קידושין עה ע"א

דף עה - א

כל שאתה, הכהן, נושא את בתו, אף אתה הכהן נושא את אלמנתו, לפי שלא נפסלה בבעילתו.

וכל שאי אתה, הכהן, נושא את בתו, אף אי אתה נושא את אלמנתו. כי כל שבתו אסורה לכהן, אף אלמנתו [וכן כל אשה שבא עליה], אסורה לכהן לפי שנפסלה בבעילתו. ולקמן יבואר במאי פליגי.

והוינן בה: מאי איכא בין תנא קמא ובין רבי יוסי? והלא לדברי שניהם, כל פסולי קהל פוסלים בביאתם את האשה לכהונה.

אמר רבי יוחנן: אלמנתו של גר שהוא "מצרי שני" [שאסור לבוא בקהל, אבל הבן שלו, שהוא "מצרי שלישי", מותר לבוא בקהל], איכא בינייהו.

גר מצרי ובנו, אסורים לבא בקהל עד דור שלישי. אבל דור שלישי כבר מותר בבת ישראל. כדכתיב: "בנים אשר יולדו להם דור שלישי, יבא להם בקהל ה'". אך גרים [זכרים] שהם מזרע עמון או מואב, אסורים לעולם.

ושניהם, תנא קמא ורבי יוסי, לא למדוה את שיטתם, אלא מכהן גדול באלמנה.

שמקור דין זה, שאשה נפסלת לכהונה בביאת עבירה, נלמד מחילול אלמנה שנבעלה לכהן גדול, דכתיב בה "ולא יחלל זרעו בעמיו". ומדכתיב "יחלל" בשני "למד", שני חילולין במשמע, שגם זרעו מתחלל, וגם האלמנה עצמה מתחללת בביאה זו. והרי היא נפסלת אף מלהנשא לכהן הדיוט. ומזה למדנו לכל ביאות עבירה, שהן פוסלות את האשה הנבעלת ואת הולד לכהונה.

דתנא קמא סבר: כל ביאות עבירה פוסלות כי [כמו] ביאת כהן גדול באלמנה:

מה כהן גדול באלמנה, שביאתו בעבירה, ופוסל בה - אף כל שביאתו בעבירה פוסל את האשה לכהונה. נמצא, שאף אלמנת מצרי שני בכלל זה, שהרי אף ביאת המצרי השני בה נעשתה בעבירה. ^[102]

ורבי יוסי סבר: דוקא מי שזרעו פסול לכהונה פוסל את האשה בביאתו בה, לכהונה - כי [כמו] שפוסל את האשה כהן גדול בביאתו באלמנה:

מה כהן גדול באלמנה, שזרעו הנולד ממנה פסול לכהונה, ופוסל את אשתו; אף כל מי שזרעו פסול, פוסל ביאתו.

לאפוקי, להוציא מצרי שני שאינו פוסל ביאתו, לפי שאין זרעו פסול. דהרי זרעו כבר דור שלישי הוא, המותר לבוא בקהל. שהרי אמר קרא [דברים כג ט]: "בנים אשר יולדו להם דור שלישי, יבא להם בקהל ה'".

שנינו בברייתא לעיל: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאתה נושא את בתו, אתה נושא את אלמנתו.

וכל שאי אתה נושא את בתו, אי אתה נושא את אלמנתו.

והוינן בה: מאי איכא בין רבי יוסי לרבן שמעון בן גמליאל? והלא לדברי שניהם, כל ביאת עבירה פוסלת, מלבד ביאת מצרי שני.

אמר עולא: ביאת גר עמוני ומואבי איכא בינייהו, שנחלקו האם הוא פוסל את האשה לכהונה בביאתו.

ושניהם לא למדוה לשיטתם, אלא מכהן גדול באלמנה, שהוא מקור דין זה, כמבואר לעיל.

דרבי יוסי סבר: כל ביאת עבירה, ואפילו ביאת גר עמוני או מואבי, פוסלת, כי [כמו] כהן גדול באלמנה:

מה כהן גדול באלמנה, כל שזרעו פסול, שנעשה חלל, לכהונה, פוסל את האשה בביאתו. אף כל שזרעו פסול, פוסל את האשה בביאתו. ואף גר עמוני ומואבי בכלל זה, שהרי בניו אסורים לבוא בקהל עד עולם.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר גם הוא שאין למדים לפסול אלא על ידי ביאה שהיא כי [כמו] ביאת כהן גדול באלמנה:

אלא שהוא למד זאת באופן שונה:

מה, כמו ביאת כהן גדול באלמנה, שכל זרעו פסול לכהונה, שבין בניו ובין בנותיו מתחללים מכהונה, פוסלת הביאה את האשה; אף כל מי שכל זרעו פסול, ואפילו נקבות, פוסל אשה לכהונה בביאתו.

לאפוקי, להוציא מכלל זה, גר עמוני ומואבי, שהוא אינו פוסל את האשה בביאתו, לפי שרק בניו אסורים בקהל, אבל דנקבות [בנותיו], הוו כשרות לבא בקהל.

דאמר מר: כתיב, "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'". ודרשינן: "עמוני" - ולא עמונית; "מואבי" ולא מואבית!

אמר רב חסדא: הכל מודים ב"אלמנת עיסה", שהיא פסולה לכהונה.

"עיסה" היינו לשון ספק, כלומר ספק חלל. שמסופק אצלנו אם אמו של כהן זה היתה גרושה, והרי הוא חלל. או שהיתה אלמנה, וכהן כשר הוא. והיא נקראת "עיסה", לפי שהיא דומה לעיסה שבלולים בה כמה דברים, ואין כל אחד ניכר בפני עצמו, אף זו "מעורבת" ובלולה היא מספיקות.

ואלמנתו של ספק זה, פסולה לכהונה. כי שמא היה בעלה הכהן חלל, והחלל פוסל את האשה לכהונה בביאתו.

שהרי מאן הוא המיקל ביותר מכל הני תנאי שנחלקו לעיל בביאה הפוסלת לכהונה? -

הלא הוא רבן שמעון בן גמליאל, שמכשיר אף גר עמוני ומואבי.

והוא עצמו קאמר: כל שאתה נושא בתו, אתה נושא אלמנתו. וכל שאי אתה נושא בתו, אי אתה נושא אלמנתו.

ולמעוטי מאי אמר זאת? -

הוי אומר: למעוטי אלמנת עיסה שפסולה לכהונה. שהרי בתו של חלל פסולה לכהונה. ואף את בתו של "עיסה" זו, אי אתה נושא מספק, שמא חלל הוא. ^[103] לפיכך אף אלמנתו פסולה.

ובא רב חסדא לומר, כי דברי רבן שמעון בן גמליאל הם לאפוקי מדהני תנאי, המכשירים אלמנת עיסה לכהונה.

דתנן במסכת עדיות: העיד רבי יהושע, ורבי יהודה בן בתירא: על אלמנת עיסה, שכשירה לכהונה.

ומבארת הגמרא את טעמם: מאי טעמא? - משום דהוי ספק ספיקא. שהרי אף בעלה לא היה אלא ספק פסול. והיא, שבאה להפסל מכוחו, הרי היא נחשבת לספק שני. [ואין זה בגדר ספק ספיקא הרגיל, שיש ספק שני אפילו לצד של הספק הראשון, אלא הכוונה היא שלא בה התעורר הספק, אלא היא ספק שנובע כתוצאה מספיקו של הבעל, ולכן יש להעמידה על חזקת כשרותה]. ^[104]

ובספק ספיקא שכזה אנו פוסקים לקולא, והיא כשרה היא לכהונה.

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: ודאן בודאן מותר; ודאן בספיקן, וספיקו בודאן, וספיקן בספיקן, אסור.

אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי אליעזר.

והוסיף ואמר רב יהודה: כי אמריתה קמיה דשמואל שכן פסק רב, אמר לי: מצינו בברייתא את דברי הלל, שכך הוא שונה: ^[105] עשרה יוחסין עלו מבבבל. וכולן, כל איסורי הקהל שבהם, מותרים לבא זה בזה. ^[106]

הרי להדיא, שממזר ונתין ושתוקי ואסופי מותרים זה בזה. ואילו את אמרת לי: הלכה כרבי אליעזר, האוסר ממזר בשתוקי ושתוקי בשתוקי!?

ורמי [וקשה סתירה] מדרב אדרב, ורמי [סתירה] מדשמואל אדשמואל! ששניהם סתרו משנתם.

דאיתמר: ארוסה שעיברה, ואין ידוע אם נתעברה מהארוס והעובר כשר, או מאדם אחר נתעברה והרי הוא ממזר -

רב אמר: הולד דינו כממזר, שמא מרוב העולם נתעברה, והרוב אסורים בה באיסור אשת איש, והרי הוא מותר בממזרת [על אף שאינו ודאי ממזר, כי יתכן שהתעברה מהארוס].

ושמואל אמר: הולד שתוקי, כיון שאינו אלא ספק ממזר, כי שמא נתעברה מהארוס.

ויש הבדל ביניהם למעשה:

לרב דאמר "הולד ממזר", הרי הוא מותר בממזרת ודאי.

ואילו לשמואל דאמר "הולד שתוקי", הרי הוא ספק ממזר, ואסור בממזרת.

וקשיא, הלא פסק רב לעיל כרבי אליעזר, שספק ממזר אסור בודאי ממזרת; ואילו כאן אמר רב, שספק ממזר דינו כודאי ממזר, ומותר בממזרת.

וכן קשיא לשמואל, שלעיל פסק שודאן בספיקן מותרים, וכאן אמר ששתוקי אסור בממזרת. ^[107] ומשנינן: איפוך! יש לשנות ולהפוך את שמועה זו של ארוסה שעיברה, וכך איתמר:

רב אמר: הולד שתוקי, ואסור בממזרת. וכשיטתו, שהלכה כרבי אליעזר.

ושמואל אמר: הולד ממזר, ומותר בממזרת, וכשיטתו, שאין הלכה כרבי אליעזר אלא כתנא קמא.

אך עדיין יש להקשות: אם כן, תרתי למה לי? והרי כבר נחלקו לעיל רב ושמואל אם הלכה כרבי אליעזר או לא.

ומתרצת הגמרא שני תירוצים:

א. צריכא להו להשמיע את דינם גם בארוסה שעיברה, וגם בסתם שתוקי.

דאי אתמר מחלוקתם בהא, במשנתנו העוסקת בשתוקי דעלמא, הוה אמינא, דוקא בהא קאמר רב שהלכה כרבי אליעזר שספק ממזר אסור בממזרת, משום דאמו פנויה היא, ורוב העולם כשרים אצלה, ומסתמא כשר הוא, ואסור בממזרת. ^[108]

אבל התם, בארוסה שעיברה, דרוב העולם פסולים אצלה, שהרי היא אשת איש, ויותר מסתבר שנבעלה להם, ולא לארוס שאינו אלא מיעוט, אימא, בזה מודי רב לשמואל שהוא נידון כפסול, ומותר בממזרת.

ואי אתמר בהך, בארוסה שעיברה, הוה אמינא, דוקא בהא קאמר רב שהולד אסור בממזרת, משום דאיכא למיתלה [יש לתלות] בארוס שממנו נתעברה, ולא מאדם זר האסור עליה, ומסתמא כשר הוא.

אבל בהא, בשתוקי דעלמא, שאמו פנויה, אימא, מודי רב לשמואל שספק פסול הוא, ומותר בממזרת.

לפיכך, צריכא לרב להשמיענו דבריו בשני המקרים.

ב. ואיבעית אימא: לעולם לא תיפוך את דברי רב ושמואל בארוסה שעיברה.

ומאי "הולד ממזר" דקאמר רב? - לאו שמותר בממזרת, אלא דאסור בבת ישראל, משום שהוא ספק ממזר.

ולעולם, אף בממזרת ודאי הוא אסור, וכרבי אליעזר, שאסר ספיקן בודאן.

ושמואל שאמר "הולד שתוקי", גם כן כוונתו לומר דהוא אסור בבת ישראל.

אבל מותר הוא בממזרת, וכתנא קמא, המתיר ספק ממזר עם ודאי ממזר.

אלא שלפי זה יקשה: אי הכי, שהעמדנו עתה, שגם שמואל סבור שארוסה שעיברה אסור הולד בבת ישראל, הרי דברי שמואל הם היינו מה דסבר רב! ובמה נחלק שמואל עליו? והלא דבר אחד אמרו.

ומשנינן: אלא מאי "שתוקי" דקאמר שמואל הארוסה שעיברה - שמשתקין אותו מדין כהונה. שאם היה הארוס כהן, אין הולד מתייחס אחריו לכהונה, כי שמא מאדם אחר הוא.

ודחינן: והלא פשיטא שכך הוא ! דהשתא, שהרי עתה, מדין ישראל משתקינן ליה, ופוסלים אותו לקהל משום חשש ממזרות, אם כן, מדין כהונה, מיבעי ליה לשמואל לומר שמשתקים אותו מחמת שהוא פסול?!

ומסקינן: אלא מאי "הולד שתוקי" דקאמר שמואל - שמשתקין אותו מנכסי אביו, שאינו יורש את נכסי הארוס, שמא אינו אביו.

ומקשינן: הלא גם דבר זה פשיטא הוא שאינו יורשו, ואינו יכול להוציא את חלקו מהיורשים האחרים, כי מי ידעינן אבוה מנו [מיהו אביו]?!

ומשנינן: לא צריכא ליה לשמואל להשמיענו זאת, אלא במקום דתפס הולד את נכסי הארוס, לאחר שמת, בטענה שהוא בנו ויש לו זכות בירושתו. ומשמיענו שמואל, שמוציאין את הנכסים מידו, ונותנים אותם לשאר יורשי הארוס, ואין הוא יכול לתפוס מספק, ולטעון כנגדם שהם באים להוציא ממון שהוא תפוס בו, והמוציא מחברו עליו הראיה.

ואי בעית אימא: מאי "הולד שתוקי" דקאמר שמואל - בדוקי!

שבודקין את אמו ושואלים אותה למי נבעלה - ואם אומרת "לכשר נבעלתי", הרי היא נאמנת, וכשר העובר לקהל על פיה.

וכמאן פסק כן שמואל? - כרבן גמליאל, דאמר נאמנת.

ותמהינן: והאמר כבר שמואל זאת חדא זימנא, שיש לפסוק בזה כרבן גמליאל, ולמה אמרה שוב?

דתנן במסכת כתובות: אשה פנויה שהיתה מעוברת, ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה? ואמרה: מאיש פלוני נתעברתי, וכהן הוא [מיוחס וכשר] -

רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת היא להכשיר בכך את הולד.

ורבי יהושע אומר: אינה נאמנת. והולד הוא ספק פסול, שמא התעברה מממזר, או מאחד מקרוביה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל!

ומשנינן: צריכא לשמואל למימר שנאמנת, אף בארוסה שעיברה.

דאי מהתם, הוה אמינא, דוקא התם היא נאמנת להכשיר את העובר, שהרי פנויה היא, ורוב העולם כשירים אצלה.

אבל הכא, בארוסה שעיברה, דרוב העולם פסולים אצלה, שהרי אסורה היא עליהם באיסור אשת איש, אימא לא תהיה נאמנת לומר שמהארוס נתעברה, מאחר ונגד הרוב הוא.

הלכך צריכא ליה להשמיענו שנאמנת אף בזה.

תניא: וכן רבי אלעזר אומר: כותי לא ישא כותית.

והוינן בה: מאי טעמא? והלא אותו יחוס הוא לשניהם.

ואין לומר שרבי אליעזר לשיטתו, שספיקן בספיקן אסור, והכותים הם ספק ממזרים משום שאין הם בקיאים בטיב גיטין וקידושין. שהרי ממה נפשך, אם שניהם ממזרים, ודאי מותרים הם זה בזה. ואם האחד ממזר והשני כשר, מכל מקום גר הוא, וגר מותר בממזרת. ^[109]

אמר רב יוסף: משום שעשאוהו לכותי כגר לאחר עשרה דורות, שאסור לו לישא פסולי קהל, לפי שכבר נשכחה אז גרותו, והוא נראה כישראל, ויבואו לומר שישראל נשא פסולה. ולכן, גר לאחר עשרה דורות, נחשב כישראל לענין יוחסין, לחומרא.

דתניא: גר עד עשרה דורות, מותר בממזרת.

אבל מכאן ואילך, אסור בממזרת. כיון שכבר נשכח הדבר שהוא מזרע גרים, והרי הוא נראה כישראל גמור, ואסור בממזרת משום מראית עין.

ויש אומרים: הגר מותר בממזרת, עד שישתקע שם עבודת כוכבים ממנו. אבל לאחר שכבר נשכח שהוא מזרע גרים, הרי הוא אסור בממזרת. ^[110]

וגם הכותים התגיירו לפני הרבה דורות, וכבר נשכחה גירותם.

אמר ליה אביי: וכי מי דמי גר לאחר עשרה דורות שאסור בממזרת, לכותי בכותית?

והלא התם, הגר הוא גר ישן, וכבר נשתכח שמזרע גרים הוא, והממזרת היא ממזרת חדשה, שידוע וניכר עליה שהיא ממזרת. ואם נתירם זה בזה, אמרי אינשי: בר ישראל הוא דנסיב ממזרת! לפיכך, משום מראית העין אסרום.

אבל הכא, הרי אידי ואידי [הכותי והכותית] כי הדדי נינהו! ואם מחזיקים אותו כישראל משום ש"גר ישן" הוא, הרי אף היא מוחזקת בכשרות, ואין שום חשש של מראית עין בזה.

אלא, כי אתא רב דימי, אמר: רבי אלעזר הסובר שכותי לא ישא ממזרת, סבר לה כרבי ישמעאל.

הא דאמרינן לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול דכתיב בנים אשר יולדו להם. ק"ל עלה דהא מצרי שני נמי בתו כשרה ופסולה לכהונה כדאמרינן בפרק הערל (יבמות דף ע"ז ע"א) ר"ל אמר פסולה דגמר לה מכהן גדול באלמנה דביאתו בעבירה וזרעו מתחלל ולקמן נמי אמרינן אליב' דר' יהודה מצרי שני יוכיח והכי אית' בנסחא דר"ח ז"ל ועוד מאי האי דמייתי קרא בנים אשר יולדו להם דור שלישי דההוא בישראל כתיב.
ויש מפרשים משום הכי מייתי האי קרא דבנים אשר יולדו להם משום דכיון דמכשרת ליה בקהל ישראל ממיל' שמעינן להא דכתיב בתולה מעמיו לאתויי בתולה הבאה מב' עממין דהיינו נמי מצרי שנשא בת ישראל כדאית' התם וזה הטעם מספיק לכך אבל עדיין קשה לריש לקיש דאמר פסולה לכהונה והכא הכל מודים בבתו שכשרה.
והר"א ז"ל מפרש דהכי קאמר כל שזרעו כמוהו פסול בביאתו כגון כהן גדול באלמנה שהיא פסולה לכהונה ובתו נמי פסולה אבל מצרי שני פסול שבהן פסול קהל הוא ובנו כשר לקהל נמצא שביאתו מטהרתו ואינה פוסלת לפיכך אינו פוסל את האשה שבא אליה בביאתו ובהאי פי' נמי מתרץ מאי דאתיבי מדכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי.
אבל קושייתנו במקומה עומדת שא"א לומר דסברי הכא בת מצרי שני אסור' שאם כן היכי אמרינן מאי איכ' בין רבי יוסי לרשב"ג הא איכ' מצרי שני שאין אתה נושא בתו כלו' שכהן אסור לישא בתו לר"ל ולרשב"ג אי אתה נושא אלמנתו והוה לי' למימר מאי איכ' בין ת"ק לרשב"ג ותו דאמרי' איכ' בינייהו עמוני ומואבי דאין כל זרע פסול דאמר מדעמוני ולא עמונית והלא אי אתה נושא בתו לדברי ר"ל כדאי' התם בפ' הערל (יבמות ד' ע"ז ע"ב).
ואיכא למימר סוגיין ודאי אליב' דרבי יוחנן היא דאמר בת מצרי שני ובת עמוני ומואבי כשרות לכהונה כשם שכשרות לישראל דרבי יוחנן הוא דמפרש ועולא נמי כותיה ס"ל ותלמידו הוה והא דקא נסיב לה תלמוד' בנים אשר יולדו להם דור שלישי לא חשש להפריד בין ישראל לכהנים ולהביא עיקר הכ' אלא תפס לו מה שהוא פשוט וכבר הראיתי לך אחרים כיוצא בו בפ' ראשון (ג' ע"ב) או כדברי הראב"ד ז"ל, ובירושלמי נמי בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות ז,ה) מוכח הכי דרבי יוחנן מתרץ הכי לטעמיה.
וא"ת ר"ל היכי מתרץ לה לבריית', הכי תריץ לה דר' יוסי סבר כל שזרעו כפגום שבהן ככהן גדול באלמנה פוסל לאפוקי מצרי שני שזרעו כשר לקהל כדברי הראב"ד ז"ל וכלל בכלל זה עמוני ומואבי שזרעו כמוהו ופוסל ואתא רשב"ג למימר אף באותם שזרעם כפגום שבהן אינן פוסלין אלא אותן שכל זרעם פסול כפגום שבהם לאפוקי גר עמוני ומואבי שבנותיהן אינן כפגום שבהם שמותרות לבא בקהל ישראל נמצאת ביאתן מכשרת מקצת זרעם לפיכך אינה פוסלת אף לכהונה.
ולא מחוורא לישנ' דבריית' דכל שאי אתה נושא בתו לר"ל אלא י"ל קסבר ר"ל פליגי רבנן עליה דרשב"ג דעמונית לכהונה (וכדרבי יהודה) במצרי שני ואנא דאמרי כרבנן דקסבר טעמייהו דרבנן בגר עמוני ומואבי ומצרי שפוסלין בביאתן משום דבתן נמי פסולה לכהונה ופליגו באלמנה דג' מחלוקת בה והוא הדין דמצי לאפלוגי ת"ק בהדי דר' יוסי ורשב"ג בבתו לכהונה וה"נ משמע בירושלמי בפרק אלמנה לכהן גדול:

מה שפרש"י באלמנת עיסה ובספק מגורשת. קשה לנו דלא מיקרו ספק ספקא ומאי דפריש נמי בספק מגורשת שנשאת בתוך ג' חדשי' וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון היינו ספק ספק' לא מחוור דלת מיקרי עיסה אלא כשרים ופסולים מעורבים כשם שעיסה מעורב' מסובן ומורסן וקמח וסולת ומים ומלח.
לפיכך נראה כפר"ח ז"ל שאמר כגון ספק מגורשת שילדה לשנים ונטמע אותו ספק במשפחה ונעשית כולה עיסה לספק חללים ומפרש בתוספת' עיסה פסולה לכהונה מפני ס' חללים שנטמעו בה וכי הך דאמרינן כל הארצות עיסה לארץ ישראל מפני התערובות והאי דפשיטא ליה דבתו אסורה טפי מאלמגתו משום דאלמנתו אית לה חזקה דכשרות בתו לית לה חזקה דכשרות:

הא דאמר רב יוסף עשאוה כגר לאחר י' דורות. יש לפרש דלרב יוסף נמי אית ליה חשש ממזרות בכותי' כדלקמן וס"ל גר מותר בממזרת אלא משום שהם גרים ישנים אסורה ולא מחוור לי שאם היה לו לרב יוסף חשש ממזרות בה למה ליה למדחק נפשיה כולי האי לוקי ר' אלעזר (ור') [כרבי] יהודה בקהל גרים אלא הכי קאמר כיון דכותיים פסולי קהל הם חוששין שמא אחד מהן מוחזק בישראל ויאמרו ישראל נושא כותית אבל פיסול ממזרות בכותיים לא עלה על דעת עד שבא רב דימי ורבין ופירשוה מגמ':

אלמנת עיסה. פירשו כגון אדם שזרק גט לאשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה, ולסוף ב' חדשים נשאת לאחר וילדה בן לאחר ז' חדשים, אותו הבן הוא עיסה ויש בו ספק ממזרות, שמא קרוב לו הואי ואינה מגורשת ושמא הוא בן ז' לאחרון והוי ממזר מאשת איש, או שמא קרוב לה הוי ואינו ממזר. ואם אותו עיסה נשא אשה ומת אותה אלמנה פסולה לכהן, דשמא ממזר הוא ופוסל בביאתו, הוה ליה ספק ספקא דשמא קרוב לה היה והרי היא מגורשת ואינו ממזר, ואם תמצא לומר קרוב לו שמא בן תשעה לראשון הוא.

ארוסה שעברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי. ואמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (מט, ב) בהא עליה כולי עלמא לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה. כלומר כל שבא על ארוסתו בבית חמיו בתריה דידיה שדינן ליה ולא פליגי אלא בעברה. ואסיקנא, רב אמר הולד ממזר, לאו דמותר בממזרת, אלא דאסור בבת ישראל. כלומר, דספק ממזר הוי, ושתוקי דאמר שמואל בדוקי הוא, שבודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי, כלומר לארוס, נאמנת, ואף על גב דרוב פסולין אצלה וכיון דרבא (לעיל קידושין עד, א) פסיק הלכה כאבא שאול, הילכך [קיימא לן] כשמואל דקאי כוותיה. אבל ודאי אי בדקינן לה ואמרה לא ידעה, הולד ספק ממזר הוי, ובהא לא פליג שמואל, וגרסינן בכתובות (יג, ב) ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף, הוא אמר אין מינאי והיא אמרה מיניה, אמר רב יוסף למאי ניחוש לה, חדא דהא קא מודה, ועוד הא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דאמר נאמנת והולד כשר.

לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול שנאמר בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'. פי' הראב"ד ז"ל דלאו למימרא שאין זרעו פסול כלל אפילו לכהונה דהא אמרינן בפ' הערל אמר ר"ל מצרי שני בבת ישראל בתו פסולה לכהונה ולקמן נמי אמרינן אליבא דרבי יהודה מצרי שני יוכיח שאין בעבירה ובתו פסולה לכהונה ובמצרי שני שנשא בת ישראל איירי מדפרקינן עלה ואתוי מינה דגר שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה אלא ודאי דהכא הכי קאמר שאין זרעו פסול כמוהו דאיהו פסול אפילו לקהל ישראל ובתו אינה פסולה אלא לכהונה בלבד והיינו דמוכח דבתו כשרה בקהל ישראל מדכתיב בנים אשר יולדו להם כו' ואי ס"ד דזרעו אינו פסול אפילו לכהונה קאמר היכי מוכח מהאי קרא הכי תינח דשרי קרא זרעה בקהל ה' אבל בקהל כהונה לא שרי ליה אלא ודאי כדאמרן. ולא נהירא דאם כן מאי האי דפרכינן בסמוך מאי איכא בין רבי יוסי לרשב"ג דהא מצרי שני איכא בינייהו דלרבי יוסי אלמנותו כשרה ולרשב"ג פסולה מכיון שאי אתה נושא בתו שהי' פסולה לכהונה ואדרבה הכי הוה לן למבעיא מאי איכא בין ת"ק לרשב"ג דהא לתרווייהו אלמנותו של מצרי שני פסולה לכהונה לת"ק לפי שביאתו בעבירה ולרשב"ג לפי שאי אתה נושא בתו ותו מאי האי דאמרינן דאיכא בינייהו עמוני ומואבי דנקבותיהן כשרות לכהונה דהא ודאי למאן דפסל לכהונה בתו של מצרי שני ה"ה דפסיל לכהונה בתו של עמוני ומואבי אע"ג דכשרות בקהל ישראל משום עמוני ולא עמוני' מואבי ולא מואבי' וכדאית' בפ' הערל אלא ודאי דהכא מימרא כפשטה דמצרי שני אין זרעו פסול כלל ובתו כשרה לכהונה וכן בתו של עמוני ומואבי וסוגין כר"י דסבר הכי בפ' הערל ופליג אדר"ל ואל תתמה דהא האי שקלא וטריא דהכא דר' יוחנן היא ודעולא תלמידיה דאזיל בשיטתיה וכן אמרו בירושלמי בפ' אלמנה לכ"ג דר' יוחנן מתרץ הכי לטעמיה:

וכי תימא אם כן היכי מוכח מקרא דבנים אשר יולדו להם דור שלישי דבתו כשרה לכהונה דקרא בקהל ישראל מיירי. ואיכא למימר דמשום דפשיט התם בפ' הערל דלא שני לן בין קהל ישראל לקהל כהונה בהא ובתו כשרה בשתיהן בשוה לא חש תלמודא הכא לברורי מילתא ונקט ליה האי קרא דפשיט ודכוותא בתלמודא א"נ דהא דדרשינן התם כ"א בתולה מעמיו לאתויי בתולה הבאה משני עממין דהיינו מצרי שני שנשא בת ישראל כדאית' התם ומ"ה מייתינן קרא דבנים אשר יולדו להם להכשיר בתו בקהל ישראל וממילא אתכשר בקהל כהונה משום בתולה מעמיו. וא"ת ולר"ל דפוסל לכהונה בתו של מצרי שני ובתו שני ובתו של עמוני ומואבי היכי מתרצינן מאי איכא בין ת"ק לרבי יוסי ובין רבי יוסי לרשב"ג דהא לא מצינו לאוקמה כדאוקימנא לרבי יוחנן דפליג עליה ואיכא למימר דאיהו מוקים דר' יוסי ורשב"ג פליגי במצרי שני ורבי יוסי דריש כל שזרעו פסול כמוהו לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול כמוהו ואלמנותו כשרה ולרשב"ג כיון שאי אתה נושא בתו אתה נושא אלמנותו ורבנן ורשב"ג פליגי בעמוני ומואבי דלרשב"ג אלמנותו כשרה דסבר בתו כשרה כר"י ורבנן פליגי עליה דסברי דאלמנותו ובתו פסולה לכהונה ואנא דאמרי כרבנן דפסלי אלמנת מצרי שני ועמוני ומואבי מפני שבתו פסולה והכי משמע בירושלמי בפרק אלמנה לכ"ג וזו שיטתו של רבינו הגדול ז"ל וכן עיקר:

אלמנת עיסה. פי' רש"י ז"ל בלשון אחרון דהיינו כהן שזרק גט לאשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה והחזירה לשני חדשים וילדה ממנו בן לז' חדשים ולא ידע אי הוי בן ז' דבתר גרושין והוי חלל או בן תשעה דמקמי גירושין והוי כשר ותרתי ספיקי אית ביה ספק נתגרשה אמו ספק לא נתגרשה. ואת"ל נתגרשה שמא בן תשעה הוא דקודם גרושין והיינו דאמרינן דהוי ספק ספיקא. ולא נהירא חדא דלא שייך בה מאי דאמרינן עלה בכתובות דלהכי מכשיר בה רבי יהושע משום דאשה נשאת בודקת ונשאת דלא מיקרי עיסה אלא כשרין ופסולין מעורבין ביחד כמו שהעיסה מעורבת ממים ומלח וקמח וסובין ובתוספתא אמרו עיסה פסולה לכהונה מפני ספק חללין שנטמעו בה וכן אמרו בפירקין וכל הארצות עיסה מפני שנטמעו בהם פסולין בכשרין לכן נראה כפירוש ר"ח ז"ל דעיסה היינו ספק מגורשת שמת בעלה ונישאת לכהן הדיוט וילדה לו בן והוי ספק חלל ואותו בן נטמע במשפחת כשרים ובאת רחל ונשאת לאחת מאותה משפחה ונתאלמנה ממנו דהשתא הויא רחל עיסה שהרי הוא ספק אם נשאת לאותו ספק חלל שנטמע במשפחה והוי ספק ספקא דשמא נשאת לכשירים שבמשפחה ואת"ל לאותו שנטמע בה ההוא נמי ספק חלל הוא ואפשר שאמו אלמנה היתה והוא כשר והשתא אתי שפיר ההוא לישנא דכתובות:

למעוטי אלמנת עיסה שפסולה לכהונה. פי' דהא בתו פסולה מכהונה והא דפשיטא ליה בבתו טפי מאלמנותו משום דבתו לית לה חזקת כשרות אלמנותו אית לה חזקת כשרות:

ורמי דרב אדרב ורמי דשמואל אדשמואל דאתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ומותר בממזרת. פי' רב אמר הולד ממזר לענין שמותר בממזרת דשתוקי בממזר כשר ושמואל אמר הולד שתוקי ואסור בממזרת אבל לכולי עלמא שתוקי הוא ולא ממזר ודאי והיינו דמקשי דרב אדרב ודשמואל אדשמואל דפליגי הכא בשתוקי בממזר דלרב מותר בה ולשמואל אסור בה ודלא בפלוגתא דלעיל ופרקינן דאפוך פלוגתא דארוסה שעיברה ואמרי דתרווייהו איצטריכו דאי אתמר הא דמתני' דפנויה ה"א התם אסר רב משום דרוב כשרים אצלה וקרוב הדבר לתלות שהוא כשר וראוי לאסרו בממזרת אבל ארוסה דרוב פסולין אצלה ואיכא למתלי שהיא ממזר אימא מודה רב דשרי בממזרת קמ"ל:

ואי אתמר האי דארוסה ה"א התם הוא דאסר רב משום ואיכא למתלי בארוס וקרוב לומר שהיא כשר וראוי לאוסרו בממזרת אבל בפנויה דליכא למתלי בכשר טפי מפסול אימא דשרי ליה בממזרת קמ"ל. ומינה שמעינן לצריכותא דשמואל דשרי בארוסה שעיברה דאע"ג דאיכא למיתלי בארוס וקרוב להיות כשר ואפ"ה שריא בממזרת ואי אשמועינן ארוסה ה"א התם הוא דשרי בממזרת משום דרוב פסולי' אצלה וקרוב הדבר שהוא ממזר אבל בפנויה דרוב כשרים אצלה אימא מודה לרב דאסר בממזרת שמא כשר הוא ומרובא אתא שהם כשרים קמ"ל דאפילו בהאי שרי והא דפרישנא דצריכי תרווייהו לרב ממילא שמעינן לשמואל ולא טרח תלמודא לפרושה ודכותה בתלמודא טובא:

לא צריכא דתפס. פירוש ואפילו תפס שלא בעדים מפקינין מניה דהא בשמא דתפיס בהו ולא מהני שום מגו לטעות שמא כדכתיבנא בפרק מי שמת. וקשיא לן הא דאמרינן בפ"ק דכתובות עשרה כהנים ופירש א' מהם ובעל הולד שתוקי והוינן בה מאי שתוקי אילימא שמשתקין אותו מנכסי פשיטא מי ידעינן אבוה מאן ניהו אלא שמשתקין אותו מדין כהונה ואמאי לא מוקמינן שמשתקין אותו מנכסי אביו ואע"ג דתפס כדפרקינן הכא ואיכא למימר דבשלמא הכא דאיכא למתלי בארוס אשמועינן רבותא דאע"ג דתפס מפקינין דיניה אבל התם דליכא למתלי בא' מאלו יותר מחברו פשיטא דאע"ג דתפס מפקי' מיניה ומאי קמ"ל להכי פירש שמשתקין איתו מדין כהונה דאע"ג דממה נפשך כהן מעליא הוא אפ"ה איני עובד עבודה דבעינן ולזרעו אחריו וליכא כלומר מתייחס אחר אביו וליכא אבל אם בת היא כשרה לכהונה כדפרישנא לעיל בפירקין:

אבל הכא דרוב פסולין אצלה אימא לא קמ"ל. פי' קמ"ל דאפילו דרוב פסולין אצלה אם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת. וקשיא לן דהכא גבי ולד קיימינן וקרי ליה בדוקי ע"ש בדיקת אמו שנאמנת להכשירו אלמא מכשרינן ליה לכתחלה על פי אמו ואלו התם בכתובות אמר שמואל אמר רב יהודא שיננא הלכה כר"ג ואת לא תעבוד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה ופרישנא דבדיעבד מהימנא אבל לא לכתחלה ואיכא למימר דכי משוינן הפרש בין לכתחלה לדיעבד היינו גבי דידה דכיון דאית לה תקנתא. לאינסובי בישראל לא מכשרינן לה לכהונה לכתחלה אבל גבי ולד דאי פסלת לה משום ממזרות מיפסל אפילו לקהל ישראל ואין לו תקנה כדיעבד דמי ומכשרינן ליה לכהונה והיינו דפרקינן התם גבי עובד' דההוא ארוס ואריסתו הכי נמי כדיעבד דמי כלומר דלגבי ולד אף על גב דמכשרינן ליה לכתחלה גט דידיה כדיעבד דמי אבל לאו דיעבד ממש וזה דעת הרב ר' אלפסי ז"ל שפסק בהא דהכא ובההוא דהתם דתרוייהו דשמואל נינהו ולא פליגי:

סבר לה כרבי ישמעאל דאמר כותים גירי אריות הם. פי' והוה להו עכו"ם גמורים דאע"ג דמסכת נדה איפסקא הילכתא דא' גר שנתגייר לשם אשה או לשם שלחן מלכים או לאריות הוי גר רבי ישמעאל לא סבר הכי א"נ דשאני כותים דלא נשתקע שם ע"ז מפיהם לעולם אפי' אחר גמרת כדכתיב את ה' היו יריאים ואת אלוהיהם היו עובדים כו' והוי גירותם באונס לעולם ומ"ד גירי אמת הם סבר דגירי' הוו אלא שחזרו לסורם והוו להו כישראל מומר כדאמרי' ביבמות טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר ביה ישראל מומר הוי וזה יותר נכון:

וזה שביארנו במצרי שני שזרעו כשר לא סוף דבר בשנשא מצרית שניה שאין ביאתו בעבירה אלא אף כשנשא בת ישראל ואע"פ שביאתו בעבירה ואשתו נעשית זונה בתו כשרה לכהנה וכן הדין בגר עמוני שנשא בת ישראל וכן הנרבעת לבהמה לא נפסלה לכהנה אע"פ שהיא בסקילה שאין זונה אלא מביאת אדם וכן הבא על הנדה לא עשאה זונה שהרי ראויה לינשא לו ואין צריך לומר הבא על הפנויה:

אלמנת עיסה פסולה לכהנה ואע"פ שיש בה שתי ספקות שהרי מכל מקום בתו של עיסה פסולה וכל שאין אתה נושא בתו אין אתה נושא אלמנתו ועיסה זו הוא שאביו כהן וגירש את אשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ולסוף שני חדשים החזירה וילדה בן זה לשבעה והרי בן זה הקרוי עיסה יש בו שני ספקות לחללות שמא קרוב לו היה ואינו גט ואם תמצא לומר שקרוב לה היה שמא בן תשעה הוא וקודם שגירשה מעברת היתה ואינו חלל ומכל מקום הרי הוא ספק חלל שמא קרוב לה היה ובן שבעה הוא והרי לא היתה לו חזקת כשרות לעולם להעמידו עליה וכשנשא אשה ומת אלמנתו פסולה שהרי בתו אתה פוסל מספק מתורת בת חלל וגדולי הרבנים מפרשים שהאלמנה עצמה קרויה עיסה ופירושה שבעלה ספק חלל והיא באה מכחו ונעשית ספק ספיקא ואין הדברים נראין שכל שבעלה ספק גמור אף היא כן ולא הוצרכו הדברים לאמרן אלא בספק ספיקא וכן הדין בכל משפחה שנתערב בה ספק חלל שכל אלמנה מהם פסולה לכהנה לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא הואיל ושתי ספיקות הן שמא זו אלמנת החלל שמא אינה אלמנת החלל ואם תמצא לומר שהיא אלמנתו שמא לא היה חלל גמור הא מכל מקום אם נתערב בה ודאי חלל אסורה לכהן עד שיבדוק ואם נשאת תצא:

זה שביארנו שכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו אין בת אלמנתו בכלל איסור ר"ל שהנשאת לחלל או לספק חלל ומת ונשאת לישראל וילדה ממנו בת אותה הבת כשרה לכהנה ואע"פ שהיא עצמה פסולה לו שאין זו יתירה מבת גרושה וחלוצה או בת זונה ולא הוצרכנו לכתבה אלא מפני שראינו לקצת חבורים ישנים טועים בה:

ארוסה שעיברה הולד ספק ממזר ואסור בין בבת ישראל בין בממזרת ומשתקין אותו מנכסי הארוס אפילו נשאה אחר כן ואפילו תפש מוציאין ממנו מכל מקום אם נבדקה אמו ואמרה לארוס נבעלתי נאמנת על הצד שהתבאר ואם תפש אין מוציאין ודוקא בשתק הוא או שאינו כאן הא אם אמר ארוס שאינו ממנו נאמן וממזר ודאי הוא ואם הודה ולא בוש כשר לגמרי ויורש עם אחיו לכתחלה:

גר שנשא גיורת זרעם פסול לכהנה לעולם עד שיתערב זרע ישראל בהם מצד אחד וכל שיתערב בו זרע ישראל נעשית התולדה ישראל גמור להשיא לכהנה ואין צריך לומר ליאסר בממזרת הא כל שלא נתערב בו זרע ישראל פסול לכהנה לעולם וכן מותר בממזרת עד שישתקע שם הגירות ממנו הא משנשתקע שם הגירות ונשתכח אע"פ שפסול לכהנה אסור בממזרת וכן הדין במשוחרר ושאר הדברים הנאמרים בסוגיא זו בכותיים אין לנו בהם דין ודברים שכבר עשאום כגוים גמורים:

גמרא ושניהם לא למדוה אלא מכ"ג באלמנה, לא יליף מאלמנה עיקר הדבר דנבעלה לפסול לה פסלה שהרי ביבמות פ' אלמנה לכ"ג יליף לה מבת כהן כי תהיה לאיש זר ולא ילפי' מאלמנה אלא מי שחשוב זר אצלה:

מצרי שני איכא בינייהו דת"ק סבר כל מצרי סתם האסור לבא בקהל קאמר ואפי' מצרי שני ומיהו שלישי לאו מצרי קרי ליה דישראל מעליא הוא ל"ה:

לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול (הלא) [הכא] משמע דבת מצרי שני אינה פסולה לכהונה שהרי הבא מפסול כהונה איירי דאי מפסול קהל אלמנה לכ"ג נמי אינה נפסלת מקהל אלא ש"מ דמפסול כהונה איירי וקאמר ר' יוסי דמצרי שני אין זרעו פסול ואף ת"ק לא פליג עליה ואף בהא מדנקיט טעמא דביאתו בעבירה ולא נקט טעמא דזרעו פסול וק' דהא בפ' הערל אמר בת גר עמוני ובת מצרי ב' ר' יוחנן אמר כשרה ורשב"ל אמר פסולה וא"כ רשב"ל דאמר כמאן וצ"ל דסוגיא דהכא נקט אליבא דר' יוחנן אבל לרשב"ל דאמר דבין ת"ק ובין ר' יוסי ילפי מאלמנה לכ"ג מה כ"ג באלמנה שזרעו פסול ופוסל ובהא פליגי דת"ק סבר מצרי שני זרעו פסול ור' יוסי סבר אין זרעו פסול ורשב"ל סבר כת"ק:

הכל מודים באלמנת עיסה וכו'. פ"ה בכתובות באלמנת ספק חלל שהיא מעורבת בעלה ספק והיא באה מכחו דהויא להם ספק ספיקן וק' דאין זה ספק ספיקא דאין כאן אלא ספק א' ועוד בכתובות כתב בשם הר"ר יוסף טוב עלם שבעלה הוא ספק ספיקא כגון אדם שזרק גט לאשתו ספק קרוב לה ספק קרוב לו ומת והלכה זו ונישאת לכהן הדיוט בתוך ג' חדשים וילדה בן לו' חדשים ויום א' דהוא לה ספק ספיקא קרוב לו ולא הוי חלל ספק קרוב לה והוי חלל וא"ת לקרוב לב ספק לו ספק בין ט' לראשון ולא הוי חלל ספק בן ז' לשני והוי חלל וכל זה אינו נראה לר"י שהרי לא משמע עיסה באשה אחת שהיא ספק העיסה כמו משמ' משפחה שיש בה ספק כמו כל הארצות עיסה לבבל וכו' לכ"ג לר"י לפ' כגון משפחה שנטמעה ספק חלל ואלמנה שלהם קרי אלמנת עיסה וכן מצא ר"י בערוך בערך אלמנה בשם רב האיי גאון ז"ל:

למעוטי אלמנת עיסה שהיא פסולה לכהונה פי' דהואיל ואי אתה נושא בתו דבת אלמנת עיסה פסולה לדברי הכל שמא חלל היה ואי אתה נושא אלמנתו ומטעם משום דאלמנה אין לה חזקה בכשרות ולכך לא מכשרינן משום דהוי ספק ספיקא אבל באלמנה אית לה חזקה דכשרות קודם שנשא לאותו ספק הילכך איכא מאן דמכש' משום ספק ספיקא לקולא. מי' ק' דר' יוסי אדר"י דמשמ' הכא דר' יוסי סבר דאלמנת עיסה פסולה לכהונה דקאמר לעיל הכל מודים וכו' כלו' בין ר' יוסי בין רשב"ג בין ת"ק ובכתובות משמע בפ"ק דר' יוסי סבר דאלמנת עיסה כשירה לכהונה דקתני התם העיד ר' יהושע ור' יהודה על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה וקתני בתריה איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות וכו' משמע דסברה ההיא ברייתא דאלמנת עיסה כשירה לכהונה וקאמר התם דר' יוסי סבר כההיא ברייתא אלמא משמע דר' יוסי סבר אלמנת עיסה כשירה לכהונה וא"כ קשיא דר' יוסי אד"ר יוסי לכ"נ לר"ת (דגרים) [דגריס] התם אי זו היא עיסה ולא גר' אלמנת עיסה, ר"ל בת עיסה וקאי אהא דתנא ממסכת עדיות העיסה נאמנת לטמא ולטהר וכו' פי' נאמנת לטהר עצמה בצוחת או בשותקת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכן משמע בירושלמי דבבת העיסה מיירי דקאמר התם זו היא עיסה כל שאין בה לא חלל ולא ממזר ולא נתין. ר"ם אומר כל שאין בה א' מכל אלו בתה כשרה לכהונה אלמא בכשרות בתה מיירי ולא באלמנת עצמה. וא"ת כ"ש דקשיא טפי דכיון דמכשר בבתה כ"ש האלמנה עצמה כדמשמע בשמעתי'. י"ל דהתם איירי שהבת מטהרת עצמה ע"י צוחה או שתיקה וכ"ש אלמנה ולכך פסול ר' יוסי לאלמנת עיסה דהכא דהא עיסה גמורה היא ובתה פסולה ולאפוקי מר' יהושע דמכשר באלמנת עיסה אפילו במקום שבתה פסולה:

כלן מותרין לבא זה בזה. וק' מאי וכאן פירש"י כל האסורין שבהם מותרים לבא זה בזה וק' לר"י דמידי כל האסורים קתני ונראה לר"י דכל א' מותר במיגו דלא כר' אליעזר דלדידיה ספיקן בספיקן קן אסור:

רב אמר הוולד ממזר ומותר בממזרת אלמא אע"ג דאין זה אלא ספק משוינן ליה דודאי ממזר היינו דלא כר' אליעזר:

א"ה היינו (דרבא) [דרב] אלא מאי שתוקי וכו' פי' לעולם לשמואל נמי אסור בבת ישראל ושמואל בא להוסיף שמשתיקין אבל אין לפרש דלשמואל מותר בבת ישראל דא"כ מאי קאמר מדין ישראל משתקין אותו:

כותי לא ישא כותית מ"ט, וא"ת היאך הוא מסופק מ"ט הא ר' אלעזר גופיה קאמר במתני' דספיקו אסור וכותי הוא מן הספיקות כדתנן במתני' ונראה דה"פ מ"ט שהרי אם שניהם ממזרים היתר גמור הוא ואפי' אם א' ממזר וא' אינו גר הוא דמותר בממזרת ולא דמי לשאר ספיקות דמתניתין דשתוקי ואסופי:

הכל מודים הני תנאי דלעיל:

אלמנת עיסה. פר"ש מי שהיא אלמנה מאיש שהיה כעיסה ספק מדומעת כך בעלה הוא ספק חלל. והר"ם פי' בקדושה פי"ט שנתערב במשפחה ספק חלל או ספק נתין או ספק ממזר. והמשיל משפחה זו (כמשפחה) [כעיסה] שנתערבה חלקיה כשנילוש הקמח ופי' ספק ספקא שמא זו אלמנת אותו ספק שמא אינה אלמנתו ואת"ל שהיא אלמנתו שמא לא היה חלל או ממזר ופסק דמותרת כרשב"ג כמ"ש פ"ק דכתובות. והכא גרסי' רשב"ג ובעדיות בסיפא דהאי משנה גרסי' ר"ג והלכתא כותיה. ור"ש פי' ספק ספקא [בעלה] היה ספק והיא באה מכחו לפי' נקרא ספק ספקא:

הלל שונה בברייתא דעשרה יוחסין ותני דכל האסורין לבא בקהל מותרים לבא זה בזה ממזר ודאי בספק דאמרי' ביבמות פרק אלמנה ושם ביארנוה יפה:

ור' יוסי סב' ככהן גדול באלמנה כו' לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול דאמר קרא בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' אי קשיא וזרעו נמי שאינו לפסול מק"ו דכהן גדול באלמנה מה כ"ג באלמנה שאינו לאו ששוה בכל זרעו פסול מצרי שני שהוא לאו השוה בכל אינו דין שיהא זרעו פסול תשובה אין הכי נמי והכי דריש ריש לקיש דפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן היא בפרק הערל בהלכות עמוני ומואבי דהא אמרינן התם כי אתא רב דימי אמר בת גר עמוני בת מצרי שני רבי יוחנן אמר כשירה ור"ש לקיש אמר פסולה ריש לקיש אמר פסולה דיליף לה מכהן גדול באלמנה ורבי יוחנן אמר כשירה דדריש כי אם בתולה מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין דהיינו עמוני ומצרי שני שבאו על בת ישראל. והאי מימרא רבי יוחנן קאמר לה ורבי יוחנן לטעמיה דאמר בתו כשרה לכהונה. והאי דאמר קרא בנים אשר יולדו הכי קאמר הכתוב הכשיר דור שלישי שלו ואם תרצה לפסלו לכהונה מק"ו לא תוכל משום דכתב מעמיו. אבל ריש לקיש דאמר אליבא דתנא קמא דבתו פסולה לכהונה מפרש הכי תנא קמא סבר ככהן גדול באלמנה כו'. ופוסל תנא קמא בין היא בין זרעה. ור' יוסי סבר ככהן גדול באלמנה מה כהן גדול באלמנה שזרעו פוסל את האשה דהוא חלל ואף הוא כהן גדול פוסל את האלמנה בביאתו לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פוסל את האשה דהוה ליה דור שלישי וגם הוא אינו פוסל אותה וכיון שהיא כשרה גם בתו נמי כשרה כדפרישית בשלהי פרק אלמנה במהדר תליתאי. ופלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש הוא אליבא דתנא קמא כדפרישית בפרק הערל במהדר' תליתאי. מאי טעמא הוי ספק ספיקא וספק ספיקא לקולא. פי' אלמנת עיסה היא משפחה שנטמעת בה ספק חלל כמו שפרשתי בפ' קמא דכתובות משום רבינו האי גאון זצוק"ל ובעבור זה היא ספק ספיקא שלא ידענו מי נולד מאותו ספק חלל הילכך כל אחד מן המשפחה יש לספק שמא משם נולד ואפילו אם תמצא לומר משם נולד שמא לא היה חלל ולהכי מכשרי באלמנות עיסה ודוקא באלמנות עיסה מכשרי מפני שהיתה לה חזקתה דכשרות אבל בת עיסה פסולה לדברי הכל ואע"פ שהוא ספק ספיקא מפני שמתחלתו היתה בספק פסול ואין לה חזקה דכשרו' ולהני תנאי דלעיל כיון שאי אתה נושא בתו אי אתה נוש' אלמנתו. ופי' המור' לא נרא' לי:

ר' אליעזר אומר ודאן בודאי מותר ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור. נראה שאנו צריכין לומר דסבירא ליה לר"א דקהל גרים לא איקרי קהל שאם לא כן במי יתחתנו הספקות:

הלל שונה עשר' יוחסין כו' פירוש היינו מתניתין שהיתה שנויה כך מימות הראשונים ומשום דרבי קאתי מדבית הלל ולהכי אמר הלל שונה וכדי לייקרה כלומר שאין לחלוק עליה אמר כן:

דאיתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר. ושמואל אמר הולד שתוקי. פירש כלישנא בתרא דאמרינן ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול איכא דאמרי בבא כולי עלמא לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה ולא אמרינן כי היכי דאפקה נפשה גבי ארוס הכי אפקרה נפשה נמי אכולי עלמא והכי איתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוק. פי' שיוצאת מעוברת ולא נודע מי בא עליה והיא אמרה מארוס נתעברתי והארוס אינו מודה שאלו היה מודה הולד כשר לכולי עלמא כדאמרינן פ"ק דכתובות ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי אמר רב יוסף מאי ניחוש לה קא מודה כו' אלא כגון שהארוס אינו כאן שהלך למדינת הים אי נמי דקאי הכא וקא מכחיש לה בהכי פליגי רב ושמואל. רב אמר הולד ממזר ומותר בממזרת ושמואל אמר הולד שתוקי ואסור בממזרת. פי' אלו הם דברי המקשה שמפרש דבריהם ואומר למה קראו רב ממזר הלא הדבר ספק דאיכא למימר זיל בתר רובא דעלמא והכל פסולין אצלה. ואיכא למיתליי' בארוס דשרי לה ומן הדין שיהא הולד שתוקי כדאמר שמואל ולמה קראו רב ממזר אלא להכי קראו ממזר לומר אע"פ שהוא ספק מותר בממזרת ושמואל קראו שתוקי לומר שאסור בקהל ואסור נמי בממזרת אלמא רב מתיר ספקן בודאן ושמואל אסר:

ואי בעית אימא לעולם לא תיפוך ומאי ממזר דקאמר רב. לאו דמותר בממזרת אלא דאסור' בבת ישראל. ומקשה ושמואל דאמר הולד שתוקי דאסור בבת ישראל היינו דרב. פי' אלא ודאי מדשמואל אסר ליה נמי בקהל ש"מ ממזר דקרי ליה רב להתירו בממזרת הוא ומהדר מאי שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה. פירש לעולם רב דקרי ליה ממזר לאו להתירו בממזרת אלא לאוסרו בבת ישראל. ושמואל סבר דמותר בבת ישראל דקסבר בתר ארוס שדינן ליה שמותר לה ולא תלינן בתר רובא דעלמא שהן אסורין לה כדבעינן למימר לקמן. והאי דקרי ליה שמואל שתוקי לאו למימרא שאסור בבת ישראל ככל שתוקי דעלמא אלא לומר שמשתקין אותו מדין כהונה דאע"ג דבתר ארוס שדינן ליה ומכשרינן ליה אין היה הארוס כהן לא מחזקינן ליה בחזקת כהן ודמי האי למאי דאמרינן בפ"ק דכתובת ומי איכא שתוקי כשר אין כדשמואל דאמר שמואל עשרה כהנים שעומדין ופירש א' מהם ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה ומקשה השתא מדין ישראל משתקינן ליה מדין כהונה מבעיא פי' שאם רוצה לירש נכסי הארוס אינו יכול עד שיביא ראיה כיון שהארוס אינו מודה וכיון שלענין ירושה לא מהימנינן ליה שיהא יורש ככל בר ישראל האיך נאמיננו לכהונה ולעולם למה קראו שתוקי כיון שמתירו בקהל. ומהדר שמשתיקין אותו מנכסי אביו ואע"ג דתפס:

ואי בעית אימא מאי שתוקי בדוקי כו'. פי' וה"ק הולד שתוקי שיש לו תקנה בבדיקת אמו כאבא שאול. בכל שלשה התירוצים האלו אתה צריך לומר דשמואל מתירו לבא בקהל כי היכי דתיתי מילתא דרב שפיר דאסור בקהל ואסור בממזרת. אי נמי יש לומר דלהכי שקיל וטרי לאפוקי מילתא דשמואל דשרי ליה בקהל ועד דלא אסיק מילתא מאי שתוקי בדוקי אכתי לא ידעינן דשרי ליה בקהל ומשום הכי אמר לעיל השתא מדין ישראל משתקינן ליה מדין כהונה מבעיא דאכתי עבדינן דשמואל נמי אוסרו בקהל עד דמסקינן דשרי ליה ובהא פליג דלרב הוי שתוקי דהוא ספק ממזר ולשמואל כשר ואע"ג דקאי ארוס ומכחיש לה. והאי דאמרינן לקמן בפירקין האומר בני זה ממזר הוא ר' יהודה אומר נאמן. עד כאן לא פליג ר' יהודה אלא דלא קיימא אם ומכחשא ליה היא נאמנת כאבא שאול וכדפרישית בפרק קמא דכתובות:

גמרא כ"ג באלמנה שביאתו בעבירה ופוסל כו' יש לדקדק לכאורה דהא חשיב נמי חלל שפוסל בביאתו ומאי ביאת עבירה אית ביה דהא לא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין ואחרי העיון ראיתי בפרק אלמנה לכ"ג אעיקר דרשא דילפינן דכל הפסולין פוסלין בביאה מקרא דכי תהיה לאיש זר פריך א"ה חלל דלאו זר הוא לא ליפסיל אמר קרא לא יחלל זרעו מקיש זרעו לו כו' והשתא ניחא דלא קאמר הכא כי כ"ג באלמנה כו' אלא כל הנך דיליף מקרא דכי תהיה לאיש זר דלא תקשי להו מכ"ג באלמנה כו' כמ"ש התוס' אבל חלל לאו מהאי קרא יליף ליה אלא מלא יחלל זרעו וגו' ולא בעי ביה ביאה בעבירה כי כ"ג באלמנה כו' וק"ל:

שם צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר רב משום דרוב כשרים כו' לכאורה לפי הנך סברות דקאמר בצריכותא לרב המ"ל דלא תיפוך אלא דרב קאמר הכא הלכה כר"א משום דרוב כשרים אצלה משא"כ התם דרוב פסולין אצלה והוי הולד ממזר ומותר בממזרת ושמואל דקאמר הכא דמותר בממזרת משום דליכא למתלי בארוס משא"כ התם דאיכא למיתלי בארוס ולכך לא הוי רק שתוקי ואסור בממזרת וי"ל דלא ניחא ליה לתלמודא למימר דהנך סברות קיימי לפי האמת דא"כ הוי סברת רב הפוכה מסברת שמואל אלא דסד"א הכי וכה"ג איתא הסוגיא בפרק האומר בפלוגתא דרב ושמואל במקודשת לשני ע"ש בחידושינו ודו"ק:

שם צריכא דאי מהתם ה"א התם רוב כשרים אצלה כו' וה"ה בהיפך דאי מהכא ה"א הכא נאמנת דאיכא למתלי טפי בארוס אבל התם דליכא למתלי לא צריכא וק"ל:

תוס' בד"ה וכולן מותרין כו' דכ"א וא' מותר במינו והיינו דלא כר"א כו' עכ"ל לכאורה דמינו דקאמר היינו ממזר בממזרת ושתוקי בשתוקית אבל ממזר בשתוקית ושתוקי בממזרת לא דאין זה מינו וא"א לומר כן דא"כ מאי פריך מדשמואל אדשמואל מהא דשתוקי אסור בממזרת אלא דר"ל במינו היינו נמי שתוקי בממזרת דהא ליתא דספק ממזר הוא השתוקי וליכא מאן דמחלק ביה דמאן דמתיר ספק בספק מתיר נמי ספק בוודאן ור"א דאוסר בין ודאן בספקן ובין ספיקן בספיקן כדמוכח סוגיא דלעיל וק"ל:

בד"ה כותי לא כו' מ"מ גר הוא ומותר בממזרת כו' עכ"ל דליכא למימר דר"א ס"ל גר אסור בממזרת דליכא מאן דס"ל הכי אלא רבי יהודה וק"ל:

בפרש"י בד"ה מכ"ג באלמנה כו' שני חלולין במשמע כו' עכ"ל כתב מהרש"ל לא היה ולא נברא אלא יליף מלשון חילול עיין בדף ע"ז כו' עכ"ל וכה"ג כתב מהרש"ל בפרק ד' מיתות וכבר כתבנו שם בחידושינו ליישב ע"ש:

רש"י בד"ה מכה"ג באלמנה כו' ב' חילולין במשמע כו' נ"ב לא היה ולא נברא אלא יליף מלשון חילול עיין בדף ע"ז וכה"ג מביא רש"י בפרק אלמנה לכהן גדול עיין בפרק ד' מיתות מ"ש בדף נ"א (עיין במהרש"א):

ד"ה מה כהן כו' נמחק:

בד"ה ורב אמר כו' אצלה כו' הד"א:

ד"ה אידי ואידי. המחזיקין את זה כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה וכולן. ונראה לר"י לפרש דכאו"א מותר במינו כו'. ר"ל דזהו כלל לכל עשרה יוחסין. אבל שלא במינו מהן שמותרין כגון כהני לויי וישראלי כו' כבמתניתין. ומהן שאסורין כגון הם בפסולי קהל. ומדשרי שתוקי בשתוקי ודאי דה"ה בממזרין ודאין דלא מצינו למי שמחלק בהן. והרש"א גמגם בדבריהם לחנם:

גמרא ושניהם לא למדוה אלא מכ"ג באלמנה ופרש"י ז"ל דמתחללת בביאתה כדילפינן לקמן מלא יחלל שני חילולין במשמע כו'. וכתב מהרש"ל ז"ל בח"ש זה לא היה ולא נברא דלקמן מפשטא דלא ילפינן זה שהיה כשר מעיקרא ונתחלל וכן פירש"י ז"ל גופא בפ' אלמנה לכ"ג אמנם לענ"ד לא על פירש"י ז"ל לחוד תלונת מהרש"ל ז"ל דהא בפ"ק דתמורה מפרש בגמרא להדיא דאביי דריש לא יחלל בשני למ"דין א' לה וא' לזרעה וא"כ היאך פליג אביי אברייתא דלקמן דיליף מזה שהיה כשר ונתחלל וא"כ לאביי הדרא קושייא לדוכתא ניכתוב רחמנא לא יחל אע"כ דמהכא משמע לרש"י ז"ל דלברייתא דלקמן נמי לא שייך למידרש זה שהיה כשר ונתחלל למיעקר קרא מפשטיה לגמרי ואי הוה כתיב לא יחל זרעו ע"כ הוי איירי קרא בחילול זרעו לחוד משא"כ השתא דכתיב לא יחלל בשני למ"דין דרשינן שפיר לאוקמא באלמנה גופ' דשייך בה טפי לשון חילול שהיתה כשירה ונתחללה ואי לאו הך דרשא נמי לא הוי מוקמינן לא יחלל בשני למ"דין להך דרש' א' לה וא' לזרעה אלא דרשא אחריתא כדאיתא בתמורה או לשום דרשא אחריתא ועיין בל' רש"י ז"ל ביבמות פ"ק דף ט"ו ע"ב מפרש רש"י ז"ל עוד בדרך אחר דמה שהיא עצמה מתחללת ילפי' מדכתיב בעמיו זו אשתו ונ"ל דכולהו פירושי איתנהו לקיים פשטא דקרא דבתר דכתיב לא יחלל בשני למ"דין מפרש קרא להדיא זרעו בעמיו עוד נ"ל דהא דנקיט רש"י ז"ל בלישנא דרשא דשני למדי"ן היינו דלענין דרשא דשמעתין מההכרח לפרש כן דדריש ר' יוחנן כולה מילתא לקולא דכל שאין זרעו מחלל היא עצמה אין מתחללת דהא עיקר החילול בלא"ה ילפינן מלאיש זר כמ"ש בתוספות אע"כ דעיקר דרשא דשמעתין היינו דהיכא דאין זרעו פסול היא נמי אין מתחללת ומשמע לרש"י ז"ל דלא שייך למידכר הך דרשא לקולא אי לאו משום דכתיב לא יחלל א' לה ואחד לזרעה וכיון דזרעו כתיב להדיא וחילול דידה מייתורא דלמ"ד שמעינן הך דרשא שפיר דתלה הכתוב חילול דידה בחילול דזרעה דוקא דלעולם אי אפשר לחלל חילול א' כיון דבחד לשון כללן הכתוב כן נ"ל נכון ועיין שם בפ"ק דתמורה דמשמע שם להדיא דר' יוחנן דאמר בשמעתין הך מילתא דכ"ג באלמנה איהו ס"ל התם כאביי לענין ריבית קצוצה דאי עביד מהני וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

תוספות בד"ה ושניהם לא למדוה אלא מאלמנה וא"ת מאי קאמר דלמדוה מכ"ג כו' נפקא לן בפ' אלמנה לכ"ג מכי תהיה לאיש זר כו' עד סוף הדבור. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דהא ודאי אליבא דר' יוסי איצטריך לאתויי שפיר דיליף למילתא מאלמנה לכ"ג לחוד דכל שאין זרעו פסול אינו פוסל דהך מילתא ליכא למילף מכי תהיה לאיש זר וע"כ דעיקר קושייתם בהא דקאמר דת"ק יליף מאלמנה לכ"ג וא"כ מה תירצו בזה דה"ק דלא תיקשי מאלמנה לכ"ג ואליבא דת"ק מאי קושייא שייך כלל מאלמנה לכ"ג ובר מן דין לא ידענא מאי קשיא להו דהא שם בפרק אלמנה לכ"ג בתר דמייתי הש"ס הך ילפותא דכי תהיה לאיש זר מקשה הש"ס ואימא משעת הווייה או עד דאיכא הווייה וביאה ומסיק דומיא דכ"ג באלמנה מה התם מביאה לחוד כו' ולפ"ז בהך ברייתא דהכא דקתני שבאו על הכהנת ועל הלויה וישראלית פסלוה דמשמע דבביאה לחוד פסולה א"כ שפיר הוצרך מאלמנה לכ"ג והא דמייתי הש"ס בפ' אלמנה ילפותא דלאיש זר היינו משום דכולה מילתא לא מצינן למילף מאלמנה דהוה אמינא אין חלל אלא מאיסור כהונה וכמ"ש התוס' ביבמות בכמה דוכתי משא"כ לבתר דגלי קרא דשייך פסול כהונה אפילו שלא מאיסורי כהונה שפיר ילפינן מאלמנה לכ"ג דמיפסלה בביאה לחוד כן נ"ל ברור ולהתוספות צריך עיון:

שם אמר רב חסדא הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה לכהונה ולאפוקי מהני תנאי כו' ופרש"י אלמנת עיסה היינו אלמנת ספק חלל גרידא ובפ"ק דכתובות מפרש רש"י עוד פירוש אחר בשם רבינו יוסף טוב עלם ע"ש ובתוס' שם הקשו על שני הפירושים וכתבו דאלמנת עיסה היינו ספק חלל שנתערב במשפחה וזו ניסת לא' מהם דא"כ הבעל גופא אית ביה תרי ספיקי ולפירוש התוס' הסכימו רוב המפרשים לכן לא כתבתי שם כלום ונשאר אצלי בתימא מי דחקו לרש"י לפרש דלא כפירוש התוס' דהכי משמע לשון עיסה:

אמנם כן כשהגעתי לכאן נלע"ד דהסוגיא דהכא הכריחו לרש"י לאלו הפירושי' מדפשיטא ליה לר"ח הכא דבת עיסה אסורה עד שלרוב הפשיטות קאמר דכולהו תנאי דברייתא דהכא מודים דהאלמנה פסולה משום לתא דבתה ואי כפירוש התוס' אדרבא הבת נמי לא פסיקא איסורה כ"כ דהא מסקינן הכא דטעמא משום דספק ספיקא לקולא וא"כ בבת נמי איכא ספק ספיקא ואע"ג דהתוס' בכתובות כתבו לחלק דהבת אע"ג דהוי ס"ס ושריא אפ"ה משום מעלה דיוחסין החמירו משא"כ באלמנה דאיכא נמי חזקת היתר דידה לא עשו מעלה אף ביוחסין אלא דלפ"ז עיקר הטעם חסר מן הספר כיון דעיקר סוגייא דשמעתין בהכי רהטא דלהנך תנאי דברייתא דהכא אסרו אף באלמנה ולהנך תנאי דעדיות שרו באלמנה ואסרו בבת א"כ לא הו"ל לאתויי הך מילתא דס"ס לקולא דשייך אף בבת אלא הו"ל למימר מ"ט משום דאית לה חזקת היתר בהדי ס"ס ועוד דאכתי אדרב חסדא קשה מנ"ל דהנך תנאי מחמירין כ"כ במעלה דיוחסין לפסול האלמנה משום מעלה דיוחסין דבתה ומייתי ראיה מדרשב"ג דאמר כל שאתה נושא בתו כו' ומי דמי כלל התם מדין תורה איירי דמאלמנה לכ"ג יליף לה משא"כ הכא דכולה מילתא משום מעלה דיוחסין לא שייך האי טעמא כלל ואי משום כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון שלא לחלק בין האם לבת כשביאתה בעבירה א"כ יותר היה נראה להכשיר ג"כ את הבת משום חזקת כשרות דאמה וכדקי"ל נמי בשתוקי ובדוקי דמאן דמכשיר באמה מכשיר בבתה לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש בענין דלא הוי ס"ס אלא לגבי האלמנה ואע"ג דלאו ס"ס ממש היא מ"מ דמי לס"ס כיון שהבעל גופא הוא ספק השקול ואית ליה חזקת היתר אלא דאפ"ה החמירה תורה באיסור כהונה כדאיתא בפ' האשה רבה דילפינן מוקדשתו בע"כ דאף בספק כופין מ"מ באלמנתו דאית לה נמי חזקת היתר דנפשה שריא ודמי לס"ס משא"כ הבת דליכא אלא חדא ספיקא כמו האב עצמו א"כ מדאורייתא הוי ספק חללה ואהא קאמר רב חסדא שפיר דכולהו תנאי דברייתא מודו באלמנת עיסה דאסורה דכיון דלרשב"ג תלה הכתוב לאיסור חילול דידה בחילול דזרעה היכא שכל זרעה פסול א"כ בספק חלל נמי יש לומר כן דהאלמנה אסורה כיון שע"י ביאתה פוסלת זרעה מדאוריי' כנ"ל נכון לשיטת רש"י ז"ל:

אמנם לשיטת רוב המפרשים הקדמונים והאחרונים דמפרשי אלמנת עיסה בשני ספיקות ממש שנתערב ספק חלל במשפחה א"כ לא מצאתי מקום ליישב לישנא דר"ח הכא אם לא ע"פ הסברא שכתבתי פ"ק דכתובות בסוגיא דאלמנת עיסה דלא שייך לחלק בין ספק א' לשני ספיקות אלא היכא שהספק א' מותר מן התורה כגון דאיכא חזקת היתר וא"כ אתי שפיר דכיון דלהבת לית לה חזקת היתר לא מהני בה ס"ס ומש"ה קאמר רב חסדא שפיר דלהנך תנאי דהכא אלמנת עיסה נמי אסורה משום לתא דבתה וכיון דבתה אסורה ולא מהני בה ספק ספיקא ממילא דאמה נמי אסורה וכדפרישית דעיקר החילול תלוי בזרעה וכל היכא דזרעה מתחללת היא נמי מתחללת כן נ"ל נכון:

שם פיסקא ודאן בוודאן מותר אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"א כי אמריתה קמיה דשמואל א"ל הלל שונה עשרה יוחסין כו' ופרש"י דברייתא היא. ולכאורה יש לתמוה א"כ מאי מהדר ליה שמואל לרב מהך ברייתא דהלל אטו הלל כיפי תלי ליה ומאי אולמא ממתניתין ולולי פירש"י נ"ל לפרש דהלל שונה היינו דשונה לשון המשנה דעשרה יוחסין בזה הלשון וכולן מותרין לבא זה בזה ולא כמו שנשנה במשנתינו וא"כ שפיר קאמר ליה שמואל לרב משום דלפי לשון משנתינו דקתני להדיא ברישא דעשרה יוחסין דממזרי ושתוקי ואסופי ונתיני מותרין לבא זה בזה וא"כ קשיא לן סיפא דמתניתין דהכא דקתני כל הפסולין מותרין לבא זה בזה הא תו למה לי אע"כ דקתני לה משום פלוגתא דליהוין כסתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם וקס"ד דשמואל דהיינו טעמא דרב דפסיק כיחידאי ואהא מהדר ליה לרב הילל שונה בלשון אחר דברייתא דמתני' לא קתני אלא בהאי לישנא דוכולן מותרין לבא זה בזה והיינו כפירוש השני של התוס' דכל א' מותר במינו ואהא איצטריך נמי למיתני סיפא דכל הפסולין מותרין לבא זה בזה ולאו משנה יתירא היא דלא זו אף זו קתני א"כ תו לא הוי סתם ואח"כ מחלוקת דהאי סיפא דרישא היא והו"ל מחלוקת דיחיד ורבים דהלכה כרבים כן נ"ל נכון לולי דרש"י ותוספות לא פירשו כן ועיין בתוספות רי"ד:

שם ורמי דרב אדרב כו' דאיתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר כו' ופרש"י רב אמר הולד ממזר ודאי דאמרינן מרובא דעלמא הוא והכל פסולין אצלה. ולכאורה יש לתמוה א"כ מאי מקשה דרב אדרב דאמר הלכה כר"א דהא בכה"ג דתלינן ברובא דעלמא ורוב פסולין אצלה א"כ הא קי"ל בכל דוכתא דאזלינן בתר רובא והו"ל וודאן בוודאן ור"א גופא מודה ולפ"ז היה נראה להכריח מלשון רש"י ז"ל דלענין פסול ממזרות לא משווינן רוב כודאי ולא מיקרי ודאי אלא בענין שאין בו ספק כלל וכדפרישית לעיל דף ע"ב בהא דאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר ע"ש אלא דאכתי משום הא לא איריא דמצינן למימר דאליבא דרבי אליעזר דמחמיר משום מעלה דיוחסין לעולם אין להתיר אף בדאיכא למיתלי ברוב דהא קי"ל דליוחסין לכתחלה לא מהני חד רובא כדאיתא סוף פ"ק דכתובות והיינו נמי משום מעלה דיוחסין והכי מוכח להדיא ממאי דאמרינן לקמן דאיכא למ"ד דטעמא דר"א בכותים היינו משום דעבד ושפחה נתערבו בהן אע"ג דרובם כשירים אפ"ה לא סמכינן למימר כל דפריש מרובא פריש משא"כ לעיל לענין דבר תורה אפשר דהיכא דאיכא רוב הוי כודאי ועי"ל דמה שכתב רש"י ז"ל דהוי ודאי משום דאיכא למיתלי ברוב פסולין' לאו דוקא דהא בלא"ה איכא למימר דילמא אזלא איהי לגבי הארוס והו"ל קבוע כמחצה על מחצה וכ"ש דאיכא סברא טפי למיתלי בארוס אלא עיקר כוונת רש"י דהא דמחמרינן לומר הולד ממזר לשווייה כוודאי אף על גב דאיכא למיתלי בארוס אפילו הכי איכא למיתלי נמי ברוב דעלמא שהן פסולין כן נ"ל ומה שכתב רש"י ז"ל דאמרי' מרובא דעלמא והכל פסולין אצלה והוי ממזר ודאי אע"ג דרובא דעלמא עכו"ם נינהו וקי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ורב ושמואל גופייהו ס"ל הכי בפרק החולץ אלא דאפשר דהכא איירי בעיר דלא שכיחי בה עכו"ם או שיש לישראל שכונה לבדה דאזלינן בתר רוב שכונה כמבואר בפוסקים:

תוספות בד"ה כותי לא ישא כותית וא"ת היאך מסופק מ"ט כו' וכותית מן הספיקות כדתנן במתני' כו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונת התוספות דלא ניחא להו לפרש קושית המקשה מ"ט דהא גופא קשיא ליה מאי חשש ממזרות שייך כאן דא"כ הו"ל לאקשויי הכי אגופא דמתניתין ולא אברייתא אלא דא"א לפרש כן דא"כ לא הוו מתרצין התוס' כלום דלתירוצם נמי אגופא דמתניתין הו"מ למיפרך אמאי קתני פסול ספק כותית כלל דהא גר מותר בממזרת וא"כ השתוקי ואסופי גופא מותרין בכותית אע"כ דהתוספות לא נחתו להאי דיוקא דודאי אין ה"נ דמקשה אמתניתין ואברייתא אלא דעיקר קושיית התוספות דכיון דקתני במתני' כותי בהדי הנך דאית בהו ספק ממזרות א"כ מאי קשיא ליה מ"ט דבפשיטות מצינן לאשכוחי בכותים ספק ממזרות אי משום דאין בקיאין בטיב גיטין כדשמעינן לר' אלעזר בעלמא גבי מצת כותים ובמשנה דגיטין דסתם כותים לא בקיאי בדיני גיטין אי לאו דכותי חבר וא"כ פשיטא דאיכא למיחש בהו לספק ממזרות או משום דלא דייקי ומנסבי לספק ממזירין ובאמת דבלא"ה ממקומו מוכרע דהמקשה גופא אסיק אדעתיה בפשיטות דשייך בהו ספק ממזרות דאלת"ה מאי משני רב יוסף עשאוהו כגר לאחר עשרה דורות והיא גופא תיקשי אמאי עשאוהו כיון דלית ביה חשש פסול ממזרות אע"כ דהא לא מספקא לתלמודא כלל דשייך בהו ספק ממזרות אלא דקשיא ליה דגר מותר בממזרת ואהא משני רב יוסף שפיר ולפ"ז צ"ל ג"כ דהא דמסיק הש"ס אלא כי אתא רב דימי אמר ר"א ס"ל כר' ישמעאל וס"ל כר"ע לאו אקושייא דהכא משני לה רב דימי דאדרבה בפשיטות טפי הו"מ לשנויי כסברת המקשה דכותים גירי אמת הן אלא לפי שנתערבו בהם ישראלים גמורים מש"ה חשיב להו במתני' בהדי ספיקות ממזרים דשמא ישראל ישא ספק ממזרת ומה"ט נמי כותי לא ישא כותית דשמא חד מינייהו ישראל גמור וכמו שכתבו התוספות בסמוך בד"ה ורבי ישמעאל דבלא"ה זה עיקר התירוץ של רב דימי א"כ כל זה האריכות של רב דימי הוא ללא צורך אע"כ דרב דימי שמעתא בעלמא קאמר דלא משמע ליה לפרש בענין אחר שיהא בכותים חשש ספק ממזרות אלא משום חשש גירי אריות אלא דמ"מ ממילא שמעינן מדרב דימי שנשאו נשים ישראליות א"כ מסתמא הוו נמי איפכא וא"כ ממילא רווחא שמעתא אף כסברת המקשה משום חשש ממזרות בגופן אף אם גירי אמת הן אלא לפי שנתערבו בישראלים חיישינן דישראל ישא ממזרת כל זה פשוט ומוכרח לפי שיטת התוספות:

אלא דלפ"ז קשה באמת אקושיית המקשה מאי קשיא ליה אברייתא טפי ממתניתין והא דרב דימי נמי קשיא טובא אמאי קאמר הש"ס אלא כיון דבלא"ה אדרבא אם נאמר דכותים גירי אמת הן כ"ש דא"ש טפי ולא הו"ל לאתויי כלל אלא עיקר קרא שנתערבו בהם כהנים כשירים או פסולין הרי שנתערבו בהם ישראלים ואין לפרש דהמקשה גופא אסיק אדעתא דאמתניתין לק"מ משום דאיכא למימר דגירי אריות הן ונשאו נשים ישראליות דהו"ל חשש ממזרות ומש"ה קתני דישראלים גמורין אסורין בהם ואפילו ממזרים ושתוקי ואסופי אסורין בהם אלא דאפ"ה קשיא ליה אברייתא אמאי כותי לא ישא כותית דמאי חשש איכא הכא כמו שהקשו התוספות בסמוך ואהא מסיק משמיה דרב דימי דודאי איכא למיחש דמסתמא כי היכי דנטמעו בהם נשים ישראלית כמו כן נטמעו בהם בני ישראל כדמסקו התוספות בסמוך בשם ר"י אלא דלפ"ז כ"ש דקשה יותר דעיקר התירוץ חסר בדרב דימי ויש ליישב בדוחק. מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל לפרש בפשיטות לפי סתימת לשון הגמרא ולשון רש"י ז"ל דהמקשה לא אסיק אדעתיה תשש ממזרות אלא קס"ד דהא דחשיב במתניתין כותים בהדי ספיקות היינו ספק גירים גמורים וישראלים נינהו או ספק גירי אריות ועכו"ם נינהו ומש"ה לא קשיא ליה אמתניתין אלא אברייתא דקתני דכותי לא ישא כותית ואמאי ממ"נ לישתרו דאי גרים גמורים נינהו כולהו כי הדדי נינהו וה"ה איפכא ואהא משני רב יוסף דעשאוהו כגר לאחר עשרה דורות דאסור בממזרת לפי שנתיישן הדבר ואתי למימר ישראל נושא ממזרת וא"כ ה"נ איכא למיחש בכה"ג דלאחר שנתיישנו בין ישראלים אתו למיטעי ולומר דישראל נושא כותית ואהא מקשה אביי שפיר מי דמי דהא אידי ואידי כי הדדי נינהו ולבתר הכי מסיק ר' דימי דר"א ס"ל כר' ישמעאל וס"ל כר"ע והיינו חששא דשמא גר ישא ממזרת וס"ל נמי דגר אסור בממזרת וכמו שאבאר עוד בסמוך ולקמן בסוף הסוגיא כן נ"ל ברור משיטת לשון רש"י ז"ל ודוק היטב:

בא"ד ונראה להר"מ דה"פ כו' מ"מ גר מותר בממזרת ועיין במהרש"א שכתב דהא דפשיטא להמקשה דס"ל לר"א גר מותר בממזרת היינו משום דלא אשכחן מאן דאוסר גר בממזרת אלא ר' יהודה ולענ"ד אין זה ביאור מספיק דאכתי מצינן למימר בפשיטות דס"ל לר"א כר' יהודה ממה שנאמר דס"ל כר' ישמעאל וס"ל כר"ע דלא אשכחן נמי שום תנא דס"ל כר"ע:

אמנם לענ"ד נראה בכוונת התוספות דכיון דמסקינן לעיל בפירושא דמתני' כאוקימתא דרבא דהא דר' יהודה אוסר אין לו שום ענין ושייכות במתניתין אלא דמפרשינן לה בדוחק דה"ק אע"פ שר' יהודה אוסר גר בממזרת אפ"ה מודה דכל האסורין לבא בקהל מותרין זה בזה והיינו גר עמוני ומואבי בממזרת וא"כ אי ס"ד דטעמא דר"א בכותים דמתניתין היינו נמי משום דגר אסור בממזרת א"כ בחנם קתני במתניתין לגמרי מילתא דר יהודה אוסר דממילת' דר"א שפיר שמעינן לכולה מילתא דס"ל ודאן בוודאן מותר וארישא קאי דהיינו גר עמוני ומואבי בממזרת אפ"ה בעמוני ומואבי מודה אע"כ דר"א לאו מטעם גר בממזרת אוסר ומקשה שפיר כנ"ל נכון בעזה"י ועיין עוד בסוף הסוגיא:

גמ'. לאפוקי מדהני תנאי דתנן העיד רבי יהושע ור' יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שכשירה לכהונה, מאי טעמא, הוי ספק ספיקא, וספק ספיקא לקולא.
בענין אלמנת עיסה
א
פירוש המשנה בעדיות
איתא במשנה (עדיות פרק ח משנה ג) וז"ל העיד רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה שהעיסה כשרה לטמא ולטהר לרחק ולקרב אמר רבן שמעון בן גמליאל קבלנו עדותכם אבל מה נעשה שגזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב בתי דינין על כך הכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב עכ"ל. ופירושים שונים נאמרו בלשון המשנה "שהעיסה כשרה לטמא ולטהר לרחק ולקרב".
ועיין בפירוש הראב"ד למשנה וז"ל כלומר ואימתי אלמנת עיסה בזמן שהפסול שלה ראוי לטמא ולטהר לרחק ולקרב והיינו ספק חללה כשרה בקהל ויכולה להטמא אם תבעל לפסולין ואם זכר הוא יכול לפסול את זרעו אם יבעל את הפסולות כגון ממזרת ונתינה, וראוי הוא לטהר אם ידבק בכשרות וישראל שנשא חללה זרעה כשר לכהונה, אבל ספק ממזרות ספק נתינות ספק עבדי מלכים שאלו לטמא ולרחק יש בהם לטהר ולקרב אין בהם ואותה עיסה אינה כשרה אע"פ שהיא ספק ספיקא עכ"ל. כלומר דאלמנת עיסה מותרת רק מפאת ספק ספיקא בחללות לכהונה דיש לה צד ע"י נישואין בהיתר עם ישראל, ולא בממזר ונתין דאסורין על כו"ע ואין בילד שלהם היתר לקהל. וסברת החילוק צ"ב, דהרי בנוגע לספק אחד אנו מחמירין בספק חלל כמו בשאר ספק דאורייתא, ובספק ממזר יש גזה"כ דמותר מדאורייתא. וא"כ למה בספק אחד יש חומרא בחללות יותר ממזרות אבל בספק ספיקא ממזר יותר חמור (מדרבנן) מחללות.
וי"ל דיתכן דהחילוק לדינא בספק ספיקא נובע מהדין בספק אחד. דבחלל בספק אחד אמרינן ספק דאורייתא לחומרא. ולכן כשיש עוד ספק פסקינן דספק ספיקא לקולא. מאידך בממזרות, מדאורייתא ספק אחד לקולא, ונראה דהא דאזלינן לקולא בתורת ודאי.⁶² ולפי"ז י"ל דהחומרא מדרבנן בספק ממזר הוא לחדש איסור חדש מדרבנן ולאוסרו בתורת ודאי מדרבנן. ולפיכך בספק ספיקא יש סברא לאסור יותר מספק ספיקא דחלל, דהרי בממזר הספק השני חל על איסור ודאי (מדרבנן), וכמו דהרבנן החמירו על דין דאורייתא דספק ממזר לקולא לאוסרו, הו"ה דהחמירו על ספק ממזר דאסור הוא מדרבנן לאסור אותו בספק ספיקא להחמיר. משא"כ בחללות שהספק השני חל על איסור ספק ראשון, ולכן נחשב לספק ספיקא להתיר את האיסור.⁶³
ועיין בפיהמ"ש להרמב"ם דביאר את העדות של רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא באופן אחר, דבעצם הם העידו על ב' דינים שונים: א) דאלמנת עיסה כשרה לכהונה, ב) יש למשפחה זאת חזקת כשרות ונחשבת כמשפחה מיוחסת, וז"ל ותערובת זו שהעידו עליה היא משפחה שנתחתן בה ספק חלל ואינו ידוע אי זה הוא, ואחר כך מת איש מאותה המשפחה והניח אשה והיא הנקראת אלמנת עיסה, ויש בה ספק על ספק וכו' ולפיכך מכשיר ר' יהושע לכהונה, אבל רבן גמליאל אומר כיון שיש שם ספק ואינה יכולה לטעון בריא ולומר לכשר נבעלתי לא ישאנה כהן, ואחר כך העידו עדות אחרת ואמרו שמשפחה זו אשר נתערב בה ספק חלל היא בחזקת כשרות כשאר המשפחות, ויכולים לומר זו טמאה וזו טהורה כלומר נבעלה לגוי או לא נבעלה, וירחיקו אותה הטמאה מהם כמו שקדם באמרו וריחקוה בני משפחתה, ויקרבו את שנתברר להם שהיא טהורה, ואין לנו לומר להם כיון שיש בכם ספק אין לכם להרחיק את זו עכ"ל. כלומר דיש דין דמשפחת כהונה יכולה להרחיק לא רק מי שבאמת אסורה אבל גם את מי שע"פ דין מותרת אבל חל בה לידת הספק.⁶⁴ ובנוגע לאלמנת עיסה, מפני דיש ספק ספיקא המתירה אין כאן לידת הספק והמשפחה דהיא נתערבה בהן עדיין נחשבת כמשפחה מיוחסת לגמרי.
ולר"ת יש עוד פירוש בלשון המשנה "שהעיסה כשרה לטמא ולטהר לרחק ולקרב וכו'". דבסוגיא בכתובות (יד.) הגמ' הביאה העדות דרבי יהושע בנוגע לאלמנת עיסה, וז"ל העיד ר' יהושע ורבי יהודה בן בתירא, על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה עכ"ל. ובהמשך הסוגיא יש עוד ברייתא דלפי רהיטת הגמ' גם איירי באותו דין, וז"ל תנו רבנן איזוהי אלמנת עיסה, כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים, אמר רבי מאיר שמעתי כל שאין בה אחד מכל אלו משיאין לכהונה, ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ וכן היה ר"ש בן מנסיא אומר כדבריו איזוהי אלמנת עיסה כל שנטמע בה ספק חלל, מכירין ישראל ממזרים שביניהם, ואין מכירין חללין שביניהם עכ"ל. והגמ' שם ביארה וז"ל א"ר יוחנן ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו, תנא קמא סבר כל פסול דקרו ליה ושתיק פסול, והכי קאמר ת"ק איזוהי אלמנת עיסה כל שאין בה לא שתוק ממזרות, ולא שתוק נתינות ולא שתוק עבדי מלכים ולא שתוק חלל, וקאמר ליה ר"מ הנך הוא דקא פסיל ליה בקהל אבל שתוק חלל כשר, והא דשתיק משום דלא איכפת ליה, וקאמר ליה ר"ש בן אלעזר לתנא קמא דר' מאיר אי שמיע לך דמכשר ר"מ בשתיקה, לא דקרו ליה חלל ושתיק, אלא דקרו ליה ממזר ושתיק, והאי דשתיק סבר ממזר קלא אית ליה, אבל ממזר וצווח, חלל ושותק פסול, והאי דאשתיק סבר מיסתייה דלא מפקי ליה מקהל עכ"ל.
ור"ת העיר דלכאורה קשה להבין את רצף הסוגיא דהרי לפי המשנה בעדיות דהובאה בתחילת הסוגיא ההיתר דאלמנת עיסה קיים בלי איזכור של צווח או שתיק. אמנם לפי הברייתא אלמנת עיסה מותרת רק אם היא צווחת. ותירץ ר"ת (שם תוס' ד"ה תנו רבנן איזו היא אלמנת עיסה) וז"ל לכך מוחק רבינו תם אלמנת וגריס איזוהי עיסה ולענין בת קתני וקאי אהאי דתנא בשילהי עדיות העיסה נאמנת לטהר ולטמא לרחק ולקרב לאסור ולהתיר וה"פ נאמנת לטהר עצמה בצויחה או בשתיקה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכו' עכ"ל.
כלומר, דהעדות השנייה במשנה בעדיות וגם הברייתא בכתובות אינם עוסקים באלמנה עצמה דהרי זה מחלוקת רבי יהושע ורבן גמליאל ברישא דמשנה. אלא דסיפא דהמשנה והברייתא מלמדים דין נוסף, דהמשפחה כולה נחשבת כעיסה, כלומר ספק פסול, ובנוגע לשאר בני משפחה המשנה והברייתא מלמדים שאפשר לטהר עצמן בצוויחה. והביאור בזה הוא דעיקר הספק חל על האלמנה עצמה ולכן לפי ר"ג היא אסורה לכתחילה לכהונה אפי' אם היא צווחת. אמנם שאר העיסה, דהיינו משפחה שנטמעה ספק חלל, מכיון דלא חל לידת הספק עליהן באופן ישיר, הן נאמנות להסיר עצמן מהספק ע"י צוויחה, כל תנא כדאית ליה.
ב
מהי אלמנת עיסה
נחלקו הראשונים מהי ההיכי תמצי של אלמנת עיסה. עיין ברש"י (כתובות יד. ד"ה על אלמנת עיסה) וז"ל שהיא באה מכח ספק חלל כדלקמן שנטמע בה ספק חלל כגון שזרק בעל אמו הראשון לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומת ונמצאת זו ספק גרושה ספק אלמנה ונשאה כהן והוליד ממנה בן זהו ספק חלל והעיד ר"י על אלמנתו של זה שהיא כשרה אלמא מוקמינן לה אחזקה ואמרינן אל תפסילנה לזו מספק כלומ' שמא בעלה חלל היה עכ"ל.
לכאורה הביאור הזה קשה מכמה צדדים: א) מבואר בגמ' דאלמנת עיסה הוי ספק ספיקא. ולפי רש"י לכאורה הרי יש כאן רק ספק אחד, דהיינו האם האשה הראשונה הויא גרושה או אלמנה ולכן בנה הוי ספק חלל. ולמה רש"י נקט דאלמנת הבן הוי ספק ספיקא אם דינה תלויה באופן ישיר בספיקת בעלה.⁶⁵ ב) אם באמת באלמנת עיסה יש רק ספק אחד, אזי רואים דלפי רבי יהושע מקילין בספק אחד. וצ"ב דמאי שנא מהספק אחד בדין המשנה (כתובות יג.) בראוה מדברת עם אחד בשוק ולא נודע האם כשר או פסול הוא דרבי יהושע החמיר בזה. וגם משמע דכהן הבא על ספק גרושה ספק אלמנה בנו דינו כספק חלל, ומאי שנא הבן של הספק גרושה ספק אלמנה מאלמנת הבן.
ונראה לבאר דלפי רש"י באמת אפשר להקל בדיני יוחסין בספק אחד אם יש לגברא חזקת כשרות. ולכן מסברא ניתן להקל באלמנת עיסה מכיון שיש לה חזקת כשרות וע"י ביאה עם בעלה דהוא הספק חלל רוצים לפוסלה מספק. ובגלל זה דין האלמנה שונה מדין בעלה אע"פ ששניהם תלויים באותו ספק של אם הבעל, דהרי יש לאלמנה חזקת כשרות משא"כ לבעל שלה דנולד במצב של ספק ואף פעם לא היה לו חזקת כשרות.
אבל לפי"ז עדיין קשה מהדין במשנה של ראוה מדברת דהרי גם שם יש לאשה חזקת כשרות ולפי רבי יהושע מחמירנן בספק אחד. ונראה דלכן רש"י ביאר בדין המשנה (כתובות יד. ד"ה חד ספיקא) וז"ל מתניתין חד ספיקא היא ספק נבעלה לכשר ספק נבעלה לפסול שהרי לא בא זה לפנינו ואילו בא שמא היינו מכירים בו שהוא פסול עכ"ל. ולכאורה החצי השני של דברי רש"י מיותרים, דלמה רש"י צריך להוסיף שהבועל לא בא לפנינו ואם הוא בא לפנינו שמא היינו מכירים אותו. ונראה לבאר דרש"י סבור דבעצם יש לסמוך על חזקת כשרות שלה להקל בדיני יוחסין, אך רק בספק שלא ניתן לברר. אמנם כל ספק שבשעת לידת הספק היה ניתן לברר נחשב כספק שנתפס בבירור ולכן אין סומכין על ההכרעה של חזקה מעיקרא. ולפיכך רש"י ביאר דהמקרה של ראוה מדברת נחשב כספק אחד והפסק הוא לחומרא משום דאי-ידיעת מיהו הבועל נחשב כספק דניתן לברר דהרי אם הוא בא לפני הב"ד היו יכולים לחקור ולקבוע האם הוא כשר או פסול. ולכן אין סומכין על חזקת הכשרות של האשה להתירה לכהונה.
ועל פי זה מובן למה הדין דאלמנת עיסה הוי תרי ספיקי. ואין זה משום דבאמת יש כאן ספק ספיקא, דהרי פשיטא דבמציאות דין האלמנה תלויה בספק אחד בלבד. אלא הביאור בתרי ספיקי לפי רש"י הוא דהספק חל באדם אחר כמו דפירש רש"י בעצמו (כתובות יד. ד"ה תרי ספיקי) וז"ל אמו של ספק חלל זה בה נולד הספק והיא עצמה לא נאסרה אלא מספק וזו שבאה מחמת בנה קרי לה ספק ספיקא עכ"ל. כלומר, דהספק חל באשה ספק גרושה ספק אלמנה, והיא העבירה את הספק לבנה דהרי אין לו חזקת כשרות מלידה. אמנם לידת הספק באשת הבן (האלמנת עיסה) היתה בשעת הנישואין שלה עם הספק חלל, ויש כאן לידת הספק חדש, וברגע הזה הספק החדש מוגדר כספק דאי אפשר לברר. ולכן ניתן להקל על פי ההכרעה דחזקת הכשרות שלה.⁶⁶ וכל זה לשיטת רבי יהושע דמתיר באלמנת עיסה. אמנם ר"ג חולק על זה ונקט דאע"פ דלידת הספק חל באדם אחר מ"מ הספק עדיין נחשב כספק הראשון של הבעל ואמו ולכן אין סומכין על חזקת הכשרות של האלמנה של הספק חלל.
אמנם הראשונים החולקים על רש"י וסבורים דבמקרה כזה האלמנה בודאי אסורה נקטו דאין כאן לידת הספק חדשה דחל באשה שהיתה כשרה, אלא דהאשה נתפסת באותו ספק הראשון של אם הבעל. ולכן חזקת הכשרות שלה אינה מהני ודינה כדין בעלה.
והתוס' בכתובות (יד. ד"ה אלמנת עיסה) הביאו פירוש אחר וז"ל ונראה לר"י ולריב"א דעיסה קורא המשפחה שנטמע בהם ספק חלל אחד או הרבה ספיקי חללים ולהכי חשיב ליה לקמן ספק ספיקא דכל אחד מבני המשפחה ספק אם הוא אותו ספק שנתערב בהן אם לאו עכ"ל. ולכאורה קשה על פירוש התוס' דהרי לפי הר"י והריב"א נראה דאלמנת עיסה הוי ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת, והר"י (הובאו דבריו בבית יוסף יו"ד סימן קי סעיף ט) עצמו פסק דספק אחד בגוף וספק אחד בתעורבת אינו נחשב לספק ספיקא להקל.⁶⁷ וא"כ צ"ב מהי סברת רבי יהושע דאלמנת עיסה מותרת מדין ספק ספיקא.
ונראה לבאר דהסברא דספק אחד בגוף וספק אחד בתעורבת אינו מהני הוא משום דהספיקות חלין כב' ספיקות שונים בפנ"ע וכל אחד הוכרע בנפרד כספק דאורייתא לחומרא. למשל, אם יש ספק טריפה דנתערבה בתערובת, כשחל הספק טרפה בגופו הוכרע בודאי מדאורייתא לאסור אותו, ואז כשנתערב החפצא שאסור מדאורייתא בוודאות בתערובת אזי נפסק בנפרד דין ספק דאורייתא לחומרא.⁶⁸
ויתכן דכל זה נאמר בשאר איסורי התורה. ואילו ביוחסין אע"פ דמכריעין ונוהגין את הספק הראשון דיחוס ע"פ דין ספק דאורייתא לחומרא, אמנם ביוחסין אין הכלל דספק דאורייתא לחומרא קובע דין ודאי איסור ויחוס ודאי ונשאר בספק חלל חלות שם ספק לגבי יחוסו. ומכיון דנשאר חלות שם ספק (אע"פ דלמעשה נוהגין לחומרא), י"ל כשהספק חלל נתערב בתעורבת יש לצרף את ב' הספיקות ליצור ספק ספיקא.
ויש להוסיף דעל פי זה יש לבאר את מחלקות התנאים בדין אלמנת עיסה. דהיינו דלפי רבי יהושע היא מותרת מדין ספק ספיקא כנ"ל. אמנם לפי רבן גמליאל היא אסורה מפני דאין כאן ספק ספיקא מכיון דיש ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת.
וכל זה אם ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת אינו מהני. אמנם ניתן לבאר את מחלוקת התנאים גם לשיטות הראשונים דס"ל דספק אחד בגוף וספק אחד בתעורבת נחשב לספק ספיקא. דלפי"ז שיטת רבי יהושע מבוארת דהרי יש כאן ספק ספיקא לקולא. מאידך יתכן דר"ג סבור דדוקא בהיכי תמצי דאלמנת עיסה אין ספק ספיקא ע"פ דין מפני דיש חלות שם מיוחדת למשפחה דנתערבה בה ספק. דהרי ביארנו לעיל (אות א') דלפי הרמב"ם יש דין דכהנים יכולים לרחק משפחה דאינה בחזקת כשרות. ועיין לקמן בשיעורים (עו. ד"ה הנושא אשה כהנת) דנתבאר דיש דין מיוחד בהלכות יוחסין דצריך לבדוק את המשפחה. ולפי"ז נראה דאם נתערב ספק חלל בתוך משפחה אזי זה בעצמו מחיל חלות שם מיוחדת על המשפחה והיא נחשבת לאינה בחזקת כשרות. ומפני זה י"ל דהספק השני, דהיינו זה דנתערבה ספק חללה בתוך המשפחה ולא ידעינן מי היא, כבר הוכרע לחומרא דכל המשפחה עכשיו נחשבת כאינה מיוחסת. וא"כ אין כאן ספק ספיקא ודין אלמנת עיסה לחומרא.
ורש"י בכתובות הביא עוד פירוש באלמנת עיסה וז"ל ומדברי רבי יוסף טוב עלם מצאתי [אלמנת עיסה] אשה שהיה בעלה ספק ספיקא כגון שנתגרשה אמו מבעלה הראשון ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומת בתוך שלשה חדשים ונשאת לכהן תוך שלשה חדשים וילדה את זה, ספק שהוא בן תשעה לראשון וכשר ואפילו היתה מגורשת שהרי קודם לגט נתעברה או אפילו אחר הגט והוא ישראל ולא כהן וספק בן שבעה לאחרון ובנו של כהן הוא והרי הוא ספק חלל הרי ספק ספיקא שמא אינו בנו של כהן ואת"ל בנו הוא שמא לא היתה אמו גרושה אלא אלמנה ולהכי קרי לה עיסה שיש בה עירובי ספיקות הרבה כעיסה זו שהיא בלוסה והא דאמרינן לקמן כל שנטמא בה ספק חלל היינו פירושה כל שנטמעו בה ספק עירובי חלל עכ"ל.
ולכאורה לפי רב יוסף טוב עלם יש כאן ספק ספיקא ולכן שיטת רבי יהושע מבוארת. אמנם קשה להבין את שיטת רבן גמליאל דהחמיר באלמנת עיסה, דהרי יש כאן ב' ספיקות בגוף ולמה לא מקילינן כמו בספק ספיקא דעלמא. ונראה דיש לבאר שיטת ר"ג באופן דומה למה דביארנו בדעת הר"י לעיל. דהיינו, דבספק ספיקא דעלמא כמו בפתח פתוח מצאתי (כתובות ט:) ב' הספיקות חלין בבת אחת, דהיינו בשעה דמצא את הפתח פתוח ולכן פשיטא דב' ספיקות בגוף כזה נחשבין ספק ספיקא ומותר. אמנם באלמנת עיסה לפי ר' יוסף טוב עלם ב' הספיקות נולדו בב' זמנים שונים: כשהבעל זרק לה הגט וספק קרוב לו וספק קרוב לה נולד הספק האם היא גרושה, ובשעת לידת בנה חל הספק האם הוא בנו של בעלה הראשון או של הכהן. וא"כ י"ל דלפי רבן גמליאל זה דומה לספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת לפי הר"י דכל ספק הוכרע לחומרא בנפרד בשעת לידת הספק ואין כאן ספק ספיקא. אמנם רבי יהושע נקט דזה דומה לפתח פתוח מצאתי והיא מותרת מדין ספק ספיקא, ואפילו שלא נולדו הספיקות בבת אחת.
ויש לעיין למה התוס' מיאנו מלפרש כמו ר' יוסף טוב עלם. דהיינו, דאם גם במקרה של התוס' וגם במקרה של ר' יוסף טוב עלם בעצם יש ב' ספיקות דחלין בב' זמנים שונים ויש לדון האם באמת יש כאן ספק ספיקא או שכל ספק הוכרע בנפרד, למה התוס' נקטו היכי תמצי דספק אחד בגוף וספק אחד בתעורבת לעומת ר' יוסף טוב עלם דנקט דב' הספיקות חלין בגוף. ויתכן דהתוס' סבורים דבאמת גם רבן גמליאל מודה דספק ספיקא שחל בב' זמנים שונים מהני ביוחסין. ולכן בהיכי תמצא של ר' יוסף טוב עלם דיש ב' ספיקות בגוף גם רבן גמליאל היה הולך לקולא אע"פ דב' הספיקות אינן חלות בבת אחת. ולכן הר"י והריב"א פירשו דאחד מהספיקות הוא ספק תעורבת במשפחה כולה וכנ"ל דלפי ר"ג הספק הזה הוכרע לחומרא דעצם התערובת יוצרת חלות שם משפחה אינה מיוחסת.
ג
הפסק באלמנת עיסה
הרמב"ם (פרק יט מהלכות איסו"ב הל' כ"ג) פסק דהדין באלמנת עיסה הוא דלכתחילה לא תינשא לכהן אבל בדיעבד לא תצא, וז"ל משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחלה, ואם נשאת לא תצא מפני שהן שתי ספיקות, שמא זו אלמנת אותו חלל שמא אינה אלמנתו, ואם נאמר שהיא אלמנתו שמא חלל הוא שמא אינו חלל עכ"ל.
והרמב"ם הוסיף, וז"ל אבל אם נתערב בה חלל ודאי כל אשה מהן אסורה לכהן עד שיבדוק ואם נשאת תצא והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי שאשת ממזר ואשת חלל לכהונה איסור אחד הוא כמו שביארנו עכ"ל. וביאר הכס"מ דבספק ממזר דנתערב למשפחה אזי בדיעבד לא תצא כמו ספק חלל, אבל בודאי ממזר דנתערב דין המשפחה כמו אם נתערב בה חלל ודאי דכולם אסורים לינשא לכהנים ואם נשאת תצא. וכוונת הרמב"ם ד"איסור אחד הוא" הוא דאשת חלל וגם אשת ממזר הוו זונה לכהונה (פרק יח מהלכות איסו"ב הל"א) ואם הנשים האלו נבעלו לכהן לאחר שנפסלו, הולד שלהם הוי חלל. וצ"ב מה החידוש בדברי הרמב"ם, למה היינו חושבים דדין ספק ממזר דנתערב במשפחה שונה מדין ספק חלל.
ונראה לבאר בב' אופנים: א) הבאנו לעיל (אות א') דבאמת הראב"ד חולק על הרמב"ם וסבור דאין היתר דאלמנת עיסה בספק ממזר. וביארנו דספק ממזר מותר מדאורייתא אמנם מדרבנן גזרו עליו איסור ודאי ולכן אין לצרף אותו לספק ספיקא. וכדי להוציא משיטת הראב"ד, הרמב"ם הוסיף דדין ספק ממזר כדין ספק חלל.
ב) ועוד נראה דיש סברא דספק ממזר דנתערב הוי קל יותר מספק חלל, ולכן יש הו"א דספק ממזר דנתערב אין אפי' איסור לכתחילה לינשא לאחד מהמשפחה. די"ל דחללות אינו חלות שם פסול מפסולי קהל אלא דהוי דין ביוחסין ובחלות שם משפחה. אמנם ממזרות בעיקר הוי איסור ביאה דאינו קשור לדיני יוחסין ומשפחה. ולפי"ז יש הו"א דכהן אסור רק במשפחה דנתערבה בה ספק חלל דאז כל המשפחה נעשית אינה מיוחסת ויש דין דכהן אסור לינשא בתוך משפחה כזאת. מאידך, ספק ממזר דנתערב לתוך משפחה, דנין את הספק כספק איסור דעלמא ולכל אלמנה בתוך המשפחה יש רוב דהיא לא נבעלה לממזר ולכן היא מותרת לכתחילה לכהן. ולכן הרמב"ם היה צריך להדגיש דאשת ממזר ואשת חלל הוו "איסור אחד הוא" בנוגע לכהונה.
ונראה לבאר דיש הו"א לחלק בין ספק ממזר דנתערב לבין ספק חלל דנתערב. דהרי חלל אינו מפסולי קהל אלא דהוי חלות שם פסול בגברא בענין יוחסין וממילא בתו אסורה לכהן וכדומה. ומכיון דחללות בעצם הויא חלות פסול בדיני יוחסין אזי מובן דיש חומרא דכהנים לכתחילה אינם יכולם לינשא לנשים דספק פסולות. אמנם יש צד לומר דספק ממזר אינו בעצם ספק בקביעת יוחסין אלא מהווה איסור ממזרות בפני עצמו ואולי אין מקום לומר דיש חומרא לכהנים בדבר דחל כספק איסור בעלמא. ולכן חידש הרמב"ם דאשת ספק ממזר כדין אשת ספק חלל ושניהם אסורים לכתחילה לכהן. והסברא בזה הוא דממזרות גם מהווה פסול בגברא בדיני יוחסין ושייך לומר דלכהנים יש חומרות יתירות בדיני יוחסין.⁶⁹
ובנוגע לפסק הרמב"ם בחילוק בין אלמנת עיסה לבין בת דנולדה למשפחה הזאת, עיין בשיעורים לעיל (עד. בסוגיא דכתובות יג: ד"ה א"ר יוחנן).
גמ'. דאיתמר ארוסה שעיברה.
מבואר בגמ' דרב נקט כמו רבי אליעזר דספק ממזר אסור בממזר ודאי, בין היכא דרוב כשרים אצלה ובין היכא דכל העולם פסולים אצלה חוץ מהארוס. ויש לעיין מדוע הולד של ארוסה שעיברה אסורה לממזר ודאי, הרי רוב העולם פסולים אצלה ויש רוב דהולד ממזר. ונראה לבאר בב' אופנים:
א) הגזה"כ דממזר ודאי ולא ממזר ספק (לעיל עג.) מלמד שבדיני ממזרות לא הולכין בתר הרוב כלל. ולכן אפי' היכא דרוב פסולין אצלה אין הולכין בתר הרוב לומר דהולד נחשב לממזר ודאי, אלא דהולד עדיין נחשב לספק ממזר ולכן אסור בממזר ודאי.⁷⁰ ולפי"ז האיסור דספק ממזר (אפי' כשיש רוב דהוא ממזר) בממזרת הוי איסור דאורייתא.⁷¹
ב) באמת הולכין בתר הרוב היכא דרוב פסולין אצלה לקובע דהולד ממזר ודאי. אבל בארוסה שעיברה אע"פ דרוב העולם פסולים אצלה מ"מ יש רוב אחר דרוב ארוסות נבעלות דוקא לארוסיהן. ומכיון דיש רוב כנגד רוב נשאר כספק מחצה על מחצה ולכן הולד הוי ספק ממזר ואסור בממזר ודאי.⁷²
ונראה דהרמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הי"ז) נקט כביאור הראשון. דכתב וז"ל ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת עכ"ל. מבואר דהרמב"ם פסק כרב דהולד ספק ממזר ואסור בממזרת. אמנם צ"ע בלשונו דהולד בחזקת ממזר, מהו הביאור במלים אלו, דהרי הולד אסור בממזרת משום דהוא ספק ממזר. ולפי הנ"ל נראה לבאר דבאמת יש רוב דהולד ממזר דהרי בארוסה רוב פסולים אצלה וממילא על פי דיני ספיקות דכל התורה כולה הולד הריהו בחזקת ממזר. אמנם בהלכות ממזרות יש גזה"כ דאע"פ דיש רוב, מ"מ הולד עדיין נחשב לספק ולכן אסורה בממזרת.
לפי הנ"ל יוצא דהרמב"ם נקט דאפי' היכא דיש רוב לפסול מ"מ הולד אסור בממזרת מדאורייתא. אבל זה קצת קשה דהרי מבואר לעיל (עג.) דמדאורייתא שתוקי מותר בבת ישראל דהרי רוב כשרים אצלה וכל דפריש מרובא פריש וצריך את הגזה"כ דממזר ודאי ולא ממזר ספק דלמא אזלה איהי לגבייהו והוה להו קבוע. נמצא דאפי' בלי שום גזה"כ אם רוב כשרים אצלה אזי מסברא ספק ממזר מותר לישראלית. וא"כ מהי הסברא לומר דאם יש רוב לפסול דהולד הוי ספק ממזר דאסור מדאורייתא לממזרת ודאית.⁷³
ונראה לבאר ע"פ מה שייסדנו לעיל (עג. בענין ממזר וספק ממזר, אות א) בגדר הדין דלפי החכמים ספק ממזר מותר גם בישראלית וגם בממזרת. דביארנו דהדין דספק ממזר מותר בבת ישראל הוי דין באיסור והיתר ולכן הולכין בתר הרוב. אמנם הדין דספק ממזר מותר בממזרת דין הוא ביוחסין, דהיינו דהפסול גברא דממזר מתירו לאשה עם חלות שם פסול ולכן לא הולכין בתר הרוב. ונמצא דלפי החכמים, היכא דרוב כשרים אצלה ויש רוב דהולד כשר, הולד מותר לישראלית (אפי' בלי גזה"כ דממזר ודאי ולא ממזר ספק) דהרי הולכין בתר הרוב באיסור ממזר. אמנם הוא מותר גם לממזרת אע"פ דיש רוב דהוא כשר דהרי בדיני יוחסין הרוב אינו מכריע.
ונראה לבאר דה"ה לפי רבי אליעזר דנקט דספק ממזר אסור בממזרת. דהיינו, דרק מי שמוגדר כממזר ודאי בדיני יוחסין מותר בממזרת, ולכן אפי' כשרוב פסולין אצלה ויש רוב דהולד ממזר הולד עדיין אסור בממזרת מכיון דרוב אינו מכריע בדיני יוחסין. ומכיון דבהלכות יוחסין הוא עדיין מוגדר כספק ממזר, ממילא לפי רבי אליעזר הוא אסור בממזרת ודאי. אמנם, היכא דרוב כשרים אצלה אע"פ דבדיני יוחסין הולד עדיין הוי ספק ממזר, מ"מ לענין האיסור לישראלית הולכין בתר הרוב ומכריעין לקולא.
⁶² ע"ע בזה בשיעורים לעיל (עג. בענין ממזר וספק ממזר אות א).
⁶³ לכאורה צ"ע בדברי רבינו זצ"ל דהרי ביאר למה אין היתר דאלמנת עיסה בספק ממזרות בגלל חידוש התורה בספק ממזר. אמנם לפי הראב"ד גם בספק נתין לא אמרינן הקולא דאלמנת עיסה ודיני ספק בנתין דומים לדיני ספק בחלל ולא לממזר.
⁶⁴ והשווה לדברי רבינו זצ"ל לקמן (עו. ד"ה הנושא אשה כהנת) בנוגע לחיוב בדיקה.
⁶⁵ וכן הקשה תוס' הרא"ש (קידושין עה. ד"ה אלמנת עיסה) וז"ל ולא נהירא דאין בה אלא ספק אחד כמו בבעלה עכ"ל.
⁶⁶ וזה שלא כמו שביאר השטמ"ק (כתובות יד. ד"ה קונטריסין) בדעת רש"י דיש ב' חזקות כשרות שונות, של האשה הראשונה וגם של אלמנת העיסה וז"ל תרי ספיקי לפרש"י ז"ל חשיב תרי חזקי כמו תרי ספיקי כי אמו היה לה חזקה דגופה וגם האלמנה שנשאת לספק חלל היה לה חזקה דגופה ע"כ עכ"ל.
⁶⁷ ועיין בשו"ת רשב"א (חלק א סימן תא) דהביא דין אלמנת עיסה כראיה דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת נחשב לספק ספיקא.
⁶⁸ הפירוש הזה כמעט מפורש בדברי הר"י עצמו (הובאו דבריו בבית יוסף יו"ד סימן קי סעיף ט) וז"ל דהיאך אתה אומר שמא לא זה הוא ואת"ל זה הוא שמא אותו ספק מותר היה והלא כבר אסרתו מספק שנפל בגופו ואחר שאסרתו היאך אתה חוזר ומתירו עכ"ל.
⁶⁹ משמע מדברי רבינו זצ"ל דספק ממזר דנתערב בתוך משפחה לפי הרמב"ם דכל אלמנה אסורה לכתחילה לכהנים (כמו בספק חלל) ולא איירי בשאר ישראל. אמנם עיין בטור (אה"ע סימן ז) דמשמע מדבריו דהבין דלפי הרמב"ם במשפחה דנתערבה בה ספק ממזר אזי כל בת במשפחה אסורה לכתחילה לכל ישראל.
⁷⁰ ויש להעיר מדברי רש"י (ד"ה ורב אמר) דלפי רב הולד הוי ממזר ודאי מפני הרוב. אמנם עיין בפנ"י (ד"ה ורמי) דהקשה על רש"י מרהיטת הסוגיא. ובענין דין רוב בספק ממזר עיין בפנ"י (כאן ולעיל עג. ד"ה אמר) ובשב שמעתתא (שמעתא ב פרק טו).
⁷¹ עיין לעיל (עג. בענין ממזר וספק ממזר, אות א) דרבינו זצ"ל הביא מהמגיד משנה (פרק טו מהלכות איסו"ב הלי"ב) דספק ממזר אסור מדאורייתא בממזרת. אמנם הר"ן (לא. בדפי הרי"ף ד"ה אסור) נקט דרבי אליעזר ספיקן בודאן מדרבנן.
⁷² רבינו זצ"ל הזכיר בקיצור דזהו דעת הרשב"א. ולכאורה כוונתו לדברי הרשב"א לעיל (עג: ד"ה מכלל) וז"ל מכלל שמועה זו נראה שלא אמרו ממזר ודאי אמרה תורה ולא ספק ממזר אלא בשמחצה מיהא כשרין אצלה דכל כי הא הוא דהוי ספק, אבל כל היכא דרוב פסולין אצלה כממזר ודאי משוינן לי' דרובא דאורייתא אא"כ בדקו את אמו ואמרה לכשר וראוי לי נבעלתי כר"ג ור"א ואבא שאול, וארוסה שעברה דאמר לקמן שהולד שתוקי אע"ג דרוב פסולין אצלה שאני ארוסה דתלינן בארוס כדאיתא לקמן והוה לי' כמחצה על מחצה עכ"ל.
⁷³ לכאורה אפשר לתרץ כמו שביאר רבינו זצ"ל לעיל דלפי רבי אליעזר יש גזה"כ דממזר ודאי ולא ממזר ספק דמתיר שתוקי בבת ישראל מדאורייתא. אלא דרבי אליעזר הבין דדרשא הזה מלמד דלא הולכין בממזרות בתר הרוב ולכן אפי' אם רוב פסולין אצלה, מ"מ הולד עדיין נחשב לספק ולכן אסור מדאורייתא בממזרת ודאית. אמנם, כאן, רבינו זצ"ל רצה לתת סברא לדין הזה דאפי' אם יש רוב דהולד ממזר מ"מ הוא אסור מדאורייתא בממזרת ודאית.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.