דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

קידושין עג ע"א - טקסט הדף מנוקד

חַד לְכֹהֲנִים וְחַד לַלְוִיִּם וְחַד לְיִשְׂרְאֵלִים וְחַד לְמִישְׁרֵי מַמְזֵר בִּשְׁתוּקִי וְחַד לְמִישְׁרֵי שְׁתוּקִי בְּיִשְׂרָאֵל קְהַל גֵּרִים לָא אִיקְּרִי קָהָל וְרַבִּי יְהוּדָה כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מֵחַד קָהָל נָפְקִי אִיַּיתַּר לֵיהּ לִקְהַל גֵּרִים
וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָכִי נָמֵי תְּרֵי קְהָלֵי נִינְהוּ מַמְזֵר בִּשְׁתוּקִי וּשְׁתוּקִי בְּיִשְׂרָאֵל מֵחַד קָהָל נָפְקָא לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'
מַמְזֵר וַדַּאי הוּא דְּלֹא יָבֹא הָא מַמְזֵר סָפֵק יָבֹא בְּקָהָל וַדַּאי הוּא דְּלֹא יָבֹא הָא בְּקָהָל סָפֵק יָבֹא
וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָנֵי נָמֵי תְּרֵי קְהָלֵי נִינְהוּ וְטַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מֵהָכָא הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר וּלְרַבִּי יוֹסֵי חֻקָּה אַחַת הִפְסִיק הָעִנְיָן
אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר וְחָלָל מוּתָּרִין בְּכֹהֶנֶת מְסַיְּיעָא לֵיהּ לְרַב דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לֹא הוּזְהֲרוּ כְּשֵׁירוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִים
דְּרַשׁ רַבִּי זֵירָא בְּמָחוֹזָא גֵּר מוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת רַגְמוּהּ כּוּלֵּי עָלְמָא בְּאֶתְרוֹגַיְיהוּ אֲמַר רָבָא מִי אִיכָּא דְּדָרֵישׁ מִילְּתָא כִּי הַאי בְּדוּכְתָּא דִּשְׁכִיחִי גִּיּוֹרֵי דְּרַשׁ רָבָא בְּמָחוֹזָא גֵּר מוּתָּר בְּכֹהֶנֶת טַעֲנוּהּ בְּשִׁירָאֵי הֲדַר דְּרַשׁ לְהוּ גֵּר מוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת אֲמַרוּ לֵיהּ אַפְסֵידְתָּא לְקַמַּיְיתָא אֲמַר לְהוּ דְּטָבָא לְכוּ עֲבַדִי לְכוּ אִי בָּעֵי מֵהָכָא נָסֵיב וְאִי בָּעֵי מֵהָכָא נָסֵיב
וְהִילְכְתָא גֵּר מוּתָּר בְּכֹהֶנֶת וּמוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת מוּתָּר בְּכֹהֶנֶת לֹא הוּזְהֲרוּ כְּשֵׁירוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִים וּמוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת כְּרַבִּי יוֹסֵי
אֵלּוּ הֵן שְׁתוּקִי כֹּל שֶׁמַּכִּיר אָמַר רָבָא דְּבַר תּוֹרָה שְׁתוּקִי כָּשֵׁר מַאי טַעְמָא רוֹב כְּשֵׁרִים אֶצְלָהּ וּמִיעוּט פְּסוּלִין אֶצְלָהּ
וְאִי אָזְלִי אִינְהוּ לְגַבַּהּ כֹּל דְּפָרֵישׁ מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ מַאי אָמְרַתְּ דִּילְמָא אָזְלָה אִיהִי לְגַבַּיְיהוּ הֲוָה לֵיהּ קָבוּעַ וְכֹל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי
וְהַתּוֹרָה אָמְרָה לֹא יָבֹא מַמְזֵר מַמְזֵר וַדַּאי הוּא דְּלֹא יָבֹא הָא מַמְזֵר סָפֵק יָבֹא בְּקָהָל וַדַּאי הוּא דְּלֹא יָבֹא הָא בְּקָהָל סָפֵק יָבֹא
וּמָה טַעַם אָמְרוּ שְׁתוּקִי פָּסוּל גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשָּׂא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו אֶלָּא מֵעַתָּה שְׁתוּקִי שְׁתוּקִית לֹא יִשָּׂא שֶׁמָּא יִשָּׂא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו
כֹּל כִּי הָנֵי מְזַנּוּ וְאָזְלִי בַּת שְׁתוּקִית לֹא יִשָּׂא שֶׁמָּא יִשָּׂא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו אֶלָּא לָא שְׁכִיחָא הָכִי נָמֵי לָא שְׁכִיחָא
אֶלָּא מַעֲלָה עָשׂוּ בְּיוּחֲסִין
וְאָמַר רָבָא דְּבַר תּוֹרָה אֲסוּפִי כָּשֵׁר מַאי טַעְמָא אֵשֶׁת אִישׁ בְּבַעְלָהּ תּוֹלָה מַאי אִיכָּא מִיעוּט אֲרוּסוֹת וּמִיעוּט שֶׁהָלַךְ בַּעֲלֵיהֶם לִמְדִינַת הַיָּם
כֵּיוָן דְּאִיכָּא פְּנוּיָה וְאִיכָּא נָמֵי דְּמֵחֲמַת רְעָבוֹן הָוֵה פַּלְגָא וּפַלְגָא וְהַתּוֹרָה אָמְרָה לֹא יָבֹא מַמְזֵר בְּקָהָל ה' מַמְזֵר וַדַּאי הוּא דְּלֹא יָבֹא הָא מַמְזֵר סָפֵק יָבֹא בְּקָהָל וַדַּאי הוּא דְּלֹא יָבֹא הָא בְּקָהָל סָפֵק יָבֹא
וּמָה טַעַם אָמְרוּ אֲסוּפִי פָּסוּל שֶׁמָּא יִשָּׂא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו אֶלָּא מֵעַתָּה אֲסוּפִי אֲסוּפִית לֹא יִשָּׂא שֶׁמָּא יִשָּׂא אֲחוֹתוֹ בֵּין מֵאָבִיו בֵּין מֵאִמּוֹ כֹּל הָנֵי שָׁדוּ וְאָזְלִי בַּת אֲסוּפִי לֹא יִשָּׂא שֶׁמָּא יִשָּׂא אֲחוֹתוֹ אֶלָּא לָא שְׁכִיחַ הָכִי נָמֵי לָא שְׁכִיחַ
אֶלָּא מַעֲלָה עָשׂוּ בְּיוֹחֲסִים
אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא מְצָאוֹ מָהוּל
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - א

והרי יכולים היו כולם להכתב באזהרה אחת וב"קהל" אחד, כגון "לא יבא ממזר ועמוני ומואבי בקהל, גם דור עשירי לא יבא להם בקהל עד עולם". ולגבי מצרי ואדומי יכתב "דור שלישי יבא להם בכם". [67] וממה שנאמרו חמש פעמים "קהל", דרשינן: חד "קהל" לכהנים, וחד "קהל" ללוים, וחד "קהל" לישראלים. שאילו לא נכתב אלא אחד, סלקא אדעתין שדוקא כהנים קרויים "קהל", ורק הם אסורים בכל הפסולים האלו.

וכן אילו היה נכתב רק שני פעמים "קהל", סלקא אדעתין שאין ישראל בכלל האיסור. לכך נכתבו שלשה פעמים "קהל".

וחד "קהל" נאמר למישרי ממזר בשתוקי. ואף על פי שהממזר הוא ודאי, והשתוקי אינו אלא ספק ממזר, התירתם התורה זה בזה ; דדרשינן: בקהל ודאי לא יבא ממזר, אבל בקהל ספק [כשתוקי] יבא.

ומה שאסרה משנתנו את השתוקי בקהל, אינו אלא מדרבנן. שמא ישא את אחותו מאביו, שהרי אין ידוע מיהו אביו.

וחד "קהל" נאמר למישרי שתוקי בישראל. ואף שספק ממזר הוא, דרשינן: ממזר ודאי לא יבא בקהל, אבל ממזר ספק יבא. [68]

וכיון שכבר נדרשו כל "קהל" שבכתוב, לא נותר לנו מהיכן לרבות אף קהל גרים. הלכך, קהל גרים לא איקרי קהל.

ולכן סובר רבי יוסי שגר מותר בממזרת.

ורבי יהודה שמרבה אף קהל גרים, ואסר גר בממזרת, מנין לו כן? - משום שכהנים ולויים, מחד "קהל" נפקי. שהרי משבט אחד הם, ואין לקרות "קהל" לחצי שבט.

נמצא דאייתר ליה חד "קהל", לרבות אף קהל גרים לאיסור ממזר ועמוני ומואבי.

ואיבעית אימא: אף לרבי יהודה, הני נמי, כהנים ולויים תרי "קהלי" נינהו. ולא נותרו אלא שני "קהל" לשאר הדרשות. אלא שלהתיר ממזר בשתוקי, ושתוקי בישראל, מחד "קהל" נפקא, ואין צורך ל"קהל" נפרד לכל אחד, כי אחד מהם נלמד מ"קהל", והשני נלמד מ"ממזר", שצריך להיות ממזר ודאי ולא ספק.

והכי דרשינן: "לא יבא ממזר בקהל ה'" - המילה "ממזר" מלמדת כי רק ממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל, הא ממזר ספק, יבא. מכאן ששתוקי מותר בישראל.

ומאותו פסוק גם ילפינן מהמילה "בקהל": בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא. מכאן שממזר מותר בשתוקי. ושוב אייתר חד "קהל", לרבות קהל גרים.

ואיבעית אימא: הני נמי - התר ממזר בשתוקי, והתר שתוקי בישראל - מתרי קהלי נינהו.

והיינו, שצריך לכל אחד "קהל" נפרד להתירו, משום שמ"ממזר" לבד לא היינו דורשים שרק ממזר ודאי אסור לבוא בקהל, ולא היינו מתירים שתוקי בישראל, אלא היינו אוסרים ספק ממזר כמו בכל ספק מהתורה, ורק בגלל שנאמר "קהל" מיותר אנו דורשים שבקהל ודאי הוא דלא יבוא, אבל בא הוא בקהל ספק. [69] ולא מהכא ריבה רבי יהודה קהל גרים.

ואלא טעמא דרבי יהודה הוא בלימוד מהכא.

דכתיב בפרשת נסכים [במדבר טו טו]: "הקהל, חקה אחת לכם, ולגר הגר".

ולמה נכתב כאן "הקהל" - ללמדנו שאף הגר חשוב קהל.

ולרבי יוסי, הסובר קהל גרים לא קרוי קהל, לשיטתו לא מתייחס ה"גר" שבפסוק זה ל"קהל" שבראש הפסוק, משום ש"חקה אחת", הכתוב ביניהם, הפסיק את הענין.

שנינו בברייתא לעיל: אחד גר, ואחד עבד משוחרר, וחלל - מותרין בכהנת!

מסייעא ליה לרב. דאמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כהנות כשרות להנשא לפסולים לכהונה.

אבל בפסולי קהל, אף נשים הוזהרו. שהרי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה.

דרש רב זירא במחוזא: גר מותר בממזרת.

רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו [באתרוגיהם], לפי שהיו במחוזא הרבה גרים, והיה קשה בעיניהם שאין הם קרויים "ק הל".

אמר רבא: מי איכא דדריש מילתא כי האי, בדוכתא דשכיחי גיורי?! וכי יש לדרוש בדברים האלו במקום ששכיחים גרים?

דרש רבא במחוזא: גר מותר בכהנת! לפי שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים.

טענוהו בני מחוזא בשיראי [הלבישוהו בבגדים יקרים], משום שסברו שהוא מחשיבם לקהל בכך.

הדר [אחר כך] דרש להו רבא: גר מותר בממזרת, לפי שאין הוא קרוי קהל.

אמרו ליה בני מחוזא: אפסידתא לקמייתא! בכך הפסדת את הכרת תודתנו על דבריך הראשונים. שהרי איגלאי מילתא, שלא משום שאנו נחשבים לקהל התרת לנו את הכהנות.

אמר להו רבא: הלא סוף סוף, מה דטבא לכו עבדי לכו! הרי פסקתי תמיד לטובתכם.

אי בעי [אם תרצו], מהכא מהכשרות נסיב [תנשאו] נשים ; ואי בעי, מהכא מהפסולות ניסיב!

ומסקינן: והלכתא, גר מותר בכהנת, ומותר בממזרת.

מותר בכהנת - משום שלא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים.

ומותר בממזרת - משום שהלכה כרבי יוסי, שקהל גרים לא איקרי קהל.

שנינו במשנה: אלו הן: שתוקי, כל שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו.

אמר רבא: דבר תורה, שתוקי כשר לקהל.

והלא ספק ממזר הוא, שמא אביו פסול, או שמא היא ערוה עליו, ומאי טעמא התירוהו? -

משום שרוב אנשים כשרים אצלה [אצל האם]. שהרי היא ידועה לנו כפנויה ומותרת היא לרוב העולם [ואפילו גוי או עבד שבא עליה אין הולד ממזר]. ורק מיעוט אנשים, כגון ממזרים או קרובים, פסולים אצלה.

במקום ספק הולכים אחר הרוב. מיהו, אין זה אלא במקום שהדבר המסופק לנו פרש ממקום קביעתו, ואנו מסתפקים עליו מהיכן פרש. וכגון עיר שנמצאות בה תשע חנויות המוכרות בשר שחוטה, ואחת המוכרת בשר נבילה. אם מצאנו בה בשר ואין ידוע מהיכן פרש, אמרינן: כל דפריש מרובא פריש, והבשר מותר באכילה.

אבל אם הספק נולד על חנות מסוימת מה היא, והחנות הרי היא קבועה במקומה, אמרינן: כל קבוע, כמחצה על מחצה דמי, ואין הולכים בו אחר הרוב.

וכן בעניינינו, אי אזלי אינהו [האנשים] לגבה [אל האם] ובעלוה, הרי הספק הוא מהיכן בא הבועל, ושפיר יש לומר: כל דפריש, מרובא פריש. ומאחר שרוב אנשים כשרים, הולכים אחר הרוב ומכשירים את הולד.

מאי אמרת, שמא תאמר, מנין לנו שהלך הבועל אצל האם? דלמא אזלא איהי לגבייהו לבועל, והוא נותר קבוע על מקומו. ואם כן, אין לסמוך על רוב הכשרים, שהרי הוה ליה הבועל קבוע במקומו, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, [70] והרי התורה אמרה "לא יבא ממזר בקהל ה'", וספיקא דאורייתא לחומרא -

מכל מקום, מותר הולד בכשרה. משום שאף אם הספק שקול כמחצה על מחצה, שמא הוא כשר שמא פסול, הרי כבר דרשינן: דוקא ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא. [71] וכן מותר הוא בממזרת, משום דדוקא בקהל ודאי הוא דלא יבא ממזר, הא בקהל ספק, כגון שתוקי, יבא הממזר. [72] ומה טעם אמרו חכמים: שתוקי פסול מלבא בקהל? - גזירה מדרבנן היא, שמא ישא את אחותו מאביו, שהרי לא ידוע לנו מיהו אביו.

ומקשינן: אלא מעתה, שגזרו חכמים משום חשש זה, שתוקי - אף שתוקית לא ישא, גזירה שמא ישא אחותו מאביו! ומדוע שתוקי מותר בשתוקית?

ומשנינן: וכי כל כי הני מזני ואזלי?! האם עד כדי כך יש לחשוש שאביו מזנה, עד שנחשוש לכל השתוקים שבעיר שמא נולדו מזנותו, ולכן יש לאסור את השתוקי מלהנשא לשתוקית שמא היא אחותו? הלא אין מסתבר לתלות בו יותר מזנות אחת.

ושוב מקשינן: אך עדיין יש מקום לגזור, שבת שתוקית שנולדה מנישואין עם בעל כשר, [73] לא ישא השתוקי, שמא ישא אחותו מאביו. כי שמא בעל השתוקית הוא אביו, ונמצאת בת השתוקית אחותו. והרי קיימא לן, ששתוקי מותר בבת שתוקית, מאחר והיא פגומה כמוהו. [74]

אלא בהכרח, אין לחוש לזה, משום שלא שכיחא צירוף מקרים זה. [75]

ואם כן, הדרא קושיה לדוכתא: למה לא ישא שתוקי כשרה? והלא הכא נמי לא שכיחא שתזדמן לו אחותו.

ומסקינן: אלא לא משום חשש זה פסלו את השתוקי, אלא מעלה עשו ביוחסין, ואסרו חכמים אף ספק ממזר.

ואמר רבא: דבר תורה, אסופי [שנאסף מן השוק ואין ידוע מי אביו ומי אמו] כשר לקהל.

והלא יש לחוש שמא אמו אשת איש, ונבעלה מאיש זר האסור עליה באיסור אשת איש, שהרי רוב העולם אסורים אצלה, ומאי טעמא לא נלך אחר הרוב ונאסרו משום ממזרות? -

לא כן הוא, ואין כאן רוב שנולד מאשת איש. שהרי אשת איש אינה משליכה את בנה אף אם הוא ממזר, משום דבבעלה היא תולה את הולד, ואומרת שנולד ממנו. ובדרך כלל, אשה המשליכה את ולדה היא פנויה, משום שאין לה במי לתלותו.

ומשום מאי איכא לתלות שהוא ממזר, שמא אמו היא ממיעוט נשים ארוסות, או ממיעוט נשים נשואות שהלך בעליהם למדינת הים. שנשים אלו דרכן להשליך את ולדן כשמתעברות מאיש זר, משום שאינן יכולות לתלות ולומר שמבעליהן נתעברו. [76] אלא שאף משום זה אין לאוסרו בקהל. שהרי אף אם נצרף את שני המיעוטים האלו יחדיו, אין הם אלא מחצה של הנשים המשליכות את ולדן, ולא רוב נשים. כיון דכנגדם איכא מיעוט פנויה [נשים פנויות], ואיכא נמי מיעוט נשים נשואות דנתעברו מבעליהם, ובכל זאת הן משליכות את ולדן מחמת רעבון. ואף שני מיעוטים אלו מצטרפים לכדי מחצית הנשים המשליכות את ולדן.

נמצא שספק שקול הוא. והוה פלגא מהאפשרויות שהוא כשר, ופלגא מהאפשרויות שהוא פסול. והתורה אמרה: "לא יבא ממזר בקהל ה'". ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא.

וכן מותר בממזרת, משום דקהל ספק הוא. והתורה אמרה, בקהל ודאי הוא דלא יבא ממזר, הא בקהל ספק יבא.

ומה טעם אמרו חכמים: אסופי פסול לקהל? -

שמא ישא את אחותו מאביו, שהרי אביו לא ידוע לנו.

[אבל ליכא למיחש שמא ישא את אחותו מאמו, שהרי מכירין אנו את אם אשתו, והלא היא מוחזקת ככשרה. לפיכך אין להסתפק שמא אמו היא, וזינתה עם אחר]. [77]

ומקשינן: אלא מעתה, אסופי אף אסופית לא ישא, שמא ישא את אחותו, בין מאביו ובין מאמו. שהרי אין מכירים את אמה, ושמא היא אף אמו של האסופי.

ומשנינן: וכי כל הני שדי ואזלי?! וכי את כל הולדות שלה השליכה אם זו? והרי לא מסתבר שמאותה אם באו שני האסופים.

[וכן באביו אין לחוש שמא זינה עם שתי נשים, ושני האסופים הם ילדיו, שהרי לא מסתבר שאותו אדם זינה עם שתיהן, כאמור לעיל].

ושוב מקשינן: אלא מעתה, בת אסופית [78] שנולדה מנישואין עם בעל כשר, לא ישא האסופי, שמא ישא אחותו. כי שמא בעל האסופית הוא אביו, ונמצאת האסופית אחותו.

אלא בהכרח, לא שכיח הוא צירוף מקרים זה.

ואם כן, הדרא קושיה לדוכתה: הכא נמי לגבי אסופי בישראלית לא שכיח שתזדמן לו אחותו, ולא נגזור לאסור.

ומסקינן: אלא, טעמא דמילתא הוא, משום דמעלה עשו חכמים ביוחסין! ואסרו ספק ממזר בקהל.

הערות

[67] שיכתוב "לא יבא ממזר עמוני ומואבי בקהל ה"'. "גם דור עשירי לא יבא להם, עד עולם". ואצל מצרי ואדומי "דור שלישי, יבא להם בכם". רש"י. [על פי הגהות בן אריה. ועיין המקנה].

[68] שאנו דורשים היקש של "ממזר" ל"קהל", וכמו ש"קהל" הוא דוקא ודאי, כך "ממזר" הוא רק ממזר ודאי, ולא ממזר ספק, תוס' ד"ה וחד.

[69] רש"י. הרשב"א הוכיח מכאן שדעת רש"י שספיקא דאורייתא, לחומרא מן התורה.

[70] הקשו הראשונים, מכל מקום יש כאן רוב להיתר, שאם הלך הוא אצלה, יש רוב להכשיר, ואם הלכה היא אצלו הוי מחצה על מחצה, נמצא שבסך הכל יש רוב להיתר! ? ותירצו, שהגמרא אמרה כן רק לרווחא דמילתא, שאפילו באופן שהוא ודאי שהוא הלך אצלה, מכל מקום הולד כשר, מגזירת הכתוב "ממזר ודאי, ולא ממזר ספק".

[71] כתב הרשב"א בתורת הבית [בית רביעי שער ראשון עמ' 22], שהרמב"ם הוכיח מכאן את שיטתו שספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן, ומדאורייתא כל הספיקות הם מותרים, לפי שלא אסרה התורה אלא רק את הודאי ולא את הספק, שהרי מבואר כאן שספק ממזר מותר מן התורה. והקשה עליו, אדרבה, מוכח מכאן להיפך! שאם כדבריו, למה האריכה הגמרא כל כך ולא אמרה בפשיטות "הוי ליה ספק, והתורה התירה את הספק"! ? אלא ודאי מוכח מכאן, שדוקא ספק ממזר הוא שמותר מהדרשות דלעיל, אבל ספק אחר, אסור מן התורה. וכתב, שאולי סובר הרמב"ם שהתורה גילתה בספק ממזר שהוא מותר, ולמדו מזה לכל התורה כולה שספק מותר. והפרי חדש [יו"ד סס"י קי, בכללי ספק ספיקא] הקשה על זה, שאם כן, למה צריך תרי קראי, גם לממזר ספק וגם לקהל ספק, שהרי די באחד מהם ללמד לכל התורה שספק מותר, ואדרבה, נאמר את הכלל ששני כתובים הבאים כאחד, אין מלמדין. והאחרונים ביארו דעת הרמב"ם, שאמנם בכל התורה כולה ספיקא דאורייתא לקולא, אלא שבממזר באה התורה והוסיפה היתר מיוחד בספיקו. ואופנים שונים נאמרו בזה: א. המהרי"ט [בתשובות ח"ב יו"ד סימן א] כתב, שספק ממזר מותר בתורת ודאי, ולא בתורת ספק. ונפקא מינה, שיהא מותר בבת אחת הן בממזרת והן בבת ישראל, אף על פי שבשאר ספיקות היה הדבר אסור [מן התורה] דתרתי דסתרי נינהו. [והשב שמעתתא [א א] הקשה על זה, אם כן, למה צריך תרי קראי להתיר שתוקי בממזר ושתוקי בישראל, שהרי לדברי המהרי"ט הפסוק של ספק ממזר בא ללמד את שניהם]. ב. עוד כתב המהרי"ט, שהתורה באה להתיר ספק ממזר לגמרי, שאפילו היודע במשפחה שהיא פסולה, אינו רשאי לגלותה, כמו שאמרו לעיל [עא א] שמשפחה שנטמעה, נטמעה. ובדומה לספק ערלה, שנאמרה הלכה למשה מסיני שספק ערלה מותרת בחוץ לארץ [לעיל לט א]. וביאר שם הר"ן, שלדעת הרמב"ם הסובר שכל ספק מותר מן התורה, צריך לומר שההלכה באה להתיר אפילו שיהא מותר לאדם המכיר בערלה שהיא ודאי ערלה להאכילה למי שאינו יודע שהיא ערלה. כמבואר שם בסוגיא. ג. הפרי חדש [שם] כתב, שספק ממזר מותר אפילו כשיש חזקת איסור נגדו, כגון שנולד לאשת איש שספק נתגרשה, שיש לה חזקת אשת איש, ובעלמא אסור, ואילו כאן התירה התורה אפילו בכגון זה. ד. הפני יהושע בסוגיין כתב על יסוד דברי הפרי חדש הללו, שגם כשיש רוב לאיסור, התירה התורה ספק ממזר. וראה בשב שמעתתא שם מה שכתב על דברי הפרי חדש והפני יהושע. ועוד כתבו האחרונים, שעל פי האמור, מיושב מה שהקשו על הרמב"ם מדברי רבא, שאמר "דבר תורה שתוקי כשר. ומאי טעמא אמרו שתוקי פסול", ומאי קשיא ליה, הרי כל ספק מותר מן התורה ואף על פי כן אסרוהו חכמים, ולמה לא נאמר כן גם בשתוקי שהוא ספק ממזר. [בשלמא להרשב"א שכל ספק אסור מן התורה, אם כן כאן, שגילתה התורה שספק מותר, למה יאסר, שהרי מעולם לא אסרו חכמים את הספיקות]. ולפי כל הנ"ל ניחא, שספק ממזר אינו ככל הספיקות שבתורה שמותר בתורת ספק, אלא כאן ההיתר הוא בתורת ודאי, ואם כן למה אסרו חכמים. וכמו שמצינו בספק ערלה בחוץ לארץ, שלא אסרוה חכמים משום שיצא מכלל הספיקות, אלא שנאמרה הלכה מיוחדת להתיר בחוץ לארץ.

[72] לכאורה הוא מיותר. ובפני יהושע כתב שהגמרא רצתה להוכיח מזה שספק ממזר מותר אפילו במקום שיש רוב לאיסור, שהרי עיקר הילפותא שממזר ודאי ולא ממזר ספק נלמד מקהל ודאי ולא קהל ספק, ולענין קהל ודאי לא מיקרי "קהל ה"' אלא בודאי גמור ולא על ידי רוב, שהרי קמי שמיא גליא, והוא הדין לממזר ודאי צריך שיהא ודאי גמור ולא על ידי רוב.

[73] היינו גרי וחרורי, דלישראל גמור אסורה. מהרש"א.

[74] הקשה המהרש"א, מנא לן באמת שמותר בכגון זה? דלמא רק בשתוקית מותר, אבל בבת שתוקית, שיש לגזור משום אחותו, אסור! ?

[75] כך פירש רש"י. ועוד פירש שלא שכיח שתזדמן לו דוקא אחותו.

[76] משמע שאם היינו יודעים שאמו ארוסה הוי ממזר ודאי. וקשה דלקמן [עה א] מבואר שארוסה שעיברה הולד הוא רק ספק ממזר, כי שמא נתעברה מארוסה. ויש לומר שכאן איכא ריעותא, שהשליכה אותו, ואם היה מהארוס היתה יכולה לתלות בו [והיתה נאמנת לאבא שאול לקמן, עד א, וגם רבנן, שחולקין על אבא שאול, מודים הם שהיא נאמנת כשהארוס מודה], שאין זו בושה כל כך שנתעברה מארוסה, כיון שעתיד להיות בעלה. תוס' ד"ה מאי, ותוס' הרא"ש.

[77] ואף שאנו מכירים גם את חמיו שהוא בחזקת כשרות, מכל מקום, חזקת חמותו עדיפא, שניכר הריונה ולידתה, ואנו צריכים לחשוש שהסתירה הכל. מהרש"א.

[78] כך גורס הרש"ש, וכן משמע ברש"י.

חד [אחד] נאמר לכהנים שאסור לפסולים לבוא בקהלם, וחד [ואחד] — ללוים, וחד [ואחד] — לישראלים, וחד [ואחד] — למישרי [להתיר] ממזר בשתוקי, שרק בקהל ה' אסור לו לבוא אבל הוא מותר במי שאינו נמנה בודאות עם הקהל, וחד [ואחד] — למישרי [להתיר] שתוקי בישראל, לפי שלא נאסר לבוא בקהל אלא מי שהוא ודאי ממזר. ואילו קהל גרים לא איקרי [נקרא] קהל כלל, ולכן מותר בפסולי חיתון. ור' יהודה סבור: כהנים ולוים מחד "קהל" נפקי [מ"קהל" אחד הם יוצאים, נלמדים] משום שהם שייכים לשבט אחד. אייתר ליה [נשאר לו] "קהל" אחד לקהל גרים שגם בו אסור ממזר לבוא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הכי נמי [כך גם כן] ר' יהודה סובר כמו ר' יוסי, כי לויים וכהנים תרי קהלי נינהו [שני קהלים הם], שהרי יש לכהנים דינים מיוחדים לענין נישואין, אלא שלדעת ר' יהודה ממזר בשתוקי, ושתוקי בישראל מחד "קהל" נפקא [מ"קהל" אחד יוצא, נלמד] וזאת למדים ממה שנאמר "לא יבא ממזר בקהל ה'" (דברים כג, ג), לדייק ולומר לנו:

ממזר ודאי הוא שלא יבא, הא [הרי] ממזר ספק (כגון שתוקי, שיש בו רק חשש ממזרות) — יבא, וכן בקהל ודאי הוא שלא יבא הממזר, הא [הרי] בקהל ספק של שתוקים — יבא, ואם כן יש מכתוב זה היתר בשניהם. ומכל מקום לדעת ר' יהודה נותר "קהל" אחד לאסור גם את הגר בממזרת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הני נמי [אלה, ממזר ודאי וממזר ספק, גם כן] תרי קהלי נינהו [שני קהלים הם] וצריכים לכל אחד לימוד לעצמו, וטעמיה [וטעמו] של ר' יהודה מהכא [מכאן], ממה שנאמר: "הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר" (במדבר טו, טו), משמע שלענין "קהל" אף הגרים נחשבים כישראל. ולדעת ר' יוסי: כיון שנאמר "חקה אחת" באמצע — הפסיק הענין, לומר שאין הגרים נחשבים כקהל ה'.

א על מה ששנו בברייתא שאחד גר, ואחד עבד משוחרר וכן חלל — מותרין בכהנת, מעירים: מסייעא ליה [מסייע לו] דבר זה לשיטת רב. שאמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כשירות כגון כהנות להנשא לפסולים לכהונה (חללים), שאין האיסור אלא על כהנים זכרים.

דרש ר' זירא במחוזא: גר מותר בממזרת. רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו [כל העם באתרוגיהם] שהיו שם גרים רבים שנעלבו מדבריו, שנראה מהם שהגרים אינם נחשבים כקהל ה'. אמר רבא: מי איכא דדריש מילתא כי האי בדוכתא דשכיחי גיורי [האם יש אדם שידרוש דבר כזה במקום שמצויים בו גרים] וכיצד לא נזהר בדבריו? דרש רבא עצמו במחוזא כדי לתקן את הדבר: גר מותר בכהנת. טענוהו בשיראי [נשאו אותו על משי] משום שהעלה את כבודם של הגרים. הדר דרש להו [חזר ודרש להם] בפעם אחרת: גר מותר בממזרת. אמרו ליה [לו]: אפסידתא לקמייתא [הפסדת את הכבוד של הפעם הראשונה]. אמר להו [להם]: דטבא לכו עבדי לכו [מה שטוב לכם עשיתי לכם]. שכן אי בעי [אם רוצה] הגר — מהכא נסיב [מכאן הוא נושא], מן המיוחסות ואי בעי [ואם רוצה] — מהכא נסיב [מכאן הוא נושא], מן הפסולות.

ומסכמים: והילכתא [והלכה] היא: גר מותר בכהנת ומותר בממזרת. ומסבירים: מותר בכהנת — כי לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים, ומותר בממזרת — כשיטת ר' יוסי שאין קהל גרים קרוי קהל.

ב שנינו במשנה: אלו הן שתוקי — כל שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו. אמר רבא: דבר תורה שתוקי כשר לבוא בקהל. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — רוב כשרים אצלה, כלומר, רוב אנשים לגבי אשה פנויה הם כשרים ומיעוט בלבד הם פסולין אצלה, שיכול להיות הולד מהם ממזר.

ואם כן, אי אזלי אינהו לגבה [אם הלכו הם אליה], שהבועל הלך אצלה, אם כן לפי הכלל הנוגע לספק איסור העומד לפנינו: כל דפריש [הפורש] ממקומו הקבוע — תולים אנו כי מרובא פריש [מן הרוב הוא פורש], ואם כן יש לומר שזה שבא עליה היה מן הרוב הכשרים. אלא מאי אמרת [מה אתה אומר] — דילמא אזלה איהי לגבייהו [שמא הלכה היא אליהם] ושם נבעלה ואז הוה ליה [הריהי] ספק איסור הנמצא במקומו הקבוע, וכלל הוא בידינו: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי [הוא נחשב] ואין הולכים בו אחר הרוב.

מכל מקום אין בכך כדי לפסול את בנה השתוקי הואיל והתורה אמרה "לא יבא ממזר בקהל ה'" (דברים כג, ג), ולמדנו: ממזר ודאי הוא שלא יבא, הא [הרי] ממזר ספק — יבא. וכן בקהל ודאי הוא שלא יבא, הא [הרי] בקהל ספק יבא.

ומה טעם אמרו בכל זאת שהשתוקי פסול — לא מפני פסול ממזרות שבו, אלא גזירה, מאחר שאין אביו ידוע, שמא יזדמן שישא אחותו מאביו. ושואלים: אלא מעתה, אם זה החשש, שתוקי אפילו שתוקית לא ישא, שמא ישא אחותו מאביו!

ואומרים: כל כי הני מזנו ואזלי [וכי עד כדי כך אנשים מזנים והולכים] שנייחס לאותו אב את כל השתוקים שבעיר? הרי לפי דרך זו נצטרך לגזור שגם בת שתוקית שנולדה מנישואין כשרים לא ישא אותה שתוקי, שמא ישא אחותו מאביו! שהרי ייתכן שהאיש שנשא שתוקית זו הוא אביו! אלא יש לומר כי לא שכיחא [אינו מצוי] שיזדמן לו לשאת דווקא את אחותו, אם כן הכי נמי לא שכיחא [כך גם כן אינו מצוי] שתזדמן לו אחותו! ואם כן מה טעם אסרו את השתוקי?

ועונים כי איסור השתוקי אינו מפני חשש הלכתי, אלא מעלה עשו ביוחסין, שלא יבואו בישראל אנשים שאין יודעים מאיזו משפחה הם.

ועוד באותו ענין אמר רבא, דבר תורה: אסופי, ילד שנאסף מן השוק ואין ידועים הוריו — כשר. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אשת איש שהרתה מזנות — בבעלה היא תולה, והכל חושבים שהילד הוא של בעלה. וכיון שאין הדבר נודע אין לה טעם להשליכו בשוק, ואם נמצא בשוק ודאי כשר הוא. ואלא מאי איכא [מה יש], באיזה אופן יכול להיות ממזר שאמו רוצה להפטר ממנו — רק מיעוט של ארוסות שזנו שאינן יכולות לתלות את הולד בארוס או מיעוט של נשים שהלך בעליהם למדינת הים שאינן יכולות לתלות שהילד הוא ממנו — גם למיעוט זה אין לחשוש,

כיון דאיכא [שיש] מקרים רבים של פנויה שהתעברה ואינה רוצה בילד אף שאינו ממזר, ואיכא נמי [ויש גם כן] ילדים כשרים שמשליכים אותם הוריהם מחמת רעבון, ואם כן הוה [הרי] החשש שהילד הוא ממזר הוא לכל היותר פלגא ופלגא [מחצה על מחצה]. והתורה אמרה "לא יבא ממזר בקהל ה'", ואמרנו: ממזר ודאי הוא שלא יבא, הא [הרי] ממזר ספק יבא. בקהל ודאי הוא שלא יבא, הא [הרי] בקהל ספק יבא.

ומה טעם אמרו אסופי פסול — שמא ישא אחותו מאביו. ותוהים: אלא לפי שיטה זו מעתה אסופי גם אסופית לא ישא, שמא יזדמן שישא אחותו בין מאביו בין מאמו! ודוחים: כל הני שדי ואזלי [וכי את כל אלה משליכים והולכים]?! שהורים ישליכו גם את הבן וגם את הבת? אם כן: אפילו בת אסופי לא ישא, שמא ישא אחותו! אלא צריך לומר שלא שכיח הדבר ומשום כך לא גזרו בזה, ואם כן הכי נמי [כך גם כן] לא שכיח שיפגע באחותו דווקא.

אלא יש לומר כמו שאמרנו בשתוקי, שאין הדבר מפני חשש איסור אלא משום שמעלה עשו ביוחסים.

ג אמר רבא בר רב הונא: ילד עזוב שמצאו שהוא מהול —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One is referring to priests, to teach that people with flawed lineage may not enter their congregation; and one is referring to Levites; and one to Israelites; and one serves to permit a mamzer to marry a shetuki, since a mamzer is prohibited from entering only the congregation of God, but he may marry someone who is not definitely a member of the congregation, e.g., a shetuki; and one serves to permit a shetuki to marry an Israelite, as only one who is a definite mamzer may not marry an Israelite. As for the congregation of converts, it is not called a congregation at all, and they may marry those prohibited from entering the congregation of Israel. And Rabbi Yehuda holds that priests and Levites are derived from one instance of the word “congregation,” since they are from the same tribe, that of Levi. Consequently, one instance of the word “congregation” remains for him to interpret. He interprets it as referring to the congregation of converts, and deems it prohibited for a mamzer to enter that congregation as well.

And if you wish, say: So too, Rabbi Yehuda agrees with Rabbi Yosei that Levites and priests are two congregations, since there are special halakhot of marriage that apply only to priests. Rather, Rabbi Yehuda holds that the permissibility of the marriage of a mamzer with a shetuki and a shetuki with an Israelite is derived from one instance of the word “congregation,” from the verse: “A mamzer shall not enter into the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:3).

This is accomplished by inferring the following: It is one who is a definite mamzer who may not enter, but one who is a mamzer as a result of an uncertainty, e.g., a shetuki, may enter. And similarly, it is into the congregation of those with definite unflawed lineage that a mamzer may not enter, but into a congregation of those with uncertain lineage, e.g., a shetuki, he may enter. This verse therefore teaches that both types of marriage are permitted. In any event, Rabbi Yehuda remains with one instance of the word “congregation” to interpret, from which he derives that it is also prohibited for a convert to marry a mamzeret.

And if you wish, say: These too, one who is a definite mamzer and one who is a mamzer as the result of an uncertainty, are two congregations, each requiring its own verse, and the reason of Rabbi Yehuda is from here: “As for the congregation, there shall be one statute both for you, and for the stranger that sojourns with you” (Numbers 15:15), which indicates that converts are considered like Israelites with regard to their being included in the category of “congregation.” And according to Rabbi Yosei, who holds that a convert may marry a mamzeret, the phrase “one statute” interrupts the matter, and converts are not considered part of the congregation of God.

§ The Gemara comments: The statement of the Tosefta that a convert, and an emancipated slave, and a ḥalal are all permitted to marry the daughter of a priest supports the opinion of Rav, as Rav Yehuda says that Rav says: Women of unflawed lineage who are daughters of priests were not prohibited from marrying those disqualified from the priesthood due to flawed lineage [ḥalalim], since that prohibition applies only to male priests.

Rabbi Zeira taught in Meḥoza: It is permitted for a convert to marry a mamzeret. Everyone stoned him with their etrogim, since the many converts present were insulted by his statement, which they understood to mean that converts are not members of God’s congregation. Rava said: Is there a person who teaches such a matter in a place where there are commonly converts? He should have been more circumspect. Rava himself taught this in Meḥoza to ameliorate the situation: It is permitted for a convert to marry the daughter of a priest. They carried him on silk [beshira’ei] for elevating the honor of converts. He later taught them: It is permitted for a convert to marry a mamzeret. They said to him: You have forfeited the honor of your first sermon. Rava said to them: I have done for you what is good for you. If a convert wishes, he may marry from here, i.e., from those of pure lineage, and if he wishes, he may marry from here, i.e., a mamzeret.

The Gemara concludes: And the halakha is: It is permitted for a convert to marry the daughter of a priest, and it is permitted for him to marry a mamzeret. It is permitted for a convert to marry the daughter of a priest, since women of unflawed lineage were not prohibited from marrying those disqualified for the priesthood. And it is permitted for him to marry a mamzeret, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who holds that the congregation of converts is not called a congregation.

§ The mishna teaches: And these are the last two categories: A shetuki is any person who knows the identity of his mother but does not know the identity of his father. Rava says: By Torah law, a shetuki is fit to enter the congregation. What is the reason for this? Most are fit with regard to her, i.e., most men are fit to engage in intercourse with an unmarried woman, and only a minority are unfit with regard to engaging in intercourse with her. There are few men who are related to a woman in a way that would render the offspring mamzerim.

Rava analyzes two possibilities: And if they came to her, i.e., if the father came to the mother’s location when the child was conceived, the following principle with regard to an uncertain prohibition takes effect: Anything that separates from its fixed location is presumed to have separated from the majority of items like it in that location. If the father separated from the population at large and came to the mother, one can assume that he was from the majority, who are of unflawed lineage. What might you say, that perhaps she went to them, and the child was conceived in the place where the father was? In such a case, it is an uncertain prohibition located in its fixed place, and the halakhic principle is: Anything fixed is considered as though it were half and half, i.e., fifty percent, and it remains a case of uncertainty, and it should be prohibited for the shetuki to marry a Jew with unflawed lineage.

And in any case, this does not suffice to prevent her shetuki child from marrying a Jew with unflawed lineage, since the Torah states: “A mamzer shall not enter into the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:3), which indicates: It is a definite mamzer who may not enter, but one who is a mamzer as a result of an uncertainty may enter. Similarly, it is into a congregation of those with definite unflawed lineage that he may not enter, but into a congregation of those with uncertain lineage he may enter. Therefore, even if it is uncertain if one is a mamzer, by Torah law he may marry a Jew with unflawed lineage.

And for what reason did the Sages nevertheless say that a shetuki is of flawed lineage? Due to a rabbinic decree, lest he marry his sister from his father, since the identity of his father is unknown. The Gemara asks: If that is so, it should not be permitted for a shetuki to marry even a female shetuki, lest he marry his sister from his father.

The Gemara responds: And do people engage in licentiousness to such an extent that one should be concerned that all the children of unknown paternity in one city were fathered by the same man? By the same reasoning, there should also be a decree that a shetuki may not marry the daughter of a female shetuki from a proper marriage, lest he marry his sister from his father, since the man who married the female shetuki might have been his father. Rather, it must be that it is not common for a shetuki to happen to marry his sister, and therefore he may marry the daughter of a female shetuki. So too, it is not common for him to happen to marry his sister, and the Sages would not issue a decree to prevent this from occurring.

The question therefore remains, why did they render it prohibited for a shetuki to marry a Jew with unflawed lineage? The Gemara answers that it is not prohibited for a shetuki to marry a Jew with unflawed lineage due to any halakhic concern. Rather, the Sages established a higher standard with regard to lineage, in that they rendered it prohibited for people from unknown backgrounds to marry those with unflawed lineage.

And Rava says a similar statement: By Torah law, a foundling, a child found in the marketplace whose parents are unknown, is fit, and there is no concern that the child is a mamzer. What is the reason for this? A married woman who becomes pregnant through extramarital intercourse, which results in the child being a mamzer, ascribes the child to her husband. Since everyone assumes that her husband is the father, she has no reason to abandon the child in the marketplace. What case is there where a mother would want to abandon her mamzer child? There is the minority of situations involving betrothed women who committed adultery but cannot claim that her betrothed is the father, as they had not been living together. And there is the minority of women whose husbands have gone overseas and could not have fathered the children.

Since there are many other cases of unmarried women who do abandon their children although those children have unflawed lineage, and there are also children with unflawed lineage who are abandoned by their parents due to hunger, the concern that the child is a mamzer is no more than half and half, i.e., fifty percent. And the Torah states: “A mamzer shall not enter into the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:3), which indicates: It is one who is a definite mamzer who may not enter, but one who is a mamzer as a result of an uncertainty may enter. Similarly, it is into a congregation of those with definite unflawed lineage that he may not enter, but into a congregation of those with uncertain lineage he may enter. This child is a mamzer as the result of an uncertainty, and by Torah law may marry a Jew with unflawed lineage.

And for what reason did the Sages say that a foundling is unfit? Lest he marry his sister from his father. The Gemara asks: If that is so, it should not be permitted for a foundling to marry even a female foundling, lest he marry his sister from either his father or his mother. The Gemara rejects this: Are they continually throwing away all these children? Is it likely that the same parents abandoned both a son and a daughter? If you accept that suggestion, it should not be permitted for him to marry the daughter of a foundling, lest he marry his sister, as perhaps the father of the one he wishes to marry is his father as well. Rather, it must be that it is not common for a foundling to happen to marry his sister, and therefore he may marry the daughter of a foundling. So too, it is not common for him to happen to marry his sister, and the Sages would not make a decree to prevent this from occurring.

The question therefore remains: Why did they prohibit a foundling from marrying a Jew with unflawed lineage? The Gemara answers that it is prohibited for a foundling to marry a Jew with unflawed lineage not due to any halakhic concern. Rather, the Sages established a higher standard with regard to lineage, in that they rendered it prohibited for people from unknown backgrounds to marry those with unflawed lineage.

§ Rava bar Rav Huna says: If an abandoned boy was found circumcised,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא דרוב כשרים אצלה. משום דרובא דעלמ' כשרים ודאמרינן מאי אמרת דלמא אזלא איהי לגבייהו הוה ליה קבוע והתורה אמרה לא יבוא ממזר לרווחא דמלתא כלומר אפי' תחוש לזה יותר מן הדין ותאמר בודאי לא בא אצלה כשר מגזירת הכתוב אבל בדין הוא דמשום רובא כשר שכיון שהלך הוא אצלה יש בה רוב ואם היא באה אצלו מחצה על מחצה הרי יש בה רוב להכשיר ואם תאמר אי הכי למה לי קרא להתיר שתוקי בקהל לישתוק מיניה ואנא ידענא איכא למימר כי איצטריך קרא היכא דחזינא שהלכה היא אצל אחד לסתר או לחורכה ונתעברה אי נמי לעיר שהיא מחצה על מחצה ודלתותיה נעולות אי נמי לאסופי וכי אמרינן שתוקי לאו דוקא אלא שהוא בכלל:

ממזר ודאי הוא בלא יבא הא ממזר ספק יבא. מכאן דקדק הרמב"ם בתשובת שאלה דכי אמרינן בעלמא ספיקא דאורייתא לחומרא דרבנן היא, דאי מדאורייתא לא אסרה תורה אלא הודאי. וכן פסק בחיבורו הגדול (הל' טומאת מת פ"ט הי"ב), וקשיא לי טובא, דאם כן אזל ליה אשם תלוי למאן דלא בעי חתיכה משתי חתיכות (כריתות יז, ב) ואפילו למאן דבעי חתיכה מב' חתיכות הני מילי לענין קרבן אבל להתיר לכתחלה לא קאמר, דהנך תנאי לאו בהכי פליגי. ועוד מדאמרינן בפרק קמא דמכלתין (לח, ב) ערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני, ואקשינן והא תנן ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר. ופרקינן דלמא כך נאמרה הלכה ודאי אסורה ספיקה מותרת, אלמא בארץ ישראל ספיקה אסורה דאורייתא, ואף בסוריא אי לאו דנאמרה הלכה להתיר ספיקא, אף התם היתה אסורה. ועוד מדבעינן בפרק קמא דחולין (יא, א) רובא וחזקה מדאורייתא מנלן, ואתינן למפשט מפסח ומעגלה ערופה ושעיר המשתלח ושחיטה, ואם איתא למה לן דלרובא ודלחזקה הא כל ספק דאורייתא מותר, אלא הכא דאמרינן ממזר ספק יבא מייתורא דקהל אתי, ואדרבה דוקא מינה טעמא דגלי קרא הא לא גלי אפילו ספק ממזר בלא יבא, וממנה לכל איסורי ספק דאורייתא, וכן פירש רש"י, ועיקר וכבר הארכתי בזה בספר ת"ה בשער התערובות (בית ד' שער א') בס"ד.

מאי אמרת דלמא אזלא איהי לגבייהו והוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כו'. איכא למידק אכתי רובא נינהו, דאי אזלא לגבה הוה ליה רובא, ואי אזלא איהי לגבייהו הוה ליה מחצה על מחצה, נמא הרוב להכשיר, ויש לומר דלרווחא דמלתא קאמר, דאפילו ליכא אלא קבוע, התורה אמרה ספק ממזר יבא.
ומיהו אכתי איכא למידק מכל מקום קרא למישרי שתוקי למה לי, לישתוק, ואנא ידענא כדאמרינן דהא רובא כשרין הן. ויש מתרצים דנפקא מינה דהיכא דחזינן דאזלא איהי לגבייהו וזניאת בחד מינייהו, דהשתא ודאי ליכא גביה אלא קבוע, אי נמי יש לומר דנפקא מינה לעיר שכולה מחצה כשרין אצלה ומחצה פסולין אצלה ודלתי מדינה נעולות, ואפילו הכי אמרה תורה ספק ממזר יבא.

אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר עד ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא. ראיתי מקשים דרבא אדרבא דבפ' בהל' ספק בן תשעה לראשון אמרינן דפליגי אביי ורבא דאביי סבר הלכה כשמואל דאמר הלכה כמתני' דשרו ודאן בספיקן ורבא אמר הלכה כרב דפסיק הלכה כר' אליעזר דאמר ודאן בספיקן אסור ונ"ל דלא קשיא דההוא פלוגתא הוא לאסור שתוקי בממזרת ורבא סבר דאסור דכיון דהוא ספק כי שרי חשבינן ליה. אבל להתיר שתוקי בישראל סבירא ליה דשרי דישראל חשבינן ליה וההא דרשא דספק ממזר יבא אית לי' דרבא אבל שיבא ממזר בקהל ספק לית ליה וכישראל גמור עביד ליה לכל מילי ואי הוה קשיא הוה אמינא דהכא ובה גרסינן אלא שאין אנו צריכין לכך:

אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר עד והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' תימה למה לי קרא דהא איכא תרי ספיקי ספק אזלי אינהו לגבייהו דהוה מחצה על מחצה והוי ספיקא אידך דאזלו אינהו לגביהן ואיכא רוב כשרים וכל ס"ס לקולא אפילו איסורא דאורייתא וא"ל דאין ה"נ ותלמודא רבותא נקט דאפילו אינן ודאי דאזלא איהו לגבייהו וליכא אלא חד ספיקא אפ"ה הולד כשר משום קרא דלא יבא ממזר וקרא נמי לא אצטריך אלא להכי א"נ בעיר שהוא מחצה על מחצה א"נ לאסופי אבל לשתוקי דאיכא ספק ספיקא לא צריך קרא דמדינא שרי:

בת שתוקי לא ישא שמא כו'. פי' שמא אביה של בת שתוקי אביו של שתוקי והשתא לא תלינן ביה אלא זנות כ"ש דשתוקי דאלו בת שתוקית בנשואי הות. ובשני רעבון אע"פ שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנים עליו פי' אע"ג דאשתכח ברשות הרבים דתלינן דבצידי רה"ר הניחוהו ואיגדר לרה"ר דכיון שיש מקום לתלות להתירא תלינן אבל בנמצא בצידי ר"ה אין אנו צריכין לנאמנותו אפילו בלא שני רעבון וכן אם אמרו שהניחוהו ברה"ר ודאי אין נאמני' עליו דאנן סהדי דמשום שני רעבון לא קטלי לי' כנ"ל:

גמרא וחד למשרי שתוקי בישראל. תימא מייתורא דקהל היכי שרי בישראל בשלמא הא דשרי' ממזר בשתוקי בישראל ניחא דדרשינן בקהל ודאי היכי מפיק מייתורא דקהל וי"ל משום דאם אינו ענין לקהל ודאי תנהו ענין לממזר ודאי א"נ לאשוויי ממזר לקהל. ומי' ק' דהכא דרשי תרי קהלי קמאי לכהנים ולויים ובפ"ק דהוריות אמרי' דשבט לוי לא איקרי קהל דכל שאין לו אחוזה אינו קרוי קהל והכא משמע דטפי אין לאוקומי בכהני ולויי טפי מבשאר ישראל וי"ל דשאני הכא דכתיב בקהל ה' הילכך מיסתבר למי' דאותם הקדושים טפי מיקרו קהל ה' אבל התם לעיני הקהל משמע טפי בישר':

אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר וכו' עד דמסיק ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא. וק' דרבא גופיה סבר בפ' החולץ דאמר ספיקן בודאן ודאן בספיקן וספיקן (בודאן) [בספיקן] אסור והוה מצי למימר דרבא דהכא אליבא דרבנן קאמר אבל איהו סבר כר"א דאמר דשתוקי [פסול] מן התורה. ומי' ק' אי ר"א סבר דשתוקי פסול מן התורה מאי הוה דריש ר"א להנהו ה' קהלי אפי' אי הוה דריש חד מינייהו לקהל גרים אידך למאי אתא ועו' הא מוכח לקמן דס"ל דקהל גרים לא איקרי קהל גבי הא דאמר וכן היה ר' אליעזר אומר כותי לא ישא ממזרת כותית ומפ' רב יוסף טעמא דר"א משום דעשואוהו כגר לאחר י' דורות דאסור בממזרת וא"כ ר"א הני תרי קהלי מאי דריש בהו הילכך נראה לר"ת דר"א מודה דשתוקי כשר דבר תורה והכא מיירי בין ר"א לרבנן ובהא פליגי ר"א ורבנן רבנן סברי משום דיוחסי' לא פסלוהו אלא בכשרים ור"א סבר דפסלוהו אף במינו שמא ישא אחותו כאביו:

מאי איכא מיעוט ארוסות. תי' דמשמע דאי לאו דאיכא מיעוט פנויות ומחמת רעבון היה חשוב ממזר ודאי מטעמא דארוסות ואמאי והא בארוסה שעיברה פליגי בה רב ושמואל דאיכא למ"ד הוו ממזר ומותר בממזרת משום דלית ליה דר' אליעזר דאוסר שתוקי בממזרת וחד סבר הולד שתוקי ואסור בממזרת אבל כולהו מודו דאינו ממזר ודאי וי"ל דשאני הכא לפי שאם היה מן הארוס לא היתה משלכת אותו שהרי נאמנת עליו לומר שהוא מן הארוס דלקמן פסקי כאבא שאול שבודקים את אמו אפילו ברוב פסולים הילכך לכך מדהשליכתו חשבי' ליה ממזר ודאי ולא ספק ואע"ג דאיכא למימר דשמא השליכתו מן הבושה שנתעברה בעודה ארוסה מידי דהוה אפנויות שמשליכות את בניהם מפני הבושה ואע"ג דליכא איסור' כולי האי לא דמי דכיון שהיה מן הארוס שעתיד להיות בעלה אינה בושה כ"כ ולא היתה משליכתו ואפי' למאן דלית ליה דאבא שאול וסובר דאין בודקין את אמו י"ל דלא היתה משליכתו אם היה מן הארוס שהרי הארוס מודה שבא עליה ותלינן ליה בארוס ללישנא דאמרי' בפ' אלמנה לכ"ג גבי בועל ארוסתו בבית חמיו דמסתבר מילתיה דרב בדדיימא מעלמא אבל אי לא דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה והיינו דאמרי' בכתובות ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי א"ר יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד הלכה כר"ג משמע דאפי' אין הלכה כר"ג היה כשר כיון שהוא מודה:

ומיעוט שהלכו בעליהן למדינת הים משמע דאי ליכא למיתלי אלא באותם שהלכו בעליהן למדינת הים הוי ממזר ודאי ולא ספק וקשה על מה שכתב ה"ג בסוף הלכות גיטין אהא דקאמר בהמגרש אין חוששין לממזרות ה"ד כגון באשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה דלא חיישי' לממזרות דאמרי' דילמא אתא בעלה בצינעא ושמש כי ההוא עובדא דאבוה דשמואל דאתא בשם ושמש כדאיתא בירושלמי וי"ל שאני הכא דאי אתא בעלה ושמש לא היתה משליכתו ואינה חוששת שמא יחשיבוהו ממזר מאחר שיאמינוהו לה שמבעלה הוא: ומיהו ק' מההיא דהערל דקאמר התם דרבה תוספאה אכשר ההיא ולד בתר י"ב חדש משום אישתהוי אשתהי ולמה לי טעמא דאישתהי לימא דילמא אתא בעלה בצינעא ושמש וי"ל דמיירי התם כגון שאמרה האשה שלא בא בעלה:

בפרש"י בד"ה למשרי שתוקי כו' ממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל הא ממזר ספק כו' עכ"ל ובתוספות ישנים תימה היכי מדריש שתוקי בישראל מיתורא דקהל וי"ל דמקיש ממזר לקהל מה גבי קהל ממעטינן קהל ספק ה"נ גבי ממזר ממעטינן ממזר ספק עכ"ל וק"ל:

בד"ה בת שתוקית שנולדה על ידי נשואין שנשאת למותר לה עכ"ל דמישראל כשר לא נולדה הבת שהרי השתוקית אמה אסורה לישראל אלא שנשאת למותר לה גירי חרורי כו' וק"ל:

בד"ה לא ישאנה כו' שבא על אמו של זה תחלה בזנות ואח"כ נשא שתוקית עכ"ל לאו דוקא בכה"ג דה"ה דמצי לפרושי דמתחלה נשא השתוקית ואח"כ בא בזנות על אמו של זה וק"ל:

בד"ה שמא ישא אחותו מאביו דאחותו מאמו ליכא למיחש כיון דמכירים את חמותו שהיא בחזקת כשרות כו' עכ"ל אע"ג דחמיו נמי בחזקת כשרות הוא דמאי פסקא מכל מקום איכא לאפוקי טפי האיש מחזקתו מהאשה מחזקתה דהוה ניכר הריונה ולידתה וק"ל:

תוס' בד"ה אלא מעתה שתוקי כו' קא בעי אליבא דכולי עלמא עכ"ל כלומר גם לרבנן דפליגי אדר"א כמ"ש התוספות שם ומיהו קצת קשה אכתי מאי פריך גם לרבנן בת שתוקית לא ישא כו' ואימא דקושטא דהכי הוא ולא פליגי רבנן דשרי אלא בשתוקי לשתוקית דליכא למגזר מידי אבל בשתוקי לבת שתוקית דאיכא למגזר אסור כמו בשתוקי לישראל ודו"ק:

בד"ה מאי איכא מיעוט כו' ארוסה שעיברה הולד כשר כו' וי"ל דהכא איכא ריעותא שהשליכתו כו' עכ"ל וליכא לאקשויי כיון דארוסה נמי בארוס תולה והולד כשר למה השליכתו כמו א"א די"ל דמ"מ אף שהולד כשר היא בושה לתלות בארוס דהוי דרך זנות דומיא דפנויה שזינתה שהשליכתו משום גנאי אף שהולד כשר מה שאין כן בתולה בבעלה וק"ל:

רש"י בד"ה חד לקהל כהנים הס"ד:

גמרא מאי אמרת דלמא אזלא איהי כו' והתורה כו' הא ממזר ספק יבא. הרשב"א והריטב"א הקשו דהא מ"מ רובא להתירא הוא ולמאי הביא לזה הא דממזר ספק יבא. וראיתי בהר"ן שהעתיק להגמרא בזה"ל מאי אמרת דאזלא איהי כו'. ויל"פ לגי' זו דר"ל וכ"ת דמתניתין איירי בשתוקי כזה דידעינן דאזלה איהי דה"ל ספק שקול מ"מ התורה אמרה כו'. אמנם לעיל בספ"ק (דף רכג) העתיק הר"ן הגמרא כגי' שלפנינו:

בסה"ע בת אסופית לא ישא. כצ"ל וכן ברש"י:

תד"ה מאי. דאפי' ידעינן שמארוסה היא לא הוי ממזר דהא כו' הולד כשר. זה הלשון דהולד כשר לא מצינו שם רק לתירוצא בתרא לשמואל דבודקין את אמו ואם אומרת דמארוס הוא נאמנת והכא לא ידעינן לאמיה דליבדקה. אבל מ"מ יפה תמהו דמוכח שם דאינו אלא ספק ע"ש:

גמרא חד לכהנים וחד ללוים כו' ולכאורה נראה דהא דס"ד הכא טפי לאוקמי קרא בקהל כהונה לחוד מבשאר דוכתי היינו לבתר דאיצטריך חד קהל ה' לגופא למידרש בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא אלא דאי הוה כתיב חד זימנא בקהל ה' לא הוי דרשינן מיניה קהל ה' ולא קהל ספק אלא קהל ה' היינו קהל כהונה דמיקרי קהל ה' טפי מלוים וישראלים לכך איצטריכו למיכתב כולהו בלשון קהל ה' דאל"כ אכתי ה"א דבהך דכתיב קהל ה' ממעטינן ספיקא משא"כ בהך דהוי כתיב קהל סתמא אפשר דספק נמי אסור מש"ה איצטריך למיכתב כל חד באפי נפשיה ובכל חד קהל ה' וממילא דהנך ילפותא שייכי בכל חד מינייהו דהי מינייהו מפקת ולפ"ז לאו דוקא ספק ממזר מותר אלא אפילו ספק עמוני ומואבי כנ"ל לכאורה וכמדומה לי שראיתי מבואר באיזה מפרש דעיקר ילפותא דדרשינן בסמוך בקהל ודאי לא יבא הא בקהל ספק יבא היינו מדכתיב בקהל ה' דספק לא מיקרי קהל ה' כדאיתא לעיל דאין השכינה שורה אלא על משפחה המיוחסת שבישראל אלא דלענ"ד לפי סוגיית הגמר' לא משמע כן אלא דמייתורא דקהל לחוד דרשינן הכא קהל ודאי ולא קהל ספק דאלת"ה תקשי לא לכתוב אלא ד' קהלי וליכתוב בכולהו קהל ה' ומייתורא דהשם ממילא ידעינן דספיקות מותרין מפשטא דלא מיקרי קהל ה' תו קשיא דגרים גופייהו יוכיחו דאף ע"ג דלאו משפחה המיוחסת שבישראל מיקרי כדאיתא לעיל ואפ"ה לרבי יהודה גר אסור בממזרת ואפ"ה ספקא מותרין אע"כ דלאו מייתורא דה' דרשינן אלא מייתורא דקהל גרידא א"כ הדרא קושיא לדוכתא לא ניכתוב קהל ה' אלא קהל גרידא ותו לא ניצטרך תלת קראי לכהנים ולוים ולישראלים דבלא"ה מסתמא בכלל לשון קהל נינהו ולפרש"י קשה יותר שכתב בד"ה חד לכהנים מדהוי מצי למיכתב לכולהו בחד אזהרה וחד קהל ולכאורה ה"מ לפרש בפשיטות דלא ניכתוב אלא בחד אזהרה ולא ליכתוב קהל כלל אלא לא יבואו בכם כמו שפירש"י גופא לענין מצרי דור שלישי. לכך נלע"ד דעיקר פשטא דקרא דקהל ה' היינו למישרי ממזר בממזרת ועמונית לעמוני וה"ה ממזר בעמונית וכולהו מדכתיב בקהל ה' משמע דבקהל ה' לא יבא אבל למי שאינו מקהל ה' מותרין ויתכן יותר למאי דפרישית במתניתין דהיתירא דממזירי ונתיני נמי מהכא ילפינן דכל מי שאינו מקהל ה' מותרין זה בזה וכמ"ש שכן מבואר בלשון הטור א"ע סימן ה' לענין פצוע דכא דמותר בנתינה ולפ"ז א"ש דלא דריש הכא אלא מייתורא דקהל לחוד אבל כיון דאיצטריך למיכתב קהל איצטריך למיכתב נמי קהל ה' דאל"כ ה"א דהאי דלא כתיב ביה אלא בקהל גרידא אסור אף בפסולי קהל ולפ"ז אתי שפיר נמי דהשתא דאיצטריך למיכתב קהל ה' אי הוי כתיבי כולהו בחד קרא לא הוי דרשינן קהל ה' להתירא דפסולי קהל אלא דקהל ה' היינו דוקא קהל כהונה דמיקרי טפי קהל ה' מלוים וישראלים ומש"ה איצטריכו כולהו כנ"ל נכון ודו"ק:

שם וחד למישרי ממזר בשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל. לכאורה נראה דלאו דוקא שתוקי נקט דעיקר קרא לאו לשתוקי אתא דהא אמר רבא בסמוך דבר תורה שתוקי כשר דכל דפריש מרובא פריש ורוב כשירין אצלה והא דקאמר נמי זימנין דאזלה איהי לגביה אינו אלא חששא בעלמא ולרווחא דמילתא כמו שאבאר בסמוך בשם הרשב"א והריטב"א ז"ל אלא דעיקר קרא לשאר ספק ממזירין אתא כגון באשה שנתקדשה ספק קידושין או ספק גירושין וזנתה וילדה הולד ספק ממזר כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה וכן בשתי נשים שילדו במחבואה א' אחת ממזרת ואחת כשירה ונתערבו דבכל הנך ה"ל ספק ממזר והא דנקיט הכא לשון שתוקי היינו משום דבמתניתין דעשרה יוחסין קתני אלו הן ספיקות שתוקי ואסופי וכותית ונקיט שתוקי דשכיח טפי כך היה נ"ל לכאורה אלא דאחר העיון היטב ואחר שדקדקתי בלשון הרשב"א והריטב"א ז"ל שהקשו למה לי קרא משמע לכאורה דפשיטא להו דעיקר קרא דספק ממזר היינו דוקא בשתוקי ויש לי ליתן טעם בדבר דבכל הנך שכתבתי איכא לאוקמינהו אחזקה ואחזקה דאבהתיה שאביו של הספק הוא הוחזק בכשר משא"כ בשתוקי דלית ליה חזקה דאבהתיה כלל דלא ידעינן אבוה מנו ואפשר דאביו גופא ממזר ואף דאכתי משכחת שפיר בשתי נשים שילדו ונתערבו ולדותיהן אלא שאני מפקפק בדבר דאפשר דהתורה לא התירה ספק ממזר כה"ג כיון דחד מינייהו ודאי ממזר. וכן מצאתי להדיא שכתב בספר משנה למלך בפט"ו מהלכות איסורי ביאה ע"ש. אלא דלפ"ז דלא משכחת לספק ממזר מדאורייתא אלא בשתוקי ע"כ צ"ל דהיינו בדאזלא איהי לגבייהו ולפ"ז הקשיתי לשאול א"כ אמאי לא ילפינן מהכא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולמאי איצטריך למילף מוארב לו וקם עליו. ועיין במה שכתבתי בזה בפ"ק דכתובות דף ט"ו ועיין עוד לקמן מה שאפרש במשנה דכל האסורין:

רש"י בד"ה ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קרא נפקא חד מקהל ודאי וחד מממזר ודאי דהכי דרשינן כו'. ולכאורה יש לתמוה היאך דרשינן ממזר ודאי כיון דלא מייתר קרא להכי וממשמעותו ודאי ליכא למידרש דמאי שנא מכל התורה דלשיטת רש"י ז"ל בכל הספיקות אזהרת ספק מדאורייתא כמו שפירש"י ז"ל בד"ה ואיבעית אימא בסמוך ודלא כשיטת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל ועוד דאדרבא לכאורה הוי תרתי דסתרי אהדדי דכיון דדרשינן בקהל ודאי לא יבא הא בספק יבא אלמא דספק לא מיקרי קהל ה' וא"כ היאך שרינן לישראל למינסב ספק ממזרת דלא מיקרי קהל ה' ואדרבה לרבי יהודא דאמר קהל גרים איקרי קהל א"כ לא אשכחן בשום דוכתא דישראל מותר במי שאינו קהל ה'. ויש ליישב דכוונת רש"י ז"ל דסוף סוף כיון דגלי קרא בהאי לאו דממזר ופסולי קהל דקילי טפי משאר איסורין להא מילתא דלאוין הללו לא נאמרו אלא לודאי איסור אבל בספק איסור אפילו ספק אזהרה ליכא א"כ מה לי ספק קהל ומה לי ספק ממזר ובהכי אתי שפיר מה שהקדים רש"י ז"ל קהל ודאי לממזר ודאי אף ע"ג דקרא איפכא כתיב ולמאי דפרישית א"ש כן נ"ל נכון לפי שיטת רש"י ז"ל וסייעתו דכל הספיקות אסורין מן התורה. אמנם לשיטת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתן דכל הספיקות מותרין מן התורה וילפינן לה מהכא אלא דהאחרונים הקשו ע"ז דא"כ ללישנא קמא אמאי איצטריכו תרי קראי ולמאי דפרישית אתי שפיר משום דהוי תרתי דסתרין אהדדי. ועוד נראה לי דמחד קרא ודאי לא הוי מצינן למילף לכל התורה כולה דודאי איכא פירכא דהנך לאוין דפסולין הותרו מכללן דמותרין זה בזה משא"כ השתא דהתיר הכתוב בתרתי דסתרי אלמא דעיקר הטעם דלא שייך שום אזהרת ספק באיסור ספק ומינה שמעינן שפיר לכל התורה כולה כן נ"ל ודוק היטב:

שם אמר רבא ד"ת שתוקי כשר מ"ט רוב כשירין אצלה כו' מאי אמרת דלמא אזלה איהי לגבייהו וה"ל קבוע כו'. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דלהא נמי לא איצטריך קרא דה"ל רובא להתירא והריטב"א ז"ל בחידושיו הקשה ג"כ קושיא זו אלא דשינה בלשונו דה"ל ספק ספיקא ולענ"ד נראה דדא ודא א' היא דודאי לאו ס"ס ממש מיקרי דכולהו חד ספק הוא שמא מכשר נתעברה או מפסול כמ"ש התוספות בסוגיא דפתח פתוח דשם אונס חד הוא ומבואר כן בפוסקים ועוד דהא דהכא גרע מיניה טובא דהא בדאזלו אינהו לגבה אכתי איכא לספוקי שמא פסול שמא כשר אע"כ דעיקר כוונת הריטב"א ז"ל ג"כ דהאי ס"ס ה"ל כרוב כיון דאפילו אי קים לן בודאי דאזלה איהי לגבייהו ה"ל מחצה על מחצה א"כ השתא דלא קים לן הדבר נוטה להיתר יותר מלאיסור ופשיטא להו להרשב"א והריטב"א ז"ל דכה"ג מותר מדאורייתא מטעם רוב וכבר הערתי בזה בקונטרס אחרון דפ' קמא דכתובות ע"ש. וע"ז תירצו הרשב"א והריטב"א ז"ל דעיקר קרא דשתוקי לא אתא אלא להיכא דחזינן דאזלה איהי לגבייהו או בעיר שיש בה מחצה על מחצה כשירים ופסולין ותחלה אבא לפרש דבריהם דמה שכתבו דאיירי דחזינן דאזלה איהי לגבייהו לאו שראוה שהלכה לשם וראו שנבעלה דא"כ הרי הם יודעין אם הבועל כשר או פסול ואי כשעמדו בערבוביא כשירים ופסולין ונבעלה לא' מהם ואין אנו יודעין למי הדר ה"ל פירש ולא מיקרי קבוע אע"כ צריך לפרש דאיירי שראוה העדים שהיתה מצויה תדיר בחצר א' שדרין באותו חצר כשירין ופסולין וכל א' במקום מיוחד ואין יודעין אם היתה מצויה בבית הכשר או בבית הפסול והולכין אחו מקום המצוי בתר רוב שכונה כמבואר כמבואר בפוסקים ובמה שכתבו לאידך שינויא דאיירי בעיר שיש בה מחצה על מחצה צ"ל דאיירי כשדלתות המדינה נעולות דאל"כ ניזל בתר רובא דעלמא דעכו"ם נינהו והולד כשר ומצרפין רובא דעלמא למחצה כשירות והדר ה"ל רובא להתירא אע"כ כדפרישי':

אלא דאכתי קשיא לי טובא בדבריהם לפ"ז הניחא דקרא להכי אתא לענין דשתוקי מותר בישראל מן התורה ומשום מעלה דיוחסין אסרו חכמים אבל אכתי קשה לאידך גיסא הא דפסיק ותני במתניתין דשתוקי מותר בממזרת ודאי ואמאי כיון דסתם שתוקי רוב כשירין אצלה וה"ל כודאי כשר מדאורייתא א"כ אמאי מותר בממזרת ואטו מי נימא דמתניתין דקתני ממזירי ושתוקי כשירין זה בזה איירי דוקא בדחזינן דאזלה איהי לגבייהו או בעיר שיש בה מחצה על מחצה ודלתות המדינה נעולות הא ודאי ליתא וחתני הרב המופלג מוהר"ר בעריש נר"ו תירץ לי בזה דכיון דהא דרוב כשירין אצלה לא הוי אלא משום דקי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומשמע לקמן בלשון התוספות בסוגיא דכותי לא ישא כותית דהאי הולד כשר היינו שצריך להתגייר א"כ ה"ל גר ומותר בממזרת ובאמת שדברים נכונים הם אלא דאכתי קשה לשיטת רוב הפוסקים דס"ל דהולד כשר לגמרי ואינו צריך להתגייר כדמשמע מפשיטות לשון הטור והש"ע ולקמן בסוגיא דכותי לא ישא כותית אבאר דלרש"י ותוספות נמי לא פשיטא להו כ"כ הך מילתא דצריך לגייר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על שיטת הרשב"א והריטב"א ז"ל ולולי דבריהם היה נ"ל דלא שייך למיזל כה"ג בתר רובא כיון דהספק הוא בזה הענין עצמו אי איכא רובא או לא וכ"ש דלא שייך טעמא דס"ס כדפרישית משום דאכתי ה"ל ספק גמור ומש"ה מותר השתוקי מדאורייתא בין בישראל בין בממזרת ולא מהני בהו טעמא דרוב כשירים אצלה כיון דאפשר דאזלה לגבייהו וה"ל ממזר ספק. ולולי דמסתפינא מרבוותא היה נ"ל דלבתר דגלי קרא ממזר ודאי לא יבא הא ספק יבא תו ליכא לחלק בין רוב כשירין או רוב פסולין דאפ"ה מיקרי ספק ממזר דאף על גב דבכל התורה אזלינן בתר רובא ובתר חזקה למשווייה כודאי אפ"ה שאני הכא דעיקר ילפותא דממזר ספק יבא לא ילפינן אלא משום דומיא דספק קהל כמו שכתבו בתוספות ישנים בש"ס שנדפסו מחדש ולענין ספק קהל משמע דלא מיקרי קהל ה' ודאי אלא בודאי גמור משא"כ ברוב ומיעוט לא שייך לומר שהוא ודאי קהל ה' דקמי שמיא גליא ואפשר שהוא מהמיעוט כיון שהדבר מצוי ושור שחוט לפנינו לית לן למימר דמיקרי קהל ה' ודאי והשתא א"ש טובא הא דמסיק רבא במילתיה בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא דלכאורה לשון מיותר הוא ולמאי דפרישית אתי שפיך וע"פ סברא זו י"ל כמה סוגיות בגמרא דמקשו ממזר ספק ממזר הוא ולא אמרינן דאזיל בתר חזקה ויתיישב ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל והטור והש"ע שכתבו איזהו ספק ממזר זה שנולד ממי שבא על ספק אשת איש שנתקדשה ספק קידושין או מאשה שנתגרשה ספק גירושין וכבר הקשיתי לשאול דבספק קידושין האיכא חזקת פנויה ובספק גירושין חזקת אשת איש ולמאי דפרישית אתי שפיר טובא דלענין ספק ממזר לא אזלינן בתר חזקה וכמ"ש ג"כ בחידושי מהר"י מטראני ז"ל בשמעתין וכ"כ הפרי חדש בכללי ספק ספיקא בשיטת הרמב"ם ז"ל אלא דלדידהו שני להו בין חזקה לרובא ולענ"ד לא ידעתי לחלק דאידי ואידי דאורייתא נינהו כן נ"ל נכון לולי שהקדמונים ז"ל לא כתבו כן ולהיפך כתבו התוספות בכמה דוכתי דבהא דמקשינן ממזר ספק ממזר הוא ואית לן למיזל בתר חזקה כמ"ש בסוף פרק האשה שנתארמלה דף כ"ה ע"ב ובר"פ האשה רבה ע"ש. אלא דבאמת קשיא לי בלא"ה בשיטת התוספות גופא א"כ מאי קאמר הכא זימנין דאזלה לגבייהו וה"ל קבוע כמחצה ע"מ וקשיא לי אכתי לשיטת התוס' במחצה על מחצה גופא איכא חזקת היתר דאמו של השתוקית כמ"ש התוס' לעיל פרק האומר דף ס"ו ובעובדא דינאי מלכא ועיין במה שכתבתי שם וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

שם והתורה אמרה ממזר ודאי כו' ומ"ט אמרו שתוקי פסול כו'. ואף ע"ג דבכמה דוכתי אשכחן שהחמירו חכמים אף במיעוט המצוי כ"ש דיש להם להחמיר בספק השקול דמחצה על מחצה אלא איכא למימר דכיון שהתירה התורה ספק זה בפירוש לא שייך להחמיר אף מדרבנן כמ"ש סברא זו בכמה דוכתי עיין בפ"ק דקידושין בסוגיא דבן בג בג ואף לשיטת הרמב"ם וסייעתו דכל ספק השקול דמותר מן התורה ילפינן מספק ממזר דהכא ואפ"ה אסרו חכמים כל הספיקות אפ"ה יש לומר דבממזר גופא דכתיב להדיא לא שייך להחמיר אי לאו משום מעלה דיוחסין כן נ"ל ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה אלא מעתה שתוקי שתוקית לא ישא דמשמע כו' ובפרק החולץ אמר דרבא גופא כו' עכ"ל. אף ע"ג דרבא לא איירי התם אלא לענין ספק בודאי ולא בשתוקי בשתוקית ולכאורה יש סברא גדולה לחלק ביניהם דבשתוקי בשתוקית יש להתיר יותר דאיכא תרי ספיקי להתירה דהא מדינא תרווייהו כשירין דרוב כשירין אצלה ואי נמי חיישת למיעוטא דפסולין איכא נמי ספיקא אחרינא שמא שניהם פסולין אלא דמשמע להו להתוספות דכיון דרבא בפרק החולץ ס"ל כר"א משמע דלגמרי ס"ל כוותיה ור"א אוסר בספק ספיקן וק"ל:

רש"י בד"ה שמא ישא אחותו מאביו ואחותו מאמו וליכא למיחש כו' דבחזקת כשירה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דאע"ג דחמיו נמי בחזקת כשרות הוא ע"ש ולענ"ד אין צורך לידחק בפרש"י דעיקר כוונת רש"י ז"ל דבחמותו לא שייך לומר שמא זונה היא דהא בחזקת היתר היא לבעלה ולכהונה משא"כ בזכר לא שייכא הך חזקה אם זינה או לא כן נ"ל ברור:

תוספות ד"ה מאי איכא מיעוט. ההוא עובדא שכתבו התוספות הביאו בספר הלכות גדולות יותר באורך סוף גיטין ובשו"ת הגאונים כ"י ח"א סימן י"ג:

חד לכהנים. מדהוה מצי למיכתבינהו לכולהו בחדא אזהרה וחד קהל לא יבא ממזר ועמוני ומואבי בקהל גם דור עשירי לא יבא להם בקהל עד עולם וגבי מצרי ואדומי דור שלישי יבא להם בכם: חד לקהל כהנים וחד לקהל לוים וחד לקהל ישראלים. דאי הוה כתיב חד ה''א כהנים קאמר אבל לוים מותרים ואי כתיב תרי ה''א לוים וכהנים אבל ישראלים לא: וחד למישרי ממזרת בשתוקי. אע''פ שזה ודאי וזה ספק לא חיישינן שמא זה כשר ואסור לישא ממזרת דהכי דרשינן בקהל ודאי הוא דלא יבא ממזר הא בקהל ספק כגון שתוקי יבא: וחד למישרי שתוקי בישראל. דדרשינן הכי ממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל הא ממזר ספק יבא ודקתני מתני' שתוקי פסול הוא מדרבנן כדלקמן שמא ישא אחותו מאביו: קהל גרים לא איקרי קהל. דלא אייתר לן קרא לקהל גרים: מחד קהלא נפקי. דשבט אחד הם ואין לקרות קהל חצי השבט: הני נמי תרי קהלי נינהו. גבי כהנים ולוים איצטריכו תרי קהלי לדרשה ואפי' הכי אייתר להו חד לקהל גרים: ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קרא נפקי. חד מקהל ודאי וחד מממזר ודאי דהכי דרשינן לא יבא ממזר ודאי בקהל ודאי הא ממזר ספק בקהל ישראל ודאי או ממזר ודאי בקהל ספק יבא: ואיבעית אימא הני נמי תרי קהלי נינהו. כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו ואי לא אייתר קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא אלא הוה אמרינן ככל שאר ספיקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל אזהרת ספק אזהרת ספק לאיסורא: הקהל חוקה אחת לכם ולגר. למה לי למכתב קהל הכא אלא למימר דגר אקהל קאי ולאשמועינן דאיקרי קהל: לא הוזהרו כשירות. כהנות: לינשא לפסולין. לפסולי כהונה גר חלל משוחרר שהכהנים הוזהרו על בנותיהם והם לא הוזהרו עליהם מלישא אותן אבל לפסולין שהאנשים הפסולין הוזהרו עליהן מלישא אותן כגון ממזרין או נתינים אף הנשים הוזהרו עליהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה והכי אמרינן ביבמות בפרק יש מותרות (דף פד:): רגמוהו כ''ע. שהיו שם גרים הרבה והוקשה להם שאמר קהל גרים לא איקרי קהל: איכא דדריש כו'. בתמיה: מותר בכהנת. דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין: רוב כשרים אצלה. דכיון דמכירים את אמו דפנויה היא רוב העולם כשרים אצלה שאין הרוב ממזרים וקרובים שהולד מהם ממזר ואף עובד כוכבים ועבד אם בא עליה אין הולד ממזר: ומיעוט פסולין. כגון ממזרין וקרובין: ואי דאזלי אינהו לגבה. ואם בבעילה זו הלך הבועל אצלה דהשתא נד ליה ממקום קביעתו ואין לדונו בתורת קבוע שהוא נדון כמחצה על מחצה יש לנו לומר כל דפריש מרובא פריש והולד כשר: מאי אמרת. מאיזה טעם תבא לפוסלו דילמא אזלה איהי כו' אין זה אלא ספק והתורה אמרה ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא: כל כי הני מזנו. בתמיה וכי כל בעילות הנמצאות נטיל על אביו של זה לומר הוא הוליד כל שתוקי העיר: בת שתוקית. שנולדה על ידי נשואין שנשאת למותר לה: לא ישאנה. שתוקי שמא בנו של בעל השתוקית הוא שבא על אמו של זה תחלה בזנות ואח''כ נשא שתוקית: אלא לא שכיח. מסקנא דקושיא היא אלא להכי לא חיישינן משום דלא שכיח שתנשא לו אחותו אי נמי שתוקי מילתא דלא שכיחא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן וזה עיקר: דבר תורה אסופי כשר. אע''פ שאין מכירים את אמו וניחוש שמא מאשת איש שנבעלה לאחר דרוב פסולין אצלה ליכא למימר הכי: מאי טעמא אשת איש בבעלה תולה. אם ילדה ממזר אינה משליכתו לפי שיש לה לומר מבעלי הוא: מאי איכא. לאחזוקי בממזרות איכא מיעוטא שהן ארוסות ואין להם לתלות בבעל או נשואות שהלכו בעליהן למדינת הים כיון דאיכא נמי למימר של פנויה הוא וכשר או של אשה מבעלה והשליכתו אמו מחמת רעבון: שמא ישא אחותו מאביו. דאחותו מאמו ליכא למיחש כיון דמכירין את חמותו שהיא בחזקת כשירה לא מספקינן לה במזנה לומר שהוא היה בנה והשליכתו: כל הני שדי ואזלי. וכי כל בנים שהיו לה השליכה שנחזיק כל הנאספים בני אם אחת ובספק בני אב אחד ומשתי אמהות נמי לא כדאמר לעיל כל הני מזנו ואזלי: בת אסופי. מן הנשואין שמא בעל האסופית הוא אביו:

[וחד למישרי שתוקי בישראל. תימה היכי מידרש שתוקי בישראל מיתורא דקהל וי''ל דמקיש ממזר לקהל מה גבי קהל ממעטינן קהל ספק ה''נ גבי ממזר ממעטינן ממזר ספק. ת''י]: אלא מעתה שתוקי שתוקית לא ישא. קשה דמשמע דפשיטא ליה דמותר בה ובפרק החולץ (יבמות דף לז.) אמר דרבא גופיה ס''ל כר''א דמתני'. דאמר ספיקן אסור וי''ל דהתם קאמר רבא אליביה אבל הכא דקאמר מ''ט אמרו שתוקי פסול קא בעי אליבא דכ''ע: מאי איכא מיעוט ארוסות כו'. תימה דמשמע טעמא דליכא למיחש משום דהוה מיעוט ולא ידעינן שמארוסה היא הא אם אנו יודעים שמארוסה היא ודאי איכא לאחזוקי בממזרות ולא היא דאפילו ידעינן שמארוסה היא לא הוי ממזר דהא אמרי' (לקמן דף עה.) ארוסה שעיברה הולד כשר ועוד קשה דמאי קאמר ומיעוט שהלכו בעליהם למדינת הים דהאי נמי יש לנו להכשירו דשמא בא על ידי שם ושימש כי ההוא עובדא (בירושלמי) דאבוה דשמואל שהלך למדינת הים ובא על ידי שם ושימש והוליד את שמואל ויש לומר דהכא איכא ריעותא שהשליכתו ואם אנו יודעים שהוא מארוסה מחזקינן ליה בודאי ממזר שאם היה מן הארוס לא היתה משליכתו אי נמי יש לומר דלא תלינן שבא עליה על ידי שם אלא דוקא כשאומרת כן אבל האי אסופי כיון דאין אמו מעידה עליו אין לתלות בהכי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד