קידושין עג ע"ב

אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי מְשַׁלְּטִי הַדָּמֵיהּ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי שַׁיִיף מִשְׁחָא וּמְלֵא כּוּחְלָא רְמֵי חוּמְרֵי תְּלֵי פִּיתְקָא וּתְלֵי קְמִיעָא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי
תְּלֵי בְּדִיקְלֵי אִי מָטְיָא לֵיהּ חַיָּה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי אִם לָאו אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי
זַרְדְּתָא סְמִיכָא לְמָתָא יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי וְאִם לָאו אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי בֵּי כְנִישְׁתָּא סְמִיכְתָּא לְמָתָא וּשְׁכִיחִי בֵּיהּ רַבִּים אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי וְאִם לָאו יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי
אָמַר אַמֵּימָר הַאי פֵּירָא דְסוּפְלֵי יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי חֲרִיפְתָּא דְנַהֲרָא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי פִּשְׁרֵי יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי רְשׁוּת הָרַבִּים יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי
אָמַר רָבָא וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי הָא דְּרָבָא אַהֵיָיא אִילֵימָא אַרְשׁוּת הָרַבִּים אַיְּידֵי דִּשְׁנֵי רְעָבוֹן קָטְלָא לֵיהּ וְאֶלָּא אַצִּידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים מַאי אִירְיָא שְׁנֵי רְעָבוֹן אֲפִילּוּ בְּלָא שְׁנֵי רְעָבוֹן
אֶלָּא כִּי אִתְּמַר דְּרָבָא אַהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זַבְדִּי אָמַר רַב כׇּל זְמַן שֶׁבַּשּׁוּק אָבִיו וְאִמּוֹ נֶאֱמָנִים עָלָיו נֶאֱסַף מִן הַשּׁוּק אֵין נֶאֱמָנִים עָלָיו
מַאי טַעְמָא אָמַר רָבָא הוֹאִיל וְיָצָא עָלָיו שֵׁם אֲסוּפִי וְאָמַר רָבָא וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק אָבִיו וְאִמּוֹ נֶאֱמָנִים עָלָיו
אָמַר רַב חִסְדָּא שְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים לְאַלְתַּר אֵלּוּ הֵן אֲסוּפִי חַיָּה וּפוֹטֶרֶת חַבְרוֹתֶיהָ
אֲסוּפִי הָא דַּאֲמַרַן
חַיָּה דְּתַנְיָא חַיָּה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר זֶה יָצָא רִאשׁוֹן וְזֶה יָצָא שֵׁנִי בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא יָצְתָה וְחָזְרָה אֲבָל יָצְתָה וְחָזְרָה אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הוּחְזְקָה עַל עוֹמְדָּהּ נֶאֱמֶנֶת וְאִם לָאו אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַהְדַּר אַפַּהּ
פּוֹטֶרֶת חַבְרוֹתֶיהָ מַאי הִיא דִּתְנַן שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן כּוּלָּן טְמֵאוֹת בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת טְמֵאָה הִיא טְמֵאָה וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת אָמַר רַב חִסְדָּא שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ כְּשִׁיעוּר וֶוסֶת
תָּנוּ רַבָּנַן נֶאֱמֶנֶת חַיָּה לוֹמַר זֶה כֹּהֵן וְזֶה לֵוִי זֶה נָתִין וְזֶה מַמְזֵר בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם עַרְעָר אֲבָל קָרָא עָלֶיהָ עַרְעָר אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת
עַרְעָר דְּמַאי אִילֵימָא עַרְעָר חַד וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין עַרְעָר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם אֶלָּא עַרְעָר תְּרֵי
וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ עַרְעָר חַד וְכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין עַרְעָר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיתָא חֲזָקָה דְכַשְׁרוּת אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא חֲזָקָה דְכַשְׁרוּת חַד נָמֵי מְהֵימַן
נֶאֱמָן בַּעַל מִקָּח לוֹמַר לָזֶה מָכַרְתִּי וְלָזֶה אֵין מָכַרְתִּי בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁמִּקָּחוֹ בְּיָדוֹ אֲבָל אֵין מִקָּחוֹ בְּיָדוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - ב

אמר רבא בר רב הונא: אם מצאו את האסופי בשוק, כשהוא מהול, אין בו משום אסופי, והרי הוא בחזקת כשר, ומותר בקהל אף מדרבנן. משום שאם לא היה כשר, לא היו טורחים למוהלו.

וכן אם נמצא האסופי כאשר משלטי הדמיה [אבריו מתוקנים ומיושרים], ^[79] הרי הוא כשר, ואין בו משום אסופי. שאם היה פסול, לא היתה אמו מתקנתו. אלא ודאי מחמת רעבון הושלך.

וכן אם שייף משחא [נמשח בשמן] -

וכן אם מלא כוחלא [כחל] סביב עיניו, כדי לייפותו -

וכן אם רמי חומרי [קשרו אותו בקשרים לרפואה] -

וכן אם תלי עליו פיתקא [קמיע של כתב] -

וכן אם תלי עליו קמיעא [קמיע של עיקרין] -

אם נמצאו בו כל אלו, אין בו משום אסופי. כי מתוך כך שחסה עליו אמו, וטרחה בו בכל אלו, ודאי לא השליכה אותו כדי שימות, אלא מחמת רעבון השליכתו. לפיכך מסתבר שהוא כשר.

אם נמצא האסופי כשהוא תלי בדיקלי [תלוי על הדקל] - אי, אם הוא במקום דמטיא ליה חיה [שמגיעה לשם חיה], ועלולה לטורפו, יש בו משום אסופי. כי אפשר שפסול הוא, שהרי הפקירה אותו אמו למות.

ואם לאו, שאין חיה יכולה להגיע לשם ולטורפו, אין בו משום אסופי.

אם נמצא על אילן ששמו זרדתא - אם הוא סמיכא למתא [סמוך לעיר], יש בו משום אסופי. כי אפילו אם אין מגיעה לשם חיה, הרי הוא מקום מסוכן, מפני שמצויים בו שדים.

ואם לאו, שאינו סמוך לעיר, אין בו משום אסופי. לפי שלא מצויים בו שדים.

נמצא בבי כנישתא [בית כנסת, שהיה מצוי בימים ההם מחוץ לעיר] - אם היה בית הכנסת סמיכתא למתא, ושכיחי ביה רבים, אין בו משום אסופי. כי היות שאנשים רבים מצויים שם, אין מצויים שם מזיקים.

ואם לאו, שהוא רחוק ואין מצויים שם רבים, יש בו משום אסופי. לפי שמצויים שם מזיקים.

כללו של דבר: בכל מקום שנראה הדבר שהשליכתו אמו שם על דעת שימות, ולא חסה עליו, יש לחוש עליו שהוא פסול. והרי הוא אסור בקהל כאסופי.

אמר אמימר: האי פירא דסופלי [חפירה שמטילים לתוכה גרעיני תמרים למאכל בהמות], אם נמצא בה התינוק, יש בו משום אסופי. כיון שמקום זה הוא מחוץ לעיר, ויש בו מזיקים.

נמצא בתוך עריבה בחריפתא דנהרא [באמצע הנהר], אין בו משום אסופי. משום שהספינות עוברות שם תדיר, ולכך טרחה אמו להוליכו לשם, כדי שימצאוהו הספינות, ולא ימות.

ואם נמצא בתוך עריבה בפשרי [בשיפוע הנהר, שמצטרפים שם מים על ידי הפשרת השלגים], יש בו משום אסופי. משום שאין דרך הספינות לעבור שם ולמוצאו, ומוכח שלא חסה עליו אמו.

נמצא בצידי רשות הרבים, אין בו משום אסופי. לפי שהוא מקום שמור קצת.

נמצא באמצע רשות הרבים, יש בו משום אסופי. לפי שמקום הפקר הוא. ^[80]

אמר רבא: ובשני רעבון, אין בו בולד הנמצא משום אסופי. דתלינן שמשום רעב השליכתו אמו, ולאו משום דפסול הוא.

והוינן בה: הא דרבא, אהייא [על מה אמר כן]? -

אם אמר כן אנמצא באמצע רשות הרבים, יש לתמוה: וכי איידי היות דשני רעבון הן, קטלא ליה אמו? וכי זו סיבה שתשליכנו למות? אלא בהכרח שהשלכתו מחמת פסולו.

אלא שמא תאמר, שאמרה רבא אצידי רשות הרבים, עדיין קשיא.

אם כן, מאי איריא, מה הענין בשני רעבון? והלא אפילו בלא שני רעבון אין בו משום אסופי.

אלא, כי אתמר מימרא דרבא, לא על דברי אמימר אמרה, אלא אהא דאמר רב יהודה אמר רבי אבא אמר רבי יהודה בר זבדי, אמר רב: כל זמן שעדיין האסופי נמצא בשוק, אביו ואמו נאמנים עליו לומר שהוא בנם.

אבל אחר שנאסף מן השוק, שוב אין הם נאמנים עליו לומר שהוא בנם.

מאי טעמא? -

אמר רבא: הואיל וכבר יצא עליו שם אסופי. וכיון שכבר יצא עליו שם פסול, שוב אין להכשירו.

ועל זה אמר רבא: ובשני רעבון, אף על פי שכבר נאסף מן השוק, ויצא עליו הקול, אביו ואמו עדיין נאמנים עליו לחזור ולהכשירו. שהיות ובשנים אלו הרבה תינוקות נשלכים, לא רצו חכמים לפוסלם מחמת יציאת הקול, ^[81] כי לא רצו להרבות פסולים בישראל.

אמר רב חסדא: שלשה אנשים, שהאמינום חכמים בנאמנות מיוחדת, אין הם נאמנים אלא לאלתר, ואילו שאר הנאמנים, נאמנים גם לאחר זמן.

ואלו הן: אסופי, חיה [מיילדת], ואשה פוטרת חברותיה מן הטומאה. ויבואר כל אחד מהם בסמוך.

אסופי - הא דאמרן. שאביו ואמו נאמנים עליו להכשירו דוקא לאלתר עם מציאתו, אבל לא לאחר שנאסף מן השוק.

חיה [מיילדת] - דתניא: חיה נאמנת לומר על תאומים שנולדו: זה יצא ראשון והרי הוא בכור, וזה יצא שני.

במה דברים אמורים, שהיא נאמנת על כך, כשעדיין לא יצתה [יצאה] וחזרה, ממקום הלידה.

אבל אם יצתה משם, ואחר כך חזרה, שוב אינה נאמנת.

רבי אליעזר אומר: רק כל זמן ש"הוחזקה על עומדה" [וכפי שיבואר] נאמנת. ואם לאו, אינה נאמנת.

והוינן בה: מאי בינייהו בין תנא קמא לרבי אליעזר?

ומשנינן: איכא בינייהו, היכא דלא יצאה מהמקום, אלא רק אהדר אפה [סובבה את פניה] מעם היולדת. לתנא קמא עדיין היא נאמנת. ולרבי אליעזר, כבר אינה נאמנת.

והיינו דאמר רב חסדא, אין חיה נאמנת אלא לאלתר, ולא כעבור זמן מהלידה.

"פוטרת חברותיה", מאי היא? -

דתנן במסכת נדה: שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן, כולן טמאות בטומאת נדה, מספק. ומדובר כשהיו משולבות ודבוקות זו בזו, ולכן יש להסתפק על כל אחת מהן שמא ממנה יצא הדם, ונטמאה בטומאת נדה. ^[82]

ואם בדקה אחת מהן את עצמה, ונמצאת טמאה, הרי רק היא בלבד טמאה, וכולן טהורות. כיון שנודע שזב דם ממקורה, ודאי בה יש לתלות את הדם הנמצא במיטה.

אמר רב חסדא: והוא, שבדקה את עצמה מיד, תוך כדי כ"שיעור ווסת" מעת מציאת הדם. ושיעור זה הוא כשיעור הזמן הנדרש ליטול את העד הנמצא בצד המשקוף [בסמוך לה] ולקנח בו. אבל לאחר זמן זה, אף אם נמצאה טמאה, אין מסתלק חשש הטומאה מחברותיה, ואף הן טמאות.

תנו רבנן: אם נמצאות כמה יולדות בבית אחד, נאמנת החיה לומר: ולד זה כהן הוא, שנולד לאשת הכהן ; וזה לוי, שנולד לאשת הלוי; וזה נתין, שנולד לאשת הנתין ; וזה ממזר, שנולד לאשת הממזר. ^[83]

במה דברים אמורים, שהחיה נאמנת לומר על וולד מסויים שהוא כשר, כשלא קרא עליה שם ערער. שאין מי שמערער לומר על אחד מהוולדות שהכשירה החיה, שהוא בן הממזר. אבל אם קרא עליה ערער, אינה נאמנת להכשיר וולד מסויים.

והוינן בה: "ערער" דמאי [כמה עדים מעוררים את הערער]? -

אילימא ערער של עד אחד המעיד שהוא פסול -

והאמר רבי יוחנן: אין ערער פחות משנים.

שאין עד אחד נאמן להעיד על אדם שהוא פסול.

ומסקינן: אלא ערער תרי. שאם העידו שני עדים על אחד מהולדות שהוא נולד לאשת הממזר, אין החיה נאמנת להכחישם, ולהכשירו.

ואיבעית אימא: לעולם אימא לך, אף במקום ערער חד, אין החיה נאמנת. וכי אמר רבי יוחנן "אין ערער פחות משנים", הני מילי, היכא דאיתא חזקה דכשרות. שאין עד אחד נאמן לפסול אדם שהוחזק בחזקת כשרות.

אבל היכא דליכא חזקה דכשרות, וכגון בנידון דידן, שזה עתה נולדו, ולא הוחזקו בכשרות, ואין ידוע מי מהם הכשר ומי מהם הפסול, אף עד אחד נמי מהימן להכחיש את החיה האומרת על אחד מהן שהוא הכשר. וכיון שמכחישים הם זה את זה, חוזר הספק לקדמותו, וכל אחד מהם הוא ספק פסול. ^[84]

ומביאה עתה הגמרא את המשכה של הברייתא: אם שני בני אדם מתווכחים ביניהם על אותו מקח, וכל אחד מהם טוען שהוא קנה מקח זה בכסף, ולא חבירו - נאמן בעל המקח [המוכר] לומר: לזה מכרתי, ולזה אין [לא] מכרתי.

במה דברים אמורים שנאמן המוכר, בזמן שעדיין מקחו בידו, שעדיין לא נטלו הלוקח, אלא רק נתן את דמיו. ואף שמעות אינן קונות עד שימשוך הלוקח את החפץ, אסור לו למוכר לחזור מן המקח לאחר שקיבל את המעות. ואם הוא חוזר בו, הרי הוא בקללת "מי שפרע".

וכיון שהוא מחויב למסור את החפץ ללוקח, הרי הוא שם לב לדבר, ומדייק וזוכר למי הוא מכר.

אבל אם אין מקחו בידו, וכבר מסרו ליד הלוקח, ושניהם אוחזין בו, שוב אינו נאמן המוכר לומר למי מכר. כי מאחר שכבר נתנו ללוקח, שוב אין הדבר באחריותו, וכבר אינו מדייק לזכור למי מכר.

הערות

^[79] כך פירש רש"י. ועוד פירש, שאיבריו גדולים ומלובן ומזורז, שאין זו מזנה אלא מבעלה, שמתוך תשמיש תדיר הולד מלובן ומזורז, כדאמר במסכת נדה [לא א]: בשלשה החדשים האחרונים להריון, התשמיש יפה לולד, כי מתוך כך הולד מזורז ומלובן.

^[80] הקשה הנודע ביהודה [אבן העזר קמא ז], הרי כל אסופי הוא גם שתוקי, שהרי לא נבדקה אמו ואמרה לכשר נבעלתי, וכי משום שגם את אמו איננו מכירים הוא עדיף? ואם כן, מה בכך שכל אלו אין בהם משום אסופי, והא עדיין הוא שתוקי, שכל שתוקי אמו מרחמת עליו וחסה על חייו, ובכל זאת הוא שתוקי. ומה חומר יש באסופי יותר משתוקי. וראה שם מה שתירץ.

^[81] כך פירש רש"י. והרמב"ם [איסורי ביאה טו ל] כתב: ובשני רעבון נאמנים שמפני הרעב השליכוהו והן רוצין שיזונו אותו אחרים, ולפיכך שתקו עד שנאסף. וכתב הריטב"א, הטעם שהם נאמנים אף על פי שהוא נאסף מרשות הרבים, משום שאנו תולין שהניחוהו בצידי רשות הרבים ומשם התגלגל לרשות הרבים, שכיון שיש מקום לתלות אנו תולין להתירא. אבל אם הם אמרו שהניחוהו ברשות הרבים, אינם נאמנים, כי אנן סהדי שבגלל שני רעבון לא היו משליכים אותו למות.

^[82] ואין לטהר מטעם ספק טומאה ברשות הרבים, שספקו טהור, והרי שלשה אנשים נחשב לענין זה כרשות הרבים. משום דהוי מקום סתירה, והוי כרשות היחיד. ועוד, דהוי כשני אנשים טהורים שהלכו בשני שבילים שאחד מהם טמא, ובאו להשאל כאחד, שמטמאין את שניהם, כי ממה נפשך אחד מהם טמא. ועוד דמבואר בירושלמי שבטומאה היוצאה מגופה, לא אמרינן ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור, לפי שאינו דומה לסוטה. תוס' הרא"ש.

^[83] וכאן היא נאמנת לעולם, שדוקא לומר שהוא בכור אינה נאמנת רק לאלתר, שכיון שנתעלם מעיניה לא סמכו עליה שתדע להכיר איזה יצא ראשון, אבל לומר שאינו נתין וממזר, נאמנת לעולם. ריטב"א. והט"ז באבן העזר [ד כ] ביאר, שלענין בכור כשנולדו תאומים, שבדרך כלל הם דומים וקשה להבחין ביניהם לכן האמינו לה רק לאלתר. אבל בתערובת ולדות מנשים שונות, שההבחנה קלה, נאמנת לעולם. ועיין שם בשם הפרישה חילוק אחר. וכתב הר"ן שאף שאפילו אמו אינה נאמנת לומר עליו שהוא ממזר [עיין הערה 94], כאן נאמנת החיה שהוא ממזר, משום שהוחזק במקום זה ממזר, שאחת מהנשים היא אשת ממזר, וגילוי מילתא בעלמא הוא.

^[84] כתב הר"ן, שאפילו כבר העידה החיה שהוא כשר, מתקבל הערעור. ואף על פי שבכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים, היינו דוקא בענין שראוי להאמין בו עד אחד, כגון במילתא דעבידא לאיגלוייא, אבל כאן אין החיה נאמנת אלא משום שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי, הילכך כיון שבא עד אחד ומכחישה, אינה נאמנת.

אין בו משום אסופי, שאם לא היה ילד כשר לא היו דואגים למולו. וכן אם משלטי הדמיה [איבריו מתוקנים], שנראה שטיפלו בו אחר לידתו — אין בו משום אסופי. וכן אם היה שייף משחא ומלא כוחלא [משוח בשמן או עיניו משוחות בכחול], או רמי חומרי [ענוד טבעות], או תלי פיתקא, ותלי קמיעא [תלוי עליו פתק או תלוי עליו קמיע] — אין בו משום אסופי.

אם היה ילד שנמצא תלי בדיקלי [תלוי בדקל], אי מטיא ליה [אם היה במקום כזה שמגיעה אליו] חיה — יש בו משום אסופי, אם לאו [לא], שהוא מונח בדקל במקום שחיה אינה יכולה להגיע אליו — אין בו משום אסופי, שנראה שדאגו לו והניחוהו במקום המשתמר.

וכן אם מונח הילד בזרדתא סמיכא למתא [חורשה הסמוכה לעיר] שהוא מקום שאין מצויים בו אנשים — יש בו משום אסופי, ואם לאו [לא] — אין בו משום אסופי. אם היה הילד בבי כנישתא סמיכתא למתא ושכיחי ביה [בית הכנסת הסמוך לעיר ומצויים בו] רבים — אין בו משום אסופי, אלא שרצו לתת את הילד לאחרים, ואם לאו [לא], שאיננו סמוך לעיר או שאין אנשים מצויים שם — יש בו משום אסופי.

אמר אמימר: האי פירא דסופלי [בור זה ששמים בו גרעיני תמרים] למאכל בהמות, אם נמצא בו ילד — יש בו משום אסופי, אבל אם נמצא בחריפתא דנהרא [אמצע הנהר] ששם יש זרימת מים מהירה ואניות עוברות שם — אין בו משום אסופי. אם מונח בפשרי [מקום צדדי בנהר] — יש בו משום אסופי. ילד שנמצא בצידי רשות הרבים שאין רבים דורסים שם — אין בו משום אסופי. נמצא ברשות הרבים עצמה במקום שהיה עלול להדרס — יש בו משום אסופי.

אמר רבא: ובשני (ובשנות) רעבון אין בו משום אסופי. ושואלים: הא [זו] שאמר רבא אהייא [על איזו] פרט בהלכה זו נאמרה? אילימא [אם תאמר] שעל רשות הרבים — וכי איידי [מתוך] שהן שני רעבון קטלא ליה [הורגת היא אותו] הייתכן שהאם מניחה אותו במקום שעלול להדרס?! ואלא תאמר שדברי רבא מוסבים על צידי [על צידי] רשות הרבים — אולם במקרה זה מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] שני רעבון? אפילו בלא שני רעבון, אם מונח במקום כזה, הרי זה מונח על דעת שהוא מקום שמור, שסבור שימצאו אותו!

אלא יש לומר כי אתמר [כאשר נאמרה] הלכתו של רבא — אהא דאמר [היא על מה שאמר] רב יהודה שאמר בשם ר' אבא, אמר ר' יהודה בר זבדי, אמר רב: כל זמן שהילד העזוב עדיין בשוק — אביו ואמו נאמנים עליו, שיכולים להעיד שילד זה הוא שלהם, אבל אם נאסף כבר מן השוק — אין נאמנים עליו.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רבא: הואיל ויצא עליו כבר שם אסופי אינם נאמנים לבטל ממנו שם זה. ועל כך אמר רבא: ובשני רעבון, אף על פי שנאסף מן השוק הרי אביו ואמו נאמנים עליו, שבשנים כאלה מצוי הדבר יותר ומסתבר שאומרים ההורים אמת.

א אמר רב חסדא: שלשה נאמנים לאלתר [מיד], כלומר, דווקא כאשר מעידים מיד על הדבר, אף שאינם נאמנים כרגיל להיות עדים, אלו הן: אסופי, חיה (מיילדת) ופוטרת חברותיה מחשש טומאה. כיצד?

אסופי — הא דאמרן [זה שאמרנו] שהוריו יכולים להעיד עליו שהוא בנם לפני שנאסף.

חיה — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חיה נאמנת לומר ילד זה יצא ראשון וילד זה יצא שני, לענין בכורה ולכל הדינים הנובעים מכך. במה דברים אמורים — שלא יצתה (יצאה) מאותו חדר וחזרה, אבל אם כבר יצתה וחזרה — אינה נאמנת שאולי נתחלפו בינתיים. ר' אליעזר אומר: אם הוחזקה על עומדה (במקומה) — נאמנת, ואם לאו [לא] — אינה נאמנת. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו דאהדר אפה [יש ביניהם הבדל כשהחזירה המיילדת פניה] לצד אחר לאחר הלידה, שלדעת ר' אליעזר שוב אינה נאמנת.

פוטרת חברותיה מאי [מה] היא? — דתנן [ששנינו במשנה]: שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן — כולן טמאות טומאת נידה, שאין אנו יודעים מאיזו מהן יצא הדם. ואם בדקה אחת מהן לאחר מכן ונמצאת טמאה, כלומר, שהיא עדיין נידה — היא טמאה, וכולן טהורות. ועל כך אמר רב חסדא: והוא שבדקה עצמה כשיעור ווסת, כלומר, בסמוך לאותו מאורע, אבל אם היה זה אף זמן מועט לאחר מכן — אין זו הוכחה שממנה שתת הדם מתחילה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם ילדו מספר נשים כמה ילדים בזמן אחד, נאמנת חיה (מיילדת) לומר: זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר, שאומרת למי מן הנשים נולד כל אחד מן הילדים. במה דברים אמורים — שלא קרא עליה שם ערער, כלומר, שלא היה ערעור על הוולד הזה שאמרו שהוא פסול, אבל קרא עליה ערער — אינה נאמנת.

ומבררים: ערער דמאי [על מה] כיצד היה ערעור זה? אילימא [אם תאמר] ערער חד [עד אחד] שבא והעיד ההיפך, והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: אין ערער פחות משנים! אלא יש לומר כי מדובר בערער תרי [של שניים], אבל כנגד אחד — היא נאמנת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם אימא [אומר] לך כי אף בערער חד [אחד] אינה נאמנת. וכי [וכאשר] אמר ר' יוחנן אין ערער פחות משנים — הני מילי היכא דאיתא [דברים אלה אמורים במקום שיש] חזקה של כשרות, ולכן רק שניים יכולים לבטל אותה, אבל היכא דליכא [במקום שאין] חזקה של כשרות — חד נמי מהימן [עד אחד גם כן נאמן].

וכן נאמן בעל מקח (המוכר), כאשר טוענים שני אנשים וכל אחד אומר שהוא הקונה, לומר: לזה מכרתי, ולזה אין מכרתי. במה דברים אמורים — בזמן שמקחו (החפץ שהתכוון למכור) עדיין בידו של המוכר, אבל אין מקחו בידו — אינו נאמן, והריהו ככל עד אחד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he is not subject to the halakhot of a foundling. If the baby’s lineage were unfit, his parents would not have gone to the trouble of circumcising him. Likewise, if his limbs are adjusted, indicating that he was cared for after birth, he is not subject to the halakhot of a foundling. Similarly, if he was anointed with oil, or if his eyes were smeared with eye salve, or if he was adorned with rings, or if a note [pitka] was hanging on him, or if an amulet was hanging on him, he is not subject to the halakhot of a foundling.

Concerning a child found hanging from a palm tree, if he was in such a place that an animal could reach him, he is subject to the halakhot of a foundling. If not, if he was placed on a palm tree in a way that he could not be reached by an animal, he is not subject to the halakhot of a foundling, since he was cared for enough to be placed in a safe location.

Similarly, if the child was placed in a thicket near a town, where people are not commonly found, he is subject to the halakhot of a foundling. But if not, he is not subject to the halakhot of a foundling. If the child was discovered in a synagogue near a town, and people are commonly found there, he is not subject to the halakhot of a foundling, since the parents wanted to give him to others. But if not, if the synagogue was not near a town or if it was not frequented by people, he is subject to the halakhot of a foundling.

Ameimar said: With regard to this cistern into which date pits are placed [peira desuflei] as animal fodder, if a child is found there, he is subject to the halakhot of a foundling. If he was found in the middle of a fast-flowing river with boats passing by, he is not subject to the halakhot of a foundling. If he was placed at the side of the river, he is subject to the halakhot of a foundling. If he was found at the sides of a public domain, which is not frequented by many people, he is not subject to the halakhot of a foundling. But if the child was discovered in the public domain itself, where he might easily be trampled, he is subject to the halakhot of a foundling.

Rava said: And in famine years, he is not subject to the halakhot of a foundling. The Gemara asks: With regard to this statement of Rava, to which specific case is it referring? If we say it is referring to the case where the child was left in the public domain because it is a famine year, would a mother kill him by placing him in a place where he is likely to be trampled? Rather, if Rava’s statement is referring to the case where the child was found at the sides of a public domain, why specifically mention famine years? Even when it is not famine years, the child was placed in a safe location where he was likely to be found.

Rather, it must be that when Rava’s halakha was stated, it was stated with regard to that which Rav Yehuda says that Rabbi Abba says that Rabbi Yehuda bar Zavdi says that Rav says: As long as the abandoned child is still in the marketplace, his father and mother are deemed credible with regard to him when they later claim the child as theirs. But once the child has been collected from the marketplace, they are no longer deemed credible with regard to him.

The Gemara asks: What is the reason for this? Rava said: Since the child has already been publicized with the name of being of flawed lineage as a foundling, they cannot change the status of the child. And it is with regard to this halakha that Rava says: And in famine years, although the child has been collected from the marketplace, his father and mother are deemed credible with regard to him, as it is common even for parents of unflawed lineage to abandon their children in famine years, and it is likely that they are speaking the truth.

§ Rav Ḥisda says: There are three cases where people are deemed credible if they immediately offer testimony with regard to a matter about which they are not ordinarily deemed credible to testify. These are they: A foundling, a midwife, and one who exempts her friends from uncertain impurity.

How so? The case of a foundling is that which we said, that his parents can testify with regard to his lineage before he is collected from the marketplace.

The case of a midwife is as it is taught in a baraita: A midwife is deemed credible to say that this child emerged first from the womb and that child emerged second from the womb. Her testimony is relied upon to determine which of them is the firstborn. In what case is this statement said? When she has not left the birthing room and returned. But if she left the birthing room and returned, she is not deemed credible, since the babies might have been exchanged in the meantime. Rabbi Eliezer says: If she has stood in her place, she is deemed credible. But if not, she is not deemed credible. The Gemara asks: What is the difference between them? The Gemara answers: The difference between them is in a case when the midwife turned her head aside after the birth. According to Rabbi Eliezer she is no longer deemed credible, despite having remained in the room.

What is the case of one who exempts her friends? As we learned in a mishna (Nidda 60b): If there were three women who were sleeping in one bed, and blood was found beneath one of them, they are all deemed impure as menstruating women, as it is not known from which of them the blood came. If one of them examined herself and was found to be impure, i.e., she saw that she was menstruating, she is impure and all the rest are pure. With regard to this, Rav Ḥisda said: This applies provided that she examined herself within the period of time needed for the onset of menstruation, i.e., immediately after the discovery of the blood. But if she did so even a short while later, her discovery is not accepted as proof with regard to the source of the blood.

The Sages taught: If several women gave birth at the same time, the midwife is deemed credible to say: This baby is a priest and that baby is a Levite; this baby is a Gibeonite and that baby is a mamzer. In other words, she is deemed credible to say which baby was born to which mother. In what case is this statement said? When no objection was registered about it. But if an objection was registered about it, she is not deemed credible.

The Gemara clarifies: An objection of what type? If we say it is an objection of one witness claiming that her testimony is not accurate, but doesn’t Rabbi Yoḥanan say: There is no objection with less than two witnesses? Rather, the baraita must refer to the objection of two witnesses, but she is deemed credible when contradicted by a single witness.

And if you wish, say: Actually, I could say to you that she is not deemed credible even when contradicted by the objection of one witness, and when Rabbi Yoḥanan said that there is no objection with less than two witnesses, that statement applies only in a case where there is a presumption of validity, which can be countered only by the objection of two witnesses. But in a case where there is no presumption of validity, such as in this case, when the baby was just born, one witness is also deemed credible to object.

Similarly, if the owner of an item being purchased is confronted by two people, each claiming to have purchased the item, he is deemed credible to say: I sold to this one, and I did not sell to that one. In what case is this statement said? When the item being purchased is still in the seller’s possession. But if the item being purchased is not in his possession, he is not deemed credible any more than a single witness is.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בד"א בזמן שמקחו בידו. פי' לפי שהוא יכול לומר לא מכרתי. מעולם ואפילו היו שם עדים שנתנו לו דמים יכול הוא לחזור בו ואעפ"י שהוא מקבל מי שפרע מכל מקום עיקר המקח משלו הוא וכיון שכן יכול לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי:

כל שנאסף מן השוק אין אביו ואמו נאמנים עליו. ירושלמי (ה"ב) כל זמן שמושלך בשוק אביו או אמו נאמנין עליו, נאסף מן השוק צריך שני עדים, ואביו ואבמו כשני עדים הם, רבנין דקסרין בשם רב חסדא הדא דתימא בתינוק שאינו מרגיע, אבל בתינוק שמרגיע, צריך שני עדים, ואביו ואמו כשני עדים הם, ואתייא כי הא דאמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי עגלים וסייחין המקפצין אין (לו) להם חזקה. ופירוש מרגיע שמדדה שהוא רגע כאן ורגע כאן.
מכלל שמועה זו נראה שלא אמרו ממזר ודאי אמרה תורה ולא ספק ממזר אלא בשמחצה מיהא כשרין אצלה, דכל כי הא הוא דהוי ספק, אבל כל היכא דרוב פסולין אצלה כממזר, ודאי משוינן לה, דרובא דאורייתא אלא אם כן בדקו את אמו ואמרה לכשר וראוי לי נבעלתי כר"ג ור"א ואבא שאול, וארוסה שעברה דאמרינן לקמן (קידושין עה, א) שהולד שתוקי, אף על גב דרוב פסולין אצלה שאני ארוסה, דתליא בארוס כדאיתא לקמן, והוה ליה כמחצה על מחצה כנ"ל.

תנו רבנן נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן. דבזמן שמקחו בידו רמי אנפשיה ומדכר, משום שאם בה לחזור בזה שמכר לו היה צריך לקבל עליו מי שפרע, וכיון שאין שם אלא הוא, מהימנין ליה כבי תרי, ותקנת חכמים הוא, כעין נאמן הדיין וכעין נאמנותה של חיה ואם, אבל בזמן שאין מקחו בידו לא רמי אנפשיה ואפילו אמר דרמא אנפשיה לא מהימן אלא כעד אחד, ואקשינן וניחזי זוזי ממאן נקט, כלומר אפילו אין מקחו בידו אמאי לא מהימן ניחזי זוזי ממאן נקט דכיון דלא נקיט אלא מחד מינייהו ודאי מדכר דכיר ממאן שקיל. לא צריכה דנקט מתרוייהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה ולא ידוע הי מדעתיה והי בעל כרחיה, כלומר ואינו ידוע לנו בעדים מהי שקל מדעתיה ומהי בעל כרחיה, ולא גרסינן ולא ידע, דאפילו אמר נמי דידע ומדכר לא מהימן, דכיון דשקל מתרוייהו אנן סהדי דמתבלבל הוא בכך ולא מדכר שפיר, אבל אם אמר מהאי שקלי ומהאי לא שקלי כלל מהימן כל זמן שבעלי המקח עומדין לפניו וכדאמרינן בדיין דנאמן בזמן שבעלי הדין עומדין לפניו.
ואיכא מאן דמפרש דבזמן שמקחו בידו דנאמן משום מגו הוא, דאי בעי מצי הדר ביה, ואפילו יש שם עדים דמיניה שקל ולדידיה זבין נאמן הוא במה שבידו יותר ממאה עדים, דאי בעי הדר ביה מיניה דהאי ומזבין להיאך, דמעות אינן קונות, ואף על גב דמקבל עליה מי שפרע, מכל מקום עיקר המקח שלו הוא, ואקשינן וליחזי זוזי ממאן נקט, כלומר למה לי נאמנותו, בין ברישא בין בסיפא ניחזי זוזי ממאן נקט נשאל לעדים ממאן נקט וממאן לא נקט, דקא סלקא דעתך דבדאיכא סהדי היא, דאי ליכא סהדי מאי קא משמע לן דבזמן שמקחו בידו נאמן, פשיטא, דהא איכא מגו, אלא כי אתו סהדי אשמועינן טובא דאף על גב דמכחשי ליה סהדי איהו עדיף מינייהו, משום מגו דאי בעי יהיב ליה השתא להאי. לא צריכה דנקיט מתרוייהו ואמר מחד מדעתי ומחד בעל כרחי, וקא משמע לן דאף על גב דאיכא סהדי שנטל ואילו הדר ביה מקבל מי שפרע, נאמן הוא משום מגו, והוא הדין דהיכא דלא שקל זוזי אלא מחד מינייהו, אלא דאורחא דמלתא נקט, אבל בזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן כלל בין אמר מהאי שקלי מדעתי ומהאי בעל כרחי בין דאמר מהאי שקלי ומהאי לא שקלי.
ור"ח כתב נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי כל זמן שמקחו בידו, וכגון דנקיט זוזי מתרוייהו ואמר להאי זבנית מדעתאי והאי שדנהו לזוזי גבאי דידי, ואם יצא המקח מידו אינו נאמן. ואני יש לי פירוש אחר בזה בריש פרק קמא דבבא מציעה בס"ד.

וליהדר לידונינהו בשודא דדייני. משמע מהכא דהיכא דלא תלי בשודא דדייני, לא סמכינן אהימנותיה דדין, אלא דהדר דאין להו קמן. ומיהו תמיהא לי, היכי דמי, אי דאיכא סהדי דפסיק להו דינא, ניחזי סהדי מאי קאמרי, דסתמא דמלתא סהדי מידק דייקי בכולה מלתא, וכדמשמע לעיל דאקשינן ונחזי זוזי ממאן נקט, כלומר בדאיכא סהדי כפי הפירוש השני שכתבנו, וכדאמרינן נמי בפרק חזקת (ב"ב מה, ב) דאקשינן גבי אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחד, אי דאיכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי, ולא דחינן דחזו בה ולא חזו בהא, אלמא עדים מסתמא עבידי דדייקי וידעי כולה מלתא, ואי דליכא סהדי נהימנין בין בשודה דדייני בין בשאר דיני, ואפילו אין בעלי הדין עומדין לפניו מגו דאי בעי אמר אכתי לא פסקית דינא והכי קאמינא, ושי לורמ דבשודה ליכא מגו, דמסתפי דלמא הדר מחייב ליה, ואפילו בשאר דינין דעלמא נמי קשיא, דהא בעלי הדין מודים שכבר פסק הדין, והיאך הוא יכול לטעון שלא פסק ובעלי דבר מודים זה לזה שכר נפסק הדין, ואין לדיין אצלם שייכות בדין זה והודאתם כמאה עדים כנ"ל.

חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. כלומר דהתם לא קתני אלא בכשרות דידה, דהיינו ראוה מעוברת, אבל ראוה מדברת, היינו מדברת ממש, והלכך תנא הך דהכא להכשיר בבתה, אלא למאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, תרוייהו תנינא התם ראוה מדברת וראוה מעוברת ומדברת, היינו נבעלת, חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה כדאיתא התם.
ואם כן אבא שאול מאי אתא לאשמועינן, ופרקינן דאבא שאול עדיפא מדרבן גמליאל, דאי מהתם הוה אמינא ברוב כשרין אצלה, אבל הכא דרוב פסולין אצלה לא נהימנה להם לאכשורי עובר צריכא.
ויש להקשות הא ניחא למאן דאמר דלא הכשיר רבן גמליאל אלא ברוב כשרין אצלה, אבל למאן דאמר דאפילו ברוב פסולין אצלה מכשיר, מאי איכא למימר, וכי תימא דאבא שאול קא משמע לן דהכי פירושא דרבן גמליאל דאפילו ברוב פסולין אצלה מכשיר, אם כן מאי קשיא ליה, הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, אלא למאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה מאי קא משמע לן, דמאי קשיא אבא שאול פירושא דרבן גמליאל אתא לאשמועינן, ויש לומר דודאי הכי הוא, דאבא שאול פירושא דרבן גמליאל אתא לאשמועינן, דאפילו ברב פסולין אצלה מכשיר, אלא דלעיל הכי קשיא לן למאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, מאי קא משמע לן אבא שאול, דהא דברי רבן גמליאל דמתניתין היא, דהיינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת חדא להכשיר בבתה, אבל לדברי האומר לדברי המכשיר בה מכשיר אפילו ברוב פסולין אצלה, לאו למימרא שיהא ענין זה בכלל דברי רבן גמליאל דמתניתין, אלא דמיסבר סבר לה דלרבן (ר') גמליאל דמכשיר בכל ענין הוא דמכשיר ואפילו ברוב פסולין אצלה, וכיון דלאו בכללה דמתניתין דהתם היא, הא דאבא שאול אתי לאשמועינן דהאי דרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין אצלה מכשיר.

אמר רב חסדא ג' נאמנין לאלתר חיה ואסופי ופוטרת חברותיה. פי' אבל לא מני דיין ובעל מקח דלקמן דהנהו זימנא אחריני אית להו זה כל זמן שמקחו בידו וזה כל זמן שבעלי דינין עומדין לפניו ולאו לאלתר נינהו:

איכא בינייהו דאהדרה אפה דלרבנן מהימנא ולרבי אליעזר לא מהימנא והלכתא כרבנן ודוקא בהא לא הימניה רבנן כל זמן שיצא מן הבית דכיון שנתעלם כ"כ מעיניה לא סמכו עליה שתדע להכיר אי זה יצא ראשון לבכורה אבל לומר שאינו נתין וכיוצא בו לעולם נאמנות כל זמן שלא קרא ערער כדכתיבנא בסמוך דלא פליגי תנאי כלל:

פוטרת חברותיה מאי היא דתנן שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת כולן טמאות ואוקימנא בדוכתא בפ' האשה במשולבות זו בזו דאיכא למימר נתהפכו ויש לתלות הדם בכל אחת מהם אבל אינן משולבות היינו סיפא דהתם דקתני נמצא תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות והחצונה טהורה תחת החצונה שתים החצינית טמאות והפנימית טהורות ודוקא בישנות דמתוך שינה מתהפכות במשולבות או דוחקת אחת לחברת' כשאינן משולבו' ונכנסת במקומה אבל יושבת או שוכבת במטה והן עירות אין לחוש להשמטה שאפשר לכל אחת מהן לדעת מקומה וא"ת בריא לי שלא באתי לכאן טהורה מיהו בעירות דומיא דישנות כגון במקום שהן יורדות ממקום למקום ולדחוק וליכנס לפנים ממחיצתן כגון שטוחנות ברחים דינן כישנות שאינן משולבות כדאיתא התם כ"כ הראב"ד ז"ל ובמסכת נדה הארכתי:

הא דאמר רבי יוחנן ד"ה אין ערער פחות משנים הכי אמרינן לה בכל דוכתא בהאי לישנא ולא ידעינן היכן אמרה ובירושלמי פירשו דלאו אדתנאי אתמר אלא דברי כל באי עולם:

ת"ר נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כו'. עד ולחזי זוזא ממאן נקט יש מפורשים דארישא קאי דמקחו בידו וה"פ דמסכתא מתני' בעדים דאי בדליכא עדים פשיטא דנאמן מגו דאי בעי אמר לא מכרתי כלל ומאי קמ"ל רישא וסיפא אלא ודאי בעדים וקמ"ל רישא דאע"ג דלא יכול למימר לא מכרתי דהא איכא עדים שמכר אפ"ה כיון שעדיין מקחו בידו ואי בעי מצי הדר ביה שאיך כאן משיכה נאמן לומר לזה מכרתי אע"ג דאי הדר ביה חייב לקבל מי שפרע לפי שכבר קבל דמים מ"מ המקח שלו הוא עדיין וראוי הוא שיהא נאמן בו ולהכי אקשינן השתא כיון שיש עדים בדבר מה אנו צריכנן לנאמנותו של מוכר ברישא ולא בסיפא נשאל את העדים ונחזי ממי קבל המוכר דמים דמסתמא מאן דיהיב זוזי לדידיה נתרצה ברישא והוא משך בסיפא דכל כמה דלא יהיב איניש זוזי לא מסרי ליה עיסקא כדאמרי' בפ' המדיר ולא ניחא לן לאוקמה בדלא חזו סהדי ממי קבל דמים דהא מסתמא דייקי בהא ודכוותה בפרק ח"ה הא דאקשינן אי דאיכא עדים ניחזו עדים מאי קאמרי ולא בעי' לאוקמי דחזו בהא ולא חזו בהא והכא נמי לא בעינן לתרוצי הכי ופרקינן דהב"ע דנקט זוזי מתרווייהו מחד מדעתיה ומחד בע"כ ולא ידעינן הי מנייהו בע"כ דלא דייקי בה מסתמא ולפיכך אנו צריכנן לנאמנותו של מוכר וקמ"ל רישא דאע"ג דאיכא עדים שנטל ואי הדר ביה מחייב לקבל מי שפרע אפילו הכי נמן לומר לזה מכרתי מדעתי כ"ז שמקחו בידו שהמקח שלו וה"ה היכא דלא נקט אלא מחד מיניהו ולא ידעו עדים ממאן נקט שהמוכר נאמן לומר מזה קבלתי כ"ז שמקחו בידו דליכא טעמא לאפרושי בין הא להא אלא דאוקימנא בדנקט זוזי מתרווייהו משום דהאידך מסתמא עדים ידעי ומסהדי כדאמרן אשתכח השתא להאי פירושא דכ"ז שמקחו בידו אע"פ שיש עדים שמכר נאמן לומר מזה קבלתי דמים ולא מזה ומזה קבלתי מדעתי ומזה בע"כ כ"ז שאין עדים מכחישין אותו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן אלא בעד א' בלבד ואפילו אין עדים שמכר מיהו נאמן כעד אחד דעלמא ופירוש נאה הוא זה:

אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דקושיין אסיפא דתניא דבזמן דאין מקחו בידו אינו נאמן. ומקשי' אמאי אינו נאמן דהא רישא שהוא נאמן לאו משום מגו הוא כלל ולאו משום דאי בעי הדר ביה דהא איכא עדים שמכר ואי הדר ביה מחייב במי שפרע תדע דרישא דומיא דסיפא דנאמן דיין לומר לזה זכיתי כ"ז שבעלי דינין עומדין לפניו והתם ליכא מגו כלל דמאי אמרת דיכול למימר לא פסקתי לכם הדין הא לאו מגו מעליא הוא אפילו אין עדים בדבר דאי אמר הכי הוה מכחיש לתרווייהו דמודו שפסק הדין לשניהם ואלו השתא דאמר לזה זכיתי ולזה חייבתי לא מכחיש אלא למאן דמחייב בלחוד וכל כי האי גוונא לאו מגו הוא ודכוותה נמי ברישא אפילו היכא דליכא מגו כלל נאמן וטעמא דמילתא דרבנן הימנוה במילתא דשייך בה ולא איכפת ליה שאינו נוגע בדבר זה ולא משקר כשם שהאמינו חיה לאלתר לומר זה בכור מהאי מא דאמרן והני נמי דכוות' ולהכי אקשינן דכיון דמהאי טעמא נמי נאמן אפילו כי אין מקחו בידו נמי אית ליה להימנוה לאלתר דידע ודייק במילתא דכיון דאיכא זוזי דמקבל מנייהו מדקדק הוא בדבר וזכור הוא ממי משניהם קבל דמים וכיון דכן לחזו זוזי ממאן נקט ולהמניה אע"ג שאין מקחו בידו והיינו דלא שיילנן ונחזי מוכר מאי קאמר ותלינן מילתא בקבלת זוזי אע"פ שאין המעות קונות משום דזוזי הוא דמדכרו ליה מסתמא דלא משקר ופרקינן הב"ע בדקביל מתרויהו ולא מצינו השתא למימר הב"ע דליתה למוכר קמן דהא אמתניתין קיימינן דמיירי בנאמנותו של מוכר שהוא לפנינו ולהכי איצטרכין למימר דהא דפרקינן. ופרקינן דאי דלא קביל זוזי אלא מחד מייניהו ה"נ דמהימן לומר מזה קבלתי ומזה לא קבלתי אע"פ שאין מקחו בידו אבל הב"ע בשקבל משניהם מא' מדעתי' ומא' בע"כ דבהא לא דאיק ולא רמי אנפשי' ולא מידכר ולהכי אינו נאמן אלא בזמן שמקחו בידו אבל כי לא קביל זוזי אלא מחד מנייהו מהימן אע"פ שאין מקחו בידו וגם שיטה זו נכונה ליכא לפרושי הכי ומאי דוחקיה לאוקמי מתניתין דהתם בדלא קבל זוזי אלא מחד מנייהו דקשיא ליה לחזי זוזי ממאן נקט דילמא בדנקט מתרווייהו כדאסקינן הכא ודוחק הוא לומר דקסבר שאלו נטל מעות משניהם היה להם עליו תביעת מנה גם תרעומת מחלוקת אלא ודאי לא נטל אלא מן אחד ופרקינן דלעולם משניהם אלא שהאחד כו' ולפיכך אין להם תרעומות מיהו אכתי קשיא לוקמי' בדלית' למוכר קמן אלא הוי יודע דהאי ולחזי זוזי ממאן נקט דפרכינן הכא אינו כעין אותו שבשמועה ראשונה דשנים אוחזין דההוא קאי אלוקח כדפרישית התם וזה מן הלשונות שבתלמוד שהלשון אחד ועניינם מתחלף ואל תטעה בזה. ולענין מנה מיותר אין אחד מהם יכול לתבעו למוכר בב"ד אלא א"כ בא בהרשאת חבירו כדכתיבנא התם:

ת"ר נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כו'. אבל בזמן שאין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן. פי' אינו נאמן. אלא כעד א' ומתני' בדיין חד כדקתני בהדיא ומיירי בדיין ומומחה לרבים שיכול לכוף הנתבע לדון לפניו כדאיתא בסנהדרין א"נ כשאינו מומחה וקבלו' עלייהו בעלי דינין אבל שלשה והם ב"ד נאמנין הם לעולם כעדים דעלמא דנהי דאין עד נעשה דיין אבל דיין נעשה עד להעיד מה שנדון לפניו:

אסופי שביארנו והוא שהושלך בשוק כל שמצאוהו מהול אין בו משום אסופי וכשר הוא שאלמלא שכשר הוא לא היו טורחים למולו וכן כל שראו איבריו מתקנים ומיושבים והוא ענין משלטיה הדמיה האמור כאן אין בו משום אסופי שכל כיוצא בזה על ידי טורח גדול הוא ומאחר שהדברים מוכיחין כן כשר הוא שאלו היה פסול לא היתה טורחת בו כל כך וכן כל שראו ראשו נמשח או סביבות עיניו מכוחלין ליפותו או שמצאו בצוארו קמיע אם של כתב אם של עיקרין אם שאר דברים שהנשים נוהגות לתלות בצואר בניהם הואיל ודברים אלו כלן מוכיחין שהמשליכין חסים עליו אין זה אסופי שהשליכתו אמו מתורת זנות אלא שהושלך מחמת רעבון וכן אם נמצא באילן בכדי שאין חיה יכולה לטרפו אין בו משום אסופי הא במקום שחיה יכולה לטרפו יש בו משום אסופי וכן כל שנמצא במקום שהפחדים מצויים שם עד שבני אדם נמנעין מהיות רגילים לשם יש בו משום אסופי סוף הדברים כל שהדבר או המקום או תכונת השלכתו מוכחת שהמשליך מכוין שימות הרי זה אסופי וכל שהדבר מוכיח שהמשליך מכוין שלא ימות עד שיבא אחד ויאספהו אין בו משום אסופי וכשר ודוקא בערי ישראל שאין שם גוים אבל כל מקום שיש שם גוים אע"פ שנמצא בתכונות שהוזכרו אם רוב גוים יתבאר בראשון של כתבות שדינו כגוי ומותר להאכילו נבלות ואם נגח שור שלו את שלנו מוציאין כל הנזק ממנו שלא אמרו אין הולכין בממון אחר הרוב אלא בישראל גמור אלא שבדיני נפשות מקילין עליו ומפקחין עליו את הגל ואם רוב ישראל דינו כישראל להחיותו ולהחזיר לו אבידה שלא אמרו אין הולכין בממון אחר הרוב אלא בממון שלנו אבל אבידה ודאי מחזירין לו ומכל מקום ליחסו לכהנה אין מיחסין אותו כלל ואם בת היא פסולה לכהנה הואיל ויש שם גויים כלל ואם הוא זכר בתו ואלמנתו פסולות לכהנה מטעם דתרי רבי רבי בעינן ומכל מקום גדולי הדורות כתבו שאף לישראל פסול אם אינו מתנהג כשורה עד שלדעת זה כתבו שאם קדש את האשה צריכה גט מספק גוי ספק ישראל אלא שאם מתנהג כשורה דינו כגר ובתו פסולה לכהנה במחצה על מחצה מצוה להחיותו ואין מאכילין לו נבלות ואין מחזירין לו אבידה נגח שור שלנו את שלו פטור שאומרים לו הבא ראיה שישראל אתה ולא מעובדי האלילים נגח שור שלו את שלנו משלם חציה כישראל ועל השאר אומר לו הבא ראיה שאיני ישראל ואשלם ומכל מקום עיקר הדברים כדעת ראשון שזה שאמרו ברוב ישראל אבל ליחסו לא פירושו להחזיקו במיוחס להשיאו לכהנה אבל אם קדש קדושיו קדושין וכן נראה ממה שכתבו רבני צרפת בפירוש משניות של טהרות במסכת מכשירין מה שאמרו שם בתוספתא מחצה על מחצה מטילין בו שני חומרין שאם קדש אשה ובא אחר וקדשה צריכה גט אלמא שברוב ישראל אינו כן ולגדולי הדורות ראיתי שכתבו דין אסופי אף במקום שיש בו רוב גוים הואיל וגוי הבא על בת ישראל הולד כשר רוב כשרין אצלה הוא ולא הבנתי דבריהם שאף הם פסקו זו של מכשירין בראשון של כתובות על הדרך שפסקנוה ומכל מקום יראה לי שאם נמצא מהול וניכר שבידי אדם נעשה אף בעיר שיש בה גוים דנין אותו כישראל וכן אסופי זה הנמצא בעיר שיש בה גוים על הדרך שכתבנו אם הטבילוהו בית דין או טבל משהגדיל גדולי המחברים כתבו שהוא כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל וגדולי המפרשים כתבו שבעיר שרבה גוים אם נתגייר כשר גוי הוא ונתגייר:

אסופי הנמצא בערי ישראל שיש לדון לפי ענינו באסופי על הדרך שביארנו אם בא אחד ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן כל שהוא עדין בשוק וכן הדין באמו ומכשירין אותו על פיו או על פיה אבל משנאסף מן השוק אינו נאמן הואיל ויצא עליו שם אסופי שאלו היה כדבריהם אחר שלא היתה כונתם להעלים למה אחרו מלומר כן ומכל מקום בשני רעבון נאמנין שהרי זו ששתקו עד שנאסף הוא מפני שהם רוצים לזונו בשל אחרים ונאמנות זו יש אומרין דוקא לאלתר ר"ל תכף שנאסף וכן יראה מסוגיא זו ויש אומרים שלא סוף דבר לאלתר אלא אף לאחר זמן ולא נאמר בשמועה זו לאלתר אלא בחיה ופוטרת את חברותיה על הצד שיתבאר:

היולדת תאומים ולא ידעה בהם אי זה בכור נאמנת החיה לומר זה יצא ראשון ומכל מקום דוקא בשלא יצאה וחזרה אע"פ שהחזירה פניה לצד אחר ונתעלם הילוד מעיניה הא כל שיצאה מן הבית וחזרה אינה נאמנת:

שלש נשים שהיו ישנים על מטה אחת ומשלבות זו בזו ונמצא דם תחת אחת מהם אם שלשתן ראויות לראיה כלן טמאות ואם בדקה אחת מהם את עצמה תכף למציאה והוא שהיה עד מזומן לה במקומו ואינה צריכה אלא קנוח ומצאה טמא כלן תולות בה והיא טמאה וחברותיה טהורות וכן הדין אם יש שם אחת ראויה לראיה ושתים שאינן ראויות כגון שהם מעברות או מניקות כלן תולות בראויה כמו שיתבאר במקומו:

נשים הרבה שילדו בבית אחת זו אשת כהן וזו אשת לוי וזו אשת נתין וזו אשת ממזר וכן הרבה נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי וזה נתין וזה ממזר במה דברים אמורים שלא הוחזק ערער על אותו הולד לומר אין זו של אשת כהן אלא של אשת ממזר אבל כל שיצא עליו ערער אינה נאמנת אפילו במקום שאין שם אלא ערער דחד שלא אמרו אין ערער פחות משנים אלא במקום שיש בו חזקת כשרות אבל במקום שאין בו חזקת כשרות אף ערער דחד פוגם וגדולי המחברים גורסים כאן שלא קרא עליה ערער ר"ל על החיה כלומר שהוחזקה בנאמנות ולא ערער עליה אדם אבל אם ערער עליה אפילו אחד לומר ששקר העידה אינה נאמנת והרי הבן כשר ואין לו יחוס והדברים מתמיהים הן לענין פירוש הן לענין פסק שאם אין לו יחוס למה הוא כשר והרי יש כאן ספק ממזרות:

כתבו רבותי שאף בעדות בכור שכתבנו שהחיה נאמנת עליו לאלתר אם קרא עליו ערער אינה נאמנת הא אמו ואביו נאמנין אף במקום ערער אלא אם כן היה ערער של שנים ואף בערער של שנים דוקא בעדות אבל ערער של קול בעלמא כנגד האב אינו כלום והוא שאמרו היו מוחזקין באחד שהוא בכור ואמר אביו על אחר זה בכור נאמן:

גמרא ג' נשים שהיו ישינות במטה וכו' ואין לטהר מטעם ספק טומאה בר"ה דכיון דאיכא ג' נשים כדאמרי' בריש ב' נזירים דהיכא דאיכא ג' בני אדם חשוב ר"ה משום דחשוב מקום סתירה אפי' דאיכא נשים הרבה כדתנן לא יתייחד איש עם ב' נשים וספק טומאה גמרי' מסתירת סוטה, ועוד דדמי לב' שהלכו בב' שבילין דממה נפשך הויא טמאה ועוד דמפ' בירוש' דלא ילפי' מעת לעת שבנדה מסוטה משום דלא דמי טומאה היוצאה מגופו לשאר טומאות:

ג' נשים שהיו ישינות במטה וכו' וא"ת והא הו"ל ספק טומאה בר"ה וספיקו טהור דאמר בכל דוכתין דג' בני אדם הוו כר"ה וי"ל כיון דישנות הוי שפיר מקום סתירה ועי"ל דה' נשים כחד גברא דמיין עי"ל דטומאה הבאה מגוף האדם לא ילפי' מסוטה לטהר כר"ה עי"ל דמיירי כגון שבאו לישאל בבת א' דכולם טמאות כדאיתא בפ"ק דפסחים בב' בני אדם שבאו שהלכו בב' שבילין ובאו לישאל שניהם בבת א' דשניהם טמאים משום דודאי א' מהם טמא הכא נמי כיון דודאי א' מהן טמאה לא מטהרינן משום ספק טומאה בר"ה כיון שבאו לישאל בבת א':

בדקה א' מהן ונמצאת טמאה היא טמאה וכולן טהורות דהוי כמו טהורה שישבה עם הנדה ונמצא כתם ביניהם דתולין אותו בנדה כדאי' בפ' האשה:

והא א"ר יוחנן אין ערער פחות מב'. אר"ת דעיקר מילתיה דר' יוחנן על מתני' דפ"ב דכתו' דאין מעלין לכהונה על פי עד א' וק' לפי' דהיכי מייתי לה הכא [הא] דפ"ק דגיטין שאני התם בההיא דכתובות דאיכא עד א' כנגד הערער ולהכי בעי ערער תרי וי"ל תלמודא הוה ידע דמסקנא דכתובות קאי מתחלה יצא לפוסלו ואח"כ בא עד א' להכשירו ואתי בי תרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא ובכה"ג קאמר ר' יוחנן דעד דעד א' אינו מועיל אע"ג דהעיד (שהכשיר) [להכשיר] והקול כמאן דליתנהו דמי (שהרי העד):

חיה. מילדת נאמנת לומר זה בן פלוני וזה בן פלוני:

ערעור. על הולד לומר זה בן ממזר. דלית ליה חזקה דכשרות שלא נודע לבריות מי הוא הכשר והם עדיין בקביעותם שלא יצאו מהבית דנימא דמרובא פריש:

לזה מכרתי אם שנים מערערים על המקח המוכר נאמן כשנים לומר לזה מכרתי. אינו נאמן אפי' כעד אחד פר"ש שמקחו ביד המוכר מידק דייק המוכר למי מכר כדי שלא יתן מה שמכר לראובן לשמעון אבל אין מקחו בידו אלא שניהם אדוקים בו אינו נאמן דכיון דתו לא רמיא עליה לא דייק לזכור מי הוא הלוקח משמע מלשונו אפי' כעד א' אינו נאמן ואע"ג דמסהיד בברי דאנן סהדי דלא מצי למזכר ליה.

תוספות בד"ה בד"א בזמן כו' קשה דמאי יש לנו להאמינו טפי מעד אחד כו' עכ"ל יש לדקדק דאימא דמשמע ליה דמיירי בידעינן זוזי דמאן נינהו על פי עדים או ע"פ הלוקחים גופייהו כמ"ש הרא"ש ברפ"ק דמציעא ומשום דאיירי בכל ענין כמ"ש התוס' לפי' ר"ת דהשתא שפיר פריך ונחזי זוזי כו' דאנן סהדי דממי שקיבל זוזי נתרצה למוכרו י"ל דא"כ לא ה"ל לרש"י לפרש והא ודאי מדכר דכיר כו' דבלאו טעמא מדכר דכיר ודאי לזה שנתן לו המעות נתרצה ועוד מאי פריך ונחזי זוזי כו' ואימא דקושטא הכי הוא וה"ק דאינו נאמן לומר שמכר לזה אלא דניחזי זוזי ממאן נקט ולו ודאי מכר דאנן סהדי ולכך פירש ר"ת דפריך הכי ארישא משום דאנן סהדי כו' דלא ניחא ליה לפרושי ה"נ דפריך אסיפא ודו"ק:

בא"ד לא מכרתי או חזרתי וקניתיו אבל אין כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ולפ"ז גרסינן ולא ידע ול"ג ולא ידיע דמשמע שאין אנו חוששין לידיעתו כו' עכ"ל כצ"ל ולאפוקי מפרש"י דגריס ולא ידיע דאיהו אפילו אמר שידע לא להימניה כו' כמ"ש לעיל אבל לפי פי' ר"ת דקאי אמקחו בידו ע"כ דאיירי באיהו גופיה נמי לא ידע דאי ידע ודאי מהי קבל זוזי מדעתיה חוששין לו גם אם לא ידע למי מכר ומשום דאנן סהדי דממי שקיבל זוזי מדעתיה נתרצה א"נ משום מגו דשייך נמי הכא וכן בההיא דרפ"ק דמציעא כתבו לקמן דגם שם לפי' ר"ת גרסינן ולא ידע וכ"כ גם הרא"ש שם דלא ידע מהי מדעתיה דאי ידע איהו גופיה לא הוה אצטריך ליה [למידע] למי מכר והיה מחייב שבועה דאורייתא לכשנגדו דאי כדבריו הרי אנן סהדי דלזה נתרצה למכור ומהרש"ל הוסיף בזה שאם ידע כו' פי' שאמר שזה נתן ברצון והאחר השליך בע"כ בפניו תו לא מהימן שמכר לזה שהשליך בע"כ כו' עכ"ל ולא ידענא מי הכריחו לזה והוא דבר תמוה שיאמר שלזה שמכר לא קיבל מרצון ומזה שלא מכר קיבל מרצון ואם דחקו לזה כפל לשון התוס' שכתבו דודאי חוששין לידיעתו וכתבו שוב שנית ולפ"ז צ"ל שלא ידע שאם ידע כו' אין זה במשמעות אבל חדא מהני כפולים הם לשון גליון כנראה מדברי ת"י ותו לא מידי ודו"ק:

רש"י בד"ה לזה מכרתי כו' נתנו לו דמים כל אחד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בד"א כו' לא שייך לומר מיגו כדי להאמינו כו' נ"ב פי' ומאי פריך תלמודא ולחזי כו' דלמא כל אחד אומר אני נתתי והוא אינו מהימן לומר ממי קבל המעות מאחר שנסתלק מן המקח ודו"ק:

בא"ד דמשמע דנאמן בכל ענין נ"ב דאל"כ [לא] הל"ל נאמן לומר לזה מכרתי כו' אלא נאמן לומר זה נתן לי מעות כו' ודו"ק:

בא"ד שאם ידע הוה אמרינן כו' נ"ב פי' ואמר שזה נתן ברצון והאחר השליך בע"כ בפניו תו לא הוה נאמן שמכר לזה שהשליך בע"כ ואין לומר דאין הכי נמי למי שאומר שמרצון נתן לו המעות הוא זכה במקח דהדרא קושיא לדוכתין דנאמן המוכר כו' משמע בכל ענין מדלא אמר נאמן לומר זה נתן מרצון כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):

תד"ה בד"א. לפי' הקונט' שפי' קס"ד שלא קבל המעות כו'. כצ"ל:

בא"ד קשה דאמאי יש לנו להאמינו. כצ"ל:

גמ' שלשה נאמנים. עיין מדרש ב"ר וישב פ' פ"ה:

ת"ר נאמנת כו' לומר זה כהן וזה לוי כו' בד"א שלא קרא עליו ערעור. הא דנאמנת אף ע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו דוקא לאפוקי מחזקה משא"כ הכא דליכא חזקה לחד מינייהו והוי כמאן דלא איתחזק התירא ולא איסורא דע"א מהימן וכ"כ הר"ן ז"ל לענין שתוקי ובדוקי דהאם נאמנת להתיר ולא לאיסור ע"ש אלא דבספר ב"ש הקשה על הר"ן ז"ל בזה א"כ מאי רבותא דחיה כל אדם נמי יהא נאמן וביותר קשה על הר"ן ז"ל למה כתב דהא דחיה נאמנת לאו מדינא אלא משום דא"א בענין אחר ותיפוק ליה דמדינא ע"א דעלמא נמי מהימן ונדחק הבית שמואל לפרש טעמא דהר"ן ז"ל לחלק בין עדות האיש לעדות האשה ותמה על זה ובאמת דסברא זו לא מצינו בשום דוכתא חילוק זה אדרבא כל היכא שע"א נאמן אין חילוק בין אשה לאשה ובין קרוב לרחוק אלא דלענ"ד נראה ברור דמה שכתב הר"ן ז"ל דנאמנות החי' לאו מדינא לאו מדין תורה קאמר דודאי מהימנא אלא משום דאפ"ה עשו מעלה ביוחסין שלא להאמין עד א' אלא שני עדים דוקא כדאיתא להדיא בכתובות בפרק האשה שנתארמלה וכדפרישית התם בטוב טעם בעזה"י וא"כ לא היה להאמין לחי' טפי משאר עד א' אלא דאפ"ה לא עשו מעלה כיון דאי אפשר בענין אחר כן נ"ל בשיטת הר"ן ז"ל ובזה נתיישב דלא קשיא דידיה אדידיה במה שהוצרך לעיל מיניה לפרש דנאמנות החיה משום דלא איתחזק התירא ולא איסורא בכל חד מינייהו והכא כתב דנאמנת מפני התקנה ולמאי דפרישית אתי שפיר דתרווייהו צריכי דאם לא היתה נאמנת מן התורה לא הוי מהני האי טעמא דאי אפשר בענין אחר לכך הוכרח לפרש דמדאורייתא ודאי נאמנת ואפ"ה הוצרך לפרש בסוף טעמא דאי אפשר בענין אחר לאפוקי מטעמא דמעלה דיוחסין כן נ"ל:

אמנם לענ"ד נראה להוסיף טעם לשבח בנאמנות החיה טפי משאר ע"א משום דחיה דייקא טפי וכדפרישית בכמה דוכתי דהא דאין ע"א נאמן לאו משום דמשקר אלא משום דלא דייק ואמר בדדמי ובזה א"ש טובא דמייתי עלה בסיפא נאמנות דבעל המקח ונאמנות הדיין דכולהו טעמי משום דדייקי כמו שאבאר בעזה"י ודו"ק:

שם נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כו' בד"א בזמן שמקחו בידו ופרש"י דרמי' עליה למידק כו' דקים ליה במי שפרע. ולכאורה יש לתמוה על פירושו למה הוצרך לכך דכיון שמקחו בידו מילתא דפשיטא דנאמן מטעם שבידו ליתן לזה שאומר שמכר לו וכמו שכתבו בתוספות:

והנלע"ד דרש"י ז"ל מפרש כן לפי המסקנא דאיירי בדנקיט זוזי מתרווייהו ולא ידיע מהי מדעתיה וא"כ לפ"ז לא שייך הכא טעם מיגו כיון שהם בעצמם אין יודעין למי נתרצה אפשר דאפילו אי הוה יהיב ליה לא שקיל שאין רוצה בממון שאינו שלו כמ"ש התוספות כיוצא בזה בגיטין דף ס"ג בדין השליש ע"ש וא"כ היה הדין שיחלקו כדאיתא בריש מציעא ועוד דלא שייך מיגו אלא היכא דחשדינן ליה כמשקר משא"כ הכא דכולא טעמא תליא אי דייק או לא דייק לא שייך טעם מיגו דאפשר שטעה מש"ה הוצרך רש"י לפרש דה"נ טעמא משום דדייק דלא ליקו במי שפרע עוד נ"ל דלישנא דברייתא גופא הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דאזיל לשיטתו שמפרש בד"ה נאמן בעל המקח דסיפא דברייתא דלעיל היא וכוונתו בזה דלפ"ז מסתמא כולהו בחדא טעמא איירי וכי היכי דנאמנות החיה היינו משום דדייקא כדפרישית בסמוך וכן בנאמנות הדיין בסיפא דסיפא מפרש רש"י נמי להדיא דהיינו משום דרמיה עליה למידכר ה"נ בנאמנות בעל המקח ע"כ עיקר הטעם משום דרמיא עליה ודייק. ולפ"ז אתי שפיר נמי הא דמקשה הש"ס בסמוך וניחזי זוזי ממאן נקיט והקשו בתוספות ואמאי דהא נאמן יותר מע"א דעלמא ונהי דהר"ן ז"ל מיישב שיטת רש"י ג"כ בזה הדרך דמקשה שהיה להם לחכמים לתקן שיהא נאמן כמו בחיה ובנאמנות הדיין אכתי התמיה במקומה עומדת מנ"ל להמקשה הך סברא להקשות בפשיטות דאטו כל תקנות חכמים שוין בדבר זה אבל למאי דפרישית א"ש דעיקר קושיית המקשה כיון דרישא דמקחו ביד. ממש לא מהימן אלא משום דדייק אם כן באין מקחו בידז נמי דייק ובלא"ה נראה דממקומו הוא מוכרע דאלת"ה מאי מקשה הש"ס בסמוך וניחזי זוזי ממאן נקיט ופרש"י אאין מקחו בידו ואמאי לא מוקי לה בפשיטות ששום א' מהם עדיין לא נתן הדמים שמכר להם בהקפה כחנוני המקיף ועכשיו כ"א מהם מניח הדמים בענין דלא שייך לומר השני נוח לי והראשון קשה ממנו אע"כ כדפרישית כדפרישית כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ומה שיש לדקדק עוד אבאר בסמוך בשמעתין ודו"ק:

תוספות בד"ה בד"א בזמן שמקחו בידו כו' לכן פירש ר"ת כו' עד סוף הדיבור. ועיין בכל זה באריכות בלשון הרא"ש ז"ל בפ"ק דמציע' ובטח"מ סי' רכ"ג ובב"ח ופרישה ודרישה והש"ך שהביאו שיטת הקדמונים בזה בפירושים שונים ואם אמרתי להאריך במה שיש להקשות על כל א' מהפרושים תקצר היריעה מהכיל ולפי שאין כאן עיקר מקומו אבא בקצרה דלענ"ד לולי דמסתפינא להכניס ראשי באתרא דכולהו רבוותא קדמאי תלו זיינייהו היה נ"ל לפרש סוגיא דשמעתין בפשיטות דהא דמקשה וליחזי זוזי ממאן נקיט ארישא קאי ולאו אדינא פריך אלא אעיקר לישנא דברייתא מתמה דלא משכחת כלל להאי דינא דנאמן בעל המקח דפשטא דלישנא משמע דראובן ושמעון הלוקחים מתעצמים יחד בדין זה עם זה ולוי המוכר בא להעיד כדברי א' מהם ואומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ואהא פריך דהיכי משכחת לה דראובן ושמעון המה הבעלי דינים ולוי המוכר בא להעיד דניחזי זוזי ממאן נקיט דודאי א"א לפרש שעל המעות גופא באו לדין ראובן אומר שהוא נתן המעות ללוי ושמעון אומר שהוא נתן המעות ללוי דכיון שהמקח עדיין ביד לוי מה לראובן ושמעון זה על זה אדרבא כל א' מהם תובע לדין את לוי לומר תן לי מקחי או דמי מקחי וליכא למימר דשניהם מודין שא' מהן נתן הדמים דא"כ במה הוא אומר שקנה המקח כיון דאין כאן משיכה דהא עדיין המקח ביד לוי ובדיבור לחוד פשיטא דלא קנה כלל ואין לפרש נמי דעל המעות גופא באין לדין ששניהם היו במעמד א' ונתנו המעות ללוי המוכר ויודעין שלא קיבל אלא פעם א' אלא שכל א' מהן אומר שהמעות היה משלו דא"כ לא שייך לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אלא מזה קבלתי המעות כיון דעיקר תביעתם אינו מצד קניית המקח אלא מצד מתן מעות ואין זה ענין לנאמנות בעל המקח דה"ה למעות מלוה ופקדון נמי מילתא דפשיטא הוא שעליו ליתן למי שיודע שהוא שלו ואין לתמוה על סברא זו דבלא"ה הוכרח מהרש"ל ז"ל לפרש כן בחכמת שלמה אף לשיטת התוספות ואהא משני הש"ס שפיר ומסיק דאיירי בדשקיל זוזי מתרווייהו וגרסינן נמי ולא ידיע פירוש שהלוקחין עצמן והב"ד אין יודעין בודאי למי נתרצה אלא שכל אחד סובר בדעתו דלו נתרצה יותר ואי לאו דברי בעל המקח היה הדין נותן שיחלוקו כדאיתא בריש פ"ק דמציעא דאף שהמקח ביד המוכר ממש כיון דשקיל זוזי מתרווייהו ה"ל תפיסת המוכר כאילו שניהם מוחזקין דמסתמא לשניהם נתרצה אלא לפי שהמוכר אומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי נשתנה הדין דנאמן המוכר ואיצטריך לאשמעינן הא מילתא גופא דקס"ד דכיון דה"ל כאילו שניהם מוחזקין כיון דלא ידעינן בבירור א"כ לא יהא המוכר נאמן אלא כעד א' לפטור א' מהם מהשבועה אבל עיקר הדין דיחלוקו במקומו עומד ומיגו נמי לא שייך הכא כדפרישית בשיטת רש"י ז"ל דאפשר דהלה לא ירצה בממון שאינו שלו דאפשר דמעיקרא לשניהם נתרצה ולא דייק כ"כ וקמ"לן כיון דהמקח בידו ודאי דייק והשתא שייך שפיר לשון לזה מכרתי ולזה לא מכרתי דאף על גב שקבלתי ממנו המעות אפ"ה לא מכרתי לו ברצון דמזה היה עיקר הקושיא כן נ"ל והשתא אתי שפיר דלפ"ז עולות בקנה א' שני הסוגיות דהכא ודריש פ"ק דמציעא דמקשה נמי וניחזי זוזי ממאן נקיט משום דלא משמע ליה דמכחישין זה את זה מי מהם נתן המעות והיינו כפירוש ר"י בעל התוספות שם וכמו שפירש הרא"ש ז"ל דבריו שם ואבאר יותר שם במקומו בעזה"י כן נ"ל נכון אף שהקדמונים לא פירשו כן אולי מקום הניחו לי ודוק היטב:

אין בו משום אסופי. דאי לאו דכשר הוא לא הוה טרחא ביה למימהל ליה: משלטי הדמיה. איבריו מתוקנים ומיושרים: אין בו משום אסופי. דאי פסול הוא לא הוה מתקנא ליה הואיל ודעתה להשליכו אלא מחמת רעבון הושלך ל''א משלטי הדמיה איבריו גדולים ומלובן ומזורז אין זה מזנה אלא מבעלה שמתוך תשמיש תדיר הולד מלובן ומזורז כדאמר במסכת נדה (דף לא.) ג' חדשים אחרונים תשמיש יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך הולד מזורז ומלובן: הדמיה. איבריו כמו הדומי ניהדמיה דעירובין (דף ל.) והדמין תתעבדון דדניאל: מלי כוחלא. סביבות עיניו ליפותו: רמי חומרי. קשרים שעושים לרפואה ותולין לתינוק דאמרינן במסכת שבת (דף סו:) הבנים יוצאים בקשרים: תלי פיתקא. קמיע של כתב: תלי קמיע. של עיקרין: אין בו משום אסופי. דהא חסה על חייו והוכיח תחילתה שאוהבתו ולא השליכתו למות: תלי בדיקלא אי מטיא ליה חיה רעה. ויכולה לטורפו משם יש בו משום אסופי כללו של דבר כל מקום שיש להבין דלדעת מיתה השליכתהו ולא חסה עליו יש בו משום אסופי: זרדתא דסמיכא למתא. אי תלי באילן ששמו זרדתא שלרי''ר בלע''ז אי סמיכא למתא אע''ג דלא מטיא ליה חיה יש בו משום אסופי דאמר בערבי פסחים (פסחים דף קיא:) זרדתא דסמיכא למתא לא פחיתא משתין שידי: בי כנישתא. בתי כנסיות שלהם חוץ לעיר הוו ואי לא שכיחי בה רבים כגון אורחים יש לדאג ממזיקים: פירא דסופלי. נמצא בחפירה העשויה להטיל שם גרעיני תמרים למאכל בהמות יש בו משום אסופי דחוץ לעיר עבדי ליה ושכיחי בהו מזיקין: חריפתא דנהרא. נתנוהו בעריבה והשליכתהו לאמצעית הנהר מקום שהספינות עוברות תמיד אין בו משום אסופי דלכך טרחה להוליכו עד חריפות הנהר שיעברו ספינות שם וימצאוהו: פישרא. מקום שיפוע הנהר ע''י הפשרת שלגים שאין דרך ספינות לעבור שם יש בו משום אסופי: נאמנין עליו. לומר בנינו הוא: בשני רעבון. שהרבה נשלכין לא רצו חכמים לפוסלם מחמת יציאת קול: נאמנים לאלתר. ולא לאחר זמן אבל כל שאר הנאמנין נאמנים נמי לאחר זמן: ופוטרת חברותיה. מן הטומאה כדמפרש: זה יצא ראשון. ובכור הוא: אם הוחזקה על עומדה. כדמפרש דלא אהדרא אפה נאמנת: ואם לאו. דאהדרא אפה אינה נאמנת: שהיו ישינות. במסכת נדה (דף סא.) מוקי לה במשולבות ודבוקות זו בזו: כשיעור ווסת. לאחר מציאה מיד ובמסכת נדה (דף יד:) מפרש שיעור ווסת שעומד העד הוא הקינוח בצד המשקוף ואינו מחוסר אלא לקנח מיד: זה כהן וזה לוי. נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי נתין וממזר: שלא קרא עליה ערער. שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר: היכא דאית ליה חזקה דכשרות. שהיו מוחזקין בו בחזקת כשר: אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות. שלא נודע לבריות מי הוא הכשר ולא יצא אחד מהם ידי ספק: נאמן בעל המקח. סיפא דברייתא דלעיל: לזה מכרתי כו'. אם שנים מעוררין על המקח זה אומר מכרת לי וזה אומר לי מכרת ושלי המקח לקמן מוקי ליה ששניהם נתנו לו דמים כל אחד ואחד דמים שלמים אחד מדעתו ואחד בעל כרחו: בזמן שמקחו בידו. דרמיא עליה למידק שלא לחזור לו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הילכך מידק דייק: אבל בזמן שאין מקחו בידו. ושניהם אוחזין בו אינו נאמן דכיון דלאו עליה רמיא תו לא דייק לזכור למי הוא:

בד''א בזמן שמקחו בידו. פירש בקונטרס דרמי עליה למידק לפי שהוא במי שפרע אם יחזור במי שנתן המעות ויחזיר לו דמיו אבל בזמן שאין מקחו בידו אלא שניהם אוחזים בו אינו נאמן דכיון דלא עליה רמיא לא דייק לזכור מי הוה ופריך וניחזי זוזי ממאן נקיט אאין מקחו בידו פריך לפירוש הקונטרס דפי' שלא קבל המעות אלא מאחד מהם והא ודאי מידכר דכיר ממאן קביל זוזי ומשני אלא דנקיט זוזי מתרוייהו ולא ידיע כו' ולפי זה אמרינן דאפילו אמר שידע לא להימני משום דלא רמי עליה למידק כך שיטת הקונטרס ומה שפי' דפריך אאין מקחו בידו דקאמר דאינו נאמן ופריך וניחזי זוזי ממאן נקט פירוש ולאותו שנתן לו המעות ודאי נתרצה קשה דמאי יש לנו להאמינו טפי מעד אחד דעלמא דכיון שאין מקחו בידו לא שייך לומר מיגו כדי להאמינו לכן פי' ר''ת בזמן שמקחו בידו ואז הוא נאמן מטעם מיגו דמצי אמר לא מכרתי או חזרתי וקניתיו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן דאז לא שייך מיגו ופריך וליחזי זוזי ממאן נקט נהי נמי דמקחו בידו אמאי נאמן אם יאמר אמי שלא קבל המעות לזה נתרציתי דמשמע דנאמן בכל ענין ואמאי נאמן הוה מיגו במקום עדים דאנן סהדי דלאותו שנתן המעות נתרצה ומשני דנקיט זוזי כו' ולפי זה גרסי' ולא ידיע ולא גר' ולא ידע דמשמע שאין אנו חוששין לידיעתו דודאי חיישינן לידיעתו אי הוה ידע ולפי זה צ''ל שלא ידע שאם ידע הוה אמרי' נתרצה לזה אך בריש בבא מציעא (דף ב:) גבי שנים אוחזים בטלית דמוקי לה בגמרא במקח וממכר ופריך מקח וממכר ניחזי זוזי ממאן נקט ופירש התם רש''י כפי שיטתו דהכא ועוד פירש התם אע''ג דאמר בפ' בתרא דקידושין דבזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן והכא הוי כאין מקחו בידו דתרוייהו אדוקין בטלית ואמאי פריך שיהא המוכר נאמן הא מוקמינן התם בדנקט זוזי מתרוייהו והשתא ס''ד דלא נקט זוזי אלא מחד אך לפר''ת קשה דמאי פריך התם וניחזי זוזי ממאן נקיט והא לפירושו אע''ג דלא נקיט זוזי אלא מחד אין לנו להאמינו כדפרישית לכך צ''ל התם וניחזי זוזי ממאן נקט כלומר היכי קתני במתני' זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה כו' נשאל למוכר ממאן קבל המעות וליהוי כעד אחד לפטור את מי שמסייע אפי' משבועת היסת ולחייב את שכנגדו שבועה דאורייתא אבל להוציא ממון מזה ולמסור לזה פשיטא דאינו נאמן רק כדפרישית ומשני דנקיט זוזי מתרוייהו וגם לפירוש זה גרסי' לא ידע אך אם הוא ידע פשיטא שאנו חוששין לידיעתו לחייב לזה שבועה דאורייתא כדפירשתי:

קידושין עג ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף עג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד