קידושין סז ע"ב

כׇּל מָקוֹם דְּסֵיפָא לְאֵתוֹיֵי גֵּר שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא כׇּל מָקוֹם דְּרֵישָׁא כְּדַאֲמַרַן אֵיזוֹ זוֹ כְּדַאֲמַרַן אֶלָּא כׇּל מָקוֹם דְּסֵיפָא לְאֵתוֹיֵי מַאי
וּלְטַעְמָ(י)ךְ לְרַבִּי יְהוּדָה אֵיזוֹ זוֹ דְּסֵיפָא לְמָה לִי אֶלָּא אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא אֵיזוֹ זוֹ תְּנָא סֵיפָא אֵיזוֹ זוֹ הָכִי נָמֵי אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא כׇּל מָקוֹם תְּנָא נָמֵי סֵיפָא כׇּל מָקוֹם
גּוּפָא כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בָּאוּמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר נִתְגַּיְּירוּ הַלֵּךְ אַחַר הַפָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם
מַאי בָּאוּמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר כִּדְתַנְיָא מִנַּיִן לְאֶחָד מִן הָאוּמּוֹת שֶׁבָּא עַל הַכְּנַעֲנִית וְהוֹלִיד בֵּן שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד
תַּלְמוּד לוֹמַר וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ יָכוֹל אַף עֶבֶד שֶׁבָּא עַל שִׁפְחָה מִן הָאוּמּוֹת וְהוֹלִיד בֵּן שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם מִן הַנּוֹלָדִין בְּאַרְצְכֶם וְלֹא מִן הַגָּרִים בְּאַרְצְכֶם
נִתְגַּיְּירוּ הַלֵּךְ אַחַר הַפָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם בְּמַאי אִילֵימָא בְּמִצְרִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית מַאי פָּגוּם אִיכָּא עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית
אֶלָּא בְּעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית וְאִי זָכָר הָוֵי הַאי שִׁדְיֵהּ אַבָּתְרֵיהּ דִּידֵיהּ וְאִם נְקֵבָה הָוְיָא שִׁדְיַהּ אַבָּתְרַהּ דִּידַהּ
כֹּל שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִידּוּשִׁין מְנָא הָנֵי מִילֵּי דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וּמָטוּ בָּהּ מִשּׁוּם דְּרַבִּי יַנַּאי וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא וּמָטוּ בָּהּ מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמַר קְרָא וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר לַאֲחֵרִים וְלֹא לִקְרוֹבִים
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אַבָּא וְאֵימָא לְאַחֵר וְלֹא לְבֵן בֵּן בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו אַחֵר לְמָה לִי שְׁמַע מִינַּהּ לַאֲחֵרִים וְלֹא לִקְרוֹבִים
וְאֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי לְבֵן הָא לְכַתְּחִילָּה וְהָא דִּיעֲבַד
לְכַתְּחִילָּה מֵאֲחוֹת אִשָּׁה נָפְקָא וּמָה אֲחוֹת אִשָּׁה בְּכָרֵת לָא תָּפְסִי בַּהּ קִידּוּשִׁין חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין לֹא כׇּל שֶׁכֵּן
וְאֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי בַּאֲחוֹת אִשָּׁה הָא לְכַתְּחִילָּה הָא דִיעֲבַד אִין הָכִי נָמֵי
אַשְׁכְּחַן אֲחוֹת אִשָּׁה שְׁאָר עֲרָיוֹת מְנָלַן יָלְפִינַן מֵאֲחוֹת אִשָּׁה מָה אֲחוֹת אִשָּׁה מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא עֶרְוָה וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת וְלָא תָּפְסִי בָּהּ קִידּוּשִׁין אַף כֹּל שֶׁהִיא עֶרְוָה וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת לָא תָּפְסִי בָּהּ קִידּוּשִׁין
בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ אָתְיָין אֶלָּא אֵשֶׁת אִישׁ וְאֵשֶׁת אָח אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לַאֲחוֹת אִשָּׁה שֶׁכֵּן אֵין לָהּ הֶיתֵּר בִּמְקוֹם מִצְוָה תֹּאמַר בְּאֵשֶׁת אָח שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶיתֵּר בִּמְקוֹם מִצְוָה
אֵשֶׁת אִישׁ נָמֵי אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן אֵין לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָן תֹּאמַר בְּאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָן
אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹנָה וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר קְרָא כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הוּקְשׁוּ כׇּל הָעֲרָיוֹת כּוּלָּם לַאֲחוֹת אִשָּׁה מָה אֲחוֹת אִשָּׁה לֹא תָּפְסִי בָּהּ קִידּוּשִׁין אַף כׇּל עֲרָיוֹת כּוּלָּם לֹא תָּפְסִי בָּהּ קִידּוּשִׁין
אִי הָכִי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - ב

ו"כל מקום" דסיפא: לאתויי גר שנשא ממזרת, היות והמשנה סוברת כרבי יהודה שהגר אסור בממזרת, והולד הולך אחר הפגום כדין הכלל השני.

אלא אי אמרת שמשנתנו בשיטת רבי יוסי היא, ואי אתה יכול לרבות ב"כל מקום" דסיפא את הגר הנושא ממזרת, שהרי אין בו עבירה ואינו שייך לכלל זה, אם כן תיקשי לך:

הניחא "כל מקום" דרישא: לרבויי כדאמרן, היינו: ישראל שנשא חללה ; ואם הלכה כרבה בר בר חנה אף לאתויי מצרי במצרית.

והניחא "איזו זו" דרישא: למעוטי כדאמרן, היינו: מצרי במצרית, אם הלכה כרב דימי, ולמעט אומות שנתגיירו.

אלא "כל מקום" דסיפא - גבי יש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום - לאתויי מאי [וכי מה בא הוא לרבות]!? ולא מסתבר שלשונות הריבוי והמיעוט שברישא לרבות ולמעט הם באים, ואילו לשון הריבוי שבסיפא אינו בא לרבות כלום!? ^[1]

ומשנינן בדרך תמיהה: ולטעמיך, והרי אף כהפירוש שאתה חותר לפרש במשנתנו שרבי יהודה היא, הלוא נמי תיקשי: לרבי יהודה "איזו זו" דסיפא למה לי!? וכי מה בא לשון המיעוט שבסיפא למעט, וכשם שלשון זו ברישא באה למעט!?

אלא בהכרח צריך אף אתה לומר: איידי דתנא רישא "איזו זו" לפיכך תנא נמי בסיפא "איזו זו".

ואם כן הכי נמי לפי שיטתי שאני מפרש את המשנה כרבי יוסי, לא תיקשי: למה שנינו: "כל מקום" בסיפא, אף שאינו בא לרבות כלום, כי איידי דתנא רישא: "כל מקום", לפיכך תנא נמי בסיפא "כל מקום".

גופא: כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: באומות הלך אחר הזכר, נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם: שואלת הגמרא: מאי "באומות הלך אחר הזכר", כלומר: לאיזה ענין יש לנו להלך אחר הזכר עד שלא נתגיירו, ומנין הוא נלמד?

ומפרשינן, שהנפקא מינה היא לענין מה שנצטוינו על שבע עממין שבארץ ישראל: "לא תחיה כל נשמה", וללמד בא רבי יוחנן, שאם אחד מהורי הולד הוא משבע אומות והשני אינו משבע אומות, הלך בו אחר הזכר -

וכדתניא שכן הוא הדין, וביאור מקור הדין:

מנין לגוי אחד מן שאר האומות שאינו משבע עממין שבארץ ישראל, שנצטוינו עליהם "לא תחיה כל נשמה", שבא על הגויה הכנענית ^[2] שהיא משבע אומות שנצטוינו עליהם: "לא תחיה כל נשמה", והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד, כלומר: אינו חשוב כנעני ומותר אתה להחיותו ואם תרצה קחהו לעבד, הואיל והולך הוא אחר אביו.

איש הנושא אשה ממקום אחר, דרך הוא שהאיש גולה אחר אשתו למקום מגוריה, ואין האשה גולה אחר בעלה, שדרכו של איש לגלות ולא של אשה.

תלמוד לומר: "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם [ולא מן הגויים שבארצכם, עליהם נצטויתם: "לא תחיה כל נשמה"] מהם תקנו עבד ואמה. [ולא משאר האומות לבדם שלא נתערבבו בנישואיהם עם שבע עממין אתם קונים עבד ואמה, אלא] וגם מבני התושבים הגרים עמכם [כלומר: אף מבני שאר אומות שנתערבבו עם שבע עממין על ידי נישואין, ובאו לגור עמכם בארץ כנען] מהם תקנו, וממשפחתם [של בני אותם תושבים] אשר עמכם אשר הולידו בארצכם". ^[3]

יכול אף הכנעני שבא על אחת מן שאר האומות, והוליד בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד, ומשום שהולכים אחר האם?

תלמוד לומר: "וממשפחתם אשר עמכם אשר "הולידו" בארצכם".

לא התירה תורה אלא מן "הנולדים" בארצכם במקום מגורי אמם, ולא מן "הגרים" בארצכם, שאין אמו מן הארץ הזאת אלא ילדה אותו במקום מגוריה ובא הבן לגור בארץ, ומן הסתם לא אסרה תורה את הנולדים בארץ אחרת, אלא כשאביו הוא כנעני והלך אחר אשתו ושם ילדה. ^[4]

תו מפרשינן הא דאמרינן: נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם:

במאי? כלומר: מי הן שני העממים שנתגיירו ונישאו זה לזה, ששניהם פגומים, ומלמד רבי יוחנן שהבנים הולכים אחר היותר פגום שמביניהם? ^[5]

אילימא בגר מצרי שנשא גר עמונית [שהיא מותרת], והולכים אחר הפגום המצרי לאסור את בניו עד דור שלישי, ומשום שאמרה תורה: "להם הלך אחר פסולם".

אי אפשר לומר כן, שהרי לשון השמועה הוא: "הלך אחר הפגום שבשניהם", ומשמעו: שהן צד האב והן צד האם פגום, אלא שהאחד פגום יותר והולכים אחריו, ואילו במצרי שנשא עמונית מאי "פגום" איכא בצד האם?! כיון שעמוני אסרה תורה ולא עמונית.

אלא בגר עמוני שנשא גיורת מצרית ראשונה שהוא והיא פגומים, והולכים אחר הפגום שבשניהם ; ולפיכך: ^[6]

ואי זכר הוי האי [הולד] שדיא אבתריה דידיה [הטילהו אחר האב] - שהוא פגום יותר מן המצרית שהרי אסור לעולם - וייאסר אף הולד לעולם.

ואם נקבה הויא [הולד], שדיא אבתרא דידה [הטל אותה אחר אמה], ותהיה מצרית שניה לאוסרה, ואל תדוננה כעמונית, להתירה "משום עמוני ולא עמונית". ^[7] שנינו במשנה: כל [מי] שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין הולד ממזר, ואיזה זה, זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה:

ומפרשינן: מנא הני מילי ^[8] שאין קידושין תופסין באחת מכל העריות שבתורה: ^[9] דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ומטו בה משום דרבי ינאי, כלומר: אמר רבי חייא בר אבא שמועה זו משמו של רבי יוחנן, והוסיף רבי חייא בר אבא, שיש המטים לומר שמועה זו משמו של רבי ינאי, ולא משמו של רבי יוחנן -

ורב אחא בריה דרבא אמר: לא היו מטים לומר שמועה זו משמו של רבי ינאי, אלא מטו בה משום רבי יוסי הגלילי:

מכאן אנו לומדים שאין קידושין תופסין בעריות, משום דאמר קרא:

"וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, ויצאה מביתו והלכה והיתה [תתקדש] לאיש אחר"

ולכך הוסיף הכתוב ואמר "לאיש אחר" ולא אמר "לאיש", כדי ללמדנו: לאחר תהיה ותתקדש, ולא לקרובים תהיה ותתקדש.

מתקיף לה רבי אבא:

ואימא, והרי שמא כך אמר הכתוב: "לאחר" תהיה ולא לבן של בעלה שגירשה, שהיא הרי אסורה עליו משום "אשת אב", אבל לשאר קרובים לא מיעטה התורה!? ^[10]

ומשנינן: אי אפשר שימעט הכתוב את הבן, שהרי בן בהדיא כתיב ביה שאין קידושין תופסין לו באשת אביו, שהרי אמר הכתוב: "לא יקח איש את אשת אביו", ומאחר שאמר הכתוב "לא יקח", הרי למדנו שאין קידושין תופסין בה, ש"קיחה" היא קידושין -

ואם כן "אחר" למה לי!?

אלא בהכרח, שמע מינה: לאחרים ואף לא לשאר קרובים, ואין המיעוט לבן בלבד.

ואכתי מקשינן: ואימא אידי ואידי, שמא הן הכתוב "לא יקח" והן הכתוב "אחר", ללמד הוא בא לקידושי הבן באשת אביו!? ודקשיא לך: למה לי שני פסוקים - אימא לך: הא - "לא יקח" - ללמד הוא בא שלכתחילה לא יקחנה, כלומר: אין הכתוב בא לומר שאין קידושין תופסין, אלא אזהרה היא שלא יקח, והא - "לאחר ולא לבן"

- ללמד שאף בדיעבד לא חלו הקידושין ; ואכתי מנין שאף לשאר קרובים אין קידושין בקרובותיהן!? ^[11]

ומשנינן: בהכרח שהכתוב "לא יקח" האמור באשת אב שהוא חייב עליה מיתת בית דין, לא נאמר לאזהרה בלבד, אלא ללמד שאף בדיעבד לא חלו הקידושין, שהרי לענין איסור לכתחילה, לא היה צריך הכתוב לאומרו, דמאחות אשה נפקא שאמר בה הכתוב "ואשה אל אחותה לא תקח" דמשמע אזהרה שלא לקדשה, ובקל וחומר יש לנו ללמוד שאף אשת אב היא באזהרה זו, שהרי:

ומה אחות אשה שהיא רק בכרת אמרה תורה: "לא תקדש", אשת אב שהיא אף מחייבי מיתות בית דין, לא כל שכן שתהיה אסורה עליו בקיחה.

ואם כן, הרי הכתוב "לא יקח" האמור באשת אב, ללמדנו הוא בא שאף בדיעבד אין תופסין קידושין, ושוב אייתר "לאחר" כדי ללמד "לאחר ולא לשאר קרובים", כי לבן כבר שמענו, הן לכתחילה והן בדיעבד.

ומקשה הגמרא קושיא אחרת על הלימוד מ"לאחר" שהוא בא למעט את כל הקרובים מתפיסת קידושין:

ואימא אידי ["לא תקח" האמור באחות אשה] ואידי ["לאחר ולא לקרובים"] אינם אלא באחות אשה ולא בשאר קרובים, והא - "לא תקח" - לכתחילה [לאזהרת קידושין], הא - "לאחר ולא לקרובים" - דיעבד, שאין קידושין תופסין באחות אשה אפילו בדיעבד אבל שאר קרובים לא שמענו.

כלומר: מאחר שהשמיעה לנו התורה איסור קידושין באחות אשה, מה שלא השמיעתנו בשאר הקרובים, אם כן יש לנו לומר, שאף המיעוט "לאחר ולא לקרובים" לא בא אלא לאחות אשה בלבד, והוצרכה התורה למיעוט זה כדי ללמדנו שאף בדיעבד אין תופסין קידושין באחות אשה, ואכתי בשאר קרובים מנין לנו שאין קידושין תופסין!? ומשנינן: אין הכי נמי, שאין ללמוד מ"לאחר" אלא לאחות אשה בלבד. ^[12] ושבה הגמרא על קושייתה: אשכחן אחות אשה - שאין קידושין תופסין בה - אבל שאר עריות מנלן שאין קידושין תופסין בהן!?

ומשנינן: ילפינן כל העריות שאין קידושין תופסין בהן מאחות אשה בבנין אב ["במה מצינו"]:

מה אחות אשה מיוחדת, שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת, ועל שגגתה חטאת, ולא תפסי בה קידושין; אף כל שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת, ועל שגגתה חטאת, לא תפסי בה קידושין. ^[13]

ואכתי מקשינן: בשלמא כולהו עריות אכן אתיין [יש לרבותם], מבנין אב זה -

אלא אשת איש ואשת אח הרי אי אפשר ללומדם מאחות אשה, ומנין שאין קידושין תופסין בהן ; שהרי איכא למיפרך: מה לאחות אשה - שאין קידושין תופסין בה - שכן אין לה היתר במקום מצוה, כלומר: אף כשהיתה אחות אשתו נשואה לאחיו המת ולא הותיר בנים, ויש מצוה ביבומה על ידי אחיו, מכל מקום לא התירה התורה איסור אחות אשה מפני מצות יבום.

תאמר באשת אח, שיש לה היתר במקום מצוה, שהתירה התורה את איסור אשת האח כשאין למת בנים.

ואשת איש נמי איכא למיפרך שלא לרבותה מאחות אשה:

מה להנך - כלומר: מה לאחות אשה - שכן אין לה היתר בחיי אוסרן, שאף אם גירש את אשתו [שהיא האוסרת את אחותה עליו], הרי אחותה אסורה עדיין עליו, שלא התירה התורה את אחות האשה אלא לאחר מיתת האחות -

תאמר באשת איש, שיש לה היתר בחיי אוסרן, שאם גירש הבעל [שהוא האוסר את אשתו] אף שעדיין חי הוא, הרי אשתו מותרת. ^[14]

ואם כן מנין לנו שאשת אח ואשת איש אין קידושין תופסין בהן!?

אלא אמר רבי יונה ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע, אל תלמד את שאר העריות מאחות אשה בבנין אב, אלא כך תלמד:

אמר קרא בסוף פרשת העריות שבכללן אף אשת אח ואשת איש: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו", הרי שהוקשו כל העריות כולם לאחות אשה, כי כל העריות נכללו בפסוק זה, ולמדנו:

מה אחות אשה לא תפסי בה קידושין [וכדילפינן מ"לא תקח", ומ"לאחר" דהן לכתחילה והן בדיעבד אין קידושין תופסין בה] אף כל עריות כולם, לא תפסי בה קידושין.

ומקשינן עלה: אי הכי שמשום היקש כל העריות לאחות אשה, למדנו שאין קידושין תופסין בהן:

הערות

^[1] א. הקשה הרמב"ן: למה לא נאמר ש"כל מקום" דסיפא בא לרבות ישראל שנשא מצרית [שנישואיהם בעבירה], שהולד הולך אחר הפגום ודינו כמצרית, [וכמבואר ביבמות עח א "להם הלך אחר פסולן", הובא בהערה בעמוד א] ; ובפשוטו, לאו דוקא נקט הרמב"ן ישראל שנשא מצרית, והוא הדין מצרי שנשא ישראלית. ותירץ הרמב"ן, שלרב דימי אי אפשר ש"כל מקום" דסיפא בא לרבות אופן זה, ומשום "דכיון דתנא למעוטי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה שהולד שני, אף על פי שיש קידושין ואין עבירה, אי אפשר לו לרבות ישראל שנשא מצרית ראשונה, מ"כל מקום" שיש קידושין ויש עבירה, דהא אפילו במקום שאין עבירה, נמי הולד הולך אחר הפגום באלו". ולכאורה מבואר כאן ברמב"ן כשיטת הרמב"ם, שבמצרי ומצרית - אליבא דרב דימי - לעולם הולכים אחר הפגום, ובין שהאב ראשון ובין שהאם ראשונה הולד שני, [ודלא כמו שכתב ה"מגיד משנה" משמו, הובא בהערה 9 בעמוד א אות ב] ; שאם לא כן, הרי בנישואי מצרי במצרי - שאין עבירה - אין הולכים אחר הפגום, אלא הולכים אחר האם, ואילו בנישואי ישראל עם מצרי - שיש בהם עבירה - הולכים אחר הפגום. ב. ועוד תירץ הרמב"ן [וכן תירץ הרשב"א]: "כיון דתנא [בכלל השני] נתינה לישראל [שיש בהם עבירה ו] הולכים אחר הפגום, לא איצטריך ליה [להשמיענו ישראל במצרית], וכל פסול חיתון בכלל, בין שיש בהם דורות בין שאין בהם". ג. והריטב"א הקשה גם כן כהרמב"ן, שנפרש "כל מקום" דסיפא לרבות ישראל שנשא מצרית, ותירץ היפוך תירוצו הראשון של הרמב"ן: ד"לדברי רבה בר בר חנה דמכשיר במצרי שני שנשא מצרית ראשונה, אפשר דהוא הדין דבהא נמי בנה כשר, [אפשר שכוונתו, משום שאי אפשר לומר שישראל - הכשר - שנשא מצרית ראשונה יהא הולד פסול, ואילו מצרי שני - הפסול - שנשא מצרית ראשונה יהא הולד כשר], ואנן אליבא דרבה בר בר חנה מקשינן, ודכוותה בתלמודא"; ודבריו מחודשים מאד, שהרי שנינו ביבמות עח א "להם, הלך אחר פסולן", והיינו מצרי בישראלית וישראל במצרית, וכמבואר ברש"י שם ובעמוד א [והובא בהערה לעיל]. עוד סותרים דברים אלו לכאורה את דברי הריטב"א ביבמות עח א, שכתב בטעמו של רבה בר בר חנה [כהרמב"ן והרשב"א שהובא בהערה לעיל], שהולכים אחר הזכר משום ש"יש קידושין ואין עבירה"; ואילו כאן מבואר בדבריו, שאפילו ישראל שנשא מצרית הולכים אחר הזכר, ואף שקידושיה בעבירה; וראה מה שתמה עליו ה"אבני מלואים" סימן ד סק"ו; וראה כאן דברי המגיה בריטב"א הנדמ"ח; ובדברי המגיה ביבמות שם ציון 641. ד. וב"שיטה לא נודע למי", הקשה גם כן שנפרש "כל מקום" לאתויי ישראל שנשא מצרית, וכמבואר ביבמות "להם, הלך אחר פסולן"; וחידש, שעד כאן לא מיקרי "יש עבירה" אלא חייבי לאוין, אבל לא חייבי עשה, ומצרי ואדומי לאו הבא מכלל עשה נינהו, וסיים: "וצ"ע". והובאו דברים אלו ב"אבני מלואים" סימן ד סקי"ג, והביא, שה"שער המלך" תמה על זה, שהרי אכתי תיקשי: למה לא אמר לאתויי עמוני ומואבי שנשאו ישראלית, שהרי אלו חייבי לאוין והולכים אחר הפגום והבן עמוני ומואבי [והביא, שהקשה כן המהרש"א בשם תוספות ישנים]. וה"אבני מלואים", תירץ, שהיות ואין שייך ישראל שנשא עמונית, כי הנקבה מותרת, ואין שייך בזה הלך אחר הפגום, אם כן אין לך לרבות אלא עמוני שנשא ישראלית, וזה אין שייך לרבות משום "דאם הזכר פגום, תיפוק ליה דהולד הולך אחר הזכר, ואפילו יש קידושין ואין עבירה, ולא עדיף במה שיש עבירה".

^[2] כל שבעת העממין נקראים על שם כנעני, דכתיב: ארץ כנען, רש"י.

^[3] לכאורה נראה, שמאחר שאמר הכתוב "הגרים עמכם", דהיינו שבאו לגור בארץ ישראל, מזה ידענו שהכתוב מדבר באב משאר אומות והאם משבע עממין, ולא להיפך, כי האיש הולך אצל האשה ולא האשה אצל האיש [כמבואר ברש"י ביבמות עח ב]. ואם תאמר: אם כן איך ממשיכה הברייתא: יכול אף הכנעני שבא על אחת מן האומות, והרי הולכים אחר הזכר! ? יש לומר, שהייתי אומר בין שהאב משאר אומות ובין שהאם משאר אומות, לעולם הולכים אחריה להקל, שלא אמרה תורה "לא תחיה כל נשמה" אלא כשאביו ואמו כנעניים.

^[4] א. על פי רש"י ביבמות עח ב. ב. הרמב"ם [עבדים ט ג], מבאר את כל הדין המבואר כאן באופן אחר, וראה בראב"ד שם שהשיג עליו.

^[5] כתב רש"י: לענין עבדות [כלומר: לענין קניית עבד מהכנענים, דהיינו לענין "לא תחיה כל נשמה"], ליכא למימר "נתגיירו" [כלומר: שאם נתגיירו, בטל מהם דין "לא תחיה כל נשמה" כמבואר ברמב"ם מלכים ו ד ובראב"ד שם, או אפשר, שכוונתו היא, שהוא סובר שאין מקבלים גרים מהם, וראה שיטת רש"י בדין זה ב"לחם משנה" מלכים ו א], אלא לענין יוחסין; ולא מצינו חילוק בין אומה לאומה משנתגיירו, אלא בעמוני [או מואבי] ומצרי [או אדומי], שזה [העמוני והמואבי] אסור לעולם, וזה [המצרי והאדומי] עד דור שלישי, ופגום משני צדדים במאי משכחת לה דקאמר: הפגום שבשניהם". ולכאורה אין לשונו מדוקדקת כל כך, שהרי יש חילוק ביניהם גם לענין הנקבות, וכמבואר כאן בגמרא; [וראה מה שיתבאר בהערה 7 אות ג].

^[6] הדין המבואר כאן שבעמוני ומצרית שנישאו הולכים אחר הפגום בשניהם, כתבו האחרונים, שדין זה אינו אלא כשנישאו אחר שנתגיירו, אבל אם נישאו בגויותן, הולד הולך לעולם אחר הזכר בין לקולא ובין לחומרא, וכדין כנעני בשאר עממין שכשנישאו בגויותן הולכים אחר הזכר בין לקולא בין לחומרא [וכן כל האומות הפסולות לכשיתגיירו, אם נשא איש מאומה אחת אשה מאומה שניה בעודם בגויותם, ונתגייר הולד, דינו כאביו בין לקולא ובין לחומרא], וכן הביא ב"אור שמח" [איסורי ביאה יב יט ד"ה אבל], מהירושלמי ביבמות ח ג, וכן מבואר בסוטה ג ב ד"ה למישרי, וכן כתב המאירי כאן; [וראה ברמב"ם איסורי ביאה יב כא, ותלוי בגירסאות שברמב"ם שם]. ולפי זה נתקשו האחרונים, למה לא פירשה הגמרא את הרישא ואת הסיפא של דברי רבין על אותו ענין, דהיינו לענין עמוני עם מצרי! ? וב"אור שמח" שם, רצה להוכיח מזה שהבבלי אכן חולק על דין זה, וראה שם טעמו; ובערוך לנר יבמות עח ב ד"ה בגמרא רצה לפרש, שבאמת כן היא כוונת הגמרא, ולא הובאה הברייתא דכנעני אלא להביא את המקור לדין זה, ראה שם; והמאירי כתב שהגמרא מחפשת דין השייך בהם בעודם גויים, וכיון לזה ב"עצמות יוסף" והוסיף, שהוא משום דלשון "באומות הלך אחר הזכר", רצה לומר בעודו באומות, וצריך שיהא נפקותא בעודו גוי.

^[7] א. בחידושי רבי שמואל [יבמות, קונטרס בענין פסולי קהל אות א], נסתפק בטעם הדבר שהנושא עמונית והוליד זכרים אין הם נאסרים, מאחר שאמם מותרת מדין "עמוני ולא עמונית", וכדאמרינן כאן: "אילימא במצרי שנשא עמונית מאי פגום איכא, עמוני ולא עמונית"; שהרי בסברא היה מקום לומר: אף שהתירה התורה את הנקבות, מכל מקום בניהם הזכרים יאסרו, שהרי עמוניים הם מצד אמם, ואף שאביו אינו עמוני, נלך אחר הפגום, ראה שם. וביאר אופן אחד, שאין היתר העמונית היתר ביאה בעלמא, אלא שפקע ממנה שם האומה בכלל [ואף שבגויותה שם האומה עליה כמו שהוכיח שם], וכיון שכן אי אפשר לאסור את בניה. ואופן שני ביאר: אין הולכים אחר האם כיון שהיא עצמה אינה פסולה, ואף שלענין בניה פגומה היא, ובכי האי גוונא אין אומרים "הלך אחר הפגום". ונפקא מינה באופן שבא גוי על גיורת עמונית, שבעל כרחך אתה מייחס את הולד לאמו, הואיל ואחר אביו אינו מתיחס כלל כדין גוי הבא על בת ישראל; ונמצא שלפי ביאור ראשון, לא יהיה הולד עמוני, הואיל ופקע מאמו שם עמונית, אבל לפי טעם שני הרי בעל כרחך מיוחס הולד אחרי אמו, וראה שם שהביא מ"קובץ הערות" סימן מד, שהוא סובר דבגוי הבא על גיורת עמונית, יהא הולד עמוני, והיינו משום שהוא סובר כפירוש שני. ב. במגילת רות [ד ו] כתוב, שאמר הגואל לבועז "לא אוכל לגאול [ולקחת את רות שהיתה מואביה] פן אשחית את נחלתי [כלומר: הבנים] ", והיינו שטעה ב"עמוני ולא עמונית" [ו"מואבי ולא מואבית"] וחשש שזרעו ייפסל, כדפירש רש"י שם; ותמה המהרש"א ביבמות עז א: כיון שטעה, לא היה לו להזכיר את הבנים, אלא כך היה לו לומר: "לא אוכל לגאול, כיון שאמרה תורה: לא יבוא עמוני בקהל ה"'?! וראה תירוץ המהרש"א על זה, ותירוצו של מרן רי"ז הלוי בחידושיו על מגלת רות. וב"מגילת ספר" פרשת כי תצא ביאר, שידע הגואל בהיתירה של רות עצמה משום "עמוני ולא עמונית", אלא שהיה סבור: אף על פי כן אם יבוא עליה ייפסלו בניו הזכרים, וכפי שאכן היה נראה לומר מן הסברא, ולא עלתה על דעתו הביאורים שנתבארו לעיל בביאור הכשרם של הבנים. ג. לשון הגמרא: "אי זכר הויא שדיא אבתריה דידיה" משמע, שאין לו אלא את דין אביו העמוני, ואין אומרים שיהא גם מצרי, ויהיה אסור מלבד הלאו דעמוני גם באיסור עשה דמצרי; וב"אילת השחר" ד"ה נתגיירו נסתפק בזה, ראה שם; ויש נפקא מינה בספק זה, בעמוני שנשא מצרית וילדה בת, שהיא אסורה מצד מצרית, ובנה מותר שהוא דור שלישי, ואולם בא עליה גוי שלפי ה"קובץ הערות" גוי הבא על העמונית בנה עמוני, ויש להסתפק אם אף בבת זו יהא אסור משום עמוני; וראה עוד ב"ישועת דוד" אבן העזר סוף סימן י. ד. כתב הרמב"ן: "איכא דמקשה, ולימא [ד"הלך אחר הפגום שבשניהם" היינו ב] מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, אי נמי מצרי ראשון שנשא מצרית שניה [ד"הלך אחר הפגום", והבן מצרי ראשון]! ? ולאו קושיא היא כלל, דכיון דגבי ברא חד מינייהו כשר, אף על פי שהוא עצמו פגום, לאו פגום שבשניהם מיקרי; ועוד דשתי אומות משמע [ולא שים מאומה אחת], ורישא נמי [ד"באומות הלך אחר הזכר"] בשני עממין אוקימנא [העמדנוה] ; ועוד דאיכא (רבין) [רבה בר בר חנה] דאמר משמיה דרבי יוחנן, ש [מצרי שנשא מצרית ראשונה] הולד שלישי". ושמע מינה תלת מדברי הרמב"ן: האחד: "הלך אחר הפגום שבשניהם" אין פירושו אחר מי שהוא פגום יותר מבין ההורים, אלא אחר מי שיפגום יותר את הולד, [ראה אות ב], ולכן מצרי שני וראשון אין כאן פגום יותר, כי המצרי השני אינו פוגם את הולד כלל; [ואף שהיה מקום לפרש את דברי הרמב"ן, שמצרי ראשון ושני אין כאן פגום יותר, היות והם בעצמם פגומים במידה שוה, אין משמע כן בלשונו כלל]. [ולפי זה צריך לכאורה לומר, שעיקר דברי רבין נאמרו לענין בן זכר, כי לענין בת נקיבה אין שייך לומר "הלך אחר הפגום שבשניהם", כי אם תלך אחר האב לא תיפגם הבת כלל. וראה הערה 5 על לשון רש"י בד"ה נתגיירו, שלא הזכיר חילוק בדיני האומות שנקבות העמוני מותרות ונקבות המצרי אסורות; ולפי מה שנתבאר, יש לומר שהוא משום שלעניננו דהיינו לילך "אחר הפגום שבשניהם", אין נפקא מינה בחילוק זה; ומיהו לפי מה שכתב ב"קובץ הערות", שבגוי הבא על עמונית נקיבה, יהא הולד עמוני ופסול, אם כן גם בנקיבה יש פגימה מצד האם, רק שמצד האב יש פגימה יותר]. השני: לדעת רב דימי, אין הולכים לעולם אחר האם, אלא לעולם הולכים אחר הפגום שבשניהם, ואשר כן היא דעת הרמב"ם לפי פירוש ה"מגיד משנה" בדבריו, ראה בעמוד א הערה 9, ובעמוד זה בהערה 1 ; [ואין לומר כפירוש הגר"א בדעת הרמב"ם, שרק לדעת רבין הולכים אחר הפגום שבשניהם, והוא חולק על רבה בר בר חנה ורב דימי כאחד, שהרי מסוף דברי הרמב"ן מוכח שדברי רבין ייתכנו גם לדעת רבה בר בר חנה]. השלישי: אף שלדעת הרמב"ן גופיה ביבמות, טעמו של רבה בר בר חנה הוא משום הכלל ד"כל מקום שיש נישואין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר", מכל מקום מודה הוא לשיטתו של רבין, שבעמוני ומצרית הולכים אחר הפגום ולא אחר הזכר, ואף שגם בעמוני ומצרית "יש קידושין ואין עבירה". ה. כבר נזכר לעיל שהגר"א מפרש בדעת הרמב"ם, שרבין חולק על רבה בר בר חנה ועל רב דימי, ולדעתו גם במצרי ומצרית הולכים אחר הפגום, ולכן פסק כן הרמב"ם; [כלומר: ומה שלא פירשו כן בגמרא את דברי רבין, הוא משום טעם הרמב"ן שנזכר באות ב] ; וראה שם שכתב, דמלשון הגמרא ביבמות עח, נראה, שרבין בא לחלוק על רבה בר בר חנה ועל רב דימי; אלא שהגר"א לא הסביר האיך למדנו מדברי רבין שהוא חולק, והרי סוף סוף הוא לא דיבר מאופן זה כלל, [וראה "חזון איש" בליקוטים הנדמ"ח בדף סז א סוף ד"ה כ' הגר"א].

^[8] ראה דברי רש"י בד"ה מנא הני מילי, וביאור כוונתו ראה ב"פני יהושע", וראה מה שהגיה הרש"ש בדברי רש"י.

^[9] א. לדעת התוספות, כל הסוגיא כאן אינה להלכה, והיא לפי שיטת רבי יהושע שאין הלכה כמותו; וטעמם [בתוספת ביאור], דהנה נחלקו תנאים [ביבמות מט א] מאיזה איסורי ביאה הולד ממזר: דעת רבי עקיבא: אפילו מביאת חייבי לאוין הולד ממזר; דעת רבי שמעון התימני [והיא דעת משנתנו, וכן הלכה]: רק מביאת חייבי כריתות הולד ממזר; דעת רבי יהושע: רק מביאת חייבי מיתות בית דין הולד ממזר. והוכיחו התוספות מכמה מקומות, שאם הולד ממזר, בהכרח ש"לא תפסי קידושין", ואם כן לא מיבעיא שאין לפרש את סוגייתנו כרבי עקיבא, שהרי לדעתו אף בחייבי לאוין יש ממזר וקידושין אינם תופסים, וסוגייתנו הלוא עוסקת בחייבי כריתות בלבד; ואף לרבי שמעון התימני אין מקום לסוגייתנו, כי מאחר שהוא סובר יש ממזר מחייבי כריתות, וממקרא הוא למד כן ביבמות שם, אם כן ממילא ידעינן שאין קידושין תופסין בהם. ובהכרח צריכים לפרש את סוגייתנו אליבא דרבי יהושע, שהוא סובר אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין, ואולם מודה הוא שאין קידושין תופסין בחייבי כריתות, ולשיטתו שואלת הגמרא: מנא הני מילי שבחייבי כריתות אין תופסים קידושין. ולפי מה שביארו נמצא, שהגמרא שואלת "מנא הני מילי" על המשנה - אליבא דרבי יהושע, אם כי המשנה אינה הולכת בשיטת רבי יהושע, שהרי מבואר במשנתנו שיש ממזר מחייבי כריתות, וביותר, שלענין ממזר הוא שנזכר במשנתנו שאין קידושין תופסין בחייבי כריתות, וראה ב"פני יהושע" שתמה מכח זה על דבריהם. ב. והנה לכאורה דבריהם סותרים מתחילת דבריהם לסופם, שבתחילת דבריהם נקטו בפשיטות, שאי תפיסת קידושין וממזרות הא בהא תליא, ושוב פירשו את סוגייתנו כרבי יהושע, שמדבריו מוכח שאין הדינים תלויים זה בזה! ? וראה בתוספות בתמורה ה ב, שכתבו, שאין לומר שהדינים תלויים זה בזה, שהרי מרבי יהושע מוכח שאין הדינים תלויים זה בזה, ואם כן מה ביאור דבריהם כאן! ? ומלשונם שכתבו: "דכלל זה אמת אליבא דרבי עקיבא, והכא בעי אליבא דרבי יהושע", משמע, שכלל זה גופא תלוי במחלוקת; ובתוספות כתובות כט ב ד"ה חילולין כתבו כן בהדיא, שלרבי עקיבא ורבי שמעון התימני, הדינים תלויים זה בזה, ואילו לרבי יהושע אין הדינים תלויים זה בזה, וכן נראה שהבינו האחרונים בכוונתם, ראה במהרש"א, בחידושי מהרי"ט, "פני יהושע" ו"אילת השחר"; אך מדברי ה"חזון איש" יובאו דבריו בהערות בהמשך, משמע שלא הבין כן. ג. והנה ברש"י לעיל סד א ד"ה שהרי, כתב לפרש מה שהכריחו בגמרא שם, שבאלמנה לכהן גדול תופסין קידושין, שכוונת הגמרא היא, שאם לא היו קידושין תופסין בהכרח שהיה הולד ממזר, והביא כראיה ליסוד זה את משנתנו ששנינו: "וכל מי שאין לה עליו קידושין, אבל יש לה על אחרים קידושין הולד ממזר"; ומן התוספות בתמורה [ה ב, הנזכר לעיל] שדחו פירוש זה בגמרא, ומשום שאין זה תלוי בזה, ודאי מוכח שהם סוברים שהכלל האמור במשנתנו אינו בהכרח מחייב [וכעין זה משמע ברש"י לעיל סז א, ביחס לכלל הראשון במשנה, ראה שם, ובהערות]. ד. וראה ברש"י בדף סח א ד"ה לחומרא, שלדעת סוגייתנו, כל מי שאין עליו קידושין הולד ממזר, ודלא כשיטת התוספות שסוגייתנו אליבא דרבי יהושע שאין ממזר מחייבי כריתות, אף שאין קידושין תופסין בחייבי כריתות.

^[10] א. פירוש: כי מאחר שלא פירש הכתוב איזה קרובים נתמעטו, אין לך למעט אלא את האסור מכולן שהוא הקרוב מכולם והיינו הבן, כן נראה מרש"י בד"ה ודילמא. והרש"ש כתב, שלכך יש לנו לומר "לאחר ולא לבן", משום שכן מצינו בערכין כה ב גבי מקדיש שדה אחוזה שנאמר שם "ואם מכר את השדה לאיש אחר", ודרשינן "לאחר ולא לבן", אבל שאר קרובים בכלל "אחר" הם. ב. ב"חזון איש" [ראה ליקוטים הנדמ"ח] על דברי התוספות שפירשו את סוגייתנו כרבי יהושע, [ראה דבריהם בהערה לעיל], הקשה: מאי מקשה הגמרא דילמא הכתוב אינו עוסק אלא בבן, והרי אשת אב מחייבי מיתות היא, ובחייבי מיתות הולד ממזר אפילו לרבי יהושע, ואם כן אין צריך הכתוב ללמדנו שאין תופס בה קידושין, כי אם הולד ממזר ממילא אין קידושין תופסין, וכן הקשה בהמשך דבריו על מה שמקשה הגמרא לקמן, מנין שבאשת איש אין תופסין קידושין, והרי אשת איש מחייבי מיתות היא! ? והנה לפי הבנת האחרונים בתוספות [הובאו דבריהם בהערה לעיל], שלרבי יהושע אין ממזרות ותפיסת קידושין תלויים זה בזה כלל, אם כן אין מקום לקושיותיו, שהרי הסוגיא אליבא דרבי יהושע היא, ואף שיש ממזר מהם, אכתי לא ידעינן מנין שאין קידושין תופסין בהן [ואכן כתבו אחרונים ליישב כן] ; ואפשר שהוא מבין בכוונת התוספות, שממזרות אכן מחייבת אי תפיסת קידושין, וכפי שהוכיחו, אך אי תפיסת קידושין אינה מחייבת ממזרות, כדמוכח מרבי יהושע.

^[11] הקשה הרשב"א: הרי קיימא לן כמאן דאמר בתמורה ד ב: "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", ואם כן למה לי מקרא מיוחד לומר שאין קידושין תופסין באחות אשה, והרי היות ואסרה התורה את הקידושין בלאו, אם כן ממילא שאם עשה כן אין תופסים הקידושין! ? והביא הרשב"א, שכעין זה מקשה הגמרא בתמורה ה ב, גבי אלמנה לכהן גדול שאמרה תורה: "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח", ומכל מקום תופסין בה קידושין, ולמה לא נימא: "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני". והביא הרשב"א בשם התוספות ליישב, על פי תירוץ הגמרא בתמורה שם, שלכן קידושין תופסין באלמנה לכהן גדול, משום שאמרה תורה: "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וגו' ולא יחלל זרעו", ולמדנו מזה שקידושין תופסין; ולפי זה, אם לא שאמרה תורה בהדיא שבאחות אשה אין תופסין קידושין, הייתי לומד מאלמנה לכהן גדול, שאם כי אמר רחמנא "לא תעביד" מכל מקום תופסים קידושין, [וראה מה שתמה על זה ב"פני יהושע" לפי שיטת התוספות בסוגייתנו, וראה תוספות בתמורה שם, ובפשוטו מתיישבת בזה תמיהתו].

^[12] נראה מסוגייתנו, שיש איסור לקדש אחות אשה, ואכן כתב החינוך במצוה רו [שהיא מצות אחות אשה]: "מתחייב העושה בהן מעשה הקידושין, שהתורה אמרה "לא תקח", ומשמע לשון קידושין, ואף על גב דאם עבר ולקח, כלומר שקידש, לא מהני ליה, כלומר: שאינה לקוחתו לשום דבר, ואינה צריכה ממנו גט, מכל מקום נתחייב בכך", [ובפשוטו, הוא הדין בכל העריות, שהרי הם נלמדות מאחות אשה בסוגייתנו, ובלשון ה"חינוך" אין הכרע לזה] ; והביאור הוא: כי אף שלפי האמת אין קידושין תופסין בה, מכל מקום מתחייב הוא על הקיחה, וכעין מה שאמר רבא בתמורה ד ב, שאף על פי ש"כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", מכל מקום חייב הוא על מה שעשה כי "עבר אמימרא דרחמנא" [ואף לענין קיחת כהן גדול באלמנה אמרו כן]. ובהערות על ה"מנחת חינוך" הנדמ"ח, כתבו, שאף ביראים השלם סימן כג מבואר, שיש איסור לקדש עריות, והביא ראיה לזה מסוגייתנו. ואף ב"מנחת חינוך" וב"קומץ המנחה" הביא ראיה לחינוך מסוגייתנו, [ונקט שם שהוא הדין בכל עריות], אך תמה על הרמב"ם שלא הביא דין זה, וגם הביא ראיות מדבריו שאינו סובר איסור זה [על כל פנים בשאר עריות], ראה שם, וראה גם בהערות שם. אך ראה בריטב"א לקמן עח א [ד"ה ויש, והוא משמו של הרמב"ן] שכתב בתוך דבריו: "ולא עוד, אלא שאפילו באיסורי עריות שיש בהם קיחה [כלומר: שנאמר בהן לשון "קיחה"], כגון אשת אב ואחות אשה, דכתיב: "לא יקח איש את אשת אביו", וכתיב: "ואשה אל אחותה לא תקח", אינו לוקה על הקידושין לדברי הכל, ואם בעל ולא קידש חייב, שלא אמרו וכו' אבל בעריות שאין קידושין תופסין בהן, אין לאו דקיחה האמור בהם לאו על קידושין, אלא ללמד שאין בהם קיחה ולא תפסי בהו קידושי וכו', שהקידושין כמאן דליתנהו דמי, דלא אהני ולא חיילי כלל". וראה ביבמות צז א, כפי מה שפירש רש"י שם, שמבואר כן, ראה שם. והטעם שאנו אומרים לשיטת הריטב"א, שמאחר והקידושין אינם חלים אי אפשר שיהיה אסור בהם, ואין אנו אומרים הרי "עבר אמימרא דרחמנא", היינו משום שאין אומרים כן אלא כשהאיסור הוא סיבת הדבר שאין חלין הקידושין, וכעין מימרא דרבא [ואף בזה נחלק אביי] ; אבל כשסיבה אחרת מפקיעה את הקידושין ולא איסור הקיחה, בכי האי גוונא אף רבא מודה שלא עשה ולא כלום ואין על מה לחייבו.

^[13] דנו האחרונים, בדין אי תפיסת קידושין בעריות, אם איסור הביאה הוא הגורם שלא יתפסו בה קידושין, או ששני דינים הם בערוה, האחד: אסור לבוא עליה, והשני: אין קידושין תופסין בה. והנפקא מינה בספק זה, כגון שגירש אדם את אשתו בגרושי "חוץ" [היינו שביחס לאדם מסוים, אין הגירושין חלין ועדיין אשת איש היא], והתנה שאינו משייר בגירושיו אלא לענין ביאה, שאם יבוא עליה אותו אדם יהא חייב מיתה וכרת, אך לענין תפיסת הקידושין אינו משייר, ואף ביחס לאותו אדם היא מגורשת. והביא בחידושי רבי שמעון ביבמות סימן א, שמדברי התוספות נראה, שאם יבוא אותו אדם עליה יהא חייב כרת, ואם יקדשנה תהא מקודשת לו, הרי מוכח, שאין האיסור מונע את הקידושין, אלא מציאות הערוה, והיות וביחס לאותו אדם אינה "אשת איש" לגבי תפיסת קידושין, הרי היא מקודשת, ואף שהיא אסורה עליו באיסור כרת. ובפשוטו נפקא מינה גם באופן שאיסור הביאה נדחה מפני ש"עשה דוחה לא תעשה", או משום ש"אין איסור חל על איסור", אם יתפסו הקידושין או לא; אך הגרשש"ק ביאר שם, דלענין זה אין נפקא מינה, ראה שם, [וראה עוד בענין זה, ב"קובץ הערות" סימן ג, וב"אמרי משה" סימן ה', וב"דברי יחזקאל" סימן נו].

^[14] ב"אבני מלואים" סימן מד סק"ד הביא מדברי ה"פני יהושע", שמבואר מדבריו, שבאשת איש מלבד שאין תופסין בה קידושין כשאר עריות, יש בה עוד טעם שלא יתפסו קידושין, כי אין שייך קידושין אחר קידושין, דכיון שתופסין קידושי הראשון, הרי היא ברשותו, ואין לה יד לקבל קידושין מאחר. וכתב עליו ה"אבני מלואים" שנעלם ממנו סוגייתנו, שהקשו באשת איש מנלן דלא תפסי קידושין, והוצרכו ללימודים, ולא אמרו שאין קידושין תופסין בה, מטעמו של ה"פני יהושע"! ? וב"חזון איש" [הובא בליקוטים הנדמ"ח] כתב, שאין הכי נמי פשיטא ליה שאין בה קידושין משום שהיא קנויה לאחר, אלא שזה אינו גורם להיות הולד ממזר, אלא באופן שאין תפיסת הקידושין מחמת הערוה [ראה שם], ושפיר מקשה הגמרא מנין שאין קידושין תופסין בה מחמת הערוה; וראה גם ב"דברי יחזקאל" סימן נו אות ד.

"כל מקום" (יש קידושין ויש עבירה) דסיפא [שנאמר בסוף המשנה] — לאתויי [להביא, לרבות] גר שנשא ממזרת. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמשנתנו שיטת ר' יוסי היא, "כל מקום" (יש קידושין ואין עבירה) דרישא [שבראש המשנה] כדאמרן [כפי שאמרנו] לרבות ישראל שנשא חללה, "איזו זו" שבא למעט גם הוא כדאמרן [כפי שאמרנו], כדברי רבין או רב דימי, וכן גר שנשא ממזרת, אלא "כל מקום" דסיפא [שנאמר בסוף] לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] בא?

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] הלא גם לר' יהודה "איזו זו" דסיפא [שנאמר בסוף] למה לי? אלא חייב אתה לומר: איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראש] לשון "איזו זו", תנא סיפא [שנה בסוף] גם כן "איזו זו" אף שאינו לצורך, אלא רק לשם אחידות הלשון. אם כן הכי נמי [כך גם כן] תאמר לגבי שיטת ר' יוסי איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראש] "כל מקום", תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] "כל מקום".

א גופא [לגופה] של אותה הלכה שהזכרנו: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: באומות, כלומר, בנים להורים משתי אומות שנישאו זה לזה — הלך [לך] אחר הזכר ולפי זה הם נידונים בהלכה. ואם נתגיירו שניהם ואז נישאו — הלך [לך] אחר הפגום שבשניהם.

ומסבירים: מאי [מה] פירוש "באומות הלך [לך] אחר הזכר" — כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מנין לאחד מן האומות שמחוץ לארץ ישראל שבא על הכנענית והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד ואינו בכלל העמים הכנענים שאסור להחיותם בארץ —

תלמוד לומר: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" (ויקרא כה, מה), שיש אופן שניתן לקנות עבדים גם מבני ארץ כנען. יכול אף עבד, כלומר, כנעני שבא על שפחה מן האומות והוליד בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד — תלמוד לומר: "אשר הולידו בארצכם" (שם), וכוונתו: מן הנולדין בארצכם, אבל אביהם אינו מן האומות שבארץ, ולא מן הגרים בארצכם, אותם שאביהם משבע אומות.

ב ועוד באותה הלכה שאמר ר' יוחנן, "נתגיירו הלך [לך] אחר הפגום שבשניהם", ונברר: במאי [במה], באיזה מקרה מדובר? אילימא [אם תאמר] כי מדובר במצרי שנשא עמונית, מאי [מה] פגום בשניהם איכא [יש כאן]? הרי העמונית אינה פגומה כלל לאחר שהתגיירה, שהרי כבר דרשו חכמים על הפסוק "לא יבוא עמוני... בקהל ה'" (דברים כג, ד) — עמוני ולא עמונית והיא רשאית לבוא בקהל ישראל.

אלא צריך לפרש כי מדובר בעמוני שנשא מצרית ובמקרה זה, אי [אם] זכר הוי [הוא] הולד — האי, שדיא אבתריה דידיה [זה, השלך, הטל אותו אחריו], אחרי אביו, והחשב אותו לעמוני, ואסור לבוא בקהל לעולם. ואם נקבה הויא [היא] הנולדת מהם — שדיא אבתרה דידה [השלך אותה עליה] והיא נחשבת למצרית שניה, האסורה לבוא בקהל.

ג שנינו במשנה כי כל שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין — הולד ממזר. ומסבירים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ומטו בה [ויש מושכים, ממשיכים, אותה מסורת] משום (בשם) ר' ינאי. ורב אחא בריה [בנו] של רבא היה אומר ומטו בה [ומגיעים, מושכים אותה] עד משום (בשם) ר' יוסי הגלילי: אמר קרא [הכתוב] בענין אשה שנתגרשה מבעלה: "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב) ויש בכך הדגשה — לאחרים יכולה היא להיות לאשה ולא לקרובים, שאין קידושין שלהם תופסים בה.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבא: ואימא [ואמור, פרש] כי "לאחר" כוונתו ולא לבן בעלה, ותלמד מכאן רק למקום שיש בו איסור מיתת בית דין ולא לאיסורי כרת! ודוחים: בן בהדיא כתיב ביה [במפורש נאמר בו] "לא יקח איש את אשת אביו" (שם כג, א), כלומר, שאין הקידושין תופסים ("לא יקח"), ואם כן ההדגשה "אחר" למה לי — שמע מינה [למד מכאן] לאחרים ולא לקרובים.

ודוחים, ואימא [ואמור]: אידי ואידי [זה וזה], שני המקראות נאמרו לבן, ומדוע צריכים שני מקראות — הא [זה] הפסוק "לא יקח" — לכתחילה, ואין כוונתו לומר שאין קידושין תופסים בה, אלא רק שאסור לעשות כן, והא [וזה] הפסוק "והיתה לאיש אחר" ללמד שגם בדיעבד אם קידש אותה הבן אין הקידושין תופסים.

ומקשים: שקידושין אסורים בבן לכתחילה יודעים אנו ממקור אחר, שכן מאחות אשה נפקא [יוצא, נלמד], שאנו למדים בקל וחומר: ומה אחות אשה שהיא בכרת — לא תקדש, שאסור לקדש אותה, שנאמר "ואשה אל אחותה לא תקח" (ויקרא יח, יח), חייבי מיתות בית דין ובהם אשת אביו לא כל שכן?

ומקשים: ואימא [ואמור] כך: אידי ואידי [זה וזה], כלומר, גם הפסוק "לא תקח", וגם הפסוק "והיתה לאיש אחר" עוסקים באחות אשה, הא [זה] ("לא תקח") לכתחילה הא [זה] ("לאיש אחר") בדיעבד, שאין קידושין תופסים בה. ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] כפי שאמרת מתפרש הכתוב.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] אם כן הלכה זו באחות אשה, שאר עריות מנלן [מנין לנו] שאין קידושין תופסים בהן? ומשיבים: ילפינן [למדים אנו] דבר זה מאחות אשה בדרך הלימוד של בנין אב: מה אחות אשה מיוחדת (שנתייחד לה הכתוב) שהיא איסור ערוה וחייבין על זדונה (אם בא עליה בזדון) כרת, ועל שגגתה (אם בא עליה בשגגה) מביא קרבן חטאת, ולא תפסי [תופסים] בה קידושין — אף כל שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת — לא תפסי [תופסים] בה קידושין.

ואומרים: בשלמא כולהו אתיין [נניח שכל העריות כולן באות, נלמדות] בדרך זו, אלא אשת איש ואשת אח שהן יוצאות מן הכלל איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] ולומר שאינן בכלל זה. כיצד? מה לאחות אשה — שכן אין לה היתר במקום מצוה, שאף במקום שיש מצות ייבום — בכל זאת אסור לייבם את אחות אשתו, תאמר באשת אח שיש לה היתר במקום מצוה של ייבום.

וכן באשת איש נמי איכא למיפרך [גם כן יש מקום לפרוך]: מה להנך [לאלה], אחות אשה ואשת אח, שכן אין לה לערוה היתר בחיי אוסרן על כל פנים, שגם אחות אשה וגם אשת אח אין להן היתר לפחות בחייו של זה שהוא האוסר אותה, כגון אחות אשתו שאין לה היתר כל זמן שאשתו חיה, תאמר באשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרן, כלומר, בעלה על ידי גירושין!

אלא יש ללמוד הלכה זו ממקור אחר שאמר ר' יונה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אמר קרא [הכתוב] בפרשת איסור עריות: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו" (ויקרא יח, כט) הוקשו [הושוו] בפסוק זה כל העריות כולם זו לזו, וממילא גם לאחות אשה; מה אחות אשה לא תפסי [תופסים] בה קידושין — אף כל עריות כולם לא תפסי [תופסים] בה קידושין.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שמכאן אתה למד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the phrase: Any case, of the latter clause, which is referring to betrothal with a transgression, serves to include a convert who married a mamzeret. But if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, then granted the phrase: Any case where there is betrothal and no transgression, of the first clause, is as we said, i.e., it includes an Israelite who married a ḥalala; and the phrase: In which case is this applicable, is as we said, i.e., to the exclusion of Ravin or Rav Dimi, and the case of a convert who married a mamzeret. But what does the phrase: Any case, of the latter clause, serve to add?

The Gemara responds: And according to your reasoning, the same question applies to Rabbi Yehuda as well: Why do I need the phrase: In which case is this applicable, of the latter clause? Rather, you must say: Since the mishna taught its first clause using the phrase: In which case is this applicable, it also taught its latter clause using the phrase: In which case is this applicable, merely for the sake of stylistic consistency. So too here, with regard to Rabbi Yosei’s opinion, one can say: Since the mishna taught the first clause with the expression: Any case, it also taught its latter clause with: Any case.

§ The Gemara discusses the aforementioned matter itself: When Ravin came from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Yoḥanan says: With regard to the nations, if members of two different nations married when they were gentiles, follow the male to determine the status of their child. If they converted before marriage, follow the flawed lineage of the two.

The Gemara analyzes this statement: What is the meaning of: With regard to the nations, follow the male? As it is taught in a baraita: From where is it derived with regard to one member of the nations outside Eretz Yisrael who engaged in intercourse with a Canaanite woman and fathered a son from her, that you are permitted to purchase the son as a slave, and he is not considered a member of the Canaanite nations, who are not allowed to live in Eretz Yisrael?

The verse states: “And also of the children of the residents who sojourn with you, of them you may buy” (Leviticus 25:45), which indicates that there is a way in which one may purchase slaves from the inhabitants of Canaan. One might have thought that even with regard to a Canaanite slave who engaged in intercourse with a maidservant from the other nations and fathered a son, that you are permitted to buy the son as a slave. Therefore, the verse states: “Which they have begotten in your land” (Leviticus 25:45). This means that one may purchase from those who are merely begotten in your land, whose fathers are not from the Canaanite nations, but not from those who reside in your land, i.e., whose fathers are from the seven Canaanite nations.

The Gemara discusses the second clause of Rabbi Yoḥanan’s statement: If they converted, follow the flawed lineage of the two. To which case does this refer? If we say that it is referring to an Egyptian man who married an Ammonite woman, what flawed lineage is there here? The lineage of an Ammonite woman who converts is not flawed at all, as the Sages expounded that the verse: “An Ammonite…shall not enter into the assembly of the Lord” (Deuteronomy 23:4) is referring to an Ammonite man but not an Ammonite woman, which means that she can marry a Jew of unflawed lineage.

Rather, it must be referring to an Ammonite man who married an Egyptian woman, and in that case if the child is a male, cast him after his father, and render him permanently prohibited from entering the congregation as an Ammonite male. And if the child born to them is a female, cast her after the mother, so that she is considered a second-generation Egyptian, who may not marry a Jew of unflawed lineage.

§ The mishna teaches that in any case where a woman cannot join in betrothal with him, but she can join in betrothal with others, the offspring is a mamzer. The Gemara explains: From where are these matters derived? As Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says, and some determined that it was said in the name of Rabbi Yannai; and Rav Aḥa, son of Rava, determined that it was said in the name of Rabbi Yosei HaGelili: The verse states with regard to a divorced woman: “And she departs out of his house, and goes and becomes another man’s wife” (Deuteronomy 24:2). This teaches that she can become the wife of others, but not of relatives, i.e., betrothal to forbidden relatives does not take effect.

Rabbi Abba objects to this: But one can say and explain that the term “another” in the verse indicates: But not to her husband’s son, i.e., betrothal is ineffective only in the case of a prohibition that warrants court-imposed capital punishment, not one that warrants karet. The Gemara rejects this suggestion: With regard to a son it is explicitly written: “A man shall not take his father’s wife” (Deuteronomy 23:1), which means that betrothal is ineffective in this situation. If so, why do I need the emphasis of the term “another”? Learn from this term that she may marry others but not relatives.

The Gemara challenges this explanation: But one can say that both this verse and that verse are referring to a son and yet both are necessary, as this verse: “Shall not take,” is referring to the halakha ab initio. It does not mean that betrothal is ineffective, but merely that one may not marry his father’s wife. And that verse: “And becomes another man’s wife,” teaches that even after the fact, if the son attempted to betroth his father’s wife, his act is of no consequence.

The Gemara responds: One learns that betrothal is ineffective in this case ab initio from a different source, as it is derived from the prohibition proscribing a wife’s sister by the following a fortiori inference: If, with regard to the prohibition proscribing a wife’s sister, whose transgression is punished with karet, she cannot be betrothed by her sister’s husband, in accordance with the verse: “And you shall not take a woman with her sister” (Leviticus 18:18), then with regard to cases that entail liability to receive court-imposed capital punishment, e.g., intercourse with one’s father’s wife, is it not all the more so the case that betrothal does not take effect?

The Gemara suggests another interpretation of the verses. But as the verse has already prohibited betrothal to a wife’s sister, one can say as follows: Both this verse: “You shall not take” (Leviticus 18:18), and that one: “Becomes another man’s wife” (Deuteronomy 24:2), are referring to a wife’s sister, as this one: “You shall not take,” prohibits this relationship ab initio, whereas that verse: “Another man’s wife,” teaches that this betrothal is of no effect even after the fact. The Gemara responds: Yes, it is indeed so. The verse should be interpreted in this manner.

The Gemara asks: We found a source for the prohibition proscribing a wife’s sister; from where do we derive that betrothal is also ineffective for the other forbidden relations? The Gemara answers: We derive it from the case of a wife’s sister, by means of the following analogy: Just as the prohibition with regard to a wife’s sister, which is specified by the Torah, is a prohibition of a forbidden relative that is punished with karet for its intentional transgression and requires a sin-offering for its unwitting transgression, and betrothal is ineffective in this case, so too, with regard to any prohibition that involves a forbidden relative whose intentional transgression is punished with karet and whose unwitting transgression renders one liable to bring a sin-offering, betrothal is likewise ineffective in those cases.

The Gemara asks: Granted, virtually all other forbidden relatives can be derived in this manner. But the cases of a married woman and a brother’s wife are exceptions, and the analogy in these cases can be refuted as follows. What is unique about a wife’s sister is that she is not permitted in the case of a mitzva, as even where the mitzva of levirate marriage would apply, one still may not marry one’s wife’s sister. Will you say the same with regard to a brother’s wife, who is permitted in the case of the mitzva of levirate marriage?

With regard to a married woman the interpretation can likewise be refuted: What is unique about these cases of a wife’s sister and a brother’s wife is that they cannot be permitted during the lives of those whose existence renders them prohibited, as neither a wife’s sister nor a brother’s wife can be permitted while the person who causes the prohibition is alive. This caveat is added because one’s wife’s sister does become permitted once his wife has died. Will you say the same with regard to a married woman, who can become permitted during the life of the one who renders her forbidden, by means of a divorce?

Rather, this halakha, that betrothal is ineffective for other forbidden relatives, is derived from a different source, as Rabbi Yona says, and some say this was taught by Rav Huna, son of Rav Yehoshua: The verse states explicitly in the chapter dealing with forbidden relatives: “Whoever shall do any of these abominations shall be cut off” (Leviticus 18:29). In this verse all those with whom relations are forbidden are juxtaposed to one another, and therefore also to a wife’s sister: Just as betrothal is not effective in the case of a wife’s sister, so too, betrothal is not effective with regard to all those with whom relations are forbidden.

The Gemara asks: If so, that this halakha is derived from here,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא כל מקום דסיפ' לאתויי מאי. איכ' למיד' ונימא לאתויי ישראל שנשא מצרית ראשונה דיש קדושין ויש עבירה והולד הולך אחר הפגום ואפשר לרב דימי דכיון דתנא למעוטי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה שהולד שני אעפ"י שיש קדושין ואין עבירה אי אפשר לו לרבות ישראל שנשא מצרית ראשונה מ"מ שיש קדושין ויש עבירה דהא אפי' במקום שאין עבירה נמי הולד הולך אחר הפגום באלו ואף על גב דלרבה בר בר חנה אפשר לאתויי לרב דימי מקשינן ואי לא הוה ליה פירוק' אחרינ' מפרק לה בהכי אליב' דרבה אלא דעדיפ' מינה קאמרינן וליטעמיך וכו' אי נמי לרבה גופיה כיון דתנא נתינה לישראל לא אצטריך ליה וכל פסול חתון בכלל בין שיש בהם דורות בין שאין בהם:

והא דאקשינן וליטעמיך לר' יהודה איזו זו דסיפ' למה לי. קשה לי ודלמא למעוטי מחזיר גרושתו משנשאת דיש קדושין ויש עבירה ואין הולד הולך אחר הפגום אלא כשר גמור הוי כדאמרינן לקמן וביבמו' ד' י"א ע"ב היא תועב' ואין בניה תועבים ובירוש' חזינ' לה להך קושי' ולא פירקו אלא מיהו לגמר' דילן איכ' למימר דכיון שאינה פגומה לישראל אחר לאו אחר הפגום הוא וליתא בכללא דמתני':

מאי פגום שבשניהם אילימ' מצרי שנשא עמוני'. איכא דמקשה ולימא מצרי שני שנשא מצרית ראשונה אי נמי מצרי ראשון שנשא מצרית שניה ולאו קושי' היא כלל דכיון דגבי ברא חד מנייהו כשר שאעפ"י שהוא עצמו פגום לאו פגום שבשניהם מיקרי ועוד דשתי אומות משמע וריש' נמי בשני עממין אוקימנ' ועוד דאיכ' רבין דאמר משמיה דרבי יוחנן שאינו הולך אחר הפגום והולד שלישי:

אלא כל מקום דסיפא לאתויי מאי. ואם תאמר ואימא לאתויי ישראל שנשא מצרית ראשונה דיש קדושין ויש עבירה והולד הולך אחר הפגום יש לומר דכיון דתנא נתינה לישראל, כל פסולי קהל בכלל, בין שיש בהן דורות כמצרית בין שאין בהן דורות כנתין.

וליטעמיך איזו זו דסיפא למה לי. ובירושלמי (הי"ב) מקשו והרי מחזיר גרושתו משנשאת דיש קדושין ויש עבירה והולד כשר. היא תועבה ואין בתה תועבה, ולא פרקו לה, ובגמרא דילן דלא אמר הכי איזו דסיפא למעוטי, איכא למימר משום דכיון דלא מיתסרא אלא אבעלה הראשון לבד, ולשאר ישראל שרי, לאו פגומה מיקריא, ולא דמיא לאלמנה לכהן גדול, דהיא אסורה לכל כהן גדול, אבל הכא דלא מיתסרא אלא אבעל ראשון לאו פגומה מיקריא, וליתא בכללא דמתניתין דקתני הולד הולך אחר הפגום.

מאי פגום שבשניהם אילימא מצרי שנשא עמונית מאי פגום שבשניהם איכא. דעמונית לאו פגומה היא, דכתיב (שם כג, ד) עמוני, ודרשינן עמוני ולא עמונית. ואם תאמר ולימא מצרי ראשון שנשא מצרית שניה (אי נמי מצרי שני שנשא מצרי שניה) אי נמי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, יש לומר משום דבאומת שתי אומות משמע, ורישא נמי בשני עממין אוקימנא לה. ועוד כיון דגבי ברא חד מינייהו כשר הוא לאו פגום שבשניהם מקרי.

אימא אידי ואידי לבן הא לכתחלה הא בדיעבד. ולא יקח לאו לא יהא בה לקוחין, אלא ללאו הוא דאתא, כלאו דאלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח, ואם תאמר והא קיימא לן כרבא דאמר פרק קמא דתמורה (ד, ב) כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ופרכינן ליה טובא, ומשני להו, והתם נמי פרכינן והרי אלמנה לכהן גדול דאמר רחמנא לא תעביד ותפסי בה קדושי. ומשני שאני התם דגלי ביה קרא לא יקח ולא יחלל, דאלמא אי לאו קרא הוה אמינא דלא תפסי בה קדושי, ותירצו בתוס' דכיון דגלי קרא בלא יקח דכ"ג, הוה אמינא דנילף מיניה ללא יקח דאשת אב, דאף על גב דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני.

הא דאמרינן: לכתחילה מאחות אשה נפקא ומה אחות אשה דבכרת לא תפסי בה קדושי חייבי מיתות בית דין לא כל שכן. קשיא לי דהשתא אתי למפשט מאחות אשה דלכתחלה לא, וקא מסיק לישניה דלא תפסי בה קדושי, כלומר דיעבד, הא לא הוה ליה למימר אלא מה אחות אשה לכתחלה לא חייבי מיתות בית דין לא כל שכן, ועוד היאך פשוט [לן] דאחות אשה לא תפסי בה קדושי, אכתי מנא ליה היא, ואפשר לומר דמאי דקאמר לא תפסי בה קדושי, הכי קאמר לא יתפוס בה קדושי, כלומר לא יקדשנה, ודוחק הוא. ונ"ל דהכי קאמר לא מצית אמרת דלא יקח לכתחלה קאמר, הא דיעבד תפסי בה קדושי, דמאחות אשה נפקא דלא, דהשתא אחות אשה דבכרת לא תפסי בה קדושי אשת אב דמחייבי מיתות לא כל שכן, והדר אקשינן לא תקח דאחות אשה. מנלן דאפילו דיעבד קאמר דלמא לכתחלה קאמר, והלכה והיתה לאיש אחר לאחות אשה אצטריך ובדיעבד, ובן אתי בקל וחומר מאחות אשה אבל שאר קרובים מנלן.
ואם תאמר אם כן אכתי אמאי נדו מבן, לימא אכתי אידי ואידי בבן, הא לכתחלה הא דיעבד, ואחות אשה לכתחלה קאמר, דלא תקח הא לאו מלתא היא, דמכל מקום אף לכשתמצא לומר דאחות אשה לכתחלה קאמר דלא תקח, אבל בן לאו לכתחלה, דאם כן לישתוק קרא מיניה ואתי בקל וחומר מאחות אשה. ואכתי קשה לי אשמעתיה אמאי לא קאמר לכתחלה מאלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט נפקא, ומה התם דלאו גרידא הוי לכתחלה לא חייבי מיתות לא כל שכן, וכי הדר אקשי ודלמא אידי ואידי באחות אשה הא לכתחלה הא דיעבד ואסקה דאין הכי נמי, אמאי לא דחינן אחות אשה נמי לכתחלה לא מצית אמרת דמאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט נפקא. ויש לומר דדלמא כהני שאני, הואיל ורבי בהן הכתוב מצות יתרות.

ועל הסוטה שאין הולד ממזר. ביבמות פרק החולץ פירש ר"ח דממזר דאורייתא לא הוי, ממזר דרבנן מיהא הוי, מידי דהוה אהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה דהולד ממזר ותצא מזה ומזה (יבמות צב, א) ובתוס' דחו אותה, דהתם קנס חכמים הוא כדי שתהא מדקדקת ונשאת, אבל בסוטה אין צורך לקונסה כדי שלא תהא מזנה תחת בעלה. ועוד דאמרינן בפרק יש מותרות (יבמות פה, ב) גמרא שניות מדברי סופרים כו' אין לה לא כתובה ולא מזונות, אמר ר' שמעון בן אלעזר מפני מה אמרו אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה, כלומר הואיל והללו אין להם כתובה זו הוא מרגילה וזו היא מרגילתו, רבי אומר הללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חזוק והללו דברי סופרים וצריכין חזוק, ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו מחזיר ספק סוטתו, מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא, ומאן דאמר מפני שהוא מרגילה הא הא מרגלה ליה, ואם איתא דולדה ממזר דרבנן הוי (לא מרגלה ליה) [הוא מרגיל אותה] וכדאמרינן התם גבי חלוצה דכיון דזרעה פסול מדרבנן הוא מרגילה, אבל היא אינה מרגילתו.

אלא כל מקום דסיפא לאתויי מאי איכא למידק לימא ליה לאתויי ישראל שנשא מצרית ראשונה דיש קדושון ויש עברה והולד הולך אחר הפגום והולד מצרי שני ופגום. ואיכא למימר דאין ה"נ לרב דימי דפסיל במצרי שני שנשא מצרית ראשונה כל דכן דפסיל נמי בהא דיש עבירה ואפשר לתרוצי הכי אבל לדברי רבה בר בר חנה דמכשיר במצרי שני שנשא מצרית ראשונה אפשר דה"ה דבהא נמי בנה כשר ואנן אליבא דרבה בר בר חנא מקשינן סתמא ודכותה בתלמודא:

איזו זו דסיפא למעוטי מאי בירושלמי מקשה עלה דילמא למעוטי מחזיר גרושתו משנשאת לאחר דיש קידושין ויש עבירה והולד כשר ובגמ' דילן לא אקשינן הכי דאע"ג דהולד כשר כדאמרינן ביבמות היא תועבה ואין בניה תועבה מ"מ לא שייך למימר הכא אחר הפגום דהא ליכא בחד מנייהו באנפי נפשיה פגום אלא שאסורין נשואיהן:

מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם כלומר מאותן שהם נולדים מארצכם שאמן מארצכם ואביהם משאר אומות תקנו ולא מן הגרים בארצכם שאם אדם מארצכם בא על אשה מארץ אחרת הרי הוא בלא תחיה כל נשמה:

מאי פגום שבשניהם איכא. פי' דהאי לישנא משמע דהכי שדינן בתר דכל חד מינייהו הוי פגום אלא דחד מינייהו הוי פגום טפי והא איכא חד שאינו פגום דעמוני ולא עמוניות ובמשנתינו לא גרסינן בסיפא הלך אחר הפגום שבשניהם אלא אחר הפגום בלחוד וכדאיתא בעיקר נוסחי:

אלא בעמוני שנשא מצרית דכל חד מנייהו פגום ושדינן ליה בתר דפגום ליה טפי דאי נקבה היא לא שדינן לה בתר האב דא"כ הויא עמונית וכשרה לאלתר אלא שדינן לה בתר האם ואסורא עד דור שלישי דאמה ואי זכר הוא נשדייה בתר האב והוי עמוני ומיתסר לדורות. ואי קשיא לך אמאי לא אוקים במצרי שני שנשא מצרית ראשונה אי נמי איפכא שהולד הולך אחר הפגום. ואיכא למימר דלישנא דבאומות לא משמע אלא משתי אומות אי נמי והוא הנכון דהא דרבי יוחנן היא ולרבי יוחנן אליבא דרבה בר בר חנא מצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד כשר כדאיתא לעיל:

ודילמא אידי ואידי בבן הא לכתחלה והא דיעבד. פי' ואיצטריך דהא אשכחן טובא דיש עבירה בנשואי' וכי עביד מהני והוי קדושין תופסין דומיא דאלמנה בכ"ג ודכותה והוה אמינא דיליף מינה.

אי הכי אפי' נדה נמי אלמה אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה פנויה שאין הולד ממזר. תימא מאי קושיא דדילמא אין הולד ממזר ולא תפשי בה קדושין וכ"ת דהא בהא תליא כל שאין הקידושין תופסין ה"מ והא אמרינן בפרק החולץ לשמעון התימני דאיזהו ממזר כל שחייבין עליו כרת ומיתה בידי שמים ומפרש בגמ' טעמא משום דכתיב לא יקח את אשת איש וסמיך ליה לא יבא ממזר ואם איתא למה לי האי דרשא תיפוק ליה דכיון דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות הולד ממזר. ותו דהא לר"י אין הולד ממזר מחייבי כריתות וא"ה לא תפסי בהו קידושין וכן עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל למ"ד הולד כשר אלא לאו ש"מ דלא תליא הא בהא. ואפשר דלא תפסי בה קידושין ולא הוי הולד ממזר וא"ל דהכא לאו מסברא מקשינן דהא מסברא לא תליא הא בהא אלא אנן לתנא דמתניתין שקלינן וטרינן ולדידיה הא בהא תליא דהא תנא בהדיא דכל מקום שאין קידושין תופסין בה הולד ממזר ומהאי טעמא נמי הוא מאי דמקשינן לקמן אלא לרבי סימאי אי לאפוקי מטעמא דנפשיה קאמר דחייבי עשה הולד ממזר כי תהיין במאי מוקים לה פירוש דלתנא דמתניתין כל שהולד ממזר אין קדושין תופסין ואף על גב דתנא דמתניתין ליה ממזרי דרבי עקיבא כדפרי' התם מ"מ בהאי כללא לא פליגי וכללא דוקא הוא לר"מ דכל שהולד ממזר אין קדושין תופסין ובאיזהו ממזר הוא דפליגי מיהו איכא חדא שהכל מודים שאין הולד ממזר ולא תפסי בה קדושין והיינו יבמה לשוק אליבא דרב וההיא ליתא בכללא דמתניתין דשניא היא שאין לו עליו אלא על אחרים קידושין ופי' הכל מודים כלומר מודה ר"ש התימני בנדה ומודה רבי סימאי ורבי ישבב אליבא דר"ע דסברי דאין קדושין תופסין בחיי לאווין בסוטה והיינו ר"ע דמתני' דהתם דפרק החולץ דבעי חייבי לאוין דשאר הא סוטה נמי חייבי לאוין דשאר הוא דזונה דעלמא לא מיפסלא לקהל אלא משום דהוי אשתו הוא דנאסרה עליו ואשתו שארו היא והיינו דמודה בהא ר"ע דאע"ג דלר"ע חייבי לאוין דשאר אין קידושין תופסין והולד ממזר ובהא חייבי לאוין דשאר הוא אפי' הכי מודה בה דהא כתיב בה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה אבל רש"י ז"ל פירש שם דהא אתיא כרבי סימאי אליבא דאידך תנא דר"ע דלא בעי חייבי לאוין דשאר דלתנא דר"ע דסיפא דמתני' דפרק החולץ דבעי חייבי לאוין דשאר סוטה ליכא שאר ומאי רבותא ומודה ר"ע דהא הוא בכל דכוותא שאין בהם שאר שאין הולד ממזר לר"ע וליתא אלא כדפרישנא וכן פירש ר"ת ז"ל ועיקר ובמקומה תתברר בס"ד:

ומה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קידושי. תמיהא מילתא דהא אמרינן ביבמות דרב סבר אין קדושין תופסין ביבמה ודריש לא תהיה לא יהא בה הויה לית ליה לאו ביבמה אלא עשה מדכתיב יבמה יבא עליה ולא אחר והוה ליה לאו הבא מכלל עשה עשה ושמואל דריש לא תהיה ללאו וסבר דקידושין תופסין ביבמה וא"כ הא דאמרינן הכא דאית ביה לאו ולא תפסי בה קדושין מני לא רב ולא שמואל. ואיכא למימר דלעולם כרב דאמרינן דיבמה שיש בה לאו אינו לאו ממש אלא לאו הבא מכלל עשה ופרכינן סתמא אליבא דרב אף על גב דלית הלכתא כוותיה דאשכחן דכותה בתלמודא. ובדין הוא דמצינן למימר הניחא לרב אלא לשמואל מאי איכא למימר אלא דעדיפא מינה קא פרכינן תדע דהא אפילו לרב מצינן למיפרך דא"כ אפי' חייבי עשה דהא יבמה לרב חייבי עשה היא כדאמרן חלא דאידך פירכא ניחא לן דהוי רבותא טפי וכלישנא דידיה דנקט לאו. רבינו הגדול ז"ל:

ויש שסבורין דרב נמי סבר דלא תהיה ללאו אלא דסבר דאתי נמי לומר דלא תפסי בה קדושי והא דאמרי' התם בהא דאמר שמואל בעניותינו צריכא גט דמספקא ליה האי לא תהיה אי ללאי אתא אי דלא תפסי בה קדושין הוא דאתא ה"פ אי ללאו בלחוד אתא אי דלא תפסי בה קידושין נמי אתא אבל דכ"ע ללאו קיימא והיינו דפרכי' התם ולימא אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ולכ"ע פריך ובהכי מיתרצא הא דהכא כפשטה ושיטה דחיקא היא ומה שכתבנו נראה בעיני רבינו נר"ו. והא דאמרי' לעיל קולא וחומרא לחומרא מקשי' הקשה הראב"ד ז"ל דהא חומרא דאתיא לידי קילא היא דמפקת לה בלא גיטא ולאו קושיא הוא דלאו חומרא דקידושין גופיה אמרי' אלא חומרא דגופיה דאיסורא שחומר גופה גרם דלא תפסי בה קדושין לא צריכא גיטא כלל. ור"ע ע"כ בכהן כתיב פי' ומ"ה סתמיא קרא ולא איצטריך לפרושי:

מצרי ואדומי שנתערבו בגיותן עם עמוני ומואבי הולד הולך אחר הזכר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני עד שאם יתגייר אסור לעולם מצרי שנשא עמונית הולד מצרי ואם יתגייר מותר בדור שלישי וכן אם אחד משאר אמות הוליד מאחת מאלו הולד נדון כשאר אמות ולכשיתגייר מותר מיד ואם נתערבו משנתגיירו הולד הולך אחר הפחות כיצד גר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני ליפסל לעולם אם הוא זכר ואם היא נקבה שאלו היתה עמונית כשרה מיד הרי היא מצרית ליפסל עד שלשה דורות וגר מצרי שנשא עמונית הולד מצרי ליפסל מיהא עד דור שלישי שהרי אמו מותרת מיד וכמו שאמרו עמוני ולא עמונית וגר משאר אמות שנשא מצרית הולד מצרי זהו שאמרו באמות הלך אחר הזכר נתגיירו הלך אחר הפחות ומה ששאלו מאי באמות הלך אחר הזכר פירושו אי זה ענין יצא לנו מזה מיהא בעוד שהם גוים ופירשוה לענין אחד מהאמות שבא על אחת משבעה עממין שהם בדין לא תחיה הולד הולך אחר הזכר ואינו בכלל לא תחיה ואתה רשאי לקנותו בעבד ועל זה אמרה תורה וגם מבני התושבים הגרים עמכם ר"ל שבאו משאר הארצות לארץ שבעה עממין שהיא שלכם והולידו מנשים שבכאן מהם תקנו אבל אחד משבעה עממין שהוליד מאחד משאר אמות הרי הבן בדין לא תחיה ואינו נקנה בעבד וזה שדרשו אשר הולידו בארצכם כלומר שלא היה עקרם בכאן אלא שבאו דרך מקרה והולידו ולא מן הגרים ר"ל אותם שעיקרם מכאן שהם שבעה עממין:

אשת האב ואשת הבן ואשת האח שלא במקום מצות יבום ואשת אחי אביו ארבעתן ערוה לעולם בין לכתחלה ר"ל שהן באזהרה ללקות בין דיעבד ר"ל שלא להיות קדושין תופשין בה ולידון בכרת אח מן האירוסין ואף לאחר שנתאלמנו או שנתגרשו ועל אלו אמרו והיתה לאיש אחר ולא לקרובים וכשם שנאסרו הבנות בקרובי הבעל כך נאסרו הבנים בקרובות האשה ושש עריות נאסרו להם והם אמה ואם אמה ואם אביה בתה ובת בתה ובת בנה וכלן בכרת אף לאחר גירושין וכן הדין באחות אשתו בין מאביה בין מאמה בין מנשואין בין מזנות ואף זו בכרת אף לאחר שגירש את אשתו אלא שזו לאחר שמתה אשתו מיהא הותרה לו וכל העריות הואיל וזדונן כרת שגגתן חטאת ואע"פ שיש עריות שהם במיתה מהם בחנק כגון אשת איש בעוד שהיא אשת איש ר"ל שלא נתאלמנה או נתגרשה ומהם בסקילה ומהם בשריפה כמו שיתבאר במקומו ואין שגגת חטאת אלא בזדון כרת הרי מכל מקום כלן שוות לכרת בין אותם שיש בהם מיתה בין אותם שאין בהם מיתה כגון אחותו ואחות אשתי ומאחר שמכל מקום יש בכלן כרת בזדון בלא התראה שגגתן חטאת:

גמרא הא לכתחלה הא דיעבד. וא"ת אמאי איצטריך קרא לדיעבד הא אמרי' בפ"ק דתמורה כל מילתא דאמר רח' לא תעביד אי עביד לא מהני ופריך והא אלמנה לכ"ג דתפסי בה קדושין ומשני שאני התם דגלי קרא לא יקח ולא יחלל אלמא אי לאו קרא ה"א דלא תפסי בה קידושין וי"ל דהשתא דגלי קרא באלמנה לכ"ג ה"א דמינה ילפינן לכל דבר קידושין דאע"ג דאמר רח' לא תעביד אי עביד מהני:

מה אחות אשה שהיא בכרת ולא תפסי בה קידושין האי דקאמר לא תפסי בה קידושין לאו דוקא דלא מצי למילף מאחות אשה אלא לכתחילה וקרא לגופיה לדיעבד ופריך ואימא כאחות אשה כלומר אחות אשה דכתיב בה קראי לכתחילה נוקי קרא דוהיתה לדיעבד ואכתי שאר עריות חוץ מאשת אב אחות אשה מנ"ל:

אלא [אשת] אח ואשת איש איכא למיפרך וכו' אכתי מצי למיפרך מה לאיסור אחות אשה שכן בידו לרבות ולא אתיא אחותו וכיוצא בה וכי האי גוונא פריך בריש הבא על יבמתו:

מן האומות שאינו מז' האומות ואינו מכלל לא תחיה כל נשמה. שבא על הכנענית וה"ה לחוי ויבוסי ה' אומות. בעבד ואתה יכול לחיותו דשדי' ליה בתר זכר:

אשר הולידו בארצכם משמע שהם מארץ אחרת והולידו כאן שנשאו מבנות הארץ. ולעיל מיניה כתיב ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם. וגם מבני התושבים כלומר לא משאר אומות לבדם אתה רשאי לקנות אלא אף מאותן שנולדו בארצכם אע"פ שהולידו בארץ אחרת כגון שאביהם מזאת הארץ ואמן מארץ אחרת ובת"כ גרסי' ולא מן הכנעניים שבארצכם כלומר שנולדו מן הכנעניים:

אחר הפגום [שבשניהם] לענין עבדות לא מצינן למימר דהא נתגיירו אלא לענין יוחסין ולא מצינו חילוק בין אומה לאומה משנתגיירו אלא בעמוני ומואבי עם מצרי ואדומי דעמון ומואב הזכרים אסורים איסור עולם ונקבות מותרות מיד ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות אסורים עד דור שלישי. ואסיקנא פ' תפלת השחר דהשתא כולם מותרים תיכף משנתגיירו שבא סנחריב ובלבל כל האומות וכל דפריש מרובא פריש:

אילימא במצרי שנשא עמונית מאי פגום איכא פירש המורה דמקאמר נתגיירו אתרווייהו קאי לשון רבי' ומשמע דבמידי דמשכחת ביה פגם לגבי תרווייהו קאמר. ואינו נראה לי אלא מדקאמר אחר הפגום שבשניהם קדייק דמשמע דבשניהם יש צד פגם ובמתניתין נראה לי דלא גרסינן אלא אחר הפגום בלחוד ולא גרסינן שבשניהם:

בן בהדיא כתיב ביה לא יקח איש את אשת אביו. ואין לומר ואימא לאחר ולא לבן היינו בן האשה שלא תתקדש לבנה דהאי אחר אאיש קאי ולא אאשה:

בפרש"י בד"ה כדאמרן לאתויי ישראל שנשא חללה עכ"ל קיצר כאן במקום שהיה להאריך או כדרבה בר בר חנה אי ליתא לדרב דימי וכדקאמרינן לעיל לרבי יהודה וק"ל:

תוס' בד"ה מנא הני מילי כו' דהא ר"ע הוא דאמר אין קידושין כו' והכי נמי כו' הכל מודים בבא על הנדה כו' עכ"ל אע"ג דלר"ע נמי איכא קרא בחייבי לאוין דהוי ממזר מלא יגלה כנף אביו דהיינו אנוסת אביו כדאמרינן בפרק החולץ ואיצטריך נמי קרא לענין חייבי לאוין דלא תפסי בהו קידושין מיבמה כדלקמן בשמעתין מכל מקום אי לאו דהא בהא תליא מנא ליה לתלמודא למימר הכי דאימא לענין תפיסת קדושין ס"ל דחייבי לאוין תפסי כשמעון התימני ולא פליג אלא לענין ממזר אך מה שהביאו ראיה מהא דקאמר הכל מודים בבא על הנדה כו' אין קושייתם מבוררת דאימא דודאי דבתר דגלי קרא בחייבי כריתות דהוי ממזר וגלי נמי בהו דלא תפסי בהו קדושין אית לן למימר דהא בהא תליא אבל אי לא גלי קרא לא הוה ידענא דהא בהא תליא וכ"ה בתוספות ישנים ובתוספות ביבמות גם בתירוצם קשה שכתבו דהכא הסוגיא אליבא דרבי יהושע אבל לר"ע ולשמעון התימני לא אצטריך הני קראי מאי פריך הכא א"ה אפילו נדה כו' דהיינו לשמעון התימני ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד אין ממזר מחייבי לאוין וכריתות אלא מחייבי כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' מנלן דילפינן מאחות כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אי זכר כו' יהא מותר שהוא שלישי כו' ונ"ב נ"ל שר"ל כשהוא שלישי וק"ל:

גמרא ואימא לאחר ולא לבן. לכאורה לפי' התוס' קשה למעוטי בן ל"ל כיון דכבר יליף ר' יהושע דהוי ממזר מכל חייבי מיתות ב"ד והא בהא תלי. ועוד מאי איריא בן אפי' כל חייבי מיתות ב"ד נמי. ונראה דחדא קושיא מתורצת בחברתה והוא דאשמעינן קרא דדוקא בן ולא שארי חייבי מיתות ב"ד ולאפוקי מסברא החיצונה דהא בהא תלי. ומאי דמשמע ליה יותר למעוטי בן הוא משום דכן דרשינן בערכין (כה ב) במקדיש שדה אחוזה דכתיב ביה ואם מכר אה"ש לאיש אחר ולא לבן הא שאר קרובים הוו בכלל אחר:

שם ואימא אידי ואידי לבן הא לכתחלה והא דיעבד. ועפרש"י. ונ"ל דסוגיא זו אזלא אליבא דאביי בתמורה (דף ב) דס"ל דכל מילתא דא"ר ל"ת אם עבד מהני. דלרבא פרכינן שם מאלמנה לכ"ג דכתיב בה לא יקח ואפ"ה תפסי בה קדושין. אלמא דלדידיה מלא יקח משמע אפי' דיעבד. ועמש"כ לעיל (נד ב) אח"ז מצאתי להרשב"א שעמד בזה וע"ש:

שם ואימא אידי ואידי באחות אשה הא כו' והא דיעבד. ואין להקשות א"כ לא יקח גבי בן ל"ל דאיצטריך דל"ת דאחר אתי לבן. אבל למאי דמסקינן מהיקשא דר' יונה ודאי קשה דאפי' תימא דאחר למעוטי בן תיפוק מהיקשא לכל העריות. וכמו שהקשו התוס' ביבמות (מט) בד"ה לכתוב לפרש"י לענין ממזר לר' יהושע ע"ש:

רש"י ד"ה מנה"מ. ומהכא ילפינן כו' דכל שאין לה עליו קדושין כו'. לכאורה הכי הל"ל דבכל חייבי כריתות הולד ממזר:

רש"י ד"ה ודלמא הא לכתחלה (בסופו). שקרוב מן הכל. ולא סגי ליה בטעמא שכ' לקמן דכיון דאשכחן ביה דאזהר עליה לכתחלה כו' הוא משום דא"כ מאי אולמיה מאחות אשה דכתיב בה ג"כ לא תקח:

רש"י ד"ה ה"ג מה לאחות אשה. כשאין לו בנים לאחיו כו'. כצ"ל:

תד"ה מנה"מ. דהא ביבמות מ"ל מולא יגלה כו'. וכ"כ רש"י כאן. והרע"ב שכ' מל"י איש את אשת אביו ל"ד ע"ש ביבמות ועי' לקמן (סח) מש"כ הרש"א בפרש"י. אולם לקמן (סח ע"ב) פרש"י בד"ה ומשני דממזר מאשת אב יליף כו' וכ"ה שם ביבמות בגמרא:

בא"ד דהא בכמה מקומות אמרינן ר"ע הוא דאמר כו'. כצ"ל. ומהן לעיל (סד) וע"ש בציון הגרי"פ. מש"כ המהרש"א דלר"ע נמי איצטריך קרא לענין ח"ל דל"ת קדושין מיבמה כדלקמן בשמעתין. אמת שכן כ' רש"י בסוף הסוגיא בד"ה בע"כ שבקיה לקרא. אבל בגמרא לא ראיתי הכרע לזה כלל. ועוד קשה לדבריו (ולפרש"י) מנ"ל להש"ס דלר' ישבב אליבא דר"ע דהוי ממזר מח"ע לא תפסי קידושין ג"כ: ומש"כ עוד דקושיית א"ה אפי' נדה כו' הוא לשמעון התימני ג"כ אין הכרע די"ל דלכ"ע פריך דלא ליתפסו בה קדושין ומייתי מדאביי דאמר לכ"ע אין הולד ממזר וע"כ הוא מטעמא דפסיקא ליה דתפסי בה קדושין:

בא"ד ואור"י כו' דכלל זה אמת אליבא דכ"ע כו'. כן ה"נ לכאורה דצ"ל. אבל לקמן (עה ב) בתד"ה ורי"ש מוכח כגי' דלפנינו ועמש"כ שם:

גמ' כשלמא כולהו אתיין. עי' יבמות נד ע"א תוד"ה שכן בידו:

כל שאין לה עליו קידושין מנא הני מילי ופרש"י מנה"מ דאין קידושין תופסין בח"כ אבל הולד ממזר כו' עכ"ל. ונראה דרש"י ז"ל סובר דהא דמשמע בעלמא דהא בהא תליא לאו מסברא נפקא לן אלא כדאיתא בחולין דף מ"ה ע"ב הביאו רש"י לקמן בשמעתין דשניהם לא למדו אלא מאשת אב דכל דלא תפסי קידושין כמו אשת אב הוי הולד ממזר והטעם בזה נראה משום דקרא דלא יקח איש את אשת אביו מיותר לגמרי ועוד דליכתב' רחמנא גבי עריות כדדייקינן בריש יבמות אע"כ דמש"ה כתב רחמנא הכא בלשון לא יקח לגלויי אלא יבא ממזר דסמיך ליה דהיינו דוקא מאי דדמי לאשת אב לענין לא יקח דאע"ג דעיקר ממזרות מלא יגלה ילפינן דהיינו שומרת יבם של אביו מ"מ גלי קרא דהנך דדמי ללא יגלה דהיינו ח"כ לא הוי ממזר אלא משום דהוו דומיא דאשת אב לענין לא יקח לאפוקי נדה נמצא כל זה לבתר דקים לן במסקנא דשמעתין דכולהו ח"כ לא תפסי קידושין מהקישא דר' יונה אלא דמהאי הקישא אכתי לא ידעינן לענין ממזרות דא"כ סד"א דמנדה נמי הוי ממזר או כמו שאפרש בסמוך דהיקישא לא שייך כלל לענין ממזרות ומש"ה איצטריך קרא דלא יקח אף למסקנא לאשמעינן דממזרות תליא בהכי ולמעוטי נדה אתי או לרבויי דיש ממזר מעכו"ם ועבד למאן דאית ליה הכי וכמו שאבאר לקמן בעזה"י כנ"ל בכוונת רש"י ובסמוך בלשון התוס' אפרש בדרך אחר הנלע"ד ודוק היטב בלשון רש"י ותמצא שכל זה מבואר בדבריו וק"ל:

תוספות בד"ה מנה"מ כו' וקשה דמאי בעי הלא דבר פשוט כו' דהא בהא תליא כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דלפרש"י לא קשה מידי ובאמת שהתוס' בעצמם כתבו בפרק אלו נערות דף כ"ט ע"ב דהא דפשיטא לן בכל דוכתא דהא בהא תליא היינו משום דבעינן דומיא דאשת אב כדאיתא בפ' החולץ ואפ"ה קשיא להו סוגיא דשמעתין לבתר דקים לן באשת אב ותירצו דאפ"ה אי לאו הקישא ה"א דדוקא מאשת אב ושומרת יבם של אביו הוי ממזר ולא תפסי קידושין משום דדמי לאשת אב שאין היתר לאיסורן בחיי אוסרן וה"ה כל מאי דדמי להו משא"כ אשת איש ואחות אשה ומש"ה איצטריך להקישא וכ"כ התוס' ג"כ בפרק החולץ דף מ"ד בד"ה עשאה זונה והכא בשמעתין לא סגי להו בהאי שינויא דאכתי קשיא להו אמאי דמקשה בסמוך ואימא אידי ואידי לבן ומסיק ילפינן מאחות אשה וא"כ משמע דאפי' אחות אשה ודכוותה נמי לא ילפינן מאשת אב ואהא קשיא להו שפיר דהא דמו לאשת אב כמו שומרת יבם דאתיא מלא יגלה ובאמת שאין זו קושיא כ"כ אף לפי שיטתם דודאי ניחא לש"ס לאתויי מאחות אשה דכתיב בהדיא משא"כ הא דשניהם לא למדו אלא מאשת אב לא פסיקא כ"כ ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית בסמוך דבלא יגלה גופא לא הוי ידעינן דלא תפסו קידושין מדסמיך ללא יקח אלא לבתר דילפינן מהקישא ועוד נלע"ד דנהי דהוי ידעינן דהא דהוי ממזר מלא יגלה היינו משום דדמי ללא יקח ומינה הוי ילפינן לכל ח"כ דדמו ללא יגלה אכתי לא הוי ידעינן דלא תפסי בהו קידושין בדיעבד דאיכא למימר דפסול ממזרות תליא בהנך דשייך בהו לא יקח לכתחלה דבהא מילתא הוי שפיר דומיא דאשת אב דנהי דבאשת אב לא תפסי בדיעבד היינו מקרא אחריתא דוהיתה לאיש אחר אבל לא יקח דכתב רחמנא בהאי קרא סמוך ללא יגלה וללא יבא ממזר משמע טפי דפסול ממזרות תליא באיסור קידושין לכתחלה והשתא אתי שפיר כל השקלא וטריא דשמעתין דבלא יגלה גופא מנ"ל דלא תפסי בדיעבד ועוד נלע"ד יותר נכון דשקלא וטריא דשמעתין קאי למאי דקי"ל אין קידושין תופסין ביבמה ולפ"ז לא שמעינן מידי דלעולם הא דקי"ל הא בהא תליא היינו משום דסמוך לא יגלה ללא יקח כדאיתא להדיא בפרק החולץ שניהם לא למדו אלא מאשת אב והתם נמי אהקישא סמיך דאי לאו הקישא סד"א דדוקא באשת אב הוי ממזר משום דלא תפסי קידושין בדיעבד וכן מלא יגלה דהיינו שומרת יבם של אביו משום דהו"ל ח"כ מצד אשת אחי אביו ולא תפסי בה נמי קידושין מצד שהיא שומרת יבם משא"כ בח"כ דעלמא סד"א דתפסי קידושין ולא הוי ממזר וכן בשומרת יבם אע"ג דלא תפסי קידושין אכתי לא דמי לאשת אב לפי שאינה אלא חייבי לאוין ובהכי הוי א"ש טובא הא דדרשינן מלא יגלה דאיירי בשומרת יבם של אביו ולא נצטרך לאוקמי לעבור בשני לאוין משא"כ לבתר דילפינן במסקנא בשמעתין מהקישא דבכל ח"כ לא תפסי קידושין א"ש דמכולהו הוי ממזר היכא דדמו לאשת אב לאפוקי נדה כן נלענ"ד נכון ועיין מה שאפרש בסמוך בשינויא דרב אחא בר יעקב ודוק היטב:

בא"ד דהא ר"ע הוא דאמר דאין קידושין כו' ולא ידעינן אלא משום דשמעינן כו' עכ"ל. מהרש"א ז"ל הבין מדבריהם דהא דפשיטא בכמה דוכתי לסתמא דתלמודא דלר"ע אין קידושין תופסין בחייבי לאוין לא קים להו אלא מדסבר ר"ע יש ממזר מחייבי לאוין אבל א"א לפרש כן בכוונת התוס' דהא ברייתא מפורש תניא בהחולץ דף מ"ד ע"ב דר' עקיבא אומר במחזיר גרושתו דאין לו בה עוד קידושין ועוד ברייתא אחרת ביבמות דף צ"ב תנו רבנן זו דברי ר"ע שהיה אומר אין קידושין תופסין בח"ל ועוד דלפי פירוש מהרש"א תיקשי להאי דמתרצים התוס' דלר' יהושע לית ליה הא בהא תליא אלמא דלאו סברא פשוטה היא א"כ מנ"ל לסתמא דתלמודא דלר"ע הא בהא תליא ונהי דלפמ"ש בסמוך ע"כ לר"ע ורבנן הא בהא תליא מדסמין הכתוב ממזרת ללא יקח מיהו התוס' כאן לא נתתי להכא כמ"ש בסמוך אע"כ דהוכחת התוס' מדר"ע גופא דבשום דוכתא לא מצינן טעמא דר"ע מהיכי יליף לה דאין קידושין תופסין בח"ל אע"כ משום דס"ל הא בהא תליא אלא דלפ"ז יש להקשות דילמא ר"ע מיבמה לשוק יליף לה שאר ח"ל ול"ל דקשיא להו למ"ד דלר"ע אין ק"ת באלמנה לכ"ג ומהיכא יליף לה אי מיבמה לשוק איכא למיפרך שכן איסור השוה בכל אלא דבאמת מהכא נמי לא תיקשי דבאלמנה לכ"ג איכא למימר דיליף ר"ע מפשטא דקרא דכתיב לא יקח וקי"ל דאי עביד לא מהני כדמקשינן בריש מס' תמורה לרבנן ומשני שאני התם דכתיב לא יחלל חלולין הוא עושה ולר"ע ע"כ לית ליה האי דרשא לקושטא דמילתא ואפשר דקושייתם אליבא דאביי דאמר בתמורה אי עביד מהני ואפ"ה אשכחן לשום תנא דלר"ע אין ק"ת בח"ל וע"כ משום דהא בהא תליא והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דהוכחתם אליבא דשמואל דאמר קידושין תופסין ביבמה דלא תהיה ללאו הוא דאתא ואפ"ה מודה שמואל דלר"ע אין ק"ת בח"ל ומהיכא יליף רבי עקיבא אע"כ משום דסבר הא בהא תליא כנ"ל ודו"ק:

מיהו אכתי דברי מהרש"א ז"ל תמוהין בעיני דלמאי דקשיא ליה אמאי איצטריך ליה לר"ע קרא סוף פרק החולץ דהוי ממזר מחיי"ל ותיפוק ליה דאין קידושין תופסין בחיי"ל כדילפינן לקמן מיבמה ולר"ע הא בהא תליא וע"ז לא משני מהרש"א ז"ל מידי ולדידי אתי שפיר דהא בהא תליא לאו מסברא ילפינן אלא לבתר דילפינן סמיכות דלא יגלה ללא יבא ממזר ואייתר לן סמיכות דלא יקח לאשמעינן דתליא נמי בתפיסת קידושין וא"כ שפיר איצטריכו כולהו קראי ואף לפמ"ש בסמוך דהתוס' לא נחתו להכי בשמעתין מ"מ מעיקרא ליתא לקושיית מהרש"א דאי לאו דהא בהא תליא לא הוי ר"ע דחיק ומוקי קרא דכי תהיין לבעולה לכ"ג כדמשמע הש"ס לקמן אלא דהוי מוקי לה בפשיטות בכל חיי"ל ודוקא לבתר דקים ליה דהוי ממזר מחיי"ל ואית ליה נמי דהא בהא תליא אי מסברא או מקראי כדפרישית ע"כ דחיק ומוקי קרא כה"ג כן נ"ל:

בא"ד ואור"י דאין ה"נ כו' ואליבא דרבי יהושע בעי גמרא מנה"מ כו' עכ"ל. ולכאורה דברי תימה הם דמאי שיאטיה למילתא דרבי יהושע אמתניתין הא מתניתין בהדיא דלא כוותיה ולפי שיטתם יותר היה להם לפרש דמקשה מנה"מ להאי לישנא דמוקמינן לעיל למתניתין כרבי יהודה א"כ ע"כ סובר ר"י דק"ת בח"ל כדקתני מתניתין וכאידך לישנא בפרק ד' מיתות ושמעינן נמי לר"י דיש ממזר מח"ל כמו שדקדקו התוספות לקמן בפ' עשרה יוחסין דף ע"ד ע"ב מדאשכחן דדריש סמוכין ובאנוסת אביו מדבר וא"כ ע"כ דלאו הא בהא תליא וא"כ מקשה הש"ס שפיר מנה"מ דלמא לענין ח"כ נמי אף ע"ג דהוי ממזר אפ"ה קידושין תופסין וזה כפתור ופרח לשיטתם אלא דלעיל כתבתי שאין זה מוכרח דהוי ממזר מח"ל ויבואר עוד בפרק עשרה יוחסין בעזה"י מיהו לדידי בלא"ה אין צורך לכל זה דהש"ס מקשה שפיר מנה"מ אליבא דכ"ע כמו שכתבתי והוא בבירור שיטת רש"י ז"ל ותו לא מידי:

גמרא ואימא אידי ואידי לבן הא לכתחלה הא בדיעבד. לכאורה נראה דקושיא זו אליבא דאביי דאמר בפ"ק דתמורה כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דלרבא דאמר לא מהני לא איצטריכו תרי קראי ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב בענין אחר דכיון דגלי קרא באלמנה לכ"ג דאע"ג דכתיב לא יקח אפ"ה אי עביד מהני מדכתיב לא יקח ולא יחלל כדאיתא בתמורה א"כ ה"ה לכל היכא דכתיב לא יקח אי עביד מהני מיהו לפי' התוספות א"א לומר כן דכיון דלדידהו שקלא וטריא דשמעתין אליבא דרבי יהושע קאי דלית ליה הא בהא תליא ולפ"ז באלמנה גופה איכא למימר דאי עביד לא מהני דאע"ג דכתיב לא יחלל דאין עושין ממזרים אפ"ה לא תפסי קידושין וא"כ מאי מקשה ואימא הא לכתחלה הא דיעבד הא קי"ל דאי עביד לא מהני ועוד דאי ס"ד דלר' יהושע באלמנה לכ"ג לא מהני ואם כן מעיקרא מאי מקשה לר"י מנה"מ דלמא יליף בק"ו מאלמנה לכ"ג וליכא למיפרך מה לאלמנה לכ"ג שהיא עצמה מתחללת דהיא גופא הא בעינן למילף בהאי ק"ו דכיון דבעינן למילף דלא תפסי קידושין הויא זונה כדאיתא בהחולץ דף מ"ה ע"ש ובתוספות ותראה שכוונו קצת לדברי דאי סבר ר"י דלא תפסי קידושין באלמנה לכ"ג קשיא להו סוגיא דשמעתין דתו ליכא לאוקמי אליבא דר"י ונהי דכאן הרגישו בזה דכתבו דלר"י קידושין תופסין בחייבי לאוין אלמא דלא יליף להו בק"ו מאלמנה כבר כתבו התוספות בפ"ק דיבמות דף ט"ו דלגבי חייבי לאוין לא שייך לומר היא גופא ניליף בק"ו דהא גלי קרא דאין חלל אלא מאיסור כהונה אלמא דמשאר חייבי לאוין היא עצמה אינה מתחללת וא"כ ליכא למילף מאלמנה לכ"ג משא"כ לענין חייבי כריתות שפיר מצינן למילף מאלמנה לכ"ג אע"פ דלפי' התוספות כולהו שמעתין אליבא דאביי דאמר בתמורה אי עביד מהני אלא דאכתי קשה דהא משמיה דר"י ומשמיה דרבא איירי בשמעתין ואינהו סברי בתמורה דאי עביד לא מהני וא"כ תירוץ התוספות שכתבו דאליבא דרבי יהושע איירי ממ"נ לא אתי שפיר וצריך עיון ודוק היטב:

כל מקום דסיפא. דיש קידושין ויש עבירה: לאתויי גר שנשא ממזרת. לרבי יהודה דיש עבירה דהולד הולך אחר הפגום דהוי ממזר: כדאמרן. לאתויי ישראל שנשא חללה: ואיזו זו דרישא כדאמרן. למעוטי דרבין או דרב דימי וגר שנשא ממזרת: כל מקום דסיפא לאתויי מאי. היכא אשכחן תו יש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום בר מהני דקתני במתני': מאי באומות הלך אחר הזכר. למאי הילכתא יש להלך אחר הזכר כל זמן שלא נתגיירו ומנ''ל דבתר זכר אזלינן: מנין לאחד מכל האומות. שבעולם שאינן מן אומות של ארץ ישראל שאמר הכתוב עליהם (דברים כ) לא תחיה כל נשמה: שבא על הכנענית. שיהא בכלל לא תחיה וה''ה לחוית וליבוסית אלא שכולם נקראין על שם כנעני דכתיב (בראשית יז) ארץ כנען: שאתה רשאי לקנותו בעבד. דשדינן ליה בתר זכר ומותר לחיותם: ת''ל וגם מבני התושבים וגו'. ולעיל מיניה כתיב ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם שאינן מז' אומות מהם תקנו עבד ואמה וסמיך ליה וגם מבני התושבים כלומר ולא משאר אומות לבדם שאין בהם מערבוב שבע אומות אלא אף מבניהם שמולידים אותם תושבין הבאים לגור עמכם ומולידין מן הכנעניות מהם תקנו: מן הנולדים בארצכם. אשר הולידו בני שאר אומות מבנות ארצכם שלידתן בארצכם דהיינו אימותיהם: ולא מן הגרים בארצכם. שהולידו בני ארצכם במקומות אחרים מבנות שאר אומות ובאו הבנים לגור כאן אצל אבותם ובתורת כהנים גרסינן ולא מן הכנענים שבארצכם כלומר שנולדו מן הכנענים: נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם מאי היא. לענין עבדות ליכא למימר נתגיירו אלא לענין יוחסין ולא מצינו חילוק בין אומה לאומה משנתגיירו אלא בעמוני ומצרי שזה אסור לעולם וזה עד דור שלישי ופגום משני צדדים במאי משכחת לה דקאמר הפגום שבשניהם: אילימא במצרי שנשא עמונית. וקאמר הולד הולך אחר המצרי ואסור עד דור שלישי דאילו עמונית שריא לאלתר: מאי פגום איכא. בצד האם דקאמר נתגיירו אתרוייהו קאי לשון רבים ומשמע דבמידי דמשכחת ביה פגם לגבי תרוייהו קאמר והכא גבי אם ליכא פגם: מצרי ואדומי. עשה בהם נקבות כזכרים כדאמר ביבמות (דף עז:): אי זכר. הולד שדיא בתר עמוני ואיסור זכרים שבו לעולם ולא אמרי' שדיא בתר מצרית ויהא דור שלישי מותר ואי נקבה היא שדייה בתר מצרית ולא בתר עמוני למשרייה לדידה משום ולא עמונית אלא בנה יהא מותר שהוא שלישי דאמר קרא (דברים כג) להם הלך אחר פסולן: מנה''מ. דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות אבל הולד ממזר נפקא לן מלא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר ומוקמינן לה ביבמות (דף מט.) בשומרת יבם של אביו שהיא לו אשת אחי אביו שהיא בכרת ומהכא ילפינן לה ביבמות בפרק החולץ (דף מה:) דכל שאין לה עליו קידושין הולד ממזר: ומטו בה. יש מטים בדבר זה לומר שבשם ר' ינאי נאמר ורב אחא בריה דרבא אמר לאו משום רבי ינאי מטו בה אלא משום רבי יוסי הגלילי: לאיש אחר. שהוא אחר אצלה ולא שהוא קרובה והיתה לשון קידושין הוא שהיתה לו בהן לאשה: לבן. בן בעלה אבל שאר קרובות לא: לא יקח. לא יהא לך בה ליקוחין שאין קידושין תופסין: ודילמא הא לכתחילה הא דיעבד. כלומר לא יקח לאו שלא יהיו לו בהן קידושין דיעבד קאמר אלא אזהרה שלא יקדשנה ומיהו אי קדיש ניהוו קידושין ואתא האי קרא אחרינא לומר דאין בה הויה כלל ולעולם לבן קאמר דכיון דאמר ולא פירש קרובים אין לך להביא באיסור זה אלא האסור שבכולן שקרוב מן הכל: מאחות אשה נפקא. דכתיב בה לא תקח לא תקדשנה: חייבי מיתות. אשת אביו בסקילה: אידי ואידי. לא תקח והיתה לאיש אחר אימא אידי ואידי באחות אשה דכיון דאשכחן בה דאזהר עלה לכתחילה איכא למימר דהדר כתב והיתה לאיש אחר למעוטי בעל אחותה שאין לו בה הויה אבל שאר קרובים דלא אשכחן בהו אזהרת קיחה לכתחילה לא קאמר דיעבד לא נתפסו: אין הכי נמי. דאחות אשה לחודה איכא למיגמר: דילפינן מאחות אשה. בבנין אב במה מצינו: ה''ג מה לאחות אשה שכן אין לה היתר במקום מצוה. כשאין לו בנים מאחיו המת דילפינן בפ''ק דיבמות (דף ג:) נאמר כאן עליה בחייה ונאמר להלן יבמה יבא עליה מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח: מה להנך. לאחות אשה קאמר שכן אין לה היתר בחיי אחותה האוסרת שאפילו גירש אשתו אחותה אסורה: אשת איש יש לה היתר בחיי אוסרה. שבעלה מתירה בגט: מכל התועבות האלה. בפרשת עריות כתיב:

מנא הני מילי. נראה דלא בעי מה''מ דהולד ממזר דהא ביבמות (דף מט.) מוכח ליה מלא יגלה כנף אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר ומוקמי לה ביבמות (שם) בשומרת יבם של אביו שהיא לו אשת אחי אביו שהיא בכרת אלא בעי מנא לן דאין קידושין תופסין בהן וקשה דמאי בעי הלא הדבר פשוט בכל הגמרא דקידושין לא תפסי דהא בהא תליא דכיון דהוי ממזר מחייבי כריתות לא תפסי קידושין דהא ר''ע הוא דאמר (שם) דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולא ידעינן אלא משום דשמעינן ליה לר''ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין וכיון דיש ממזר דין הוא דלא תפסי בה קידושין והכי נמי אמרינן בשמעתין הכל מודים בבא על הנדה שאין הולד ממזר דהא תפסי בה קידושין אלמא דהא בהא תליא ואור''י דאין ה''נ דכלל זה אמת אליבא דר''ע והכא בעי אליבא דרבי יהושע דאמר (שם) אין ממזר מחייבי לאוין [וכריתות] אלא מחייבי מיתות ב''ד ואפ''ה מודה דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות כדאמר. (הכל מודים) שאין קידושין תופסין באחותו אלמא דדבר פשוט הוא לכ''ע ואליבא דרבי יהושע בעי גמרא מנלן דלא תפסי קידושין בחייבי כריתות:

קידושין סז ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף סז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד