קידושין סז ע"א

גֵּר שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת דְּיֵשׁ קִידּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵירָה הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם דְּתַנְיָא גֵּר שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת הַוָּלָד מַמְזֵר דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי אֲמַר לֵיהּ מִי סָבְרַתְּ מַתְנִיתִין רַבִּי יוֹסֵי הִיא מַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּאָמַר גֵּר לֹא יִשָּׂא מַמְזֶרֶת וְיֵשׁ קִידּוּשִׁין וְיֵשׁ עֲבֵירָה הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם
וְנִיתְנְיַיהּ תְּנָא כׇּל מָקוֹם דְּסֵיפָא לְאֵתוֹיֵי
וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם רַבִּי יוֹסֵי הִיא וּתְנָא אֵיזוֹ זוֹ לְמַעוֹטֵי
וְאֵיזוֹ זוֹ וְתוּ לָא וַהֲרֵי חָלָל שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל דְּיֵשׁ קִידּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵירָה הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר הָא לָא קַשְׁיָא כְּרַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן רַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ
וַהֲרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה דְּיֵשׁ קִידּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵירָה הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר תְּנָא כׇּל מָקוֹם דְּרֵישָׁא לְאֵתוֹיֵי
וְנִיתְנְיַיהּ בְּהֶדְיָא מִשּׁוּם דְּלָא מִתְּנֵי לֵהּ הֵיכִי נִיתְנֵי כֹּהֶנֶת וּלְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית וַחֲלָלָה שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן לֵוִי וְיִשְׂרָאֵל וַחֲלָלָה לְכֹהֵן מִי חַזְיָא
וְהָאִיכָּא דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית רִאשׁוֹנָה בְּנָהּ שְׁלִישִׁי הָוֵי
תְּנָא כׇּל מָקוֹם דְּרֵישָׁא לְאֵתוֹיֵי וּלְרַב דִּימִי דְּאָמַר שֵׁנִי הָוֵי תְּנָא אֵיזוֹ זוֹ לְמַעוֹטֵי
וְהָאִיכָּא דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בָּאוּמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר
נִתְגַּיְּירוּ הַלֵּךְ אַחַר הַפָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם תְּנָא אֵיזוֹ זוֹ לְמַעוֹטֵי
הַאי מַאי אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה הִיא כׇּל מָקוֹם דְּרֵישָׁא לְאֵתוֹיֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה וּדְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אֵיזוֹ זוֹ לְמַעוֹטֵי דְּרַב דִּימִי וְרָבִין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - א

והרי גר שהוא כשר, שנשא ממזרת, שהיא פסולה, דיש לגר קדושין בממזרת, ואין לו עבירה בביאתו בה, כי הגר מותר בממזרת לדעת רבי יוסי, ^[1] ומכל מקום הדין הוא שהולד הולך אחר הפגום, והבן הוא ממזר כמותה, שהיא פסולה ופגומה, וכמבואר בברייתא שמביאה הגמרא.

ואילו לפי הכלל שבמשנתנו, היה לנו לומר שדינו כדין הזכר, שהוא כשר!?

דהרי תניא: גר שנשא ממזרת, הולד ממזר, ^[2] דברי רבי יוסי.

אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון: מי סברת מתניתין משנתנו בשיטת רבי יוסי היא, וכי סבור אתה שמשנתנו כדעת רבי יוסי היא, המתיר לגר לישא ממזרת, ומשום שאמרה תורה: "לא יבוא ממזר בקהל ה'", וסובר רבי יוסי: קהל גרים לא איקרי "קהל".

לא כן הוא. אלא מתניתין - רבי יהודה היא, דאמר גר לא ישא ממזרת, שאף הגרים נקראו "קהל", ולדבריו, גר שנשא ממזרת, יש קדושין ויש עבירה. ולכן הולד הולך אחר הפגום, והוא ממזר כמותה, וכמבואר בכלל השני שבמשנתנו.

ומקשינן: אם משנתנו לשיטת רבי יהודה היא, תיקשי: וניתנייה תנא! ישנה התנא אף אופן זה - גר שנשא ממזרת - בין אלו שפירט התנא בכלל השני, שהולד הולך בהם אחר הפגום!?

ועונה הגמרא שני תירוצים: האחד, לשון "כל מקום" דסיפא, בכלל השני, לאתויי. הוא בא לרבות מה שלא פירט התנא, לרבות גר שנשא ממזרת.

ואיבעית אימא ליישב את קושיית רבי שמעון:

לעולם משנתנו רבי יוסי היא, המתיר לגר לישא ממזרת.

ואכן אופן זה יוצא מן הכלל, ותנא, שנה התנא במשנתנו בכלל הראשון את הלשון "איזו זו", כדי למעוטי את הגר שנשא ממזרת, שהוא אינו בכלל זה. ^[3]

ומקשינן: וכי יתכן לומר כדבריך, ש"ואיזו זו" - האמור בכלל ראשון - כוונתו לומר דוקא זו ותו לא, שדוקא באלה שפירט התנא כלל זה אמור ולא במקרה אחר!?

והרי אף חלל שנשא בת ישראל, דיש קידושין ואין עבירה, והולד הולך אחר הזכר, ונעשה חלל כאביו!

הרי שיש עוד אחרים מלבד מה שפירט התנא, שכלל זה אמור בהם!? ^[4]

ומשנינן: הא לא קשיא. כי התנא של משנתנו כרבי דוסתאי בן יהודה סבירא ליה, שבחלל הבא על בת ישראל אין הולד נעשה חלל כאביו, עד שתהא גם אמו חללה. ^[5]

ומקשינן על מה שאמרנו שאין הכלל הראשון שבמשנתנו אמור אלא במה שפירט התנא:

והרי ישראל שנשא חללה, דיש קדושין ואין עבירה, והולד הולך אחר הזכר שהוא כשר, ואין הולדות חללים כאמם. ^[6]

הרי שכלל זה אמור אף באופנים אחרים ממה שפירטה המשנה!?

ומשנינן: לפיכך תנא במשנתנו "כל מקום" דרישא [בכלל הראשון] כדי לאתויי אף את הישראל הבא על החללה, שבתו כשירה כמותו.

ומקשינן: וניתנייה בהדיא, ישנה התנא אופן זה במפורש, ולמה רמזו בלשון "כל מקום"!?

ומשנינן: משום דלא מתני לה, כלומר: אינה נשנית לו לתנא בלשון קצר עם השאר.

שהרי היכי ניתני [איך ישנה התנא בלשון קצר]!? וכי אפשר שישנה התנא "כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, ואיזו זו, זו כהנת לויה וישראלית וחללה שנשאת לכהן לוי וישראל", ^[7] והרי חללה לכהן מי חזיא [וכי מותרת החללה לכהן], ואם כן יש בה עבירה.

ואכתי מקשינן: והאיכא הך דרבה בר בר חנה, שאף בדינו יש לו בה קדושין ואין בהם עבירה, והולד הולך אחר הזכר!?

דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מצרי [או אדומי, שהם אסורים לבוא בקהל רק בדור הראשון והשני לגירותם, ואילו דור שלישי מותר לבוא בקהל] שני [היינו שאביו נתגייר] שנשא מצרית [או אדומית] ראשונה, אין אומרים שילך הולד אחר האם, וייחשב הוא כמצרי שני שעדיין אסור הוא לבוא בקהל, אלא בנה הולך אחר אביו, ומצרי שלישי הוי, ומותר לבוא בקהל. ^[8]

הרי שכלל המשנה אמור גם לענינים אחרים שלא פורטו במשנתנו!?

ומשנינן: אף את דינו של רבה בר בר חנה, תנא "כל מקום" דרישא כדי לאתויי [לרבותו].

ומוסיפה הגמרא: ולרב דימי - החולק על רבה בר בר חנה - דאמר משמו של רבי יוחנן: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה הולך אחר אמו, ומצרי שני הוי - ^[9] תנא "איזו זו" בכלל הראשון כדי למעוטי את המצרי השני שנשא מצרית ראשונה, שאם כי יש קידושין ואין עבירה, מכל מקום הולד אינו הולך אחר הזכר, אלא אחר האם.

ואכתי מקשינן: והא איכא ההלכה דכי אתא רבין, כשהגיע מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: ביחוסן של אומות, קודם שנתגיירו - הלך אחר הזכר.

אך לאחר שנתגיירו - הלך אחר הפגום!

ואף בדין זה יש קידושין ואין בו עבירה, ובכל זאת הולד אינו הולך אחר הזכר בדוקא, אלא אחר הפגום!?

כלומר, ולד הנולד מאיש ואשה שהם משתי אומות אשר דינן שונה, יש חילוק בהתייחסות הולד [לאב או לאם], שאם הוא נולד מהם בעודם גויים, אז הולד הולך אחר הזכר. ואם נולד מהם לאחר גירותם של אביו ואמו, אז הולד הולך אחר הפגום שמביניהם. [ולקמן בעמוד ב מפרשת הגמרא כיצד מתקיים דין זה, ולענין מה].

ומשנינן: תנא - ברישא - "איזו זו", כדי למעוטי הך דרבין אמר רבי יוחנן. ^[10]

ולאחר שנתבארו כמה דברים - מלבד גר שנשא ממזרת - שבהכרח נתרבו בלשון "כל מקום" שבכלל הראשון, ואחרים שבהכרח נתמעטו בלשון "איזו זו" שבכלל הראשון - שבה הגמרא לתחילת הענין שהקשינו מגר שנשא ממזרת שאינו תואם עם הכלל הראשון, ויישבנו בשני אופנים:

האחד: משנתנו בשיטת רבי יהודה היא שהגר אסור בממזרת, ואין הוא שייך לכלל הראשון אלא לשני, והוא מרומז ב"כל מקום" שבכלל השני.

השני: משנתנו אכן בשיטת רבי יוסי היא שהגר מותר בממזרת, והוא אכן שייך לכלל הראשון ואינו תואם לו, אלא שדין זה מרומז ב"איזו זו" שהוא בא למעט את הגר שנשא ממזרת -

ומקשה הגמרא על התירוץ השני: האי מאי [וכי מה תירוץ הוא זה]!? ^[11]

אי אמרת בשלמא - כתירוץ הראשון - דמתניתין רבי יהודה היא, ואין גר הנושא ממזרת שייך לכלל הראשון, אלא לשני, ונתרבה מלשון "כל מקום" שבכלל השני, הרי ניחא פירוש משנתנו, ששנתה בכלל הראשון "כל מקום" ו"איזו זו", ואף בכלל השני שנתה "כל מקום", שהרי:

"כל מקום" דרישא: לאתויי ישראל שנשא חללה, ^[12] שיש בו קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר, וכאשר נתבאר לעיל.

וכן - תנא "כל מקום" ברישא כדי - לאתויי הך דרבה בר בר חנה [מצרי שני שנשא מצרי ראשון, הולד הולך אחר הזכר], אם הלכה כמותו.

ו"איזו זו" דרישא: בא למעוטי דרב דימי [מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, שהולד אינו הולך אחר הזכר אלא אחר האם] אם הלכה כמותו, וכן בא "איזו זו" דרישא למעוטי דרבין [שבאומות שנתגיירו הלך אחר הפגום ולא אחר הזכר]. ^[13]

הערות

^[1] כי לדעתו: "קהל גרים לא איקרי קהל".

^[2] גירסת המהרש"א היא: "גר נושא ממזרת, והולד ממזר", וראה שם בשם מהרש"ל.

^[3] נתבאר לפי פשוטו; אלא שלשון רש"י הוא: "ודקשיא לך כללא היא, מתניתין לאו כללא כייל, דלהכי תנא בה, ואיזו היא וכו' למימרא דהני הוא דהולד הולך אחר הזכר, אבל יש אחרים וכו"', ומשמעות לשונו היא, שאין כוונת הגמרא לומר שבלשון "ואיזו זו" באה המשנה להוציא מן הכלל את הגר שנשא ממזרת, אלא שהכלל אינו כלל מחייב, ואין הוא מתאים אלא למי שפירטה המשנה; וראה גם לשון רש"י בהמשך הסוגיא בד"ה תנא איזו זו, שכתב: "תנא איזו זו דרישא למעוטי, ולאשמועינן דמתניתין לא כללא כייל".

^[4] הקשו התוספות: הרי מה שהבן פסול, אינו דוקא משום שהוא הולך אחר הזכר, אלא משום שהאם אף היא נעשית חללה בתחילת ביאה זו, ונמצא, שאף אם תלך בולד אחר האם הרי הוא חלל! ? [ומה שנקטו התוספות וכן הרשב"א כאן בפשיטות, שהחלל הבא על בת ישראל הרי היא נעשית חללה, הנה שיטת הרמב"ם בפרק יח מאיסורי ביאה הלכה א, שהאשה נעשית זונה ולא חללה; וראה חידושי רבינו חיים הלוי הלכות איסורי ביאה - ל א מדפי הספר ד"ה והנה - שביאר טעם מחלוקת התוספות והרמב"ם ; וראה ב"אור שמח" שם בד"ה ביאר, שהביא מסוגייתנו ראיה להרמב"ם, שאם לא כן הלוא תיקשי קושיית התוספות, וראה עוד שם מה שכתב על סוגייתנו]. ותירצו התוספות, שבהכרח אין הבן חלל משום אמו, שהרי בישראל שנשא חללה אין הולד חלל אף שאמו חללה, ואם כן משמע שהולד חלל דוקא משום שהוא הולך אחר האב. ומדברי התוספות האלו, סתירה לכאורה לפירוש המאירי במשנתנו, שבכהן הבא על פסולי כהונה "הולד הולך אחר הפגום", היינו, שהאם נעשית חללה בביאה זו, והולד הולך אחריה ; ובפשוטו מדברי התוספות סתירה לפירוש זה, שהרי מישראל שנשא חללה מוכח שאין פסול חללות הולך אחר האם, ואם כן הוא הדין, בכהן שנשא חללה אי אפשר לומר שהולד פסול משום שהוא הולך אחר האם.

^[5] תוספת ביאור: א. שנינו במשנה לקמן עז א: "בת חלל זכר [שנשא כשירה, והיא מותרת לו] פסולה מן הכהונה לעולם [כאביה שהוא חלל] ; ישראל שנשא חללה [שהיא מותרת לו], בתו כשירה לכהונה, [ואף שאמה חללה] ". והיינו שמקשה הגמרא בקושייתה הראשונה: "והרי חלל שנשא בת ישראל, דיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר", שהרי שנינו: "בת חלל זכר פסולה מן הכהונה". והיינו נמי שמקשה הגמרא בקושייתה הבאה: "והרי ישראל שנשא חללה, דיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר", והיינו מה ששנינו: "ישראל שנשא חללה, בתו כשירה לכהונה", וכדפירש רש"י. וביאור תירוץ הגמרא הוא: בגמרא שם איתא: "מתניתין דלא כרבי דוסתאי בן יהודה, דתניא: רבי דוסתאי בן יהודה אומר: כשם שבני ישראל [הזכרים] מקוה טהרה ל [בנות ישראל ה] חללות, [כלומר: אם נישאת החללה לישראל כשר, אין הולדות חללות כמותה, אלא כשירות הן, וכאילו טיהרם אביהם הכשר, וכמבואר במשנתנו: ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה], כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים, [כלומר: אף חלל שנשא כשירה אין הולד חלל כאביו, אלא נטהר הוא על ידי אמו הכשירה, וכשר הוא; וזה דלא כמבואר במשנה שהולדות חללים כאביהם] ". והיינו שמתרצת הגמרא, שמשנתנו כרבי דוסתאי בן יהודה, שהוא חולק בחלל שנשא בת ישראל, וסובר שאין הולד הולך אחר הזכר ליפסל, אלא כשר הוא. ב. שם עז א מפרשת הגמרא את הטעם שהחלל פוסל את ולדותיו, ואין החללה פוסלת את ולדותיה, שהוא משום שנאמר [בכהן הבא על פסולי כהונה]: "ולא יחלל זרעו בעמיו", ראה שם; ואולם ברמב"ם [איסורי ביאה יט טו], איתא: "לויים ישראלים וחללים מותרים לבוא זה בזה, והולד הולך אחר הזכר, שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, בית אביו היא משפחתו, ואין בית אמו משפחתו", הרי שנקט הרמב"ם טעם אחר שלא כמבואר בגמרא. וביאר ב"חידושי רבינו חיים הלוי" [איסורי ביאה יז ב, ד"ה והנה בפי"ט], שהנידון לקמן בגמרא הוא, אם החלל או החללה פוסלים את זרעם על ידי ביאתם ["פסול ביאה" בלשון הגר"ח], ועל דרך שהחלל פוסל את אשתו, ראה שם. ואולם אם תמצי לומר, שאין לדון בבן החלל אלא משום פסול ביאה, הלוא תיקשי מאי קשיא לגמרא בסוגייתנו מחלל הבא על בת ישראל, "והרי הא דהולד הולך אחר הזכר לא שייך רק בדין יחוס ומשפחה, [כוונתו לאפוקי פסול ביאה, שזה ודאי אינו שייך למשנתנו], ואם כן מה שייך הא דחלל פוסל להך דינא דהולד הולך אחר הזכר, אלא ודאי דזרע חלל פסול גם משום דינא דהולד מתיחס אחריו, וכמו שהוא חלל גם זרעו חלל ["פסול משפחה" בלשון הגר"ח], ובזה הרי גם כן רק הזכר פוסל ולא האם". ואם כן ניחא דברי הרמב"ם, שלענין "פסול משפחה" הולד הולך אחר הזכר משום "למשפחותם לבית אבותם", ואילו לענין "פסול ביאה" הטעם הוא משום הדרשה דלקמן. [ולכאורה סותרים דבריו אלו את דברי רש"י, שהביא לענין הדין המבואר כאן את המשנה דלקמן, שהרי לפי דברי הגר"ח שני ענינים הם; ומיהו אפשר, שבכלל דין המשנה שני דינים אלו, רק הטעם שנאמר שם בגמרא, הוא על פסול הביאה בלבד, וצריך תלמוד]. עוד תירץ שם בד"ה עוד י"ל באופן אחר, ובאמת הפסוק שבגמרא לקמן אף הוא אינו על פסול הביאה, אלא: דכמו שהאב חלל הולד חלל, ואילו כשהאם חללה אין הולד נעשה חלל; ומיהו בחללות יש שני ענינים: האחד: דין משפחה של חללות, שהיא חשובה משפחת כהנים שנתחללו, וענינו הוא דין חילול והפקעה של כהונה ["חלל לאו זרעו דאהרן הוא"], ודין זה אינו שייך אלא בכהנים, שמשנתחללו פקעה כהונתם. השני: פגם ופסלות של חללות, שמטעם זה הבת החללה אסורה מלהנשא לכהן, ויסוד פסול זה שייך גם בישראל, שהרי פסולת כהונה שנבעלה לכהן נעשית חללה, ואף שהיא ישראלית. ולפי זה ביאר הגר"ח, שהסוגיא לקמן עוסקת בפסול של חללות, ובזה הולד הולך אחר הזכר, והוא נלמד מהכתובים דשם; אבל הרמב"ם אינו מדבר מדין זה אלא מ"משפחה של חללות", ועל זה כתב הרמב"ם את הטעם משום "למשפחותם לבית אבותם", [וראה מה שתמה עליו בגליונות ה"חזון איש"]. ג. והגר"ח שם הוכיח שיטתו, שהרי אפילו לרבי דוסתאי הסובר בחלל שנשא בת ישראל, שאין הבן חלל, "הרי ודאי דהבת [של חלל הנולד מכהן חלל שבא על בת ישראל] אסורה לאכול בתרומה, וכן הבן הנולד אינו עובד ומותר בטומאה, והיינו משום דנתחללו מכהונתן, דלא עדיפי בדין כהונה מאביהן שנתחללה כהונתו, וכיון דאית ביה בהאב דין הפקעת כהונה, אם כן ממילא הרי ליכא מה למשויה לברא - כהן, וגם פשיטא דעבודתו כשירה בדיעבד כדין חלל שעבד, [כוונתו לשיטת הרמב"ם הסובר שחלל שעבד עבודתו כשירה בדיעבד, ואף לענין זה הולד הולך אחר אביו שיש בו מן הכהונה לענין שתהיה עבודתו כשירה בדיעבד], ובעל כרחך דדין משפחת חללות לא פקע מהולד גם לרבי דוסתאי, ואך דדין פסלות של חללות הוא דלית ביה, ואם כן הכי נמי לרבנן, הא דולד חלל הוא חלל תרתי אית ביה, דין משפחה של חללות מכהונה, ודין פסלות של חללות". ד. והנה מה שכתב הגר"ח, שאפילו לרבי דוסתאי הבן אינו כהן, ראה ב"אור שמח" פרק יח מאיסורי ביאה ה"א, שלמד מדברי רש"י ותוספות [ראה שם], שאף לרבי דוסתאי אין הבן כהן כשר [וכהגר"ח], אבל הוא עצמו סובר, שהבן כהן כשר, ראה שם בד"ה אמנם עדיין.

^[6] פירוש, שאף לפי מה שאמרנו שמשנתנו רבי דוסתאי בן יהודה היא, מכל מקום מודה הוא בדין זה, שהולד הולך אחר הזכר ואינו נפסל כאמו, וכאשר אמר רבי דוסתאי: "כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות", וזה הוא הדין שאנו דנים בו. והקשה הריטב"א: "כיון דאוקימנא מתניתין אליבא דרבי דוסתאי, הרי אין הולד [כשר משום ש] הולך אחר הזכר, אלא [משום שהוא הולך] אחר הכשר, דהא מכשר [רבי דוסתאי] נמי בחלל שנשא בת ישראל, [ואם היינו הולכים לעולם אחר הזכר, היה לנו לפוסלו באופן זה], ואם כן מאי קא מקשה ליה", וכן הקשה הרמב"ן. ותירץ הריטב"א, שאכן לשון זה הוא אליבא דרבנן, ולרבי דוסתאי כוונת קושית הגמרא היא, שהיה לו לתנא לשנות בבא בפני עצמה: "יש מקום שיש קידושין ואין עבירה, והולד הולך אחר הכשר, כגון ישראל שנשא חללה או חלל שנשא בת ישראל", וראה לשון הרמב"ן. וראה מה שכתב ליישב באופן אחר, ב"אור שמח" פרק יח מאיסורי ביאה הלכה א, ד"ה אמנם עדיין.

^[7] א. לפי תירוץ זה של הגמרא, שוב אין צורך לפרש את משנתנו כרבי דוסתאי, כי בתירוץ זה מיתרצת גם קושית הגמרא הקודמת מחלל שנשא בת ישראל שהרי יש לומר ש"כל מקום" לרבויי, ולא תיקשי דליתנייה בהדיא, כי מכיון שאין יכול לשנות את דין החללה שנישאת לישראל כאחד, שוב לא שנה התנא אף את החלל שנשא בת ישראל, ומשום שהכל דין אחד הוא, שלענין חללות הולכים אחר הזכר, ראה רמב"ן בסוף ד"ה הא. ב. מכאן משמע קצת כדברי הרמב"ם שהובא בהערה לעיל, שאף לענין חללות הוא מדין "למשפחותם לבית אבותם" כמו לענין כהונה, שהרי משמע מדברי הגמרא שהיה שייך לשנות דין זה כאחד עם דין כהונה.

^[8] א. כתב רש"י: "בנה שלישי, ומותר לישא ישראלית, כדכתיב: "דור שלישי יבוא להם", דכיון דיש קידושין ואין עבירה, "לבית אבותם" קרינא ביה כישראל, [וראה מה שתמה על דברי רש"י אלו ב"פני יהושע" מן הסוגיא ביבמות עח א, וכתב, דבהכרח מוכח מן הסוגיא ד"למשפחותם לבית אבותם" לא נאמר בגרים, וראה גם ב"אבי עזרי" איסורי ביאה פרק טו ה"ט, שתמה על רש"י, וראה שם שהביא מהר"ן תחילת פרק עשרה יוחסין, שכתב ד"למשפחותם ולבית אבותם, בישראל הוא דכתיב [ולא בגרים] ", וראה עוד ששם בשם ה"בית שמואל" סימן ד סקל"ז, ומ"אבני מלואים" שם; וראה מה שביאר בטעמו של רבה בר בר חנה]. והוסיף רש"י: והא דאמרינן ביבמות: "להם הלך אחר פסולן", פירוש: דביבמות עח א על הכתוב [דברים כג ט]: "בנים אשר יולדו להם [לאדומי ומצרי] דור שלישי יבוא להם בקהל ה", אמרינן: "להם" הלך אחר פסולן, וללמד הוא בא, שהולדות הולכים אחר הפסול שבין אביו ואמו, שאם היה אביו מצרי ואמו ישראלית מצרי הוא, ואם אביו ישראל ואמו מצרית, הולד הולך אחר הפסול ודין מצרי לו, וכדפירש רש"י שם. והוקשה לרש"י, מאחר שלעולם הולכים אחר הפסול בין אחר האב ובין אחר האם, אם כן אף אנו נאמר כששניהם מצרים שהולכים אחר הפסול שביניהם, ולמה אמר רבה בר בר חנה, שבנה שלישי משום שאביה מצרי שני, אף שאם תלך אחר אמו שהיא מצרית ראשונה, יהיה הבן שני! ? ומתרץ רש"י: היינו לענין ישראל שנשא מצרית או מצרי שנשא ישראלית, דיש קידושין ויש עבירה עד שלושה דורות, [בזה] הולד הולך אחר המצרי, ד"וילדו [לכאורה צ"ל: יולדו] להם" כתיב, ואחריהם הולכים הולדות; אבל לענין מצרי ומצרית לא מגמר לן האי "להם" מידי, דהא בתרוייהו "להם" קרינא ביה, הוא מצרי והיא מצרית. ויש לפרש כוונת רש"י בשני אופנים: האחד: "להם אחר פסולן" לא אמרו אלא כשהאחד פסול והשני כשר, ולא במצרי ומצרית ששניהם פסולים. השני: "להם אחר פסולן" לא אמרו אלא כשהאחד מצרי והשני אינו מצרי, אבל כשהשני הוא מצרי לא נאמר. ומהתוספות נראה, דבפשוטו הבינו ברש"י כפירוש ראשון, אך הוכיחו לא כן מהמבואר בעמוד ב, גבי עמוני שנשא מצרית שהולכים אחר האם המצרית, משום "להם הלך אחר פסולן", ולכן פירשו כפירוש שני, שהולכין אחר פסולן אפילו כששניהם פסולין, כל שהשני אינו מצרי, וכגון עמוני במצרית, "ומשום דקרא בשני עממין איירי, וקאמר הלך אחר הפסול שבכל עם ועם, אבל כששניהם מעם אחד לא שייך לומר כן" ; [ויש להסתפק, במצרי שני שנשא אדומית ראשונה מה יהא דינו, ומסתבר שיהא הולד מצרי שלישי]. וב"אבי עזרי" [איסורי ביאה טו ט] כתב, שהביאור הוא משום דכששניהם מעם אחד שניהם הם פסולין, ומה שנוגע למנין הדורות, על זה לא שייך לומר הלך אחר הפגום ששניהם פגומין, אבל בשני עממין שהם שני סוגי פסול, שייך שפיר לומר הלך אחר הפגום יותר, [ולפי זה פשיטא שמצרי ואדומי פסול אחד הוא]. ב. והרמב"ן ביבמות עח א כתב בטעמו של רבה בר חנה שהולכים אחר האב, שהוא "משום דחשיב ליה כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הואיל והן עצמן מותרין לבוא זה בזה, שהוולד הולך אחר הזכר, והא דכתיב: "להם, הלך אחר פסולן", במצרי שנשא בת ישראל וישראל שנשא מצרית, מקום שיש קידושין ויש עבירה"; וכטעם הזה כתבו הרשב"א והריטב"א שם, [ולכאורה תיקשי עליהם קושיית התוספות מעמוני שנשא מצרית]. ג. וראה ב"שיטה לא נודע למי" בעמוד ב בד"ה אלא כל מקום, שייסד, ד"יש עבירה" לא מיקרי אלא חייבי לאוין ולא חייבי עשה כמצרי ואדומי, ולפי שיטתו בהכרח שאינו מפרש טעמו של רבה בר בר חנה כהרמב"ן, שהרי אף בישראל שנשא מצרית אין עבירה [דחייבי לאוין], ומכל מקום "להם, הלך אחר פסולן". ד. ראה מה שהובא בעמוד ב בהערה 1 אות ג בשם הריטב"א בסוגייתנו, שהוא לכאורה סותר שיטתו ביבמות. ה. הנה רבה בר בר חנה דיבר באופן שהאב הוא מצרי שני והאם מצרית ראשונה, שהולכים אחר האב לקולא; וכשהיה בהיפוך, שהאב היה מצרי ראשון והאם מצרית שניה, אם הולכים אחר האב להחמיר, בפשוטו אין בזה נפקא מינה, והולכים אחר האב אף להחמיר.

^[9] א. בגמרא ביבמות עח א, מבואר טעמו של רב דימי, שהוא משום שהכתוב אומר: "בנים אשר יולדו להם", ולמדנו ש"הכתוב תלאו בלידה" [פירש רש"י: "ויליף לה מ"אשר יולדו" הכתוב תלאן בלידה, למימרא דבתר אימיה שדינן ליה, מדלא כתיב "אשר יולידו", וראה אות ב] ; וכן הביא רש"י כאן טעם זה. ומיהו ברש"י ביבמות עו ב ד"ה אשיא, פירש מה דאיתא בברייתא שם שאמר מנימין גר מצרי, אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני מצרית שניה, כדי שיהא בן בני ראוי לבוא בקהל, ומשמע: שאם ישיא לבנו מצרית ראשונה לא יהא בן בנו כשר [וכרב דימי], שהוא משום שאם ישיאנו מצרית ראשונה יהא בנו שני משום "להם, הלך אחר פסולן"; פירוש: שרבה בר בר חנה לבדו, הוא זה הסובר שאין שייך באופן זה "להם הלך אחר פסולן", וכמבואר בהערה לעיל; וכן כתב רש"י בסוטה ט א על אותה ברייתא ; ועמד על זה בביאור הגר"א אבן העזר סימן ד סקי"ג, ועוד אחרונים, שזה הוא נגד הגמרא ביבמות, שלכולי עלמא אין אומרים כן; [וביותר קשה, דלפי טעם זה כשיהיה האב ראשון ואמו שניה, נלך אחר הפסול, ואילו לטעם הגמרא נלך אחר האם לעולם לשיטת רש"י גופיה, וכפי שיובא באות ב]. ב. נחלקו הראשונים: אם גם באופן שהאב הוא מצרי ראשון והאם מצרית שניה, הולכים אחריה להקל לעשות את הבן לשלישי ולהתירו לבוא בקהל, או לא; [והובאה מחלוקת זו ב"שולחן ערוך" אבן העזר סימן ד סעיף ו: "מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, הולד שני [כרב דימי] ; מצרי ראשון שנשא מצרית שניה, יש אומרים הולד שלישי, ולהרמב"ם הולד שני"]. וזה לשון הרמב"ם - איסורי ביאה יב כ - "מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, או מצרי ראשון שנשא מצרית שניה, הולד שני, שנאמר, בנים אשר יולדו להם, הכתוב תלאן בלידה", ופירש ה"מגיד משנה", שדעת הרמב"ם היא: "דכיון דכתיב אשר יולדו להם דור שלישי, ואי אפשר ללידה בלא אב ואם, אלמא בעינן שיהא שלישי לאב ואם, וכל שאינו שלישי לשניהם אינו מותר", ודלא כרש"י ש"הכתוב תלאן בלידה" היינו לילך אחר האם; ומיהו בביאור הגר"א באבן העזר סימן ד סקי"ד, כתב, שהרמב"ם אינו מפרש כן ברב דימי, אלא פסק כדעת רבין בהמשך הסוגיא, שלפי דעת הרמב"ם חולק על שניהם וסובר שהולכים לעולם אחר הפגום שבשניהם, ויובאו דבריו בס"ד בעמוד ב בסוף הסוגיא בהערות. וכתב עוד שם ה"מגיד משנה", שהרמב"ן [והוא ביבמות עח א] בהדיא חולק על הרמב"ם בזה, ולעולם הולכים אחר האם; ומיהו ראה בעמוד ב בהערה 1 ובהערה 7, שלכאורה מפורש בדברי הרמב"ן במכילתין כהרמב"ם, ושהוא מפרש כן ברב דימי, ולא כהגר"א בדעת הרמב"ם, וצריך תלמוד. וראה ב"שיטה לא נודע למי" בד"ה והא איכא [בשם מורו], דמבואר בדבריו כשיטת הרמב"ם, שמודה רב דימי במצרי ראשון שנשא מצרית שניה, שהולד שני.

^[10] הוסיף רש"י: אין להקשות שיהיה כתוב במשנה ברישא עוד אופן שהולך אחר הזכר, דהיינו באומות קודם שנתגיירו, משום שהמשנה הרי עוסקת באופן שיש קידושין, וקודם שנתגיירו אין להם קידושין.

^[11] תמצית קושיית הגמרא הבאה היא: מאחר שבהכרח - מכל קושיות הגמרא הנזכרות לעיל - "כל מקום" שבכלל הראשון בא לרבות, ו"איזו זו" שבכלל הראשון בא למעט, אם כן צריכים אנו לפרש גם מה ששנינו בסיפא "כל מקום" שהוא בא לרבות, וזה לא תמצא אלא אם כן נפרש את משנתנו כדעת רבי יהודה בגר שנשא ממזרת, ואת הדין הזה בא "כל מקום" שבכלל השני לאתויי, וכמבואר לעיל בגמרא ; אבל אם נפרש את משנתנו כתירוץ השני, אם כן גר שנשא ממזרת אינו שייך לכלל השני שהרי אין בו עבירה, ואם כן מה בא "כל מקום" שבכלל השני לרבות.

^[12] לפי מה שנתבאר לעיל בהערה 7, נמצא שלשון הגמרא לאו דוקא, כי היה יכול לומר גם לאתויי חלל שנשא בת ישראל.

^[13] נתבאר על פי רש"י; ונמצא שהגמרא טורחת לפרש את המשנה גם אליבא דרבה בר בר חנה וגם אליבא דרב דימי; ולפי פירוש זה מוכח לכאורה מן הגמרא, שרבה בר בר חנה ורבין אינם חלוקים, [ודלא כמו שכתב הגר"א בדעת הרמב"ם, הובא בהערה לעיל] ; שהרי אם לא כן תיקשי לרבה בר בר חנה מה בא "איזו זו" דרישא למעט, והרי הוא חולק הן על רב דימי והן על רבין, וכבר העיר בזה ב"פני יהושע" בדיבור אחרון שבעמוד זה.

גר שנשא ממזרת שיש קידושין, שקידושיו תופסים בה ואין עבירה בדבר, שכן הם מותרים זה לזו ובכל זאת הולד הולך אחר הפגום, והוא ממזר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: גר שנשא ממזרת — הולד ממזר, אלו דברי ר' יוסי! אמר ליה [לו] ר' יוחנן: מי סברת [האם סבור אתה] כי מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' יוסי היא? — לא, מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' יהודה היא, שאמר: גר לא ישא ממזרת, ואם כן לדעתו זהו מקרה שיש קידושין ויש עבירה, ולכן הולד הולך אחר הפגום.

ושואלים: אם כן וניתנייה [ושישנה אותה] במשנה בתוך הדוגמאות שהביא! ומשיבים: תנא [מה ששנה] במשנה את הכלל "כל מקום שיש קידושין ויש עבירה "דסיפא [ששנינו בסוף], הרי זה בא לאתויי [להביא להוסיף] גם מקרה זה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: לעולם משנתנו כשיטת ר' יוסי היא, ותנא [ושנה] "איזו זו" למעוטי [למעט], שרק המקרים שמנה שיש בהם קידושין ואין עבירה, הם המקרים שבהם הולד הולך אחר האב.

ושואלים: וכי "איזו זו" ותו לא [ואין עוד] מקרים שהם בכלל זה? והרי חלל שנשא בת ישראל, שיש קידושין ואין עבירה בכך, ובכל זאת הולד הולך אחר הזכר והוא חלל! ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שאפשר לומר שהתנא של משנתנו כדעת ר' דוסתאי בן ר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], שלדעתו הולד כשר לגמרי.

ומקשים: והרי ישראל שנשא חללה, שיש קידושין ואין עבירה בכך ועם כל זה הולד הולך אחר הזכר ובכל זאת לא נשנה הדבר במפורש! ומשיבים: תנא [שנה] "כל מקום שיש קידושין ואין עבירה "דרישא [שנאמר בראש המשנה] לאתויי [להביא, לרבות] גם מקרה זה.

ומקשים: וניתנייה בהדיא [ושישנה זאת במפורש]! ומשיבים: משום שלא מתני [נשנית] לה. כלומר, אינו יכול להכניס הלכה זו בקיצור בתוך ניסוחי הדברים של המשנה. כי היכי ניתני [כיצד ישנה]? אם ישנה כהנת, ולויה, וישראלית, וחללה, שנשאת לכהן לוי וישראל — אולם אי אפשר לומר את המשפט כך, כי וחללה לכהן מי חזיא [האם היא ראויה], הרי יש בקידושין אלו עבירה? ולכן לא שנה בדרך זו.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] גם ההלכה של רבה בר בר חנה. שאמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: מצרי שני (בנו של גר מצרי) שנשא מצרית ראשונה (שהיא עצמה התגיירה) — בנה שלישי הוי [הוא] וכשר לבוא בקהל. והוא דוגמא שיש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר האב!

ומשיבים: תנא [שנה] "כל מקום" דרישא [שבראש המשנה] לאתויי [להביא, לרבות] גם מקרה זה. ומעירים: ולדעת רב דימי, שאמר שולד זה מצרי שני הוי [הוא], אם כן לדעתו תנא [שנה] "איזו זו" בראש המשנה (יש קידושין ואין עבירה) למעוטי [למעט] מקרה זה (שהרי לדעתו עדיין בן זה אסור לבוא בקהל).

ומקשים: והאיכא [והרי יש] מקרה הסותר לדין משנתנו, דכי אתא [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: באומות, אם בני שתי אומות, בהיותם גויים, התחתנו זה בזה — הלך [לך] לענין דינו של הולד הנולד להם אחר הזכר, בין שהוא גוי סתם וראוי לבוא בקהל ישראל מיד לכשיתגייר או שהוא עמוני או מצרי ואינו ראוי לבוא בקהל, שהולד מתייחס לענין הלכה אחר האב.

אם נתגיירו שניהם, בני שתי האומות — הלך [לך] אחר הפגום שבשניהם. והרי גרים אלה מותרים זה בזה ויש להם קידושין, ואם היו האב או האם מצרי — הולד הולך אחר ההורה הפגום ונחשב כמצרי, ולפי המשנה — הלך אחר הזכר! ומשיבים: תנא [שנה] "איזו זו" למעוטי [למעט] מקרה זה.

ודוחים: האי מאי [זה שהסברנו לעיל את משנתנו לפי ר' יוסי מהו]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' יהודה היא, אפשר לפרש ש"כל מקום" ששנה דרישא [בתחילה] לאתויי [להביא, לרבות] ישראל שנשא חללה, שגם בזה הולד הולך אחר האב, ולהביא גם מה שאמר רבה בר בר חנה שמצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה הריהו שלישי, ומה שאמר "איזו זו" שבא למעט — הרי זה למעוטי [למעט] את מה שאמר רב דימי שבנה שני, או רק את מה שאמר רבין בשם ר' יוחנן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

there is the case of a convert who married a mamzeret, where there is a valid betrothal and there is no transgression, as they are permitted to marry each other, and yet the offspring follows the flawed lineage and is a mamzer. As it is taught in a baraita: With regard to a convert who married a mamzeret, the offspring is a mamzer. This is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Shimon: Do you maintain that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei? Not so; the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: A convert may not marry a mamzeret, and therefore in this case there is betrothal and there is a transgression, which is why the offspring follows the flawed lineage.

The Gemara asks: But if so, let the mishna teach this case as one of its examples. The Gemara answers: The mishna taught the principle: Any case where there is betrothal and a transgression, in the latter clause, precisely to include this kind of case. There is a guiding principle of the Gemara’s interpretation of the Mishna that a mishna does not include extraneous phrases. Every apparently superfluous phrase in the context of a principle serves to include or exclude a certain case from that principle. This is the basis of the discussion of the Gemara here and below.

And if you wish, say a different answer: Actually, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and it taught the phrase: In which case is this applicable, to exclude cases of betrothal without a transgression other than those listed in the mishna. The offspring follows the lineage of the father only in those cases specified by the mishna.

The Gemara asks: But does the list that follows the phrase: In which case is this applicable, include all applicable cases? And are there no more? But there is the example of a ḥalal who married an Israelite woman, where there is betrothal and there is no transgression, and yet the offspring follows the male, as he too is a ḥalal. The Gemara rejects this claim: This is not difficult, as one can say that the tanna of the mishna holds in accordance with the opinion of Rabbi Dostai ben Rabbi Yehuda, who maintains that the offspring of this union is entirely fit.

The Gemara asks: But there is the case of an Israelite who married a ḥalala, where there is betrothal and there is no transgression, and the offspring follows the male, and yet this case is not mentioned in the mishna. The Gemara responds: The mishna taught the principle: Any case where there is betrothal and no transgression, in the first clause, to include this situation.

The Gemara asks: But let the tanna of the mishna teach explicitly this example of an Israelite who married a ḥalala. The Gemara answers: He did not do so because he cannot teach it, i.e., the tanna cannot mention this halakha in brief as part of the list. The Gemara clarifies its answer: How can the tanna teach it? He cannot state: A daughter of a priest; and a daughter of a Levite; and a daughter of an Israelite; and a ḥalala, who married a priest, a Levite, or an Israelite, as, is a ḥalala fit for a priest? This marriage involves a transgression. Consequently, the sentence of the mishna cannot be constructed so as to include a ḥalala.

The Gemara asks: But there is also the halakha of Rabba bar bar Ḥana, as Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to a second-generation Egyptian man, i.e., the son of an Egyptian convert, who married a first-generation Egyptian woman, a woman who herself converted, her son is considered a third-generation Egyptian who may marry a Jew of unflawed lineage. This is an example of a betrothal without a transgression where the offspring follows the father.

The Gemara answers: The mishna taught the principle: Any case where there is betrothal and no transgression, in the first clause, to include this example. The Gemara adds: And according to the opinion of Rav Dimi, who said that this son is a second-generation Egyptian, the mishna taught: In which case is this applicable, at its beginning, with regard to betrothal that does not involve a transgression, to exclude this case. Rav Dimi maintains that this son may not marry a Jew of unflawed lineage.

The Gemara asks: But there is the following case, which apparently contradicts the principle of the mishna: As when Ravin came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Yoḥanan says: With regard to the nations, i.e., if members of two different nations married when they were gentiles, follow the male to determine the status of their child. This is the case whether he is a regular gentile, who may marry a Jew of unflawed lineage as soon as he converts, or whether he is an Ammonite or an Egyptian, who may not marry a Jewish woman of unflawed lineage. In either case the child’s status follows that of the father.

If these members of two different nations converted, follow the flawed lineage of the two. These converts are permitted to marry one another and their betrothal is effective. If either the father or mother is Egyptian, the child follows the parent with the flawed lineage and would be Egyptian, whereas according to the principle stated in the mishna, one should follow the male. The Gemara answers: The mishna taught: In which case is this applicable, in the first clause, to exclude this case.

The Gemara returns to an earlier point: What is this claim, that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei? Granted, if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, one can explain that the phrase: Any case, of the first clause, serves to include an Israelite who married a ḥalala, as the child follows the father in that case too, and also to include the ruling of Rabba bar bar Ḥana that the son of a second-generation Egyptian who married a first-generation Egyptian woman is a third-generation Egyptian. Furthermore, the expression: In which case is this applicable, serves to exclude the ruling of Rav Dimi that her son is a second-generation Egyptian, and the statement of Ravin citing Rabbi Yoḥanan.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': רבי יהודה היא ונתנייה תנא כל מקום דסיפ' לאתויי. איכ' למידק ונתנייה בהדיא כדאקשינן לקמן איכ' למימר כיון דתנא בריש' כל מקום משום דלא אפשר למיתני בהדיא תנא סיפא כל מקום לאתויי ואף ע"ג דאפשר למתנייה בהדיא ויש אומרים כיון דסבר רבי יהודה קהל גרים איקרי קהל בכלל ממזרת ונתינה לישראל הוא ולא אצטריך כל מקום דסיפ' לאתויי אלא לאשמועינן דרבי יהודה היא ולאפוקי מדרבי יוסי:

הא דאקשינן והרי ישראל שנשא חללה דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר. ק"ל, כיון דאוקימנ' כרבי דוסתאי שאף חלל שנשא בת ישראל הולד כשר היאך אתה אומר ישראל שנשא חללה שהולד הולך אחר הזכר והרי איכ' נמי שהולד כשר והולך אחר הנקבה והוה ליה למיתני הולד הולך אחר הכשר מה שאין כן בריש' דמתני' ונ"ל דהכי אקשינן בגמר' והרי ישראל שנשא חללה דהולד ודאי כזכר הוא וע"כ אי הולך אחר הזכר הוה ליה למתניה בזה הכלל ואי הולך אחרי הכשר מיקרי וכדרבי דוסתאי אדרב' קשי' דהוה לי' למתניה חוץ מאלו שיש קדושין ואין עבירה ואין הולד הולך אלא אחר הכשר ופריק בכל מקום מייתי ליה ומשום הכי אקשי' בהא ולתניה בהדיא שלא כדרך הסוגיא דכיון דהני יש מהם אחר האם ומצטריך איזו למעוטי ויש מהם הולך אחר הזכר ומצטריך כל מקום לרבויי נתנייה בהדיא דהא לא אתיא שפיר דלאו הולך אחר הזכר הוא ממש ופריק משום דלא מתנייה ליה, כנ"ל, ועכשיו מתורצת אף הקושי' שכתבנו למעלה יפה:

מי סברת מתניתין ר' יוסי היא ר' יהודה היא. פירוש תנא דמתניתין בהא כר' יהודה סבירא ליה, ומיהו מתניתין לאו ר' יהודה ממש היא, דר' יהודה כר' עקיבא סבירא ליה דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין כדאיתא בפרק ד' מיתות (סנהדרין נג, ב).

והרי חלל שנשאת בת ישראל כו'. ואם תאמר שאני התם דהיא עצמה מתחללת בביאתו, וכיון שכן, דין הוא שיהא הולד חלל בין מחמתו בין מחמתה, יש לומר דמכל מקום פסולה דולד לא מחמת האם היא, דהא ישראל שנשא חללה הולד כשר, אלמא מחמתיה הוא דולד הולך אחריו.

וניתניה בהדיא. ולעיל דלא פריך הכי, משום דכיון דמוקמיה לה כר' יהודה, ולר' יהודה קהל גרים איקרי קהל, אף היא בכלל ממזרת לישראל היא. ומיהו אנן לא ידעינן לה אלא מדתני תנא כל מקום לאתויי.

כל מקום דרישא לאתויי ישראל שנשא חללה וכדרבה בר בר חנה. אי אית ליה לתנא דמתניתין כותיה, ואי לית ליה כרבה בר בר חנא אלא כרב דימי, איזו זו למיעוטי דרב דימי ודרבין.

והרי ישראל שנשא חללה דיש קדושין ואין עברה והולד הולך אחר הזכר. תמיהא מילתא דכיון דאוקימנא מתניתין אליבא דרבי דוסתאי הרי אין הולד הולך אחר הזכר אלא אחר הכשר דהא מכשיר נמי בחלל שנשא בת ישראל וא"כ מאי קא מקשה ליה ואיכא למימר דלא נקט לישנא דהזכר סתמא אלא משום רבנן והכי מקשי' והרי ישראל שנשא חללה שהולד דינו כזכר שהוא כשר הילכך תקשי לך ממה נפשך דאי הולך אחר הזכר לעולם כרבנן הוה ליה למתניי' ברישא ואי הולך אחר הכשר הוא כרבי דוסתאי הוה ליה למיתני' בבא באנפי נפשיה יש מקום שיש קדושין ואין עברה והולד הולך אחר הכשר כגון ישראל שנשא חללה או חלל שנשא בת ישראל ופריך לעולם רבנן ותנא כל מקום דרישא לאתויי ומקשי ולתניי' בהדיא ולא אקשי הכי לעיל מטעמא דכתיבנא. ויש מפרשים דכי פרקינן תנא כל מקום לאתויי לרבי דוסתאי נמי מוקמינן לה ולהכי פריך ולתנייה בהדי' דהא לדידיה לאו הולך אחר הזכר ממש הוא אלא אחר הכשר ולא הוה ליה למכלליה בכל מקום אלא למתניי' בהדיא ומשום הא לא פרכינן הכי לעיל ונכון הוא:

הגר מותר בממזרת וכן גיורת בממזר דכתוב לא יבא ממזר בקהל י"י בקהל י"י הוא דלא יבא הא בקהל גרים יבא ומכל מקום בשניהם הולד ממזר ואף גר שנשא גיורת שהולד כשר מכל מקום אף הוא מותר בממזרת ואפילו הורתו ולידתו בקדשה וכן אף בבן הבן עד שישתכח שם גיור משם אבל גר שנשא ישראלית או גיורת שנשאת לישראל הולד ישראל ואסור בממזרת ומכל מקום למדת מגר בממזרת שיש מקום שיש בו קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום:

חלל אין פסולו אלא לכהנה אבל בישראל כשר לגמרי ונמצא חלל בישראל שיש קדושין ואין עבירה ומתוך כך הולד הולך אחר הזכר חלל שנשא בת ישראל הולד חלל ישראל שנשא חללה הולד כשר ונמצאו בני ישראל מקוה טהרה לחללות ואין בנות ישראל מקוה טהרה לחללים:

שלשה מינים יש בגרים לענין אישות מהם שראויים לבא בקהל מיד מהם שאינם ראויים לעולם מהם שראויים לזמן וכיצד הוא הדין כל שבא משאר האומות חוץ מעמון ומואב ומצרים ואדום ונתגייר מותר לבא בקהל מיד נתגייר אחד מעמון ומואב אע"פ שהוא כישראל לכל דבר אסור לבוא בקהל לעולם אלא הם בהם ובדומיהם ומכל מקום דוקא הזכרים אבל נקבותיהם מותרות מיד נתגייר אחד ממצרים ואדום בין נקבות בין זכרים אסורים לבא בקהל עד שיעברו שני דורות והשלישי מותר לבא בקהל ומצרי שני שנשא מצרית ראשונה או מצרית שניה שנשאית למצרי הולד הולך אחר הפגום ונמצא שני:

גמרא מתניתין ר' יהודא היא ולאו לגמרי מהאי קרא כר' יהודה דר"י סבר לה כר' עקיבא דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין כדאמרי' בפ"ד מיתות ולר"י נמי הוה מצי למיפרך ממצרי שני או גר עמוני שנשא ממזרת דמודה ר' יהודה דלא איקרי קהל אלא סמיך אשינוייא דמשנינן לעולם ר' יוסי היא ותנא איזו זו למעוטא:

והרי חלל שנשא בת ישראל. וא"ת שאני התם שמתחללה בביאתו והויא איהי נמי חללה וי"ל דמ"מ לא אתי פיסול זה מחמת דישראל שנשא חללה הולד כשר:

ולתנייה בהדיא לעיל לא פריך ולתנייה בהדיא דבכלל ממזרת הוי כיון דס"ל לר' יהודה קהל גרים איקרי קהל מ"מ לא הוה ידענא אי לאו דתנא כל מקום לאיתויי:

א) ויש עבירה כגון חייבי לאוין:

נושא ממזרת דקהל גרים לא איקרי קהל לר' יוסי:

מצרי [שני] שנתגייר אביו ונמצא שהוא שני:

ראשונה שנתגיירה היא:

שלישי. ומותר לישראל דכתיב דור שלישי יבא להם בקהל ה':

ולרב דימי דאמר שני הוה. תנא איזו זו למעוטה. פי' וה"ה הכי נמי איכא לתרוצי במצרי ראשון שנשא מצרית שנייה דבנו הוה שני ולא שלישי דאזלי' בתר הזכר כדאוכחות בפרק הערל אפי' אליבא דרב דימי והוה ליה יש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר. ואתה צריך לומר תנא כל מקום דרישא לאתויי כדאמר אליבא דרבה במצרי שני שנשא מצרית ראשונה. ואע"ג דלא דמיא למתניתין דמתניתין דאזלינן אחר הזכר הוי להכשיר וכאן היא לפסול הא אמרן נמי הכי גבי חלל שנשא בת ישראל דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר והוי לפסול:

(אמר אביי היא היא פי' הוא הדין נמי דפליג אביי במקדש בעד אחד דטעמא דמאן דאמר אינן קדושין משום דהוי דבר שבערוה). והא איכא הא דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן באומות כו' הנכון בעיני דלא גרסינן והא איכא הא אלא והא כי אתא רבנן ומקשה על כללא דרישא דמתניתין אי אמרת בשלמא מתניתין ר' יהודה היא כו' פי' וה"ה הכי נמי כל מקום דרישא לאתויי חלל שנשא בת ישראל שבתו הולכת אחר הזכר לפסול ודלא כר' דוסתאי דהא תנן לקמן ר' יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר אלמא בתו פסולה סבירה ליה:

גמ' דתניא גר נושא ממזרת והולד ממזר דברי כו' כצ"ל ומייתי מהך ברייתא לרבי יוסי דאין עבירה וכך שנויה בהדיא הך ברייתא בפרק עשרה יוחסין בכל ספרים ישנים ובתוספתא ומהרש"ל הגיה גר שנשא ממזרת הולד ממזר דברי כו' הוא תמוה דמאי מייתי מינה ומאי אשמועינן רבי יוסי דהא לכולי עלמא הולד ממזר וק"ל:

בפרש"י בד"ה בנה שלישי כו' הלך אחר פסולן היינו לענין ישראל שנשא מצרית או כו' ויש עבירה כו' הולד הולך אחר המצרי כו' עכ"ל יש להקשות בזה אמאי לא תקשי מהך ונתנייה בסיפא דיש קדושין ויש עבירה והולד הולך אחר הפגום ואין לומר דכל מקום דסיפא לאתויי הך דאם כן מאי קשיא ליה לקמן בכל מקום דסיפא לר' יוסי לאתויי מאי הא שפיר איכא לאתויי הך ישראל שנשא מצרית ושוב מצאתי בתוספות ישנים שהקשו בכה"ג לקמן אהא (דפר"י) [דפרי'] כל מקום דסיפא לאתויי מאי לר' יוסי תימה דלמא לאתויי עמוני שנשא ישראלית דיש קדושין ויש עבירה והולד הולך אחר הפגום עכ"ל ואיך שיהיה קשה בין בישראל שנשא מצרית כו' ובין בעמוני שנשא ישראלית ונתנייה בהדיא דהא בסיפא מתני ליה שפיר דכל חדא באנפי נפשיה תני לה ויש ליישב בזה כעין שכתבו התוספות גבי גר שנשא ממזרת דבהדיא לא איצטריך למתני ליה דהכי נמי הכא הוה בכלל נתינה לישראל דמ"ש הוא אבל אכתי קשה אמאי לא משני הכי לרבי יוסי לקמן ודו"ק:

תוס' בד"ה ונתנייה פי' כו' דאי לאו הכי לא ה"מ לאתויי ממזרת ונתינה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דאי לאו כ"מ לא ה"מ לאתויי ממזרת לגר ממזרת לישראל וק"ל:

בד"ה והרי חלל כו' דע"כ פסולו של בן לאו משום פסול דנקבה כו' שנשא חללה יוכיח כו' עכ"ל יש לדקדק בשמעתין מאי פריך מישראל שנשא חללה דהולד הולך אחר הזכר הא ע"כ לאו מהאי טעמא מכשרינן לבנו דהא לרבי דוסתאי קיימינן וחלל שנשא בת ישראל הולד נמי כשר ולא ניזיל בתר הזכר לפסול דליכא למימר דהך קושיא לרבי יהודה פרכינן ואליביה לא מוקמינן מתני' כרבי דוסתאי אלא לרבי יוסי דהא ע"כ לרבי יהודה נמי לא מתוקמא אלא כר' דוסתאי דאל"כ תקשי דליתני במתניתין חלל שנשא בת ישראל ולתנייה בהדיא כמ"ש התוספות לקמן ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ת בנה שלישי כו' שהרי עמוני ומצרית שניהם פסולים והולכין אחר הפגום כו' עכ"ל כצ"ל ובהכי מוקמינן לקמן הא דנתגיירו הלך אחר הפגום וק"ל:

רש"י בד"ה ואי זו כו' עבירה ואי ס"ל כו' הד"א:

רש"י ד"ה בנה שלישי (בסופו). הוא מצרי והיא מצרית. כצ"ל בל"ו וכאשר העתיקו התוס':

רש"י ד"ה ואיזו זו למעוטי. ודרבין דאמר נתגיירו כו'. כצ"ל:

תד"ה ונתניי' (בסופו). לא הוי מצי לאתויי מממזרת כו'. כצ"ל לפי גי' המהרש"א ובו יש ג"כ ט"ס:

גמרא הרי גר שנשא ממזרת כו' דתניא גר שנשא ממזרת הולד ממזר דברי ר' יוסי. ויש לדקדק מ"ט דר"י אי משום דכתיב בממזר לו הלך אחר פסולו דלמא התם ביש קידושין ויש עבירה איירי ככללא דמתניתין אבל באין עבירה מנא לן וכ"ש לגירסת מהרש"ל דלא גרסינן במילתיה דר"י אלא גר שנשא ממזרת וצ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דהולד ממזר ומאי פשיטא דאדרבא אשכחן להדיא בישראל שנשא חללה הולד כשר וילפינן בפ' עשרה יוחסין מקרא דכתיב בעמיו אלמא דלא אזלינן בתר פגום ביש קידושין ואין עבירה והא דגלי קרא דלו הלך אחר פסולו לא איירי אלא ביש עבירה ונראה דפשיטא לתלמודא דלו הלך אחר פסולו משמע דלעולם א"א לממזר ליטהר אלא דוקא לר' טרפון בנשא שפחה משום דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה וכולד במעי בהמה דמי הא לאו הכי לעולם אמרינן לו הלך אחר פסולו כדמשמע להדיא בסוף פירקין אלא דקשיא לי מאי דאיתא ביבמות דף ע"ח גבי מימרא דרבה ב"ב חנא שאמר מצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד שלישי אלמא בתר אבוה שדינן ליה וקמותיב ר"י מדר' טרפון דאמר יכולין ממזרים ליטהר ומשני הש"ס שאני התם דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה וקשיא לי לר' יוסף נהי דלא סליק אדעתא האי שינויא אכתי מאי מקשה מדר' טרפון אדרבה ב"ב חנא תיקשי ליה בפשיטות אדר' טרפון גופא דקאמר יכולין ממזרים ליטהר ואמאי הא כתיב לו הלך אחר פסולו אע"כ דמשמע ליה לר"י דלו הלך אחר פסולו היינו ביש קידושין ויש עבירה ובהא מילתא לא אשכחן מאן דפליג אדר' יוסף וצריך לומר דע"כ סתמא דתלמודא דסוף פירקין דקאמר בהדיא דהאשה וילדיה מפקא מלו הלך אחר פסולו ע"כ דפליג אדר' יוסף וס"ל דלו הלך אחר פסול משמע בכל ענין חוץ משפחה דכבמעי בהמה דמי אלא דאכתי קשיא לר' יוסף מאי טעמא דר"י הכא בגר שנשא ממזרת אמאי הוי הולד ממזר תו קשיא לי מאי קס"ד דר' יוסף בההיא דיכולין ממזרים ליטהר למאי דלא ס"ד מקרא דהאשה וילדיה א"כ הא כתיב למשפחותם לבית אבותם אע"כ צ"ל דמשמע לר' יוסף דלמשפחותם לא קאי אלא אישראלים כשירים ומשמע ליה נמי דכל היכא דליכא קרא ממילא מסברא שדינן ליה בתר אמו דס"ל עובר ירך אמו כדאיתא שם ביבמות ובהכי אתי ליה שפיר מימרא דר' טרפון ומימרא דר"י והיינו דמקשה אדרבה ב"ב חנא דאמר במצרי שני דבתר אבוה שדינן ליה ואמאי כיון דלא קרינן בגרים למשפחות' לבית אבותם ממילא אית לן למימר דבתר אימיה שדינן ליה והשתא דאתינן להכי מצינן למימר בפשיטות דטעמא דך' יוסי בגר שנשא ממזרת היינו משום דבתר אימיה שדינן ליה ובהכי סלקא שמעתין כהוגן וכמו שאבאר בסמוך מיהו רש"י ז"ל לא כתב כן אלא דטעמא דר"י משום דאזלינן בתר פגום ודו"ק:

שם א"ל מי סברת מתניתין ר' יוסי היא מתניתין ר' יהודא היא. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דנהי דר' יהודא ס"ל בפרק ד' מיתות דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ תנא דמתניתין ס"ל כוותיה בחדא כו' ולא ידעתי מי הכריחו לכך דהא שם בפרק ד' מיתות מייתי הש"ס אידך לישנא דר' יהודא מילתא אחריתא קאמר ומשמע שם דלהאי לישנא אדרבה ר' יהודא אית ליה קידושין תופסין כפשטא דברייתא דאיסור מצוה אלא שהתוס' לקמן בפ' עשרה יוחסין דף ע"ד ע"ב בד"ה קמל"ן הקשו בענין אחר דע"כ סובר ר' יהודא יש ממזר מחייבי לאוין מדדריש לא יגלה כנף אביו באנוסת אביו וא"כ ממילא הוי ממזר דהא במשנה תורה דריש סמוכין ע"ש מה שתירצו ואף שאיני כדי מ"מ ללמוד אני צריך דלפמ"ש התוספות לקמן בשמעתין ע"ב בד"ה מנה"מ דר"ע גופא לית ליה אין קידושין תופסין בח"ל אלא מדדריש סמוכין לענין ממזר וס"ל דהא בהא תליא ולפ"ז ע"כ לר' יהודא קידושין תופסין בח"ל דמהיכא תיתי דהא ר' יהודא לא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח או מופנה כדאיתא בריש יבמות לענין אנוסת אביו גופא וא"כ כיון דדריש האי סמוכין דלא יגלה כנף אביו לאסור אנוסת אביו דסמוך לונתן האיש השוכב עמה א"כ תו לא מצי למידרש קרא דלא יגלה סמוכין לענין לא יבא ממזר דהא לא מוכח ולא מופנה כדמכח התם וכיון דלית לן קרא לר"י דליהוי ממזר ממילא דלית לן למימר אין קידושין תופסין דמהיכא תיתי והשתא אתי שפיר דלהאי לישנא דמוקמינן למתני' דהכא כר' יהודא אתי לגמרי כאידך לישנא דפרק ד' מיתות דקידושין תופסין בח"ל ודוק היטב ועוד יבואר לקמן בזה בשמעתין:

תוספות בד"ה מתניתין ר' יהודא היא הקשה הר"י מקוצי לר"י נמי איכא למיפרך הרי גר מצרי כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך בשמעתין יש ליישב דנהי דלר' יוסי בגר שנשא ממזרת הולד ממזר היינו משום דס"ל בתר אימיה שדינן דעובר ירך אמו משא"כ למאי דמוקמינן למתניתין כר' יהודא לא קשיא לן מגר מצרי דאיכא למימר דלר' יהודא גר מצרי שנשא ממזרת לא הוי ממזר דס"ל עובר לאו ירך אמו דהא לכמה אמוראי בפ' אלו טריפות הא מילתא דעובר ירך אמו פלוגתא דתנאי היא )ולכאורה היה נ"ל דפשיטא להו להתוס' דר"י לא פליג בהא מילתא אדר"י דא"כ ליפלוג בתרתי ולמימר גר לא ישא ממזרת ואם מצרי נשא ממזרת אין הולד ממזר אע"כ דלענין ממזר מודה אלא שאם נאמר דלר' יהודא הולד ממזר מחייבי לאוין ע"כ בגר מצרי שנשא ממזרת בלא"ה הוי ממזר לר' יהודה מדכתיב לו הלך אחר פסולו וע"כ ר' יהודא אליבא דנפשי' לא מצי לאוקמי דרש' דלו הלך אחר פסילו ביש קידושין ויש עבירה דלא איצטריך קרא להכי דבלא"ה כיון דהוי ליה ח"ל הוי ממזר אע"כ דאפילו ביש קידושין ואין עבירה איירי כגון מצרי שנשא ממזרת משא"כ לתנא דמתניתין דס"ל אין ממזר בח"ל מוקמינן לו הלך אחר פסולו ביש עבירה דוקא אבל באין עבירה לעולם דלא הוי ממזר במצרי שנשא ממזרת דעובר לאו ירך אמו ואפשר דהתוס' נמי נחתו להאי סברא שכתבתי בסמוך דלמאי דמוקמינן מתניתין כר' יהודא ע"כ סובר דאין ממזר מחייבי לאוין וא"כ הקשה ר"י מקוצי שפיר מדלא פליג ר' יהודא משמע דלענין ממזר מודה( ונראה דהתוס' סברי בפשיטות דנהי דלר' יוסף ביבמות ע"כ הוי טעמא דר"י משום דבתר אמו שדינן ולא משום דרשא דלו הלך אחר פסולו מ"מ למאי דמשנינן התם שאני התם דכתיב האשה וילדיה אמרינן דלו הלך אחר פסולו משמע אפילו ביש קידושין ואין עבירה כלישנא דתלמודא לקמן סוף פירקין וכדמשמע מלשון רש"י בשמעתין דטעמא דר"י משום דבתר פגום אזלינן וא"כ מקשה שפיר דלכ"ע בגר שנשא ממזרת הולד ממזר מדרשא דלו כנ"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

בד"ה הרי חלל כו' וא"ת מאי פריך כו' אלא משום דהנקבה פגומה שהיא אמו כו' עכ"ל. ויש לדקדק דעכשיו אליבא דר"י קיימינן ושמעינן לר"י לקמן דאמר כל שזרעו פסול פוסל וא"כ לא פסיקא לן שחלל פוסל את אשתו בביאתו מן הכהונה אלא משום דזרעו פסול ומקשה הש"ס שפיר דאי לאו משום דאזלינן בתר הזכר הוי לן למימר דאמו כשירה והוא כשר ויש ליישב. מיהו קשיא לי דלמאי דלא ס"ד דהתוס' עכשיו דעיקר הקושיא אסיפא דישראל שנשא חללה סמיך כמ"ש בתירוצם א"כ עדיפא הו"מ להקשות מאי מקשה מחלל שנשא ישראלית דהתם לאו משום דאזלינן בתר הזכר אלא משום שאביו פגום ואזלינן בתר הפגום ולמאי דפרישית לעיל אתי שפיר דלמאי דמשנינן איזה זו ותו לא דווקא קאמר מדנקיט כהנים ולוים וישראלים שהיא משנה שאינה צריכה אי לאו לאשמעינן דוקא איזה זו ותו לא דמדגלי קרא בכהנים לוים וישראלים למשפחותם לבית אבותם דהו"ל כמה כתובים הבאים כא' אלמא דבגר בתר אמו שדינן ליה ומינה ידעינן דגר שנשא ממזרת הולד ממזר דאי ס"ד דטעמא דר"י משום דרשא דלו הלך אחר פסולו א"כ אמאי נקט כהנים לוים וישראלים דמשנה שאינה צריכה היא דהא דיוקא דגר שנשא ממזרת מקרא דלו ילפינן אע"כ דלו הלך אחר פסולו לא איירי אלא ביש קידושין ויש עבירה כאידך כללא דסיפא דמתניתין אבל ביש קידושין ואין עבירה לא שמעינן לה אלא מדיוקא דכהנים לוים וישראלים ולפ"ז א"ש דמקשה והרי חלל כיון דע"כ התם לאו הטעם משום דאזלינן בתר הפגום והוצרכו התוספות להקשות דלמא שאני התם דשדינן ליה בתר אמו כן נ"ל לולי שכתבתי בסמוך דהתוס' ע"כ לא נחתו להאי סברא אלא כשיטת רש"י ז"ל מיהו מתוך מה שכתבתי נתיישב היטיב הא דמקשה הש"ס בתר הכי והרי ישראל שנשא חללה דעיקר הקושיא אהא דאמרינן איזה זו ותו לא לאשמעינן דמדיוקא דכהנים לוים וישראלים שמעינן דבעלמא בתר אמו שדינן ליה הא בישראל שנשא חללה אפילו להחמיר לא שדינן ליה בתר אמו אלא כפגום שבשניהם לר' דוסתאי בר' יהודא וא"כ תו לא מצינן למימר דמתניתין איזהו ותו לא אתי לגר שנשא ממזרת דהוי ממזר וכ"ש אם נאמר דבגר שנשא ממזרת הולד הולך אחר הפגום והתם איפכא דאחר הכשר אזלינן וכן נראה להדיא מל' רש"י ז"ל ובזה אזלא לה קושית מהרש"א ודו"ק שזה נ"ל ברור בעזה"י:

רש"י בד"ה בנה שלישי כו' דכיון דיש קידושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן ביה כישראל עכ"ל. וקשיא לי טובא דהתם ביבמות דפליג רב דימי עליה דרבה ב"ב חנא וקאמר בנה שני דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה ומקשה הש"ס טעמא דכתיב אשר יולדו הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה והא אמר רבא אשת נכרי שנתגיירה מעוברת בנה א"צ טבילה כו' אלמא דעיקר שקלא וטריא דהתם אי בתר אבוה שדינן או בתר אמו תליא בסברא אי עובר ירך אמו או לא דאלת"ה ודאי איצטריך אשר יולדו דלא נימא בתר אבוה שדינן משום דכתיב למשפחותם לבית אבותם ומאי ענין אשת נכרי מעוברת להכא אלא ע"כ דפשיטא לתלמודא דלמשפחותם לבית אבותם לא שייך בגרים וע"כ דרבה ב"ב חנא נמי לאו מקרא דלמשפחותם יליף אלא מסברא דכל היכא דליכא קרא דאזלינן בתר הזכר כגון בישראלים כשירים וכן באומות הלך אחר הזכר יליף לקמן מקרא אלמא היכא דליכא קרא אוקמא אסברא ותליא בפלוגתא דעובר ירך אמו או לא והיינו דמקשה ר' יוסף אדרבה ב"ב חנא מדרבי טרפון דאמר יכולין ממזרין ליטהר אלמא דלגמרי בתר אמו שדינן ליה מטעמא דעובר ירך אמו וא"כ שיטת רש"י צ"ע:

ודע שכל מה שכתבתי בענין זה דלמ"ד בתר אמו שדינן היינו אפילו להקל זהו לסברת ר' יוסף. אמנם למסקנא מחלוקת ישנה היא בין הפוסקים דלשיטת הרמב"ם ז"ל אפי' לר' דימי דאמר מצרי שני היינו לחומרא אבל הפוסקים נחלקו עליו וכתבו דמאשר יולדו משמע דלגמרי בתר אמו שדינן ליה אפילו לקולא ואפשר דמהתם ילפינן לאידך ולכאורה מהסוגיא דיבמות דמדמה לה להפריש חטאת מעוברת נ"ל לכאורה דהיינו לחומרא ולענ"ד תליא בפלוגתא דעלמא אי חיישינן לזרע האב ואין רצוני להאריך בזה ויבואר עוד בסוגיות הבאות בעזה"י:

תוספות בד"ה בנה שלישי כו' ודקדק הר"ם דלא תימא כו'. נראה מפרש"י ותוס' בשמעתין דרבה ב"ב חנא מודה להא דרבין דנתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם ולכך הוצרכו לפרש כן אלא דהתוס' ביבמות דף ע"ח בד"ה מצרי שני במה יטהר הקשו וישא נתינה והולד כשר לר' יוחנן דאמר בנה שלישי א"כ משמע להדיא דלמ"ד בנה שלישי אין לחלק בין אומה א' לשני אומות דבמצרי שנשא נתינה נמי לא אזלינן בתר פגום לרבה בב"ח וכן משמע מתירוצם שם וכבר הארכתי בזה ליישב שיטת התוס' שם אליבא דר' יהודא דעליה קיימי משא"כ בסוגיא דהכא ע"כ משמע להו דרבה בב"ח אית ליה דרבין מדקאמרינן כל מקום דרישא לאתויי דרבה בב"ח ואיזה זו למעוטי דר' דימי ודרבין ואי ס"ד דרבה בב"ח אתרווייהו פליג לא אתי שפיר הא דאמרינן איזה זו למעוטי כ"כ ובסוגיא דיבמות אין להאריך כאן ומ"מ אבא בקצרה דהתם מקשו התוס' שפיר כיון דלר' יהודא קיימינן דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר ואפ"ה איצטריך ליה לר"י קרא דאשר יולדו לאסור הנקיבה ול"ל קרא בלא"ה נאסור הנקיבה דאל"כ מצרי שני במה יטהר ואפילו דאי לאיסורא לא הוי דהולד ממזר מחייבי לאוין אע"כ דלר' יהודא מותרת לישא נתינה לרבה בב"ח וליכא למימר כלשון רש"י שם דאשר יולדו דקאמר ר' יהודה היינו מימרא דר' דימי דקאמר הולד שני דמ"מ מקשו התוס' שפיר אליבא דרבה בב"ח דלית ליה דר' דימי ובאמת מתרצין התם שפיר דר' יוחנן דאמר מצרי שני במה יטהר היינו כרב דימי משמיה דר' יוחנן אבל לרבה בב"ח ע"כ ר' יהודא לית ליה האי מימרא דרבין מדאיצטריך אשר יולדו ע"כ דמותר לישא נתינה משא"כ בשמעתין דאפילו למאי דמוקמינן מתניתין כר' יהודא מ"מ תנא דידן סבר להדיא דקידושין תופסין בחייבי לאוין ואין הולד ממזר וא"כ אפי' לרבה בב"ח איצטריך ליה שפיר קרא דאשר יולדו לאסור הנקיבה ולעולם דרבה בב"ח אית ליה דרבין כיון דלא מייתר ליה קרא ממילא אית ליה דלהם הולך אחר פסולן היינו נמי בשני אומות כמו שדקדק הר"ן ואין להאריך יותר:

גמ' גר שנשא ממזרת דיש קידושין ואין עבירה. דגר מותר בממזרת לר' יוסי דאמר קהל גרים לא מקרי קהל לקמן בפרק בתרא (דף עג.): ונתנייה. גבי קידושין ויש עבירה במתני' בהדי אלמנה לכ''ג: כל מקום דסיפא. דיש קידושין ויש עבירה כל מקום כללא משמע לאתויי הך דלא פריש לה בהדיא: ואיבעית אימא לעולם רבי יוסי היא. דאמר גר מותר בממזרת ודקשיא לך כללא היא מתניתין לאו כללא כייל דלהכי תנא בה ואיזו זו היא כהנת ולויה כו' למימרא דהני הוא דהולד הולך אחר הזכר אבל יש אחרים אע''פ שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הפגום: ואיזו זו ותו לא. כלומר אם כן דאיזו זו דוקא אבל מידי אחרינא לא אזיל אחר הזכר גבי יש קידושין ואין עבירה: והרי חלל וכו'. ותנן לקמן (דף עז.) בת חלל זכר פסולה לכהונה אלמא אחר הזכר הוא ומיקרי חללה: כרבי דוסתאי ס''ל. לתנא דידן דאמר (שם) בנות ישראל מקוה טהרה לחללין ובתה כשרה לכהונה: והרי ישראל שנשא חללה דיש קידושין ואין עבירה. דלא אסורה אלא לכהנים והולד הולך אחר הזכר דתנן לקמן (שם) בתו כשירה לכהונה ולא אמרינן חללה היא כפגום שבשניהם: ונתנייה בהדיא. גבי כהנת לויה וישראלית ומשני משום דלא מתני לה אינה נישנית לו לתנא עם השאר בלשון קצר דנימא ואיזו כהנת לויה וישראלית וחללה שנשאו לכהן ללוי וישראל דמשמע חללה נמי לכהן אין עבירה: והאיכא. יש קידושין ואין עבירה דהולד הולך אחר הזכר הא דרבה בר בר חנה: מצרי שני. שנתגייר אביו: מצרית ראשונה. שנתגיירה היא: בנה שלישי. ומותר לישא ישראלית כדכתיב (דברים כג) דור שלישי יבא להם דכיון דיש קידושין ואין עבירה לבית אבותם קרינא ביה כישראל והא דאמרינן ביבמות (דף עח.) להם הלך אחר פסולן היינו לענין ישראל שנשא מצרית או מצרי שנשא ישראלית דיש קידושין ויש עבירה עד שלשה דורות הולד הולך אחר המצרי דוילדו להם כתיב ואחריהם הולכים הולדות אבל לענין מצרי ומצרית לא מגמר לן האי להם מידי דהא בתרוייהו להם קרינא ביה והוא מצרי והיא מצרית: ולרב דימי. דאמר ביבמות בפרק הערל (דף עח.) דשני הוא ויליף לה מאשר יולדו הכתוב תלאו בלידה למימרא דבתר אימיה שדינן ליה מדלא כתיב אשר יולידו: והאיכא. גבי יש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הפגום הא דכי אתא רבין וכו' באומות הלך אחר הזכר איש ואשה הבאים משני אומות [כדלקמן]: נתגיירו. דיש קידושין ואין עבירה: הולד הולך אחר הפגום. כדלקמן בשמעתין ומתניתין תני הולד הולך אחר הזכר: תנא איזו זו. דרישא למעוטי ולאשמועינן דמתני' לא כללא כייל ומרישא דמילתיה דרבין ליכא לאקשויי למימר ונתנייה במתניתין גבי הולד הולך אחר הזכר דמתניתין ביש קידושין מיירי והני דלא נתגיירו אין כאן קידושין: האי מאי. אסוגיא דשמעתין פריך דשנינן לעיל ואי בעית אימא רבי יוסי היא אי אמרת בשלמא רבי יהודה היא דאמר גר אסור בממזרת לפיכך בנו הולך אחר הפגום כדין כל מקום שיש קידושין ויש עבירה איכא לתרוצי כל מקום דמתניתין לאתויי מאי ואיזו זו למעוטי מאי כל מקום דרישא לאתויי ישראל שנשא חללה דבתו כשרה דהולד הולך אחר הזכר: ודרבה בר בר חנה. מצרי שני שנשא מצרית ראשונה דיש קידושין ואין עבירה לפיכך הולד שלישי: ואיזו זו למעוטי דרב דימי ודרבין. כלומר ואיזו זו דרישא דמשמע אבל בעלמא לא אזיל אחר הזכר אי ס''ל כרב דימי דאף מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני אשמועינן איזו זו דמתניתין למעוטי הא דלא אזיל בתר זכר וכל מקום דרישא לא תיתי אלא ישראל שנשא חללה וכדרבין דאמר נתגיירו הלך אחר הפגום ולא אזיל אחר זכר ואף על גב דאין עבירה ואי ס''ל כרבה בר בר חנה מייתינן ליה מכל מקום דרישא ואיזו זו למעוטי דרבין לחודא:

מתני' ר' יהודה היא. הקשה ה''ר יעקב מקוצי לר' יהודה נמי איכא למיפרך הרי גר מצרי שנשא ממזרת דיש קידושין ואין עבירה כדאמר לקמן (דף עד:) דמודה הוא בפסולי קהל דהיינו גר מצרי דמותר בממזרת ואפ''ה אמר דהולד הולך אחר הפגום והוי ממזר ותירץ ר''י בר אברהם דהגמרא לא נחית לאקשויי אא''כ יש אחד מהם כשר כגון גר כשר הראוי לבא בקהל שנשא ממזרת דהכי משמע ליה השתא דיש קידושין ואין עבירה וגר מצרי שנשא ממזרת שניהם פסולים ולכך לא רצה להקשות מיניה מיהו בתר הכי פריך ממצרי אף על גב דאינו כשר לבא בקהל וה''ה דהוה מצי למיפרך ממצרי שנשא ממזרת אלא דפריך ליה שפיר: ונתנייה. פי' בסיפא תנא כל מקום לאתויי ולא פריך ולתנייה בהדיא כדפריך בסמוך דכיון דסבר גר אסור בממזרת דאיקרו קהל הוי קצת בכלל ממזרת ונתינה לישראל דתני במתניתין ולא צריך למיתנייה במתניתין טפי כולי האי ומ''מ איצטריך למיתני כל מקום דאי לאו הכי לא הוה מצי לאתויי (אלא) ממזרת ונתינה לישראל לבד: והרי חלל שנשא בת ישראל והולד הולך אחר הזכר. פירוש שהוא חלל כמו אביו וא''ת מאי פריך מה דהבן פסול לאו משום דאזלינן בתר הזכר לחודיה אלא משום דנקבה פגומה שהיא אמו שהזכר פוסלה בביאתו והוי חללה ויש לומר דע''כ פסולו של בן לאו משום פסול דנקבה הוא דהא ישראל שנשא חללה יוכיח שבתו כשרה לכהונה ואף על גב שאמה פסולה אם כן משמע דאזלינן דוקא בתר הזכר לכן פריך שפיר: הא מני ר' דוסתאי דאמר בנות ישראל כו'. וא''ת אמאי לא משני תנא כל מקום לאתויי כדאמרינן על ישראל שנשא חללה ויש לומר דא''כ מצינו למיפרך ונתנייה בהדיא ולא מצי נמי לשנויי משום דלא מתני לה דהיכי נתנייה כדאמרינן בסמוך דהא ודאי מצי למיתני במתניתין כהנת שנשאת לכהן וללוי ולישראל ולחלל שהרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים: בנה שלישי הוי. פירש בקונטרס ומותר לישא ישראלית כדכתיב (דברים כג) דור שלישי יבא להם דכיון דיש קידושין ואין עבירה לבית אבותם קרינא ביה כישראל והא דקאמר ביבמות (דף עח.) להם הלך אחר פסולן היינו לענין ישראל שנשא מצרית או מצרי שנשא ישראלית דיש קידושין ויש עבירה עד ג' דורות הולד הולך אחר המצרי דוילדו להם כתיב אחריהם הולכים הולדות אבל במצרי ומצרית לא מיגמר לן הא להם מידי דהתם בתרוייהו להם קרינא ביה הוא מצרי והיא מצרית עכ''ל ודקדק הר''ם דלא תימא דוקא ישראל שנשא מצרית שייך לומר הלך אחר פסולן לפי שאין שניהם פסולין אבל בשניהם פסולין לא שייך לומר הלך אחר פסולן דשניהם פסולים שהרי עמוני ומצרית שניהם פסולים והולכים אחר הפגום אלא הדבר תלוי בזה כשהם משני עממים שייך לומר כן דקרא בשני עממים איירי וקאמר הלך אחר הפסול שבכל עם ועם אבל כששניהם מעם אחד לא שייך לומר כן: כל מקום דרישא לאתויי ישראל שנשא חללה ודרבה בר בר חנה ואיזו זו למעוטי דרבין ורב דימי. פירוש או או קתני כלומר אי אתיא כל מקום דרישא לאתויי מילתא דרבה בר בר חנה א''כ אתיא איזו זו למעוטי דרבין אבל לא דרב דימי משום דהא דרב דימי ליתא כיון דמילתא דרבה בר בר חנה איתא שהרי דברי זה סותרים את דברי זה דרבה בר בר חנה קאמר מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי ולדברי רב דימי אינו אלא שני ואי לא אתיא כל מקום דרישא לאיתויי מילתא דרבה בר בר חנה משום דלית הילכתא כוותיה א''כ נוכל לומר דאיזו זו דרישא אתי למעוטי ההיא דרב דימי:

קידושין סז ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף סז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד