קידושין עד ע"א

וְנִיחְזֵי זוּזֵי מִמַּאן נָקֵט לָא צְרִיכָא דְּנָקֵט מִתַּרְוַיְיהוּ וְאָמַר חַד מִדַּעְתַּאי וְחַד בְּעַל כּוּרְחַי וְלָא יְדִיעַ הֵי מִדַּעְתּוֹ וְהֵי לֹא מִדַּעְתּוֹ
נֶאֱמָן דַּיָּין לוֹמַר לָזֶה זִכִּיתִי וְלָזֶה חִיַּיבְתִּי בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁבַּעֲלֵי דִינִים עוֹמְדִים לְפָנָיו אֲבָל אֵין בַּעֲלֵי דִינִים עוֹמְדִים לְפָנָיו אֵינוֹ נֶאֱמָן וְנִיחְזֵי זְכוּתָא מַאן נָקֵיט
לָא צְרִיכָא דִּקְרִיעַ זְכוּתַיְיהוּ וְנִיהְדַּר וְנִידַיְּינִינְהוּ בְּשׁוּדָא דְּדַיָּינֵי
אָמַר רַב נַחְמָן שְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִין עַל הַבְּכוֹר אֵלּוּ הֵן חַיָּה אָבִיו וְאִמּוֹ חַיָּה לְאַלְתַּר אִמּוֹ כׇּל שִׁבְעָה אָבִיו לְעוֹלָם כִּדְתַנְיָא יַכִּיר יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים
מִכָּאן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה בְּנִי בְּכוֹר וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר זֶה בְּנִי בְּכוֹר כָּךְ נֶאֱמָן לוֹמַר זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה וְזֶה בֶּן חֲלוּצָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ נֶאֱמָן
אַבָּא שָׁאוּל הָיָה קוֹרֵא לַשְּׁתוּקִי בְּדוּקִי מַאי בְּדוּקִי אִילֵימָא שֶׁבּוֹדְקִין אֶת אִמּוֹ וְאוֹמֶרֶת לְכָשֵׁר נִבְעַלְתִּי נֶאֱמֶנֶת כְּמַאן כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא דִּתְנַן הָיְתָה מְעוּבֶּרֶת וְאָמְרוּ לָהּ מָה טִיבוֹ שֶׁל עוּבָּר זֶה אָמְרָה לָהֶם מֵאִישׁ פְּלוֹנִי וְכֹהֵן הוּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים נֶאֱמֶנֶת וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל
חֲדָא לְהַכְשִׁיר בָּהּ וַחֲדָא לְהַכְשִׁיר בְּבִתָּהּ הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר לְדִבְרֵי הַמַּכְשִׁיר בָּהּ פּוֹסֵל בְּבִתָּהּ
אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְדִבְרֵי הַמַּכְשִׁיר בָּהּ מַכְשִׁיר בְּבִתָּהּ אַבָּא שָׁאוּל מַאי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן
דְּאַבָּא שָׁאוּל עֲדִיפָא מִדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּאִי מֵהָתָם הֲוָה אָמֵינָא הָתָם דְּרוֹב כְּשֵׁרִין אֶצְלָהּ אֲבָל הֵיכָא דְּרוֹב פְּסוּלִין אֶצְלָהּ אֵימָא לָא צְרִיכָא אָמַר רָבָא הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל
מַתְנִי' כׇּל הָאֲסוּרִין לָבֹא בַּקָּהָל מוּתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר וַדָּאָן בְּוַדָּאָן מוּתָּר וַדָּאָן בִּסְפֵיקָן וּסְפֵיקָן בְּוַדָּאָן וּסְפֵיקָן בִּסְפֵיקָן אָסוּר וְאֵלּוּ הֵן הַסְּפֵיקוֹת שְׁתוּקִי אֲסוּפִי וְכוּתִי
גְּמָ' מַאי כׇּל הָאֲסוּרִין לָבֹא בַּקָּהָל אִילֵימָא מַמְזֵירֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא מַמְזֵירֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי מוּתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה
וְתוּ רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר אַהֵיָיא אִילֵימָא אַוַּדָּאָן בִּסְפֵיקָן הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר וַדָּאָן בְּוַדָּאָן מוּתָּר וַדָּאָן בִּסְפֵיקָן וּסְפֵיקָן בִּסְפֵיקָן אָסוּר מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה לָא סְבִירָא לֵיהּ
וְכִי תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר אַגֵּר בְּמַמְזֶרֶת מִידֵּי גֵּר בְּמַמְזֶרֶת קָתָנֵי כׇּל הָאֲסוּרִין לָבֹא בַּקָּהָל קָתָנֵי
אָמַר רַב יְהוּדָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עד - א

והוינן בה: וניחזא, זוזי ממאן נקט [נראה, דהיינו, נשאל את המוכר, ממי קיבל את המעות]. שהרי ודאי הוא זכור ממי קיבל את המעות - אף לאחר שיצא המקח מתחת ידו. ועל פי זה נדע למי הוא מכר, שודאי מכר לזה שנתן את המעות. ומדוע אינו נאמן המוכר לאחר שיצא המקח מידו? ^[85]

ומשנינן: לא צריכא, מדובר כאן, בכגון דנקט [קיבל] המוכר זוזי מתרוייהו, ואמר: חד נתן לי את המעות מדעתאי [מרצוני], וחד נתן לי בעל כורחי. ומאחר שכבר אין המקח תחת ידו, כבר לא ידיע [אינו זוכר המוכר] הי [מי] מהם נתן לו מדעתו, והי נתן לו שלא מדעתו. ^[86]

ומביאה הגמרא את המשך אותה הברייתא: שני בעלי דינים שכל אחד מהם אומר: אני זכיתי בדין! -

נאמן הדיין לומר: לבעל דין זה זיכיתי, ולבעל דין זה חייבתי!

במה דברים אמורים שנאמן הדיין, בזמן שבעלי דינים עדיין עומדים לפניו. כי כל זמן שלא יצאו מלפניו, עדיין עליו לזכור את מי זיכה ואת מי חייב.

אבל אם כבר אין בעלי דינים עומדים לפניו, אינו נאמן, לפי שאחר שיצאו מלפניו, כבר אין מוטל עליו לזכור את פסק הדין.

והוינן בה: וניחזי זכותא מאן נקיט!? נבדוק מי מחזיק בידו את שטר פסק הדין של הזכות, ואיזה מקום יש להסתפק בדבר?

ומשנינן: לא צריכא, דקריע [נקרע] שטר זכותייהו.

ושוב תמהינן: לשם מה צריך להאמינו למי זיכה? וניהדר ונידיינינהו! שהרי יכול הדיין לשוב ולדונם, ועל ידי כן יתברר מי החייב ומי הזכאי.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, בשודא דדייני.

במקרה שלא היתה דרך להכריע את הדין על פי משפטי הממון. ובכגון זה, נפסק הדין על פי ראות עיני הדיין, ולמי שיתנדב לב הדיין לומר שנראים הדברים שהוא בעל הממון, הרשות בידו לזכותו.

וכיון שפסק לטובת אחד מהם, שוב אין הוא רשאי לחזור בו. ולפיכך אין מסכימים בעלי הדין לדון מחדש, שמא עתה יטה לבו לצד אחר. ^[87]

אמר רב נחמן: שלשה נאמנין להעיד על הולד שהוא בכור [ליטול פי שנים בירושת אביו]. ואלו הן: חיה [מיילדת], אביו, ואמו. ^[88]

החיה נאמנת רק לאלתר, בסמוך ללידה. וכבר התבאר דין זה לעיל.

אמו נאמנת להעיד עליו, כל שבעה ימים מהלידה. לפי שעדיין אין אביו מכירו. שהרי עוד לא יצא מתחת ידי אמו להכנס לברית. אבל מזמן שאביו מכירו, שוב אין אמו נאמנת.

ואביו נאמן עליו לעולם. ונאמנות זו נדרשת בלימוד מן התורה.

כדתניא: כתיב [דברים כא יז] "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים". ודרשינן: "יכיר" - יכירנו לאחרים! כלומר, יעיד עליו האב לאחרים שהוא הבכור, ומכאן למדנו שנתנה התורה כח נאמנות מיוחד לענין בנו.

מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר: זה הוא בני הבכור!

וכשם שנאמן לומר "זה בני בכור", כך גם נאמן הוא לפוסלו, ^[89] ויכול לומר האב הכהן "זה בני הוא בן גרושה, וזה בן חלוצה", ויהיה נאמן לחללו מהכהונה. ^[90]

וחכמים אומרים: אף שנאמן האב על בנו לומר שהוא בכור, אינו נאמן לומר עליו שהוא בן גרושה ולפוסלו מהכהונה.

שנינו במשנה: אבא שאול היה קורא לשתוקי

- "בדוקי".

והוינן בה: מאי "בדוקי"?

אילימא, שבודקין את אמו ושואלים אותה ממי נתעברה, ואומרת "לכשר נבעלתי", שהיא נאמנת להכשיר בכך את הולד -

וכמאן סבר אבא שאול - כרבן גמליאל במסכת כתובות, שאמר: נאמנת! - הרי אי אפשר לומר כך.

שהרי כבר תנינא לדין זה חדא זימנא, ולשם מה חזר רבי ושנאו כאן שוב? והרי היה לו להביא את אבא שאול בסמוך לדברי רבן גמליאל, ולומר שכך סובר גם אבא שאול.

דתנן במסכת כתובות: אשה פנויה שהיתה מעוברת, ואמרו לה: "מה טיבו של עובר זה"? ואמרה להם: מאיש פלוני נתעברתי, וכהן הוא [כלומר, מיוחס וכשר] -

רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: הרי היא נאמנת. והניחה הגמרא שהיא נאמנת על כשרותה, וכמו כן מכשירים את הולד על פיה.

ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין. שאינה נאמנת להכשירו, אלא פסול הוא מספק, כשתוקי.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל, שנאמנת. ^[91]

ומשנינן: הוצרך רבי לשנות פעמיים דין זה ; חדא להכשיר בה, וחדא להכשיר בבתה.

כי במשנה שם לא האמינה רבן גמליאל, אלא כלפי עצמה. שאם נבעלה לחלל או למי שאסור עליה, הרי היא נאסרת להנשא לכהן, וכן אם היא כהנת הרי היא נאסרת באכילת תרומה. ועל כך אמר רבן גמליאל: נאמנת היא לומר לכשר נבעלתי, ואינה מתחללת מן הכהונה, כיון שטענת ברי שלה מצטרפת לחזקת כשרות שלה.

אבל אינה נאמנת לומר שנתעברה מכשר, לענין הכשר העובר [אם הוא נקבה] להנשא לכהן, כיון שלעובר אין חזקת כשרות. ^[92]

ודוקא לגבי עצמה היא נאמנת, משום שיש לה חזקת כשרות. שהרי עד שלא נבעלה לו, ודאי היתה כשרה. אבל לעובר לא היתה מעולם חזקת כשרות.

ועל זה הוסיף אבא שאול במשנתנו, שנאמנת האם לומר אף על הולד שהוא כשר.

ושוב מקשינן: הניחא למאן דאמר שם בכתובות, שאף לדברי רבן גמליאל המכשיר בה ומאמינה שנבעלה לכשר, הרי הוא פוסל בבתה, ^[93] כי לפי שאין לבת חזקת כשרות, חיישינן שאביה פסול, כמבואר, שפיר הוסיף התנא את שיטת אבא שאול במשנתנו, החולקת על רבן גמליאל, ומכשירה גם את בתה.

אלא למאן דאמר שם, "לדברי רבן גמליאל המכשיר בה, אף מכשיר בבתה", אם כן, אבא שאול - מאי אתא לאשמועינן? והלא כבר שמענו זאת מדברי רבן גמליאל.

ומשנינן: דאבא שאול עדיפא מדרבן גמליאל. שמדברי אבא שאול שמענו חידוש גדול יותר מאשר בדברי רבן גמליאל.

דאי מהתם, מרבן גמליאל, הוה אמינא, דוקא התם הכשיר רבן גמליאל אותה ואת העובר, משום דאיירי במקום שרוב בני האדם שם כשרין אצלה. כגון שהיא פנויה, ורוב אנשי העיר כשרים לכהונה, ואינם חללים.

אבל היכא דרוב בני המקום פסולים אצלה, כגון שהיא ארוסה, ומלבד הארוס כל העולם אסור עליה משום אשת איש; או אף בפנויה, וכגון שרוב אנשי העיר פסולים לכהונה, אימא, לא תהיה נאמנת להעיד כנגד הרוב שמכריע שנבעלה לפסול.

הלכך צריכא ליה לאבא שאול להשמיענו, שאף נגד רוב פסולים נאמנת לומר שלכשר נבעלה. ^[94]

אמר רבא: הלכה כאבא שאול!

מתניתין:

כל האסורים לבא בקהל, כגון ממזרים ונתינים ושתוקים ואסופים, מותרים לבא זה בזה. ואף ממזר שהוא ודאי פסול, מותר בשתוקים ואסופים שהם ספק פסולים. משום שלא אסרה תורה את הממזר אלא בקהל ודאי ולא בקהל ספק.

רבי יהודה אוסר. ובגמרא תבואר שיטתו.

רבי אליעזר ^[95] אומר: ודאן [ודאי] של הפסולים בודאן פסולים, מותר. כגון ממזר ונתין ששניהם פסולים לקהל בתורת ודאי, הרי הם מותרים זה בזה.

אבל ודאן של הפסולים בספיקן של הפסולים, כגון ממזר ונתין בשתוקית ואסופית -

וכן ספיקן, בודאן, כגון שתוקי ואסופי בממזרת ונתינה -

וכן ספיקן בספיקן, ^[96] כגון שתוקי בשתוקי, או אסופי באסופית, או שתוקי באסופית, או אסופי בשתוקית -

לכל אלו אסור לבא זה בזה, שמא אחד מהם פסול, והשני כשר. דסבר רבי אליעזר, שהממזר אסור אף בקהל ספק. ^[97]

ואלו הן הספיקות: שתוקי - שלא נודע מי הוא אביו, ושמא פסול הוא ;

אסופי - שלא נודע מי הם אביו ואמו, ושמא פסולים הם ; וכותי - הם בני עם שהביא סנחריב מכותה, והושיבם בערי שומרון, ונתגיירו מאימת האריות ששילח ה' בהם. ובגמרא יבואר מהו ספיקם.

גמרא:

שנינו במשנה: כל האסורין לבא בקהל, מותרים לבא זה בזה.

והוינן בה: מאי כל האסורין לבא בקהל?

אילימא, ממזירי ונתיני שתוקי ואסופי?

הא כבר תנא ליה ברישא במשנה הקודמת: "ממזירי ונתיני שתוקי ואסופי, מותרין לבא זה בזה". ולמה הוצרך לשנות שוב דין זה?

ותו קשיא: אם כן, מה דקתני "רבי יהודה אוסר", אהייא [על מה] נחלק רבי יהודה ואסר? -

אילימא אודאן בספיקן נחלק רבי יהודה, ואסר ממזר בשתוקי ואסופי, הרי אי אפשר לומר כן.

דהא מדקתני בסיפא: רבי אליעזר אומר: ודאן בודאן מותר, ודאן בספיקן וספיקן בספיקן אסור", מכלל דרבי יהודה לא סבירא ליה הכי, אלא הוא מתיר אף ודאי ממזר בספק ממזר. ^[98]

וכי תימא, הא דקתני "רבי יהודה אוסר" קאי אגר בממזרת, ורבי יהודה לשיטתו [עב ב] ש"קהל גרים" נמי איקרי קהל, ואף הם אסורים בממזרת - אין לפרש כן.

דהרי מידי האם "גר מותר בממזרת" קתני בדברי תנא קמא, שנאמר שעל זה נחלק רבי יהודה?

והלא "כל האסורין לבא בקהל מותרין זה בזה" קתני! ואין הגר בכלל, שהרי הוא מותר לבא בקהל.

הערות

^[85] כך פירש רש"י. והתוס' הקשו עליו דלמה נאמן לו יותר מעד אחד דעלמא. והראשונים ביארו דעת רש"י, שתקנת חכמים היא להאמין למוכר כבי תרי, כיון שבדרך כלל אין נוכח בשעת המכר אדם אחר. וכעין שאמרו נאמן הדיין ונאמנת החיה. והתוס' מבארים, שכל הנידון בסוגיא הוא מצד מיגו. כי בזמן שמקחו בידו של המוכר, הוא נאמן לומר למי מכר, במיגו שהיה יכול לומר לא מכרתי כלל. או "חזרתי וקניתיו". ובזמן שאין מקחו בידו, כבר אין לו מיגו, ולכן אינו נאמן. ומקשה הגמרא, ליחזי זוזי ממאן נקט, ולא יהא נאמן אפילו כשמקחו בידו לומר שנתרצה למכור למי שלא נתן המעות, כי הוי מיגו במקום עדים, דאנן סהדי שלאותו אדם שנתן לו המעות נתרצה למכור. תוס' ד"ה בד"א. ובתוס' הרא"ש מפרש, שהגמרא מקשה בין בזמן שמקחו בידו בין בזמן שאין מקחו בידו, שנשאל להם מי נתן המעות, שבזה לא ישקרו, והמחלוקת ביניהם אינה אלא שזה אומר לי נתרצה המוכר אף על פי שלא נתתי מעות, ואינו מתכוין לגזול אלא שמורה היתר לעצמו שיתן גם הוא מעות ויקבל המקח. וממילא אנן סהדי שלאותו שנתן המעות נתרצה המוכר.

^[86] ואפילו כעד אחד אינו נאמן, דאנן סהדי שאינו יכול לזכור כשאין מקחו בידו. תוס' ר"י הזקן.

^[87] כך פירש רש"י. והתוס' הקשו, למה יחשוש האחד שמא הדיין ישנה מסברתו הראשונה. ולכן הם מבארים, ש"שודא דדייני" פירושו הוא, שהדיין יתן למי שירצה, ויש לו סמכות לכך, לפי ש"הפקר בית דין הפקר". ולדבריהם, "שודא" הוא מלשון השלכה כמו "רמה בים", שתרגומו "שדי בימא", שישליך הדיין את הממון היכן שירצה [ולכן חושש אותו שזכה, שמא הדיין ישנה עתה מרצונו הקודם]. תוס' ד"ה שודא. ובמסכת כתובות הקשו התוס', אם כן, יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר, ותירצו שדיין הנוטל שכר, אינו דיין [פה ב ד"ה שודא].

^[88] הכל נלמד מזה שראינו שהתורה האמינה לאב להעיד על בנו שהוא בכור, אף על פי שהוא קרוב אליו. וטעם הדבר, לפי שרגיל האב להכיר בבניו יותר מאדם אחר, ולכן האמינתו תורה. והוא הדין בנאמנותה של חיה לאלתר, ונאמנות אמו כל שבעה, לפי שאין שם אחר שידע יותר מהם. תוס' הרא"ש. [וראה הערה 85 לענין נאמנות החיה].

^[89] הקשו התוס', מנא ליה לרבי יהודה לדמות זה לזה? כי בשלמא להעיד עליו שהוא בכור, דין הוא שיהא נאמן, שזו טובה לו. אבל לפוסלו, למה יהא נאמן? ותירצו, שהאב נאמן לומר אפילו על הקטן שבבניו שהוא הבכור, ואף על פי שעל ידי זה הוא מחזיק את הגדולים לממזרים, שנולדו מאיש אחר. ומזה למד רבי יהודה שהאב נאמן גם לפסול בניו. ועוד תירצו בשם רבינו אליהו, הטעם שהוא נאמן לפוסלו הוא משום דכתיב "כי את הבכור בן השנואה יכיר", ו"שנואה" היינו שנואה בנישואיה [לעיל סח א], כלומר, שאסורה עליו בלאו. ו"יכיר" שאמרה התורה, עולה על שניהם, שהאב נאמן הן על זה שהוא בכור, והן על זה שהוא "בן השנואה", דהיינו בן גרושה וחלוצה. תוס' ד"ה כשם.

^[90] קשה, הא אין אדם משים עצמו רשע, שעבר על איסור שנשא גרושה. ויש לומר, כגון שאומר, שבשעה שנשאה לא ידע שהיא גרושה, ורק אחר שנולד הבן נודע לו שהיא גרושה. תוס' הרא"ש.

^[91] ראה בתוס' הרא"ש ביאור למה הביאה זאת הגמרא כאן.

^[92] כך פירש רש"י. והוא הדין שנפסלת אפילו מלבא בקהל. אלא משום שהגמרא נקטה בת ולא בן, משמע שהנידון הוא לענין פסול כהונה [שהרי בבן לא שייך לפוסלו לינשא לכהנת, כי לא הוזהרו כשירות מלהינשא לפסולים]. ומה שהגמרא באמת לא נקטה בן ולענין לפוסלו לבא בקהל, הוא כדי שיהא בדוגמת הנידון שבמשנה לגבי האם, שהוא רק לפוסלה מכהונה. על פי שיטה מקובצת כתובות [יג א] בשם הריטב"א והגאונים.

^[93] ו"היתה מעוברת" שנקטה המשנה הוא משום לישנא מעליא, והכוונה שנבעלה, תוס' בכתובות [יג א] ד"ה לדברי.

^[94] הטעם שנאמנת, משום שמדאורייתא השתוקי כשר, כמו שאמרו לעיל [עג א], ורק מדרבנן עשו מעלה ביוחסין ואסרוהו, לכן האמינו לה לגבי איסור דרבנן. ומהאי טעמא פסק הרמב"ם [איסורי ביאה טו יב] שאמו נאמנת רק להכשירו. אבל לא לומר עליו שהוא ממזר ולפוסלו, כי אם מאמינים לה, הרי מתירין אותו בממזרת ודאית, והרי אנו מקילין באיסור תורה, ולגבי איסור תורה אינה נאמנת. ומדוייק לפי זה לשון הגמרא שאמרה "בודקין את אמו, ואומרת לכשר נבעלתי", ולא אמרה "ואומרת לכשר נבעלתי או לפסול נבעלתי", משום שעל זה היא אינה נאמנת. ר"ן.

^[95] נרשם על הגליון שצריך לומר רבי אלעזר.

^[96] הפרי חדש כתב, שלענין תקיעת שופר טומטום אינו מוציא טומטום אחר, ואף על פי שהוא ספק ספיקא, שמא שניהם חייבים או שניהם פטורים. ואם תמצי לומר שאחד חייב והשני פטור שמא המוציא הוא החייב, ומכל מקום לא אמרינן ספק ספיקא בתרי גופי. והרע"א הביא ראיה לזה מסוגייתנו האומרת שספיקן בספיקן אסורים, אף שהוא ספק ספיקא, שיש שני צדדים להתיר, שמא שניהם כשרים או שניהם פסולים, ורק צד אחד לאסור, שמא אחד ממזר והשני כשר. ועל כרחך משום שלא אמרינן ספק ספיקא בתרי גופי.

^[97] רבי אליעזר חולק על התנא קמא במשנה הקודמת שהתיר ספיקות עם ודאים וכל שכן ספיקות בספיקות. וכתב בתוס' הרא"ש שגם רבי אליעזר מודה לתנא קמא שמדאורייתא מותר השתוקי בין עם ישראל בין עם ממזר כמבואר בגמרא לעיל [עג א]. אלא שלפי התנא קמא לא עשו רבנן מעלה ביוחסין אלא לפוסלו בישראל. ורבי אליעזר סבר שפסלוהו אף עם מינו, גזירה שמא ישא אחותו מאביו, כמבואר שם בדברי רבא.

^[98] ואין לומר שנחלקו בספיקן בספיקן, שרבי יהודה מתיר ורבי אליעזר אוסר, שאם כן, היה לו לרבי יהודה לפרש שהוא אוסר בספיקן בודאן. תוס' הרא"ש.

וניחזי זוזי ממאן נקט [ונראה את הכסף ממי לקח]? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דנקט מתרוייהו [שלקח משניהם] ואמר המוכר: חד מדעתאי [אחד קיבלתי מדעתי], שרציתי למכור לו וחד [ואחד מהם] נתן לי בעל כורחי, שלא רציתי לקבל ממנו. ולא ידיע [ידוע] לבית דין הי [איזה] מדעתו והי [ואיזה] לא מדעתו, ובזה אין אנו סומכים על עדותו ממי קיבל בעל כרחו.

וממשיכה הברייתא, וכן נאמן הדיין לומר: לזה זכיתי ולזה חייבתי. במה דברים אמורים — שבעלי דינים עדיין עומדים לפניו, אבל אם אין בעלי דינים עומדים לפניו, אלא הלכו להם — אינו נאמן. ושואלים: וניחזי זכותא מאן נקיט [ונראה את כתב הזכות, מי מחזיק בו]? ולשם מה צריך את נאמנותו של הדיין!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דקריע זכותייהו [שנקרעו כתבי הזכויות שלהם] ואי אפשר לברר מתוכם. ושואלים: אם כן וניהדר ונידיינינהו [ויחזור וידון אותם] שנית! ומשיבים: שהיה זה בשודא דדייני [בהכרעת הדיינים], שיש מקרים שבהם אין פסק הדין תלוי אלא בהכרעת הדיינים שמחליטים לפי הרגשתם. ובמקרה זה אין ודאות שבפעם השניה יחליטו כבראשונה.

ועוד בענין נאמנות על הבכור, אמר רב נחמן: שלשה נאמנין על הבכור, אלו הן: חיה (המיילדת), אביו, ואמו. חיה נאמנת רק לאלתר (מיד), אמו נאמנת כל שבעה ימים ראשונים ללידתו, אביו נאמן לעולם. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] על הכתוב "כי את הבכור... יכיר לתת לו פי שניים" (דברים כא, יז), ואמרו: יכירנו לאחרים. כלומר, הוא נאמן לומר לאחרים שזה בכורו.

מכאן אמר ר' יהודה: נאמן אדם לומר "זה בני בכור". וכשם שנאמן לומר "זה בני בכור" כך נאמן לומר על בנו "זה בן גרושה", או "זה בן חלוצה". וחכמים אומרים: בזה אינו נאמן, אלא לבכורה בלבד.

א שנינו במשנה שאבא שאול היה קורא לשתוקי "בדוקי". שואלים: מאי [מה פירוש] "בדוקי"? אילימא [אם תאמר] שבודקין את אמו והיא אומרת: לכשר נבעלתי, ואז נאמנת, ואם כן הלכה זו כמאן [כשיטת מי] — כשיטת רבן גמליאל היא, ואולם תנינא חדא זימנא [כבר שנינו דבר זה פעם אחת]! דתנן [שכן שנינו במשנה]: היתה אשה פנויה מעוברת, ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה? אמרה להם: מאיש פלוני שנבעלתי לו וכהן הוא. רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין ואין סומכים עליה. ואמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל. ומה הוסיף איפוא אבא שאול בדבריו?

ומשיבים: בכל זאת נצרכו דברי אבא שאול, משום שחדא [הלכה אחת] נאמרה כדי להכשיר בה, אותה עצמה, שלא תיחשב כנבעלת לפסול ושהיא עצמה כשירה לכהונה, וחדא [ואחת] להכשיר בבתה, שאם נולדה לה בת, אף היא נחשבת לכשירה על פי דברי האם, ומותרת להינשא לכהונה. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שלדברי המכשיר בה וסומך על דבריה — פוסל בבתה שאין נאמנותה מספיקה להכשיר גם את בתה הנולדת לה, שאין לה חזקת כשרות, ואם כן יש חידוש בדבר שכשאמרה לכשר נבעלתי נאמנת גם על בתה.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלדברי המכשיר בה מכשיר גם בבתה, לפי זה אבא שאול מאי אתא לאשמועינן [מה בא להשמיענו]? הרי כבר ידוע הדבר!

ומשיבים: ההלכה של אבא שאול עדיפא ומרחיקה לכת יותר מזו של רבן גמליאל. דאי מהתם הוה אמינא [שאילו משם בלבד, ענין הפנויה, הייתי אומר]: התם [שם] מדובר שרוב כשרין הם אצלה, כגון שרוב אנשי העיר כשרים לקהל וראויים להשיא בנותיהם לכהונה, אבל היכא [במקום] שרוב פסולין אצלה — אימא [אמור] שלא תהיה נאמנת לומר שנבעלה לכשר, ולכן צריכא [צריכה] הלכה זו של אבא שאול להיאמר גם ברוב פסולים. אמר רבא: הלכה כאבא שאול.

ב משנה כל האסורין לבא בקהל — מותרים לבא זה בזה. ר' יהודה אוסר להם להתחתן אלא מבני אותו סוג של פסול.

ר' אליעזר אומר: ודאן בודאן [וודאים בוודאים], כלומר, ודאי פסולים בודאי פסולים, כגון ממזרים ונתינים — מותר, אבל ודאן [וודאים], אלה שפסולים בודאי, כגון ממזרים בספיקן [בספיקות], כגון שתוקי ואסופי, או ספיקן בודאן [ספיקות בוודאים], וכן ספיקן בספיקן [ספיקות בספיקות], כגון שתוקי באסופית — אסור. ואלו הן הספיקות: שתוקי, אסופי, וכותי (שומרוני).

ג גמרא מאי [מה פירוש] כל האסורין לבא בקהל? אילימא [אם תאמר] ממזירי ונתיני שתוקי ואסופי [ממזרים, ונתינים שתוקים ואסופים] — הא תנא ליה רישא [הרי שנה כבר דבר זה מתחילה], בתחילת הפרק, שממזירי ונתיני שתוקי ואסופי [ממזרים, ונתינים שתוקים ואסופים] מותרים לבא זה בזה!

ותו [ועוד] מה שאמרנו שר' יהודה אוסר, אהייא [על איזה] דבר אמר? אילימא אודאן בספיקן [אם תאמר על וודאים בספיקות], שהוא אוסר אותם — הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסוף] ר' אליעזר אומר: ודאן בודאן [וודאים בוודאים] — מותר, ודאן בספיקן, וספיקן בספיקן [וודאים בספיקות וספיקות בספיקות] — אסור, מכלל הדברים אתה לומד שר' יהודה לא סבירא ליה [אינו סבור כן]!

וכי תימא [ואם תאמר] שר' יהודה אוסר כוונתו אגר [על גר] שהוא אסור בממזרת, אולם מידי [וכי] גר בממזרת קתני [שנה] שם? הלא כל האסורין לבא בקהל קתני [שנה] וגר אינו בכלל האסורים לבוא בקהל!

אמר רב יהודה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: And let us see from whom he took the money, as it will be obvious that he is the one who bought it. The Gemara answers: No, it is necessary to teach this halakha in a case where the seller took money from both of them, and he then said: One payment I accepted willingly, and one payment was given to me against my will, and it is not known which person gave him money in accordance with his will and which did so against his will. In that case, if the item is no longer in the seller’s possession, he is not deemed credible to testify to whom he sold it.

The Gemara cites the continuation of the baraita: Similarly, a judge is deemed credible to say: I found this person victorious in a civil case, and I found this one obligated to pay. In what case is this statement said? When the litigants are still standing before him. But if the litigants are not standing before him but have left, he is not deemed credible. The Gemara asks: And let us see who holds the writ of a favorable verdict. Why is there a need to rely on the statement of the judge?

The Gemara answers: No, it is necessary to teach this halakha in a case where their writs of a favorable verdict have been torn up and cannot be examined. The Gemara asks: If so, then let him return and judge them again, and presumably the same verdict will be issued. The Gemara answers: It was a case of the judges’ discretion [shuda dedayyanei]. In certain cases, the verdict depends on the decision of the judges based solely on their sense of which litigant deserves to win. There is no guarantee that they will make the same decision the second time around.

The Gemara continues to discuss the credibility of various people with regard to a firstborn. Rav Naḥman says: Three are deemed credible with regard to stating that a child is a firstborn, and they are: A midwife, his father, and his mother. A midwife is deemed credible only immediately; his mother is deemed credible all of the first seven days after his birth; his father is deemed credible forever. As it is taught in a baraita: Expounding the verse: “But he shall acknowledge the firstborn” (Deuteronomy 21:17), the Sages said: The father shall acknowledge him to others. In other words, he is deemed credible to tell others that this is his firstborn.

From here, Rabbi Yehuda said: A person is deemed credible to say: This is my firstborn son. And just as he is deemed credible to say: This is my firstborn son, so too, if he is a priest he is deemed credible to say about his son: This is a son of a divorced woman, or: This is a son of a ḥalutza. And the Rabbis say: As far as these latter claims are concerned, he is not deemed credible. He is deemed credible to state only which son is his firstborn.

§ The mishna teaches that Abba Shaul would call a shetuki by the label of beduki. The Gemara asks: What is the meaning of beduki? If we say that they examine [bodekin] his mother, and if she says: I engaged in sexual intercourse with a man of unflawed lineage, in which case she is deemed credible, then with whose opinion does this halakha accord? With that of Rabban Gamliel. But we already learned this on another occasion, as we learned in a mishna (Ketubot 13a): If an unmarried woman was pregnant, and they said to her: What is the status of this fetus, and she said to them: It is from so-and-so, and he is a priest, then Rabban Gamliel and Rabbi Eliezer say: She is deemed credible, and Rabbi Yehoshua says: We don’t live from, i.e., we don’t rely on, the words of her mouth, and she is not trusted. And Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel. What, then, did Abba Shaul add beyond what was taught in that mishna?

The Gemara answers: Abba Shaul’s statement that the woman is deemed credible when she states that the father of the child was of unflawed lineage is nevertheless necessary. One halakha was stated in order to render her fit to marry a priest, and one halakha was stated to render her daughter fit to marry a priest as well. The Gemara asks: This works out well according to the one who says: According to the statement of the one who deems her fit to marry a priest, he nevertheless deems her daughter unfit, as her credibility does not extend to her daughter, who never had a presumptive status of unflawed lineage. Abba Shaul therefore presents a novel ruling, that if she claims to have engaged in intercourse with a man of unflawed lineage, she is deemed credible even with regard to the status of her daughter.

But according to the one who says: According to the statement of the one who deems her fit to marry a priest, he deems her daughter fit to do so as well, what is Abba Shaul coming to teach us?

The Gemara answers: The statement of Abba Shaul is preferable and is more far-reaching than that of Rabban Gamliel, as, if the halakha were learned only from there, the case of an unmarried woman, I would say: There it is a case when most are fit with regard to her, as it is permitted for most people to engage in intercourse with a single woman. But in a circumstance where most are unfit with regard to her, e.g., if she was betrothed and claimed that the man betrothed to her was the father, you might say this: She is not deemed credible when she claims to have engaged in intercourse with a man that would result in the child being of unflawed lineage, as only a small minority of people, i.e., her betrothed, would not render the child unfit, while the rest of the people in the world would render him unfit. Therefore, Abba Shaul’s halakha was necessary in order to include that case. Rava says: The halakha is in accordance with the statement of Abba Shaul.

MISHNA: All those for whom it is prohibited to enter into the congregation, i.e., to marry a Jew of unflawed lineage, are permitted to marry into each other’s families. Rabbi Yehuda prohibits them from marrying anyone other than those who share their specific flaw.

Rabbi Eliezer says: It is permitted for those with definite flaws to marry with those with definite flaws. For example, it is permitted for mamzerim and Gibeonites to marry each other. By contrast, it is prohibited for those with definite flaws, such as mamzerim, to marry with those whose flaws result from an uncertainty, such as a child of unknown paternity [shetuki] and a foundling; and it is prohibited for those whose flaws result from an uncertainty to marry with those with definite flaws; and it is prohibited for those whose flaws result from an uncertainty to marry with those whose flaws result from an uncertainty, such as a shetuki and a female shetuki. And these are the ones whose flaws result from an uncertainty: A shetuki, a foundling, and a Samaritan.

GEMARA: What is the meaning of: All those for whom it is prohibited to enter into the congregation? If we say mamzerim and Gibeonites, shetukim, and foundlings, wasn’t it already taught in the first clause of the first mishna of the chapter that with regard to mamzerim and Gibeonites, shetukim, and foundlings, it is permitted for men and women in these categories to marry into each other’s families?

And furthermore, to which case in the mishna here is it referring when it states: Rabbi Yehuda prohibits them? If we say it is referring to those with definite flaws marrying with those whose flaws result from an uncertainty, and it is teaching that Rabbi Yehuda prohibits them from marrying each other, this is difficult. But from the fact that it teaches in the latter clause that Rabbi Eliezer says: It is permitted for those with definite flaws to marry with those with definite flaws; by contrast, it is prohibited for those with definite flaws to marry with those whose flaws result from an uncertainty, and it is prohibited for those whose flaws result from an uncertainty to marry with those with definite flaws, and it is prohibited for those whose flaws result from an uncertainty to marry with those whose flaws result from an uncertainty; then by inference, it is clear that Rabbi Yehuda does not maintain this opinion.

And if you would say that when Rabbi Yehuda prohibits those with flawed lineage from marrying each other, he is referring to the prohibition against a convert marrying with a mamzeret, does the mishna teach the halakha of a convert marrying with a mamzeret? It teaches: All those for whom it is prohibited to enter into the congregation, which does not include a convert.

Rav Yehuda says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאקשינן וליחזי זוזי ממאן נקט. הכי פירושו: קס"ד לאוקמ' בדליכא עדים שמכר ונטל דמים דא"כ פשיטא שיכול לומר לזה לא מכרתי ולזה מכרתי הוי כמו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אלא ע"כ בשהיו שם עדים שמכר ונטל דמים ואם כן למה לי נאמנותו של מוכר יבואו עדי' ויעידו בין בריש' ובין בסיפא ולא קס"ד לאוקמא כשלא ידעו ממי נטל דמי' דסהדי עבידי דדייקי וידעי וכיוצא בה בפרק חזקת הבתי' (בבא בתרא דף מ"ה ע"ב) דאקשי' אי דאיכא עדים לחזי עדי' מאי קאמרי ולא קס"ד לאוקמ' דחזו בהא ולא חזו בהא כ"ש הכא דעדיפא מינה מתרץ לה לא צריכה דנקיט זוזי מתרוייהו ואמר מחד מדעתו ומחד בע"כ וקמ"ל דאע"ג דאיכא עדים שנטלו ואלו חזר בהם חייב לקבל מי שפרע נאמן הוא כל זמן שמקחו בידו והוא הדין להיכא שנטל מא' ואמר מזה נטלתי אלא אורחא דמלתא כדפרישית. אבל אין מקחו בידו אינו נאמן לומ' מהאי מדעתא וה"ה לומ' מזה נטלתי ולא מזה.
ור"ת ז"ל כתב נאמן בעל המקח לומ' לזה מכרתי ולזה לא מכרתי כל זמן שמקרו בידו וכגון דנק' זוזי מתרוייהו ואמר להאי זבנית מדעתאי והאי שדינהו זוזי גבאי דידי אם יצא המקח מידו אינו נאמן לומ' מזה נטלתי ולא מזה והוא עול' כפי מה שפירשנו אנו ולא כפי מה שעלה על דעת רבים לומר דאפי' בזמן שמקחו בידו אינו נאמן לומר מזה נטלתי ולא מזה וקושיא ארישא דוקא. דכ"ש ודאי שהוא נאמן דטפי ידיע ליה הא.
ורש"י מפרש קושיא אסיפא אפי' בזמן שאין מקחו בידו להמניה ומפרק כגון דשקיל מתרוייהו ולא ידיע הי מדעתיה כלו' אינו מדקדק בו כל כך לפיכך אינו נאמן אלא כעד א' הוא אבל אם אמר מזה נטלתי ולא מזה נאמן אפי' בזמן שאין מקחו בידו ותמהני מנא ליה למקשה האי סברא דמוכר דייק ממאן שקל ומהימן דקא קשי ליה וניחזי זוזי ממאן נקט ואפשר שהיה סבור כל זמן שעומדי' לפניו יהיה נאמן אעפ"י שאין שם מיגו כדאמרינן בדיין בסמוך:

אי מהתם הוה אמינא התם הוא דרוב כשרים אצלה אבל הכא דרוב פסולין אצלה לא צריכא. איכא למיפרך הניחא למאן דאמר התם ברוב כשרים אלא למאן דאמר לדברי המכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולין מאי איכא למימר וליכא למימר דאבא שאול קמ"ל פי' דר"ג אלא ודאי מדלא תנייה התם לדאבא שאול שמע מינה מלתא אחריתי קא משמע לן כדפרש"י ז"ל.
ונראה לי דלמאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה רוצה לומר שזה שאמר רבן גמליאל נאמנת עליה ועל בתה אמרה והיינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת וכיון שכן קשיא ליתנייהו לדאבא שאול התם גבי מעוברת אבל לדברי האומר לדברי המכשי' בה מכשיר אפי' ברוב פסולים לא שיהא בכלל דברי ר"ג דר"ג במעוברת איירי ורוב כשרים אצלה אבל הוא סובר דהה"נ שיאמר ר"ג ברוב פסולין. וכיון שעיקר משנתנו דר"ג ברוב כשרי' ולא נשנית שם משנה בפי' לרבות רוב פסולין דאבא שאול ברוב פסולין משנה אחרת היא ולא ערבוה באותה משנה של רבי אליעזר ורבן גמליאל:

ונחזי זכותא ממאן נקט. פי' לאו אסיפא קאי דכיון דלא מהימן מנפשיה אמאי מהימן משום זכותא דנקיט האי ומאי ראיה איכא להמניה טפי אי סמכינן אזכותא דנקיט לחוד בלאו דידיה אלא ארישא פרכינן למה לן לנאמנותו של דיין נחזי זכותא מאן נקיט ונסמוך עליה ופרקינן דקרעי' זכותא ופרכינן ונהדר ונודינהו פי' אמאי מהימן כיון דאפשר לן למחזי דינא היכי הוה נודינהו אנן ופרקינן לשודא דדייני וכ"ת למה ליה לאוקמה בשודא דדייט נימא דחיישינן לחלופי טענתא שיחזור אחד מהם לטעון טענת אחרת שיזכה בהם וא"ל דהב"ע דשטרי טענת' קיימין בידי סופרי הדיינין כסתמא דמילתא דליכא למיחש להכי והיינו דאקשינן ונהדר ונודינהו על טענתייהו ופרקינן דקרעי' זכותא דאלו קרעינן שטרי טענתא אפילו בדינא דלאו שודא ל"ל דנהדר ונודינהו אלא הדיין נאמן כ"ז שהבעלי דינין עומדין לפניו או אחרי כן אם הם שנים מקובלים או ג' והם ב"ד ואי לא המע"ה והדר דינא ואם טען אחד מהם לחברו העמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון פלוני כפר לו ישבע לו כשאר תביעות ממון כדמוכח בריש פ' נערה שנתפתתה כנ"ל:

הא דאמרינן אי מהתם ה"א התם הוא דרוב כשרים אצלם כגון פנויה אבל היכא דרוב פסולין כגון אתרא דרוב פסולין א"נ כגון ארוסה אימא לא קמ"ל איכא דק"ל ולמ"ד התם דר"ג דמכשיר אפילו ברוב פסולין מכשיר אבא שאול מאי אתא לאשמועינן הכא וכדפריכנן לעיל הניחא למ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה אלא למ"ד מכשיר בבתה מאי א"ל ואמאי לא פרכינן הכא הכי ולאו קושי' היא דאנן לא קשיא לן כיון דאמרה רבן גמליאל אמאי אמרה אבא שאול ומאי קא משמע לן דהא אבא שאול תנא הוא וליכא למיפרך הכא אלא אנן הכי פרכינן דאלו איירי אבא שאול כדר"ג התם הוא א"ל ונימא ר"ג ורבי אליעזר ואבא שאול אומר נאמנת הלכך בהא דלעיל דאמרינן דר"ג מכשיר בבתה א"ל שפיר הניחא למ"ד כו' משום דלמ"ד דר"ג מכשיר בבתה בהדיא קתני לה ר"ג במשנתינו דלהכי קתני תרתי מדברת ומעוברת כדאתא התם וכיון דאיירי ר"ג בבתה אם איתא דאיירי אבא שאול נמי בה הוה תני לה התם כדאמרן אבל אידך דאיכא מ"ד דאכשיר ר"ג אפילו ברוב פסולין לאו למימר' דר"ג איירי בהא דודאי לא איירי ר"ג אלא ברוב כשרים אלא דקסבר האי אמור' דה"ה דמכשיר ברוב פסולין מ"מ כיון דלא איירי ביה במתטתין לא הוה מצי למתני הא דאבא שאול בהדי דר"ג דאבא שאול איירי ברוב פסולין ור"ג איירי ברוב כשרין ולהכי לא אקשינן הכא הניחא כדפרכינן לעיל והלכתא כמ"ד דר"ג מכשיר בבתה ומכשירה אפילו ברוב פסולין ולא תימא דוקא רוב פסולין אלא ה"ה כולן פסולין דכיון שנבעלה לדעתה מאמנין אותה במה שטוענת לכשר נבעלתי ואע"ג דבהאי דוכתא ליכא השתא חד דכשר דילמא ההיא שעתא איקרי ואשכחה כשר וראיה לדבר מדפרכינן התם משביה ותיפוק לי דהכא רוב פסולין אצלה והתם במדברת רוב כשרים אצלה ופרקי' לה מטעמא דמאן דמכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין וכי פוסל פוסל אפי' ברוב כשרים אצלה וסייעיניה מינה ואם איתא נימא דשאני שבויה דכולן פסולין אצלה אבל ברוב פסולין בלחוד דכולי עלמא כשר ומדלא אמרינן הכי שמעי' דלא שאני לן בין רוב פסולין לכולן פסולין:

וכי תימא רב יהודה אוסר גר בממזרת. פירוש דשנו ליה תנא קמא בכללא דכל האסורין לבא בקהל והא כל האסורין לבא בקהל קתני ואלו גר אינו אסור לבא בקהל והיכא הוי בכלל משנתינו ותו הא מותר אסור. קשיא ליה לרבינו הגדול ז"ל מאי קושיא שהרי אין במשמע לשון התנא שלא יהא שם מי שהוא מותר לבא בקהל ואסור לבא זה בזה דאיהו הכי קתני שכל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה אבל מן המותרין לא בקהל אין כלם אסורים לבא זה בזה אלא יש מהם אסורים ויש מהם מותרים. ותו קשיא ליה בגר בכהנת היכי שייך ביה פסול כהני שהרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולי כהונה ונקבות לאו קהל כהונה הן. ומסתבר לי דתלמודא לא פריך שיהא במשמע לשון התנא דגר שמותר בממזרת ומותר בכהנת דהא לא משמע הכי כלל אלא אנן הכי קשיא לן דמדלא קתני תנא דמותרין זה בזה אלא באסארין לבא בקהל כהונה משמע דתו ליכא דאית ליה האי היתירא דאי לא הוה אמר ליה בהדיא ולהכי קשיא לן דהא איכא אחרינא דהוה ליה למתני בהדיא והיינו גר שמותר בממזרת ודכותה דהא טובא בתלמודא:

שלשה נאמנין על הבכור חיה ואביו ואמו חיה לאלתר על הדרך שביארנו אמו כל שבעה שכל שבעה היא נותנת לב עליו להכירו מן האחר להזמינו לברית תחלה אביו לעולם הא לאחר שבעה אין האם נאמנת כלל הואיל ואין מצוה ברורה מוטלת עליה אינה מדקדקת בענין ומכל מקום יראה דוקא בדרך זה הא כל שנולד לך בן אחד לבד וגדלתו וילדה אחר כן הרבה נאמנת לומר על הראשון שהוא בכור או שמא לא נתנה האמנה זו אלא לאב וכשם שהאב לומר זה בני בכורי נאמן כך לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה ויש בזה תנאים וכבר ביארנום בבתרא פרק נחלה:

דיין שיצאו בעלי דינין מלפניו ונחלקו ביניהם זה אומר אותי זכה וזה אומר אותי זכה אם יש בידם פסק דין רואין בו ואם אין בידם פסק דין חוזרין לפניו לדון בהם פעם אחרת ואם היה דין שלא היה תלוי בטעם אלא באומד הדיין הרי כל אחד מהם יכול לומר מתירא אני שמא יתחלף אומד שלו ואף הדיין אינו נאמן להעיד היאך פסק הואיל וכבר יצאו מלפניו הא כל שהם עומדים לפניו נאמן לומר זה זכיתי ולזה חייבתי:

נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי במה דברים אמורים במקחו בידו ומעיד שהקנהו לזה בחליפין או באיזו משאר הקנאות אבל אם אין מקחו בידו אלא ששניהם תפושין בו אינו נאמן ושמא תאמר ניחזי זוזי ממאן נקט ואף באין מקחו בידו יהא נאמן על המעות שבידו ממי היו ונעמיד את המקח בידו של זה שנתן המעות פירושו דנקט מתרויהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה ולא ידע הי מדעתיה והי בעל כרחיה כלומר שאלו ידע אף הוא נאמן בכך כך היא גירסת קצת ספרים ואינה מחוורת שאם כן מה ענין לומר אינו נאמן הרי אף הוא לא ידע אלא שהם מישבים שכל שלא ידע אינו נאמן כלל אף כאחד שהרי אף עדות אין כאן הא אם ידע נאמן מיהא כאחד להשביע את האחר אבל מקחו בידו נאמן כשנים ומכל מקום עיקר הגירסא ולא ידיע כלומר שלא נתברר לנו ואף בשידע הוא אין סומכין עליו בכך הואיל ומשניהם קבל שהדבר מצוי לטעות ואף כאחד אינו נאמן זו היא שיטת גדולי הרבנים ולפי דבריהם כל שהמקח בידו נאמן אף בשלא נתנו המעות או בששניהם נתנו המעות וכשאין בידו אם לא קבל אלא מאחד נאמן ואם לא קבל מאחד מהם או שקבל משניהם מזה מדעתו ומזה על כרחו אינו נאמן אף בשהעיד על האחד שהדבר קרוב לטעות וענין הדברים שכל שמקחו בידו הרי הוא כשליש שנאמן בכל דבר וכשאין מקחו בידו כל שלא קבל אלא מאחד נאמן כשנים להעמידו ביד זה שמעיד עליו שעל המעות שבידו הרי הוא כשליש להאמין מהיכן באו אבל משקבל משניהם אינו נאמן כלל שמא זה נוח לו יותר שלא להבהילו בתכיפה בחזרת המעות ולפיכך אומר שלחברו נתרצה ונמצא נוגע בדבר ולפיכך אינו נאמן אף לשבועתו ונמצא שכשלא קבל אלא מאחד נאמן כשנים וכשקבל משניהם אינו נאמן אף כאחד ומכל מקום לגירסת ולא ידע כל שידע הוא נאמן מיהא כאחד שאין כאן דין נוגע בדבר כלל שאין הדבר מצוי ליתן לב לעכב המעות שהם בידו עדין ויש מפרשים נחזי זוזי ממאן נקט אמקחו בידו כלומר ומה אנו צריכים להאמינו והעמידה בשקבל משניהם והם גורסים ולא ידיע כלומר שאין אנו יודעים מאי זה מדעתו אלא שהוא יודע ונאמן בכך הא כל שיצא המקח מתחת ידו אינו נאמן כלל להוציא ממון אלא לשבועה וכן יש לפרש לגירסת ולא ידיע שאפילו ידע אינו נאמן כשנים אלא כאחד ואלו במקחו בידו נאמן כשנים וכן יש מפרשים בשמועה זו דרכים אחרים וכבר ביארנו דין שמועה זו עם כל הצריך בה במציעא פרק ראשון:

כבר ביארנו בראוה מעברת ושאלוה מה טיבו של עובר זה שאם אמרה לכשר נבעלתי או מאיש פלוני והוא כשר נאמנת ולא סוף דבר להכשיר את עצמה שלא להתחלל מן התרומה ומן הכהנה מתורת נבעלה לפסול אלא אף להכשיר את העובר לינשא לכהנה ואפילו ברוב פסולים אצלה כמו שהתבאר:

גמרא וניחזי זוזי ממאן נקט. אאין מקחו בידו פריך לפי שיטת הקו' דקס"ד שלא קבל המעות אלא מאחד מהם הא ודאי מדכר דכיר זוזי ממאן קביל כפ"ה וק' דמפני מה יש לנו ליהמינו יותר מעד אחר דעלמא. ונראה לר"ת לפ' כפי' ר"ח כמ"ד בזמן שמקחו בידו ואז הוא נאמן מטעם מיגו דאי בעי אמר לא מכרתי א"ג חזרתי וקניתיו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן דאז לא שייך מגו ופריך ונחזי נהי נמי דמקחו בידו אמאי נאמן אם קבל המעות מא' מהן והוא אומר לא נתרציתי אלא לאחר דמשמע דנאמן בכל ענין ואמאי מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי דלאותו שנתן המעות נתרצה. ולפ"ז ניחא הא דפריך בסמוך ונחזי זכותא ממאן נקיט דקאי אבעלי דינין עומדים לפניו דכשאין בעלי דינים עומדים לפניו אינו נאמן לא מצי קאי דהיכי מצי למיפרך עלה אמאי אינו נאמן ונחזי זכותא ממאן נקט דכיון דאזכותא סמכינן מה לנו לנאמנותו. מיהו ק' לר"ת בההיא דריש בבא מציעא גבי שנים אוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ומוקי לה בגמ' במקח וממכר ופריך מקח וממכר ניחזי [זוזי] ממאן נקט ופרש"י לשם לפי שיטתו דהכא ואע"ג דקאמר בפ' בתרא דקידושין דבזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן הא פרכי' ליה ומוקמי' לה דנקט זוזי מתרוייהו אבל לפי' ר"ת ק' דהתם ע"כ אאין מקחו בידו פריך וצ"ל התם וניחזי זוזי ממאן נקיט המוכר וליהוי כעד א' וצריך שבועה דאורי' לאחד והאחר יפטר אפי' משבועה דרבנן א"נ י"ל דהתם מיירי דס"ד מעיקרא דשניהם מודים [שאחד] נתן בממון ואינן חלוקין אלא שזה אמר לי נתרצה המוכר וזה אומר לי נתרצה המוכר ומ"ה פריך ומחזי זוזי ממאן נקיט ולאותו שנתן לו המעות ודאי נתרצה ומשני דנקיט זוזי מתרויהו:

בשודא דדייני פי' [רש"י] כגון שאינו תלוי בטעם אלא הכל בפיו של דיין כי ההיא דכתובות בפ' הכותב דאמר נכסי לטוביה ואתו שני טוביה שניהם קרובים שניהם שכנים דאמר שודא דדייני למי שיתנדב הדיין לו' שזה היה נראה רגיל אצלו יותר ולזה נתן וכיון שפסק כן אם בא לחזור אינו חוזר ולפיכך אין רוצין לחזור וליתן שמא יטנו לבו לצד אחר כל"ה ולר"ת נר' יותר לפרש שהדיין יעשה כמו שירצה וניחא טפי הכא לפרש [כפי"] ר"ת דאי בסברא תליא כדפרש"י אמאי לא אמר ונידנייה מסתמא לא יהפוך סברתו מיהו יש ליישבו שהזכאי לא יניחו לחזור ולדונו שמא יטנו לבו לצד אחר כדפרש"י ובההוא דכתובות נראה יותר פר"ת דא"ל רב נחמן לרב ששת הדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא ואי בסברא תליא מילתא מה לנו לדיין קבוע אבל לפר"ת דכל מה שירצה יעשה ניחא דצריך דיין קבוע דהפקר ב"ד הפקר ולא בשאר שאין דיין קבוע ועוד ראיה לר"ת מההיא דבפ"ק דגיטין גבי פלוגתא דהולך לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו ומת המשלח ומסיק התם וכאן אמרו שודא עדיף ואינהו אמרי בהדיא כל שירצה שליח יעשה:

כשם שנאמן אדם לומר זה בן גרושה ובן חלוצה בשלמא זה בני בכור דין הוא שיהא נאמן עליו דהא כתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ודרשי' יכירנו לאחרים אבל לפוסלו היאך הוא נאמן וי"ל דכיון דר' יהודה מיירי אפי' בתינוק בין הבנים כדאי' בפ' יש נוחלין משמע אע"ג שהוא עושה הקטן שבכולן בכור א"ה נאמן דאע"ג דע"י שהיא מעיד ע"ז שהוא בכור מחזיק הוא הגדולים בממזרים. וי"מ דר' יהודה דריש הכי את הבכור יכיר ובן השנואה יכיר ולעיל לא אמרי' דשנואה ר"ל בנישואיה והיינו גרושה וחלוצה ואפ"ה ניחא שפיר שהרי פשטי' דקרא משמע טפי דמיירי בהכרת בכור וכן משמע קצת בירוש' (פרק י') דאמר את הבכור יכיר בן השנואה יכיר:

ופסק בה"ג דהלכה כר' יהודה ודוקא בתינוק בין הבנים דהכרת הבכור הוא עושה הגדולים ממזרים אבל אם אמר זה בן גרושה או בן חלוצה בלא הכרת הבכור אינו נאמן כדאיתא בפרק יש נוחלין דפסיק הלכתא בכל האי דשלח רבא והתם קאמר דשלח רבא על תינוק בין הבנים זה בני בכור נאמן, ונראה לר"י דהלכה כר' יהודה בכל דבר ואפי' הכרת בכור נאמן הוא לפסול את בנו כדאיתא בהחולץ מעשה בא' שאמר לפני ר' יהודה נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו' ואין אתה נאמן לפסול את בניך ופריך ואבניה לא מהימן והתניא יכיר וכו' א"ר נחמן בר יצחק ה"ק א"ל ר' יהודה לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי משמע דאי הוה ישראל הוה נאמן לפסול את בניו ופסיק התם דהלכה כר' נחמן בר יצחק ומצא ר"י בשאלתות דרב אחאי כרבא:

כמאן כר"ג תנינא חדא זימנא היתה מעוברת וכו'. וא"ת מאי פריך והלא לא הוזכר אבא שאול שם לכך שינה כאן דאבא שאול סבר כר"ג. וי"ל דה"פ תנינא חדא זימנא והיה לו לאבא שאול לדבר שם והוה ליה למיתני וכן היה אבא שאול אומר כדבריו ואמאי תני לה הכא:

דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג. תימה למה הביא כאן מילתיה דרב יהודה אמר שמואל כיון דמכח זה לא פריך. וי"ל דמכחה פריך דאי לאו ההיא דרב יהודה ה"א דהא דאמר ר"ג נאמנת לאו משמיה דנפשיה אלא משמיה דר' אליעזר הוא ואפ"ה לא מצי למיפרך ליתני הך דאבא שאול התם דאי תני התם וכן היה אבא שאול או' כדבריו הוה משמע כדברי ר"ג אמר כר' אליעזר היה אומר כך אבל כר' אליעזר לא סבירא ליה דשמותי הוא ולהכי קתני הכא מילתא דאבא שאול באפי נפש' לאשמועי' דהכי סבירא ליה לאבא שאול ולא ק' מידי אבל השתא דאייתי ההיא דרב יהודה אמר ש שמואל הלכה כר"ג פריך שפיר ומדפסי' כר"ג ש"מ טעמא דנפשיה קאמר וא"כ הו"ל למיתני התם וכן אבא שאול אומר כדבריו ואמאי פלגינהו לתרי מקומו' מילתא דר"ג ומילתא דאבא שאול:

אבל הכא דרוב פסולין אצלה כגון ארוסה או רוב העיר אינן משיאי' לכהונה אימא לא ולהכי תנא הכא דאבא שאול באפי נפשה לאשמועינן דמכשר אפילו ברוב פסולין וק' דלר' יהושע בן לוי דאמר בפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר אפי' ברוב פסולין מא"ל הא תנינא חדא זימנא והק"ל. וי"ל דר' יהושע בן לוי אית ליה כמאן דמכשיר בה לא מכשיר בבתה ולכך שונה כאן מלתא דאבא ן [שאול] לאשמועי' דמכשיר נמי בבתה ואפי' ברוב פסולין. מיהו ק' דמוכח התם דאיכא תנא דסבר דמאן דמכשר מכשר אפי' ברוב פסולין ואפי' בבתה י"ל דהיינו מכח מתני' דהכא דמשמע דאבא שאול מכשר הכל כדפי'. וא"ת א"כ מאי פריך הכא אלא לדברי המכשיר בה מכשר |בבתה| מא"ל לישני ליה דהיינו מכה מתני' דהכא כדפי' י"ל דהא לא ק' מידי דמשמע התם כמ"ד המכשיר בה מכשר בבתה דייק לה מגופיה דמתני' דהתם דקתני מדברת ומעוברת וקאמר דהני תרתי בבי חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה וא"ת כמו כן קאמר התם גבי בריית' דזו עדות שהאשה כשרה לההיא דפריך עלה ותיפוק לי דהכא רוב כשרים וכו' ומשני מסייע ליה לר' יהושע בן לוי דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר אפי' ברוב פסולים אלמא דמברייתא דהתם דייקא הכי וא"כ מאי משני הכא אי מהתם ה"א התם דרוב כשרים אצלה וכו'. והא מברייתא דהתם שמעי' דמכשיר אפי' ברוב פסולים וא"כ הדק"ל ליתני התם וכן היה אבא שאול אומר כדבריו ושפיר ידענא דמכשר אפי' בבתה ואפי' ברוב פסולין מכח הברייתא דהתם וי"ל דמ"מ מכח משנה דכתובות לא מוכח דברוב פסולים איירי ומכח ברייתא הוא ולכך איצטריך לאשמועינן במשנה הכא דאבא שאול מכשיר אפילו ברוב פסולין. אבל הא דקאמר דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה ממשנה דהתם גופה דייקא ליה כדפרי':

אילימא ממזרים ונתינים הא תנא ליה וכו' מ"מ אמאי לא פריך מדוקיא דמתני' דמשמע כל האסורים לבא בקהל מותרים לבא זה בזה הא מותר בקהל אסור לבא זה בזה וזה אינו דהא גירי וחרורי שרי בקהל ושרי זה בזה וי"ל דניחא ליה למיפרך מגופה דמתני' ולא מדוקייה:

וכי תימא ר' יהודה אוסר אגר בממזרת פ"ה דמשמע ליה דאמר הכי לעי' ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת ובמידי אחרינא לא אשכחן דפליג לענין יוחסין:

מידי גר בממזרת קתני במתני' ת"ק במלתייה למשרייה דאתא ר' יהודה לאפלוגי עלה:

ונחזי זוזי. קס"ד שלא קבל מעות אלא מאחד הילכך ודאי זכור הוא ממי קבל המעות הילכך נשאל ממי קבל דמים דודאי זכור הוא על זה ויהא נאמן לומר לזה מכרתי:

ולא ידיע. כתב ר"ש בריש מציעא ולא ידעי' גרסי' ולא ידע לא גרסי' אע"פ שהוא אומר לזה מכרתי וקבלתי המעות מדעתי אינו נאמן דאנן סהדי שאינו זכור כל כך משהלכו מלפניו. ופי' הכי לא צריכא. לעולם אם לא קבל מעות אלא מהאחד אע"פ שאין המקח בידו נאמן כשנים. והא דאמרינן שאין נאמן אפי' כאחד כשאין המקח יוצא מתחת ידו מיירי שלקח מעות משניהם ואומר לזה מכרתי וקבלתי המעות ברצוני הוא דאינו נאמן אפי' כאחד דאנן סהדי דלא דכיר ממי לקח ברצונו ואף לנו אין ידוע הילכך הו"ל דין שנים אוחזין בטלית. וזה תימה גדול כשהמקח יצא מידו ולא קבל מעות אלא מאחד אמאי יהא נאמן כשנים וכשקבל משנים ומעיד לזה מכרתי אמאי לא יהא נאמן כעד א' ועקר הפי' שמקחו בידו נאמן כשנים שהרי בידו ליתנו למי שירצה והוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה הילכך נאמן כשנים אם לא יביא האחר עדים:

אינו נאמן. כשנים אפי' כעד א':

ומותיב ונחזי זוזי. כלומר יעיד ממי לקח המעות ויהא עדותו עדות כעד א' דודאי זכור הוא ממי לקח המעות:

לא צריכא. כלומר אע"פ שאין המקח בידו נאמן כעד אחד והכא מיירי שאינו זכור אף ממי שלקח המעות דמיירי שלקח משניהם ולא ידע גרסי' כלומר הוא אינו זכור ואינו נאמן דקאמר מטעם שאין שם עדות כלל הילכך הו"ל דין שנים אוחזים בטלית:

נאמן דיין. ומסתברא דביחיד שקבלוהו עליהם לדון להם זה הדין מיירי:

כשבעלי דינים עומדים לפניו עדיין הוא דיין ונאמן. [ונחזי] זכותא ביד איזה מהן. הוא פסק דין של זכות:

דקריע. שנתקרע:

שודא דדייני. כגון ההיא דכתובות דאמר נכסי' לטוביה ובאו שני טוביה. שניהם קרובים שניהם שכנים שודא דדייני ואפשר שיהפך לבו לא' (רצה) ליתן וכיון שפסק הדין לא' אם בא לחזור אינו חוזר לפי' אין רוצין לחזור מדין. ע"כ בר"ש. [והוא עיקר]:

ונהדר ודיינינהו. ואנו נראה לפי טענותם מי הוא שיזכה ומי הוא שחייב. ומשני שודא דדייני כדפרישנא וכל שכן אם לא נתקרע פסק דין שלו שאינו נאמן אלא שיראו הפסק דין אבל אם הדבר תלוי באומד דעתו של דיין ונתקרע פסק דינו אם היו עדיין עומדים לפניו נאמן שהרי עדיין בידו לפסוק הדין למי שירצה שעדיין הוא דיין על זה הואיל והם לפניו אבל הלכו להם [תו אין עליו] תורת דיין ואינו נאמן אלא או יחזרו ויקבלוהו עליהם לדון או יעשו דיין אחר. נאמנת והולד ראוי לבא בקהל אבל להשיאה לכהן לכתחלה בעינן תרי רובי שיהיה רוב העיר משיאין נשיהם וכו' ורוב סיעה כשרים כדאיתא ספ"ק דכתובות מיהו אם נשאת לא תצא:

רוב פסולים. שרוב העיר פסולים. אי נמי שהיא ארוסה ואמרה לארוס נבעלתי ואם לא בדק את אמו ומתה הולד שתוקי והוי ספק ממזר:

ונחזי זוזי ממאן נקט עיין זו השטה בקונטרסי בהלכתא קמייתי דבבא מציעא:

תוספות בד"ה כשם שאדם כו' וקאי יכיר אתרוייהו כו' עכ"ל ובת"י מסיים והא דקאמר כשם כו' משום דפשטא דקרא משמע דקאי טפי אהכרת בכור עכ"ל וק"ל:

בד"ה אי מהתם כו' ראוה מדברת והיתה מעוברת חדא כו' עכ"ל מיהו איכא למאן דאמר התם דמוקי תרתי בבי למלתא אחריתא ובתוס' שם כתבו דלשון המשנה מה טיבו של עובר משמע דאתי להכשיר בבתה עכ"ל עיין שם:

רש"י בד"ה וכותי כו' ספיקייהו הס"ד:

רש"י ד"ה בשודא. אלא הכל לפי לבו של דיין. כצ"ל וכ"ה בר"ן:

בא"ד למי שיתנדב לב הדיין כו'. כצ"ל וכ"ה שם ובתוס':

רש"י ד"ה וחכ"א אינו נאמן. אב"ג וחלוצה הוא דפליגי. וכ"כ לקמן (עח ב) וצ"ע מב"ב (קכז ב) ע"ש ועתוי"ט מ"ח:

תד"ה כשם. ור"א מפרש כו' ויכיר שהוא ב"ג וחלוצה. והקשה התוי"ט שם דילמא ע"כ לא מהימן אלא לפוסלו מן הכהונה כו'. וכ"ע התו"ח הא גם נתין וממזר בכלל ח"ל כו' מנ"ל דר"ע ס"ל כר"י ע"ש. ואף דבסנהדרין (נג) איתא דר"י ס"ל כר"ע. הא כ' התוס' שם בד"ה לדבריו די"ל דל"ס כוותיה אלא בח"ל דשאר. ועי' לקמן (בע"ב) ובמש"כ שם:

רש"י ד"ה שבודקין וכו' ליתני הא דאבא שאול. ע' חולין דף פב ע"ב תד"ה תנינא:

תוספות בד"ה שודא דדייני פירש בקונטרס כו' עיין מה שכתב הר"ן ז"ל בפרק מי שהיה נשוי שדעתו נוטה לפרש"י אלא דבשיקול הדעת כל דהו סגי ולפ"ז א"ש נמי הך דשמעתין דכיון שאין כאן דין גמור ולא אומדנא דמוכח אלא דעת נוטה אפשר משתנה דעת הדין בעצמו בזה מחמת מהדורי מילין ודברת בני האדם בענין דלא הדר דינא ועיין ג"כ בחידושינו פ' מי שהיה נשוי:

גמרא פיסקא אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי מאי בדוקי אילימא שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי תנינא חדא זימנא כו'. אף על גב דלמסקנא נמי קאי בהן סברא דבודקין את אמו אפ"ה שייך לשון אילימא וכה"ג אשכחן בש"ס טובא אלא דבעיקרא דמילתא איכא למידק אמאי נקיט למילתא דאבא שאול בהא מילתא לחוד דבודקין אותה ואומרת לכשר נבעלתי ואמאי לא מפרש במילתא דפסיקא לגמרי דבודקין את אמו ולעולם נאמנת לגמרי בין אומרת לכשר נבעלתי ובין אומרת לפסול נבעלתי דנאמנת ג"כ להחזיקו כממזר ודאי וא"כ לא הוי מקשה מידי תנינא חדא זימנא דהא מדר"ג לא שמעינן אלא דנאמנת להכשיר אבל דנאמנת לפסול לא קאמר אלא משום דמשמע ליה לתלמודא דמסתמא דאבא שאול כרבנן ס"ל דממזר ודאי ושתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה דאי ס"ד כר"א ס"ל ה"ל למיתני למילתא דאבא שאול לקמן בתד מילתא דר"א דאוסר ודאן בספיקן וספיקן בספיקן ואע"כ כרבנן ס"ל וא"כ אין תועלת בעדותה אי הוה ממזר ודאי או ספק ועוד נ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דאין שום סברא לומר דנאמנת אלא לכשר נבעלתי דוקא ואפילו ברוב פסולין אצלה אפ"ה כיון שאומרת ברי ואיכא נמי חזקת היתר דידה א"כ ברי ושמא וחזקה עדיף מרובא כדמשמע בפ"ק דכתובות ובפרק האשה שנתארמלה ע"ש בחידושינו אבל לומר לפסול נבעלתי דמרעא לחזקת היתר דהרוב להיתר דרוב כשירין אצלה וחזקה נמי להיתר אין שום סברא לומר דנאמנת דהא קי"ל דאין ע"א נאמן באיסורין וכ"ש בדבר שבערוה להוציא דבר מחזקה דמעיקרא בין להתיר בין לאיסור כדאיתא לעיל פרק האומר כ"ש הכא שהוא נגד החזקה ונגד הרוב אע"כ דהא דנאמנת היינו להתיר דוקא משום דברי דידה מסייע לחזקת היתר דידה וברי וחזקה עדיף מרובא ואף לפמ"ש בפרק האומר דף ס"ו בעובדא דינאי דחזקת האם לא מהני לולד היינו היכא שאינה לפנינו וליכא טענת ברי אבל בדטוענת ברי מסייע לחזקה כל דהו כדאיתא בפ"ק דכתובות דף י"ב ע"ב ע"ש בחידושינו דאף בהדי מיגו גרוע או חזקה גרוע מהני. כן נ"ל נכון וברור. עד שאני תמה על שני גדולי הדור הר"ן והרב המגיד ז"ל שכתבו דהא דנאמנת להכשיר ולא לפסול היינו משום דלהיתר מוקמינן לה אדאורייתא דאף בלא אמירה דידה כשר דהא ספק ממזר יבא משא"כ לפסול ואחריהם נמשכו כמה פוסקים אחרונים ובאמת דיש לתמוה דלפסול נמי הא מדאורייתא כשר בממזרת אף בלא דיבורה היכא דליכא רוב כשירין וכבר תמה על זה בית שמואל סימן י' ס"ק ל"ט ע"ש שכמעט שנשאר בקושייא ולמאי דפרישית אין צורך לכל זה אלא עיקר הטעם משום דחזקת היתר דידה מסייע לברי דידה וכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת התוס' בפרק קמא דכתובות דף י"ג ע"ב בד"ה השבתנו דאשה מזנה בודקת ומזנה ואם כן ודאי יש לחלק טובא בין להכשיר או לפסול ובאמת נראה מסתימת לשון הפוסקים דלא נחתו להך סברא שכתבו התוספות דבודקת ומזנה כמ"ש בחידושי כתובות דאדרב' בלשון בתמיה קאמר לה בגמ' אלא דאפ"ה א"ש כדפרישי' לעיל אם לא לאותה הסברא שכתבתי שם בכתובות בשם הירושלמי דאדרבא הזונות רצין אחר הפסולין אלא דכל זה היינו לרבי יהושע משא"כ למאי דקי"ל כר' גמליאל ליתא כנ"ל ודוק היטב:

שם כמאן כר"ג תנינא חדא זימנא כו' ואמר ר' יהודא אמר שמואל הלכה כר"ג. לכאורה אין זה ענין לקושי' הגמ' דמקשה תנינא חדא זימנא ולפרש"י ותוספו' עיקר הקושיא היא דליתני הא דאבא שאול נמי התם:

אמנם לענ"ד נראה דאכתי לאלומי הקושיא מקשה עוד דכיון דקי"ל הלכה כר"ג וקי"ל נמי הלכה כסתם משנה א"כ מסתמא אית לן למימר דת"ק דמתניתין דעשרה יוחסין נמי כר"ג ס"ל והא דקחשיב שתוקי בהדי פסולי יוחסין ומתירו בממזרת היינו היכא שלא בדקנו את אמו א"כ תו לא שייך מילתא דאבא שאול לגמרי בהך מתניתין כן נ"ל:

משנה כל האסורין לבא בקהל כו' ופרש"י כגון ממזירי בשתוקי כו'. ואף על גב דלמסקנא עיקר רבותא דמתניתין היינו לענין גר עמוני ומואבי אפ"ה פשטא דלישנא דכל האסורין איירי נמי בממזירי בשתיקי דאלת"ה אין ענין דברי רבי אלעזר דאוסר ודאן בספיקן לכאן אע"כ דאיירי נמי בממזר בשתוקי אלא שבא להוסיף בכל זה נמי גר עמוני ומואבי דלא איתמר במשנה דעשרה יוחסין וק"ל:

שם ר"א אומר ודאן בוודאן מותר ופרש"י כגון ממזרת בנתינים. ולכאורה לפי מסקנת הגמרא יותר היה ראוי לו לפרש דעמוני ומואבי מותרין בממזרת והכי א"ש טפי דה"ק ר"א ודאי בעמוני בממזרת מודינא לן אבל במאי דכיילת כללא דכל האסורין לענין ממזר בשתוקי פליגנא עלך ובלא"ה ג"כ נראה דהא ודאן בוודאן איירי בכל איסורי ודאין הכל במשמע ממזר בממזרת ומצרי במצרית ונתין בנתינה אלא דנראה דרש"י ז"ל לרבותא נקיט הכי דאפילו בממזר בנתינה מודה ר"א וה"ק דהא ודאי בכלל ודאן בוודאן הוא אף על גב דאין הסברא פשוטה כ"כ להתירא כמ"ש במשנת עשרה יוחסין ומכ"ש בשאר ודאן בוודאן דפשיטא דשרו דהא כתיב בכולהו בקהל ה' א"כ ממילא דבמה שאינו מקהל ה' כגון הנך דכתיב לא יבא לא שייך בהו הך איסורא כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל. מיהו בתוספתא בפירקין מצאתי להדיא דר"א אוסר ממזר בממזרת ע"ש:

שם ואלו הן הספקות שתוקי אסופי וכותי. כבר כתבתי בדף הקדום דלכאורה משמע דדוקא בהנך ספיקי דקחשיב הכא שייך פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן משום דה"ל ספיקא דאורייתא דלית להו שום חזקת היתר ולא חזקה דאבהתיה משא"כ בשאר ממזירי ספק כגון במי שיש בו שום ממזירות ע"י ספק קידושין או ספק גירושין לא הוי אלא ספיקא דרבנן דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקה וחזקה דאבהתיה אלא דמסוגיא ר"פ החולץ דף ל"ז גבי ספק ממזר דיבמה שנתייבמה תוך ג' חדשים ונתעברה והוי הולד השני ספק ותלי לה התם בגמר' בפלוגתא דר"א ורבנן דמתניתין א"כ משמע דבכה"ג נמי פליגי ולרבנן מותר בממזרת ודאי ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר הכא ואלו הן הספיקות לאו דוקא אלא עיקר מילתא משום כותי נקיט לה דדמי לספיקן דשתוקי ואסופי ואסופי וכמו שאבאר לקמן. ועי"ל דאפ"ה נקיט שפיר ואלו הן לאפוקי דאיכא נמי שאר ספק ממזר דמותר בספק ממזרת אף לר"א כגון היכא שהספק הוא מצד ספיקא דדינא לחוד וא"כ היכא דשני הספיקות לגמרי בענין א' ובנושא א' מותרין ממה נפשך או שניהם ממזרים או שניהם כשירין ואיכא נמי ספק ממזר להיפך דרבנן מודו דאסורין זה בזה כגון שתי נשים שילדו במחבואה אחת כשירה והשניה ממזרת ונתערבו ולדותיהן דהוי שניהן ספק ממזרין ואסורין לבא זה בזה דהא ודאי ממ"נ חד מינייהו כשר והשני ממזר ודוקא דומיא דהנך דקחשיב שתוקי ואסופי וכותי דאיכא למימר חד כשר וחד פסול שייך פלוגתא דר"א ורבנן כן נ"ל:

גמרא מאי כל האסורין אילימא ממזרי ונתיני כו' הא תנא לה רישא ולכאורה יש לתמוה דאטו מי לא אסיק אדעתא דהמקשה דאיכא עוד אסורים לבא בקהל דהאיכא עמוני ומואבי דכתיבי בקרא ולא תני להו לעיל והנראה דהשתא סבר המקשה דע"כ הא דקתני הכא כל האסורין לא קאי אלא אהנך דקתני במתניתין דלעיל דאלת"ה תיקשי הא דר' יהודא אוסר ומסתמא קאי אכולה מילתא דת"ק דאל"כ אכתי לא ידעינן בהי מינייהו אוסר והא מילתא פשיטא ליה לתלמודא דא"א לומר דעמוני ומואבי אסורין בממזרת כיון דכתיב בהו בהדיא לא יבא בקהל ה' וכיון דכל חד מינייהו לא מיקרי קהל ה' דאסורין לבא בקהל א"כ ע"כ דלכ"ע מותרין זה בזה ומהאי טעמא מקשה הש"ס לקמן בפשיטות אי הכי מאי רבי יהודא אוסר נמצא דלפ"ז ע"כ קס"ד דלא קאי אלא אעשרה יוחסין דלעיל כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם ותו ר' יהודא אוסר אהייא אלימא אוודאן בספיקן הא מדקתני סיפא כו' מכלל דר"י לא ס"ל. ולכאורה יש לדקדק דלמא ר' יהודא אוסר אפילו ממזר ודאי בודאי ועוד דבירושלמי איתא להדיא דר' יהודא אוסר ממזר בממזרת שלא ירבו ממזרין בישראל ולפ"ז הוי אתי שפיר טובא דת"ק מתיר לגמרי ור"י אוסר לגמרי ור' אלעזר ס"ל כרבנן בחדא דודאי בודאי מותר וכר"י בחדא דספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור תו קשיא דלמא ר' יהודא אוסר ממזירים בנתינים אלא דלמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דכיון דקתני סתמא ר' יהודא אוסר הוי משמע דאכולהו וודאן נמי קאי והא ודאי ליתא דא"כ אוסר ג"כ מצרי במצרית וכ"ש מצרי ועמוני בממזרת והא ודאי ליתא כדפרישית לעיל דאין שום סברא לומר כן ועוד דא"כ מצרי שני במה יטהר ועוד דבהדיא אמר ר' יהודא מעשה במנימן גר המצרי שאמר אשיא לבני מצרית שנייה כו' אע"כ דר"י לא קאי אוודאן בוודאן וקרוב לזה מבואר להדיא בירושלמי ע"ש:

וניחזי זוזי ממאן נקט. קא ס''ד שלא קיבל מעות אלא מאחד מהם הא ודאי מדכיר דכיר זוזי דמאן קביל: ולא ידיע. אין ידוע לנו: בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו. רמיא עליה למדכר שעדיין לא יצאו משם משגמרו את דינם ואומר איש פלוני זכאי איש פלוני חייב שאין בעלי דינין עומדין לפניו תו לא רמיא עליה למידכר: וניחזי זכותא מאן נקט. ביד איזהו מהם פסק דין של זכות: וניהדר ונידיינינהו. למה לי כולי האי למימר אינו נאמן מה לנו ולאמונתו נהדר הוא עצמו או אחר וידונם לפי טענותם: בשודא דדייני. בדין שאינו תלוי בטעם אלא הכל בפיו של דיין כי ההיא דכתובות (דף פה:) דאמר נכסי לטוביה ואתו שני טוביה שניהם קרובים שניהם שכנים ואמרינן שודא דדייני למי שיתנדב לב הדיין לומר נראה לי שזה היה רגיל אצלו יותר לזה נתן וכיון שפסק כן אם בא לחזור אינו חוזר ולפיכך אין רוצין לחזור מדין שמא יטנו לבו לצד השני: כל שבעה. שעדיין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת ידי אמו ליכנס לברית מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו כדכתיב יכיר: וחכמים אומרים אינו נאמן. אבן גרושה וחלוצה הוא דפליגי: שבודקין את אמו ונאמנת כמאן כרבן גמליאל. בתמיה למה ליה לרבי למיתנייה לפלוגתא בתרי דוכתי ליתני הא דאבא שאול התם וכן היה אבא שאול אומר כדבריו: וכהן הוא. כלומר מיוחס הוא: חדא להכשיר בה. ר''ג דלא האמינה אלא לעצמה שלא נתחללה מן התרומה אבל לא להכשיר אותו עובר שאם בת היא לא תינשא לכהן אבא שאול מכשיר אף בבתה דהא מתניתין אף בולד קאי שהוא שתוקי: הניחא למאן דאמר כו'. בפ''ק דכתובות (דף יג:): דאי מהתם ה''א הני מילי היכא דרוב כשרים אצלה. כגון פנויה ורוב העיר משיאין לכהונה אבל היכא דרוב פסולין אצלה כגון ארוסה והיא אומרת מן הארוס הוא או פנויה ואין רוב העיר משיאין לכהונה: מתני' כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה. כגון ממזרי בשתוקי ואע''ג שזה ודאי וזה ספק ואיכא למימר שמא כשר הוא אפ''ה שרי כדילפינן לעיל (דף עג.) בקהל ודאי לא יבא אבל בקהל ספק יבא ובגמרא פריך הא תנא ליה רישא: ורבי יהודה אוסר. בגמרא מפרש לה: ודאן בודאן מותר. כגון ממזרים בנתינים: ודאן בספיקן. כגון ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי: ספיקן בודאן. שתוקי ואסופי בממזרי ונתיני: ספיקן בספיקן. שתוקי בשתוקית אסופי באסופית אסופי בשתוקית: אסור. שמא זה כשר וזה פסול: וכותי. בגמ' מפרש מאי ספיקייהו וכותים אותם שהושיב סנחריב בערי שומרון כדכתיב (מלכים ב יז) ויבא מלך אשור (אנשים מספרויים) ומכותה וגו' ועל שם שהביאם מכותה נקראו כותים ונתגיירו מאימת האריות כדכתיב (שם) וישלח (בם את) האריות וגו' וכולה עניניה במלכים: גמ' וכי תימא ר' יהודה אוסר אגר בממזרת. דשמעינן ליה דאמר הכי לעיל (דף עב.) רבי יהודה אומר גר לא ישא ממזרת ובמידי אחרינא לא שמעינן דפליג לענין יוחסין: מידי גר בממזרת קתני. לעיל דאתי רבי יהודה לאפלוגי עליה: כל האסורין לבא בקהל. וגר לאו מן האסורין הוא:

שודא דדייני. פי' בקונטרס בדין שאין תלוי בטעם אלא הכל לפי ראות עיני הדיינין כי ההיא דכתובות (דף פה:) דההוא דאמר נכסיי לטוביה ואתו תרי טוביה שניהם קרובים שניהם שכנים ואמר שודא דדייני פירוש למי שמתנדב לב הדיין לומר שזה היה אוהבו יותר מזה לזה נתן וקשה לר''ת דאי בסברא תליא מילתא כדפי' בקונטרס אמאי לא אמרינן דנהדר ונידייניה דמסתמא לא יהפוך סברתו ראשונה ועוד פ''ק דגיטין (דף יד:) אמרינן הילך מנה לפלוני כו' תני חדא הלך ומצאו שמת יחזרו ליורשי המשלח ותניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לו ומסיק כאן אמרו שודא עדיף והתם אי אפשר לפרש פי' הקונטרס לכך פר''ת שודא דדייני דכל מה שירצה הדיין לעשות יעשה דהפקר ב''ד היה הפקר ושודא לשון השלכה כמו רמה בים דמתרגמינן שדי בימא (שמות טו) וראיה לפר''ת מההיא דפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צד:) גבי שני שטרות שהיו ביום אחד אתו תרוייהו קמיה דרב ששת ואגבי רב ששת לחד מנייהו הדר אתו לקמיה דרב נחמן ואגבייה לאידך אתא קמיה דרב ששת אמר ליה מ''ט עבד מר הכי אמר ליה משום דקדים פי' שאחד מן השטרות נכתב בבקר והאחד בערב ואמר ליה אטו בירושלים יתבינן דכתבי שעי ואמר ליה ואת מאי דעתך אמר ליה שודא דדייני אמר ליה אנא נמי שודא דדייני אמר ליה אנא דיינא ומר לאו דיינא והשתא לפר''ת ניחא הא דקאמר אנא דיינא ומר לאו דיינא דצריך דיין קבוע לומר דהפקר ב''ד היה הפקר ורב נחמן היה דיין קבוע אבל לפי' הקונטרס דפי' דבסברא תליא מילתא מה לנו דיין קבוע פשיטא דסברת רב נחמן לא הוה עדיפא מסברת רב ששת: כשם שאדם נאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה וחלוצה. וא''ת מנ''ל לר' יהודה הא דנאמן לומר זה בני בן גרושה וחלוצה בשלמא זה בני בכור דין הוא שיהא נאמן עליו משום דהוי טוב לולד שע''י כן יטול פי שנים אבל לפוסלו אמאי נאמן וי''ל דהא דנאמן לומר זה בני בכור מיירי בתינוק בין הבנים דאומר על קטן שבבניו שזה בכור ואפ''ה נאמן ואע''ג שע''י שהוא מעיד על זה שהוא בכור מחזיק את הגדולים לממזרים ורבינו אליהו מפרש דהיינו טעמא דנאמן משום דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואמרינן לעיל (דף סח.) שנואה בנישואיה כלומר שהיא בלאו וקאי יכיר אתרוייהו יכיר שהוא בכור ויכיר שהוא בן גרושה וחלוצה דשנואה בנישואיה וכן מצאתי בירושלמי [והא דקאמר כשם כו' משום דפשטיה דקרא משמע דקאי טפי אהכרת בכור. ת''י]: אי מהתם ה''א ה''מ היכא דרוב כשרים אצלה. כגון פנויה ורוב העיר משיאין לכהונה וא''ת אמאי לא פריך למאן דאמר (כתובות דף יג:) דמאן דמכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולין אצלה מאי אתא אבא שאול לאשמועינן הוה ליה למיתני מילתא דאבא שאול גבי האי מילתא דרבן גמליאל דכתובות (שם.) כדפריך בסמוך למ''ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וי''ל דמתני' דהתם לא אשמעינן רבן גמליאל מידי אפי' ברוב פסולין כי אם מברייתא דמייתי התם זו עדות שהאשה כשירה לה כו' ולכך איצטריך לאשמועינן הכא מילתא דאבא שאול אלא לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה שמעינן שפיר ממשנה דהתם מדקתני ראוה מדברת והיתה מעוברת חד להכשיר בה וחד להכשיר בבתה כדאיתא התם: