard to the descendant of a convert, he is permitted to marry a mamzeret if he is within ten generations of both parents being descendants of converts; from this point forward the descendant of a convert is prohibited from marrying a mamzeret, as people no longer remember that he has the lineage of a convert.

The baraita continues: And some say that the descendant of a convert is permitted to marry a mamzeret until the name of idol worship is forgotten from him, i.e., as long as people remember that his roots are from gentiles he remains permitted to marry a mamzeret, regardless of the passage of time. Rav Yosef understands that Rabbi Elazar regards a Samaritan as being like a convert after ten generations, who may not marry a mamzeret. Since Samaritans assimilated among the Jewish people and are no longer recognized by the public as having Samaritan lineage, they may not marry those of flawed lineage, including, presumably, other Samaritans.

Abaye said to Rav Yosef: Is it comparable to the case of a convert? There, he is an old convert, i.e., the conversion occurred a long time ago, and she is a new mamzeret, i.e., her status as a mamzeret is known. Consequently, people who see him marrying a mamzeret will say: A Jewish man is marrying a mamzeret. Here, this and that, the two Samaritans, are the same as each other. If people consider the Samaritan man as being assimilated among the Jewish people, and consequently he may not marry a woman of flawed lineage, the Samaritan woman should likewise be considered a Jew of unflawed lineage. Rather, the Gemara rejects the previous explanation in favor of the following: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael he said: Rabbi Elazar holds in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול דכתיב בנים אשר יולדו להם. ק"ל עלה דהא מצרי שני נמי בתו כשרה ופסולה לכהונה כדאמרינן בפרק הערל (יבמות דף ע"ז ע"א) ר"ל אמר פסולה דגמר לה מכהן גדול באלמנה דביאתו בעבירה וזרעו מתחלל ולקמן נמי אמרינן אליב' דר' יהודה מצרי שני יוכיח והכי אית' בנסחא דר"ח ז"ל ועוד מאי האי דמייתי קרא בנים אשר יולדו להם דור שלישי דההוא בישראל כתיב.
ויש מפרשים משום הכי מייתי האי קרא דבנים אשר יולדו להם משום דכיון דמכשרת ליה בקהל ישראל ממיל' שמעינן להא דכתיב בתולה מעמיו לאתויי בתולה הבאה מב' עממין דהיינו נמי מצרי שנשא בת ישראל כדאית' התם וזה הטעם מספיק לכך אבל עדיין קשה לריש לקיש דאמר פסולה לכהונה והכא הכל מודים בבתו שכשרה.
והר"א ז"ל מפרש דהכי קאמר כל שזרעו כמוהו פסול בביאתו כגון כהן גדול באלמנה שהיא פסולה לכהונה ובתו נמי פסולה אבל מצרי שני פסול שבהן פסול קהל הוא ובנו כשר לקהל נמצא שביאתו מטהרתו ואינה פוסלת לפיכך אינו פוסל את האשה שבא אליה בביאתו ובהאי פי' נמי מתרץ מאי דאתיבי מדכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי.
אבל קושייתנו במקומה עומדת שא"א לומר דסברי הכא בת מצרי שני אסור' שאם כן היכי אמרינן מאי איכ' בין רבי יוסי לרשב"ג הא איכ' מצרי שני שאין אתה נושא בתו כלו' שכהן אסור לישא בתו לר"ל ולרשב"ג אי אתה נושא אלמנתו והוה לי' למימר מאי איכ' בין ת"ק לרשב"ג ותו דאמרי' איכ' בינייהו עמוני ומואבי דאין כל זרע פסול דאמר מדעמוני ולא עמונית והלא אי אתה נושא בתו לדברי ר"ל כדאי' התם בפ' הערל (יבמות ד' ע"ז ע"ב).
ואיכא למימר סוגיין ודאי אליב' דרבי יוחנן היא דאמר בת מצרי שני ובת עמוני ומואבי כשרות לכהונה כשם שכשרות לישראל דרבי יוחנן הוא דמפרש ועולא נמי כותיה ס"ל ותלמידו הוה והא דקא נסיב לה תלמוד' בנים אשר יולדו להם דור שלישי לא חשש להפריד בין ישראל לכהנים ולהביא עיקר הכ' אלא תפס לו מה שהוא פשוט וכבר הראיתי לך אחרים כיוצא בו בפ' ראשון (ג' ע"ב) או כדברי הראב"ד ז"ל, ובירושלמי נמי בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות ז,ה) מוכח הכי דרבי יוחנן מתרץ הכי לטעמיה.
וא"ת ר"ל היכי מתרץ לה לבריית', הכי תריץ לה דר' יוסי סבר כל שזרעו כפגום שבהן ככהן גדול באלמנה פוסל לאפוקי מצרי שני שזרעו כשר לקהל כדברי הראב"ד ז"ל וכלל בכלל זה עמוני ומואבי שזרעו כמוהו ופוסל ואתא רשב"ג למימר אף באותם שזרעם כפגום שבהן אינן פוסלין אלא אותן שכל זרעם פסול כפגום שבהם לאפוקי גר עמוני ומואבי שבנותיהן אינן כפגום שבהם שמותרות לבא בקהל ישראל נמצאת ביאתן מכשרת מקצת זרעם לפיכך אינה פוסלת אף לכהונה.
ולא מחוורא לישנ' דבריית' דכל שאי אתה נושא בתו לר"ל אלא י"ל קסבר ר"ל פליגי רבנן עליה דרשב"ג דעמונית לכהונה (וכדרבי יהודה) במצרי שני ואנא דאמרי כרבנן דקסבר טעמייהו דרבנן בגר עמוני ומואבי ומצרי שפוסלין בביאתן משום דבתן נמי פסולה לכהונה ופליגו באלמנה דג' מחלוקת בה והוא הדין דמצי לאפלוגי ת"ק בהדי דר' יוסי ורשב"ג בבתו לכהונה וה"נ משמע בירושלמי בפרק אלמנה לכהן גדול:

מה שפרש"י באלמנת עיסה ובספק מגורשת. קשה לנו דלא מיקרו ספק ספקא ומאי דפריש נמי בספק מגורשת שנשאת בתוך ג' חדשי' וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון היינו ספק ספק' לא מחוור דלת מיקרי עיסה אלא כשרים ופסולים מעורבים כשם שעיסה מעורב' מסובן ומורסן וקמח וסולת ומים ומלח.
לפיכך נראה כפר"ח ז"ל שאמר כגון ספק מגורשת שילדה לשנים ונטמע אותו ספק במשפחה ונעשית כולה עיסה לספק חללים ומפרש בתוספת' עיסה פסולה לכהונה מפני ס' חללים שנטמעו בה וכי הך דאמרינן כל הארצות עיסה לארץ ישראל מפני התערובות והאי דפשיטא ליה דבתו אסורה טפי מאלמגתו משום דאלמנתו אית לה חזקה דכשרות בתו לית לה חזקה דכשרות:

הא דאמר רב יוסף עשאוה כגר לאחר י' דורות. יש לפרש דלרב יוסף נמי אית ליה חשש ממזרות בכותי' כדלקמן וס"ל גר מותר בממזרת אלא משום שהם גרים ישנים אסורה ולא מחוור לי שאם היה לו לרב יוסף חשש ממזרות בה למה ליה למדחק נפשיה כולי האי לוקי ר' אלעזר (ור') [כרבי] יהודה בקהל גרים אלא הכי קאמר כיון דכותיים פסולי קהל הם חוששין שמא אחד מהן מוחזק בישראל ויאמרו ישראל נושא כותית אבל פיסול ממזרות בכותיים לא עלה על דעת עד שבא רב דימי ורבין ופירשוה מגמ':

אלמנת עיסה. פירשו כגון אדם שזרק גט לאשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה, ולסוף ב' חדשים נשאת לאחר וילדה בן לאחר ז' חדשים, אותו הבן הוא עיסה ויש בו ספק ממזרות, שמא קרוב לו הואי ואינה מגורשת ושמא הוא בן ז' לאחרון והוי ממזר מאשת איש, או שמא קרוב לה הוי ואינו ממזר. ואם אותו עיסה נשא אשה ומת אותה אלמנה פסולה לכהן, דשמא ממזר הוא ופוסל בביאתו, הוה ליה ספק ספקא דשמא קרוב לה היה והרי היא מגורשת ואינו ממזר, ואם תמצא לומר קרוב לו שמא בן תשעה לראשון הוא.

ארוסה שעברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי. ואמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (מט, ב) בהא עליה כולי עלמא לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה. כלומר כל שבא על ארוסתו בבית חמיו בתריה דידיה שדינן ליה ולא פליגי אלא בעברה. ואסיקנא, רב אמר הולד ממזר, לאו דמותר בממזרת, אלא דאסור בבת ישראל. כלומר, דספק ממזר הוי, ושתוקי דאמר שמואל בדוקי הוא, שבודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי, כלומר לארוס, נאמנת, ואף על גב דרוב פסולין אצלה וכיון דרבא (לעיל קידושין עד, א) פסיק הלכה כאבא שאול, הילכך [קיימא לן] כשמואל דקאי כוותיה. אבל ודאי אי בדקינן לה ואמרה לא ידעה, הולד ספק ממזר הוי, ובהא לא פליג שמואל, וגרסינן בכתובות (יג, ב) ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף, הוא אמר אין מינאי והיא אמרה מיניה, אמר רב יוסף למאי ניחוש לה, חדא דהא קא מודה, ועוד הא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דאמר נאמנת והולד כשר.

לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול שנאמר בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'. פי' הראב"ד ז"ל דלאו למימרא שאין זרעו פסול כלל אפילו לכהונה דהא אמרינן בפ' הערל אמר ר"ל מצרי שני בבת ישראל בתו פסולה לכהונה ולקמן נמי אמרינן אליבא דרבי יהודה מצרי שני יוכיח שאין בעבירה ובתו פסולה לכהונה ובמצרי שני שנשא בת ישראל איירי מדפרקינן עלה ואתוי מינה דגר שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה אלא ודאי דהכא הכי קאמר שאין זרעו פסול כמוהו דאיהו פסול אפילו לקהל ישראל ובתו אינה פסולה אלא לכהונה בלבד והיינו דמוכח דבתו כשרה בקהל ישראל מדכתיב בנים אשר יולדו להם כו' ואי ס"ד דזרעו אינו פסול אפילו לכהונה קאמר היכי מוכח מהאי קרא הכי תינח דשרי קרא זרעה בקהל ה' אבל בקהל כהונה לא שרי ליה אלא ודאי כדאמרן. ולא נהירא דאם כן מאי האי דפרכינן בסמוך מאי איכא בין רבי יוסי לרשב"ג דהא מצרי שני איכא בינייהו דלרבי יוסי אלמנותו כשרה ולרשב"ג פסולה מכיון שאי אתה נושא בתו שהי' פסולה לכהונה ואדרבה הכי הוה לן למבעיא מאי איכא בין ת"ק לרשב"ג דהא לתרווייהו אלמנותו של מצרי שני פסולה לכהונה לת"ק לפי שביאתו בעבירה ולרשב"ג לפי שאי אתה נושא בתו ותו מאי האי דאמרינן דאיכא בינייהו עמוני ומואבי דנקבותיהן כשרות לכהונה דהא ודאי למאן דפסל לכהונה בתו של מצרי שני ה"ה דפסיל לכהונה בתו של עמוני ומואבי אע"ג דכשרות בקהל ישראל משום עמוני ולא עמוני' מואבי ולא מואבי' וכדאית' בפ' הערל אלא ודאי דהכא מימרא כפשטה דמצרי שני אין זרעו פסול כלל ובתו כשרה לכהונה וכן בתו של עמוני ומואבי וסוגין כר"י דסבר הכי בפ' הערל ופליג אדר"ל ואל תתמה דהא האי שקלא וטריא דהכא דר' יוחנן היא ודעולא תלמידיה דאזיל בשיטתיה וכן אמרו בירושלמי בפ' אלמנה לכ"ג דר' יוחנן מתרץ הכי לטעמיה:

וכי תימא אם כן היכי מוכח מקרא דבנים אשר יולדו להם דור שלישי דבתו כשרה לכהונה דקרא בקהל ישראל מיירי. ואיכא למימר דמשום דפשיט התם בפ' הערל דלא שני לן בין קהל ישראל לקהל כהונה בהא ובתו כשרה בשתיהן בשוה לא חש תלמודא הכא לברורי מילתא ונקט ליה האי קרא דפשיט ודכוותא בתלמודא א"נ דהא דדרשינן התם כ"א בתולה מעמיו לאתויי בתולה הבאה משני עממין דהיינו מצרי שני שנשא בת ישראל כדאית' התם ומ"ה מייתינן קרא דבנים אשר יולדו להם להכשיר בתו בקהל ישראל וממילא אתכשר בקהל כהונה משום בתולה מעמיו. וא"ת ולר"ל דפוסל לכהונה בתו של מצרי שני ובתו שני ובתו של עמוני ומואבי היכי מתרצינן מאי איכא בין ת"ק לרבי יוסי ובין רבי יוסי לרשב"ג דהא לא מצינו לאוקמה כדאוקימנא לרבי יוחנן דפליג עליה ואיכא למימר דאיהו מוקים דר' יוסי ורשב"ג פליגי במצרי שני ורבי יוסי דריש כל שזרעו פסול כמוהו לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול כמוהו ואלמנותו כשרה ולרשב"ג כיון שאי אתה נושא בתו אתה נושא אלמנותו ורבנן ורשב"ג פליגי בעמוני ומואבי דלרשב"ג אלמנותו כשרה דסבר בתו כשרה כר"י ורבנן פליגי עליה דסברי דאלמנותו ובתו פסולה לכהונה ואנא דאמרי כרבנן דפסלי אלמנת מצרי שני ועמוני ומואבי מפני שבתו פסולה והכי משמע בירושלמי בפרק אלמנה לכ"ג וזו שיטתו של רבינו הגדול ז"ל וכן עיקר:

אלמנת עיסה. פי' רש"י ז"ל בלשון אחרון דהיינו כהן שזרק גט לאשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה והחזירה לשני חדשים וילדה ממנו בן לז' חדשים ולא ידע אי הוי בן ז' דבתר גרושין והוי חלל או בן תשעה דמקמי גירושין והוי כשר ותרתי ספיקי אית ביה ספק נתגרשה אמו ספק לא נתגרשה. ואת"ל נתגרשה שמא בן תשעה הוא דקודם גרושין והיינו דאמרינן דהוי ספק ספיקא. ולא נהירא חדא דלא שייך בה מאי דאמרינן עלה בכתובות דלהכי מכשיר בה רבי יהושע משום דאשה נשאת בודקת ונשאת דלא מיקרי עיסה אלא כשרין ופסולין מעורבין ביחד כמו שהעיסה מעורבת ממים ומלח וקמח וסובין ובתוספתא אמרו עיסה פסולה לכהונה מפני ספק חללין שנטמעו בה וכן אמרו בפירקין וכל הארצות עיסה מפני שנטמעו בהם פסולין בכשרין לכן נראה כפירוש ר"ח ז"ל דעיסה היינו ספק מגורשת שמת בעלה ונישאת לכהן הדיוט וילדה לו בן והוי ספק חלל ואותו בן נטמע במשפחת כשרים ובאת רחל ונשאת לאחת מאותה משפחה ונתאלמנה ממנו דהשתא הויא רחל עיסה שהרי הוא ספק אם נשאת לאותו ספק חלל שנטמע במשפחה והוי ספק ספקא דשמא נשאת לכשירים שבמשפחה ואת"ל לאותו שנטמע בה ההוא נמי ספק חלל הוא ואפשר שאמו אלמנה היתה והוא כשר והשתא אתי שפיר ההוא לישנא דכתובות:

למעוטי אלמנת עיסה שפסולה לכהונה. פי' דהא בתו פסולה מכהונה והא דפשיטא ליה בבתו טפי מאלמנותו משום דבתו לית לה חזקת כשרות אלמנותו אית לה חזקת כשרות:

ורמי דרב אדרב ורמי דשמואל אדשמואל דאתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ומותר בממזרת. פי' רב אמר הולד ממזר לענין שמותר בממזרת דשתוקי בממזר כשר ושמואל אמר הולד שתוקי ואסור בממזרת אבל לכולי עלמא שתוקי הוא ולא ממזר ודאי והיינו דמקשי דרב אדרב ודשמואל אדשמואל דפליגי הכא בשתוקי בממזר דלרב מותר בה ולשמואל אסור בה ודלא בפלוגתא דלעיל ופרקינן דאפוך פלוגתא דארוסה שעיברה ואמרי דתרווייהו איצטריכו דאי אתמר הא דמתני' דפנויה ה"א התם אסר רב משום דרוב כשרים אצלה וקרוב הדבר לתלות שהוא כשר וראוי לאסרו בממזרת אבל ארוסה דרוב פסולין אצלה ואיכא למתלי שהיא ממזר אימא מודה רב דשרי בממזרת קמ"ל:

ואי אתמר האי דארוסה ה"א התם הוא דאסר רב משום ואיכא למתלי בארוס וקרוב לומר שהיא כשר וראוי לאוסרו בממזרת אבל בפנויה דליכא למתלי בכשר טפי מפסול אימא דשרי ליה בממזרת קמ"ל. ומינה שמעינן לצריכותא דשמואל דשרי בארוסה שעיברה דאע"ג דאיכא למיתלי בארוס וקרוב להיות כשר ואפ"ה שריא בממזרת ואי אשמועינן ארוסה ה"א התם הוא דשרי בממזרת משום דרוב פסולי' אצלה וקרוב הדבר שהוא ממזר אבל בפנויה דרוב כשרים אצלה אימא מודה לרב דאסר בממזרת שמא כשר הוא ומרובא אתא שהם כשרים קמ"ל דאפילו בהאי שרי והא דפרישנא דצריכי תרווייהו לרב ממילא שמעינן לשמואל ולא טרח תלמודא לפרושה ודכותה בתלמודא טובא:

לא צריכא דתפס. פירוש ואפילו תפס שלא בעדים מפקינין מניה דהא בשמא דתפיס בהו ולא מהני שום מגו לטעות שמא כדכתיבנא בפרק מי שמת. וקשיא לן הא דאמרינן בפ"ק דכתובות עשרה כהנים ופירש א' מהם ובעל הולד שתוקי והוינן בה מאי שתוקי אילימא שמשתקין אותו מנכסי פשיטא מי ידעינן אבוה מאן ניהו אלא שמשתקין אותו מדין כהונה ואמאי לא מוקמינן שמשתקין אותו מנכסי אביו ואע"ג דתפס כדפרקינן הכא ואיכא למימר דבשלמא הכא דאיכא למתלי בארוס אשמועינן רבותא דאע"ג דתפס מפקינין דיניה אבל התם דליכא למתלי בא' מאלו יותר מחברו פשיטא דאע"ג דתפס מפקי' מיניה ומאי קמ"ל להכי פירש שמשתקין איתו מדין כהונה דאע"ג דממה נפשך כהן מעליא הוא אפ"ה איני עובד עבודה דבעינן ולזרעו אחריו וליכא כלומר מתייחס אחר אביו וליכא אבל אם בת היא כשרה לכהונה כדפרישנא לעיל בפירקין:

אבל הכא דרוב פסולין אצלה אימא לא קמ"ל. פי' קמ"ל דאפילו דרוב פסולין אצלה אם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת. וקשיא לן דהכא גבי ולד קיימינן וקרי ליה בדוקי ע"ש בדיקת אמו שנאמנת להכשירו אלמא מכשרינן ליה לכתחלה על פי אמו ואלו התם בכתובות אמר שמואל אמר רב יהודא שיננא הלכה כר"ג ואת לא תעבוד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה ופרישנא דבדיעבד מהימנא אבל לא לכתחלה ואיכא למימר דכי משוינן הפרש בין לכתחלה לדיעבד היינו גבי דידה דכיון דאית לה תקנתא. לאינסובי בישראל לא מכשרינן לה לכהונה לכתחלה אבל גבי ולד דאי פסלת לה משום ממזרות מיפסל אפילו לקהל ישראל ואין לו תקנה כדיעבד דמי ומכשרינן ליה לכהונה והיינו דפרקינן התם גבי עובד' דההוא ארוס ואריסתו הכי נמי כדיעבד דמי כלומר דלגבי ולד אף על גב דמכשרינן ליה לכתחלה גט דידיה כדיעבד דמי אבל לאו דיעבד ממש וזה דעת הרב ר' אלפסי ז"ל שפסק בהא דהכא ובההוא דהתם דתרוייהו דשמואל נינהו ולא פליגי:

סבר לה כרבי ישמעאל דאמר כותים גירי אריות הם. פי' והוה להו עכו"ם גמורים דאע"ג דמסכת נדה איפסקא הילכתא דא' גר שנתגייר לשם אשה או לשם שלחן מלכים או לאריות הוי גר רבי ישמעאל לא סבר הכי א"נ דשאני כותים דלא נשתקע שם ע"ז מפיהם לעולם אפי' אחר גמרת כדכתיב את ה' היו יריאים ואת אלוהיהם היו עובדים כו' והוי גירותם באונס לעולם ומ"ד גירי אמת הם סבר דגירי' הוו אלא שחזרו לסורם והוו להו כישראל מומר כדאמרי' ביבמות טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר ביה ישראל מומר הוי וזה יותר נכון:

וזה שביארנו במצרי שני שזרעו כשר לא סוף דבר בשנשא מצרית שניה שאין ביאתו בעבירה אלא אף כשנשא בת ישראל ואע"פ שביאתו בעבירה ואשתו נעשית זונה בתו כשרה לכהנה וכן הדין בגר עמוני שנשא בת ישראל וכן הנרבעת לבהמה לא נפסלה לכהנה אע"פ שהיא בסקילה שאין זונה אלא מביאת אדם וכן הבא על הנדה לא עשאה זונה שהרי ראויה לינשא לו ואין צריך לומר הבא על הפנויה:

אלמנת עיסה פסולה לכהנה ואע"פ שיש בה שתי ספקות שהרי מכל מקום בתו של עיסה פסולה וכל שאין אתה נושא בתו אין אתה נושא אלמנתו ועיסה זו הוא שאביו כהן וגירש את אשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ולסוף שני חדשים החזירה וילדה בן זה לשבעה והרי בן זה הקרוי עיסה יש בו שני ספקות לחללות שמא קרוב לו היה ואינו גט ואם תמצא לומר שקרוב לה היה שמא בן תשעה הוא וקודם שגירשה מעברת היתה ואינו חלל ומכל מקום הרי הוא ספק חלל שמא קרוב לה היה ובן שבעה הוא והרי לא היתה לו חזקת כשרות לעולם להעמידו עליה וכשנשא אשה ומת אלמנתו פסולה שהרי בתו אתה פוסל מספק מתורת בת חלל וגדולי הרבנים מפרשים שהאלמנה עצמה קרויה עיסה ופירושה שבעלה ספק חלל והיא באה מכחו ונעשית ספק ספיקא ואין הדברים נראין שכל שבעלה ספק גמור אף היא כן ולא הוצרכו הדברים לאמרן אלא בספק ספיקא וכן הדין בכל משפחה שנתערב בה ספק חלל שכל אלמנה מהם פסולה לכהנה לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא הואיל ושתי ספיקות הן שמא זו אלמנת החלל שמא אינה אלמנת החלל ואם תמצא לומר שהיא אלמנתו שמא לא היה חלל גמור הא מכל מקום אם נתערב בה ודאי חלל אסורה לכהן עד שיבדוק ואם נשאת תצא:

זה שביארנו שכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו אין בת אלמנתו בכלל איסור ר"ל שהנשאת לחלל או לספק חלל ומת ונשאת לישראל וילדה ממנו בת אותה הבת כשרה לכהנה ואע"פ שהיא עצמה פסולה לו שאין זו יתירה מבת גרושה וחלוצה או בת זונה ולא הוצרכנו לכתבה אלא מפני שראינו לקצת חבורים ישנים טועים בה:

ארוסה שעיברה הולד ספק ממזר ואסור בין בבת ישראל בין בממזרת ומשתקין אותו מנכסי הארוס אפילו נשאה אחר כן ואפילו תפש מוציאין ממנו מכל מקום אם נבדקה אמו ואמרה לארוס נבעלתי נאמנת על הצד שהתבאר ואם תפש אין מוציאין ודוקא בשתק הוא או שאינו כאן הא אם אמר ארוס שאינו ממנו נאמן וממזר ודאי הוא ואם הודה ולא בוש כשר לגמרי ויורש עם אחיו לכתחלה:

גר שנשא גיורת זרעם פסול לכהנה לעולם עד שיתערב זרע ישראל בהם מצד אחד וכל שיתערב בו זרע ישראל נעשית התולדה ישראל גמור להשיא לכהנה ואין צריך לומר ליאסר בממזרת הא כל שלא נתערב בו זרע ישראל פסול לכהנה לעולם וכן מותר בממזרת עד שישתקע שם הגירות ממנו הא משנשתקע שם הגירות ונשתכח אע"פ שפסול לכהנה אסור בממזרת וכן הדין במשוחרר ושאר הדברים הנאמרים בסוגיא זו בכותיים אין לנו בהם דין ודברים שכבר עשאום כגוים גמורים:

גמרא ושניהם לא למדוה אלא מכ"ג באלמנה, לא יליף מאלמנה עיקר הדבר דנבעלה לפסול לה פסלה שהרי ביבמות פ' אלמנה לכ"ג יליף לה מבת כהן כי תהיה לאיש זר ולא ילפי' מאלמנה אלא מי שחשוב זר אצלה:

מצרי שני איכא בינייהו דת"ק סבר כל מצרי סתם האסור לבא בקהל קאמר ואפי' מצרי שני ומיהו שלישי לאו מצרי קרי ליה דישראל מעליא הוא ל"ה:

לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול (הלא) [הכא] משמע דבת מצרי שני אינה פסולה לכהונה שהרי הבא מפסול כהונה איירי דאי מפסול קהל אלמנה לכ"ג נמי אינה נפסלת מקהל אלא ש"מ דמפסול כהונה איירי וקאמר ר' יוסי דמצרי שני אין זרעו פסול ואף ת"ק לא פליג עליה ואף בהא מדנקיט טעמא דביאתו בעבירה ולא נקט טעמא דזרעו פסול וק' דהא בפ' הערל אמר בת גר עמוני ובת מצרי ב' ר' יוחנן אמר כשרה ורשב"ל אמר פסולה וא"כ רשב"ל דאמר כמאן וצ"ל דסוגיא דהכא נקט אליבא דר' יוחנן אבל לרשב"ל דאמר דבין ת"ק ובין ר' יוסי ילפי מאלמנה לכ"ג מה כ"ג באלמנה שזרעו פסול ופוסל ובהא פליגי דת"ק סבר מצרי שני זרעו פסול ור' יוסי סבר אין זרעו פסול ורשב"ל סבר כת"ק:

הכל מודים באלמנת עיסה וכו'. פ"ה בכתובות באלמנת ספק חלל שהיא מעורבת בעלה ספק והיא באה מכחו דהויא להם ספק ספיקן וק' דאין זה ספק ספיקא דאין כאן אלא ספק א' ועוד בכתובות כתב בשם הר"ר יוסף טוב עלם שבעלה הוא ספק ספיקא כגון אדם שזרק גט לאשתו ספק קרוב לה ספק קרוב לו ומת והלכה זו ונישאת לכהן הדיוט בתוך ג' חדשים וילדה בן לו' חדשים ויום א' דהוא לה ספק ספיקא קרוב לו ולא הוי חלל ספק קרוב לה והוי חלל וא"ת לקרוב לב ספק לו ספק בין ט' לראשון ולא הוי חלל ספק בן ז' לשני והוי חלל וכל זה אינו נראה לר"י שהרי לא משמע עיסה באשה אחת שהיא ספק העיסה כמו משמ' משפחה שיש בה ספק כמו כל הארצות עיסה לבבל וכו' לכ"ג לר"י לפ' כגון משפחה שנטמעה ספק חלל ואלמנה שלהם קרי אלמנת עיסה וכן מצא ר"י בערוך בערך אלמנה בשם רב האיי גאון ז"ל:

למעוטי אלמנת עיסה שהיא פסולה לכהונה פי' דהואיל ואי אתה נושא בתו דבת אלמנת עיסה פסולה לדברי הכל שמא חלל היה ואי אתה נושא אלמנתו ומטעם משום דאלמנה אין לה חזקה בכשרות ולכך לא מכשרינן משום דהוי ספק ספיקא אבל באלמנה אית לה חזקה דכשרות קודם שנשא לאותו ספק הילכך איכא מאן דמכש' משום ספק ספיקא לקולא. מי' ק' דר' יוסי אדר"י דמשמ' הכא דר' יוסי סבר דאלמנת עיסה פסולה לכהונה דקאמר לעיל הכל מודים וכו' כלו' בין ר' יוסי בין רשב"ג בין ת"ק ובכתובות משמע בפ"ק דר' יוסי סבר דאלמנת עיסה כשירה לכהונה דקתני התם העיד ר' יהושע ור' יהודה על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה וקתני בתריה איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות וכו' משמע דסברה ההיא ברייתא דאלמנת עיסה כשירה לכהונה וקאמר התם דר' יוסי סבר כההיא ברייתא אלמא משמע דר' יוסי סבר אלמנת עיסה כשירה לכהונה וא"כ קשיא דר' יוסי אד"ר יוסי לכ"נ לר"ת (דגרים) [דגריס] התם אי זו היא עיסה ולא גר' אלמנת עיסה, ר"ל בת עיסה וקאי אהא דתנא ממסכת עדיות העיסה נאמנת לטמא ולטהר וכו' פי' נאמנת לטהר עצמה בצוחת או בשותקת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכן משמע בירושלמי דבבת העיסה מיירי דקאמר התם זו היא עיסה כל שאין בה לא חלל ולא ממזר ולא נתין. ר"ם אומר כל שאין בה א' מכל אלו בתה כשרה לכהונה אלמא בכשרות בתה מיירי ולא באלמנת עצמה. וא"ת כ"ש דקשיא טפי דכיון דמכשר בבתה כ"ש האלמנה עצמה כדמשמע בשמעתי'. י"ל דהתם איירי שהבת מטהרת עצמה ע"י צוחה או שתיקה וכ"ש אלמנה ולכך פסול ר' יוסי לאלמנת עיסה דהכא דהא עיסה גמורה היא ובתה פסולה ולאפוקי מר' יהושע דמכשר באלמנת עיסה אפילו במקום שבתה פסולה:

כלן מותרין לבא זה בזה. וק' מאי וכאן פירש"י כל האסורין שבהם מותרים לבא זה בזה וק' לר"י דמידי כל האסורים קתני ונראה לר"י דכל א' מותר במיגו דלא כר' אליעזר דלדידיה ספיקן בספיקן קן אסור:

רב אמר הוולד ממזר ומותר בממזרת אלמא אע"ג דאין זה אלא ספק משוינן ליה דודאי ממזר היינו דלא כר' אליעזר:

א"ה היינו (דרבא) [דרב] אלא מאי שתוקי וכו' פי' לעולם לשמואל נמי אסור בבת ישראל ושמואל בא להוסיף שמשתיקין אבל אין לפרש דלשמואל מותר בבת ישראל דא"כ מאי קאמר מדין ישראל משתקין אותו:

כותי לא ישא כותית מ"ט, וא"ת היאך הוא מסופק מ"ט הא ר' אלעזר גופיה קאמר במתני' דספיקו אסור וכותי הוא מן הספיקות כדתנן במתני' ונראה דה"פ מ"ט שהרי אם שניהם ממזרים היתר גמור הוא ואפי' אם א' ממזר וא' אינו גר הוא דמותר בממזרת ולא דמי לשאר ספיקות דמתניתין דשתוקי ואסופי:

הכל מודים הני תנאי דלעיל:

אלמנת עיסה. פר"ש מי שהיא אלמנה מאיש שהיה כעיסה ספק מדומעת כך בעלה הוא ספק חלל. והר"ם פי' בקדושה פי"ט שנתערב במשפחה ספק חלל או ספק נתין או ספק ממזר. והמשיל משפחה זו (כמשפחה) [כעיסה] שנתערבה חלקיה כשנילוש הקמח ופי' ספק ספקא שמא זו אלמנת אותו ספק שמא אינה אלמנתו ואת"ל שהיא אלמנתו שמא לא היה חלל או ממזר ופסק דמותרת כרשב"ג כמ"ש פ"ק דכתובות. והכא גרסי' רשב"ג ובעדיות בסיפא דהאי משנה גרסי' ר"ג והלכתא כותיה. ור"ש פי' ספק ספקא [בעלה] היה ספק והיא באה מכחו לפי' נקרא ספק ספקא:

הלל שונה בברייתא דעשרה יוחסין ותני דכל האסורין לבא בקהל מותרים לבא זה בזה ממזר ודאי בספק דאמרי' ביבמות פרק אלמנה ושם ביארנוה יפה:

ור' יוסי סב' ככהן גדול באלמנה כו' לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול דאמר קרא בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' אי קשיא וזרעו נמי שאינו לפסול מק"ו דכהן גדול באלמנה מה כ"ג באלמנה שאינו לאו ששוה בכל זרעו פסול מצרי שני שהוא לאו השוה בכל אינו דין שיהא זרעו פסול תשובה אין הכי נמי והכי דריש ריש לקיש דפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן היא בפרק הערל בהלכות עמוני ומואבי דהא אמרינן התם כי אתא רב דימי אמר בת גר עמוני בת מצרי שני רבי יוחנן אמר כשירה ור"ש לקיש אמר פסולה ריש לקיש אמר פסולה דיליף לה מכהן גדול באלמנה ורבי יוחנן אמר כשירה דדריש כי אם בתולה מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין דהיינו עמוני ומצרי שני שבאו על בת ישראל. והאי מימרא רבי יוחנן קאמר לה ורבי יוחנן לטעמיה דאמר בתו כשרה לכהונה. והאי דאמר קרא בנים אשר יולדו הכי קאמר הכתוב הכשיר דור שלישי שלו ואם תרצה לפסלו לכהונה מק"ו לא תוכל משום דכתב מעמיו. אבל ריש לקיש דאמר אליבא דתנא קמא דבתו פסולה לכהונה מפרש הכי תנא קמא סבר ככהן גדול באלמנה כו'. ופוסל תנא קמא בין היא בין זרעה. ור' יוסי סבר ככהן גדול באלמנה מה כהן גדול באלמנה שזרעו פוסל את האשה דהוא חלל ואף הוא כהן גדול פוסל את האלמנה בביאתו לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פוסל את האשה דהוה ליה דור שלישי וגם הוא אינו פוסל אותה וכיון שהיא כשרה גם בתו נמי כשרה כדפרישית בשלהי פרק אלמנה במהדר תליתאי. ופלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש הוא אליבא דתנא קמא כדפרישית בפרק הערל במהדר' תליתאי. מאי טעמא הוי ספק ספיקא וספק ספיקא לקולא. פי' אלמנת עיסה היא משפחה שנטמעת בה ספק חלל כמו שפרשתי בפ' קמא דכתובות משום רבינו האי גאון זצוק"ל ובעבור זה היא ספק ספיקא שלא ידענו מי נולד מאותו ספק חלל הילכך כל אחד מן המשפחה יש לספק שמא משם נולד ואפילו אם תמצא לומר משם נולד שמא לא היה חלל ולהכי מכשרי באלמנות עיסה ודוקא באלמנות עיסה מכשרי מפני שהיתה לה חזקתה דכשרות אבל בת עיסה פסולה לדברי הכל ואע"פ שהוא ספק ספיקא מפני שמתחלתו היתה בספק פסול ואין לה חזקה דכשרו' ולהני תנאי דלעיל כיון שאי אתה נושא בתו אי אתה נוש' אלמנתו. ופי' המור' לא נרא' לי:

ר' אליעזר אומר ודאן בודאי מותר ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור. נראה שאנו צריכין לומר דסבירא ליה לר"א דקהל גרים לא איקרי קהל שאם לא כן במי יתחתנו הספקות:

הלל שונה עשר' יוחסין כו' פירוש היינו מתניתין שהיתה שנויה כך מימות הראשונים ומשום דרבי קאתי מדבית הלל ולהכי אמר הלל שונה וכדי לייקרה כלומר שאין לחלוק עליה אמר כן:

דאיתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר. ושמואל אמר הולד שתוקי. פירש כלישנא בתרא דאמרינן ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול איכא דאמרי בבא כולי עלמא לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה ולא אמרינן כי היכי דאפקה נפשה גבי ארוס הכי אפקרה נפשה נמי אכולי עלמא והכי איתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוק. פי' שיוצאת מעוברת ולא נודע מי בא עליה והיא אמרה מארוס נתעברתי והארוס אינו מודה שאלו היה מודה הולד כשר לכולי עלמא כדאמרינן פ"ק דכתובות ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי אמר רב יוסף מאי ניחוש לה קא מודה כו' אלא כגון שהארוס אינו כאן שהלך למדינת הים אי נמי דקאי הכא וקא מכחיש לה בהכי פליגי רב ושמואל. רב אמר הולד ממזר ומותר בממזרת ושמואל אמר הולד שתוקי ואסור בממזרת. פי' אלו הם דברי המקשה שמפרש דבריהם ואומר למה קראו רב ממזר הלא הדבר ספק דאיכא למימר זיל בתר רובא דעלמא והכל פסולין אצלה. ואיכא למיתליי' בארוס דשרי לה ומן הדין שיהא הולד שתוקי כדאמר שמואל ולמה קראו רב ממזר אלא להכי קראו ממזר לומר אע"פ שהוא ספק מותר בממזרת ושמואל קראו שתוקי לומר שאסור בקהל ואסור נמי בממזרת אלמא רב מתיר ספקן בודאן ושמואל אסר:

ואי בעית אימא לעולם לא תיפוך ומאי ממזר דקאמר רב. לאו דמותר בממזרת אלא דאסור' בבת ישראל. ומקשה ושמואל דאמר הולד שתוקי דאסור בבת ישראל היינו דרב. פי' אלא ודאי מדשמואל אסר ליה נמי בקהל ש"מ ממזר דקרי ליה רב להתירו בממזרת הוא ומהדר מאי שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה. פירש לעולם רב דקרי ליה ממזר לאו להתירו בממזרת אלא לאוסרו בבת ישראל. ושמואל סבר דמותר בבת ישראל דקסבר בתר ארוס שדינן ליה שמותר לה ולא תלינן בתר רובא דעלמא שהן אסורין לה כדבעינן למימר לקמן. והאי דקרי ליה שמואל שתוקי לאו למימרא שאסור בבת ישראל ככל שתוקי דעלמא אלא לומר שמשתקין אותו מדין כהונה דאע"ג דבתר ארוס שדינן ליה ומכשרינן ליה אין היה הארוס כהן לא מחזקינן ליה בחזקת כהן ודמי האי למאי דאמרינן בפ"ק דכתובת ומי איכא שתוקי כשר אין כדשמואל דאמר שמואל עשרה כהנים שעומדין ופירש א' מהם ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה ומקשה השתא מדין ישראל משתקינן ליה מדין כהונה מבעיא פי' שאם רוצה לירש נכסי הארוס אינו יכול עד שיביא ראיה כיון שהארוס אינו מודה וכיון שלענין ירושה לא מהימנינן ליה שיהא יורש ככל בר ישראל האיך נאמיננו לכהונה ולעולם למה קראו שתוקי כיון שמתירו בקהל. ומהדר שמשתיקין אותו מנכסי אביו ואע"ג דתפס:

ואי בעית אימא מאי שתוקי בדוקי כו'. פי' וה"ק הולד שתוקי שיש לו תקנה בבדיקת אמו כאבא שאול. בכל שלשה התירוצים האלו אתה צריך לומר דשמואל מתירו לבא בקהל כי היכי דתיתי מילתא דרב שפיר דאסור בקהל ואסור בממזרת. אי נמי יש לומר דלהכי שקיל וטרי לאפוקי מילתא דשמואל דשרי ליה בקהל ועד דלא אסיק מילתא מאי שתוקי בדוקי אכתי לא ידעינן דשרי ליה בקהל ומשום הכי אמר לעיל השתא מדין ישראל משתקינן ליה מדין כהונה מבעיא דאכתי עבדינן דשמואל נמי אוסרו בקהל עד דמסקינן דשרי ליה ובהא פליג דלרב הוי שתוקי דהוא ספק ממזר ולשמואל כשר ואע"ג דקאי ארוס ומכחיש לה. והאי דאמרינן לקמן בפירקין האומר בני זה ממזר הוא ר' יהודה אומר נאמן. עד כאן לא פליג ר' יהודה אלא דלא קיימא אם ומכחשא ליה היא נאמנת כאבא שאול וכדפרישית בפרק קמא דכתובות:

גמרא כ"ג באלמנה שביאתו בעבירה ופוסל כו' יש לדקדק לכאורה דהא חשיב נמי חלל שפוסל בביאתו ומאי ביאת עבירה אית ביה דהא לא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין ואחרי העיון ראיתי בפרק אלמנה לכ"ג אעיקר דרשא דילפינן דכל הפסולין פוסלין בביאה מקרא דכי תהיה לאיש זר פריך א"ה חלל דלאו זר הוא לא ליפסיל אמר קרא לא יחלל זרעו מקיש זרעו לו כו' והשתא ניחא דלא קאמר הכא כי כ"ג באלמנה כו' אלא כל הנך דיליף מקרא דכי תהיה לאיש זר דלא תקשי להו מכ"ג באלמנה כו' כמ"ש התוס' אבל חלל לאו מהאי קרא יליף ליה אלא מלא יחלל זרעו וגו' ולא בעי ביה ביאה בעבירה כי כ"ג באלמנה כו' וק"ל:

שם צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר רב משום דרוב כשרים כו' לכאורה לפי הנך סברות דקאמר בצריכותא לרב המ"ל דלא תיפוך אלא דרב קאמר הכא הלכה כר"א משום דרוב כשרים אצלה משא"כ התם דרוב פסולין אצלה והוי הולד ממזר ומותר בממזרת ושמואל דקאמר הכא דמותר בממזרת משום דליכא למתלי בארוס משא"כ התם דאיכא למיתלי בארוס ולכך לא הוי רק שתוקי ואסור בממזרת וי"ל דלא ניחא ליה לתלמודא למימר דהנך סברות קיימי לפי האמת דא"כ הוי סברת רב הפוכה מסברת שמואל אלא דסד"א הכי וכה"ג איתא הסוגיא בפרק האומר בפלוגתא דרב ושמואל במקודשת לשני ע"ש בחידושינו ודו"ק:

שם צריכא דאי מהתם ה"א התם רוב כשרים אצלה כו' וה"ה בהיפך דאי מהכא ה"א הכא נאמנת דאיכא למתלי טפי בארוס אבל התם דליכא למתלי לא צריכא וק"ל:

תוס' בד"ה וכולן מותרין כו' דכ"א וא' מותר במינו והיינו דלא כר"א כו' עכ"ל לכאורה דמינו דקאמר היינו ממזר בממזרת ושתוקי בשתוקית אבל ממזר בשתוקית ושתוקי בממזרת לא דאין זה מינו וא"א לומר כן דא"כ מאי פריך מדשמואל אדשמואל מהא דשתוקי אסור בממזרת אלא דר"ל במינו היינו נמי שתוקי בממזרת דהא ליתא דספק ממזר הוא השתוקי וליכא מאן דמחלק ביה דמאן דמתיר ספק בספק מתיר נמי ספק בוודאן ור"א דאוסר בין ודאן בספקן ובין ספיקן בספיקן כדמוכח סוגיא דלעיל וק"ל:

בד"ה כותי לא כו' מ"מ גר הוא ומותר בממזרת כו' עכ"ל דליכא למימר דר"א ס"ל גר אסור בממזרת דליכא מאן דס"ל הכי אלא רבי יהודה וק"ל:

בפרש"י בד"ה מכ"ג באלמנה כו' שני חלולין במשמע כו' עכ"ל כתב מהרש"ל לא היה ולא נברא אלא יליף מלשון חילול עיין בדף ע"ז כו' עכ"ל וכה"ג כתב מהרש"ל בפרק ד' מיתות וכבר כתבנו שם בחידושינו ליישב ע"ש:

רש"י בד"ה מכה"ג באלמנה כו' ב' חילולין במשמע כו' נ"ב לא היה ולא נברא אלא יליף מלשון חילול עיין בדף ע"ז וכה"ג מביא רש"י בפרק אלמנה לכהן גדול עיין בפרק ד' מיתות מ"ש בדף נ"א (עיין במהרש"א):

ד"ה מה כהן כו' נמחק:

בד"ה ורב אמר כו' אצלה כו' הד"א:

ד"ה אידי ואידי. המחזיקין את זה כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה וכולן. ונראה לר"י לפרש דכאו"א מותר במינו כו'. ר"ל דזהו כלל לכל עשרה יוחסין. אבל שלא במינו מהן שמותרין כגון כהני לויי וישראלי כו' כבמתניתין. ומהן שאסורין כגון הם בפסולי קהל. ומדשרי שתוקי בשתוקי ודאי דה"ה בממזרין ודאין דלא מצינו למי שמחלק בהן. והרש"א גמגם בדבריהם לחנם:

גמרא ושניהם לא למדוה אלא מכ"ג באלמנה ופרש"י ז"ל דמתחללת בביאתה כדילפינן לקמן מלא יחלל שני חילולין במשמע כו'. וכתב מהרש"ל ז"ל בח"ש זה לא היה ולא נברא דלקמן מפשטא דלא ילפינן זה שהיה כשר מעיקרא ונתחלל וכן פירש"י ז"ל גופא בפ' אלמנה לכ"ג אמנם לענ"ד לא על פירש"י ז"ל לחוד תלונת מהרש"ל ז"ל דהא בפ"ק דתמורה מפרש בגמרא להדיא דאביי דריש לא יחלל בשני למ"דין א' לה וא' לזרעה וא"כ היאך פליג אביי אברייתא דלקמן דיליף מזה שהיה כשר ונתחלל וא"כ לאביי הדרא קושייא לדוכתא ניכתוב רחמנא לא יחל אע"כ דמהכא משמע לרש"י ז"ל דלברייתא דלקמן נמי לא שייך למידרש זה שהיה כשר ונתחלל למיעקר קרא מפשטיה לגמרי ואי הוה כתיב לא יחל זרעו ע"כ הוי איירי קרא בחילול זרעו לחוד משא"כ השתא דכתיב לא יחלל בשני למ"דין דרשינן שפיר לאוקמא באלמנה גופ' דשייך בה טפי לשון חילול שהיתה כשירה ונתחללה ואי לאו הך דרשא נמי לא הוי מוקמינן לא יחלל בשני למ"דין להך דרש' א' לה וא' לזרעה אלא דרשא אחריתא כדאיתא בתמורה או לשום דרשא אחריתא ועיין בל' רש"י ז"ל ביבמות פ"ק דף ט"ו ע"ב מפרש רש"י ז"ל עוד בדרך אחר דמה שהיא עצמה מתחללת ילפי' מדכתיב בעמיו זו אשתו ונ"ל דכולהו פירושי איתנהו לקיים פשטא דקרא דבתר דכתיב לא יחלל בשני למ"דין מפרש קרא להדיא זרעו בעמיו עוד נ"ל דהא דנקיט רש"י ז"ל בלישנא דרשא דשני למדי"ן היינו דלענין דרשא דשמעתין מההכרח לפרש כן דדריש ר' יוחנן כולה מילתא לקולא דכל שאין זרעו מחלל היא עצמה אין מתחללת דהא עיקר החילול בלא"ה ילפינן מלאיש זר כמ"ש בתוספות אע"כ דעיקר דרשא דשמעתין היינו דהיכא דאין זרעו פסול היא נמי אין מתחללת ומשמע לרש"י ז"ל דלא שייך למידכר הך דרשא לקולא אי לאו משום דכתיב לא יחלל א' לה ואחד לזרעה וכיון דזרעו כתיב להדיא וחילול דידה מייתורא דלמ"ד שמעינן הך דרשא שפיר דתלה הכתוב חילול דידה בחילול דזרעה דוקא דלעולם אי אפשר לחלל חילול א' כיון דבחד לשון כללן הכתוב כן נ"ל נכון ועיין שם בפ"ק דתמורה דמשמע שם להדיא דר' יוחנן דאמר בשמעתין הך מילתא דכ"ג באלמנה איהו ס"ל התם כאביי לענין ריבית קצוצה דאי עביד מהני וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

תוספות בד"ה ושניהם לא למדוה אלא מאלמנה וא"ת מאי קאמר דלמדוה מכ"ג כו' נפקא לן בפ' אלמנה לכ"ג מכי תהיה לאיש זר כו' עד סוף הדבור. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דהא ודאי אליבא דר' יוסי איצטריך לאתויי שפיר דיליף למילתא מאלמנה לכ"ג לחוד דכל שאין זרעו פסול אינו פוסל דהך מילתא ליכא למילף מכי תהיה לאיש זר וע"כ דעיקר קושייתם בהא דקאמר דת"ק יליף מאלמנה לכ"ג וא"כ מה תירצו בזה דה"ק דלא תיקשי מאלמנה לכ"ג ואליבא דת"ק מאי קושייא שייך כלל מאלמנה לכ"ג ובר מן דין לא ידענא מאי קשיא להו דהא שם בפרק אלמנה לכ"ג בתר דמייתי הש"ס הך ילפותא דכי תהיה לאיש זר מקשה הש"ס ואימא משעת הווייה או עד דאיכא הווייה וביאה ומסיק דומיא דכ"ג באלמנה מה התם מביאה לחוד כו' ולפ"ז בהך ברייתא דהכא דקתני שבאו על הכהנת ועל הלויה וישראלית פסלוה דמשמע דבביאה לחוד פסולה א"כ שפיר הוצרך מאלמנה לכ"ג והא דמייתי הש"ס בפ' אלמנה ילפותא דלאיש זר היינו משום דכולה מילתא לא מצינן למילף מאלמנה דהוה אמינא אין חלל אלא מאיסור כהונה וכמ"ש התוס' ביבמות בכמה דוכתי משא"כ לבתר דגלי קרא דשייך פסול כהונה אפילו שלא מאיסורי כהונה שפיר ילפינן מאלמנה לכ"ג דמיפסלה בביאה לחוד כן נ"ל ברור ולהתוספות צריך עיון:

שם אמר רב חסדא הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה לכהונה ולאפוקי מהני תנאי כו' ופרש"י אלמנת עיסה היינו אלמנת ספק חלל גרידא ובפ"ק דכתובות מפרש רש"י עוד פירוש אחר בשם רבינו יוסף טוב עלם ע"ש ובתוס' שם הקשו על שני הפירושים וכתבו דאלמנת עיסה היינו ספק חלל שנתערב במשפחה וזו ניסת לא' מהם דא"כ הבעל גופא אית ביה תרי ספיקי ולפירוש התוס' הסכימו רוב המפרשים לכן לא כתבתי שם כלום ונשאר אצלי בתימא מי דחקו לרש"י לפרש דלא כפירוש התוס' דהכי משמע לשון עיסה:

אמנם כן כשהגעתי לכאן נלע"ד דהסוגיא דהכא הכריחו לרש"י לאלו הפירושי' מדפשיטא ליה לר"ח הכא דבת עיסה אסורה עד שלרוב הפשיטות קאמר דכולהו תנאי דברייתא דהכא מודים דהאלמנה פסולה משום לתא דבתה ואי כפירוש התוס' אדרבא הבת נמי לא פסיקא איסורה כ"כ דהא מסקינן הכא דטעמא משום דספק ספיקא לקולא וא"כ בבת נמי איכא ספק ספיקא ואע"ג דהתוס' בכתובות כתבו לחלק דהבת אע"ג דהוי ס"ס ושריא אפ"ה משום מעלה דיוחסין החמירו משא"כ באלמנה דאיכא נמי חזקת היתר דידה לא עשו מעלה אף ביוחסין אלא דלפ"ז עיקר הטעם חסר מן הספר כיון דעיקר סוגייא דשמעתין בהכי רהטא דלהנך תנאי דברייתא דהכא אסרו אף באלמנה ולהנך תנאי דעדיות שרו באלמנה ואסרו בבת א"כ לא הו"ל לאתויי הך מילתא דס"ס לקולא דשייך אף בבת אלא הו"ל למימר מ"ט משום דאית לה חזקת היתר בהדי ס"ס ועוד דאכתי אדרב חסדא קשה מנ"ל דהנך תנאי מחמירין כ"כ במעלה דיוחסין לפסול האלמנה משום מעלה דיוחסין דבתה ומייתי ראיה מדרשב"ג דאמר כל שאתה נושא בתו כו' ומי דמי כלל התם מדין תורה איירי דמאלמנה לכ"ג יליף לה משא"כ הכא דכולה מילתא משום מעלה דיוחסין לא שייך האי טעמא כלל ואי משום כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון שלא לחלק בין האם לבת כשביאתה בעבירה א"כ יותר היה נראה להכשיר ג"כ את הבת משום חזקת כשרות דאמה וכדקי"ל נמי בשתוקי ובדוקי דמאן דמכשיר באמה מכשיר בבתה לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש בענין דלא הוי ס"ס אלא לגבי האלמנה ואע"ג דלאו ס"ס ממש היא מ"מ דמי לס"ס כיון שהבעל גופא הוא ספק השקול ואית ליה חזקת היתר אלא דאפ"ה החמירה תורה באיסור כהונה כדאיתא בפ' האשה רבה דילפינן מוקדשתו בע"כ דאף בספק כופין מ"מ באלמנתו דאית לה נמי חזקת היתר דנפשה שריא ודמי לס"ס משא"כ הבת דליכא אלא חדא ספיקא כמו האב עצמו א"כ מדאורייתא הוי ספק חללה ואהא קאמר רב חסדא שפיר דכולהו תנאי דברייתא מודו באלמנת עיסה דאסורה דכיון דלרשב"ג תלה הכתוב לאיסור חילול דידה בחילול דזרעה היכא שכל זרעה פסול א"כ בספק חלל נמי יש לומר כן דהאלמנה אסורה כיון שע"י ביאתה פוסלת זרעה מדאוריי' כנ"ל נכון לשיטת רש"י ז"ל:

אמנם לשיטת רוב המפרשים הקדמונים והאחרונים דמפרשי אלמנת עיסה בשני ספיקות ממש שנתערב ספק חלל במשפחה א"כ לא מצאתי מקום ליישב לישנא דר"ח הכא אם לא ע"פ הסברא שכתבתי פ"ק דכתובות בסוגיא דאלמנת עיסה דלא שייך לחלק בין ספק א' לשני ספיקות אלא היכא שהספק א' מותר מן התורה כגון דאיכא חזקת היתר וא"כ אתי שפיר דכיון דלהבת לית לה חזקת היתר לא מהני בה ס"ס ומש"ה קאמר רב חסדא שפיר דלהנך תנאי דהכא אלמנת עיסה נמי אסורה משום לתא דבתה וכיון דבתה אסורה ולא מהני בה ספק ספיקא ממילא דאמה נמי אסורה וכדפרישית דעיקר החילול תלוי בזרעה וכל היכא דזרעה מתחללת היא נמי מתחללת כן נ"ל נכון:

שם פיסקא ודאן בוודאן מותר אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"א כי אמריתה קמיה דשמואל א"ל הלל שונה עשרה יוחסין כו' ופרש"י דברייתא היא. ולכאורה יש לתמוה א"כ מאי מהדר ליה שמואל לרב מהך ברייתא דהלל אטו הלל כיפי תלי ליה ומאי אולמא ממתניתין ולולי פירש"י נ"ל לפרש דהלל שונה היינו דשונה לשון המשנה דעשרה יוחסין בזה הלשון וכולן מותרין לבא זה בזה ולא כמו שנשנה במשנתינו וא"כ שפיר קאמר ליה שמואל לרב משום דלפי לשון משנתינו דקתני להדיא ברישא דעשרה יוחסין דממזרי ושתוקי ואסופי ונתיני מותרין לבא זה בזה וא"כ קשיא לן סיפא דמתניתין דהכא דקתני כל הפסולין מותרין לבא זה בזה הא תו למה לי אע"כ דקתני לה משום פלוגתא דליהוין כסתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם וקס"ד דשמואל דהיינו טעמא דרב דפסיק כיחידאי ואהא מהדר ליה לרב הילל שונה בלשון אחר דברייתא דמתני' לא קתני אלא בהאי לישנא דוכולן מותרין לבא זה בזה והיינו כפירוש השני של התוס' דכל א' מותר במינו ואהא איצטריך נמי למיתני סיפא דכל הפסולין מותרין לבא זה בזה ולאו משנה יתירא היא דלא זו אף זו קתני א"כ תו לא הוי סתם ואח"כ מחלוקת דהאי סיפא דרישא היא והו"ל מחלוקת דיחיד ורבים דהלכה כרבים כן נ"ל נכון לולי דרש"י ותוספות לא פירשו כן ועיין בתוספות רי"ד:

שם ורמי דרב אדרב כו' דאיתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר כו' ופרש"י רב אמר הולד ממזר ודאי דאמרינן מרובא דעלמא הוא והכל פסולין אצלה. ולכאורה יש לתמוה א"כ מאי מקשה דרב אדרב דאמר הלכה כר"א דהא בכה"ג דתלינן ברובא דעלמא ורוב פסולין אצלה א"כ הא קי"ל בכל דוכתא דאזלינן בתר רובא והו"ל וודאן בוודאן ור"א גופא מודה ולפ"ז היה נראה להכריח מלשון רש"י ז"ל דלענין פסול ממזרות לא משווינן רוב כודאי ולא מיקרי ודאי אלא בענין שאין בו ספק כלל וכדפרישית לעיל דף ע"ב בהא דאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר ע"ש אלא דאכתי משום הא לא איריא דמצינן למימר דאליבא דרבי אליעזר דמחמיר משום מעלה דיוחסין לעולם אין להתיר אף בדאיכא למיתלי ברוב דהא קי"ל דליוחסין לכתחלה לא מהני חד רובא כדאיתא סוף פ"ק דכתובות והיינו נמי משום מעלה דיוחסין והכי מוכח להדיא ממאי דאמרינן לקמן דאיכא למ"ד דטעמא דר"א בכותים היינו משום דעבד ושפחה נתערבו בהן אע"ג דרובם כשירים אפ"ה לא סמכינן למימר כל דפריש מרובא פריש משא"כ לעיל לענין דבר תורה אפשר דהיכא דאיכא רוב הוי כודאי ועי"ל דמה שכתב רש"י ז"ל דהוי ודאי משום דאיכא למיתלי ברוב פסולין' לאו דוקא דהא בלא"ה איכא למימר דילמא אזלא איהי לגבי הארוס והו"ל קבוע כמחצה על מחצה וכ"ש דאיכא סברא טפי למיתלי בארוס אלא עיקר כוונת רש"י דהא דמחמרינן לומר הולד ממזר לשווייה כוודאי אף על גב דאיכא למיתלי בארוס אפילו הכי איכא למיתלי נמי ברוב דעלמא שהן פסולין כן נ"ל ומה שכתב רש"י ז"ל דאמרי' מרובא דעלמא והכל פסולין אצלה והוי ממזר ודאי אע"ג דרובא דעלמא עכו"ם נינהו וקי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ורב ושמואל גופייהו ס"ל הכי בפרק החולץ אלא דאפשר דהכא איירי בעיר דלא שכיחי בה עכו"ם או שיש לישראל שכונה לבדה דאזלינן בתר רוב שכונה כמבואר בפוסקים:

תוספות בד"ה כותי לא ישא כותית וא"ת היאך מסופק מ"ט כו' וכותית מן הספיקות כדתנן במתני' כו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונת התוספות דלא ניחא להו לפרש קושית המקשה מ"ט דהא גופא קשיא ליה מאי חשש ממזרות שייך כאן דא"כ הו"ל לאקשויי הכי אגופא דמתניתין ולא אברייתא אלא דא"א לפרש כן דא"כ לא הוו מתרצין התוס' כלום דלתירוצם נמי אגופא דמתניתין הו"מ למיפרך אמאי קתני פסול ספק כותית כלל דהא גר מותר בממזרת וא"כ השתוקי ואסופי גופא מותרין בכותית אע"כ דהתוספות לא נחתו להאי דיוקא דודאי אין ה"נ דמקשה אמתניתין ואברייתא אלא דעיקר קושיית התוספות דכיון דקתני במתני' כותי בהדי הנך דאית בהו ספק ממזרות א"כ מאי קשיא ליה מ"ט דבפשיטות מצינן לאשכוחי בכותים ספק ממזרות אי משום דאין בקיאין בטיב גיטין כדשמעינן לר' אלעזר בעלמא גבי מצת כותים ובמשנה דגיטין דסתם כותים לא בקיאי בדיני גיטין אי לאו דכותי חבר וא"כ פשיטא דאיכא למיחש בהו לספק ממזרות או משום דלא דייקי ומנסבי לספק ממזירין ובאמת דבלא"ה ממקומו מוכרע דהמקשה גופא אסיק אדעתיה בפשיטות דשייך בהו ספק ממזרות דאלת"ה מאי משני רב יוסף עשאוהו כגר לאחר עשרה דורות והיא גופא תיקשי אמאי עשאוהו כיון דלית ביה חשש פסול ממזרות אע"כ דהא לא מספקא לתלמודא כלל דשייך בהו ספק ממזרות אלא דקשיא ליה דגר מותר בממזרת ואהא משני רב יוסף שפיר ולפ"ז צ"ל ג"כ דהא דמסיק הש"ס אלא כי אתא רב דימי אמר ר"א ס"ל כר' ישמעאל וס"ל כר"ע לאו אקושייא דהכא משני לה רב דימי דאדרבה בפשיטות טפי הו"מ לשנויי כסברת המקשה דכותים גירי אמת הן אלא לפי שנתערבו בהם ישראלים גמורים מש"ה חשיב להו במתני' בהדי ספיקות ממזרים דשמא ישראל ישא ספק ממזרת ומה"ט נמי כותי לא ישא כותית דשמא חד מינייהו ישראל גמור וכמו שכתבו התוספות בסמוך בד"ה ורבי ישמעאל דבלא"ה זה עיקר התירוץ של רב דימי א"כ כל זה האריכות של רב דימי הוא ללא צורך אע"כ דרב דימי שמעתא בעלמא קאמר דלא משמע ליה לפרש בענין אחר שיהא בכותים חשש ספק ממזרות אלא משום חשש גירי אריות אלא דמ"מ ממילא שמעינן מדרב דימי שנשאו נשים ישראליות א"כ מסתמא הוו נמי איפכא וא"כ ממילא רווחא שמעתא אף כסברת המקשה משום חשש ממזרות בגופן אף אם גירי אמת הן אלא לפי שנתערבו בישראלים חיישינן דישראל ישא ממזרת כל זה פשוט ומוכרח לפי שיטת התוספות:

אלא דלפ"ז קשה באמת אקושיית המקשה מאי קשיא ליה אברייתא טפי ממתניתין והא דרב דימי נמי קשיא טובא אמאי קאמר הש"ס אלא כיון דבלא"ה אדרבא אם נאמר דכותים גירי אמת הן כ"ש דא"ש טפי ולא הו"ל לאתויי כלל אלא עיקר קרא שנתערבו בהם כהנים כשירים או פסולין הרי שנתערבו בהם ישראלים ואין לפרש דהמקשה גופא אסיק אדעתא דאמתניתין לק"מ משום דאיכא למימר דגירי אריות הן ונשאו נשים ישראליות דהו"ל חשש ממזרות ומש"ה קתני דישראלים גמורין אסורין בהם ואפילו ממזרים ושתוקי ואסופי אסורין בהם אלא דאפ"ה קשיא ליה אברייתא אמאי כותי לא ישא כותית דמאי חשש איכא הכא כמו שהקשו התוספות בסמוך ואהא מסיק משמיה דרב דימי דודאי איכא למיחש דמסתמא כי היכי דנטמעו בהם נשים ישראלית כמו כן נטמעו בהם בני ישראל כדמסקו התוספות בסמוך בשם ר"י אלא דלפ"ז כ"ש דקשה יותר דעיקר התירוץ חסר בדרב דימי ויש ליישב בדוחק. מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל לפרש בפשיטות לפי סתימת לשון הגמרא ולשון רש"י ז"ל דהמקשה לא אסיק אדעתיה תשש ממזרות אלא קס"ד דהא דחשיב במתניתין כותים בהדי ספיקות היינו ספק גירים גמורים וישראלים נינהו או ספק גירי אריות ועכו"ם נינהו ומש"ה לא קשיא ליה אמתניתין אלא אברייתא דקתני דכותי לא ישא כותית ואמאי ממ"נ לישתרו דאי גרים גמורים נינהו כולהו כי הדדי נינהו וה"ה איפכא ואהא משני רב יוסף דעשאוהו כגר לאחר עשרה דורות דאסור בממזרת לפי שנתיישן הדבר ואתי למימר ישראל נושא ממזרת וא"כ ה"נ איכא למיחש בכה"ג דלאחר שנתיישנו בין ישראלים אתו למיטעי ולומר דישראל נושא כותית ואהא מקשה אביי שפיר מי דמי דהא אידי ואידי כי הדדי נינהו ולבתר הכי מסיק ר' דימי דר"א ס"ל כר' ישמעאל וס"ל כר"ע והיינו חששא דשמא גר ישא ממזרת וס"ל נמי דגר אסור בממזרת וכמו שאבאר עוד בסמוך ולקמן בסוף הסוגיא כן נ"ל ברור משיטת לשון רש"י ז"ל ודוק היטב:

בא"ד ונראה להר"מ דה"פ כו' מ"מ גר מותר בממזרת ועיין במהרש"א שכתב דהא דפשיטא להמקשה דס"ל לר"א גר מותר בממזרת היינו משום דלא אשכחן מאן דאוסר גר בממזרת אלא ר' יהודה ולענ"ד אין זה ביאור מספיק דאכתי מצינן למימר בפשיטות דס"ל לר"א כר' יהודה ממה שנאמר דס"ל כר' ישמעאל וס"ל כר"ע דלא אשכחן נמי שום תנא דס"ל כר"ע:

אמנם לענ"ד נראה בכוונת התוספות דכיון דמסקינן לעיל בפירושא דמתני' כאוקימתא דרבא דהא דר' יהודה אוסר אין לו שום ענין ושייכות במתניתין אלא דמפרשינן לה בדוחק דה"ק אע"פ שר' יהודה אוסר גר בממזרת אפ"ה מודה דכל האסורין לבא בקהל מותרין זה בזה והיינו גר עמוני ומואבי בממזרת וא"כ אי ס"ד דטעמא דר"א בכותים דמתניתין היינו נמי משום דגר אסור בממזרת א"כ בחנם קתני במתניתין לגמרי מילתא דר יהודה אוסר דממילת' דר"א שפיר שמעינן לכולה מילתא דס"ל ודאן בוודאן מותר וארישא קאי דהיינו גר עמוני ומואבי בממזרת אפ"ה בעמוני ומואבי מודה אע"כ דר"א לאו מטעם גר בממזרת אוסר ומקשה שפיר כנ"ל נכון בעזה"י ועיין עוד בסוף הסוגיא:

כל שאתה נושא בתו. לכהן קאמר ולקמן מפרש: מצרי שני איכא בינייהו. לתנא קמא כל מצרי סתם האסור בקהל קאמר ואפילו שני ומיהו שלישי לאו מצרי קרי ליה דישראל מעליא הוא: מכהן גדול באלמנה. שמצינו שמחללה בביאתו כדילפינן לה לקמן (דף עז.) מלא יחלל שני חילולין במשמע מדלא כתיב לא יחל אחד לה ואחד לזרעו ופוסל את אשה בביאתו: אף כל כו'. ומצרי שני ביאתו בעבירה הוי: גר עמוני ומואבי איכא בינייהו. לרבי יוסי פוסל דהא יש מזרעו שהוא פסול שהזכרים אסורים איסור עולם ולרבי שמעון הואיל ובתו כשרה דעמוני ולא עמונית אלמנתו נמי כשרה: מה כהן גדול באלמנה שזרעו ממנה פסול. חלל: אלמנת עיסה. בכתובות (דף יד.) מפרש אלמנת ספק חלל שהיתה מעורבת בספקות בעלה היה ספק והיא באה מכחו דהויא לה ספק ספיקא: למעוטי אלמנת עיסה. דהואיל דאי אתה נושא בתו שמא חלל היה ותנן (לקמן עז.) בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם אי אתה נושא אלמנתו: ספק ספיקא. בעלה היה ספק והיא באה מכחו להיפסל: הלל שונה. משנה אחת בברייתא עשרה יוחסין כו' וכל האסורין שבהם מותרין לבא זה בזה: ארוסה שעיברה. ואין ידוע אם מארוס אם מאיש אחר: הולד שתוקי. שמא מארוס וכשר שמא מאחר ופסול: ורב אמר הולד ממזר. ודאי דאמרינן מרובא דעלמא הוא והכל פסולין אצלה אלמא לרב ספק כודאי משוי ליה כתנא קמא דאמר ספיקן בודאן מותר: דאי איתמר בהא. גבי שתוקי דמתניתין הבא מן הפנויה: בההוא קאמר רב. הלכה כרבי אליעזר דאסור בממזרת משום דרובא הוי כשרים אצלה והא דאסור בבת ישראל משום דשתוקי הוא: מדין כהונה. אם היה הארוס כהן: מי ידעינן אבוה מנו. דניפוק נכסי משאר יורשי של הארוס וניתיב להאי: דתפיס. נכסי הארוס משמת ואמר אבי היה ואשמעינן שמואל דמפקינן להו מיניה: הכי גרסינן תניא וכן רבי אלעזר אומר כו': עשאוהו כגר לאחר עשרה דורות. לפי שנתיישנו בישראל ונראין כישראל ואסור בפסולות לקהל שמא יאמרו ישראל נשא פסולה: התם. גבי גר וממזרת: גר ישן. והרואה אינו מכירו לפנים דסבור שהוא ישראל הבא מישראלית: והממזרת חדשה. כלומר ידועה וניכרת לממזרת: אמרי ישראל נסיב ממזרת. הרואה אומר ישראל נושא ממזרת: אידי ואידי כהדדי הוא. ואי גרים ישנים הם המחזיקין את זה בכשרות מחזיקין גם את זו בכשרות:

ושניהם לא למדוה אלא מכ''ג באלמנה. וא''ת מאי קאמר דלמדוה מכ''ג והא עיקר דרשה נפקא לן בפ' אלמנה לכה''ג (יבמות דף סח.) מכי תהיה לאיש זר דכיון שנבעלה לפסול לה פסלה וי''ל דה''ק דלא תיקשי להו מכה''ג באלמנה דמצינו למילף מיניה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדמפרש גמרא בסמוך וכן צריך לומר בריש מסכת נדה (דף ג.) גבי שניהם לא למדוה אלא מסוטה: וכולן מותרין לבא זה בזה. וא''ת מאי וכולן ופי' בקונטרס כל האסורין מותרין לבא זה בזה קשה לר''י דמידי כל האסורין קתני ונראה לר''י לפרש דכל אחד ואחד מותר במינו והיינו דלא כרבי אלעזר דמתניתין דלדידיה ספיקן בספיקן אסור עוד יש לומר ומותרין לבא זה בזה כסדר דמתני' ונראה דהלכה כרבי אלעזר דהא רב פסיק כוותיה והלכה כרב באיסורי לגבי שמואל. ועוד דרבא נמי סבר דהלכה כרבי אלעזר בפרק החולץ (יבמות דף לז.) גבי ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון והלכה כרבא: כותי לא ישא כותית. וא''ת היאך מסופק מ''ט והא רבי. אליעזר גופיה קאמר במתניתין (לעיל דף עד.) דספיקן בספיקן אסור וכותי הוא מן הספיקות כדתנן במתניתין ונראה להר''מ דהכי פירושו שהרי אם שניהם ממזרים היתר גמור הוא ואפילו אם אחד ממזר והאחד אינו ממזר מכל מקום גר הוא ומותר בממזרת ולא דמי לשאר ספיקות דמתניתין דשתוקי ואסופי:

קידושין עה ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף עה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד