דף סו - ב
מנא אמינא לה, מנין למדתי כן? [1]
מהא דתנן: אמר רבי שמעון: מעשה במגורה [בריכת מים למקוה] של דסקים [שם אדם או שם מקום] ביבנה, שהיתה עומדת בחזקת שלימה [מליאה ארבעים סאה כשיעור הכשר מקוה], ומדדו אותה לאחר שטבלו והטבילו בה, ונמצאת חסירה [פחותה משיעור הנצרך למקוה] -
כל טהרות שנעשו על גבה של אותה מגורה מאז שידוע היה שהיתה שלימה ועד שמדדוה, נחלקו בהם רבי טרפון ורבי עקיבא: היה רבי טרפון מטהר אותם, כדמפרש טעמא ואזיל.
ורבי עקיבא מטמא היה אותם, שמא נחסרה כבר המקוה בעת שהטבילום, ומפרש טעמיה ואזיל.
אמר רבי טרפון: והרי מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד, ומספק אתה בא לחסרו - אל תחסרנו מספק, שהרי קיימא לן בכל התורה: "העמד דבר על חזקתו הראשונה".
אמר רבי עקיבא: אדרבה, והרי אדם זה בחזקת טמא הוא עומד, ומספק אתה בא לטהרו - אל תטהרנו מספק, שהרי קיימא לן: "העמד דבר על חזקתו".
כלומר: רבי טרפון הכשיר משום חזקת המקוה, ורבי עקיבא טימא משום חזקת טומאה של האדם שטבל, והטהרות שהטבילו בהם. [2]
ועוד [3] נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא, בכהן טמא [הפוסל את העבודה אם עבד בטומאה], שהיה טמא וטבל ועבד עבודה, ואחר שעבד העידו עדים שהמקוה היתה חסירה בשעת טבילתו, אם עבודתו פסולה היא, שרבי טרפון מכשיר את העבודה, ורבי עקיבא פוסלה.
ואמר רבי טרפון לבאר את טעמו במחלוקתו השניה: משל לכהן שהיה עומד ומקריב על גבי המזבח, על דעת שהוא כהן כשר, ונודע לו אחר שעבד שהוא בן גרושה או בן חלוצה והרי הוא חלל ופסול לעבודה, שעבודתו שעבד כבר כשירה, [4] וכמבואר הטעם בסוף הסוגיא מן הכתוב.
אמר רבי עקיבא: אדרבה, משל לכהן העומד ומקריב על גבי המזבח, ונודע שהוא בעל מום והרי הוא פסול לעבודה, שעבודתו - עד שלא נודע שהוא בעל מום - פסולה.
אמר רבי טרפון לרבי עקיבא: אתה דימיתו לבעל מום, ואילו אני דמיתיו לבן גרושה או לבן חלוצה!
נראה למי - הטובל במקוה חסירה, ועבד - דומה?
אי דומה לבן גרושה ולבן חלוצה, כי אז נדוננו כבן גרושה או כבן חלוצה; ואם דומה לבעל מום, נדוננו כבעל מום.
התחיל רבי עקיבא לדון ולהוכיח שהנידון שלפנינו לבעל מום הוא דומה, ולא לבן גרושה; וכך דן:
מקוה הלוא פסולו ביחיד, כלומר: די בעדותו של אדם אחד כדי להעיד על המקוה שהיא פסולה - [5]
ואף בעל מום הלוא פסולו ביחיד, ומפרש לה ואזיל.
ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים, שאין עד אחד נאמן להעיד על אדם שהוא חלל.
דבר אחר, כלומר: ועוד טעם יש לדמות את הנידון שלפנינו לבעל מום, ולא לבן גרושה, שהרי:
מקוה פסולו בגופו, ואף בעל מום פסולו בגופו, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו הוא מאחרים שמחמת אמו הוא נפסל.
אמר ליה רבי טרפון לרבי עקיבא: עקיבא! כל הפורש ממך, כפורש מן החיים.
ומכאן הוכיח רבא, שעד אחד המעיד בדבר שבערוה והלה שותק, שאינו נאמן, שהרי דין המעיד על אדם שהוא בן גרושה, כדין המעיד על דבר שבערוה, [6] והרי מכאן מוכח שאפילו כששתק בעל הדבר אין העד נאמן אלא "פסולו בשנים" ; שהרי:
האי בעל מום - ששנינו בו - שפסולו ביחיד, היכי דמי? אי דקא מכחיש ליה בעל הדבר מי מהימן העד, והרי עד אחד בהכחשה אינו כלום!? אלא בהכרח דשתיק בעל הדבר, ואם כן דכוותיה [כעין זה] גבי בן גרושה ובן חלוצה ששנינו בו ש"פסולו בשנים" אף הוא בכגון דשתיק בעל הדבר - [7]
ומכל מקום קתני: "מקוה פסולו ביחיד, ובעל מום פסולו ביחיד, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים" ; הרי למדנו, שאף כשהלה שותק, אין עד אחד נאמן לפוסלו משום בן גרושה, וכן להעיד בכל דבר שבערוה. [8] ואביי - החולק על רבא, וסובר שהעד נאמן בשתיקת בעל הדבר ואפילו בדבר שבערוה, ובבן גרושה - אמר לך לדחות את הראיה: לעולם עסקינן הכא - בין בבעל מום ובין בבן גרושה - בכגון דקא מכחיש ליה בעל הדבר ! ודקאמרת והרי אם כן אמאי מהימן עד אחד ואפילו לפוסלו כבעל מום, לא תיקשי לך, ומשום:
דאמר [כלומר: דאמרינן] ליה: שלח [הפשט בגדיך] אחוי [והראה לנו שאינך בעל מום], כלומר: היות והדבר ניתן לבירור, אפילו עד אחד נאמן לפוסלו עד שיתברר הדבר - והיינו דקתני: מקוה פסולו בגופו, כלומר: הרי נוכל לברר שחסרונו לפנינו, ואף בעל מום פסולו בגופו, כלומר: נוכל לברר הדברים, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים. [9]
כאן שבה הגמרא לבאר את גוף הדין ששנינו גבי חלל שעבודתו שעבד בשוגג ובלא ידיעה, כשירה היא, ואילו בעל מום שעבד בשוגג, עבודתו פסולה היא, ומפרשינן לה! ובן גרושה ובן חלוצה שעבד בשוגג דעבודתו כשירה ואף שהוא חלל ואינו חשוב מזרעו של אהרן, מנלן [מנין הוא נלמד]? [10]
אמר פירש רב יהודה אמר שמואל: משום דאמר קרא גבי פנחס כשנתכהן: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", ולמדנו: בין זרע כשר ובין זרע פסול, באופן שעבד בשוגג. [11]
אבוה דשמואל אמר: מהכא יש ללמוד שהחלל שעבד בשוגג עבודתו כשירה:
שנאמר בברכת משה לשבט לוי: "ברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה". ולמדנו מלשון "חילו" שאפילו חולין שבו תרצה. והיינו דוקא באופן זה שלא נודע לו פסולו, אבל לכתחילה לא, שהרי הכתוב קוראו חלל, שנתחלל מקדושת כהונה.
רבי ינאי אמר: מהכא יש ללמוד כן: שנאמר בפרשת בכורים [דברים כו ג]: "ובאת אל הכהן יהיה בימים ההם", ולמה אמרה תורה "בימים ההם"!? וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל כהן שלא היה בימיו!?
אלא זה כשר [בריטב"א: כהן] ונתחלל, כלומר: הכתוב בא לרבות את מי שלא היה כהן אלא בימים ההם, קודם שנודע פסולו ; ולכך הוא נקרא "כהן", משום שעבודתו כשירה היתה ככהן גמור. [12] תו מפרשינן: בעל מום דעבודתו פסולה, מנלן!? כלומר: מאחר שאתה דורש "והיתה לו ולזרעו אחריו" לרבות זרע פסול, אם כן נרבה מפסוק זה אף את בעל המום שעבודתו כשירה!? [13]
אמר רב יהודה אמר שמואל: משום דאמר קרא: "לכן אמור לו [לפנחס], הנני נותן לו את בריתי שלום; והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" -
ולמדנו מלשון שלום: כשהוא שלם ולא כשהוא חסר [בעל מום].
ותמהינן עלה: והא "שלום" כתיב!?
אמר תירץ רב נחמן: ויו ד"שלום" קטיעא היא [האות וי"ו של התיבה שלום נכתבת כשהיא קטועה], והיא נדרשת כאילו היה כתוב "שלם". [14] הקדמה:
א. נשים האסורות על הבעל בלאו, בין הפסולות לישראל ובין הפסולות לכהונה, קידושין תופסין לו בהם, לפי ההלכה כחכמים, החולקים בזה על רבי עקיבא הסובר שאף בחייבי לאוין אין קידושין תופסין. וכן דעת משנתנו היא כחכמים. אבל בחייבי כריתות [מלבד נדה], אין קידושין תופסין לו בהן, לכולי עלמא.
ב. אלו הן הנשים האסורות לכהן הדיוט: גרושה, חללה וזונה [וכן הנבעלת לאיש שהוא זר לה], ולכהן גדול אסורה אף האלמנה. ורוב הנבעלות בעילת איסור הרי הן אסורות לכהן, יש מהן שנעשות חללה, ויש מהן הנעשות זונה [ויש מהן שהן אסורות בלאו ד"ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל"].
ג. החלל, והוא הנולד מביאת כהן בנשים האסורות לכהונה, פקעה קדושת כהונה ממנו, אינו אוכל בתרומה ואינו עובד עבודה, ופוסל אשה לכהונה בביאתו כדין חללה, והבת שנולדה מביאה כהן בפסולי כהונה זו הרי היא חללה ופסולה לכהונה, ואין היא אוכלת בתרומה, בין אם היתה בת כהן, ובין אם היתה אשת כהן.
ד. דין הולד הנולד מביאת חלל בכשירה, ומביאת כשר בחללה, מחלוקת תנאים היא, אם הולד חלל, ונזכרת מחלוקת זו בסוגייתנו.
ה. אלו הן הנשים הפסולות לבוא בקהל ה' מן התורה: ממזרת, והיא אסורה בלאו; וגיורת אדומית או מצרית האסורות באיסור עשה בלבד.
ו. אלו הם האנשים הפסולים לבוא בקהל ה'
מן התורה: ממזר וגר עמוני ומואבי, וכל אלו אסורים בלאו; והגר האדומי או המצרי אסורים באיסור עשה לבוא בקהל ה'.
ז. הממזר אסור לעולם, ואפילו דור עשירי שלו פסול לבוא בקהל, וכן הגר העמוני והמואבי, זרעו פסול אפילו לאחר דור עשירי לגירות, אבל המצרי והאדומי אינו אסור אלא דור ראשון ושני לגירותו, ואילו דור שלישי מותר לבוא בקהל, וכן האדומית או המצרית השלישית מותרת לבוא בקהל ה'.
ח. נחלקו תנאים - ויובא בסוגייתנו - אם "קהל גרים איקרי קהל", או שאין קהל גרים נקרא "קהל", ומותר הגר בכל פסולות קהל, ופסולי הקהל מותרים בגיורת.
המשנה שלפנינו קובעת ארבעה כללים בענין:
א. ולדות הנולדים משני בני זוג שדינו של האחד שונה מן השני, ועלינו לקבוע את התייחסות הולדות, אם לאב או לאם.
ב. כשרותם או פסלותם של ולדות שנולדו מביאת עבירה.
מתניתין:
כלל ראשון:
כל מקום שיש קדושין, איש ואשה שייתכנו קידושין ביניהם [אפילו אם בפועל לא נעשו קדושין ביניהם], ואין עבירה בביאת האיש באשה זו, שאין הם אסורים זה בזו - הולד שנולד מהם הולך אחר הזכר, וכדמפרש ואזיל.
ואיזה זו? - זו: כהנת, לויה וישראלית, שנישאו [15] לכהן, ללוי ולישראל, שבכל אלו קידושין תופסין בהן, ואין עבירה בנישואיהן.
ומלמדת המשנה שהתייחסות הולד לענין כהונה או לויה, היא אחרי הבעל [הזכר]. שאם האב כהן, בנו כהן כמותו, אף שאמו לויה או ישראלית. ואם האב הוא ישראל, גם בנו ישראל, אף שאמו כהנת או לויה.
כלל שני:
וכל מקום שיש קדושין, שקידושין תופסין אם היה מקדשה, ואולם יש עבירה בביאה באשה זו - הולד הולך אחר ה"פגום" שבהם, [16] בין אם הפגם הוא באביו ובין הפגם הוא באמו, כדמפרש ואזיל.
ואיזה זו? - זו: אלמנה, שהיא פגומה לכהן גדול; או גרושה וחלוצה [17] הפגומה אפילו לכהן הדיוט; שקידושין תופסין לכהן בהן [שהרי רק חייבי לאוין הן], ויש עבירה בנישואיהם. ומלמדת המשנה שהולדות הולכים אחר הפגום שבין שניהם, ונעשים "פגומים", דהיינו, חללים. [18] וכמו כן, ממזרת ונתינה [19] הפגומות ופסולות לישראל, מלבוא בקהל ה' -
וכן בת ישראל הפגומה לממזר ונתין, שהם פגומים ופסולים -
שבאלו תופסין קידושין [שהרי אינם אלא חייבי לאוין, שקידושין תופסין בהם], ואולם יש עבירה בנישואיהם - ומלמדת המשנה, שדין הולד הבא מביניהם כדין הפגום שביניהם, ונעשים ממזרים או נתינים.
כלל שלישי:
וכל מי שאין לה עליו קידושין, שאין קידושין תופסין לבעל בה, אבל אין היא מופקעת מקידושין לגמרי, כי יש לה על אחרים קדושין - הולד הנולד מביאה באשה זו, ממזר הוא.
ואיזה זה? - זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה,
דהיינו הנשים הקרובות, שהן אסורות עליו באיסור עריות, וחייב עליהן כרת, שאלו אין קידושין תופסין לו בהן [כי אין תפיסת קידושין בחייבי כריתות], אבל אין האשה מופקעת מקידושין לאחר. ומלמדת המשנה, שהולד הנולד מביאה זו ממזר הוא.
כלל רביעי: וכל מי שאין לה, לא עליו ולא על אחרים, קדושין, הרי דינו של הולד הוא כמותה.
ואיזה זה? - ולד שפחה ונכרית, שלא שייך בהם קידושין.
ומלמדת המשנה, שהולד הנולד מישראל שבא עליהן דינו כמותה, שהוא נכרי או עבד. [20]
גמרא:
שנינו במשנה: כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר:
אמר תמה ליה רבי שמעון [21] לרבי יוחנן:
וכי כללא הוא, דכל מקום שיש קדושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר?
הערות
[1] כתב רש"י: "מנא אמינא לה דאין עד אחד נאמן בדבר ערוה לפסול, ואפילו אין לו מכחיש", והנה נתבאר בהערה לעיל בשם הר"ן ששיטת רש"י היא כרבינו תם, הסובר, שאף לאביי אין העד נאמן אלא בצירוף הודאתו של בעל הדבר, ולפי זה לשונו של רש"י אינו מדוקדק כל כך, שהיה לו לרש"י לומר: "דאין עד אחד נאמן בדבר ערוה לפסול, ואפילו הלה שותק" ; וכן יש לעיין בזה מלשונו של רש"י בדף סה סוף עמוד ב, ראה שם.
[2] ריטב"א, וראה שם תוספת דברים במחלוקתם.
[3] נתבאר על פי שיטת התוספות כפי שפירש מהרש"א [ודלא כהתוספות ישנים], ולעיקר פירושם - שבשנים נחלקו - הסכים הרשב"א; אבל הרמב"ן מפרש שמשא ומתן זה המשך הוא למחלוקתם הראשונה, ולפירושו הסכים הריטב"א, ושיטתם בכל ענין זה תבואר בהערה 14.
[4] ביאור דין זה נתבאר על פי רש"י; וראה שיטות נוספות בביאור דין זה בהערה 10.
[5] לכאורה יש לתמוה: הרי לשיטת רבינו תם ורש"י בשלשת מימרותיו של אביי [שאף רבא מודה בהם], מתבאר בהכרח האחד מן השנים, או שאין עד אחד נאמן לאסור, ולכן הוצרכנו לשתיקת בעל הדבר כשאומר לו נטמאו טהרותיך או ששורו נרבע; או שאין עד אחד נאמן כנגד איתחזק היתירא, ומשום כך הוצרכנו לשתיקתו. ואם כן תיקשי: למה נאמן עד אחד לפסול את המקוה, והרי הוא אוסר ומעיד נגד איתחזק היתירא, ובאופן זה הלוא אין הוא נאמן אלא בצירוף השתיקה, ומי הוא השותק במקוה! ? והקשה כן הרמב"ן בתחילת הסוגיא [בד"ה ועוד ממעשה] על שיטת רבינו תם שמשום שתיקה אסר אביי, וז"ל: "ועוד מקוה שפסולו ביחיד, בשתיקת מאן", וכן הקשה הריטב"א. והוסיף ב"שער המלך" הלכות שגגות לבאר את הקושיא, שאין לומר, שהנידון הוא בעד אחד המעיד על המקוה שהוא חסר לאחר שטבל בו אדם [וכעין מה שנחלקו בו רבי טרפון ורבי עקיבא], ושתק הטובל, שבזה הרי יש לצרף את שתיקת הטובל בו, [כי זה דומה לעד האומר "נטמאו טהרותיך" או "נטמאת", שהוא נאמן בשתיקת בעל הדבר, כמבואר בתחילת הסוגיא ; והרי אנו דנים כאן כששתק בעל הדבר, כמבואר בהדיא בהמשך הסוגיא] ; זה אינו, כי באופן זה ודאי שאין שתיקה כהודאה, כי אילו היה יודע שהוא חסר לא היה טובל בו; [וראה מה שיתבאר לקמן בהערה 9 גבי "שלח אחוי"]. וב"תורת אבירים" הביא, שרבינו תם ב"ספר הישר" אכן פירש כן; ועל מה שהעיר ב"שער המלך" יש לומר, דכשם שכתב הר"ן שאפילו אם הוא יודע בודאות שלא הודה לדברי העד, מכל מקום גזירת הכתוב היא שתהא שתיקתו כהודאה, אם כן הוא הדין בכי האי גוונא, שברור לנו שלא נתכוין להודות. ומיהו אף אם נפרש כן, אכתי תיקשי לשון רש"י שכתב בטעם הדבר שעד אחד נאמן לפסול את המקוה, שהוא משום שעד אחד נאמן באיסורין, ומשמע אף בלי שתיקתו של בעל הדבר. אך יש ליישב שיטת רש"י, על פי הסברא שנזכרה בהערה בתחילת הסוגיא, והוא טעם שלישי למה אינו נאמן עד אחד [בשלשת מימרותיו של אביי], ואף שעד אחד נאמן באיסורין, והוא משום שזה כמי שבא להפסידו ממון, כשאומר לו "נטמאו טהרותיך" או "שורך נרבע"; ואם כן כל עיקר מה שאין העד נאמן אינו אלא משום שהוא מעיד על חבירו, ואם כן לא קשה קושיית הרמב"ן, כי אם באמת אין מי שישתוק, אם כן אין סיבה שלא להאמין לעד כשאר עד אחד שהוא נאמן באיסורין, [וכנראה שבדרך זו דרך ב"שער המלך" שם ליישב את הקושיא ממקוה, ראה שם]. וראה עוד בתוספות הרא"ש [והוא סובר בפירוש הסוגיא כרבינו תם], שהקשה על רש"י: הרי אין עד אחד נאמן לאסור! ? ולכן פירש, שאין נאמנותו משום ש"עד אחד נאמן באיסורין", אלא משום שהדבר יכול להתברר, ועל דרך המבואר בהמשך הגמרא גבי "שלח אחוי".
[6] וכפי שיתבאר בהערה 8 למה יש לדמותו ל"דבר שבערוה".
[7] ואם תאמר: הרי אין להוכיח מכאן שהיה בעל הדבר שותק, אלא שלא היה מכחיש, ואילו לדעת רבינו תם ורש"י, הרי אין די במה שאין בעל הדבר מכחיש לגבי דבר שבערוה, אלא צריך שיהיה שותק, ואם כן מנין לנו להוכיח שאנו עוסקים באופן שהוא שותק! ? יש לומר בשני אופנים: האחד: משום שאם לא כן לא היה נאמן עד אחד, שהרי בהכרח שלשיטתם אין עד אחד נאמן לאסור, ומטעם זה הוצרך אביי לשתיקה [בשלשת מימרותיו הראשונות], וכמו שכתבו התוספות לעיל. ואף לפי מה שנתבאר לעיל בטעם הדין שאין עד אחד נאמן שהוא משום שאיתחזק היתירא, וזה אינו שייך בבעל מום מתחילת ברייתו, מכל מקום יש לומר על פי מה שכתבו האחרונים ["שב שמעתתא" ורבי עקיבא איגר], שהיות ורובא וחזקה רובא עדיף, אם כן היות ואין עד אחד נאמן נגד איתחזק, אף נגד רוב אינו נאמן, והיות ורוב כהנים אינם בעלי מומין, אם כן בהכרח שנאמנותו לפוסלו אינו אלא משום שהוא שותק. השני: גבי בעל מום אין שייך שיאמר "איני יודע", ובהכרח שהוא שותק אם אינו מכחיש.
[8] ביאור הדין המבואר בסוגיא, שעדות לפסול כהן משום שהוא חלל, נקרא "דבר שבערוה": הפירוש האחד [מ"שב שמעתתא" שמעתתא ו פרק טו, על פי תוספות רי"ד שהובא בהערה בעמוד א במעשה דינאי, וראה עוד שם]: עדות על אשה שהיא גרושה, ועדות על אדם שהוא בן גרושה הוא "דבר שבערוה", [ולדעתו, זו היתה כוונת התוספות רי"ד שלמד מסוגייתנו, שאין עד אחד נאמן להעיד על אשה שהיא שבויה או גרושה, דהיינו מה שאמרו כאן "פסולו בשנים"]. הפירוש השני [מתבאר שם על פי שיטת הרמב"ם הסובר, שלומר על אשה שהיא גרושה אינו דבר שבערוה]: משום דבן גרושה ובן חלוצה כיון דפסולו בגופו והוא מפסולי כהונה, לזה צריך שנים, וכמו להעיד על אחד שהוא ממזר, שודאי צריך שנים לפוסלו לקהל ישראל; והוכיח כן, ממה שהוצרכה התורה לחדש שהאב נאמן על בנו לומר שהוא ממזר, או שהוא בן גרושה ובן חלוצה, וכמאמר הכתוב "כי את הבכור בן השנואה יכיר" [וכמבואר בקידושין עד א], הרי מוכח, שמשום "עד אחד נאמן באיסורין" לא היה האב נאמן, ומשום דלא אמרו "עד אחד נאמן באיסורין" אלא להעיד על דבר שנתהוה במקרה, כמו להעיד אשה זו נעשית גרושה או זונה, אבל להעיד על פסולי קהל בתולדה: הן להעיד: "ממזר" [שהוא בתולדה], או "בן גרושה וחלוצה", דהוא חלל בתולדה, ולפוסלו מקהל כהונה או ישראל, בזה אין עד אחד נאמן, אלא האב, [וראה ב"חזון איש" - בליקוטים הנדמ"ח כאן, בד"ה כ' הרמב"ם - שכתב עליו: "ואינו מובן, מה לי פסול מתהוה מה לי בתולדה, ואם אינו "דבר שבערוה" למה בעי שנים"]. וביאור דמיון הגמרא למחלוקת אביי ורבא, ביאר שם, שאף אביי מודה שמעיקר הדין דרשינן גזירה שוה שבדבר שבערוה צריך שנים, אלא שמכל מקום שתיקת בעל הדבר מועילה, ואם כן הוא הדין שנחלקו לגבי פסול הגוף בתולדה שהוא בשנים, שלפי אביי שתיקת בעל הדבר מועילה, והוכיח רבא שבפסול זה אין מועיל שתיקה, והוא הדין שבדבר שבערוה אין מועיל שתיקה. ומיהו פירוש זה לא יתכן אלא לשיטת רבינו תם ורש"י הסוברים, שמכח השתיקה היא נאסרת, ולא על ידי העד לבדו, ולפי זה יש מקום לדון להשוות את הנידונים; אבל לדעת הראשונים שעד אחד נאמן ולא משום שתיקה, [וכמו שביאר הרשב"א את טעם הדבר, שאם כי ילפינן גזירה שוה מממון, מכל מקום לא ילפינן לה אלא במקום הכחשה], אם כן הרי אין להשוות את הנידונים כלל. הפירוש השלישי [מ"מחנה אפרים" עדות סימן יג]: אף לשיטת הרמב"ם שעד אחד נאמן לומר גרושה או זונה היא, הכא שאני, כיון "שכבר נישאת לכהן והוי ערוה עליו, וכן נמי בנה הוי בן הערוה, ולהכי אין עד אחד נאמן לומר בן גרושה הוא, אבל כל שלא נשאת עדיין לכהן, אין הגרושה שם ערוה עליה, אלא הרי היא כשאר פנויה, שאינה נקראת ערוה, אלא לאחר שתנשא לכהן", והובאו דבריו בעמוד א בהערה גבי ינאי, ושם הובאו דברי האחרונים בהבנת דבריו. ויש נפקא מינה בין פירוש ה"שב שמעתתא" ל"מחנה אפרים", והיינו באופן שידוע לנו בכהן שהיו לו שתי נשים האחת גרושה והאחת כשירה, ובא עד אחד להעיד שהאיש העומד בפנינו הוא בן הגרושה ולא בן הכשירה וחלל הוא, שלדעת ה"שב שמעתתא" לא נאמינו, ולדעת ה"מחנה אפרים" נאמינו. ולשיטת הרי"ד באופן זה יש לדון, אם עיקר כוונתו משום שהוא מעיד על האם שהיא פסולה לכהן, ואם כן באופן זה יהיה נאמן העד, או אפשר שאף להעיד על פסול הבן הוי דבר שבערוה, ואם כן יהיה פסול העד. וראה עוד בביאור סוגייתנו בחידושי רבי שמעון יהודה הכהן בכתובות סימן יד, וב"אור שמח" פרק טז מסנהדרין על הרמב"ם, וב"חזון איש" הנזכר - באריכות; וב"אבי עזרי" הלכות סנהדרין.
[9] א. נתבאר על פי רש"י; והנה ממה שכתב רש"י דבמקוה חסרונו לפנינו, בהכרח שהנידון גבי מקוה אינו באופן שבא עד אחד להעיד על אדם שטבל במקוה, שהיא היתה חסירה בשעה שטבל בו, שהרי אם כן אין שייך חסרונו לפנינו, כי אין אנו דנים על מצב המקוה בשעת העדות, אלא על מצב המקוה בשעת טבילת אדם זה, וזה הרי אינו ניתן לבירור [וראה לעיל בהערה בשם ה"שער המלך" ורבינו תם ב"ספר הישר"]. ואולם ראה ברשב"א שנשאר בצ"ע על הגמרא: "דמקוה מאי אחוי איכא וכו' דאי מדדיה חד ואמר תא נמדדיה זימנא אחריתי, דילמא במדידה ראשונה לא חסר [משמע כוונתו, שבשעה שטבל בו האדם עדיין לא היה חסר], ומאי קאמר היינו דקתני מקוה פסולו מגופו, כלומר: שנוכל לברר, שהרי הוא לפנינו, דהא ליכא לברר אלא על פי האחד שמדדה ראשונה". ב. כתבו התוספות, שמכאן יש להוכיח שבכל דבר שאפשר לברר, עד אחד נאמן ואפילו אחר מכחישו, והיינו ממה שאמרו כאן שהעד נאמן משום שאפשר לברורי, אף שהכהן מכחישו.
[10] בירור שיטות בדין כהן שעבד ונמצא חלל: א. שיטת רש"י, שאם עבד בשוגג מתוך חסרון ידיעה שהוא חלל, בזה הכשירה התורה. ב. הרמב"ן כאן צידד לומר, שלא הוכשרה עבודתו אלא כשנודע שהוא ספק חלל, [ראה דבריו בהערה 12]. והריטב"א במכות יא ב הביא שיטה זו, ותמה עליה מסוגיא דשם, דמשמע בהדיא, שהנידון הוא במי שנמצא בן גרושה ובן חלוצה בודאי; וראה ב"תורת אבירים" שליקט את דברי האחרונים העוסקים בישוב קושיא זו. ג. לשון הרמב"ם [ביאת מקדש ו י]: "כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל, עבודתו כשירה לשעבר, ואינו עובד להבא, ואם עבד לא חילל [אפילו מכאן ולהבא], שנאמר: ברך ה' חילו וגו"', [וראה עוד ב"שיטה לא נודע למי"]. והאחרונים תמהו על הרמב"ם מסוגייתנו דמשמע בהדיא שיש חילוק בין קודם שנודע לאחר שנודע, וראה ב"ספר המפתח" שם; ואחד התירוצים שנאמרו באחרונים, הוא: דבאמת מהרמב"ם עצמו משמע שהוא מחלק בין קודם שנודע לאחר שנודע, ראה לשונו היטב, ואם כן הרי ניחא. אלא שצריך ביאור במה חלוק קודם שנודע לאחר שנודע! ? ופירשו הם, שאותה עבודה שעבד קודם שנודע פסולו הרי היא "כשירה", וזה נלמד מ"הכהן אשר יהיה בימים ההם", ואילו העבודה שעבד אחר כך, אינה כשירה, אלא ש"אינה מחוללת", וזה נלמד מ"ברך ד' חילו"; והנפקא מינה בזה: אם קיבל דם, ועדיין יש דם נוסף הכשר לקבלה, שאם עבודתו כשירה, אין צריך לחזור ולקבל, אבל אם עבודתו אינה כשירה, רק שאינה מחוללת, צריך לחזור ולקבל, [ראה "אבן האזל" שם, ועוד אחרונים].
[11] הקשו התוספות: והרי לעיל דף ד א אמרו על הפסוק "וזרע אין לה", אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין, הרי משמע ד"זרע" לא משמע אלא זרע כשר! ? ותירצו, שכוונת הדרשה היא, שלא היה לו לומר: "ולזרעו" [דמשמע בין בנים ובין בנות], אלא "ולבניו", שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה, ומזה דרשו שאפילו זרע פסול בכלל; וראה עוד בהערה 14 בשם הרמב"ן. ובעיקר מה שכתבו, שבבנות לא שייך ברית כהונה, הקשה הרש"ש: הרי תרומה וחזה ושוק, נאכלים אף לבנות הכהנים! ? ותירץ, ד"כהונה" הוא לשון שירות, דהיינו עבודה וזה אין שייך בבנ ות. וכבר חקרו אחרונים, אם בת כהן אוכלת משום שהיא כהנת, או משום שהיא "בת כהן", שאביה מאכילה, וקושיית הרש"ש בפשוטה תליא בזה, וראה ב"אילת השחר". והריטב"א תירץ על קושיית התוספות, שהדרשה היא מלשון "אחריו", דמשמע כל שהוא מיוחס אחריו [ראה יבמות ק ב, על הפסוק "ולזרעך אחריך"], והרי אף החלל מיוחס אחר אביו אף שאינו כהן.
[12] ריטב"א.
[13] כן פירש רש"י; וכוונתו, שכל הקושיא היא רק לרב יהודה אמר שמואל הלומד מפסוק זה לרבות חללים, שאם כן יש לנו לרבות גם בעלי מומין; אבל לדעת הלומד לרבות מ"ברך ד' חילו", אי אפשר לרבות אלא חללים; וכן לדעת הלומד מ"הכהן אשר יהיה בימים ההם" אי אפשר לרבות בעל מום, כי בעל מום מעולם לא יצא מכלל כהונה, ואינו כהן ש"בימים ההם", אלא כהן הוא לעולם; ודקדקו האחרונים כדברי רש"י, ממה שרב יהודה אמר שמואל עצמו יישב קושיית הגמרא.
[14] א. דעת הריטב"א כאן, ש"וי"ו קטיעא" אינו "וי"ו זעירא", אלא וי"ו קטועה באמצעיתה; וראה אריכות בזה בליקוטים החדשים של רבי עקיבא איגר. וראה עוד שם בשם ספר "בתי כהונה", שהרמב"ם השמיט דין זה, משום שלפי דעתו עיקר הדרשה היא מ"ברך ד' חילו" כמבואר ברמב"ם; ולשיטה זו אין אנו צריכים לדרשת "וי"ו קטיעא", ואם כי ודאי שכולי עלמא מודו שכך הוא נכתב, מכל מקום כיון שאין בדרשה זו נפקא מינה להלכה, לכן השמיטו הרמב"ם, ראה שם. ב. ביאור שיטה אחרת מדברי הראשונים, בפירוש דברי רבי עקיבא ורבי טרפון, שזה דימהו לבעל מום, וזה דימהו לבן גרושה: בפנים נתבאר על פי שיטת התוספות והרשב"א המפרשים, שרבי עקיבא ורבי טרפון נחלקו בשנים: א. במקוה שהיה בחזקת מלא ונמצא חסר, והטבילו בו טהרות אם הולכים אחר חזקת המקוה, או אחר חזקת הגוף ; ב. הטובל במקוה חסירה ולא היה יודע ועבד עבודה אם עבודתו כשירה, ולענין זה היה זה מדמה לבעל מום וזה מדמה לבן גרושה. ואולם הרמב"ן מפרש, שאין כאן אלא מחלוקת אחת [וכפשטות משמעות לשון הברייתא], והקדים יסוד אחד, שלא הכשירה תורה את החלל הודאי שעבד בשוגג, אלא את החלל הספק בלבד שעבד בשוגג הוא שהכשירה תורה; והוכיח כן, שאם לא כן תיקשי: האיך למדו מ"והיתה לו ולזרעו אחריו" שאפילו זרע פסול, הוא כשר, והרי בכל מקום אמרינן בכעין זה "אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין", ולפי יסוד זה ניחא, "דכיון דכתיב ולזרעו אחריו, משמע כל זמן שהוא מתיחס אחריו, דהיינו ספק פסול", וראה עוד בדבריו שפירש על פי יסוד זה את שאר הדרשות. וביאור דמיון רבי טרפון ורבי עקיבא לחלל ספק ולבעל מום ספק, הוא: רבי טרפון סובר: טעם הכשר התורה הוא משום שאנו מעמידים את החלל על חזקתו הראשונה, ומכשירים אנו אותו לענין אותה עבודה שעבד כבר; וממה שאנו מעמידים אותו על חזקתו, אף על פי שמנגד יש חזקת חיוב של מביא הקרבן אותו הקריב הכהן הזה, מזה למד רבי טרפון כשיטתו, ומשום ש"היה מדמה חייבי קרבנות לחייבי טבילות, והכהן המקריב למקוה". ואילו רבי עקיבא דימה אותו לבעל מום, "שכיון שנמצא עכשיו בעל מום, למפרע קרבנותיו פסולים, ואין אומרים: עכשיו הומם, וכן אין אומרים במקוה: עכשיו חסר". ושוב הביא הרמב"ן את פירוש התוספות, וכתב שבירושלמי משמע דלא כפירושו ודלא כפירוש התוספות; והריטב"א העיר על פירוש זה, שלשון "ונודע", לא משמע שנודע ספיקו, אלא שנודע בודאי, וגם לשון הגמרא "אפילו חללין שבו", משמע שהוא חלל ודאי. ולכן פירש הרמב"ן [בתוספת ביאור מדברי הריטב"א משמו]: אף רבי טרפון לא הכשיר את הטובל במקוה שנמצאת חסירה מכאן ולהבא, ואין לו ליגע בטהרות, ולא הכשיר רבי טרפון אלא את הטהרות שאין להם תקנה, אבל הטובלין במקוה צריכים טבילה מכאן ולהבא, והיינו דאמר רבי טרפון: אל תתמה על כך, שמחד גיסא אנו מכשירים את הטובל במקוה שנמצאת חסירה, לענין הטהרות שנגע בהם עד שנודע חסרונה של המקוה, ואין אנו מכשירים את אותה טבילה עצמה מכאן ולהבא, שאין אנו מניחים אותו להתעסק בטהרות עד שיטבול; אל תתמה בזה, שהרי מצינו כיוצא בזה אפילו בפסול ודאי, והיינו בחלל. ואילו רבי עקיבא דימה אותו לבעל מום "דבתר טובל אזלינן, כי היכי דאזלינן בבעל מום בתר חייבי קרבנות, דלא לפלוגי בספיקא בין להבא בין למפרע [לשון הריטב"א משמו] ". וראה עוד בביאור דמיונם של רבי טרפון ורבי עקיבא למחלוקתם, ב"אבן האזל" בהלכות ביאת מקדש פרק ו הלכה י.
[15] לאו דוקא, והוא הדין אם נבעלה לו בזנות.
[16] ברש"י משמע, שהוא גורס "הפגום שבשניהם", אבל הריטב"א לקמן סז ב, כתב שאי אפשר לגרוס כן, כי לשון זו משמעה ששניהם פגומים וכדמוכח בגמרא שם, אלא גורסים כאן "אחר הפגום" בלבד, וכתב, שכן הוא בנוסחאות מדויקות.
[17] החלוצה אינה אסורה אלא מדרבנן, ודינה מדרבנן כגרושה לכל דבר.
[18] א. נתבאר על פי רש"י שכתב: "אחר הפגום שבשניהם: שנולד מפסולי כהונה הולד פסול, וכן בן ממזרת לישראל ממזר וכו"', ומשמע מלשונו ד"הלך אחר הפגום" בכהן הבא על פסולי כהונה, היינו, דכשם שאמו מפסולי כהונה, כך הולד מפסולי כהונה. החללה הבאה מפסולי כהונה פסולה היא יותר מאמה, ולא מיבעיא אלמנה שאינה פסולה אלא לכהן גדול, ואילו החללה פסולה אף לכהן הדיוט, אלא אפילו גרושה, הרי אין בה אלא פסול להינשא כהונה, ואילו דין החללה שהיא פסולה הן לכהונה והן לתרומה [שאם בת כהן או אשת כהן היא, אינה אוכלת בתרומה] ; וכשהולד הוא בן, הרי הוא נעשה חלל, ואין לו כלל פסול לענין נישואין כאמו [ש"לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין", יבמות פד ב], ועיקר דינו הוא, שאין לו תורת כהן כלל שאינו מזרעו של אהרן, ועוד יש בו דין שהוא פוסל אשה בביאתו, ונמצא שאין פסול הולדות כפסול האם, וכבר הקשה כן הרש"ש. [וראה לשון רבינו חיים הלוי בהלכות איסורי ביאה - ל ב מדפי הספר טור ב למעלה]. ב. והמאירי מפרש [וכן כתב הרש"ש מסברת עצמו], שהוא "ממה שהדבר ידוע, שכל אשה הפסולה לכהן שנבעלה לכהן, בין ברצון בין באונס הן במזיד הן בשוגג וכו' תיכף שהערה בה נעשית חללה מיד וכו', ואמר עכשיו [התנא], שאם נשא אחד מן הפסולות לו והוליד ממנה בן, הולד חלל כאמו [שנעשית חללה בתחילת הביאה] "; [וכעין סברא זו מצאנו בתוספות לקמן סז א ד"ה והרי, שיש לדון - גבי חלל בבת ישראל - ליתן לולד דין חללות משום שהאם נעשתה חללה בביאה זו על ידי ביאת החלל; וראה שם היטב בקושייתם ובתירוצם, ולפי תירוצם יש לפקפק בדברי המאירי וכפי שיתבאר בהערה שם]. ג. ולהרמב"ם בפירוש המשניות ביאור שלישי, שכתב: "כבר ידעת, שאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, הולד חלל, ולא נאמר באלו הולד הולך אחר הפגום, אלא מפני שהם מחייבי לאוין והולד פגום, כללום עם חייבי לאוין שאפשר לומר בהם "הולד הולך אחר הפגום", לפי שישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר". ד. וראה בספר זכרון להגר"י אברמסקי זצ"ל עמוד קסב [חידושים מהגר"ח], שהבין הכרחו של הרמב"ם לפרש כן, שהוא משום שהוקשה לו, דבולד הנולד מפסולי כהונה, הבן הוא חלל, לא משום איזה יחוס, אלא שהכהן מחלל את זרעו על דרך שהוא מחלל את אשתו; וראה גם ב"פני יהושע" שהוקשה לו על המשנה, שהרי הכהן מחלל את זרעו, ואדרבה לא למדנו שהולד מחלל את אשתו אלא משום שהוקש לזרעו, ולכן כתב מדנפשיה, שנקטה המשנה דין זה אגב האחרים, וכיון בזה ל"פירוש המשניות". ה. וראה עוד שם שהקשה הגר"ח על הרמב"ם, דהניחא אם באמת לענין פסולי כהונה היה הדין שהולכים אחר הפגום, אכן שייך לומר שנקטה המשנה פסולי כהונה אגב האחרים; אבל לפי המבואר במשנה לקמן [עז א, והובא דין זה בסוגייתנו], שחלל הבא על בת ישראל הולד חלל, ואילו ישראל הבא על החללה אין הולד חלל, אם כן הרי נמצא שלענין פסולי כהונה וחללות אין הדין שהולכים אחר הפגום אלא אחר הזכר, ואם כן איך שייך לומר "איידי"! ? וכתב שם, שנראה מוכרח מזה, "דגם בפסולי כהונה קיימא לן כן דהולד הולך אחר הפגום, וחלל הוי גזירת הכתוב ד"בעמיו" [שמשם נלמד דין המשנה דלקמן, כמבואר בגמרא עז א], דאין משגיחין בהם רק בהאב", וראה עוד שם.
[19] הנתינה היא מן הגבעונים שנתנם דוד לחוטבי עצים ושואבי מים, וטעם וגדר פסולם, ראה בתוספות כתובות כט א ד"ה אלו.
[20] לשון רש"י הוא: "הולד כמותה: ולד נכרית [הרי הוא] נכרי, ואם גיירוהו הוי גר כשר ואינו ממזר; ולד שפחה [הרי הוא] עבד, (ששחררו) [צ"ל ושחררו, וכן הוא בר"ן] בעליו כשר ומותר בישראלית. וביאור כוונת רש"י במה שהוסיף שאינו ממזר בגוי ועבד, יתבאר בהערה בדף סח ב.
[21] הגרי"פ בהגהותיו על הגליון, העיר: יתכן שהוא רבי שמעון בן לקיש.
משנה. כל מקום שיש קידושין ואין עבירה.
בענין קידושין בעבירה
א
קידושין באיסורי ביאה
עיין ברש"י (ד"ה כל מקום) וז"ל שהקידושין תופסין בה ואין עבירה בנשואין שלא אסרתה תורה עליו עכ"ל. וצ"ב למה רש"י פתח בקידושין וסיים בנישואין, כלומר דבסוף הדגיש דאין איסור בנישואין. ומשמע מדבריו דאפי' היכא דיש קידושין ויש עבירה, דהקידושין עצמן אינן אסורים אלא דהעבירה מתחילה מהנישואין, דהיינו עם הביאה.
אך עיין בזה בסוגיא לקמן (עח.) וז"ל אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה, קידש לוקה משום לא יקח, בעל לוקה משום לא יחלל, רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, משום דכתיב לא יקח ולא יחלל, מה טעם לא יקח משום לא יחלל, ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה דלקחתה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא, ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי הוא חילל, ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה, דרך ליקוחין אסרה תורה עכ"ל. לפי אביי פשיטא דבאיסורי כהונה הקידושין עצמם אסורים אפי' בלי ביאה. אבל לפי רבא לא לקי על הקידושין לחוד אלא אם כן בעל לבסוף כדברי הגמ' מה טעם לא יקח משום לא יחלל. ולפי רבא יש לעיין בגדר הדין דקידש ובעל דלוקה, האם הקידושין הוו רק תנאי מוקדם לאיסור ביאה או דהוו קידושין מעשה איסור שחייב עליו מלקות רק אחרי שבעל.
ובשיטת רש"י נראה דהקידושין עצמן אסורין דהרי רש"י (ד"ה בעל לוקה) נקט דאם קידש ובעל הוא חייב שתים וז"ל בעל אחר קידושין לוקה שתים לא בעל אינו לוקה אפי' אחת עכ"ל. וא"כ מבואר דלפי רש"י באיסורי כהונה יש ב' איסורין שונים: "לא יקח" דחל על האישות ו"לא יחלל" דחל על הביאה. ולפי"ז יש לעיין בשיטת רש"י, דלוקין גם על "לא יקח" לבסוף, דא"כ למה חיוב המלקות חל רק אחרי הביאה. דמצד אחד י"ל דהאיסור לא יקח קאי על הקידושין עצמן אלא דיש תנאי דצריך מעשה קידושין דבסוף מגיע לביאה דהיינו לאיסור לא יחלל. ומאידך י"ל דהאיסור דלא יקח אינו קאי על קידושין לבד, אלא לאישות גמורה, דהיינו אחרי דיש קידושין וגם נישואין דהיינו ביאה. ויש נ"מ בין ב' הביאורים היכא דכהן קידש גרושה ובא עליה בבית חמיו בלי נישואין, האם הוא לוקה על לא יקח. דלפי הצד הראשון כיון דקידש ובעל לוקה על לא יקח, אבל לפי הצד השני מכיון דאין חלות נישואין ואישות גמורה ממילא אין האיסור דלא יקח נגמר ואינו לוקה על לא יקח. אבל בין כך ובין כך, יוצא דלפי רש"י באיסורי כהונה יש איסור קיחה דמתחיל עם הקידושין, שלא כמשמעות דרש"י לפנינו.
ועוד יש להוכיח דאליבא דרבא הקידושין עצמן אסורין מהסוגיא בב"מ (י:) וז"ל אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא כו' רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד כו' מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דאמר לו לישראל צא וקדש לי אשה גרושה כו' להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו ה"נ אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו, להך לישנא דאמרת כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו הכי נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחו עכ"ל. ועיי"ש בתוס' (ד"ה דאמר) וז"ל וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בי' יוחסין (קדושין עח.) קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כו' א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין עכ"ל. ויוצא אליבא דשני תירוצי התוס' שהקדושין עצמן הוו דבר אסור.137
אבל לכאורה יש להקשות על זה מהסוגיא בסוטה (מד.) דאיירי בדין דמי שארש אשה ולא לקחה דחוזר מהמלחמה. והגמ' הביאה ברייתא שיש לימוד מיוחד דמי שקידש אשה באיסור אינו חוזר מהמלחמה וז"ל לא לקח, ולא לקחה, פרט לאלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין עכ"ל. ואז הגמ' הקשה דהרי הוא חוטא ולפי רבי יוסי הגלילי בכל מקרה הוא חוזר בגלל החטא שיש בידו וז"ל לימא דלא כרבי יוסי הגלילי, דאי רבי יוסי הגלילי הא אמר הירא ורך הלבב זה מתיירא מעבירות שבידו, אפילו תימא ר' יוסי הגלילי, כדרבה, דאמר רבה לעולם אינו חייב עד שיבעול, מה טעם לא יקח משום לא יחלל, משום הכי אינו לוקה עד שיבעול עכ"ל. ומשמע מדחיית הגמ' דלפי רבא (רבה) אין חטא בקידושין עצמן דאל"כ הוא היה חוזר מהמלחמה אפי' לפני שיבעול.138 וצ"ע דהרי משמע מהסוגיא בב"מ דיש עבירה לקדש אשה דאסורה עליו.
ונראה לבאר דיש לחלק בין מעשה העבירה עצמה לבין הגברא דעושה את המעשה. דהיינו, דעל פי הסוגיא בב"מ ודברי רש"י בקידושין (עח.) משמע דקידושי כהן לגרושה מהווה מעשה עבירה ולכן הדין דאין שליח לדבר עבירה חל ואחרי הביאה לוקין על הקידושין. ומ"מ הגברא עצמו אינו נחשב לחוטא ורשע עד שיבעול וחייב מלקות,139 ולכן על פי הגמ' בסוטה הוא אינו חוזר מהמלחמה מחמת חטא שיש בידו עד שיבעול. ומשל לחילוק הזה מצינו בגנב שור וטבחו, דהכלל דאין שליח לדבר עבירה היה שייך לחול למעשה הטביחה לולי גזה"כ מיוחדת לרבות את השליח (קדושין מג.). ולכאורה קשה דהרי הגנב בעצמו כשטובח אינו מוסיף לחטוא כגברא עם חלות שם גנב, דהרי הגדרת גניבה הוא להוציא דבר מרשות הבעלים והבהמה כבר אינה ברשות הבעלים עוד לפני הטביחה. אלא דהמעשה עצמה של טביחה נחשבת לחפצא של מעשה עבירה ולכן שייך בו הכלל דאין שליח לדבר עבירה. וכמו"כ בכהן דקידש גרושה, דאע"פ דחל עליו חלות שם גברא חוטא רק כשבעל, מ"מ מעשה הקידושין נחשב למעשה עבירה ולכן שייך בו הדין דאין שליח לדבר עבירה.
ובזה אפשר לבאר את השו"ט ביבמות (סט.) בנוגע לדין שכהנת דנבעלה לפסול לה נפסלה מלאכול בתרומה מהפסוק (ויקרא פרק כב פסוק יב) וז"ל ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל עכ"ל. והרי יש הו"א בגמ' דאפי' קידושין בלי ביאה פוסלה מלאכול בתרומה, וז"ל ואימא משעת הויה (רש"י - מדאפקה רחמנא בלשון כי תהיה משעת הויה אי קידש פסול את האשה פסולה עולמית ואפי' מת כאילו בא עליה), דומיא דכהן גדול באלמנה, מה כהן גדול באלמנה בביאה אף האי נמי בביאה עכ"ל. ולכאורה צ"ב בביאור ההו"א, מהי הסברא לומר דקידושין עצמן פוסלין את האשה מלאכול בתרומה. ולפי הנ"ל י"ל דהפסול לאכול בתרומה אינו תלוי באם הבת כהן כגברא נחשבת כחוטא דהרי אפי' אם נאנסה היא פסולה לתרומה. ורואים מזה דחפצא של מעשה עבירה עצמה פוסלה מלאכול בתרומה. ולכן יש הו"א דמעשה הקידושין פוסלה מדהוי מעשה עבירה. ולכן צריך גזה"כ מיוחדת דרק ביאה פוסלה מתרומה.
ב
שיטת הרמב"ם
ועיין ברמב"ם (פרק יז מהלכות איסו"ב הל"ב-הל"ג) דהביא את הדינים בנוגע לאיסורי כהונה וז"ל כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים אלו בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה שנאמר לא יקחו עד שיקח ויבעול, אבל כהן גדול שבא על אלמנה לוקה אחת אע"פ שלא קידש שנאמר לא יחלל כיון שבעלה חללה ופסלה לכהונה וכו' עכ"ל. ויוצא דהרמב"ם חולק על רש"י ונקט דכהן דקידש ובעל גרושה או אפי' כה"ג דקידש ובעל אלמנה לוקין רק אחת. ולפי"ז יש לעיין בשיטת הרמב"ם האם הוא מודה לרש"י דקידושין הוו חלק של מעשה העבירה או"ד נקט דרק הביאה אסורה אלא דהתורה קובעת דרק ביאה דאישות אסורה, דהיינו ביאה לאחר קידושין, ולא בעילת זנות. ונראה דמוכח מהגמ' בב"מ המובא לעיל דיש עבירה בקידושין עצמן, אע"פ דלפי הרמב"ם אין לוקין על הקידושין בנפרד.
ובנוגע לאיסורי לאוין עיין ברמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ב) דהשווה אותם לאיסורי כהונה דלא לוקין על הביאה לבדה אלא א"כ כבר קידש, וז"ל אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין, קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרות שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כהן גדול באלמנה כמו שיתבאר, המחזיר גרושתו משנשאת הולד כשר שהרי אינה ערוה עכ"ל.
ואע"פ דלפי הרמב"ם גם באיסורי כהונה וגם באיסורי לאוין לוקין רק על ביאה לאחר קידושין, מ"מ יתכן דחלוקים בדיניהם. דהרי הבאנו לעיל דמהסוגיא בב"מ בדין אין שליח לדבר עבירה דמשמע דבאיסורי כהונה הקידושין עצמן הן חלק מן האיסור. אמנם הסוגיא שם אינו איירי במפורש באיסורי לאווין דעלמא וא"כ י"ל דבאיסור לאוין הקידושין מהווה רק תנאי לאיסור הביאה. וגם מסברא נראה יותר דאיסורי קהל כמו ממזרות הוו איסור ביאה ולא איסור קידושין שהרי באיסורי כהונה לשון התורה הוא "לא יקח" דהיינו קידושין, ואילו באיסורי לאווין דעלמא כתיב "לא יבוא" דמשמע ביאה דהיינו ביאת אישות.140
אבל באמת מלשון הרמב"ם משמע להיפך. דהרי בנוגע לאיסורי כהונה הרמב"ם הזכיר להדיא דאם בא עליה דרך זנות אינו לוקה ומשמע מזה דכל הצורך לקידושין הוא כדי שהביאה לא תהא נחשבת כביאת זנות.141 מאידך, בנוגע לאיסורי לאווין הרמב"ם רק דיבר על הצורך דקידושין ולא הזכיר בעילת זנות כלל, ומשמע דהקידושין הוו חלק מן העבירה.142
ונראה להוסיף דיש נ"מ בגדר הקידושין לפי הרמב"ם בנוגע לביאה שניה. כלומר, האם הבעל לוקה על כל ביאה וביאה או"ד רק על ביאה הראשונה דלאחרי הקידושין. דהרי אם לפי הרמב"ם עיקר הלאו הוא מעשה הביאה אלא דצריך שלא תהא בעילת זנות, אזי נראה דלוקה על כל ביאה וביאה. אמנם אם לפי הרמב"ם הקידושין עצמן הוו חלק ממעשה האיסור אזי יתכן דהלאו הוא לגמור את האישות ע"י הביאה ולכן לוקין רק על הביאה הראשונה ולא על כל ביאה וביאה. אבל אפשר לדחות דאפי' אם מעשה הקידושין הוי חלק מן האיסור עדיין לוקין על כל ביאה וביאה. דיתכן דגדר הלאו אינו מעשה הביאה או יצירת חלות האישות, אלא עצם המצב של אישות ביניהם ועוברין על הלאו בכל רגע ורגע. אמנם אין לוקין בכל רגע דיש חלות אישות ביניהם דהרי ליכא מעשה עבירה בפועל ואין לוקין על לאו שאין בו מעשה. ולפי"ז י"ל דלוקין על כל ביאה וביאה דהרי ביאה מהווה מעשה עבירה בפועל ומקבל מלקות על כל מעשה עבירה בנפרד. ועיין מ"ש בזה רב שלמה איגר (שו"ת רעק"א מהדורא קמא סימן רכא).
וגם יש להעיר מלשון הרמב"ם בספה"מ (ל"ת קסא) דמשמע דצריך לא רק קידושין וביאה אלא נישואין וביאה וז"ל והמצוה הקס"א היא שהזהיר כהן גדול לבד שלא ישא אלמנה והוא אמרו ית' (שם) אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח עכ"ל. וכמו"כ בלאו שאחרי זה (ל"ת קסב) וז"ל והמצוה הקס"ב היא שהזהיר כהן גדול שלא לבא על האלמנה ואפילו בלא קידושין והוא אמרו ית' (שם) ולא יחלל זרעו בעמיו. ובאור זה שכהן הדיוט נאסרו עליו הנשואין כמו שאמר (שם) לא יקחו וליקוחין הם הקדושין (עמ"ע ריג) אבל אינו לוקה עד שיבעול כמו שקדם באורו עכ"ל. הרי נקט להדיא דבכהן הדיוט "נאסרו עליו הנשואין", ולכאורה זה נגד לשון הרמב"ם בהלכות איסו"ב דכתב "עד שיקח ויבעול" דמשמע דסגי בקידושין וביאה, וצ"ב בזה. אמנם אם נתפוס לשון ספר המצוות כעיקר אזי יוצא דבאיסורי כהונה האישות הוי חלק מהאיסור ולא רק תנאי בביאה שלא תהא ביאת זנות.143
ג
איסור קידושין באיסורי כרת
ויש לעיין באיסורי כרת האם אסור לעשות מעשה קידושין או"ד הלאו קאי על הביאה לחוד דהרי אין קידושין תופסין בהן. ועיין לקמן (סז:) דהמקור דאין קידושין תופסין בעריות הוא מאחות אשה דכתוב בה לא תקחו. והגמ' הבינה מהפסוק לא תקחו דיש איסור לכתחילה לקדש אחות אשה אבל הקידושין חלין, ואז הגמ' הביאה פסוק שני ללמד דהקידושין לא חלין בכלל, וז"ל לכתחילה מאחות אשה נפקא, ומה אחות אשה בכרת לא תקדש חייבי מיתות בית דין לא כל שכן, ואימא אידי ואידי באחות אשה הא לכתחילה הא דיעבד, אין הכי נמי, אשכחן אחות אשה שאר עריות מנלן, ילפינן מאחות אשה וכו' עכ"ל. וביאר הגר"מ זצ"ל דבהו"א הגמ' נקטה דיש איסור לקדש אחות אשה ולכאורה הו"ה בשאר כל העריות דהוקשו לאחות אשה. וגם במסקנת הגמ' משמע דיש איסור לקדש ערוה, אלא דיש לנו פסוק שני ללמד דאין קידושין תופסין כלל בערוה. אמנם נראה לגר"מ זצ"ל דהדין השני דקידושין אינן תופסין בנוי על הדין הראשון דאסור לקדש הערוה, כלומר דהאיסור לקדש הוא זה דמפקיע את חלות הקידושין. ויוצא דלפי"ז יש איסור לקדש ערוה ושיחול בה חלות קידושין, אמנם אי אפשר לעבור עליו בפועל ממש דהרי יש גזה"כ דהאיסור לקדש ערוה מפקיע את חלות הקידושין.144
ויש לעיין עוד בזה. דהרי הרמב"ם (פרק ח מהלכות מלכים הל"ו) מונה האיסור דמכירת יפת תואר כלאו דאורייתא אע"פ דהמכירה אינה חלה, וז"ל אם לא חפץ בה משלחה לנפשה, ואם מכרה עובר בלא תעשה שנאמר ומכר לא תמכרנה בכסף, [ואם מכרה] אינה מכורה ומחזיר הדמים, וכן אם כבשה אחר שנבעלה לשם שפחה משישתמש בה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תתעמר בה שלא ישתמש בה עכ"ל. וכן איתא בספר המצוות (ל"ת רסד). אמנם אינו לוקה בגלל דהמכירה אינה חלה.145 וצ"ל דהלאו קאי על מעשה המכירה עצמה אפי' בלי חלות.146 וכמו"כ מצינו באיסור לאו לפדות בכור, דהרמב"ם (פרק א מהלכות בכורות הלי"ז) הביא בזה לאו דאורייתא וז"ל הבכור אין פודין אותו שנאמר אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה עכ"ל, אע"פ דמבואר בגמ' (תמורה ה:) דלכו"ע הפדיון אינו חל. וכן איתא במעשר שני בנוגע ללאו ד"לא נתתי ממנו למת" דהרמב"ם מנה כל"ת (מצוה קנב) וגם הביא במשנה תורה (פרק ג מהלכות מע"ש ונט"ר הל"י) וז"ל מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך וסיכה כשתיה, ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון ליקח בו כלים ובגדים ועבדים שנאמר לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה ה"ז אוכל כנגדו בתורת מעשר עכ"ל. אמנם מבואר דהמכירה אינה חלה והמוכר צריך להחזיר את המע"ש והלוקח מחזיר את הכסף.147 ונמצא דלפי הרמב"ם יש כמה לאווין בתורה דעוברין עליהם ע"י עשיית מעשה בלבד בלי החלות כי התורה הפקיעה את החלות מחמת האיסור ולפיכך אין בהן מלקות. וי"ל דכמו"כ בלאו דלא יקח בעריות, דעצם מעשה הקידושין בערוה מהווה איסור דאורייתא שאינו גמור בלי מלקות כי התורה הפקיעה את חלות הקידושין.148
אבל מ"מ יותר מסתבר לחלק ולומר דאין לאו חל כלל על מעשה הקידושין בקידושי עריות. דהרי בשאר הלאווין דהבאנו מסתבר לומר דהתורה אוסרת עצם הנסיון לעשות אותו מעשה מסוים ולכן עוברין על הלאו אפי' בלי חלות. אבל בלאו דלא יקח בעריות מסתבר דהאיסור הוא רק ליצור את עצם חלות האישות בין העריות, ואם התורה הפקיעה את חלות האישות הזאת ממילא אי אפשר לעבור על האיסור כלל ע"י קידושין, דאין מעשה הקידושין אסור אלא רק עם החלות בלבד.
משנה. כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר.
עיין ברש"י (ד"ה כל מקום) דהביא מקור לדין המשנה וז"ל למשפחותם לבית אבותם כתיב עכ"ל. ויש לעיין בחלות דין משפחת אם, האם אין חלות כזה כלל, או"ד חל דין של משפחת אם אלא דהיכא דיש סתירה בין חלות דין משפחת האב לבין חלות דין משפחת האם, התורה קובעת דהולכין בתר משפחת האב. ועיין בזה בסוגיא בבכורות (מז.) וז"ל אמר רב אדא בר אהבה לוייה שילדה בנה פטור מה' סלעים, דאיעבר ממאן אילימא דאיעבר מכהן ומלוי מאי איריא לוייה אפילו ישראלית נמי, אלא דאיעבר מישראל, למשפחותם לבית אבותם כתיב, אמר רב פפא דאיעבר מעובד כוכבים, ולא תימא אליבא דמאן דאמר אין מזהמין את הולד אלא אפילו למאן דאמר מזהמין את הולד לוי פסול מיקרי, מר בריה דרב יוסף אמר משמיה דרבא לעולם דאיעבר מישראל ושאני התם דאמר קרא פטר רחם, בפטר רחם תלא רחמנא עכ"ל. ויוצא דלפי רב פפא גוי הבא על לויה, הולד נקרא לוי על שם אמו ופטור מפדיון הבן. ועיין ברש"י (ד"ה דאיעבר מעובד כוכבים) דביאר וז"ל דל"ל חייס לגבי ישראל ושייך הבן בתר אם ישראלית טפי מבתר אבוה עובד כוכבים הלכך פטור עכ"ל, ונראה מדבריו דבמקום דאין משפחת אב אזי הולכין בתר משפחת האם.149 ועיין לקמן (דף סח: בענין עבד ועכו"ם הבא על בת ישראל) דהארכנו בסוגיא הזה.
והיסוד הזה גם עולה מדברי הר"ן (קידושין ל: בדפי הרי"ף ד"ה ומותר בממזרת) בביאור המ"ד דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד ישראל כשר. דהר"ן נקט דרק עכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר כישראל גמור ואסור בממזרת, אבל גר הבא על בת ישראל דין הולד כגר ומותר בממזרת. וביאר וז"ל דאע"ג דעובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת התם היינו טעמא משום לפי שאי אפשר לו להתייחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נדון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש (סו:) קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר עכ"ל. הרי הר"ן נקט בהדיא דהיכא דא"א להתייחס בתר האב אזי שדינן בתר האם לגמרי וזוהי השיטה דמ"ד דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר. אבל הר"ן הביא דהרמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ט) חולק עליו ונקט דגם גר הבא על בת ישראל הולד ישראל כשר ואסור בממזרת.150
ועיין לקמן דהולכין בתר משפחת האם (דף סז. רש"י ד"ה בנה שלישי, אות ג) בשיטת רב יוסף דהיכא משפחת אם יותר פגומה אזי הולכין בתר משפחת האם.
במשנה. וכל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום, ואיזה זו, זו אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין.
ביסוד הדין דחללות
א
חללות עוברת דרך האם
לכאורה דברי המשנה צ"ב. דהרי לפום ריהטא הדין דהולך אחר הפגום שייך היכא דאחד מההורים כשר ואחד פסול, והמשנה קובעת דהולד הולך אחר ההורה הפגום. ולפי"ז שפיר מובן דממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין הוו דין דהולד הולך אחר הפגום. אבל לכאורה אלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט הוו דין אחר, דהרי שני ההורים עצמם כשרים הם אלא דחל איסור ביאה ביניהם והאיסור הזה יוצר את חלות הפסול דחללות בולד. ונראה דכבר הרגיש בזה הרמב"ם בפהמ"ש דחילק את המשנה לב' דינים שונים וז"ל כבר ידעת שאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד חלל, ואין אומרים בזה הולד הולך אחר הפגום, אלא שמפני שהיא מחייבי לאוין והולד פגום כללה עם חייבי לאוין שאפשר לומר בהם הולד הולך אחר הפגום, לפי שישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר עכ"ל. יוצא מדברי הרמב"ם דהכלל דהולד הולך אחר הפגום באמת שייך רק לממזר הבא על ישראלית או ישראל הבא על ממזרת ולא באלמנה לכה"ג.
ומאידך עיין ברש"י על המשנה (ד"ה אחר הפגום שבשניהם) וז"ל שנולד מפסולי כהונה הולד פסול וכן בן ממזרת לישראל ממזר וכן בן ממזר מישראלית ממזר וכן בת נתינה לישראל נתין ובן נתין מכשרה נתין עכ"ל. ומשמע מדבריו דגם אלמנה לכה"ג וגם ישראל בממזר הוו אופנים של הדין במשנה דכל מקום דיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום. ולכאורה צ"ב בזה כנ"ל, דהרי היאך אפשר לומר דאלמנה לכה"ג מהווה דין דהולך אחר הפגום אם אין פגם בהורים כלל.
ונראה לבאר דלפי רש"י באמת אין חלות חללות נוצרה באופן ישיר ע"י ביאה אסורה. אלא דביאת כה"ג באלמנה או כהן הדיוט בגרושה מחילה חלות חללה על האשה (כדמבואר ברמב"ם פרק יט מהלכות איסורי ביאה הל"א), וממילא בנה הויא חלל. כלומר, דחלות חללות בולד חלה דרך ייחוס מהאם ולא כתוצאה ישירה של הביאה האסורה. ולכן מובן למה לפי רש"י גם אלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט הוו אופנים של הולד הולך אחר הפגום דהרי הביאה הופכת את האם להיות חללה פגומה והפגם דהאם החללה עוברת להולד.
אבל לכאורה קשה לומר דחללות עוברת מהאם אל הולד, דהרי איתא לקמן (עז.) דלכו"ע ישראל הבא על חללה הולד כשר. וא"כ גם הכא, כשהכהן בא על הגרושה והיא נעשית חללה, היאך אפשר לומר דחללות עוברת מהגרושה אל הולד, הרי ישראל הבא על חללה הולד כשר. ולכאורה מוכח מזה דלא כיסוד הנ"ל דחללות עוברת דרך האם, אלא דבגרושה לכהן הביאה האסורה בעצמה גורמת שהולד יהא חלל.
ונראה לבאר ע"פ שיטת רבי דוסתאי בן יהודה דגם חלל שנשא ישראלית בתו כשרה לכהונה וז"ל כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות, כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים עכ"ל. ויש לדייק בלשונו למה נקט דישראל כשר או ישראלית כשרה הוו מקוה טהרה לחללות. ונראה לבאר דבעצם חללות הוי חלות פסול דשייך למימר דהולך אחר הפגום. וא"כ חלל שנשא ישראלית וישראל שנשא חלל ראוי לומר דהולד חלל מכיון דבדרך כלל חלות פסול עוברת מההורה הפגום אל הולד. אלא דיש דין חדש דאב כשר או אם כשרה יכולים לטהר את הולד להפקיע מהולד את חלות החללות דראוי לחול על הולד מההורה הפגום.151
וי"ל דהדין הזה דכשר מטהר את הולד חל רק היכא דהביאה עצמה היא ביאה מותרת כמו בישראל שנשא חללה או בחלל שנשא ישראלית. אבל אם כהן בא על הגרושה אזי היא נעשית חללה ומחילה את חלות הפסול דחלל בולד, ואין האב הכשר יכול לטהר את הולד דהרי הביאה עצמה הויא ביאה פסולה. וא"כ חוזרין לדין דהולך אחר הפגום והאם מחילה את חלות פסול החללות לולד.
והחכמים חולקין על רבי דוסתאי ונקטו דרק ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה אבל בת חלל זכר פסולה לכהונה. ויש לבאר את השיטה הזאת בב' אופנים: א) החכמים מודים לכל הנ"ל אלא דנחלקו בפרט אחד בנוגע לטהרה מחלות החללות, דהיינו דנקטו דרק אב כשר מטהר את הולד ולא אם כשרה. ב) החכמים חולקין על היסוד הנ"ל וסבורים דאין חללות שייכת לדין דהולך אחר הפגום כלל, אלא דחלות חללות הוי דין בייחוס דתלוי באב בלבד. ולכן הבן של חלל הוי חלל והבן של ישראל כשר הוי ישראל כשר, ודין האם איפוא אינו מעלה ואינו מוריד.
ויש בזה נ"מ לנידון דידן של גדר הדין דהולד של גרושה וכהן הוי חלל. דאם נקטינן כפירוש הא' בדעת החכמים, אזי שפיר ניתן לומר כיסוד הנ"ל דבגרושה לכהן הולד הוי חלל מדין הולד הולך אחר הפגום, דהיינו דהאם נעשית חללה ואין הביאה מותרת כדי לומר דהאב הכשר מטהר את הולד. אבל לפי הביאור השני דחלות חללות תלוי אך ורק ביחוס האב, אזי מוכרח לומר דזה דהולד של גרושה וכהן הוי חלל הוא דין חדש דביאת איסור דכהונה יוצר חללות ולא שהפסול חללות עוברת מהאם אל הולד. וזה כמו דביארנו בשיטת הרמב"ם לעיל.
ב
ב' דינים בחללות
ביארנו דלפי רש"י הולד של גרושה לכהן הוי חלל משום דהאם נתחללה בביאה וממילא חל הדין דהולד הולך אחר הפגום. אמנם לפי זה קצת קשה להבין את דברי הגמ' לקמן (עח.) בנוגע למספר הלאווין באיסורי כהונה וז"ל אמר רב יהודה כהן גדול באלמנה לוקה שתים, אחת משום אלא יקח ואחת משום בלא יחלל, ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו, בשלא גמר ביאתו עכ"ל. ומבואר דאם הכהן גדול גמר ביאתו הוא לוקה גם משום לא יחלל זרעו. וקשה, דהרי לפי הנ"ל אין עצם הביאה גורמת פסול חללות בולד אלא דביאה האסורה גורמת שהאם תהא חללה והיא מעבירה את הפסול לולד. וא"כ הכהן גדול גורם שהולד חלל רק בעקיפין ולמה לוקה על זה.
אמנם הדין הזה דלוקין משום לא יחלל זרעו מובן לפי ביאור הגר"ח זצ"ל ביסוד דחללות.152 דהגר"ח זצ"ל ביאר דיש ב' דינים בחללות: א) דין במשפחה, דהיינו דמי דראוי להיות חלק ממשפחת כהונה יכול להיות חלל אם יש חסרון דחללות בחלות משפחת כהונה שלו. ב) דין של חלות פסול ופגם דנגרם ע"י ביאה פסולה וחל בזה הדין דהולך אחר הפגום. והדין הראשון דמשפחת חללות שייך למי שאביו כהן דראוי הולד להיות ממשפחת כהונה אלא דמכיון דהוא חלל אינו נחשב כמשפחת כהונה ודינו כזר לכל דבריו. דהדין הוי דחללות מפקיע חלות שם משפחת כהונה מהולד והוי כזר, כמבואר ברמב"ם (פרק יט מהלכות איסו"ב הל"י) וז"ל חלל של תורה הודאי הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן אע"פ שהם בני אהרן עד שיהיו בכיהונם עכ"ל.
אמנם, הדין השני של חלות פסול ופגם דחללות נוצר ע"י ביאת איסור ושייך אפי' למי דאינו ממשפחת כהונה דהרי לויה וישראלית דנתגרשו ואז נבעלו לכהן נפסלו בפסול חללות. וזה הפסק ברמב"ם (פרק יט מהלכות איסו"ב הל"א) וז"ל אי זו היא חללה זו שנולדה מאיסור כהונה, וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן נתחללה, אבל הכהן עצמו שעבר העבירה לא נתחלל עכ"ל. ובנוגע לחלות הפסול הזאת חל הדין דהולד הולך אחר הפגום.
ובזה ביאר הגר"ח זצ"ל את ב' המקורות לדין דישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. דהרי הרמב"ם (פרק יט מהלכות איסו"ב הלט"ו) כתב דהוא חל מדין משפחת אב, וז"ל כהנים ולוים וישראלים מותרין לבוא זה בזה והולד הולך אחר הזכר לויים וישראלים וחללים מותרים לבוא זה בזה והולד הולך אחר הזכר שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם בית אביו היא משפחתו ואין בית אמו משפחתו עכ"ל. ומאידך בגמ' (עז.) איתא לימוד אחר וז"ל ישראל שנשא חללה, מנא הני מילי אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון נאמר כאן ולא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן בלא יטמא בעל בעמיו, מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן זכרים ולא נקבות עכ"ל. וצ"ע על הרמב"ם למה צריך ב' מקורות לזה דישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. והגר"ח זצ"ל ביאר דיש ב' דינים בחללות: א) חללות דחלה מדין משפחה, ולדין זה הביא הרמב"ם דישראל הבא על חללה בתו כשרה כי משפחת האב כשרה, ב) דין פסול ופגם חללות דשייך לחול אפי' בזרה דפוסלה מכהונה, ובזה היינו אומרים דהולד הולך אחר הפגום אפי' אם אינו ממשפחת כהונה וחללות. ומשום כך הגמ' הביאה גזה"כ דעמיו דהאם החללה אינה פוסלת את בתה כשהאב הוא ישראל כשר.
ולפי"ז מובן למה כה"ג הבא על אלמנה לוקה משום לא יחלל זרעו. דהרי הולד חלל מב' טעמים: א) הולד ראוי להיות ממשפחת כהונה מכיון דאביו כהן, ומכיון דהוא נולד מחללה (דהרי האלמנה נעשית חללה ע"י ביאת הכה"ג כמו דברינו לעיל) היא מחילה את חלות הפסול דחללות על בנה. ב) עצם ביאת האיסור בישירות מחילה חלות פסול בולד דלהוי חלל. ולפי"ז מבואר הגמ' לקמן (עח.) דחל איסור לאו דלא יחלל זרעו על כה"ג. כי אין הכה"ג עובר על הלאו דלא יחלל זרעו מפאת הדין הראשון דהרי הוא רק מחיל חלות שם משפחת כהונה על בנו, ואילו עצם השם פסול חלל חל מחמת האם דנעשית חללה, אך על פי הדין השני מכיון דהכה"ג נמי יוצר חלות פסול בזרעו ע"י ביאת איסור אזי הוא לוקה על הביאה משום לא יחלל זרעו.153
ועל פי זה גם מובן לשון משנתנו דאלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד חלל מדין הולך אחר הפגום. דהרי באמת יש ב' טעמים למה הולד חלל בכי האי גוונא: א) מכיון דהאב הוי כהן והולד ראוי להיות ממשפחת כהונה אזי האם מחילה את הפסול חללות שלה בולד מדין הולד הולך אחר הפגום, ב) עצם ביאת האיסור גורם חלות פסול בולד, ומפני הדין הב' מוזכר חללות במשנה.
ויש להעיר דלכאורה לפי דברי הגר"ח זצ"ל קשה להבין את שיטת רבי דוסתאי דבנות ישראל הוו מקוה טהרה לחללים. דבשלמא בת ישראל מהווה מקוה טהרה עבור חלות הפסול דחללות, ברם יש גם הדין השני דמשפחת כהונה וחללות דחלה מחמת האב, ומכיון דהאב הוא ממשפחת חללות הרי ראוי לומר דחללות עובר ממנו לבן שלו, וצ"ב בזה.154
ג
חילוק בין חלל וחללה
ועוד נראה לבאר באופן אחר את הגדר ויסוד דין דחללות, וגם את דברי המשנה באלמנה לכה"ג דהולד חלל מחמת הדין דהולד הולך אחר הפגום. דהרי לפי הגר"ח זצ"ל יש ב' דינים בחללות: א) דין במשפחה, דהחלל אינו ממשפחת כהונה אלא ממשפחת חללות, ב) דין דחלות שם פסול. ויתכן דחלוק בזה דין חלל זכר מחללה נקבה. דהיינו דבן חלל זכר או בן מאיסורי כהונה הוי חלל מדין דחל עליו חלות שם משפחת חלל וחסרו לו משפחת כהונה והוי כזר, ומאידך בת חלל ובת מאיסורי כהונה הויא חללה רק מפאת חלות שם הפסול. והביאור בזה הוא דאין לבת כהן קדושת כהונה עצמית דחלה מדין משפחת כהונה, אלא דיש לה דינים דבת כהן מפאת זה דהיא בתו של כהן, אך אינה בדין משפחת כהונה.155 ולכן הדין דהפקעת קדושת כהונה ע"י חלות שם משפחת חללות אינו שייך לה. ויש להביא כמה ראיות לזה דחללות באשה הויא רק חלות פסול ולא חלה מחלות דין במשפחה.
א) הבאנו לעיל דברי הרמב"ם בפרק יט דאיסורי ביאה (הל"י) וז"ל חלל של תורה הודאי הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן אע"פ שהם בני אהרן עד שיהיו בכיהונם עכ"ל, והגר"ח זצ"ל נקט דהלשון "הרי הוא כזר" הוי מדין חסרון של משפחת כהונה. אמנם בבת חלל הרמב"ם (פרק יט מהלכות איסו"ב הל"א) השווה אותה ללויה וישראלת דנבעלו באיסור לכהן, וז"ל אי זו היא חללה זו שנולדה מאיסור כהונה, וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן נתחללה, אבל הכהן עצמו שעבר העבירה לא נתחלל עכ"ל. והבאנו לעיל מהגר"ח זצ"ל דלויה וישראלית דנבעלו לכהן באיסור כהונה חל עליהן רק חלות שם פסול חללה, אבל חסרון במשפחת כהונה ומשפחת חללות בודאי אינו שייך להן, ומהשוואת הרמב"ם לבת דנולדה מאיסורי כהונה משמע דגם לה יש רק חלות שם פסול ולא חסרון במשפחת כהונה וחלות שם משפחת חללות.
ב) גם חלל וגם חללה אסורים לאכול בתרומה ובקדשים. אבל הרמב"ם לא מונה לאו מיוחד דחלל אסור לאכול תרומה, ונראה דהאיסור שלו נכלל בלאו הכללי דזר דאסור לאכול בתרומה (ל"ת קלג).156 אמנם יש לאו מיוחד דחללה אסורה בתרומה ובקדשים (רמב"ם ספה"מ ל"ת קלז) וז"ל והמצוה הקל"ז היא שהזהיר החללה מאכול את הקדש שיהיה מותר לה לאכול אותו, כלומר תרומה וחזה ושוק, והוא אמרו יתעלה (ויקרא פרק כב פסוק יב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. ובגמ' יבמות (סח.) אמרו כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה עכ"ל. ונראה לבאר דחללה אין לה חלות הפקעת קדושת כהונה מדין משפחת חללה ולכן צריכה לאו מיוחד לחדש דחלות שם פסול שלה אוסרת אותה מלאכול בתרומה.157
ואם כנים הדברים יש לחזור למשנה דקבעה דאלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט הולד חלל מדין הולך אחר הפגום. דיתכן דהדין דהולך אחר הפגום חל היכא דהולד נקבה דאזי חלות הפסול עוברת מהאם (דנפסלה ע"י ביאה פסולה) אל הולד. אמנם בולד זכר לא צריכים הגדר והדין שהולד הולך אחר הפגום דהרי דין דחללות בזכר הוי דין דהפקעת חלות משפחת כהונה ודחלה חלות משפחת חללות וזה אינו הדין דחל בנקבה כי אין לה חלות דין משפחת כהונה או משפחת חללות בכלל, ובכן חלה בה רק את חלות הדין ושם הפסול דחללות בלבד בלי דין דמשפחה.
ד
חילוק בין נולדה כחללה לבין נפסלה ע"י ביאה
ועוד יש לבאר באופן אחר. דהיינו דכל מי דנולד עם חלות שם חללות – בין זכר ובין נקבה – נחשב כזר לכל דבר. אמנם בת כהן דנולדה בהיתר ואז נתחללה הוי דין אחר דחל בה חלות דין פסול דחללות. דהרי לעיל הבאנו דלפי הרמב"ם אין לאו מיוחד בחלל זכר דאסור לאכול בתרומה אבל יש לאו מיוחד בחללה דאסורה בתרומה, והסקנו מזה דחללה הויא חלות פסול ולא הפקעה מקדושת כהונה כזר. אמנם עיין ברמב"ם בהלכות תרומה (פרק ו הל"ז) דמשמע דהלאו המיוחד אינו חל בכל חללה אלא רק במי שהיתה כשרה ונתחללה ע"י ביאה, וז"ל ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, שני ענינים נכללו בלאו זה, שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אע"פ שגירשה או מת עכ"ל. הרי הרמב"ם הזכיר רק מי שנעשה זונה או חללה ע"י ביאה פסולה ומשמע דחללה מלידה אינה נכללת בלאו דכי תהיה לאיש זר אלא בלאו דזר אסור בתרומה.
אמנם יש להעיר דעד כאן הנחנו דאם חל על אשה הלאו דבת כהן כי תהיה לאיש זר, זאת אומרת דאין בה הלאו דזר בנוגע לאכילת תרומה. ברם יתכן דאע"פ דחללה דנפסלה אסורה לאכול בתרומה מלאו מיוחד דבת כהן כי תהיה לאיש זר, מ"מ היא עדיין נחשבת כזרה גמורה ועוברת על ב' לאווין כשהיא אוכלת בתרומה: א) הלאו דזר, ב) הלאו המיוחד דבת כהן כי תהיה לאיש זר.158 וא"כ אין להוכיח מזה דבת כהן דנבעלה לפסול לה אסורה לאכול בתרומה מדין בת כהן כי תהיה לאיש זר, דהיא אינה זרה גמורה כמו חללה מלידה.
ונראה להוסיף דיתכן דנחלקו התנאים בדין כהנת דנתחללה האם הויא כזרה גמורה. דאיתא במשנה (תרומות פרק ז משנה ב) וז"ל בת כהן שנשאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש ומיתתה בשרפה, נשאת לאחד מכל הפסולין משלמת קרן וחומש ומיתתה בחנק דברי רבי מאיר וחכמים אומרים זו וזו משלמות את הקרן ואינן משלמות את החומש ומיתתן בשרפה עכ"ל. ונמצא דלפי החכמים כהנת דנתחללה ע"י ביאה פסולה עדיין נחשבת כבת כהן בנוגע לזה דהיא פטורה מחומש ומיתתה בשריפה. אמנם רבי מאיר נקט דדינה כישראלית גמורה והיא חייבת בחומש ומיתתה בחנק. ונראה לבאר דהחכמים נקטו כמו דדייקנו לעיל בדעת הרמב"ם דכהנת דנבעלה לפסול לה חל עליה חלות פסול דחללות אבל אינה כזרה גמורה. ובאמת הרמב"ם (פרק י מהלכות תרומות הלי"ב) פסק כחכמים, וז"ל בת כהן שהיתה נשואה לישראל או שנפסלה ואח"כ אכלה תרומה משלמת את הקרן ולא את החומש עכ"ל. ומשמע מדבריו דהפטור מחומש איירי רק בבת כהן דנפסלה ע"י ביאה פסולה, אמנם מי שנולדה כחללה מלידה אפי' אם היא בת כהן, דינה כזרה ומשלמת את החומש. וזה כהחילוק הנ"ל בין חללה מלידה דהויא זרה גמורה לבין בת כהן דנפסלה דאינה כזרה גמורה.159 אמנם רבי מאיר סבור דאפי' כהנת דנבעלה לפסול לה הויא זרה גמורה כמו חלל או חללה מלידה ולכן היא משלמת את החומש.
משנה. וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה.
רש"י פירש (ד"ה והולד כמותה) וז"ל ולד נכרית נכרי ואם גיירוהו הוי גר כשר ואינו ממזר עכ"ל. ומשמע מדבריו דמסברא ראוי שולד מישראל ונכרית יהא ממזר, אלא דהדין דהולד כמותה מפקיע את חלות הממזרות, דהרי אם הולד הוא גוי גמור אי אפשר לחול בו חלות ממזרות. ונראה מזה דבמקרה ההפוך, דהיינו היכא דגוי בא על בת ישראל, דהולד ישראל, דהולד הוי ממזר. ועיין לקמן (סח:) דנחלקו האמוראים בעבד ועכו"ם הבא על בת ישראל האם הולד כשר או ממזר. ועיין ברש"י לקמן (ד"ה לימא) דנקט דהסברא של המ"ד דהולד אינו ממזר הוא דשדינן בתר אביו והולד גוי.
גמ'. והרי גר שנשא ממזרת.
מבואר בגמ' דלפי רבי יוסי בגר שנשא ממזרת הולד הולך אחר הפגום אע"פ דיש קידושין ואין עבירה. ולכאורה היה ראוי לומר דהולד הולך אחר הזכר. והסברא דרבי יוסי הוא דהכלל דהולך אחר הזכר הוי דין בחלות שם משפחה לעומת ממזרות המהווה חלות דין פסול בעלמא ולכן גם האם מחילה את הפסול הזה בולד. אמנם משמע מהגמ' דלפי רבי יהודה גר שנשא ממזרת הולד ממזר רק בגלל דגר אסור בממזרת ואמרינן דהולד הולך אחר הפגום, אבל לו יצוייר דגר היה מותר בממזרת אזי הולד היה הולך אחר הזכר. ולכאורה צ"ב בזה דהרי ממ"נ, אם ממזרות הוי דין בחלות שם משפחה אזי ראוי לעולם ללכת בתר האב, בין אם גר מותר בממזרת ובין אם גר אסור בממזרת. ואם ממזרות אינו דין במשפחה אלא חלות פסול, אזי למה אם אין עבירה הולכים אחר הזכר, הרי הפסול דממזרות תמיד ראוי לחול מהאם בולד כמו כל חלות פסול אחר.
ונראה לבאר דבעצם רבי יהודה מודה לרבי יוסי דאין ממזרות דין בחלות שם משפחה, ולכן אפי' אם אין עבירה היה ראוי לומר דהולד ממזר כשהאם ממזרת. אך יש דין אחר דביאת היתר חלה כמכשיר ומטהר של הוולד, ולכן לו יצוייר דגר היה מותר בממזרת היינו אומרים דאין הולד ממזר. ובזה אפשר להבין את דברי התוס' (ד"ה מתני' ר' יהודה היא) דהקשו על הגמ' וז"ל הקשה ה"ר יעקב מקוצי לר' יהודה נמי איכא למיפרך הרי גר מצרי שנשא ממזרת דיש קידושין ואין עבירה כדאמר לקמן (עד:) דמודה הוא בפסולי קהל דהיינו גר מצרי דמותר בממזרת ואפ"ה אמר דהולד הולך אחר הפגום והוי ממזר, ותירץ ר"י בר אברהם דהגמרא לא נחית לאקשויי אא"כ יש אחד מהם כשר כגון גר כשר הראוי לבא בקהל שנשא ממזרת עכ"ל. ולכאורה קשה דאם יש קידושין ואין עבירה, מאי שנא אם הוא ראוי לבוא בקהל או לא. ונראה דלפי רבי יהודה חלות שם ממזר אינה תלויה בדיני משפחה והא דהולכין בתר הזכר הכשר הוי מדין מכשיר ומטהר וזה שייך רק היכא דהאב הוי גר דעלמא דראוי לבוא בקהל.160 אבל בגר מצרי שנשא ממזרת אע"פ דיש קידושין ואין עבירה מ"מ אין הולכין בתר הזכר דאין לו דין מכשיר ומטהר אלא אמרינן דהולד ממזר בגלל דממזרות הוי חלות פסול דראוי לעבור מהאם אל הולד.
137 וע"ע בזה ברשימות ליבמות (יח: בענין דין דר"י בן בתירא, אות ה).
138 ולכאורה זה עולה באופן ברור מדברי רש"י שם בסוטה וז"ל כדרבה - דאמר אין עבירה בקידושין עד שיבעול שיביא זרעו או את האשה לידי חילול וממזרת ונתינה אין עבירה בקידושין דלא כתיב ביה לא יקח אלא לא יבא ולא תתחתן וכו' עכ"ל.
139 ולכאורה הביאור בזה דנפסל לעדות כגברא דרשע רק אם עבר על עבירה דיש בו מלקות והאיסור דלא יקח לא נגמר לענין מלקות רק בביאה המחייבתו מלקות והוי גברא דרשע דפסול לעדות.
140 ועיין לקמן בשיעורים (עח. ד"ה אמר אביי) דרבינו זצ"ל נקט דלפי אביי רק לוקין על קידושין לחוד באיסורי כהונה. אמנם באיסור ממזר דהתורה אסרהה בלשון "לא יבוא" גם אביי מודה דאין לוקין על הקידושין לחוד.
141 ורבינו זצ"ל הוסיף דכל זה רק בנוגע לגברא החוטא, אמנם כמ"ש לעיל, מהסוגיא בב"מ יוצא דיש חפצא של מעשה עבירה במעשה קידושין של כהן בגרושה.
142 והשווה לדברי רבינו זצ"ל ברשימות שיעורים ליבמות (ב. בא"ד ואפילו בנדתה) דנקט דאישות הויא מגופו של האיסור לפי הרמב"ם בין באיסורי כהונה ובין באיסורי לאווין.
143 וע"ע בזה בשיעורים לקמן (עז. בענין איסור נכרית לכהן, אות ג). ויתכן דביאה אחרי קידושין מחיל נישואין אליבא דהרמב"ם ובכן ליכא סתירה, וצ"ע.
144 והשווה לדברי ספר החינוך (מצוה רו) דהמקדש אחות אשתו חייב מלקות אע"פ דאין קידושין תופסין וז"ל אבל מכל מקום מתחייב העושה בהן מעשה הקידושין, שהתורה אמרה לא תקח ומשמע לשון קידושין, ואף על גב דאם עבר ולקח כלומר שקידש, לא מהני ליה כלומר שאינה לקוחתו לשום דבר ואינה צריכה ממנו גט, מכל מקום נתחייב בכך כמו שאמרנו עכ"ל. דהיינו, דמעשה הקידושין עצמו אפי' בלי תפיסת קידושין הוי איסור של לא תקח. והמנ"ח הביא ראיה מהסוגיא בקידושין דף סז כדברי רבינו זצ"ל בפנים.
145 לכאורה מקור דברי רבינו זצ"ל דאין לוקין על מכירת יפת תואר הוא מדברי הרמב"ם (פרק ו מהלכות בכורות הל"ה) וז"ל מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל, מפי השמועה למדו שזה שנאמר לא יגאל אף איסור מכירה במשמע שאין נגאל ואינו נמכר כלל, ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח, ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפת תואר כמו שיתבאר במקומו עכ"ל. הרי הרמב"ם הזכיר במפורש דאינו לוקה על מכירת יפת תואר דהרי לא עשה כלום. אבל עיי"ש במל"מ דהביא גירסא מספר המצוות דהמוכר יפת תואר לוקה ונשאר בצ"ע בסתירת דברי הרמב"ם.
146 ומסתבר דרבינו זצ"ל התכוון לומר דהלאו קאי על מעשה המכירה ביחד עם החלות, אלא דמכיון שהתורה אסרתה משו"ה החלות אינה חלה, והוי מעין הדין כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומשו"ה נשאר מעשה המכירה בלי חלות, והעבירה איפוא אינה גמורה, ומשו"ה אינו לוקה דעשה מעשה עבירה בלי חלות האיסור.
147 לכאורה רבינו זצ"ל מתכוון לדברי הרמב"ם בפרק ז מהלכות מע"ש הלט"ז. ועיין בדרך אמונה הלכות מע"ש פרק ג (ציון הלכה אות קט) דנחלקו המפרשים האם לפי הרמב"ם המכר בטל או לא.
148 ואולי כוונת רבינו זצ"ל דהוי מעין מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ומשו"ה אע"פ שהמעשה קידושין בערוה אסור, מ"מ אין לוקין דהא חלות הקידושין לא חלה ועיקר העבירה היא החלות.
149 אבל עיין בחידושי הגר"ח (פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ט) דנקט להיפך דאין דין משפחת האם כלל וביאר את הסוגיא בבכורות דיש דין לוייה דאינו תלוי בחלות משפחה.
150 ועיי"ש בחידושי הגר"ח (פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ט) דביאר דלפי הרמב"ם אע"פ דהאב הוי גר והלד הוי ממשפחת גר, מ"מ ההיתר לכהונה תלוי בדין קהל דהוי דין נפרד ממשפחה.
151 ועיין בזה עוד לקמן (עד: ד"ה ר' יוסי אומר כל שזרעו פסול פוסל).
152 השווה לחידושי הגר"ח על הרמב"ם (פרק יז מהלכות איסו"ב הל"ב).
153 מ"מ מבואר ברמב"ם דאין לוקין על לאו דלא יחלל זרעו ועיי"ש בסוף דברי הגר"ח זצ"ל לביאור דבריו.
154 ועיי"ש בדברי הגר"ח זצ"ל דלפי רב דוסתאי חלל הבא על בת ישראל הולד מותר לישא כהן, אבל עדיין חסר חלות שם משפחת כהונה ולכן הוא אסור בעבודה ובתרומה.
155 ויש להעיר מדברי המנ"ח (ריש מצוה שצ) דנתספק האם בת כהן דעובדת בביהמ"ק עוברת בלאו דזר לא יקרב. ודייק מלשון הרמב"ם (פרק ט מהלכות ביאת המקדש הל"א) דכהנת כזר.
156 אמנם יש להעיר דהרדב"ז (פרק ו מהלכות תרומה הל"ט) נקט דאע"פ דחלל אסור לאכול בתרומה מדין זר, מ"מ אין בו עונש דמיתה בידי שמים אלא מלקות בלבד.
157 לכאורה הרמב"ם רק כלל מי שנתחללה ע"י ביאה לפסול לה וגם בת כהן שנישאת לישראל בלאו זה, אבל לא חללה מלידה. אך לפי מהלך זה דרבינו זצ"ל אין חילוק. וע"ע בזה בהמשך השיעורים.
158 עיין בזה במנחנת חינוך (מצוה רפ) דצידד לומר דבת כהן דנישאת לישראל אסורה גם מדין זר. ונראה דדברי רבינו זצ"ל מדוייקים בלשון הרמב"ם הובא לעיל וז"ל הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר עכ"ל. הרי הרמב"ם השווה בין החללה לבין החלל דהוי כזר לכל דבר. ועוד עיין במנחת חינוך (מצוה רפג אות ג).
159 ולכאורה החילוק הזה מפורש בתלמוד ירושלמי (שם) וז"ל מה טעמא דרבנן (ויקרא פרק כא פסוק ט) ובת איש כהן מ"מ, מעתה אפילו חללה מבנה תנא ר' חיננא בר פפא קומי ר' זעירא דר' ישמעאל (ויקרא פרק כא פסוק ט) את אביה היא מחללת את שחילולה מחמת עצמה ולא שחילולה מחמת אביה עכ"ל. ונמצא דלפי החכמים בת כהן דהיא חללה מלידה דינה כזר ומשלמת את החומש. אמנם עיי"ש בירושלמי שיש דעה אחרת וז"ל א"ר חנינה שונה אני על דר' ישמעאל אפילו חללה מבנה עכ"ל, דהיינו דכל בת כהן, אפי' חללה מלידה אינה משלמת את החומש ומיתתה בשריפה. ואולי זה מתאים לדברי רבינו זצ"ל לעיל, דכל חללה, אפי' חללה מלידה, אינה נחשבת כזרה גמורה וצריך פסוק מיוחד לאוסרה בתרומה.
160 והשווה לדברי רבינו בשיעורים לקמן (דף סט. ד"ה ורבנן כל ולד במעי שפחה כנענית, כולד במעי בהמה דמי) דנשא ונתן דאולי ממזרות הוי דין בחלות שם משפחה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
205ימים לסיום הש״ס