קידושין עב ע"ב

הַיּוֹם יוֹשֵׁב בְּחֵיקוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הַיּוֹם נוֹלַד רַב יְהוּדָה בְּבָבֶל
דְּאָמַר מָר כְּשֶׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא נוֹלַד רַבִּי כְּשֶׁמֵּת רַבִּי נוֹלַד רַב יְהוּדָה כְּשֶׁמֵּת רַב יְהוּדָה נוֹלַד רָבָא כְּשֶׁמֵּת רָבָא נוֹלַד רַב אָשֵׁי לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין צַדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּבְרָא צַדִּיק כְּמוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ עַד שֶׁלֹּא כָּבְתָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי שֶׁנֶּאֱמַר וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שׁוֹכֵב וְגוֹ'
צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו רַב יְהוּדָה אָמַר כְּגוֹן הוּמַנְיָא לְפוּם נַהֲרָא
וַיְהִי כְּהִנָּבְאִי וּפְלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָה מֵת וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶזְעַק קוֹל גָּדוֹל וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר לְטוֹבָה וְחַד אָמַר לְרָעָה מַאן דְּאָמַר לְטוֹבָה כִּי הָא דְּאִיסְתַּנְדְּרָא דְמֵישָׁן חַתְנֵיהּ דִּנְבוּכַדְנֶצַּר הֲוָה שְׁלַח לֵיהּ מִכּוּלֵּי הַאי שְׁבִיָּיה דְּאַיְיתֵית לָךְ לָא שַׁדַּרְתְּ לַן דְּקָאֵי לְקַמַּן
בָּעֵי לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ מִיִּשְׂרָאֵל אֲמַר לֵיהּ פְּלַטְיָהוּ בֶּן בְּנָיָהוּ אֲנַן דַּחֲשִׁבִינַן נֵיקוּ מִקַּמָּךְ הָכָא וְעַבְדִין נֵיזְלוּ לְהָתָם וַאֲמַר נְבִיָּא מִי שֶׁעָשָׂה טוֹבָה בְּיִשְׂרָאֵל יָמוּת בַּחֲצִי יָמָיו
מַאן דְּאָמַר לְרָעָה דִּכְתִיב וַתָּבֵא אֹתִי אֶל שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי הַפּוֹנֶה קָדִימָה וְהִנֵּה בְּפֶתַח הַשַּׁעַר עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ וָאֶרְאֶה בְתוֹכָם אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן עַזֻּר וְאֶת פְּלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָהוּ שָׂרֵי הָעָם וּכְתִיב וַיָּבֹא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה' הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל ה' בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה
מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי מַעֲרָב מָה תַּלְמוּד לוֹמַר [אֲחֹרֵיהֶם] אֶל הֵיכַל ה' מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַפְרִיעִין עַצְמָם וּמַתְרִיזִין עַצְמָם כְּלַפֵּי מַעְלָה וְקָאָמַר נְבִיָּא מִי שֶׁעָשָׂה הָרָעָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל יָמוּת עַל מִיטָּתוֹ
תִּסְתַּיַּים דִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר לְרָעָה דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל מוּשְׁכְּנֵי הֲרֵי הִיא כַּגּוֹלָה לַיּוֹחֲסִים מֵישָׁ(ו)ן לֹא חָשׁוּ לָהּ לֹא מִשּׁוּם עַבְדוּת וְלֹא מִשּׁוּם מַמְזֵרוּת אֶלָּא כֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ בָּהּ לֹא הִקְפִּידוּ עַל הַגְּרוּשׁוֹת
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ שְׁמוּאֵל אָמַר לְטוֹבָה וּשְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת וְאֵינוֹ צָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר שֶׁנֶּאֱמַר כׇּל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף עֶבֶד אִישׁ וְלֹא עֶבֶד אִשָּׁה אֶלָּא עֶבֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְרַבּוֹ עָלָיו קָרוּי עֶבֶד עֶבֶד שֶׁאֵין לְרַבּוֹ רְשׁוּת עָלָיו אֵין קָרוּי עֶבֶד
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים כׇּל אֲרָצוֹת בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת הֵם עוֹמְדוֹת
אַמֵּימָר שְׁרָא לֵיהּ לְרַב הוּנָא בַּר נָתָן לְמִינְסַב אִיתְּתָא מָחוֹזַיְיתָא אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי מַאי דַּעְתָּ(י)ךְ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים כׇּל אֲרָצוֹת בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת הֵן עוֹמְדוֹת וְהָא בֵּי רַב כָּהֲנָא לָא מַתְנוּ הָכִי וּבֵי רַב פָּפָּא לָא מַתְנוּ הָכִי וּבֵי רַב זְבִיד לָא מַתְנוּ הָכִי אֲפִילּוּ הָכִי לָא קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ מִשּׁוּם דִּשְׁמִיעַ לֵיהּ מֵרַב זְבִיד דִּנְהַרְדְּעָא
תָּנוּ רַבָּנַן מַמְזֵירֵי וּנְתִינֵי טְהוֹרִים לֶעָתִיד לָבֹא דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵין טְהוֹרִים אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכׇּל גִּלּוּלֵיכֶם וְלֹא מִן הַמַּמְזֵרוּת אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אֲטַהֵר אֶתְכֶם הֱוֵי אוֹמֵר אַף מִן הַמַּמְזֵרוּת
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר הַיְינוּ דִּכְתִיב וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד אֶלָּא לְרַבִּי יוֹסֵי מַאי וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף יֵתְבוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל לְרוּחְצָן בְּאַרְעֲהוֹן דַּהֲווֹ (דָּמוּ) [דָּמַיִין] בַּהּ לְנוּכְרָאִין
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַב יוֹסֵף אִי לָאו דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי הֲוָה אָתֵי אֵלִיָּהוּ מַפֵּיק מִינַּן צַוְורָנֵי צַוְורָנֵי קוֹלָרִין
תָּנוּ רַבָּנַן גֵּר נוֹשֵׂא מַמְזֶרֶת דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר גֵּר לֹא יִשָּׂא מַמְזֶרֶת אֶחָד גֵּר אֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר וְחָלָל מוּתָּרִים בְּכֹהֶנֶת מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי חֲמִשָּׁה קְהָלֵי כְּתִיבִי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - ב

עיר ושמה אקרא דאגמא איכא כבבל, ואדם בשם אדא בר אהבה יש בה, והיום הוא יושב בחיקו של אברהם אבינו! היום הוא נימול, ונכנס בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. ^[61]

והיום נולד [מי שעתיד להיות] רב יהודה בבבל.

כל הדברים האלו נאמרו על ידי רבי ביום פטירתו. ובאותו יום נולד רב יהודה.

דאמר מר: כשמת רבי עקיבא נולד רבי. וכשמת רבי נולד רב יהודה, וכשמת רב יהודה נולד רבא. וכשמת רבא נולד רב אשי.

ללמדך, שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו. שנאמר בספר קהלת [א ה]: "וזרח השמש ובא השמש". קודם ששקעה שמשו של צדיק זה, זורחת שמשו של צדיק זה. ^[62]

וכן מצינו, עד שלא כבתה שמשו של עלי הכהן, זרחה שמשו של שמואל הרמתי. שנאמר [שמואל א ג]: "ונר אלהים טרם יכבה, ושמואל שוכב בהיכל ה'". וממשיך הכתוב ואומר שאז נתגלתה לו שכינה לראשונה.

ואף על פי שפשוטו של מקרא הוא שעדיין לא כבו נרות המנורה, דרשינן לה על נרו של עלי, שעד שלא כבה נרו [נבואתו של עלי], זרחה שמשו [נבואתו] של שמואל.

כתיב במגילת איכה [א יז]: "צוה ה' ליעקב, סביביו צריו"! שגזר ה', שיהיו האויבים סובבים את ישראל. והם עמון ומואב שהצרו לישראל יותר מכל האויבים. ואף בגלותם שבבבל, היו הם סובבים את ישראל.

רב יהודה אמר: כגון העיר הומניא, שהיתה כולה עמונים, שהגלה אותם סנחריב לשם, והיו מצרים לישראל שישבו לפום נהרא, על שפת הנהר.

כתיב בספר יחזקאל [יא יג]: "ויהי כהנבאי, ופלטיהו בן בניהו [שהיה משרי העם] מת. ואפול על פני, ואזעק בקול גדול, ואומר: אהא, אדני ה'! כלה אתה עושה את שארית ישראל"!

ותוך כדי שנתנבא יחזקאל על סופם של אנשי האוון, ובתוכם פלטיהו, מת פלטיהו לנגד עיניו. וזעק יחזקאל על כך.

ונחלקו בטיב זעקה זו רב ושמואל.

חד אמר: זעק לטובה, שצר היה לו לנביא על מותו.

וחד אמר: זעק לרעה, שרע היה בעיני הנביא שמת מיתה יפה, ורצה שיענש בצורה יותר חמורה.

מאן דאמר "לטובה" סבר, היתה לו זכות לפלטיהו זה. כי הא, מעשה שהיה: דאיסתנדרא דמישן [מושל מישן], חתניה דנבוכדנצר הוה [חתנו של נבוכדנצר היה].

שלח ליה לנבוכדנצר חותנו: מכולי האי שבייה דאייתית לך, לא שדרת לן דקאי לקמן [וכי מכל השבויים שהבאת לך לארצך, לא שלחת אף אחד שיעמוד לפני לשמשני].

בעי [רצה] נבוכדנצר לשדורי [לשלוח] ליה לחתנו שבויים מישראל.

אמר ליה פלטיהו בן בניהו לנבוכדנצר: אנן, היהודים, דחשבינן [שחשובים אנו] ניקו מקמך [נשאר לעמוד לפניך], ועבדינן [העבדים] ניזלו להתם, ילכו לשם, לשרת את חתנך.

וכן עשה נבוכדנצר כדבריו, ובזכותו של פלטיהו נשארו היהודים בבבל.

ואמר הנביא וזעק: וכי מי שעשה טובה בישראל, ימות בחצי ימיו?!

ואילו מאן דאמר ש"לרעה" זעק יחזקאל, דרש מהא דכתיב שם: "ותבא אותי אל שער בית ה' הקדמוני הפונה קדימה, והנה בפתח השער עשרים וחמשה איש, ואראה בתוכם את יאזניה בן עזר ואת פלטיהו בן בניהו, שרי העם".

וכתיב לעיל: "ויבא אותי אל חצר בית ה' הפנימית, והנה פתח היכל ה', בין האולם ובין המזבח, כעשרים וחמשה איש, אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה". והם אותם עשרים וחמשה איש שמוזכרים בהמשך בפסוק שהובא קודם, ובתוכם היה פלטיהו בן בניהו.

ממשמע שנאמר "ופניהם קדמה [מזרחה] ", האם איני יודע שאחוריהם כלפי ההיכל שהוא לצד מערב?!

אלא מה תלמוד לומר "אחוריהם אל היכל ה'"? - מלמד שהיו מפריעין [מגלים] את עצמם, את אחוריהם, ומתריזין עצמם [עושים את צרכיהם] כלפי מעלה, כלפי ההיכל, בדרך גנאי.

ועל כך קאמר הנביא: וכי מי שעשה הרעה הזאת בישראל, ימות על מטתו במיתה רגילה?! והיה מיצר על כך שלא נענש במיתה קשה יותר.

ומוכיחה הגמרא: תסתיים, יש להוכיח, דשמואל הוא דאמר, שצעק הנביא לרעה על מות פלטיהו. כי לא יתכן שיסבור שמואל שצעק לטובה משום זכותו, שהרי בהכרח חולק שמואל על המעשה המובא לעיל [שגרם פלטיהו שלא יגלו ישראל למישן אלא רק העבדים], שהרי לדעתו, לא גלו עבדים לשם.

דהרי אמר רבי חייא בר אבין, אמר שמואל: מושכני, הרי היא כגולה ליוחסין.

וכן אמר: מישון - לא חשו לה, לא משום עבדות, ולא משום ממזרות, ואין פסולים אנשיה מלבוא בקהל.

אלא, כהנים שהיו בה, לא הקפידו על הגרושות, ונשאון לנשים. לכך בנותיה ספק חללות הן, ופסולות לכהונה, אבל כשרות הן לקהל.

שמע מינה, סבר שמואל, לא גלו עבדים למישן.

ודחינן: לעולם אימא לך, שמואל הוא דאמר "לטובה", וסבר שגלו עבדים למישון על פי עצתו של פלטיהו. ובכל זאת לא חשש שמואל על בני מישון שמזרע עבדים הם, משום דשמואל לטעמיה.

דאמר שמואל: המפקיר עבדו יצא לחירות, ואינו צריך גט שחרור! שמאחר שפקע קנינו הממוני של האדון בעבד, אף קנין האיסור שבו פקע, והרי הוא בן חורין לכל דבר, ושוב דינו כישראל, ומותר בבת חורין.

שנאמר [שמות ב מד] "כל עבד איש מקנת כסף". למה נכתב "עבד איש"? וכי דוקא עבד של איש נידון כן, ולא עבד של אשה? -

אלא בא הכתוב ללמדנו, עבד שיש לו רשות ממונית לרבו עליו, קרוי "עבד". אבל עבד שכבר פקע קנין רבו ממנו ואין לו לרבו רשות עליו, אין הוא קרוי "עבד", אלא בן חורין גמור הוא. ^[63]

וכן אותם עבדים שגלו למישן, כיון שנגזלו מרבם, הרי נתייאש מהם והפקירם [שהיאוש הוא כהפקר], ויצאו לחירות.

ומאחר שנעשו בני חורין הרי הם כישראל. ומשום כן לא חשש שמואל עליהם, והתירם בבת חורין.

ועתה חוזרת הגמרא לדון בדברי המשנה:

אמר רב יהודה אמר שמואל: מה שמשמע ממשנתנו שעלו הפסולים מבבל, ולכן מיוחסת היא משאר הארצות -

זו דברי רבי מאיר, הסובר שדוקא בבל עומדת בחזקת כשרות ליוחסין, אבל שאר ארצות הן בחזקת פסול.

אבל חכמים אומרים: כל הארצות בחזקת כשרות הם עומדות.

אמימר שרא ליה לרב הונא בר נתן למינסב איתתא ממחוזייתא [התיר לו לשאת אשה ממחוזא], ואף שאין היא מתחומי בבל השנויים לעיל לענין יוחסין.

אמר ליה רב אשי לאמימר: מאי דעתיך, משום מה התרת לו לשאת אשה שלא מבבל? אם משום מה דאמר רב יהודה אמר ששמואל: זו דברי רבי מאיר; אבל חכמים אומרים: כל הארצות בחזקת כשרות הן עומדות!? -

אם משום כן התרת, לא היה לך לעשות כן.

דהא בי רב כהנא לא מתני הכי משמיה דשמואל. אלא שנו בשם שמואל, שכל הארצות עיסה.

וכן בי רב פפא לא מתני הכי בשם שמואל.

וכן בי רב זביד לא מתני הכי בשם שמואל.

ואפילו הכי לא קיבלה אמימר מיניה, אלא עמד על שלו והתיר את כל הארצות, משום דשמיע ליה כן מרב זביד דנהרדעא בשם שמוא ל.

תנו רבנן: ממזירי ונתיני [גבעונים] טהורים לעתיד לבא - דברי רבי יוסי.

רבי מאיר אומר: אין טהורים אף לעתיד לבא. ^[64]

אמר לו רבי יוסי: והלא כבר נאמר [יחזקאל לו כו] "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם. מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם, אטהר אתכם".

אמר לו רבי מאיר: כשהוא אומר "וטהרתם", אינו אלא "מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם", דהיינו מטומאת עבודה זרה, ולא מן הממזרות.

אמר לו רבי יוסי: כשהוא חוזר ואומר בסוף הפסוק: "אטהר אתכם", הוי אומר, אטהרכם אף מן הממזרות.

והוינן בה: בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב [זכריה ט ו] "וישב ממזר באשדוד", שלעתיד לבוא יבדלו הממזרים, וישבו באשדוד בפני עצמם.

אלא לרבי יוסי, הסובר שיטהרו אז מממזרותם, מאי "וישב ממזר באשדוד"!?

ומשנינן: כדמתרגם רב יוסף פסוק זה: יתבון בית ישראל לרוחצן בארעהון, דהוו דמו בה לנוכראין. בית ישראל, אשר עד עתה היה נחשב בארץ לנכרי, ונטרד ממנה כממזר, יחזור לשבת בארצו. שאף אשדוד היא בגבולות ארץ ישראל.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי, שעתידים ממזרים ליטהר לעתיד לבא. ^[65]

אמר רב יוסף: אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי, הוה אתי אליהו ומפיק מינן צוורני צוורני קוטרין [היה מוציא מאתנו חבורות חבורות של ממזרים]!

תנו רבנן: גר נושא ממזרת - דברי רבי יוסי, שקהל גרים לא נקרא "קהל" ; לפיכך אין הם בכלל האיסור של "לא יבא ממזר בקהל ה'". ^[66]

רבי יהודה אומר: גר לא ישא ממזרת. דקסבר, אף קהל גרים קרוי "קהל", ואף הם בכלל איסור "לא יבא ממזר בקהל ה'".

אחד גר ואחד עבד משוחרר ואחד חלל - הרי הם מותרים בכהנת. ואף על פי שהכהן אסור בגיורת ושפחה משוחררת וחללה, לא הוזהרו כהנות כשירות בכל אלו.

והוינן בה: מאי טעמא דרבי יוסי שהתיר גר לממזרת?

ומשנינן: חמשה "קהלי" כתיבי בענין אזהרת פסולי יוחסין:

א. "לא יבא ממזר בקהל ה'". ב. "לא יבא לו בקהל". ג. "לא יבא עמוני ומואבי בקהל". ד. "לא יבא לבם בקהל". ה. במצרי ואדומי כתיב: "דור שלישי יבא להם בקהל".

הערות

^[61] רש"י הביא פירוש נוסף, שמת באותו יום. וכתב, שאם כן, אין זה רב אדא בר אהבה שבגמרא, שהיה אחרי רבי. ולפי הפירוש הראשון שנימול באותו יום, יש לומר שהוא רב אדא בר אהבה שבגמרא שהאריך ימים הרבה עד דורות אחרונים של האמוראים.

^[62] וסוף הפסוק "ואל מקומו שואף זורח, הוא שם". דהיינו, שאל מקומו של הצדיק המת, שואף וזורח הצדיק השני. ולפני כן כתוב "דור הולך ודור בא", שצדיק זה מת וצדיק זה נולד מיד. מהרש"א.

^[63] קשה לפי זה בהורדוס, שהרג את כל בית חשמונאי, ומלך, הרי לא היה עליו רשות רבו ואין צריך גט שחרור, ומדוע אמר שמואל שכל האומר מבית חשמונאי אתינא, עבדא הוא? ויש לומר, שלא לענין איסורים קאמר, אלא שהוא מבית הורדוס העבדים, ולא מבית חשמונאי. אך קשה, אם כן, למה הכריז רב יהודה על בעל דינו שהוא "עבד"?, ומשמע שלענין פסול לדינא קאמר. ויש ליישב בדוחק, לפי שהוא החזיק עצמו בכהן מבית חשמונאי, לכך הכריז עליו שאינו כהן אלא עבד משוחרר. מהרש"א. וראה עוד ברמב"ן כאן, ובתוס' ביבמות [מה ב] ד"ה כיון.

^[64] דעת הרמב"ן שהמחלוקת בממזרים ידועים, שלרבי יוסי יטהרו לעתיד לבא. ואילו בממזרים שנטמעו לדברי הכל הם טהורים, ואפילו בזמן הזה הודע במשפחה שהיא פסולה אינו צריך לגלותה, לפי שמן התורה ספק ממזר מותר. והקשה הרמב"ן, האיך אפשר שיטהרו ממזרים ודאים? וכי מצוות בטלות לעתיד לבא? ותירץ, שלא יבטל האיסור, אלא הוראת שעה תהא, שאליהו יטהר כל הממזרים מדורות שעברו, אבל הממזרים שמכאן ואילך, יהיו פסולים. והר"ן נחלק עליו, וסובר שהמחלוקת בין רבי מאיר ורבי יוסי היא רק לענין משפחה שנטמעה, האם אליהו יגלה מי הוא הפסול, ויפסלם לעתיד לבא, או לא, אבל ממזרים ודאים, לכולי עלמא לא ייטהרו לעתיד לבא, שהרי מצוות אינן בטלות לעתיד לבא. וראה שם שהוכיח כן מהסוגיא דלעיל [עא א], שאמר רבי יהושע בן לוי כסף מטהר ממזרים, משמע דוקא בגלל שנטמעה. וכן כל האמוראים שם שאמרו "משפחה שנטמעה, נטמעה", משמע שדוקא ספק הוא יטהר, ולא ודאי. וכתב עוד ליישב, מה שהקשו בגמרא לקמן לרבי יוסי מ"וישב ממזר באשדוד", שהרי אפשר לתרץ ולומר שהפסוק מדבר בממזר ודאי, שגם הוא מודה שלא יטהר לעתיד לבא. ועוד כתב, שנראה שזו היא דעת הרמב"ם, שכתב בסוף הלכות מלכים [הלכה ג] "בימי המלך המשיח יתייחסו כולם על פיו, ברוח הקודש שתנוח עליו. ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני, וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות "זה ממזר" ו"זה עבד", שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה".

^[65] בתוס' הרא"ש הקשה: וכי איצטרך לפסוק הלכתא למשיחא! ? ועיין שם מה שתירץ.

^[66] דעת הרמב"ם [איסורי ביאה טו ט] שגר אשר נשא ישראלית, או ישראל שנשא גיורת, הולד ישראל גמור, ואסור בממזרת. ורק אם אביו ואמו גרים, מותר גם הוא בממזרת. וכתב המגיד משנה, שהטעם בגר שנשא ישראלית שבנו אסור בממזרת, על אף שהגר עצמו מותר בממזרת, וקיימא לן שבכל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הזכר, וכאן הרי הזכר [האב] מותר בממזרת], משום דלא גרע מגוי שבא על בת ישראל, שהולד כשר, ואסור בממזרת. ובישראל שנשא גיורת שפיר אסור הבן בממזרת, לפי הכלל ש"כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר", ולכן כאן, הבן דינו הוא כישראל אביו, שאסור בממזרת. אך הר"ן הקשה על הרמב"ם בדין גר שנשא ישראלית. כי בשלמא גוי הבא על ישראלית, אי אפשר לו להתייחס אחר אביו, כי רק בישראל נאמר "למשפחותם לבית אבותם", ולכן לא יתכן לומר שהולד הולך אחר אביו. אבל כאן, שאביו ישראל גמור הוא, למה לא יתייחס אחר אביו, ויהא נידון כמוהו, כמו גר שמותר בממזרת, כפי הכלל ש"כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר". וראה לקמן עז א בהערה את תירוצו של הגר"ח על קושיית הר"ן.

היום יושב בחיקו של אברהם אבינו, שהיום הוא נימול. היום נולד רב יהודה בבבל.

ומעירים: שאמר מר [החכם]: כשמת ר' עקיבא נולד רבי. כשמת רבי נולד רב יהודה. כשמת רב יהודה נולד רבא. כשמת רבא נולד רב אשי. ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר: "וזרח השמש ובא השמש" (קהלת א, ה). וכך היה גם בדורות ראשונים: עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה כבר שמשו של שמואל הרמתי, שנאמר: "ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב" וגו' (שמואל א ג, ג), ששרתה נבואה עליו בימי עלי.

ואגב שהזכרנו את העיר הומניא כעיר של עמונים, מביאים על הכתוב "צוה ה' ליעקב סביביו צריו" (איכה א, יז), כלומר, שגם בגלות סובבים את ישראל אויביהם. רב יהודה אמר: כגון העיר הומניא שהיא עיר של עמונים הסמוכה לישוב היהודי של פום נהרא.

נאמר: "ויהי כהנבאי ופלטיהו בן בניה מת ואפל על פני ואזעק קול גדול ואמר אהה אדני אלהים'" (יחזקאל יא, יג) רב ושמואל נחלקו בפירוש מקרא זה: חד [אחד מהם] אמר, פירש את הדבר, לטובה, וחד אמר: לרעה. כיצד? מאן דאמר [מי שאומר, שמפרש אותה] לטובה — כי הא דאיסתנדרא [כמו סיפור זה שמושל] מחוז מישן חתניה [חתנו] של נבוכדנצר הוה [היה]. שלח ליה [לו] לנבוכדנצר: מכולי האי שבייה דאייתית [מכל אותם השבויים שהבאתי] לך ממלחמותיך לא שדרת לן דקאי לקמן [שלחת לנו מישהו שיעמוד לפנינו].

בעי לשדורי ליה [רצה לשלוח לו שבויים] מישראל שיהיו משרתיו. אמר ליה [לו] פלטיהו בן בניהו לנבוכדנצר: אנן דחשבינן ניקו מקמך הכא [אנו, שאנו חשובים, נעמוד ונשרת לפניך כאן], ועבדין ניזלו להתם [ועבדינו ילכו לשם] לחתנך. וכך עשה נבוכדנצר. ועליו אמר הנביא יחזקאל: מי שעשה טובה זו בישראל שמנע מהם גלות זו, ימות בחצי ימיו?

מאן דאמר [מי שאומר, מפרש, את הפסוק] לרעה, דכתיב [שנאמר] "ותשא אותי רוח ותבא אתי אל שער בית ה' הקדמוני הפונה קדימה והנה בפתח השער עשרים וחמשה איש ואראה בתוכם את יאזניה בן עזר ואת פלטיהו בן בניהו שרי העם" (שם א), וכתיב [ונאמר]: "ויבא אתי אל חצר בית ה' הפנימית והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה" (שם ח, טז).

ממשמע שנאמר "ופניהם קדמה" איני יודע שאחוריהם כלפי מערב? שהרי באותו צד נמצא היכל ה'. אלא מה תלמוד לומר "אחריהם אל היכל ה'" — לרמוז דבר נוסף, מלמד שהיו מפריעין (פורעים, מגלים את) עצמם באחוריהם ומתריזין עצמם (מטילים צואה) כלפי מעלה דווקא בכיוון של היכל ה'. וקאמר [ואמר] נביא: מי שעשה הרעה הזאת בישראל ימות על מיטתו בשלום?!

ומעירים: תסתיים [תוגדר, תסויים השמועה] ששמואל הוא שאמר לרעה. שאמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל: מושכני הרי היא כגולה לענין יוחסים. ואף מישון לא חשו [חששו] לה לא משום עבדות ולא משום ממזרות, אלא כהנים שהיו בה לא הקפידו על הגרושות, ואם יש לחשוש לכשרותם של אנשי מישון, הריהו משום פסול חללים, ולא פסול אחר. ואילו לשיטה שנאמרו הדברים לטובה, בני מישון בני עבדים הם.

ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי שמואל הוא שאמר לטובה, ואין זו סתירה, שכן שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: המפקיר עבדו — יצא העבד לחירות, ואינו צריך אפילו גט (שטר) שחרור, והביא שמואל ראיה לדבריו ממה שנאמר: "וכל עבד איש מקנת כסף" (שמות יב, מד), והלשון "עבד איש" לכאורה קשה, וכי דווקא עבד שהוא איש ממין זכר ולא עבד אשה? אלא הכוונה היא: עבד שיש לו רשות ושלטון לרבו עליו (עבד של איש) — קרוי עבד שהוא בפועל עבדו של איש מסויים, עבד שאין לרבו רשות עליו, כגון שהפקירו — אין הוא קרוי עבד אלא בן חורין.

אמר רב יהודה אמר שמואל: משנתנו זו לגבי יוחסין שממנה דייקנו כי אנשי בבל דווקא טהורים בייחוסם, אלו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים: כל ארצות בחזקת כשרות הם עומדות.

ומעירים: אמימר שרא ליה [התיר לו] לרב הונא בר נתן למינסב איתתא מחוזייתא [לשאת אשה ממחוזא] שהיתה מחוץ לגבולות בבל ליוחסין. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: מאי דעתיך [מהי דעתך] שהתרת לו — מתוך שאמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים: כל ארצות בחזקת כשרות הן עומדות והלכה כחכמים, והא בי [והרי בית מדרשו] של רב כהנא לא מתני הכי [היו שונים כך] ובי [ובית מדרשו] של רב פפא לא מתני הכי [שנו כך], ובי [ובית מדרשו] של רב זביד לא מתני הכי [שנו כך]! ומעירים: אפילו הכי [כך], למרות ששמע כל דעות אלה, לא קיבלה אמימר מיניה [ממנו], ומדוע — משום דשמיע ליה [ששמע את ההלכה הזו] מרב זביד שמ נהרדעא ועליו סמך ביותר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ממזירי ונתיני (ממזרים ונתינים) יהיו טהורים לעתיד לבא, אלו דברי ר' יוסי. ר' מאיר אומר: אין טהורים. אמר לו ר' יוסי: והלא כבר נאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם" (יחזקאל לו, כה)! אמר לו ר' מאיר: כשהוא אומר "מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם" (שם) הרי יש בכך הדגשה: מאלה ולא מן הממזרות. אמר לו ר' יוסי: בסוף הכתוב כשהוא אומר "אטהר אתכם" — הוי אומר אף מן הממזרות.

ומעירים: בשלמא [נניח] לדעת ר' מאיר שממזרים עדיין יישארו מרוחקים היינו דכתיב [זהו שנאמר] בנבואה לעתיד לבוא: "וישב ממזר באשדוד" (זכריה ט, ו), כלומר, יהיה להם מקום נפרד משלהם, אלא לר' יוסי מאי [מה פירוש] "וישב ממזר באשדוד"? ומשיבים: כדמתרגם [כמו שהיה מתרגם] רב יוסף: יתבון [ישבו] בית ישראל לרוחצן בארעהון דהוו דמו בה לנוכראין [בשלווה בארצם שהיו דומים בה כנכרים], שמפרש ממזר כמו "מעם זר".

אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כר' יוסי. אמר רב יוסף: אי לאו [אם לא] שאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי, הוה אתי [היה בא] אליהו מפיק מינן צוורני צוורני קולרין [היה מוציא מאתנו קבוצות קבוצות של אסורים], כלומר, שהיה מגלה כמה ממזרים יש בישראל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גר נושא ממזרת לכתחילה, אלו דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר: גר לא ישא ממזרת. אחד גר אחד עבד משוחרר וחלל כולם מותרים בכהנת. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי? ועונים: חמשה קהלי כתיבי [חמש פעמים נאמר "קהל"] לגבי פסולים שונים שנאסר עליהם לבוא בקהל ה'.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Today he is sitting in the lap of Abraham our forefather, since he has just been circumcised. He added: Today Rav Yehuda was born in Babylonia.

The Gemara comments: As the Master said: While Rabbi Akiva was dying, Rabbi Yehuda HaNasi was born; while Rabbi Yehuda HaNasi was dying, Rav Yehuda was born; while Rav Yehuda was dying, Rava was born; while Rava was dying, Rav Ashi was born. This teaches you that a righteous person does not leave the world before an equally righteous person is created, as it is stated: “The sun also rises and the sun also sets” (Ecclesiastes 1:5). The same applies to earlier generations: Before Eli’s sun had gone out, Samuel the Ramathite’s sun was already rising, as it is stated: “And the lamp of God was not yet gone out, and Samuel was lying in the Temple of the Lord” (I Samuel 3:3), which teaches that Samuel was already prophesying in the days of Eli.

The Gemara stated above that Homanya is an Ammonite city. The verse states: “The Lord has commanded concerning Jacob, that they that are round about him should be his adversaries” (Lamentations 1:17), indicating that the Jewish people are surrounded by enemies even in its exile. Rav Yehuda says: Homanya is close to Pum Nahara, which had Jewish residents.

The verse states: “And it came to pass, when I prophesied, that Pelatiah the son of Benaiah died. Then fell I down upon my face, and cried with a loud voice, and said: Ah Lord God!” (Ezekiel 11:13). Rav and Shmuel disagreed with regard to the meaning of this verse. One said it should be interpreted for good, and one said it should be interpreted for evil. How so? The one who says that it should be interpreted for good claims it is like that story involving the governor [de’istandera] of the province of Meishan, who was the son-in-law of Nebuchadnezzar. He sent a message to his father-in-law: From all those captives you have brought for yourself from your wars you have not sent us anyone to stand before us.

Nebuchadnezzar wanted to send him captives from the Jews to serve his son-in-law. Pelatiah, son of Benaiah, said to Nebuchadnezzar: We, who are important, shall stand and serve before you here, and our slaves will go there, to your son-in-law. Nebuchadnezzar took his advice. And about him the prophet Ezekiel said: One who did this good for the Jewish people, i.e., Pelatiah ben Benaiah, who spared them this exile, should he die at half of his days?

The one who says that the verse should be interpreted for evil cites the following verse, as it is written: “Then a spirit lifted me up, and brought me unto the east gate of the Lord’s House, which looked eastward; and behold, at the door of the gate five and twenty men; and I saw in the midst of them Jaazaniah the son of Azzur, and Pelatiah the son of Benaiah, princes of the people” (Ezekiel 11:1), and it is written: “And He brought me into the inner court of the Lord’s House, and, behold, at the door of the Temple of the Lord, between the porch and the altar, were about five and twenty men, with their backs toward the Temple of the Lord, and their faces toward the east” (Ezekiel 8:16).

The second verse is analyzed in light of the first verse, which states that Pelatiah ben Benaiah was among the twenty-five people: From the fact that it is stated: “And their faces toward the east,” don’t I know that their backs were toward the west, where the Temple was? What is the meaning when the verse states: “Their backs toward the Temple of the Lord”? These words hint at another matter, as the verse teaches that they exposed themselves from behind and discharged excrement toward the One above, in the direction of the Temple. And the prophet is saying: Shall he who did this evil in Israel die peacefully on his bed?

The Gemara comments: It may be concluded that it was Shmuel who said this was for evil, as Rabbi Ḥiyya bar Avin says that Shmuel says: Mushekanei is like the exile with regard to lineage. And even with regard to Mishon, they were not concerned due to slavery nor due to mamzer status. Rather, the priests who were there were not particular with regard to the prohibition against priests marrying divorced women. Consequently, Shmuel maintains that the only flaw of lineage in Mishon was that of ḥalalim, whereas the opinion that the verse was stated for good maintains that the some of the residents of Mishon were slaves.

The Gemara rejects this: Actually, I could say to you that Shmuel said it was for good, and there is no contradiction, since Shmuel conforms to his standard line of reasoning, as he says: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated and he does not even require a bill of manumission. Shmuel cited a proof from that which is stated: “But every slave man that is bought for money” (Exodus 12:44). Does this apply only to a slave who is a man, and not to a woman slave? Rather, it means: The slave of a man, i.e., a slave whose master has authority and control over him, is called a slave, since he is the slave of a particular man. A slave whose master does not have authority over him, such as one who has been declared ownerless, is not called a slave but a freeman. The slaves who went to Mishon no longer had the status of slaves because their masters remained behind.

Rav Yehuda says that Shmuel says: This mishna, which indicates that only the inhabitants of Babylonia have unflawed lineage, is the statement of Rabbi Meir. But the Rabbis say: All lands retain a presumptive status of unflawed lineage.

The Gemara comments: Ameimar permitted Rav Huna bar Natan to marry a woman from Meḥoza, which is outside the borders of Babylonia as pertains to lineage. Rav Ashi said to Ameimar: What is your reasoning in allowing him to do so? Is it because Rav Yehuda says that Shmuel says: This is the statement of Rabbi Meir, but the Rabbis say all lands retain a presumptive status of unflawed lineage. The halakha follows the opinion of the Rabbis, but the school of Rav Kahana did not teach like this, and the school of Rav Pappa did not teach like this, and the school of Rav Zevid did not teach like this. The Gemara comments: Nevertheless, despite hearing of all these reports, Ameimar did not accept this halakha from him, because he had heard this halakha directly from Rav Zevid of Neharde’a, upon whom he relied.

The Sages taught (Tosefta 5:5): Mamzerim and Gibeonites will be pure in the future; this is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Meir says: They will not be pure. Rabbi Yosei said to him: But hasn’t it already been stated: “And I will sprinkle clean water upon you, and you shall be clean from all your uncleanness, and from all your idols, will I cleanse you” (Ezekiel 36:25)? Rabbi Meir said to him: When it says: “From all your uncleanness, and from all your idols,” this emphasizes that God will purify people from these types of impurity, but not from mamzer status. Rabbi Yosei said to him: When it says: “Will I cleanse you,” at the end of the verse, you must say this means even from mamzer status.

The Gemara comments: Granted, according to Rabbi Meir, who maintains that mamzerim will not be purified, this is as it is written: “And a mamzer shall dwell in Ashdod” (Zechariah 9:6), indicating that they will have their own isolated living area. But according to Rabbi Yosei, what is the meaning of the phrase “And a mamzer shall dwell in Ashdod”? The Gemara answers: He understands that verse as Rav Yosef would translate it: The Jewish people shall dwell in tranquility in their land, where they were formerly like strangers, reading mamzer as me’am zar, from a strange people.

Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, that mamzerim and Gibeonites will be pure in the future. Rav Yosef says: If it were not for the fact that Rav Yehuda said that Shmuel said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, Elijah would come and remove from us group after group of forbidden people [kolarin], since he would reveal how many mamzerim there are among the Jewish people.

The Sages taught (Tosefta 5:3): A convert may marry a mamzeret ab initio; this is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Yehuda says: A convert may not marry a mamzeret. A convert, an emancipated slave, and a ḥalal are all permitted to marry the daughter of a priest. The Gemara asks: What is the reason of Rabbi Yosei, who deems it permitted for a convert to marry a mamzeret? The Gemara answers: Five congregations are written, meaning, the word congregation appears five times in the Torah with regard to various people of flawed lineage who are prohibited from entering the congregation of God.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ממזרי ונתיני טהורים הם לעתיד לבא דברי ר' יוסי. ואם תאמר וכי מצות לא יבא ממזר תבטל לעתיד. ויש לומר דהוראת שעה תהא לאותן שהיו בדורות קודם ביאת אליהו שאליהו בא ומטהרין אבל אותם שיהיו בימי המשיח אף הם יהיו פסולין, דמצות לא יבא נוהג היא לעולם אף בימיו של משיח.

המפקיר עבדו יצא לחירות ומכל מקום צריך גט שחרור להתירו בבת ישראל כמו שיתבאר במקומו:

כבר ביארנו שהכהן אסור לישא גיורת מכל מקום הגר יכול לישא כהנת שלא הוזהרו כשירות לינשא לפסולים למדת שהגר מותר בממזרת אלא שהולד ממזר ומותר בכהנת וכן הדין במשוחרר וכל שכן שהכהנת מותרת לינשא להם אלא שלא הוזהרו כשירות לנשא לפסולין ר"ל לפסולין של כהנה כגון גירי וחרורי וחללי על הדרך שביארנו:

גמרא היום ישב בחיקו של אברהם אבינו פירש"י שנימול בו ביום והאריך עד דורות אחרונים שהיה בימי רב נחמן בר יצחק כדאמרי' בפ' לא יחפור. ולא נהירא דההוא דהתם היה תלמידו של רבא והיאך יתכן שנימול ביום שמת (שנולד) ר' והיה תלמידו של רבא הא אמרינן ביום שמת ר' נולד רב יהודה וביום שמת רב יהודה נולד רבא. ולעי' בפ"ב נמי משמע דרב אדא בר אהבה היה רבו של רב נחמן דאמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר"מ במעשר הילכך נראה דשנים היו:

הא דאמר רב יהודה אמר (רב) (שמואל הלכה כר' יוסי תי' וכי איצטריך למיפסק הלכתא למשיחא דה"ג פריך בריש ד' מיתות ובזבחי' בפ' ב"ש ואם היינו מפרשי' דבממזר שאינו ידוע פריך ר' יוסי כגון משפחה שנטמעה הוה ניחא דנפקא מינה טובא שאין להתרחק מן המשפחות שאינן ידועות שמא תמצא פסולה באחרונה, דקסבר ר' יוסי אליהו בא לטהר ולא לטמא. ומי' נראה דבלאו הכי פליגי דבהא אפי' ר"מ מודה כדאמרי' משפחה שנטמעה נטמעה ובממזר ידוע פליגי דאי ס"ד דפליגי בשאינו ידוע א"כ מאי פריך לר' יוסי וישב ממזר באשדוד לוקמיה בממזר ידוע ובתרויהו ליכא למימר דפליגי הא לא מצי למימר דקאמר לעיל (ע"א) כגון אלו אליה בא לטמא ולטהר ודייקי' כגון אלו שנודעו אבל משפחות שנטמעו כמאן לא כר"מ ולא כר' יוסי ומק' אי אמרי' דבממזר ודאי פליגי דהכא פסקי' וכולהו אמוראי דלעיל כר"מ דקאמר ר' חייא שהב"ה מטהר את השבטים וריב"ל דאמר דכסף מטהר ממזרים דלר' יוסי אין צריך כסף ולר' יצחק ולר' יוחנן משפחה כיון שנטמעה נטמעה וכן קרא דמגישי מנחה בצדקה מטהר בני לוי ושאר שבטים. ומי' איכא למימר דאפי' לר' יוסי צריך טהרה לשבטים ואע"פ שהממזרים כגון (טהר) עבדים שנתערבו שפחות בבני משפחה ואינה ידועה ונראים הבנים כאלו הני כהנים ולוים וישראלים והם עבדים (אחר) המתייחסין אחר האם וכן נתינים שנתערבו וסבורים שהם ישראל והא דאמרי' שהנתינים עתידים ליטהר היינו אותם שנתחתנו בהם אבל אותם שהם ואבותיהם ואמותיהם נתינים לא דהא אמרי' בפ' הערל חלק מזבח מי יתיר, ומי' ק' דה"ל לתלמו' למידק הכא היכי דריש ר' יוסי להני קראי דלעיל ועוד דהא דקאמרי אמוראי דלעי' דמשפחה שנטמע' נטמעה משמע דפריך בכל מיני פסולים ועוד שעל שאינן ידועים שייך למי' מפיק מינייהו צוורני צוורני הלכך נראה דמטומעים פליגי ובידועים אפי' ר' יוסי מודה וכל הנהו אמוראי דלעיל דאמרי כיון שנטמעה נטמעה סברי כר' יוסי (והא) דלא איירי קרא דצריך להבדילם ולרחקם והא דלא מוקי וישב ממזר באשדוד בממזר ידוע משום דצריך להבדילם הילכך במטומעי' איירי קרא שצריך להבדילם ולרחקם מישראל שלא יטמעו בהם וה"ר פי' דלא פריך הלכתא למשיחא אלא שאף למשיחא א"צ אלא א"כ יעשה עבירה כגון בההיא דד' מיתות ובההיא דפיגול בהו דאף למשיחא אין צריך ממילא, לא איבעי ליה למיפסק הלכתא:

זו דברי ר' מאיר מתני' דתני דעלו פסולין לארץ ישראל דמשמע דאין כל ארצות בחזקת כשרות חוץ מבבל. נושא ממזרת דלא איקרי קהל הילכך אינהו [לא הוו בכלל] לא יבא ממזר בקהל ה':

אסור דקהל גרים מקרי קהל א). ופי' לפסולים שבכהנים הוזהרו על בנותיהם והם לא הוזהרו בכהונה אבל לפסולים שהאנשים הפסולים הוזהרו עליהם מלישא אותם כגון ממזר או פסול אף הן הוזהרו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה והכי איתא ביש מותרות:

רוב כשרין אצלה רוב העולם כשר אצל פנויה שאין הולד ממזר אפי' מעובד כוכבי' ועבד שאין ממזר אלא מקרובים:

אינהו לגבה הבועל אצלה:

מאי אמרת לפסול אותם דילמא אזלא לגבייהו וזה הקרוב נשאר במקום קביעתו שתוקית ורבנן שרו ספקן בספקן:

אשת איש אע"פ שרוב פסולים אצלה אם נבעלה לפסול לה הולד אינו ממזר דרוב בעילות אחר הבעל ואם ילדה ממזר אינה משליכו שיכולה לומר מבעלי הוא:

היום יושב בחיקו של אברהם אבינו עיין בקונטרסי בפ' לא יחפור במהדר' בתרא חד אמר לטובה וחד אמר לרע' קשיא לי בשלמא מאן דאמר לטובה היינו דכתיב כלה אתה עוש' את שארית ישראל כלומר שימות אדם כזה ביניהם בחצי ימיו. אלא למ"ד לרעה מאי כלה אתה עושה וי"ל דה"ק כלה אתה עושה את שארית ישראל בגולה ומתים מתוך צער גדול ומי שהוא רשע גמור ימות על מטתו:

תוספות בד"ה היום כו' אך ר"י פירש דשני רב אדא בר אהבה כו' עכ"ל ר"ל גם לפי' שנכנס לברית מילה נראה לו לומר דב' רב אדא בר אהבה הוו דלא ניחא ליה לומר שהאריך ימים כל כך וק"ל:

בד"ה חמשה קהלי כו' עוד אמר ר"י משום דלא שייך ביה קהל עכ"ל צ"ע בכוונתו היאך קאמר דלא שייך ביה קהל הא כתיב בו בקהל כמו באינך דמייתי ויש לפרש דבריהם דר"ל דבכל הנך דמייתי בין קהל הפסולים כגון ממזר ושתוקי וגרים בין קהל הכשרים כגון כהנים לוים וישראלים שייך בכל כת וכת לומר בהו קהל באנפי נפשיה דהיינו דיש בהו זכרים ונקבות אבל פצוע דכא לא שייך למקרי קהל כיון דלא שייך בנקבות ובקהל דכתיב גביה מוסב אקהל ישראל ולכך לא ניתן למדרשיה ככל הנך קהלי דשייך בגופייהו קהל בין בכשרים בין בפסולים ודו"ק:

היום יושב בחיקו של אברהם אבינו כו' מלת חיק נאמר בכ"מ על מקום הערוה ולפי' שהיום מת תלה בחיק של אברהם דר"ל שזכה רב אדא בר אהבה לבא לג"ע דאברהם הוא הכניסו כמ"ש דאברהם רואה בכל הנכנס לג"ע אם בעל כותית ערלתו מבשקר ליה ואין מכניסו ולפי' שבו ביום נכנס לברית מילה תלה בחיק אברהם שהוא ראשון הנימול בעולם וק"ל:

שאין צדיק נפטר כו' שנאמר וזרח השמש ובא השמש וגו' דלפי פשוטו לא הו"ל למכתב רק חד שמש או וזרח ובא השמש או וזרח השמש ובא אל מקומו וגו' וע"כ דרשוהו דשמש דקרא רמז על שני אורות זורחות של הצדיקים קאיירי דעד שלא כבתה שמשו של צדיק זה זרחה שמשו של צדיק אחר ומסיים ביה ואל מקומו של צדיק המת שואף וזורח צדיק השני וקאי נמי שפיר אקרא דלעיל מיניה דור הולך ודור בא וגו' דהיינו צדיק זה מת וצדיק זה נולד מיד ומייתי מהאי קרא ונר אלהים טרם וגו' דלפי פשוטו המקרא מסורס כדאמרינן לקמן בפרקין ושמואל שוכב בהיכל ה' והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד אלא נר אלהים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב במקומו וע"כ דרשו הכא דלכך נסמך ושמואל שוכב לנר אלהים לרמוז נר אלהים היא הנשמה כמ"ש נר אלהים נשמת אדם טרם יכבה היינו טרם שנפטר עלי וכבר שמואל היה שם מוכן תחתיו וזרחה שמשו כמפורש בתר הכי ויקרא ה' אל שמואל וגו' וק"ל:

מי שעשה טובה בישראל ימות בחצי ימיו כו' דמסיים בהאי קרא אהה אדני ה' כלה אתה עושה שארית ישראל דמשמע שהיה מצטער עליו שהיה משארית ישראל שנעשה כלה דהיינו שמת קודם זמנו אך למ"ד לרעה קשה דהיאך יתפרש סיפא דקרא כלה אתה עושה וגו' ויש ליישב דמשום דלעיל מיניה כתיב בחרב תפולו על וגו' וזה פלטיהו מת כדרך כל הארץ על מטתו ולכך התרעם וקובל הנביא יחזקאל שזה שעשה מעשה רע כזה ימות על מטתו ושארית ישראל יהיו כלים דהיינו במיתת חרב שזכר וק"ל:

עשרים וחמשה איש אחוריהם אל וגו' איני יודע שאחוריהם כו' בהאי קרא לא הוזכר במפורש שהיה פלטיהו בן בניהו בתוכם גם הביא התלמוד המקראות שלא כסדרן ונראה משום דבהאי קרא דכתיב אחוריהם אל היכל וגו' הוזכר שהיו כ"ה איש ובההוא קרא ותבא אותי אל שער ה' וגו' הוזכר נמי שהיו כ"ה איש מסתמא אית לן למימר שאותן כ"ה איש היו ופלטיהו היה בתוכן כמפורש בההוא קרא ונראה דבההוא קרא דאחוריהם אל היכל בלאו הך דרשא מפורש ביה מעשה הרע שעשו שאמר עוד תשוב תראה תועבות גדולות מאלה ויבא גו' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש ודו"ק:

שמואל לטעמיה דאמר המפקיר עבדו כו' וא"צ גט שחרור כו' עבד שאין לרב וכו' עיין פרש"י וק"ק לפי זה בהורדס שהרג כל בית חשמונאי הרי לא היה עליו רשות רבו וא"צ גט שחרור ואמאי קאמר שמואל כל האומר מבית חשמונאי אנא עבדא הוא וי"ל דלאו לענין איסורא קאמר עבדא הוא אלא דמעבדים אתי מבית הורדס ולא מבית חשמונאי הוא שנהרגו כולם אבל קשה דא"כ למה הכריז עליו רב יהודה דעבדא הוא דמשמע לענין פסול עבד ויש ליישב בדוחק דלכך הכריז עליו לפי שהיה מחזיק עצמו בכהן מבית חשמונאי ולכך הכריז עליו דמבית הורדוס הוא ואינו כהן אלא עבד משוחרר כשמואל ודו"ק:

וישב ממזר כו' בארעהון דהוו דמיין בה לנוכראין כו' כפרש"י דארץ פלשתים מגבול א"י הוא ונראה דהוו דמיין בה לנוכראין בעוה"ז מכח שבועת אברהם לאבימלך כמ"ש במצודת ציון של יבוסי וזה שסיים בענין והיה עקרון כיבוסי ר"ל כמו שהותר יבוסי בעוה"ז כך יהיה מותר כל ארץ פלשתים בעוה"ב שלא היתה השבועה רק בעוה"ז וק"ל:

גמ' ניקו מקמך הכא ועבדין ניזלו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה גר נושא כו' קהל הס"ד. ואח"כ מה"ד הולד ממזר דכתיב כו' הד"א:

גמרא אנן דחשבינן ניקום קמך הכא. כצ"ל:

רש"י ד"ה ממחוזייתא. בתוך גבולי בבל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה גר נושא ממזרת. והולד ממזר כו'. כן היתה לפניו הגי' בגמרא הכא וכ"ה ברי"ף ורא"ש ועי' לעיל (ר"ד סז) וברש"א שם. וזה צ"ל דבור חדש כמש"כ רש"ל:

רש"י ד"ה ומותרים בכהנת. לא הוזהרו כו' לאותן שהפסול א"מ עליהן. בר"ן הגי' לאותן שישראל ולוי כו'. ועי' לקמן (עג) בפרש"י בד"ה לינשא לפסולין:

הַיּוֹם יוֹשֵׁב בְּחֵיקוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. נראה עיקר כמאן דמפרש הַיּוֹם נִמּוֹל ולא כמאן דמפרש הַיּוֹם נִפְטָר דאם כן הוה ליה להזכירו בתואר רב אדא ולא היה קוראו בשמו בלבד.

הַיּוֹם נוֹלַד רַב יְהוּדָה בְּבָבֶל. קשא למה הזכירו בשם רב ואף על גב דעדיין לא הוה רב ולרב אדא בר אהבה לא הזכירו בשם רב? ועוד קשא למה ברב אדא הזכיר שם אביו וברב יהודה לא הזכיר שם אביו שהיה שמו יחזקאל? ודוחק לתרץ דרב אדא היו כל העולם מזכירין אותו כך רב אדא בר אהבה ולכן הזכירו בשם אביו כמנהג העולם אך לרב יהודה היו קוראין אותו בסתם ואין אומרים בר יחזקאל, דזה אינו דהא אתמר לעיל דף ע' דאותם טבחייא היו מזכירין אותו רב יהודה בר יחזקאל דאמרי 'עַד דְּשָׁקִיל שַׁמְעֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה בַּר יְחֶזְקֵאל'.
ונראה לי בס"ד דרב יהודה נולד בבבל תמורת רבינו הקדוש שהיה שמו יהודה ולכן שהוא נולד תמורתו הזכירו בשם רב וגם לא הזכיר שם אביו ולכן עשה גבי רב יהודה עוד שינוי אחר מהא דרב אדא בר אהבה והוא כי גבי רב יהודה לא הזכיר שם העיר שהיתה פומבדיתא וגבי רב אדא בר אהבה הזכיר שם המקום שהוא אַקְרָא דְּאַגְמָא ורמז להם בזה שהודיעם דתמורתו נולד באקרא דאגמא דאינו בארץ ישראל דהשתא יאות להם לעשות מספד גדול דאף על גב דנולד צדיק אחר הנה ארץ ישראל עצמה חסרה גברא רבא ולכן לבני ארץ ישראל שמגיע להם החסרון יותר יאות להם למבכי ולמספד ולכן הכתוב (קהלת א, ה) דימה לצדיק הנולד תמורת צדיק לשמש שאין זריחתו ושקיעתו במקום אחד אלא זורח במזרח ושוקע במערב.

ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו וכו'. וכתבו המפרשים שיש להצטער על סלוק הצדיק משני טעמים אחד שנפטר הצדיק בעיר אחת. והצדיק שיבא תמורתו יהיה בעיר אחרת ועוד שהצדיק הראשון היה גדול ושלם ועתה נולד הצדיק האחר ועד כמה שנים שיהיה גדול וזה רמוז בפסוק וזרח השמש ובא השמש. ומ"ש יש שני חסרונות אחת שאינו מוכרח שיהיה במקום צדיק הראשון וזהו שאמר ואל מקומו ואינו מקום הראשון ועוד שואף זורח עתה מתחיל לזרוח והאחר היה גדול. וז"ש ת"ח שמת אין לנו תמורתו רמז הב' חסרונות אין לנו דאפשר שיהיה במקום אחר. ועוד תמורתו דייקא דהאחר גדול וזה עתה נולד ודוק:

היום יושב בחיקו של אברהם. י''א מת היום ואם כן אין זה רב אדא שבגמרא ונראה דהא יושב בחיקו של אברהם אבינו שנכנס לברית מילה וזה רב אדא בר אהבה שהאריך ימים הרבה משמת רבי עד דורות אחרונים בימי רב נחמן בר יצחק כדאמרינן בבבא בתרא (דף כב.): צוה ה' ליעקב סביביו צריו. צרים שהיו סובבים אותם בארצם דהיינו עמון ומואב שהצירו להם יותר מן הכל כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף צו:) עמון ומואב שכיני בישי דירושלים היו אותם צוה שיהיו סובבים אותם אף בגלותם כגון הומניא דכולה דעמונאי היא כדאמרי' לעיל הושיבם סנחריב בבבל והיו מצירים לישראל שבפום נהרא: חד אמר לטובה. היה מייליל הנביא עליו: וחד אמר לרעה. שהיה רע בעיניו שמת מיתה יפה: דאיסתנדריא דמישן. שלטון של מישן: מי שעשה הטובה הזאת. שהציל את הגולה מלהיות עבדים לעבדות: איני יודע שאחוריהם אל ההיכל. שהיה במערב העזרה מה תלמוד לומר אחוריהם וגו' אחוריהם ממש כשהוא מפורע שהיו מתכוונין להראות אחוריהם לגנאי: תסתיים דשמואל הוא דאמר לרעה. דשמואל לית ליה הא דאמר דעבדים נשתלחו למישן מדקאמר לא חשו לה משום עבדות: לעולם אימא לך שמואל הוא דאמר לטובה. דאית ליה הא דנשתלחו עבדים למישן והאי דקאמר לא חשו לה משום עבדות שמואל לטעמיה דאמר עבד שאין לו לרבו רשות עליו אין קרוי עבד והני נמי מאחר שגזלום מהם ונתייאשו מהם זהו הפקר כדאמרינן בגיטין (דף לט:) נתייאשתי מפלוני עבדי ומשום לשון הפקר נקט לה דכיון דאתייאש ליה מיניה פקע ליה רשותיה: ואינו צריך גט שיחרור. להיות מותר בישראל: זו דברי רבי מאיר. מתני' דקתני דעלו פסולין לארץ ישראל ומשמע דאין כל הארצות בחזקת מיוחסות חוץ מבבל בלבד כדאמר בריש פירקא (לעיל דף סט:) דמסייע ליה לרבי אלעזר דקאמר ייחס עזרא את בבל: ממחוזייתא. ואין מחוזא בתוך גבול בבל האמורים לענין יוחסין: והא בי רב כהנא לא מתנו לה הכי. משמיה דשמואל אלא כדאמר לעיל כל הארצות בחזקת פסולות ואמר רב יהודה אמר שמואל כל הארצות עיסה: דרב זביד מנהרדעא. לאו היינו רב זביד סתמא: וישב ממזר באשדוד. יבדלו הממזרים מהם וישבו בפני עצמם: ייתבון בית ישראל לרוחצן. תרגום של וישב: דהוו דמיין בה לנוכראין. תרגומו של ממזר והכי קאמר וישב העם שהיה מנוכר מגבול ארצו ונטרד כממזר באשדוד גם הוא מגבול ארץ ישראל ויהושע חלקה להם אע''פ שלא נכבשה בימיו כדכתיב (יהושע יג) אתה זקנת באת בימים והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה וקא חשיב ואזיל חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי וגו': צוורני צוורני. חבורות חבורות ל''א קולרין קולרין והוא לשון מעשה בקולר של בני אדם דסוף יבמות (דף קכב.): גר נושא ממזרת. דקסבר קהל גרים לא איקרי קהל והולד ממזר דכתיב לו הלך אחר פסולו: לא ישא ממזרת. קסבר דקהל גרים איקרי קהל: ומותרים בכהנת. ואע''פ שהכהנים אסורים בגיורת ומשוחררת וחללה דקסבר לא הוזהרו כהנות כשירות להנשא לפסולין לאותן שהפסול אינו מוזהר עליהן כגון אלו: חמשה קהלי כתיבי. גבי אזהרת פסולי יוחסין לא יבא ממזר בקהל ה' (דברים כג) לא יבא לו בקהל (שם) לא יבא עמוני ומואבי בקהל (שם) לא יבא להם בקהל (שם) דור שלישי יבא להם בקהל דמצרי ואדומי (שם) וקהל דגבי פצוע דכא (שם) לא חשיב דלאו מן פסולי יוחסין קא משתעי:

היום יושב בחיקו של אברהם אבינו. פירש בקונטרס יש אומרים מת וא''כ אין זה רב אדא בר אהבה שבגמרא ונראה לומר יושב בחיקו של אברהם שנכנס לברית מילה וזה רב אדא בר אהבה שהאריך ימים הרבה משמת רבי עד דורות אחרונים בימי רב נחמן בר יצחק כדאמרי' בב''ב (דף כב:) אך ר''י פי' דשני רב אדא בר אהבה הוו: חמשה קהלי כתיבי. פי' גבי אזהרת פסולי יוחסין אבל קהל דגבי פצוע דכא לא חשיב דלאו בפסולי יוחסין משתעי עוד אומר ר''י משום דלא שייך ביה קהל:

קידושין עב ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף עב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד