קידושין עג ע"ב

דף עג - ב

אמר רבא בר רב הונא: אם מצאו את האסופי בשוק, כשהוא מהול,  אין בו משום אסופי, והרי הוא בחזקת כשר, ומותר בקהל אף מדרבנן. משום שאם לא היה כשר, לא היו טורחים למוהלו.

וכן אם נמצא האסופי כאשר משלטי הדמיה [אבריו מתוקנים ומיושרים], ^[79] הרי הוא כשר, ואין בו משום אסופי. שאם היה פסול, לא היתה אמו מתקנתו. אלא ודאי מחמת רעבון הושלך.

וכן אם שייף משחא [נמשח בשמן] -

וכן אם מלא כוחלא [כחל] סביב עיניו, כדי לייפותו -

וכן אם רמי חומרי [קשרו אותו בקשרים לרפואה] -

וכן אם תלי עליו פיתקא [קמיע של כתב] -

וכן אם תלי עליו קמיעא [קמיע של עיקרין] -

אם נמצאו בו כל אלו, אין בו משום אסופי. כי מתוך כך שחסה עליו אמו, וטרחה בו בכל אלו, ודאי לא השליכה אותו כדי שימות, אלא מחמת רעבון השליכתו. לפיכך מסתבר שהוא כשר.

אם נמצא האסופי כשהוא תלי בדיקלי [תלוי על הדקל] - אי, אם הוא במקום דמטיא ליה חיה [שמגיעה לשם חיה], ועלולה לטורפו, יש בו משום אסופי. כי אפשר שפסול הוא, שהרי הפקירה אותו אמו למות.

ואם לאו, שאין חיה יכולה להגיע לשם ולטורפו, אין בו משום אסופי.

אם נמצא על אילן ששמו זרדתא - אם הוא סמיכא למתא [סמוך לעיר], יש בו משום אסופי. כי אפילו אם אין מגיעה לשם חיה, הרי הוא מקום מסוכן, מפני שמצויים בו שדים.

ואם לאו, שאינו סמוך לעיר, אין בו משום אסופי. לפי שלא מצויים בו שדים.

נמצא בבי כנישתא [בית כנסת, שהיה מצוי בימים ההם מחוץ לעיר] - אם היה בית הכנסת סמיכתא למתא, ושכיחי ביה רבים, אין בו משום אסופי. כי היות שאנשים רבים מצויים שם, אין מצויים שם מזיקים.

ואם לאו, שהוא רחוק ואין מצויים שם רבים, יש בו משום אסופי. לפי שמצויים שם מזיקים.

כללו של דבר: בכל מקום שנראה הדבר שהשליכתו אמו שם על דעת שימות, ולא חסה עליו, יש לחוש עליו שהוא פסול. והרי הוא אסור בקהל כאסופי.

אמר אמימר: האי פירא דסופלי [חפירה שמטילים לתוכה גרעיני תמרים למאכל בהמות], אם נמצא בה התינוק, יש בו משום אסופי. כיון שמקום זה הוא מחוץ לעיר, ויש בו מזיקים.

נמצא בתוך עריבה בחריפתא דנהרא [באמצע הנהר], אין בו משום אסופי. משום שהספינות עוברות שם תדיר, ולכך טרחה אמו להוליכו לשם, כדי שימצאוהו הספינות, ולא ימות.

ואם נמצא בתוך עריבה בפשרי [בשיפוע הנהר, שמצטרפים שם מים על ידי הפשרת השלגים], יש בו משום אסופי. משום שאין דרך הספינות לעבור שם ולמוצאו, ומוכח שלא חסה עליו אמו.

נמצא בצידי רשות הרבים, אין בו משום אסופי. לפי שהוא מקום שמור קצת.

נמצא באמצע רשות הרבים, יש בו משום אסופי. לפי שמקום הפקר הוא. ^[80]

אמר רבא: ובשני רעבון, אין בו בולד הנמצא משום אסופי. דתלינן שמשום רעב השליכתו אמו, ולאו משום דפסול הוא.

והוינן בה: הא דרבא, אהייא [על מה אמר כן]? -

אם אמר כן אנמצא באמצע רשות הרבים, יש לתמוה: וכי איידי היות דשני רעבון הן, קטלא ליה אמו? וכי זו סיבה שתשליכנו למות? אלא בהכרח שהשלכתו מחמת פסולו.

אלא שמא תאמר, שאמרה רבא אצידי רשות הרבים, עדיין קשיא.

אם כן, מאי איריא, מה הענין בשני רעבון? והלא אפילו בלא שני רעבון אין בו משום אסופי.

אלא, כי אתמר מימרא דרבא, לא על דברי אמימר אמרה, אלא אהא דאמר רב יהודה אמר רבי אבא אמר רבי יהודה בר זבדי, אמר רב: כל זמן שעדיין האסופי נמצא בשוק, אביו ואמו נאמנים עליו לומר שהוא בנם.

אבל אחר שנאסף מן השוק, שוב אין הם נאמנים עליו לומר שהוא בנם.

מאי טעמא? -

אמר רבא: הואיל וכבר יצא עליו שם אסופי. וכיון שכבר יצא עליו שם פסול, שוב אין להכשירו.

ועל זה אמר רבא: ובשני רעבון, אף על פי שכבר נאסף מן השוק, ויצא עליו הקול, אביו ואמו עדיין נאמנים עליו לחזור ולהכשירו. שהיות ובשנים אלו הרבה תינוקות נשלכים, לא רצו חכמים לפוסלם מחמת יציאת הקול, ^[81] כי לא רצו להרבות פסולים בישראל.

אמר רב חסדא: שלשה אנשים, שהאמינום חכמים בנאמנות מיוחדת, אין הם נאמנים אלא לאלתר, ואילו שאר הנאמנים, נאמנים גם לאחר זמן.

ואלו הן: אסופי, חיה [מיילדת], ואשה פוטרת חברותיה מן הטומאה. ויבואר כל אחד מהם בסמוך.

אסופי - הא דאמרן. שאביו ואמו נאמנים עליו להכשירו דוקא לאלתר עם מציאתו, אבל לא לאחר שנאסף מן השוק.

חיה [מיילדת] - דתניא: חיה נאמנת לומר על תאומים שנולדו: זה יצא ראשון והרי הוא בכור, וזה יצא שני.

במה דברים אמורים, שהיא נאמנת על כך, כשעדיין לא יצתה [יצאה] וחזרה, ממקום הלידה.

אבל אם יצתה משם, ואחר כך חזרה, שוב אינה נאמנת.

רבי אליעזר אומר: רק כל זמן ש"הוחזקה על עומדה" [וכפי שיבואר] נאמנת. ואם לאו, אינה נאמנת.

והוינן בה: מאי בינייהו בין תנא קמא לרבי אליעזר?

ומשנינן: איכא בינייהו, היכא דלא יצאה מהמקום, אלא רק אהדר אפה [סובבה את פניה] מעם היולדת. לתנא קמא עדיין היא נאמנת. ולרבי אליעזר, כבר אינה נאמנת.

והיינו דאמר רב חסדא, אין חיה נאמנת אלא לאלתר, ולא כעבור זמן מהלידה.

"פוטרת חברותיה", מאי היא? -

דתנן במסכת נדה: שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן, כולן טמאות בטומאת נדה, מספק. ומדובר כשהיו משולבות ודבוקות זו בזו, ולכן יש להסתפק על כל אחת מהן שמא ממנה יצא הדם, ונטמאה בטומאת נדה. ^[82]

ואם בדקה אחת מהן את עצמה, ונמצאת טמאה, הרי רק היא בלבד טמאה, וכולן טהורות. כיון שנודע שזב דם ממקורה, ודאי בה יש לתלות את הדם הנמצא במיטה.

אמר רב חסדא: והוא, שבדקה את עצמה מיד, תוך כדי כ"שיעור ווסת" מעת מציאת הדם. ושיעור זה הוא כשיעור הזמן הנדרש ליטול את העד הנמצא בצד המשקוף [בסמוך לה] ולקנח בו. אבל לאחר זמן זה, אף אם נמצאה טמאה, אין מסתלק חשש הטומאה מחברותיה, ואף הן טמאות.

תנו רבנן: אם נמצאות כמה יולדות בבית אחד, נאמנת החיה לומר: ולד זה כהן הוא, שנולד לאשת הכהן ; וזה לוי, שנולד לאשת הלוי; וזה נתין, שנולד לאשת הנתין ; וזה ממזר, שנולד לאשת הממזר. ^[83]

במה דברים אמורים, שהחיה נאמנת לומר על וולד מסויים שהוא כשר, כשלא קרא עליה שם ערער. שאין מי שמערער לומר על אחד מהוולדות שהכשירה החיה, שהוא בן הממזר. אבל אם קרא עליה ערער, אינה נאמנת להכשיר וולד מסויים.

והוינן בה: "ערער" דמאי [כמה עדים מעוררים את הערער]? -

אילימא ערער של עד אחד המעיד שהוא פסול -

והאמר רבי יוחנן: אין ערער פחות משנים.

שאין עד אחד נאמן להעיד על אדם שהוא פסול.

ומסקינן: אלא ערער תרי. שאם העידו שני עדים על אחד מהולדות שהוא נולד לאשת הממזר, אין החיה נאמנת להכחישם, ולהכשירו.

ואיבעית אימא: לעולם אימא לך, אף במקום ערער חד, אין החיה נאמנת. וכי אמר רבי יוחנן "אין ערער פחות משנים", הני מילי, היכא דאיתא חזקה דכשרות. שאין עד אחד נאמן לפסול אדם שהוחזק בחזקת כשרות.

אבל היכא דליכא חזקה דכשרות, וכגון בנידון דידן, שזה עתה נולדו, ולא הוחזקו בכשרות, ואין ידוע מי מהם הכשר ומי מהם הפסול, אף עד אחד נמי מהימן להכחיש את החיה האומרת על אחד מהן שהוא הכשר. וכיון שמכחישים הם זה את זה, חוזר הספק לקדמותו, וכל אחד מהם הוא ספק פסול. ^[84]

ומביאה עתה הגמרא את המשכה של הברייתא: אם שני בני אדם מתווכחים ביניהם על אותו מקח, וכל אחד מהם טוען שהוא קנה מקח זה בכסף, ולא חבירו - נאמן בעל המקח [המוכר] לומר: לזה מכרתי, ולזה אין [לא] מכרתי.

במה דברים אמורים שנאמן המוכר, בזמן שעדיין מקחו בידו, שעדיין לא נטלו הלוקח, אלא רק נתן את דמיו. ואף שמעות אינן קונות עד שימשוך הלוקח את החפץ, אסור לו למוכר לחזור מן המקח לאחר שקיבל את המעות. ואם הוא חוזר בו, הרי הוא בקללת "מי שפרע".

וכיון שהוא מחויב למסור את החפץ ללוקח, הרי הוא שם לב לדבר, ומדייק וזוכר למי הוא מכר.

אבל אם אין מקחו בידו, וכבר מסרו ליד הלוקח, ושניהם אוחזין בו, שוב אינו נאמן המוכר לומר למי מכר. כי מאחר שכבר נתנו ללוקח, שוב אין הדבר באחריותו, וכבר אינו מדייק לזכור למי מכר.

בד"א בזמן שמקחו בידו. פי' לפי שהוא יכול לומר לא מכרתי. מעולם ואפילו היו שם עדים שנתנו לו דמים יכול הוא לחזור בו ואעפ"י שהוא מקבל מי שפרע מכל מקום עיקר המקח משלו הוא וכיון שכן יכול לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי:

כל שנאסף מן השוק אין אביו ואמו נאמנים עליו. ירושלמי (ה"ב) כל זמן שמושלך בשוק אביו או אמו נאמנין עליו, נאסף מן השוק צריך שני עדים, ואביו ואבמו כשני עדים הם, רבנין דקסרין בשם רב חסדא הדא דתימא בתינוק שאינו מרגיע, אבל בתינוק שמרגיע, צריך שני עדים, ואביו ואמו כשני עדים הם, ואתייא כי הא דאמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי עגלים וסייחין המקפצין אין (לו) להם חזקה. ופירוש מרגיע שמדדה שהוא רגע כאן ורגע כאן.
מכלל שמועה זו נראה שלא אמרו ממזר ודאי אמרה תורה ולא ספק ממזר אלא בשמחצה מיהא כשרין אצלה, דכל כי הא הוא דהוי ספק, אבל כל היכא דרוב פסולין אצלה כממזר, ודאי משוינן לה, דרובא דאורייתא אלא אם כן בדקו את אמו ואמרה לכשר וראוי לי נבעלתי כר"ג ור"א ואבא שאול, וארוסה שעברה דאמרינן לקמן (קידושין עה, א) שהולד שתוקי, אף על גב דרוב פסולין אצלה שאני ארוסה, דתליא בארוס כדאיתא לקמן, והוה ליה כמחצה על מחצה כנ"ל.

תנו רבנן נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן. דבזמן שמקחו בידו רמי אנפשיה ומדכר, משום שאם בה לחזור בזה שמכר לו היה צריך לקבל עליו מי שפרע, וכיון שאין שם אלא הוא, מהימנין ליה כבי תרי, ותקנת חכמים הוא, כעין נאמן הדיין וכעין נאמנותה של חיה ואם, אבל בזמן שאין מקחו בידו לא רמי אנפשיה ואפילו אמר דרמא אנפשיה לא מהימן אלא כעד אחד, ואקשינן וניחזי זוזי ממאן נקט, כלומר אפילו אין מקחו בידו אמאי לא מהימן ניחזי זוזי ממאן נקט דכיון דלא נקיט אלא מחד מינייהו ודאי מדכר דכיר ממאן שקיל. לא צריכה דנקט מתרוייהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה ולא ידוע הי מדעתיה והי בעל כרחיה, כלומר ואינו ידוע לנו בעדים מהי שקל מדעתיה ומהי בעל כרחיה, ולא גרסינן ולא ידע, דאפילו אמר נמי דידע ומדכר לא מהימן, דכיון דשקל מתרוייהו אנן סהדי דמתבלבל הוא בכך ולא מדכר שפיר, אבל אם אמר מהאי שקלי ומהאי לא שקלי כלל מהימן כל זמן שבעלי המקח עומדין לפניו וכדאמרינן בדיין דנאמן בזמן שבעלי הדין עומדין לפניו.
ואיכא מאן דמפרש דבזמן שמקחו בידו דנאמן משום מגו הוא, דאי בעי מצי הדר ביה, ואפילו יש שם עדים דמיניה שקל ולדידיה זבין נאמן הוא במה שבידו יותר ממאה עדים, דאי בעי הדר ביה מיניה דהאי ומזבין להיאך, דמעות אינן קונות, ואף על גב דמקבל עליה מי שפרע, מכל מקום עיקר המקח שלו הוא, ואקשינן וליחזי זוזי ממאן נקט, כלומר למה לי נאמנותו, בין ברישא בין בסיפא ניחזי זוזי ממאן נקט נשאל לעדים ממאן נקט וממאן לא נקט, דקא סלקא דעתך דבדאיכא סהדי היא, דאי ליכא סהדי מאי קא משמע לן דבזמן שמקחו בידו נאמן, פשיטא, דהא איכא מגו, אלא כי אתו סהדי אשמועינן טובא דאף על גב דמכחשי ליה סהדי איהו עדיף מינייהו, משום מגו דאי בעי יהיב ליה השתא להאי. לא צריכה דנקיט מתרוייהו ואמר מחד מדעתי ומחד בעל כרחי, וקא משמע לן דאף על גב דאיכא סהדי שנטל ואילו הדר ביה מקבל מי שפרע, נאמן הוא משום מגו, והוא הדין דהיכא דלא שקל זוזי אלא מחד מינייהו, אלא דאורחא דמלתא נקט, אבל בזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן כלל בין אמר מהאי שקלי מדעתי ומהאי בעל כרחי בין דאמר מהאי שקלי ומהאי לא שקלי.
ור"ח כתב נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי כל זמן שמקחו בידו, וכגון דנקיט זוזי מתרוייהו ואמר להאי זבנית מדעתאי והאי שדנהו לזוזי גבאי דידי, ואם יצא המקח מידו אינו נאמן. ואני יש לי פירוש אחר בזה בריש פרק קמא דבבא מציעה בס"ד.

וליהדר לידונינהו בשודא דדייני. משמע מהכא דהיכא דלא תלי בשודא דדייני, לא סמכינן אהימנותיה דדין, אלא דהדר דאין להו קמן. ומיהו תמיהא לי, היכי דמי, אי דאיכא סהדי דפסיק להו דינא, ניחזי סהדי מאי קאמרי, דסתמא דמלתא סהדי מידק דייקי בכולה מלתא, וכדמשמע לעיל דאקשינן ונחזי זוזי ממאן נקט, כלומר בדאיכא סהדי כפי הפירוש השני שכתבנו, וכדאמרינן נמי בפרק חזקת (ב"ב מה, ב) דאקשינן גבי אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחד, אי דאיכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי, ולא דחינן דחזו בה ולא חזו בהא, אלמא עדים מסתמא עבידי דדייקי וידעי כולה מלתא, ואי דליכא סהדי נהימנין בין בשודה דדייני בין בשאר דיני, ואפילו אין בעלי הדין עומדין לפניו מגו דאי בעי אמר אכתי לא פסקית דינא והכי קאמינא, ושי לורמ דבשודה ליכא מגו, דמסתפי דלמא הדר מחייב ליה, ואפילו בשאר דינין דעלמא נמי קשיא, דהא בעלי הדין מודים שכבר פסק הדין, והיאך הוא יכול לטעון שלא פסק ובעלי דבר מודים זה לזה שכר נפסק הדין, ואין לדיין אצלם שייכות בדין זה והודאתם כמאה עדים כנ"ל.

חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. כלומר דהתם לא קתני אלא בכשרות דידה, דהיינו ראוה מעוברת, אבל ראוה מדברת, היינו מדברת ממש, והלכך תנא הך דהכא להכשיר בבתה, אלא למאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, תרוייהו תנינא התם ראוה מדברת וראוה מעוברת ומדברת, היינו נבעלת, חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה כדאיתא התם.
ואם כן אבא שאול מאי אתא לאשמועינן, ופרקינן דאבא שאול עדיפא מדרבן גמליאל, דאי מהתם הוה אמינא ברוב כשרין אצלה, אבל הכא דרוב פסולין אצלה לא נהימנה להם לאכשורי עובר צריכא.
ויש להקשות הא ניחא למאן דאמר דלא הכשיר רבן גמליאל אלא ברוב כשרין אצלה, אבל למאן דאמר דאפילו ברוב פסולין אצלה מכשיר, מאי איכא למימר, וכי תימא דאבא שאול קא משמע לן דהכי פירושא דרבן גמליאל דאפילו ברוב פסולין אצלה מכשיר, אם כן מאי קשיא ליה, הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, אלא למאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה מאי קא משמע לן, דמאי קשיא אבא שאול פירושא דרבן גמליאל אתא לאשמועינן, ויש לומר דודאי הכי הוא, דאבא שאול פירושא דרבן גמליאל אתא לאשמועינן, דאפילו ברב פסולין אצלה מכשיר, אלא דלעיל הכי קשיא לן למאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, מאי קא משמע לן אבא שאול, דהא דברי רבן גמליאל דמתניתין היא, דהיינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת חדא להכשיר בבתה, אבל לדברי האומר לדברי המכשיר בה מכשיר אפילו ברוב פסולין אצלה, לאו למימרא שיהא ענין זה בכלל דברי רבן גמליאל דמתניתין, אלא דמיסבר סבר לה דלרבן (ר') גמליאל דמכשיר בכל ענין הוא דמכשיר ואפילו ברוב פסולין אצלה, וכיון דלאו בכללה דמתניתין דהתם היא, הא דאבא שאול אתי לאשמועינן דהאי דרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין אצלה מכשיר.

אמר רב חסדא ג' נאמנין לאלתר חיה ואסופי ופוטרת חברותיה. פי' אבל לא מני דיין ובעל מקח דלקמן דהנהו זימנא אחריני אית להו זה כל זמן שמקחו בידו וזה כל זמן שבעלי דינין עומדין לפניו ולאו לאלתר נינהו:

איכא בינייהו דאהדרה אפה דלרבנן מהימנא ולרבי אליעזר לא מהימנא והלכתא כרבנן ודוקא בהא לא הימניה רבנן כל זמן שיצא מן הבית דכיון שנתעלם כ"כ מעיניה לא סמכו עליה שתדע להכיר אי זה יצא ראשון לבכורה אבל לומר שאינו נתין וכיוצא בו לעולם נאמנות כל זמן שלא קרא ערער כדכתיבנא בסמוך דלא פליגי תנאי כלל:

פוטרת חברותיה מאי היא דתנן שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת כולן טמאות ואוקימנא בדוכתא בפ' האשה במשולבות זו בזו דאיכא למימר נתהפכו ויש לתלות הדם בכל אחת מהם אבל אינן משולבות היינו סיפא דהתם דקתני נמצא תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות והחצונה טהורה תחת החצונה שתים החצינית טמאות והפנימית טהורות ודוקא בישנות דמתוך שינה מתהפכות במשולבות או דוחקת אחת לחברת' כשאינן משולבו' ונכנסת במקומה אבל יושבת או שוכבת במטה והן עירות אין לחוש להשמטה שאפשר לכל אחת מהן לדעת מקומה וא"ת בריא לי שלא באתי לכאן טהורה מיהו בעירות דומיא דישנות כגון במקום שהן יורדות ממקום למקום ולדחוק וליכנס לפנים ממחיצתן כגון שטוחנות ברחים דינן כישנות שאינן משולבות כדאיתא התם כ"כ הראב"ד ז"ל ובמסכת נדה הארכתי:

הא דאמר רבי יוחנן ד"ה אין ערער פחות משנים הכי אמרינן לה בכל דוכתא בהאי לישנא ולא ידעינן היכן אמרה ובירושלמי פירשו דלאו אדתנאי אתמר אלא דברי כל באי עולם:

ת"ר נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כו'. עד ולחזי זוזא ממאן נקט יש מפורשים דארישא קאי דמקחו בידו וה"פ דמסכתא מתני' בעדים דאי בדליכא עדים פשיטא דנאמן מגו דאי בעי אמר לא מכרתי כלל ומאי קמ"ל רישא וסיפא אלא ודאי בעדים וקמ"ל רישא דאע"ג דלא יכול למימר לא מכרתי דהא איכא עדים שמכר אפ"ה כיון שעדיין מקחו בידו ואי בעי מצי הדר ביה שאיך כאן משיכה נאמן לומר לזה מכרתי אע"ג דאי הדר ביה חייב לקבל מי שפרע לפי שכבר קבל דמים מ"מ המקח שלו הוא עדיין וראוי הוא שיהא נאמן בו ולהכי אקשינן השתא כיון שיש עדים בדבר מה אנו צריכנן לנאמנותו של מוכר ברישא ולא בסיפא נשאל את העדים ונחזי ממי קבל המוכר דמים דמסתמא מאן דיהיב זוזי לדידיה נתרצה ברישא והוא משך בסיפא דכל כמה דלא יהיב איניש זוזי לא מסרי ליה עיסקא כדאמרי' בפ' המדיר ולא ניחא לן לאוקמה בדלא חזו סהדי ממי קבל דמים דהא מסתמא דייקי בהא ודכוותה בפרק ח"ה הא דאקשינן אי דאיכא עדים ניחזו עדים מאי קאמרי ולא בעי' לאוקמי דחזו בהא ולא חזו בהא והכא נמי לא בעינן לתרוצי הכי ופרקינן דהב"ע דנקט זוזי מתרווייהו מחד מדעתיה ומחד בע"כ ולא ידעינן הי מנייהו בע"כ דלא דייקי בה מסתמא ולפיכך אנו צריכנן לנאמנותו של מוכר וקמ"ל רישא דאע"ג דאיכא עדים שנטל ואי הדר ביה מחייב לקבל מי שפרע אפילו הכי נמן לומר לזה מכרתי מדעתי כ"ז שמקחו בידו שהמקח שלו וה"ה היכא דלא נקט אלא מחד מיניהו ולא ידעו עדים ממאן נקט שהמוכר נאמן לומר מזה קבלתי כ"ז שמקחו בידו דליכא טעמא לאפרושי בין הא להא אלא דאוקימנא בדנקט זוזי מתרווייהו משום דהאידך מסתמא עדים ידעי ומסהדי כדאמרן אשתכח השתא להאי פירושא דכ"ז שמקחו בידו אע"פ שיש עדים שמכר נאמן לומר מזה קבלתי דמים ולא מזה ומזה קבלתי מדעתי ומזה בע"כ כ"ז שאין עדים מכחישין אותו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן אלא בעד א' בלבד ואפילו אין עדים שמכר מיהו נאמן כעד אחד דעלמא ופירוש נאה הוא זה:

אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דקושיין אסיפא דתניא דבזמן דאין מקחו בידו אינו נאמן. ומקשי' אמאי אינו נאמן דהא רישא שהוא נאמן לאו משום מגו הוא כלל ולאו משום דאי בעי הדר ביה דהא איכא עדים שמכר ואי הדר ביה מחייב במי שפרע תדע דרישא דומיא דסיפא דנאמן דיין לומר לזה זכיתי כ"ז שבעלי דינין עומדין לפניו והתם ליכא מגו כלל דמאי אמרת דיכול למימר לא פסקתי לכם הדין הא לאו מגו מעליא הוא אפילו אין עדים בדבר דאי אמר הכי הוה מכחיש לתרווייהו דמודו שפסק הדין לשניהם ואלו השתא דאמר לזה זכיתי ולזה חייבתי לא מכחיש אלא למאן דמחייב בלחוד וכל כי האי גוונא לאו מגו הוא ודכוותה נמי ברישא אפילו היכא דליכא מגו כלל נאמן וטעמא דמילתא דרבנן הימנוה במילתא דשייך בה ולא איכפת ליה שאינו נוגע בדבר זה ולא משקר כשם שהאמינו חיה לאלתר לומר זה בכור מהאי מא דאמרן והני נמי דכוות' ולהכי אקשינן דכיון דמהאי טעמא נמי נאמן אפילו כי אין מקחו בידו נמי אית ליה להימנוה לאלתר דידע ודייק במילתא דכיון דאיכא זוזי דמקבל מנייהו מדקדק הוא בדבר וזכור הוא ממי משניהם קבל דמים וכיון דכן לחזו זוזי ממאן נקט ולהמניה אע"ג שאין מקחו בידו והיינו דלא שיילנן ונחזי מוכר מאי קאמר ותלינן מילתא בקבלת זוזי אע"פ שאין המעות קונות משום דזוזי הוא דמדכרו ליה מסתמא דלא משקר ופרקינן הב"ע בדקביל מתרויהו ולא מצינו השתא למימר הב"ע דליתה למוכר קמן דהא אמתניתין קיימינן דמיירי בנאמנותו של מוכר שהוא לפנינו ולהכי איצטרכין למימר דהא דפרקינן. ופרקינן דאי דלא קביל זוזי אלא מחד מייניהו ה"נ דמהימן לומר מזה קבלתי ומזה לא קבלתי אע"פ שאין מקחו בידו אבל הב"ע בשקבל משניהם מא' מדעתי' ומא' בע"כ דבהא לא דאיק ולא רמי אנפשי' ולא מידכר ולהכי אינו נאמן אלא בזמן שמקחו בידו אבל כי לא קביל זוזי אלא מחד מנייהו מהימן אע"פ שאין מקחו בידו וגם שיטה זו נכונה ליכא לפרושי הכי ומאי דוחקיה לאוקמי מתניתין דהתם בדלא קבל זוזי אלא מחד מנייהו דקשיא ליה לחזי זוזי ממאן נקט דילמא בדנקט מתרווייהו כדאסקינן הכא ודוחק הוא לומר דקסבר שאלו נטל מעות משניהם היה להם עליו תביעת מנה גם תרעומת מחלוקת אלא ודאי לא נטל אלא מן אחד ופרקינן דלעולם משניהם אלא שהאחד כו' ולפיכך אין להם תרעומות מיהו אכתי קשיא לוקמי' בדלית' למוכר קמן אלא הוי יודע דהאי ולחזי זוזי ממאן נקט דפרכינן הכא אינו כעין אותו שבשמועה ראשונה דשנים אוחזין דההוא קאי אלוקח כדפרישית התם וזה מן הלשונות שבתלמוד שהלשון אחד ועניינם מתחלף ואל תטעה בזה. ולענין מנה מיותר אין אחד מהם יכול לתבעו למוכר בב"ד אלא א"כ בא בהרשאת חבירו כדכתיבנא התם:

ת"ר נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כו'. אבל בזמן שאין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן. פי' אינו נאמן. אלא כעד א' ומתני' בדיין חד כדקתני בהדיא ומיירי בדיין ומומחה לרבים שיכול לכוף הנתבע לדון לפניו כדאיתא בסנהדרין א"נ כשאינו מומחה וקבלו' עלייהו בעלי דינין אבל שלשה והם ב"ד נאמנין הם לעולם כעדים דעלמא דנהי דאין עד נעשה דיין אבל דיין נעשה עד להעיד מה שנדון לפניו:

אסופי שביארנו והוא שהושלך בשוק כל שמצאוהו מהול אין בו משום אסופי וכשר הוא שאלמלא שכשר הוא לא היו טורחים למולו וכן כל שראו איבריו מתקנים ומיושבים והוא ענין משלטיה הדמיה האמור כאן אין בו משום אסופי שכל כיוצא בזה על ידי טורח גדול הוא ומאחר שהדברים מוכיחין כן כשר הוא שאלו היה פסול לא היתה טורחת בו כל כך וכן כל שראו ראשו נמשח או סביבות עיניו מכוחלין ליפותו או שמצאו בצוארו קמיע אם של כתב אם של עיקרין אם שאר דברים שהנשים נוהגות לתלות בצואר בניהם הואיל ודברים אלו כלן מוכיחין שהמשליכין חסים עליו אין זה אסופי שהשליכתו אמו מתורת זנות אלא שהושלך מחמת רעבון וכן אם נמצא באילן בכדי שאין חיה יכולה לטרפו אין בו משום אסופי הא במקום שחיה יכולה לטרפו יש בו משום אסופי וכן כל שנמצא במקום שהפחדים מצויים שם עד שבני אדם נמנעין מהיות רגילים לשם יש בו משום אסופי סוף הדברים כל שהדבר או המקום או תכונת השלכתו מוכחת שהמשליך מכוין שימות הרי זה אסופי וכל שהדבר מוכיח שהמשליך מכוין שלא ימות עד שיבא אחד ויאספהו אין בו משום אסופי וכשר ודוקא בערי ישראל שאין שם גוים אבל כל מקום שיש שם גוים אע"פ שנמצא בתכונות שהוזכרו אם רוב גוים יתבאר בראשון של כתבות שדינו כגוי ומותר להאכילו נבלות ואם נגח שור שלו את שלנו מוציאין כל הנזק ממנו שלא אמרו אין הולכין בממון אחר הרוב אלא בישראל גמור אלא שבדיני נפשות מקילין עליו ומפקחין עליו את הגל ואם רוב ישראל דינו כישראל להחיותו ולהחזיר לו אבידה שלא אמרו אין הולכין בממון אחר הרוב אלא בממון שלנו אבל אבידה ודאי מחזירין לו ומכל מקום ליחסו לכהנה אין מיחסין אותו כלל ואם בת היא פסולה לכהנה הואיל ויש שם גויים כלל ואם הוא זכר בתו ואלמנתו פסולות לכהנה מטעם דתרי רבי רבי בעינן ומכל מקום גדולי הדורות כתבו שאף לישראל פסול אם אינו מתנהג כשורה עד שלדעת זה כתבו שאם קדש את האשה צריכה גט מספק גוי ספק ישראל אלא שאם מתנהג כשורה דינו כגר ובתו פסולה לכהנה במחצה על מחצה מצוה להחיותו ואין מאכילין לו נבלות ואין מחזירין לו אבידה נגח שור שלנו את שלו פטור שאומרים לו הבא ראיה שישראל אתה ולא מעובדי האלילים נגח שור שלו את שלנו משלם חציה כישראל ועל השאר אומר לו הבא ראיה שאיני ישראל ואשלם ומכל מקום עיקר הדברים כדעת ראשון שזה שאמרו ברוב ישראל אבל ליחסו לא פירושו להחזיקו במיוחס להשיאו לכהנה אבל אם קדש קדושיו קדושין וכן נראה ממה שכתבו רבני צרפת בפירוש משניות של טהרות במסכת מכשירין מה שאמרו שם בתוספתא מחצה על מחצה מטילין בו שני חומרין שאם קדש אשה ובא אחר וקדשה צריכה גט אלמא שברוב ישראל אינו כן ולגדולי הדורות ראיתי שכתבו דין אסופי אף במקום שיש בו רוב גוים הואיל וגוי הבא על בת ישראל הולד כשר רוב כשרין אצלה הוא ולא הבנתי דבריהם שאף הם פסקו זו של מכשירין בראשון של כתובות על הדרך שפסקנוה ומכל מקום יראה לי שאם נמצא מהול וניכר שבידי אדם נעשה אף בעיר שיש בה גוים דנין אותו כישראל וכן אסופי זה הנמצא בעיר שיש בה גוים על הדרך שכתבנו אם הטבילוהו בית דין או טבל משהגדיל גדולי המחברים כתבו שהוא כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל וגדולי המפרשים כתבו שבעיר שרבה גוים אם נתגייר כשר גוי הוא ונתגייר:

אסופי הנמצא בערי ישראל שיש לדון לפי ענינו באסופי על הדרך שביארנו אם בא אחד ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן כל שהוא עדין בשוק וכן הדין באמו ומכשירין אותו על פיו או על פיה אבל משנאסף מן השוק אינו נאמן הואיל ויצא עליו שם אסופי שאלו היה כדבריהם אחר שלא היתה כונתם להעלים למה אחרו מלומר כן ומכל מקום בשני רעבון נאמנין שהרי זו ששתקו עד שנאסף הוא מפני שהם רוצים לזונו בשל אחרים ונאמנות זו יש אומרין דוקא לאלתר ר"ל תכף שנאסף וכן יראה מסוגיא זו ויש אומרים שלא סוף דבר לאלתר אלא אף לאחר זמן ולא נאמר בשמועה זו לאלתר אלא בחיה ופוטרת את חברותיה על הצד שיתבאר:

היולדת תאומים ולא ידעה בהם אי זה בכור נאמנת החיה לומר זה יצא ראשון ומכל מקום דוקא בשלא יצאה וחזרה אע"פ שהחזירה פניה לצד אחר ונתעלם הילוד מעיניה הא כל שיצאה מן הבית וחזרה אינה נאמנת:

שלש נשים שהיו ישנים על מטה אחת ומשלבות זו בזו ונמצא דם תחת אחת מהם אם שלשתן ראויות לראיה כלן טמאות ואם בדקה אחת מהם את עצמה תכף למציאה והוא שהיה עד מזומן לה במקומו ואינה צריכה אלא קנוח ומצאה טמא כלן תולות בה והיא טמאה וחברותיה טהורות וכן הדין אם יש שם אחת ראויה לראיה ושתים שאינן ראויות כגון שהם מעברות או מניקות כלן תולות בראויה כמו שיתבאר במקומו:

נשים הרבה שילדו בבית אחת זו אשת כהן וזו אשת לוי וזו אשת נתין וזו אשת ממזר וכן הרבה נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי וזה נתין וזה ממזר במה דברים אמורים שלא הוחזק ערער על אותו הולד לומר אין זו של אשת כהן אלא של אשת ממזר אבל כל שיצא עליו ערער אינה נאמנת אפילו במקום שאין שם אלא ערער דחד שלא אמרו אין ערער פחות משנים אלא במקום שיש בו חזקת כשרות אבל במקום שאין בו חזקת כשרות אף ערער דחד פוגם וגדולי המחברים גורסים כאן שלא קרא עליה ערער ר"ל על החיה כלומר שהוחזקה בנאמנות ולא ערער עליה אדם אבל אם ערער עליה אפילו אחד לומר ששקר העידה אינה נאמנת והרי הבן כשר ואין לו יחוס והדברים מתמיהים הן לענין פירוש הן לענין פסק שאם אין לו יחוס למה הוא כשר והרי יש כאן ספק ממזרות:

כתבו רבותי שאף בעדות בכור שכתבנו שהחיה נאמנת עליו לאלתר אם קרא עליו ערער אינה נאמנת הא אמו ואביו נאמנין אף במקום ערער אלא אם כן היה ערער של שנים ואף בערער של שנים דוקא בעדות אבל ערער של קול בעלמא כנגד האב אינו כלום והוא שאמרו היו מוחזקין באחד שהוא בכור ואמר אביו על אחר זה בכור נאמן:

גמרא ג' נשים שהיו ישינות במטה וכו' ואין לטהר מטעם ספק טומאה בר"ה דכיון דאיכא ג' נשים כדאמרי' בריש ב' נזירים דהיכא דאיכא ג' בני אדם חשוב ר"ה משום דחשוב מקום סתירה אפי' דאיכא נשים הרבה כדתנן לא יתייחד איש עם ב' נשים וספק טומאה גמרי' מסתירת סוטה, ועוד דדמי לב' שהלכו בב' שבילין דממה נפשך הויא טמאה ועוד דמפ' בירוש' דלא ילפי' מעת לעת שבנדה מסוטה משום דלא דמי טומאה היוצאה מגופו לשאר טומאות:

ג' נשים שהיו ישינות במטה וכו' וא"ת והא הו"ל ספק טומאה בר"ה וספיקו טהור דאמר בכל דוכתין דג' בני אדם הוו כר"ה וי"ל כיון דישנות הוי שפיר מקום סתירה ועי"ל דה' נשים כחד גברא דמיין עי"ל דטומאה הבאה מגוף האדם לא ילפי' מסוטה לטהר כר"ה עי"ל דמיירי כגון שבאו לישאל בבת א' דכולם טמאות כדאיתא בפ"ק דפסחים בב' בני אדם שבאו שהלכו בב' שבילין ובאו לישאל שניהם בבת א' דשניהם טמאים משום דודאי א' מהם טמא הכא נמי כיון דודאי א' מהן טמאה לא מטהרינן משום ספק טומאה בר"ה כיון שבאו לישאל בבת א':

בדקה א' מהן ונמצאת טמאה היא טמאה וכולן טהורות דהוי כמו טהורה שישבה עם הנדה ונמצא כתם ביניהם דתולין אותו בנדה כדאי' בפ' האשה:

והא א"ר יוחנן אין ערער פחות מב'. אר"ת דעיקר מילתיה דר' יוחנן על מתני' דפ"ב דכתו' דאין מעלין לכהונה על פי עד א' וק' לפי' דהיכי מייתי לה הכא [הא] דפ"ק דגיטין שאני התם בההיא דכתובות דאיכא עד א' כנגד הערער ולהכי בעי ערער תרי וי"ל תלמודא הוה ידע דמסקנא דכתובות קאי מתחלה יצא לפוסלו ואח"כ בא עד א' להכשירו ואתי בי תרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא ובכה"ג קאמר ר' יוחנן דעד דעד א' אינו מועיל אע"ג דהעיד (שהכשיר) [להכשיר] והקול כמאן דליתנהו דמי (שהרי העד):

חיה. מילדת נאמנת לומר זה בן פלוני וזה בן פלוני:

ערעור. על הולד לומר זה בן ממזר. דלית ליה חזקה דכשרות שלא נודע לבריות מי הוא הכשר והם עדיין בקביעותם שלא יצאו מהבית דנימא דמרובא פריש:

לזה מכרתי אם שנים מערערים על המקח המוכר נאמן כשנים לומר לזה מכרתי. אינו נאמן אפי' כעד אחד פר"ש שמקחו ביד המוכר מידק דייק המוכר למי מכר כדי שלא יתן מה שמכר לראובן לשמעון אבל אין מקחו בידו אלא שניהם אדוקים בו אינו נאמן דכיון דתו לא רמיא עליה לא דייק לזכור מי הוא הלוקח משמע מלשונו אפי' כעד א' אינו נאמן ואע"ג דמסהיד בברי דאנן סהדי דלא מצי למזכר ליה.

תוספות בד"ה בד"א בזמן כו' קשה דמאי יש לנו להאמינו טפי מעד אחד כו' עכ"ל יש לדקדק דאימא דמשמע ליה דמיירי בידעינן זוזי דמאן נינהו על פי עדים או ע"פ הלוקחים גופייהו כמ"ש הרא"ש ברפ"ק דמציעא ומשום דאיירי בכל ענין כמ"ש התוס' לפי' ר"ת דהשתא שפיר פריך ונחזי זוזי כו' דאנן סהדי דממי שקיבל זוזי נתרצה למוכרו י"ל דא"כ לא ה"ל לרש"י לפרש והא ודאי מדכר דכיר כו' דבלאו טעמא מדכר דכיר ודאי לזה שנתן לו המעות נתרצה ועוד מאי פריך ונחזי זוזי כו' ואימא דקושטא הכי הוא וה"ק דאינו נאמן לומר שמכר לזה אלא דניחזי זוזי ממאן נקט ולו ודאי מכר דאנן סהדי ולכך פירש ר"ת דפריך הכי ארישא משום דאנן סהדי כו' דלא ניחא ליה לפרושי ה"נ דפריך אסיפא ודו"ק:

בא"ד לא מכרתי או חזרתי וקניתיו אבל אין כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ולפ"ז גרסינן ולא ידע ול"ג ולא ידיע דמשמע שאין אנו חוששין לידיעתו כו' עכ"ל כצ"ל ולאפוקי מפרש"י דגריס ולא ידיע דאיהו אפילו אמר שידע לא להימניה כו' כמ"ש לעיל אבל לפי פי' ר"ת דקאי אמקחו בידו ע"כ דאיירי באיהו גופיה נמי לא ידע דאי ידע ודאי מהי קבל זוזי מדעתיה חוששין לו גם אם לא ידע למי מכר ומשום דאנן סהדי דממי שקיבל זוזי מדעתיה נתרצה א"נ משום מגו דשייך נמי הכא וכן בההיא דרפ"ק דמציעא כתבו לקמן דגם שם לפי' ר"ת גרסינן ולא ידע וכ"כ גם הרא"ש שם דלא ידע מהי מדעתיה דאי ידע איהו גופיה לא הוה אצטריך ליה [למידע] למי מכר והיה מחייב שבועה דאורייתא לכשנגדו דאי כדבריו הרי אנן סהדי דלזה נתרצה למכור ומהרש"ל הוסיף בזה שאם ידע כו' פי' שאמר שזה נתן ברצון והאחר השליך בע"כ בפניו תו לא מהימן שמכר לזה שהשליך בע"כ כו' עכ"ל ולא ידענא מי הכריחו לזה והוא דבר תמוה שיאמר שלזה שמכר לא קיבל מרצון ומזה שלא מכר קיבל מרצון ואם דחקו לזה כפל לשון התוס' שכתבו דודאי חוששין לידיעתו וכתבו שוב שנית ולפ"ז צ"ל שלא ידע שאם ידע כו' אין זה במשמעות אבל חדא מהני כפולים הם לשון גליון כנראה מדברי ת"י ותו לא מידי ודו"ק:

רש"י בד"ה לזה מכרתי כו' נתנו לו דמים כל אחד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בד"א כו' לא שייך לומר מיגו כדי להאמינו כו' נ"ב פי' ומאי פריך תלמודא ולחזי כו' דלמא כל אחד אומר אני נתתי והוא אינו מהימן לומר ממי קבל המעות מאחר שנסתלק מן המקח ודו"ק:

בא"ד דמשמע דנאמן בכל ענין נ"ב דאל"כ [לא] הל"ל נאמן לומר לזה מכרתי כו' אלא נאמן לומר זה נתן לי מעות כו' ודו"ק:

בא"ד שאם ידע הוה אמרינן כו' נ"ב פי' ואמר שזה נתן ברצון והאחר השליך בע"כ בפניו תו לא הוה נאמן שמכר לזה שהשליך בע"כ ואין לומר דאין הכי נמי למי שאומר שמרצון נתן לו המעות הוא זכה במקח דהדרא קושיא לדוכתין דנאמן המוכר כו' משמע בכל ענין מדלא אמר נאמן לומר זה נתן מרצון כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):

תד"ה בד"א. לפי' הקונט' שפי' קס"ד שלא קבל המעות כו'. כצ"ל:

בא"ד קשה דאמאי יש לנו להאמינו. כצ"ל:

גמ' שלשה נאמנים. עיין מדרש ב"ר וישב פ' פ"ה:

ת"ר נאמנת כו' לומר זה כהן וזה לוי כו' בד"א שלא קרא עליו ערעור. הא דנאמנת אף ע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו דוקא לאפוקי מחזקה משא"כ הכא דליכא חזקה לחד מינייהו והוי כמאן דלא איתחזק התירא ולא איסורא דע"א מהימן וכ"כ הר"ן ז"ל לענין שתוקי ובדוקי דהאם נאמנת להתיר ולא לאיסור ע"ש אלא דבספר ב"ש הקשה על הר"ן ז"ל בזה א"כ מאי רבותא דחיה כל אדם נמי יהא נאמן וביותר קשה על הר"ן ז"ל למה כתב דהא דחיה נאמנת לאו מדינא אלא משום דא"א בענין אחר ותיפוק ליה דמדינא ע"א דעלמא נמי מהימן ונדחק הבית שמואל לפרש טעמא דהר"ן ז"ל לחלק בין עדות האיש לעדות האשה ותמה על זה ובאמת דסברא זו לא מצינו בשום דוכתא חילוק זה אדרבא כל היכא שע"א נאמן אין חילוק בין אשה לאשה ובין קרוב לרחוק אלא דלענ"ד נראה ברור דמה שכתב הר"ן ז"ל דנאמנות החי' לאו מדינא לאו מדין תורה קאמר דודאי מהימנא אלא משום דאפ"ה עשו מעלה ביוחסין שלא להאמין עד א' אלא שני עדים דוקא כדאיתא להדיא בכתובות בפרק האשה שנתארמלה וכדפרישית התם בטוב טעם בעזה"י וא"כ לא היה להאמין לחי' טפי משאר עד א' אלא דאפ"ה לא עשו מעלה כיון דאי אפשר בענין אחר כן נ"ל בשיטת הר"ן ז"ל ובזה נתיישב דלא קשיא דידיה אדידיה במה שהוצרך לעיל מיניה לפרש דנאמנות החיה משום דלא איתחזק התירא ולא איסורא בכל חד מינייהו והכא כתב דנאמנת מפני התקנה ולמאי דפרישית אתי שפיר דתרווייהו צריכי דאם לא היתה נאמנת מן התורה לא הוי מהני האי טעמא דאי אפשר בענין אחר לכך הוכרח לפרש דמדאורייתא ודאי נאמנת ואפ"ה הוצרך לפרש בסוף טעמא דאי אפשר בענין אחר לאפוקי מטעמא דמעלה דיוחסין כן נ"ל:

אמנם לענ"ד נראה להוסיף טעם לשבח בנאמנות החיה טפי משאר ע"א משום דחיה דייקא טפי וכדפרישית בכמה דוכתי דהא דאין ע"א נאמן לאו משום דמשקר אלא משום דלא דייק ואמר בדדמי ובזה א"ש טובא דמייתי עלה בסיפא נאמנות דבעל המקח ונאמנות הדיין דכולהו טעמי משום דדייקי כמו שאבאר בעזה"י ודו"ק:

שם נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כו' בד"א בזמן שמקחו בידו ופרש"י דרמי' עליה למידק כו' דקים ליה במי שפרע. ולכאורה יש לתמוה על פירושו למה הוצרך לכך דכיון שמקחו בידו מילתא דפשיטא דנאמן מטעם שבידו ליתן לזה שאומר שמכר לו וכמו שכתבו בתוספות:

והנלע"ד דרש"י ז"ל מפרש כן לפי המסקנא דאיירי בדנקיט זוזי מתרווייהו ולא ידיע מהי מדעתיה וא"כ לפ"ז לא שייך הכא טעם מיגו כיון שהם בעצמם אין יודעין למי נתרצה אפשר דאפילו אי הוה יהיב ליה לא שקיל שאין רוצה בממון שאינו שלו כמ"ש התוספות כיוצא בזה בגיטין דף ס"ג בדין השליש ע"ש וא"כ היה הדין שיחלקו כדאיתא בריש מציעא ועוד דלא שייך מיגו אלא היכא דחשדינן ליה כמשקר משא"כ הכא דכולא טעמא תליא אי דייק או לא דייק לא שייך טעם מיגו דאפשר שטעה מש"ה הוצרך רש"י לפרש דה"נ טעמא משום דדייק דלא ליקו במי שפרע עוד נ"ל דלישנא דברייתא גופא הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דאזיל לשיטתו שמפרש בד"ה נאמן בעל המקח דסיפא דברייתא דלעיל היא וכוונתו בזה דלפ"ז מסתמא כולהו בחדא טעמא איירי וכי היכי דנאמנות החיה היינו משום דדייקא כדפרישית בסמוך וכן בנאמנות הדיין בסיפא דסיפא מפרש רש"י נמי להדיא דהיינו משום דרמיה עליה למידכר ה"נ בנאמנות בעל המקח ע"כ עיקר הטעם משום דרמיא עליה ודייק. ולפ"ז אתי שפיר נמי הא דמקשה הש"ס בסמוך וניחזי זוזי ממאן נקיט והקשו בתוספות ואמאי דהא נאמן יותר מע"א דעלמא ונהי דהר"ן ז"ל מיישב שיטת רש"י ג"כ בזה הדרך דמקשה שהיה להם לחכמים לתקן שיהא נאמן כמו בחיה ובנאמנות הדיין אכתי התמיה במקומה עומדת מנ"ל להמקשה הך סברא להקשות בפשיטות דאטו כל תקנות חכמים שוין בדבר זה אבל למאי דפרישית א"ש דעיקר קושיית המקשה כיון דרישא דמקחו ביד. ממש לא מהימן אלא משום דדייק אם כן באין מקחו בידז נמי דייק ובלא"ה נראה דממקומו הוא מוכרע דאלת"ה מאי מקשה הש"ס בסמוך וניחזי זוזי ממאן נקיט ופרש"י אאין מקחו בידו ואמאי לא מוקי לה בפשיטות ששום א' מהם עדיין לא נתן הדמים שמכר להם בהקפה כחנוני המקיף ועכשיו כ"א מהם מניח הדמים בענין דלא שייך לומר השני נוח לי והראשון קשה ממנו אע"כ כדפרישית כדפרישית כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ומה שיש לדקדק עוד אבאר בסמוך בשמעתין ודו"ק:

תוספות בד"ה בד"א בזמן שמקחו בידו כו' לכן פירש ר"ת כו' עד סוף הדיבור. ועיין בכל זה באריכות בלשון הרא"ש ז"ל בפ"ק דמציע' ובטח"מ סי' רכ"ג ובב"ח ופרישה ודרישה והש"ך שהביאו שיטת הקדמונים בזה בפירושים שונים ואם אמרתי להאריך במה שיש להקשות על כל א' מהפרושים תקצר היריעה מהכיל ולפי שאין כאן עיקר מקומו אבא בקצרה דלענ"ד לולי דמסתפינא להכניס ראשי באתרא דכולהו רבוותא קדמאי תלו זיינייהו היה נ"ל לפרש סוגיא דשמעתין בפשיטות דהא דמקשה וליחזי זוזי ממאן נקיט ארישא קאי ולאו אדינא פריך אלא אעיקר לישנא דברייתא מתמה דלא משכחת כלל להאי דינא דנאמן בעל המקח דפשטא דלישנא משמע דראובן ושמעון הלוקחים מתעצמים יחד בדין זה עם זה ולוי המוכר בא להעיד כדברי א' מהם ואומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ואהא פריך דהיכי משכחת לה דראובן ושמעון המה הבעלי דינים ולוי המוכר בא להעיד דניחזי זוזי ממאן נקיט דודאי א"א לפרש שעל המעות גופא באו לדין ראובן אומר שהוא נתן המעות ללוי ושמעון אומר שהוא נתן המעות ללוי דכיון שהמקח עדיין ביד לוי מה לראובן ושמעון זה על זה אדרבא כל א' מהם תובע לדין את לוי לומר תן לי מקחי או דמי מקחי וליכא למימר דשניהם מודין שא' מהן נתן הדמים דא"כ במה הוא אומר שקנה המקח כיון דאין כאן משיכה דהא עדיין המקח ביד לוי ובדיבור לחוד פשיטא דלא קנה כלל ואין לפרש נמי דעל המעות גופא באין לדין ששניהם היו במעמד א' ונתנו המעות ללוי המוכר ויודעין שלא קיבל אלא פעם א' אלא שכל א' מהן אומר שהמעות היה משלו דא"כ לא שייך לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אלא מזה קבלתי המעות כיון דעיקר תביעתם אינו מצד קניית המקח אלא מצד מתן מעות ואין זה ענין לנאמנות בעל המקח דה"ה למעות מלוה ופקדון נמי מילתא דפשיטא הוא שעליו ליתן למי שיודע שהוא שלו ואין לתמוה על סברא זו דבלא"ה הוכרח מהרש"ל ז"ל לפרש כן בחכמת שלמה אף לשיטת התוספות ואהא משני הש"ס שפיר ומסיק דאיירי בדשקיל זוזי מתרווייהו וגרסינן נמי ולא ידיע פירוש שהלוקחין עצמן והב"ד אין יודעין בודאי למי נתרצה אלא שכל אחד סובר בדעתו דלו נתרצה יותר ואי לאו דברי בעל המקח היה הדין נותן שיחלוקו כדאיתא בריש פ"ק דמציעא דאף שהמקח ביד המוכר ממש כיון דשקיל זוזי מתרווייהו ה"ל תפיסת המוכר כאילו שניהם מוחזקין דמסתמא לשניהם נתרצה אלא לפי שהמוכר אומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי נשתנה הדין דנאמן המוכר ואיצטריך לאשמעינן הא מילתא גופא דקס"ד דכיון דה"ל כאילו שניהם מוחזקין כיון דלא ידעינן בבירור א"כ לא יהא המוכר נאמן אלא כעד א' לפטור א' מהם מהשבועה אבל עיקר הדין דיחלוקו במקומו עומד ומיגו נמי לא שייך הכא כדפרישית בשיטת רש"י ז"ל דאפשר דהלה לא ירצה בממון שאינו שלו דאפשר דמעיקרא לשניהם נתרצה ולא דייק כ"כ וקמ"לן כיון דהמקח בידו ודאי דייק והשתא שייך שפיר לשון לזה מכרתי ולזה לא מכרתי דאף על גב שקבלתי ממנו המעות אפ"ה לא מכרתי לו ברצון דמזה היה עיקר הקושיא כן נ"ל והשתא אתי שפיר דלפ"ז עולות בקנה א' שני הסוגיות דהכא ודריש פ"ק דמציעא דמקשה נמי וניחזי זוזי ממאן נקיט משום דלא משמע ליה דמכחישין זה את זה מי מהם נתן המעות והיינו כפירוש ר"י בעל התוספות שם וכמו שפירש הרא"ש ז"ל דבריו שם ואבאר יותר שם במקומו בעזה"י כן נ"ל נכון אף שהקדמונים לא פירשו כן אולי מקום הניחו לי ודוק היטב:

דין דנאמנת חי' לומר על בנים שנולדו בבית א' זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר וגם נאמנת לומ' זה יצא ראשון ובכור הוא וזה אחריו כל זמן שלא יצאה וחזרה ואמו נאמנת על בנה לענין בכור עד המילה ומכאן ואילך אביו נאמן עליו וגם נאמן בעל המקח לומר בזמן שמקח בידו לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אבל שאין מקחו בידו אינו נאמן ועיין בב"מ פר' קמא סימן ו' וגם נא' לומר חד דיין בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו לזה זכיתי ולזה חייבתי אבל אינן עומדין לפניו אינו נאמן אלא א"כ שני דיינים הן. וגם יבואר דאין ערעור פחות משנים אם יש לו חזקה דכשרות.

תנו רבנן נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר בד"א בשלא קראו עליו ערעור אבל קרא עליו ערעור אפי' חד אינה נאמנת דאע"ג דאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים ה"מ היכא דאית לי' חזקת כשרות אבל היכא דלית לי' חזקת כשרות חד נמי מהימן ונאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד"א בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן ופריך ונחזי זוזי ממאן נקיט לא צריך דנקיט מתרווייהו ואמר חד מדעתי' וחד בע"כ ודבר זה כתבתי כל הצורך בפ"ק דב"מ סי' ו'. תו מסיק נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו אין נאמן ופריך ולחזי זכות מאן נקיט פי' פסק דין של זכות לא צריכא דקרע לזכותיה וליהדר ונדייני' בשודא דדייני פי' בדין שאינה תלויה בטעם אלא הכל לפי רצון של הדיין כההיא דכתובות דאמר כל נכסי לטוביה ואתו שני טוביה והיו שניהם שכינים שניהם קרובים דאמרו שודא דדייני ושם פירשתי והא דאין נאמן הדיין כשאין בעלי דינין עומדין לפניו בחד דיין אבל בשני דיינים נאמנים לעולם כאשר כתבתי פרק קמא דסנהדרין סימ' ו' תו מסיק אמר רב יהודא אמר רב נחמן ג' נאמני' על הבכור ואלו הן חיה ואביו ואמו חיה לאלתר זה יצא ראשון וזה יצא שני בד"א שלא יצאה וחזרה אבל יצאה וחזרה אינה נאמנת אמו כל זמן שאינו יצא עדיין לבריתו ומכאן ואילך אביו מכיר בו ונאמן לעולם ועיקור נאמנות דאב ובנו נכתו' לקמן במתניתין האומר בני זה ממזר הוא. דין בדין זה יבואר דהא דשתוקי אסור בישראלית דוקא כשאין אמו לפנינו לבודק' או שהיא שוטי' או אלמית ואז הוא תאסור בישראלית אפי' רוב כשרי' אצלה אבל בדקינו אות' אפי' היא ארוסה ואמרה שמן האדום נתעברה נאמנת בדיעבד אבל לא לינשא לכתחלה אבל אין אנו מחזיקין אותו כבנו ודאי לענין ירושה כל זמן שאין אותו איש מודה שהוא בנו ואפי' מודה שנבעלת לו ואם מודה שהוא בנו נאמן ג"כ לענין ירושה ופוטר מן החליצה ויבום ואין האש' נאמנת לומר מאיש פלוני ממזר נתעברת' להשיאו ממזרת אלא ה"ל דין סתם שתוקי בלא בדיקה:

גמ'. אהא דאמר רב יהודה אמר רבי אבא אמר רבי יהודה בר זבדי אמר רב כל זמן שבשוק אביו ואמו נאמנים עליו וכו' ובשני רעבון, אע"פ שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנים עליו.
יש לעיין מדוע בשנה רגילה האב והאם נאמנים כל זמן שהוא בשוק אבל אין נאמנים אחרי שיצא עליו שם אסופי. ויש לבאר בב' אופנים: א) יתכן דכל הנאמנות דהאב והאם הוי רק לפני שהוא נאסף מן השוק אבל אין להם נאמנות כלל לאחר שנאסף, ב) בעצם יש לאב ואם נאמנות לגבי הולד בכל מצב אפי' כשהוא נאסף מן השוק, אבל יש כח בנאמנות שלהם רק כדי למנוע ממנו שם אסופי. אמנם לאחר שהולד נאסף וחל בו שם אסופי ונוצר בו חזקה דמעיקרא, אין הנאמנות שלהם יכולה להוציא מן החזקה דמעיקרא.
ונראה דבזה ניתן לבאר את המחלוקת דרש"י והרמב"ם בהבנת הקולא דשני רעבון. דרש"י (ד"ה בשני רעבון) כתב וז"ל שהרבה נשלכין לא רצו חכמים לפוסלם מחמת יציאת קול עכ"ל. כלומר, דכל הדין דאסופי הוי חומרא מדרבנן וחז"ל לא רצו להחמיר בשני רעבון דהרבה תינוקים נשלכים לרחוב. אמנם עיין ברמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ל) וז"ל הולד שהיה מושלך בדרך ובא אחד ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן וכן אמו נאמנת, נאסף מן השוק ובאו אביו ואמר אחר כן ואמרו בננו הוא אין נאמנין, הואיל ויצא עליו שם אסופי, ובשני רעבון נאמנין שמפני רעב השליכוהו והן רוצין שיזונו אותם אחרים ולפיכך שתקו עד שנאסף עכ"ל. ומשמע מדבריו דבשני רעבון נאמנים האב או האם להעיד דהם השליכו אותו לרחוב כדי שיזונו אותו ונאמנים מכיון דיש אומנדא דזה מה שקרה.
ונראה דהרמב"ם נקט כצד הראשון לעיל דבעצם אין לאב ואם נאמנות כלל אחרי שכבר יצא עליו שם אסופי. ולכן הרמב"ם הבין דבשני רעבון הם נאמנים לאחר שנאסף מן השוק מפני דבאופן כזה יש אומדנא להאמינם כאילו העידו לפני שנאסף מן השוק. מאידך רש"י יכול ללמוד כצד השני, דהיינו דבעצם האב והאם נאמנים אפי' לאחר שנאסף מן השוק אלא דבעלמא חז"ל החמירו לומר דהנאמנות שלהם אינה מהניא נגד החזקה דשם אסופי. אמנם בשני רעבון חז"ל הקילו לומר דהאב והאם שפיר נאמנים אפי' כנגד החזקה של חלות שם דאסופי דכבר חלה.
גמ'. אמר רב חסדא שלשה נאמנים לאלתר, אלו הן אסופי, חיה, ופוטרת חברותיה.
יש לעיין ביסוד הנאמנות דאב, אם וחיה בנוגע לדין הולד. דהרי לכאורה דין הולד הוי דבר שבערוה דצריך ב' עדים כמו דאיתא לעיל (סו:) דצריך ב' עדים לקבוע דאדם הוי בן גרושה או בן חלוצה, וז"ל התחיל רבי עקיבא לדון מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים עכ"ל. וכמו"כ איתא בתחילת הסוגיא שם (סו.) בנוגע לזנות, וז"ל איבעיא להו אשתו זינתה בעד אחד ושותק מהו, אמר אביי נאמן, רבא אמר אינו נאמן הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל. ובהמשך של הגמ' שם מבואר דגם דין הולד תלוי במחלוקת אביי ורבא. ומכיון דפסקינן כרבא רואים דדין הולד ביוחסין הוי דבר שבערוה דצריך ב' עדים. וא"כ קשה סוגיא דידן דהיאך האב, האם או החיה נאמנים, אם כל אחד רק הוי עד א'.
ובפשטות י"ל דנאמנות האב, האם או החיה מבוססים על דינים מיוחדים. דבנוגע לאב ואם י"ל דנאמנותם ביוחסין דהולד שלהם נלמד מגזה"כ דיכיר דמובא לקמן בסוגיא (עד.).³⁴ ובנוגע לחיה יש אומדנא דמידק דייק ובגלל זה יש לה יותר נאמנות מעד א' דעלמא. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הל' ל"ב) וז"ל נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסן, בד"א בשהוחזקה בנאמנות ולא ערער עליה אדם, אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו ייחוס עכ"ל. הרי הרמב"ם דייק וכתב דהחיה נאמנת רק היכא דהוחזקה בנאמנות ומשמע דיש לה יותר נאמנות מאדם בעלמא.³⁵
אמנם לכאורה יתכן לבאר את הסוגיא דידן באופן אחר. דהרי הוכחנו מהסוגיא לעיל (סו.-סו:) דקביעת יוחסין הוי דבר שבערוה וצריך ב' עדים. ויש להעיר דבסוגיא לעיל העדים באים לפסול את הולד בפסול יוחסין ומבואר בגמ' דבעי ב' עדים. אבל יתכן דרק לפסול בעי ב' עדים אבל לקבוע דהתינוק הוא בן של אב ואם כשרים או שהוא כהן זה אינו נחשב כדבר שבערוה וצריך רק עד א' בלבד.³⁶ וא"כ בסוגיא דידן יתכן דחיה נאמנת בעלמא מדין עד א' נאמן באיסורין ורק כשהיא בא לפסול ולומר דבן זה נתין וממזר אזי היא צריכה דין מיוחד דנאמנות כדי להיות נאמן.³⁷
אמנם אע"פ דמסברא יתכן לומר דחיה נאמנת מדין עד אחד, פירוש זה קשה. דהרי בהמשך הסוגיא (עד.) רב נחמן חידש דחיה ג"כ נאמנת לומר דולד זה הוא הבכור. ובקביעת הבכור יש נ"מ לדיני ממונות ופשיטא דאינו דין איסור בעלמא ולכאורה מוכח מזה דחיה נאמנת יותר מעד א' דעלמא. וכמו"כ משמעות לשון הרמב"ם הוא דכל נאמנות החיה נובעת מזה דהוחזקה בנאמנותה, ומשמע דהיא צריכה יותר נאמנות מעד א' דעלמא.
ונראה לבאר את שיטת הרמב"ם דצריך נאמנות מיוחדת לכל דיני יוחסין ולא סגי בעד א' נאמן באיסורין ע"פ מה שהבאנו לעיל בדעת הרמב"ם (דף עג. ד"ה רוב כשרים אצלה) דאין הולכין ביוחסין בתר הרוב מפני דדיני יוחסין הוו דבר שבערוה דצריך ב' עדים. ויוצא דלפי הרמב"ם כל דיני יוחסין, בין לקבוע דאדם הוא מישראל, בין לקבוע דהוא ממזר ובין לקבוע דהוא כהן, הוו דבר שבערוה וצריך ב' עדים.³⁸
גמ'. תנו רבנן נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר.
נחלקו רש"י והרמב"ם בהיכי תמצי דהגמ'. דרש"י (ד"ה זה כהן וזה לוי) פירש וז"ל נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי נתין וממזר עכ"ל. דהיינו, דהברייתא איירי רק היכא דנשים רבות ילדו בבית אחד והחיה נאמנת לומר דהולד הזה נולד מהאשה הזאת. אבל אם יש תינוק אחד ולא ידעינן את הייחוס שלו, אזי אין החיה נאמנת לייחס אותו. ונראה לבאר דרש"י הבין דאין החיה נאמנת לקבוע ייחוס הולד באופן ישיר, דא"כ היא היתה יכולה לפסול את הולד אפי' אם לא הוחזק דיש תינוק כזה בבית. אלא דגדר נאמנות החיה הוא דהיא נאמנת בנוגע למציאות הלידה דמה אירע בפועל, כלומר דהיכא דיש ספק איזה תינוק נולד מאיזה אשה אזי החיה נאמנת לומר דתינוק זה נולד מאשה זאת. וממילא, מכיון דהיא נאמנת בנוגע למציאות הלידה, ממילא דיני יוחסין של האם חלין על הולד. וזה מסתבר דהרי קשה להבין שורש הנאמנות דחיה דהרי מדוע היא נאמנת בענייני יוחסין. ולפי הנ"ל יוצא דבאמת אין לה נאמנות לקבוע יוחסין באופן ישיר, אלא דהיא נאמנת לגבי מה קרה בפועל תחת היד והפיקוח שלה בשעת הלידה וזה קובע היוחסין.³⁹
אמנם עיין ברמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הל' ל"ב) דלכאורה הבין את הגמ' באופן אחר, וז"ל נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסן עכ"ל. ומשמע מדבריו דלא איירי רק היכא דהרבה נשים ילדו בבית אחד והחיה מספרת מי האם של כל ולד, אלא דיש אשה אחת בבית דילדה וברור מי היא אם הולד, והחיה נאמנת לקבוע הייחוס של הולד, דהיינו שתעיד על יחוס הוולד בעלמא. ולכאורה זה תמוה דהרי מדוע יש לה נאמנות כזאת. ואולי צריך לדחוק בלשון הרמב"ם דאע"פ דיש רק אשה אחת בבית דילדה ולד אחד, מ"מ הרמב"ם איירי היכא דיש ספק מי היא באמת האם של הולד והחיה נאמנת לספר דהאשה הזאת היא אם הולד, דהיינו נמי להעיד על המציאות דהלידה. אבל זה לא משמע מדברי הרמב"ם. אלא נראה כמו שביארנו למעלה (דף עג: גמ'. אמר רב חסדא שלשה נאמנים לאלתר) דלפי הרמב"ם החיה נאמנת בגלל "שהוחזקה בנאמנות" והיא נאמנת ביוחסין יותר מאדם דעלמא משום דמידק דייקא יותר מעד א' דעלמא, ולכן אפי' נאמנת היא להעיד על יחוס של הוולד שאיננו תלוי במציאות של הלידה.
גמ'. אבל קרא עליה ערער אינה נאמנת, ערער דמאי וכו' אלא ערער תרי, ואיבעית אימא וכו' אבל היכא דליכא חזקה דכשרות חד נמי מהימן.
נחלקו ב' התירוצים בגמ' האם חיה נאמנת נגד ערעור דחד אפי' היכא דליכא חזקת כשרות לולד. דלפי התירוץ הראשון רק ב' עדים נאמנים נגד החיה, ולפי התירוץ השני אפי' עד א' נאמן נגד החיה. ונראה לבאר את התירוץ הראשון דיש לחיה דין נאמנות מיוחדת ולכן היא נאמנת יותר מעד א' דעלמא דרוצה לערער על הולד. אבל לכאורה קצת צ"ע בתירוץ השני דהרי למה חיה אינה נאמנת נגד עד א' אם לכאורה כו"ע מודו דיש דין נאמנות מיוחדת וראוי להאמין לה יותר מעד א' דעלמא. וצ"ל דאע"פ דהיא נאמנת יותר מעד א' דעלמא, מ"מ יש כח לעד המכחישה לערער על הנאמנות שלה.⁴⁰
רש"י ד"ה שלא קרא עליה ערער.
א
מחלוקת רש"י והרמב"ם בגדר הערעור
רש"י ביאר דהערעור הוא דהולד הזה הוי ממזר. ולכאורה צ"ב דהרי הברייתא מיירי בנאמנות החיה בנוגע לייחוס דכהן, לוי, נתין וממזר ולמה רש"י בחר דהערעור הוי דוקא דהולד ממזר. ונראה לבאר דבהמשך הסוגיא הגמ' אומרת דאין לולד חזקת כשרות. ורש"י דייק מזה דהגמ' איירי דוקא היכא דהערעור בא לפסול את הולד כמו שהעד א' טוען דהוא ממזר. כלומר, דב' הדעות בגמ' האם החיה נאמנת נגד עד א' או לא, הוא דוקא היכא דהחיה טוענת דהולד כשר והעד א' מכחיש אותה וטוען דהולד פסול. אבל הגמ' לא איירי כלל היכא דשניהם טוענים דהולד כשר אלא דהחיה טוענת דהוא כהן והעד א' מכחיש אותה וטוען דהוא לוי.
ונראה לבאר דבאופן זה פשיטא לגמ' דהערעור מהני והחיה אינה נאמנת לקבוע דהוא כהן. ויוצא דלפי התירוץ הראשון בגמ' אע"פ דחיה נאמנת נגד עד א' היכא דהעד בא לפסול את הולד, מ"מ היא אינה נאמנת לקבוע דהוא כהן אם יש עד א' דמכחיש אותה. והסברא בזה הוא כנ"ל בשיעורים (עג: ד"ה אמר רב חסדא) דאולי צריך יותר נאמנות לפסול גברא מלהכשיר גברא. דהרי מהגמ' לעיל מוכח דכדי לקבוע דכהן הוי בן גרושה צריך ב' עדים וצדדנו לעיל דיתכן דכדי להכשיר צריך רק עד א'. ואולי כמו"כ הכא בערעור דחד. דאם העד א' בא לפסול את הולד אזי הוא אינו נאמן נגד החיה דבא להכשיר דהרי עד א' לפסול אינו נחשב לעדות ביוחסין וכן לא לערער על החיה. ואילו אם שניהם באים להכשיר אלא דהחיה טוענת דהולד כהן והעד טוען דהולד לוי, אזי העד נאמן להכחישה ולמנוע את קביעת הולד ככהן.
ונראה דהרמב"ם חלוק עם רש"י בכמה נקודות ונבאר את שיטתו. דביארנו לעיל בדעת הרמב"ם דאף לקבוע דהולד כהן או לוי ג"כ הוי דבר שבערוה וצריך ב' עדים, אלא דיש לחיה כח נאמנות מיוחדת והיא נאמנת כב' עדים. ובנוגע לערעור הרמב"ם גם לא חילק בין ערעור לפסול ובין ערעור לקבוע דהתינוק כהן אלא דפסק (פרק טו מהלכות איסו"ב הל' ל"ב) כלישנא בתרא דערעור דעד אחד מהני נגד החיה, וז"ל נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסן, בד"א בשהוחזקה בנאמנות ולא ערער עליה אדם, אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו ייחוס עכ"ל. ולכאורה פסקי הרמב"ם צ"ב. דהרי אם יש לחיה נאמנות כתרי עדים למה ערעור דחד מהני כנגדה, הרי אין מקום לערעור דחד במקום שתים. ואילו היה הרמב"ם פוסק כלישנא קמא דצריך ערעור דתרי היה מובן דאז יש הכחשה בין החיה דדינה כב' עדים לבין ב' עדים ממש. אבל צ"ע למה ערעור דחד מהני נגד החיה דנאמנת כתרי.
ונראה לבאר ע"פ דיוק אחר ברמב"ם, דהיינו דהוא חולק על רש"י בנוגע לתוכן הערעור. דלפי רש"י העד מכחיש את החיה ומעיד דהולד הוי ממזר. אמנם מדברי הרמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הל' ל"ב) וז"ל נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסן, בד"א בשהוחזקה בנאמנות ולא ערער עליה אדם, אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו ייחוס עכ"ל, נראה דאין העד מכחיש אותה בנוגע לולד זה אלא דמערער נגד החיה בתורת גברא דהיא שקרנית באופן כללי.⁴¹ ונמצא דהעד א' מערער על הנאמנות המיוחדת דהתורה נתנת לחיה שמעיד העד שלא שייך לחיה הזו נאמנות מכיון שהיא שקרנית, ומשו"ה היא חוזרת להיות כעד א' בעלמא ואינה נאמנת בדיני יוחסין.
ויש להעיר דהמגיד משנה הבין בדעת הרמב"ם כמו רש"י דהערעור הוי בנוגע לייחוס דהולד הזה. ולפי דבריו צ"ב כנ"ל, למה עד אחד המערער נאמן נגד החיה דנאמנת כתרי. אבל לכאורה לפי הפירוש שלנו ברמב"ם קשה מהתירוץ השני בגמ' דחילק בין היכא דיש לולד חזקת כשרות להיכא דאין לו חזקת כשרות. דבשלמא אם הערעור הוי נגד הולד אזי שפיר מובן למה חזקת הכשרות דהולד מהני כדי לדחות את הערעור דהעד. אבל אם הערעור הוי נגד החיה עצמה, למה הדין דערעור דעד א' תלוי בחזקת כשרות דהולד, הרי העד בא לערער נגד נאמנות החיה באופן כללי. ואולי מפני זה ביאר המגיד משנה את הרמב"ם שלא כפשוטו ונקט דגם לפי הרמב"ם הערעור הוי נגד כשרות דהולד.
ב
כשר ואין לו ייחוס
ובסוף דבריו הרמב"ם פסק דהיכא דיש ערעור אזי הולד בחזקת כשר ואין לו ייחוס. ולכאורה צ"ב דהרי בלי הנאמנות דהחיה הולד ראוי להיות ספק ממזר או ספק פסול אחר ולמה כתב הרמב"ם דהולד בחזקת כשר. ובמיוחד זה קשה לפי המגיד משנה דהעד א' מערער על כשרות הולד וטוען דהולד פסול, דאזי יש לנו חד כנגד חד וראוי לומר דהולד הוי ספק כשר ספק פסול.⁴²
וי"ל דהרמב"ם מיירי בולד בעלמא דנולד מאשה בעלמא, דמלכתחילה יש לו חזקת כשרות בעלמא בלי שנדע את ייחוס הולד בפרט. וכבר קבענו לעיל (עג: ד"ה אמר רב חסדא) דלפי הרמב"ם בדרך כלל קביעת יוחסין הוי דבר שבערוה דצריך ב' עדים אלא דבלי הערעור יש דין נאמנות מיוחדת לחיה. וא"כ י"ל דהכחשת חד נגד חד אינו גורם חלות שם ספק כלל כדי דהולד יהיה ספק פסול, אלא דהערעור מהני רק לגרוע את הכח הנאמנות המיוחדת של החיה ונשאר כחד כנגד חד שאינו ספק כלל בדיני יוחסין. ונמצא שאין לאחד מהן נאמנות – דהרי הערעור מגרע את הנאמנות דהחיה, והעד א' בעצמו אינו נאמן לבדו בהלכות יוחסין מדהוי דבר שבערוה דצריך ב' עדים. ולכן הולד נשאר כשר, אבל בלי דין יחוס מסוים וכמצבו מלכתחילה לפני נאמנות דהחיה. משא"כ אילו היה מצב של תרי ותרי, דב' עדים היו מעידים דהולד כשר וב' עדים היו מעידים דהולד פסול, דאזי נוצר חלות שם ספק ביוחסין והולד באמת הוי ספק ממזר. אך חד כנגד חד אינו ספק כלל ליוחסין.
³⁴ יש להעיר דנחלקו הראשונים בנוגע לדין יכיר האם שייך לאם. דהרי הרשב"א (ד"ה ת"ר) נקט דהאם נאמנת מדין תקנת חכמים. אמנם עיין בתוס' הרא"ש (עד. ד"ה חיה לאלתר ואמו כל שבעה) דגם האם וגם החיה נאמנים מדין יכיר וז"ל כולהו ילפינן להו מדחזינן שהאמינה תורה לאב להעיד על בנו ובכור אע"פ שהוא קרוב לפי שרגיל האב להכיר בבניו יותר מאחר ילפינן נמי מיניה להאמין חיה לאלתר ואמו כל שבעה לפי שאין רגיל לידע אחר שהוא לשם עכ"ל.
³⁵ ואולי דנאמנת משום דאומן לא מרע אומנתיה.
³⁶ והשווה לדברי הפני יהושע (ד"ה ת"ר) דבאמת נקט דעד א' נאמן באיסורין מהני לקבוע ייחוס הולד – בין להכשיר ובין לפסול – היכא דאין לולד חזקה מעיקרא. וזה דרק חיה נאמנת ולא סתם עד א' בעלמא הוא מפני מעלה עשו ביוחסין ורק האמינו את החיה דדייקא טפי.
³⁷ עיין בשו"ת רעק"א (קמא סימן קכד – בסוף) דהוכיח מדברי הר"ן בסוגייתנו דאפי' להכשיר נחשב כדבר שבערוה דצריך ב' עדים וז"ל אולם העומדים לנגדי דברי הר"ן והה"מ דנתנו טעם דהאם נאמנת לומר לכשר נבעלתי להתיר בנה לקהל משום דד"ת ספק ממזר מותר בקהל, משמע אלו היה דאורייתא לא היתה נאמנת הרי דעד אחד אינו נאמן בהיתר דממזר אף במקום שלא אתחזק איסורא עכ"ל.
³⁸ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לשבועות (לג: ד"ה שאני כהן) דהגר"ח זצ"ל הבין מהרמב"ם (פרק כ מהלכות איסו"ב הל"ב) דצריך ב' עדים להעיד דפלוני כהן כדי שיהיה כהן מיוחס משום דלהחזיק גברא ככהן הוי דבר שבערוה. והשווה לדברי האבני נזר (חו"מ סימן מ) דהביא מדברי הריטב"א וז"ל שלא אמרינן ע"א נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור ולא במעיד על האדם עכ"ל. ונראה מדבריו דכל פעם דהנידון הוא גברא, אזי צריך ב' עדים ולא סגי בעד אחד נאמן באיסורין.
³⁹ והשווה לדברי הר"ן (ל: בדפי הרי"ף) דנאמנות דהחיה הוי מתקנת חכמים בעלמא מפני "דעל פי הרוב אי אפשר בענין אחר." וא"כ פשיטא דנתנו לה רק את הנאמנות הנצרכת ולא שהיא ראוי להיות נאמן ע"פ דין בענייני יוחסין.
⁴⁰ והשווה לדברי הר"ן (ל: בדפי הרי"ף) וז"ל ואע"ג דהימנוה רבנן ואמרי' (יבמות דף פח:) דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים היינו כשהדבר בענין שראוי להאמין בו עד אחד במילתא דעבידא לאגלויי אבל הכא אין החיה נאמנת אלא מפני שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי הלכך כל שבא עד אחד ומכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת עכ"ל.
⁴¹ ועיין במאירי (עג: ד"ה נשים) דנקט דבגמ' כתוב "ערער עליו" אמנם הרמב"ם גרס "ערער עליה".
⁴² וכן הקשה המאירי ולכן הסיק שלא כהרמב"ם וז"ל והדברים מתמיהים הן לענין פירוש הן לענין פסק שאם אין לו יחוס למה הוא כשר והרי יש כאן ספק ממזרות עכ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

אין בו משום אסופי. דאי לאו דכשר הוא לא הוה טרחא ביה למימהל ליה: משלטי הדמיה. איבריו מתוקנים ומיושרים: אין בו משום אסופי. דאי פסול הוא לא הוה מתקנא ליה הואיל ודעתה להשליכו אלא מחמת רעבון הושלך ל''א משלטי הדמיה איבריו גדולים ומלובן ומזורז אין זה מזנה אלא מבעלה שמתוך תשמיש תדיר הולד מלובן ומזורז כדאמר במסכת נדה (דף לא.) ג' חדשים אחרונים תשמיש יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך הולד מזורז ומלובן: הדמיה. איבריו כמו הדומי ניהדמיה דעירובין (דף ל.) והדמין תתעבדון דדניאל: מלי כוחלא. סביבות עיניו ליפותו: רמי חומרי. קשרים שעושים לרפואה ותולין לתינוק דאמרינן במסכת שבת (דף סו:) הבנים יוצאים בקשרים: תלי פיתקא. קמיע של כתב: תלי קמיע. של עיקרין: אין בו משום אסופי. דהא חסה על חייו והוכיח תחילתה שאוהבתו ולא השליכתו למות: תלי בדיקלא אי מטיא ליה חיה רעה. ויכולה לטורפו משם יש בו משום אסופי כללו של דבר כל מקום שיש להבין דלדעת מיתה השליכתהו ולא חסה עליו יש בו משום אסופי: זרדתא דסמיכא למתא. אי תלי באילן ששמו זרדתא שלרי''ר בלע''ז אי סמיכא למתא אע''ג דלא מטיא ליה חיה יש בו משום אסופי דאמר בערבי פסחים (פסחים דף קיא:) זרדתא דסמיכא למתא לא פחיתא משתין שידי: בי כנישתא. בתי כנסיות שלהם חוץ לעיר הוו ואי לא שכיחי בה רבים כגון אורחים יש לדאג ממזיקים: פירא דסופלי. נמצא בחפירה העשויה להטיל שם גרעיני תמרים למאכל בהמות יש בו משום אסופי דחוץ לעיר עבדי ליה ושכיחי בהו מזיקין: חריפתא דנהרא. נתנוהו בעריבה והשליכתהו לאמצעית הנהר מקום שהספינות עוברות תמיד אין בו משום אסופי דלכך טרחה להוליכו עד חריפות הנהר שיעברו ספינות שם וימצאוהו: פישרא. מקום שיפוע הנהר ע''י הפשרת שלגים שאין דרך ספינות לעבור שם יש בו משום אסופי: נאמנין עליו. לומר בנינו הוא: בשני רעבון. שהרבה נשלכין לא רצו חכמים לפוסלם מחמת יציאת קול: נאמנים לאלתר. ולא לאחר זמן אבל כל שאר הנאמנין נאמנים נמי לאחר זמן: ופוטרת חברותיה. מן הטומאה כדמפרש: זה יצא ראשון. ובכור הוא: אם הוחזקה על עומדה. כדמפרש דלא אהדרא אפה נאמנת: ואם לאו. דאהדרא אפה אינה נאמנת: שהיו ישינות. במסכת נדה (דף סא.) מוקי לה במשולבות ודבוקות זו בזו: כשיעור ווסת. לאחר מציאה מיד ובמסכת נדה (דף יד:) מפרש שיעור ווסת שעומד העד הוא הקינוח בצד המשקוף ואינו מחוסר אלא לקנח מיד: זה כהן וזה לוי. נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי נתין וממזר: שלא קרא עליה ערער. שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר: היכא דאית ליה חזקה דכשרות. שהיו מוחזקין בו בחזקת כשר: אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות. שלא נודע לבריות מי הוא הכשר ולא יצא אחד מהם ידי ספק: נאמן בעל המקח. סיפא דברייתא דלעיל: לזה מכרתי כו'. אם שנים מעוררין על המקח זה אומר מכרת לי וזה אומר לי מכרת ושלי המקח לקמן מוקי ליה ששניהם נתנו לו דמים כל אחד ואחד דמים שלמים אחד מדעתו ואחד בעל כרחו: בזמן שמקחו בידו. דרמיא עליה למידק שלא לחזור לו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הילכך מידק דייק: אבל בזמן שאין מקחו בידו. ושניהם אוחזין בו אינו נאמן דכיון דלאו עליה רמיא תו לא דייק לזכור למי הוא:

בד''א בזמן שמקחו בידו. פירש בקונטרס דרמי עליה למידק לפי שהוא במי שפרע אם יחזור במי שנתן המעות ויחזיר לו דמיו אבל בזמן שאין מקחו בידו אלא שניהם אוחזים בו אינו נאמן דכיון דלא עליה רמיא לא דייק לזכור מי הוה ופריך וניחזי זוזי ממאן נקיט אאין מקחו בידו פריך לפירוש הקונטרס דפי' שלא קבל המעות אלא מאחד מהם והא ודאי מידכר דכיר ממאן קביל זוזי ומשני אלא דנקיט זוזי מתרוייהו ולא ידיע כו' ולפי זה אמרינן דאפילו אמר שידע לא להימני משום דלא רמי עליה למידק כך שיטת הקונטרס ומה שפי' דפריך אאין מקחו בידו דקאמר דאינו נאמן ופריך וניחזי זוזי ממאן נקט פירוש ולאותו שנתן לו המעות ודאי נתרצה קשה דמאי יש לנו להאמינו טפי מעד אחד דעלמא דכיון שאין מקחו בידו לא שייך לומר מיגו כדי להאמינו לכן פי' ר''ת בזמן שמקחו בידו ואז הוא נאמן מטעם מיגו דמצי אמר לא מכרתי או חזרתי וקניתיו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן דאז לא שייך מיגו ופריך וליחזי זוזי ממאן נקט נהי נמי דמקחו בידו אמאי נאמן אם יאמר אמי שלא קבל המעות לזה נתרציתי דמשמע דנאמן בכל ענין ואמאי נאמן הוה מיגו במקום עדים דאנן סהדי דלאותו שנתן המעות נתרצה ומשני דנקיט זוזי כו' ולפי זה גרסי' ולא ידיע ולא גר' ולא ידע דמשמע שאין אנו חוששין לידיעתו דודאי חיישינן לידיעתו אי הוה ידע ולפי זה צ''ל שלא ידע שאם ידע הוה אמרי' נתרצה לזה אך בריש בבא מציעא (דף ב:) גבי שנים אוחזים בטלית דמוקי לה בגמרא במקח וממכר ופריך מקח וממכר ניחזי זוזי ממאן נקט ופירש התם רש''י כפי שיטתו דהכא ועוד פירש התם אע''ג דאמר בפ' בתרא דקידושין דבזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן והכא הוי כאין מקחו בידו דתרוייהו אדוקין בטלית ואמאי פריך שיהא המוכר נאמן הא מוקמינן התם בדנקט זוזי מתרוייהו והשתא ס''ד דלא נקט זוזי אלא מחד אך לפר''ת קשה דמאי פריך התם וניחזי זוזי ממאן נקיט והא לפירושו אע''ג דלא נקיט זוזי אלא מחד אין לנו להאמינו כדפרישית לכך צ''ל התם וניחזי זוזי ממאן נקט כלומר היכי קתני במתני' זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה כו' נשאל למוכר ממאן קבל המעות וליהוי כעד אחד לפטור את מי שמסייע אפי' משבועת היסת ולחייב את שכנגדו שבועה דאורייתא אבל להוציא ממון מזה ולמסור לזה פשיטא דאינו נאמן רק כדפרישית ומשני דנקיט זוזי מתרוייהו וגם לפירוש זה גרסי' לא ידע אך אם הוא ידע פשיטא שאנו חוששין לידיעתו לחייב לזה שבועה דאורייתא כדפירשתי: