קידושין סו ע"ב

מְנָא אָמֵינָא לַהּ דִּתְנַן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַעֲשֶׂה בִּמְגוֹרָה שֶׁל דִּסְקִים בְּיַבְנֶה שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחֶזְקַת שְׁלֵימָה וּמָדְדוּ וְנִמְצֵאת חֲסֵירָה
כׇּל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּהּ הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן מְטַהֵר וְרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן מִקְוֶה זֶה בְּחֶזְקַת שָׁלֵם הוּא עוֹמֵד מִסָּפֵק אַתָּה בָּא לְחַסְּרוֹ אַל תְּחַסְּרֶנּוּ מִסָּפֵק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא אָדָם זֶה בְּחֶזְקַת טָמֵא הוּא עוֹמֵד מִסָּפֵק אַתָּה בָּא לְטַהֲרוֹ אַל תְּטַהֲרֶנּוּ מִסָּפֵק
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן מָשָׁל לְעוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה שֶׁעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא מָשָׁל לְעוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנוֹדַע שֶׁהוּא בַּעַל מוּם שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן אַתָּה דִּימִּיתוֹ לְבַעַל מוּם וַאֲנִי דִּמִּיתִיו לְבֶן גְּרוּשָׁה אוֹ לְבֶן חֲלוּצָה נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה אִי דּוֹמֶה לְבֶן גְּרוּשָׁה וּלְבֶן חֲלוּצָה נְדוּנֶנּוּ כְּבֶן גְּרוּשָׁה אוֹ כְּבֶן חֲלוּצָה אִם דּוֹמֶה לְבַעַל מוּם נְדוּנֶנּוּ כְּבַעַל מוּם
הִתְחִיל רַבִּי עֲקִיבָא לָדוּן מִקְוֶה פְּסוּלוֹ בְּיָחִיד וּבַעַל מוּם פְּסוּלוֹ בְּיָחִיד וְאַל יוֹכִיחַ בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה שֶׁפְּסוּלוֹ בִּשְׁנַיִם
דָּבָר אַחֵר מִקְוֶה פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ בַּעַל מוּם פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ וְאַל יוֹכִיחַ בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה שֶׁפְּסוּלוֹ מֵאֲחֵרִים אֲמַר לֵיהּ רַבִּי טַרְפוֹן עֲקִיבָא כׇּל הַפּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים
הַאי בַּעַל מוּם שֶׁפְּסוּלוֹ בְּיָחִיד הֵיכִי דָמֵי אִי דְּקָא מַכְחֵישׁ לֵיהּ מִי מְהֵימַן אֶלָּא דְּשָׁתֵיק
וְדִכְוָתֵיהּ גַּבֵּי בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה דְּשָׁתֵיק וְקָתָנֵי מִקְוֶה פְּסוּלוֹ בְּיָחִיד וּבַעַל מוּם פְּסוּלוֹ בְּיָחִיד וְאַל יוֹכִיחַ בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה שֶׁפְּסוּלוֹ בִּשְׁנַיִם
וְאַבָּיֵי אָמַר לְעוֹלָם דְּקָא מַכְחֵישׁ לֵיהּ וּדְקָאָמְרַתְּ אַמַּאי מְהֵימַן דְּאָמַר לֵיהּ שְׁלַח אַחְוִי וְהַיְינוּ דְּקָתָנֵי מִקְוֶה פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ וּבַעַל מוּם פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ וְאַל יוֹכִיחַ בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה שֶׁפְּסוּלוֹ מֵאֲחֵרִים
וּבֶן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה דַּעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה מְנָלַן אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר קְרָא וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בֵּין זֶרַע כָּשֵׁר וּבֵין זֶרַע פָּסוּל
אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר מֵהָכָא בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה אֲפִילּוּ חוּלִּין שֶׁבּוֹ תִּרְצֶה
רַבִּי יַנַּאי אָמַר מֵהָכָא וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל כֹּהֵן שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָמָיו אֶלָּא זֶה כָּשֵׁר וְנִתְחַלֵּל
בַּעַל מוּם דַּעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה מְנָלַן אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר קְרָא לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם וְלֹא כְּשֶׁהוּא חָסֵר וְהָא שָׁלוֹם כְּתִיב אָמַר רַב נַחְמָן וָ(י)ו דְּשָׁלוֹם קְטִיעָה הִיא
מַתְנִי' כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִידּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵירָה הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר וְאֵיזֶה זוֹ זוֹ כֹּהֶנֶת לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשְּׂאוּ לְכֹהֵן לֵוִי וְיִשְׂרָאֵל
וְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִידּוּשִׁין וְיֵשׁ עֲבֵירָה הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם וְאֵיזֶה זוֹ זוֹ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין
וְכׇל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִידּוּשִׁין אֲבָל יֵשׁ לָהּ עַל אֲחֵרִים קִידּוּשִׁין הַוָּלָד מַמְזֵר וְאֵיזֶה זֶה זֶה הַבָּא עַל אַחַת מִכׇּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְכׇל מִי שֶׁאֵין לָהּ לֹא עָלָיו וְלֹא עַל אֲחֵרִים קִידּוּשִׁין הַוָּלָד כְּמוֹתָהּ וְאֵיזֶה זֶה זֶה וְלַד שִׁפְחָה וְנׇכְרִית
גְּמָ' כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִידּוּשִׁין אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבִּי יוֹחָנָן כְּלָלָא הוּא דְּכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִידּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵירָה הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר הֲרֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - ב

מנא אמינא לה, מנין למדתי כן? ^[1]

מהא דתנן: אמר רבי שמעון: מעשה במגורה [בריכת מים למקוה] של דסקים [שם אדם או שם מקום] ביבנה, שהיתה עומדת בחזקת שלימה [מליאה ארבעים סאה כשיעור הכשר מקוה], ומדדו אותה לאחר שטבלו והטבילו בה, ונמצאת חסירה [פחותה משיעור הנצרך למקוה] -

כל טהרות שנעשו על גבה של אותה מגורה מאז שידוע היה שהיתה שלימה ועד שמדדוה, נחלקו בהם רבי טרפון ורבי עקיבא: היה רבי טרפון מטהר אותם, כדמפרש טעמא ואזיל.

ורבי עקיבא מטמא היה אותם, שמא נחסרה כבר המקוה בעת שהטבילום, ומפרש טעמיה ואזיל.

אמר רבי טרפון: והרי מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד, ומספק אתה בא לחסרו - אל תחסרנו מספק, שהרי קיימא לן בכל התורה: "העמד דבר על חזקתו הראשונה".

אמר רבי עקיבא: אדרבה, והרי אדם זה בחזקת טמא הוא עומד, ומספק אתה בא לטהרו - אל תטהרנו מספק, שהרי קיימא לן: "העמד דבר על חזקתו".

כלומר: רבי טרפון הכשיר משום חזקת המקוה, ורבי עקיבא טימא משום חזקת טומאה של האדם שטבל, והטהרות שהטבילו בהם. ^[2]

ועוד ^[3] נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא, בכהן טמא [הפוסל את העבודה אם עבד בטומאה], שהיה טמא וטבל ועבד עבודה, ואחר שעבד העידו עדים שהמקוה היתה חסירה בשעת טבילתו, אם עבודתו פסולה היא, שרבי טרפון מכשיר את העבודה, ורבי עקיבא פוסלה.

ואמר רבי טרפון לבאר את טעמו במחלוקתו השניה: משל לכהן שהיה עומד ומקריב על גבי המזבח, על דעת שהוא כהן כשר, ונודע לו אחר שעבד שהוא בן גרושה או בן חלוצה והרי הוא חלל ופסול לעבודה, שעבודתו שעבד כבר כשירה, ^[4] וכמבואר הטעם בסוף הסוגיא מן הכתוב.

אמר רבי עקיבא: אדרבה, משל לכהן העומד ומקריב על גבי המזבח, ונודע שהוא בעל מום והרי הוא פסול לעבודה, שעבודתו - עד שלא נודע שהוא בעל מום - פסולה.

אמר רבי טרפון לרבי עקיבא: אתה דימיתו לבעל מום, ואילו אני דמיתיו לבן גרושה או לבן חלוצה!

נראה למי - הטובל במקוה חסירה, ועבד - דומה?

אי דומה לבן גרושה ולבן חלוצה, כי אז נדוננו כבן גרושה או כבן חלוצה; ואם דומה לבעל מום, נדוננו כבעל מום.

התחיל רבי עקיבא לדון ולהוכיח שהנידון שלפנינו לבעל מום הוא דומה, ולא לבן גרושה; וכך דן:

מקוה הלוא פסולו ביחיד, כלומר: די בעדותו של אדם אחד כדי להעיד על המקוה שהיא פסולה - ^[5]

ואף בעל מום הלוא פסולו ביחיד, ומפרש לה ואזיל.

ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים, שאין עד אחד נאמן להעיד על אדם שהוא חלל.

דבר אחר, כלומר: ועוד טעם יש לדמות את הנידון שלפנינו לבעל מום, ולא לבן גרושה, שהרי:

מקוה פסולו בגופו, ואף בעל מום פסולו בגופו, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו הוא מאחרים שמחמת אמו הוא נפסל.

אמר ליה רבי טרפון לרבי עקיבא: עקיבא! כל הפורש ממך, כפורש מן החיים.

ומכאן הוכיח רבא, שעד אחד המעיד בדבר שבערוה והלה שותק, שאינו נאמן, שהרי דין המעיד על אדם שהוא בן גרושה, כדין המעיד על דבר שבערוה, ^[6] והרי מכאן מוכח שאפילו כששתק בעל הדבר אין העד נאמן אלא "פסולו בשנים" ; שהרי:

האי בעל מום - ששנינו בו - שפסולו ביחיד, היכי דמי? אי דקא מכחיש ליה בעל הדבר מי מהימן העד, והרי עד אחד בהכחשה אינו כלום!? אלא בהכרח דשתיק בעל הדבר, ואם כן דכוותיה [כעין זה] גבי בן גרושה ובן חלוצה ששנינו בו ש"פסולו בשנים" אף הוא בכגון דשתיק בעל הדבר - ^[7]

ומכל מקום קתני: "מקוה פסולו ביחיד, ובעל מום פסולו ביחיד, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים" ; הרי למדנו, שאף כשהלה שותק, אין עד אחד נאמן לפוסלו משום בן גרושה, וכן להעיד בכל דבר שבערוה. ^[8] ואביי - החולק על רבא, וסובר שהעד נאמן בשתיקת בעל הדבר ואפילו בדבר שבערוה, ובבן גרושה - אמר לך לדחות את הראיה: לעולם עסקינן הכא - בין בבעל מום ובין בבן גרושה - בכגון דקא מכחיש ליה בעל הדבר ! ודקאמרת והרי אם כן אמאי מהימן עד אחד ואפילו לפוסלו כבעל מום, לא תיקשי לך, ומשום:

דאמר [כלומר: דאמרינן] ליה: שלח [הפשט בגדיך] אחוי [והראה לנו שאינך בעל מום], כלומר: היות והדבר ניתן לבירור, אפילו עד אחד נאמן לפוסלו עד שיתברר הדבר - והיינו דקתני: מקוה פסולו בגופו, כלומר: הרי נוכל לברר שחסרונו לפנינו, ואף בעל מום פסולו בגופו, כלומר: נוכל לברר הדברים, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים. ^[9]

כאן שבה הגמרא לבאר את גוף הדין ששנינו גבי חלל שעבודתו שעבד בשוגג ובלא ידיעה, כשירה היא, ואילו בעל מום שעבד בשוגג, עבודתו פסולה היא, ומפרשינן לה! ובן גרושה ובן חלוצה שעבד בשוגג דעבודתו כשירה ואף שהוא חלל ואינו חשוב מזרעו של אהרן, מנלן [מנין הוא נלמד]? ^[10]

אמר פירש רב יהודה אמר שמואל: משום דאמר קרא גבי פנחס כשנתכהן: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", ולמדנו: בין זרע כשר ובין זרע פסול, באופן שעבד בשוגג. ^[11]

אבוה דשמואל אמר: מהכא יש ללמוד שהחלל שעבד בשוגג עבודתו כשירה:

שנאמר בברכת משה לשבט לוי: "ברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה". ולמדנו מלשון "חילו" שאפילו חולין שבו תרצה. והיינו דוקא באופן זה שלא נודע לו פסולו, אבל לכתחילה לא, שהרי הכתוב קוראו חלל, שנתחלל מקדושת כהונה.

רבי ינאי אמר: מהכא יש ללמוד כן: שנאמר בפרשת בכורים [דברים כו ג]: "ובאת אל הכהן יהיה בימים ההם", ולמה אמרה תורה "בימים ההם"!? וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל כהן שלא היה בימיו!?

אלא זה כשר [בריטב"א: כהן] ונתחלל, כלומר: הכתוב בא לרבות את מי שלא היה כהן אלא בימים ההם, קודם שנודע פסולו ; ולכך הוא נקרא "כהן", משום שעבודתו כשירה היתה ככהן גמור. ^[12] תו מפרשינן: בעל מום דעבודתו פסולה, מנלן!? כלומר: מאחר שאתה דורש "והיתה לו ולזרעו אחריו" לרבות זרע פסול, אם כן נרבה מפסוק זה אף את בעל המום שעבודתו כשירה!? ^[13]

אמר רב יהודה אמר שמואל: משום דאמר קרא: "לכן אמור לו [לפנחס], הנני נותן לו את בריתי שלום; והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" -

ולמדנו מלשון שלום: כשהוא שלם ולא כשהוא חסר [בעל מום].

ותמהינן עלה: והא "שלום" כתיב!?

אמר תירץ רב נחמן: ויו ד"שלום" קטיעא היא [האות וי"ו של התיבה שלום נכתבת כשהיא קטועה], והיא נדרשת כאילו היה כתוב "שלם". ^[14] הקדמה:

א. נשים האסורות על הבעל בלאו, בין הפסולות לישראל ובין הפסולות לכהונה, קידושין תופסין לו בהם, לפי ההלכה כחכמים, החולקים בזה על רבי עקיבא הסובר שאף בחייבי לאוין אין קידושין תופסין. וכן דעת משנתנו היא כחכמים. אבל בחייבי כריתות [מלבד נדה], אין קידושין תופסין לו בהן, לכולי עלמא.

ב. אלו הן הנשים האסורות לכהן הדיוט: גרושה, חללה וזונה [וכן הנבעלת לאיש שהוא זר לה], ולכהן גדול אסורה אף האלמנה. ורוב הנבעלות בעילת איסור הרי הן אסורות לכהן, יש מהן שנעשות חללה, ויש מהן הנעשות זונה [ויש מהן שהן אסורות בלאו ד"ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל"].

ג. החלל, והוא הנולד מביאת כהן בנשים האסורות לכהונה, פקעה קדושת כהונה ממנו, אינו אוכל בתרומה ואינו עובד עבודה, ופוסל אשה לכהונה בביאתו כדין חללה, והבת שנולדה מביאה כהן בפסולי כהונה זו הרי היא חללה ופסולה לכהונה, ואין היא אוכלת בתרומה, בין אם היתה בת כהן, ובין אם היתה אשת כהן.

ד. דין הולד הנולד מביאת חלל בכשירה, ומביאת כשר בחללה, מחלוקת תנאים היא, אם הולד חלל, ונזכרת מחלוקת זו בסוגייתנו.

ה. אלו הן הנשים הפסולות לבוא בקהל ה' מן התורה: ממזרת, והיא אסורה בלאו; וגיורת אדומית או מצרית האסורות באיסור עשה בלבד.

ו. אלו הם האנשים הפסולים לבוא בקהל ה'

מן התורה: ממזר וגר עמוני ומואבי, וכל אלו אסורים בלאו; והגר האדומי או המצרי אסורים באיסור עשה לבוא בקהל ה'.

ז. הממזר אסור לעולם, ואפילו דור עשירי שלו פסול לבוא בקהל, וכן הגר העמוני והמואבי, זרעו פסול אפילו לאחר דור עשירי לגירות, אבל המצרי והאדומי אינו אסור אלא דור ראשון ושני לגירותו, ואילו דור שלישי מותר לבוא בקהל, וכן האדומית או המצרית השלישית מותרת לבוא בקהל ה'.

ח. נחלקו תנאים - ויובא בסוגייתנו - אם "קהל גרים איקרי קהל", או שאין קהל גרים נקרא "קהל", ומותר הגר בכל פסולות קהל, ופסולי הקהל מותרים בגיורת.

המשנה שלפנינו קובעת ארבעה כללים בענין:

א. ולדות הנולדים משני בני זוג שדינו של האחד שונה מן השני, ועלינו לקבוע את התייחסות הולדות, אם לאב או לאם.

ב. כשרותם או פסלותם של ולדות שנולדו מביאת עבירה.

מתניתין:

כלל ראשון:

כל מקום שיש קדושין, איש ואשה שייתכנו קידושין ביניהם [אפילו אם בפועל לא נעשו קדושין ביניהם], ואין עבירה בביאת האיש באשה זו, שאין הם אסורים זה בזו - הולד שנולד מהם הולך אחר הזכר, וכדמפרש ואזיל.

ואיזה זו? - זו: כהנת, לויה וישראלית, שנישאו ^[15] לכהן, ללוי ולישראל, שבכל אלו קידושין תופסין בהן, ואין עבירה בנישואיהן.

ומלמדת המשנה שהתייחסות הולד לענין כהונה או לויה, היא אחרי הבעל [הזכר]. שאם האב כהן, בנו כהן כמותו, אף שאמו לויה או ישראלית. ואם האב הוא ישראל, גם בנו ישראל, אף שאמו כהנת או לויה.

כלל שני:

וכל מקום שיש קדושין, שקידושין תופסין אם היה מקדשה, ואולם יש עבירה בביאה באשה זו - הולד הולך אחר ה"פגום" שבהם, ^[16] בין אם הפגם הוא באביו ובין הפגם הוא באמו, כדמפרש ואזיל.

ואיזה זו? - זו: אלמנה, שהיא פגומה לכהן גדול; או גרושה וחלוצה ^[17] הפגומה אפילו לכהן הדיוט; שקידושין תופסין לכהן בהן [שהרי רק חייבי לאוין הן], ויש עבירה בנישואיהם. ומלמדת המשנה שהולדות הולכים אחר הפגום שבין שניהם, ונעשים "פגומים", דהיינו, חללים. ^[18] וכמו כן, ממזרת ונתינה ^[19] הפגומות ופסולות לישראל, מלבוא בקהל ה' -

וכן בת ישראל הפגומה לממזר ונתין, שהם פגומים ופסולים -

שבאלו תופסין קידושין [שהרי אינם אלא חייבי לאוין, שקידושין תופסין בהם], ואולם יש עבירה בנישואיהם - ומלמדת המשנה, שדין הולד הבא מביניהם כדין הפגום שביניהם, ונעשים ממזרים או נתינים.

כלל שלישי:

וכל מי שאין לה עליו קידושין, שאין קידושין תופסין לבעל בה, אבל אין היא מופקעת מקידושין לגמרי, כי יש לה על אחרים קדושין - הולד הנולד מביאה באשה זו, ממזר הוא.

ואיזה זה? - זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה,

דהיינו הנשים הקרובות, שהן אסורות עליו באיסור עריות, וחייב עליהן כרת, שאלו אין קידושין תופסין לו בהן [כי אין תפיסת קידושין בחייבי כריתות], אבל אין האשה מופקעת מקידושין לאחר. ומלמדת המשנה, שהולד הנולד מביאה זו ממזר הוא.

כלל רביעי: וכל מי שאין לה, לא עליו ולא על אחרים, קדושין, הרי דינו של הולד הוא כמותה.

ואיזה זה? - ולד שפחה ונכרית, שלא שייך בהם קידושין.

ומלמדת המשנה, שהולד הנולד מישראל שבא עליהן דינו כמותה, שהוא נכרי או עבד. ^[20]

גמרא:

שנינו במשנה: כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר:

אמר תמה ליה רבי שמעון ^[21] לרבי יוחנן:

וכי כללא הוא, דכל מקום שיש קדושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר?

הערות

^[1] כתב רש"י: "מנא אמינא לה דאין עד אחד נאמן בדבר ערוה לפסול, ואפילו אין לו מכחיש", והנה נתבאר בהערה לעיל בשם הר"ן ששיטת רש"י היא כרבינו תם, הסובר, שאף לאביי אין העד נאמן אלא בצירוף הודאתו של בעל הדבר, ולפי זה לשונו של רש"י אינו מדוקדק כל כך, שהיה לו לרש"י לומר: "דאין עד אחד נאמן בדבר ערוה לפסול, ואפילו הלה שותק" ; וכן יש לעיין בזה מלשונו של רש"י בדף סה סוף עמוד ב, ראה שם.

^[2] ריטב"א, וראה שם תוספת דברים במחלוקתם.

^[3] נתבאר על פי שיטת התוספות כפי שפירש מהרש"א [ודלא כהתוספות ישנים], ולעיקר פירושם - שבשנים נחלקו - הסכים הרשב"א; אבל הרמב"ן מפרש שמשא ומתן זה המשך הוא למחלוקתם הראשונה, ולפירושו הסכים הריטב"א, ושיטתם בכל ענין זה תבואר בהערה 14.

^[4] ביאור דין זה נתבאר על פי רש"י; וראה שיטות נוספות בביאור דין זה בהערה 10.

^[5] לכאורה יש לתמוה: הרי לשיטת רבינו תם ורש"י בשלשת מימרותיו של אביי [שאף רבא מודה בהם], מתבאר בהכרח האחד מן השנים, או שאין עד אחד נאמן לאסור, ולכן הוצרכנו לשתיקת בעל הדבר כשאומר לו נטמאו טהרותיך או ששורו נרבע; או שאין עד אחד נאמן כנגד איתחזק היתירא, ומשום כך הוצרכנו לשתיקתו. ואם כן תיקשי: למה נאמן עד אחד לפסול את המקוה, והרי הוא אוסר ומעיד נגד איתחזק היתירא, ובאופן זה הלוא אין הוא נאמן אלא בצירוף השתיקה, ומי הוא השותק במקוה! ? והקשה כן הרמב"ן בתחילת הסוגיא [בד"ה ועוד ממעשה] על שיטת רבינו תם שמשום שתיקה אסר אביי, וז"ל: "ועוד מקוה שפסולו ביחיד, בשתיקת מאן", וכן הקשה הריטב"א. והוסיף ב"שער המלך" הלכות שגגות לבאר את הקושיא, שאין לומר, שהנידון הוא בעד אחד המעיד על המקוה שהוא חסר לאחר שטבל בו אדם [וכעין מה שנחלקו בו רבי טרפון ורבי עקיבא], ושתק הטובל, שבזה הרי יש לצרף את שתיקת הטובל בו, [כי זה דומה לעד האומר "נטמאו טהרותיך" או "נטמאת", שהוא נאמן בשתיקת בעל הדבר, כמבואר בתחילת הסוגיא ; והרי אנו דנים כאן כששתק בעל הדבר, כמבואר בהדיא בהמשך הסוגיא] ; זה אינו, כי באופן זה ודאי שאין שתיקה כהודאה, כי אילו היה יודע שהוא חסר לא היה טובל בו; [וראה מה שיתבאר לקמן בהערה 9 גבי "שלח אחוי"]. וב"תורת אבירים" הביא, שרבינו תם ב"ספר הישר" אכן פירש כן; ועל מה שהעיר ב"שער המלך" יש לומר, דכשם שכתב הר"ן שאפילו אם הוא יודע בודאות שלא הודה לדברי העד, מכל מקום גזירת הכתוב היא שתהא שתיקתו כהודאה, אם כן הוא הדין בכי האי גוונא, שברור לנו שלא נתכוין להודות. ומיהו אף אם נפרש כן, אכתי תיקשי לשון רש"י שכתב בטעם הדבר שעד אחד נאמן לפסול את המקוה, שהוא משום שעד אחד נאמן באיסורין, ומשמע אף בלי שתיקתו של בעל הדבר. אך יש ליישב שיטת רש"י, על פי הסברא שנזכרה בהערה בתחילת הסוגיא, והוא טעם שלישי למה אינו נאמן עד אחד [בשלשת מימרותיו של אביי], ואף שעד אחד נאמן באיסורין, והוא משום שזה כמי שבא להפסידו ממון, כשאומר לו "נטמאו טהרותיך" או "שורך נרבע"; ואם כן כל עיקר מה שאין העד נאמן אינו אלא משום שהוא מעיד על חבירו, ואם כן לא קשה קושיית הרמב"ן, כי אם באמת אין מי שישתוק, אם כן אין סיבה שלא להאמין לעד כשאר עד אחד שהוא נאמן באיסורין, [וכנראה שבדרך זו דרך ב"שער המלך" שם ליישב את הקושיא ממקוה, ראה שם]. וראה עוד בתוספות הרא"ש [והוא סובר בפירוש הסוגיא כרבינו תם], שהקשה על רש"י: הרי אין עד אחד נאמן לאסור! ? ולכן פירש, שאין נאמנותו משום ש"עד אחד נאמן באיסורין", אלא משום שהדבר יכול להתברר, ועל דרך המבואר בהמשך הגמרא גבי "שלח אחוי".

^[6] וכפי שיתבאר בהערה 8 למה יש לדמותו ל"דבר שבערוה".

^[7] ואם תאמר: הרי אין להוכיח מכאן שהיה בעל הדבר שותק, אלא שלא היה מכחיש, ואילו לדעת רבינו תם ורש"י, הרי אין די במה שאין בעל הדבר מכחיש לגבי דבר שבערוה, אלא צריך שיהיה שותק, ואם כן מנין לנו להוכיח שאנו עוסקים באופן שהוא שותק! ? יש לומר בשני אופנים: האחד: משום שאם לא כן לא היה נאמן עד אחד, שהרי בהכרח שלשיטתם אין עד אחד נאמן לאסור, ומטעם זה הוצרך אביי לשתיקה [בשלשת מימרותיו הראשונות], וכמו שכתבו התוספות לעיל. ואף לפי מה שנתבאר לעיל בטעם הדין שאין עד אחד נאמן שהוא משום שאיתחזק היתירא, וזה אינו שייך בבעל מום מתחילת ברייתו, מכל מקום יש לומר על פי מה שכתבו האחרונים ["שב שמעתתא" ורבי עקיבא איגר], שהיות ורובא וחזקה רובא עדיף, אם כן היות ואין עד אחד נאמן נגד איתחזק, אף נגד רוב אינו נאמן, והיות ורוב כהנים אינם בעלי מומין, אם כן בהכרח שנאמנותו לפוסלו אינו אלא משום שהוא שותק. השני: גבי בעל מום אין שייך שיאמר "איני יודע", ובהכרח שהוא שותק אם אינו מכחיש.

^[8] ביאור הדין המבואר בסוגיא, שעדות לפסול כהן משום שהוא חלל, נקרא "דבר שבערוה": הפירוש האחד [מ"שב שמעתתא" שמעתתא ו פרק טו, על פי תוספות רי"ד שהובא בהערה בעמוד א במעשה דינאי, וראה עוד שם]: עדות על אשה שהיא גרושה, ועדות על אדם שהוא בן גרושה הוא "דבר שבערוה", [ולדעתו, זו היתה כוונת התוספות רי"ד שלמד מסוגייתנו, שאין עד אחד נאמן להעיד על אשה שהיא שבויה או גרושה, דהיינו מה שאמרו כאן "פסולו בשנים"]. הפירוש השני [מתבאר שם על פי שיטת הרמב"ם הסובר, שלומר על אשה שהיא גרושה אינו דבר שבערוה]: משום דבן גרושה ובן חלוצה כיון דפסולו בגופו והוא מפסולי כהונה, לזה צריך שנים, וכמו להעיד על אחד שהוא ממזר, שודאי צריך שנים לפוסלו לקהל ישראל; והוכיח כן, ממה שהוצרכה התורה לחדש שהאב נאמן על בנו לומר שהוא ממזר, או שהוא בן גרושה ובן חלוצה, וכמאמר הכתוב "כי את הבכור בן השנואה יכיר" [וכמבואר בקידושין עד א], הרי מוכח, שמשום "עד אחד נאמן באיסורין" לא היה האב נאמן, ומשום דלא אמרו "עד אחד נאמן באיסורין" אלא להעיד על דבר שנתהוה במקרה, כמו להעיד אשה זו נעשית גרושה או זונה, אבל להעיד על פסולי קהל בתולדה: הן להעיד: "ממזר" [שהוא בתולדה], או "בן גרושה וחלוצה", דהוא חלל בתולדה, ולפוסלו מקהל כהונה או ישראל, בזה אין עד אחד נאמן, אלא האב, [וראה ב"חזון איש" - בליקוטים הנדמ"ח כאן, בד"ה כ' הרמב"ם - שכתב עליו: "ואינו מובן, מה לי פסול מתהוה מה לי בתולדה, ואם אינו "דבר שבערוה" למה בעי שנים"]. וביאור דמיון הגמרא למחלוקת אביי ורבא, ביאר שם, שאף אביי מודה שמעיקר הדין דרשינן גזירה שוה שבדבר שבערוה צריך שנים, אלא שמכל מקום שתיקת בעל הדבר מועילה, ואם כן הוא הדין שנחלקו לגבי פסול הגוף בתולדה שהוא בשנים, שלפי אביי שתיקת בעל הדבר מועילה, והוכיח רבא שבפסול זה אין מועיל שתיקה, והוא הדין שבדבר שבערוה אין מועיל שתיקה. ומיהו פירוש זה לא יתכן אלא לשיטת רבינו תם ורש"י הסוברים, שמכח השתיקה היא נאסרת, ולא על ידי העד לבדו, ולפי זה יש מקום לדון להשוות את הנידונים; אבל לדעת הראשונים שעד אחד נאמן ולא משום שתיקה, [וכמו שביאר הרשב"א את טעם הדבר, שאם כי ילפינן גזירה שוה מממון, מכל מקום לא ילפינן לה אלא במקום הכחשה], אם כן הרי אין להשוות את הנידונים כלל. הפירוש השלישי [מ"מחנה אפרים" עדות סימן יג]: אף לשיטת הרמב"ם שעד אחד נאמן לומר גרושה או זונה היא, הכא שאני, כיון "שכבר נישאת לכהן והוי ערוה עליו, וכן נמי בנה הוי בן הערוה, ולהכי אין עד אחד נאמן לומר בן גרושה הוא, אבל כל שלא נשאת עדיין לכהן, אין הגרושה שם ערוה עליה, אלא הרי היא כשאר פנויה, שאינה נקראת ערוה, אלא לאחר שתנשא לכהן", והובאו דבריו בעמוד א בהערה גבי ינאי, ושם הובאו דברי האחרונים בהבנת דבריו. ויש נפקא מינה בין פירוש ה"שב שמעתתא" ל"מחנה אפרים", והיינו באופן שידוע לנו בכהן שהיו לו שתי נשים האחת גרושה והאחת כשירה, ובא עד אחד להעיד שהאיש העומד בפנינו הוא בן הגרושה ולא בן הכשירה וחלל הוא, שלדעת ה"שב שמעתתא" לא נאמינו, ולדעת ה"מחנה אפרים" נאמינו. ולשיטת הרי"ד באופן זה יש לדון, אם עיקר כוונתו משום שהוא מעיד על האם שהיא פסולה לכהן, ואם כן באופן זה יהיה נאמן העד, או אפשר שאף להעיד על פסול הבן הוי דבר שבערוה, ואם כן יהיה פסול העד. וראה עוד בביאור סוגייתנו בחידושי רבי שמעון יהודה הכהן בכתובות סימן יד, וב"אור שמח" פרק טז מסנהדרין על הרמב"ם, וב"חזון איש" הנזכר - באריכות; וב"אבי עזרי" הלכות סנהדרין.

^[9] א. נתבאר על פי רש"י; והנה ממה שכתב רש"י דבמקוה חסרונו לפנינו, בהכרח שהנידון גבי מקוה אינו באופן שבא עד אחד להעיד על אדם שטבל במקוה, שהיא היתה חסירה בשעה שטבל בו, שהרי אם כן אין שייך חסרונו לפנינו, כי אין אנו דנים על מצב המקוה בשעת העדות, אלא על מצב המקוה בשעת טבילת אדם זה, וזה הרי אינו ניתן לבירור [וראה לעיל בהערה בשם ה"שער המלך" ורבינו תם ב"ספר הישר"]. ואולם ראה ברשב"א שנשאר בצ"ע על הגמרא: "דמקוה מאי אחוי איכא וכו' דאי מדדיה חד ואמר תא נמדדיה זימנא אחריתי, דילמא במדידה ראשונה לא חסר [משמע כוונתו, שבשעה שטבל בו האדם עדיין לא היה חסר], ומאי קאמר היינו דקתני מקוה פסולו מגופו, כלומר: שנוכל לברר, שהרי הוא לפנינו, דהא ליכא לברר אלא על פי האחד שמדדה ראשונה". ב. כתבו התוספות, שמכאן יש להוכיח שבכל דבר שאפשר לברר, עד אחד נאמן ואפילו אחר מכחישו, והיינו ממה שאמרו כאן שהעד נאמן משום שאפשר לברורי, אף שהכהן מכחישו.

^[10] בירור שיטות בדין כהן שעבד ונמצא חלל: א. שיטת רש"י, שאם עבד בשוגג מתוך חסרון ידיעה שהוא חלל, בזה הכשירה התורה. ב. הרמב"ן כאן צידד לומר, שלא הוכשרה עבודתו אלא כשנודע שהוא ספק חלל, [ראה דבריו בהערה 12]. והריטב"א במכות יא ב הביא שיטה זו, ותמה עליה מסוגיא דשם, דמשמע בהדיא, שהנידון הוא במי שנמצא בן גרושה ובן חלוצה בודאי; וראה ב"תורת אבירים" שליקט את דברי האחרונים העוסקים בישוב קושיא זו. ג. לשון הרמב"ם [ביאת מקדש ו י]: "כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל, עבודתו כשירה לשעבר, ואינו עובד להבא, ואם עבד לא חילל [אפילו מכאן ולהבא], שנאמר: ברך ה' חילו וגו"', [וראה עוד ב"שיטה לא נודע למי"]. והאחרונים תמהו על הרמב"ם מסוגייתנו דמשמע בהדיא שיש חילוק בין קודם שנודע לאחר שנודע, וראה ב"ספר המפתח" שם; ואחד התירוצים שנאמרו באחרונים, הוא: דבאמת מהרמב"ם עצמו משמע שהוא מחלק בין קודם שנודע לאחר שנודע, ראה לשונו היטב, ואם כן הרי ניחא. אלא שצריך ביאור במה חלוק קודם שנודע לאחר שנודע! ? ופירשו הם, שאותה עבודה שעבד קודם שנודע פסולו הרי היא "כשירה", וזה נלמד מ"הכהן אשר יהיה בימים ההם", ואילו העבודה שעבד אחר כך, אינה כשירה, אלא ש"אינה מחוללת", וזה נלמד מ"ברך ד' חילו"; והנפקא מינה בזה: אם קיבל דם, ועדיין יש דם נוסף הכשר לקבלה, שאם עבודתו כשירה, אין צריך לחזור ולקבל, אבל אם עבודתו אינה כשירה, רק שאינה מחוללת, צריך לחזור ולקבל, [ראה "אבן האזל" שם, ועוד אחרונים].

^[11] הקשו התוספות: והרי לעיל דף ד א אמרו על הפסוק "וזרע אין לה", אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין, הרי משמע ד"זרע" לא משמע אלא זרע כשר! ? ותירצו, שכוונת הדרשה היא, שלא היה לו לומר: "ולזרעו" [דמשמע בין בנים ובין בנות], אלא "ולבניו", שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה, ומזה דרשו שאפילו זרע פסול בכלל; וראה עוד בהערה 14 בשם הרמב"ן. ובעיקר מה שכתבו, שבבנות לא שייך ברית כהונה, הקשה הרש"ש: הרי תרומה וחזה ושוק, נאכלים אף לבנות הכהנים! ? ותירץ, ד"כהונה" הוא לשון שירות, דהיינו עבודה וזה אין שייך בבנ ות. וכבר חקרו אחרונים, אם בת כהן אוכלת משום שהיא כהנת, או משום שהיא "בת כהן", שאביה מאכילה, וקושיית הרש"ש בפשוטה תליא בזה, וראה ב"אילת השחר". והריטב"א תירץ על קושיית התוספות, שהדרשה היא מלשון "אחריו", דמשמע כל שהוא מיוחס אחריו [ראה יבמות ק ב, על הפסוק "ולזרעך אחריך"], והרי אף החלל מיוחס אחר אביו אף שאינו כהן.

^[12] ריטב"א.

^[13] כן פירש רש"י; וכוונתו, שכל הקושיא היא רק לרב יהודה אמר שמואל הלומד מפסוק זה לרבות חללים, שאם כן יש לנו לרבות גם בעלי מומין; אבל לדעת הלומד לרבות מ"ברך ד' חילו", אי אפשר לרבות אלא חללים; וכן לדעת הלומד מ"הכהן אשר יהיה בימים ההם" אי אפשר לרבות בעל מום, כי בעל מום מעולם לא יצא מכלל כהונה, ואינו כהן ש"בימים ההם", אלא כהן הוא לעולם; ודקדקו האחרונים כדברי רש"י, ממה שרב יהודה אמר שמואל עצמו יישב קושיית הגמרא.

^[14] א. דעת הריטב"א כאן, ש"וי"ו קטיעא" אינו "וי"ו זעירא", אלא וי"ו קטועה באמצעיתה; וראה אריכות בזה בליקוטים החדשים של רבי עקיבא איגר. וראה עוד שם בשם ספר "בתי כהונה", שהרמב"ם השמיט דין זה, משום שלפי דעתו עיקר הדרשה היא מ"ברך ד' חילו" כמבואר ברמב"ם; ולשיטה זו אין אנו צריכים לדרשת "וי"ו קטיעא", ואם כי ודאי שכולי עלמא מודו שכך הוא נכתב, מכל מקום כיון שאין בדרשה זו נפקא מינה להלכה, לכן השמיטו הרמב"ם, ראה שם. ב. ביאור שיטה אחרת מדברי הראשונים, בפירוש דברי רבי עקיבא ורבי טרפון, שזה דימהו לבעל מום, וזה דימהו לבן גרושה: בפנים נתבאר על פי שיטת התוספות והרשב"א המפרשים, שרבי עקיבא ורבי טרפון נחלקו בשנים: א. במקוה שהיה בחזקת מלא ונמצא חסר, והטבילו בו טהרות אם הולכים אחר חזקת המקוה, או אחר חזקת הגוף ; ב. הטובל במקוה חסירה ולא היה יודע ועבד עבודה אם עבודתו כשירה, ולענין זה היה זה מדמה לבעל מום וזה מדמה לבן גרושה. ואולם הרמב"ן מפרש, שאין כאן אלא מחלוקת אחת [וכפשטות משמעות לשון הברייתא], והקדים יסוד אחד, שלא הכשירה תורה את החלל הודאי שעבד בשוגג, אלא את החלל הספק בלבד שעבד בשוגג הוא שהכשירה תורה; והוכיח כן, שאם לא כן תיקשי: האיך למדו מ"והיתה לו ולזרעו אחריו" שאפילו זרע פסול, הוא כשר, והרי בכל מקום אמרינן בכעין זה "אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין", ולפי יסוד זה ניחא, "דכיון דכתיב ולזרעו אחריו, משמע כל זמן שהוא מתיחס אחריו, דהיינו ספק פסול", וראה עוד בדבריו שפירש על פי יסוד זה את שאר הדרשות. וביאור דמיון רבי טרפון ורבי עקיבא לחלל ספק ולבעל מום ספק, הוא: רבי טרפון סובר: טעם הכשר התורה הוא משום שאנו מעמידים את החלל על חזקתו הראשונה, ומכשירים אנו אותו לענין אותה עבודה שעבד כבר; וממה שאנו מעמידים אותו על חזקתו, אף על פי שמנגד יש חזקת חיוב של מביא הקרבן אותו הקריב הכהן הזה, מזה למד רבי טרפון כשיטתו, ומשום ש"היה מדמה חייבי קרבנות לחייבי טבילות, והכהן המקריב למקוה". ואילו רבי עקיבא דימה אותו לבעל מום, "שכיון שנמצא עכשיו בעל מום, למפרע קרבנותיו פסולים, ואין אומרים: עכשיו הומם, וכן אין אומרים במקוה: עכשיו חסר". ושוב הביא הרמב"ן את פירוש התוספות, וכתב שבירושלמי משמע דלא כפירושו ודלא כפירוש התוספות; והריטב"א העיר על פירוש זה, שלשון "ונודע", לא משמע שנודע ספיקו, אלא שנודע בודאי, וגם לשון הגמרא "אפילו חללין שבו", משמע שהוא חלל ודאי. ולכן פירש הרמב"ן [בתוספת ביאור מדברי הריטב"א משמו]: אף רבי טרפון לא הכשיר את הטובל במקוה שנמצאת חסירה מכאן ולהבא, ואין לו ליגע בטהרות, ולא הכשיר רבי טרפון אלא את הטהרות שאין להם תקנה, אבל הטובלין במקוה צריכים טבילה מכאן ולהבא, והיינו דאמר רבי טרפון: אל תתמה על כך, שמחד גיסא אנו מכשירים את הטובל במקוה שנמצאת חסירה, לענין הטהרות שנגע בהם עד שנודע חסרונה של המקוה, ואין אנו מכשירים את אותה טבילה עצמה מכאן ולהבא, שאין אנו מניחים אותו להתעסק בטהרות עד שיטבול; אל תתמה בזה, שהרי מצינו כיוצא בזה אפילו בפסול ודאי, והיינו בחלל. ואילו רבי עקיבא דימה אותו לבעל מום "דבתר טובל אזלינן, כי היכי דאזלינן בבעל מום בתר חייבי קרבנות, דלא לפלוגי בספיקא בין להבא בין למפרע [לשון הריטב"א משמו] ". וראה עוד בביאור דמיונם של רבי טרפון ורבי עקיבא למחלוקתם, ב"אבן האזל" בהלכות ביאת מקדש פרק ו הלכה י.

^[15] לאו דוקא, והוא הדין אם נבעלה לו בזנות.

^[16] ברש"י משמע, שהוא גורס "הפגום שבשניהם", אבל הריטב"א לקמן סז ב, כתב שאי אפשר לגרוס כן, כי לשון זו משמעה ששניהם פגומים וכדמוכח בגמרא שם, אלא גורסים כאן "אחר הפגום" בלבד, וכתב, שכן הוא בנוסחאות מדויקות.

^[17] החלוצה אינה אסורה אלא מדרבנן, ודינה מדרבנן כגרושה לכל דבר.

^[18] א. נתבאר על פי רש"י שכתב: "אחר הפגום שבשניהם: שנולד מפסולי כהונה הולד פסול, וכן בן ממזרת לישראל ממזר וכו"', ומשמע מלשונו ד"הלך אחר הפגום" בכהן הבא על פסולי כהונה, היינו, דכשם שאמו מפסולי כהונה, כך הולד מפסולי כהונה. החללה הבאה מפסולי כהונה פסולה היא יותר מאמה, ולא מיבעיא אלמנה שאינה פסולה אלא לכהן גדול, ואילו החללה פסולה אף לכהן הדיוט, אלא אפילו גרושה, הרי אין בה אלא פסול להינשא כהונה, ואילו דין החללה שהיא פסולה הן לכהונה והן לתרומה [שאם בת כהן או אשת כהן היא, אינה אוכלת בתרומה] ; וכשהולד הוא בן, הרי הוא נעשה חלל, ואין לו כלל פסול לענין נישואין כאמו [ש"לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין", יבמות פד ב], ועיקר דינו הוא, שאין לו תורת כהן כלל שאינו מזרעו של אהרן, ועוד יש בו דין שהוא פוסל אשה בביאתו, ונמצא שאין פסול הולדות כפסול האם, וכבר הקשה כן הרש"ש. [וראה לשון רבינו חיים הלוי בהלכות איסורי ביאה - ל ב מדפי הספר טור ב למעלה]. ב. והמאירי מפרש [וכן כתב הרש"ש מסברת עצמו], שהוא "ממה שהדבר ידוע, שכל אשה הפסולה לכהן שנבעלה לכהן, בין ברצון בין באונס הן במזיד הן בשוגג וכו' תיכף שהערה בה נעשית חללה מיד וכו', ואמר עכשיו [התנא], שאם נשא אחד מן הפסולות לו והוליד ממנה בן, הולד חלל כאמו [שנעשית חללה בתחילת הביאה] "; [וכעין סברא זו מצאנו בתוספות לקמן סז א ד"ה והרי, שיש לדון - גבי חלל בבת ישראל - ליתן לולד דין חללות משום שהאם נעשתה חללה בביאה זו על ידי ביאת החלל; וראה שם היטב בקושייתם ובתירוצם, ולפי תירוצם יש לפקפק בדברי המאירי וכפי שיתבאר בהערה שם]. ג. ולהרמב"ם בפירוש המשניות ביאור שלישי, שכתב: "כבר ידעת, שאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, הולד חלל, ולא נאמר באלו הולד הולך אחר הפגום, אלא מפני שהם מחייבי לאוין והולד פגום, כללום עם חייבי לאוין שאפשר לומר בהם "הולד הולך אחר הפגום", לפי שישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר". ד. וראה בספר זכרון להגר"י אברמסקי זצ"ל עמוד קסב [חידושים מהגר"ח], שהבין הכרחו של הרמב"ם לפרש כן, שהוא משום שהוקשה לו, דבולד הנולד מפסולי כהונה, הבן הוא חלל, לא משום איזה יחוס, אלא שהכהן מחלל את זרעו על דרך שהוא מחלל את אשתו; וראה גם ב"פני יהושע" שהוקשה לו על המשנה, שהרי הכהן מחלל את זרעו, ואדרבה לא למדנו שהולד מחלל את אשתו אלא משום שהוקש לזרעו, ולכן כתב מדנפשיה, שנקטה המשנה דין זה אגב האחרים, וכיון בזה ל"פירוש המשניות". ה. וראה עוד שם שהקשה הגר"ח על הרמב"ם, דהניחא אם באמת לענין פסולי כהונה היה הדין שהולכים אחר הפגום, אכן שייך לומר שנקטה המשנה פסולי כהונה אגב האחרים; אבל לפי המבואר במשנה לקמן [עז א, והובא דין זה בסוגייתנו], שחלל הבא על בת ישראל הולד חלל, ואילו ישראל הבא על החללה אין הולד חלל, אם כן הרי נמצא שלענין פסולי כהונה וחללות אין הדין שהולכים אחר הפגום אלא אחר הזכר, ואם כן איך שייך לומר "איידי"! ? וכתב שם, שנראה מוכרח מזה, "דגם בפסולי כהונה קיימא לן כן דהולד הולך אחר הפגום, וחלל הוי גזירת הכתוב ד"בעמיו" [שמשם נלמד דין המשנה דלקמן, כמבואר בגמרא עז א], דאין משגיחין בהם רק בהאב", וראה עוד שם.

^[19] הנתינה היא מן הגבעונים שנתנם דוד לחוטבי עצים ושואבי מים, וטעם וגדר פסולם, ראה בתוספות כתובות כט א ד"ה אלו.

^[20] לשון רש"י הוא: "הולד כמותה: ולד נכרית [הרי הוא] נכרי, ואם גיירוהו הוי גר כשר ואינו ממזר; ולד שפחה [הרי הוא] עבד, (ששחררו) [צ"ל ושחררו, וכן הוא בר"ן] בעליו כשר ומותר בישראלית. וביאור כוונת רש"י במה שהוסיף שאינו ממזר בגוי ועבד, יתבאר בהערה בדף סח ב.

^[21] הגרי"פ בהגהותיו על הגליון, העיר: יתכן שהוא רבי שמעון בן לקיש.

מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה] את דעתי שאין סומכים על עד אחד בדבר של ערוה — על זה דתנן [ששנינו במשנה], אמר ר' שמעון: מעשה במגורה (מאגר מים) של דסקים (שם מקום או אדם) ביבנה שהיתה עומדת בחזקת שלימה, שהיו סבורים שיש בה ארבעים סאה, כשיעור מקוה לטהר, ומדדו לאחר זמן ונמצאת שהיא חסירה שהיה בה פחות משיעור זה ו

כל טהרות שנעשו על גבה, שטבלו טמאים לשם טהרות במגורה זו עד שנמדדה, היה ר' טרפון מטהר, ור' עקיבא מטמא. והיו מתדיינים בנושא זה. אמר ר' טרפון: מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד משך כל הזמן, מספק אתה בא לחסרו, לומר שהיה חסר גם בעבר — אל תחסרנו מספק. אמר ר' עקיבא כנגד זה: אדם זה שטבל באותו מקוה בחזקת טמא הוא עומד לפני שטבל, מספק אתה בא לטהרו — אל תטהרנו מספק.

חזר ואמר ר' טרפון: משל לכהן שהיה עומד ומקריב על גבי המזבח, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה — שעבודתו שעשה לפני שנודע פסולו — כשירה. אמר ר' עקיבא: משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בעל מום — שעבודתו שעבד משנעשה בעל מום פסולה.

אמר ר' טרפון: אתה דימיתו את דין המקוה שנמצא חסר לבעל מום, ואני דמיתיו לבן גרושה או לבן חלוצה, נראה למי דומה. אי [אם] דומה לבן גרושה ולבן חלוצה — נדוננו כבן גרושה או כבן חלוצה, אם דומה לבעל מום — נדוננו כבעל מום.

התחיל ר' עקיבא לדון: מקוה פסולו ביחיד, שאין צורך בשני עדים לקבוע על פיהם שהמקוה חסר, וכן בעל מום פסולו ביחיד, שאין צורך בשני עדים להעיד שהוא בעל מום, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים, שצריכים שני עדים להעיד על אמו כדי לפוסלו, ולא די באחד.

דבר אחר אפשר לומר: מקוה פסולו בגופו, וכן בעל מום פסולו בגופו, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים (מכוח אמו). אמר ליה [לו] ר' טרפון: עקיבא! כל הפורש ממך כפורש מן החיים. שהתפעל ר' טרפון מדברי ר' עקיבא וקיבלם.

עד כאן דברי הברייתא, ומעתה לענייננו: האי [זה] בעל מום שפסולו ביחיד היכי דמי [כיצד בדיוק היה]? אי דקא [אם שהוא] מכחיש ליה [אותו], שבעל המום טוען שאין בו מום — מי מהימן [האם יהיה נאמן] העד האחד? אלא ודאי מדובר באופן דשתיק [ששותק] בעל המום ונחשב לו הדבר כהודאה,

ודכותיה [וכיוצא בו] גבי בן גרושה ובן חלוצה גם כן צריך לומר דשתיק [שהאיש עצמו שותק] ואיננו מוחה, וקתני [ושנה] שם: מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים. משמע שעל פי עד אחד, ואפילו בעל הדבר שותק — אין פוסלים אשה!

ואביי אמר כנגד טענה זו: לעולם אתה צריך לפרש בשני המקרים דקא [שהוא, בעל הדבר] מכחיש ליה [אותו] את העד, ודקאמרת [ומה שאתה אומר]: אמאי מהימן [מדוע הוא, העד, נאמן] לומר שהוא בעל מום — יש להסביר דאמר ליה [שאומר לו] העד: שלח אחוי [פשוט בגדיך והראה] שאין בך מום, וכיון שיכול הדבר להתגלות — נאמן העד, שהרי אם שקר הוא מעיד יכול הכהן להוכיח זאת. והיינו דקתני [וזהו ששנינו]: מקוה פסולו בגופו ובעל מום פסולו בגופו, שניתן הדבר לבדיקה בו עצמו ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים.

א לגופו של דבר שהזכרנו בברייתא שואלים: ובן גרושה ובן חלוצה, שעבודתו בדיעבד כשירה, מנלן [מניין לנו]? אמר רבי יהודה אמר שמואל: שאמר קרא [הכתוב] על פנחס: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כה, יג), וכוונתו: בין זרע כשר ובין זרע פסול. ומכאן למדים שבדיעבד אין עבודת כהן זה נפסלת אף שנתברר שהיה פסול.

אבוה [אביו] של שמואל אמר: מהכא [ראיה לדבר מכאן], שנאמר בברכה לשבט לוי: "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה" (דברים לג, יא), שדרש מן המלה "חילו" שאפילו חולין (חללים) שבו תרצה את עבודתם בדיעבד.

ר' ינאי אמר: מהכא [מכאן] יש ראיה לדבר, שנאמר בדין הביכורים: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (שם כו, ג), וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל כהן שלא היה בימיו? ואם כן מהו הלשון "בימים ההם"? אלא זה שהיה כהן כשר ונתחלל, שכל ימיו שעבד בכהונה, נחשב לכהן (כשר).

וממשיכים לברר את האמור בברייתא: בעל מום שעבודתו פסולה למפרע מנלן [מניין לנו]? אמר רב יהודה אמר שמואל: שאמר קרא [הכתוב] על פנחס הכהן "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב), וכוונתו כשהוא שלם נכרתה לו ברית ולא כשהוא חסר אבר שהוא בעל מום. ומקשים: והא [והרי] "שלום" כתיב [כתוב] ולא "שלם"! אמר רב נחמן: האות וי"ו של המלה שלום קטיעה [קטועה] היא, שמסורת היא שכותבים אותה קטועה, וניתן לקרוא את המלה כאילו היתה כתובה "שלם".

ב משנה כלל הוא בהלכות יוחסין: כל מקום שיש, שתופסים, קידושין ואין עבירה בנישואין הללו, שאין בהם איסור מן התורה — הולד הולך אחר הזכר, שייחוסו נחשב אחרי אביו. ואיזה זו — כגון זו כהנת, או לויה, או ישראלית, שנשאו לכהן, או ללוי, או לישראל, שבכל אלה הולד מתייחס אחר משפחת אביו.

וכל מקום שיש, שתופסים, קידושין ויש עבירה — הולד הולך אחר ההורה הפגום. ואיזה זו למשל זו אלמנה שנישאה לכהן גדול, או גרושה, או חלוצה שנישאה לכהן הדיוט, או ממזרת, או נתינה שנישאה לישראל, או בת ישראל שנישאה לממזר, או לנתין, שדין הולד כדין ההורה הפגום שביניהם.

וכל מי שאין לה עליו קידושין בזיווג זה, שהקידושין אינם תופסים, אבל יש לה על אחרים קידושין, כלומר, אותה אשה יכולה באופן כללי להתקדש, שהיא מכלל ישראל — במקרה כזה הולד ממזר. ואיזה זה — זה הבא על אחת מכל העריות שכתובות בתורה. וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין — במקרה זה הולד כמותה, שאינו מתייחס ואינו נחשב כלל כבן אביו, אלא הריהו כאמו. ואיזה זה — זה ולד שפחה, או גויה שולדה הוא כמותה עבד או גוי, ואם יתגייר אינו קרוי ממזר.

ג גמרא שנינו במשנה שכל מקום שיש קידושין ואין עבירה — הולד הולך אחר הזכר. אמר ליה [לו] ר' שמעון לר' יוחנן: האם כללא [כלל] הוא שכל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך תמיד אחר הזכר? הרי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

From where do I say my claim that one does not rely on a lone witness in matters of forbidden relations? As we learned in a baraita: Rabbi Shimon said: An incident occurred with regard to a water reservoir of Diskim in Yavne, which had the presumptive status of being complete, i.e., they thought it contained forty se’a, the requisite amount for a ritual bath, and they measured it after a time and it was found to be deficient, as it contained less than that amount.

With regard to all immersions of ritual purification performed in the reservoir before it was measured, Rabbi Tarfon would render them ritually pure, and Rabbi Akiva would render them ritually impure. The two Sages discussed the matter. Rabbi Tarfon said: This ritual bath retained the presumptive status of being whole throughout this period, and you are coming to declare it deficient in the past out of uncertainty. Do not deem it deficient out of uncertainty. Rabbi Akiva said in response: This person who immersed himself in that ritual bath retained the presumptive status of being ritually impure before he immersed. You are coming to purify him out of uncertainty. Do not deem him ritually pure out of uncertainty.

Rabbi Tarfon said in response: There is a parable that illustrates this. A priest was standing and sacrificing offerings on the altar, and it became known that he is the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza. The halakha is that his earlier service before this discovery remains valid. Rabbi Akiva said: A more accurate parable is that of a priest who was standing and sacrificing on the altar, and it became known that he is blemished. In this case, the halakha is that his earlier service is disqualified.

Rabbi Tarfon said: You compared the case of a ritual bath found to be deficient to that of a blemished priest, whereas I compared it to the case of the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza. Let us see to which case it is similar. If this case is similar to that of the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza, let us treat it like the case of the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza; if it is similar to the case of a blemished priest, let us treat it like that of a blemished priest.

Rabbi Akiva began to analyze the matter: The disqualification of a ritual bath is by the testimony of an individual, as witnesses are not required to establish that a ritual bath is deficient, and likewise the disqualification of a blemished priest with regard to performing the Temple service is by the testimony of an individual. And do not let the halakha of the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza prove otherwise, as his disqualification is by the testimony of two witnesses. Two witnesses are required to testify about one’s mother to disqualify him from performing the Temple service; one is insufficient.

Alternatively, one can say: The disqualification of a ritual bath is due to the bath itself, and similarly, the disqualification of a blemished priest is due to the priest himself. And do not let the halakha of the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza prove otherwise, as his disqualification is due to others, i.e., through his mother. Rabbi Tarfon said to him: Akiva, anyone who separates from you, it is as though he has separated from life itself. Rabbi Tarfon was impressed by Rabbi Akiva’s explanation and accepted it. This concludes the baraita.

The Gemara returns to the topic at hand: What are the circumstances with regard to this blemished priest whose disqualification is by means of an individual witness? If the priest denies his claim, maintaining that he is not blemished, is a lone witness deemed credible? Rather, it must be that the priest remains silent and therefore is considered to have admitted to the accusation.

And similarly with regard to the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza, it must also be referring to one who is silent, and yet the baraita teaches: The disqualification of a ritual bath is by the testimony of an individual, and likewise the disqualification of a blemished priest with regard to performing the Temple service is by the testimony of an individual. And do not let the halakha of the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza prove otherwise, as his disqualification is by the testimony of two witnesses. This indicates that if the person under scrutiny himself remains silent, one witness is insufficient to disqualify him.

And Abaye could have said in response to this proof: Actually, both cases deal with an individual who denies the witness’s testimony, and that which you said: Why is the witness deemed credible when he says that this priest is blemished, it is referring to a case where the witness said to him: Remove your clothes and show us that you are not blemished. Since this is a matter that can be investigated, the witness is deemed credible, because if he were lying the priest could prove it. And this explanation is consistent with that which the baraita teaches: The disqualification of a ritual bath is due to the bath itself, and similarly, the disqualification of a blemished priest is due to the priest himself, as he himself can be examined. And do not let the halakha of the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza prove otherwise, as his disqualification is due to others.

The Gemara asks a question with regard to the halakha of the baraita: And from where do we derive that the service of the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza is valid after the fact? Rav Yehuda says that Shmuel says: As the verse states with regard to Pinehas the priest: “And it shall be for him and his seed after him the covenant of an everlasting priesthood” (Numbers 25:13), which includes both fit seed and unfit seed. This teaches that the service of a priest is valid after the fact even if he was disqualified.

Shmuel’s father said that the proof text is from here: It states in the blessing of the tribe of Levi: “Bless, Lord, his substance [ḥeilo], and accept the work of his hands” (Deuteronomy 33:11). The word ḥeilo is expounded as including even the service of his profane ones [ḥullin], which God will accept after the fact.

Rabbi Yannai said: The source is from here, a verse stated with regard to first fruits: “And you shall come to the priest who shall be in those days” (Deuteronomy 26:3). But can it enter your mind that a person can come to a priest who is not alive in his days? What then is the meaning of the phrase “in those days”? Rather, this is referring to a fit priest who later became established as a ḥalal. All his previous days of service are considered those of a fit priest.

The Gemara continues its analysis of the baraita. From where do we derive that the service of a blemished priest is retroactively invalid? Rav Yehuda says that Shmuel says: As the verse states with regard to Pinehas: “Wherefore say: Behold, I give to him My covenant of peace [shalom]” (Numbers 25:12), which means that he receives the covenant when he is whole [shalem], but not when he is blemished and lacking a limb. The Gemara comments: But shalom is written, rather than shalem. Rav Naḥman says: The letter vav in the word shalom is severed. According to tradition, this letter is written with a break in it, and therefore the word can be read as though the vav were missing.

MISHNA: There is a principle with regard to the halakhot of lineage: Any case where there is betrothal, i.e., where the betrothal takes effect, and the marriage involves no transgression by Torah law, the lineage of the offspring follows the male, his father. And in which case is this applicable? For example, this is the case with regard to the daughter of a priest; or the daughter of a Levite; or the daughter of an Israelite, who married a priest, a Levite, or an Israelite. In all these cases the child’s lineage is established by his father’s family.

And any case where there is a valid betrothal and yet there is a transgression, the offspring follows the flawed parent. And in which case is this applicable? For example, this is the case of a widow who is married to a High Priest, or a divorced woman or a ḥalutza who is married to a common priest, or a mamzeret or a Gibeonite woman who is married to an Israelite, or an Israelite woman who is married to a mamzer or to a Gibeonite. In these situations the child inherits the status of the blemished parent.

And in any case where a woman cannot join in betrothal with a particular man, as the betrothal does not take effect, but she can join in betrothal with others, i.e., the woman is considered a member of the Jewish people and can marry other Jews, in these cases the offspring is a mamzer. And in which case is this applicable? This is one who engages in intercourse with any one of those with whom relations are forbidden that are written in the Torah. And in any case where a woman cannot join in betrothal with him or with others, the offspring is like her. He is not considered his father’s son at all, but has the same status as his mother. And in which case is this applicable? This is the offspring of a Canaanite maidservant or a gentile woman, as her child is a slave or a gentile like her. If he converts, he is not a mamzer.

GEMARA: The mishna teaches that any case where there is betrothal and the marriage involves no transgression, the lineage of the offspring follows the male. Rabbi Shimon said to Rabbi Yoḥanan: Is it an established principle that any case where there is betrothal and there is no transgression the offspring invariably follows the male? But

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דתנן כל טהרות שנעשו על גבה למפרע רבי טרפון מטהר. כשמאי ס"ל דאמר כל הנשים דיין שעתן ולית ליה מטמאות מעת לעת ומפקידה לפקידה כהלל ורבנן כדמוכח בריש מסכת נדה דף ב' ע"ב דמאן דאית ליה גבי נשים מעת לעת כל שכן במקוה שהוא מטמא למפרע משום דאיכ' ב' לריעותא דאיכ' למימר חסר ואתאי חסר ואתאי ולית ליה נמי ההיא דתנן השרץ שנמצא במביי ולית ליה נמי ההיא דתנן היה בודק את החבית להיות מפריש עליה והולך כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק ולרבנן הוי טבל גמור (משום) [ומשום] דהדר ביה לגבי' (ורבי) [דרבי] עקיב' לא פליג בהנך.
תימא הוא משל דרבי טרפון למה הוא דומה. והלא אף על פי שנודע שהוא בן גרושה בן חלוצה עבודתו כשרה שהתורה הכשירתו ואלו גבי מקוה אם נודע שהוא חסר ודאי אפי' רבי טרפון מודה שהטהרות טמאות ונ"ל שלא התירה התורה עבודתו כשנמצא ודאי חלל אלא כשנמצא ספק חלל והיה רבי טרפון סובר דטעמ' דמלתא משום שאומרי' אדם זה בחזקת כשר הוא מספק אתה בא לפסלו אל תפסילנו למפרע מספק אעפ"י שמכאן ואילך פסול שאין מכשירין הספקות לכתחילה אבל למפרע מעמידין אותו על חזקתו ואין אומרים אדם זה חייב קרבן היה מספק אתה בא לפטרו ממנו אל תפטרו מספ' והי' מדמה חייבי קרבנות לחייבי טבילו' והכהן המקריב למקוה ורבי עקיב' דימ' אותו לבעל מום שכיון שנמצ' עכשיו בעל מום למפרע קרבנותיו פסולין ואין אומרים עכשיו הומם וכן אין אומרים במקוה עכשיו חסר והא דאמרינן בן גרושה שעבודתו כשרה מנא לן הכי נמי קאמר מנלן דלא ניזלו בתר חייבי קרבנות ויפסל קרבנותיו למפרע ואמר שמואל דכתיב ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול כלומר כל זמן שאפשר ליחסו אחריו.
ובהא פירושא מתרץ מאי דרגילי תלמידי לאקשויי דזרעו כשר משמע כדאמרינן בריש מכילתין אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין והשתא לא קשי' דכיון דכתיב ולזרעו אחריו משמע כל זמן שהוא מתיחס אחריו דהיינו ספק פסול.
וכן נמי למ"ד ברך ה' חילו, ה"נ משמע חולין שבכהונה דהיינו ספקות אבל חללים אינו חילו שכבר יצאו מן הכלל וכן למ"ד מובאת אל הכהן לרבות ספק שהרי בימיו כהן היה ואלו חלל גמור מעולם לא היה כהן אעפ"י שלא הכיר בו עד עכשיו ובעלי מום בעבודתו פסול משום וי"ו שלום דקטיעא הוא כלומר שלם ולא כשהוא חסר אעפ"י שלא נודע שהיה בעל מום גמור ועוד דלבעל מום אפשר דלא צריך קרא דהא מעטיה רחמנ' מדכתיב איש איש מזרע אהרן וגו'.
ועוד ראיתי בתוספות ז"ל שהם מפרשים דהכא בתרתי פליגי פליגי בטהרות גרידי ופליגי נמי בכהן שטבל במקוה זה ועבד עבודה שרבי טרפון מטהר ומכשיר עבודתו ורבי עקיב' פוסל ומשל דרבי טרפון בקרבנות הללו שיהו כשרים ואפי' תהא מחסרו למפרע כדברך אודי לי מיהת בקרבנות וא"ל רבי עקיב' לא שהוא משל לבעל מום.
ובירושלמי מצאתי דברים שסותרין מה שפירשתי תחילה ומה שפירשו, ואין לנו לדקדק בה אלא שנתפוש דבר כפשוטו כיון שמצא רבי טרפון לענין בן גרושה דבר שהוא כשר למפרע ופסול להבא מדין תורה אמר אף אנו מחזיקין הטובל טהור למפרע אעפ"י שנטמא אותו מכאן ולהבא שלא יתעסק שוב בטהרות שלא אמר רבי טרפון אלא הטהרות שאין להם תקנה אכל הטובלין צריכין טבילה מכאן ולהבא:

אמר ר' טרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה. דדרשינן ליה לקמן מברך ה' חילו. ואיכא למידק והא לא דמי משל לדר' טרפון, דהתם אף על פי שנודע שהיה חלל בשעת עבודה אפילו הכי עבודתו כשרה. והכא לכולי עלמא אם נודע שהיה חסר בשעת טבילה טהרות שנעשו על גביו טמאות. ותירצו בתוס' דר' טרפון ור' עקיבא בתרתי פליגי, בטהרות שנעשו על גביו שלא נודע לבסוף אם חסר בשעת טבילה אם לאו, ובכהן שטבל בו ועבד ונודע שבשעת טבילה חסר הוה, דר' טרפון מטהר ומכשיר קרבנותיו, דיליף לה מבן גרושה ובן חלוצה, ור' עקיבא פוסל תרוייהו, ומשל דר' טרפון לקרבנות, ואודי לי מיהת דבקרבנות קאמר, ואמר ר' עקיבא לא.

אביי אמר לעולם דקא מכחיש ליה ודקא אמרת אמאי מהימנא דא"ל שלח אחוי. תמיהא ליה דאם כן לא דמי משל למקוה, דבמקוה מאי אחוי איכא, אי אמר תא נמדדיה, אם כן לאו פסולו בחד הוא אל בשנים, ואי מדדיה חד ואמר תא נמדדיה זימנא אחריתי דלמא במדידה ראשונה לא חסר. ומאי קאמר היינו דקתני מקוה פסולו מגופו, כלומר שנוכל לברר שהרי הוא לפנינו, דליכא לברר אלא על פי העד האחד שמדדו ראשונה, וצ"ע.

ובן גרושה ובן חלוצה דעבודתו כשרה מנא לן אמר רב יהודה אמר קרא (במדבר טו, יז) והיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול. איכא למידק אדרבה זרעו זרע כשר משמע, כדאיתא בריש מכליתין (ד, א) וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין תלמוד לומר אין לה עיין עליה, ומסתברא דלא מיקרי זרע פסול אלא פסולי קהל, כגון נתין או ממזר, והנהו דאצטריך קרא לרבינהו מזרע אין לה עיין עליה, אבל פסולי כהונה זרעו מיקרי, ומשום הכי מרבינן ליה הכא מזרעו דמשמע כל זרעו בין מיוחס כמוהו בין שאינו מיוחס כמוהו. ואף על גב דאמרינן בפרק נושאין על האנוסה (יבמות ק, ב) מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים אמר שמואל עשר כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי, ומפרש התם מאי שתוקי, שמשתקין אותו מדין כהונה דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא, דאלמא מיוחס ממש בעינן. ליתא, דהתם מיוחס גמור הוא, דבן כהן הוא, אלא דלא ידעינן אבוה מאן מינייהו ניהו, אי דהאי או דהאי, ולא דרשינן מזרעו אלא מאחריו, והיא גופה לאו דבר תורה קאמר, דמיוחס גמור הוא לכל דבר שבקדושה וראוי למנותו כהן גדול, כדתנן בפרק החולץ (יבמות לב, ב) הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת כו' ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון יוציא והולד כשר, ותניא (שם לז, א) ראשון ראוי למנותו כהן גדול, ואיתא נמי בפרק נושאין על האנוסה ואסיקנא התם דזרעו מיוחס אחריו דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, וכי גזור רבנן בזנות, בנשואין לא גזור כנ״ל. ובתוס' תירצו בשם ר״ת דאסיפיה דקרא קאי דכתיב ברית כהונת עולם, דמשמע ליה מהאי לרבויי בין כשר בין פסול, וכהאי גוונא איכא בסוף פרקין (קידושין סח, א) דאמרינן נכרי מנלן אמר קרא (דברים ז, ג) לא תתחתן בם, ואסיפיה דקרא סמוך כמ״ש שם ר״ת, וכן בעבודה זרה פרק ב (לז, א) גבי בנותיהן דאורייתא הוא, ואינו מחוור דאם כן אף אני מביא כל הפסולין ואפילו כהן שבא על אחותו והוליד ממנה בן, דהא בקרא דכהונת עולם לא כתיב ביה לא ממזר ולא חלל, אלא ודאי כדפרישית דלא מרבה מהכא אלא פסולי כהונה הראוין לבא בקהל.

ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו'. הכי גריס רש"י ור"ח. ואינו מחוור, דההיא קרא לאו בעסק עבודה איירי, אלא לענין דין, כדדרשינן מיניה במסכת ראש השנה (כה, ב) יפתח בדורו כשמואל בדורו. ור' שמואל ז"ל גריס ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם דכתיב בפרשה והיה כי תבא (שם כו, ג) ובספרי דריש לה בהדיא מההוא קרא.

הא דתנן כל טהרות שנעשו על גביו למפרע ר"ט מטהר מוכח בריש מסכת נדה דאתי' כשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן דמאן דאית ליה כהלל דאמר מעת לעת ומפקידה לפקידה כל שכן דאמר במקוה שטהרותיו טמאות למפרע דהא איכא תרתי לריעותא דאיכא למימר חסר ואתאי ולית ליה לר"ט נמי ההיא דתנן השרץ שנמצא במבוי כו' ולית ליה נמי ההיא דתנן היה בודק את החביות להיות מפריש עליה והולך כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק והא דלא פליג רי טרפון בהנהו משום דהא הדר בה לגבי רבי עקיבא:

א"ר טרפון מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד. פי' שבתחלתו שלם היה ודאי. ת"ר עקיבא אדם זה בחזקת טמא הוא עומד פי' ר' טרפון אזל בתר מקוה ורבי עקיבא אזיל בתר האדם הטובל בו:

אמר רבי טרפון משל לעומד להקריב על גבי' המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו למפרע כשרה. הקשו בתוספות מי דמי דהתם אפילו כשנודע ודאי שהוא בן גרושה עבודותו כשרה למפרע כדמוכחינן לקמן מקראי אבל הכא אלו נודע ודאי שהיה חסר למפרע היו כל הטהרות שנעשו בו טמאות לד"ה וכיון שכן השתא דהוה ספיקא ניזול לחומרא והוי טמאות מספק. ותירצו והם ז"ל דרבי טרפון ור' עקיבא בתרתי פליגי חדא לענין טהרות מטעמא דמפרש כל חד מינייהו במתניתין וחדא לענין עבודת כהן שהיה טמא וטבל בו דרבי טרפון מכשיר עבודתו ומדמי לה לכהן העובד ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה הכא נמי אפילו נודע בודאי שהיה מקוה חסר כשטבל בו כהן זה והיה טמא עבודתו כשרה ורבי עקיבא מדמי ליה לבעל מום שעבודתו פסולה למפרע. ורבינו הגדול ז"ל תירץ דבן גרושה וחליצה לא הכשירה תורה עבודתו למפרע כשנמצא ודאי כלל אלא כשנמצא ספק חלל וסבר רבי טרפון דטעמא דמילתא משום דאזלינן בתר כהן דאמרינן כהן זה בחזקת כשר עומד מספק אתה בא לפוסלו אל תפסילהו מספק למפרע מיהת ואע"ג דמכאן ולהבא מיפסל שאין מכשירין ספקות לכתחלה אבל למפרע העמידנו על חזקתו וכי היכי דלגבי קרבן אזלינן בתר כהן ולא בתר המחוייב קרבן לומר אדם זה חייב קרבן היה בודאי ואל תפטרנו מספק ה"נ במקוה אזלי' בתר מקוה גופיה ולא בתר הטובל בו ור"ע מדמי ליה לבעל מום שעבד עבודתו פסולה למפרע ולא אמרי' עכשיו הומם ה"נ גבי מקוה עכשיו לא אמרינן חסר והא דאמרי' לקמן ובן גרושה דעבודתו כשרה מ"ל ה"פ מנ"ל דאזלי' בתר כהן ולא אזלי' בתר חייבי קרבנות ואמר שמואל דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול כלומר ספק חלל שמתייחס אחר אביו ולמ"ד מדכתיב ברך ה' חילו ואפי' חללים שבו היינו ספקי חללים אבל חללים ודאין אינן חילו שכבר יצאו מן הכלל וכן למאן דמייתי לה מדכתיב אל הכהן אשר יהיה בימים ההם זה שהיה כשר ונתחלל היינו ספק שהרי בימיו כהן היה דאלו חלל גמור מעולם לא היה כהן אלא שלא הכירו בו עד עכשיו וזה היה נכון אלא דלישנא דמתניתין דקתני ונודע שהוא בן גרושה שנודע בודאי משמע והכי רהטא סוגיין דאמרי' אפילו חללין שבו זה שהיה כשר ונתחלל וה"נ אתיא בירושלמי בהדיא:

והנכון לפרש דברים כשמען ופשוטן כלומר דר' טרפון ה"ק דאדם טמא שטבל אתמול במקוה זה עד שלא נמצא חסר אע"פ שלא עלתה לו טבילתו מכאן ולהבא ואין מניחין אותו להתעסק בטהרות עד שיטבול אין לתמוה האיך תעלה לו אותה טבילה לטהרות שנגע אתמול שהרי מצינו כיוצא בזה אפילו בפסול ודאי דכהן שנמצא בן גרושה עבודתו מכאן ולהבא פסולה ולמפרע עבודתו כשרה ואע"פ שנודע דאתמול פסול היה שכך הוא דין תורה אשתכח דעיקר טעמא דר' טרפון היינו משום דאזיל בתר מקוה כדקתני בהדיא אלא שבמשל זה מטעים דבריו שמטהר טהרותיו של טובל זה למפרע ומטמא אותן להבא ורבי עקיבא סבר דבתר טובל אזלינן כי היכי דאזלינן בבעל מום בתר חייבי קרבנות דלא לפלוגי בספקא בין להבא בין למפרע רבי' ז"ל ועיקר:

ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול ק"ל דהא בפ"ק דמכילתין אתיא בהדיא דזרע לא משמע אלא זרע כשר ותי' ר"ת ז"ל דאסיפא דקרא קא סמיך דכתיב ברית כהונת עולם דאתא לרבויי זרע פסול ודכוותה בתלמודא ולא מיחוור והנכון דלאו מלישנא דזרעו דייק לה אלא מדכתיב זרעו אחריו וחלל מתייחס הוא אחריו וה"ה בעל מום אלא דמעיט' קרא מדכתיב כשהוא שלם ולא כשהוא חסר:

גרסת הספרים ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר כו' וליתא דההוא קרא לא מיירי בענין עבודה אלא בענין דין כדאי' במס' ר"ה בעובדא דר' יהושע דאמרינן יפתח בדורו כשמואל בדורו אלא ה"ג ובאת אל הכהן כו' דכתיב בפ' כי תבא והכי דריש לה בסיפרי מהאי קרא:

זה שהיה כהן ונתחלל. פי' שאע"פ שנמצא חלל ודאי מ"מ בחזקת כשר היה בימים ולהכי קרא ליה קרא כהן אפי' השתא שנודע פסולו לפי שעבודתו כשרה ככהן גמור. וא"ו דשלום קטעאה היא נראה פי' שכרות בנתים דאי לא הל"ל זעירה היא ונפקא מינה לס"ת ויש להגיה כל הספרים שיכתוב כדרכו:

מתני' כל מקום שיש קדושין ואין עבירה כו'. וכן שאין לה עליו קידושין אבל יש לה קדושין על אחרים הולד ממזר ואיזו זו הבא על כל אחת מכל העריות שבתורה. פי' וסתמא כשמעון התימני דאלו לר"ע אפילו מחייבי לאוין הוי ממזר והלכתא כשמעון התימני דסתם לן תנא הכא כוותיה ואע"ג דסתם לן כר"ע ביבמות פרק רבי גמליאל ובהאשה רבה סתמא דהכא עדיפא דתני לה גבי הלכתא פסיקתא אבל ליכא למיפסק כוותיה משום דתנן בדוכתה והלכה כדבריו דהא קיי"ל דאין למדין הלכה מפי משנה:

גמרא וכללא הוא דכל מקום שיש קדושין ואין עבירה עד מתני' רבי יהודה היא לאו למימרא דרבי יהודה תני לה דהא מוכיח בפרק ד' מיתות בהדיא דר"י כר"ע ס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין אלא ה"ק דתנא דמתניתין ס"ל כרבי יהודה בהא דגר אסור בממזרת דקהל גרים איקרי קהל ופליג עליה באידך דסבר אין ממזר מחייבי לאוין. וליתני' בסיפא תנא כל מקום דסיפא לאתויי' וכ"ת ואמאי לא מקשינן הכא דלתניי' בההיא כדמקשינן בסמוך ואיכא למימר דכיון דתנא כל מקום לאתויי ואשמועי' דקהל גרים איקרי קהל הא קתני לה בהדיא כדקתני ממזרת לישראל דהאי נמי לישראל הוא:

כל ספק שאירע בטבילה הן אם טבל אם לא טבל הן שהמקוה שלם הן שהמקוה חסר הרי הטמא בחזקתו עד שיודע בבירור שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות עד שיודע זמן שנמדד בו והיה שלם שלא נאמר ספק טומאה ברשות הרבים טהור אלא בספק טומאה כגון נגע או לא נגע וכיוצא בו אבל זה שהיה טמא בודאי ואתה בא לטהרו אי אתה מטהרו מספק:

ומקוה פסולו ביחיד ר"ל שכל שהעיד אחד שמדדו ומצאו חסר נאמן לפסלו ולטמא כל טהרות שנעשו על גביו למפרע:

כהן שבדקוהו ונמצא על פי שני עדים שהוא בן גרושה ובן חלוצה שהוא חלל מונעין אותו מלעבוד ומכל מקום אם עבד עבודתו כשירה אף במזיד ויש שפירשוה דוקא בספק חלל אבל חלל ודאי ישראל הוא וכן ראיתיה לחכמי הדורות מפני שהם תמהים על משל דר' טרפון היאך דומה אחד לחברו שהרי בן גרושה ובן חלוצה אע"פ שנודע בבירור עבודתו כשירה ואלו גבי מקוה אם נודע שהוא כן טהרותיו טמאות למפרע אלא שפירשוה בספק חלל הא ודאי חלל לא אבל בעל מום שעבד אפילו בשוגג עבודתו פסולה בין מום קבוע בין מום עובר במה דברים אמורים במום הפוסל באדם מלהקריב ובבהמה מליקרב אבל מום הפוסל באדם ולא בבהמה על הדרך שיתבאר במקומו אין עבודתו פסולה אלא שמכל מקום אם עבד במזיד לוקה ויש מומין שאין בהן איסור עבודה אלא מפני מראית העין ובאלו אף מלקות אין בו וכל שהעיד אחד על כהן שהוא בעל מום נאמן ומונעין אותו מלעבוד שהרי אם שקר הוא מעיד יכול הוא להראות:

המשנה הארבע עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר כל מי שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ואי זו כהנת ולויה וישראלית שנשאו לכהן וללוי ולישראל וכל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם ואי זו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין וכל מי שאין לה עליו קדושין אבל יש לה קדושין על אחרים הולד ממזר ואיזה זה שבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה וכל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמוה ואיזה זה ולד שפחה ונכרית אמר הר"ם פי' כבר ידעת שאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד חלל ולא נאמר בזה הולד הולך אחר הפגום וממה שיתחייב שתדענו שמצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד שלישי לפי שהן קדושין בלא עבירה והולד הולך אחר הזכר וכן אילו נשא אדומי ראשון אדומית שנית היה הולד שני אמר השם בשפחה האשה וילדיה ואמר בגויה כי יסיר את בנך מאחרי בנך קרוי בנך ולא בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה:

אמר המאירי כל מקום שיש קדושין ואין עבירה בנשואיהן כגון כהנים לויים וישראלים זה בזה הולד הולך אחר הזכר בת ישראל לכהן הולד כהן בת כהן לישראל הולד ישראל וכן כלם וכל מקום שיש קדושין ויש עבירה ר"ל שקדושין תופשין שם אלא שיש בהם עבירה כגון חייבי לאוין כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל או בת ישראל לנתין ולממזר הולד הולך אחר הפגום שאין צריך לומר בבת ישראל לנתין ולממזר שהולד נתין וממזר ולא אף ממזרת ונתינה לישראל הולד נתין או ממזר ונתינים הם מבני הגבעונים שנתגיירו דרך שקרות והניחום לחוטבי עצים והשאירום שלא להחזיקם בגרים גמורים לענין אסור חתנות אלא שהם חייבים בתרי"ג מצות ועליהם אמרו בתלמוד המערב נתינים יהושע רחקם ומה שנאמר בתלמוד שלנו דוד גזר עליהם שמא נשתכח וחזר ורחקם או שמא יהושע רחקם לכל זמן בית המקדש ודוד לעולם ובפסלות כהנה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אתה מפרש שהולד הולך אחר הפגום ממה שהדבר ידוע שכל אשה הפסולה לכהנה שנבעלה לכהן בין ברצון בין באונס הן במזיד הן בשוגג בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך זנות בין דרך נשואין תכף שהערה בה נעשית חללה מיד אבל הכהן עצמו לא נתחלל אפילו נשאה אלא שאומר לו עמוד והוצא ואמר עכשו שאם נשא אחד מן הפסולות לו והוליד ממנה בן הולד חלל כאמו ולפי דרכך למדת שקדושין תופסין בחייבי לאוין והולד כשר אלא שהולך אחר הפגום וכל מקום שאין לו עליה קדושין כלומר שאין קדושיו של זה תופשין בה אבל יש לה קדושין על אחרים כלומר שקדושיה תופסין עם אחרים כגון אחותו או אחת מן העריות שבחייבי כריתות ומיתות בית דין הולד ממזר וכל מי שאינה בתורת קדושין כלל לא לזה ולא לאחרים ר"ל שאין קדושין תופסין בה כלל כגון שפחה ונכרית שקדשן ישראל או עבד וגוי שקדשו בת ישראל הולד כמוה לעולם בין לגריעותא בין למעליותא ר"ל שישראל שהוליד מן הגויה ומן השפחה הולד גוי ועבד וגוי ועבד שהולידו מבת ישראל הולד כשר בקהל ישראל ומכל מקום בשפחה שלו כתבו הגאונים שהולד כשר חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודאי שחררה ומהם שהיו אומרים שאלו היה לו בן משפחתו לא תתיבם אשתו ואע"פ שהולד הבא משפחה ונכרית אינו פוטר מן החליצה ומן היבום שהרי כמי שאינם הם ואינן נדונין כשאר זרע פסול לפטור מכל מקום חוששין שמא שחררה תחלה והולד כשר וגדולי המחברים מרחיקים דברים אלו לומר שלא נאמרה חזקה זו אלא באשתו שגירשה או במקדש על תנאי ובעל סתם שחזקה בתורת אישות בעל עד שיפרש שעל סמך תנאו הוא בועל אבל שאר הנשים כל ביאה לשם זנות עד שתתברר שלשם קדושין היא וכן הדברים נראים לי ממה שאמרו בבריתא של מסכתא זו פרק ראשון כל ביאה שהיא לשם קדושין מקודשת ושאינה לשם קדושין אינה מקודשת:

ר' טרפון אומר יכולים ממזרים ליטהר כיצד ממזר בא על שפחה הולד עבד שחררו נמצא הבן בן חורין ר' אליעזר אומר הרי זה עבד וממזר אמר הר"ם לא חולק ר' טרפון בעבד שנשא ממזרת שהולד ממזר לפי שאין חייס לעבדים ואין הבדל בין שהיא שפחתו או שפחת חבירו ור' טרפון מתיר זה לכתחלה והלכה כר' טרפון:

אמר המאירי ליטהר ר"ל לטהר את זרעם לעשותם ישראלים גמורים בלא שום פסול אע"פ שאמרה תורה שהממזרות אינו נפקע וכדכתוב עד עולם וכיצד הוא דבר זה שנשא שפחה הרי בנו הולך אחריה ולא אחר האב כלל ונמצא עבד ודבר זה אף לכתחלה כן שהממזר מותר בשפחה שלא נאמר לא יהיה קדש ר"ל לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה אלא בישראל הכשר הא ממזר מותר ויש לו בה הויה ואין צריך לטרוח ולמכרו בעבד עברי להתירו בשפחה שאף בלא כן מותר הוא בה ולמדת בדין זה שאף לאחר חורבן הוא ואף בזמן הזה ואלו היינו אומרים דוקא כשנמכר לעבד לא היה כן לאחר חורבן ולא אף במקדש אלא בזמן שכל יושביה עליה שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אלא לכתחלה קאמר ובכל זמן ומכל מקום בנו כמוה ואחר שבנו עבד ישחררהו אם הוא שלו או ישתדל בשחרורו והרי הוא בן חורין וישראל גמור וכן עבד מותר בממזרת אפילו לכתחלה אלא שהולד כמוה ונמצא ממזר ואין הולכין אחר האב אע"פ שהוא הפגום מצד שהעבד אין לו חייס ור' יהודה אומר הרי זה עבד וממזר עבד מצד האם ומדין וולדה כמוה וממזר מפני שפסול ממזרות אינו נפקע לעולם דכתוב עד עולם כלומר הלך אחר פסולו לעולם ומכל מקום הלכה כר' טרפון וכן הדין בממזר שבא על הנכרית והוליד ממנה בן וגיירו אלא שביאתו אסורה לכתחלה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמרא משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע לו שהוא בן גרושה וכו' תי' מי דמי התם עבודתו כשרה אע"פ שהיה פסול בשעת עבודה כיון שלא נודע פיסול באותה שעה אבל הכא אם היה נודע שהיה המקוה חסר בשעת טבילה מודה ר' טרפון שהטהרות טמאות כדקתני בהדיא מקוה בחזקת שלם היה עומד וכ"ת דלדבריו דר"ע קאמר לדידי אפי' היה חסר נמי בשעת טבילה דילפינן מבן גרושה אודי לי מיהת כיון דבחזקת שלם היה העמדהו על חזקתי אכתי ק' היכי יליף לה מבן גרושה שאני התם דגלי קרא לענין עבודה כדדרשינן לקמן ונר' דבתרתי פליגי לענין טהרות פליגי כדמפרשי טעמייהו ולענין עבודה נמי פליגי אם טבל במקוה זה ועבד לר"ט עבודתו כשרה אע"פ דנודע דהיה המקוה חסר בשעת טבילה וניחא השתא דהא ר"ש קתני לה להך ברייתא ולא הוה שייך למיתני לר"ש מטמא אספק טומאה דכל ספק טומאה ברשות היחיד לר"ש תולי' כדאיתא בריש נדה אבל למאי דפרישינן נקט מטמא משום טומאה ודאית נמי דאיירי בה:

מקוה פסולו ביחיד. פרש"י דעד א' נאמן באיסורים ולא נ"ל דהיינו דוקא להתיר היכא דהוי בידו או דלא אתחזק איסורא אבל לא לאסור אלא פסולו ביחיד כדאמרי' לקמן שלח אחוי ומקוה נמי בא ונמדוד:

והיתה לו ולזרעו אחריו. תי' דאדרבא זרע משמע דוקא זרע כשר כדאמר בריש מכילתין אין לי אלא זרע כשר ועוד דבפ' נושאים על האנוסה דרשי' מהאי קרא י' כהנים ופי' א' מהם ובעל שמשתיקים את הולד מדין כהונה ואי מרבי' מהאי קרא אפי' זרע פסול היכי ממעיט ליה מהאי קרא אע"ג דמסקי' התם דאסמכת' בעלמא היא מ"מ אפי' אסמכתא אין לעשות ממנו כיון דעיקרו אתי לאכשורי זרע פסול. ואר"ת דאסיפיה דקרא קא סמיך דכתיב ברית כהונת עולם דמשמע דאתי לרבויי בין זרע כשר בין זרע פסול וכי ה"ג אמרי' לקמן גבי (לברית) [כותית] מנ"ל אמר קרא לא תתחתן כמו שאפרש לקמן:

ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. וכן בתו' בכל הספרים וכן בפר"ח. וק' דההוא קרא לאו בענין עבודה מיירי אלא לענין דין כדמפרש בר"ה בעובדא דר' יהושע יפתח בדורו כשמואל בדורו ורשב"ם גריס ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם דכתיב גבי ביכורים בפ' והיה כי תבא ובת"כ דריש ליה בהדיא מהאי קרא:

בגמ' כל שאין לה עליו קידושין וכו' ואי זה זה הבא על א' מכל העריות שבתורה הך סתמא כשמעון התימני בפ' החולץ דיש ממזר מחייבי כריתות ולא מחייבי לאוין אע"ג דסתם לן תנא כר' עקיבא בפ' ר"ג ובפ' האשה רבה מ"מ הך סתמא עיקר דכה"ג קרי הלכתא פסיקתא בב"מ בהדיא דכל המשנה ידו על התחתונה וכך סתמא דתלמודא בפ"ק דיבמות דקאמר פשי' חייבי לאוין כשרין נינהו ובפ' כיצד קאמר ר' חנינא בני חייבי לאוין תפסי בהו קי' ועוד מדפסקי' בפ' החולץ גוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר ורבי יוחנן וכולהו אמוראי מיירי בצרת מחזיר גרושתו בפ"ק דיבמות ולר"ע לא משכחת לה דאין קידושין תופסין בה ולקמן בפ' בתרא אמרינן הכל מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה אלמא תפסי בה קידושין ומשמע דאפי' חייבי לאוין דשאר אין הלכה כרבי עקיבא ומי' בכל הנך אין ראיה שלא יהא הלכה כר' יהושע דאמר מחייבי מיתות לחוד הוא דהוי ממזר אבל כולהו סתמי משמע ודאי דלא כר' יהושע. ועי"ל מהא דאמרי' בפ' החולץ ושניהם לא למדוה אלא מאשת אב ולהא מילתא דמו חייבי כריתות לאשת אב דלא תפסי בה קידושין לדידיה ותפסי בה לאחריני ועוד ראיה מהא דאמרי' בפ' החולץ גבי הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת דראב"י או' אין ממזר מספק אלמא יש ממזר מאשת אח ודחקי התם אביי ורבא לתרוצי דר"א בן יעקב אליבא דהלכתא ועוד ראיה מהא דאמרי' א"ר טובי בר קיסנא אמר שמואל הבא על צרת חליצתו הולד ממזר ואפי' ר' יוחנן לא פליג אלא משום דצרה כחליצה אלמא לכולהו אמוראי יש ממזר מאשת אח:

מגורה. מגורת מים כמין בריכה:

של דיוסקום. שם אדם:

מטהר דאמר השתא הוא דחסר וכשטבלו בו היה שלם:

מטמא דלא ידעינן מאימת חסר ונמצא שאין טבילה:

ביחיד. בא אחד ואמר מדדתיו ונמצא חסר נאמן דעד אחד נאמן באיסורים:

ביחיד. בא א' ואמר בעל מום הוא נאמן:

שלח אחוי אם אינך בעל מום הפשט בגדיך ונראה:

שיש קדושין. שקדושין תופסין בה:

ואין עבירה. בנישואיה שלא אסרה תורה:

תוספות בד"ה אמר רבי טרפון כו' מאי משל הוא זה הרי במשל אפי' נודע כו' עכ"ל וה"נ איכא לאקשויי דע"כ נודע שהוא בעל מום היינו שנודע עתה שפסול היה בשעת עבודה דאל"כ אימא דהשתא נעשה בעל מום דאוקמיה אחזקה שהיה שלם דהכא ליכא שום חזקה אחרת לומר שהיה כבר בעל מום כמו במקוה דאיכא נמי חזקה להחמיר אדם זה בחזקת טמא [הוא] ואם כן הוא מאי מייתי מודאי שהיה בעל מום אספק שהיה מקוה חסר ובתירוצם דבתרתי פליגי הא נמי ניחא דבתרתי פליגי ומייתי מודאי אודאי ודו"ק:

בא"ד ופליגי נמי במקוה שטבל בו כהן ועבד עבודה ובאו עדים כו' עכ"ל לכאורה בפשיטות ה"ל לתרוצי דפליגי נמי במקוה שהעידו שהיה ודאי חסר בשעת טבילה דכל טהרות שנעשו על גביו טהורות כמו בבן גרושה לענין קרבן ומי הכריח אותן לאוקמא שטבל בו כהן ועבד עבודה כו' וכ"ה בת"י וז"ל ופליגי נמי בטמא שטבל במקוה ולאחר זמן נודע שהיה חסר באותה שעה שטהרותיו טהורות למפרע ואהא מייתי המשל עכ"ל ויש ליישב דברי התוספות שלפנינו דודאי לענין טהרות שנעשו ע"ג לא פליג רבי טרפון דודאי כיון שנודע דבאותה שעה חסר היה אין לטהרם דבבן גרושה נמי בנודע שהיה בן גרושה הוחזק בבן גרושה מאותה שעה אלא דמכל מקום גזירת הכתוב שעבודתו כשירה ובהך מלתא בלחוד בעי רבי טרפון למילף מקוה מבן גרושה שתהיה עבודת כהן שטבל בה כשירה כמו בבן גרושה כן נראה לי ליישב דבריהם ודו"ק:

ברך ה' חילו וכו' חולין שבו תרצה דלפי פשוטו לשון תרצה אינו נופל בו והוא יתור לשון דסגי ליה למימר ברך ה' חילו ופועל ידיו וע"כ דרשו חילו מלשון חולין כמו ולא יחל דברו שהוא מלשון חללין ואע"פ שהוא חלל ולכתחלה נעשה חלל מלעבוד מ"מ תרצה בפועל ידיו דהיינו עבודה בדיעבד והאי לישנא נופל על הדיעבד גבי עבודה כדאמר פרק כיצד צולין נטמא הבשר וכו' מודה רבי יהושע שאם זרק הורצה והציץ מרצה וק"ל:

וי"ו דשלום קטיעא וכו'. דה"ל הוי"ו קטיעא כיו"ד וקרינן שלים שהוא תרגומו של תמים היפך בעל מום וק"ל:

גמרא ואיזו זו זו שפחה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כהנת כו' כהן ישראל כו' כצ"ל:

בד"ה אחר הפגום שבשניהם שנולד כו' כצ"ל:

תד"ה ולזרעו. שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה. וקשה הרי תרומה והמורם מקק"ל נאכלים לבנות כהנים. וי"ל משום דכהונה לשון שירות שאיננה כלל בנשים:

במשנה הולד הולך אחרי הפגום ואיזה זו זו אלמנה לכ"ג כו'. לכאורה קשה הלא גרושה וחלוצה מותרות בתרומה ואלמנה מותרת אף להנשא לכה"ד. והולד הוא חלל ואסור בתרומה ואם היא בת פסולה לכה"ד וא"כ הוא פגום יותר מהן. וי"ל הרי גם הן נעשית חללות עכשיו כדלקמן (עז):

תד"ה כל. ועוד דמצינו כו' כי האי סתמא כדקאמר התם פשיטא כו'. כצ"ל:

בא"ד ועוד תני איזהו ממזר כו'. בעלי הגהות לא הראוני מקומה. ואם כוונו למאי דא"ר אלעזר (בן שמוע) ביבמות שם ולקמן (עה ב) ע"ש. מאי ראיה היא לפסק הלכה. גם מבלעדו מצינו הרבה תנאים דס"ל כן. ונ"ל להגיה דצ"ל ותני והכל ראיה חדא והוא מדקאמר סתמא דהש"ס פשיטא כו' מוכח דכן הלכה רווחת. רק דל"ת דל"פ פשיטא אלא משום דהתם מיירי בח"ל דלאו דשאר (ע"ש בתוס') לזה קאמרי ותני כו' וענוש כרת. וא"כ אתי לאפוקי אפי' ח"ל דשאר ואפ"ה קאמר על זה פשיטא:

"וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו", בֵּין זֶרַע כָּשֵׁר וּבֵין זֶרַע פָּסוּל. קשא מהיכא משמע זה? ונראה לי בס"ד ד'אַחֲרָיו' (במדבר כה, יג) לשון יתר ומפרש לה לגנאי כמו נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיה א, ד) וכן וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים (ירמיה ז, כד) וזהו 'אַחֲרָיו' רצונו לומר לאחור ממנו, פירוש חללים שאינם זרע כשר כמוהו.
אי נמי דריש אחריו לשון גנאי כמו שדרשו בגמרא דיומא (יומא כג:) על פסוק וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים (ויקרא ו, ד) כלומר פחותים וכן דרשו בזוהר הקדוש על פסוק וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר (דברים כד, ב) לשון גנאי דאמרו אחר קריה רחמנא.
והא דאבוה דשמואל מפיק ליה מן פסוק בָּרֵךְ הֳ' חֵילוֹ (דברים לג, יא) ולא מפיק לה מפסוק זה ד'לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו' דקדים נראה לי בס"ד דסבר אבוה דשמואל דיש לומר מעלה זו לא ניתנה אלא רק לפנחס בשכר שהרג את זמרי ונתן לו הכהונה שגם החלל שבזרעו תהיה עבודתו כשרה אבל שאר כהנים הוה אמינא אין להם מעלה זו.
והא דהביא בגמרא דברי שמואל קודם דברי אביו נראה לי בס"ד דנקיט לפי סדר המקראות דשמואל יליף מפסוק במדבר כ"ה ואבוה דשמואל יליף מפסוק דברים ל"ג.

רַבִּי יַנַּאי אָמַר: מֵהָכָא: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים כו, ג). יש להבין רבי ינאי אמאי לא הביא פסוק שהביא אבוה דשמואל? ונראה לי בס"ד דקשיא ליה לרבי ינאי איך יבקש משה רבינו ע"ה לברך את החללים ודי לומר 'וּפֹעַל יָדָיו חֵילוֹ תִּרְצֶה'? ועוד קשיא ליה אמאי הוצרך לברך אותם בכך ולהזכיר דבר זה בברכה והלא כבר קבל דין זה מסיני דחלל עבודתו כשרה? אך אבוה דשמואל סבירא ליה נקיט זה בברכה ובקש שתתקבל עבודתם ברצון.
ועדיין יש להבין אבוה דשמואל אמאי לא הביא פסוק דרבי ינאי דקדים? ונראה לי דהאי דיוקא דרבי ינאי לא משמע ליה דמפרש דאמר 'בַּיָּמִים הָהֵם' כמו שכתב רבינו מהרבי מאיר אלשיך ז"ל דאין לך אלא כהן שיהיה בימיך עיין שם.
ועוד יש לומר להכי קאמר 'בַּיָּמִים הָהֵם' דאל תאמר איך יכנה אלקותו יתברך על הכהן שאומר לו 'הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַהֳ' אֱלֹקֶיךָ' ודילמא אינו ראוי לכך? לכן אמר לו 'בַּיָּמִים הָהֵם' אין לך אלא כהן שיהיה בימיך הן ראוי הן אינו ראוי.

ר' טרפון משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה כו' וכתבו התוספות דר"ע ור"ע בתרתי פליגי ולכאורה נראה דוחק ולולי דבריהם היה נ"ל דר"ט טעמא הוא דיהיב למילתא דכח חזקת היתר וטהרה דמקוה עדיפא טובא מחיקת טומאה כיון דמצינן דגדולה חזקת היתר טובא שאף אם היה עומד ומקריב ואח"כ נמצא בן גרושה עבודתו כשירה אע"ג דחזקה בטעות היה אפ"ה כיון שלא היה צריך לשאול וליבדק קודם עבודה מאחר שהוחזק בכשרות הו"ל האי חזקה כודאי שהכשירה התורה אף בדיעבד מכ"ש דיש להכשיר בכה"ג בחזקת מקוה שנמדד כיון שלא הצריכה התורה לכל אדם טמא למדוד המקוה בכל פעם אלמא משום דאלים האי חזקה טובא משא"כ בחזקת טומאה וחזקת איסור לא אשכחן כה"ג וא"כ ע"כ דחזקת היתר עדיף מחזקת איסור וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי נמי לענין ע"א באיסורין דיש סברא לומר כן דטפי עדיף חזקת היתר מחזקת איסור ואהא מילתא מהדר ליה ר"ע שפיר מבעל מום ומסיק מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד והיינו ע"כ משום דלא אלים טובא האי חזקת היתר טפי מחזקת איסור ואל תשיבני מבן גרושה דודאי אלים הך חזקה טובא דהוי דבר שבערוה תדע דהא פסולו בשנים ואין ע"א נאמן נגד שום חזקה בדבר שבערוה ומהכא בעי רבא למידק הא מילתא גופא ואביי מפרש לה במילי אוחרי דלעולם אין לחלק בין דבר שבערוה לשאר חזקות אלא דשאני התם דא"ל שלח אחוי כנ"ל נכון בעזה"י לולי שהתוספות לא פירשו כן מיהו בחידושי הריטב"א ז"ל כתוב קצת מזה ותיתי לי דקיימתי מדנפשאי ודו"ק:

שם ודכוותיה נמי גבי בן גרושה דשתיק וקתני פסולו בשנים. מכאן קשיא לי טובא על שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב לחד פירושא דהא דקאמר אביי באשתך זינתה בע"א נאמן היינו מדרבנן ורבא פליג דמדרבנן נמי אינו נאמן וא"כ מאי סייעתא מייתי רבא למילתיה הך ברייתא דהא לאביי נמי שפיר קאמר ר' עקיבא מקוה פסולו ביחיד מדאורייתא ובעל מום נמי פסולו ביחיד בדשתיק מדאורייתא דמודו אביי ורבא בכל האיסורין שבתורה ואל יוכיח בן גרושה דמן התורה פסולו בשנים אבל מדרבנן לעולם דאסור כאביי וצ"ע ליישב ומה שהקשו הרשב"א והריטב"א ז"ל על שיטת התוספות דהא במקוה לא שייך הטעם דשתיקה כהודאה נלע"ד דבמקוה טעמא אחרינא איכא שהיה פעם אחד בידו לחסר המקוה ועיקר שקלא וטריא דגמ' היינו מבעל מום לחוד כן נ"ל ודוק היטב:

משנה כל מקום שיש קידושין ואין עבירה כו' ואיוה זו זו כהנת לויה וישראלית כו'. ולכאודה משנה שאינה צריכה היא דזיל קרי ביה רב בכל השבטים ובשבט לוי כתיב בכל א' למשפחותם לבית אבותם וליכא למימר דנקיט הנן דכתיבי בהדיא לאשמעינן דמהכא ילפינן לאינך דאתיא מריבוייא דכל מקום הא ליתא אלא לרבה בר בר חנא דמכ"מ דרישא לרבויי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה ולפדש"י לקמן בשמעתין דמלמשפחותם לבית אבותם ילפינן ליה אלא לרב דימי דאמר בנה שני וכ"מ דרישא לרב לא אתיא אלא לרבויי ישראל שנשא חללה והתם ודאי לאו מלמשפחותם ילפינן אלא מגזירה שוה דבעמיו ילפינן לקמן דף ע"ז והדרא קושיא לדוכתיה ומכ"ש דקשה טפי למה שאפרש לקמן דמסוגיא דיבמות דף ע"ח מוכח דלרבה ב"ב חנא נמי לאו מלמשפחותם לבית אבותם יליף למילתיה אלא דמסברא בתר אבוה שדינן ליה ולענ"ד ממקומו הוא מוכרע ממשנתינו דקשיא לי אמאי לא קתני גרים בהדי כהנים ולוים וישראלים ובשלמא למאן דמוקי מתניתין כר' יהודה איכא למימר דגרים בכלל ישראל נינהו דהא איקרי קהל משא"כ למאן דמוקי כר' יוסי קשה דליכא למימר דגרים בכלל ישראל נינהו דהא סיפא דקתני ממזרת ונתינה לישראל ע"כ דגר לאו בכלל ישראל הוא דהא לר"י גר מותר בממזרת אע"כ נראה מזה דלקושטא דמילתא דבכל הגרים שנשאו ישראלית לא אזלינן בתר זכר למישרייה בממזרת לר"י אלא להחמיר שדינן ליה נמי בתר אמו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא והשיג עליו הר"ן ז"ל שהוא נגד הכלל דמשנתינו דהא יש קידושין ואין עבירה ולענ"ד אדרבא עיקר דיוקא דהרמב"ם ז"ל ממשנתינו דלא לחנם נקיט כהנים ולוים וישראלים אלא לומר דאיזהו דוקא בהנך דכתיב למשפחותם לבית אבותם ותו לא ואפי' גרים כשרים אינן בכלל דאדרבא מדאיכפל קרא בכל השבטים תריסר זימני למשפחותם לבית אבותם וכן בשבט לוי הו"ל כמה כתובים הבאים כא' ואין מלמדין לכ"ע ואדרבא פשטא דקרא לא אתיא אלא למימר שלא נמנו בכל השבטים אלא ישראלים כשירים דשייך בהו למשפחותם לבית אבותם וכדדרשי' נמי משבטי יה עדות לישראל דאחת היתה ופירסמה הכתוב וממילא דכ"ש דגרים אימעטו מהכא דאע"ג דמסתמא כמה נשאו לישראלית ואפ"ה לא התפקדו בניהם בתוך בני ישראל אפילו במספר השני דפרשת פנחס והטעם מבואר שם בפסוק שהמקום לא ציוה למנות אלא אותם המתייחסים לבית אבותם כנ"ל נכון לסייע לשיטת הרמב"ם ז"ל ויבואר עוד בסמוך דסוגיא דשמעתין נמי מסייע ליה אלא שאחר העיון מצאתי בתוספתא דקידושין להדיא וז"ל כהנת ולויה וישראלית שנישאו לגר הולד גר וזה להדיא שלא כדברי הרמב"ם ז"ל אם לא שנאמר דהרמב"ם ז"ל מוקי לההיא כר' יהודא דבת גר זכר כבת חלל זכר ולעולם הולכין לחומרא ומש"ה אמרינן דלהחמיר הוי כגר ואסור לכהן לישא בתו משא"כ לר"י שדינן ליה בתר אמו לחומרא ועמ"ש עוד מזה בסמוך דבלא"ה פלוגתא דתנאי היא ודו"ק:

שם וכל מקום שיש קידושין ויש עבירה ואיזה זו זו אלמנה כו' לכאורה באלמנה וגרושה אין הטעם משום דהולד הולך אחר הפגום דאדרבא עיקר חילול בולד כתיב ולא יחלל זרעו דאיהי גופה לא מיפסלא לר' יוסי אלא משום דכל שזרעו פסול פוסל לקמן בפ' עשרה יוחסין לכך נראה דהנך אגב גררא נקיט ועיקר הכלל משום ממזרת ונתינה לישראל נקיט דילפינן מדכתיב בממזר לא יבא לו בקהל ודרשינן לקמן לו הלך אחר פסולו ומהתם ילפינן בכל מקום דהולד הולך אחר הפגום ועמ"ש מזה לקמן בשמעתין:

תוספות בד"ה כל מקום כו' נראה לר"י דהך סתמא אתיא כר"ש התימני כו' עכ"ל. נראה מה שכתבו בלשון נראה לר"י משום דאיכא למידחי דאע"ג דקתני בהדיא דבאלמנה לכ"ג לא תפסי קידושין אפשר דהיינו כר' סימאי אליבא דר"ע דבאלמנה לכ"ג לא הוי ממזר ולא קאמר ר"ע דהוי ממזר מחייבי לאוין אלא בלאו דשאר והא דקתני נמי בסיפא דלא הוי ממזר אלא בבא על א' מכל עריות שבתורה אפשר דלאו דשאר נמי בכלל עריות נינהו מש"ה לא פסיקא ליה לר"י אלא לפי שנראה לו דוחק לכך כתב דנראה דאתיא כר"ש התימני וק"ל:

בא"ד ואע"ג דאיכא סתמא אחרינא ביבמות כר"ע כו' עכ"ל. היינו סתמא דמתניתין בסוף פרק אלמנה לכ"ג דיש ממזר מעכו"ם ועבד ואע"ג דאמרינן התם בגמרא דאפשר דאפילו ר"ש התימני מודה בעכו"ם ועבד מ"מ לא משמע להו עיקר האי סוגייא אלא כסוגייא דתלמודא בפרק עשרה יוחסין דף ע"ה דדוקא לר"ע הוי ממזר מעכו"ם ועבד וכן נראה להדיא מלשון התוס' סוף פ"ק דיבמות וע"ש במהרש"א ולקמן בפרק עשרה יוחסין יבואר באריכות בעזה"י:

מנא אמינא לה. דאין עד אחד נאמן בדבר ערוה לפסול ואפילו אין לו מכחיש: מגורה. מגורת מים כמין בריכות מים כדאמר בבבא בתרא (דף סז.) לא מכר את המגורות של מים: של דיסקים. שם אדם או שם מקום שביבנה: בחזקת שלימה. ארבעים סאה: היה רבי טרפון מטהר. דאמר השתא הוא דחסר ובשעה שטבלו בה אדם וכלים שלימה היתה: מטמא. דלא ידעינן מאימת חסרה ונמצא שאינה טבילה: שעבודתו. שעבד כבר כשירה לקמן יליף לה: בעל מום שעבודתו. שעבד כבר פסולה ואפילו היה שוגג לקמן יליף לה: מקוה פסולו ביחיד. בא אחד ואומר אני מדדתיו ונמצא חסר נאמן דקי''ל (גיטין דף ב:) דעד אחד נאמן באיסורין: ובעל מום פסולו ביחיד. בא אחד ואמר בעל מום הוא נאמן ולקמן מפרש לה: מאחרים. מחמת אמו: שלח אחוי. אם אינך בעל מום הפשט בגדיך ונראה והיינו דקתני בעל מום פסולו בגופו שנוכל לברר הדברים וכן מקוה חסרונו לפנינו: והיתה לו ולזרעו אחריו וגו'. בין זרע פסול חלל ולכתחילה לא קאמר דהא מחולל קרייה רחמנא שנתחלל מקדושת כהן: חולין שבו. חללין שבו חללין שבשבט לוי דקרא בשבט לוי כתיב: ובעל מום דעבודתו פסולה מנלן. אם עבד בשוגג דאילו במזיד כתיב (ויקרא כא) אך אל הפרוכת לא יבא וגו' ולא יחלל את מקדשי אלא עבד בלא ידיעה מנלן דלא מכשרינן ליה מהאי קרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו: הנני נותן לו. לעיל מוהיתה לו כתיב אלמא בשלימים הוא דאכשר: מתני' כל מקום שיש קידושין ואין עבירה. שהקידושין תופסין בה ואין עבירה בנשואין שלא אסרתה תורה עליו: כהנת לויה וישראלית וכו'. לוי שנשא כהנת או ישראלית בנה לוי וכהן שנשא לויה וישראלית בנה כהן (ולוי) ישראל שנשא כהנת או לויה הולד ישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב: אלמנה לכ''ג. יש קידושין ויש עבירה דקסבר קידושין תופסין בחייבי לאוין: אחר הפגום שבשניהם. שנולד מפסולי כהונה הולד פסול וכן בן ממזרת לישראל ממזר וכן בן ממזר מישראלית ממזר וכן בת נתינה לישראל נתין ובן נתין מכשרה נתין: מכל עריות שבתורה. של חייבי כריתות: הולד ממזר. בגמרא מפרש לה: הולד כמותה. ולד נכרית נכרי ואם גיירוהו הוי גר כשר ואינו ממזר: ולד שפחה. עבד ששחררו בעליו כשר ומותר בישראלית:

אמר רבי טרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח. וא''ת מאי משל הוא זה הרי במשל אפי' נודע שפסול היה בשעת עבודה אפ''ה עבודתו כשרה כדמוכח בסמוך מקרא ובכי האי גוונא גבי מקוה אם נמצא שמדידתו היתה תחלה בטעות טהרותיו טמאות למפרע אפילו לר' טרפון ואור''י דבתרתי פליגי פליגי בטהרות שנעשו על גביו למפרע מר אזיל בתר חזקה דמקוה ומר אזיל בתר חזקה דאדם ובשלא נודע חסרון המקוה למפרע [ופליגי נמי בטמא שטבל במקוה ולאחר זמן נודע שהיה חסר באותה שעה שטהרותיו טהורות למפרע ואהא מייתי המשל] ופליגי נמי במקוה שטבל בה כהן ועבד עבודה ובאו עדים והעידו שהיה המקוה חסר קודם הטבילה רבי טרפון אומר כשירה העבודה מידי דהוה אבן גרושה ובן חלוצה ואהא קאי המשל: שלח ואחוי. תרגום של והפשיט ושלח (ויקרא א) מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר עד א' נאמן עליו ואפילו עד א' מכחישו: ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול. ובריש מכילתין (דף ד.) אמר וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת''ל וכו' משמע דלשון זרע לא משתמע אלא כשר וי''ל דשאני הכא דזרעו מיותר דהוה מצי למיכתב ולבניו שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ולכך דרשינן מיניה אפילו זרע פסול אבל התם אינו מיותר שהרי התם יש לו בת כמו בן: כל מקום שיש קידושין ויש כו' וכל מקום שאין קידושין ואיזה זה זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה. נראה לר''י דהך סתמא אתיא כרבי שמעון התימני דאמר בסוף פ' החולץ (יבמות מט.) יש ממזר מחייבי כריתות ולא מחייבי לאוין וכה''ג קאמר הכא ועוד נראה לר''י דהלכה כי הך סתמא אע''ג דאיכא סתמא אחרינא ביבמות (דף צב.) כר' עקיבא מ''מ הך סתמא עיקר משום דמתניא גבי הילכתא פסיקתא דקידושין ועוד דמצינו בהרבה מקומות כי האי סתמא כדקתני התם (יבמות דף יד:) פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו ועוד תני איזהו ממזר כל שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת משמע דלא הוי ממזר אלא מחייבי כריתות.: