קידושין סו ע"א

שׁוֹרְךָ נִרְבַּע וְהַלָּה שׁוֹתֵק נֶאֱמָן וְתַנָּא תּוּנָא וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה וְשֶׁהֵמִית עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים נֶאֱמָן הַאי עַל פִּי עֵד אֶחָד הֵיכִי דָמֵי אִי דְּקָא מוֹדוּ בְּעָלִים הַיְינוּ עַל פִּי הַבְּעָלִים אֶלָּא לָאו דְּשָׁתֵיק
וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא אִי לָאו דְּקִים לֵיהּ בְּנַפְשֵׁיהּ דַּעֲבַד חוּלִּין בַּעֲזָרָה לָא הֲוָה מַיְיתֵי
אֲבָל נִטְמְאוּ טׇהֳרוֹתֶיךָ מֵימָר אָמְרִינַן הַאי דְּשָׁתֵיק דְּסָבַר חֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ
וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָא מִשּׁוּם דְּקָא מַפְסֵיד לֵיהּ בִּימֵי טׇהֳרָתוֹ אֲבָל שׁוֹרוֹ נִרְבַּע מֵימָר אָמַר כֹּל הַשְּׁוָורִים לָאו לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ קָיְימִי צְרִיכָא
אִיבַּעְיָא לְהוּ אִשְׁתּוֹ זִינְּתָה בְּעַד אֶחָד וְשׁוֹתֵק מַהוּ אָמַר אַבָּיֵי נֶאֱמָן רָבָא אָמַר אֵינוֹ נֶאֱמָן הָוֵי דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם
אָמַר אַבָּיֵי מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּהָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָיתָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל יוֹמָא חַד נְגַהּ לֵיהּ וְלָא הֲוָה קָאָתֵי שַׁדַּר שְׁלִיחָא אַבָּתְרֵיהּ אַדְּאָזֵיל שְׁלִיחַ בַּחֲדָא אוֹרְחָא אֲתָא אִיהוּ בַּחֲדָא כִּי אֲתָא שָׁלִיחַ אָמַר אִשְׁתּוֹ זִינְּתָה אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל אֲמַר לֵיהּ אִי מְהֵימַן לָךְ זִיל אַפְּקַהּ וְאִי לָא לָא תַּפֵּיק
מַאי לָאו אִי מְהֵימַן עֲלָךְ דְּלָאו גַּזְלָנָא הוּא וְרָבָא אִי מְהֵימַן לָךְ כְּבֵי תְרֵי זִיל אַפְּקַהּ וְאִי לָא לָא תַּפְּקַהּ
וְאָמַר אַבָּיֵי מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּתַנְיָא מַעֲשֶׂה בִּינַאי הַמֶּלֶךְ שֶׁהָלַךְ לְכוּחְלִית שֶׁבַּמִּדְבָּר וְכִיבֵּשׁ שָׁם שִׁשִּׁים כְּרַכִּים וּבַחֲזָרָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְקָרָא לְכׇל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם אֲבוֹתֵינוּ הָיוּ אוֹכְלִים מְלוּחִים בִּזְמַן שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אַף אָנוּ נֹאכַל מְלוּחִים זֵכֶר לַאֲבוֹתֵינוּ וְהֶעֱלוּ מְלוּחִים עַל שׁוּלְחָנוֹת שֶׁל זָהָב וְאָכְלוּ
וְהָיָה שָׁם אֶחָד אִישׁ לֵץ לֵב רַע וּבְלִיַּעַל וְאֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה שְׁמוֹ וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ יַנַּאי הַמֶּלֶךְ לִבָּם שֶׁל פְּרוּשִׁים עָלֶיךָ וּמָה אֶעֱשֶׂה הָקֵם לָהֶם בַּצִּיץ שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ הֵקִים לָהֶם בַּצִּיץ שֶׁבֵּין עֵינָיו
הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד וִיהוּדָה בֶּן גְּדִידְיָה שְׁמוֹ וַיֹּאמֶר יְהוּדָה בֶּן גְּדִידְיָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ יַנַּאי הַמֶּלֶךְ רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת הַנַּח כֶּתֶר כְּהוּנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אִמּוֹ נִשְׁבֵּית בְּמוֹדִיעִים וַיְבוּקַּשׁ הַדָּבָר וְלֹא נִמְצָא וַיִּבָּדְלוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּזַעַם
וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ יַנַּאי הַמֶּלֶךְ הֶדְיוֹט שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כָּךְ הוּא דִּינוֹ וְאַתָּה מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל כָּךְ הוּא דִּינָךְ וּמָה אֶעֱשֶׂה אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי רוֹמְסֵם וְתוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ הֲרֵי כְּרוּכָה וּמוּנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית כׇּל הָרוֹצֶה לִלְמוֹד יָבוֹא וְיִלְמוֹד
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מִיָּד נִזְרְקָה בּוֹ מִינוּת דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר תִּינַח תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מַאי מִיָּד וַתּוּצַץ הָרָעָה עַל יְדֵי אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה וַיֵּהָרְגוּ כׇּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיָה הָעוֹלָם מִשְׁתּוֹמֵם עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְהֶחְזִיר אֶת הַתּוֹרָה לְיוֹשְׁנָהּ
הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא דְּבֵי תְרֵי אָמְרִי אִישְׁתְּבַאי וּבֵי תְרֵי אָמְרִי לָא אִישְׁתְּבַאי מַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָנֵי סְמוֹךְ אַהָנֵי
אֶלָּא בְּעֵד אֶחָד וְטַעְמָא דְּקָא מַכְחֲשִׁי לֵיהּ בֵּי תְרֵי הָא לָאו הָכִי מְהֵימַן
וְרָבָא לְעוֹלָם תְּרֵי וּתְרֵי וְכִדְאָמַר רַב אַחָא בַּר רַב מִנְיוֹמֵי בְּעֵדֵי הֲזָמָה הָכָא נָמֵי בְּעֵדֵי הֲזָמָה
וְאִיבָּעֵית אֵימָא כִּדְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק שִׁפְחָה הִכְנִיסוּ תַּחְתֶּיהָ
אָמַר רָבָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - א

שורך נרבע על ידי אדם, והרי הוא פסול להקרבה, והלה שותק, נאמן, ומשום ששתיקת הבעלים כהודאה דמיא.

ותנא תונא במשנה בבכורות: "ואלו [הדברים] שאין שוחטין עליהן [את הבכור] לא במקדש [שאינם כשרים להקרבה], ולא במדינה [שאין הם מותרים באכילה כשאר בכורות בעלי מומין]: ושנעבדה בו [בבכור] עבירה [שנרבע], ושהמית השור את האדם, ואין עדים בדבר אלא על פי עד אחד או על פי הבעלים [נאמן. תיבה זו אינה כתובה במשנה שם].

כלומר, אם כי הבכור שנעבדה בו עבירה ושהרג אדם הרי הוא נפסל להקרבה ומותר לאכילה, מכל מקום אם אין ידוע הדבר אלא על פי עד אחד, או על פי הבעלים, אין הוא כשר להקרבה, ומאידך אף אינו מותר באכילה.

והרי: האי "על פי עד אחד" - שהוא נפסל על פיו להקרבה - היכי דמי!?

אי דקא מודו בעלים בדבר, כך הרי אי אפשר לומר, כי אם כן תיקשי: הרי היינו "על פי הבעלים" שכבר שנינו במשנה שהבכור נפסל להקרבה על פיהם, ולמה לי תו "על פי עד אחד"!?

אלא לאו, בהכרח שהמשנה עוסקת בכגון דשתיק הבעלים, הרי למדנו שהעד נאמן כשהבעלים שותקים.

וצריכא, הוצרך אביי להשמיענו בכל אופנים אלו, ששתיקת הבעלים כהודאה דמיא!

דאי אשמעינן אביי רק הך קמייתא [רק את מימרתו הראשונה גבי עד שהעיד לו: "אכלת חלב"] שהקרבן כשר אם שתק, כי אז הייתי אומר, לכן הוא כשר, משום דאי לאו דקים ליה בנפשיה דעבד עבירה [אם לא שבטוח הוא בעצמו שעשה עבירה], ודאי שחולין בעזרה לא הוה מייתי [לא היה הוא מביא חולין בעזרה], ולכן כשר הקרבן שהביא.

אבל כשאמר לו עד אחד "נטמאו טהרותיך", מימר אמרינן [הייתי אומר]: האי דשתיק משום דסבר: "חזי ליה בימי טומאתו" כלומר: אין הוא שותק משום שמודה הוא לדברי העד, אלא משום שלא איכפת לו, כי הרי אף לדברי העד ראויים אותם דברים שנטמאו לאוכלם כשהוא טמא.

ואי אשמועינן אביי רק הא ד"נטמאו טהרותיך", ולא היה משמיענו דין זה גם גבי "שורך נרבע", כי אז הייתי אומר: מה ששתיקתו חשובה כהודאה גבי "נטמאו טהרותיך", הוא משום דסוף סוף קא מפסיד ליה את הטהרות בימי טהרתו שאינו יכול לאוכלם מפני שנטמאו -

אבל כשאמר לו "שורך נרבע", הייתי אומר שאין שתיקתו חשובה כהודאה, כי מימר אמר [הבעלים בלבו]: כל השוורים לאו לגבי מזבח קיימי, אין כל השוורים עומדים להקרבה, ולא איכפת לו בפיסל שורו לקרבן.

ולפיכך צריכא ליה לאביי להשמיענו בכל שלושת האפנים האלו שששתיקתו חשובה כהודאה. ^[1]

איבעיא להו: אשתו זינתה בעד אחד, שאמר לו עד אחד: "אשתך זינתה ואסורה היא עליך", ושותק הבעל, מהו!

אמר אביי: נאמן ^[2] העד והרי היא אסורה עליו.

רבא אמר: אינו נאמן, כי הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים. ^[3]

אמר אביי: מנא אמינא לה, מנין למדתי כסברתי?

דמעשה בההוא סמיא, דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל, יומא חד נגה ליה לסמיא ולא הוה קאתי, שדר שמואל שליחא אבתריה דסמיא, אדאזיל שליח לביתו של הסמיא בחדא אורחא, אתא איהו הסמיא בחדא אורחא, כי אתא שליח מבית הסמיא, אמר לסמיא: "אשתו זינתה" ; אתא לקמיה דמר שמואל.

[מעשה בסומא שהיה רגיל לסדר ברייתות לפני שמואל, וביום מן הימים איחר אותו סומא לבוא, ושלח שמואל שליח אחריו שימהרנו לבוא ; הלך השליח בדרך אחת לביתו של הסומא, ואילו הסומא הלך באותה עת בדרך אחרת לבית מדרשו של שמואל; כשחזר השליח מביתו של הסומא, העיד לסומא על אשתו, שזינתה באותה עת, ובא הסומא לפני שמואל לשאול בדינו, אם מותרת היא לו].

אמר ליה שמואל לאותו סומא: אי מהימן לך העד [אם הוא נאמן עליך], כי אז זיל אפקה [לך ותן לה גט], ואי לא מהימן לך, כי אז לא תפיק את אשתך! והוכיח אביי ממעשה זה שעד אחד נאמן על הזנות כשהלה שותק:

מאי לאו, האם לא כן שכוונת שמואל היתה: אי מהימן עלך דלאו גזלנא הוא, אם נאמן הוא עליך שאינו גזלן וכשר הוא לעדות, כי אז תוציא, ואם אינו נאמן עליך שאינו גזלן, כי אז לא תוציא את אשתך ; הרי שאם העד כשר הוא לעדות, הרי הוא נאמן. ^[4]

ומפרשת הגמרא: ורבא - הסובר שאינו נאמן - אמר לך: כך אמר שמואל: אי מהימן עלך כבי תרי, זיל אפקה ואי לא לא תפקה, אם נאמן עליך עד זה כשנים, כי אז תוציא, ואם לא, לא ; ואם כן אין הוכחה ממעשה זה, שדי בעדותו של סתם עד אחד.

ואמר עוד אביי: מנא אמינא לה, מנין למדתי כסברתי? מהא דתניא:

מעשה בינאי המלך, שהלך למדינת כוחלית [כך שמה] שבמדבר, וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל.

אמר להם ינאי לחכמי ישראל: אבותינו היו אוכלים מלוחים [מיני ירקות הם, ומאכל עניים הוא], ^[5] בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש השני, ומשום שהיו עניים, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו, כלומר: נאכל אותם זכר לעניות שהיתה, ולהודות לקב"ה על שעכשיו הצליחנו והעשירנו -

והעלו באותה סעודה שעשו לאחר הנצחון מלוחים על שולחנות של זהב, ואכלו.

והיה שם אדם אחד, שהיה איש לץ, בעל לב רע, ואיש בליעל, ואלעזר בן פועירה שמו. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך:

ינאי המלך! דע, שלבם של פרושים [כוונתו לחכמי ישראל] עליך, כלומר: שונאיך הם, ואין הם שמחים בשמחתך!

אמר לו ינאי לאלעזר: ומה אעשה כדי להוכיח שאכן כדבריך כן הוא?

אמר לו אלעזר לינאי שהיה גם כהן גדול: הקם להם בציץ שבין עיניך, ^[6] כלומר: תן ציץ הקודש על מצחך, ותראה שהם ימחו בך מלהיות כהן, ואף שהנך מזרע אהרן [שהיה ינאי מכהני בית חשמונאי].

ואכן הקים להם ינאי לחכמי ישראל בציץ שבין עיניו.

והיה שם זקן אחד, ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך:

ינאי המלך! רב לך כתר מלכות [די לך בכתר מלכות], והנח כתר כהונה לשאר זרעו של אהרן; ולפיכך אמר כן, אף שגם הוא היה מזרעו של אהרן, משום שהיו אומרים על ינאי: אמו של ינאי נשבית במודיעים ^[7] קודם שנישאת לאביו, ^[8] והשבויה פסולה מדרבנן לכהונה מחשש שנבעלה לגוי הפוסלה מן הכהונה, וינאי בנה שנולד מכהן הבא על השבויה, הרי הוא חלל מדרבנן, ואינו ראוי לכתר כהונה.

ויבוקש הדבר, נתן ינאי הוראה לבדוק ולעיין בדבר, האמנם כדבריהם כן הוא, ולא נמצא, לא ניתן היה להוכיח את הדבר, ולקמן מפרש לה.

ויבדלו חכמי ישראל בזעם של ינאי, כלומר: פרשו חכמי ישראל מינאי בשל זעמו.

ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך! היתכן, שהדיוט שבישראל כך הוא דינו לסבול חרפתו ולא להנקם, ואף אתה שהינך מלך וכהן גדול כך הוא דינך לסבול חרפתך מבלי להנקם בהם!?

אמר לו ינאי לאלעזר: ומה אעשה להם לחכמי ישראל?

אמר לו אלעזר לינאי המלך: אם אתה שומע לעצתי, רומסם!

אמר לו ינאי לאלעזר: ותורה מה תהא עליה, אם אהרוג את חכמי ישראל.

אמר לו אלעזר לינאי: הרי ספר התורה כרוכה ומונחת בקרן זוית ובתוכה כתובים המצוות, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד, כלומר: מה צורך בחכמי ישראל והרי תורה לפנינו וילמדו בה.

שתק ינאי ולא ענהו, ועשה כעצתו - כדלקמן, אלא שתוך כדי הבאת הברייתא, מביאה הגמרא את דבריו של רב נחמן בר יצחק: אמר רב נחמן בר יצחק:

מיד נזרקה בו בינאי מינות ^[9] דהוה ליה למימר לאלעזר בן פועירה: תינח תורה שבכתב, אכן כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד, אך תורה שבעל פה שהיא עוברת בקבלה מדור לדור על ידי חכמי ישראל - מאי!? והרי מי ינחיל את התורה שבעל פה, אם יהרגו חכמי ישראל.

וממשיכה הגמרא להביא את המשך הברייתא:

מיד ותוצץ ^[10] הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו - בשליחותו של ינאי - כל חכמי ישראל.

והיה העולם משתומם [שמם מן התורה], עד שבא שמעון בן שטח שנמלט מחרבו של ינאי, ^[11] והחזיר את התורה ליושנה.

ומכאן מוכיח אביי כשיטתו.

שהרי היכי דמי? מה כוונת הברייתא שביקשו ולא מצאו שנשבתה אמו של ינאי!?

אילימא, שמא תאמר: דבי תרי אמרי אישתבאי ובי תרי אמרי לא אישתבאי, [שני עדים העידו שנשבתה אמו, ושנים העידו שלא נשבתה] - כך הרי אי אפשר לומר, כי:

אם כן למה שנינו "ויבוקש הדבר ולא נמצא", דמשמע שהחזיקוהו בחזקת כשרות!? שהרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני [מה ראית לסמוך על שני העדים האומרים שלא נשבתה אמו, והרי יש לך מאידך גיסא לסמוך על שני העדים המאשרים את שביית אמו], ומספק היה לנו לפוסלו מן הכהונה!? ^[12]

אלא בהכרח, שהיה עד אחד המעיד על שבייתה, ושנים מכחישים אותו, ולפיכך הכשירוהו. ומכאן מוכיח אביי כשיטתו, שעד אחד האומר "אשתך זינתה" והוא שותק, שהוא נאמן. וטעמא דקא מכחשי ליה בי תרי [משמע שלכך לא האמינוהו לעד, משום ששנים הכחישוהו] ואין עד אחד נחשב כלום במקום שנים. הא לאו הכי, אבל אם לא היו באים שנים ומכחישים אותו, כי אז מהימן העד, הרי למדנו כשיטת אביי, שעד אחד נאמן בדבר שבערוה, כשבעל הדין שותק. ^[13] ורבא - החולק וסובר שאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה ואפילו הלה שותק - אמר לך: לעולם לא היתה זו עדות של אחד שהוכחשה על ידי שנים, אלא היתה זאת עדות מנוגדת של תרי ותרי, שנים מעידים על אמו שנשבתה, ושנים מבטלים עדות זו.

ואולם, לא היה הניגוד על ידי הכחשה, כי אם כן תיקשי: מאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני ! והמעשה היה כדאמר רב אדא בר מניומי לענין אחר, שהעמידו בעדי הזמה. הכא נמי, בעדי הזמה. שאותם השנים המבטלים את העדות הזימו את הראשונים ואמרו עליהם "עמנו הייתם באותה שעה שאתם מעידים על שביית אם ינאי, ואין אתם יכולים להעיד כלל על כך", וסומכים אנו על אלו המזימים, לפי שהתורה האמינה לעדי הזמה יותר מן הראשונים.

ואיבעית אימא לפרש את מעשה ינאי לפי דעת רבא, כדרבי יצחק!

דאמר רבי יצחק: שפחה הכניסו תחתיה. שבאו שני עדים אחרים, ואמרו: היינו עמה כל הזמן, וכשרצו השבאים לקחתה כדי לפוסלה, הכנסנו להם שפחה תחתיה, והיא בכשרותה עומדת. ^[14]

אמר רבא, הסובר שעד אחד בדבר שבערוה אינו נאמן, ואפילו הלה שותק:

הערות

^[1] ביאור גדר הנאמנות בשלשת המימרות של אביי: א. שיטת רבינו תם [כפי שהביאו הר"ן כאן, וכפי פשטות כוונת דבריו], שהעד אינו נאמן בכל אלו, וטעם הדין כאן הוא משום שהוא שתק ושתיקתו כהודאה דמיא, אבל אם אמר "איני יודע", כי אז לא היה נאמן העד. וכתב הר"ן עוד על פי שיטה זו בשם התוספות [ראה בתוספות שלפנינו], שאם העד אינו אומר שבעל הבית יודע מזה, כי אז אין מסתבר לומר שתיחשב שתיקתו כהודאה, שאין שתיקתו אלא כאומר "איני יודע", ובזה הלוא לא די לשיטת רבינו תם, ואין אנו עוסקים אלא באופן שאומר לו העד: "אף אתה יודע מכך", ואז אכן נחשבת שתיקתו כהודאה שהוא עצמו יודע מזה. ב. הראשונים [הביאם הר"ן, וראה ברמב"ן ברשב"א ובריטב"א], הרבו להקשות על רבינו תם, "ודמי כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא" [לשון הר"ן], ובין קושיותיהם הקשו עליו מלשונו של אביי: "נאמן", ולשיטת רבינו תם, הרי אין זה מחמת נאמנותו של העד, אלא משום שתיקתו של בעל הדבר שהיא כהודאה, ואם כן היה לו לומר: "חייב קרבן", "טהרותיו טמאות", "שורו פסול"; ועוד הקשו, שודאי משמע ממה ששנינו: "והלה אומר לא אכלתי", וכן ממה ששנינו: "והלה אומר לא נטמאו", שדוקא בהכחשה אינו נאמן, אבל כשאומר "איני יודע" הרי הוא נאמן, וזה שלא כשיטת רבינו תם הסובר שאינו נאמן אלא כששתק והודה לו; ועוד הוכיחו מהמשך הסוגיא, שבעד פסול אינו נאמן, ואם הטעם משום שתיקה כהודאה למה צריך שיהיה העד כשר; ולכן פירשו הראשונים, שהעד הוא שנאמן ומשום ש"עד אחד נאמן באיסורין", ומה שאמרו: ש"הלה שותק", היינו שאינו מכחישו, כי אם הוא מכחישו אין העד נאמן, שעד אחד בהכחשת בעל דבר אינו נאמן, אבל באומר "איני יודע" הרי העד נאמן. ובתוספות רי"ד שפירש אף הוא כן, הוסיף, שלכך הוצרך אביי להשמיענו שהוא נאמן, ואף על גב שבכל התורה עד אחד נאמן באיסורין, הוא משום שהייתי אומר, שאין אדם נאמן אלא על שלו, אבל להעיד על חבירו, לומר לו "אכלת חלב", או "נטמאו טהרותיך", או "שורך נרבע", הייתי אומר שאינו נאמן, כשם שאין עד אחד נאמן לגבי ממונות, קא משמע לן שהוא נאמן. ג. וכתב הר"ן שנראים לו דברי רבינו תם עיקר, וכתב שכן משמע גם מרש"י, אלא שאף לשיטתם: "אין הטעם [שהוא חייב קרבן, והטהרות טמאות וכו'] אלא מפני נאמנותו של עד [ואם הוא פסול לעדות אינו נאמן], דכל היכא דשתיק דמיחזי כמודה, העד נאמן, ולא מפני הודאתו בלבד, שאפילו יודע זה בלבו שאינו יודע בדבר כלום, חייב וכו', אלא גזירת הכתוב הוא באיסורין, מריבויא ד"או הודע אליו חטאתו" [גבי קרבן חטאת, ראה רש"י בתחילת הסוגיא], שתהא שתיקתו של בעל דבר לגבי עד אחד כהודאה, ולא מן הדין, שהרי אין דנין כן בממון [שתהא שתיקה כעין זו חשובה הודאה], אלא באיסורין בלבד, ונמצא שמפני נאמנותו של עד הוא, ולא מטעם הודאתו, שאפילו הוא יודע בעצמו שלא שתק מפני הודאה חייב, ומשום הכי אתי שפיר לישנא דנאמן". ד. ובתוספות ביבמות פח א מבואר לשיטת רבינו תם, כשיטת הר"ן שאין השתיקה עצמה כהודאה גמורה, [והוכיחו כן, ממה שאמרו "נאמן", וממה שעד פסול אינו נאמן, ועוד], אלא שבגדר הדברים מפרשים הם, "כיון דשתיק נראה לו אמת ויודע קצת שיש רגלים לדבר"; אך לשון התוספות בסוגייתנו לקמן בד"ה רבא, משמע שהם סוברים כפשוטו ששתיקה כהודאה גמורה היא, וכפי שיבואר בס"ד בהערות שם, אלא שהש"ך ביורה דעה סימן קכז סק"י השוה את שיטות התוספות בשני המקומות, ראה שם. ה. ובטעם הדבר שצריכים אנו - לפי שיטת רבינו תם ורש"י - לשתיקתו, אף שבכל התורה קיימא לן שעד אחד נאמן באיסורין, [והמקור לזה הוא ממה שהאמינה התורה כל אדם על הפרשת תרומה, ועל השחיטה ועל ניקור הגיד ועל החלב, וכמו שכתב רש"י בגיטין ב ב, או ממה שהאמינה התורה את הזבה על ספירתה וכמו שנאמר "וספרה לה", וכמו שכתבו תוספות בגיטין ב ב ד"ה עד], נאמרו בראשונים ובאחרונים שלשה פירושים: האחד: עד אחד נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור [כמבואר בתוספות בסוגייתנו] ; ונתחבטו המפרשים בסברת הדבר, שהרי לכאורה כל שכן הוא; וב"פני יהושע" הזכיר סברא, דלהתיר הוא נאמן משום ש"אין אדם חוטא ולא לו", מה שאין כן לאסור. השני: משום ד"איתחזק היתירא", ואין עד אחד נאמן נגד "איתחזק" לדעת אביי, [ואילו הראשונים - החולקים על רבינו תם - כתבו, שאף אם עד אחד אינו נאמן נגד "איתחזק איסורא", מכל מקום "איתחזק היתירא" לא אמרינן, והאחרונים נתחבטו בביאור החילוק]. השלישי: לפי מה שכתב ב"תוספות רי"ד" שהובא בהערה לעיל, שהיה מקום לומר שעדות על אחר שאכל חלב או שנטמאו טהרותיו או ששורו נפסל, הרי היא כעדות ממונות, ואם כן יש לומר לשיטת רבינו תם וסייעתו, שאכן משום זה אינו נאמן העד לבדו, אם לא שנצטרפה שתיקתו של בעל הדבר; וכסברא זו יש ללמוד מדברי ה"שער המלך" בהלכות שגגות [ראה שם מה שכתב ליישב לשיטת רבינו תם, למה עד אחד נאמן בלי שתיקה לפסול את המקוה].

^[2] גירסת התוספות והראשונים היא: "אמר אביי היא היא", כלומר: דין "אשתך זינתה" כדין "אכלת חלב", וכדין שאר האופנים שנזכרו לעיל.

^[3] א. ומשום דילפינן "דבר דבר" ממון, כמבוארת גזירה שוה זו לעיל. ב. הקשו התוספות: כיון דשותק ושתיקה כהודאה דמיא למה לא תיאסר עליו, וכי לא יוכל לעשותה עליו חתיכה דאיסורא! ? [ביאור קושייתם: מאחר שלא נחלק רבא על אביי במימרותיו הקודמות, אם כן משמע שהוא מודה לאביי, ואם כן תיקשי: תיפוק ליה משום "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא"]. ותירצו: "דקסבר רבא, דטעמא דשותק מהימן, לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא, אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ליה, וכיון שאין האיסור מכח עדות הבעל, אלא מכח עדות העד, לא מהימנינן ליה, דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה". והנה ממה שכתבו: "דקסבר רבא", משמע בהדיא - כמו שכתב ב"שער המלך" סוף פרק ג משגגות - שזו היא סברתו של רבא, אבל אביי אינו סובר כן, ולדעתו השתיקה היא שתיקה גמורה שהיא כהודאה; [ותמהו האחרונים על הש"ך ביורה דעה סימן קכז סק"י שהשוה את דברי התוספות בסוגייתנו, עם דבריהם ביבמות פח א שהנאמנות היא של העד מכח רגלים לדבר; והרי מתוספות מבואר, שזו היא סברתו של רבא ולא סברתו של אביי! ?] ב. סיכום ביאור מחלוקת אביי ורבא לשיטות השונות: לשיטת התוספות ביבמות והר"ן, שהנאמנות היא נאמנות של העד ולא נאמנות של שתיקה, אם כן סובר אביי, שהעד נאמן אפילו בדבר שבערוה, במקום שמצטרפת אליו שתיקה, ועל זה חלוק רבא. ואף לשיטת התוספות בסוגייתנו לפי מה שגרסו "היא היא", משמע לכאורה, שכשם שבשאר האופנים שהזכיר אביי, מועילה שתיקתו לאסור שלא מדין "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", אם כן אף כאן אין הטעם משום דבשתיקתו "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", אלא מאותו טעם ששתיקתו מועילה בשאר האופנים, מאותו טעם מועילה היא ב"אשתך זינתה"; אך מלשון התוספות שלא הקשו על אביי אלא על רבא, משמע קצת, שלפי אביי אכן הטעם הוא משום "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא"! ואף שאמר אביי "היא היא", אינו אלא לענין ששתיקתו נחשבת הודאה. ולשיטת הראשונים שהנאמנות היא נאמנות גמורה של עד אחד, סברת אביי היא - כמבואר ברשב"א כאן - שעד אחד נאמן בדבר שבערוה במקום שאין בעל הדבר מכחישו, שלא הוקש לממון אלא במקום הכחשה, ואילו רבא סובר שאף בשותק אין עד אחד נאמן; ופירש שם עוד פירוש, שאינו אלא מדרבנן, ראה שם.

^[4] מהמבואר כאן בגמרא, שאם הוא גזלן ופסול לעדות אינו נאמן - הוכיחו הראשונים, שאי אפשר לפרש בדעת אביי שהשתיקה עצמה היא כהודאה [וכאשר נראה מפשטות דברי רבינו תם, וכאשר משמע שכן היא שיטת התוספות בסוגייתנו], שהרי אם כן מה לנו ולכשרותו של העד! ? ועוד הקשו מכאן עליו, שהרי הסמיא לא היה יכול לדעת אם אמת בפיו או לא, שהרי הוא היה בדרך בשעה שזה ראה מה שראה, ואיך שייך לומר שהוא מודה למה שאינו יודע! ? ואולם על דרך פירוש הר"ן ברבינו תם - מיושב, [וכמו שכתב הר"ן], וכן מיושב על דרך פירוש התוספות ביבמות פח א בדעת ר"ת, [וכמו שכתבו התוספות שם].

^[5] ציין רש"י כאן את הפסוק [איוב ל ד]: "הקוטפים מלוח [מ"ם פתוחה] עלי שיח", ופירש רש"י שם: בהיותם במדברות היו קוטפים להם מלוחים על אילנו היערים ואוכלים.

^[6] כתב רש"י: "ואף על גב דלאו שעת עבודה, מכל מקום היה מותר, כדאמר בפרק ב [לעיל נד א] בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן". והתוספות כתבו, שאינם מותרים ליהנות בהן, אלא מיד שהיו יכולים להפשיטן, צריכים היו להפשיטן, שהרי מבואר שם הטעם משום ש"לא ניתנה תורה למלאכי השרת"! ? והריטב"א תמה בסגנון אחר, והוא: ששם לא אמרו אלא בשוגג, וראה שם ברש"י ובהערות שם. ופירשו התוספות בשם רבינו תם, שבציץ נאמר "והיה על מצחו תמיד", ומשמע דמותר שלא בשעת עבודה, אבל בשאר בגדים, לא, רק שאין צריכין להפשיטן מיד. והריטב"א האריך בזה וחלק על רבינו תם, ולכן פירש דשלא כדין עשה ינאי.

^[7] כרך של בית חשמונאי היה, וכתב היעב"ץ שהגירסא הנכונה היא: מודיעית, ומודיעים מקום אחר הוא, ראה שם.

^[8] כן פירש רש"י; ורבי עקיבא איגר [ליקוטים הנדמ"ח בד"ה במה שכתבתי] תמה על רש"י מה הכריחו לזה! ? וראה עוד שם.

^[9] א. כן צריך לומר, ויד הצנזור היא שפגעה בגירסא הנכונה. ב. בגמרא ברכות כט א מבואר לדעת אביי [ורבא נחלק עליו], שינאי, הוא יוחנן כהן גדול ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה, ונעשה צדוקי; וכתב הריטב"א כאן: "פירוש: וזו היא מינות שהיה לו לבסוף, דינאי זה זהו האמור בברכות כט א שהוא יוחנן כהן גדול"; וכתב עוד שהיה "ינאי מלכא" אחר, שנכתב עליו ביבמות סא א, שהעלו לו כסף הרבה כדי שימנה כהן גדול, ואינו ינאי זה, שהרי הוא עצמו היה כהן גדול. וראה ברשב"א שהביא בשם הרמב"ן לתמוה: מה ראו להקפיד ולהרהר עכשיו על כהונתו, יותר ממה שהקפידו עליו שמונים שנה ששימש בכהונה גדולה, וראה מה שהביא בשם הרמב"ן ליישב, ומה שכתב הוא עצמו ליישב; ולדבריהם שלא כדין עשה ינאי בציץ שלבש, ראה דבריהם; אבל לשיטת רש"י ותוספות, כדין עשה כמבואר בהערה לעיל.

^[10] פירש רש"י שני פירושים: האחד: מלשון הכתוב במטהו של אהרן: "ויצץ ציץ ויגמול שקדים". השני: שהוא מלשון ניצוץ המבעיר גחלת.

^[11] אחי אשתו של ינאי היה, והחביאתו.

^[12] הקשה רש"י: והרי בספק מעמידים את האדם על חזקתו הראשונה, ואם כן יש לנו להעמיד את אמו של ינאי על חזקתה, ואם כן הרי ניחא ש"לא נמצא" כי העמידוה על חזקת כשרות! ? ותירץ רש"י: "הני מילי אי הואי איהי קמן [אילו היתה באה אמו של ינאי לפנינו], והיתה באה לבית דין להתירה, אבל בנה זה הנדון, אין לו חזקה דכשרות, שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול", כלומר: אם משום חזקת כשרות של האם, הרי אינה לפנינו, ואם משום חזקת כשרות של ינאי עצמו, הרי אין לו חזקת כשרות, כי אנו דנים שמא נולד פסול ומעולם לא היה כשר. וכתב ב"שערי ישר" שער ב פרק ב, שאין כוונת רש"י לומר, שאף אם נעמיד את האם על חזקתה, לא יועיל זה לבנה; אלא כוונת רש"י היא, שאם היה הספק נוגע אל האם והיתה ניתרת מחמת חזקה זו, כי אז היה ניתר גם הבן ממילא, כיון דפסולו של הבן מחמת האם הוא, אלא כיון שהאם אינה באה לבית דין, ואין אנו דנים עליה כלל, לכן לא שייך להעמידה על חזקתה, ועלינו לדון רק על הבן, והבן הרי אין לו חזקת כשרות. וכבר העירו האחרונים על שיטת רש"י, דמאי שנא, ממי שטבל במקוה ונמדד המקוה לאחר זמן ונמצא חסר, שמכח חזקת המקוה שהיה מלא בתחילה, אנו מכשירים את הטובל בו - כמבואר בנדה ב ב, וכאן בעמוד ב - הרי שאם כי אין מה לדון על המקוה, שהרי ודאי חסר הוא לפניך, מכל מקום דנים אנו עליו לענין הטובל בו, או כפי שפירש ב"שערי ישר" שם, שהטובל עצמו יש לו את חזקת המקוה היות והוא תלוי בו, ואם כן הוא הדין כאן, וראה שם ב"שערי ישר" שפירש כן את כוונת קושיית התוספות [בבא בתרא דף לב ד"ה אנן אחתינן] על דברי רש"י. ובתוספות כאן הקשו עוד מסוגיית הגמרא בכתובות יג א "מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה", וראה ב"שיעורי רבי שמואל" כתובות סימן טז, שהאריך בביאור קושייתם. והתוספות בכתובות כו ב ד"ה אנן, הביאו בשם רבינו תם, שלא העמידוה בחזקת כשרות משום שכל הנשים היו בחזקת שבויות, והתוספות דחו שם פירוש זה. ופירשו שם [וכן פירשו כאן], ש"תרי ותרי ספיקא דרבנן", פירוש: מדרבנן אין מעמידים על חזקה במקום שיש שתי כתות עדים המכחישות זו את זו, כלומר: היות ויש כת אחת המעידה שהיא שבויה, אי אפשר - מדרבנן - להכריע נגדה על ידי חזקה; וראה בריטב"א שהאריך מאד בתירוץ זה.

^[13] ביאור דמיון ענין ינאי ופסלותו, למחלוקת אביי ורבא: א. הראשונים [הביאם הר"ן] הקשו על ר"ת, הסובר שהנאמנות היא מכח שתיקתו של בעל הדבר, שא"כ האיך האמינו לעד, והרי ודאי צווח היה עליהם מתחילה ועד סוף, צא וראה מה עלתה בהם [שהרי הרגם], "אלא ודאי, אפילו באומר איני יודע כל שאינו מכחישו - נאמן". וכתב בזה הר"ן: "וקרוב אני לומר, שכל ששתק בשעה שהעיד העד הויא שתיקתו כהודאה, שאף על פי שהוא לא ידע בדבר כלום חשבינן שתיקתו כהודאה, ועובדא דינאי נמי, אפשר שפעם אחד שתק הוא או אמו לדברי העד, והתורה האמינתו", וכוונתו היא, שאם כי שני העדים המכחישים באו עכשיו, כדמשמע מן המעשה, מכל מקום העד האחד שהוא היה מקור השמועה שנשבתה אמו, כבר בא לפני זמן רב, וידעו חכמים ששתקה אמו או שינאי שתק. ב. עוד צריך לבאר בסוגייתנו, כיצד מתקשר מעשה זה למחלוקתם של אביי ורבא, שלא נחלקו אלא ב"דבר שבערוה"; ואם כן בהכרח שהנידון שלפנינו חשוב "דבר שבערוה", ויש לברר מה הוא הפרט שנחשב "דבר שבערוה", האם הנידון אם זינתה אמו של ינאי עם השבאים הוא הנחשב "דבר שבערוה", או שמא היות ואנו דנים על פסול לכהונה של אם ינאי הוא הנקרא "דבר שבערוה", או שמא פסול חללות של ינאי הוא הנקרא "דבר שבערוה"? ויש בזה כמה שיטות, וכפי שיבואר: ג. בתוספות רי"ד בד"ה רבא אמר [וכתבו המגיהים שדיבור זה אינו מהתוספות רי"ד אלא מהריטב"א, ובדפוסים החדשים השמיטוהו] מבואר, שה"מעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה לפוסלה מן הכהונה כדבר שבערוה הוא, כדמוכחא שמעתין", הרי שמשום העדות על אם ינאי שנשבית ונפסלה לכהונה, הוא דחשיב "דבר שבערוה", [וראה ב"שב שמעתתא" שמעתתא ו פרק טז, שהביא דבריו, ראה שם וצריך תלמוד]. ד. ואולם אי אפשר לפרש כהרי"ד, לפי שיטת הרמב"ם בפרק טז מהלכות סנהדרין, שלהעיד על אשה שהיא גרושה או זונה ופסולה לכהונה, אין זה "דבר שבערוה" אלא כשאר איסורים הוא, שעד אחד נאמן בהם, והרי קיימא לן כרבא, שבדבר שבערוה אין עד אחד נאמן, ובהכרח שאין זה "דבר שבערוה", ואין לחלק בין שבויה לאלו, וכמו שהעיר בכל זה ה"שב שמעתתא" שם. [ואולם ראה ב"חזון איש" - בליקוטים הנדמ"ח סד"ה ונראה דלרבא - שנראה מדבריו שהוא מבין בכוונת הרי"ד "דכיון שהעדות היא על אביו שנשא גרושה [או שבויה] זה הוא עדות בערוה, ועל זה לא מהימן עד אחד", ראה שם היטב בכל דבריו; ולפי זה אין סתירה מפורשת בין דברי הרי"ד לדברי הרמב"ם, ומיהו ראה שם בד"ה כ' הרמב"ם שאף הוא נוקט דיש בזה סתירה, כי מאחר שביאת כהן בגרושה מיקרי דבר שבערוה אם כן להעיד על אשה שהיא גרושה לפוסלה לכהן, הוי עדות בדבר שבערוה]. ה. וב"מחנה אפרים" עדות סימן יג, כתב שאף לשיטת הרמב"ם שעד אחד נאמן לומר גרושה או זונה היא, הכא שאני, כיון "שכבר נישאת לכהן והוי ערוה עליו, וכן נמי בנה הוי בן הערוה, ולהכי אין עד אחד נאמן לומר בן גרושה הוא, אבל כל שלא נשאת עדיין לכהן, אין הגרושה שם ערוה עליה, אלא הרי היא כשאר פנויה, שאינה נקראת ערוה, אלא לאחר שתנשא לכהן". וב"קהלות יעקב" הנדמ"ח ביבמות סימן לג ד"ה ואפשר, כתב לבאר דברי ה"מחנה אפרים", דכל שבא לאוסרה על בעלה הוה ליה כעין עדות דהפקעת ממון, דהא אי אסורה לו פקע שיעבודי אישות שיש להם זה על זה, ומשום הכי הוי בדין דבר שבערוה; [ועיקר סברא זו מבוארת ב"אבני מלואים" סימן מו סק"ה, אך לא פירש בזה את סוגייתנו]. [והנה באותה שעה כבר שימש ינאי שמונים שנה בכהונה גדולה, כדסבר אביי גופיה בברכות כט א, ונצטרך לומר שאמו ואביו האריכו ימים כמותו, ואף יפה כח האב מכח הבן ועדיין בין החיים היו, שאם לא כן, וכי אטו נאמר שאף על פי כן הוי עדות בדבר שבערוה! ?]. וראה ב"חזון איש" [ליקוטים הנדמ"ח כאן בד"ה כ' הרמב"ם] שהביא בשם "שער המלך" בשם ה"מחנה אפרים" באופן אחר: "דבאמת להעיד על הגרושה שהיא אסורה לכהן לא הוי דבר שבערוה [כמבואר ברמב"ם], אבל עדות על הביאה הוי דבר שבערוה", [וראה שם שהקשה מ"זונה" שהכשיר הרמב"ם בעד אחד]. ו. ובעל "נתיבות המשפט" בתשובתו לרבי עקיבא איגר [הובאו דבריו בתוך תשובת רעק"א מהדו"ק סימן קכה בד"ה ומ"ש מעכ"ת על], כתב לבאר סוגייתנו ד"כל שמעיד על ערוה שזינתה או נתיחדה עם האסור לה, שלא תפסי עמו קידושין [כגון גוי] הוי כמעיד על דבר שבערוה"; [ואף פירוש זה לא יתכן לכאורה לפי שיטת הרמב"ם הסובר שלהעיד על אשה שהיא זונה אין זה דבר שבערוה; אלא ששיטת הרמב"ם היא, שיש זונה מביאות ש"תפסי קידושין", ויש לומר, שהרמב"ם עוסק בהלכות סנהדרין, בזנות מביאה ש"תפסי קידושין", ראה שם ברמב"ם; וראה עוד ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח יבמות סימן לג ד"ה והנראה עוד, שתמה על עיקר פירושו של בעל נתה"מ, שיהיה הדין משתנה לפי סיפור העדות, ולא לפי תוצאת הדין היוצא מן העדות, ראה שם]. ז. ורבי עקיבא איגר [ראה שם במה שהשיב על דבריו, ובמה שהובא בליקוטים הנדמ"ח דף זה ד"ה במה שכתבתי], רצה לבאר לפי שיטת המרדכי, שהנידון כאן הוא באופן שהיא נשבית אחר שנשאה אביו, [דלא כרש"י שנשבית קודם שנשאה אביו], ולכן הוי "דבר שבערוה" משום ש"אשת כהן שנאנסה, בעלה לוקה עליה משום טומאה" [כמבואר ביבמות נו ב], ואם כן טומאה כתיב בה כעריות [כמבואר ביבמות יא א], ולכן הוא "דבר שבערוה". ח. והנה בעמוד ב, הוכיח רבא כשיטתו, ממה שאמרו בברייתא שלהעיד על כהן שהוא "בן גרושה" אין אחד נאמן אלא "פסולו בשנים"; והקשה ב"שב שמעתתא" [שמעתתא ו פרק טו], לשיטת הרמב"ם, למה פסולו בשנים, והרי אם להעיד על גרושה אינו דבר שבערוה לשיטתו, הוא הדין להעיד על "בן גרושה", ולמה "פסולו בשנים"! ? וחידש ב"שב שמעתתא", שאכן אינו "דבר שבערוה", מ"מ צריך שנים משום ש"פסולו בגופו, והוא מפסולי כהונה, וכיון שהוא מפסולי קהל כהונה, לזה הוא דבעינן שנים, וכמו להעיד על אחד שהוא ממזר, דודאי בעי שנים לפוסלו לקהל ישראל", ולפי שיטתו הוא הדין שיש לבאר כן גבי ינאי, וראה דבריו ביתר אריכות בעמוד ב בהערה שם, ובמה שנכתב שם על דבריו.

^[14] נתבאר על פי תוספות ר"י הזקן, שכוונת דבריו נראה כפי שנתבאר, וראה גם בריטב"א.

"שורך נרבע" ופסול לקרבן והלה, בעל השור, שותק — נאמן, ותנא תונא [וכן שנה התנא שלנו] במשנה: ובהמה שנעבדה בו עבירה, או שהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים — נאמן. ונברר: האי [זה] שאמרנו במשנה: ושהמית על פי עד אחד, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דקא מודו [אם שמודים] הבעלים — היינו [הרי זה] מה שאמרנו "על פי הבעלים", אלא לאו דשתיק [האם לא מדובר באופן שהוא שותק].

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו כל המימרות של אביי; דאי אשמעינן הך קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק את זו, הראשונה] ("אכלת חלב"), היינו אומרים שטעם הנאמנות הוא אי לאו דקים ליה בנפשיה דעבד [אם לא שהיה מוחזק לו בעצמו שעשה עבירה] — בהמת חולין בעזרה לא הוה מייתי [היה מביא] רק על פי עדות שאינה מחייבת, וכיון ששתק משמע שהוא מודה בדבר.

אבל אם אמר לו "נטמאו טהרותיך" ושתק — מימר אמרינן [אומרים אנו]: האי דשתיק [זה שהוא שותק] ולא מכחיש את העד — משום דסבר [שהוא סבור] שאין הפסד גדול בדבר, שהרי חזי ליה [ראוי לו] הדבר לאוכלו בימי טומאתו, שגם אם אינם טהורים, מכל מקום לא נפסדו לגמרי.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק במקרה של "נטמאו טהרותיך", היינו אומרים הא [זה] שהעד נאמן הוא משום דקא מפסיד ליה [שהוא מפסיד לו] בימי טהרתו, וכיון שאינו מוחה — מן הסתם אמת היה הדבר, אבל "שורו נרבע" מימר אמר [אומר] הבעלים לגבי השור: כל השוורים שבעולם, מן הסתם לאו [לא] לגבי (לצורך) מזבח קיימי [הם עומדים], ואם כן, גם אם מודה שנרבע השור, אין זה אלא פוסלו מלהיות קרבן, וכיון שאין הפסד מרובה בדבר — אינו מוחה, על כן צריכא [צריך] שייאמרו כל המקרים.

א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: אם אומרים לו לאדם שאשתו זינתה בעד אחד, ושותק הבעל מהו הדין בכגון זה? אמר אביי: נאמן העד. רבא אמר: אינו נאמן. ומדוע? הוי [הריהו] דבר שבערוה, וכלל בידינו: אין עדות לגבי דבר שבערוה פחות משנים.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה], את הסברה הזו שלי — דההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה [עיור אחד שהיה מסדר, חוזר משניות לפני] מר שמואל. יומא חד נגה ליה ולא הוה קאתי [יום אחד התאחר לו העיור ולא בא]. שדר שליחא אבתריה [שלח שמואל שליח אחריו שיבוא]. אדאזיל [בעוד שהולך] השליח לביתו של העיור בחדא אורחא [בדרך אחת], אתא איהו בחדא [הלך הוא, העיור, לבית המדרש בדרך אחת, אחרת] ולכן לא פגש אותו השליח, והגיע עד ביתו. כי אתא [כאשר בא] השליח משליחותו, אמר שהיה בביתו של העיור וראה שאשתו זינתה. אתא לקמיה [בא העיור לפני] מר שמואל לשאול האם עליו להתחשב בעדות זו, אמר ליה [לו]: אי מהימן לך [נאמן עליך] השליח הזה — זיל אפקה [לך הוצא, גרש אותה] ואי [ואם] לא — לא תפיק [אל תוציא].

מאי לאו [האם לא] הכוונה אי מהימן עלך דלאו גזלנא הוא [אם נאמן עליך שאינו גזלן, שאינו פסול לעדות], וכיון שלדעתך הוא עד כשר צריך אתה לסמוך עליו, ואם כן ראיה שעד אחד כשר נאמן בכל מקרה. ורבא מפרש שהכוונה בדברי שמואל היתה: אי מהימן לך כבי תרי [אם הוא נאמן עליך כשנים] — זיל אפקה [לך והוצא אותה] ואי [ואם] לא — לא תפקה [אל תוציא אותה]. ואם כן אין ראיה ממעשה זה.

ואמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה], את הלכתי זו — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה בינאי המלך שהלך לאזור כוחלית שבמדבר, וכיבש (כבש) שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה על הנצחון. וקרא לכל חכמי ישראל, ואמר להם: אבותינו, מתוך דלותם, היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו. והעלו מלוחים על שולחנות של זהב, ואכלו.

והיה שם אחד, איש לץ לב רע ובליעל, ואלעזר בן פועירה שמו. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, לבם של פרושים עליך, כלומר, יש בלבם תרעומת נסתרת עליך, ואינם אוהבים אותך. אמר לו: ומה אעשה כדי לברר אם נכון הדבר? אמר לו: הקם להם (השבע אותם) בציץ שבין עיניך, שעליו יש השם המפורש, שהיה ינאי מזרע החשמונאים, שהיו כהנים, ושימש ככהן גדול. הקים להם בציץ שבין עיניו.

היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך! רב לך כתר מלכות, כלומר, די לך במלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן. ומסבירים, שהיו אומרים: אמו של ינאי נשבית במודיעים ונפסלה לכהונה, ואם כן הוא אינו כהן כשר, אלא חלל. ויבוקש הדבר ולא נמצא, שחיפשו למצוא עדויות לגבי אותו מעשה ולא נמצאו עדויות. ויבדלו (הורחקו) חכמי ישראל בזעם של המלך, שכעס עליהם על שמועה זו.

ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, הדיוט שבישראל כך הוא דינו, כלומר, שאם נתברר שהעלילו עליו עלילה אין עושים דבר, ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך שיפטר בלא כלום על דיבה זו? אמר לו ינאי: ומה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי: רומסם (רמוס אותם, והשמידם). שאל ינאי: ותורה מה תהא עליה? אמר לו: הרי היא כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד ואין צורך בחכמים.

אמר רב נחמן בר יצחק: מיד נזרקה בו מינות בינאי, דהוה ליה למימר [שהיה לו לומר] לאלעזר בן פועירה: תינח [נניח] תורה שבכתב אכן היא מונחת בקרן זוית, ואולם תורה שבעל פה מאי [מה] יהא עליה? שהרי היא נשמרת על ידי החכמים. מיד: ותוצץ (עלתה ונתלקחה) הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם (שמם) מתורה, עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה. עד כאן לשון הברייתא.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] הפריכו את השמועה שנשבתה אמו של ינאי? אילימא דבי תרי אמרי "אישתבאי" [אם תאמר ששנים אמרו "נשבתה"] ובי תרי אמרי "לא אישתבאי" [ושנים אמרו "לא נשבתה"] — מאי חזית דסמכת אהני [מה ראית שאתה סומך על אלה] שאמרו "לא נשבתה", סמוך אהני [על אלה] שאמרו "נשבתה"! ואם כן אי אפשר לומר בוודאות "ויבוקש הדבר ולא נמצא"!

אלא מדובר בעד אחד שהעיד שנשבתה ובאו שניים ואמרו שלא נשבתה, וטעמא [והטעם] שאינו נאמן דווקא הוא דקא מכחשי ליה בי תרי [שמכחישים אותו שנים אחרים], הא לאו הכי מהימן [הרי לולא זה היה נאמן], ומכאן ראיה לאביי שעד אחד נאמן כשאין מי שמכחיש אותו.

ורבא אומר שמכאן אין ראיה: לעולם אמור שהיו שם תרי ותרי [שני עדים כנגד שני עדים] וכדאמר [וכפי שאמר] רב אחא בר רב מניומי בענין אחר, שמדובר בעדי הזמה. כלומר, שהעדים השניים לא הכחישו את המעשה אלא הזימו את העדים הראשונים שאמרו: עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר ואינכם יכולים איפוא להעיד על דבר שהיה באותו זמן באותו מקום, ונתבטלה עדותם של הראשונים מכל וכל, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בעדי הזמה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שהיה הענין כפי שסיפר ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: שפחה הכניסו תחתיה, במקום אמו של ינאי. שהעדים הראשונים ראו שעומדים לשבות את אמו של ינאי ובאו העדים השניים וספרו ששפחה הכניסו תחתיה, ואם כן בטלה לגמרי עדותם של הראשונים.

אמר רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Your ox was used by a man for an act of bestiality and is therefore unfit for an offering, and the other, the owner of the ox, is silent, the witness is deemed credible. And the tanna of the mishna also taught (Bekhorot 41a): And with regard to an animal that was used for a transgression or that killed, if this is attested to by one witness or by the owner, he is deemed credible. The Gemara clarifies this case: What are the circumstances of this case of the mishna, where the knowledge is established by one witness? If the owner admits to the claim, this is the same as: By the owner. Rather, is it not referring to a case where the owner remains silent?

The Gemara comments: And each of these statements of Abaye is necessary. As, had he taught us only that first case, where the witness said someone ate forbidden fat, one might have said that he is deemed credible for the following reason: Were it not for the fact that he himself was convinced that he had committed a transgression, he would not commit the transgression of bringing a non-sacred animal to the Temple courtyard on the basis of the testimony of one witness. Consequently, his silence is evidently an admission.

But if the witness said: Your ritually pure foods were rendered ritually impure, and the accused was silent, we would say: The reason that he is silent and refrains from denying the claim is that he thinks he is not suffering any significant loss, as the food is fit for him to eat on his days of ritual impurity, because he is not required to destroy ritually impure foods.

And had Abaye taught us only the case of: Your ritually pure food was rendered ritually impure, one might have said that the reason this witness is deemed credible is that he causes him a loss on his days of ritual purity, and therefore his silence is tantamount to a confession. But in the case of: His ox was used by a man for an act of bestiality, the owner of the ox can say with regard to his animal: Not all the oxen stand ready to be sacrificed as an offering on the altar. Perhaps one would think that the owner does not bother denying the claim because he merely forfeits the possibility of sacrificing his ox as an offering, which he considers an inconsequential matter. It is only if there were two witnesses to the act that the animal is put to death, whereas here there was only one witness. It is therefore necessary for Abaye to specify all these cases.

§ A dilemma was raised before the Sages: If a husband is told by one witness that his wife committed adultery, and the husband remains silent, what is the halakha? Abaye said: The witness is deemed credible. Rava said: He is not deemed credible. Why not? Because it is a matter involving forbidden relations, and there is no matter of testimony for forbidden sexual relations that can be attested to by fewer than two witnesses.

Abaye said: From where do I say this claim of mine? It happened that there was a certain blind man who would review mishnayot before Mar Shmuel. One day the blind man was late for him and was not arriving. Mar Shmuel sent a messenger after him to assist him. While the messenger was going to the blind man’s house by one way, the blind man arrived at the house of study by a different route, and therefore the messenger missed him and reached his house. When the messenger came back, he said that he had been to the blind man’s house and saw that his wife committed adultery. The blind man came before Mar Shmuel to inquire whether he must pay heed to this testimony. Mar Shmuel said to him: If this messenger is trusted by you, go and divorce her, but if not, do not divorce her.

Abaye comments: What, is it not correct to say that this means that if he is trusted by you that he is not a thief but is a valid witness, you must rely on him? This would prove that a single witness can testify in a case of this kind. And Rava explains that Mar Shmuel meant: If he is trusted by you like two witnesses, go and divorce her, but if not, do not divorce her. Consequently, Rava maintains that this episode affords no proof.

And Abaye said: From where do I say this claim of mine? As it is taught in a baraita: An incident occurred with King Yannai, who went to the region of Koḥalit in the desert and conquered sixty cities there. And upon his return he rejoiced with a great happiness over his victory. And he subsequently summoned all the Sages of the Jewish people and said to them: Our ancestors in their poverty would eat salty foods when they were busy with the building of the Temple; we too shall eat salty foods in memory of our ancestors. And they brought salty food on tables of gold, and ate.

And there was one person present, a scoffer, a man of an evil heart and a scoundrel called Elazar ben Po’ira. And Elazar ben Po’ira said to King Yannai: King Yannai, the hearts of the Pharisees, the Sages, are against you. In other words, they harbor secret resentment against you and do not like you. The king replied: And what shall I do to clarify this matter? Elazar responded: Have them stand by wearing the frontplate between your eyes. Since the frontplate bears the Divine Name, they should stand in its honor. Yannai, who was a member of the priestly Hasmonean family, also served as High Priest, who wears the frontplate. He had the Pharisees stand by wearing the frontplate between his eyes.

Now there was a certain elder present called Yehuda ben Gedidya, and Yehuda ben Gedidya said to King Yannai: King Yannai, the crown of the monarchy suffices for you, i.e., you should be satisfied that you are king. Leave the crown of the priesthood for the descendants of Aaron. The Gemara explains this last comment: As they would say that Yannai’s mother was taken captive in Modi’in, and she was therefore disqualified from marrying into the priesthood, which meant that Yannai was a ḥalal. And the matter was investigated and was not discovered, i.e., they sought witnesses for that event but none were found. And the Sages of Israel were expelled in the king’s rage, due to this rumor.

And Elazar ben Po’ira said to King Yannai: King Yannai, such is the judgment of a common person in Israel. In other words, merely expelling a slanderer is appropriate if the subject of the slander is a commoner. But you are a king and a High Priest. Is this your judgment as well? Yannai replied: And what should I do? Elazar responded: If you listen to my advice, crush them. Yannai countered: But what will become of the Torah? He retorted: Behold, it is wrapped and placed in the corner. Anyone who wishes to study can come and study. We have no need for the Sages.

The Gemara interjects: Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Immediately, heresy was injected into Yannai, as he should have said to Elazar ben Po’ira: This works out well with regard to the Written Torah, as it can be studied by all on their own, but what will become of the Oral Torah? The Oral Torah is transmitted only by the Sages. The baraita continues: Immediately, the evil arose and caught fire through Elazar ben Po’ira, and all the Sages of the Jewish people were killed. And the world was desolate of Torah until Shimon ben Shataḥ came and restored the Torah to its former glory. This completes the baraita.

Abaye asks: What are the circumstances of this case? How did those who conducted the investigation refute the rumor that Yannai’s mother had been taken captive? If we say that two witnesses said that she was taken captive, and two others said that she was not taken captive, what did you see that you rely on these who said that she was not taken captive? Instead, rely on these who said that she was taken captive. In such a scenario, one cannot say definitively that the matter was investigated and found to be false.

Rather, it must be referring to one witness who testified she was taken captive, and two testified that she was not taken captive. And the reason that the lone witness is not deemed credible is only that he is contradicted by the other two, from which it may be inferred that if not for that fact, he would be deemed credible. This supports Abaye’s claim that an uncontested lone witness is deemed credible in a case of this kind.

And Rava could reply that this incident affords no proof, for the following reason: Actually, one can say that there were two witnesses who testified that she was captured and two who testified that she was not, and the case was decided in accordance with that which Rav Aḥa bar Rav Minyumi says in a different context, that it is referring to conspiring witnesses. The second pair of witnesses did not contradict the testimony of the first pair but established them as liars by stating that the first pair were not there to witness the event. This serves to disqualify the testimony of the first pair altogether. Here too, it is referring to witnesses who rendered the first set conspiring witnesses.

And if you wish, say that this is in accordance with the version of the story stated by Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak says: They replaced Yannai’s mother with a maidservant. The first witnesses saw that Yannai’s mother was about to be taken captive, but the second pair revealed that she had actually been replaced with a maidservant, thereby negating the testimony of the first set.

Rava says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ודאמרינן וצריכה דאי אשמועינן רישא הוה אמינא וכו' אבל נטמאו טהרותיך וכו'. הכי קאמר, דאי אשמועינן רישא הוא אמינ' שתיקתו לאו הכחשה היא אבל נטמאו טהרותיך אימא אין שתיק' אלא הכחשה כמי שאינו מקפיד ואינו חושש לדבר שאלו היה חושש היה אומר איני יודע או יודע אני שדרך השותקין בכגון זה מפני שאינן חוששין כדאמרי' בדרבנן איהו סבר מדאישתיק אודויי אודי ליה ולא היא מיחש הוא דלא חש לה קמ"ל אביי שאין השתיקה אלא מפני שאינו יודע וכל מקום שאין הכחשה לעד נאמן:

הקים להם בציץ שבין עיניך. פרש"י ז"ל דאף על גב דלאו שעת עבודה היא הא אמרינן בפ' שני בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם ולא מחוור דהתם לא להתיר נאמרה אלא לומר שאי אפשר שלא יהנו בהן בשוגג שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שלא יהנו בהם אבל ללבשן במזיד שלא בשעת עבודה ודאי לא ומיהו ודאי הכי אסיקנא במסכת יומא דף ס"ת ע"ב דבגדי כהונה במקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר שניתנו ליהנות בהן והתם אמרינן היוצא בהם למדינה אסור והכא למדינה הוה.
ויש מפרשים דשאני ציץ דכתיב על מצחו תמיד משמע אפי' שלא בשעת עבודה ואפילו במדינה והכי נמי משמע בפ"ק דמסכת יומא דף ז' ע"ב דקאמרינן מאי תמיד אילימ' על מצחו תמיד מי לא בעי' למיעל לבית הכסא ומי לא בעי מינם אלמא לא אסיר אלא בשעת שינה ובית הכסא ולא דייק לן דהתם הכי קאמר מאי תמיד אילימא על מצחו תמיד ובא ללמד שמותר בכל שעה אי אפשר לומר כן דהא איכא שעת שינה אלא ע"כ לתמיד מרצה אתא לומר שאעפ"י שאינו על מצחו מרצה השת' דאתית להכי לענין היתר לבישה כשאר בגדי כהונה הוא ועוד דהתם הכי קאמר אילימ' על מצחו תמיד במקדש שאין כהן גדול יוצא מן המקדש תמיד מי לא בעי מינם ומיעל לב"ה שצריך לצאת ולחלוץ אלא תמיד מרצה.
ותמיה לי מה ראו חכמים שלא לערער על כהונתו עד עכשיו ואפשר שהיו יודעין שיש עדים מכשירים אותו אבל לפי שעשה שלא כהוגן שהניח את הציץ במדינה והוא אסור מדרבנן כדמוכחינן ואיהו לא אשגח בדרבנן ועוד שהיה בשעת אכילה ושכרות לפיכך אקפיד אותו זקן ואמר לו שיניח כתר כהונה:

אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. קשי' ניה לרש"י ז"ל ונוקי תרי לבהדי תרי ונוקי ינאי בחזקת אבהתיה וניחא ליה הני מילי באמו דהוה לה חזק' דכשרות אבל ינאי לית ליה חזקה דכשרות שהרי מעידין על לידתו בפסלות והך סברא דהכא אליב' דרבי אלעזר דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה לית לה חזקה דכשרות אבל רבי יוחנן הא אמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וע"כ משום דחזקת כשרות דאמה מהניא אברתא דאי ליכא חזקה דכשרות אף על גב דשמא הוא לא מהימנא.
ועוד השיבו לו מהא דגרסינן התם בכתובות דף כ"ו ע"ב ואיתא נמי בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ד' ל"ב ע"א) כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ואיכ' עליה קליה דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואתא עד א' ואמר דכהן מעליא הוא ואסיקניה ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתוניה ואתא עד אחד ואמר דכהן מעליא הוי ודכ"ע מצטרפין דמצטרפים לעדות ואי לא משום דאיכ' מאן דחייש לזילותא דבי דינא הוי מסקינן ליה לדברי הכל משום דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה.
ורש"י ז"ל עצמו נשמר מזו הקושי' ופי' שם אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דאסיקניה על פי עד אחד שהיה נאמן דההיא שעתא ליכא עוררים ולא מחוור משום דאי לאו חזקה דאבהתיה אדרבא כיון דהשתא אחתוני לא מזדקקין ליה למהדר (ולאפוקי) דכל מקום שעדיות שקולות לא מזדקקין ליה ועוד דחזקה הבאה מחמת עדותן של עדים הללו אינה חזקה כדאמרינן בב"ב דף ל"א ע"א דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר רב נחמן אוקי אכילתה בהדי אכילתה ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה הדר אייתי סהדי דאבהתי' היא אמר רב נחמן אנן מחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ואמאי נימ' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא אחזקתיה דהאי דאתפסנוה מעיקרא מקמי' דליתו עדי אבהתא.
והרב אב ב"ד ז"ל אמר משום דאמיה דינאי איכ' עלה קלא קודם לכן דשבויה הות שמא רצה לומר כאן הוחזק (הכל) קודם לידתו ושם יצא הקול לאתר לידתו נוטה לפרש"י ז"ל וגם הוא אינו נכון דהתם נמי איכ' עליה קלא דבן גרושה הוא לא שנא קודם ולא שנא לאחר דהא מוקמינן ליה אחזקה דאבהתיה והיא גופה אחזקתה דכשרות קיימ' ועוד מנא לן בגמר' דהכי הוה ליה למיפשט מינה עד אחד.
ור"ת ז"ל היה מפרש שאותה העיר כבשוה כרכום והיא היתה שם ובאו עדים שלא נשבית ובאו אחרים ואמרי נשבית ואי אוקמא תרי לבהדי תרי אתתא בחזקת פסולה קיימא ששם היתה בשעה שכבשה כרכום ולא מחוור דמנא ליה דהכי הוה ואי בידוע שכרכוס כבשה כמודיעים בודאי אם כן היכי אייתי מינה אביי ראיה לזנתה בעד אחד שאני התם דבלא עדות עד אחד נמי היתה אסורה שכל כהנות שנמצאו שם פסולות ואי לא אתו בי תרי ומכחשי ליה ודאי פסולה היתה.
וי"מ דכל תרי ותרי ספקא דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקי אתתא אחזקה ומייתי ראיה מהא דגרסינן פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב ע"ב) שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואקשינן מאי שנא רישא ומ"ש סיפ' ומאי ק' תרי ותרי נינהו ואוקמ' אחזקה ריש' חזקה לשוק וסיפ' חזקה לאשת איש ועוד אמרינן התם נמי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא מיכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי ואי מוקמת לה אחזקה הבא עליה בחטאת ולא באשם תלוי. ועוד הביאו ראיה מהא דגרסינן ביבמות דף צ"ב ע"א האשה שהלך אישה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתיבמה ואח"כ אמרו חילוף היו הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר ובעי עלה בגמר' היכי דמי אי דאיכ' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא תצא ועוד ממזר ספק ממזר הוא ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה הכא דין הוא שתצא שהרי חזקתה לשוק והולד ממזר גמור מאשת אח שלא במקום מצוה אלא ש"מ לא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה אלא בתרומה דרבנן אבל לא בדאוריית'.
וזה הלשון נכון אעפ"י שאין דינם מתחוור להם, דלענין תרומה בין דאוריית' בין דרבנן אחזקה מוקמינן אלא דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אחזקה לאפוקי אתתא מתותי גברא ולא משוינן ולד ממזר גמור להוציא אשה מתחתיו בשקדם ונשא ולא אמרינן נמי חזקה לאפוקי ממונא מידיה דמריה כדאמרינן בכתובו' דף כ"א ע"ב שלשה שישבו לקיים את השטר וכדפירש רבינו הגדול ז"ל התם וגבי יוחסין נמי החמירו ואין מתירין לכהן לישא בתו של ינאי.
וביבמות דף ל"א ע"א מסקנא דכולן שהיו בהן ספק גירושין כגון שנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה חולצת ולא אמרינן אוקי אתתא אחזקתה ובחזקת השוק עומדת וכן נמי הא דתנן בגיטין דף ע"ח ע"א מחצה על מחצה מגורש' ואינה מגורשת למאי הלכתא שאם היה בעלה כהן אסורה עליו ואוקימנ' בתרי כתי ולא אמרינן אוקמה אחזקה אלמא בכל מקום שראוי להחמיר לא אמרינן אוקמה אחזקה. והיינו דאמרינן התם ודילמא תרי ותרי נינהו ותרי נמי ספקא דרבנן הוא ואמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקה פי' ואי ס"ד להאי חזקה אית לה עיקר אפי' תרי ותרי נמי אלא שמע מינה דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקה ולעולם חולצת והאי הויא מסקנא דשמעתא.
ויש גורסין שם גרסא אחרת דתרי ותרי ספק' דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקמה אחזקה וחולצת והולד שנולד מספק זה ספק ממזר הוא וספק הלל ואסור לכהן לישא בתו לפיכך הקשו כאן מאי חזית וכו' והוי ספק חלל והיאך אמרו ולא נמצא הרי נמצא במקצת ואעפ"י שאין כח ביד חכמים לפסלו מן התרומה שהוחזק בה מ"מ נפסל במקצת שאין כהן נושא בתו ואלמנתו ואפשר לעבודה הוא נפסל לפי שאין בודקין מן המזבח ולמעלה וכיון שהיה שם ספק לא היה עומד ומקריב על גבי המזבח וכתבתי זו הסברה מפני שהיא עיקר וכלל גדול לספקות אבל בכאן אין דבריהם מתחוורין אלו היו עדי טומאה תרי ותרי הדין עמהם אבל שבויה חששא דרבנן הוא ולמה לא יתלו להקל אפי' ביוחסין.
ובעיקר קושי' זו של ינאי אין אנו צריכין לפי דעתי לכל זה שאפי' היה כשר גמור מפני שמעמידין אותו על חזקתו לא היה לו מקום לכעוס על החכמים ושיהרגו על כך מאחר שיש עדים שמעידים כדבריהם ולא הוזמו שהרי נמצא מה שאמרו, ואף על פי שהוא כשר:

אשתו זנתה בעד אחד מהו אביי אמר היא היא רבא אמר הוי דבר שבערוה וכל דבר שבערוה אין פחות משנים. תימה וכי אביי לית ליה אין דבר שבערוה פחות משנים, והא ילפינן דבר דבר ממון. והא בהדיא דרשינן בריש פרק קמא דסוטה (ג, א) דעד אחד לא מהימן אטומאה בלא קנוי וסתירה, דאתיא דבר דבר מממון, ובשלהי פרק בתרא דגיטין (צ, א) נמי דרשינן ליה בין לבית שמאי בין לבית הלל לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, ויש לומר דאביי מוקי לה לההיא במכחישתו, ורבא מוקי לה אף בשותק, אי נמי איכא למימר דאביי לאו דבר תורה קאמר, אלא כיון דבעלמא מהימן הימנוה רבנן אפילו בדבר שבערוה.

אין דבר שבערוה פחות משנים. איכא למידק אימא מה להלן עד אחד והלה אומר איני יודע אי נמי בשותק חייב אף בערוה עד אחד והלה שותק אי נמי אומר איני יודע מהימן. יש לומר דהתם לאו משום הימנותיה דעד הוא, אלא משום דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, והלכך משלם. ול"נ דקושיא מעיקרא ליתא, דהא אמרינן דלא אקשיה רחמנא אלא לצד ממון שיש בו הכחשה.

הקם להם הציץ שבין עיניך. תימה דאף על פי שבגדי כהונה מותר ללובשן בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, וכדאיתא ביומא פרק בא לו (יומא סט, א) מכל מקום במדינה אסור, כדאיתא התם היוצא במדינה אסור, והכא במדינה הוה, ותירצו בתוס' דציץ שאני, דכתיב ביה על מצחו תמיד, דמשמע אפילו שלא בשעת עבודה, ואפילו במדינה, וכדמשמע בפרק קמא דיומא (ז, ב) דאמרינן התם מאי תמיד, אילימא על מצחו תמיד, מי לא בעי למיעל לבית הכסא ומי לא בעי למינם, אלמא כל שאר העתים מותר. ויש דוחין דהתם הכי קאמר, אילימא על מצחו תמיד, הא לא אפשר, דהא איכא שעת שינה ושעת כניסתו לבית הכסא, אלא על כרחין האי תמיד לאו אמצחו קאי, אלא לתמיד הוא מרצה, ולומר שאף על פי שאינו על מצחו מרצה הוא, ואפילו תלי בסיכתא.
והרמב"ן נר"ו הקשה מה ראו להקפיד ולהרהר עכשיו על כהונתו יותר ממה שהקפידו עליו שמונים שנה ששמש בכהונה גדולה (ברכות כח, א) ותירץ דאפשר שהיו יודעין שיש עדים מכשירים אותו, אבל לפי שעשה שלא כהוגן שהניח את הציץ במדינה, והוא אסור מדרבנן, ואיהו לא אשגח בדרבנן, ועוד שהיה בשעת שכרות, לפיכך הקפיד אותו זקן.
ואינו מחוור לי, דהא טעמא יהבינן בגמרא למחאתו של יהודה בן גודגדא שהיו אומרים אמו נשבית במודעית, ואם יהודה בן גודגדא היה יודע שיש עדים מכשירין, לא היה לו לערער עליו על כהונתו ולגלגל עליו מה שאינו, ואם לא היה יודע מכשירי מעיקרא מאי סבר כששתק ולבסוף מאי סבר כשצווח, אלא מסתברא דעד עכשיו שלא מיחו בידו לפי שלא היה הדבר ברור אצלם, וכדאמרינן ויבוקש הדבר ולא נמצא, ועכשיו שראו שהקים בציץ שלא כהלכה, ושעת הודאת הנס היתה היה סבור אותו זקן שכל מעשיו שגגה הן ואם ימחו בידו יקבל, ומיחה ולא קיבל.

מאי לא נמצא אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני דאמרי לא אשתבאי

סמוך אהני דאמרי אשתבאי. ואי קשיא לך אדרבה לימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ינאי בחזקת אבהתיה. תירץ רש"י דינאי גופיה לא הוה ליה חזקה דכשרות, ובאמו הוא דאיכא למימר הכי דהוה לה חזקה דכשרות. ולא נהיר דקיימא לן בפרק קמא דכתובות (יג, א) לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, ועל כרחין משום דחזקה דאמא מהניא אברתה, ועוד דמשמע בכתובות (כה, ב) ואיתא נמי בפרק חזקת (ב"ב לב, א) דהיכא דאיכא תרי דאמרי בן גרושה בן חלוצה הוא ואיכא תרי דאמרי דכשר הוא, דמוקמינן גברא בחזקת אבהתיה, דאמרינן התם כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא, ואתא עד אחד ואמר דכהן מעליא הוא, ואסיקנא ואתי תרי ואמרי דבן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר דכהן מעליא הוא ר' אלעזר סבר אין מעלין ורבן שמעון בן גמליאל סבר מעלין, ואיכא התם תרי לישני, איכא מאן דאמר דבמיחוש לזילותא דבי דינא פליגי, דר' אלעזר סבר חיישינן ורבן שמעון בן גמליאל סבר לא חיישינן, ואיכא מאן דאמר דבמצטרפין לעדות פליגי, דר' אלעזר סבר לא מצטרפין ורבן שמעון בן גמליאל סבר מצטרפין, הא לאו הכי לכולי עלמא מדינא מסקינן ליה, דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה.
ומיהו רש"י פירש שם אוקי גברא אחזקתיה, דאסקיניה על פי סהדא קמא דאמר דכהן מעליא הוא, ואז הוה מהימן, דלא הוו עוררין, ואינו מספיק, מכל מקום כיון דאיכא תרי ותרי אי לאו חזקת אבהתיה חזקה דעל פום סהדי קמאי לאו חזקה היא, וכדאיתא התם (ב"ב לא, א) גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה, אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא ואוקי ארעא בחזקת אבהתא, הדר האי אייתי סהדי דאבהתיה, אמר רב נחמן אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן, ואמאי נימא כיון דתרי ותרי נינהו אוקמה אחזקה קמייתא דאחזקת ליה בחזקתיה דאתפסנוה בידיה אפומא דסהדי קמאי, וכן אי אפשר לתרץ כגון שכבשה כרכום למודעית, אלא אתו תרי דאמרי לא אישתבאי איהי ואתו בי תרי ואמרי אישתבאי, והלכך כי מוקמת תרי לבהדי תרי נמצאת היא בחזקת פסולה וכדתנן (כתובות כו, ב) עיר שכבשה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות, דהא ליתא, דאם כן מאי קא מייתי אביי ראיה מיניה לעד אחד דמהימן, דאפילו בדליכא עד כלל דינא הכי, דהא אמרינן דכל כהנות שנמצאו שם פסולות.
ויש מי שתירצו דכל תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא, כדאיתא ביבמות פרק ארבעה אחין (יבמות ל, ב) וכולן שהיו בהן קדושין או גרושי ספק, ולא אמרינן אוקי אתתא אחזקה, ומסייעי לידה להאי פירוקא מדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה לא תנשא, ואם נשאת תצא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ואם איתא דכל תרי ותרי מוקמינן אתתא אחזקתה מאי קושיא בשנים אומרים נתקדשה אוקי אתתא אחזקת פנויה ולפיכך לא תצא, ובשנים אומרים נתגרשה העמידה אחזקת אישת איש ולפיכך תצא, ועוד דאמרינן התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, ואקשינן מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי, ואם איתא הבא עליה בחטאת קאי הוה ליה למימר דהא בחזקת אשת איש מוקמת לה. ועוד דגרסינן בפרק האשה רבה (יבמות צב, א) האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים באו ואמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעלה ונתיבמה ואחר כך אמרו לה חלוף הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר, ואמרי בגמרא היכי דמי אילימא דאיכא תרי ותרי, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא תצא, ועוד ממזר ספק ממזר הוא, ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה, האי כדין נפקא, דהא בחזקת איסור ליבום הוה קיימא, דבן הוה ליה, והולד ממזר גמור מאשת אח שלא במקום מצוה הוא. אלא שמעינן מכל הני דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה, אלא בתרומה דרבנן, אבל בדאורייתא לא. והכא בעבודה דאורייתא, אי נמי בתרומה דאורייתא, והתם בתרומה דרבנן, והא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לה, א) תרומה ונטמאת מבעוד יום אין עירובו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב, ספק ר' מאיר ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל, ואוקמוה רבה ורב יוסף בגמרא בשתי כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום ואחת אומרת משחשיכה, ואפילו הכי לא מוקמינן לה אחזקה ראשונה דטהרה ואף על גב דתחומין דרבנן, לא קשיא, דר' מאיר תחומין דאורייתא סבירא ליה, כדאיתא התם בהדיא.
ואינו מחוור, דאדרבה לכאורה משמע בהדיא ביבמות (לא, א) דאסיקנא דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ואוקי מלתא אחזקתה, מידי דהוה אנכסי דבר שטיא כדאיתא התם, וכן אומר ר"י בעל התוס' דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא, ומדינא מוקמינן מלתא אחזקתיה בין לקולא בין לחומרא, ובשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה מדאורייתא מוקמינן לה בחזקת פנויה. וזרק לה גיטא שנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה מדינא חולצת ומתיבמת, ואם היה בעלה כהן מותרת לו, אלא דאסרינן לה מדרבנן, וכי אמרו רבנן דספיקא הוי, ולא מוקמינן אחזקתה, הני מילי בשל תורה, כגון קדושין וכגון האי דינאי דפסלי ליה בתרומה דאורייתא ובעבודה, וכן נמי בההיא דעירובין דאמר ר' מאיר הרי זה חמר גמל, משום דתחומין דאורייתא לר' מאיר כדאיתא התם, אבל בדרבנן כגון דפרק חזקת דתרי אמרי בן גרושה ובן חלוצה ותרי אמרי דכהן מעליא הוא, דמסקינן ליה לתרומה דרבנן, משום דבדרבנן לא החמירו לאפוקי מחזקת אבהתיה, והא דתניא שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא, ואקשינן מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי, ולא פרכינן הבא עליה בחטאת קאי, איכא למימר דלרווחא דמלתא קא פריך הכא לומר דאפילו למאן דאית ליה בפרק ארבעה אחין דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא, ומפקינן לה מחזקתה, מכל מקום הבא עליה באשם תלוי, וכיון דאסיקנא כגון שנשאת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי, אף על גב דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא, לא מפקינן לה, דהא אינהו ברי קאמרי, ולגבי עצמן נאמנין הן בדיעבד.
ולפום האי פריקא הא דאמרינן התם בפרק ב דכתובות שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה לא תנשא ואם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא, ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ולא פרקינן רישא אוקי אתתא אחזקת פנויה סיפא אוקמה אחזת אשת איש, איכא למימר דאליבא דמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא קא פריך, ודכותה טובא איכא דמקשה אליבא דחד תנא, ואף על גב דלא קיימא לן כותיה לברורי לברייתא אליבא דכולהו תנאי ואליבא דכולהו אמוראי. אי נמי כיון דנפקא עלה קלא מעיקרא דנתקדשה ועמדה ונשאת, הוה לן לאפוקה, דלא גרע מקלא דקודם נשואין ואירוסין דמפקינן לה. אי נמי איכא למימר דסיפא קא קשיא ליה, מאי שנא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דתצא, וברישא לא תצא, דהא ברייתא בין דאיכא לברורי בין דליכא לברורי הוא מדנקט ליה בפנויה ואשת איש, ולא נקט לה כולה באשת איש, וליפלוג בין מיתה לגרושין, אלא ודאי בין דאיכא לברורה בין דליכא לברורה דומיא דנתקדשה קאמר, דליכא לאיפלוגי בין נתקדשה עכשיו לנתקדשה זה כמה, דבין כאן ובין כאן ליכא לברורי, והלכך שני אומרים נתגרשה אפילו בדליכא לברורי כגון דאמרו נתגרשה זה כמה קתני ברייתא דאם נשאת תצא, ואמאי כיון דנשאת לאחד מעדיה וליכא לברורי, הוה לן למימר אם נשאת לא תצא כדאמרינן בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבדליכא לברורי אם נשאת לא תצא כדאמר ר' יוחנן התם (כתובות כב, ב). וכן כתב רבינו אלפסי בהלכות דאפילו בגירושין היכא דמסהדי לאחר זמן דליכא לברורינהו אם נשאת לא תצא, והיינו דלא משני רב אשי בהא קדושין ליכא לברורי גרושין איכא לברורי כדשני בההיא דר' יוחנן מיתה ליכא לברורי גרושין איכא לברורי. וההיא דהאשה רבה (יבמות צב, א) דאמרו לה חלוף היו הדברים, דאקשינן תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, כלומר ולא תצא, מסתברא דמשום דהני תרי דאמרי חלוף היו הדברים לא באו עד שנתייבמה, הוא דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני דאתו בתר יבום ומפקת לה סמוך אהני דנתייבמה אפומייהו, ותדע לך דהא ר' מנחם בר' יוסי דאמר בפרק ב דכתובות (כב, ב) בין מת בין נתגרשה לא תנשא ואם נשאת תצא מודה הוה דאם נשאת עד שלא באו הני דאמרי לא מת ולא נתגרשה לא תצא כדאמרינן התם א"ר מנחם ב"ר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואחר כך נשאת, אבל נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא, כנ"ל ליישב לפי שיטתו של רבינו יצחק ז"ל.

הקם להם בציץ שבין עיניו. פי' תן ציץ בין עיניו והראיהו להם לראות מה יאמרו וקשיא לן והאיך נתן ציץ שלא בשעת עבודה וכ"ת דהא אמרינן בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן כדפירש"י ז"ל הם ליתא דהתם בשוגג אבל במזיד כי הכא אסור ואפילו למ"ד בפרק בא לו במסכת יומא דאפי' במזיד נתנו להנות בהם היינו במקדש אבל במדינה אסור כדאיתא התם והכא במדינה הוה תירץ ר"ת ז"ל דשאני ציץ דכתיב בה והיה על עמצחו תמיד ומשמע אפילו במזיד ובכל שעה ובכל מקום והביא ראיה לדבריו מדאמרינן במסכת יומא מאי תמיד אילימא תמיד ממש והא בעי למינים ולמיעל לבית הכסא אלא לתמיד מרצה הוא דאתא ומדלא קשיא לן אלא דהא בעי מינם ומיעל לבית הכסא מכלל דבלאו הכי בשאר מקומות מותר. ולא נהירא דהאיך מקילינן בציץ נזר הקודש מבשאר בגדי כהונה וההוא דיומא לאו ראיה היא ושתי תשובות בדבר חדא דדילמא ההוא במקדש קאמר אילימא על מצחו תמיד במקדש ושלא יצא כהן גדול משם וכי אפשר לומר כן והא בעי מינם ומיעל לבית הכסא דלא אפשר במקדש ותו התם נקטינן הכי לרווחא דמילתא מעיקרא כי הוה על מצח תמיד כפשטו משום הכי דחינן לה דהא לא אפשר דלהוי תמיד על מצחו שאפילו שנאמר שמותר לצאת בו למדינה הא בעי למינם ולמיעל לבית הכסא דלא אפשר והיאך אני מקיים על מצחו תמיד אלא ע"כ לאו תמיד ממש אלא לתמיד מרצה הוא אתי והשתא דהכי הוא דלא אתא אלא לתמיד מרצה לומר שאע"פ שאינו על מצחו מרצה כאלו הוא על מצחו תו לית לן למדרש תמיד ממש והדר ציץ כשאר בגדי כהונה דאסור במדינה שלא בשעת עבודה וכ"ש בזו שהיתה שעת אכילה ושכרות שאפילו תפילין אסור להניח באותה שעה ודומיא דמינים דאסור והנכון דהכא שלא כהוגן עשה שהניחו במדינה ובשעת אכילה ושכרות ולפיכך הקפיד אותו זקן ואמר שיניח כתר כהונה ובהא מפרקי לן מה דמקשו רבנן ז"ל מה ראו חכמים שלא לערער על כהונתו עד עכשיו שלפי שהיו יודעים שיש עדים מכשירין אותו לא היו רוצין לערער עליו מספק וכשראו עכשיו שעשה שלא כהוגן אמרו רגלים לדבר לחוש ואמרו לו להניח כתר כהונה:

רב לך כתר מלכות איכא דק"ל כהן שפסול לכהונה היאך יצלח למלוכה דהא תניא בתוספ' שאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה ולא קשיא לי דהא איסורא דרבנן הוא ולא היו מקפידן ע"ז בדיעבד והיינו לישנא דאמרו דיה כלומר מסתיי' שאין אנו מקפידין להעמיד דברינו בך לערער על כתר מלכות אבל הנח כתר כהונה דבדאורייתא קפדינן מיד נזרקה בו מינות פי' וזו הוא מינות שהיה לו בסוף דינאי זה הוא האמור בברכות שהוא יוחנן כהן גדול ששמש בכהונה נדולה ארבעים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ומבני חשמונאי היה ואין ינאי זה ההוא שבפרק הבא אל יבמתו דאמרי' תקרב' דדנרי עיילה ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי שאלו היה זה שהוא כהן גדול היאך היה ממנה כהן גדול אחר:

היכי דמי. פי' היכי הוה עובדא דקאמר ויבקש הדבר ולא נמצא אילימא דבי תרי אמרו אשתבאי אימיה ובי תרי אחריני אמרו לא אשתבאי אמאי לא נמצא מאי חזית דסמכת אהני דאמרי לא אשתבאי סמוך אהני דאמרי אשתבאי קשיא ליה לרש"י ז"ל מאי קאמר היכי מקשי' דנסמוך אהני דאמרי אשתבאי נימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא בחזקת' ואמיה בחזקת כשרות הוה ותירץ הוא ז"ל שאלו היינו באים לדון על אמו ה"נ אבל הכא על ינאי אנו באים לדון דלית ליה חזקה דכשרות מעולם ובאיסור נולד. ולא נהירא דהא קיי"ל בכתובות כר"י דאמר דברי המכשיר בה מכשיר בבתה דחזק' דכשרות דאמיה מהניא לבניה. ותי דהא אמרי' התם ואיתא בפרק חזקת הבתים בההוא דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ואיכא עלה קלא דאתחזק בבי דינא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיני' ואתא עד א' ואמר דכשר ואסיקניה ואתו בי תרי ואמרו כסול הוא ואחתינ' ואתא עד א' ואמר דכשר הוא ואי לאו דחייש לזלותא דבי דינא שלא לסתור מעשיהם על הספק הוה מסקינן ליה משום דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה דאיהו לית ליה חזקת דכשרות שהרי חזקתי של עד ראשון לא אהני ליה לאוקמיה בחזקת כשרות כדפירש"י זכרונו לברכה דחזקה הבאה מחמת עדות אלו שהיא מוכחש אינה חזקה כלל כדמוכח בפרק חזקת הבתים גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי כו' דאמרינן איכא תרי לבהדי תרי ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ואע"ג דאחתיניה מעיקרא ע"פ עדים שלו לא הויא חזרה לומר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקתיה וכדפרישי' התם אלא ודאי דהאי כהן אע"ג דאיהו לית ליה חזקה דכשרות מוקמינן ליה אחזקה דאבהתיה ומאי שנא מהאי דינאי מלכא. ויש מרבותינו שתירצו דתרי ותרי ספיקא דאוריתא הוא ולא אמרי' אוקי גברא בחזקתיה או בחזקת אבהתיה והתם בתרומה דרבנן הוא הוה מוקמינן לי' אחזקתי' בלחוד. א"נ דאפי' תימא בתרומה דאורייתא שאני התם כיון דאביה כשר דין הוא להכריע כדברי האומרים דכשר הוא הבן דחזקה הוא דאבוה לא היה נסיב גרושה או חליצה לעבור על דברי תורה ולפסול זרעו משא"כ בזו שאמו על כרחה נשבית ואין הכרע בדבר להאמין באלו יותר מאלו והוה ליה ספיקא דאורייתא ולא אמרי' אוקי גברא בחזקת אבהתיה. ואחרים תירצו דודאי תרי ותרי ספק דאורייתא ולא אמרי' אוקי איתתא אחזקתה או גברא בחזקתיה או בחזקת אבהתיה לגמרי לסמוך בדבר לעשות מעשה לכתחלה אלא דשבקינן ליה אמאי דאיתחזק עד השתא ואי הוה אכילה אפילו בתרומה דאורייתא לא מחתינין ליה מינה כההוא דכתובות אבל אין משיאין בתו ואלמנותו לכהונה לכתחילה וה"ה נמי שאין מניחין אותו להקריב על גבי מזבח שכיון שיש בו פסול דהאיך אין מניחין בתו להנשא לכהונה ומניחין אותו להקריב קרבן א"כ מסקי ליה ליוחסין דהא קי"ל שאין בודקין מן המזבח ולמעלה והיינו דפרכינן הכי סמוך אהני דנהי דכל כי האי גונא קאי אחזקתיה ולא מפקינן איתתא מתותי גברא ולא משוינן ליה פסול גמור להוציא אשה מתותי גברא וגבי ממונא קאי בחזקתיה מ"מ אינו כשר גמור ואין עושין בה מעשה הכשר לכתחלה להשיא בתו ואלמנותו לכהונה ולא להניחו לעבוד עבודה והאיך הניחו לינאי לעבוד עבודה. וכל רבותינו אלו ז"ל הביאו ראיה לדבריהן דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אמרינן אוקי גברא בחזקתיה וחזקת אבהתיה לגמרי מדגרסי' בפ' האשה שנתארמלה שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ופרכינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ותרגמא ר' פפא בעד א' ואמאי נימא דטעמא משום דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא בחזקתה ורישא דקימא בחזקת פנויה לא תצא וסיפא דקיימא בחזקת אשת איש תצא ועוד מדאמרי' התם ב' אומרים מת וכו' הרי זה לא תנשא ואם נשאת ל"ת ופרכינן עלה מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשה תלוי קאי ואלו הוה אמרינן דתרי ותרי אוקי איתתא בחזקתה הא ליכא אשם תלוי ממה נפשך דאי' בחזקת פנויה היתה ליכא שם קרבן ואי חזקת אשת איש הות חטאת איכא ולא אשם תלוי אלא ודאי משום דתרי ותרי ספיקא דאורייתא אמרינן דאית בה אשם תלוי:

אבל מורי נר"ו אומר דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא ואוקי גברא בחזקתיה או בחזקת אבהתיה לגמרי מדינא דאורייתא אלא דרבגן אחמור גבי אשת איש בלחוד להחמיר בה דלא לאוקמה בחזקת היתר כיון דתרי ותרי נינהו והכי אסקינן ביבמות פ"ד אחין גבי מתני' דכלן שהיו בה ספק גירושין כגון ב' אומרים קרוב לו וב' אומרים קרוב לה דכל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא דמן הדין אוקי איתתא אחזקתיה ואפי' לקולא אי קיימא בחזקת היתר אלא דרבנן מחמרי באשת איש מיהו דלא לאקולי בה ובהכי מתרצא מתניתין שפיר דאוקי ערוה בחזקתה דקידושין וגירושין לא מעלו מדינא ודין הוא שתתייבם ורבנן הוא דאחמור בה שתחלוץ ולא תתייבם ואם תתייבם אין בכך כלום ובהכי סלקא התם הלכתא דתרי ותרי ספקא דרבנן דומיא דנכסי דבר שטיא ואע"פ שיש לרש"י שם גרסא אחרת אינה נכונה והא דמקשינן התם בפ' האשה שנתארמלה מ"ש סיפא משום דמתניתא סתמא קתני ואפילו קיימא רישא בחזקת אשת איש וסיפא בחזקת פנויה ותו דאתינן לתרוצה לכ"ע ואפי' למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא וכן מאי דאקשינן באידך הבא עליה באשם תלוי קאי לאו דוקא נקיט הכי אלא למ"ד ביבמות דתרי ותרי ספיקא דאורייתא נקט האי לישנא ולמ"ד ספיקא דרבנן כ"ש דקשיא דהא קיימא בחטא' אי קיימא בחזקת אשת איש כפשטה ואי קיימא בחזקת פניה מכל מקום איסורא דרבנן איכא ומשום דלא מכרעא לן חזקתה נקט אשם תלוי לרוחא דמילתא כאידך לישנא הלכך הדרא קושיא דשמעתין לדוכתא אמאי לא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ינאי בחזקת אבהתיה. ותירץ ר"י ז"ל דהא פסלי' מדרבנן במידי דאורייתא והתם פסליה ליה לעבוד' ובתרומה דאורייתא ולא לתרומה דרבנן. אבל מורי נר"ו אומר דלא אחמור רבנן אלא באשת איש כדאמרן אבל לא בזו שהוא מקום סכנה וכשם שלא החמירו בו בכתר מלכות מדבריהם לא היו מחמירין בזה. והנכון כמו שתירץ ר"ת ז"ל דאמיה דינאי בחזקת איסור הוה קיימא דהא לדברי הכל מודיעים כרכום כבשה ואמו היתה שם וכל כהנות שנמצאו בה בחזקת איסור עומדת מן הסתם אלא דתרי סהדי אמרי דאע"ג דהוא התם לא אישתבאי ודקשיא ליה לרבינו הגדול ז"ל עליה מאן עסקיה דהכי הוה עד דליקשו אביי סמוך אהני ולוקמיה בחזקת איסור לימא דבחזקת היתר הוה ותו מאי האי דדאיק מינה אביי דבעד אחד דלא מכחשי ליה תרי מהימן דעד אחד נאמן בערוה דילמא שאני התם דקיימא בחזקת איסור ואוקמה אחזקיה עד שיודע לך שלא נשבית ואפי' ליכא עד א' שנשבית מיתסרא. מסתברא לן דהא לא קשיא עליה דר"ת ז"ל דאנן לית לן באמיה דינאי ולא במודיעים חזקה זו מנפשין אלא ע"פ שתי כתי עדים אלו דהני אמרי אשתבאי ומתוך דבריהם שהיתה שם כשכבשה כרכום למודיעים ואידך דלא מכחשא להו אלא למימרא דלא אישתבאי אבל מודים הם דנכבשה מודיעים והיתה שם אמו של ינאי ובמאי דמודו כלהו מהימני כדכתוב' לעיל ודייק אביי דמתני' אי הוה מיירי בהכי על כרחין נוקמיה בחזקת איסור ע"פ כולם אלא ודאי דמתניתין בעד אחד אומר נשבית ושנים אומרים לא נשבית וכיון דאיכא שנים שלא נשבית אין דבריו ש"א כלום ויצאתה מחזקת איסור דהפה שאסר באלו הוא הפה שהתיר הא אלו ליתנהו להני תרי דאמרי לא אשתבאי דלא אתו קמן כלל ואתא עד א' ואמר מודיעים נכבשה ואמו של ינאי נשבית שם הוה פסלי' ליה לינאי כיון דלא מכחיש ליה דאיהו לא מצי למידע במילתא שהרי אח"כ נולד הוא אלמא עד א' נאמן באיסורין דאנן לית לן שום חזקת איסור על אמו של ינאי לא שנשבית ולא שהיתה במודיעים אלא ע"פ עד זה וכ"ת לוקמה דתרי ותרי ודמכחשי לגמרי שלא היתה שם כלל כשנכבשה מודיעים דהשתא לית ליה חזקה דפסלות אלא חזקה דכשרות ולפיכך לא נמצא. איכא למימר דלא משמע ליה דלכיחשו אהדדי כולי האי דמסתמא כל מאי דאפשר למבצר הכחשה בצרינן בכל דוכתא וזה נ"ל נכין ועולה יפה מיהו בעיקר קושיין אין אנו צריכין לכל זה שאפילו היה ינאי ואמו בחזקת הכשר לגמרי ודין הוא להכשירו אנן לא קשיא לן למה הכשירוהו אלא לישנא דאמרי' ויבקש הדבר ולא נמצא כלל ולא נשאר בו שום ספק ומש"ה אקשינן האיך לא נמצא כיון דאיכא תרי דאמרי אישתבאי ויש כאן עדים פוסלין לא היה מקום לכעוס על חכמים להרגם על כך כיון שראו עדים בדבר דין הוא שיערערו שגם עתה הדבר ספק הוא אלא שהדין נותן להעמידו על חזקתו ואלו לא היתה לו חזקה היו חוששין לעדים הפוסלין אלא ודאי בעד א' וכיון דאיכא תרי דמכחשי ליה כמאן דליתיה דמי והיינו שלא נמצא ורבא דאוקמה בעידי הזמה שהאמירת' תורה ולפיכך אמרו שלא תצא דסהדי קמאי שאמרו אישתבאי כמאן דליתנהו דמו. שכל מקום שהאמינ' תורה עד אחד הרי כאן שנים וכן הוא ביבמות ובכתובות

רבא אמר לעולם תרי ותרי ובעדי הזמה וכ"ת ואמאי לא אוקמה בדליכא אלא עד אחד דאמר אישתבאי ואע"ג דליכא עדים דמכחשי ליה והיינו ויבקש הדבר ולא נמצא שאין דבר שבערוה פחות משנים ואיכא למימר דהא לא אפשר משום דההוא סבא לא הוה מערער אלא כדין ובשלמא אביי דסבר דעד א' נאמן בערוה כיון דאיכא עד א' שנשבית הרי ערער כדין עד שבאו עדים שלא נשבית אבל לרבא דסבר דעד א' בערוה לאו כלום הוא לא היה מערער עליו:

ואי בעית אימא כדר' יצחק דאמר שפחה הכניסו תחתיה. פי' דלא מכחשי אהדדי אלא דאמרו נשבית וטהורה היא דשפחה הכניסו תחתיה לחדר עם העכו"ם:

אמר לו אחד שורך נרבע והדבר ידוע שכל שהעיד אחד על שורו שנרבע או שהמית או שאף בעליו העידו בכך פסול לגבוה ואמר לו הלה איני מאמינך הרי שורו כשר לקרבן ואם שתק לו או הודה פסול שתיקה כהודאה דמיא ובזו אף כשאמר איני יודע הדין כן:

אע"פ שהוא שותק לו אינו אסורה עליו ואפילו היה אותו עד מוחזק בעיניו כאדם כשר ואפילו הוא מאמין בדבר שמכל מקום אין דבר שבערוה פחות משנים ומכל מקום אם היה אותו העד מוחזק בעיניו לנאמן בכל דבר כשני עדים אסורה לו לצאת ידי שמים לא שיהיו מוציאין אותה בית דין מתחת ידו בכך אלא שאם בא לצאת ידי שמים מוציאה הא כל שאינו נאמן אצלו לכל דבר כשנים אפילו היה מוחזק לו בכשר והגון אינו כלום ואפילו שתק לו ואפילו היה הוא מאמין בענין בתוך לבו שכך הוא שהרי המאמין בעד אחד שאינו גזלן ושהוא כשר והגון מאמין הוא הענין ואעפ"כ כל שאינו מאמינו כשנים אינו כלום וכן כל שמקנא לאשתו ועד אחד מעידה שנסתרה מאמין הוא הדבר ואעפ"כ אינה אוסרה כך הוריתי בענין זה על ידי מעשה ואף גדולי הדור נסכמו בה לדברי וחזקו את הסברא מצד שלא אמר אי מהימנת דעבדא איסורא אפקה אלא אי מהימן לך כבתרי הא כל שנאמן אצלו כשנים אסורה לו מתורת ידי שמים ואע"פ שהיא מכחישתו שאף בעד אחד דעלמא לא אמרו שבהכחשה אינו נאמן אלא שאינו נאמן לאותו שמכחישתו אבל לזה שאינו מכחישו נאמן וגדולי הרבנים כתבו בזו שכל שמכחישתו אינו נאמן ואינו נראה שהכחשה שלה אינה כלום לגבי דידיה ומכל מקום כל שהוא מכחישו אינה אסורה לו והדבר מסור ללבו ולמי שכל הסתומות גלויות לפניו ולמדת שאף במה שאינו יכול לידע יכול הוא לומר איני יודע ואיני מאמין אלא שאם הוא מאמין ואומר שאינו מאמין הקלר תלוי בצוארו ואנו אין לנו וכל שמוציאה מתורת האמנה בעד אחד נותן לה כתבה שמכל מקום אינו נאמן ומכל מקום יש מקום שאף עד אחד הראוי לסמוך עליו נאמן אע"פ שאינו נאמן כשנים והוא כשכבר קנא לה בעדים ואחר כך נסתרה על פי עד אחד והעיד לו כן ואף בזו יוציא ויתן כתבה וגדולי המחברים כתבו שכל שדעתו סומכת להיות הדבר אמת אסורה לו על פי אחד אפילו עבד או אשה וזו תמה שאם כן מה היה צריך למהימן כבתרי ואף אביי מה היה צריך למהימן דלאו גזלנא הוא ושמא הם מפרשים אותה בשלא היתה חשודה בעיניו הא כל שהיתה חשודה לו בעדות כל דהו דעתו סומכת ואסורה לו והדברים שהרי אין לך חשד אשה גדול יותר מרוכל יוצא והיא חוגרת בסינר ואעפ"כ אינו אסורה לו אלא שיש מפרשים אי מהימן לך כגון דקים לך ביה דלא משקר לדידך אפילו פסול שבפסולים:

באו עליה עדים בדבר מכוער ואין שם עדות ברורה בזנות אינו חייב להוציא ואינה אסורה עליו ומכל מקום אם רצה להוציאה תצא בלא כתבה מדין יוצאה משום שם רע כמו שיתבאר ראה הוא בה דבר מכוער אינו חייב להוציא ואם רצה להוציא יוציא ויתן כתבה ואם טען שראה בזנות חייב להוציא ויתן כתבה ובזו בית דין כופין אותו להוציא שהרי אסרה על עצמו:

אמרה היא לו שזינתה אין משגיחין בדבריה אין זה אלא שעיניה נתנה באחר ואפילו נתנה אמתלא לדבריה שכך הוא כמו שהתבאר בסוף נדרים ההיא אתתא דכל יומא דתשמיש הות קיימא ומייתי מיא ומשיא ידה דגברא יומא חד אייתית ליה מיא למימשי אמר לה מאי האי הא האידנא לא הות הדא מלתא הכא אמרה ליה אי לאו את חד מן נהלוי ר"ל מוכרי אהלים דהוו הכא האידנא הוה ואמר רב נחמן עיניה נתנה באחר ולית מששא במילתא ושמא תאמר אף בלא נתינת עין באחר למה נאסרה והרי שגגה היא זו שהרי אף היא אומרת שסבורה היתה שבעלה היה כבר העמידוה באשת כהן שנאסרה אף בשגגה ואונס ודכותה באשת ישראל ולשיטתנו אף בדעתו סומכת אינה אסורה לו שאין סמך של מחשבה מפקעת אישות וגדולי המחברים נמשכו לשטתם שאם דעתו סומכת אסורה לו ואין הדברים נראין ומכל מקום כל שכתבנו בענינים אלו הוא לצאת ידי שמים אבל בית דין אין מוציאין אלא בעדים שיעידו שזינתה בפניהם ברצון ומכל מקום אם הוא טען שהוא בעצמו ראה שזינתה אף זה כופין אותו להוציא אלא שנותן כתבה ומכל מקום אומר אני שלא נאמר כן אלא בדין התלמוד שהאיש היה בידו לגרש וכן עכשו במקום שהרשות ביד כל אדם לגרש אבל במקומות שאינו יכול לגרש כשירצה אם מחמת חשש המלכות אם מחמת חרם גדוליהם חזר דין האיש כדין האשה וכשם שבאשה בראשונה כל שאומרת טמאה אני לך יוצאה עד שראו שהיו נותנות עיניהן באחר ואוסרות עצמן וחזרו לומר שלא תהא נאמנת ואע"ג דשויתה אנפשה חתכה דאיסורא סומכין כל כך על חזקת עיניה נתנה באחר שאין חוששין למה שעשאתו חתיכה דאיסורא כלל ואף להתירה לתרומה כמו שיתבאר שם ובאותו זמן לא היה מקום לתקנה זו אלא באשה שלא היה לה צד להפקיע עצמה מיד בעלה אלא בכך אבל באיש לא שהרי מוציא לרצונו ואלו נתן עיניו באחרת אין צריך לבא בטענת איסור שהרי מגרש הוא לרצונו ומכל מקום כל שאין האיש מוציא לרצונו על הדרך שכתבנו הרי הוא בכלל התקנה ושמא עיניו באחרת ובמקום שאי איפשר לו לישא שתים גם כן ומגדולי הדור נסכמו בה עמי והוסיפו לומר אף במקום שיכול לישא אשה דמכל מקום כל כמה דאגידא הא גביה לא משכח וכל שראינוהו שטוען כן אין לאסרה עליו ואף אני הוריתי כן במקום שהיו שם ידים מוכיחות שסבת שנאה מעוררתו ושיצא עליו קול בנתינת עין באחרת וגדולי הדור נסכמו בה לדברי במקום שמצות המלכות מונעת ומעכבת שלא לגרש אלא מדעת:

ענין זה שרמזתי עליו הוא שנזדמן לי אחד שנשא אשה ונתחדשו קטטות ושנאות ביניהם והיא מיטפלת בצערה וסובלת חירופיה וגדופיה כדי שלא תתגרש ומכל מקום היה הוא מרגיל עמה קטטה ומחזר עליה לגרשה ומוציא עליה שם רע ברוב ענין ונמצא שקרן במקצתם ונזדמן לו פריץ שנטען עליה ושמח לו והתעלס עמו באהבים כדי לפרסמה בזנות ולהוציא עליה שם רע וכששמע אביה בדבר בא לידי כעס עם הפריץ ולהכעיס הלך לו אצל הבעל ואמר לו בהדיא שנזדקק לבת זוגו ושמח הבעל עליו וטען בב"ד שהיא אסורה לו ושיאסרוה בית דין עליו בחתם ידיהם כדי שיראהו למלכות ותהא מרשתהו לגרש היה מחבירינו מי שהיה סבור לאסרה מטעם אין אדם משים עצמו רשע שטעם זה ר"ל אין אדם משים עצמו רשע עושה עדותו עדות אצל האשה ולא אצל עצמו וסתרתי את דבריהם מטעם שכבר בררתי בראשון של סנהדרין ולא עוד אלא שדנתי עליו שאפילו היה אחר מצטרף עמו אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים וזה פסול הוא וחשוד על העריות וכן היו באים לאסרה מצד שדעתו סומכת להאמין במה שזו אומר וסתרתי את דבריהם שכתבתי למעלה וכן נסמכתי להתיר ממה שראיתיו מרגיל קטטה ומחזר לגרשה ונמצא שקרן בהרבה דברים שטען עליה וכבר אמרו ביבמות בקטטה בינו לבינה שאם אמרה מת בעלי אינה נאמנת ואמרו שם מאי טעמא דקטטה משום דמשקרא אלמא שהקטטה מחזיקתה בשקרנית וכן בזה כל שאינו רשאי לגרש אלא מדעת וראינוהו מרגיל קטטה הרי הוא מוחזק בענין זה בשקרן ואין סומכין על דבריו כל שכן להיות דעתו סומכת וחזר לומר שראה עליה דברים מכוערים ואף מזו היו חבירי נוטים לאיסור והוריתי שאפילו כן לא נאסרה לו ולא אמרו מכוער הדבר תצא אלא מבועל שכנסה אם גירשה זה הא מבעל לא ואפילו פיו על פיה כמו שיתבאר בתלמוד המערב שבפרק המדיר ואין אוסרין ואין מלקין על היחוד ואין האשה נאסרת אלא על ידי קנוי וסתירה ואפילו קנא לה ונסתרה בעד אחד כמו שביארנו ואף לאחר כן כשראה שכלתה אליו הרעה מתוך הוראתנו חזר וטען שראה להדיא שזינתה והיה הדבר פשוט בעיני חבירי לאיסור ואף בזו הוריתי שאין לנו לאוסרה מצד שכבר הודה בראשונות שאינו יודע עוד עליה דבר ועכשו חוזר ומגיד על מה שכבר טען שלא היה יודע בה דבר אחר והרי זה כעין מה שכתבנו למעלה בטהרות דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי וכו' ואין לנו עדות יתירה על של עדים ואלו עדים שהעידו בחתכה זו שהיא מותרת או באשה זו שהיא פנויה וחזרו ואמרו שאסורה היא או שאשת איש היא אינם נאמנים וכן מצד מה שכתבנו שיש לחוש שמא עיניו נתן באחרת והרי תקנתו בכלל תקנת האשה ולא עוד אלא שגדולי הדור נתחזקו בטעם זה עד שכתבו לי שתקנת טמאה אני לך שאינה נאמנת אף דין גמור הוא שאין אדם נאמן בדבורו להפקיע מה שנשתעבד לחברו ולא תלו את הענין בתקנה אלא שבראשונה היו נוהגים לאסור מחשש חומר אשת איש ולפנים משורת הדין ותקנו להעמידה על הדין ואף בזו הרי הוא משועבד לה ואינו נפקע בדבורו אלא שמכל מקום אין כופין אותו בעונה אלא שהוא מותר בה מכל מקום יקיים על כרחו ויפרנס בשאר וכסות אחר שאף היא אינה כופתהו בענין עונה וכן הרביתי בזו דברים ונענו לי חבירי ואף גדולי הדור נסכמו לדברי ומפני שהדברים מחדשים וצריכים להתלמד ראיתי לכתבם וכן הסכמתי עמהם לומר שאין דין אין אדם משים עצמו רשע נאמר במי שהוא מפקיעו מעליו ומכניס עצמו בכלל רשעים כגון זה שהוא נטען וחשוד והרי החשוד דרך כלל אינו נאמן בעדות אשה לאפוקה כמו שהתבאר בסנהדרין כל שכן באותה שנחשד בה שיש לומר שלזה הוא מכוין ואף לדעת האומר שאם כנס יוציא כל כי האי גונא לאו דינא גמירי וכן הסכמנו שלא נאמר אלא במתכוין להעיד הן בבית דין הן שלא בבית דין אבל כל שלא אמרה דרך עדות אלא דרך כעס או לאי זו סבה אינו כלום וגדולי הרבנים רמזוה בשני של יבמות:

השבויה אסורה לכהנה מספק זונה ואם באו שני כתי עדים שנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית בדרך שלא נאמר בו לא ראינוה אינה ראיה מעמידין אותה על חזקתה אם לפסול אם להכשיר ואע"פ שאמרו כאן מאי חזית דסמכית אהני וכו' כלומר ואמאי אמר ויבוקש הדבר ולא נמצא ואין אומרים אוקי תרי וכו' בזו אינה אלא מפני שלא היתה היא בכאן וינאי שהיה בן כהן לא היה לעולם בחזקת כשרות שהרי על תחלת לידתו העידו בפסול ומתוך כך כשראו שנים כנגד שנים היו אומרים להעמידו בחזקת פסול ובשני של כתבות במשנה חמשית שבו פירשנו בה בשם חכמי התוספות דרך אחרת שעליה ראוי לסמוך יותר ומכל מקום אם אלו שאמרו נשבית הוזמו על ידי שנים אחרים אין עדות הראשונים כלום וכן אם העידו שנים שנשבית ושנים אחרים העידו שתכף שנשבית נגנבה מהם והוכנסה שפחה תחתיה קודם שנתיחדה עם השבאי נאמנין ועד אחד שהעיד שהיא שבויה אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים:

זה שביארנו באשת ישראל שכל שזינתה ברצון אסורה לבעלה ובאונס מותרת הקטנה מיהא כל פתוי שלה אונס הוא כמו שיתבאר ביבמות פרק הבא ובתלמוד המערב שבסוגיא זו אמרו קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה:

רבא אמר הוי דבר שבערוה וכו'. תי' דהא רבא מודה בכולהו דשתיקה כהודאה ומ"ש הכא כיון דחשיבה כהודאה גבי ערוה נמי תיתסר עליה דהא מודה דזינתה וי"ל דשתיקתו לא עבדא ליה הודאה גמורה אלא דאמרי' שראה רגלים לדבר שהוא כדברי העד ולפיכך שתק הילכך על ידי רגלים לדבר ועדות העד הוא דאסרינן בשאר איסורין ולענין אכילת חלב נמי מביא קרבן אבל לדבר שבערוה לא אסרי' ברגלים לדבר כי האי דלא האמינה תורה עד א' באיסור ערוה אלא בקנא לה ונסתרה תחלה דאיכא רגלים לדבר ומייתי ראייה מעובדא דסמייא דהתם נמי רגלים לדבר חזה בו ולהכי אתא לקמיה דשמואל למשאל וכן ההיא דינאי נמי שעת המלחמה הואי ויש כאן רגלים לדבר:

גמרא ואין דבר שבערוה פחות מב'. וא"ת ואביי היכי פליג אהא הא בהדיא דרשינן בריש סוטה דעד א' לא מהימן אטומאה בלא קנוי וסתירה דאתיא דבר דבר מממון וי"ל דההיא הוה מוקי לה אביי במכחישו או באו' איני יודע ורבא מוקי לה בדשתק נמי. א"נ י"ל דבקרא לא פליגי אלא מדרבנן אסר ליה אביי אפי' לא מהימן ליה כבי תרי:

מעשה בינאי המלך לאו היינו דפ' הבא על יבמתו דקאמר תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמוה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי שהרי הוא עצמו היה כ"ג ועוד בעובדא דהכא הוה שמעון בן שטח ומרת' בת ביתוס היתה בימי החרבן כדאי' פ' הניזקין וינאי דהכא היינו דברכות דאמרי' (שם כט.) ששימש בכהונה גדולה פ' שנה ולבסוף נעשה צדוקי:

הקם להם בציץ שבין עיניך. תי' והא שלא בשעת עבודה אסור ללבוש בגדי כהונה כדמשמע לעיל בפ"ב דאמרי' בגדי כהונה אין בהם משום מעילה לפי שלא ניתנה תורה למה"ש. ומיהו למ"ד דוקא בעודו על מצחו הוא מרצה היה צריך ללבשו כל שעה. אר"ת דציץ כיון דכתיב ביה תמיד יכול להניחו בכל שעח לכ"ע אע"ג דאצטריך תמיד שלא יזוח דעתו ממנו מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו:

רב לך כתר מלכות. ואע"ג דתניא בתוספתא דמכילתי' אין מעמידין מלך אלא מהמשיאין לכהונה היינו מדרבנן לפי' לא היו מקפידים על המלכות:

סמוך אהני דאישתבאי ואמאי לא נמצא. פרש"י ה"מ אי היא קמן והיתה באה לב"ד להתירה אבל בנה זה הנדון אין לו חזקה בכשרות דלית ליה המכשיר בה מ"מ מכשיר בבתה. ועוד מוכיח בכתובות דכי איכא תרי דאמרי בן גרושה ובן חלוצה ואיכא תרי דאמרי כהן הוא דמן הדין הוה מסקן ליה אי לאו דחיישי' לזילותא דבי דינא אלא מוקמינן ליה אחזקת אביו. הילכך נראה דהכא נמי מן הדין הוה מוקמינן ליה לינאי באחזקת אמו דהויא בחזקת כשרות אבל קיימא לן בפ' ד' אחין דתרי ותרי ספיק' דרבנן וההיא דכתובות בתרומה דרבנן איירי שלא החמירו:

בעד א' שאמר לו אני מאמינך אע"פ שאינו יכול לידע דודאי (מותר) [אסור] בה. היא היא כמו הני דלעיל ואסורה:

נגה. איחר:

דלאו גזלנא. דנאמן כשאר עד א'. אלמא אפי' בעד אחד הואיל ושתק אסורה:

כבי תרי. אפקה ותן לה כתובתה ולצאת ידי שמים קאמר. ומסתברא שאע"פ שהיא מכחישתו אי מהימן ליה כבי תרי אם בא לצאת ידי שמים חייב להוציאה פי' לצאת מידי ספק דאע"ג דמאמין בדבריו לא מילתא ברירא היא לגביה דהא ליכא תרי סהדי אלא חד סהדא וחד סהדא הכא לאו כלום הוא אלא הואיל ומהימן ליה הויא לה הך אתתא לגביה כחתיכה ספק של חלב או של שומן כל היכא דמהימן ליה. ולשון הר"מ פי"ח דאיסורי ביאה ה"ז יוציא כדי לצאת מידי ספק ע"כ. איכא מ"ד דהואיל ומשום שסומך דעתו בדבריו הויא לה הך אתתא לגביה כחתיכה ספק של חלב או של שומן אי בתר הכי נהפכה דעתו ולא מהימן ליה אפי' לא נתן אמתלא וטעם מפני מה אינו מאמינו עתה אפ"ה הואיל ואינו מאמינו עתה אם לא גרשה לא יגרשנה ושריא ליה. דהשתא איתברר ליה דלאו חתיכה דאיסורא היא לגביה. כי היכי דחתיכה דאיסורא ספק חלב ספק שומן דאסירא ליה מספק אי בתר הכי אתברר ליה דהויא שומן ודאי שריא ליה מכי אתברר ליה התירא ואיכא מ"ד דהואיל ומהימן ליה הוי ספק שאינו מתברר אע"פ שיהפך דעתו דלא מהימן ליה. ומסתברא דהא דאמרי' (דהיכא) דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. ה"מ היכא דליכא סהדי אבל איכא סהדי דליכא איסורא מותר:

של פרושים. של חכמי ישראל כלומר אינם שמחים בשמחתך. ומה אעשה לידע אם כן הוא. הקם תן ציץ הקדש על מצחך שיעמדו על רגליהם לפי שהשם כתוב בו והם יגלו לבן שאומרים לכך מיחה בו ובגדי כהונה ניתנו ליהנות שלא בשעת עבודה. שהיו אומרים עליו שלא היה כהן שנשבית אמו בהר המודיעים כרך של חשמונאי ונשאה אביו ושבויה פסולה לכהונה ונמצא שהוא חלל. היכי דמי דקאמר דלא נמצא והחזיקוהו בכשרות. סמוך אהני פר"ש ואי אמרת אוקים תרי להדי תרי ומוקים אתתא אחזקה ה"מ אי איתא קמן והיתה באה לב"ד להתירה שאומרת לא נשביתי להתירה אבל זה הנדון לפנינו אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידין על תחלת לידתו בפסול ע"כ. ובפ' האשה שנתארמלה ביארנו האמת:

בעד אחד. שהעיד שנשבית ושנים הכחישוהו:

הזמה שהזימו העדים דאמרו ביום שאתם מעידים הייתם עמנו במקום פלוני וגזירת הכתוב היא שהאחרונים נאמנים:

שפחה היינו עמה כל זמן ויחדנו להם שפחה תחתיה והיוונים סבורים שהיא זו ונאמנים דליכא הכחשה:

וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא א"ל כי איצטרך לאשמעינן בכל הני דעד אחד נאמן דאי אשמעינן קמייתא הוה אמרינן לאו טעמא משום דעד א' נאמן הוא אלא משום דשתיקתו כהודאתו והיכא דליכא למימ' שתיקה כהודאה לא יהא נאמן להכי איצטרך כולהו למימר דלא בשתיקה כהודאה סמכי אלא בעדות העד ואע"פ שהוא א"י כלום:

אמר אביי היא היא פי' ה"ה נמי דפליג אביי במקדש בע"א דטעמא דמאן דאמר אינן קדושין משום דהוי דבר שבערוה:

הקם להם בציץ שבין עיניך. פירש המורה כדאמרן בפירקא דלעיל דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. ואינו נראה לי דהתם אמרינן משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואי אפשר שלא ישהו בהן קצת בין בשעת לבישה בין בשעת פשיט' במסכת תמיד לא אפשיט אם ניתנו ליהנות בהן. וביומא בפ' בא לו פושט בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור ובמקדש מותר בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה. ושמעון הצדיק שלבשם לקראת אלכסנדרוס אומר עת לעשות לה' הפרו תורתיך אלא ודאי ינאי המלך שלא כדין עשה.

ה"ד אילימא דבי תרי אמרו אישתבאי. ובי תרי אמרו לא אישתבאי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כתב המורה ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה הני מילי אי איהי קמן והיתה באה לבית דין להתירה אבל בנה זה הנדון לפנינו אין לו חזקת כשרות שהרי מעידין על תחילת לידתו בפסול. ואינו נראה לי טעם זה אלא אע"ג דהות איהי קמן לא הוה מקמי' לה אחזקתה דכל היכא דאיכא תרי ותרי הוי ליה ספק תורה ולא אמרינן בספק תורה אוקמה אחזקתה אלא הבא עליה באשם תלוי קאי כדפרישי' בפ' שני דכתובות במהדר' תליתאי דליכא למימר אוקי אחזקתה אלא בחד וחד:

איבעי' להו אשתו זינתה בעד א' מהו אביי אמר היא היא כלומר דבהא נמי עד א' נאמן כשאינו מכחישו כשאר האסורין רבא אמר הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ומיהו מודה רבא במאמינו בשנים או במודה לדבריו שהיא אסירה וכדדחי' לקמן אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ודוקא לאוסרה עליו בבא לצאת ידי שמים אבל אינה מפסדת כתובתה בהכי דלאו כל כמיניה לאפסדה כתובתה ולעולם אינה מפסדת כתובתה אלא בעידי זנות או בעידי דבר מכוער שאמרו בפ' כיצד א"נ בעוברת על ד"מ ויהודית דבהני מפסדי כתובתה בהתראה כשרצה לגרשה אבל אין ב"ד מוציאין ממנו לעולם בעל כרחו אלא בעידי זנות ממש ואפי' אין לה בנים וכדאמרי' ביבמות בהל' הנטען וכו' וב"ד בעדי' הוא דמפקי. ובמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה לפסולה מן הכהונה כדבר שבערוה הוא כדמוכחא שמעתין והלכתא כרבא:

הא דאמרינן אבותינו אכלו מלוחים פירשו ז"ל במדבר שהיו עסוקין במשכן ולא נהירא דהא במדבר מן היה להם וכתי' לא חסרת דבר והנכון כדפירש"י ז"ל דהיינו בתחלת בית שני שהיו עניים:

תוספות בד"ה אמר אביי היא כו' משמע דאין אשה נאסרת כו' משמע דבעינן עדים כו' עכ"ל ר"ל על עסקי קינוי וסתירה נאסרת שפיר בעד אחד אומר שנטמאה אבל בלא קינוי וסתירה אינה נאסרת אלא בב' עדים על הטומאה עיין שם וק"ל:

בד"ה מאי חזית כו' אלא בתרומה דרבנן תרי ותרי ספיקא דרבנן כו' עכ"ל בפשיטות הוה מצי לתרוצי דהתם בתרומה דרבנן אקילו דתהני לה חזקת אמה משא"כ הכא ליוחסין דהוי איסורא דאורייתא אלא דהאמת כן דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן כדאיתא בפרק ד' אחין ואי לאו הכי אפילו בתרומה דרבנן לא תהני חזקת האם ודו"ק:

מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית כו' אבותינו היו אוכלים מלוחים כו'. הקושיות במאמר הזה שא"ל רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה כו' וכי עד אותו יום לא ראו שעשה עבודה ומחזיק עצמו בכהן כשר ולמה לא מיחו בו ומה ענין לבם של פרושים עליך כו' הוא מבואר ע"פ מה ששנינו ג' כתרים הן כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה וכתר שם טוב עולה על גביהן יראה כמשמעו כתרים למלכי בית דוד היה כתר מלכות כמ"ש בע"ז (ד' מד) זאת היתה לי כי וגו' שהיה הכתר הולמתו וכתר כהונה הוא הציץ שהיה לכה"ג על ראשו שהיה עשייתו ככתר וכתר תורה הן התפילין שבראש כל אדם כמ"ש כתר תורה מונח בקרן זוית וכו' ולכך נקרא טטפת ע"ש כלילא כמו לא תצא אשה בטטפת כמ"ש התוס' פרק הקומץ ומסיים כתר שם טוב עולה על גביהן כמשמעו שעל הציץ היה כתוב קודש לה' ועל התפילין שם שדי ועל כתר מלכות נאמר וישב שלמה על כסא ה' שכתרו נקרא ע"ש והוא ענין המאמר כשהצליח ינאי במלחמה קרא לחכמי ישראל ועשה סעודה ע"פ חכמי ישראל ופרושים והעלו מלוחים על שלחנות של זהב שיזכור האדם בימי עושרו ומעלתו את ימי עניו ושפלותו כמ"ש זכור עניי ומרודי וגו' ואלעזר זה היה מכת הצדוקים שלא רצו לקבל מרבם להשתמש שלא לקבל פרס אבל השיא את המלך ואמר כי לבם וכונתם בזה עליך למעט בכבוד הסעודה של שמחה שאין אתה ראוי לכל הכבוד הזה לכהונה ולמלוכה וז"ש הקם להם בציץ וכו' ע"פ מ"ש מקום יש בראש להניח ב' תפילין וכו' ונלמד מכה"ג שהניח ציץ ותפילין ונמצא שא"א לו להניח אלו ג' כתרים בראש שהרי אין מקום בראש כ"א להניח שנים מהם דהיינו דא"א להיות מלך וכ"ג דא"כ נדחו התפילין שהוא כתר תורה והמלך וכה"ג צריכים לאותו כתר תורה דכתיב בי מלכים ימלוכו והשתא בא המין הזה להטעות למלך וא"ל בזה תבחן שכוונתם לפחות מכבודך שכבר היה לו בראשו כתר מלכות הקים להם בציץ כו' תתן גם כתר כהונה על ראשך ותראה מה יעשו ועשה כן ואמר יהודה וכו' רב לך כתר מלכות שכבר היה בראשך הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שאל"כ תפרוק מעליך כתר תורה שהם התפילין דא"א שיהיו ג' כתרים בראשך ביחד ואמר שהיו אומרים וכו' בלשון רבים דהיינו שכת הצדוקים היו אומרים כי כוונתו של יהודה לזלזל במלך שאינו ראוי לכהונה משום דאמו נשבית וכו' וז"ש ואתה מלך וכה"ג כך הוא דינך לזלזל בכבודך ואמר רומסם ותורה מה תהא עליה הרי כרוכה ומונחת וכו' בזה ג"כ הטעה את המלך דודאי אתה צריך ג"כ לכתר תורה ותניחה לאחרים ואמר רב נחמן מיד נזרקה בו מינות דגם לפי מה שהטעה אותו תינח תורה שבכתב תורה שבע"פ מה תהא עליה שגם אחרים לא ידעו בה ומסיים בה עד שבא שמעון בן שטח והחזיר התורה ליושנה דהיינו שלא תדחה התורה מפני ב' הכתרים האחרים שגם המלך צריך לה וכמ"ש לעיל והשתא ניחא דבמה שדחה התפילין שהוא כתר תורה מפני ב' כתרים אחרים מיחו בו אבל במה שעבד עבודה לא מיחו בו גם לפי מה שהיו אומרים שאמו נשבית וכו' כיון דעבודתו כשירה בדיעבד כדאמר לקמן ודו"ק:

גמ' דקים ליה בנפשיה דאכל חולין כו' כן הוא בס"א:

רש"י בד"ה כך הוא דינו לסבול חרפתו כצ"ל והס"ד:

גמרא ושנעבדה בו עבירה כו' ע"פ עד אחד כו' נאמן. מלת נאמן ליתא שם רק אביי הוסיפה כאומר דמוכח שם דנאמן. ועמש"כ בשבת (קנג ב):

שם אבל נטמאו טהרותיך כו' חזי ליה בימי טומאתו. גם מכאן ראיה להמ"א שהבאתי שם (יג) ע"ש:

שם דההוא סמיא דהוה מסדר כו'. ביצה (טז ב):

רש"י ד"ה מה תהא עליה. ומונחת ובתוכה כתובות המצות כו'. כ"ה הגי' בע"י:

רש"י ד"ה ותוצץ. כניצוץ המבעיר גחלת. הוא לשון הגמרא בסנהדרין (ק ב):

רש"י ד"ה שמעון בן שטח. אחי אשתו כו'. כ"ה בברכות (מח):

תד"ה אמר אביי. וי"ל כו' המעות מתנה. תימה דהלא שניהן צווחין דכוונו לקידושין. ואולי ר"ל דהתורה הפקיע כחו מהמעות ונתנתם לה ודוחק:

תד"ה רבא. אלא משום דאיכא רגלים לדבר. קשה דהא טעמא דע"י קינוי וסתירה נאמן ע"א בטומאה הוא משום רגלים לדבר כדאיתא בסוטה (ר"ד ג) וא"כ הכא נמי נאמינהו. וי"ל דהתם איכא רגלים בלתי אמירת העד שהרי קינא לה ונסתרה אבל הכא הרגלים הוא ע"י העדאת העד. אך מ"מ קשה גבי חלב אמאי מייתי קרבן בשתק כיון דלאו הודאה היא נקרי כאן ולא שיודיעוהו אחרים. וי"ל דמאו הודע אליו לא ממעטינן אלא העדאת ע"א בלא רגלים לדבר אבל בדאיכא רגלים עדיף טפי ולא נמעט. אבל מ"מ לא הגיע למעלת ב' עדים ובדבר שבערוה בעינן ב' עדים דוקא דהרי ילפינן דבר דבר:

תד"ה מאי. וי"ל דל"א אוקי תרי כו' אלא בתרומה דרבנן כו' אבל ביוחסין כו' החמירו כו'. ר"ל אבל בספיקא בעלמא מהני חזקה אפי' ליוחסין ואפי' לבתה לדברי המכשיר כדמוכח בסוגיא דכתובות ולקמן (עד) ובספיקא דתרי ותרי החמירו אפי' בה דאיכא חזקה. והמהרש"א ל"ד בכאן במחכ"ת:

וְהָיָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. נראה גודל שמחתו היתה בחשבו דכחו ועוצם ידו עשתה זאת וכיון שלא היתה שמחה לשם שמים נכשל באותה שמחה שזכה לשפוך דם צדיקים קדושים וכיון דהעלה אותם בשלחנות של זהב ולא בשלחנות של עץ שהם של עניים לעשות זכר כראוי לכך נתגאה וגם הגאוה הזאת היתה בעוכרו.
ומה שאמר היה שם אדם אחד אִישׁ לֵץ שלא היה בעל תורה דמושבו מושב לצים לֵב רַע שהיה אפיקורוס שכפר בתורה שבעל פה וּבְלִיַּעַל שופך דמים.
ומה שאמר אֶלְעָזָר בֶּן פּוּעִירָא שְׁמוֹ שזכר שם אביו לגנותו בשם זה לומר שהוא בן אשר פער פיו להלשין על חכמי ישראל והביא בפוער פיו אף ורע וכל זה נרמז בשם פועירא שהוא לשון פיעור וגם יש בתיבה זו אותיות 'אף ורע'.

יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, לִבָּם שֶׁל פְּרוּשִׁים עָלֶיךָ. נראה לי בס"ד דאמר לו בזה הלשון לעורר מדנים ולהכניס בלבו ארס של חכמי ישראל יותר דאתמר בגמרא דהוו תרי ותרי דהיינו שנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית ומקשי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני והקשה רש"י ז"ל מאי מקשי והלא אדרבה יש לנו לומר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא שהיא אמו של ינאי אחזקת כשרות? ותירץ הני מילי אי איהי קמן והיתה באה לבית דין להתירה דאמרינן אוקי לה אחזקת כשרות אבל הנידון שלפנינו הוא גבי ינאי הבן שלה והוא אין לו חזקת כשרות שהרי מעידים על תחלת לידתו בפיסול שאומרים שנים אמו נשבית קודם שנולד עיין שם.
נמצא לפי זה מה שמערערים עליו הפרושים הוא מחמת שדנים עליו ואם היו דנים על אמו היו מתירים אותו מחמת חזקת כשרות ולכן אמרו לו לִבָּן שֶׁל פְּרוּשִׁים 'עָלֶיךָ' דייקא ולא על אמך שאם היו דנים את אמך היו מתירים אותה ראה כמה דינים שלהם מעוקמים ח"ו והם סתרי אהדדי דמכשירים האם דאזלי בתר תרי עדים דמכשירים ופוסלין הבן דאזלי בתר תרי עדים הפוסלין.
גם עוד הטיל ארס באמרו 'עָלֶיךָ' לומר היום דנים על הכהונה ואחר כך יהיו דנים עליך על המלכות שעוקרים אותך מן המלכות שאתה משתמש ומתעטר בה דאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה ודין זה אינו מן התורה אלא מדרבנן ולכך השיאו לפקור בתורה שבעל פה ודברי חכמים.

הָקֵם לָהֶם בַּצִּיץ שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ. פירוש הם חוששים אם יגלו לך מה שיש בלבבם עליך תכעוס עליהם ותהרגם לכן מסתירים דברים שבלבבם אך אם תלבש הציץ יהיה לבם בטוח שלא יגיע להם רעה מן כעס שלך כי הציץ מסוגל להפוך הכעס לרצון משום דכתיב ביה לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי הֳ' (שמות כח, לח) וכל דברים אלו אמרם לו בחשאי שאם היו שומעין דברי המלשינות של זה לא היו מדברים עם ינאי כך. ובזה יובן מה שאמר מִיָּד וַתּוּצַץ הָרָעָה עַל יַד אֶלְעָזָר בֶּן פּוּעִירָא נקיט לשון ותוצץ רצונו לומר מכח העצה שנתן לו בהקמת הציץ אז 'וַתּוּצַץ הָרָעָה'.

הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד, וִיהוּדָה בֶּן גְּדִידָא שְׁמו. נראה לי בס"ד זכר שם אביו לרמוז על התקלה אשר נסתבבה על ידו מדבריו אלו כי גדידה לשון חתוך וכריתה כמו מגוייד וצלוב (משנה יבמות טז, ג) וכן שקליה לספסירא וגידיה לגמלים בסנהדרין (סנהדרין סז:).
ומה שאמר לו 'רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת' משמע שגם המלכות נטלה שלא כדין והטעם כמו שכתב הרב פתח עינים בשם רבינו יצחק הזקן דתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה אך זה הוא מדרבנן ולכך לא היו מקפידין על כתר מלכות עיין שם ונמצא שגם על המלכות יש לערער מדרבנן.

הֲרֵי כְּרוּכָה וּמֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית. יש להקשות למה יחד לה מקום בקרן זוית, והוה ליה למימר 'כְּרוּכָה וּמֻנַּחַת כָּל הָרוֹצֶה לִלְמֹד יָבוֹא וְיִלְמֹד'?
ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר (קהלת י, כ) אמר רבי לוי אזנים לקיר, ופירש הרב פחד יצחק (אות אל"ף) בעיר מנטובה מחוץ לפתח העיר הנקרא טא יש ארמון מלכים ושם חדר גדול מאד נבנה על פי חכמת ההנדסה והיושב בזוית זו ומדבר דבריו קרוב אל הזוית בקול נמוך מאד בלחש אל הזוית עצמה עד כי אפילו האנשים הקרובים אליו לא ישמעו מאומה הנה האיש הנותן אזנו בזוית שכנגדו באלכסון ישמע כל הדברים ההם הנאמרים בלחישה ברורים מאד בשפה ברורה כאלו יש אוזן בזוית שאצל המדבר ואוזן השנית בזוית שאצל השומע והדברים נכנסים באוזן זו ויוצאים באוזן השנית.
וכתב הרב המחבר שהוא עצמו היה שם ונסה זה פעמים רבות ושמע שכיוצא בזה נמצא בהרבה מקומות באיטלייא וחוצה לה וכתב שדבר זה קל להבין למי שיש לו יד בחכמת ההנדסה ואולי לזה כיוונו רז"ל באומרם אזנים לקיר, כלומר לפעמים אדם מדבר וחושב שאין שומע ושוגה בכך כי יש באפשרי שדבריו נשמעים למרחוק כאלו יש אוזן לכותל לשמוע עד כאן דבריו עיין שם. נמצא קֶרֶן זָוִית יש לה כח להוליך הדברים למרחוק ועושה אזנים למקום שכנגדה כי זה הדבר לא אפשר להיות אלא רק בקרן זוית.
והנה בודאי כשהרג ינאי החכמים על פי עצתו של זה לא הרג אלא את הנמצאים אצלו בירושלים אבל נשארו עוד חכמים בשאר מקומות חוץ ירושלים דהא אחר שחזר והביא את שמעון בן שטח שהוחבא על ידי אשתו של ינאי חזרו להיות סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה בירושלים כנהוג והיינו שהבאים ממקומות הרחוקים אשר בערי ארץ ישראל ואלעזר בן פועירא יעצו להרוג החכמים שהיו נמצאים בירושלים ואמר לו ינאי 'תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ' דאף על פי שנשארים חכמים בשאר מקומות מכל מקום המון הרב של ישראל היושבים בירושלים איך ילמדו תורה מעתה אם החכמים המצויים אצלם נהרגים?
והשיב לו מה בכך אם תהרוג את הנמצאים פה ותשאר התורה רחוקה מן אנשים הנמצאים פה הנה התורה כְּרוּכָה וּמֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית כלומר בתורה כתיב מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ (משלי לא, יד) שיש לה הסגולה הנמצאת בקרן זוית אשר ממרחק תביא הדברים אליה ולכן אם תהרוג חכמים הנמצאים פה ותשאר התורה רחוקה מן אנשים הנמצאים פה יש תיקון לזה שתבא התורה מרחוק ותגיע לאנשים אלו הנמצאים פה וישנו אותה וְכָל הָרוֹצֶה מן אנשים הנמצאים פה לִלְמֹד יָבוֹא וְיִלְמֹד ממקום רחוק שעומדת שם התורה אצל החכמים דאף על פי שהיא עומדת מרחוק יש לה כח כמו קרן זוית להביא הדברים מרחוק דהא כתיב בתורה מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמר מֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית והוא דידוע דלימוד התורה נרמז באות ל' באלפא ביתא ולכן אות ל' גבוה מכל האותיות כי תלמוד תורה כנגד כולם שהוא גדול מכל המצות.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם (דברים לב, כט) דאמרו רז"ל התורה מכונית בשם זאת דכתיב וְזֹאת הַתּוֹרָה (דברים ד, מד) וזהו שנאמר 'לוּ חָכְמוּ' שיש להם חכמה והשכלה ראוי להם ש'יַשְׂכִּילוּ זֹאת' היא התורה ולא ישתמשו בחכמתם בדברים בטלים והנה הם צריך ש'יָבִינוּ' כי יש למ"ד 'אַחֲרִיתָם' כלומר יש אות ל' הרומז על לימוד התורה באחרית שמם שנקבע אות ל' באחרית שמם להורות כי יסודם וישיבתם עומדת על לימוד התורה.
והנה ידוע כי החכמים מכונים בשם ישראל והמון העם בשם יעקב וכמו שאמרו על פסוק כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט, ג) ועל כן אחר שאמר אלעזר בן פועירא לינאי 'אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי רָמְסֵם' לחכמים המכונים בשם ישראל, השיב לו ינאי 'תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ' כלומר אם אהרוג החכמים איך יהיה במקומם חכמים מאלו המון העם? והשיב 'הֲרֵי תּוֹרָה כְּרוּכָה וּמֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית' פירוש לימוד התורה הרמוז באות ל' אינו מונח הלמ"ד בתוך שם ישראל הניתן לחכמים כדי שתחשוב שהלימוד הוא עצור וקשור וגנוז בקרב החכמים דרק הם יהיו מלמדים את התורה ולא זולתם לא כן הוא! כי הלא תראה התורה דהיינו אות הרמוז עליה מונחת בקרן זוית של שם ישראל ולא בתוכו להורות שאין לימוד התורה עצור וגנוז אצל החכמים שנקראים בשם ישראל אלא 'כָּל הָרוֹצֶה לִלְמֹד יָבוֹא וְיִלְמֹד' לכך האות הזה הרומז על לימוד התורה מונח בקרן זוית של שם ישראל שאינו נתפס ביד החכמים בעלי השם הזה תפיסה גמורה אלא כל הרוצה למשוך אותו אליו יעלה בידו שאין לו מחיצה מעכבת וחוצצת כנגדו.

עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח וְהֶחֱזִיר אֶת הַתּוֹרָה לְיָשְׁנָהּ. נראה לי בס"ד נקרא בֶּן שֶׁטַח לשבח כי תורה שבעל פה יש בה ח' דרגין שהם כשר ופסול טמא וטהור חייב וזכאי אסור ומותר, וכתיב בה רְחָבָה מִנִּי יָם (איוב יא, ט) שנמשלה לים והמעמיק בה נקרא שט בים ולזה נקרא 'בֶּן שֶׁטַח' שט ח'. ואמר עד שבא רצונו לומר שבא מן המחבואה שהחביאתו אחותו אשתו של ינאי.

תוס' ד"ה הקם וכו' ומפרש ר"ת. עי' יומא סט ע"א תד"ה בגדי כהונה:

גמרא וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא אי לאו דקים ליה בנפשיה חולין בעזרה לא הוי מייתי. כבר כתבתי דמהאי לישנא משמע לכאורה להוכיח כשיטת ר"ת דעיקר מימרא דאביי בכל הנך הוי טעמא משום דשתיקה כהודאה אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב להעמיד שיטתו דאף באומר איני יודע נמי קאמר אביי דע"א נאמן והכא הכי קאמר וצריכא דאי אמר בקמייתא ה"א דטעמא משום דשתיקה כהודאה משא"כ באינך דלא איכפת ליה לא מהימן מיהו השתא דאשמעינן אביי בכולהו אלמא דטעמא לאו משום דשתיקה כהודאה אלא משום דהעד גופא נאמן לאסור היכא שאין מכחישו מיהו לכל הפירושים קשיא לי בהא דאמרינן אי אשמעינן קמייתא ה"א דאי לאו דקים ליה חולין בעזרה לא הוי מייתי ותיפוק ליה שעל זה אנו דנין דהא אי לאו דגלי קרא בחטאת חלב או הודע אליו לרבות שנודע לו מפי ע"א ואינו מכחישו דחייב ה"א דפטור וא"כ תו לית לן למימר דמה"ט הימניה רחמנא דלא הוי מייתי חולין בעזרה דאדרבא הוי לן למימר דע"א אינו נאמן ולא ליהוי שתיקתו כהודאה ולא לייתי חולין בעירה. והנלע"ד בזה דודאי בלא"ה האי נאמן דאמרינן לענין קרבן חטאת חלב לאו לענין הבאה שכופין אותו להביא קרבן הא ליתא דהא קי"ל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה וא"כ אם הוא יודע בעצמו שאינו מאמין לדברי העד ולא היה שתיקתו משום הודאה אין ה"נ דלא מייתי קרבן אלא עיקר מילתא דנאמן דקאמר אביי ותניא בברייתא וילפינן מקרא דאו הודע אליו היינו לענין שכבר הביא הקרבן לעזרה ואח"כ חזר בו ואומר שנזכר שלא אכל חלב ומכחיש העד א' תו לא מהימן והכהנים מקריבין הקרבן וכשר כמו שנראה להדיא מלשון רש"י בד"ה נאמן העד וכשר הקרבן עכ"ל. ולפ"ז אתי שפיר הא דקאמר דאי איתמר בקמייתא ה"א דהא דהעד נאמן מטעמא דשתיקה כהודאה אע"פ שחזר בו אח"כ ואמר שלא היה משום הודאה אלא שהיה סומך על דברי העד היינו משום דאי לא דקים ליה מעיקרא בשעת הבאה לא הוי מעייל חולין בעזרה אע"כ דרמי אנפשיה ומידכר שפיר שעומד בהודאה מש"ה כשר הקרבן ולא מצי לחזור בו משא"כ בהנך דא"ל דלא איכפת ליה סד"א דמהימן לומר דמה ששתק לא היה משום הודאה קמ"לן דאפ"ה הוי כהודאה ואין יכול לחזור בו כן נ"ל נכון לפי שיטת ר"ת ז"ל משא"כ לשיטת הרשב"א וסייעתו דלקושט' דמילתא לענין חטאת חלב בעיקר דין הבאה איירי דכיון שהוא אינו יודע צריך לסמוך על דברי העד וחייב קרבן א"כ לא יתכן לפרש כן האי וצריכא במאי דקאמר חולין בעזרה לא הוי מייתי ודוק היטב. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך מסברא דנפשאי כשיטת ר"ת ז"ל וסייעתו אבל לא מהטעם שכתבו התוספות דהוי טעמא משום הודאה ממש בדאיכא רגלים לדבר אלא עיקו טעמא דנקיט אביי שותק היינו דכיון ששותק ואינו אומר איני מאמינך ע"כ קים ליה שאינו חושד העד שאומר כן כדי לצערו ולהתנקם והוא לא משיב לו וא"כ א"ש טובא דאי אשמעינן בקמייתא ה"א דודאי הכי קים ליה דאל"כ הוי רמי אנפשיה ומידכר לומר להעד איני מאמינך ואיני רוצה להביא חולין בעזרה ועכ"פ קודם הבאה הוי רמי אנפשיה ומידכר דאפשר שהעד אמר כן כדי לצערו אע"כ דמהימן ליה ובהכי אתי שפיר טובא לשון נאמן דקאמר אביי דמזה הקשו הרשב"א ז"ל וסיעתו על שיטת ד"ת ז"ל וסייעתו ויתיישב ג"כ כל הסוגיא בסמוך ואין צורך לידחק במה שנדחק הר"ן ז"ל להעמיד שיטת ר"ת ז"ל ע"ש ועיין עוד בסמוך:

שם איבעיא להו אשתך זינתה בע"א ושותק מהו אמר אביי נאמן כו' וגירסת התוספות אמר אביי היא היא ומשמע לכאורה מלשונם דדמי לגמרי להנך מימרי דאביי לעיל דילפינן כולהו מאכלת חלב דנאמן וילפינן לה מקרא בר"פ האשה רבה דכתיב בחטאת או הודע אליו מכל מקום אלא דאכתי קשה מי דמי התם ובכל הנך ליכא מאן דמכחיש להעד משא"כ הכא דמסתמא איירי שהאשה מכחשת העד ואומרת שלא זינתה וא"כ למה יהיה נאמן הא לעיל מקשה הש"ס בפשיטות ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן וכבר כתבתי דהיינו אף בהכחשת הבעל דבר ואף למאי דמשמע לעיל מלשון רש"י ז"ל דלאו אהכחשת הבע"ד קאי הא פרישנא טעמא דאיכא למימר דמצרפין טענת המקדש גופא שאומר ברי לטענת העד משא"כ הכא דאין כאן אלא העדאת ע"א והיא מכחשת אותו מהיכא תיתי יהא נאמן הא מקרא מלא כתיב כי ימצא בה ערות דבר דהיינו שנים דוקא ולפחות מיתוקמא כשהיא מכחשת דנאמנת ועוד דבעלמא נמי נאמנות הבע"ד הוי מיהא כמו ע"א דעלמא ונאמן באיסורין כדילפינן מוספרה לה לעצמה וכ"ש הכא דאיכא חזקת היתר לבעלה וחזקת כשרות דידה ומ"ט דאביי:

מיהו לשיטת התוספות אתי שפיר דמשמע להו דטעמא דאביי בכל הנך דלעיל ובחטאת חלב גופא משום דשתיקה כהודאה דמיא ה"נ דכיון שהבעל שותק והוי כהודאה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא מהני הכחשה דידה. והשתא א"ש טובא גירסת התוספות דלא גרסי הכא נאמן דנהי דבהנך דלעיל קתני נאמן היינו משום דנאמנו דברי העד לגמרי משא"כ הכא לגבי דידה ודאי לא מהני נאמנות העד דע"א בהכחשת הבע"ד לאו כלום היא אלא דאסורה על הבעל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכ"ש דלא מהימן להפסיד כתובתה ומש"ה גרסי היא היא והיינו לענין עיקר איסורא וכן גירסת הרי"ף ז"ל אמר אביי היא היא והרא"ש ז"ל כתב אמר אביי אסורה לו ונראה מכוונת כולם בסיגנון א' למה שכתבתי נמצא דכל זה לשיטת התוספות וסייעתם דשותק דכולהו שמעתין דוקא:

אמנם לשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו שהסכים בה הש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז דשותק דשמעתין לאו דוקא אלא ה"ה לאומר איני יודע א"כ קשה טובא מ"ט דאביי בהא דאשתך זינתה כיון דהיא מכחשת העד מאי חזית דסמכת אעד סמוך אדידה דרחמנא הימנה. מיהו לענ"ד נראה דהרשב"א ז"ל גריס בשמעתין אשתך זינתה ושותקת שכן נראה קצת מלשונו בחידושיו כאן ויותר מזה מבואר בלשונו בתשובותיו סימן אלף רל"ז עיין שם וכיוצא בזה הביא הבית יוסף בכוונת הטור בא"ע סימן קט"ו וסי' קע"ח ע"ש וכ"נ קצת מלשון רש"י ז"ל בסמוך בד"ה אפקה הואיל ולא הכחישתו וכמו שהרגיש הרשב"א ז"ל גופא בזה בתשובה הנ"ל אלא דנראה דעכ"ז רפיא הא מילתא להרשב"א ז"ל גופא והיינו נמי דמספקא ליה בשמעתין אי אמר אביי דאסורה מדאורייתא או מדרבנן בעלמא ועיין מה שאכתוב בזה לקמן ע"ב גבי מקוה ובן גרושה ובן חלוצה וכאן אין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמר אביי היא היא כו' תימא והא אמרת המקדש בע"א אין חוששין לקידושין כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה אמאי פשיטא להו דאביי לא סבירא ליה כרב פפא דאמר לעיל בשמעתין חוששין לקידושין ואדרבא לכאורה משמע הכי להדיא בכתובות דף כ"ג דקאמר אביי שם תרגומא בע"א אמר נתקדשה דלא תיקשי שם קושיית התוספות ע"ש אלא דנראה דמסוגיא דשמעתין פשיטא להו הכי דמייתי על הנך מימרי אביי לבתר דמסיק מאי הוה עלה לענין קידושין משמע דאביי לא איירי בקידושין או שנאמר דהתוספות סברי דרב פפא גופא דאמר חוששין היינו דוקא בשניהם מודין מיהו בתוספות רי"ד כתבו דאביי סבירא ליה כמאן דאמר מקדש בע"א חוששין לקידושין:

גמרא רבא אמר אין דבר שבערוה פחות משנים. לפמ"ש בסמוך בשם הרשב"א ז"ל דאביי גופא לא קאמר דמיתסרא עליה אלא מדרבנן צ"ל דרבא מהדר ליה דאף מדרבנן לא שייך להחמיר בדבר שבערוה אף על גב דבכמה דוכתי החמירו חכמים בדבר שבערוה מ"מ איכא למימר דבהא מילתא דבעינן שני עדים לא שייך להחמיר כיון שהתורה הקילה והתירה בפירוש דבפחות משני עדים לא מיתסרא דכתיב כי ימצא בה ערות דבר לג"ש וכיוצא בזה כתבתי בכמה דוכתי דבמה שהתירה התורה בפירוש לא עשו חכמים סייג וגדר להחמיר ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בחידושי כתובות בסוגיא דפתח פתוח דלהוציא אשה מבעלה לא החמירו חכמים לאפוקה מחזקת היתר אלא דמלשון דבר שבערוה דקאמר רבא משמע כלשון ראשון:

שם אמר אביי מנא אמינא לה דההוא סמיא כו' מאי לאו אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא. עיין בחידושי הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל שהקשו מכאן על שיטת ר"ת וסייעתו שכתבו דשותק דוקא משום דשתיקה כהודאה א"כ מאי מייתי מהאי סמיא דהכא לא שייך שתיקה כהודאה שלא היה בביתו בשעה שאמר העד שזינתה ועוד שאף את"ל דשייך ה"נ שתיקה כהודאה אפילו הכי לא אתי שפיר לישנא דאי מהימן לך דלאו גזלנא הוא והר"ן האריך ליישב ולכאורה נ"ל דוחק:

אמנם למאי דפרישית לעיל בפירוש שתיקה כהודאה דמי' היינו לענין דהו"ל כאילו מודה שמאמין העד ואינו חושדו שעושה כן כדי לצערו או לצער את אשתו א"כ א"ש טובא בפשיטות דאין ה"נ דהא דקאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא לאו דוקא גזלן אלא כל שיש חשד שאומר כדי לצערו הוי ליה כגזלן וכמעיד שקר ולכאורה בלא"ה מוכרח לפרש כן דאם לא כן מאי קאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא ה"ל למימר אי לאו גזלנא דמסתמא כל ישראל בחזקת כשרות עד שיפסל אבל למאי דפרישית אתי שפיר דבדברים המסורין ללב תליא מילתא אם חושדו שאומר לצערו או לא ובכך יתיישב כל הסוגיא לנכון לולי שהקדמונים לא פירשו כן:

שם ואמר אביי מנא אמינא לה דתני' מעשה בינאי המלך כו' הנח כתר כהונה כו' שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן ז"ל מה ראו לערער עליו עכשיו יותר משמונים שנה ששימש בכהונה גדולה כו' ע"ש מה שתירצו בזה:

אמנם לענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא אביי ורבא גופא דאיירי בשמעתין בהא עובדא דינאי אשכחן להו בפרק תפלת השחר דף כ"ט דפליגי דאביי אמר הוא ינאי הוא יוחנן ורבא ס"ל דינאי רשע מעיקרא ויוחנן צדיק מעיקרא וא"כ לרבא לא אשכחן כלל דינאי שימש קודם לכן בכהונה גדולה ואפשר שזה היה תחלת מעשיו כדמשמע פשטא דלישנא הקם להם בציץ שבין עיניך ולאביי נמי הא דקאמר דרשע מעיקרו הוי כדמוכח התם להדיא דקאמר בשלמא לאביי ניחא וא"כ משמע להדיא דרשע מעיקרו היינו עובדא דהכא שהרג חכמי ישראל ואח"כ חזר למוטב ונעשה צדיק כמו שפרש"י שם להדיא וכדמשמע נמי בשמעתין דשמעון בן שטח החזיר העטרה ליושנה ופרש"י דאחי אשתו היה והחזירו למוטב ומאז שימש בכהונה גדולה ואחר שמונים שנה חזר לרשעתו ונעשה צדוקי כדמשמע שם להדיא בפ' תפלת השחר כן נ"ל ברור לפי שיטת רש"י שם ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה הקם להם בציץ פי' בקונטרס כו' וקשה דאדרבה משמע כו' ומפרש ר"ת דוקא ציץ כו' עכ"ל. ונראה דרש"י לא רצה לפרש כר"ת משום דס"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דלמסקנא דפ"ק דיומא האי על מצחו תמיד היינו דתמיד מרצה וא"כ אין לחלק בין ציץ לשאר בגדי כהונה וכ"כ הריטב"א ז"ל ומה שהקשו על פירש"י מבואר בדבריהם יותר ביומא פר' בא לו דף ס"ט ויש ליישב אליבא דרש"י דהא דבמדינה אסור ללובשן ואחר גמר עבודה נמי היו צריכין להפשיט לאו משום חשש מעילה אלא משום איסור כלאים ולא שייך בציץ ועי"ל דמדאוריית' ודאי אף במדינה שרי כיון דניתנו ליהנות בהן אלא משום חומרא דרבנן בעלמא אסור ואפ"ה מסקינן ביומא בעובד' דאלכסנדר מוקדון דעת לעשות לה' ופרש"י כשנתכוון לשם שמים שרי וה"נ כיון דבשעת הודאה ושמחה היה ליתן שבח למקום אפשר דאין כאן איסור בכה"ג כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בא"ד וינאי היה כהן מזרע תשמונאי עכ"ל. ולכאורה אין זה המשך כלל לדבריהם הקודמים ועוד מאי כוונתם בזה ונלע"ד לפרש דבריהם ע"פ מה שכתבו ביומא דאין לתרץ קושייתם דלעיל דבענין הציץ גופא באמת עשה שלא כהוגן משום דמשמע דלא נזרקו בו מינות אלא אח"כ אלא ודאי דמדינא שרי וא"כ לפ"ז קשה מאי קאמר ליה אלעור הקם להם בציץ כיון דליכא איסורא וע"כ היינו משום לעז דשבוייה ידע אלעזר שיקפידו חכמים וממילא דע"כ לא שימש בכהונה גדולה קודם לכן דאל"כ מאי ס"ד דאלעזר דעד השתא לא מיחו בו ועכשיו ימחו אע"כ שזה היה תחלת מעשיו להשתמש בכהונה גדולה אלא דגם בזה יש לתמוה וכי תעלה על דעת ינאי להשתמש מעצמו בכה"ג בלתי רשות מסנהדרין ומשאר כהנים לכך הוצרכו לפרש דכהן היה מזרע חשמונאי ובא לו הכהונה בירושה כדדרשינן הוא קודם לכל אדם כשממלא מקום אבותיו כן נ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

גמרא שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ופירש"י ושבויה פסולה לכהונה ונשאה אביו ונמצא חלל עכ"ל. ומשמע מכולה סוגיא דלא איירי אלא מעדות שבוייה לחוד ולא היה שום חשש עידי טומאה ולפ"ז מה שכתב רש"י ז"ל דאם היתה אמו שבוייה הרי ינאי חלל לאו דוקא חלל אלא ספק חלל דנהי שנשבית שמא לא זינתה ועוד דמדאורייתא אפילו ספק חלל לא הוי דהיא בחזקת שלא נבעלה אלא עיקר שבוייה דפסולה לכהונה לא הוי אלא חומרא דרבנן ומה"ט אמרינן בכמה דוכתי בשבוייה הקילו וכמ"ש התוספות להדיא בכתובות דף ל"ו ע"ב בד"ה ואלו אין להם קנס השבוייה עיין שם ובחידושינו אלא דלפ"ז יש לתמוה טובא בהא דאמרינן בסמוך בתרי תרי מאי חזית דסמכת אהנך סמוך אהנך ומאי קושיא הא ה"ל ספק ספיקא ספק נשבית ספק לא נשבית ואת"ל נשבית שמא לא זינתה ומדאורייתא אפילו ודאי נשבית אפילו ספק חלל לא הוי ואף על גב דאסיקנא בפ"ק דכתובות בסוגיא דאלמנת עיסה דף י"ד ולקמן פרק עשרה יוחסין דף ע"ה דלענין יוחסין החמירו בספק ספיקא וקי"ל כר"ג מ"מ ר"ג גופא קאמר דמדינא כשר אלא שרבי יוחנן בן זכאי גזר שלא להושיב ב"ד על כך שהכהנים אין שומעין לקרב וא"כ מנ"ל לאביי למידק דלמא איירי שפיר בתרי ותרי ואפ"ה שרי מטעם ס"ס כיון דעובדא דינאי המלך מקמי תקנת ריב"ז דרי דרי הוה בימי שמעון בן שטח ועוד דהתם דוקא באלמנת עיסה איכא מיהא ספק חלל דאורייתא משא"כ הכא דלמאי דפרישית אפילו ודאי שבויה שריא מדאורייתא ועוד קשה מאי ס"ד דאביי שיהא עד א' נאמן לומר שנשבית ואוסרה ולפסול את ינאי מן הכהונה אחר שכבר הוחזק כיון דבשבויה ודאית ליכא אלא חששא דרבנן בעלמא ואפילו את"ל דע"א נאמן לומר אשתך זינתה היינו באיסור דאורייתא משא"כ בשבויה דרבנן דהא בהדיא אמרינן בכתובות אם יש עדים שנשבית משמע דבעינן ב' עדים דוקא:

ובאמת מצאתי בספר הראב"ן ז"ל שכתב בדף קכ"ה דהאי אישתבאי ולא אישתבאי דשמעתין היינו בעידי טומאה ואפשר דמשום הנך קושיות מפרש לה הכי אלא דמפרש"י ותוספות וכל המפרשים לא משמע כן ואפשר דאיהו גופא לא מפרש כן אלא למאי דמסקינן שפחה הכניסו תחתיה וא"כ יש לפרש שפיר שהיה ידוע שאותה אשה שהיתה ברשות השבאי בחזקת אמו של ינאי נבעלה בודאי אלא דבהא מילתא גופא נפל הספק אם אותה השבויה היתה אמו של ינאי או שפחה בעלמא משום דאתו תרי ואמרו שאמו של ינאי לא נשבית כלל מ"מ בשקלא וטריא דמעיקרא לא משמע דאיירי בהכי. והנלע"ד בזה דהא דאמרינן בעלמא בשבויה הקילו ומשמע דליכא אלא חששא דרבנן היינו דוקא כשהיא אומרת ברי שלא נבעלה דאע"ג דקי"ל רוב נכרים פרוצים אפ"ה כיון דאיכא ברי דידה בהדי חזקת היתר עדיף מרובא ועוד דרוב נכרים פרוצים לאו רוב גמור הוא דהו"ל רובא דתליא במעשה ומש"ה שרי מדאורייתא וליכא אלא חששא דרבנן והם אמרו והם אמרו להקל דהכל נאמנין להעיד דמצרפין עדותן לבהדי ברי דידה וחזקת היתר דידה ועוד איכא סברא דמנוולא נפשה לגבי שבאי משא"כ הכא בשמעתין שאמו של ינאי אינה לפנינו ולא ידעינן שאמרה ברי איכא למימר דהו"ל ספק איסור דאורייתא דרוב נכרים פרוצים בעריות ורובא וחזקה רובא עדיף ואף את"ל דהו"ל רובא דתליא במעשה אפ"ה הו"ל מיהא כפלגא ופלגא דאסור מדאורייתא לשיטת רש"י ותוספות וסייעתייהו ובהכי סלקא שמעתין כהוגן דמדמי לה אביי לאשתך זינתה. אלא דאכתי הך קושיא דס"ס לא מיתרצא שפיר אי הוה מקמי תקנת ריב"ז ובסמוך בלשון התוספות אפרש בענין יותר נכון בעזה"י ועיין במה שכתבתי בזה בפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב גבי לזו יש עדים דלפרש"י שבויה הו"ל כאילו יש עדים שנבעלה ועיין עוד בחידושי פ' אלו נערות דף ל"ה ע"ב בד"ה ואלו שאין להם קנס ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

תוספות בד"ה מאי חזית דסמכת אהני כו' הקשה בקונטרס כו'. וא"ת מ"מ תיהני ליה חזקה דאמיה שהיתה בחזקת כשרות דהא אמרינן בפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כו' עכ"ל. ועיין מה שכתבתי בזה בכתובות בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ו ע"ב בלשון התוס' בד"ה אנן אחתינן ליה ליישב שיטת רש"י ז"ל דהא דאמרינן בפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה היינו משום דטענת ברי של האם מהני שפיר נמי לגבי הבת כדפרישית התם והכי נמי משמע לקמן פרק עשרה יוחסין דף ע"ד דאבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי אלמא דעיקר שריותא הוי משום טענת ברי דהאם משא"כ היכא שאין האם לפנינו לבודקה לעולם דחזקת האם לחוד לא הוי חזקה מעליא לגבי הבת וכמו שפרש"י כאן. אלא דאפשר דסברת התוספות כאן דהכא נמי כיון דאמו של ינאי ישבה תחת בעלה וילדה ממנו בנים הו"ל כאילו טוענת ברי וכן נראה מלשונם שכתבו דאית לן לאוקמי לאמו בחזקת כשרות ולכאורה מאי לשון חזקת כשרות שייך הכא דהא עיקר החששא שמא נבעלה באונס ואכתי בחזקת כשרות היא והוי להו לפרש דאוקמה בחזקת היתר אלא דהא ודאי דלא שייך הך חזקת היתר להבנים ולמאי דפרישית אתי שפיר לשון חזקת כשרות דמסתמא לא עבדה איסורא לישב תחת בעלה כהן לאחר שנתחללה והו"ל כטוענת ברי וכ"ש אם נאמר דאמו של ינאי נשבית כשהיתה פנויה ואח"כ נישאת לאביו של ינאי דהו"ל כטוענת ברי כן נ"ל ליישב שיטת התוספות. אלא דמ"מ אין זה קושייא כ"כ על שיטת רש"י ז"ל כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלא אמר אוקי תרי כו' עד סוף הדיבור. ועיין בתוספות פרק האשה שנתארמלה דף כ"ו ע"ב שם כתבו ג"כ תירוצים אחרים ומה שכתבו שם בשם רבינו תם הביא הרשב"א ז"ל בחידושיו ובשמעתין ג"כ שהדבר היה ידוע שמודיעים עיר שכבשוה כרכום היתה וא"כ כי מוקמינן תרי לבהדי תרי ממילא הויא בחזקת שבויה אלא שהקשה על זה א"כ מאי מייתי אביי ראייה דע"א מהימן דשאני הכא דאף בלא עדותו נמי דינא הכי וכן הקשה ר"י בעל התוספות בפ' האשה שנתארמלה שם וע"ש בחידושינו שכתבתי ליישב בזה שיטת ר"ת ז"ל ואדרבא סברת ר"ת ז"ל מוכרחת משמעתין גופא דאלת"ה מאי ס"ד דאביי דע"א נאמן בכה"ג אי משום דינאי שתיק הא לא הוי ליה למידע. מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו דעיקר טעמא דאביי לאו משום דשתיק אלא משום שכן הדין בע"א והלה אומר איני יודע כדפרישית לעיל בשיטתו אלא דאכתי קשה לר"י בעל התוס' דמשמע בשמעתין דבהא ס"ל כר"ת דעיקר טעמא דשותק היינו דוקא היכא שיש לו לידע כמו שמפרש ר"י להדיא בד"ה נטמאו טהרות וא"כ למאי דלא משמע לר"י סברא דר"ת דמודיעין עיר שכבשוה כרכום היה א"כ מאי ס"ד דאביי להאמין ע"א דהא לא הו"ל לינאי למידע אם נשבית אמו או לא אע"כ משום דעיר שכבשוה כרכום היה והו"ל רגלים לדבר דמהני לאביי אף בדבר שבערוה כדמשמע בל' התוס' בד"ה רבא אמר. והנלע"ד בזה דאפשר דר"י נחית להאי סברא שכתבתי לעיל מסברא דנפשאי דעיקר טעמא דשותק היינו דמתוך שתיקתו נראה שמאמין את העד לגמרי ואינו חושדו דכדי לצערו אמר כן וא"כ ה"נ יש לומר דינאי כל זמן ששתק לדברי העד לא היה משתמש בכהונה כלל וכ"ש דא"ש טובא למאי דפרישית בסמוך שבאותו היום התחיל לשמש בכהונה ואהא מילתא גופא א"ל הקם להם בציץ שבין עינין משום דעד האידנא היה ינאי מונע מעצמו מהכהונה והחזיק עצמו בחזקת ספק חלל שהאמין להעד לגמרי אלא דאח"כ שאמרו לו לבן של פרושין עליך חזר בו משתיקתו והאמין לדברי אלעזר בן פועירא דשלא כדין הורידוהו ואפשר שזה העד גופא היה מהפרושים ומש"ה חזר בו ינאי משתיקתו ומייתי אביי שפיר ראיה דאי לאו דאתו תרי דאכחישוהו הוי מהימן מטעמא דפרישית ולרבא אפ"ה לא מהימן בכה"ג בדבר שבערוה כנ"ל נכון ליישב שיטת כ"א מהקדמונים לפי דרכו. אמנם כן לענ"ד לולי דברי הקדמונים בזה היה נ"ל לפרש בענין אחר דהא דמקשה בפשיטות מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני לאו אעיקר דינא קאי אלא אלישנא דויבוקש הדבר ולא נמצא קאי דאף את"ל דאי מוקמינן תרי לבהדי תרי מוקמינן ליה אחזקת היתר כמ"ש התוס' אפ"ה אכתי לא שייך לישנא דויבוקש ולא נמצא כיון דעיקר מילתא שהיו אומרים שנשבית לא איתחזק בשיקרא ונשאר בספק וא"כ מה חרי האף הגדול של ינאי דאין ה"נ דהשתא דאתו תרי אחריני והכחישו את הראשונים יחזירוהו לכשרותו כיון שכך הדין ואי משום עיקר העדות שדימה ינאי דמהדרי אשיקרא אכתי מאן מפיס ומאי חזית אע"כ משמע ליה לאביי דאיירי בע"א ואתו בי תרי ואכחישוהו שהעד הראשון נפסל לגמרי דהא בשיקרא קמסהיד ובשביל כך בערה בו חמתו של ינאי שחשב שע"י קשר הפרושים העמידו עד שקר ואפשר דמינייהו הוי האי ע"א וכן למאי דמוקי רבא בעידי הזמה דאיגלי מילתא שהעדים הראשונים פסולים ובשקרא קמסהדי וכן למאי דמסיק שפחה הכניסו תחתיה שנתברר בבירור גמור דלמפרע שקרא קמסהדי כל זה העליתי מלבי לפרש כן זה לי כעשרים שנה ע"י תשובת שאלה אמנם כשהגעתי לכאן מצאתי בחידושי הריטב"א ז"ל שאחר כל האריכות שהאריך בפירושים שונים כתב דיותר נראה לו לפרש כן אלא שקיצר במובן והרי הוספתי בהם דברים בטעם לשבח. ובר מן דין נ"ל להכרח האי פירושא בשמעתין דאלת"ה תיקשי הך קושיא דמעיקרא שכתבתי בסמוך מאי קאמר אביי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דאף לפירש"י ותוס' קשה הא הו"ל ס"ס ספק נשבית ספק לא נשבית ואת"ל נשבית שמא לא נבעלה וכל ס"ס מדינא שרי אף ביוחסין קודם תקנת ריב"ז ועוד דאף לאחר תקנת ריב"ז דמעלה עשו ביוחסין דלא מהני ס"ס היינו לכתחילה שלא תינשא לכהן אבל אם ניסת לא תצא לשיטת קצת הפוסקים ואף לדברי המחמירים בבת עיסה אף בניסת דתצא היינו משום דעיקר חלל מיהא אסור דאורייתא משא"כ בהספק הראשון אף בודאי נשבית מותר מדאורייתא כדפרישית וא"כ אמאי פסיקא ליה להחמיר כ"כ לפסול מלך וכ"ג מחזקתו ולעשותו חלל דאין לך דיעבד יותר מזה וכ"ש לשיטת התוס' שכתבתי דבמה שאמו של ינאי ישבה תחת בעלה הו"ל כטוענת ברי א"כ לא דמי כלל אף לבת עיסה כדפרישית. תו קשיא לי דאכתי למאי דבעי אביי למימר דאיירי בע"א אמאי אסיק במילתא טעמא דאתו תרי ואכחישוהו ותיפוק ליה דאפילו אי אתא חד ואכחוש לעד הראשון הא קי"ל בפשיטות דע"א בהכחשה לאו כלום כדמקשינן לעיל ותיסברא תו קשיא לי מנ"ל לאביי לאוקמי בע"א מעיקרא דבפשיטות מצי לאוקמי דמעיקרא הורידוהו לינאי מחמת קול כדמשמע פשטא דלישנא שהיו אומרין אמו נשבית במודיעים דטפי משמע האי לישנא דאיירי בקול ממאי דנימא דאיירי בע"א ואח"כ בא ע"א ואמר שלא נשבית דמעלין אותו ע"פ ע"א לכהונה לבטל הקול כדאיתא בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ו להדיא ע"ש אע"כ כדפרישית דעיקר דיוקא דאביי מלישנא דויבוקש ולא נמצא דלשון לא נמצא לא שייך כלל אלא לאחר שבאו ב' עדים דאין אחר עדים כלל כשמעידין בדבר ברור לפסול עדות הראשונה לגמרי והיינו ע"כ בב' לגבי חד או כאוקימתא דרבא כנ"ל נכון בעזה"י ודו"ק:

רב לך כתר מלכות אע"ג דתני' בתוספתא דמכילתין אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה היינו מדרבנן לכך לא היו מקפידין כל כך על כתר מלכות. תוספות רבינו יצחק הזקן בעל התוס' כתיבת יד:

שורך נרבע. ואסור להקרבה אבל לסוקלו תרי בעינן דאמר מר (ב''ק דף מד.) כמיתת הבעלים כך מיתת השור: ותנא תונא. לענין פסולי קרבן בזבחים ובבכורות: וצריכא. לאשמועינן בכולהו דשתיקתו הודאה היא: חזי ליה בימי טומאתו. ולא איכפת ליה ולאו הודאה היא ומותרים לטהורים: לאו לגבי מזבח קיימי. ולא איכפת ליה להכחישו והודאה מיהא לא הויא ומותר להקרבה צריכא: אשתו זינתה בעד אחד. כלומר אמר לו עד אחד אשתך זינתה והוא שותק מהו ליאסר העד עליו: ולא הוה אתי. ההוא סמיא לעת הקבוע לו לפני שמואל: שדר. שמואל שליח בתריה שימהרנו לבא: מאי לאו אי מהימן לך. האי עד כשאר עד אחד דידעת ביה שאינו מפסולי עדות דלאו גזלנא הוא: אפקה. הואיל ולא הכחישתו: ינאי המלך. מן הכהנים של חשמונאים הוה: לכוחלית. שם מדינה שבמדבר: מלוחים. ירקות הם ושמן קקולי בלשון ארמי כמו הקוטפים מלוח עלי שיח (איוב ל): כשהיו עסוקים בבנין. בית שני שבאו מן הגולה והיו עניים והיו מוציאין הוצאות במלאכה אף אנו נאכל מלוחין להיות זכר לעוני אבותינו ולהודות לפני הקדוש ב''ה שהצליחנו והעשירנו: לבן של פרושים עליך. שונאיך הם ואין שמחים בהצלחתך: ומה אעשה. לידע שכן הוא: הקם להם בציץ שבין עיניך. תן ציץ הקדש על מצחך ויעמדו על רגליהם לפי שהשם כתוב בו והם יגלו את לבם ואע''ג דלאו שעת עבודה כדאמר בפ''ב (לעיל נד.) בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם: שהיו אומרים אמו נשבית מן המודיעים. לכך מיחו בו שהיו הפרושים אומרים עליו אמו נשבית במודיעים כרך של בית חשמונאי היה ושבויה פסולה לכהונה ונשאה אביו ונמצא חלל: ויבדלו חכמי ישראל בזעם. שכעס המלך עליהם: כך הוא דינו. לסבול חרפתו: וכך הוא דינך. בתמיה שלא תנקם מהם: רומסם. הרגם: מה תהא עליה. שמא תשתכח אמר ליה הרי ס''ת כרוכה ומונחת בתוכה המצות ולא ישתכחו: ותוצץ הרעה. לשון ויצץ ציץ ויגמול שקדים (במדבר יז) ל''א בערה לשון נוצצים (יחזקאל א) כניצוץ המבעיר גחלת: שמעון בן שטח. אחי אשתו היה והחביאתו: היכי דמי. ויבוקש הדבר ולא נמצא דמשמע שהחזיקוהו בחזקת כשרות: סמוך אהני. דאמרי אשתבאי והיכי קאמר ולא מצאו ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה ה''מ אי היא קמן והיתה באה לב''ד להתירה אבל בנה זה הנדון אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול: אלא לאו בעד אחד. העיד על השבויה ובאו שנים והכחישוהו: דרב אחא בר מניומי. בעלמא: שפחה הכניסו תחתיה. הכניסו להם שפחה וסבורים שהיא זאת וגנבוה מהם לאחר שנשבית עד שלא נתיחדה בלא עדים הילכך אין כאן הכחשת עדים:

מנסך יינך בא ואראך האיסור בהא ודאי יש לחוש לדבריו ולבדוק כדאמר לקמן (עמוד ב) גבי בעל מום דמצי אמר ליה שלח ואחוי וכשאדם עושה חבירו שליח לשמור יינו או להביא מן המרתף נאמן דהיינו בידו ומהימן עליה כבי תרי כשסומך עליו והא דבעינן שותק היינו דוקא דלא עשאו שליח: אמר אביי היא היא. תימה והא אמרת המקדש בעד א' אין חוששין לקידושיו דאין דבר שבערוה פחות משנים וי''ל דהתם אפשר כיון דלא קדשה בפני עדים המעות מתנה אבל הכא הביאה אוסרת בין בעדים בין שלא בעדים ואין אנו צריכין אלא שידע הבעל האמת מיהו קשה דמשמע הכא עד אחד נאמן ובמסכת סוטה (דף ג:) משמע דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה משמע דבעינן עדים ויש לומר דהתם מיירי באינו שותק אבל בשותק בעד אחד מהימן: רבא אמר כו'. וא''ת כיון דשותק ושתיקה כהודאה דמיא למה לא תאסר עליו וכי לא יוכל לעשותה עליו חתיכה דאיסורא וי''ל דקסבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ליה וכיון שאין האיסור מכח עדות הבעל אלא מכח עדות העד לא מהימני' ליה דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה: הקם להם בציץ שבין עיניך. פירש בקונטרס ואע''ג דלאו שעת עבודה היא הא אמרינן לעיל (דף נד.) דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן וקשה דאדרבה משמע מהתם דמיד שהיו יכולין להפשיטן שהיו זקוקין להפשיטן מדקאמר לא ניתנה תורה למלאכי השרת משמע בשלא לצורך אסירא ומפרש רבינו תם דדוקא ציץ משום דכתיב בו (שמות כח) והיה על מצחו תמיד משמע דמותר שלא בשעת עבודה אבל בשאר בגדים לא וינאי היה כהן מזרע בית חשמונאי: מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. דאישתבאי והיכי קאמר גמרא ולא נמצא הקשה בקונט' אדרבה אוקי תרי בהדי תרי ואוקי אם ינאי בחזקת כשרות כדאמרינן גבי כהן בפרק [האשה שנתארמלה] (כתובות דף כו:) ותירץ ה''מ אי הואי איהי קמן והיתה באה לב''ד להתירה דהתם אית לה חזקה דכשרות אבל בנה זה הנדון לפנינו אין לו חזקת כשרות שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול שאומרים שאמו נשבית קודם שנולד וא''ת מ''מ תיהני ליה חזקה דאימיה שהיתה בחזקת כשרות דהא אמרינן בפרק קמא דכתובות (דף יג.) לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וי''ל דלא אמר אוקי תרי בהדי תרי אלא בתרומה דרבנן ותרי ותרי ספיקא דרבנן ובהא לא החמירו אבל ביוחסין דאיכא איסורא דאורייתא החמירו ואסורה היא מדרבנן:

קידושין סו ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף סו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד