דף סז - א
והרי גר שהוא כשר, שנשא ממזרת, שהיא פסולה, דיש לגר קדושין בממזרת, ואין לו עבירה בביאתו בה, כי הגר מותר בממזרת לדעת רבי יוסי, [1] ומכל מקום הדין הוא שהולד הולך אחר הפגום, והבן הוא ממזר כמותה, שהיא פסולה ופגומה, וכמבואר בברייתא שמביאה הגמרא.
ואילו לפי הכלל שבמשנתנו, היה לנו לומר שדינו כדין הזכר, שהוא כשר!?
דהרי תניא: גר שנשא ממזרת, הולד ממזר, [2] דברי רבי יוסי.
אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון: מי סברת מתניתין משנתנו בשיטת רבי יוסי היא, וכי סבור אתה שמשנתנו כדעת רבי יוסי היא, המתיר לגר לישא ממזרת, ומשום שאמרה תורה: "לא יבוא ממזר בקהל ה'", וסובר רבי יוסי: קהל גרים לא איקרי "קהל".
לא כן הוא. אלא מתניתין - רבי יהודה היא, דאמר גר לא ישא ממזרת, שאף הגרים נקראו "קהל", ולדבריו, גר שנשא ממזרת, יש קדושין ויש עבירה. ולכן הולד הולך אחר הפגום, והוא ממזר כמותה, וכמבואר בכלל השני שבמשנתנו.
ומקשינן: אם משנתנו לשיטת רבי יהודה היא, תיקשי: וניתנייה תנא! ישנה התנא אף אופן זה - גר שנשא ממזרת - בין אלו שפירט התנא בכלל השני, שהולד הולך בהם אחר הפגום!?
ועונה הגמרא שני תירוצים: האחד, לשון "כל מקום" דסיפא, בכלל השני, לאתויי. הוא בא לרבות מה שלא פירט התנא, לרבות גר שנשא ממזרת.
ואיבעית אימא ליישב את קושיית רבי שמעון:
לעולם משנתנו רבי יוסי היא, המתיר לגר לישא ממזרת.
ואכן אופן זה יוצא מן הכלל, ותנא, שנה התנא במשנתנו בכלל הראשון את הלשון "איזו זו", כדי למעוטי את הגר שנשא ממזרת, שהוא אינו בכלל זה. [3]
ומקשינן: וכי יתכן לומר כדבריך, ש"ואיזו זו" - האמור בכלל ראשון - כוונתו לומר דוקא זו ותו לא, שדוקא באלה שפירט התנא כלל זה אמור ולא במקרה אחר!?
והרי אף חלל שנשא בת ישראל, דיש קידושין ואין עבירה, והולד הולך אחר הזכר, ונעשה חלל כאביו!
הרי שיש עוד אחרים מלבד מה שפירט התנא, שכלל זה אמור בהם!? [4]
ומשנינן: הא לא קשיא. כי התנא של משנתנו כרבי דוסתאי בן יהודה סבירא ליה, שבחלל הבא על בת ישראל אין הולד נעשה חלל כאביו, עד שתהא גם אמו חללה. [5]
ומקשינן על מה שאמרנו שאין הכלל הראשון שבמשנתנו אמור אלא במה שפירט התנא:
והרי ישראל שנשא חללה, דיש קדושין ואין עבירה, והולד הולך אחר הזכר שהוא כשר, ואין הולדות חללים כאמם. [6]
הרי שכלל זה אמור אף באופנים אחרים ממה שפירטה המשנה!?
ומשנינן: לפיכך תנא במשנתנו "כל מקום" דרישא [בכלל הראשון] כדי לאתויי אף את הישראל הבא על החללה, שבתו כשירה כמותו.
ומקשינן: וניתנייה בהדיא, ישנה התנא אופן זה במפורש, ולמה רמזו בלשון "כל מקום"!?
ומשנינן: משום דלא מתני לה, כלומר: אינה נשנית לו לתנא בלשון קצר עם השאר.
שהרי היכי ניתני [איך ישנה התנא בלשון קצר]!? וכי אפשר שישנה התנא "כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, ואיזו זו, זו כהנת לויה וישראלית וחללה שנשאת לכהן לוי וישראל", [7] והרי חללה לכהן מי חזיא [וכי מותרת החללה לכהן], ואם כן יש בה עבירה.
ואכתי מקשינן: והאיכא הך דרבה בר בר חנה, שאף בדינו יש לו בה קדושין ואין בהם עבירה, והולד הולך אחר הזכר!?
דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מצרי [או אדומי, שהם אסורים לבוא בקהל רק בדור הראשון והשני לגירותם, ואילו דור שלישי מותר לבוא בקהל] שני [היינו שאביו נתגייר] שנשא מצרית [או אדומית] ראשונה, אין אומרים שילך הולד אחר האם, וייחשב הוא כמצרי שני שעדיין אסור הוא לבוא בקהל, אלא בנה הולך אחר אביו, ומצרי שלישי הוי, ומותר לבוא בקהל. [8]
הרי שכלל המשנה אמור גם לענינים אחרים שלא פורטו במשנתנו!?
ומשנינן: אף את דינו של רבה בר בר חנה, תנא "כל מקום" דרישא כדי לאתויי [לרבותו].
ומוסיפה הגמרא: ולרב דימי - החולק על רבה בר בר חנה - דאמר משמו של רבי יוחנן: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה הולך אחר אמו, ומצרי שני הוי - [9] תנא "איזו זו" בכלל הראשון כדי למעוטי את המצרי השני שנשא מצרית ראשונה, שאם כי יש קידושין ואין עבירה, מכל מקום הולד אינו הולך אחר הזכר, אלא אחר האם.
ואכתי מקשינן: והא איכא ההלכה דכי אתא רבין, כשהגיע מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: ביחוסן של אומות, קודם שנתגיירו - הלך אחר הזכר.
אך לאחר שנתגיירו - הלך אחר הפגום!
ואף בדין זה יש קידושין ואין בו עבירה, ובכל זאת הולד אינו הולך אחר הזכר בדוקא, אלא אחר הפגום!?
כלומר, ולד הנולד מאיש ואשה שהם משתי אומות אשר דינן שונה, יש חילוק בהתייחסות הולד [לאב או לאם], שאם הוא נולד מהם בעודם גויים, אז הולד הולך אחר הזכר. ואם נולד מהם לאחר גירותם של אביו ואמו, אז הולד הולך אחר הפגום שמביניהם. [ולקמן בעמוד ב מפרשת הגמרא כיצד מתקיים דין זה, ולענין מה].
ומשנינן: תנא - ברישא - "איזו זו", כדי למעוטי הך דרבין אמר רבי יוחנן. [10]
ולאחר שנתבארו כמה דברים - מלבד גר שנשא ממזרת - שבהכרח נתרבו בלשון "כל מקום" שבכלל הראשון, ואחרים שבהכרח נתמעטו בלשון "איזו זו" שבכלל הראשון - שבה הגמרא לתחילת הענין שהקשינו מגר שנשא ממזרת שאינו תואם עם הכלל הראשון, ויישבנו בשני אופנים:
האחד: משנתנו בשיטת רבי יהודה היא שהגר אסור בממזרת, ואין הוא שייך לכלל הראשון אלא לשני, והוא מרומז ב"כל מקום" שבכלל השני.
השני: משנתנו אכן בשיטת רבי יוסי היא שהגר מותר בממזרת, והוא אכן שייך לכלל הראשון ואינו תואם לו, אלא שדין זה מרומז ב"איזו זו" שהוא בא למעט את הגר שנשא ממזרת -
ומקשה הגמרא על התירוץ השני: האי מאי [וכי מה תירוץ הוא זה]!? [11]
אי אמרת בשלמא - כתירוץ הראשון - דמתניתין רבי יהודה היא, ואין גר הנושא ממזרת שייך לכלל הראשון, אלא לשני, ונתרבה מלשון "כל מקום" שבכלל השני, הרי ניחא פירוש משנתנו, ששנתה בכלל הראשון "כל מקום" ו"איזו זו", ואף בכלל השני שנתה "כל מקום", שהרי:
"כל מקום" דרישא: לאתויי ישראל שנשא חללה, [12] שיש בו קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר, וכאשר נתבאר לעיל.
וכן - תנא "כל מקום" ברישא כדי - לאתויי הך דרבה בר בר חנה [מצרי שני שנשא מצרי ראשון, הולד הולך אחר הזכר], אם הלכה כמותו.
ו"איזו זו" דרישא: בא למעוטי דרב דימי [מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, שהולד אינו הולך אחר הזכר אלא אחר האם] אם הלכה כמותו, וכן בא "איזו זו" דרישא למעוטי דרבין [שבאומות שנתגיירו הלך אחר הפגום ולא אחר הזכר]. [13]
הערות
[1] כי לדעתו: "קהל גרים לא איקרי קהל".
[2] גירסת המהרש"א היא: "גר נושא ממזרת, והולד ממזר", וראה שם בשם מהרש"ל.
[3] נתבאר לפי פשוטו; אלא שלשון רש"י הוא: "ודקשיא לך כללא היא, מתניתין לאו כללא כייל, דלהכי תנא בה, ואיזו היא וכו' למימרא דהני הוא דהולד הולך אחר הזכר, אבל יש אחרים וכו"', ומשמעות לשונו היא, שאין כוונת הגמרא לומר שבלשון "ואיזו זו" באה המשנה להוציא מן הכלל את הגר שנשא ממזרת, אלא שהכלל אינו כלל מחייב, ואין הוא מתאים אלא למי שפירטה המשנה; וראה גם לשון רש"י בהמשך הסוגיא בד"ה תנא איזו זו, שכתב: "תנא איזו זו דרישא למעוטי, ולאשמועינן דמתניתין לא כללא כייל".
[4] הקשו התוספות: הרי מה שהבן פסול, אינו דוקא משום שהוא הולך אחר הזכר, אלא משום שהאם אף היא נעשית חללה בתחילת ביאה זו, ונמצא, שאף אם תלך בולד אחר האם הרי הוא חלל! ? [ומה שנקטו התוספות וכן הרשב"א כאן בפשיטות, שהחלל הבא על בת ישראל הרי היא נעשית חללה, הנה שיטת הרמב"ם בפרק יח מאיסורי ביאה הלכה א, שהאשה נעשית זונה ולא חללה; וראה חידושי רבינו חיים הלוי הלכות איסורי ביאה - ל א מדפי הספר ד"ה והנה - שביאר טעם מחלוקת התוספות והרמב"ם ; וראה ב"אור שמח" שם בד"ה ביאר, שהביא מסוגייתנו ראיה להרמב"ם, שאם לא כן הלוא תיקשי קושיית התוספות, וראה עוד שם מה שכתב על סוגייתנו]. ותירצו התוספות, שבהכרח אין הבן חלל משום אמו, שהרי בישראל שנשא חללה אין הולד חלל אף שאמו חללה, ואם כן משמע שהולד חלל דוקא משום שהוא הולך אחר האב. ומדברי התוספות האלו, סתירה לכאורה לפירוש המאירי במשנתנו, שבכהן הבא על פסולי כהונה "הולד הולך אחר הפגום", היינו, שהאם נעשית חללה בביאה זו, והולד הולך אחריה ; ובפשוטו מדברי התוספות סתירה לפירוש זה, שהרי מישראל שנשא חללה מוכח שאין פסול חללות הולך אחר האם, ואם כן הוא הדין, בכהן שנשא חללה אי אפשר לומר שהולד פסול משום שהוא הולך אחר האם.
[5] תוספת ביאור: א. שנינו במשנה לקמן עז א: "בת חלל זכר [שנשא כשירה, והיא מותרת לו] פסולה מן הכהונה לעולם [כאביה שהוא חלל] ; ישראל שנשא חללה [שהיא מותרת לו], בתו כשירה לכהונה, [ואף שאמה חללה] ". והיינו שמקשה הגמרא בקושייתה הראשונה: "והרי חלל שנשא בת ישראל, דיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר", שהרי שנינו: "בת חלל זכר פסולה מן הכהונה". והיינו נמי שמקשה הגמרא בקושייתה הבאה: "והרי ישראל שנשא חללה, דיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר", והיינו מה ששנינו: "ישראל שנשא חללה, בתו כשירה לכהונה", וכדפירש רש"י. וביאור תירוץ הגמרא הוא: בגמרא שם איתא: "מתניתין דלא כרבי דוסתאי בן יהודה, דתניא: רבי דוסתאי בן יהודה אומר: כשם שבני ישראל [הזכרים] מקוה טהרה ל [בנות ישראל ה] חללות, [כלומר: אם נישאת החללה לישראל כשר, אין הולדות חללות כמותה, אלא כשירות הן, וכאילו טיהרם אביהם הכשר, וכמבואר במשנתנו: ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה], כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים, [כלומר: אף חלל שנשא כשירה אין הולד חלל כאביו, אלא נטהר הוא על ידי אמו הכשירה, וכשר הוא; וזה דלא כמבואר במשנה שהולדות חללים כאביהם] ". והיינו שמתרצת הגמרא, שמשנתנו כרבי דוסתאי בן יהודה, שהוא חולק בחלל שנשא בת ישראל, וסובר שאין הולד הולך אחר הזכר ליפסל, אלא כשר הוא. ב. שם עז א מפרשת הגמרא את הטעם שהחלל פוסל את ולדותיו, ואין החללה פוסלת את ולדותיה, שהוא משום שנאמר [בכהן הבא על פסולי כהונה]: "ולא יחלל זרעו בעמיו", ראה שם; ואולם ברמב"ם [איסורי ביאה יט טו], איתא: "לויים ישראלים וחללים מותרים לבוא זה בזה, והולד הולך אחר הזכר, שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, בית אביו היא משפחתו, ואין בית אמו משפחתו", הרי שנקט הרמב"ם טעם אחר שלא כמבואר בגמרא. וביאר ב"חידושי רבינו חיים הלוי" [איסורי ביאה יז ב, ד"ה והנה בפי"ט], שהנידון לקמן בגמרא הוא, אם החלל או החללה פוסלים את זרעם על ידי ביאתם ["פסול ביאה" בלשון הגר"ח], ועל דרך שהחלל פוסל את אשתו, ראה שם. ואולם אם תמצי לומר, שאין לדון בבן החלל אלא משום פסול ביאה, הלוא תיקשי מאי קשיא לגמרא בסוגייתנו מחלל הבא על בת ישראל, "והרי הא דהולד הולך אחר הזכר לא שייך רק בדין יחוס ומשפחה, [כוונתו לאפוקי פסול ביאה, שזה ודאי אינו שייך למשנתנו], ואם כן מה שייך הא דחלל פוסל להך דינא דהולד הולך אחר הזכר, אלא ודאי דזרע חלל פסול גם משום דינא דהולד מתיחס אחריו, וכמו שהוא חלל גם זרעו חלל ["פסול משפחה" בלשון הגר"ח], ובזה הרי גם כן רק הזכר פוסל ולא האם". ואם כן ניחא דברי הרמב"ם, שלענין "פסול משפחה" הולד הולך אחר הזכר משום "למשפחותם לבית אבותם", ואילו לענין "פסול ביאה" הטעם הוא משום הדרשה דלקמן. [ולכאורה סותרים דבריו אלו את דברי רש"י, שהביא לענין הדין המבואר כאן את המשנה דלקמן, שהרי לפי דברי הגר"ח שני ענינים הם; ומיהו אפשר, שבכלל דין המשנה שני דינים אלו, רק הטעם שנאמר שם בגמרא, הוא על פסול הביאה בלבד, וצריך תלמוד]. עוד תירץ שם בד"ה עוד י"ל באופן אחר, ובאמת הפסוק שבגמרא לקמן אף הוא אינו על פסול הביאה, אלא: דכמו שהאב חלל הולד חלל, ואילו כשהאם חללה אין הולד נעשה חלל; ומיהו בחללות יש שני ענינים: האחד: דין משפחה של חללות, שהיא חשובה משפחת כהנים שנתחללו, וענינו הוא דין חילול והפקעה של כהונה ["חלל לאו זרעו דאהרן הוא"], ודין זה אינו שייך אלא בכהנים, שמשנתחללו פקעה כהונתם. השני: פגם ופסלות של חללות, שמטעם זה הבת החללה אסורה מלהנשא לכהן, ויסוד פסול זה שייך גם בישראל, שהרי פסולת כהונה שנבעלה לכהן נעשית חללה, ואף שהיא ישראלית. ולפי זה ביאר הגר"ח, שהסוגיא לקמן עוסקת בפסול של חללות, ובזה הולד הולך אחר הזכר, והוא נלמד מהכתובים דשם; אבל הרמב"ם אינו מדבר מדין זה אלא מ"משפחה של חללות", ועל זה כתב הרמב"ם את הטעם משום "למשפחותם לבית אבותם", [וראה מה שתמה עליו בגליונות ה"חזון איש"]. ג. והגר"ח שם הוכיח שיטתו, שהרי אפילו לרבי דוסתאי הסובר בחלל שנשא בת ישראל, שאין הבן חלל, "הרי ודאי דהבת [של חלל הנולד מכהן חלל שבא על בת ישראל] אסורה לאכול בתרומה, וכן הבן הנולד אינו עובד ומותר בטומאה, והיינו משום דנתחללו מכהונתן, דלא עדיפי בדין כהונה מאביהן שנתחללה כהונתו, וכיון דאית ביה בהאב דין הפקעת כהונה, אם כן ממילא הרי ליכא מה למשויה לברא - כהן, וגם פשיטא דעבודתו כשירה בדיעבד כדין חלל שעבד, [כוונתו לשיטת הרמב"ם הסובר שחלל שעבד עבודתו כשירה בדיעבד, ואף לענין זה הולד הולך אחר אביו שיש בו מן הכהונה לענין שתהיה עבודתו כשירה בדיעבד], ובעל כרחך דדין משפחת חללות לא פקע מהולד גם לרבי דוסתאי, ואך דדין פסלות של חללות הוא דלית ביה, ואם כן הכי נמי לרבנן, הא דולד חלל הוא חלל תרתי אית ביה, דין משפחה של חללות מכהונה, ודין פסלות של חללות". ד. והנה מה שכתב הגר"ח, שאפילו לרבי דוסתאי הבן אינו כהן, ראה ב"אור שמח" פרק יח מאיסורי ביאה ה"א, שלמד מדברי רש"י ותוספות [ראה שם], שאף לרבי דוסתאי אין הבן כהן כשר [וכהגר"ח], אבל הוא עצמו סובר, שהבן כהן כשר, ראה שם בד"ה אמנם עדיין.
[6] פירוש, שאף לפי מה שאמרנו שמשנתנו רבי דוסתאי בן יהודה היא, מכל מקום מודה הוא בדין זה, שהולד הולך אחר הזכר ואינו נפסל כאמו, וכאשר אמר רבי דוסתאי: "כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות", וזה הוא הדין שאנו דנים בו. והקשה הריטב"א: "כיון דאוקימנא מתניתין אליבא דרבי דוסתאי, הרי אין הולד [כשר משום ש] הולך אחר הזכר, אלא [משום שהוא הולך] אחר הכשר, דהא מכשר [רבי דוסתאי] נמי בחלל שנשא בת ישראל, [ואם היינו הולכים לעולם אחר הזכר, היה לנו לפוסלו באופן זה], ואם כן מאי קא מקשה ליה", וכן הקשה הרמב"ן. ותירץ הריטב"א, שאכן לשון זה הוא אליבא דרבנן, ולרבי דוסתאי כוונת קושית הגמרא היא, שהיה לו לתנא לשנות בבא בפני עצמה: "יש מקום שיש קידושין ואין עבירה, והולד הולך אחר הכשר, כגון ישראל שנשא חללה או חלל שנשא בת ישראל", וראה לשון הרמב"ן. וראה מה שכתב ליישב באופן אחר, ב"אור שמח" פרק יח מאיסורי ביאה הלכה א, ד"ה אמנם עדיין.
[7] א. לפי תירוץ זה של הגמרא, שוב אין צורך לפרש את משנתנו כרבי דוסתאי, כי בתירוץ זה מיתרצת גם קושית הגמרא הקודמת מחלל שנשא בת ישראל שהרי יש לומר ש"כל מקום" לרבויי, ולא תיקשי דליתנייה בהדיא, כי מכיון שאין יכול לשנות את דין החללה שנישאת לישראל כאחד, שוב לא שנה התנא אף את החלל שנשא בת ישראל, ומשום שהכל דין אחד הוא, שלענין חללות הולכים אחר הזכר, ראה רמב"ן בסוף ד"ה הא. ב. מכאן משמע קצת כדברי הרמב"ם שהובא בהערה לעיל, שאף לענין חללות הוא מדין "למשפחותם לבית אבותם" כמו לענין כהונה, שהרי משמע מדברי הגמרא שהיה שייך לשנות דין זה כאחד עם דין כהונה.
[8] א. כתב רש"י: "בנה שלישי, ומותר לישא ישראלית, כדכתיב: "דור שלישי יבוא להם", דכיון דיש קידושין ואין עבירה, "לבית אבותם" קרינא ביה כישראל, [וראה מה שתמה על דברי רש"י אלו ב"פני יהושע" מן הסוגיא ביבמות עח א, וכתב, דבהכרח מוכח מן הסוגיא ד"למשפחותם לבית אבותם" לא נאמר בגרים, וראה גם ב"אבי עזרי" איסורי ביאה פרק טו ה"ט, שתמה על רש"י, וראה שם שהביא מהר"ן תחילת פרק עשרה יוחסין, שכתב ד"למשפחותם ולבית אבותם, בישראל הוא דכתיב [ולא בגרים] ", וראה עוד ששם בשם ה"בית שמואל" סימן ד סקל"ז, ומ"אבני מלואים" שם; וראה מה שביאר בטעמו של רבה בר בר חנה]. והוסיף רש"י: והא דאמרינן ביבמות: "להם הלך אחר פסולן", פירוש: דביבמות עח א על הכתוב [דברים כג ט]: "בנים אשר יולדו להם [לאדומי ומצרי] דור שלישי יבוא להם בקהל ה", אמרינן: "להם" הלך אחר פסולן, וללמד הוא בא, שהולדות הולכים אחר הפסול שבין אביו ואמו, שאם היה אביו מצרי ואמו ישראלית מצרי הוא, ואם אביו ישראל ואמו מצרית, הולד הולך אחר הפסול ודין מצרי לו, וכדפירש רש"י שם. והוקשה לרש"י, מאחר שלעולם הולכים אחר הפסול בין אחר האב ובין אחר האם, אם כן אף אנו נאמר כששניהם מצרים שהולכים אחר הפסול שביניהם, ולמה אמר רבה בר בר חנה, שבנה שלישי משום שאביה מצרי שני, אף שאם תלך אחר אמו שהיא מצרית ראשונה, יהיה הבן שני! ? ומתרץ רש"י: היינו לענין ישראל שנשא מצרית או מצרי שנשא ישראלית, דיש קידושין ויש עבירה עד שלושה דורות, [בזה] הולד הולך אחר המצרי, ד"וילדו [לכאורה צ"ל: יולדו] להם" כתיב, ואחריהם הולכים הולדות; אבל לענין מצרי ומצרית לא מגמר לן האי "להם" מידי, דהא בתרוייהו "להם" קרינא ביה, הוא מצרי והיא מצרית. ויש לפרש כוונת רש"י בשני אופנים: האחד: "להם אחר פסולן" לא אמרו אלא כשהאחד פסול והשני כשר, ולא במצרי ומצרית ששניהם פסולים. השני: "להם אחר פסולן" לא אמרו אלא כשהאחד מצרי והשני אינו מצרי, אבל כשהשני הוא מצרי לא נאמר. ומהתוספות נראה, דבפשוטו הבינו ברש"י כפירוש ראשון, אך הוכיחו לא כן מהמבואר בעמוד ב, גבי עמוני שנשא מצרית שהולכים אחר האם המצרית, משום "להם הלך אחר פסולן", ולכן פירשו כפירוש שני, שהולכין אחר פסולן אפילו כששניהם פסולין, כל שהשני אינו מצרי, וכגון עמוני במצרית, "ומשום דקרא בשני עממין איירי, וקאמר הלך אחר הפסול שבכל עם ועם, אבל כששניהם מעם אחד לא שייך לומר כן" ; [ויש להסתפק, במצרי שני שנשא אדומית ראשונה מה יהא דינו, ומסתבר שיהא הולד מצרי שלישי]. וב"אבי עזרי" [איסורי ביאה טו ט] כתב, שהביאור הוא משום דכששניהם מעם אחד שניהם הם פסולין, ומה שנוגע למנין הדורות, על זה לא שייך לומר הלך אחר הפגום ששניהם פגומין, אבל בשני עממין שהם שני סוגי פסול, שייך שפיר לומר הלך אחר הפגום יותר, [ולפי זה פשיטא שמצרי ואדומי פסול אחד הוא]. ב. והרמב"ן ביבמות עח א כתב בטעמו של רבה בר חנה שהולכים אחר האב, שהוא "משום דחשיב ליה כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הואיל והן עצמן מותרין לבוא זה בזה, שהוולד הולך אחר הזכר, והא דכתיב: "להם, הלך אחר פסולן", במצרי שנשא בת ישראל וישראל שנשא מצרית, מקום שיש קידושין ויש עבירה"; וכטעם הזה כתבו הרשב"א והריטב"א שם, [ולכאורה תיקשי עליהם קושיית התוספות מעמוני שנשא מצרית]. ג. וראה ב"שיטה לא נודע למי" בעמוד ב בד"ה אלא כל מקום, שייסד, ד"יש עבירה" לא מיקרי אלא חייבי לאוין ולא חייבי עשה כמצרי ואדומי, ולפי שיטתו בהכרח שאינו מפרש טעמו של רבה בר בר חנה כהרמב"ן, שהרי אף בישראל שנשא מצרית אין עבירה [דחייבי לאוין], ומכל מקום "להם, הלך אחר פסולן". ד. ראה מה שהובא בעמוד ב בהערה 1 אות ג בשם הריטב"א בסוגייתנו, שהוא לכאורה סותר שיטתו ביבמות. ה. הנה רבה בר בר חנה דיבר באופן שהאב הוא מצרי שני והאם מצרית ראשונה, שהולכים אחר האב לקולא; וכשהיה בהיפוך, שהאב היה מצרי ראשון והאם מצרית שניה, אם הולכים אחר האב להחמיר, בפשוטו אין בזה נפקא מינה, והולכים אחר האב אף להחמיר.
[9] א. בגמרא ביבמות עח א, מבואר טעמו של רב דימי, שהוא משום שהכתוב אומר: "בנים אשר יולדו להם", ולמדנו ש"הכתוב תלאו בלידה" [פירש רש"י: "ויליף לה מ"אשר יולדו" הכתוב תלאן בלידה, למימרא דבתר אימיה שדינן ליה, מדלא כתיב "אשר יולידו", וראה אות ב] ; וכן הביא רש"י כאן טעם זה. ומיהו ברש"י ביבמות עו ב ד"ה אשיא, פירש מה דאיתא בברייתא שם שאמר מנימין גר מצרי, אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני מצרית שניה, כדי שיהא בן בני ראוי לבוא בקהל, ומשמע: שאם ישיא לבנו מצרית ראשונה לא יהא בן בנו כשר [וכרב דימי], שהוא משום שאם ישיאנו מצרית ראשונה יהא בנו שני משום "להם, הלך אחר פסולן"; פירוש: שרבה בר בר חנה לבדו, הוא זה הסובר שאין שייך באופן זה "להם הלך אחר פסולן", וכמבואר בהערה לעיל; וכן כתב רש"י בסוטה ט א על אותה ברייתא ; ועמד על זה בביאור הגר"א אבן העזר סימן ד סקי"ג, ועוד אחרונים, שזה הוא נגד הגמרא ביבמות, שלכולי עלמא אין אומרים כן; [וביותר קשה, דלפי טעם זה כשיהיה האב ראשון ואמו שניה, נלך אחר הפסול, ואילו לטעם הגמרא נלך אחר האם לעולם לשיטת רש"י גופיה, וכפי שיובא באות ב]. ב. נחלקו הראשונים: אם גם באופן שהאב הוא מצרי ראשון והאם מצרית שניה, הולכים אחריה להקל לעשות את הבן לשלישי ולהתירו לבוא בקהל, או לא; [והובאה מחלוקת זו ב"שולחן ערוך" אבן העזר סימן ד סעיף ו: "מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, הולד שני [כרב דימי] ; מצרי ראשון שנשא מצרית שניה, יש אומרים הולד שלישי, ולהרמב"ם הולד שני"]. וזה לשון הרמב"ם - איסורי ביאה יב כ - "מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, או מצרי ראשון שנשא מצרית שניה, הולד שני, שנאמר, בנים אשר יולדו להם, הכתוב תלאן בלידה", ופירש ה"מגיד משנה", שדעת הרמב"ם היא: "דכיון דכתיב אשר יולדו להם דור שלישי, ואי אפשר ללידה בלא אב ואם, אלמא בעינן שיהא שלישי לאב ואם, וכל שאינו שלישי לשניהם אינו מותר", ודלא כרש"י ש"הכתוב תלאן בלידה" היינו לילך אחר האם; ומיהו בביאור הגר"א באבן העזר סימן ד סקי"ד, כתב, שהרמב"ם אינו מפרש כן ברב דימי, אלא פסק כדעת רבין בהמשך הסוגיא, שלפי דעת הרמב"ם חולק על שניהם וסובר שהולכים לעולם אחר הפגום שבשניהם, ויובאו דבריו בס"ד בעמוד ב בסוף הסוגיא בהערות. וכתב עוד שם ה"מגיד משנה", שהרמב"ן [והוא ביבמות עח א] בהדיא חולק על הרמב"ם בזה, ולעולם הולכים אחר האם; ומיהו ראה בעמוד ב בהערה 1 ובהערה 7, שלכאורה מפורש בדברי הרמב"ן במכילתין כהרמב"ם, ושהוא מפרש כן ברב דימי, ולא כהגר"א בדעת הרמב"ם, וצריך תלמוד. וראה ב"שיטה לא נודע למי" בד"ה והא איכא [בשם מורו], דמבואר בדבריו כשיטת הרמב"ם, שמודה רב דימי במצרי ראשון שנשא מצרית שניה, שהולד שני.
[10] הוסיף רש"י: אין להקשות שיהיה כתוב במשנה ברישא עוד אופן שהולך אחר הזכר, דהיינו באומות קודם שנתגיירו, משום שהמשנה הרי עוסקת באופן שיש קידושין, וקודם שנתגיירו אין להם קידושין.
[11] תמצית קושיית הגמרא הבאה היא: מאחר שבהכרח - מכל קושיות הגמרא הנזכרות לעיל - "כל מקום" שבכלל הראשון בא לרבות, ו"איזו זו" שבכלל הראשון בא למעט, אם כן צריכים אנו לפרש גם מה ששנינו בסיפא "כל מקום" שהוא בא לרבות, וזה לא תמצא אלא אם כן נפרש את משנתנו כדעת רבי יהודה בגר שנשא ממזרת, ואת הדין הזה בא "כל מקום" שבכלל השני לאתויי, וכמבואר לעיל בגמרא ; אבל אם נפרש את משנתנו כתירוץ השני, אם כן גר שנשא ממזרת אינו שייך לכלל השני שהרי אין בו עבירה, ואם כן מה בא "כל מקום" שבכלל השני לרבות.
[12] לפי מה שנתבאר לעיל בהערה 7, נמצא שלשון הגמרא לאו דוקא, כי היה יכול לומר גם לאתויי חלל שנשא בת ישראל.
[13] נתבאר על פי רש"י; ונמצא שהגמרא טורחת לפרש את המשנה גם אליבא דרבה בר בר חנה וגם אליבא דרב דימי; ולפי פירוש זה מוכח לכאורה מן הגמרא, שרבה בר בר חנה ורבין אינם חלוקים, [ודלא כמו שכתב הגר"א בדעת הרמב"ם, הובא בהערה לעיל] ; שהרי אם לא כן תיקשי לרבה בר בר חנה מה בא "איזו זו" דרישא למעט, והרי הוא חולק הן על רב דימי והן על רבין, וכבר העיר בזה ב"פני יהושע" בדיבור אחרון שבעמוד זה.
גמ'. וניתנייה תנא כל מקום דסיפא לאתויי.
ולכאורה קשה להבין קושיית הגמ' דהרי לפי רבי יהודה דין גר שנשא ממזרת כלול בדין המשנה דממזרת ונתינה לישראל הולד הולך אחר הפגום. וי"ל דזהו תירוץ הגמ', דגר שנשא ממזרת כלול במלים "כל מקום" דסיפא, דהיינו דהמלים האלו מלמדים דגר שנשא ממזרת כבר כלול בדין המשנה דממזרת לישראל.161
גמ'. ואיבעית אימא לעולם רבי יוסי היא, ותנא איזו זו למעוטי.
ונראה לבאר דהדין במשנה דהוולד הולך אחר הזכר איירי רק לענין דיני יוחסין ומשפחה בלבד כמו בדיני משפחות כהונה ולוייה וישראל. אבל זה דהולד דגר וממזרת הוי ממזר אינו דין ביוחסין ובמשפחה אלא דהוי משום דממזרות מהווה חלות שם פסול דעוברת לולד אפי' דרך האם. ולכן אינו מוזכר במשנה.
גמ'. ואיזו זו ותו לא והרי חלל שנשא בת ישראל דיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר, הא לא קשיא כר' דוסתאי בן ר' יהודה ס"ל.
לפי הנ"ל יש לבאר דבהו"א הגמ' נקטה דהדין דחלל שנשא בת ישראל הולד חלל הוא חל מחמת דין משפחה ולכן ראוי להזכירו במשנה. והגמ' דוחה דהמשנה כר' דוסתאי דבת ישראל מכשירה את הולד. ואז הגמ' ממשיכה ומבארת דישראל שנשא חללה הולד הולך אחר הזכר נכללת במשנה במלים "כל מקום", והביאור הוא דהולד הוי חלק ממשפחת האב הישראל ולכן אינו חלל.
ובזה יש לתרץ קושיית הרמב"ן. דכשהגמ' הביאה דין ישראל שנשא חללה הרמב"ן (ד"ה הא דאקשינן) הקשה דאם נקטינן כמו ר' דוסתאי אזי היאך שייך לומר דישראל שנשא חללה הוי דין דהולך אחר הזכר שהרי גם חלל שנשא בת ישראל הולד כשר, וז"ל קשה לי כיון דאוקימנא כרבי דוסתאי דאמר שאף חלל שנשא בת ישראל הולד כשר, היאך אתה אומר בישראל שנשא חללה שהולד הולך אחר הזכר והרי איפכא נמי הולד כשר והולך אחר הנקבה, והוה ליה למתני הולד הולך אחר הכשר מה שאין כן ברישא דמתני' עכ"ל. ועיי"ש מה שתירץ.
אבל לפי הביאור הנ"ל בשו"ט הכל עולה כפתור ופרח. דהרי אפי' לר' דוסתאי אע"פ דבישראל שנשא חללה הולד כשר וגם בחלל דנשא בת ישראל, מ"מ בעצם הריהם ב' דינים שונים. דהיינו, הטעם דישראל שנשא חללה הולד כשר הוא בגלל דחללות הוי חלות דין משפחה דהולך אחר האב. ולכן מסברא היינו אומרים דחלל שנשא בת ישראל הולד חלל, אלא דיש דין מיוחד דהבת ישראל מהווה מכשיר ומטהר של הולד.162 ולפי"ז אין מקום לקושיית הרמב"ן, דלפי רבי דוסתאי יש דין אחד כללי דבחללות הולך בתר הכשר. דהרי לפי דברינו גם רבי דוסתאי מודה דחללות מהווה דין במשפחה דהולכת אחר האב ולכן ראוי להזכירו ברישא דמתניתין, אלא דיש עוד דין דבת ישראל מטהרת את הולד מאב חלל.
אמנם, קצת קשה על הביאור שלנו מלשון הגמ' לקמן (עז.) דהשווה בין ב' הדינים וז"ל דתניא רבי דוסתאי בן יהודה אומר כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות, כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים עכ"ל. ומשמע מהלשון "כשם" דלפי ר' דוסתאי יש דין אחד דבחללות הולך אחר הכשר, כמו שנקט הרמב"ן, ודו"ק.
רש"י ד"ה בנה שלישי.
בענין מצרי שני שנשא מצרית ראשונה
א
בדין מצרי ראשון ומצרי שני
רש"י כתב דלפי רבה בר בר חנה במצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה הוי מצרי שלישי מפאת הדין דלמשפחותם לבית אבותם, ומאידך הדין דלהם דהולך אחר פסולם שייך בישראל שנשא מצרית וכדומה. וצ"ב מתי הקובע הוא דין משפחה והולכין אחר הזכר, ומתי חל הדין דלהם דהולך אחר הפסול. ונראה דנחלקו התוס' ורש"י בגדר הדברים. דעיין בתוס' (ד"ה בנה שלישי) דהביא בשם הר"מ דהכל תלוי האם שני ההורים הם מאותו עם או מב' עממים שונים, וז"ל ודקדק הר"ם דלא תימא דוקא ישראל שנשא מצרית שייך לומר הלך אחר פסולן לפי שאין שניהם פסולין אבל בשניהם פסולין לא שייך לומר הלך אחר פסולן דשניהם פסולים שהרי עמוני ומצרית שניהם פסולים והולכים אחר הפגום אלא הדבר תלוי בזה כשהם משני עממים שייך לומר כן דקרא בשני עממים איירי וקאמר הלך אחר הפסול שבכל עם ועם אבל כששניהם מעם אחד לא שייך לומר כן עכ"ל. ונראה לבאר בדעת הר"מ דהדין דהולך אחר פסולן שייך כשאין לשניהם אותו שם פסול כמו עמוני ומצרית דהמצרית נחשבת ככשרה כלפי העמוני. אבל במצרי שני ומצרית ראשונה דיש לשניהם אותו שם פסול, לא שייך הדין דהולך אחר פסולן אלא דחל הדין דמשפחה הקובע את דין הולד.
ויל"ע דהא לכאורה גם מצרי ראשון ומצרי שני הריהם ב' פסולים שונים דהרי מצרי ראשון מחיל את חלות שם הפסול שלו לולד שלו ואילו מצרי שני אינו מחיל את חלות שם הפסול שלו לולד שלו. ועוד יל"ע שהרי נחלקו בברייתא (יבמות סח.) האם ביאת מצרי שני פוסלת אשה לכהונה כמו ביאת מצרי ראשון, וז"ל גופא בן ט' שנים ויום א', גר עמוני ומואבי, מצרי ואדומי, כותי, נתין, חלל וממזר, שבאו על כהנת לויה וישראלית פסלן, רבי יוסי אומר כל שזרעו פסול פוסל, כל שאין זרעו פסול אינו פוסל עכ"ל, והגמ' (שם סט.) ביאר וז"ל מאי איכא בין ת"ק לרבי יוסי, אמר ר' יוחנן מצרי שני ואדומי שני איכא בינייהו עכ"ל. ומרבי יוסי נראה דיש חלות שם פסול אחר במצרי שני מבמצרי ראשון דהרי יש נ"מ ביניהם לדינא בנוגע לפסול האשה. וכל זה משמע דלא כהר"מ בתוס' דנקט דמצרי ראשון ומצרי שני הריהם חלות שם פסול אחד.163
ונראה דרש"י נמנע מלפרש כהר"מ מפני הנ"ל, דהיינו דבגלל דנקט דמצרי ראשון ומצרי שני הוו ב' פסולים שונים ולכן ראוי לומר דהולך בדיניהם אחר פסולן. אבל רש"י הדגיש ב' נקודות בהסבר למה לא אמרינן דהולד הוי מצרי שני מפאת דהולך אחר פסולן. בתחילת דבריו כתב דאומרים הולך אחר פסולן רק היכא דיש קידושין ויש עבירה אבל כל היכא דיש קידושין ואין עבירה אזי הולכין בתר האב. ברם לכאורה זה קשה מהדין דרבי יוסי דגר מותר בממזרת ואעפ"כ אומרים הולך אחר פסולן.164 ולכן רש"י הוסיף נקודה אחרת בנוגע לעצם חלות השם מצרי ומצרית, וז"ל דהא בתרוייהו להם קרינא ביה והוא מצרי והיא מצרית עכ"ל.165 ולכאורה צ"ב בכוונתו לפי הביאור שלנו לעיל דרש"י נמנע מלפרש כמו התוס' משום דנקט דמצרי ראשון ומצרי שני הוו ב' חלויות שונות.
ונראה לבאר דברי רש"י אלו ע"פ דברי הרמב"ם (פרק יב מהלכות איסו"ב הלי"ז) וז"ל כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר שנאמר הקהל חוקה אחת יהיה לכם ומותרין להכנס בקהל ה' מיד, והוא שישא הגר או המשוחרר בת ישראל וישא הישראלי גיורת ומשוחררת, חוץ מד' עממין בלבד והם עמון ומואב ומצרים ואדום שהאומות האלו כשיתגייר אחד מהן הרי הוא כישראל לכל דבר אלא לענין ביאה בקהל עכ"ל. ונראה לדייק מסוף דברי הרמב"ם דאין גר מצרי נחשב כישראל גמור עם חלות שם פסול מסויים כמו דמצינו בממזר וכדומה. אלא הלשון "הרי הוא כישראל לכל דבר אלא לענין ביאה בקהל" משמע דלענין זה אין לו חלות שם ישראל גמור ועדיין יש לו שם עכו"ם דמצרי בגברא וממילא אסור לו לבוא בקהל. ובנוגע למצרי השם מצרי ועכו"ם נמשך עד ג' דורות.166
ובזה ניתן לבאר את דברי רש"י. דהרי אפי' אם חלות שם הפסול דמצרי ראשון שונה מחלות שם הפסול דמצרי שני וכמו שהוכחנו למעלה, מ"מ יש להם צד השוה בזה דלשניהם חסרה קצת קדושת ישראל. וממילא לא אמרינן הולך אחר פסולם אע"פ דיש להם ב' חלויות פסולים שונים, דהרי לשניהם יש אותו שם מצרי דהיינו חסרון בקדושת ישראל. וזוהי כוונת רש"י "והוא מצרי והיא מצרית" דהיינו שם נכרי ולכן לא אמרינן הולך אחר פסולן.167
ב
השו"ט דהסוגיא ביבמות בשיטת רבה בר בר חנה
איתא ביבמות (עח.) וז"ל אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי הואי אלמא קסבר בתר דידיה שדינן ליה, מתיב רב יוסף רבי טרפון אומר יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נשא שפחה הולד עבד שחררו נמצא בן חורין, אלמא בתר דידה שדינן ליה, שאני התם דאמר קרא האשה וילדיה תהיה לאדוניה עכ"ל. לכאורה קושיית רב יוסף צ"ב, דהרי מה ההו"א לומר דהדין דישראל הבא על השפחה הולד כמותה שייך לדין דמצרי ראשון שנשא מצרית שניה. ונראה דבהו"א רב יוסף הבין דהטעם דהולד של ממזר ושפחה הויא שפחה הוא מפאת הדין הכללי דהולד הולך אחר הפסול. ולכן רב יוסף הקשה דרואים מזה דאפי' היכא דיש קידושין ואין עבירה (עיין בסוגיא לקמן סט. דלפי המשנה ממזר מותר בשפחה לכתחילה) אפ"ה הולכין בתר הפסול ולא אמרינן דין משפחותם לבית אבותם. ואז הגמ' דחתה דבאמת היכא דאין עבירה אזי לא הולכין בתר הפסול, אלא דבולד שפחה יש גזה"כ דהוי שפחה או עבד.
ויש להעיר דכל הביאור הזה בשו"ט שייך לטעם הראשון ברש"י (קידושין סז. ד"ה בנה שלישי) דאמרינן הולך אחר הפסול רק היכא דיש ביאת איסור. ולכן שפיר מובנת קושיית הגמ' מממזר ושפחה דיש קידושין ואין עבירה ואפ"ה הולד שפחה.168 אבל לפי הביאור השני דרש"י וגם לפי שיטת הר"מ בתוס' (ד"ה בנה שלישי), דהדין הולד הולך אחר הפסול שייך אפי' היכא דאין עבירה, וא"כ צריך לפרש את השו"ט באופן אחר.
ונראה דיש לעיין בעצם הדין דישראל הבא על הממזרת הולד ממזר, דלא הולכין בתר האב היכא דהאם פגומה. דמצד אחד י"ל דחלות הפסול דהאם מבטלת את חלות הכשרות דהאב לגמרי, וא"כ אין להולד חלות שם ישראל כשר כלל מהאב, אלא רק חלות שם ישראל ממזר מהאם. ומצד שני י"ל דהולד מקבל ב' חלויות שם מההורים שלו, כלומר דמצד האב יש לו חלות שם ישראל כשר בעלמא ומצד האם יש לו חלות שם ישראל ממזר. ומכיון דחל בו ב' החלויות האלו ויש בו אף חלות שם ממזר, דנין אותו כישראל ממזר.
ולפי הצד השני י"ל דכל זה שייך היכא דאין סתירה גמורה בין ב' החלויות כמו בישראל הבא על הממזרת, דהרי אין סתירה בין חלות שם ישראל מצד האב וחלות שם ממזר דהולד מקבל מהאם, דחלות שם ממזרות חלה על גבי חלות שם ישראל. אבל היכא דיש סתירה גמורה בין ב' החלויות אזי לא אמרינן דהולכין בתר חלות האם הפסולה, אלא דחוזרין לדין דהולכין בתר האב. והרי כבר ביארנו למעלה אליבא דרש"י והרמב"ם דאיסור מצרי אינו חלות איסור ופסול בעלמא אלא דמהווה חסרון בקדושת ישראל. ובכן י"ל דלמצרי ראשון ושני יש שני חסרונות שונים בקדושת ישראל שלהם.
ובכך יש לבאר את השו"ט דהגמ'. דרב יוסף הבין דהדין דר' יוחנן דמצרי שני הבא על מצרית ראשונה הולד שלישי חל משום דיש סתירה גמורה בין חלות שם מצרי שני וחלות שם מצרית ראשונה מפאת קדושת ישראל שלהם וממילא חוזרים לדין דהולכין בתר האב. ולכן הקשה הגמ' דוקא מהדין דממזר הבא על שפחה דהולד שפחה, כלומר דהיכא דיש סתירה גמורה בין חלות ממזרות מהאב וחלות שפחות מהאם הולכין בתר האם ולא בתר האב. והטעם דהחלויות סותרות זו את זו הוא דחלות ממזרות דעלמא חל רק על מי דיש לו קדושת ישראל, ובן של שפחה חסרה לו בקדושת ישראל. ואז הגמ' דחתה דבממזר דנשא שפחה הולד עבד מפאת גזה"כ מיוחדת דהאשה וילדיה. והביאור בזה הוא דחל על הולד שם שפחה מהאם מגזה"כ וזה מהווה סתירה לחלות הממזרות ומונע אותה מלחול. מאידך, במצרי שני דנשא מצרית ראשונה יש סתירה דעלמא בין ב' החלויות שבוולד ואין אחד מהם חל בתחילה ולכן רבה בר בר חנה סבור דהולכין בתר האב.169
ג
השו"ט בסוגיא דיבמות בשיטת רב דימי
ובהמשך הסוגיא ביבמות (עח.) הגמ' הביאה דעת רב דימי אמר ר' יוחנן וז"ל כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הואי, אלמא בתר אימיה שדינן ליה, אמר ליה אביי אלא הא דאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה מתכפר בה רצה מתכפר בולדה, אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו הוא הוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות ואמר רב אושעיא הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן והשניה תרעה, אלא אי אמרת עובר ירך אמו הוא הוה ליה ולד חטאת וולד חטאת למיתה אזיל, אישתיק, א"ל דלמא שאני התם דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאו בלידה עכ"ל. הנה הגמ' הקשה על רב דימי מזה דר' יוחנן סבור דעובר לאו ירך אמו. ולכאורה כל השו"ט צ"ב דהרי מה השייכות של עובר ירך אמו לדין דרב דימי. דלפום ריהטא היה יותר מסתבר להקשות מהדין במשנה דידן דכל מקום דיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר האב דחל מדין משפחה, וא"כ הכא הולד ראוי להיות מצרי שלישי כיון דהאב הוי מצרי שני.
ונראה לבאר דהגמ' הבינה דלפי רב דימי הסברא דבתר אימיה שדינן ליה חל בעובר אפי' קודם הלידה ומונע את הדין דמשפחה מלחול בשעת לידה. דהיינו דיש דינים דחלין רק בלידה כמו השם דכהן לוי וישראל דהאב מחיל, ולכן אין שייך לומר דהאם קובעת את הדינים האלו לעובר קודם הלידה. אבל יש דינים דאינם תלויים בלידה דוקא ויכולים לחול בעובר. והאם מחילה את הדינים האלו לעובר אפי' לפני הלידה וזה מונע את הדינים דהאב מלחול בשעת לידה. ולכאורה רואים את זה בעליל מהגמ' לעיל ביבמות (עח.) דמסברא היינו אומרים דמצרית דנתגיירה בנה גם כן הוי מצרי ראשון, ורק משום גזה"כ דיולדו קובעים דהוא מצרי שני, וז"ל ואי כתב רחמנא להם, ה"א מצרית מעוברת שנתגיירה היא ובנה חד, כתב רחמנא אשר יולדו עכ"ל. ולכאורה קשה להבין את ההו"א, למה היינו חושבים מסברא דהולד דמצרית ראשונה הוי מצרי ראשון. ונראה לבאר דהאם מחילה את הדינים שלה לולד אפי' לפני הלידה ולכן היה חל על העובר דין דמצרי ראשון בשעה דאמו נתגיירה.170
ולכאורה היסוד הנ"ל דמשפחת אב חל רק מלידה ואילך עולה מהמשנה ביבמות לעיל (סז.) וז"ל בת ישראל שניסת לכהן ומת, והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר, שהעובר פוסל ואינו מאכיל, דברי ר' יוסי עכ"ל. והגמ' נסתפקה בטעם הדבר, וז"ל איבעיא להו טעמא דרבי יוסי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא, או דלמא ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, למאי נפקא מינה לעובר במעי כהנת עכ"ל. ולצד הראשון יוצא דעובר במעי זרה זר הוא דהיינו דעובר מאב כהן אינו מתייחס אחר אביו לפני לידה להיות כהן, דהא דמתייחס אחר אביו וחל עליו דין משפחת כהונה חל רק בשעת לידה.171
ועכשיו נחזור לשו"ט דגמ'. אביי הבין דהדין דבתר אימיה שדינן ליה, דהיינו דהאם מחילה דינים על העובר לפני לידה, הוא תלוי דין דעובר ירך אמו. ולכן הקשה היאך רב דימי בשם ר' יוחנן יכול לומר דבתר אימיה שדינן ליה אם ר' יוחנן סבור דעובר לאו ירך אמו וא"כ אין האם מחילה דינים בעובר לפני לידה, וממילא הדין דמשפחת אב ראוי לקבוע דין הוולד כמצרי בשעת לידה. ואילו הדין שבמשנה דכהן שנשא ישראלית דהולד הוי כהן לא היה קשה על רב דימי דהרי ברור דחלות כהונה תלויה במשפחה ובלידה בלבד, משא"כ החלות שם של מצרי שני או שלישי דחל אפי' לפני הלידה ע"י האם ומונע את חלות דין דהאב מלחול בשעת לידה.
והגמ' דחתה דשאני התם דהכתוב תלאו בלידה. ונחלקו הראשונים בגדר הגזה"כ דיולדו ובהבנת דחיית הגמ'. דהנה כתב הרמב"ם (פרק יב מהלכות איסו"ב הל"כ) וז"ל מצרית מעוברת שנתגיירה בנה שני, מצרי שני שנשא מצרית ראשונה או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה עכ"ל. ונמצא דלפי הרמב"ם הולכין תמיד לחומרא, דהיינו דהיכא דאו האב או האם הוי מצרי ראשון אזי הולד הוי מצרי שני ולא מצרי שלישי. והביאור בזה הוא דלפי מסקנת הגמ' הגזה"כ מלמד דדין הולד בנוגע לדורות תלוי בשעת לידה והיכא דדיני האב ודיני האם סותרים זה לזה הדין הוי דהולכין בתר הפגום שבשניהם.
מאידך הרמב"ן (ד"ה והא דרב דימי) חולק על הרמב"ם ונקט דהגזה"כ דיולדו מלמד דתמיד הולכין בתר האם ואפי' לקולא, ולכן אם מצרי ראשון בא על מצרית שניה אזי הולד הוי מצרי שלישי. ונראה דלפי הרמב"ן הגזה"כ דיולדו אינו דוחה את ההו"א לגמרי, אלא דהגזה"כ קובעת דאפי' אם לא אמרינן עובר ירך אמו בכהת"כ, מ"מ במצרי שנשא מצרית אמרינן עובר ירך אמו והאם מחילה את הדין שלה לעובר אפי' לפני לידה.
ויש להעיר דלפי הרמב"ן קצת קשה השו"ט בסוגיא דידן, דהרי הגמ' נקטה דהדין דרב דימי יוצא מן הכלל של הרישא דהמשנה דכל מקום דיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר, והמלים "איזה זו" דהרישא באו למעוטי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה. ולכאורה צ"ב דאין קשר בכלל בין הרישא דהמשנה דהולכין בתר משפחת האב לבין הדין דרב דימי דבמצרי שנשא מצרית יש גזה"כ דאמרינן עובר ירך אמו, וא"כ למה צריך למעט הדין דרב דימי מהמשנה.
161 והשווה לדברי התוס' (ד"ה ונתנייה).
162 והשווה לשיעורים לעיל (סו: ביסוד הדין דחללות, אות א-ב).
163 וי"ל לר"מ דמצרי ראשון ושני מהווים אותו חלות שם פסול מצרי אלא דבראשון הפסול יותר חזק מבמצרי שני.
164 עיין בשיעורים לעיל (סו: ד"ה והרי גר), וגם לקמן (עז. ד"ה בת חלל זכר, ובהערות שם).
165 בתחילת דבריו רש"י לכאורה נקט דכל היכא דיש קידושין ואין עבירה אזי לא שייך לומר הולך אחר הפסול. ויש אחרונים דנקטו דזה כל כוונת רש"י (עיין בזה בשער המלך להלכות איסו"ב פרק יב הל"כ). אבל רבינו זצ"ל הבין דרש"י הרגיש דלא סגי בזה דהרי פסקינן כרבי יוסי דגר מותר בממזרת ואעפ"כ הולד הולך אחר הפסול. ולכן רש"י הוסיף עוד טעם כמו דביאר רבינו זצ"ל בפנים, דהכלל דהולך אחר הפסול בעצם שייך אפי' כשאין עבירה אבל רק אם הם הוו ב' חלויות פסול שונות בגברא.
166 וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (מה: קונטרס הגירות, אות יב).
167 ונראה לפי"ז דבגלל החסרון בקדושת ישראל דמצרי דמשפחת מצרי מהווה חלות שם משפחה לעצמה במשפחות בנ"י כמו משפחת כהונה לוייה וישראל, ומשו"ה כשנשא מצרי את מצרית חל דין משפחותם לבית אבותם. ועוד נראה דבמצרי שנשא מואבית אזלינן בתר פסולם ואע"פ דשניהם חסר בקדושת ישראל שלהם, כי מ"מ שונים הם באיכות קדושת ישראל שלהם כי המצרי פסול בם בזכרים ובנקבות אך ורק לב' דורות ואילו מואבי פסול רק בזכרים אך לכל הדורות. ואינו דומה למצרי ראשון עם מצרית שני כי ההבדל בקדושת ישראל שלהם הוא רק בכמות של קדושתו ולא באיכות קדושתם.
168 ועיין בזה ברמב"ן (יבמות שם ד"ה הא דאמר) דביאר קושיית הגמ' כמו הצד הראשון דרבינו זצ"ל, דהיינו דבממזר ושפחה אין איסור ואפ"ה שדינן הולד בתר הפגום.
169 וי"ל שהוא משום דמצרי מהווה חלות שם משפחה לעצמה ובדין משפחה הולכים בתר האב. ועוד יתכן דהביאור הזה דרבינו זצ"ל בשו"ט דהגמ' מתאים לשיטת הריטב"א (קידושין סז: ד"ה אלא כל מקום) דלפי רבה בר בר חנה, בישראל הבא על מצרית ראשונה אע"פ דיש עבירה מ"מ יש צד לומר דלא הולכין בתר הפגום אלא בתר דידיה והולד ישראל כשר וז"ל אבל לדברי רבה בר בר חנה דמכשר במצרי שני שנשא מצרית ראשונה אפשר דהוא הדין דבהא נמי בנה כשר עכ"ל. ונמצא דלפי הריטב"א בדעת רבה בר בר חנה יש דין דהולך בתר דידיה אפי' כשהאם פגומה ואין שניהם מעם אחד.
170 והשווה לדברי המנחת חינוך (מצוה תקס"ג סק"ה) דדייק מלשון הגמ' דלא משנה ממי נתעברה, הולד הוי מצרי ראשון וז"ל אבל אם האם נתגיירה בעודה מעוברת דהולד גר כמו דקי"ל נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה הולד הולך אחר האם ל"מ אם אמרינן עובר ירך אמו הולד כאחד מאברי' בודאי הולך אחר האם אלא אפי' לאו ירך אמו מ"מ נ"ל דהיחוס אינו אלא בנולד אבל במעי אמו אינו מתיחס אחריו ואם נתגיירה האם הולד הולך אחרי' עכ"ל. הרי נקט להדיא כמו רבינו זצ"ל דאין דין יחוס בעובר ומ"מ הולד הולך אחריה.
171 וכן איתא ברש"ש שם (סז. רש"י במשנה). ויש להעיר משיטת הרוקח (הובא בש"ך יו"ד סימן שעא סק"א) דשייך האיסור דטומאת כהנים לעובר דאביו כהן. וכבר הקשו עליו מזה דעובר אינו מאכיל, עיין בזה בקובץ שיעורים חלק ב' סימן מא. ברם רק לצד א' דאיבעיא העובר זר הוא, ואילו לצד שני משמע דהוי כהן שקבל דין משפחת אביו הכהן גם במעי אמו, דדין משפחה אינו תלוי בלידה אלא רק ביצירת הוולד.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
205ימים לסיום הש״ס