קידושין סט ע"א

הָאוֹמֵר לְשִׁפְחָתוֹ הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין וּוְלָדִךְ עֶבֶד הַוָּלָד כְּמוֹתָהּ דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וַחֲכָמִים אוֹמְרִים דְּבָרָיו קַיָּימִים מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ
מַאי תַּלְמוּדָא אָמַר רָבָא אַדְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי
מַתְנִי' רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יְכוֹלִין מַמְזֵרִין לִיטָּהֵר כֵּיצַד מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא שִׁפְחָה הַוָּלָד עֶבֶד שִׁיחְרְרוֹ נִמְצָא הַבֵּן בֶּן חוֹרִין רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר
גְּמָ' אִיבַּעְיָא לְהוּ רַבִּי טַרְפוֹן לְכַתְּחִילָּה קָאָמַר אוֹ דִיעֲבַד קָאָמַר תָּא שְׁמַע אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי טַרְפוֹן טִיהַרְתָּ אֶת הַזְּכָרִים וְלֹא טִיהַרְתָּ אֶת הַנְּקֵיבוֹת
וְאִי אָמְרַתְּ לְכַתְּחִילָּה קָאָמַר מַמְזֶרֶת נָמֵי תִּינְּסִיב לְעַבְדָּא עֶבֶד אֵין לוֹ חַיִיס
תָּא שְׁמַע דְּאוּשְׁפִּיזְכָּנֵיהּ דְּרַבִּי שִׂמְלַאי מַמְזֵר הֲוָה וַאֲמַר לֵיהּ אִי אַקְדֵּמְתָּךְ טַהַרְתִּינְהוּ לִבְנָךְ אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְכַתְּחִילָּה שַׁפִּיר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דִּיעֲבַד מַאי נִיהוּ
דְּמַנְסֵיב לֵיהּ עֵצָה וְאָמַר לֵיהּ זִיל גְּנוֹב וְאִיזְדַּבַּן בְּעֶבֶד עִבְרִי וּבִשְׁנֵי דְּרַבִּי שִׂמְלַאי עֶבֶד עִבְרִי מִי הֲוָה וְהָאָמַר מָר אִין עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ רַבִּי טַרְפוֹן לְכַתְּחִילָּה קָאָמַר שְׁמַע מִינַּהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר קְרָא לוֹ הַלֵּךְ אַחַר פְּסוּלוֹ
וְרַבָּנַן הַהוּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם כְּתִיב אֲתָא לוֹ אַפְּקֵיהּ
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָאו אַף עַל גַּב דִּכְתַב לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם אֲתָא לוֹ אַפְּקֵיהּ הָכָא נָמֵי אַף עַל גַּב דִּכְתִיב הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ אֲתָא לוֹ אַפְּקֵיהּ וְרַבָּנַן כׇּל וָלָד בִּמְעֵי שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית כְּוָלָד בִּמְעֵי בְּהֵמָה דָּמֵי
הֲדַרַן עֲלָךְ הָאוֹמֵר
מַתְנִי' עֲשָׂרָה יוּחֲסִים עָלוּ מִבָּבֶל כָּהֲנֵי לְוִיֵּי יִשְׂרְאֵלֵי חֲלָלֵי גֵּירֵי וַחֲרוֹרֵי מַמְזֵירֵי נְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי
כָּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה לְוִיֵּי יִשְׂרְאֵלֵי חֲלָלֵי גֵּירֵי וַחֲרוֹרִי מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה
גִּירֵי וַחֲרוֹרֵי מַמְזֵירֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי כּוּלָּם מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה וְאֵלּוּ הֵם שְׁתוּקִי כֹּל שֶׁהוּא מַכִּיר אֶת אִמּוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו אֲסוּפִי כֹּל שֶׁנֶּאֱסָף מִן הַשּׁוּק וְאֵינוֹ מַכִּיר לֹא אֶת אָבִיו וְלֹא אִמּוֹ אַבָּא שָׁאוּל הָיָה קוֹרֵא לַשְּׁתוּקִי בְּדוּקִי
גְּמָ' עֲשָׂרָה יוּחֲסִין עָלוּ מִבָּבֶל מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי עָלוּ מִבָּבֶל נִיתְנֵי הָלְכוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְתַנְיָא וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכׇּל הָאֲרָצוֹת
בִּשְׁלָמָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַיְינוּ דִּכְתִיב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - א

האומר לשפחתו המעוברת - שהיא ועובריה עבדים שלו - בשעת מתן גט השחרור: הרי את בת חורין בשטר שחרור זה, ואילו ולדך יישאר עבד, אין דבריו מועילים והולד משוחרר כמותה -

דברי רבי יוסי הגלילי.

ואילו חכמים אומרים: דבריו קיימים ומשתחררת שפחתו בלא ולדותיה, משום שנאמר: "האשה וילדיה תהיה לאדוניה" -

ומפרשת הגמרא את הברייתא: מאי תלמודא [האיך דין זה נלמד מפסוק זה]?

אמר פירש רבא: הלימוד מ"האשה וילדיה תהיה לאדוניה" שהזכירה הברייתא, אינו בא ליתן טעם לדברי חכמים שדבריו קיימין, שדין זה מן הסברא הוא נלמד; אלא דרשה זו הובאה בברייתא אדרבי יוסי הגלילי שאמר אין דבריו קיימין, וטעמו הוא משום שנאמר: "האשה וילדיה תהיה לאדוניה" -

ודרשינן לה לענין ולדות שהיא יולדת לאחר שנשתחררה, והכי דרשינן: "בזמן שהאשה - היולדת - לאדוניה", כי אז הולדות שהיא יולדת הרי הם לאדוניה, אבל אם אין האשה לאדוניה שכבר נשתחררה קודם שתלד, אז אין הולדות לאדוניה. ^[1]

זרעו של ממזר פסול לעולם, ובין שהיה האב ממזר ואשתו כשירה, ובין שהיתה היא ממזרת והוא כשר, הרי הולד ממזר, ומשום שנאמר: "לא יבוא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'", ולכך ייתרה התורה את התיבה "לו", כדי ללמדנו "הלך אחר פסולו", שבכל צד שתמצא פסול בין מצד האב ובין מצד האם, הרי הבן פסול.

מתניתין:

רבי טרפון אומר: יכולין ממזרין ליטהר מפסול זרעם, כלומר: אף שהממזר פוסל את זרעו לעולם, ומשום שאפילו כשנושא הוא אשה כשירה בנו פסול, ובנו פוסל בהכרח את בנו, שאין האשה הכשירה מועילה לבן שלא ייפסל, מכל מקום יש עצה לממזר, שיהיה בן בנו כשר לבוא בקהל; כיצד:

הרי ממזר שנשא שפחה, בנה שנולד לה ממנו, עבד הוא, ואין בו פסול אלא משום עבד, אך אין בו פסול ממזר, כי מאחר שישראל הבא על השפחה אין הולד מתיחס אחריו כלל, אין הוא פוסל אותו משום ממזר ^[2] -

וכששיחררו לעבד, נמצא הבן בן חורין, ומותר בישראלית.

רבי אליעזר חולק ואומר: הרי זה הולד שנולד מביאת ממזר בשפחה עבד הוא וגם ממזר, ואף לכשישחררו ולא יהיה בו פסול משום עבד, עדיין יהא הוא ממזר, וביאור טעמו של רבי אליעזר מתבאר בגמרא.

גמרא:

איבעיא להו [נסתפקו בני הישיבה]:

האם רבי טרפון לכתחילה הוא דקאמר, וכל ממזר יכול לכתחילה לעשות כן כדי ליטהר, ואף שלישראל כשר אסור לישא שפחה, שהרי אמרה תורה [דברים כג יח]: "ולא יהיה קדש [הקו"ף קמוצה, והדל"ת בצירי] מבני ישראל", והוא איסור לבוא על השפחה, ^[3] מכל מקום הממזר אינו אסור בה. ^[4]

או שמא דיעבד הוא דקאמר רבי טרפון, שאם נשא הממזר שפחה נטהר זרעו, אבל אסור לעשות כן לכתחילה, ומשום שאף הממזר אסור בשפחה כשאר ישראל האסורים בה. ^[5] תא שמע מברייתא שבדיעבד הוא דקאמר רבי טרפון, דתניא:

אמרו לו חכמים לרבי טרפון, אכן טיהרת את הממזרים הזכרים מפסול זרעם על ידי נשואין עם שפחה, ואולם לא טיהרת את הנקיבות מפסול זרעם, שהרי אין להן עצה זו לינשא לעבד, וכפי שיתבאר.

ומוכיחה הגמרא שבדיעבד אמר רבי טרפון:

והרי אי אמרת דלכתחילה קאמר רבי טרפון, אם כן למה לא טיהר את הנקבות, והרי ממזרת נמי יכולה לעשות טיהור באופן זה, שתינסיב לעבדא [תינשא לעבד] והבן לא יהיה ממזר!? כלומר: הניחא אם אסור לו לישא שפחה, והממזרת אסורה להיבעל לעבד, אם כן במקום שמכירים אותו שהוא ישראל ואסור בה, הרי ימחו בידו מלשאת שפחה, ותקנתו היא על ידי שיגלה למקום שאין מכירים אותו ויאמר שהוא עבד וישא שפחה וייטהר זרעו, ולכן אין תקנה זו טובה לנקבות, ומשום שאין דרך אשה לגלות למקום אחר ולהסוות את זהותה האמיתי כדי להינשא ; אבל אם מותר הוא לכתחילה בזה, אם כן כך יכולה אשה לטהר את זרעה כשם שהאיש יכול, ולמה אמרו לו חכמים שלא תיקן את הנקבות!? ^[6]

ומשנינן: זו שאמרנו, שאין הנקבות מיטהרות, אינו משום שבפועל אין הם יכולים לעשות כן, אלא משום שאף אם תינשא הממזרת לעבד, עדיין הולד בממזרותו הוא עומד -

והטעם הוא משום דעבד אין לו חייס [אין בנו מתייחס אחריו], ^[7] ואין אביו העבד מפקיעו מתורת ממזרות.

תא שמע שלכתחילה הוא דקאמר רבי טרפון:

דאושפיזיכניה דרבי שמלאי [בעל האכסניא בה התאכסן רבי שמלאי], ממזר הוה, ונפסלו דורותיו אחריו.

ואמר ליה רבי שמלאי לבעל אכסנייתו: אי אקדמתך טהרתינהו לבנך, [אילו הייתי מקדים להיות אצלך קודם שנשאת את אשתך, כי אז הייתי משיא לך עצה להינשא באופן שייטהר זרעך ולא יהיו פסולים לדורותיהם], והיינו, שהיה משיא לו עצה לישא שפחה כדי שייטהר זרעו וכדברי רבי טרפון.

ומוכיחה הגמרא ממעשה זה, שלכתחילה יכול הממזר לישא שפחה, שהרי:

אי אמרת בשלמא לכתחילה מותר לעשות כן, אכן שפיר אמר לו רבי שמלאי שהיה נותן לו עצה זו.

אלא אי אמרת דיעבד הוא שאמר רבי טרפון, ולכתחילה יש בזה איסור של "לא יהיה קדש", אם כן מאי ניהו!? מה היא העצה שהיה משיא לו רבי שמלאי, והרי לא היה יכול לומר לו שישא שפחה באיסור!? ומשנינן: דמנסיב ליה עצה ואמר ליה, עצה זו הוא שהיה רבי שמלאי משיאו, שהיה אומר לו: "זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי [לך וגנוב ותימכר בעבד עברי] ", שהרי גנב שאין לו מה לשלם מוכרים אותו בית דין לעבד עברי, ועבד עברי התירה לו התורה לישא שפחה כנענית, ונמצא זרעך נטהר. ^[8]

תמהה הגמרא על ישוב זה:

ובשני [בשנותיו, בזמנו] דרבי שמלאי, עבד עברי מי הוה, וכי אטו היה דין עבד עברי נוהג בזמנו של רבי שמלאי!?

והאמר מר: אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ומשום שנאמר בו: "עד שנת היובל יעבוד עמך", והיות ובזמן רבי שמלאי כבר לא היה היובל נוהג, אם כן הרי אי אפשר לפרש שהיה משיא לו עצה לימכר בעבד עברי.

אלא לאו, בהכרח שהיה אומר לו לישא שפחה מבלי להימכר בעבד עברי, ובהכרח שמע מינה דרבי טרפון לכתחילה קאמר.

ומסקינן: אכן שמע מינה דלכתחילה קאמר רבי טרפון, ומותר לממזר לישא שפחה.

אמר רבי יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון, שממזר הבא על השפחה, זרעו נטהר, ודלא כרבי אליעזר החולק על כך במשנתנו.

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: [ממזר הנושא שפחה] הרי זה עבד וממזר:

אמר רבי אלעזר: מאי טעמיה דרבי אליעזר!? והרי ודאי מודה רבי אליעזר שאין הבן מתייחס אחר אביו הישראל, שהרי נאמר "האשה וילדיה תהיה לאדוניה", ולמדנו שאין הולד מתיחס אחרי האב, ואם כן למה יהיה ממזר כאביו!? ^[9]

משום דאמר קרא גבי ממזר:

"גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'", ולכך ייתרה התורה תיבת "לו", כדי ללמד: הלך אחר פסולו, שאף אם רק האב או האם הם ממזרים הרי הולד ממזר, וכיון שהאב ממזר הוא, אף הוא ממזר, ומפרש לה ואזיל.

ורבנן החולקים על רבי אליעזר אמרי לך:

ההוא קרא בישראל שנשא ממזרת הוא עוסק, וללמדנו שאמו פוסלתו אף שאביו אינו ממזר, והוצרך הכתוב ללמדנו כן, ומשום דסלקא דעתך אמינא אם לא הפסוק:

הרי "למשפחותם לבית אבותם" כתיב, וכשם שלענין יחוס השבטים, כשאביו משבט אחד ואמו משבט שני, הולד הולך אחר האב, כך לענין ממזרות הולד הולך רק אחר האב, ואם הוא כשר גם בנו כשר, ולכך אתא "לו" אפקיה, והוצרך הכתוב לומר "לו" כדי להוציאו מדין "למשפחותם לבית אבותם", ואפילו כשהאם פסולה והאב כשר הרי הוא פסול.

אבל כשהאם היא שפחה והאב הוא ממזר, שאין הולד מתייחס אחרי הממזר כלל, מנין לנו ללמוד שהוא נעשה ממזר.

ורבי אליעזר אמר לך: מכל מקום יש לך ללמוד שגם כשאינו מתיחס אחר אביו, הלך אחריו לפוסלו, שהרי לאו אף על גב דכתב רחמנא "למשפחותם לבית אבותם" דמזה משמע ש"משפחת אם אינה קרויה משפחה", מכל מקום אתא "לו" אפקיה [חידש הכתוב "לו" והוציא אותו מעיקר דינו]!? שאם יש פסול באמו, הרי הוא נפסל ואף שאביו אינו פסול.

הכא גבי שפחה נמי, אף על גב דכתיב: "האשה וילדיה תהיה לאדוניה" שמזה יש לנו ללמוד שאין הולד מתיחס אחריו, מכל מקום יש לנו לומר דאתא "לו" אפקיה, שאם יש פסול באב נלך אחריו, ואף שבעלמא אינו מתיחס אחריו. ^[10]

ורבנן אמרי לך: כל ולד במעי שפחה כנענית, כולד במעי בהמה דמי, כלומר: הני מילי דשייך לומר שיפסול האב את בנו ואף שבעלמא אינו מתיחס אחריו, אלא במקום שיש איזה קשר בין האב לבנו ואף שאין לו יחוס כבן ואב, אבל ולד הבא מן השפחה כאילו בא מן הבהמה, שאין לאב יחס וקשר כלל עם בנו, ובכי האי גוונא לא חידשה תורה שנלך אחר הפסול. ^[11]

הדרן עלך פרק האומר

הערות

^[1] א. ראה ביד רמה, שהאריך לבאר, למה צריך "האשה וילדיה" לדעת חכמים, והוכיח מן הסוגיא שהלכה כרבי יוסי הגלילי, מדלא פירשה הגמרא אלא לפי שיטתו, והרמב"ם לא פסק כן. ב. ב"אילת השחר" נסתפק בגדר הדרשה, שיש לפרשה בשני אופנים: האחד: חידוש התורה הוא, שעוברים במעי שפחה אינם של אדונה, ורק כששפחתו יולדת בנים אז זוכה בהם האדון; ולפי זה לאו דוקא אם נשתחררה השפחה קודם שתלד אין הולדות שייכים לאדון, אלא אף אם מתה אין הם שייכים לאדון, כיון שבשעת ידה אינה שפחתו. השני: אין זו אלא דרשה לענין שחרור אשה מעוברת, וגזירת הכתוב היא, שעל ידי השחרור של האם חל דין שחרור גם על הולד, ואף שהוא לא נתן שטר שחרור אלא לאם בלבד.

^[2] תוספת ביאור: כתב רש"י: "בנה עבד ואינו ממזר, דהא ולדה כמוה" [וכמו ששנינו לעיל סז ב, שהבא על השפחה הרי ולדה כמותה], וכוונת רש"י ליתן טעם למה אינו ממזר, כדמשמע מלשונו. ויש לפרש טעם זה בשני אופנים: האחד: לפי מה שנתבאר בגמרא לעיל סח ב, שמשום כך ולדה כמותה משום שאין הולד הבא מביאת ישראל בשפחה מתיחס לאביו, והיות ואינו מתיחס לאביו, אם כן אין בו את פסולו של אביו הממזר. השני: היות ונעשה הוא עבד ואינו ישראל גמור, ממילא אי אפשר שיהיה ממזר, כי אין בעבד תורת ממזרות, כשם שבגוי אין תורת ממזרות, [וקצת יש לדקדק כפירוש זה מלשון רש"י ביבמות פח ב, שכתב בד"ה ולרבי אליעזר: "דפליג עליה דרבי טרפון, ואמר ממזר שנשא שפחה והוליד בן, אינו נטהר מן הממזרות בשביל עבדותו", ומשמע שלרבי טרפון עבדותו היא שמטהרתו, אך אינו מוכרח, כי יש לפרש, שהיות ועבד הוא אין לו חייס לאביו]. והנה בפשוטו, רבי אליעזר חולק וסובר, שיש בעבד תורת ממזרות, שהרי הוא סובר: "הרי זה עבד ממזר", והרי לא בזה נחלקו עליו חכמים, כדמוכח בגמרא, אם כן בהכרח שאף לפי חכמים אין החסרון משום שאין בעבד תורת ממזרות; ועל דרך זה מתבארת הסוגיא בפנים, [וראה מחלוקת אחרונים בזה, בהערות שבסוף הסוגיא].

^[3] כמבואר בתרגום שם, וכן מה שאמרה תורה שם: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל", הוא איסור להיבעל לעבד, כמבואר שם; וביאר רש"י כאן את הלשון "קדש": "דשפחה הרי היא כבהמה, וביאותיה הפקר וקדישות"; כלומר: ביאות הפקר וזנות, שקדישות היא לשון זנות, וכמו שמצינו [בראשית לח כא] גבי תמר כלת יהודה שחשבוה לזונה שבצידי הדרכים, וכשחיפש אותה שלוחו של יהודה, אמר: "איה הקדשה"; [ומיהו ברש"י שם פירש: "מקודשת ומזומנת לזנות", ואם כן הוא מלשון הזמנה ויחוד, ואין שייך לומר "ביאות הפקר וקדישות"].

^[4] לשון רש"י הוא: "דכי כתיב: "לא יהיה קדש", בישראל כשר כתיב, ולא בממזר"; ומלשונו נראה, שכל פסולי הקהל כגון עמוני ומצרי מותרים בשפחה, שהרי אינם ישראלים כשרים אלא פסולים הם כממזר. אבל בתוספות בבבא בתרא יג א, ביארו בשם רבינו תם, שאין הטעם משום שהוא "פסול קהל", אלא היתר הוא בממזר לבדו, ומשום שבתורה נאמר האיסור לבוא על שפחה בלשון "לא יהיה קדש", ואיסור זה אינו שייך בממזר, ומשום "דממזר קדש ועומד, לפי שנולד מאיסור חמור דלא תפסי קידושין", והובאו דבריו בראשונים כאן. ב. לרמב"ם [איסורי ביאה טו ד] שיטה אחרת בכל זה, שכתב: "זה הכלל בן הבא מן העבד או או מן הגוי או מן השפחה או מן הגויה הרי הוא כאמו ואין משגיחין על האב; לפי דבר זה [כלומר: משום כך] התירו לממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו, שהרי הוא משחרר אותם ונמצאו בני חורין, ולא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת בנים"; ביאור דבריו הוא, שהרמב"ם סובר שאין בביאה על השפחה אלא איסור דרבנן, והתירו לו כדי לטהר את בניו, וזה הוא הפירוש "לכתחילה קאמר", והכי קיימא לן.

^[5] בפשוטו, לפי הצד שלכתחילה קאמר רבי טרפון, אם כן נתכוין רבי טרפון לתת עצה לממזרים איך ליטהר, [וכדמשמע פשטות לשון המשנה, וכאשר כן הוא באמת לפי המסקנא שלכתחילה קאמר], ואילו לפי הצד שבדיעבד קאמר ואסור לעשות כן, אם כן לא נתכוין רבי טרפון להשיא עצה לעבור איסורים, אלא דין הוא שאמר רבי טרפון שמי שעשה כן נטהר זרעו, [ולשון הגמרא "בדיעבד קאמר", משמע נמי שרבי טרפון לא נתכוין להשיא עצה]. והנה המשנה לא הזכירה אלא ממזר ולא שאר "פסולי קהל", והקשה המקנה: הניחא אם לכתחילה קאמר, נמצא שעצה זו אינה שייכת אלא בממזר, שהרי כל שאר פסולי קהל אינם מותרים בשפחה, וכדלעיל בהערה בשם רבינו תם, ולכן נקט ממזר ולא שאר פסולי קהל; אבל אם אף ממזר אסור לישא שפחה כדי ליטהר, ולא בא רבי טרפון לומר אלא שבאופן זה הוא נטהר, אם כן למה נקט ממזר דוקא, והרי הטהרה על ידי שפחה אינה לממזר דוקא אלא לכל הפסולים! ? ומכח זה פירש "המקנה": אף לפי הצד שבדיעבד קאמר ואין היתר לממזר מצד ממזרותו לישא שפחה, מכל מקום ודאי שרבי טרפון נתכוין לתת עצה, ועצתו היא על הדרך המבוארת בהמשך הסוגיא שיימכר בעבד עברי ואז יהא מותר בשפחה כנענית; ולפי זה ניחא אף לפי הצד שבדיעבד קאמר, מה שנקט רבי טרפון ממזר ולא שאר פסולים, כי ממזר ישראל הוא ולא גר, אבל עמוני ומואבי גרים הם, וקיימא לן שאין גר נמכר בעבד עברי. וביאר את טעמו של רש"י שלא פירש כן, שהוא משום שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג [וכמבואר בהמשך הסוגיא], ולדעת רש"י [גיטין לו א ד"ה בשביעית] בבית שני לא נהג יובל, ורבי טרפון בימי בית שני היה; אבל לדעת רבינו תם [בגיטין שם] נהג יובל בזמן בית שני, ואם כן לדעתו אפשר לפרש כן; וראה עוד בהערות בהמשך הסוגיא מה שביאר "המקנה" את הסוגיא על פי דרכו שלא כפירוש רש"י.

^[6] א. כתב המקנה: שלפי פירושו בסוגיא שהובא בהערה לעיל, שאם "בדיעבד" קאמר, כוונת רבי טרפון היתה שיימכר בעבד עברי ויהיה מותר בשפחה, אם כן מתבארת הגמרא כפשוטה, [ולא כפירוש רש"י שהוא דחוק, כמו שכתבו אחרונים], שהרי עצה זו אינה שייכת כלל באשה, שאין היתר לאמה עבריה להינשא לעבד. ב. מבואר כאן בסוגיא, שאם לא שעבד אין לו חייס, היינו אומרים, שעבד הבא על הממזרת, הולד אינו ממזר, וכמו בממזר הבא על השפחה. והנה בהערה 2 במשנה, נתבארו שני אופנים לפרש את הטעם שאין הולד ממזר כשבא על השפחה, אם משום שאין הולד מתיחס אחריו, אם משום שהולד הוא עבד ואין תורת ממזרות בעבד. וטעם הראשון בפשוטו אין שייך בעבד הבא על הממזרת, כי ודאי מתיחס הוא אחרי אמו; ובהכרח צריך לומר שסברת הגמרא בקושייתה היא, שעבד הבא על בת ישראל הולד הוא עבד, ואין תורת ממזרות בעבד, [ולפי זה יהיה מוכח מכאן שעבד אינו בתורת ממזרות]. ומיהו קשיא, הרי בסוגיא לעיל סח ב מבואר, שגוי הבא על בת ישראל הולד הוא ישראל, ובכל מקום משמע שדין אחד לעבד ולגוי, ואם כן למה פשיטא לגמרא כאן שעבד הבא על בת ישראל הולד הוא עבד, ולא ישראל. וכתב ב"שיטה לא נודע למי" בשם הראב"ד: "קא סלקא דעתין, דאף על גב דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, שהולד כמוה, אבל בממזרת ועבד שמותרים זה בזה [פירוש: אם תאמר דלכתחילה קאמר] הולד עבד, כי היכי דממזר שנשא שפחה הולד הולך אחריה, כדכתיב "האשה וילדיה", דכל היכא דאיכא צד עבדות הולד עבד", [ולכאורה נראית שיטתו, שאין ממזרות בעבד]. ומיהו מרש"י מוכח שאינו מפרש כן, שהרי לפי הראב"ד, שכל עיקר הסברא שהולד הוא עבד, הוא משום שעבד מותר בממזרת, אם כן למה הוצרך רש"י לידחק בראיית הגמרא מכאן שאינו אלא בדיעבד, והרי בפשוטו יש לפרש, דהניחא אם בדיעבד קאמר, ואם כן אין עבד מותר בממזרת, אם כן הנקיבה אינה יכולה ליטהר, על ידי שתינשא לעבד, מה שאין כן אם לכתחילה קאמר, אם כן עבד מותר בממזרת, ושפיר יכולות אף הנקבות ליטהר.

^[7] כתב רש"י: "אינו מתיחס אחר אביו, דכתיב "עם החמור" עם הדומה לחמור, כבהמה שאין הולד כרוך אחרי האב".

^[8] ואם תאמר: איך ישיא לו עצה לגנוב, ולעבור על מה שכתוב בתורה "לא תגנובו"! ? ביאר רש"י, שאין הכי נמי יכולה היתה הגמרא להקשות כן, אלא שהקשה לו קושיא טובה יותר, ואילו היה מקשה לו קושיא זו, היה אומר לו, שרבי שמלאי סובר כרבי אליעזר שאפילו מי שאינו גונב, אלא שמוכר את עצמו לעבד הרי הוא מותר בשפחה כנענית ["מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית"], ולא כדעת חכמים הסוברים שרק אם גנב ומכרוהו בית דין בגניבתו, רבו מוסר לו שפחה כנענית, [ראה מחלוקתם בזה, לעיל יד ב]. והריטב"א כתב, דכוונת הגמרא היתה כמאן דאמר: "מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית", ולא נתכוונה הגמרא כלל שיגנוב, אלא משום שעיקר דין שפחה כנענית נאמר בתורה על מכרוהו בית דין בגניבתו, לכן נקט לשון זו. והרשב"א אחר הביאו דברי רש"י כתב: "אי נמי אפשר דבענין זה היה מותר כדי לטהר את דודרותיו", [ודעת הרשב"א היא, שיש בזה איסור דאורייתא, וצריך תלמוד]. ובתוספות הרא"ש כתב: "ואפשר שימצא אדם שימחול לו העוון, ובלבד שיהא דין חיוב מכירה כדי לטהר בניו", וב"אילת השחר" תמה: דעל כרחך מסכים לפני שיגנוב, דאי לאו הכי הרי שוב עובר, ואם כן הא הרי זה כמלוה לו כסף על מנת למוכרו, וכי האי גוונא הא אין דין למוכרו, דהא חידוש דמכירה הוא רק בגנב! ? [ובאמת, בתוהרא"ש לא כתב שהוא מרשה לו לגנוב, אלא שלא יהא עוון בין אדם לחבירו אם יגנוב].

^[9] שני פסוקים יש, שהבא על השפחה אינו מתיחס אחריו: האחד: "האשה וילדיה תהיה לאדוניה", ופסוק זה נוקטת כאן הגמרא בהמשך הסוגיא, וכן ביבמות כב א מבואר פסוק זה, וכן מבואר המקור מפסוק זה לפי שיטת התוספות, בביאור הסוגיא בדף סח תחילת עמוד ב, וכפי שהובא שם בהערות. השני: "כי תהיין וילדו לו", וכמבואר לעיל סח ב בסוף העמוד.

^[10] ענין זה יש לפרשו בשני אופנים: האחד: כשהאב פסול חידשה התורה יחס כדי לפוסלו. השני: אף על פי שאין להם יחס, מכל מקום "הבא מן הפסול, פסול", ראה "משנת רבי אהרן" ביבמות סימן כד אות ד.

^[11] א. נתבאר על פי "חידושי רבי שמואל" יבמות סימן יב ד"ה ובקידושין, שכתב שם לבאר באופן זה, אף שברשב"א לעיל דף סח משמע, שאין כוונת הגמרא לחדש איזה שהוא חידוש, ואין כוונת הגמרא אלא לדין "האשה וילדיה תהיה לאדוניה", מכל מקום מדנקטה הגמרא לשון זו, מה שלא נקטה בשום מקום, משמע שהגמרא מתכוונת לחדש איזה שהוא ריחוק מיוחד בין האב לולד השפחה, ונפקא מינה, שלא נחלקו חכמים אלא במקום שיש את סברת הגמרא המחודשת ד"ולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי", אבל בשאר מקומות שאין סברא זו, וכגון בולד הבא מן הגויה, אף חכמים מודים, ש"אתא לו אפקיה", וייפסל הולד משום אביו הממזר ואף שאין לו יחס, וכן נקט בפשיטות ב"אבני מלואים" סימן ד סקי"ג, שחכמים לא נחלקו אלא מטעם זה, ובגויה לא נחלקו. [וראה שם שהוסיף הגר"ש במוסגר: אף דמסברא היה מקום לחלוק על רבי אליעזר, ולומר דלא מצינו דאתא לו אפקיה, לומר דהלך אחר הפגום, כי אם במקום דיש לה דין אם, רק דחסר לה בדין משפחה, דלא נאמרה באם דין "למשפחותם", בזה הוא שנתחדש דלענין פגם, הולכים אנו גם אחר ה"יחס" ולא רק אחר ה"משפחה", אטבל במקום שאין לו דין אב כלל, הרי לא מצינו שיתחדש שגם בכי האי גוונא נתחדש דין יחס דפגם שלענין זה יש לו דין אב, מכל מקום משמע מהגמרא, שבזה לא נחלקו חכמים על רבי אליעזר; וראה עוד שם, שלכאורה הביאור הזה תלוי במחלוקת הפוסקים, ויש הסוברים - גר"א ו"חלקת מחוקק" - שחכמים באמת חלקו על עיקר הסברא, וכל שאין לו יחס אין אומרים בו "לו, הלך אחר פסולו", ראה שם שהאריך בענין זה]. וראה עוד ב"משנת רבי אהרן" יבמות סימן כד אות ד, שהוכיח מן הירושלמי, שגדר סברת "ולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי" אינו לומר שאין שום יחס וקשר ביניהם, אלא סברא היא דוקא לענין ממזרות, ראה שם בד"ה ג' חזינן. ב. ל"אבני מלואים" [סימן ד סקי"ג] שיטה מחודשת בביאור שיטתו של רבי אליעזר, ומשום דפשיטא ליה, דכשם שאין ממזרות בגוי, כך אין ממזרות בעבד, ולפיכך הוקשה לו איך אמר רבי אליעזר שהוא ממזר וגם עבד! ? ולכן פירש, שלפי רבי אליעזר לא מיבעיא שהוא מתיחס אחר אביו לפוסלו, אלא שכדי לפוסלו מקבל הוא תורת ישראל גמור מצד אביו, וזה מה שפוסלו, וז"ל שם בד"ה אחר העיון: "היינו שיש לו דין עבד מצד אמו שהיא שפחה, וממזר מצד ישראל שבא בעבירה [לשון זו לאו דוקא היא, שהרי אין הנידון משום ממזר שבא בעבירה מחייבי כריתות וכיו"ב אלא ממזר בתולדה], על כן דין ישראל יש לו גם כן והלך אחר הפסול, ולפי זה לרבי אליעזר אם קידש אשה נראה נראה דקידושיו תופסין [אף שאילו לא היה אביו ממזר היה הולד עבד, שאין קידושיו תופסין, עכשיו שאביו ממזר נעשה ישראל שקידושיו תופסין], דכיון דכתיב "לו הלך אחר הפסול, ושדית ליה בת ישראל, וממילא הוה ליה דין ישראל; או אפשר דאית ביה דין חצי עבד מצד אמו וחצי בן חורין מצד אביו ישראל, ובחצי עבד וחצי בן חורין קידושיו קידושין". וראה ב"קרן אורה" יבמות טז ב בד"ה או, שכתב על דבריו שהוא "דבר מתמיה, וכי עדיף הוא ממזר [שבא על השפחה] מישראל גמור [שבא עליה], דמישראל אין בהולד שום צד יהדות, ובשביל שהוא ממזר, יוליד בו צד ישראלי, אתמהה, אין זה אלא לפום חורפא; וראה גם ב"אמרי משה" סימן כז סקט"ז שתמה על ה"אבני מלואים", ודעת שניהם שבעבד יש תורת ממזרות. ג. כתבו כמה אחרונים [הביא דבריהם ב"חידושי רבי שמואל" יבמות סימן יא אות ד], שהמבואר בגמרא ש"אתא לו אפקיה" מדין "למשפחותם לבית אבותם", אינו רק לענין הפסול, אלא שבאופן זה יש לדון שאין לו דין "למשפחותם לבית אבותם" כלל, ואם היה אביו כהן ואמו ישראלית ממזרת, שמן הדין יש לנו לילך אחר האב לענין כהונה משום "למשפחותם לבית אבותם", מכל מקום היות ואמו ממזרת, כיון דאפקיה רחמנא מ"למשפחותם לבית אבותם", אם כן שוב אינו כהן, שגם לענין זה הולכים אנו אחר האם, וראה מה שכתב עליהם ר' שמואל שם.

פרק רביעי - עשרה יוחסין

מתניתין:

כשעלה עזרא מבבל לארץ ישראל, העלה עמו חלק מבני הגולה. ובכלל העולים היו כל חכמי הדור. וחשש עזרא שמא ישארו בני הגולה ללא השגחת חכמי הדור, ויבואו לערב בתוכם את הפסולים. לכן העלה עמו את כל הפסולים מבבל לארץ ישראל, כדי ששם הם יעמדו תחת פיקוח החכמים, שימנעו את העירוב עמהם.

והיו בהם עשרה סוגי משפחות בדרגת "יחוס" שונה.

המשנה שלפנינו מפרטת את עשרת דרגות היוחסין, ואת היחס שביניהן.

עשרה מיני "יוחסין" ^[1] עלו עם עזרא מבבל. ואלו הם:

א. כהני. כהנים כשרים, המיוחסים בן אחר בן עד אהרן הכהן, ולא היה בהם שום פסול כהונה.

ב. לויי [לויים].

ג. וישראלי. ישראלים שלא היה בהם שום פסול קהל.

ד. חללי. כהנים חללים שנתחללו לכהונה, משום שנולדו, הם או אבותיהם, מאשה האסורה לכהן.

ה. גירי [גרים].

ו. וחרורי [עבדים כנענים משוחררים]. ^[2]

ז. ממזירי. ממזרים, האסורים לבוא בקהל מן התורה.

ח. ונתיני. נתינים, שהם מזרע הגבעונים שנתגיירו בימי יהושע. וקרויים "נתינים", על שם שנתנם [עשאם] יהושע חוטבי עצים ושואבי מים. וגזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל ישראל. ^[3]

ט. שתוקי. ספק ממזרים.

י. ואסופי. אף הם ספק ממזרים. ובסמוך תבאר הנשנה את ההבדל שבינם לבין שתוקים.

שלש דרגות ה"יוחסין" הראשונות - כהני, לויי, וישראלי - מותרין לבא [להתחתן] זה בזה.

וכן חמשת דרגות ה"יוחסין" - לויי, ישראלי, חללי, גירי, וחרורי - מותרין לבא זה בזה. שחללים וגרים ועבדים משוחררים, אף שיחוסם פגום, הם כשרים לבא בקהל ישראל.

אבל כהנים אסורים בחללה, מצד הלאו של "אשה גרושה זונה וחללה לא יקחו". וכמו כן אסורים הם בגיורת ובשפחה משוחררת, משום שהן בחזקת "זונה".

וכן ששת דרגות ה"יוחסין": גירי, וחרורי, ממזירי, ^[4] ונתיני, שתוקי, ואסופי - כולם מותרין לבא זה בזה.

גרים ומשוחררים מותרים בממזרת, משום שבאיסור ממזרות נאמר "לא יבא ממזר בקהל ה'". וסוברת משנתנו שקהל גרים לא נקרא "קהל ה'", ולכן מותר הממזר לבוא בהם. וכן עבדים משוחררים ונתינים, הרי הם כגרים.

ואף שתוקים ואסופים, שהם ספק ממזרים, מותרים להתחתן עם ודאי ממזרים. משום שנאמר בממזר "לא יבא בקהל ה'", ודרשינן: דוקא ב"קהל ודאי" לא יבא, אבל ב"קהל ספק", מותר לו לממזר לבוא.

אבל כהנים לויים וישראלים, אסורים אף בספק ממזרים.

וכן אסורים הם בנתינים משום גזירת דוד, שאסר את הנתינים מלבא בקהל.

ועתה מבארת המשנה מי הם השתוקי והאסופי שנשנו בתחלת המשנה.

ואלו הם:

"שתוקי" - כל שהוא מכיר רק את אמו, ואינו מכיר את אביו, לפי שהתעברה אמו בהיותה פנויה מאדם שאינו מוכר לנו מי הוא. ועל כן הוא נקרא "שתוקי", כיון שבשעה שהוא קורא לאיש פלוני "אבא", אמו משתיקתו.

ואמו היא פנויה, ומוכרת לנו כאשה כשרה לקהל. אך מאחר ולא ידוע מי הוא אביו, ושמא הוא ממזר, או שמא הוא אסור באשה זו באיסור ערוה, לכן הולד ספק ממזר.

"אסופי" - כל שנאסף מן השוק, ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו. ואף הוא ספק ממזר, ויש לחשוש עליו בין מצד אביו ובין מצד אמו, שמא ממזרים הם, או שמא אסורים היו זה על זה באיסור ערוה.

אבא שאול היה קורא לשתוקי "בדוקי", מלשון בדיקה.

ובא אבא שאול להשמיענו, שאם בודקים את אמו, ושואלים אותה ממי נתעברה, ואומרת שנתעברה מכשר, הרי היא נאמנת והולד כשר. ויבואר עוד בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: עשרה יוחסין עלו מבבל.

והוינן בה: מאי איריא דתני "עלו מבבל", למה שנה התנא בלשון "עלו"?

ניתני [היה לו לשנות] "עשרה יוחסין הלכו לארץ ישראל"!? ^[5]

ומשנינן: מילתא אגב אורחיה קא משמע לן התנא, שבדרך אגב משמיענו דבר חידוש בהשתמשו בלשון "עלו מבבל", שארץ ישראל היא גבוהה מבבל. וכל ההולך אליה מבבל, הרי הוא "עולה".

כדתניא: כתיב [דברים יז ח] "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך" - מלמד הכתוב "ועלית", שמקום בית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, ולכן נוקט הכתוב כלפיו לשון "עליה".

וכמו כן, ארץ ישראל היא במקום שהוא גבוה מכל הארצות.

הערות

^[1] ה"יוחסין" האמורים כאן הם סוגי משפחות. ואין זה כשאר "יוחסין" שבכל מקום, שהם לשון "עילוי משפחה", כמו שאמרו "מעלין מתרומה ליוחסין". תוס' הרא"ש. וכתב התוי"ט: שם ה"יחס" הונח על ידיעת האיש לבית אבותיו, לדעת ענינו על איזה דרך נולד. ולפיכך כל אלו דתנינן ובאו במספר "עשרה יוחסין" יצדק עליהם שם היחס, אחר שנודעו מי אביהם, ועל איזה דרך נולדו.

^[2] אף על פי שגרים ו"חרורי" הם ענין אחד, מכל מקום, נמנים הם לשנים. כמו שאמרו במסכת הוריות [יג א]: הכל רצין אחר הגיורת, ולא אחר המשוחררת, משום שבהיותה שפחה היא היתה ב"ארור". ומה שלא נקט התנא גם עבדים שלא נשתחררו, משום שהם אין להם "יחוס" כלל, ואינם בכלל יוחסין. תוס' הרא"ש. והרש"ש כתב, שעזרא לא העלה עבדים כי לא חשש להשאיר אותם, היות וניכרים וידועים הם כעבדים, ואין חשש שיתערבו בהם. ומהאי טעמא גם לא העלה גרי אומות שאסורים לבא בקהל [עמונים ומואבים וכדומה] כי הם היו ניכרים, ונבדלו ישראל מהם.

^[3] ומדאורייתא הם מותרים. ואף שהנתינים הם מבני שבע האומות, מכל מקום, אם נתגיירו, מותרים הם [מצד שבע האומות] לבא בקהל, וכל איסורם הוא משום שדוד אסר את הנתינים. כך היא דעת הרמב"ם [איסורי ביאה יב כב]. אולם, יש מהראשונים שפסקו כשיטת רבא במסכת יבמות [עו א], שבני שבע האומות אסורים "בלא תתחתן בם" אפילו כשנתגיירו. ולפי זה צריך לומר, שמדאורייתא רק המתגייר בעצמו אסור, ולא בניו, ודוד בא וגזר על הנתינים שגם בניהם של המתגיירים אסורים לעולם. ר"ן. ודעת התוס' ביבמות [שם] שדוד גזר עליהם רק שיהיו עבדים, ואיסור החתנות עמהם הוא אכן מן התורה.

^[4] הקשו הראשונים: הרי הנתינים אסורים ב"לא תתחתן בם", ואפילו לאחר שנתגיירו, לדעת רבא ביבמות [עיין הערה 3], ואם כן, כיצד הותרו בהם כל אלו? [ואין לומר שהפסולים והגרים אינם אסורים בשום איסורי חיתון, שהרי הם אסורים להתחתן עם גויים ועבדים]. ותירצו, שבכל הלאוין של פסול יוחסין, לא נאסרו הפסולים, כשם שלא נאסרו בממזרים, משום שלא נקראו "קהל". כי התורה לא חששה לייחס אלא את המיוחסים, ולא את הפסולים. ורק להתחתן עם גויים ועבדים אסרה עליהם התורה, משום החשש שיסירו אותם לעבודה זרה, וכמו שכתוב "בתך לא תתן לבנו, כי יסיר את בנך מאחרי" [וגם בעבדים יש חשש דומה, כיון שאין הם חייבים בכל המצוות, ועדיין סורן רע, יש קצת לחשוש שמא יסירו את הבנים לעבודה זרה]. אבל נתינים, שהם גרים גמורים, וחייבים בכל המצוות, אין בהם חשש של הסרה, ולכן מותרים בהם הפסולים והגרים.

^[5] המקשן ידע שבבל עמוקה כמצולה, אלא שהוא לא ידע שגם ביחס לשאר הארצות, ארץ ישראל גבוהה מהן. ולכן הקשה, שהרי על כלל שבי הגולה אמרה המשנה שעלו מהם עשרה יוחסין, ויש מהם שלא עלו מבבל אלא משאר ארצות, והיה צריך לנקוט לשון שנופל גם על השבים משאר הארצות, ולומר "הלכו לארץ ישראל". והשיבו לו, שגם משאר הארצות גבוהה ארץ ישראל. ושוב הקשה, אם כן קשה ביותר, למה לא אמר התנא "עלו לארץ ישראל". והשיבו לו, שרק בבל נשארה כסולת נקיה, ואילו בשאר הארצות נשארו גם הפסולים. מהרש"א.

האומר לשפחתו הכנענית שהיתה מעוברת: "הרי את בת חורין, וולדך יישאר עבד" — הולד כמותה, שכאשר היא משתחררת — גם הוולד משתחרר, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. וחכמים אומרים: דבריו קיימים, משום שנאמר "האשה וילדיה תהיה לאדניה" (שמות כא, ד).

ותוהים: מאי תלמודא [מה הלימוד], כיצד חכמים למדים מכאן שוולד שפחה משוחררת יכול להיות עבד? אמר רבא: ראיה זו מהפסוק "האשה וילדיה" לא לדברי חכמים היא אלא אדר' [על דברי ר'] יוסי הגלילי האומר שהוולדות הולכים אחר האם, ולכן אם האם משוחררת — גם הוולדות אינם עבדים.

א משנה ר' טרפון אומר: יכולין ממזרין ליטהר, שצאצאיהם לא יהיו ממזרים. כיצד? ממזר שנשא שפחה כנענית, הרי הולד הנולד להם — עבד, אם שיחררו — נמצא אותו הבן בן חורין, ואינו ממזר. ר' אליעזר אומר: אין הדבר מועיל, אלא הרי זה עבד ממזר.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: ר' טרפון לכתחילה קאמר [אומר] שלדעתו הממזר יכול לכתחילה לשאת שפחה, או רק בדיעבד קאמר [אמר], שאם נשא שפחה ונולדו לו בנים, שהם אינם ממזרים, אך לכתחילה אסור לו לשאת שפחה כמו לבן ישראל רגיל? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו אמרו לו לר' טרפון: טיהרת את צאצאי הממזרים הזכרים על ידי כך, ולא טיהרת את צאצאי הנקיבות הממזרות שאף לדבריך אין להם תקנה.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שלכתחילה קאמר [אמר] שמותר לממזר לשאת שפחה, ממזרת נמי תינסיב לעבדא [גם כן תנשא לעבד] ואחר כך ישתחרר הוולד ויהיה כשר! ומשיבים: עבד אין לו חייס [ייחוס], ואף אם היא נשאת לעבד — אין הוולד הולך אחריו אלא הולך אחריה והוא ישראל ממזר כמותה. ועל כל פנים אין מכאן ראיה לבעיה שהעלינו.

ומציעים עוד תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: דאושפזיכניה [שמארחו] של ר' שמלאי ממזר הוה [היה], ואמר ליה [לו] ר' שמלאי: אי אקדמתך [אם הייתי מקדים] ובא אליך לפני שנשאת אשה וילדה לך ילדים — טהרתינהו לבנך [הייתי מטהר את בנך], שהייתי נותן לך עצה כר' טרפון לשאת שפחה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שדברי ר' טרפון הם לכתחילה — שפיר [יפה], אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שרק אם בדיעבד אמר שכן הוא, מאי ניהו [מה הוא] הדבר שיכול היה לייעץ לו לעשות?

ומשיבים: דמנסיב ליה [שהיה נותן לו] עצה ואמר ליה [לו]: זיל [לך] גנוב ואיזדבן [והמכר] בעבד עברי ואז תהיה מותר בשפחה, והוולד יהיה עבד. ושואלים: ובשני [ובשנותיו, בימיו] של ר' שמלאי דין עבד עברי מי הוה [האם היה] נוהג? והאמר מר [והרי אמר החכם]: אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ור' שמלאי חי שנים רבות לאחר שבטל היובל! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי ר' טרפון לכתחילה קאמר [אומר] שיכול ממזר לישא שפחה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' טרפון.

ג שנינו במשנה שר' אליעזר אומר: הרי זה עבד ממזר. אמר ר' אלעזר: מאי טעמיה [מה הטעם] של ר' אליעזר — שאמר קרא [הכתוב] לגבי ממזר "גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'" (דברים כג, ג), שכוונתו שגם במקרה כזה שוולד שפחה מישראל כשר, הוולד כמותה. וכשהוא ממזר הלך [לך] אחר פסולו, שהוולד נחשב כמוהו.

ורבנן [וחכמים], כלומר, ר' טרפון, מה הם אומרים: הכתוב ההוא מדבר בישראל שנשא ממזרת. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הלא "למשפחתם לבית אבתם" (במדבר ד, ב) כתיב [נאמר], ולכן ילך הוולד אחרי אביו ולא אחרי אמו, אתא [באה] המלה "לו" אפקיה [והוציאה אותו] מכלל יחוס האב, שהוא הולך אחרי אמו הפסולה לענין זה.

ור' אליעזר מה הוא אומר על כך: לאו אף על גב [האם לא אף על פי] שכתב המקרא "למשפחתם לבית אבתם" בכל זאת אתא [באה] המלה "לו" אפקיה [והוציאה אותו], הכא נמי [כאן גם כן] אף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] "האשה וילדיה תהיה לאדניה" (שמות כא, ד) ומכאן למדנו שוולד השפחה כמותה, בכל זאת אתא [באה] המלה "לו" אפקיה [והוציאה אותו]. ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים כנגד זה: כל ולד במעי שפחה כנענית כולד במעי בהמה דמי [נחשב], ולכן אין מקום לחשוב שהוולדות ילכו אחר האב.

א משנה עשרה סוגי יוחסים עלו בעליית עזרא מבבל, כלומר, שחלוקים הם זה מזה לכמה דברים. והם: כהני (כהנים), לויי (לויים), ישראלי (ישראלים), חללי (חללים), גירי (גרים), וחרורי (עבדים משוחררים), ממזירי (ממזרים), נתיני (נתינים), מבני הגבעונים שנימולו בימי יהושע, שתוקי (שתוקים), ואסופי (אסופים).

ומפרטים את דיניהם: כהני לויי וישראלי — מותרין לבא זה בזה, שמותר להם לכתחילה להינשא זה עם זה. לויי (אבל לא כהנים) ישראלי חללי גירי וחרורי (גרים ועבדים משוחררים) — מותרין לבא זה בזה.

גירי וחרורי ממזירי ונתיני שתוקי ואסופי — כולם מותרין לבא זה בזה. ואלו הם: שתוקי הוא כל אדם שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו, שאינו יודע מיהו אביו, שנולד לפנויה ולא נתברר מי אביו, אסופי — כל שנאסף מן השוק, ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו והרי הם ספק ממזרים. אבא שאול היה קורא לשתוקי שם אחר: "בדוקי".

ב גמרא על מה ששנינו במשנה שעשרה יוחסין עלו מבבל, שואלים: מאי איריא [מה שייך] דתני [ששנה] בלשון "עלו מבבל"? ניתני [שישנה] הלכו לארץ ישראל! ומדוע חשוב היה לומר מהיכן באו? ומשיבים: מילתא אגב אורחיה קא משמע לן [דבר נוסף בדרך אגב השמיע לנו] בכך, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך" (דברים יז, ח) מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, ולכן מדובר על עליה אל המקדש, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות ולכן אומרים שאנשים עולים לארץ ישראל.

ושואלים: בשלמא [נניח] מה שאמרנו שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל — היינו דכתיב [הוא שנאמר]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to one who says to his pregnant Canaanite maidservant: You are hereby a free woman but your offspring shall remain a slave, the offspring is emancipated like her. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. And the Rabbis say: The master’s statement is upheld, because it is stated: “The wife and her children shall be her master’s” (Exodus 21:4).

The Gemara expresses surprise at this ruling: What is the biblical derivation here? How do the Rabbis learn from here that the child of an emancipated maidservant remains a slave in this case? Rava said: The proof from the verse beginning with: “The wife and her children,” is not the source of the opinion of the Rabbis. Rather, this is referring to the statement of Rabbi Yosei HaGelili, who claims that the children follow their mother, as indicated by this verse. Consequently, if she is emancipated, her offspring do not retain the status of slaves.

MISHNA: Rabbi Tarfon says: Mamzerim can be purified, so that their offspring will not be mamzerim. How so? With regard to a mamzer who married a Canaanite maidservant, their offspring is a slave. If his master subsequently emancipates him, that son is found to be a freeman, rather than a mamzer. Rabbi Eliezer says: This method is not effective, as this son is a mamzer slave.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: Did Rabbi Tarfon state his halakha ab initio, i.e., a mamzer is permitted to marry a maidservant, or did he state it only after the fact, but he does not permit a mamzer to marry a maidservant ab initio? The Gemara answers: Come and hear proof from a baraita: The other Sages said to Rabbi Tarfon: You have thereby purified the male offspring of a mamzer, but you have not purified the female children of mamzerim, as your solution does not apply to them.

The Gemara explains the apparent proof from this baraita. And if you say that Rabbi Tarfon stated his halakha ab initio and permitted a mamzer to marry a Canaanite maidservant, a mamzeret should also be allowed to marry a Canaanite slave and her child can then be emancipated as well. The Gemara answers: A slave has no lineage. Even if she were to marry a slave, their child would not be considered his, but would be a Jewish mamzer like her. Consequently, this source provides no proof with regard to the Gemara’s question.

The Gemara further suggests: Come and hear, as Rabbi Simlai’s host was a mamzer, and Rabbi Simlai said to him: Had I found out about your status earlier, before you married and had children, I would have purified your sons by advising you to marry a Canaanite maidservant, as suggested by Rabbi Tarfon. The Gemara explains the proof: Granted, if you say that Rabbi Tarfon spoke ab initio, it is well that Rabbi Simlai would suggest this. But if you say that he meant only that this method is effective after the fact, what was the advice that Rabbi Simlai would have given his host?

The Gemara answers that Rabbi Simlai would have advised him by saying: Go steal, and be sold as a Hebrew slave, which would mean you could marry a Canaanite maidservant and your offspring would be slaves. The Gemara asks: But in the days of Rabbi Simlai, was the halakha of a Hebrew slave observed in practice? But didn’t the Master say: The halakha of a Hebrew slave is practiced only when the Jubilee Year is practiced, and Rabbi Simlai lived many years after the observance of the Jubilee Year ceased. Rather, isn’t it correct to conclude from it that Rabbi Tarfon spoke ab initio, i.e., it is permitted for a mamzer to marry a Canaanite maidservant? The Gemara affirms: Indeed, conclude from the baraita that this is the case. Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon.

§ The mishna teaches that Rabbi Eliezer says: This son is a mamzer slave. Rabbi Elazar said: What is the reason of Rabbi Eliezer? As the verse states with regard to a mamzer: “Even to the tenth generation none of his shall enter the assembly of the Lord” (Deuteronomy 23:3), which indicates that in the case of the child of a mamzer and a Canaanite maidservant, one follows his parent with the flawed lineage, and the child is a mamzer.

The Gemara asks: And how do the Rabbis, i.e., Rabbi Tarfon, respond to this claim? Rabbi Tarfon maintains that this verse is referring to a Jew of unflawed lineage who married a mamzeret. It might enter your mind to say that as it is written: “By their families, by their fathers’ houses” (Numbers 4:2), the child should follow his father’s lineage rather than that of his mother. Therefore, the term “of his” in the previously cited verse comes to exclude him from his father’s lineage, as it indicates that his lineage follows his mother when she is a mamzeret.

And how does Rabbi Eliezer respond to this claim? Is it not the case that even though the Torah wrote: “By their families, by their fathers’ houses,” nevertheless, the term “of his” comes and excludes him? Here too, although it is written: “The wife and her children shall be her master’s” (Exodus 21:4), from which it is derived that the child of a Canaanite maidservant is like her, nevertheless the term “of his” comes and excludes him. And how do the Rabbis, Rabbi Tarfon, respond to this claim? They say: Any offspring in the womb of a Canaanite maidservant is considered like the offspring in an animal’s womb. Consequently, her children do not inherit the father’s status, even if his is the flawed lineage.

MISHNA: There were ten categories of lineage, with varying restrictions on marriage, among the Jews who ascended from Babylonia to Eretz Yisrael with Ezra before the building of the Second Temple. They are as follows: Priests; Levites; Israelites; priests disqualified due to flawed lineage [ḥalalim]; converts, and emancipated slaves; mamzerim; Gibeonites, i.e., the descendants of the Gibeonites who converted in the time of Joshua; children of unknown paternity [shetuki]; and foundlings.

The mishna proceeds to detail their halakhot: With regard to priests, Levites, and Israelites, it is permitted for men and women in these categories to marry one another. With regard to Levites who are not priests, Israelites, ḥalalim, converts, and emancipated slaves, it is permitted for men and women in these categories to marry one another.

With regard to converts, and emancipated slaves, mamzerim, and Gibeonites, children of unknown paternity [shetuki], and foundlings, it is permitted for all of the men and women in these categories to marry one another. And these are the last two categories: A shetuki is any person who knows the identity of his mother but does not know the identity of his father. A foundling is anyone who was collected from the marketplace and doesn’t know the identity of his parents, neither that of his father nor that of his mother. These two categories are people whose status is uncertain; they may be mamzerim. Abba Shaul would call a shetuki by the label of beduki.

GEMARA: The mishna teaches: There were ten categories of lineage among the Jews who ascended from Babylonia. The Gemara asks: Why does the tanna specifically teach the phrase: Ascended from Babylonia? Why was it important for the tanna to specify their place of origin? Let him teach that they went to Eretz Yisrael. The Gemara answers: He teaches us a matter in passing, as it is taught in a baraita: The verse states: “And you shall arise and go up to the place that the Lord, your God, shall choose” (Deuteronomy 17:8). This teaches that the Temple is higher than all of Eretz Yisrael, which is why the verse speaks of ascending from the cities of Eretz Yisrael to the Temple. And it teaches that Eretz Yisrael is higher than all of the lands.

The Gemara asks: Granted, the Temple is higher than all of Eretz Yisrael. This is derived from that which is written:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שמע מינה לכתחלה קאמר. יש שואלין מאי שנא ממזר דלא מחייב בלאו דלא יהיה קדש ומותר בשפחה ומחייב בלאו דחתון ואסור בכנענית ומאי שנא ממשוחרר שאסור אף בלאו דלא יהיה קדש שהרי אסור בשפחה כדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קי"ד ע"ב) שאסור פרי עם האם ותנן נמי מי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אינו יכול וכו' ואומר ר"ת ז"ל דכל היכא דאמר רחמנא לאו גרידא ממזר אסור אבל הכא שאני דלא אמר רחמנא לא תנסוב אשה אלא לא יהיה קדש פרט לזה שהוא קדש ועומד שהרי יצירתו בעבירה אבל עבד [משוחרר] אין יצירתו בעבירה:

מתני': כהני ולויי. פירש"י ז"ל מאותן לוים דלא חזו לעבודה הוו הני דקתני מתני' מאותן שקצצו בהונות ידיהם כשאמר להם נבוכדנאצר שירו לנו משיר ציון כדאיתא במדרש אבל מן הראויים לעבודה לא עלו כדכתיב ומבני לוי לא מצאתי שם ואין דברים הללו נכונים וכי תעלה על דעתך שבנו הבית והקריבו קרבנו' בלא שיר בין בפה בין בכלי אלא מתחל' עלו במעל' ראשונה לויים דכתיב הלויים מבני ישוע וגו' ושם כתוב משוררים ושוערים וביסוד המעלה של עזרא לא מצא שם לוי ושלח לבבל ושלחו לו מהם דכתיב ויביאו לנו כיד אלהינו הטובה עלינו איש שכל מבני מחלי בן לוי ואחיו שמונה עשר וגמר הענין והכל מפורש בכתובים:

גירי וחרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה. למאי דאמר רבי טרפון הה"נ לעבדים בממזרים ולא תנא חרורי אלא משום שאר השנוים במשנה דאסי' בעבדי ועוד דיוחסין דעלו מבבל כייל ואזיל ומפרש.
ואיכ' למידק היאך הם מותרין לבא בנתיני והא אמרי' ביבמו' דף ע"ו ע"א דקוד' גרותן לית להו חתנות ובגרותן הוא דאי' להו חתנות ונתינים חייבים עליהם משו' לא תתחתן וא"כ היאך אלו מותרים בהם וע"כ חייבין הן בלאו דחיתון דאי לא לישתרו נמי בכנענית ועבדי' ואיכא למימ' בכל לאוי דפסול יוחסין לא מחייבי כי היכי דלא מחייבי בלאו דלא יבא ממזר דלא מיקרו קהל ולא חשש הכתוב ליחס הפסולים והא דאסירי בכנעני' ועבדים משום דכתיב בתך לא תתן לבנו וגומר כי יסיר את בנך מאחרי והני נמי בכלל ישראל נינהו ואסור שמא יסיר את לבו ובלאו דלא יהיה קדש נמי מחייבי דכיון שאינן חייבים בכל המצות סורין רע ואית בהו שמא יסיר ומצינו שהשוה הכתוב כנעני ועבד בכל מקו' של יוחסין ומשום הכי ליתנהו בחיתון.
ואי קשיא והא אמרינן ביבמות דף ע"ט ע"א דדוד גזר על הנתינים ופרשנו שם שגזר עליהם עבדות ואם כן היאך מותרים לבא באלו שהרי כולן חוץ ממזרי' אסורין בעבדים ואיכא למימר כי גזור רבנן בכשרים אבל בפסולי' לא גזור לפיכך כל אלו שהם פסולין לא אסרו עליהם הנתינים מחמת עבדות, ודכותה איתא התם בפרק הערל:

דאמר ליה זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי הא פרישנא בפרק קמא דלאו דוקא זיל גנוב שאין אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה דה"ה במוכר עצמו מפני דחקו שהוא מיתר בשפחה אלא שאין רבו מוסר לו כרחך ומשום דשפחה כנענית איתא בנמכר בגניבתו בהדיא נקט תלמודא זיל גנוב:

ואקשינן ובשני דר' שמלאי עבד עברי מי הוה והא אמר מר אין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. פירוש שאינו נוהג בדיני עבד עברי המפורשים בתורה לצאת בשנים וביובל ובמיתת אדון ולהיות מותר בשפחה כנענית אבל יכול הוא למכור עצמו לעכו"ם או לישראל והוא קנו' לו קנין הגוף ולכי נפיק בעי גיטא דחירותא כדאיתא בפ' החולץ גם בפ' איזהו נשך בהנהו דיהבי זוזי לאינשי ומשתעבדי בהו וכדפרישית בפ' איזהו נשך גם במסכת גיטין:

אמר שמואל הלכה כר"מ דממזר מותר בשפחה אפילו לכתחלה וק"ל מאי שנא ממזר דמותר בשפחה אפילו לכתחלה וליתיה בלאו דלא יהיה קדש מבני ישראל שאסור ישראל בעבד ושפאה כדמתרגמי' בהדיא אע"ג דמתחייב בלאו דלא תתחתן ואסור בכותית ומ"ש מעבד משוחרר דכי היכי דמחייב בלאו דלא תתחתן מחייב בלאו דלא יהיה קדש כדתנן מי שחציו עבד חציו בן חורין לישא שפחה א"י מפני חירות שבו. תירץ רבינו יעקב ז"ל דכל היכא דאמר קרא לאו גרידא כגון לא תתחתן בם וכיוצא בו ממזר אסור בו אבל הכא דכתיב לא יהיה קדש ולא אמר רחמנא לא יקח שפחה אלא לא יהיה קדש פרט לזה שהוא קדש ועומד שיצירתיי בעבירה היתה מתחלה משא"כ בעבד משוחרר שהיתה יצירתו בהיתר ונכון הוא:

פרק רביעי
עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי וישראלי. קשיא ליה לרש"י דהא ביסוד מעלה של עזרה כתיב ומבני לוי לא מצאתי שם והכא מצינו לוים בכלל העולים. ותירץ דהני לויי היו מאותן הפסולים לעבודה שקצצו בהונות ידיהם כשאמרו להם שוביהם שירו לנו משיר ציון כדאיתא באגדתא אבל מן הכשרים לעבודה לא עלו אלא אח"כ והיינו דכתיב ומבני לוי לא מצאתי שם. כלומר מבני לוי הכשרים לעבודה. ולא נהירא שהרי נבנה הבית קודם שעלה עזרא והקריבו עליו קרבנות והאיך אפשר שלא היו שם לויים משוררים בפה ובכלי. והנכון שבמעלה ראשונה עלו שם מבני לוי כשרים אבל ביסוד המעלה של עזרה לא עלו והיינו דכתיב ומבני לוי לא מצאת שם וכן מפורש במקראות:

נתינים הם הגבעונים ונקראים כן ע"ש ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים. ותמיה מילתא דהא במכות מוכח דאיסור נתינה דאורייתא דתנן אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל וליכא למימר דבגררת ממזרת נקט נתינה כדקתני נמי חליצה בגררת גרושה דא"כ ה"ל לפרושי בתלמודא דממזרת ונתינה אינו חייב אלא אחת כי היכי דפריש תלמודא בגרושה וחלוצה דקתני אינו חייב אלא אחת. ותו דבשלמא חלוצה דמתרביא מדין גרושה נקט לה אגב גררתא אלא נתינה דלא מתרבייא מממזרת ושני שמות חלוקים אמאי תני לה אגב גררתא אלא ודאי דנתינה דאורייתא וה"נ אמרינן בכתובות בפרק המדיר גבי מתניתין דאלו שכופין אותן להוציא דלהכי לא קתני ממזרת ונתינה משום דתנא דרבנן קתני דאורייתא לא קתני ואלו ביבמות אמרינן דנתינים יהושע גזר עליהם והתם נמי אמרינן דוד גזר עליהם. ואיכא למימר דודאי מדאורייתא אסורין לבוא בקהל דהא משבעה עממין היו דכתיב בהו לא תתחתן בם ובגירותן הוא דאית להו חתנות אלא שהיו כגרים משוחררים כמצרי אדומי או כעמוני ומואבי שלא היו משתעבדים בהם וגם לא היו אסורים לבא בקהל אלא הם עצמם אבל דורותיהן מותרין שלא כתב רחמנא בז' עממין איסור דורות וזרען שנולד בקדושה מותר ויהושע גזר עליהם שעבוד כל זמן שבית המקדש קיים וממילא אסרם לבא בקהל תוך זמן זה ואתא דוד וגזר עליהם שעבוד ואסרם לדרי עלמא ודאמרינן נמי משה גזר עליהם היינו שעבוד אלא שלא גזר אלא לההוא דרא שהיו אסורין לבוא בקהל מדין תורה כדי שלא יטמעו בהן ישראל ויהושע ודוד גזרו עליהם לדורות כדאמרן והא דתנן בכתובות אלו נערות שיש להם קנס הבא על הגיורת ועל הנתינה כו' ומני נתינה בפסולי ביאה דאורייתא דרבינהו רחמנא לקנס כדמפרש עלה בגמרא מיירי בנתינה ראשונה שאסורה מן התורה כדכתיבנא ושלא כדברי רש"י ז"ל. ואיכא דק"ל כיון דדוד גזר עליהם שעבוד לרבנן דאמרי בפרקין דלעיל דממזר אסיר בשפחה היכי תנן הכא דמותר בנתינה דקתני ממזר ונתינה מותרין לבוא זה בזה ויש שתירץ שלא גזר דוד שעבוד על הנתינים אלא לגבי כשרים אבל לגבי פסולין אין להם דין עבדים. וכן נראה דנהי דגזר עליהם דוד שעבוד דורות להשתעבד בהם כדין עבדים לא הוסיף באיסורין לענין יוחסין להיות כדין עבדים לזה כלל אלא באיסור נתינות ושיהו מותרין בממזרים כדינן:

והא דתנן גבי חרורי ממזרים נתינן שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה אליבא דר' טרפון לאו דוקא חרורי ממזרי דהא ס"ל דממזר מותר בשפחה והא דנקט חרורי משום אידך דאסירי בעבדים אי נמי דכיון דרישא קא מני יוחסין שעלו מבבל אזיל ומפרש דינייהו כדאיתנהו ואיכא למידק האיך גירי וחרורי וכלהו אידך מותרין בנתינים דהא נתינים הוי בכלל איסור לא תתחתן בם כדפי' דבגירותן א"ל חתנות וכבר דוד גזר עליהם לדורות וכל חלו השנויין כאן חייבין הם בלאו דלא תתחתן בם בישראל ובכונה לאוי בר ממזר דליתי' בלאו דלא יהיה קדש לר"ט מטעמא דפריש ר"ת ז"ל לעיל תדע שהרי אסורין הם בכותים כישראל משום לא תתחתן ומשום כי יסיר וה"ה שאסורין בעבדים חוץ מממזר וא"כ שאין כל אלו האסורין בשום לאו דיוחסין דלהא איקרו קהל כדלקמן בפרקין אלא דבעכו"ם ועבדים אסורין משום דכתיב בלאו דידהו כי יסיר והני נמי בני הסרה נינהו וחששה תורה שידיחו לע"ז וכן בעבדים שסורן רע כיון דלא שייכי במצות אסירי מהאי טעמא והוציאו בלשון לא יהיה קדש למעט ממזר לר"ט רבינו הגדול ז"ל. עיין בתוס' בפ' האשה שנתארמלה:

גמרא מאי אריא דתני עלו מבבל כו'. שאני התם דריע חזקייהו. פירש"י ז"ל דכיון דשאר כהני אכלי בקדשים ואינהו לא אכלי מידע ידעי דחששא דפסול אית בהו ולא מסקו להו ליוחסין. אבל פירש ר"ת ז"ל דריע חזקייהו שכיון שאבד כתב היחוס שלהם נודע פסולם לכל וקלא אית להו וליכא למיחש בהו וזה יותר נכון ופרכינן אי הכי מאי גדולה חזקה פירש כיון דליכא למיחש בהו למידי דינא הוא דלא ליפקו מחזקתיהו ומאי גדולה חזקה דמשמע שהיה לחוש ולא חששו שלא לבטל כח חזקה שהיא גדולה:

זה שביארנו בשפחה שהולד כמוה דוקא לענין אישות הא מכל מקום האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין ואין אומרים שהוא בן חורין כמוה ואפילו לא נולד עדין אלא שהיא מעברת שאין אומרים לענין זה עבר ירך אמו הוא אבל אם אמר לה הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום ופירשו גדולי המחברים הטעם מפני שזה כשחרר חציה והמשחרר חצי עבדו לא קנה ואין הדברים נראין שאם כן זהו טעם עובר ירך אמו ואם כן מה בין זו לזו אלא שהטעם בזו אם מפני שלא בא לעולם אם מפני שאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו וכן כתבוה גדולי המגיהים:

ונשלם הפרק ת"ל:

עשרה יוחסין וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק הרביעי שהוא בא לבאר עניני היוחסין ושכבר הותחל ביאור זה החלק בפרק שלישי ובאו בזה הפרק להשלים הענין בכל הלכותיו אלא שחזר וביאר בו ענינים כוללים עניני המסכתא ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון לבאר מנין היוחסין ועל אי זה צד הותרו להתערב זה בזה או ואסרו השני במי שלא נתברר יחוסו על אי זה צד בודקין אחריו ואי זה אנחנו מחזיקים אותו מן הסתם בכשר שלא יהא צריך בדיקה אחריו השלישי בפרטי יוחסין הכשרים או הפסולים לכהנה הרביעי על אי זה צד אדם נאמן בבנו להכשירו או לפסלו ועל אי זה צד אינו נאמן החמישי חוזר לשאר עניני המסכתא בקצת ספיקות הנולדות בקדושין ושאר ענינים שבאישות כיצד דנין בהם הששי לבאר בענין איסור ייחוד הן עם העריות הן עם שאר הנשים והן שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר עשרה יחסים עלו מבבל כהני לויי וישראלי חללים גרים וחרורי ממזר נתיני שתוקי ואסופי כהני לויי וישראלי מותרין לבא זה בזה לויי וישראלי חללי גרי וחרורי מותרים לבא זה בזה גירי וחרורי ממזר ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה אלו הן שתוקי כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו אסופי כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה ר' יהודה אוסר ר' אלעזר אומר ודאן בודאן מותר ודאן בספיקן ספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור אלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי אמר הר"ם כאשר עלה עזרא מבבל לא הניח בהם פסול בשום פנים זולת כהנים לויים מיוחסים וכן אמרו לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסלת נקיה ועלה עמו אלו הי' משפחות כדי שלא ישארו בבבל ויתערבו עמהם כי אין שם ב"ד הגדול שיזהירו על זה והעלם לירושלים שהי' שם ב"ד הגדול שלא יניחום להתערב ונתינים הם הגבעונים שנתגיירו בימי יהושע וכתוב בהם ויתנם יהושע חוטבי עצים פי' אמרו מאי בדוקי שבודקים את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי הולד כשר כמו שביארנו בתחלת כתובות והלכה כאבא שאול כל האסורין פי' שהם אסורין לבא בקהל הם עמוני ומואבי וממזר ושתוקי שלא נבדקה אמו ואסופי וכותי כאשר היה כותי אצלם אינו כגוי אולם היום כבר ביארנו שהם כגוים גמורים לכל דבריהם ואמרו ר' יהודה אוסר שיעורו ואפי' ר' יהודה שאוסר גר בממזרת מתיר גם עמוני בממזרת לפי שתכלית מה שאמר ר' יהודה קהל גרים איקרי קהל וגר אסור בממזרת כאשר היה זה הגר ראוי לבא בקהל אבל אם אסור לבא בקהל הנה הוא מותר בממזרת והלכה כר' אליעזר ופסק ההלכה קהל גרים לא איקרי קהל וגר מותר בכהנת ומותר בממזרת:

אמר המאירי פירוש כשעלה עזרא מבבל הביא עמו כל גדולי הדור והחכמים שבהם עד שלא נשאר בבבל מי שיתעסק לבדוק ביוחסיהם שלא יתערבו פסולים בכשרים וחשש שמא המיוחסים שבהם כשתהא העניות שולטת בהם ושלא יראו ביניהם אנשים של צורה שיהיו יראים או בושים מהם וכן שיהיו מודיעים להם ענין פיסולם יעשו עצמם כמעלימים עין בענינם עד שיהיו מתרצין להם בחתון ויטמעו זה בזה ותהא כלה חשודה בפסול ומתוך כך כיון להעלות עמו כל הפסולין שבה עד שיהא הנשאר סולת נקיה ולא חשש שמא תתקלקל ארץ ישראל בכך שהרי הסנהדרין היו שם ומנהיגים הרבה שמונעין כל קלקול הבא מדרכים אלו וכמו שאמרו לשכת הגזית ששם היו יושבין מיחסי כהנה ולויה ר"ל הבודקים ביוחסיהם הן לעבודה הן לתרומה וכן שחכמי הדור מצויין לשם לבדוק בכל מה שצריך בהנהגתם וביאר במשנה זו שעשרה יוחסין עלו עמו מבבל א' כהנים ב' לויים ואע"פ שכתוב ומבני לוי לא מצאתי שם לא מצא מן הכשרים אלא מאותן שקצצו בהונות ידיהם בשיניהם על נהרות בבל על שהיה נבוכדנצר מכריחם לשיר לפניו משיר ציון כדי שיראו לו שאינן יכולין למשש בנימי הכנורות ועוד יש לפרש שבאותו היום לא מצא אבל חזר לבבל והביא מהם וכדכתוב וישבו הכהנים והלויים המשוררים ג' וישראלים ד' חללים והם הנולדים מפסולי כהנה ה' גרים ו' משוחררים ואע"פ שגרים ומשוחררים אחד הוא מכל מקום כל שנתגייר בלא שום סיבה של עבדות אהוב יותר וכמו שאמרו במסכת הוריות מפני מה הכל רוצין לישא גיורת ואין הכל רוצין לישא משוחררת מפני שזה בכלל ארור ר"ל עבד עבדים יהיה לאחיו וזה אינו בכלל ארור ז' ממזרים והוא הנולד מכל ערוה שאין קדושין תופסין בה ח' נתינים והם שביארנו ענינם למעלה ט' שתוקי ויתבאר בסמוך שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו וענינו פנויה שזינתה וילדה ולא נבדקה לישאל ממי ומתה או שנתחרשה עד שאינה יכולה ליבדק ופיסולו של זה מספק ממזרות שמא מממזר נתעברה או שמא מאחד מן העריות הא מכל מקום אם נבדקה אמו יש לה דין אחר והוא שאם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת וכשר לכל דבר ואף ברוב העיר פסולין אצלה אפילו היתה ארוסה ואמרה מארוס נבעלתי ואם אמרה לממזר נבעלתי אינה נאמנת לעשותו ממזר ודאי ואף כשהוא מודה אלא שהוא ספק ממזר ועל שם דבר היה קורא אבא שאול לשתוקי בדוקי כמו שהתבאר בגמרא ומכל מקום זה שהכשרנו באומרת לכשר נבעלתי שנאמנת בין להכשיר את עצמה בין להכשיר את בתה אף ברוב פסולין דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אף ברוב כשרים אין מכשירין אף בבתה להכשירה לכתחלה עד דאיכא תרי רבי רוב העיר ורוב סיעה וכן כתבוה גדולי הדורות בראשון של כתבות י' אסופי ויתבאר בסמוך שאינו מכיר לא את אביו ולא את אמו והוא שהושלך בשוק ונאסף על ידי מי שנכמרו רחמיו עליו ואף זה פיסולו ספק מספק ממזרות שמא אשת איש היא שזינתה ואי אפשר לה לתלות בבעלה ומתוך בשתה היא משליכתן בשוק או שמא פנויה היא וכן יש לחוש שמא מחמת רעבון הושלך ומתוך כך דנין אותו בספק ממזר זהו ענינם של יוחסין ומכלן היו בבבל והעלה עזרא עמו כל הפסולין כמו שביארנו:

ואחר כך מתחיל בסדר עירובן זה בזה על אי זה צד מותר ועל אי זה צד אסור ואמר כהני לויי וישראלי מותרין לבא זה בזה אבל כהן אין יכול לידבק מישראל ולמטה שהרי חללה אסורה לו וגיורת ומשוחררת הרי היא בכלל זונה שאסורה לו לויי וישראלי חללי גירי חרורי מותרין לבא זה בזה שאף הלוי דינו כישראל ליוחסין של אישות גירי וחרורי ממזר ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה והוא שהגר מותר בממזרת מצד שלא נאסר הממזר אלא לבוא בקהל וקהל גרים לא איקרי קהל ומשוחרר דינו כגר וכן מותר בנתין שאף הנתין הוא כעין גר ולא נשאר באיסור חתנות אלא לגבי ישראל ושתוקי ואסופי אע"פ שהם ספק ישראל כשר מותרין בממזרת שהרי נאמר בקהל י"י בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ואף שתוקי ואסופי מדין תורה מותר הוא בישראל שהרי כתוב לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא אלא שמעלה עשו ביוחסין וכל האסורין לבא בקהל מותרין וכו' וטרחו בה בגמרא לפרש שאם באסורים לבא בקהל ישראל הוא אומר כן שהם ממזר נתיני שתוקי ואסופי הרי כבר נאמר בסמוך כן וכמו שאמר גרי וחרורי ממזר נתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה וודאי פירושו כל אחד מאלו הששה עם אחד מן האחרים שבהם ר"ל שלא כיון לומר שהגר והמשוחרר מזדווג בארבעה האסורין בביאת קהל לבד אבל לא הארבעה זה עם זה שהרי מכיון שהזכיר את כלם ואומר עליהם דרך כלל מותרין לבא זה בזה פירושו על כל אחד מהם עם חברו ועוד שהרי יש לך לדקדק הא מותר אסור והרי גר מותר לבא בקהל ומותר בממזרת ואם פירושו על האסורים לבא דרך כלל בקהל כהנה שהם גירי וחרורי ומשם ולמטה ואע"פ שכבר הוזכרו כל הששה גם כן שמא בא להוסיף גיורת פחותה מבת שלש שלא היינו כוללים אותה בראש המשנה מפני שלא היינו אוסרים גיורת אלא כסתם זונה ופחותה מבת שלש שנים אינה בכלל זונה ועכשו בא לכלול בכלל זה גיורת או משוחררת בפחות משלש להודיע שאף אלו אסורות לכהן הרי מכל מקום אין זה כלום שהרי אלמנה וגרושה וחללה זונה מן האסורין לבא בקהל כהנה ואסורות באלו והעלו בגמרא בפירושה שזו נאמרה לדעת ר' יהודה שאוסר גר בממזרת וכנגד מה שנאמר במשנתנו ומשנה זו נאמרה בגר עמוני ומואבי שאסורין לבא בקהל ואמר כל האסורין לבא בקהל כגון גרים אלו ר"ל של עמון ומואב וממזרי ונתיני ושתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה אף לר' יהודה וזה שאמר ור' יהודה אוסר פירושו אע"פ שר' יהודה אוסר בשאר גרים ומפני שסובר שקהל גרים איקרי קהל מודה הוא באלו שאינן קהל הואיל ואסורין לבא בקהל ומתוך כך מותרין באלו ומכל מקום הלכה שאף בשאר גרים כמו שכתבנו ור' אליעזר אומר וכו' ודבריו חוזרים למה שיצא ממשנתנו למעלה שממזרים ונתינים ושתוקים ואסופים מותרים לבא זה בזה שלא היו סוברים דין מעלה עשו ביוחסין אלא בקהל ודאי והוא חולק לומר שאע"פ שהגר מותר בכלם וכן הנתין מכל מקום כל שמצד ממזרות ודאן בודאן כגון ממזר בממזר מותר אבל ודאן בספיקן כגון ממזר בשתוקי ואסופי או ספקן בודאן כגון שתוקי ואסופי בממזר או ספיקן בספיקן כגון שתוקי באסופי או אף שתוקי בשתוקי אסור שמא זה ממזר וזה אינו ממזר ולא מן הדין שהרי בקהל ודאי הוא דלא יבא וכו' אלא מעלה עשו ביוחסין אף בספיקן והלכה כר' אליעזר ומעתה ממזר ספק או שתוקי ואסופי אסור מדרבנן בבת ישראל ואסור בממזרת ואפילו ממזרת מספק שהרי שמא זה ממזר וזה אינו ממזר וכלן מותרין מיהא בגיורת ומשוחררת והולד הולך אחר הפגום ר"ל שהוא שתוקי או אסופי או ממזר ספק ורבותי חולקין לומר ששתוקי בשתוקי או אסופי באסופי מיהא מותר כולי האי לא גזיר ואע"פ שאמרו בגמרא כותי לא ישא כותית בזו אינה אלא לדעת האומר שממזרות בודאי נתערב בהם ואדרבא זו סעד לדבריהם שכותית בכותית אמרו שתוקי בשתוקית ואסופי באסופית לא אמרו אלא שמכל מקום בבריתא מצאתי כותי לא ישא כותית וכן שתוקי ואסופי כיוצא בהן ואלו הן ספיקות שתוקי ואסופי וכותי ופירשו בגמרא על ספיקן של כותיים שהוא מספק ממזרות או מספק עבדות והוא ששפחות נתערבו בהם והולידו וכבר עשאום אחר כן כגוים גמורים כמו שהתבאר ואף במשנתנו לא כללוה בכלל יוחסים מפני שאין שום אחד מן האחרים מותר בהם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיהן בגמרא אלו הן:

גמרא זיל גנוב ואיפשר שימצא האדם שימחול לו העון ובלבד שיהא עליו דין חיוב מכירה כדי לטהר בניו:

פרק רביעי

במשנה עשרה יוחסין מיני משפחות ולא כשאר יוחסין דבכל דוכתא שהוא לשון עילוי משפחה כדאמרי' מעלין בתרומה ליוחסין ומנשיאות כפים ליוחסין:

גירי וחרורי אע"פ שהם ענין א' חשיב להו בתרי כדאמרי' בפ' בתרא דהוריות שהכל רצים אחר הגיורת ולא אחר המשוחררת משום דקיימא בארור: ועבדים אע"פ שמלו לא קא חשיב דלא היינו יוחסין דאין להם חיים:

מילתא אגב אורחי' קמ"ל. תי' היכא שמעי' ממתני' דא"י גבוה מכל הארצות דילמא דוקא מבבל שהיא עמוקה כדאמרי' שכל מתי מבול ננערו לשם וי"ל דאם לא היתה גבוהה מכל הארצות לא הוה שייך למיתני מתני' לשון עלייה משאר ארצות נמי עלו שכבר נתפזרו בכל הארצות ולא נקט בבל אלא שמשם היה עיקר הגולה שעלו והיינו דפריך בסמוך וליתני עלו לא"י שלא מבבל לבד עלו:

אין לו חיים. לעולם לכתחלה מותר ואפ"ה ממזרת אין לה תקנה שאם תנשא לעבד אין הבן מתייחס אחריו אלא אחריה ונמצא שהוא ממזר. אם קדמתיך אם הכרתיך קודם שנשאת אשה הייתי משיאך עצה שבניה יהיו כשרים:

לכתחלה. ממזר בשפחה מותר היינו שהיה משיאו לישא שפחה וישחרר הבנים:

אא"א טעמא דרבי טרפון דיעבד אבל לכתחלה אסור ודאי רבי שמלאי לא משיאו עצה:

שיגנוב ועבד עברי שמכרוהו ב"ד מותר בשפחה ולא מוכר עצמו ולהכי נקט זיל גנוב וה"ה דמצי לאקשויי מי שרי לאינסובי עצה למגנב אלא דהוה מתרץ ליה דס"ל כר' אליעזר דאמר אפי' מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית:

והאמר מר במסכת ערכין אין דין עבד עברי נוהג [אלא בזמן שהיובל נוהג] דקרינן ביה עד שנת היובל יעבוד עמך. הלכה כר' טרפון דממזר נושא שפחה אפילו לכתחלה דאפי' איסורא דרבנן ליכא שלא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת בניו:

עשרהיוחסין עלו כשעלו לגולה:

חללי. כהנים שנולדו מן הפסולות לכהונה:

חרורי. משוחררים:

נתיני. גבעונים שמלו בימי יהושע ואמרי' ביבמות דדוד גזר עליהם:

לבא. כהני לויי וישראלי מותרים לשאת זה את זה:

אבל חללה היא בלאו לכהן וגיורת ומשוחררת ספק זונות נינהו:

גרי. קסבר לא אקרו קהל:

אין לו חייס. פירש אין הבן מתייחס אחר העבד אלא אחר האם דהא אפילו בעכו"ם אמרינן בן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בן אע"ג דנכריות ולדה כמוה:

ממזר נושא שפחה כי אע"פ שאין קדושין תופסין בשפחה מותר לישא אותה. ודוקא בשפחה הותר אבל לא בגויה דלא יהיה קדש ליתה בממזר משום דכתיב מבני ישראל אבל לאו דלא תתחתן שם סתם כתב והוזהרו ממזרים כישראל בשאר כל המצות:

דמנסיב לה עצה וא"ל זיל גנוב כו' פי' דאלו במוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית כדאמרן בפירקא קמא ורבי אליעזר בלחוד הוא דאמר זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית והאי דמשיאו עצה לגנוב אין איסור בדבר כיון שבדעתו לשלם ומתכוין להכשיר זרעו:

זה שאינו מונה עבדים מפני שאינם בתורת קדושין וכל הני פסולין דמתני' קידושיהן קידושין והנתינים נמי קדושיהן קדושין דהא נתגיירו ואינן עבדים גמורין אלא גזור עליהם ועשאום כעבדים להבדל ישראל מהם. ותנן ואלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית. אלמא מדיש לה קנס כגיורת חשיבא ולא כגויה ועדיפא מהשפחה דאין לה קנס:

בפרש"י בד"ה מאי ניהו כו' ומשני דמנסיב כו' וה"ה נמי כו' ה"מ ליה לשנויי כו' מכור עצמך לע"ע כו' עכ"ל ק"ק אכתי היאך יהיב ליה עצה זו שהאדון ישחררו לבנו באיסור עשה דלעולם בהם תעבודו ומי יימר דמשחררו ויעבור בעשה וק"ל:

בפרש"י בד"ה נתיני גבעונים שמלו כו' ואמרינן ביבמות דוד גזר עליהם כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה עיין באורך בתוס' פרק הערל וק"ל:

עלו מבבל כהני לויי וכו'. אלו עשרה כתות הם כלל ישראל המאמינים בה' וקדושתן עשר קדושות זו למעלה מזו עד הכהן שהוא קודש הקדשים כמ"ש בסוף מסכת הוריות ושם חשיב ממזר ונתין קודם לגרי וחרורי היינו לענין להחיותו אבל הכא לענין יחוס וקדושה וגדר ערוה גירי וחרורי קודמין להן והא דחשיב שתוקי ואסופי לבסוף משום דהספק שנפל בהו מכל הני דחשיב מקודם ודע כי כמו כן בא"י שניתן להם לישראל יש עשר קדושות זו למעלה מזו עד קודש הקדשים כדתנן פ"ק דכלים וכמו שיש בצבא מעלה עשר קדושות זו למעלה מזו כדאמרינן במדרשות כן יש בצבאות שלמטה שהם כלל ישראל:

מאי איריא דתני עלו וכו' לא"י כו'. יש לדקדק אמאי לא מדקדק כן בהאי ענינא גופיה בקרא דכתיב ואלה העולים מתל מלח תל חרשא וגו' ולא כתיב ואלה הלכו לא"י וכן עזרא עלה מבבל ולא כתיב עזרא הלך לא"י וי"ל דודאי ידע המקשה היכא דהזכיר הכתוב בבל אומר לשון עלה כיון דמצולה היה אבל בשאר ארצות לא ידע בהו דא"י גבוה מהם וא"כ הכא דעל כלל שבי הגולה קאמר י' יוחסין ויש מהן שלא עלו מבבל אלא משאר ארצות כגון תל חרשא וגו' לא ה"ל למיתני עלו שאינו נופל רק על בבל אלא ה"ל למיתני לשון הנופל גם על שבי הגולה שבשאר ארצות ולמיתני הלכו לא"י והשתא ניחא בעזרא שלא זכר בו רק להזכיר מהיכן בא דהיינו מבבל הוצרך נמי למימר עלה וכן בתל חרשא וגו' ומעיקרא לא השיב לו אלא מלשון עלו דא"י גבוה מכל הארצות ומקשה לו דהשתא תקשי טפי דליתני עלו לא"י דגם בשאר שבי הגולה שייך לומר עלו ומשני ליה דתני מבבל לומר לך אותן שאינן מיוחסין מעשרה היוחסין מבבל עלו שנעשית כסולת נקייה אבל בשאר ארצות ודאי שנשארו מהן כדלקמן והשתא המ"ל אלא ולמיהדר מתירוצא קמייתא דקאמר א"י גבוה מכל הארצות אלא כיון דהוצרך למיתני בבל תני נמי עלו אבל האמת כן דא"י גבוה מכל הארצות כדמייתי קרא אשר העלה וגו' ודו"ק:

בהמ"ק גבוה מכל א"י וא"י מכל וכו'. שהעולם הוא כתפוח ומקום בהמ"ק הוא מרכז עולם וכן א"י ולכך אמרו בא"י כיון דהוא מקום הממוצע אוירו מזוג ומחכים ויותר מקום המקדש שע"כ היו שם בלשכת הגזית חכמי סנהדרין וק"ל:

גמרא בפיסקא נמחק כו':

רש"י ד"ה מאי ניהו. מה שהקשה הרש"א דהרי האדון כשישחררו עובר בעשה. נ"ל דמוכח מדברי הר"ן בפ' השולח (דף קסד) דבניתן לי כסף דמי העבד אין בו איסור והאושפזיכן היה נותן לו דמיו:

במשנה נתיני. וכ' התוי"ט לא אמר בגמרא מנלן כו'. ול"נ דהגמרא סמיך על הא דמייתי על כהני כו' קרא דוישבו הכהנים כו' והנתינים כו':

רש"י בד"ה לויי. וגיורת כו' בחזקת זונה. לכאורה קשה דהא לקמן בגמרא (עח) מפיק לה מקרא דיחזקאל דבעינן מזרע ישראל. ועי' יבמות (סא) תד"ה אין זונה שדברו בזה:

רש"י ד"ה מלתא. עפ"י דרכו כו' ומדבר דבריו ליוחסין כו'. כצ"ל:

כִּדְתַנְיָא: "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר הֳ' אֱלֹקֶיךָ", מְלַמֵּד, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת. יש להקשות והלא מהאי קרא ליכא הוכחא אלא על בית המקדש שהוא גבוה אבל על ארץ ישראל ליכא הוכחא וכמו שאמרו בגמרא בשלמא וכו' ואם כן איך התנא יליף תרתי מהאי קרא בלחודיה?
ונראה לי בס"ד דתנא דברייתא מפיק לתרווייהו מהאי קרא משום דלשונו כפול דאמר 'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ' (דברים יז, ח) וסגי לומר 'וְעָלִיתָ' בלבד לכך דריש 'וְקַמְתָּ' על גובה ארץ ישראל משאר ארצות דהליכה ממקום שפל למקום גבוה נקראת קימה ותיבת 'וְעָלִיתָ' דריש על עליה מן ארץ ישראל למקום בית המקדש כי ארץ ישראל נמוכה לגבי המקדש.
אך בגמרא דמקשי בשלמא וכו' לא ניחא ליה בהאי דרשה משום דכתיב מקמי הא 'דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ' דמשמע דבארץ ישראל משתעי קרא ועלה קאמר 'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ' ולכן הביא על זה הוכחה מפסוק הִנֵּה יָמִים בָּאִים (ירמיה טז, יד) דאמר להדיא אשר העלה ואשר הביא בשאר ארצות.

משנה רבי טרפון אומר יכולין ממזרין ליטהר כיצד ממזר שנשא שפחה כו' למאי דמסקינן דנושא לכתחלה אתי שפיר בפשיטות דדוקא בשפחה מותר לכתחלה משא"כ באשת עובד כוכבים משא"כ למאי דס"ד דאם נשא דיעבד ה"מ למיתני נמי באשת עכו"ם אלא דבאשת עכו"ם לא פסיקא מילתא שיהא יכול לגיירו בע"כ דמסתמא בתר אשת עכו"ם אמו גריר משא"כ בשפחה יכול לקנות שפחה לכתחילה ויבא עליה שהולד שלו ואח"כ ישחררו בע"כ וק"ל:

גמרא ורבנן כל ולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי. נראה דהשתא לא צריך לילפותא דהאשה וילדיה אלא עיקר טעמא משום הכי דכוולד במעי בהמה דמי דכתיב עם החמור ודרשינן לעיל עם הדומה לחמור ומש"ה בתר אימיה שדינן ליה ויש ליישב בזה כמה קושיות ואין להאריך יותר ועמ"ש בזה לעיל בסוגיא הקודמת ודו"ק:

סליק פרק האומר

עשרה יוחסין פרק רביעי

משנה עשרה יוחסין עלו מבבל. נראה דנקיט מנינא למעוטי עבדים דאין להם יחס ולא שייך בהו כלל כולהו דינא דמתניתין להתירא או לאיסורא כיון דאין להם קידושין כלל ועוד דלמאי דמסקינן דמתניתין העלום תנן שעזרא העלום בעל כרחן מבבל שלא יתערבו בכשרים נראה דלא שייך הא מילתא כלל בעבדים דלעולם רשות בעליהם עליהם עד שישתחררו משא"כ בכל הנך דקחשיב במתניתין אפשר שישתקע שם פסולם מעליהם ואתי לאערובי בכשרים ועוד דלא שייך כלל למיעבד תקנתא בעבדים לכוף לשחררן דכל המשחרר עבדו עובר בעשה ואותן עבדים שרצו לעלות מעצמן לא"י בלא"ה נמי יוצאין לחירות כדתנינן בסוף מסכת כתובות ועוד דלא מקיים בהו הך תקנה דסוף סוף יקנו עבדים אחרים בבבל מכל הטעמים נ"ל דלא מצי עזרא למיעבד בהו תקנתא ומש"ה לא קתני להו משא"כ בנתינים אע"ג דמשום עבדות גזיר עלייהו אפ"ה לא שייך בהו חד מהנך טעמי ומש"ה חשיב להו כן נ"ל והא דלא קתני כותים נ"ל דלא הוגלו לבבל ולא עלו ודו"ק:

שם ממזרים ונתינים כולם מותרין לבא זה בזה. וכתב הר"ן ז"ל דלמאי דקי"ל דנתינים אסורין מדאורייתא משום לא תתחתן בם דאיירי בגירותן צ"ל דהא דממזר מותר בנתינה היינו משום דלאו דלא תתחתן בם לא איירי אלא בכשירים ע"ש. ולכאורה נראה דוחק אלא דבפירוש התוספות ביבמות דף ע"ט מבואר קצת יותר דלאו דלא תתחתן ילפינן משאר פסולי קהל ע"ש:

אמנם לענ"ד נראה ברור דהא דכל האסורין לבא בקהל דמותרין לבא זה בזה ילפינן מפשטא דקרא דכתיב בכולהו פסולי קהל לא יבא בקהל ה' ומדלא כתיב סתמא לא יבא בקהל דהוי ילפינן לכולהו קהל כהונה ולויה וישראל או גרים למאן דאית ליה דאיקרי קהל אע"כ דלדיוקא אתו דוקא בקהל ה' לא יבואו הא מי שאינו קהל ה' מותרין וזה היתר הבא מכלל איסור וכמו שאבאר לקמן גבי חמשה קהלי כתיבי דמהכרח לפרש כן א"כ ממילא שמעינן שפיר דממזרים מותרין בנתינים דלא מיקרי קהל ה' ובזה נתיישב היטב לשון הטור אה"ע סי' ה' לענין פצוע דכא ע"ש מה שהקשה עליו הב"י ולמאי דפרישית א"ש וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הסוברים דנתינים לא מיתסרי מדאורייתא אלא דור ראשון שנתגיירו בעצמם ובאינך דורות לא הוי אלא גזירה דדוד א"כ ילפינן שפיר דממזר מותר בנתינים בק"ו ממצרי ואדומי שהותרו לממזרים אע"ג דאסירי עד ג' דורות כן נ"ל נכון ועיין בחידושי לכתובות בר"פ אלו נערות בלשון התוספות:

גמרא מאי איריא דתני עלו מבבל ניתנו הלכו לא"י. לכאורה יש לתמוה טובא מאי קשיא ליה הכא אלישנא דמתניתין טפי מבכל דוכתי דקראי טובא הכי כתיבי שמזכיר הכל בלשון עליה ואלה העולים משבי הגולה ואלה העולים מתל מלח דמייתי לקמן דאיירי מעליית הפסולין והוא עזרא עלה מבבל וכן בלשון הגמרא כשעלה הלל מבבל רבי חייא ובניו עלו מבבל ובלשון המשנה הכל מעלין לארץ ישראל ובלשון האמוראים נמי כי סליק רבי זירא וכה"ג טובא:

והנלע"ד דודאי שייך בכל הנך שפיר לשון עלו נמי שהולך לשם מצות א"י דמיקרי שפיר עליה וכ"ש היכא דאיירי משעת עלייתן מהגולה דהוי עליה גמורה לגבי דידהו ועוד דאפילו שלא לשם עליה נמי היכא דאיירי מעיקר ענין הליכה מבבל לא"י קתני לשון עלו דקושטא דמילתא הכי הוי דא"י גבוה מכל הארצות וכדכתיב נמי ויעל אברהם ממצרים ויעלו יוסף ואחיו וכ"ש ופשיטא דגבוה מבבל דבבל מצולה הוי ויושבת בעמק אלא דהכא בלישנא דמתניתין ס"ד דהמקשה דעיקר מילתא דמתניתין לפרש עניני יוחסין שצריך בדיקה בא"י שנמצאין שם כל הנך פסולין דקחשיב ואין זה ענין כלל מצד עלייתן ובדין הוא דה"ל למיתני עשרה יוחסין הוי בא"י אלא דאפשר דנקיט ענין בבל משום דקושטא דמילתא לא היה צריך בדיקה בהנן פסולין אלא משום שנתרבו ונתערבו בבבל וחזרו לא"י וקס"ד דעלו מאליהם כדי שלא יכירו בהם בני א"י כמו שפרש"י לקמן ולפ"ז לא איירי מעלייתן בימי עזרא דאדרבא לדורות צריך זריזות טפי ובדיקה יותר דמסתמא בכל פעם היו הולכין ובאין לא"י מבבל בהצנע לכת כדי שלא יכירו בהם וא"כ שייך למיתני הלכו לא"י ה"ה משאר מקום קביעותן ואהא משני בגמ' שפיר כדמסיק לקמן דאדרבא עיקר לשון המשנה להודיע יחוסין של בבל טפי מבא"י וכיון שהוצרך להזכיר עיקר מילתא דבבל שהלכו להן הפסולין קתני נמי לישנא דעלו אגב אורחא קמל"ן דא"י גבוה מכל הארצות וכ"ש דא"ש טפי למ"ד העלום בע"כ כן נ"ל נכון:

גירי וחרורי אע"ג שהן מענין אחד חשיב להו בתרי כדאמרינן פ' בתרא דהוריות הכל רצין אחר גיורת ולא אחר משוחררת לפי שהיו בארור ועבדי לא חשיב אעפ"י שעלו דאין להם חייס. תוס' ר"י הזקן כ"י:

מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל. הרדב"ז בתשובותיו סימן תרל"ט נתן טעם שעתה הר הבית אינו גבוה מהעיר ע"ש באורך:

האומר לשפחתו. מעוברת: הרי את בת חורין. בגט שחרור זה וולדך עבד: ולדה כמוה. משוחרר כדיליף בסיפא שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה בזמן שהאשה לאדוניה הולד שתלד לאדוניה אין האשה לאדוניה אין הולד לאדוניה: מאי תלמודא. היכא שמעינן מהאי קרא דבריו קיימין: אמר רבא אדרבי יוסי הגלילי. האי קרא אדרבי יוסי קאי ולדה כמוה משום שנא' כו': מתני' יכולין ממזרין ליטהר. מפסול זרעם שלא יהו בניהם ממזרים: בנה עבד. ואין ממזר דהא ולדה כמוה: בן חורין. ומותר בישראלית: הרי זה עבד ממזר. בגמרא יליף לה טעמא: גמ' לכתחילה קאמר. ממזר נושא שפחה דקסבר דכי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב ולא בממזר: או דיעבד קאמר. ממזר שנשא שפחה אבל לכתחילה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינא ביה לא יהיה קדש (דברים כג) דמתרגמינן לא יסב גברא וגו' דשפחה הרי היא כבהמה וביאותיה הפקר וקדישות: טיהרת את הזכרים. שילכו למקום שאין מכירין ויאמר עבד אני ונושא שפחה ואין מוחה בידו: ואת הנקבות לא טיהרת. אין דרך אשה לגלות ממקומה ולבקש תחבולות לינשא בסתר מאחר שיש מוחין בידה אלמא ר' טרפון דיעבד קאמר דאי לכתחילה כיון דאין מוחין בידה ממזרת נמי תנסיב לעבד: עבד כנעני אין לו חייס. אינו מתיחס אחר אביו דכתיב (בראשית כב) עם החמור עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחרי האב הילכך אי מינסבא לעבדא לא מהני מידי: אי אקדמתיך אטהרתיך לבנך. אם הייתי מכירך קודם שנשאת אשה הייתי משיאך עצה לטהר בניך: שפיר. שהיה אומר לו ליקח שפחה: מאי ניהו. מאי הוה אמר ליה איסורא לא היה מינסיב עצה למיעבד ומשני דמינסיב לו עצה ואמר ליה זיל גנוב ותיזדבן לעבד עברי ותהא שפחה מותרת לך דמכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית ולא מוכר עצמו ולהכי נקט זיל גנוב והוא הדין נמי מצי לאקשויי מי שרי לאנסובי עצה למיגנב אלא מקשיא אחרת סלקיה דאי הוה מקשי ליה הא הוה מצי ליה לשנויי אלא דאמר ליה מכור עצמך לעבד עברי וכרבי אליעזר דאמר בפרק קמא (לעיל דף יד:) זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית: והאמר מר. במסכת ערכין: אלא בזמן שהיובל נוהג. דמצי למקרי ביה עד שנת היובל יעבוד עמך: לא יבא לו. דור אחריו הוא מושך דהכי משמע דור עשירי לא יבא אפילו אין בו צד ממזרות אלא מאותו: כולד במעי בהמה דמי. שאין מתייחס אחר אביו כלל: מתני' עשרה יוחסין עלו מבבל. כשעלו בני הגולה ובגמרא מפרש לה דאשמועינן שמשפחות שבבבל מיוחסות הן שהפריש עזרא כל הפסולין משם והוליכן עמו: חללין. כהנים חללין שנולדו מפסולי כהונה: וחרורי. משוחררי: נתיני. גבעונים שמלו בימי יהושע ואמרינן ביבמות (דף עח:) דוד גזר עליהם: שתוקי ואסופי. מפרש להו ואזיל איזוהי שתוקי כו': לויי וישראלי חללי גירי וחרורי מותרים לבא זה בזה. אבל כהנים בחללי גירי וחרורי לא שחללה בלאו וגיורת ומשוחררת בחזקת זונה: גירי וחרורי ממזרים כו' מותרים לבא זה בזה. דקסבר קהל גרים לא איקרי קהל ולא הוזהרו ממזרים לבא בקהל גרים אבל לויים ישראלים בממזרי לא ושתוקי ואסופי ספק ממזרים הם ומותרים להתערב בממזרים כדאמר בגמרא (לקמן דף עג.) בקהל ודאי הוא דלא יבא בקהל ספק יבא: ואינו מכיר את אביו. וכשקורא פלוני אבא אמו משתקתו: בדוקי. בגמרא מפרש ליה: גמ' מילתא אגב אורחיה קא משמע לן. על פי דרכו שהיה הולך ומדבר דבריו ליוחסין השמיענו ולמדנו דבר חדש בלישנא דנקט ולמדנו עוד ממנו דא''י גבוה מבבל: בשלמא בית המקדש גבוה. דשמעת מינה דהא בארץ ישראל משתעי קרא:

אלא אי אמרת דיעבד מאי נינהו. פי' הקונטרס מאי האי דקאמר ליה איסורא לא הוה מנסיב ליה עצה למיעבד וה''ה נמי כשא''ל זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי דהוה מצי לאקשויי ומי שרי להשיאו עצה לגנוב ולעשות איסורא אלא גמרא פריך שפיר עוי''ל דאי הוה מקשה ליה הכי הוה ליה לשנויי דאמר ליה זיל ומכור עצמך וכר' אליעזר דאמר (לעיל דף יד:) אחד זה ואחד זה רבו מוסר לו שפחה כנענית: