קידושין עב ע"א

דף עב - א

והאידנא הוא דליוה פרסאי. רק בזמנינו העתיקו הפרסים גשר זה, והזיזוהו מצפון ל"אקרא דתולבקני".

ובצדו התחתון של נהר פרת לא דנה הגמרא, כי הפרת הולך באלכסון, ומתחבר בתחתיתו לחידקל. אלא שדנה הגמרא עד היכן מגיעים גבולות בבל בצדה המערבי, מעבר לפרת [מלבד הנקודה הצפונית מערבית, שהתבררה לעיל].

אמר ליה אביי לרב יוסף: להאי גיסא דפרת, עד היכא?! עד היכן נמשך רוחבה של בבל, ממערב לפרת?

אמר ליה רב יוסף: מאי דעתיך [למה באת לשאול על צד זה], אם אתה שואל משום בירם היושבת ממערב לפרת, האם מכלל יחוס בבל היא -

אכן בני בירם כשרים הם, שהרי מייחסי דפומבדיתא, מבירם נסבי. משפחות פומבדיתא שהיו מיוחסות [שהרי היא יושבת בין הפרת לחידקל, וודאי מבבל היא], נשאו נשים מבירם.

תיקנו חכמים ששליח המביא גט מכל הארצות לארץ ישראל, צריך לומר בעת מסירת הגט "בפני נכתב ובפני נחתם", משום שאין בני חוץ לארץ בקיאין בדין "לשמה" [שצריך לכתוב ולחתום את הגט לשם גירושי אשה זו]. ועל ידי כן הוא מעיד שנעשה הגט לשמה.

אבל בבל היא נחשבת כארץ ישראל לענין זה. והמביא גט מבבל לארץ ישראל, או מארץ ישראל לבבל, אינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", משום שבני בבל חכמים כבני ארץ ישראל, ויודעים שצריך הגט להכתב ולהחתם לשמה.

אמר רב פפא: כאותה מחלוקת שנחלקו רב ושמואל ורבי יוחנן בגבולות בבל לענין יוחסין, כך מחלוקת היא לענין גיטין. שגט הבא מתוך תחומי בבל האמורים - לכל אחד על פי שיטתו - אין צריך השליח לומר עליו "בפני נכתב ובפני נחתם".

ורב יוסף אמר: המחלוקת האמורה היא לענין יוחסין בלבד. אבל לענין גיטין, לדברי הכל תחומה של בבל הוא עד ארבא תניינא דגישרא [האגם השני מהגשר].

שני אגמים היו למטה מהגשר של בבל, והמרוחק יותר מהגשר הוא גבולה של בבל לענין גיטין, שעד שם היו בני המקום בקיאים בדין לשמה.

אמר רמי בר אבא: "חביל ימא" [שם מקום] הוא תכילתא [תפארתה] דבבל! כלומר, המקום המשובח ביותר בבבל לענין יוחסין.

שוניא וגוביא [שמות מקומות הנמצאים ב"חביל ימא"] הן תכילתא [תפארתה] דחביל ימא לענין יוחסין.

רבינא אמר: אף ציצורא היא מתפארתה של "חביל ימא".

תניא נמי הכי: חנן בן פנחס אומר: חביל ימא היא תכילתא דבבל; שוניא וגוביא וציצורא, הן תכילתא דחביל ימא.

אמר רב פפא: בעבר היתה חביל ימא מיוחסת. אבל האידנא כבר אינה מוחזקת בכשרות, משום דאיערבי בהו כותאי [נתערבו בהם כותים].

ומסקינן: ולא היא, אלא עדיין היא בכשרותה. ומה שיצא עליה קול פסול, היינו משום דאיתתא הוא דבעא הכותי מינייהו [שביקש כותי לשאת אשה מהם]. אבל למעשה לא יהבו ליה את מבוקשו, ולכן הוא הוציא עליהם לעז. ^[55]

והוינן בה: מאי "חביל ימא"?

אמר רב פפא: זו פרת דבורסי.

ההוא גברא דאמר להו לחכמים: אנא, מן "שוט מישוט"! ורצה שיכשירוהו משום כך, כדין משפחות בבל.

עמד רבי יצחק נפחא על רגליו ואמר: שוט מישוט בין הנהרות עומדת, הלכך הרי היא כבבל. ^[56]

והוינן בה: וכי משום שבין הנהרות היא עומדת, מאי הוי?! ואיזו סיבה היא להכשירה?

אמר אביי, אמר רבי חמא בר עוקבא, אמר רבי יוסי בר חנינא: כל תחום בבל שבין הנהרות, הרי היא כשרה כ"גולה" לענין יוחסין. ו"גולה" היינו פומבדיתא.

והוינן בה: והיכא קיימא "שוט מישוט"?

אמר רבי יוחנן: מאיהי דקירא ולעיל [ולמעלה, לצד צפון]. ו"איהי דקירא" יושבת על נהר פרת, צפונית מכל גבולות בבל שנזכרו לעיל.

ומקשינן: והא אמר רבי יוחנן: בבל משוכה לאורך הפרת בצדה המערבי עד מעברתא דגיזמא, ותו לא! והיכי קאמר דשוט מישוט מבבל היא, והלא למעלה היא מהגבול.

אמר אביי: רצועה [לשון ארץ צרה] נפקא, יוצאת מהגבול הצפוני, ועוקפת את כל המקומות הפסולים, ובקצה נמצאת שוט מישוט. ורצועה זו היא מכלל בבל.

אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל, אמר רב: חלזון ניהוונד [שם נהר] ^[57] הרי היא כשרה כגולה לענין יוחסין.

אמר להו אביי: לא תציתו ליה [אל תצייתו לו]. ולעולם אין היא כבבל ליוחסין. ולא אמר כן רב איקא, אלא משום דיבמה היא דנפלה ליה התם, וכדי שיוכל לייבמה אמר כן.

אמר ליה רב איקא: אטו, וכי דידי שלי הוא דין זה? והלא הלכה זו משמיה דרב חננאל היא נאמרה.

אזיל שיילוה [הלכו ושאלו] לרב חננאל, האם אמר כן.

אמר להו: הכי אמר רב: חלזון ניהוונד הרי היא כגולה לענין יוחסין!

ופליגא רב על מה דאמר רבי אבא בר כהנא.

דאמר רבי אבא בר כהנא: מאי דכתיב בעשרת השבטים [מלכים ב יח יא] "ויגל מלך אשור את ישראל אשורה, וינחם בחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי" - "חלח" - זו חלזון.

"חבור" - זו הדייב.

"נהר גוזן" - זו גינזק.

"ערי מדי" - זו חמדן וחברותיה.

ואמרי לה: "ערי מדי" - זו נהוונד וחברותיה.

מאי חברותיה, מי הן הערים שהן חברותיה של נהוונד?

אמר שמואל: כרך הנקרא מושכי, וכן חוסקי, וכן רומקי.

ואמר רבי יוחנן: וכולם, כל מקומות אלו, לפסול. שכל מקום שגלו עשרת השבטים, נטמעו עובדי כוכבים בבנותיהם, ולפיכך נפגם יחוסם. ^[58]

ואף למאן דאמר "עובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד כשר", אינו כשר אלא לקהל, אבל הרי הוא פגום, ואם נקבה היא נפסלת לכהונה.

ומוכח, ש"חלזון ניהוונד" אינה כשרה כגולה ליוחסין, ודלא כרב.

ועתה מקשה הגמרא סתירה בדברי שמואל, שאמר לעיל כי "מושכי" היא מהמקומות שאליהם גלו עשרת השבטים.

קא סלקא דעתך, ד"מושכי" היינו "מושכני". ואם כן בחזקת פסולה היא, שהרי אמר רבי יוחנן: וכולן לפסול.

ומקשינן: והאמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל: מושכני הרי היא כשרה כ"גולה" [פומבדיתא] ליוחסין!

ומשנינן: אלא מושכי לחוד, ומושכני לחוד, שני מקומות שונים הם, זה כשר וזה פסול.

בספר דניאל [ז ה] מתואר שהוא ראה בחזיון הלילה ארבע חיות, המשולות כנגד ארבע מלכויות שמלכו בעולם ושיעבדו את עם ישראל. והחיה השניה שבמראה, היא כנגד פרס, ונאמר בה:

"ותלת עלעין בפומה בין שיניה". שלש צלעות בפיה, בין שיניה.

ומקרא זה צריך ביאור, כי מהמילה "בפומה" משמע ששלשת הצלעות היו בתוך פיה, ואילו מ"בין שיניה" משמע שהן בלטו החוצה מבין שיניה.

אמר רבי יוחנן: שלשת צלעות האלו משל הן למקומות - זו חלזון, הדייב, ונציבין. שפעמים פרס בולעתן לתוך תחומה ומושלת עליהן, ופעמים פולטתן החוצה. כי כאמור, "פומה" משמע מבפנים, ו"בין שיניה" משמע שבולטות לחוץ.

ומבארת הגמרא את תחילת הפסוק:

"וארו [והנה] חיוא [חיה] אחרי תנינא [אחרת, שניה] שהיא דמיא לדב". והנה חיה אחרת, שניה לה, והיא דומה לדב.

תני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדב, ומסורבלין [בעלי בשר] כדב, ומגדלין שער כדב, ואין להם מנוחה כדב, שאף כשהוא קשור, הוא סובב סביב מקומו.

רבי אמי כי הוה חזא פרסא דרכיב [כשהיה רואה פרסי רוכב], אמר: דובא ניידא [דב נודד] הוא.

אמר לו רבי ללוי: הראני פרסיים. לוי היה בעל משלים, ובקש ממנו רבי שימשיל לו את הפרסיים, למה הם דומים.

אמר ליה לוי: דומים הם לחיילות של בית דוד, שהם גבורים כמותם. ^[59]

אמר ליה רבי: הראני [משול לי] חברין, והם אומה הסמוכה לפרסיים, והם מושחתים וטרפנים יותר מהפרסים.

אמר ליה לוי: דומין הם למלאכי חבלה.

אמר ליה רבי: הראני ישמעאלים.

אמר ליה לוי: דומין הם לשעירים של בית הכסא, לפי שהן מלובשים שחורים, ודומים לשדים.

אמר ליה רבי: הראני תלמידי חכמים שבבבל.

אמר ליה לוי: דומים הם למלאכי השרת, לפי שהם לבושים בגדי לבן ועטופים כמלאכי השרת, כמו שנאמר למעלה "והאיש לבוש הבדים".

כי הוה ניחא נפשיה דרבי [בעת פטירתו], נזרקה נבואה בפיו, ואמר: עיר ששמה הומניא איכא בבבל, וכולה עמונאי היא, כל יושביה הם מזרע העמונים.

עיר ושמה מסגריא איכא בבבל, כולה דממזירא היא, כל תושביה ממזרים.

עיר ושמה בירקא איכא בבבל, ושני אחים יש בה, שמחליפים נשותיהם זה לזה.

עיר ושמה בירתא דסטיא איכא בבבל, והיום סרו אנשיה מאחרי המקום [הקדוש ברוך הוא], ועל כן נקראת "סטיא", על שם שסטו וסרו מדרך הישר.

ובמה סרו - דאקפי [הוצפה] פירא [הבריכה] בכוורי [בדגים] בשבתא, ואזיל וצדו בהו בשבתא, שהוצף הביבר בהרבה דגים, והלכו הם וצדו מהם בשבת. ^[60]

ושמתינהו [נידה אותם] רבי אחי ברבי יאשיה, משום שחיללו שבת.

ובעקבות זאת, אישתמוד [המירו דתם] אותם אנשים.

במסכת גיטין יתבאר שהמביא גט ממקום למקום בארץ ישראל אע"פ שלא ראה השליח כתיבת הגט וחתימתו נותן לה בפני עדים ודיו ויכולה להנשא בו אלא שאם בא הבעל וערער יתקיים בחותמיו ואם אינה יכולה לקיימו תצא אבל המביא גט מחוצה לארץ או מארץ לחוצה לארץ או ממקום למקום בחוצה לארץ אם ראה השליח כתיבתו וחתימתו אומר בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם ונותנו בפניהם ואין צריך קיום אחר ואפילו בא הבעל וערער אין משגיחין בו ואם לא ראה השליח כתיבתו וחתימתו לא יתנהו עד שיתקיים בחותמיו ואם נתן קודם קיום הרי זה גט פסול ולא תנשא בו לכתחלה ובבל הרי הוא כארץ ישראל לענין זה ושעור תחומה נתבלבל ביד המפרשים בביאור הלכה זו וכבר אבד זכרם של מקומות ונשתכח ענינם ואין לנו בהם דין ודברים:

א"ר יוחנן וכולן לפסול ואפי' לשמואל דפליג עליה ביבמו' בפ"ק מ"מ לא מסתבר שיהו מגולה ליוחסין:

ה"ג ואמר ר' חייא בר אבא אמר שמואל משכני הרי היא כגולה ליוחסין ומדשמואל אדשמואל קא פריך ואע"ג דשמואל לית ליה הא דר' חייא מ"מ מודה שמואל דמיוחסין לא הוו כדפיריש' דאי לא גר' הכא שמואל א"כ מאי קא פריך דילמא רב חייא בר אבין ס"ל דרב חננאל דלית ליה הא דרב אבין:

תוספות בד"ה בין הנהרות כו' דאי משום חדקל ופרת כו' דפשיטא לכולי עלמא דמייחסי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ונראה בעיני דאינו קשה כ"כ דנהי דעומד בין הנהרות ס"ס מאחר שגבוה כ"כ ומשוך לצד דרום לא מהני כו' עכ"ל ואין זה מספיק דאי משום דהוה לעיל מהגבולין לצד דרום וכדמסיק א"כ מאי קאמר בין הנהרות בין חדקל לפרת הרי היא כגולה דהאי כללא ודאי ליתא דהא בלעיל מהגבולין לצד דרום אף בין הנהרות אלו בכלל הפסולין הוא והכא ודאי לא נחית הכא להכי דהוה לעיל מהגבולין עד דמפרש והיכא קיימא אר"י מאיהי דקירא ולעיל כו' אלא ע"כ האי בין הנהרות כגולה לא מסיימי סימנא אלא בב' מקומות אחרים וכדמסיק נמי ניחא דקיימא לעיל מהגבולין לצד דרום אלא דרצועה יוצאה ודו"ק:

וכולן לפסול כ"מ שגלו כו' פרש"י אפילו למ"ד דלא הוי ממזר פגום מיהא כו' עכ"ל ולפי פרש"י שם (ביבמות יז) ניחא טפי דמ"מ איכא ממזרות שהן לא נזהרו ונשא זה אחותו או בתו כו' ע"ש ודו"ק:

תנינא דמיא לדוב תני רב יוסף אלו פרסיים כו' וע"ש זה נקרא שר של פרס של מעלה דוביאל כמפורש פ' י"ה ע"ש:

הראני פרסיים דומים לחיילות של בית דוד כפרש"י לענין גבורה דמפורש בחיילות בית דוד הגבורה בסוף ספר שמואל ובפרסיים אמרינן לעיל י' קבין גבורה באו לעולם ט' נטלו פרסיים כו':

הראני חברין דומין כו' עיין פרש"י ובערוך פי' שהם כומרין של פרסיים ועיין בתוס' פ"ק דשבת באורך בזה:

הראני ישמעאלים דומים לשעירים כו' פרש"י לענין מלבושים שחורים והראני ת"ח כו' לענין מלבושים לבנים והוא דוחק מה לו לתלות לשעירים ממזיקין שבבית הכסא גם מה שהביא ראיה לת"ח מר' יהודה בר אלעאי לאו מבבל היה ובתוס' בפ"ק דשבת ניחא שכתבו כן גבי חברין שהן כומרין שדרכן לצאת בשחורין ונראה לפרש דלענין נקיות טהרה קאמר הראני ישמעאלים דומים לשעירים שבבית הכסא דאין מקפידין לנקיות כלל ות"ח שבבבל דומים למה"ש שמקפידין בנקיות וכמ"ש בת"ח דאסור אפי' להרהר בד"ת במבואות המטונפות ודו"ק:

גמ' זו פרת דבורסי ההוא גברא כו' אמר רב חלזון הרי היא כגולה. (זה הפירוש שייך על תחומי בבל) ונ"ב ציור זה@ מצאתי בספר ישן והעתקתיהו והיינו דסבירא להו דרבי יוחנן בא להוסיף על שמואל כמו ששמואל מוסיף על רב ולפי זה צ"ל הא דמתמה תלמודא אדרב לייט אדשמואל לא לייט משום דאביי היה מבבל ורב ושמואל נמי מבבל הוו לאפוקי רבי יוחנן שהיה מארץ ישראל ופשיטא שלא יבואו לסמוך יחוסא דבבל על רבי יוחנן כי אם על רב ושמואל שהיו נמי מבבל ואפשר נמי לומר אביי דהוה לייט אדרב לא הוה שמיע הא דרבי יוחנן דהוה מא"י ותלמודא הוא דקא מסדר רבי יוחנן בתר דרב ושמואל לפי שהוא מוסיף עליהם. אכן נראה גם כן לפרש דמעברת דגיזמא הוא למטה מאקרא והרצועה מושכת הימנה באלכסון לצד מעלה ומסבבת כל מקומות הפסולים כגון אקרא וגישרא ואיהו דקירא ויורדת לשוט מישוט והמדקדק בלשון רש"י יראה כמו שפירשתי (עיין במהרש"א). רש"י בד"ה תכלתא דבבל כו' נ"ב פי' בערוך מה תכלת מובחר שבגלימא כך זו מובחרת של ארצות בבל פי' אחר אחרית בבל עכ"ל:

תוס' בד"ה בין הנהרות כו' וצ"ל דשני מקומות כו' נ"ב ונראה בעיני דאינו קשה כל כך דנהי דעומד בין הנהרים ס"ס מאחר שגבוה כל כך ומשוך לצד דרום לא מהני ומשו"ה לא פירש רש"י מידי בהא דבין הנהרות כו' דהוו מקומות אלא סבר כפשוטו וכל מה שפירש רש"י לעיל על שפת הנהר כו' מבפנים על שפת הנהר כי כך היו המקומות יושבין בשפת הנהר ומשו"ה פירש רש"י דלא בעי למטה בפרת כו' לפי שבבל מושכת למטה הימנו משמע דאפמיא תתאי לפנים מדגלת יושב ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמרא בסה"ע היום סרו מאחרי המקום. נראה דכוונתו להא דאישתמדו דמסיים לבסוף. ועובדא דאקפי פירא כו' היה מקודם ועל זה הוו קרו לה בירתא דסטיא. דבפ' הנושא מוכח דרבי לא מת בשבת דהרי אנח תפילין וגזרו תעניתא בההוא יומא וב"ק קרע עליו ע"ש. וראיתי בט"ז יו"ד ר"ס של"ד שמביא בשם קובץ שהוכיח מהא דאמר באגודה כו' שאמר רבי כו'. ונ"ל פשוט דט"ס הוא וצ"ל באגדה וכ"מ מלשון דאמר דהל"ל דאיתא באגודה. ומש"כ שם וקשה כו' עד סיומו הוא מדברי הקובץ. והט"ז שם בסופו לא ירד לזה במחכ"ת:

רש"י ד"ה ותלת עלעין. והיא פרס. כ"נ דצ"ל. והגהת הב"ח תמוה:

הַרְאֵנִי פַּרְסִיִּים, אָמַר לֵיהּ: דּוֹמִין לַחֲיָלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד. עיין רש"י. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בראש השנה (ראש השנה יח.) מאי כבני מרון? אמר רבי יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד, פירש כך היו מונים יוצאים בזה את זה בצאתם למלחמה עיין שם. וכן הפרסיים כשיוצאין למלחמה אינם הולכים החיילות בשטח רחב ובערבוביא אלא הולכים בזה את זה בסדר נכון כמו חיילות בית דוד ולאו על יציאתם למלחמה דוקא קאמר אלא שואל על הילוכם תמיד ואמר לו שדרכם לילך בזה את זה כדרך חיילות בית דוד כשיוצאין למלחמה.
אי נמי דוד המלך ע"ה עשה סדרים לחיילותיו בהילוכם למלחמה כמו סדרים שתמצא עתה אצל המלכים בחיילותם כי ממנו למדו המלכים לעשות והפרסיים היו ראשנים בלימוד זה שהם למדו לעשות סדרים של חיילותם כמו סדרים של חיילות בית דוד קודם שעשו שאר מלכים שבזמנו עדיין לא היה זה אלא רק אצל הפרסיים.

הַרְאֵנִי חַבָּרִים, אָמַר לֵיהּ: דּוֹמִין לְמַלְאֲכֵי חַבָּלָה. נראה הכונה כמו מלאכי חבלה כיון ששולטים אינם מבחינים בין טוב לרע אלא תם ורשע מכלים, כן אלו בעת שיהיה להם תגבורת ושליטה אין מבחינים אלא מזיקין והורגין כל אשר ימצאון!
ומה שאמר הַרְאֵנִי יִשְׁמָעֵאלִים ואמר לו 'דּוֹמִים לִשְׂעִירִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא' נראה לי הכונה כי הישמעלים הזכרים דרכם לגדל שערות בראשם שלא יגלחום ועושין אותם קליעות כמו הנשים וידוע מה שאמרו רז"ל בגמרא דעירובין (עירובין ק:) בעשר קללות שנתקללה חוה שהאשה מגדלת שער כשדים ולכן אלו שהם מגדלי שער כנשים דימה אותם לשדים.
ואמר 'שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא' משום דשם היו מצויים יותר בזמן הקודם כמו שאמרו בברכות (ברכות סב.) אביי מרביא ליה אימיה אימרא למיעל בהדיה לבית הכסא, ומקשי בגמרא לרביא ליה גדיא? ומשני שעיר בשעיר מחלף, ופירש רש"י שד של בית הכסא דומה לשעיר ועליהם נאמר וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם בישעיה (ישעיהו יג, כא) עיין שם.

הַרְאֵנִי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, אָמַר לֵיהּ: דּוֹמִין לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. נראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דפסחים (פסחים קיג:) תנו רבנן שלשה שונאין זה את זה אלו הן הכלבים והתרנגולין והחברין ויש אומרים אף הזונות ויש אומרים אף תלמידי חכמים שבבבל, נמצא תנא קמא ויש אומרים הראשון חולקין על יש אומרים השני דאמר תלמידי חכמים שבבבל שונאין זה את זה.
ולכן כיון דאיכא מאן דאמר שהם שונאין ואיכא דפליגי לכן אמר לו ברמז הַרְאֵנִי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל איך הם דדבר מי עיקר? והשיב לו ברמז דּוֹמִין לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שאין ביניהם שנאה וקנאה ורמז לו בזה העיקר כסברת תנא קמא ויש אומרים קמא דפליגי על יש אומרים בתרא.
וראיתי להר"ן ז"ל בנדרים (נדרים כ:) שפירש על מה שאמר שם דמצייני כמלאכי השרת, יש לפרש שהם מצויינין ונבדלין משאר בני אדם כמלאכי השרת כדאמרינן בהגדה מלמד שהיו ישראל מצויינין שם כלומר שהיו עם בפני עצמו ולא נתערבו במצרים עד כאן עיין שם, ופירוש זה יבא נכון כאן יותר.
ועוד נראה לפרש בס"ד מה שאמר דּוֹמִין לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת על פי מה שאמרו בגמרא דשבת (שבת קמה:) הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל (ישעיה כז, ו) תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה, ופירש רש"י ציצין צמח עיין שם. וידוע מה שאמרו בגמרא (דברים רבה י, ו) אין לך כל עשב וציץ ופרח שאין ממונה עליו מלאך אשר מכה בו ואומר לו גדל, ונמצא חדושי תורה מדמה אותם הכתוב לצמחים ופרחים לכן תלמידי חכמים שבבבל שעושין צמחים ופרחים בתורה דימה אותם למלאכי השרת הם אותם המלאכים הממונים על הפרחים והצמחים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דרך הלצה והוא קרוב ומתיישב לפי הפשט דהמלאכים יש להם כנפיים במקום ידים ותלמידי חכמים שבבבל היה דרכם ללבוש מלבוש עליון הנקרא בלשון ערבי בד"ן אשר בית הידים שבו ארוכים ופתוחים וסרוחים ומשולשלים למטה מן הידים ודומין לכנפיים וכל דורות שלפנינו היה מלבושם פה עיר בגדאד כך וגם אנא עבדא לבשתי בחתונתי בגד זה הנקרא בד"ן העשויים בתי ידים שלו כך והם משולשלים וסרוחים ככנפיים מה שאין כן בארץ ישראל אין לובשים בד"ן זה שידיו ארוכות ורחבות ומשתלשלים ככנפיים אלא ידיו קצרות ולא ארוכות ולא רחבות וגם לא פתוחות וכאשר לובשים עתה וקורין זה גיב"א ולזה אמר 'דּוֹמִין לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת' שיש להם כנפיים.

וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו, כה). פירוש בעל כרחו צריכין אנו לפרש על טהרת ממזרים דאם טהרה דטומאת מת וכיוצא אין זה בידי שמים אלא בידי אדם על ידי אפר פרה.
ומה שאמר כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'אֲטַהֵר אֶתְכֶם' הֱוֵי אוֹמֵר אַף מִן הַמַּמְזֵרוּת קשא מהיכא משמע זה? ונראה לי בדרך פשוט דדריש יתורא דקרא דכתב 'אֶתְכֶם'.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע המביא ממזר לעולם פוגם באות א' דיו"ד ראשנה רומזת על מ"ד [מיין דוכרין] דאיש ויוד תחתונה רומזת על מ"ן [מיין נוקבין] דאשה והוא"ו שבנתים רומז לולד הנעשה משניהם והפגם הוא מכה נמצא פגם הזנות הוא מכת אלף וזה רמוז בתיבת 'אֶתְכֶם' שהוא מכת א'.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְנוּ דִּכְתִיב "וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד" (זכריה ט, ו). נראה לי בפסוק זה נרמז סוד טעם הממזר והוא דאיתא בשער המצות לרבינו האר"י ז"ל (בפרשת כי תצא) דנשמות הממזרים הם מן המלכים הנקראים כלים מבחינה שעדיין לא נבררה ונתקנה אלא עודנה מעורבת בסיגים רעים של קליפות ולכך אסורים לבא בקהל שהם נשמות הבאים מן המלכים אחר הבירור והתיקון שלהם עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בירמיה (ירמיה כד, א) הִרְאַנִי הֳ' וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל הֳ' וכו' הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ. והיינו כי המלכים הנזכרים הם נקראים כלים כידוע והדוד הוא קדרה שהיא כלי אך דוד שבו 'תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד' הוא רמז על כלים אשר הובררו ונתקנו שמהם באים נשמות ישראל שעליהם אמר רשב"י כל ישראל בני מלכים הם (בבא מציעא קיג:) והדוד האחד אשר בו 'תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ' הוא רמז על כלים שנשארו בלי תקון ובירור שמהם באים נשמות הממזרים שנאחזים בהם סיגים רעים של קליפה ולכך פסולין לבא בקהל ולזה אמר 'אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ' ולכן אשת פוטיפר שרצתה שיבא עליה יוסף הצדיק ע"ה ביאה אסורה רצתה למשוך באותה ביאה נשמה פסולה של ממזרים מאותו הדוד שבו תאנים רעים והוא לֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב עִמָּהּ (בראשית לט, י) ולכן כתיב ביה כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה (תהלים פא, ז).
והנה יש דוד עומד על האש בזה מוכרח להיות שחרורית מכח האש ויש דוד נקי ובר שאינו עומד על האש כדי שישחיר מעשן האש ולכן דוד שהוא מקום מוצא נשמות ישראל ידמה לדוד שאינו עומד על האש ואין בו שחרורית אך דוד שהוא מקום מוצא נשמות הממזרים ידמה לדוד אשר על האש שיש בו שחרורית הרבה.
וזהו שנאמר וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד (זכריה ט, ו) חלק תיבת בְּאַשְׁדּוֹד לשתים וקרי בה 'אֵשׁ דּוּד' רצונו לומר דוד ששולט בו האש שהוא מלוכלך בשחרורית הרבה דכן הוא מקום מוצא נשמות הממזרים שהוא מן כלים שמעורבים בסיגים רעים שהם דינים קשים מאד. גם נראה לי דנרמז ב'אַשְׁדּוֹד' [315] שהוא מספר שט"ו כמנין ז' פעמים אדם [45×7=315] שהם ז' מלכים שכל אחד נקרא אדם וזה החלק השאר בלי תיקון שממנו הממזרים הוא כלול מכל ז' פעמים אדם שהם שט"ו כמנין 'אַשְׁדּוֹד'.

תוס' ד"ה בין וכו' וצ"ל דשני מקומות הן. עיין עירובין דף יט ע"א תד"ה אם בין הנהרות:

ע"ב ת"ר גר נושא ממזרת דברי רבי יוסי ופרש"י שהולד ממזר. ולכאורה נראה בכוונת רש"י ז"ל משום דבסמוך איפסקא הלכתא הלכתא כרבי יוסי וקי"ל נמי לעיל ס"פ האומר דהלכה כרבי טרפון דיכולין ממזרים לטהר ע"י שפחה דוקא משמע דע"י גירות לא לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דלרבי יוסי נמי הולד ממזר כך נראה לכאורה אלא דיותר נראה דגירסת רש"י ז"ל בגופא דברייתא הכי הוא וכדמשמע לעיל בפרק האומר דף ס"ו וכגירסת מהרש"א ז"ל ודלא כמהרש"ל וכן נראה להדיא מלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל בשמעתין ובעיקר לשון רש"י ז"ל דטעמא דרבי יוסי דהוי ממזר משום דכתיב לו הלך אחר פסולו וכבר הארכתי בפרק האומר:

רש"י בד"ה חמשה קהלי כתיבי וקהל דגבי פצוע דכא לא חשיב דלאו בפסולי יוחסין משתעי. והתוספות כתבו בשם ר"י משום דלא שייך ביה קהל וכוונתם דנהי דאיצטריך למיכתב ביה קהל ה' למישרא פצוע דכא בגיורת ובנתינה כדאיתא להדיא בפרק הערל אפ"ה כיון דלא דמיא להנך לא מייתר בה קרא דאיצטריך למיכתב באפי נפשה משא"כ הנך דכולהו כי הדדי נינהו לענין דרשת בקהל ה' כמו שאבאר ולפרש"י לא שייך למיכתב פצוע דכא בחד קרא בהדי הנך כיון דלא דמיא להו כלל כן נ"ל בפרש"י ותוספות. מיהו בחידושי הריטב"א ז"ל מצאתי שכתב בשם הראב"ד ז"ל דודאי חשיב קהל ה' דפצוע דכא אלא דקהל ה' דמצרי ואדומי לא קחשיב כיון דלהתירא כתביה רחמנא ולענ"ד נראה להוסיף טעם לשבח כיון דאיצטריך למיכתב התירא בדור שלישי איצטריך למיכתב ביה בקהל ה' באפי נפשה דאל"כ ה"א דלא שריא רחמנא בדור שלישי אלא בקהל ישראל ולא בקהל כהונה משא"כ השתא דכתיב ביה יבא להם בקהל ה' באפי נפשה משמע להדיא דאף בקהל כהונה שרי כדפרישית בסמוך דכל היכא דכתיב קהל ה' סתמא חד זימנא משמע דאיירי בקהל כהונה ואף על גב דלפ"ז איכא למידק איפכא א"כ במצרי ראשון ושני מנא לן דאסורי בישראל דלמא לא אסרה רחמנא אלא בקהל כהונה הא ליתא דלענין איסורא ודאי דבר הלמד מענינו הוא וילפינן חדא מאינך כדמוכח בשמעתין ודו"ק:

גמ'. קהל גרים לא איקרי קהל.
לכאורה צ"ב בכל הסוגיא דהרי לא צריך מקור מיוחד דגר חייב בכל מצוה ומצוה אלא פשיטא דמכיון דהוא נתגייר יש לו קדושת ישראל גמורה וחייב בכל המצות כישראל מלידה. וא"כ למה צריך גזה"כ מיוחדת כדי לאסור גר בממזרת. ונראה לבאר דאין האיסור דממזר תלוי בקדושת ישראל בלבד אלא גם בחלות שם קהל ומשפחה. דהיינו, דיש חלות שם משפחת כהונה, משפחת לויה, ומשפחת ישראל וחלות שם המשפחה הזאת קשורה לשם קהל בתורה ולאיסור דלא יבא ממזר בקהל ה'. ולפי רבי יוסי אין לגר חלות שם משפחה ולכן לא נכלל במלת "קהל" בפסוק דלא יבוא ממזר בקהל ה' וממילא גר נושא ממזרת.
גמ'. ורבי יהודה וכו' אייתר ליה לקהל גרים.
יש לבאר את המושג דקהל גרים בב' אנפי: א) רבי יהודה חידש דיש חלות שם מיוחדת של משפחת גרים. כלומר, אע"פ דאין קורבה בין גר אחד לגר אחר, מ"מ כולם נכללים בחלות שם קהל ומשפחת גרים וחל על הגרים האיסור דלא יבוא ממזר בקהל ה'. ב) הא דגרים איקרי קהל מלמד דהם כלולם במשפחת וקהל ישראל. ויש להביא סמך לצד השני משיטת הרמב"ם (פרק ד מהלכות ביכורים הל"ג) דגר מביא ביכורים וקורא, וז"ל הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ עכ"ל. וכן איתא בתשובות הרמב"ם (סימן רצג) דגר יכול להתפלל בלשון דאלוקינו ואלוקי אבותינו. ומשמע מכל זה דגר נכנס למשפחת וקהל ישראל.
ונראה דהצד הזה בודאי עולה מדברי הגמ' באיבעית אימא, וז"ל וטעמיה דרבי יהודה מהכא הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר עכ"ל. כלומר דאין "קהל" מיוחד לרבות קהל גרים אלא דגרים נכללים בפסוק "הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר". ולפי"ז יוצא דהסברא דרבי יהודה הוא דגרים כלולים בקהל ומשפחת ישראל.
גמ'. ורבי יהודה כהנים ולוים מחד קהל נפקי.
נמצא דנחלקו התנאים האם כהנים ולוים נלמדים מחד קהל או מתרי קהלי. ונראה לבאר דיסוד המחלוקת הוא האם חלות כהונה וחלות לוייה הוו ב' חלויות שונות לגמרי וא"כ צריכי ב' קהלי, או"ד דיש לכהן חלות שם לוייה אלא דיש לו קדושה נוספת של כהונה, וא"כ יתכן דחד קהל סגי לשניהם.⁹
ובענין הזה עיין בבכורות (מז.) דחילק בנוגע לפדיון הבן בין בת לוי דנתעברה מגוי לבין בת כהן דנתעברה מגוי, וז"ל אמר רב אדא בר אהבה לוייה שילדה בנה פטור מה' סלעים וכו' דאיעבר מעובד כוכבים וכו' אלא כהנת כיון דאי בעיל לה הויא זרה עכ"ל. דהיינו, דלויה דנבעלה לגוי לא נתחללה מקדושת לויה לעומת כהנת דנבעלה לגוי הויא לה זרה ולכן בנה חייב בפדיון הבן. ומשמע מהגמ' דאין בכהנת קדושת לויה. אמנם עיין בתוס' (ד"ה אלא כהנת כיון דאיבעילה ליה הויא לה זרה) דנתקשו בזה וביארו וז"ל ואפי' קדושת לויה פקעה מינה וגרעה מלויה אשת כהן שנשבית דאע"ג דמיפסלא מתרומה לא פקעה מינה קדושתה לענין ה' סלעים אבל כהנת דקדושתה מגופה אתיא כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי עכ"ל. כלומר, דאע"פ דיש לכל כהנת קדושת לויה, מ"מ כשחל מפקיע של קדושת הכהונה אזי גם קדושת הלוייה פקע. הרי דהתוס' נקטו דיש לכהנת קדושת לויה, אלא דקדושת כהונה וקדושת לויה שבה תלויים זה בזה ואין חילול לחצאין.¹⁰
ועוד יש לעיין בזה בנוגע לדין דעזרא קנס את הלוים לתת מעשר ראשון לכהנים, דנחלקו הראשונים בגדר הקנס הזה האם הוא לדורות או לא. דכתב הרמב"ם (פרק א מהלכות מעשר הל"ד) וז"ל ועזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להן מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים עכ"ל, כלומר דהקנס חל רק בזמן עזרא. אבל נראה מדברי התוס' (יבמות פו: תוד"ה מר סבר) דהקנס הוא לעולם.¹¹ ויתכן דהרמב"ם מוכרח היה לומר דהקנס היה רק לזמן מוגבל דאל"כ הקנס היה נחשב כעקירת דבר מן התורה בקו"ע. ולפי"ז י"ל דהתוס' נקטו דמכיון דכל כהן כולל בתוכו חלות קדושת לויה אזי אין הקנס נחשב כעקירת דבר מן התורה ועזרא היה יכול לתקן לתת מעשר ראשון לכהן לדורות.¹²
וכמו"כ נחלקו הראשונים בכהן דעבד עבודת הלויים בבית המקדש. דכתב הרמב"ם (פרק ג מהלכות כלי המקדש הל"י-הלי"א) וז"ל וכשם שהלוים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים, כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים שנאמר גם הם גם אתם, וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו, שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו. לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה בידי שמים שנאמר ולא ימותו, אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה עכ"ל. הרי דלפי הרמב"ם לוי דעבד עבודת כהנים חייב מיתה בידי שמים, אבל כהן שעבד עבודת לוי עבר באיסור לאו בעלמא בלי העונש דמיתה בידי שמים. והשיג עליו הראב"ד דגם כהן דעבד עבודת הלוי חייב מיתה בידי שמים, וז"ל אבל כהן שעבד עבודת לוי, א"א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובספרי נמי הכי דריש ליה לעונש ואזהרה עכ"ל. ויתכן דנחלקו האם קדושת כהונה כוללת בתוכו קדושת לויה. דלפי הרמב"ם כהן אינו נחשב כזר בנוגע לעבודת הלוים דהרי הכהן כולל בתוכו קדושת הלויה,¹³ אבל לפי הראב"ד כמו דלוי אינו שייך לעבודת הכהן כמו"כ כהן אינו שייך לעבודת הלוי ולכן עונשם שוה.
ועוד יש להביא ראייה דכהנים הוו לויים עם קדושה נוספת מהילקוט שמעוני. דהתורה אומרת (דברים פרק יח פסוק א) וז"ל לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון עכ"ל. ואיתא בילקוט (שם) וז"ל לא יהיה לכהנים הלוים, בארבעה ועשרים מקומות נקראו כהנים לוים צפה משה ברוח הקדש שעזרא עולה מבבל לירושלים והוא מבקש לוים שיאמרו שירה ולא ימצאם שנאמר ומבני לוי לא מצאתי שם, והוא מעמיד כהנים ואומרים שירה, אמרו לו מדעתך עשית כך א"ל משה למדני לא יהיה וגו' עכ"ל. ומזה דלפי המדרש עזרא הביא ראייה דכהן יכול לשיר מהפסוק דכהנים איקרי לויים יוצא דכל כהן כולל בתוכו חלות קדושת לוייה.¹⁴
עד כאן ביארנו דהמחלוקת בגמ' האם כהנים ולויים הוו חד קהל או תרי קהלים שונים תלויה בשאלה האם יש לכהן קדושת לוייה או לא. אמנם יתכן דאפי' אם אין לכהן קדושת לוייה וכהן נחשב כזר בנוגע לעבודת הלוי, מ"מ עדיין יש להם חלות דין משפחה וקהל אחת. דהרי יש להם אותה נחלה בארץ ישראל, דהיינו מ"ח ערי הלויים. וגם יש להם אותו אבן אחת בחושן שכתוב עליו "לוי". וי"ל דאע"פ דחלוקים הם בענייני קדושה מ"מ הוו חלק מאותו שבט ומאותה משפחה ולכן סגי בקהל אחד לשניהם.
ולפי"ז י"ל דבדיוק בנקודה הזאת נחלקו ב' הדעות בגמ'. דרבי יהודה דנקט דכהנים ולוים מחד קהל נפקא סבור דהאיסור לבוא בקהל תלוי בחלות דין משפחה, ומכיון דיש לכהן ולוי חלות דין משפחה אחת צריך רק חד קהל. אמנם רבי יוסי דסבור דתרי קהלי נינהו נקט דהאיסור לבוא בקהל תלוי בחלות שם קדושה ומכיון דיש לכהן ולוי ב' חלויות קדושה שונות, אזי צריכים פסוק מיוחד לכל אחד.
גמ'. ואיבעית אימא ה"נ תרי קהלי נינהו, ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקא וכו' ואיבעית אימא הני נמי תרי קהלי נינהו.
בענין ממזר וספק ממזר
א
בהיתר ספק ממזר לממזרת וישראלית
יש ב' דעות בגמ' האם יש פסוק אחד המלמד דממזר מותר בשתוקי וגם דשתוקי מותר בישראלית, או"ד צריכי ב' פסוקים. ויל"ע בביאור המחלוקת.
ונראה שבתחילה צריך לבאר את עצם הדין דספק ממזר מותר גם בממזרת ודאי וגם בישראלית. דהרי לכאורה י"ל דממ"נ, אם ספק ממזר דינו כממזר אזי ראוי להיות אסור לישראלית ואם דינו כישראל אזי ראוי להיות אסור בממזרת. והיאך מקילין בדין ספק ממזר באופן דתרתי דסתרי. והנה יש להעיר דהמגיד משנה (פרק טו מהלכות איסורי ביאה הלי"ב) נקט אליבא דהרמב"ם דמדאורייתא ספק ממזר מותר בקהל ישראל אך אסור בממזרת אפי' מדאורייתא. והסברא הוא כנ"ל, דמכיון דספק ממזר מותר לישראלית רואים דדינו כישראל ולכן אסור בממזרת. אך רוב הראשונים נקטו כרהיטת לשון הגמ' דספק ממזר מותר גם לישראלית וגם לממזרת וצ"ע בזה כנ"ל.
ונראה דהתשובה לקושיא הזאת תלויה במחלוקת הראשונים בדין ספק דאורייתא דעלמא. דהרי ידוע שיטת הרמב"ם דספק דאורייתא לקולא מדאורייתא (עיין למשל פרק ט מהלכות טומאת מת הלי"ב), והרשב"א (כאן ד"ה ממזר ודאי) ביאר דהמקור של הרמב"ם הוא מהסוגיא שלנו דספק ממזר מותר. יוצא דלפי הרמב"ם הדין של ספק ממזר לקולא חל מדין הכללי דהולכין לקולא בספיקות דאורייתא. ולפי"ז לכאורה יוצא דאף הדין דעלמא דספק דאורייתא לקולא חל גם באופן דתרתי דסתרי כמו הדין בספק ממזר. וצ"ל דספק דאורייתא לקולא חל מדין הכרעה והנהגה ולא מדין בירור. כלומר דהדין דספק דאורייתא לקולא אינו מגדיר את החפצא כחפצא דהתירא, אלא דהחפצא נשאר בחלות שם ספק, אלא דיש גזה"כ דמכריעין ונוהגין לקולא כל פעם דיש שאלת ספק. ומכיון דההכרעה הזאת אינה מגדירה ומבררת את עצם החפצא כמותר משו"ה ניתן לנהוג כל פעם לקולא אפי' אם ההכרעה הראשונה לקולא סותרת את ההכרעה השניה. ולכן ספק ממזר נשאר כחלות שם ספק ממזר אבל כל פעם דהוא רוצה להתחתן בין עם ישראלית ובין עם ממזרת אנו מכריעין דינו לקולא בתורת הנהגה בעלמא.¹⁵
ובנוגע לשאר הראשונים דנקטו דבדרך כלל הדין דספק דאורייתא לחומרא הוי לחומרא מדאורייתא, אזי צ"ל דיש גזה"כ מיוחדת דספק ממזר לקולא. ויש לבאר את הגזה"כ הזו בב' אנפי:
א) כמו שכתבנו לעיל בדעת הרמב"ם. כלומר, דלפי הרמב"ם יש דין כללי דמכריעין ונוהגין לקולא בכל ספק דאורייתא, ומאידך לפי הרשב"א והר"ן יש גזה"כ מיוחדת דמכריעין ונוהגין לקולא בספק ממזר.
ב) יש לחלק בין ב' דינים בממזר: א) דין האיסור לבוא בקהל, ב) דין חלות שם הפסול גברא דממזר. דבנוסף לאיסור ביאה בישראלית יש דינים אחרים בממזר דתלויים בחלות שם פסול ממזר דחל בגברא. למשל, הדין דממזר פסול לדון דיני נפשות (סנהדרין לו:) אינו מפאת האיסור ביאה אלא בגלל חלות שם פסול דחל בגברא. ויתכן דגם הדין דממזר מותר בממזרת אינו קשור לזה דממזר אסור בישראלית, אלא דממזר מותר בממזרת מפאת חלות השם הפסול דממזר שבגברא. וי"ל דשני הדינים האלו מסבירים למה ספק ממזר מותר גם בממזרת וגם בישראלית. דהרי הגזה"כ מלמדת דספק ממזר מותר לבוא בקהל דהיינו דהוא מותר בישראלית.¹⁶ ומאידך מ"מ חל בספק ממזר חלות שם פסול גברא דממזר, ומשום כך הוא אינו מוגדר כקהל ה' ומותר לו לישא ממזרת. וכמו"כ נראה לפי"ז דאע"פ דספק ממזר מותר לישא ישראלית, מ"מ עדיין פסול הוא לדון דיני נפשות.¹⁷
וי"ל דב' הפירושים האלו תלויים בב' דעות בגמ' האם יש מקור אחד דספק ממזר מותר בישראלית ובממזרת או"ד צריכים ב' פסוקים שונים. דלפי הדעה בגמ' דיש רק פסוק אחד, אזי מסתבר כמו הפירוש הראשון, דהיינו דבספק ממזר יש רק דין אחד של הכרעה והנהגה לקולא, ונמצא דספק ממזר מותר בממזרת ובישראלית מאותו טעם של הכרעה והנהגה לקולא. מאידך אם יש ב' פסוקים שונים אזי מסתבר יותר כמו הפירוש השני דההיתר בבת ישראל וההיתר בממזרת הוו ב' דינים שונים לגמרי. דפסוק אחד מלמד דבנוגע לאיסור לבוא בקהל אמרינן ספק ממזר לקולא, ומהפסוק השני לומדים דיש לספק ממזר חלות שם פסול דממזר בגברא להתירו בממזרת.
ולפי"ז יש להבין את שיטת אביי בדעת רבי אליעזר בן יעקב. דאיתא בגמ' (יבמות לז.) בנוגע לספק ממזר וז"ל ת"ר ראשון ראוי להיות כהן גדול (מרש"י יבמות ק: ד"ה ראשון - היכא שמייבם אשת אחיו בתוך ג' וילדה ספק בן ט' לראשון ספק בן שבעה לאחרון) ושני ממזר מספק, רבי אליעזר בן יעקב אומר אין ממזר מספק, מאי קאמר, אמר אביי הכי קאמר ראשון ראוי להיות כהן גדול ושני ספק ממזר ואסור בממזרת, ר' אליעזר אומר אינו ספק ממזר אלא ודאי ממזר ומותר בממזרת עכ"ל. ויוצא דלפי אביי בדעת ר' אליעזר בן יעקב ספק ממזר מותר בישראלית מדאורייתא אבל עדיין דינו כודאי ממזר בזה שהוא מותר בממזרת. ומהלשון "אינו ספק ממזר אלא ודאי ממזר", משמע כפירוש הנ"ל, דבנוגע לחלות שם פסול דממזר אמרינן דספק ממזר דינו כודאי ממזר ולכן הוא מותר בממזרת ופסול לדון דיני נפשות.
ולכאורה זה גם עולה מהלשון דאביי בהמשך הסוגיא (לז:) וז"ל אמר אביי מנא אמינא לה דכל ספיקא לר' אליעזר בן יעקב כודאי משוי ליה, דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר הרי שבא על נשים הרבה ואין יודע על איזהו מהן בא, וכן היא שבאו עליה אנשים הרבה ואינה יודעת מאיזה מהן קבלה, נמצא אב נושא את בתו ואח נושא את אחותו ונתמלא כל העולם כולו ממזרין ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה עכ"ל. ורש"י ביאר את הראייה דאביי וז"ל מספק קרו להו ממזרים עכ"ל. ויוצא, דאע"פ דאביי בדעת רבי אליעזר בן יעקב מודה דמדאורייתא ספק ממזר מותר לישראלית, מ"מ קרו להם ממזרים. וי"ל דהביאור בזה הוא כנ"ל דבנוגע לחלות פסול דממזר דמתירו לממזרת, ספק ממזר דינו כממזר ודאי, כנ"ל.
ונראה דיש עוד נ"מ לפי הביאור הזה בנוגע לספק ממזר כהן. דהרי המנחת חינוך (מצוה רסד סקי"א) הביא דנחלקו האחרונים בדין כהן הבא על אשת איש ונולד לו בן ממזר, האם הבן הוי כהן ממזר והוא אוכל בתרומה או"ד דחלות הממזרות מפקיע את קדושת כהונה ודינו כישראל. ולפי הצד דאין לממזר קדושת כהונה כלל יש להסתפק מהו הדין בספק ממזר כהן. ויש להקדים דמסתבר דלפי הצד דממזר אין בו קדושת כהונה, המפקיע דקדושת כהונה הוי חלות הפסול דממזרות ולא האיסור לבוא בקהל. דהרי פצוע דכא אסור לבוא בקהל ואעפ"כ פצוע דכא כהן יש בו מקצת קדושת כהונה.¹⁸ ולפי"ז הדין דספק ממזר כהן תלוי בב' הביאורים הנ"ל. דלפי הביאור הראשון דספק ממזר מותר מפני הכרעה לקולא אזי מסתבר דדין דהכרעה לקולא אינו מפקיע את קדושת הכהונה שלו בתורת ודאי. אמנם לפי הצד השני שיש לספק ממזר דין ודאי של חלות שם פסול ממזר דחל בגברא, ולכן כמו שממזר ודאי שהוא כהן אסור בתרומה מפני דיש לו פסול גברא, גם ספק ממזר שהוא כהן אסור בתרומה מדין חלות שם פסול ודאי.¹⁹
ויש עוד נ"מ בין ב' הביאורים הנ"ל בספק ממזר בענין ממזרת דנתערבה בין ישראליות. דהרי אם ספק ממזר מותר לישראל בגלל דיש הכרעה והנהגה לקולא, אזי זה שייך בין בספק בגוף ובין בספק בתעורבת. אמנם לפי הביאור הב' שכתבנו לעיל דיש גזה"כ דבספק ממזר לא חל האיסור לבוא בקהל אמנם חל בו חלות שם פסול דממזר, י"ל דכל זה שייך לדיני הגברא בעצמו. אבל היכא דממזר נתערב בין כשרים אין דין זה שייך.
ב
ביאור הגר"מ זצ"ל בספק ממזר
עד עכשיו ביארנו את שיטת הרמב"ם לפי דברי הרשב"א דספק ממזר מותר מדין ספק דאורייתא לקולא. אך דיעה אחרת היתה להגר"מ זצ"ל. דהרי כבר הבאנו לעיל (דף עב: רש"י ד"ה חמשה קהלי) דלפי הרמב"ם פצוע דכא אסור בממזרת אבל מותר בספק ממזרת (פרק טז מהלכות איסו"ב הל"ב) וז"ל הואיל ופצוע דכא אסור לבוא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספיקות, אבל פצוע דכא וכרות שפכה אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה עכ"ל. והאחרונים הקשו על הרמב"ם דהיאך פצוע דכא מותר בספק ממזרת, הרי ממ"נ, שאם באמת היא ממזרת הרי לרמב"ם פצוע דכא אסור בה, ואם אינה ממזרת פשיטא דאסור בה, דפצוע דכא אסור לבא בקהל ישראל.
וביאר הגר"מ זצ"ל²⁰ דמכאן מוכח דלרמב"ם ההיתר דספק ממזר הוי חלות דין בפני עצמו דחל מעצם הדין דספק ממזר ואינו חל משום דמכריעין את הספק דידיה לקולא מדין ספק דאורייתא לקולא, דהא אין צד כלל להקל ולהתיר פצוע דכא בספק ממזר מדין ספקו לקולא. אלא ספק ממזר מותר בפסולים מפני דמהווה קהל בפני עצמו - "קהל ספק" ולא "קהל ודאי" (כלשון הגמ' דידן). והדין הוי ד"קהל ספק" מותר בכל הפסולים וגם מותר בכשרים. וס"ל לרמב"ם דמכיון דהתורה הקילה בספק ממזר להתירו בהיתר מיוחד בין בפסולים ובין בכשרים ולא משום שמכריעין את ספקו לקולא, התורה התירה נמי ספק ממזר אף בפצוע דכא, ומשום דפצוע דכא מאיסורי קהל הוא, ואע"פ שאינו מפסולי הקהל, דההיתר דספק ממזר אינו חל מדין כל הפסולים מותרים לבא זה בזה, אלא מחמת היתר מיוחד דספק ממזר מותר בכל איסורי ביאה בקהל. ומוכרח דספק ממזר מותר בפצוע דכא, שהרי ספק ממזר מותר בכל פסולי קהל ואפילו בממזר ודאי, ומותר נמי בכשרים, ופשיטא איפוא דמותר נמי בפצוע דכא, דהיאך יהא דין פ"ד חמור יותר מממזר ומכשרים, ששניהם מותרים בספק ממזר. ולכן מק"ו פסק הרמב"ם דפ"ד מותר בספק ממזר. ויוצא איפוא דאע"פ דהרמב"ם סובר דספק דאורייתא לקולא היינו בספק דעלמא, אך ההיתר דספק ממזר אינו חל מדין ספק דאורייתא לקולא אלא מחלות היתר מיוחד.²¹
ג
שיטת המגיד משנה בפצוע דכא וספק ממזרת
הבאנו לעיל (אות א) דעת המגיד משנה דאליבא דהרמב"ם ספק ממזר אסור מדאורייתא בממזרת. ולכאורה לפי המגיד משנה הדרא קושיא לדוכתא דלמה פצוע דכא מותר בספק ממזרת, דלכאורה דינה כישראלית גמורה. ונראה דאף לפי המגיד משנה ספק ממזר מהווה "קהל ספק" וחלות דין בפני עצמו. דכלפי ממזר נחשב ספק ממזר ככשר, שהרי ממזר ודאי אסור לבא בקהל, ואילו ספק ממזר מותר לבא בקהל. ולכן ספק ממזר אסור בממזרת כמו כשר שאסור בפסול. ובדומה לזה פצוע דכא אסור בממזרת, דאע"פ דפצוע דכא אסור לו לבא בקהל, מ"מ לית ליה חלות שם פסול בגברא. ומאידך בממזרת חל גם איסור לבא בקהל וגם פסול גברא, ולכן פצוע דכא אסור בממזרת, דהוי ככשר שאסור בפסול, דממזרת נפסלת בפסול גברא יותר מפצוע דכא.
ומאידך פ"ד מותר בספק ממזר. והביאור משום ששניהם דומים זה לזה, כי שניהם אינם שווים לממזר ודאי אלא פחותים בפסוליהם ממנו. דספק ממזר מותר לבא בקהל אך חל בו שם פסול גברא,²² ואילו פצוע דכא אסור לבא בקהל ולא חל בו שם פסול גברא. ומאידך בממזר חל גם איסור לבא בקהל וגם שם פסול גברא. ומאחר שאינם שווים לממזר ודאי אלא פחותים ממנו, משו"ה שניהם אסורים לבא בממזר כמו כשר דאסור לו לבא בפסול. אך מותרים הם זה בזה, דהא שניהם אינם דומים לכשרים, שהרי בפצוע דכא חל איסור לבא בקהל, ובספק ממזר חל פסול גברא. ומאחר שאינם שווים בדיניהם לא לממזר ולא לכשר דומים הם זה לזה, ונחשבים איפוא זה עם זה כפסול עם פסול שמותרים לבוא זה בזה.²³
ד
בענין נתין לממזר
כתב הרמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הלל"ג) וז"ל אבל ממזרים ודאים ונתינים מותרים לבא זה בזה והולד ממזר עכ"ל. ודבריו מרפסין איגרי דהא פסק (בפרק יב מהלכות איסו"ב הלכ"ב) דנתינים אסורים רק מדרבנן, דלאו דלא תתחתן בם חל רק בנכריותן (עי' בפרק יב מאיסו"ב הל"א) וא"כ למה נתין מותר בממזרת. דבשלמא נתין מדור הראשון דנתינים כשנתגיירו מותר בממזרת מדין גר, אך אין זו לכאורה כוונת הרמב"ם, דא"כ מותרים מדין גרים ולא מדין נתינים ומלשון הרמב"ם משמע שמתיר ממזרים בנתינים מדין פסולים ואפילו כשהנתין אינו גר וכגון שאביו או אמו הם מישראל (עיין ברמב"ם פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ח – הל"ט). ואע"פ דמסתמא רוב הנתינים במשך הדורות היו גרים משום שנולדו משני נתינים, מ"מ פשטות הרמב"ם מורה שהמתיר דנתינים בממזר אינו מחמת גרותם אלא מחמת פסולם.
ולולי דמסתפינא נראה לבאר שהרמב"ם סובר שאף נתין שאינו גר (וכגון שנולד מאב או מאם ישראל) מותר בממזרת מדאורייתא. ואע"פ שנתין מותר מדאורייתא לבא בקהל הרי הוא מותר אף בממזרת מדאורייתא משום שמתייחס לז' עממין, דחל בו שם פסול גברא ואפילו בלי איסור ביאה בקהל. ואע"פ שהנתינים נתגיירו וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, מ"מ שאני ז' העממין דחל בהם שם פסול אפילו משנתגיירו ואע"פ שמותרים לבא בקהל. ויש לדייק קצת כזה הדין מלשון הרמב"ם שכתב (בפרק יב מהלכות איסו"ב הלכ"ה) וז"ל מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין לבוא בקהל כו' עכ"ל, ומשמע קצת שאף לאחר שנתגיירו עדיין נקראים מן התורה בשם ז' עממין אלא שהגירות מתירתם, ומ"מ שם פסול חל בגר נתין, ואע"פ שמותר לו לבוא בקהל. ולכן נתין מותר בממזרת, משום שנפסל בשם פסול, ושם פסול בגברא דנתין מתירו לבא בממזרת, משום שכל הפסולים מותרים לבא זה בזה, שההיתר אינו תלוי בחלות איסור לבא בקהל אלא בחלות שם פסול בגברא. ודין הנתין דומה לדין ספק ממזר, שאף הדין של ספק ממזר שמותר בממזרת חל מחמת חלות שם פסול שחל בו בגברא, ואע"פ שמותר לו לבא בקהל (עיין לעיל אות א). וה"ה בנתין דחל חלות שם פסול בגברא ואע"פ שמותר לו לבא בקהל, ומשו"ה נתין מותר בממזרת.
ה
שתוקי בנתינה
ויעויין עוד ברמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הלכ"א - הלכ"ד והל' ל"ג) שכתב וז"ל דין תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל כו' אבל חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרו גם הספיקות לבא בקהל, לפיכך ממזר ודאי מותר לישא ממזרת ודאית אבל ממזר ספק או שתוקי או אסופי אסור לישא בת ישראל, ואסור לישא ממזרת ואפילו ממזרת מספק אסורה לו שמא אחד מהן אינו ממזר והשני ממזר ודאי כו' כיצד שתוקים ואסופים וספק ממזרים אסורים לבא זה עם זה כו' דבר ברור שהשתוקי אסור לישא שתוקית, אבל ממזרים ודאים ונתינים מותרים לבא זה בזה והולד ממזר. ושתוקי ואסופי מותרים בנתינים ובשאר הגרים והולד ספק עכ"ל.
הרמב"ם התיר שתוקי בנתינה. ויעויין במגיד משנה (הל' ל"ג) שרש"י חולק עליו וס"ל דאסור. וטעם רש"י דדלמא השתוקי באמת כשר והנתינה אסורה לו. והנה הרמב"ם הדגיש בהלכותיו שהשתוקי נאסר מדרבנן בתורת ספק לחומרא, וא"כ קשה למה לרמב"ם שתוקי מותר בנתינה הרי נתינה אסורה על כשר, ודילמא השתוקי כשר הוא והנתינה אסורה עליו.
ויתכן דמכיון דנתינה אינה אסורה אלא מדרבנן הקילו להתירה בשתוקי, שהרי שתוקי אסור מדרבנן בכל הנשים, בין בכשרות ובין בפסולות חוץ מגיורת, ומשו"ה מדרבנן הקילו לו לבא בנתינה כדי שיוכל להתחתן עם נשים אחרות בנוסף לגיורת. ועוד שרוב הנתינים הם נמי גרים²⁴ המותרים בשתוקי, ועל מיעוט הנתינים שאינם גרים²⁵ הקילו נמי להתירם כמו רובם.
ועוד יתכן לומר בדרך חידוש דשאני שתוקי מספק ממזר דעלמא. דעל שתוקי הטילו החכמים שם פסול ודאי, ומשו"ה מותר בנתינה מדין כל הפסולים מותרים זה בזה. וכן מדויק בלשון הרמב"ם (הל' ל"ג) שהתיר רק שתוקי ואסופי בנתינים ולא התיר ספק ממזר דעלמא (שהזכירו בהל"י שם כגון מי שנולד מספק קידושין או מספק גירושין) משום ששתוקי ואסופי נפסלו בשם פסול ודאי מדרבנן וזה מתירם בנתינה, אך ספק ממזר דאין בו חלות שם פסול ודאי אלא רק דין ספק פסול אסור בנתינה.
ונראה דכך נמי מדוייק בלשון הרמב"ם (ריש הלל"ג) שכתב וז"ל דבר ברור שהשתוקי אסור לישא שתוקית כו' עכ"ל. וקשה מה ר"ל במלים "דבר ברור" דאיזה צד יש לומר אחרת, הרי הרמב"ם כבר פסק (בהלכה כ"ג) שה"שתוקים אסופים וספק ממזרים אסורים לבא זה בזה".
ונראה, שהרמב"ם (בהל' ל"ג) התיר שתוקי בנתינה מדין כל הפסולים מותרים לבא זה בזה, דמדרבנן חל בשתוקי שם פסול ודאי כמו דחל בנתינה. ולכן הרמב"ם התקשה, למה שתוקי אינו מותר נמי בשתוקי מדין כל הפסולים וכו'. וע"ז כ' "דבר ברור" שאסור, כלומר דבשתוקי בשתוקית לא חל ההיתר דכל הפסולים כו' אלא חל איסור מדין ספק ממזר, דרק בנוגע לנתינה חל בשתוקי חלות שם פסול ודאי להתירו אך לא בנוגע לשתוקי אחר והוא "דבר ברור".
ועכשיו צ"ע למה אסור שתוקי בשתוקית ובממזרת ודאי, והרי כל הפסולים מותרים לבא זה בזה, ומ"ש מנתינה דשתוקי מותר בה.
ונראה, דחלין שני דינים דרבנן בשתוקי: א) דין שתוקי שהוא פסול ודאי, ב) דין שתוקי שהוא פסול ספק.²⁶ שתוקי מותר בנתינה משום חלות שם פסול ודאי שחל בשתוקי, וכל הפסולים שנפסלו בפסול ודאי מותרים לבא זה בזה. מאידך שתוקי אסור בשתוקי מדין ספק פסול, דילמא א' מהם פסול והשני כשר. ונראה בביאור דבר זה, דחל תרתי דסתרי בין הדין והשם פסול ודאי שחל בשתוקי לבין הדין והשם פסול ספק שחל בו. ובנוגע לנתינה, דהוי פסול דרבנן בעלמא, קבעו החכמים את הדין דשתוקי כפי חלות השם פסול ודאי שחל בו והתירום זה בזה, ואילו בביאת שתוקי עם שתוקי, קבעו החכמים את דינם כפי חלות דין הספק שחל בם ואסרום.
ובביאור החילוק יתכן שהוא משום דהאיסור דנתינה מהווה חלות שם איסור חדש מדרבנן, דהרי נתינים מותרים מדאורייתא, ומכיון דנתין הוי חלות שם איסור חדש מדרבנן לפיכך הקילו בו והתירו בשתוקי מדין כל הפסולים מותרים לבא זה בזה והפקיעו את האיסור דשתוקי מצד שהוא ספק. ומאידך שתוקי ואסופי אינם שמות דאיסורים מחודשים מדרבנן אלא איסורי ספק ממזר שהחמירו חז"ל בדין ספקם. ועיקר תקנתם היתה להחמיר בדיניהם דשתוקי ואסופי מצד הספק, דלמא ממזרים הם דלמא כשרים הם, ולא ללכת אחרי הדין דאורייתא דקבע שמותרים הם לבא זה בזה ואף לבא בממזר ודאי. ומאחר שכך התקינו הרבנן ללכת אחרי חלות דין ספקם ולהחמיר עליהם ולא ללכת אחרי שם הפסול שחל בהם מן התורה להקל, משו"ה שתוקי אסור בשתוקי ובאסופי ושניהם אסורים בממזר ודאי משום שאסורים מדרבנן מדין ספק ממזר ולא הותרו מדין כל הפסולים המותרים לבא זה בזה.
גמ'. דרש ר' זירא במחוזא גר מותר בממזרת, רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו.
ונראה לבאר ע"פ מש"כ לעיל (דף עג. ד"ה קהל גרים לא איקרי קהל) דהביאור בזה דגר מותר בממזרת הוא דגירות הוי מתיר לבוא בקהל אבל הגר עדיין אינו חלק ממשפחת ישראל. ומשו"ה כעסו הגרים ורגמוהו באתרוגים.²⁷
גמ'. רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולין אצלה, ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש.
א
אין הולכין ביוחסין אחר הרוב
משמע מהגמ' דרוב מכריע ביוחסין. ולכאורה קשה דהרי ביוחסין בעלמא פסקינן דאין רוב מכריע לקולא. דהנה פסק הרמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הלכ"ה) וז"ל האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו"ם בין שהיה רוב עכו"ם או רוב ישראל ה"ז ספק עכו"ם לענין יחוסין, קידש אשה צריכה גט מספק, מי שהרגו לא היה נהרג עליו עכ"ל. הרי אע"פ דיש רוב דהוא מישראל זה אינו מכריע דהוא ישראל ודאי אלא דנשאר בספק.²⁸ וא"כ לכאורה גם בסוגיא דידן בנוגע לשתוקי למה רבא נקט דאם רוב כשרין אצלה ואזלי אינהו לגבה דהולד מותר מדאורייתא מדין כל דפריש מרובא פריש.²⁹
ונראה לחלק בין הדין דקביעת יוחסין בגברא לבין האיסור לבוא בקהל. דבנוגע לקביעת יוחסין האם הולד ישראל או עכו"ם אזי לא הולכין בתר רוב לקבוע דהוא מישראל. אבל בנוגע לשאלה האם הולד מותר לבוא בקהל או לא, אזי שפיר הולכין בתר הרוב כמו בכל שאר איסורי תורה. וזה גם עולה מפסק הרמב"ם (פרק יח מהלכות איסו"ב הלי"ג) בנוגע לדין פנויה דנבעלה, וז"ל פנויה שראוה שנבעלה לאחד והלך לו, ואמרו לה מי הוא זה שבא עליך ואמרה אדם כשר הרי זו נאמנת, ולא עוד אלא אפילו ראוה מעוברת ואמרו לה ממי נתעברת ואמרה מאדם כשר הרי זו נאמנת ותהיה מותרת לכהן, בד"א בשיהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים או בקרנות שבשדות שהכל עוברין שם, והיו רוב העוברים שם כשרים, ורוב העיר שפרשו אלו העוברין ממנה כשרים, שהחכמים עשו מעלה ביוחסין והצריכו שני רובות, אבל אם היו רוב העוברים פוסלים אותה כגון עכו"ם או ממזרים וכיוצא בהם אע"פ שרוב המקום שבאו ממנה כשרים או שהיו רוב אנשי המקום פסולין אע"פ שרוב העוברין שם כשרים חוששין לה שמא למי שפוסל אותה נבעלה ולא תינשא לכהן לכתחלה ואם נשאת (לא) תצא עכ"ל. הרי הרמב"ם כתב דמפני חומרא ביוחסין הצריכו ב' רובי לקולא, אבל משמע דמעיקר הדין הולכין בתר אפי' רוב אחד כדי להכשירה לכהן. והביאור הוא דגם הכא אין הדיון בנוגע לקביעת יוחסין וכדומה אלא בשאלה דאיסור והיתר ולכן מעיקר הדין הולכין בתר רוב אחד.
ויוצא מכל זה דבשתוקי בציור דרוב כשרין אצלה יתכן לחלק בין האיסור לבוא בקהל לבין קביעת היוחסין דהולד. דהיינו דמצד אחד הולד מותר לבוא בקהל (אפי' בלי הגזה"כ דממזר ודאי ולא ממזר ספק) דהרי יש רוב דמכריע לקולא. מאידך י"ל דבנוגע לקביעת יוחסין עדיין יש לולד הזה חלות שם פסול גברא של ספק ממזר דהרי רוב אינו מכריע ביוחסין,³⁰ וממילא חל עליו פסול גברא בנוגע לפסול להיות בסנהדרין וההיתר לישא ממזרת. ונמצא דהחילוק דהעלנו לעיל בנוגע לספק ממזר (דף עג. בענין ממזר וספק ממזר אות א') שייך גם היכא דרוב כשרים אצלה.
ב
מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בענין רוב ביוחסין
ע"פ היסוד הנ"ל דלא אזלינן בתר רוב ביוחסין אפשר לבאר גם דברי הרמב"ם בהמשך פרק טו מאיסורי ביאה (הלכ"ז) וז"ל יראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או עכו"ם הראויה לילד הואיל והאסופי הנמצא שם ספק עכו"ם או ספק עבד כשישא הגיורת כמו שביארנו הרי זו ספק אשת איש והבא עליה פטור שאין הורגין על ספק, וכן יראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שהיא ערוה עליו והרי היא ספק אשת איש שאין קידושין תופסין בעריות עכ"ל. הרי דאם יש עכו"ם אחד בעיר אזי קידושיו חלין רק מספק ואין הורגין על הספק. והביאור הוא כנ"ל דלא אזלינן בתר רוב לקבוע דהולד ישראל.
והראב"ד השיג דבודאי הורגין במצב כזה, וז"ל מצאנו במס' סנהדרין שהולכין בדיני נפשות אחר הרוב וכו' עכ"ל. הראב"ד התכוון לסוגיא בסנהדרין (סט.) באופן דיש ב' עדים דהעידו בדיני נפשות וז"ל אחד אומר בשנים בחדש, ואחד אומר בג' עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חודש וזה אינו יודע בעיבורו של חודש וכו' אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא ורובא דאינשי עבדי דטעו בעיבורא דירחא עכ"ל. ולפי"ז הראב"ד הסיק דגם בספק גוי ספק ישראל דקידש, דהיכא דיש רוב דהוא מישראל קידושיו קידושין והורגין את אשתו אם זינתה. ובדעת הרמב"ם י"ל כנ"ל דבדיני נפשות הולכין בתר רוב, אבל בנידון דידן נקודת הספק הוי בקביעת יוחסין ולא הולכין בזה בתר הרוב, ואז הספק בדיני נפשות נתגלגל מהספק ביוחסין דלא הוכרע ע"י הרוב.
ולכאורה הרמב"ם והראב"ד הלכו לשיטתם גם בדין אסופי דנמצא בעיר שרובו עכו"ם ואז נתגייר. דהרמב"ם פסק (פרק טו מהלכות איסו"ב הלט"ו-הלט"ז) וז"ל האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו"ם בין שהיה רוב עכו"ם או רוב ישראל ה"ז ספק עכו"ם לענין יחוסין קידש אשה צריכה גט מספק, מי שהרגו לא היה נהרג עליו, הטבילוהו בית דין לשם גרות או שטבל משהגדיל הרי הוא כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל עכ"ל. דהיינו, דלפי הרמב"ם אחרי הגירות האסופי אסור לבוא לקהל מפני ספק דהיה ישראל אסופי מלידה. והרמב"ם אזיל לשיטתו דאפי' בעיר דרוב עכו"ם עדיין הולד נחשב כספק ישראל דאין הולכין ביוחסין בתר הרוב. אמנם הראב"ד (שם הלט"ו) כתב וז"ל אם רוב עכו"ם ונתגייר קרוב אני להכשיר עכו"ם הוא ונתגייר עכ"ל. ונמצא דלפי הראב"ד היכא דיש רוב עכו"ם בעיר אזי הגירות מתירו בבת ישראל כשרה. ונראה דהראב"ד לשיטתו ופליג על היסוד דהרמב"ם דאין הולכין ביוחסין בתר רוב. אלא הראב"ד סבור דאם יש רוב גויים בעיר אזי מעיקר הדין הולכין בתר הרוב ודין הולד כגוי ולכן אם נתגייר דינו כגר דעלמא דמותר בבת ישראל כשרה. אלא דהראב"ד נסתפק דאולי יש חומרא מדרבנן לחשוש למיעוט דהוא ישראל אסופי ועדיין אסור בבת ישראל גם אחרי הגירות.
אמנם יתכן דהרמב"ם מודה במקצת להראב"ד. דהרי הראב"ד הוכיח מזה דרובא דאינשי עבדי דטעו בעיבורא דירחא דבנפשות הולכין בתר הרוב. והרוב הזה הוי רובא דליתא קמן. וי"ל דהרמב"ם מודה דרוב כזה מהני גם ביוחסין דהרי נחשב כאילו אין מיעוט כלל. אבל בנוגע לעיר שרובו ישראל ומיעוטו עכו"ם זה הוי רובא דאיתא קמן וברוב כזה דהמיעוט בפנינו אזי הרמב"ם נקט דלא הולכין בתר רוב זה בקביעת יוחסין.³¹
ולכאורה היסוד דלפי הרמב"ם הולכין בתר רובא דליתא קמן ביוחסין הוי הביאור בדבריו בהמשך פרק ט"ו דהלכות איסו"ב (הלכ"ט), בנוגע לטעם דאין שתוקי ואסופי אסורין מדאורייתא מפני חשש ערוה וז"ל ומנין אני אומר שאין השתוקי והאסופי אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו שהרי הכשר שנבדקה אמו אינו אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו, והרי נאמר בתורה אל תחלל את בתך להזנותה, ואמרו חכמים שאם יעשה זה נמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו, ואילו היה הדין שכל מי שאינו יודע אביו בודאי אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו, לא היינו באים למדה הזאת לעולם ולא תהיה הארץ מלאה זמה, הא למדת שאין אוסרין עריות ומחזיקין אותן בשאר בשר בספק עד שיודע בודאי שזו ערוה עליו, שאם אתה אומר כן כל היתומים שבעולם שלא הכירו אבותיהם היו אסורין להנשא בכל מקום שמא יפגעו בערוה עכ"ל. הרי הרמב"ם הוכיח דאין אוסרין שתוקי מפני ספק ערוה אבל לא ביאר את טעם הדבר. ולכאורה קשה, דלפי שיטת הרמב"ם אין הולכין ביוחסין בתר הרוב כנ"ל, וא"כ מדוע כאן לא חוששין לספק ערוה. ונראה לבאר דמכיון דבהלכה כ"ט הספק כולל כל העולם כולו יש רובא דליתא קמן דהאשה אינה ערוה עליו ולכן אין סבה לאסור שתוקי מטעם זה. אמנם כשיש אסופי שנמצא בעיר מסוים ורוצים לדעת האם הוא ישראל או עכו"ם, זה הוי רובא דאיתא קמן ולכן לא הולכין ביוחסין בתר הרוב.
ועוד נראה לבאר דהיה להרמב"ם חילוק אחר בדיני רוב. דהיינו דהרמב"ן בחולין (מלחמות ה' דף ג:-ד. בדפי הרי"ף) חילק בין היכא דהמיעוט אינו מצוי דאז הולכין בתר הרוב לגמרי ולא צריך לחשוש ולבדוק דאולי המקרה הזה מן המיעוט, לבין היכא דיש מיעוט המצוי דאזי אע"פ דסומכין על הרוב צריך לבדוק.³² ויתכן דבהלכה כ"ה כשהרמב"ם פסק דלא קובעין שהאסופי ישראל או גוי על פי רוב, איירי ברוב שאינו גמור ומיעוט המצוי ולכן הרוב אינו מברר לגמרי. אמנם בהלכה כ"ט דהספק הוא האם האסופי הוא האחות של אשה מסויימת, אזי אין כאן מיעוט המצוי ורוב גמור חל כבירור דמועיל גם לקבוע יוחסין.
אמנם לכאורה לפי"ז צ"ע בפסק הרמב"ם בהלכה כ"ז דנקט דמדינה דיש בה שפחה אחת הקידושין של אסופי באותה מדינה חל רק מספק ואין הורגין את אשתו. דהרי שם איירי ברוב גמור ומיעוט שאינו מצוי (שפחה אחת) ועדיין הרמב"ם נקט דלא הולכין בתר הרוב. ויתכן דזהו בדיוק הוי השגת הראב"ד דהקשה מזה דהורגין על פי עדות דמוכשר ברובא דליתא קמן. כלומר, דהראב"ד הקשה דאם הולכין בנפשות בתר רובא דליתא קמן אזי זה אומר דברוב דחל כמברר אין מקום לחשוש למיעוט, וא"כ גם בדין האסופי הזה, אע"פ דאיירי ברובא דאיתא קמן הרי אין מיעוט מצוי והרוב חל כמברר וראוי לומר דהאסופי הוי ישראל בודאי וקידושין הוי קידושי ודאי.
גמ'. ומה טעם אמרו שתוקי פסול גזירה שמא ישא אחותו מאביו.
בתחילה הגמ' ביארה את החומרא דרבנן דשתוקי מפני חשש ערוה אבל לפי מסקנת הגמ' האיסור דרבנן מפאת מעלה ביוחסין. ונראה לבאר דלפי הטעם דשמא ישא אחותו מאביו אין בשתוקי חלות פסול אפי' מדרבנן, אלא דהוא נחשב כישראל כשר עם איסור ביאה מפני חשש דהוא ישא ערוה. אמנם לפי הטעם דמעלה עשו ביוחסין אזי י"ל דחז"ל גזרו דהשתוקי עצמו נחשב כפסול מדרבנן.
ולפי"ז יש לבאר למה הגמ' בתחילה רצתה לבאר את האיסור דשתוקי ע"פ חשש ערוה ולא משום מעלה עשו ביוחסין. דהרי כדי להחמיר מהטעם דשמא ישא אחותו מאביו חז"ל רק נצרכו להחמיר נגד רוב אחד, דהיינו דרוב כשרים אצלה. אבל כדי להחמיר במעלה עשו ביוחסין ולהחיל חלות פסול דרבנן בשתוקי עצמו, אזי צריכים להחמיר נגד ב' טעמים דיש להתיר שתוקי לשוק: א) דרוב כשרים אצלה,³³ ב) גם בלי זה דרוב כשרים אצלה דין שתוקי כספק ממזר דעדיין כשר לבוא בקהל. ורק כשמחמירים נגד ב' הטעמים האלו שייך לפסול את השתוקי מדרבנן. ולכן הגמ' העדיפה שטעם החומרא מדרבנן יהא משום שמא ישא אחותו מאביו ורק בהכרח הסיקה דמעלה עשו ביוחסין.
גמ'. אמר רבא בר רב הונא מצאו מהול אין בו משום אסופי, משלטי הדמיה אין בו משום אסופי.
נראה דהיסוד דכל הסוגיא הוא דאם יש דבר שגורם לרובא דליתא קמן דהולד כשר אזי מקילינן ומכשירים את הולד. וכל זה ברובא דליתא קמן. אבל חז"ל החמירו דאסופי אסור לבוא בקהל אפי' היכא דיש רובא דאיתא קמן דהולד כשר.
⁹ והנה בתורה הכהנים נתקדשו לעצמם מח' ימי המילואים, והלווים נתקדשו לעצמם בפדיון הבכורות. ולכאורה משמע מזה דכהונה ולוויה שתי קדושות שונות הן.
¹⁰ ויש להעיר מדברי הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ט) דביאר דלפי התוס' יש לכל כהן קדושת לויה אבל הכהן אינו חלק ממשפחת לויה וז"ל אלא ודאי נראה מוכח מזה, דאף דכהנים איקרו לויים, מ"מ דין הכהונה מבטל ומפקיע דין לוייה מיניה, דכהנים לויים וישראלים שלשה שמות ותלתא קהלי מיוחדים נינהו, וכל משפחת כהונה אינה בדין משפחת לויים עכ"ל. ונראה דרבינו זצ"ל לא חילק בין חלות הקדושה לבין חלות המשפחת דהרי הדיון בסוגיא דידן הוא האם כהנים ולויים נכללים באותו "קהל" דלפי רבינו זצ"ל תלוי בדין משפחה, ואעפ"כ הביא ראיה מהתוס' הזה דאיירי בדיני קדושה (אמנם עיין בסוף דברי רבינו כאן דבביאור השני שלו הוא אכן חילק בין חלות קדושה לבין חלות משפחה). ולכאורה יש מחלוקת דומה בין רבינו זצ"ל לבין הגר"ח זצ"ל בנוגע לבת גר דעיין בשיעורים לקמן (עח. בענין ולד דגר וגיורת, אות א) ובהערות שם, דהגר"ח זצ"ל חילק בין דין משפחת גר דחל דרך האב, לבין דין קהל דחל אפי' דרך האם, ורבינו זצ"ל לא נחית לחילוק הזה. ולכאורה קשה על דברי רבינו זצ"ל דאמר בתחילה דאם משפחת כהונה ולויה הן אותה חלות שם משפחה תלויה היא במחלוקת בין ר"מ ור"י, ולבסוף רבינו זצ"ל הביא מהתוס' דלכו"ע כהונה ולוויה מהוות אותה חלות שם א' של קדושה ומשמע שהן נמי משפחה אחת לכו"ע, וצ"ע.
¹¹ רבינו זצ"ל לא ביאר את הדיוק שלו, אבל לכאורה הוא מפני דהתוס' הקשו מכמה סוגיות דמעשר ראשון ניתן ללוי, ולא תירצו כמ"ש הרמב"ם דהקנס היה רק לזמן עזרא בלבד.
¹² וגם יש להעיר דלפי רוב הראשונים נחלקו התנאים אם מדאורייתא מעשר ראשון ניתן רק ללוים או ניתן גם לכהנים. דעיי"ש ביבמות (פו.) וז"ל תנו רבנן תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי דברי רבי עקיבא, רבי אלעזר בן עזריה אומר לכהן, לכהן ולא ללוי אימא אף לכהן עכ"ל. ויתכן דזה גם קשור לחקירת רבינו זצ"ל האם יש לכהן קדושת לויה או לא.
¹³ לכאורה צריך לדחות א' משני הפירושים של רבינו זצ"ל בשיטת הרמב"ם דהרי כאן רבינו זצ"ל ביאר את שיטת הרמב"ם לפי הצד דכהן הוי ג"כ חלות שם לוי, ולעיל בנוגע לקנס דעזרא רבינו זצ"ל ביאר דהרמב"ם סבור דכהן הוי חפצא אחר מלוי ולכן הקנס דעזרא הוי עקירת דבר מן התורה. ואולי י"ל דבגבולין בנוגע למעשר ראשון אין לכהן קדושת לוי ושתי קדושות הן, משא"כ במקדש י"ל דגם לוי וגם כהן נתקדשו בקדושה לעבודה, וקדושת כהונה כוללת בתוכה גם קדושת לויה.
¹⁴ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לסוכה (נה: ברש"י ד"ה ובא בכל). וגם עיין ברשימות שיעורים לברכות (לה. ד"ה בתוד"ה שאין אומרים שירה, אות ב) דרבינו זצ"ל נקט דהכהנים רק שרו בקידושי החומות והעזרות ולא במזבח.
¹⁵ והשווה לדברי המהרי"ט (מובא בשב שמעתתא א:א) דאפי' לפי הרמב"ם צריך גזה"כ מיוחדת לספק ממזר כדי להתירו בתרתי דסתרי.
¹⁶ וע"ע בזה בדעת רבי אליעזר דספיקן בודאן אסור, בשיעורים לקמן (עה. ד"ה דאיתמר ארוסה שעיברה).
¹⁷ עיין בספר אמרי שפר לכתובות (דף יג: אות ב) דדן בזה באריכות.
¹⁸ עיין בשיעורים לעיל (דף עב: רש"י ד"ה חמשה קהלי) דפצוע דכא הוי איסור ביאה בעלמא ולא חלות פסול גברא. ובנוגע לקדושת כהונה עיין במשנה יבמות (ע.) דפצוע דכא כהן אוכל בתרומה הוא ועבדיו.
¹⁹ וע"ע בכל זה ברשימות שיעורים ליבמות (לז. בענין ספק ממזר אות א'). ובנוגע לחילוק בין חלות הפסול דממזר דהוי דין ביוחסין לבין האיסור לבוא בקהל דהוי דין באיסור ע"ע לקמן (דף עג. ד"ה רוב כשרים אצלה אות א' ודף עה. ד"ה איתמר ארוסה שעיברה).
²⁰ וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (לז. בענין ספק ממזר, אות ב).
²¹ ולפי"ז יש לעיין בדין ספק ממזר כהן מה דינו אליבא דהאחרונים דס"ל דממזר ודאי כהן אינו קדוש בקדושת כהונה ופסול לאכילת תרומה וכדומה.
²² ונ"מ לענין דיני נפשות דספק ממזר פסול לדין.
²³ ע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (לז. בענין ספק ממזר, אות ג).
²⁴ באופן שהאב והאם שניהם נתינים שנולדו משני נתינים עד לדור הראשון של נתינים.
²⁵ כשבא נתין על בת ישראל והוליד בת, דדין הבת להפסל בפסול נתינה אך אין לה דין גיורת.
²⁶ ע"ע בזה בשיעורים לקמן (עד. ד"ה ספיקן בספיקן).
²⁷ ולפי"ז נראה דמשו"ה רגמוהו דוקא באתרוגים כי הד' מינים מסמלים האחדות דעם ישראל ביחד עם כל מיני יהודים, גם כשרים וגם פסולים, עם טעם וריח ובלי טעם וריח. ובכן הגרים נמי חשבו שחלק ממשפחת עם ישראל הם כשאר בנ"י דכולם שווים הם במצוות.
²⁸ אמנם רבינו זצ"ל הזכיר פעם דיתכן דדין הרמב"ם דלא הולכין ביוחסין בתר הרוב הוי רק חומרא מדרבנן. וא"כ אין מקום להקשות מסוגיא דידן או מהרמב"ם בפרק יח מהלכות איסו"ב (עיין בהמשך השיעורים). אבל בהמשך השיעורים בפנים רבינו זצ"ל נקט דלפי הרמב"ם אסופי הוי ספק ישראל וספק עכו"ם מדאורייתא אע"פ דיש רוב ישראל.
²⁹ עיין במגיד משנה דביאר דהרוב אינו נחשב מכיון דהמקצת עכו"ם או המקצת ישראל הוו קבועים בעיר. אבל רבינו זצ"ל הבין בדעת הרמב"ם דאע"פ דיש רוב ע"פ דין, מ"מ רוב אינו מהני במקרה דידן.
³⁰ וע"ע בזה לקמן (עג: בסוגיא דחיה) דרבינו זצ"ל נקט דהרמב"ם הולך בזה לשיטתו דענייני יוחסין הוו דבר שבערוה וצריך ב' עדים.
³¹ וכן איתא בשב שמעתתא (שמעתא ב פרק טו) דרובא דאיתא קמן עדיין נחשב כספק אלא דהתורה כל דפריש מגזה"כ לעומת רובא דליתא קמן דחל מסברא כמברר ואינו נחשב כספק כלל.
³² ובגדר הדין דבדיקה עיין בשיעורי הרב – שחיטה, מליחה, בב"ח, תערובת (סימן ב).
³³ לכאורה רבינו זצ"ל אזיל לפי פירוש הרמב"ן דגם למסקנא הטעם דרוב כשרים אצלה שייך. דפירש הרמב"ן וז"ל הא דאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא דרוב כשרים אצלה משום דרובא דעלמא כשרים - ודאמרינן מאי אמרת דלמא אזלא איהי לגבייהו הוה ליה קבוע והתורה אמרה לא יבוא ממזר, לרווחא דמלתא קאמר, כלומר אפי' תחוש לזה יותר מן הדין ותאמר בודאי באה אצלם, כשר מגזירת הכתוב, אבל בדין הוא דמשום רובא כשר, שכיון שאם הלך הוא אצלה יש בה רוב, ואם היא באה אצלם, מחצה על מחצה, הרי יש בה רוב להכשיר עכ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

והאידנא הוא דליוה פרסאי. שלקחוהו ממקומו ובנאוהו למעלה מאקרא ולהכי לא בעי לתחת פרת עד היכן לפי שפרת נופל בחדקל ועוד בבל מושכת למטה ממנו עד אפמיא תתאה כדאמר לעיל: להך גיסא דפרת עד היכא. בשפתה כלפי מערב עד היכן מתפשט רחבה של בבל: מאי דעתך. שבאת לישאל: משום בירם. שמא בירם שיושבת בהך גיסא מיבעיא לך: מייחסי דפומבדיתא. שהיא בין שתי הנהרות מבירם נסבי ש''מ מוחזקים הם בה בחזקת יחוס: כמחלוקת ליוחסין. בארכה ורחבה של בבל: כך מחלוקת לגיטין. דקיימא לן (גיטין דף ב.) המביא גט משאר ארצות צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שאין בקיאין לשמה והמביא גט מארץ ישראל לבבל אינו צריך לומר ובבל הרי היא כארץ ישראל לגיטין שאף הם היו חכמים ובקיאין לשמה: עד ארבא תניינא. אגם של קנים וערבה שקורין אושר''א: תניינא דגישרא. שני אגמים היו למטה מהגשר זה למטה מזה: חביל ימא. שם מקום: תכילתא דבבל. מכלילא ותפארתה של בבל ליוחסין: שוניא וגוביא וציצורא. מקומות הם: תכילתא דחביל ימא. תפארת של חביל ימא: איתתא בעא מינייהו. כותיים לא נתערבו בהם אבל הקול יצא על ידי ששאל כותי אחד אשה מהם אבל הם לא נתנו לו ויש אומרים רב פפא בעא מנייהו איתתא ולא יהבי ליה לכך היה מוציא עליהם שמץ פסול וקשה בעיני לומר כן: כגולה. פומבדיתא קרי גולה בראש השנה (דף כג:): מאיהי דקירא. מקום על נהר פרת למעלה מכל המקומות הנזכרים למעלה: והאמר ר' יוחנן. לעיל מיחסותא דבבל בפרת עד מעברתא דגדמא ותו לא: אמר אביי רצועה נפקא. באלכסון ממעברתא דגדמא ומקפת את הפסולין עד מעלה מאיהי דקירא שהי' מן הפסולין ושוט משוט בפי הרצועה על פרת: חלזון. נהר: וינחם בחלח ובחבור. בעשרת השבטים שהגלה סנחריב משתעי: וכולן לפסול. כל מקום שגלו השבטים נטמעו עובדי כוכבים בבנותיהם ועובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל אפילו למ''ד (יבמות דף מה.) הולד ממזר לא הוי פגום מיהא הוי: ותלת עלעין בפומה. בחיה השניה שבמראה דניאל כתיב והיא בבל: בפומה בין שיניה. בפומה משמע מבפנים בין שיניה משמע שבולטות מבחוץ: בולעתן. מושלת עליהם: ומסורבלים כדוב. בעלי בשר לשון עובי ושומן הוא ובעלמא (שבת דף קלז:) נמי אמרי' קטן מסורבל בבשר המלובש בבשר כסרבל: דוב אין לו מנוחה. כשהוא קשור הולך ובא תמיד סביבותיו: דובא ניידא. דוב נודד: הראני פרסיים. בעל משלות ודומיות היה לוי וקאמר לו רבי משול לי פרסיים למה הם דומים: כחיילות של בית דוד. גבורים: חברין. אומה הסמוכה לפרסיים ומשחיתים הם וטרפנים הם יותר מפרסיים: לשעירים. מלובשים שחורים ודומים לשדים: דומים למלאכי השרת. לבושים לבנים ועטופים כמלאכי השרת וכתיב (יחזקאל ט) והאיש לבוש הבדים והכי נמי אמרינן בבמה מדליקין (שבת דף כה:) על רבי יהודה שהיה מתעטף ויושב בסדינים המצוייצין ודומה למלאך כו' ובנדרים (דף כ:) נמי אמרינן מאן מלאכי השרת רבנן ואמאי קרי להו מלאכי השרת משום דמצויינין כמלאכי השרת במלבושים נאים: כי קא ניחא נפשיה. נזרקה נבואה בפומיה: הומניא. עיר ששמה כך: מסגריא. עיר היא וכל הנך כולהו מקומות נינהו: בירתא דסטיא. על שם שסרו מאחרי המקום ופירש רבי היאך סרו: דאקפי פירא דכוורי ואזיל וציידי בשבתא ושמתינהו וכו'. הציף הביבר דגים הרבה והלכו וצדו: דאקפי. הציף כדמתרגמינן ויצף הברזל (מלכים ב ו) וקפא פרזלא. פירא. בריכה עשויה לגדל דגים ובלע''ז ביבר: ואישתמוד. נשתמדו:

להך גיסא דפרת עד היכן. פי' בקונטרס להכי לא בעי לתחת פרת עד היכא לפי שפרת נופל בחדקל ועוד בבל מושכת למטה ממנו עד אפמיא תתאה כדאמר לעיל: איתתא בעא מינייהו ולא יהבו ליה. ולכך. הוציא עליהם לעז וי''מ דקאי אדרב פפא ולא נהירא דח''ו שיעלה בדעתו של אותו צדיק להוציא לעז עליהם שלא כדין: בין הנהרות הרי היא כגולה ליוחסין. וצריך לומר דשני מקומות הן דאי משום חדקל ופרת לא הוה בעי גמרא וכי בין הנהרות מאי הוי דפשיטא לכולי עלמא דמייחסי דלעיל נמי לא בעי אלא מן הצדדין אבל בין הנהרות פשיטא ליה דמיוחסין הן: