"כל מקום" (יש קידושין ויש עבירה) דסיפא [שנאמר בסוף המשנה] — לאתויי [להביא, לרבות] גר שנשא ממזרת. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמשנתנו שיטת ר' יוסי היא, "כל מקום" (יש קידושין ואין עבירה) דרישא [שבראש המשנה] כדאמרן [כפי שאמרנו] לרבות ישראל שנשא חללה, "איזו זו" שבא למעט גם הוא כדאמרן [כפי שאמרנו], כדברי רבין או רב דימי, וכן גר שנשא ממזרת, אלא "כל מקום" דסיפא [שנאמר בסוף] לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] בא?

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] הלא גם לר' יהודה "איזו זו" דסיפא [שנאמר בסוף] למה לי? אלא חייב אתה לומר: איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראש] לשון "איזו זו", תנא סיפא [שנה בסוף] גם כן "איזו זו" אף שאינו לצורך, אלא רק לשם אחידות הלשון. אם כן הכי נמי [כך גם כן] תאמר לגבי שיטת ר' יוסי איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראש] "כל מקום", תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] "כל מקום".

א גופא [לגופה] של אותה הלכה שהזכרנו: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: באומות, כלומר, בנים להורים משתי אומות שנישאו זה לזה — הלך [לך] אחר הזכר ולפי זה הם נידונים בהלכה. ואם נתגיירו שניהם ואז נישאו — הלך [לך] אחר הפגום שבשניהם.

ומסבירים: מאי [מה] פירוש "באומות הלך [לך] אחר הזכר" — כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מנין לאחד מן האומות שמחוץ לארץ ישראל שבא על הכנענית והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד ואינו בכלל העמים הכנענים שאסור להחיותם בארץ —

תלמוד לומר: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" (ויקרא כה, מה), שיש אופן שניתן לקנות עבדים גם מבני ארץ כנען. יכול אף עבד, כלומר, כנעני שבא על שפחה מן האומות והוליד בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד — תלמוד לומר: "אשר הולידו בארצכם" (שם), וכוונתו: מן הנולדין בארצכם, אבל אביהם אינו מן האומות שבארץ, ולא מן הגרים בארצכם, אותם שאביהם משבע אומות.

ב ועוד באותה הלכה שאמר ר' יוחנן, "נתגיירו הלך [לך] אחר הפגום שבשניהם", ונברר: במאי [במה], באיזה מקרה מדובר? אילימא [אם תאמר] כי מדובר במצרי שנשא עמונית, מאי [מה] פגום בשניהם איכא [יש כאן]? הרי העמונית אינה פגומה כלל לאחר שהתגיירה, שהרי כבר דרשו חכמים על הפסוק "לא יבוא עמוני... בקהל ה'" (דברים כג, ד) — עמוני ולא עמונית והיא רשאית לבוא בקהל ישראל.

אלא צריך לפרש כי מדובר בעמוני שנשא מצרית ובמקרה זה, אי [אם] זכר הוי [הוא] הולד — האי, שדיא אבתריה דידיה [זה, השלך, הטל אותו אחריו], אחרי אביו, והחשב אותו לעמוני, ואסור לבוא בקהל לעולם. ואם נקבה הויא [היא] הנולדת מהם — שדיא אבתרה דידה [השלך אותה עליה] והיא נחשבת למצרית שניה, האסורה לבוא בקהל.

ג שנינו במשנה כי כל שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין — הולד ממזר. ומסבירים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ומטו בה [ויש מושכים, ממשיכים, אותה מסורת] משום (בשם) ר' ינאי. ורב אחא בריה [בנו] של רבא היה אומר ומטו בה [ומגיעים, מושכים אותה] עד משום (בשם) ר' יוסי הגלילי: אמר קרא [הכתוב] בענין אשה שנתגרשה מבעלה: "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב) ויש בכך הדגשה — לאחרים יכולה היא להיות לאשה ולא לקרובים, שאין קידושין שלהם תופסים בה.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבא: ואימא [ואמור, פרש] כי "לאחר" כוונתו ולא לבן בעלה, ותלמד מכאן רק למקום שיש בו איסור מיתת בית דין ולא לאיסורי כרת! ודוחים: בן בהדיא כתיב ביה [במפורש נאמר בו] "לא יקח איש את אשת אביו" (שם כג, א), כלומר, שאין הקידושין תופסים ("לא יקח"), ואם כן ההדגשה "אחר" למה לי — שמע מינה [למד מכאן] לאחרים ולא לקרובים.

ודוחים, ואימא [ואמור]: אידי ואידי [זה וזה], שני המקראות נאמרו לבן, ומדוע צריכים שני מקראות — הא [זה] הפסוק "לא יקח" — לכתחילה, ואין כוונתו לומר שאין קידושין תופסים בה, אלא רק שאסור לעשות כן, והא [וזה] הפסוק "והיתה לאיש אחר" ללמד שגם בדיעבד אם קידש אותה הבן אין הקידושין תופסים.

ומקשים: שקידושין אסורים בבן לכתחילה יודעים אנו ממקור אחר, שכן מאחות אשה נפקא [יוצא, נלמד], שאנו למדים בקל וחומר: ומה אחות אשה שהיא בכרת — לא תקדש, שאסור לקדש אותה, שנאמר "ואשה אל אחותה לא תקח" (ויקרא יח, יח), חייבי מיתות בית דין ובהם אשת אביו לא כל שכן?

ומקשים: ואימא [ואמור] כך: אידי ואידי [זה וזה], כלומר, גם הפסוק "לא תקח", וגם הפסוק "והיתה לאיש אחר" עוסקים באחות אשה, הא [זה] ("לא תקח") לכתחילה הא [זה] ("לאיש אחר") בדיעבד, שאין קידושין תופסים בה. ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] כפי שאמרת מתפרש הכתוב.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] אם כן הלכה זו באחות אשה, שאר עריות מנלן [מנין לנו] שאין קידושין תופסים בהן? ומשיבים: ילפינן [למדים אנו] דבר זה מאחות אשה בדרך הלימוד של בנין אב: מה אחות אשה מיוחדת (שנתייחד לה הכתוב) שהיא איסור ערוה וחייבין על זדונה (אם בא עליה בזדון) כרת, ועל שגגתה (אם בא עליה בשגגה) מביא קרבן חטאת, ולא תפסי [תופסים] בה קידושין — אף כל שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת — לא תפסי [תופסים] בה קידושין.

ואומרים: בשלמא כולהו אתיין [נניח שכל העריות כולן באות, נלמדות] בדרך זו, אלא אשת איש ואשת אח שהן יוצאות מן הכלל איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] ולומר שאינן בכלל זה. כיצד? מה לאחות אשה — שכן אין לה היתר במקום מצוה, שאף במקום שיש מצות ייבום — בכל זאת אסור לייבם את אחות אשתו, תאמר באשת אח שיש לה היתר במקום מצוה של ייבום.

וכן באשת איש נמי איכא למיפרך [גם כן יש מקום לפרוך]: מה להנך [לאלה], אחות אשה ואשת אח, שכן אין לה לערוה היתר בחיי אוסרן על כל פנים, שגם אחות אשה וגם אשת אח אין להן היתר לפחות בחייו של זה שהוא האוסר אותה, כגון אחות אשתו שאין לה היתר כל זמן שאשתו חיה, תאמר באשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרן, כלומר, בעלה על ידי גירושין!

אלא יש ללמוד הלכה זו ממקור אחר שאמר ר' יונה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אמר קרא [הכתוב] בפרשת איסור עריות: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו" (ויקרא יח, כט) הוקשו [הושוו] בפסוק זה כל העריות כולם זו לזו, וממילא גם לאחות אשה; מה אחות אשה לא תפסי [תופסים] בה קידושין — אף כל עריות כולם לא תפסי [תופסים] בה קידושין.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שמכאן אתה למד