דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

קידושין סה ע"ב - טקסט הדף מנוקד

אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה וּמוֹדִים וַדַּאי בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין דְּלָא אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד בֵּי דִינָא רַבָּה אָמְרִי אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו מַאן בֵּי דִינָא רַבָּה רַב וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד בֵּי דִינָא רַבָּה אָמְרִי אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו מַאן בֵּי דִינָא רַבָּה רַבִּי
מֵתִיב רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם וְאִשָּׁה עִמָּהֶם וַחֲבִילָה עִמָּהֶם זֶה אוֹמֵר זוֹ אִשְׁתִּי וְזֶה עַבְדִּי וְזוֹ חֲבִילָתִי וְזֶה אוֹמֵר זוֹ אִשְׁתִּי וְזֶה עַבְדִּי וְזוֹ חֲבִילָתִי וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת אֵלּוּ שְׁנֵי עֲבָדַי וַחֲבִילָה שֶׁלִּי צְרִיכָה שְׁנֵי גִיטִּין וְגוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ מִן הַחֲבִילָה
הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאִית לֵיהּ סָהֲדֵי לְהַאי וְאִית לֵיהּ סָהֲדֵי לְהַאי מִי מָצְיָ[א] אַמְרַהּ אֵלּוּ שְׁנֵי עֲבָדַי וַחֲבִילָה שֶׁלִּי אֶלָּא לָאו בְּעֵד אֶחָד
{ותסברא}<וְתִסְבְּרַהּ> עֵד אֶחָד בְּהַכְחָשָׁה מִי מְהֵימַן אֶלָּא לְמִישְׁרֵי לְעָלְמָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי
וְהָכָא הָכִי קָאָמַר צְרִיכָה שְׁנֵי גִיטִּין כְּדֵי לִגְבּוֹת כְּתוּבָּתָהּ מִן הַחֲבִילָה וְרַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר מִטַּלְטְלֵי מִשְׁתַּעְבְּדִי לִכְתוּבָּה
מַאי הָוֵי עֲלַהּ רַב כָּהֲנָא אָמַר אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו רַב פָּפָּא אָמַר חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא מַאי דַּעְתָּ(י)ךְ דְּיָלְפַתְּ דָּבָר דָּבָר מִמָּמוֹן
אִי מָה לְהַלָּן הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי אַף כָּאן הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי אֲמַר לֵיהּ הָתָם לָא קָא חָיֵיב לְאַחֲרִינֵי הָכָא קָא חָיֵיב לְאַחֲרִינֵי
מָר זוּטְרָא וְרַב אַדָּא סָבָא בְּנֵי דְּרַב מָרִי בַּר אִיסּוּר פְּלוּג נִיכְסַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי אֲמַרוּ לֵיהּ עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אָמַר רַחֲמָנָא דְּאִי בָּעֵי לְמִיהְדַּר לָא מָצוּ הָדְרִי בְּהוּ וַאֲנַן לָא הָדְרִי[נַן]
אוֹ דִלְמָא לָא מִקַּיְימָא מִלְּתָא אֶלָּא בְּסָהֲדֵי אֲמַר לְהוּ לָא אִיבְּרוֹ סָהֲדֵי אֶלָּא לְשַׁקָּרֵי
אָמַר אַבָּיֵי אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד אָכַלְתָּ חֵלֶב וְהַלָּה שׁוֹתֵק נֶאֱמָן וְתַנָּא תּוּנָא אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד אָכַלְתָּ חֵלֶב וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי פָּטוּר טַעְמָא דְּאָמַר לֹא הָא אִישְׁתִּיק מְהֵימַן
וְאָמַר אַבָּיֵי אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד נִטְמְאוּ טׇהֳרוֹתֶיךָ וְהַלָּה שׁוֹתֵק נֶאֱמָן וְתַנָּא תּוּנָא עֵד אֶחָד אוֹמֵר נִטְמְאוּ וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא נִטְמְאוּ פָּטוּר טַעְמָא דְּאָמַר לֹא הָא אִישְׁתִּיק מְהֵימַן
וְאָמַר אַבָּיֵי אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - ב

בית שמאי סברי: אם לא ראינו שהוא בא עליה, אינה צריכה הימנו גט, כי לא  אמרינן: הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה, כלומר: אין די בעדי יחוד.

ובית הלל סברי: אמרינן: הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה; כלומר: משראו עדים שנתייחדה עמו, שוב אין צריך עדות על הביאה, כי היות והיתה נשואה לו, ולבו גס בה, הרי הוא בחזקת שבא עליה. [1] ומודים ודאי, כלומר: והיות שזה הוא טעמם של בית הלל, אם כן ודאי מובן מה ששנינו בברייתא שמודים הם כשנתגרשה מן האירוסין, ומשום שודאי הוא בנתגרשה מן האירוסין, דלא אמרינן: "הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה", מפני שאין לבו גס בה.

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב:

המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו, ואפילו שניהם מודים, משום שאין די בעד אחד לקיום הקידושין.

אמר רבה בר רב הונא: המקדש בעד אחד: בי דינא רבה [בית הדין הגדול, ומפרש לה ואזיל] אמרי: אין חוששין לקידושיו.

ופירש רבה בר רב הונא: מאן "בי דינא רבה" [מי הוא בית הדין הגדול]? הוא רב ובית דינו!

ואיכא דאמרי: אמר רבה בר רב הונא אמר רב: המקדש בעד אחד, בי דינא רבה אמרי: אין חוששין לקידושיו, ומפרש רב: מאן בי דינא רבה? הוא רבי ובית דינו!

מתיב [הקשה] רב אחדבוי בר אמי, לשיטת הסוברים שהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו, מברייתא שמוכח ממנה, שהיא מקודשת ואפילו כשאין שניהם מודים, כי העד לבדו נאמן:

דתניא: שנים שבאו ממדינת הים, ואשה עמהם, וחבילה עמהם:

זה - אחד האנשים - אומר: "זו - האשה - אשתי היא, וזה - האיש השני

- עבדי הוא, וזה חבילתי".

וזה - האיש השני - אומר: "לא כן, אלא: זו אשתי ולא אשתו, וזה - האיש האחר - עבדי הוא, וזו חבילתי"?

ואשה אומרת: "לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: אלו - שני האנשים - שני עבדי, וחבילה שלי" ; כיצד יעשו:

היות וספק הוא אם פנויה היא או נשואה, ולמי היא נשואה, צריכה היא שני גיטין משני האנשים כדי להתירה לשוק ; ואילו החבילה שספק של מי היא, תהא מונחת עד שיבוא אליהו.

ואולם משתקבל גט משניהם, הרי היא גובה את כתובתה מן החבילה, שהרי ממה נפשך יש לה לגבות מהחבילה כדי כתובתה, שאם החבילה שלה היא, מה טוב, ואם של אחד מהם היא, הרי הוא עצמו טען שזו אשתו היא, ומשנתן לה גט הרי נתחייב לה כתובתה, ולכן יכולה היא לגבות את כתובתה מן החבילה. [2] ומוכיח רב אחדבוי מברייתא זו שעד אחד נאמן בקידושין, שהרי:

היכי דמי, באיזה אופן עוסקת ברייתא זו!? אי דאית ליה תרי סהדי להאי ואית ליה תרי סהדי להאי [אם כל אחד מהאנשים מביא שני עדים המעידים כדבריו], כך הרי אי אפשר לומר, שהרי מי מצי אמרה האשה: אלו שני עבדי וחבילה שלי!? וכי יכולה היא לספק אותנו שמא היא בעלת החבילה, והרי ודאי אין היא בכלל הספק, אלא שני האנשים בלבד, המביאים כל אחד עדים כדבריו. [3]

אלא לאו, בהכרח שהברייתא עוסקת בכגון שהביא כל אחד מהם עד אחד האומר כדבריו; [4] ומבואר בברייתא שהיא צריכה גט מכח עדות העד, הרי שעד אחד נאמן להעיד על קידושין!?

ומשנינן: ותסברא, וכי סבור אתה שאפשר לפרש את הברייתא כאשר פירשת!?

והרי אף לו יהי כדבריך שעד אחד נאמן בקידושין, מכל מקום עד אחד בהכחשה [כשמכחיש האחד את חבירו] מי מהימן, וכי נאמנים הם כלל לעשות ספק על הגירושין!? והרי ודאי שאפילו אם הוא נאמן לבדו, מכל מקום כשמכחיש אותו חבירו, אין בעדותו כלום!? [5]

אלא כך הוא פירוש הברייתא: לעולם עוסקת הברייתא באופן שאין מביא אף אחד מהם עדות המועילה להחזיקה כמקודשת לו, ולמישרי לעלמא דכולי עלמא לא פליגי דשרי [ולהיות מותרת להינשא, אין היא צריכה גט כלל], כלומר: ומה ששנינו: "צריכה שני גיטין", אין זה כדי להתיר אותה לשוק, כי בלאו הכי מותרת היא, שאין הם נאמנים בטענתם להחזיקה באשת איש -

והכא בברייתא ששנינו: "צריכה שני גיטין" הכי קאמר:

צריכה שני גיטין כדי לגבות כתובתה מן החבילה, כלומר: אם יתנו לה שני האנשים גט, אז תגבה היא כתובתה מן החבילה, כי בלי גט אין היא יכולה לבוא על החבילה מדין כתובה, כי לא ניתנה כתובה לגבות כל עוד שלא מת או גירשה. [6]

ואם תאמר: אם כן מאי קא משמע לן הברייתא!?

אימא לך: רבי מאיר היא, דאמר: מטלטלי משתעבדי לכתובה, ויש לה זכות גבייה מהחבילה שהיא מטלטלין, וזה הוא חידוש הברייתא. [7]

כאן שבה הגמרא לנידון המקדש בעד אחד, ושואלת: מאי הוי עלה [מה הוא הדין בזה]? [8] רב כהנא אמר: אין חוששין לקידושיו.

רב פפא אמר: חוששין לקידושיו. [9]

אמר תמה ליה רב אשי לרב כהנא:

מאי דעתיך [וכי מה הוא טעמך שאתה אומר: המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו] משום דילפת בגזירה שוה "דבר דבר" מממון, שנאמר בממון: "על פי שנים עדים יקום דבר", ונאמר גבי אשה: "כי מצא בה ערות דבר". [10]

ואם כן אף אנו נאמר: אי מה להלן - גבי ממון - הודאת בעל דין כמאה עדים דמי; אף כאן גבי קידושין, נימא: הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ותועיל הודאתו להאמינו על הקידושין!? [11] אמר תירץ ליה רב אשי לרב כהנא: התם גבי ממון לא קא חייב - אין מחייב בעל הדין בהודאתו - לאחריני [לאחרים], שהרי אין נפסד מהודאתו אלא הוא - אבל הכא - גבי קידושין - קא חייב לאחריני, הודאת בעל הדין בקידושין מחייבת אף את אחרים שהם נפסדים על ידי הודאתו, שהרי קרובותיה נאסרו בו, וקרוביו נאסרו בה. [12]

מעשה במר זוטרא ורב אדא סבא, בני דרב מרי בר איסור, דפליג נכסייהו בהדי הדדי, אתו לקמיה דרב אשי, ואמרו ליה [מעשה במר זוטרא ורב אדא סבא בניו של רב מרי בר איסור, שחילקו ירושת נכסים ביניהם, ובאו לשאול את רב אשי]:

האם "על פי שני עדים" דאמר רחמנא, דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו, ואם כן אנן לא הדרי, האם מה שאמרה תורה בדיני ממונות: ש"על פי שני עדים יקום דבר", דמשמע: אין הדבר קם אלא בנוכחות שני עדים, אין זה משום שדיני ממונות צריכים "עדי קיום", אלא שאם לא יהיו עדים נוכחים, שמא יחזור בו אחד מהם, ואין מי שיעיד בדבר, ואם כן אנו אין אנו צריכים לעדים כי איננו חוששים בחזרתו של אחד מהם [13] -

או דילמא: לא מקיימא מילתא אלא בסהדי [אין קיום לכל פעולה ממונית אלא בנוכחות שני עדים לקיום הדבר], ואם כן אף חלוקתנו אין לה תוקף בלי שני עדים?

אמר להו רב אשי: לא איברו סהדי אלא לשקרי [שי"ן פתוחה וקו"ף קמוצה] ; לא נבראו העדים אלא כנגד השקרנים, ויש קיום לחלוקתכם אף בלי שני עדי קיום.

אמר אביי: אמר לו עד אחד לאדם: אכלת חלב בשוגג וחייב אתה קרבן חטאת, והלה - השומע - שותק, והביא הלה קרבן על פיו, הרי העד נאמן והקרבן כשר, [14] ומשום דשתיקתו כהודאה דמיא, [15]

ותנא תונא, כלומר: התנא של המשנה בכריתות [יא ב] מסייע לדברי! שהרי שנינו שם: [16] אמר לו עד אחד: "אכלת חלב", והלה אומר "לא אכלתי", פטור מן הקרבן.

ומשמע: טעמא דאמר: "לא אכלתי" פטור הוא -

הא אישתיק, שתק ולא הכחישו מהימן.

ואמר עוד אביי: אמר לו עד אחד: "נטמאו טהרותיך", והלה שותק, נאמן העד, ומשום ששתיקת הבעלים כהודאה דמיא.

ותנא תונא: עד אחד אומר: "נטמאו", והלה אומר: "לא נטמאו" - פטור. [17]

הרי משמע: טעמא דאמר: "לא", הא אישתיק [שתק] מהימן.

ואמר עוד אביי: אמר לו עד אחד:

הערות

[1] א. לשון רש"י הוא: "מחזקינן אותו בחזקת שבא עליה לשם קידושין", ובפשוטו, סברת "הן הן עדי יחוד וכו"' היא, שהוא בחזקת שבא עליה, ועל זה נחלקו בית שמאי, אבל מה שאנו אומרים שאם אכן בא עליה - לשם קידושין בא עליה, הוא משום ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", כמו שכתב ב"שיטה לא נודע למי"; [ולשון רש"י צע"ק]. ב. מתבאר מן הסוגיא שאם הוא בחזקת שבא עליה, יש כאן עדי קיום, ואף שאין כאן "עדי ראיה" אלא "עדי ידיעה". וראה ב"בית שמואל" סימן מב סקי"ב, שהביא בשם המרדכי להוכיח מזה, שבכל קידושין אם ראו דבר המוכיח יכולים להעיד כאילו ראו גוף המעשה; אך בשו"ת הרשב"א [סימן תשפ, הובאה ברמ"א שם], כתב, גבי שני עדים שהיו עומדים אחרי גדר בית אחד, ושמעו שאמר ראובן ללאה "התקדשי לי באתרוג זה", ולא ראו נתינה ממש, אפילו ראו האתרוג יוצא מתחת ידה - אין כאן חשש של כלום, ואפילו היא מודה שלקחתו לשם קידושין, דעדות ראיה דידיעה בעיא ממש. והביא ה"בית שמואל", שבתשובות מהר"ם בר ברוך ביאר, שאין זה דומה לעדי יחוד שהם מועילים בקידושין, ומשום ד"דוקא בביאה אמרינן כן, משום שאי אפשר לראות כמכחול בשפופרת, גם יש לומר אש בנעורת ואינו שרפה, אבל בקדושין צריכים לראות המעשה ממש". והעירו האחרונים, שבאופן של הרשב"א בלאו הכי אינו דומה לעדי יחוד, כי בעדי יחוד בשעת הקידושין כבר יודעים הם, מה שאין כן באופן שדן בו הרשב"א, הרי בשעת הקידושין עדיין אינם יודעים, שהרי רק לאחר הקידושין רואים הם את האתרוג בידה; אלא שמהרשב"א משמע שהחסרון אינו מטעם זה.

[2] ראה בריטב"א, שביאר, שהיא אין לה כתובה אלא מן החבילה, אבל משאר נכסיהם אין לה, ואף שלפי הודאתם הרי הם חייבים לה כתובה, הולכים אנו אחר הודאתה שהם אינם חייבים לה, ורק על החבילה שהיא טוענת שלי היא, הרי היא נוטלת, כי ביחס לחבילה אין כאן הודאה שהרי היא טוענת: "שלי היא". [ודומים דבריו למה שנתבאר בהערה 9 בעמוד א בשם הראב"ד, שהאומר "קדשתיך" והיא אומרת "לא קדשתני", אפילו נתן גט מעצמו, אינו נותן לה כתובה, ומשום שהיא הרי הודתה שאין לה כתובה, ודימה זה ל"טענו חיטים והודה לו בשעורים" שהמודה בשעורים פטור מלשלם משום שהטוען חיטים הודה או מחל על תביעת השעורים, וראה היטב מה שכתב כאן בשם הראב"ד ב"שיטה לא נודע למי" בד"ה מי מציא]. ב. העיר ב"קצות החושן" [סימן פח סק"ו], דהנה מבואר בר"ן [הביאו שם], שהטוען מחבירו דבר מסוים שיש לו בידו, והלה מודה שהוא חייב לו סך כך וכך, אין המודה צריך לשלם את החוב, והוא בכלל טענו חיטים והודה לו בשעורים שהוא פטור מדמי השעורים, כי כשטען דבר מסוים הודה שאין לו חוב על חבירו, או שמחלו; ואם כן הרי המקרה שלפנינו הוא ממש כעין זה, שהיא טוענת שהחבילה שלה, והם מודים לה שהם חייבים לה כערך הכתובה שבחבילה, ובכי האי גוונא הרי זה נחשב כהודאה או מחילה מצידה על תביעת החוב, ויש להם ליפטר מחיוב הכתובה! ? וראה מה שכתב בזה שם, ומה שכתב על דבריו ב"קהלות יעקב" בבא קמא הנדמ"ח סימן כז אות ג. [וראה עוד ב"אבני מלואים" סימן לז סק"כ, וב"תומים" סימן קלח סק"ט, וב"קהלות יעקב" שם, וב"אילת השחר" כאן]. וכבר הקשה קושיא זו ב"שיטה לא נודע למי" בד"ה למשרייה, וז"ל: וא"ת, וליהוי כ"טענו חיטין והודה לו בשעורים" שפטור אף מדמי שעורין, הכא נמי הרי היא לא היתה תובעת כתובתה! ? יש לומר, מכל מקום חבילה זו היתה תובעת, וממה נפשך גובה כתובתה ממנה, אי כדקאמרה איהי הא קאמרה שכל החבילה שלה, ואי כדקאמרי אינהו הא קא מודו דמחייבי לה כתובה, ושעבוד כתובה על כל מטלטלין שלה, דרבי מאיר היא [הסובר: מטלטלין משתעבדים לכתובה]. ג. כתב ב"שיטה לא נודע למי" ד"ה ואסתפקא בשם הראב"ד, שהיא גובה שתי כתובות, שהרי כל אחד ואחד מודה לה שיעור כתובה, והיא הרי תובעת את כל החבילה, "וכל חד וחד אודי לה שיעור כתובה מכל מקום, אף על פי דמחמת כתובה הוא דקא מודי לה". אבל הריטב"א כתב, שאינה גובה אלא כתובה אחת כדמשמע מלשון הברייתא, והאריך בזה; והרשב"א בד"ה והא דקתני, דקדק אף הוא מלשון הברייתא שאינה גובה אלא כתובה אחת, אלא שפירש שם, שאין דין זה בכל האופנים, ראה שם; ומלשון רש"י בד"ה צריכה שני גיטין, שכתב: "והגט מביאה לידי גיבוי כתובה מן החבילה, ממה נפשך: אם של זה הוא, הרי מיחייב לה כתובה על פיו, וכן זה, וכל שכן אם כולה שלה", נראה שאינה גובה אלא כתובה אחת, שאם לא כן היה לו לרש"י לומר: "ממה נפשך: אם של זה הוא הרי מיחייב לה כתובה, וכל שכן אם כולה שלה, וכן זה".

[3] א. כתב רש"י: "מי מצי אמרה, דתיהוי מותר הכתובה [הנותר בחבילה אחר שגבתה כתובתה] שלה ושלהם בספק", פירוש: וכי יכולה היא בדיבור בעלמא לצרף את עצמה לספק על החבילה, והרי הספק הוא בין שניהם בלבד; וראה בריטב"א שפירש באופן אחר. ואם תאמר: מנין שאכן אף היא בספק, והרי לא שנינו אלא שהיא גובה כתובתה מן החבילה, ושמא אכן מותר החבילה אינו בספק ביחס אליה! ? וכתבו הרמב"ן והרשב"א, שהיות ולא נזכר בברייתא מה דין החבילה, משמע "דהכי קתני, נוטלת כתובה יותר על דין הקצוב בשנים אוחזין", וראה עוד שם, [ואין להוכיח שאף היא בספק, ממה שהזכירה הברייתא את טענתה ביחס לחבילה, ואם היא אינה מתקבלת לשם מה הזכירוה; זה לכאורה אינו, שהרי רק מכח טענה זו גובה היא את כתובתה מן החבילה, וכמבואר בהערה 2 לעיל בשם הריטב"א; ומיהו ב"שיטה לא נודע למי" כתב בשם הראב"ד: "דכיון שהוזכרה במשנה טענה זו שהיא טוענת שהחבילה שלה, אלמא שיש ממש בטענתה וכו"', ראה שם]. ב. אין להקשות, היות ובלאו הכי תהא החבילה מונחת עד שיבוא אליהו וכמו שכתב רש"י, אם כן מאי נפקא מינה אם היא בכלל הספק או שאינה בכלל הספק; אף זה אינו, כי יש בזה נפקא מינה באופן שיודה האחד שהחבילה אינה שלו, או שיוזמו עדיו של האחד. ג. תמהו הראשונים: והרי יש לומר שאף האשה מביאה שני עדים האומרים כדבריה, ולכן אף היא בכלל הספק! ? ותירץ הריטב"א, שאם היו לה עדים כדבריה, אם כן היו שניהם צריכים גטי שחרור מספק, שהרי עדיה מעידים שהם עבדיה, ובברייתא לא קתני אלא שהיא צריכה שני גיטין ולא שהם צריכים גט שחרור, והרשב"א לא ניחא לו בתירוץ זה, שהרי אף הם אינם מביאים עדים על מה שאומר כל אחד שהשני הוא עבדו, שאם כן היה צריך כל אחד גט שחרור, ואם כן אף אנו נאמר שהיא אינה מביאה עדים אלא על החבילה ולא על העבדות, ונשאר הרשב"א בתמיהה על הגמרא, וראה רמב"ן; וראה עוד שם ברשב"א מה שכתב בזה בשם הראב"ד, וראה מה שכתב בזה המהרש"א בשם ה"תוספות ישנים". ד. נחלקו הראב"ד והרשב"א בביאור סוגיתנו, שהראב"ד פירש [הביאו הרשב"א], שאין העדים מכחישים אלו את אלו, אלא אלו מעידים שנתקדשה לזה, ואלו מעידין שנתקדשה לזה, ואינן מעידין על זמן ידוע, ואפשר שנתקדשה לשניהם בזה אחר זה, גירש זה ונשא זה, אבל אם היו מכחישים אלו את אלו, לא היתה צריכה גט מאחד מהן, שאין כאן עדים, [וראה בזה ב"שיטה לא נודע למי"]. והרשב"א תמה עליו, שהרי אפילו במכחישין אלו את אלו, הרי זה כמו שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה, שמבואר בכתובות [כב ב], שהרי זו לא תנשא, "וכאן נמי, זיל לגבי האי, והוה ליה כשנים אומרים נתקדשה לו, ושנים אומרים לא נתקדשה, וכן נמי לגבי אידך", [וראה ב"אבי עזרי" עדות ב ב מהדו"ק, שביאר את החילוק בין הכחשה כעין זו של הראב"ד, להכחשת שתי כתות עדים על עצם הקידושין, ראה שם] ; ועוד הקשה, שהרי קיימא לן בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דזו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה, והילכך ודאי אחת מן הכתות נאמנת, ולאחד מהם ודאי נתקדשה, וכיון שכן על כרחנו צריכה גט משניהם; וראה עוד שם.

[4] כתב רש"י: "אלא לאו בעד אחד, לכל אחד", משמע מלשונו, שאף האשה צריכה להביא עד כדבריה כדי שתטול מן החבילה.

[5] בירור ענין "עד אחד בהכחשה": א. בפנים נתבאר על פי רש"י שלפנינו, שהכוונה היא לעד אחד בהכחשת חבירו; וכן כתב הריטב"א: "פירוש: שאפילו היה כאן נאמן עד אחד לחוש לקידושין, כל שבהכחשה אינו נאמן בשום מקום, לא באיסורין ולא בממון, כל היכא דאתו כי הדדי [כלומר: לאפוקי אם בא עד אחד ונתקבלה עדותו, ואחר כך בא עד השני], כדבעינן לפרושי בכתובות [כב ב] בס"ד". ב. אך לפי מה שכתב הראב"ד [הובא בהערה 3 אות ד] לפרש, ששתי כתות העדים אינם מכחישות זו את זו, ואפשר ששניהם אמת, אם כן גם לפי מה שמבארת הגמרא שלא היה כאן אלא עד אחד, יש לפרש שאינם מכחישים זה את זה, ואם כן בהכרח אי אפשר לפרש כרש"י, שקושיית הגמרא היא משום שעד אחד מכחיש את חבירו; וראה ב"שיטה לא נודע למי" [ד"ה אלא] שנראה מדבריו, שהוא באמת מפרש שאין שני העדים מכחישים זה את זה, ושם בד"ה ותסברא, מפרש הוא את קושיית הגמרא: "כיון דאשה קא מכחשא ליה מי מהימן", [וראה בש"ך יורה דעה סימן קכז סקי"ד במוסגר בתחילת דבריו, שכתב, דכפירוש הזה מוכח בר"ן בכתובות, בשו"ת מהרי"ק, ב"תרומת הדשן" ובשאר פוסקים; והוסיף, שכן הוכיח הוא עצמו בחידושיו לקידושין, ודלא כפירוש רש"י; וראה ב"תורת אבירים" מה שהביא על הגירסאות ברש"י]. ג. וראה גם ב"מחנה אפרים" [עדות סימן ח] שהביא דעת הרמב"ם הסובר, שעד אחד בהכחשה ספק הוא, וליישב סוגייתנו, הביא מדברי מהר"ם פאדווה [והביאו גם הש"ך ביורה דעה סימן קכז יד], שיש נוסחאות בדברי רש"י, ולפי נוסחא אחת כוונת הגמרא היא, שעד אחד בהכחשת בעל דבר אינו כלום, וכאן הרי האשה מכחשת אותם. ד. לשון רש"י לפי גירסת הב"ח היא: "עד אחד בהכחשה: דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה, מי מהימן, דאפילו לא מכחשא ליה אלא איהי, ליכא למאן דאמר, דאין האחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא". ולפי זה מבואר מדברי רש"י היפך שיטת הרמב"ם, דלשיטת הרמב"ם בהכחשת בעל הדבר בטלה העדות, ובהכחשת עד אחד לא בטלה [לפי מה שכתב המחנ"א בשיטתו], ונמצא שעדיפה הכחשת בעל הדבר מהכחשת עד אחר, ואילו לשיטת רש"י הכחשת אחר והכחשת בעל דבר הכל דין אחד הוא, ואדרבה יותר בטלה העדות בהכחשת עד אחר, שהרי כתב "דאפילו לא מכחשה אלא איהי"; וכן משמע מלשון הר"ן שהובא בהערה 9, שכתב: "אבל כשמכחישתו וכו' עד אחד לאו כלום בהכחשה, ואפילו בהכחשת בעל דבר, כדמוכח התם [בסוגייתנו] ". [והנה הגירסא שלפנינו היא: "עד אחד בהכחשה, דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן, אפילו לא מכחשא ליה איהי, ליכא למאן דאמר", ולפי לשון זה משמע לכאורה, דהכחשת האשה עדיפה מהכחשת העד, ועל זה כתב רש"י, שכאן, אפילו אם לא היתה כאן הכחשת האשה, הרי יש כאן הכחשת העד]. ה. לפי מה שמבואר ברש"י שהשוה עד אחד בהכחשה לעד אחד בממון, אם כן אין ללמוד מדברי רש"י לשאר מקומות שעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, כי יש לומר שהוא דין בדבר שבערוה, שהושוה לממון בגזירה שוה ד"דבר דבר".

[6] הראב"ד [הובא בהערה 2 לעיל], הוכיח מדברי הגמרא כאן כשיטתו, שהיא גובה שתי כתובות, וז"ל: "תדע מדאמרינן צריכה שני גיטין, ואי כתובה אחת הוא דגביה, הא בגט אחד נמי גבי שיעור כתובה" ; וראה מה שכתב בזה הרשב"א בד"ה והא [נזכר בהערה הנ"ל].

[7] אבל לדעת חכמים אין היא גובה כתובה מן המטלטלין ואפילו כשהם עדיין ברשות הבעל שלא מכרם, וחלוק דין כתובה משאר חובות, שכל עוד לא מכר הלוה את המטלטלין, גובה המלוה מהם ואפילו "מגלימא דעל כתפיה"; ולכן אי אפשר לאוקמי כמו חכמים, כי לדעתם אינה גובה מן החבילה, ואף שברשות הבעל היא; ראה בדברי הראשונים שהוכיחו כן מסוגיא זו, והאריכו בזה.

[8] ב"נודע ביהודה" [קמא, אבן העזר סימן ס], תמה: מה שייך לשאול "מאי הוי עלה", והרי כל האמוראים דלעיל אמרו שאין חוששין לקידושיו! ? ראה שם, והובאו דבריו ב"בירורי השיטות".

[9] לשון הגמרא ולשון רש"י סתומים, ולא נתבאר אם מחלוקתם היא כששניהם מודים, ונחלקו אם עד אחד מהני לקיום; או שמחלוקתם היא בשאין שניהם מודים, ונחלקו אם עד אחד נאמן להעיד על הקידושין. ומדברי הרבה אחרונים נראה שנקטו בפשיטות, שמחלוקתם היא בששניהם מודים, וראה ב"פני יהושע" [בד"ה מאי הוה עלה] שכתב, דלכאורה נראה שמחלוקתם היא בששניהם מודים, אך צידד שם לומר גם באופן אחר, ראה שם. וואולם ראה בר"ן כתובות [י א מדפי הרי"ף] ד"ה תרוייהו, גבי "עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה" שאינו נאמן, שהקשה שם הר"ן, דמשמע שאין העד נאמן משום שהעד מכחישו, ובלאו הכי היה נאמן, "ואמאי, הרי עד אחד בקידושין לאו כלום הוא, וכדאיתא בפרק האומר דקידושין, משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, וכיון דטעמא משום הכי הוא, משמע דאפילו אמר נתקדשה בפני ובפני אחר לאו כלום הוא! ? תירץ הרמב"ן: דרב פפא לטעמיה דאמר התם דהמקדש בעד אחד חוששין לקידושין, הילכך אי לאו אידך דמכחיש ליה וכו', והא דאיצטריכינן להכחשתו של עד שני, הני מילי בשאשה זו אינה מכחישתו אלא שותקת, או שאומרת איני יודעת וכו', אבל כשמכחישתו וכו' עד אחד לאו כלום בהכחשה, ואפילו בהכחשת בעל דבר, כדמוכח התם", הרי מבואר בהדיא שהוא מפרש את דברי רב פפא בעד אחד על הנאמנות, ואילו מצד קיום הקידושין אין כאן חסרון.

[10] א. כבר נתבאר לעיל בהערה, שבפשוטו נחלקו כ"ששניהם מודים"; ולפי זה נמצא, שכולי עלמא מודים שאין עד אחד נאמן להעיד על הקידושין, וכולי עלמא מודים שצריך עדות קיום לקידושין, ולא נחלקו אלא אם בעד אחד די לקיום ואף שאינו נאמן, היות ומצינו שעד אחד נאמן לשבועה. ואם כן צריך ביאור: הרי בהכרח שאין מחלוקתם תלויה בגזירה שוה זו, כי בזה לא נדע אם להשוות את הקיום לשני עדים בממון, או לעד אחד לשבועת ממון, ואם כן מה שייך לומר "מאי דעתיך דילפת דבר דבר מממון", שהרי לא בזה נחלקו רב כהנא ורב פפא! ? וראה בזה ב"שערי ישר" שער ז פרק ב ד"ה ועפי"ד, ובד"ה והא דפריך, והאריך בביאור הסוגיא. והנה אם נבאר, שמחלוקת רב כהנא ורב פפא, היא אפילו כשאין שניהם מודים [וכפי שהובא בהערה לעיל מדברי הר"ן], ובנאמנות נחלקו, ולדעת רב פפא אף עד אחד נאמן בדבר שבערוה, אם כן לכאורה מתבארת הגמרא כפשוטה, שאכן נחלקו בעיקר גזירה שוה זו. ומיהו מלשון רש"י לעיל בעמוד א בד"ה מהו, אין נראה שמפרש כן; שכתב שם על ספק הגמרא ב"שניהם מודים, מהו": "מהו, הא דתניא [המקדש בעד אחד] אין חוששין משום דלא מהימן הוא, והא הימנוה, או דילמא משום שאין קידושין חלין בלא עדים [ולכן אפילו כששניהם מודים, והיו הקידושין בעד אחד, אינם קידושין] ויליף דבר דבר מממון וכו"', וכוונתו לסוגיית הגמרא כאן; ומשמע מלשונו שהלימוד "דבר דבר מממון" הוא המקור לומר שאין קידושין חלין אלא בקיום של שני עדים, ולאפוקי מדעת הסובר אפילו בעד אחד חלים הקידושין, וזה דלא כמבואר לעיל. ב. ב"שערי ישר" שער ז פרק ב, הוכיח מדברי הגמרא כאן, שלא כהשיטות הסוברות שאף למאן דאמר דחיישינן לקידושין בקדושי עד אחד, אינו אלא מדרבנן, שהרי ממה שאמר לו: "מאי דעתיך - דאין חוששין לקידושין - דילפת דבר דבר מממון", משמע, שהסובר דחוששין לקידושיו נחלק עליו בדין תורה, שאם לא כן אין בגזירה שוה זו מחלוקת, ורק שהחולק סובר להחמיר מדרבנן.

[11] א. ב"קצות החושן" [רמא סק"א] מבאר את קושיית הגמרא בדרך מחודשת, והיא: דהנה לכאורה קשה: איך אנו לומדים "דבר דבר מממון" שצריך עדי קיום לקידושין, והרי דבר שבממון עצמו אינו צריך עדי קיום, אלא עדות לברר, ומהיכי תיתי שיהיה דין הקידושין עדיף מדין הממון עצמו, [וראה שם מה שהביא בשם הראשונים בזה, וראה עוד ב"שערי ישר" שער ז פרק א שפתח בקושיא זו את שערו, ודרך בזה דרך משלו, וראה עוד ב"אור שמח" בפרק ט מאישות הלכה טז, שעמד בקושיא זו והאריך בה]! ? וכתב לבאר, דבאמת גם בממון כיון שנאמר: "על פי שנים עדים יקום דבר", בלא עדים אינו מתקיים כלל, אלא שגבי ממון, שהבעל דין עצמו נאמן כמו שני עדים, הרי נמצא שעדיו עמו, ולכן לענין קידושין צריך דוקא שני עדים, [וביארו האחרונים את כוונתו, שעיקר דין עדי קיום אינו אלא כדי שיוכלו להתברר הקידושין, ומאחר שבעל הדין נוכח, אם כן הם בעצמם יבררו את הענין על ידי הודאתם]. ולפי זה ביאר את קושיית הגמרא: כיון שכל המקור של עדות קיום היא מממון, ובממון גופיה די לנו בהודאת בעל הדין לקיומי, אם כן אף בקידושין נאמר שדי לנו בהודאת בעל הדין לקיומי; וראה שם ביתר אריכות, ומה שפירש על פי דבריו את דברי רש"י כאן שהוצרך להביא מקור לדין "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", [וראה ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח סימן מ"ז שהאריך בדברי ה"קצות החושן" ראה שם; וראה עוד בביאור קושיית הגמרא בשערי ישר שער ז פרק ב, וב"נודע ביהודה" אבן העזר מהדורא תניינא סימן עה, שנזכר כבר לעיל בהערות בסוגיא זו]. ב. מכל דברי ה"קצות החושן" מבואר, שהלימוד "דבר דבר מממון" הוא הוא המקור שהקידושין אינם מתקיימים ללא עדות; אך ראה ב"פני יהושע" [והביאו ב"קהלות יעקב" שם], שהוקשה לו מטעם אחר איך אפשר ללמוד דין זה בגזירה שוה, מאחר שעיקר "דבר" האמור בערוה, הלוא לא נאמר כלל לגבי קידושין, שהרי הכתוב אומר: "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות", ובזה הרי לא שייך קיום כלל. ומטעם זה ביאר ב"פני יהושע", שעיקר דין קיום אינו נלמד מגזירה שוה זו, אלא מסברא, וכפי שביאר שם, וראה ב"קהלות יעקב" שם, שסייע שיטתו מדברי הרמב"ם שכתב בפרק א מהלכות גירושין הי"ג: ומנין שיתננו לה בפני עדים, הרי הוא אומר "על פי שנים עדים וכו' יקום דבר" ואי אפשר שתהיה זו היום ערוה, והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהיה מותרת בלי עדים וכו', ראה שם בקה"י. ג. בענין "הודאת בעל דין" המבוארת כאן, אם הכוונה היא ל"הודאת בעל דין", או שהכוונה היא מדין "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", ראה בהערה 12 אות ד.

[12] א. נתבאר על פי שיטת רש"י; אבל הרשב"א הקשה עליו, שאם כן גבי גר וגיורת נאמר הודאת בעל דין כמאה עדים דמי! ? ולכן כתב, שמסתבר לפרש שהוא חב לאחריני משום שהיא נאסרת על כל העולם, ואין לך מודה שנתקדשה שאינה מחייבת אחרים, וכן פירש ר"ח "פעמים שבא אחר וקדשה, ונמצאת בהודאתה מחייבת לאחרים"; וראה עוד שם ברשב"א שהאריך בתירוץ הגמרא. ב. כתב ב"חזון איש" [הובא בליקוטים הנדמ"ח]: אין הקנין מתקיים עד שיכול הדבר לבוא לידי בירור על פני הארץ ושנוכל לעשות כן, אבל אם יעשה גט וקידושין בינו לבין עצמו, אם הקנין יחול, עדיין לא יועיל כלום, שהרי לא נאמין להם, ואת הפנויה נחזיק לפנויה וכו', והלכך תחילת דין התורה הוא בגיטין וקדושין מבוררין על פני כל הארץ שנוכל לדון על פיהם, ובממון דאמרינן "לא איברי סהדי אלא לשקרי", הוא משום דממון עיקרו בין נותן ומקבל, אבל גיטין וקידושין עיקרן איסור העולם והיתר העולם, וזה הוא דקאמר חב לאחריני, [ופירושו הוא על דרך הרשב"א]. ג. בתוספות בגיטין ד ב מבואר [כפי שהבינוהו האחרונים, ראה "קהלות יעקב" שם], שבגט צריך עדי קיום, ומה שאין מועיל הודאת בעל דין במקום עדי קיום, [ועל דרך ה"קצות החושן"], הוא משום שאף בגירושין הוא חב לאחריני, שהרי אוסרה לכהן. ד. ומבואר מדברי התוספות ש"הודאת בעל דין" הנזכרת כאן, אין הכוונה לדין "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", [ראה ב"אילת השחר" שחקר בזה], אלא שהבעל נחשב בעל דין על גוף הגירושין, ויש בו דין "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"; ולפי זה ודאי שאף גבי קידושין אין אנו צריכים לדין "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", אלא שהם נחשבים בעלי דין על גוף הקידושין ויש להם תורת נאמנות על זה, [ומסתבר שהאשה היא בעלת הדין]. אבל ב"שיטה לא נודע למי" מבואר לא כן, אלא הדיון היה מכח דין "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", ומשום האיסור שהם נאסרים בקרובים, ראה דבריו.

[13] כן נראה לפרש על פי משמעות לשון הגמרא ולשון רש"י.

[14] רש"י מפרש, שהנידון הוא לענין הכשר הקרבן, כלומר: שאין הוא חולין בעזרה; וראה כעין זה גם ברש"י ביבמות פז ב ד"ה וכי לא מכחיש; אך מלשון הר"ן משמע שהוא מפרש כפשוטו, שהנידון הוא לענין חיוב קרבן, [ראה בלשונו בין קושיותיו על ר"ת, שהקשה: למה אמרו "נאמן", ולא אמרו חייב קרבן"].

[15] כן מבואר ברש"י בהמשך הסוגיא, שמטעם זה מועילה שתיקתו בכל מימרותיו של אביי כאן. ובהערות בעמוד הבא בסוף מימרותיו של אביי, יתבאר, אם הנאמנות היא מכח השתיקה, או שיש כאן שיתוף בין העד לשתיקה, וכן תתבאר שם שיטה אחרת בזה. עוד יתבאר שם לשיטת רש"י, למה צריכים אנו לשתיקתו, והרי קיימא לן ש"עד אחד נאמן באיסורין", ולמה לא נסתמך על עדות העד.

[16] לשון המשנה שם, שונה במקצת מהלשון שלפנינו, וכך שנינו שם: "עד אומר אכל והוא אמר לא אכלתי, פטור".

[17] כן היא הגירסא בספרים שלנו, והיא הוגהה על פי מהרש"ל כמו שכתב מהרש"א משמו, וראה שם שתמה על גירסא זו; והגירסא בנוסחאות ישנות - כפי שכתב מהרש"א - "עד אחד אומר נטמאת והוא אומר לא נטמאתי, פטור", ופירושו: פטור מקרבן על ביאת מקדש שנכנס שם בטומאתו; וראה מה שכתב מהרש"א לבאר גירסא זו.

אמרינן [אין אנו אומרים]: הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה ואף שנתייחדו אין אנו מניחים שבא עליה, ואינה אף ספק מקודשת. ובית הלל סברי [סבורים] אמרינן [אומרים אנו]: הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה ויש לחשוש שמא בא עליה לשם נישואין. ומודים בית הלל ודאי בנתגרשה מן האירוסין, דלא אמרינן [שאין אנו אומרים] הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, מפני שאין לבו גס בה.

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: המקדש אשה בעד אחד — אין חוששין כלל לקידושיו, ואפילו שניהם מודים שנתקדשו. אמר רבה בר רב הונא: המקדש בעד אחד, בי דינא רבה אמרי [בית הדין הגדול אומרים]: אין חוששין לקידושיו. ושואלים: מאן בי דינא רבה [מיהו בית הדין הגדול] שמזכיר? ומשיבים: זהו כינוי שניתן לאמורא רב. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת: אמר רבה בר רב הונא אמר רב: המקדש בעד אחד, בי דינא רבה אמרי [בית הדין הגדול אומרים]: אין חוששין לקידושיו. מאן בי דינא רבה [מיהו בית דין הגדול] זה שנזכר — רבי.

מתיב [מקשה] רב אחדבוי בר אמי מברייתא זו: שנים (שני גברים) שבאו ממדינת הים ואשה עמהם, וחבילה עמהם, זה, אחד מהם, אומר: זו אשתי, וזה, האיש השני הוא עבדי, וזו חבילתי, וזה, האיש השני, אומר: זו אשתי, וזה האיש האחר הוא עבדי, וזו חבילתי. ואשה אומרת: אלו שני עבדי, וחבילה שלי — הרי במקרה זה צריכה האשה שני גיטין, שהרי יש חשש שמא היא נשואה לכל אחד מהם לפי טענתם, וגובה כתובתה מן החבילה, שהרי אף לדבריהם לפחות דמי כתובה יש לה מן החבילה.

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי [אם מדובר שיש לו עדים לזה ויש לו עדים לזה], לכל אחד מן הגברים, מי מצי אמרה [האם יכולה האשה לומר]: אלו שני עבדי וחבילה שלי? הרי יש שני עדים שאחד משני אנשים אלה הוא בעלה! אלא לאו [האם לא] מדובר בשיש עד אחד לכל אחד מן הגברים? ומכאן ראיה שיש קידושין על ידי עד אחד, שהרי צריכה גט משניהם!

ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] שכך אפשר להבין? והרי במקום שיש רק עד אחד המעיד על דבר במקום שיש הכחשה נגדו, כגון כאן, שעד אחר מכחיש אותו שנתקדשה לאחר, מי מהימן [האם נאמן] העד האחד כלל? אלא כך צריך להבין: למישרי לעלמא — [להתיר אותה לעולם, לכל אדם], — דכולי עלמא לא פליגי דשרי [לכל הדעות אין חולקים שהיא מותרת] אפילו בלי שיתנו לה גט,

והכא הכי קאמר [וכאן כך אמר]: מה טעם צריכה שני גיטין — כדי לגבות את כתובתה מן החבילה. ושיטת ר' מאיר היא, שאמר: אף מטלטלי משתעבדי [מטלטלים משתעבדים] לכתובה ולא רק נכסי דלא ניידי. ולכן כדי לגבות כתובה מן החבילה שיש עליה שלושה טוענים — צריכה היא לקבל מהם גיטין המחייבים אותם לתת לה כתובה.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה, מה אמרו עליה], על בעיה זו של המקדש בעד אחד? רב כהנא אמר: אין חוששין לקידושיו. רב פפא אמר: חוששין לקדושיו. אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: מאי דעתיך [דעתך] שאתה אומר שאין חוששים לקידושיו — דילפת [שאתה לומד] בגזירה שווה "דבר" "דבר" מממון, ונאמר שם "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו),

אי מה להלן [אם כן נאמר מה שם] בממון הרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי [נחשבת] ויש לה כוח לחייב את המודה, אף כאן הודאת בעל די ן כמאה עדים דמי [נחשבת], ובמקרה ששניהם מודים שהם נשואים תהא הודאתם מחייבת אותם. אמר ליה [לו] רב כהנא: יש להבחין בין הדברים; התם לא קא חייב לאחריני [שם שמודה שחייב ממון אינו מחייב אחרים] בהודאה זו, אבל הכא קא חייב לאחריני [כאן הוא מחייב אחרים], שהרי על ידי הודאה זו הם אוסרים זה על זה את קרוביהם, ונמצא שגם אחרים מתחייבים על ידי כך.

מסופר: מר זוטרא ורב אדא סבא שהיו שניהם בני רב מרי בר (בן) איסור, פליג ניכסייהו בהדי הדדי [חילקו נכסיהם זה עם זה]. אתו לקמיה [באו לפני] רב אשי, אמרו (שאלו) ליה [לו] לרב אשי: "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים יט, טו) אמר רחמנא [אמרה תורה], ומדוע דרושים שני עדים — דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו [שאם רוצים לחזור בהם ולומר "לא היו דברים מעולם", אינם יכולים לחזור בהם], ואנן לא הדרי [ואילו אנו איננו חוזרים], ולכן איננו זקוקים לעדים לקיים את החלוקה.

או דלמא לא מקיימא מלתא [שמא אין דבר מתקיים] אלא בסהדי [בעדים], שהעדים באים לקיים את החלוקה מבחינה משפטית ולא לאימות בלבד? אמר להו [להם]: לא איברו סהדי [נבראו עדים] אלא לשקרי [עבור השקרנים], ובמקום שאין הכחשה, העיסקה קיימת ממילא.

ועוד באותו ענין, אמר אביי: אמר לו עד אחד לאדם "אכלת חלב", והלה שהעידו בו שותק ואיננו מכחיש — הרי זה, העד, נאמן וחייב קרבן חטאת על שגגתו זו. ותנא תונא [ושנה כמו כן התנא שלנו]: אמר לו עד אחד "אכלת חלב" והלה אומר "לא אכלתי" — פטור מקרבן. ונבין מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] דאמר [שהוא אומר] בוודאות "לא אכלתי ", הא אישתיק [הרי אם הוא שותק] — מהימן [נאמן] העד.

ואמר אביי: אמר לו עד אחד לאדם אחד "נטמאו טהרותיך" (אוכל שנשמר בטהרה), והלה, בעל הטהרות, שותק — נאמן. ותנא תונא [וכן שנה התנא שלנו]: עד אחד אומר "נטמאו" והלה, בעל הטהרות, אומר "לא נטמאו" — פטור. טעמא דאמר [הטעם דווקא שהוא אומר] "לא נטמאו ", הא אישתיק [הרי אם הוא שותק] — מהימן [נאמן] העד האחד.

ואמר אביי: אמר לו עד אחד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

say: These are the witnesses of seclusion, these are the witnesses of intercourse. According to Beit Shammai, although there are witnesses that they were secluded, this is not considered to be tantamount to testimony that they engaged in intercourse. And Beit Hillel hold: We do say that these are the witnesses of seclusion, these are the witnesses of intercourse. Since it is assumed that they engaged in intercourse, she is required to obtain a second bill of divorce from him. And Beit Hillel concede to Beit Shammai that certainly in the case of a woman divorced from betrothal, that we do not say that these are the witnesses of seclusion, these are the witnesses of intercourse, because he is not accustomed to her.

Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta says in the name of Rav: With regard to one who betroths a woman with one witness, one need not be concerned that his betrothal has taken effect, and this is the halakha even if the man and woman both concede that there was a betrothal. Rabba bar Rav Huna says: With regard to one who betroths a woman with one witness, the Great Court says that one need not be concerned that his betrothal has taken effect. The Gemara asks: Who is the Great Court? Rav. And there are those who say a different version of this discussion. Rabba bar Rav Huna said that Rav said: With regard to one who betroths a woman with one witness, the Great Court says that one need not be concerned that his betrothal has taken effect. Who is the Great Court? Rabbi Yehuda HaNasi.

Rav Aḥadvoi bar Ami raises an objection from the following baraita: There were two men who came from overseas and a woman was with them, and they had a bundle with them. This man says: This is my wife, and this other man is my slave, and this is my bundle. And this second man says: This is my wife, and this other man is my slave, and this is my bundle. And the woman says: These are my two slaves and this is my bundle. In this case she requires two bills of divorce, as with each of them there is uncertainty concerning whether she is married to him, and she collects payment of her marriage contract from the bundle. Even according to their claims that she is married to one of them, now that they have each divorced her she is at least entitled to payment of her marriage contract from the bundle.

Rav Aḥadvoi’s objection is as follows: What are the circumstances of this case? If the baraita is referring to a case where this man has two witnesses supporting his claim and that man has two witnesses supporting his claim, can the woman say: These are my two slaves, and this is my bundle? After all, there are two witnesses that one of the men is her husband. Rather, is it not referring to a case where each of the men has only one witness? This proves that a betrothal performed in the presence of a single witness is effective, as she requires a bill of divorce from each of them.

The Gemara rejects this opinion: And how can you understand it that way? In a situation involving one witness in the face of contradicting testimony, as in the case here, where another witness claims she is betrothed to the second man, is a single witness deemed credible at all? Rather, one must understand this case as follows: Everyone agrees that with regard to permitting her to marry all other people, she is permitted even without a bill of divorce.

And here, this is what the baraita is saying: She requires two bills of divorce in order to collect payment of her marriage contract from the bundle. And this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: Even movable property, not only land, is subject to a lien for payment of a marriage contract. Consequently, to collect from this bundle, which has three claimants, the woman must receive a bill of divorce from both men, thereby obligating them to give her payment of a marriage contract.

The Gemara asks: What conclusion was reached about the case of one who betroths another in the presence of one witness? Rav Kahana said: One need not be concerned that his betrothal has taken effect. Rav Pappa said: One need be concerned that his betrothal has taken effect. Rav Ashi said to Rav Kahana: What is your opinion that leads you to claim that there is no concern that his betrothal has taken effect? It must be that you derive it by means of a verbal analogy from the word “matter” written with regard to forbidden sexual intercourse and the word matter written with regard to monetary matters. The Torah states concerning one who desires to divorce his wife: “Because he has found some unseemly matter in her” (Deuteronomy 24:1), a reference to adulterous intercourse, and with regard to monetary matters it states: “At the mouths of two witnesses, or at the mouths of three witnesses, shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15).

Rav Ashi asks: But if so, just as there, with regard to monetary matters, the legal status of the admission of a litigant is similar to that of one hundred witnesses and it renders him liable, so too here, the admission of a litigant should be similar to that of one hundred witnesses. This would mean that if the man and woman both admit to the betrothal, they should be liable to bear the consequences of this claim. Rav Kahana said to him: There is a difference between the two cases. There, with regard to one who admits that he owes money, he does not act to the detriment of another, whereas here, he acts to the detriment of another, as their confessions render them forbidden to each other’s relatives, which means that their claims affect others as well.

The Gemara relates: Mar Zutra and Rav Adda the Elder, the sons of Rav Mari bar Issur, divided their shared property between them. They came before Rav Ashi and said to him that they had the following dilemma. The Merciful One states: “At the mouths of two witnesses, or at the mouths of three witnesses, shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15). Why do we say that two witnesses are required? So that if the parties involved wish to retract from their agreement and say that it never happened, they cannot retract from their agreement. And as we will not retract from our agreement, we do not require witnesses to establish our division of the property.

Or perhaps the matter is established only through witnesses. In other words, perhaps the witnesses do not merely provide proof that the division occurred, but they are a constitutive factor in its establishment from a legal perspective. Rav Ashi said to them: Witnesses were created only for liars, and they are not needed to establish the matter. If no one denies the transaction, it remains in effect.

§ With regard to a related issue, Abaye says: If one witness says to someone: You ate forbidden fat, and that one, the subject of the testimony, remains silent and does not deny it, the witness is deemed credible and the person in question must bring a sin-offering for his sin. And the tanna of the mishna also taught (Karetot 11b): If one witness said to someone: You ate forbidden fat, and that person says: I did not eat it, he is exempt from bringing an offering. One can infer from this that the reason he is exempt is only because he said definitively: I did not eat, which indicates that if he was silent, the witness is deemed credible.

And Abaye says that if one witness says to someone: Your ritually pure food was rendered impure, and that person remained silent, the witness is deemed credible. And the tanna of the mishna also taught (Karetot 12a): If one witness said to someone: Your ritually pure food was rendered impure, and that person says: It was not rendered impure, he is exempt. The reason he is exempt is only because he said definitively that his food was not rendered ritually impure, which indicates that if he was silent, the witness is deemed credible.

And Abaye further says that if one witness says to someone:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי. קשה לן ודילמא אית לה סהדי לדידה שאלו שני עבדיה וחבילה שלה וצריכה שני גיטין דהוה לה כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דתניא במסכת כתובות דף כ"ב ע"ב הרי זו לא תנשא.
ונ"ל משום דלא קתני הך ברייתא ושניהם צריכין גט זה מזה והיא משחררת את שניהם ואע"ג דגבי ערעור דפגם משפחה אמרינן בכתובות דף כ"ה ע"ב גילוי מלתא בעלמא היא וכשרי' הכא בשאינן מוחזקין משמע והכי אקשינן אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי כנגד האשה לומר שהיא אשתו וחבילה שלו ועל עצמן ודאי אין לאחד מהם עדים שאלו היה כן היו צריכין גט שחרור:

והא דאקשינן מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחביל' שלי. פרש"י ז"ל מי מצי אמרה הכי למהוי מות' הכתובה בספק שלה ושלהן דכיון דלא קתני דינא דחביל' שמע מינה דהכי קתני נוטלת כתובה יותר על הדין הקצוב בשנים אוחזין וכן הוא דבמותר החבילה נוטלת שליש בשבועה על דרך שנים אוחזין בטלית וכן הוא דמותר החבילה נוטלת שליש או שתהא מונח' עד שיבא אליהו כפי הדין הפסוק שם.
ותמהני על הרב הבר"גלוני ז"ל שאמר הואיל וקבלה שני הגיטין והכחישה טענתה אין לה דנהי דהכחישה מה שאמרו אלו שני עבדי ועכשיו קבלה שני גיטין מ"מ לא הכחישה הטענה שאמרה אחבילה שאפשר שהיא נכסי שלה או שנתן לה הבעל במתנה או אחר אבל צריכה היא שתזהר בתביעת הכתוב' שאלו באת לבית דין ואמרה תנו לי כתובתי מחבילה זו ולא תבעה אותה לעצמה אומרים לה גלית אדעתך דדידן היא ולא דידך וגדולה מזו אמרו במס' ב"ק ד' מ"ו ע"ב כיון דתבעי' (לבעל הפרה) ולא גלית אדעתך דשותפ' אית לי' וכו' אלא תתבע החבילה כולה לומר שהיא שלה וכי אמרו לה שאינה שלה תאמר תנו לי כתובתי ממנה שאתם מודי' לי ויש לי ממה נפשך והשאר בפיהם של דיינים הילכך מגבין לה כתובתה מעתה ממה נפשך ואחר כך חולקים אותה שלשתן בשוה או מונחת לשלשתן ביד אליהו ואין מגבין לה שתי כתובות מפני שכל אחד אומר שכתובה אחת יש לה על החבילה ולא יותר ואם המתינה ולא תבעה כתובה עד שיחלוקו על פי בית דין ונטל כל א' שליש החבילה אינה יכולה לתבוע במותר בחובתה כלו' דאי תבעה חד מנייהו בכתובה אמרי לה כל חדפאת לא הוית דאית לך עלי כתובה והשתא נמי מחברי קבילת נמי גט ליתן לה איהו כתובה ואי אמרת הבו לי ממה נפשך דכולה שלי דלמא כיון שחלקו להן בית דין הלכה לה טענת כולה שלי שכבר נטלה ספקא והלכה לה ודמיא לההיא דקי"ל בספק ובני יבם קם דינא ואע"ג דאתו ממה נפשך כ"ש דבההיא טענה גופא שדנו עליה לחלוק שוב אין אותה טענה (במה) לכלל הדין.
ובודאי מודה אני שאם באה אשה עם בעלה הוא אומר חבילה שלי והיא אומרת חבילה שלי נכסי מלוג או מתנה דבעל לא כל הימנה דנכסי' בחזקת בעליהן וגדולה מזו שנינו בתוספתא בב"ב מי שיצא הוא ואביו למדינת הים ומת הבן או מת האב לעולם נכסים בחזקת זקן אלא הכא אין כאן בעל ודאי אפי' חזרה ואמרה זה בעלי אבל חבילה שלי נאמנת בדין מיגו כ"ש בכאן שהחבילה אינה ברשות הבעל שהיא קבלה שני גיטין ונמצא מחלקתה עם מי שאינו בעלה ואין ספק אצלי בדין זה אעפ"י שראיתי מקצת הראשונים ז"ל נושאין ונותנין בו הרבה. אבל אם שחרר אחד מהם את חבירו וקבל גיטו ודאי הפסיד חלקו של חבילה שהרי הודה שהוא עבד ומה שקנה עבד קנ' רבו.
ומה שמצינו בירושלמי בפרק שנים אוחזין (ב"מ א,ב) צריכה גט משניהם והיא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה ובבהמה ובמשוי שלשתן שוים התם היינו טעמא מפני ששלשתן הכחישו טענתם הראשונה שקבלו גט ממנה וכל אחד מחבירו נמצאת טענתם והכחשתם שוה לפיכך שלשתן שוין בחבילה והאי דלא קתני נוטלת כתובתה דרבנן היא דאמרי מטלטלי לא משתעבדי לה והוי יודע דלאו דוקא משחררין אלא שחררו קאמר כדקתני נמי צריכה שני גיטין ומפרקינן בגמ' דילן הכא דלאו דוקא אלא אם נתנו קתני התם נמי אם שחררו קאמר:

ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. מהא משמע דרבנן אפי' מחיים דבעל נמי סברי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה דאי אמרת מחיים מודו רבנן הכא נמי למה לי לאוקמא כדר' מאיר ומי שפירש דהכי קאמר דאפי' מת נמי גובה ואצטריך למימר הכי דאי לא מאי קמ"ל לא אמר כלום דקמ"ל שאם נתן גט כופין אותו ליתן כתובה כדאמר רב לעיל ועוד דינא דחלוקה קמ"ל כדרך משנת שנים אוחזין בטלית ועיקרא של ברייתא לא למטלטלי משתעבדי לכתובה אתא דאם כן לאשמועינן בעלמא אלא ש"מ לרבנן אפי' מחיים דבעל אין כתובת אשה נגבית אלא מן הקרקע דגריעה מבע"ח דעלמא דאלו בעל חוב דעלמא אע"ג דמטלטלי דיתמי לבע"ח דעלמא לא משתעבדיה מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה כדאמרינן בפ' ארבע אבות נזיקין דף (י"א ע"ב).
ור"ח ז"ל הביא לראיה הא דתנן במסכת נדרים דף ס"ה ע"ב מעשה באחד שהדיר את אשתו בא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובה א"ל רבי שמונה מאות זוז הניח לנו אבא נטל אחי ארבע מאות זוז ואני ארבע מאות לא די שתטול היא מאתים ואני מאתים א"ל אפי' אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן כתובה ודייקינן עלה בגמרא שמע מינה מטלטלי משתעבדי לכתובה אלמא אפי' מחיים נמי לרבנן לא משתעבדי דגריעה מבעל חוב כדאמרינן.
והוי יודע דלרבי מאיר עדיפא מבעל חוב דאפי' לאחר מיתה גבי' מטלטלי דיתמי מה שאין כן בבעל חוב דלדברי הכל מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ממאי דגרסינן ביבמות דף צ"ט ע"א יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהן בן ושחרר את השפחה ונשאה וכתב כל נכסיו לבנה נמצא מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה ואוקימנא כרבי מאיר וקמ"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה והא הכי דמקבל מתנה כיתמי דמי ועדיף נמי מיתמי דהיינו לקוחות כדמוכח בהנזקין דף נ' ע"ב ואפי' הכי אמר רבי מאיר גובה מן המטלטלין אלמא מטלטלי משתעבדי לרבי מאיר לכתובה בקרקע בין מיתומים בין מן הלקוחות מאי טעמא לכל יש כתובה ואית לה קלא ואפי' אתה מעמידה כשנתן לו במתנת שכיב מרע כמו שסברו מקצת החכמים מכל מקום למדת שגוב' ממטלטלי דיתמי דמתנת שכיב מרע אפי' תימא כירושה שויוה רבנן לכל מילי מיהו לא גריעה מיניה ואין לך גובה ממקבל מתנת שכיב מרע שאינו גובה מן היתומים.
נמצאת אומר דרבנן סברי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא מחיים ולא לאחר מיתה וגריעה מבעל חוב ורבי מאיר סבר מטלטלי משתעבדי לתת לכתובה בין מחיים בין לאחר מיתה ועדיפא מבעל חוב והיינו לישנא (דאימור התם) [דאיתמר סתם] משתעבדי ולא משתעבדי ועיקר פלוגתייהו במס' כתובות דף פ"א ע"ב גבי יבם, כל זה שמעתי.
וקשה לי שהרי שנינו שם וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלה והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהם זכה בהן ופרש"י ז"ל קדמה היא בהן מחיים זכתה ואם תאמר שאפי' מחיים אינן משועבדים לה מה תפיסה מועלת בהן ועוד שנינו בפרק הכותב (כתובות דף פ"ד ע"א) מי שמת והניח אשה וב"ח והיו לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ופריש רבי יוחנן לכתובת אשה משום חינא ושמא נאמר דשלש מחלוקות בדבר דלרבנן אין בית דין מגבין כתובה מן מטלטלי לא מחיים ולא לאחר מיתה אלא שאם תפסה מחיים תפסה ולרבי טרפון אפי' לאחר מיתה מהני' תפיסה, וכן משמע בפרק אלמנה נזונית (כתובות צ"ו ע"א) בדעת רבינו אלפסי ז"ל, ושם מפורש:

הא דאמרינן התם לא חייבה לאחרינא הכא חייבה לאחרינא. קשיא ליה ואי חב לאחרים כי מודה נמי בפני פלוני ופלוני שהלכו להם למדינת הים לא להמניה דכל שחב לאחרים בין שהודה בפני אחרים בין שהודה בינו לבין עצמו אינו נאמן וי"ל התם חוששת לעצמה שמא יבואו ויעידו הלכך אפי' מתו פלוני ופלוני אסורה לעולם אבל שלא בעדים לא חיילי כלל אי נמי כיון שהמעשה מתחלתו חוב הוא ואין בדין לחוב לאחרים בהודאה בלא עדים אין הקדושין חלין שלא קראה התורה קיחה אלא זו שהיא בכל דיני אישות להחמיר ולהקל הלכך מותרת לכל אדם אבל בפני פלוני ופלוני כיון שחלו הקדושין חוששת לאיסור שיודעת על עצמה ודאמרינן לא איברו סהדי אלא לשקרי בממון קאמרי' כלומר עדים בממונו של אדם לא הוזכרו אלא משום שקרנין ואיברו לאו דוקא אלא משום דעדים בממון כתיבי קאמר איברו אבל בקידושין כיון שהם צריכים בכופרים צריכים במודים דהא מחייבה לאחריני בלא מודו כטעמא דפרישית:

והלה שותק נאמן. איכא למידק הכא מהא דגרסינן פרק הנזקין דף נ"ד ע"ב היה עושה בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן אבל אומר טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן אלמא אינו נאמן אלא אם כן בידו.
ור"ת ז"ל היה מתרץ דהכא משום הכי מהימן משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אומר איני יודע אין העד נאמן והתם כשאמר איני יודע ולפיכ' אין העד נאמן מדין עדות אלא בדבר שבידו מתוך שיכול לטמא ורבא דמתרץ התם כגון דאשכחיה ולא אמר ליה וכו' כולם שבידו מוקי לה אבל הוציאה מידו לעולם אינו נאמן אלא בשותק ומשום הודאה ואמר הרב ז"ל דהיינו דאמרינן הכא אבל נטמאו טהרותיך האי דשתיק סבר חזי לי בימי טומאתו כלומר ולא הויא הודאה קא משמע דהא דשתיק משום דמודה הוא וסייעיה הרב ז"ל להאי פירוקא מהאי דגרסינן ביבמות דף פ"ז ע"ב עד אחד דמהימן מנא לן דתנן אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי אינו נאמן טעמא דאמר לא אכלתי הא אשתיק מהימן ודחינן ממאי דמהימן דילמ' משו' דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא.
ולדידי לא מסתבר האי פרוקא דשמעתין דמוכחא דאפילו אמר נמי איני יודע מהימן. ממאי מדאמרינן אשתו זנתה בעד אחד מהו ואמר אביי היא היא ורבא אין דבר שבערוה פחות משנים ואי אמרת אביי לא אמר נאמן אלא משום שתיקתו של זה דהוי כמודה אף בדבר שבערוה למה לי שנים הרי מודה לו שזנתה ושויה אנפשיה חתיכא דאיסור' ואי רבא לא סביר' ליה שתיקה כהודאה דמיא אף בהנך נמי לא להמניה ומ"ל דבר שבערוה מ"ל דבר אחר.
ועוד מההוא סמיא דהוי אזיל שלית בחדא ארחא אתא איהו בחדא ואמ' אשתו זנתה ואמר אביי דמהימן והא הכא דשתיקתו לאו כהודאה היא שהרי העד עצמו מודה שבשעה שראה לא היה שם הבעל שהרי בא בחדא אורחא וליכא למימר ששתיקתו הודאה היא ואפילו הכי מהימן וליכא למימר שמאחר ששתק מודה הוא שזנתה בפניו אם לא עכשיו פעם אחרת שהרי אין העד מעיד אלא זנות זה וכיון שאינו מודה לדברי העד אין שתיקתו משום פעם אחרת כלום שהרי אין כאן עדות אלא על זו ושתיקה שלא מחמת עדות אינה כלום, ועוד מדקאמר ליה שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ואמר ליה אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא משמע שהוא לא היה מודה שאלו היה מודה מחמת עצמו יוציא ואם תאמר דהכי דאמר ליה אי מהימן הוא כיון ששתקת אוסרין אותה עליך שהרי הודית ולא כל כמינך למימר דלאו משום הודאה שתקת לאו מילת' היא כיון דאמר ליה מהימן עלך אלמא ה"ק ליה אי לאו חשיד לך בגזלן אפקה ואי לא אלא דחשיד לך לא תפקה אעפ"י שאין עליו עדים שהוא פסול אלמא בדעתו תלה הדבר וכיון שכן לימא ליה אם שתיקתך משום הודאה שאתה מודה בודאי אסורה ואם לאו לשם הודאה בודאי מותרת היא שכמו שהאמינו על העד אם הוא חושד אותו בגזלן, כך יש להאמינו על שתיקתו אם היא לשם הודאה, אלא שמע מינה דעד נאמן בלא הודאתו של בעל. וא"ת שהיא היתה שותקת לאו מלתא היא שאין שתיקתה כלום, ואפילו אמרה נטמאתי כדתנן האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. ועוד מדלא אמרינן בגמרא שהיתה היא שותקת שמע מינה שאין צורך לשתיקתה ולא לשתיקתו ומשום הכי לא מסיימי בגמר' ושתק ולא אמר איני יודע משום דודאי אומר איני יודע הוא שהרי לא היה שם בשעת ראייתו של עד.
ועוד ממעשה דינאי דאמר אביי עד אחד נאמן וכן בבן גרושה או בן חלוצה במשל דר' טרפון והתם ליכא למימר משום דמודה שהרי הוא אינו יודע באמו ושתיקתו אינו אלא אינו יודע ואם תאמר שמא שמע כדאמרי' שתוק חלל פסול הא נמי משמע דינאי לא שתק שהרי הוא היה מחזיק עצמו בכהן ושמש בכהונה גדולה ארבעים שנה ועכשיו בכהן היה מחזיק עצמו ומתריס כנגד האומרים עליו שהוא חלל צא וראה מה עשה בהן ועוד דהוה ליה לפרושי בגמר' דשתיק ולא אמר איני יודע ולא הכחישן ועוד מדאמרי' מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה וכי מה קולא וחומרא היא זו אם בשותק ומטעם שזו שתיקה כהודאה וזו אינה כהודאה, ועוד מקוה שפסולו ביחיד בשתיקת מאן אלא ודאי משמע דאפי' אמר איני יודע עד אחד מהימן לפיכך לא הוצרכו לפרש כלום ושבודאי באומר איני יודע הן עסוקים ועוד מדאמר אביי נאמן ואמרי' הא אשתיק מהימן שמע מינה לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא שאם כן אינו מן השם משום שנאמן אלא משום שהלה מודה כדאמרינן התם ביבמות ד' פ"ז ע"ב ממאי משום דמהימן דילמא משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא ועוד דשמעתא שם במסכת יבמות במסקנא משמע דמהימן אף על גב דלא שתיק כמודה דאמרי' אלא סברא הוא מידי דהוה כחתיכה ס' של חלב ס' של שומן ואתא ע"א ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן ודחינן מי דמי התם לא אתחזק אסורא הכא אתחזק אסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אלמא בכל היכא דלא אתחזק איסור' אי נמי לא הוי דבר שבערוה עד אחד נאמן הלכך לאסור המותר ודאי מהימן דלא אמרי' בשום דוכת' אתחזק היתר' בכה"ג ובעיקר קושין דאתיא עלה מיהת איכא למימר דאביי סבר דאין פועל נאמן אלא כשמלאכתו בידו אבל הוציא מלאכה מידו והחזיר לב"ה אינו נאמן דאלו הוה הכי בשעה שמחזיר מלאכתו היה אומר ולא היה מחזיר לו עד שמודיעו כעין פירוקיה דרבא אלא דרבא סבר אף על פי שהחזיר לו מלאכתו נאמן אלא אם כן אשכחיה ולא אמר ליה ובתר הכי אמר ליה אבל כשהחזיר לו שמא מתירא היה שלא יעכב שכרו או שלח לו מלאכתו ולא ראהו אבל אם משפרעו מצאו ולא אמר לו ובתר הכי אמר לו אינו נאמן וכל הדברים הללו בפועל דרמי עליה לאודועי והוה ליה בשעה ראשונה כאומר לו טהורות הן וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל עד אחד דעלמא אעפ"י שמצאו ולא אמר לו אם א"ל אח"כ נאמן דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה כל שעתא למימר (אלא) [ולא] אמר ואזיל אנפשיה תדע דאלו כשלא החזיר מלאכתו ועדיין היא בידו היכי אמר רבא דכיון דאשכחיה ולא אמר ליה לא מהימן והלא עדיין זמנו הוא לומר כל זמן עד שיחזיר לו פעולתו וכן הדרך לפיכך האומר לחברו נאסר יינך והלה שותק או אומר אני איני יודע נאמן ולדברי ר"ת ז"ל אומר איני יודע אינו נאמן.
ובתשובה לדברינו הא דאמרי' בסנהדרין דף ל' ע"א הרי שבא אחד ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשדה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין אלמא אין עד אחד נאמן לאסור שלו עליו דהא של מעשר שני הם כאומר אסורין עליכם דמי ויש לי לומר דהתם כיון שאינו מעיד אלא מפי השמועה שאמר אביהן בשעת הטמנה של מעשר שני הם תולין בשמועתו שמא שלא להשביע את עצמו אמר או משטה היה בו וכשבידו ליטלן דבריו קיימין דהא הימניה כשהאמין בו להטמין בפניו במקום שידו שולטת שם וכשמפקידן אצלו לשם מעשר הוא וזה התירוץ דומה יפה ולי נראה דהתם דבר שבממון הוא ודברי הכל אין דבר בפחות משנים הלכך לא כל הימנו שיעמיד ממון בחזק' פלוני ולא בחזקת מעשר שני אבל באיסורין נאמן:

טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן. אי קשי' לפום מאי דפרישית ממאי דמהימן דילמא משום דמודה ושתיקה כהודאה דמיא כדדחי' ביבמו' דף פ"ז ע"ב איכא למימר אביי הכי דייק טעמא דאמר לא אכלתי הא לא אמר לא אכלתי אלא ששתק או שאמר איני יודע נאמן והתם ביבמות לא מהא מתני' דחי לה אלא מדתניא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אף על פי שאינו מכחיש תלמוד לומר או הודע אליו משום הכי דחי לה מינה ואמר דהכי קאמר יכול אעפ"י שאינו מכחיש אלא שותק לא יהא חייב תלמוד לומר או הודע אליו וקרא כי אתא לשותק אתי ללמדך דשתיקה כהודאה דמיא ואכתי מיבעי מדאוריית' מנא לן אבל מתני' דהכא כיון דקתני לא אכלתי פטור משמע הא אינו אומר לא אכלתי מהימן והתם לא מצי אמר ליה ממתני' דמדאוריית' קא מבעיא ליה מנלן, וסוגיא מפורשת היא במקומה.
ואי קשי' לאביי דהכא היכי אומר דמשום דמהימן הוא הא משום נאמנותו של עד אי אפשר לחייבו כדאמרי' התם מאי טעמא מחייבי רבנן אילימ' משום דנאמן והא תרי דאף על גב דמכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא וא"ל אביי דייק ממתני' דנאמן וחייב ואי קשי' לרבנן לוקמה כרבי מאיר דאמר בשנים אעפ"י שמכחישן חייב הואיל והם נאמנין והכי נמי אוקמוה בדוכתיה בכריתות דף י"א ע"ב כרבי מאיר ועוד דהא התם איכ' לישנ' אחרינ' בטעמייהו דרבנן משום מיגו כמתרצי לישנ' לא אכלתי שוגג אלא מזיד ולהאי לישנ' משום דמהימן הוא וכי.פטרי רבנן בשנים משום דלא מהימני בהא דאיכ' מיגו וההיא דחייתא דיבמות לאו אליב' דהך לישנ' אתמר אלא למאי דאמרי' התם בכריתות דף י"ב ע"א אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, וכבר כתבתי זה בפרק האשה (יבמות פ"ז ע"ב) בסיוע שמים:

ומודים ודאי בנתגרשה מן הארוסין דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מפני שאין לבו גס בה. ומסתברא דהכא דגייסי אהדדי, שאף בנתגרשה מן הארוסין צריכה ממנו גט שני, וכבר הארכתי בזה במקומה בפרק הזורק (גיטין פא, א) בס"ד.

היכי דמי אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי. פירשו הראב"ד והרב אב"ד ז"ל בשאינן מכחישין אלו את אלו, אלא אלו מעידין שנתקדשה לזה ואלו מעידין שנתקדשה לזה, ואינן מעידין על זמן ידוע, ואפשר שנתקדשה לשניהם בזה אחר זה גרש זה ונשא זה, אבל אם היו מכחישין אלו את אלו, לא היתה צריכה גט מאחד מהן, שאין כאן עדים. ותמיהא לי דהא אפילו במכחישין אלו את אלו, הויא לה כב' אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) הרי זו לא תנשא, וכן נמי זיל לגבי האי והוה ליה כשנים אומרים נתקדשה לו ושנים אומרים לא נתקדשה, וכן נמי לגבי אידך. ועוד דבהא קיימא לן (שבועות מז, ב) בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו דזו באה פני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, והלכך הכא ודאי חדא מינייהו מהימנא, ולחד מהני ודאי נתקדשה, וכיון שכן, על כרחנו צריכה גט משניהם, ואפילו נשאת תצא, דלא אמרו לא תצא אלא בקדושי אחד אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה ועדיין פנויה היא, ומכל מקום התם נמי צריכה גט, ואפילו למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן, ודכתבינן לקמן בפרקין (קידושין סו, א) ובפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) ומסתברא אפילו במכחישין.

והא דאמרינן: מי מציא אמרה אלו עבדי וחבילה שלי. קשיא לן ודלמא אית לה נמי סהדי לדידה, ואי משום דלא קתני בברייתא ושנהין צריכין גט שחרור זה מזה והיא משחררת את שניהם. דאילו הוי לה סהדי לדידה הוו צריכין גט שחרור מינה, מאי קושיא דלמא דאית לה סהדי דאמרי דחבילה שלה כסהדי דידהו, דסהדי דהאי ודהאי ודאי לאו אגופן קא מסהדי, דאם כן ליתני ושניהן צריכין גט זה מזה, אלא דעל החבילה ועל קדושיה מסהדי ולאו אגופן, וסהדי דידה נמי דמסהדי אחבילה בלחוד, ומשום הכי לא תני והיא משחררת את שניהם, וצ"ע. ומה שתירץ הראב"ד דהכי קא פריך מי מציא אמרה כו', למה הוזכרה טענתה ומה אנו עושין בדין זה בשביל טענתה, לא נתיישבו דבריו.

מי מציא אמרה הכי. פירש רש"י מי מציא אמרה הכי למהוי מותר החבילה בספק שלה ושלהם, כלומר דכיון דלא קתני דינא דחבילה, שמע מינה דהכי קתני נוטלת כתובתה יותר על הדין השנוי פרק שנים אוחזין (בבא מציעא ב, א) דחולקין או שתהא מונחת עד שיבא אליהו (שם), כפי מה שהוא הדין לפי הדין הפסוק שם. אבל הרב אלברצלוני ז"ל כתב הואיל וקבלה שני הגטין והכחישה טענתה, אין לה בחבילה כלום. ואין זה נכון, דלא הכחישה טענתה בחבילה דשמא נתן לה אחד על מנת שאין לבעלה רשות בה, אי נמי שנתן הבעל עצמו, ואף על פי ששנינו בתוספתא בבבא בתרא (פ"ח, ה"ב) מי שיצא הוא ואביו למדינת הים, ומת הבן או מת האב, לעולם נכסים בחזקת זקן, וכל שכן בדין אשה ובעלה שהנכסים בחזקת הבעל, דמה שקנתה אשה קנה בעלה, הכא שאני שאין כאן בעל ודאי, אלא מתוך שקבלה גיטה מהן, וכיון שהיא מחזקת עדיין בטענתה הראשונה, נאמנת היא בדין מגו, ומיהו צריכה היא ליזהר בתביעתה, דאילו באה לבית דין ואמרה הגבוני כתובתי מן החבילה, כבר הודית שאין לה בה אלא מחמת כתובתה והכחישה טענתה הא', אלא צריכה היא לתבוע כל החבילה, וכשיאמרו לה שהיא שלהם, תאמר תנו לי כתובתי ממנה, שאתם מודים לי ממה נפשך והשאר כפי מה שיפסקו הדיינים, ולפיכך מגבין לה כתובה מעתה ממה נפשך, והשאר חולקין שלשתן שוה בשוה, הרמב"ן נר"ו. ואני תמה למה אינה נוטלת שליש החבילה וכתובה מן המותר, דמדינא נוטלת שלישתה כדין שנים אוחזין בטלית ומן המותר תטול כתובתה ממה נפשך.
עוד כתב הרב נר"ו ואם המתינה ולא תבעה כתובה עד שיחלוקו על פי בית דין, אינה יכולה לתבוע כתובה מן המותר, דאי תבעה חד מינייהו בכתובה אמר לה והא את לא הוית מודית דאית ליך עילאה כתובה, והשתא נמי מחברי קבלת נמי גט ליתן לך איהו כתובה, ואי אמרת הבו לי ממה נפשך דכולה שלי, מכיון שחלקו להן בית דין, הלכה לה טענת כולה שלי, שכבר נטלה ספקה והלכה לה, ודמיא לההיא דקיימא לן בספק ובני יבם קם דינא כדאיתא ביבמות (לח, ב) ואף על גב דאתי ממה נפשך, גם בזו לא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו, דהא על החבילה לא הכחישה טענתה, ולפיכך נוטלה שלישתה כדינא דשנים אוחזין, אבל על הקדושין הכחישה טענתה, כיון שקבלה גיטה מהם, ואף הם הודו לה ועמדו בטענתה וגרשו מעצמן, וכיון שכן נוטלת כתובה מהן, ואפילו מוכרין שער ראשון. וכשתמצא לומר שכיון שקבלה גט משני הודית לראשון שאינה אשתו ואין לה עליו כתובתה, מכל מקום מאחרון מיהא תשקול, ולא עוד אלא דמשניהם הוה לן למימר דתשקול, דאי אמר לה ראשון קא הודית ליה דלא מיקדשת לי, לא היא, דאיהי לא מודית ליה בפירוש, אלא מכיון דטענה מתחלה ועד סוף דחבילה שלה רצתה לשחק באחרון דתשקול גיטה מיניה, כי היכי דתגבה כשיעור כתובה מיניה, ואי טענה הכי טענתה מעלייתא קא אמרה, ואי קבלה מתרוייהו בבת אחת, כל שכן דלית להון טענה עלה בהא, דאינהו כל חד מינייהו נתן גט מעצמו הוה, ומאי אמרת שכבר הודית לחד מינייהו, ליתא, דאיהי הודאתה דכל חד מינייהו מסופקת והודאתם לה ודאית. והא דקתני נוטלת כתובה מן החבילה, דמשמע חדא כתובה בלחוד, ברייתא ודאי כשהחבילה ביד שליש או ביד בית דין מיירי, דאין מוציאין אלא בדבר ברור, ואין אחד מהן יכול ליטול חלקו ממנה עד שיבא אליהו כדין הפסוק בשנים אוחזין ובפרק חזקת (בבא בתרא לב, ב) גבי ארבא, וכיון שכן היא נוטלת כתובה מן החבילה ממה נפשך, ומותר החבילה יהא מונח עד שיבא אליהו, והלכך אינה יכולה ליטול ממנה דבר אחר, ואף על פי שקבלה שני גטין, והן אין להן אלא החבילה בלבד, ואילו היו להם נכסים אחרים היתה גובה כמו שכתבתי, והיינו דקתני גובה כתובתה מן החבילה, והיינו נמי דאמרינן במסקנה צריכה שני גיטין ליטול כתובה מן החבילה, ואילו אפשר לה לחבילה ליחלק ביניהן, למה צריכה שני גיטין לגבות כתובתה מן החבילה, הא בגט אחד נוטלת כתובה מחלקו של זה שנתן לה גט. ורש"י כן פירש והמותר מוטל בספק עד שיבא אליהו, ולקמן נמי כן פירש צריכה שני גיטין ליטול מן החבילה, כלומר לעולם החבילה מונחת עד שיבא אליהו, אלא אם כן נתנו שניהם גט מעצמן והגט מביאו לידי גיבוי כתובה מן החבילה ממה נפשך ע"כ.
והא דגרסינן בירושלמי בפרק שנים אוחזין (ה"ב) צריכה גט משניהן והיא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה. ובבהמה ובמשוי שלשתן שוין, התם בשהחבילה יוצאה מתחת ידן, ומפני שכל אחד הכחיש טענתו על ידי קבלת גיטיהן, ונמצאת טענת כולן והכחשתן שוה, לפיכך שלשתן שוין בחבילה, והאי דלא קתני נוטלת כתובה, איכא למימר דרבנן היא, דאמרי מטלטלי לכתובה לא משתעבדי, ותמיה לי אחרון למה אינו מפסיד, דאף על פי שהראשון כשקיבל גיטו מיד חברו ומיד האשה היה לו להפסיד חלקו שבחבילה, דמה שקנה עבד קנה רבו, ואחר שקבל השני גיטו ממנו וזה כתב ונתן לו, הוה ליה ראשון כאומר מנה לך בידי והלה אומר אין לי בידך כלום, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, וכאותה שאמרו (גיטין מ, ב) כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, הודאת בעל דין כמאה עדים. ואולי נאמר דאפילו בעבד נאמר הדין שאמרו באשה למעלה דלא הכחישו טענותיהן אלא במה שאומר זה עבדי, אבל בחבילה לא הכחיש טענתו ועדיין מחזיק בטענתו, ודלמא אחר נתנה לו על מנת שיצא בו לחירות, אי נמי שאין לרבו רשות בהן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדא לכתובה. הראב"ד פירשה בשמתו המגרשים. לומר דאלו שניהם קיימין אפילו רבנן מודו דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. ולא נהירא דאם איתא דמחיים מודו רבנן, למה לי לאפוקי לבר מהלכתא ולאוקמוה כר' מאיר, לוקמה מחיים ואפילו לרבנן, ואי אמרת אם כן מאי קא משמע לן, איכא למימר דדינא דחלוקה קא משמע לן, כמשנת שנים אוחזין, אלא ודאי אפילו מחיים דבעל לרבנן אינה גובה מן המטלטלין, דכל אסמכתינהו אינה אלא על הקרקע, לפי שעומדת ימים רבים ואין זמנה קבוע, ועוד שאין דרכה לחזור אחר המטלטלין שיכול להטמין, אלא אחר הקרקע שהוא ידוע אצל הכל, מה שאין כן בבעל חוב שזמנו קבוע ודעתו שיטרח בעל חובו לפרוע, לו במעות.
ור"ח הביא ראיה מהא דתנן בנדרים (סה, ב) מעשה באחד שהדיר את אשתו, ובא לפני ר' עקיבא וחייבו ליתן לה כתובה, אמר לו רבי שמונה מאות זוז הניח לנו אבא נטל אחי ד' מאות ואני ד' מאות לא דייה שתטול היא מאתים ואני מאתים, אמר לו אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה, ודייקינן עלה בגמרא שמע מינה מטלטלי משתעבדי לכתובה, אלמא לרבנן אפילו מחיים לא משתעבדי לכתובה, דלרבנן גריעא מבעל חוב, דאפילו מחיים לא, מה שאין כן בבעל חוב, ולר' מאיר עדיפא מבעל חוב, דאלו מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ולר' מאיר משתעבדי לכתובה מדגרסינן ביבמות פרק נושאין על האנוסה (יבמות צט, ב) יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהן בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה, נמצא זה מוכר את אביו להגבות את אמו כתובתה, ומוקי לה כר' מאיר, וקמשמע לן דמטלטלין משתעבדי לכתובתה, והכא אפילו כשתמצא לומר דמחיים דבעל קא מיירי ובגרושה, מכל מקום מקבל מתנה כיתמי דמי, ולא עוד אלא כלקוחות הן, דעדיפי מיתמי כדאיתא בריש פרק הנזקין (גיטין נ, ב) ועוד דתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, ב) הניח אחיו מעות ולקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ואוקימנא כר' מאיר, ויבם כיתמי דמי, וטעמא דמלתא דלר' מאיר עדיפא לוה מב"ח משום דכל יש כתובה ואית לה קלא טפי. ועיקר פלוגתייהו בכתובות גבי יבם.
והקשה הרמב"ן נר"ו מדתנן בפרק הכותב (כתובות פד, א) מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים. ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן, ופירש ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינא, ועוד דתנן פרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, ב) וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלה והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה, ופירש רש"י קדמה היא בהן מחיים ותפסה זכתה, ואם איתא דאפילו מחיים לא משתעבדי מה תפיסה מועלת. ותירץ דשלש מחלוקות בדבר, דלרבנן אינה גובה מן המטלטלין אפילו מחיים דבעל, מיהו אם תפסה מחיים אין מוציאין מידה, והיינו מתניתין דפירות התלושין כל הקודם בהם זכה, ולר' טרפון אפילו תפסה לאחר מיתה מה שתפסה תפסה. והרב בעל ההלכות כתב נמי דאפילו מיניה דידיה לא גביא אלא ממקרקעי, ואייתי ראייה מהא דחבילה, ומיהו דוקא מנה מאתים ותוספת כתובה שהכניס לה משלו, אבל מה שהביאה לו גובה אפילו ממטלטלי ומיניה דידיה, וז"ל ואי מגרש לה כל מידי דשקל מינה בין זוזי בין מנה פרע, ואפילו מגלימא דעל כתפיה, מידי דלא שקליה אי אית ליה מקרקעי יהיב ואי לא לא יהיב. ועוד כתב ואי איכא תכשיטין דכתב לא איהו בכתובתה, כגון קטלאות ונזמין וטבעות, ואיתנהו בעינייהו, לא מיבעיא דכי איתנהו גבה דהא תפסה להו דשקלא ונפקא, אלא אפילו כי איתנהו גביה כיון דאיתנהו בעינייהו מגבינן להו מינייהו ע"כ.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים אמר ליה התם לא מחייב לאחריני הכא מחייבא לאחריני. פירש רש"י הכא קא מחייב לאחריני, שקרובתיה נאסרות בו וקרוביו נאסרין בה. וקשיא לי אי הכי גר וגירות ואי נמי מי שאין להם קרובים שיאסרו מחמת קדושיהן דלא מחייבא לאחריני, נימא הודאת בעל דין כמאה עדים. ואם תאמר כיון דבעלמא מחייבא לאחריני, אף במקום דלא מיחייבא לאחריני לא מהימנא, כדי שלא יאמרו מי שאין להם קרובים נאמנת שיש להם אינה נאמנת, והא גבי ממון נמי הכי הוא דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן, כדאיתא בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) ומסתברא דהכי פירושו מיחייב לאחריני דנאסרה אכולי עלמא בהודאתה זו, ואין לך מודה שנתקדשה שאינה מחייבת אחרים, וכן פירש ר"ח פעמים שבא אחרת וקדשה ונמצאת בהודאתה מחייבת לאחרים ע"כ.
מיהו אכתי קשיא מאי מחייבת איכא, דמאי אית להו עליה, ומאי שייכי בה דנימא שהיא חובה להן בהודאתה, אטו מי שהודה שמכר שדהו לחברו אינו נאמן ומי קרינן ליה מחייב לאחריני, ואפילו לרב נחמן דאמר בפרק קמא דמציעא (ג, א) המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, וקא יהיב טעמא משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, ואף על פי שאותן אחרים לא היה להם בה שום זכות שאני התם דהוי כהפקר וזכות הכל עליה ונמצא זה כמחייב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה בלא רשות, אבל כאן שאין לשום אדם זכות עליה ואין אדם זוכה בה אלא מדעתה, מאי חב לאחרים איכא. ועוד אפילו במקום שחב לאחרים כל כיוצא בזה שהיא יכולה לחוב עכשיו להן בפנינו בעל כרחן נאמנת היא במה שהיא מחייבת בהודאתה משום מגו, וכדמשמע בפרק קמא דמציעא (יט, ב) דאמרינן התם מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, ופרכינן וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי, ואזלא וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן כו'. ופרקינן אמר רבה שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול. כלומר וכיון דאפשר לה למחול לבעל ולהפסיד את הלקוחות בפנינו נאמנת במגו, והכי נמי לא שנא. ויש לומר דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא (שמות כב, ח) אשר יאמר כי הוא זה דמיניה גמרינן הודאת בעל דין, הוה אמינא דלעולם לא מיקיימא מלתא אלא בסהדי, משום דכתיב (דברים יט, טו) על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר וכדאיסתפקא מלתא למר זוטרא ורב אחא דבסמוך, אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב, והלכך עריות דכתיב בהו דבר, על כרחין לצד ממון שיש בו חובה הוקשו, ולא לצד ממון שאין בו חובה, ולומר דלא מקיימא להו מלתא אלא במקיימי דבר, ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה, ולא שתהא חובתו של זה כזה, דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן. ותדע לך דאילו חב לאחרים ממש אף על גב דאמר כזה וכזה היה ובפני עדים היה והלכו להם למדינת הים אינו נאמן, ואילו הכא אי אמרה נתקדשתי בפני שנים והלכו להם למדינת הים או שמתו נאמנת, דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי, וכיון דאמרה דהכי הוה נאמנת, דהא לא מחייבא ממש לאחריני, ומיהו עיקר מלתא לא מקיימא אלא במקיימי דבר, והודאתה כמי שאינה, אף על פי שהיא נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל.
ומסתברא לי דהא דתנן (גטין פו, ב) ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר וחד מינייהו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, התם היינו טעמא משום דרחמנא רבייה בגיטין כממון, מדכתיב (דברים כד, א) וכתב לה, דמשמע כל שכתב לה הוא בכתב ידו מגורשת, ושטר גמור הוא כשטר שבממון, ודכותה רבי רחמנא עד אחד בטומאה שלאחר קנוי וסתירה מועד אין בה, ולמאי דרבי רבי ולא גמרינן מינייהו, דאם כן גזירה שוה למאי אתא, ואין לך בהן אלא מקומן, ואילו בקדושין כתב לו בכתב ידו ואין עליו עדים אינה מקודשת. והא דתנן ביבמות פרק ד' אחין (יבמות ל, ב( וכולן שהיו בהן גירושין או קדושין ספק הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, כיצד סדר קדושין, זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קדושין, כיצד ספק גירושין, כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גרושין, ואמרינן עלה בגמרא אמר רבא כל שיש בקדושין יש בגרושין, ויש בגרושין שאין בקדושין, וזהו דקדושין למעוטי מאי, למעוטי זמן, דליכא בקדושין, דמשמע לכאורה דכתב בכתב ידו ואין בו עדים איתא בקדושין כמו בגרושין, ליתא. דהתם הכי קאמר, וכולן ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אם היו בהם ספק קדושין או ספק גרושין אינן פוטרות צרותיהן לגמרי באלו, אלא חולצות, וזהו דוקא בקדושין שאינה פוטרת לגמרי, כגון זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה, וזהו למעוטי מאי שאינה כזו אלא כראשונות שפוטרות לגמרי מן החליצה ומן היבום, יש בו עדים ואין בו זמן, שאף על פי שבגרושין הויא ספק ואינה פוטרת לגמרי, בקידושין פוטרת לגמרי, אבל כתב בכתב ידו ויש בו זמן, אי נמי יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, אינן מתמעטין מזהו דקדושין ולומר שהן כראשונות שפוטרות צרותיהן, דאדרבה באלו צרותיהן מותרות לגמרי בין לחליצה בין ליבום, שאין כאן קדושין כלל כנ"ל, ובמקומה בפרק ד' אחין הארכתי יותר בס"ד.

לא איברו סהדי אלא לשקרי. פירוש בממון, וכשלא חב לאחרים.

אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן. איכא למידק, והא אמרינן בפרק הנזקין (גיטין נד, ב) היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן, אבל אמר לו טהרות עשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן, ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר אביי כל שבידו נאמן, אלמא לאביי עד אחד אינו נאמן אלא היכא דבידו, ורבא נמי דמשמע הכא דלא פליג אדאביי, מדפליג עליה בסמוך באשתו זנתה בעד אחד ואמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, אלמא בשאר איסורי מודה, והתם בפרק הנזקין מוקי לה לההיא כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי, ולבתר הכא אשכחיה ואמר ליה ורישא דאמר ליה בזימנא קמייתא דאשכחיה, ודוקא בשבידו, אבל בשהוציאן מתחת ידו אינו נאמן, ור"ת תירץ דהכא בשותק, ומשום שתיקה כהודאה נגעו בה, אבל התם באומר איני יודע, והלכך כשהוציאן מתחת ידו אינו נאמן, אבל בשהן תחת ידו נאמן, מגון דבידו לטמאן, וסייעיה להך סברא מדאמרינן וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דאי דלא קים ליה בנפשיה חולין לעזרה לא הוה מייתי, אבל נטמאו טהרותיך מימר אמרינן האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו, כלומר ולא הויא הודאה, אלמא מדין הודאה נגעו בו, ועוד דאמרינן בריש פרק האשה רבה ביבמות (פז, ב) עד אחד דמהימן מנא לן, דתנן אמר לו עד אחד אכלת חלב והלא אומר לא אכלתי אינו נאמן, טעמא דאמר לא אכלתי, הא אי שתיק מהימן, ודחינן ממאי דנאמן, דלמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא.
ואינו מחוור, דאם כן לאו משום דמהימן, אלא משום דהודאת בעלים כמאה עדים (הול"ל אלא) ולישנא דקאמר אמר לו עד אחד כו' נאמן, משמע דמשום נאמנותו דעד הוא, ולא הוה ליה למימר אלא אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק חייב, כלומר קרבן, אמר לו עד אחד נטמא טהרותיך והלה שותק טמאות כלישנא דמתניתין. ותו קהו רבוותא בכולה שמעתין איפכא משמע, דהא אשתו זינתה בעד אחד, דפליג רבא ואמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אי משום הודאתו למה לי שנים, הא קא מודה, ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ומה לי דפליג רבא בהא ולא פליג באינך כולהו. ועוד ההוא סמיא לא ידע אי קושטא קאמר ליה ואיני יודע הוא דקאמר, ואפילו הכי אמר ליה מר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה, ופרשה אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא, אלמא בלא הודאתו אסירא דהאי משום הודאתו מה לי גזלן מה לי כשר, דהא אודי, ומעשה דינאי לא שתק ולא הודה, ואדרבה צווח וקטיל. והתם נמי בפרק האשה רבה משמע הכי מדאמרינן בתר הכי אלא סברא הוא מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואמר עד אחד ברי לי דשומן הוא דמהימן, ודחינן מי דמי התם לא איתחזק איסורא עד אחד נאמן.
הלכך לאסור את המותר דליכא למימר איתחזק התירא, דלא אמרינן ליה בשום דותכא עד אחד נאמן, בין שתק הלה בין אמר איני יודע, וההיא דפרק הניזקין טעמא אחרינא אית לה, דמשום דפועל חזקתו משמר פעולתו מלטמא ומלפגל הוא דאמרינן דכשאינו בידו לא מהימן. ועוד דאם איתא דקושטא קאמר, בשעה שהחזירה לבעלים הוה ליה לאודועיה, אבל כשהוא בידו דאלו בעי מטמא מהימן, והוא הטעם לרבא דבזימנא קמייתא דאשכחיה הוה ליה למימר, אבל אי אשכחיה בתר דפרעיה ולא אמר ליה, ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה, לא מהימן, דאם איתא בזימנא קמייתא הוה ליה למימר, אבל הכא דאיניש דעלמא הוא מהימן בין אשכחיה ואמר ליה בין אשכחיה ולא אמר ליה, ובתר הכי אמר ליה, דהא דלא אמר ליה מעיקרא משום דלא רמיא עליה, והוא הדין לאומר לחברו נתנסך יינך, והלה שותק או אומר איני יודע מהימן ואסור, ולדברי ר"ת דוקא בשותק, אבל באומר איני יודע אי נמי בשאמר ליה נתנסך יינך עמנו בספינה מקום שאין הבעלים יכולים לדעת אם נתנסך אם לא, אף על פי ששתק שרי, דהשתא ליכא למימר שתיקה כהודאה דמיא. וליתא להא דר"ת כדכתיבנא.
והראב"ד הביא ראיה בפרק הניזקין דעד אחד בעלמא מהימן באיסורי, מדאמר התם גבי המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב, אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב, ומה טעם אמרו בשוגג פטור, כדי שיודיעו, אלמא מהימן, ומיהו לאו ראיה גמורה היא, דלאו משום דמהימן הוא בעל כרחיה דבעל הבית, אלא מתוך שמודיעו דלמא מהימן ליה כבי תרי. והא דאמרינן בסנהדרין (ל, א) הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם, בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימין, כללו של דבר כל שבידו ליטלין דבריו קיימין, והא הכא דאמר של מעשר שני הם, וכל שאין בידו ליטלן אינו נאמן יש לומר דהתם לא קאמר אלא כמעיד מפי אחרים, ולא שהוא יודע בהן שכך הוא, ואיכא למימר שמא האב שלא להשביע את בניו קאמר, ומכל מקום כשבידו ליטלן נאמן, דהא הימניה כשהטמין בפניו במקום שיכול ליטלן וכמפקידן אצלו לשם מעשר שני הוא.

והא דאמרינן הכא: טעמא דאמר לא אכלתי הא אי שתיק נאמן. אי קשיא לך מנא ליה לאביי הא, דלמא לאו משום דמהימן הוא, אלא משום דשתיקה כהודאה דמיא, וכדדחינן התם ביבמות פרק האשה רבה. איכא למימר דהכי קאמר, טעמא דאמר לא אכלתי, הא כל שלא אמר לא אכלתי, בין דאמר איני יודע בין ששתק חייב, דאי לא ליתני ואמר הלה איני יודע פטור וכל שכן אי אמר לא אכלתי דקא מכחיש ליה. וההיא דיבמות דקא דחי ליה, לאו מהא מתניתין דחינן ליה, אלא מדתניא או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אף על פי שאינו מכחיש, תלמוד לומר או הודע מכל מקום, והיינו דדחי ליה, ודלמא הכי קאמר יכול אף על פי שאינו מכחיש אלא שותק יהא פטור תלמוד לומר או הודע מכל מקום, ללמדך דאפילו שותק חייב, משום דשתיקה כהודאה דמיא, וכאן למדך הכתוב, ואכתי תיבעי לך עד אחד דמהימן מדאורייתא מנא לן, וממתניתין לא מצי לאתויי, דאיהו מדאורייתא מנא לן הוא דקא בעי, ואדרבה בהא מתניתין הוא דבעיא התם מדאורייתא מנא להו.
ואם תאמר ואביי דהכא היכי מוכח ממתניתין דעד אחד מהימן, דהא אמרינן ביבמות בריש פרק האשה רבה דמתניתין לו משום נאמנותן, כדדייקינן התם ורישא מאי טעמא מחייבי רבנן, אילימא משום דמהימן. והא תרי בעלמא, אף על פי דקא מכחיש להו אינהו מהימני והכא קא פטרי רבנן, אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא, איכא למימר דאביי דייק ממתניתין דנאמן וחייב, ומוקי לה כר' מאיר דאמר בשנים אומרים לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי חייב הואיל והם נאמנים, ובחד נמי משום דמהימן הוא, והכי נמי מוקי לה בכריתות (יא, ב) בדוכתא כר' מאיר, אי נמי אפילו רבנן וכאידך טעמא דמפרשינן התם לרבנן דמשום מגו מתרצינן ליה לדבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ולההוא לישנא רישא משום דמהימן הוא, דכי פטרי רבנן בשנים משום דלא מהימני במכחישין ומשום מגו, וסוגיין בפרק אמרו לו כההוא לישנא רהטא וההיא דיבמות אתיא אליבא דאידך לישנא דאתמר בכריתות דטעמייהו דרבנן משום אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ודחינן בעלמא כדרך לאידך לישנא מאי איכא למימר.
והא דאמרינן וצריכא, דאי אשמועינן הך קמייתא כו', אבל נטמאו טהרותיך מימר אמר האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו, הכי קאמר, אי אשמועינן קמייתא הוה אמינא דשתיקתו לאו הכחשה, אבל נטמאו טהרותיך מדאישתיק ולא אמר ליה ולא מידי, אמאי תהוי כהכחשה, וכמי שאינו מקפיד ואינו חושש לדבר, שאלו חשש היה אומר איני יודע או יודע אני, קא משמע לן אביי שאין השתיקה אלא מפני שאינו יודע, וכל מקום שאינו מכחיש העד בפירוש נאמן הוא ואסור. הרמב"ן נר"ו. ול"נ דהכי קאמר אי אשמועינן אכלת חלב והלה שותק, הוה אמינא דטעמא משום דשתיקתו כהודאה דמיא ולא משום נאמנותו של עד, דאי לאו דקים ליה בנפשיה דאכל מידק הוה דייק ונחית לחקירת הדבר, כי היכי דלא ליתי חולין לעזרה, אבל נטמאו טהרותיך דאף על גב דשתיק לאו כהודאה היא, דמימר אמר חזי ליה בימי טומאתו ולא איכפת ליה להכחישו במאי דקאמר, אימא אם חזר ואמר איני יודע לא ניחוש לדברי העיד, דלעולם עד אחד לא מהימן, קא משמע לן דאף על גב דליכא משום הודאה איהו מהימן. ואי אשמועינן התם אכתי הוה אמינא דהתם איכא למימר דשתיקה כיוצא בה הודאה היא, דהואיל ומפסידה מיניה בימי טהרתו הוה ליה למימר ליה אינו כן או איני יודע, אלא מדאישתיק אודיי אודי ליה, ולעולם משום הודאתו הוא ולא משום נאמנותו דעד, ובעלמא דליכא למימר הכי כגון שורו נרבע דשתיקתו לא מוכחא מידי, דהא דאישתיק סבר מה איכפת לי כל תורי לאו לגבי מזבח קיימי, אימא לא ליפסול, דאי משום עדותו של זה עד אחד לא מהימן, קא משמע לן דטעמא דכולהו לאו משום שתיקה כהודאה היא, אלא משום נאמנותו של עד דמהימן כנ"ל.

שנים שבאו ממדינת הים זה אומר זה עבדי כו'. עד צריכה שנו גיטין וגובה כתובה מן החבילה פירושו לישנא מוכח בהדיא דלא גביא אלא חדא כתיבה ואותה כתובה היינו מן החבילה עצמה אבל לא משאר נכסיהם אם אין החבילה מספקת. ואיכא למידק הא אמאי אי אזלינן בתר הודאה דידהו שתי כתובות הוה לה למגבי ואפילו משאר נכסיהם ואי בתר הודאה אזלינן דאודי שאין א' מהם בעלה ואין לה עליהם כתובה ואפילו חדא כתובה אמאי גביא. ואיכא למימר דודאי דכל היכא דאתיא למגבי בתורת כתובה לית לה כתיבה כלל דכל כהאי גוונא בתר הודאה דידה אזלינן כדין האומר לחבירו חייב אני לך מנה והלה אומר אינך חייב לי כלום שזה פטור כיון שאין לו תובע ונכסאי ברשותיה ומחוסר גוביינא וכדכתיבנא במסכת גיטין ולא עוד אלא דכיון דהודית השתא שאחד מהן בעלה דקא תבעה כתובה הרי הוא כאלו הודית שאין לה בחבילה זכות אחר אלא מדין כתובה ונמצאת קרחה מכאן ומכאן אלא הכא במאי עסקינן דקא אתיא עלייהו ממה נפשך שתאמר לדברי חבילה זו כולה שלי ולדבריכם הרי יש לי בה לכל הפחות בהודאתכם שיעור כתובה אחת וגובה אותה ממה נפשך והשאר ידה עמהם שוה כדין ממון המוטל בספק או לחלק כדין שנים אוחזין או להיות מונח עד שיבא אליהו או לדון כדין כל דאלים גבר שהרי הודה לה כשיעור כתובה ואין מחלוקתם עמה אלא על השאר והוי כזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא היכא כל דלא מצי אתיא ממה נפשך כגון דאודית שאין לה זכות אחר בחבילה אפילו כתובה לית לה ולפיכך כל שאינה תובעת אלא כתובה הא אודית דלית לה זכות אחר ולית לה מידי כדכתיב' וגדולת מזו אמרו בפ' שור שנגח את הפרה כיון דתבעת לבעל ולד גלית אדעתה דשותפות אית לה

והיכא שנתרצו שלשתן ליטול כל אחד מהם שליש עכשיו ואח"כ שיטעון כל אחד מהם לחברו כל מה שיוכל לטעון בב"ד ועשו כן ונטל כל אחד מהם שליש ובאו לב"ד וטען כל אחד שהחבילה שלו הא ודאי אם אין בשליש שביד האשה שעור כתובה אחת משלימין לה בין שניהם מחלקם בשוה שהרי לדברי כלם היה לה בחבילה שיעור כתובה אחת אבל יותר על כדי כתובה אין מוציאין מידם ואם יש בחלקה שיעור כתובה אין להם עליה כלום דבשלמא כשהיתה חבילה ביד כולם בב"ד לא סגיא שלא תטול שיעור כתובה שמודים לה וחלקה בשאר כדין זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אבל עכשיו שבא חלק כל אחד לרשותו והיא באה להוציא מידם במה היא יכולה להוציא מידם הרי כל אחד טוען שמה שתופס שלו הוא כדין מיהו ליכא למיתי עלה מההיא דיבמות דספק ויבם שבאו לחלק בניכסי מיתנא דאמרינן התם קם דינא דלא דמיין דהתם חלוקה קמייתא הוה בבי דינא ומן הדין לפי אותה שעה מה שאין כן בזו אבל הדין אמת מן הטעם שכתבנו ואינו צריך הכרע ואי קשיא לך לעולם מאי דכתיבא השתא דמקבלא גיטא מנייהו אמאי לא הויא הודאה שהוא כטענתה שהוא אשת אחד מהם וגם החבילה שלהם ותו לא יהא לה אפילו כתובה דלא מציא למיתי ממה נפשך. ואיכא למימר דהא לא קשיא דאיכא למימר דמיירי באומרת שאינה מקבלת גט זה מפני שתהא צריכה לו אלא בשביל ב"ד שלא היו מתירין אותה לינשא בלא גט מפני העדים שהביאו ומוכרחת היא בקבלת גט זה דכל כי האי גוונא לאו הודאה היא כדכתיבנא בפ' המגרש ולא עוד אלא אפי' בשותקת אינה הודאה שאין החבילה שלה שאין בקבלת הגט מרצונה הודאה אלא שהיא אשת אחד מהם ואפשר הוא שאע"ג שהיא אשתו שתהא החבילה שלה שנתונה לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה ואלו כשקבלה הגט טענה אין דבעלי היא מיהו החבילה שלי שנתונה לי ע"מ שאין לו בה זכות מהימנא לזכות בחלקה מיגו דאי בעיא אמרה עבדי הוא והחבילה שלי משא"כ באשה דעלמא שבאה עם בעלה וידוע לנו שהוא בעלה שכל מה שנמצא ברשותה הוא בתורת נכסי מלוג ואינה יכולה לטעון שנתנוה לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכדמוכה בפרק חזקת הבתים בשמעתא דאין מקבלין פקדונות מן הנשים וכדאיתא בירושלמי וכדכתיבנא התם וגדולה מזו שנינו בתוספתא דב"ב מי שיצא הוא ואביו למדינת הים ומת הבן או מת האב לעולם נכסים בחזקת זקן וכ"ש כאשה היושבת תחת בעלה אבל בהא דשמעתין שאין ידוע לנו שהוא בעלה הות מהימנא במיגו ואפשר דה"ה באשה שתחת בעלה דמהימנא בכך כל היכא דאית ליה מגו כגון דליכא ראיה הלכך השתא דקבלה גיטא סתם אין כאן הודאה שאין החבילה שלה ולפיכך גובה כתובתה מן החבילה מיהו לגבי דידהו אם קבל א' מהם גט מחבירו שלא בהכרת ב"ד הויא הודאה שהוא עבדו ואין לו בחבילה כלום דכיון דגופו קנוי לרבו כל מה שהוא שלו בחזקת רבו כמו שגופו בחזקת רבו ואין לו שום חזקה בנכסים שברשותו בשום מיגו ואינו יכול לומר שנתנוהו לו ע"מ שאין לרבו רשות בהם עד שיביא ראייה לדבריו כי הוא המוציא מחבירו עליו הראייה וזה מבואר:

ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי. פי' לאו למימרא דאיכא סהדי לכל חד מנייהו על כל טענותיו דא"כ הרי יש לכל אחד מהם עדים שזה עבדו והוו שניהם צריכין גט זה מזה מן הספק ובמתני' לא קתני הכי אלא הכי קאמר דאיכא סהדי לכל חד מנייהו על מה שטוען עליה דהיינו שזו אשתו וזה חבילתו אבל במה שטוען כל אחד מהם על חבירו שהוא עבדו אין לו עדים:

מי מציא אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי והא איכא סהדי לכל חד מנייהו שהחבילה שלו ולא במאי דטענה איהי קשיא לן דהא מאי אריא איהי מציא למטען טובא אלא ה"ק דהא כיון דאיכא סהדי להני שהחבילה שלהן ותו לא מציא אתיא עלייהו ממה נפשך והיכי יהבינן לה כתובה כלל דהא כל היכא דלא מציא למיתי בממה נפשך לית לה כתובה כדכתיבנא. ואי קשי לך והא האי עדות מוכחשת היא וכמאן דליתנהו דמי בעדות זו וכדאמרינן התם בפרק חז"ה האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה דהויא עדות מוכחשת ואפילו באכיל' דלא מכחשא להו אידך לא מהימנא דדילמא סהדי שקרי נינהו. ואיכא למימר דהתם הוא דלא מודו להו אידך באכילתה אבל הכא כולהו מודו דלית לאשה בחבילה כלום וכיון דכן לא סגיא דלית בהו כת אחת צדקניות דמסהדי בקושטא ומהימנת וכן כל כיוצא בזה ושלא כדברי הראב"ד ז"ל. וכ"ת אמאי לא מוקים בדאית לה נמי סהדי על טענתה דהשתא ידה שוה עמהם ומציא למייתי ממה נפשך ואיכא למימר דהא ליכא למימר דא"כ היה כל אחד מהם צריך גט ממנה מן הספק כיון שיש לה עדים בדבר ואלו במתני' לא קתני אלא שהיא צריכה שני גיטין:

ותסברא עד בהכחשה מי מהימן. פי' שאפילו היה כאן נאמן עד אחד ליחוש לקדושין כל שבהכחשה אינו נאמן בשום מקום לא באיסורין ולא בממון כל היכא דאחו כי הדדו כדבעינן לפרושי בכתובות בס"ד:

ור"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מהא שמעינן דלרבנן אפילו מחיים לא משתעבדי מטלטלי בכתובה משא"כ בחוב דעלמא דגבי מינה אפילו מגלומא דעל כתפיה והיינו דאמרינן התם ש"מ משביע עידי קרקע חייב דסהדי כתובה עידי קרקע חשיבי כיון דלא גביא ממטלטלי אפי' מחיים וה"נ משמע בנדרים דאמרינן מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו ובא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה אמר לו רבי שמנה מאות זוז הניח לנו אבא ארבע מאות של אחי ואני ארבע מאות לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים אמר לו אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה ודייקינן עלה דלר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה דאלמא לרבנן לא משתעבדי אפי' מחיים אלא שאם תפשה מחיים אין מוציאין מידה כדאיתא בהדיא בפרק הכותב והלכתא כרבנן ולר"מ יפה כחה של כתובה דאפילו לאח"מ גביא ממטלטלי דיתמי ודלקוחות ודינה בהם כקרקע לפי שהכל יודעים שכל אדם יש עליו כתובה והכי מוכח ביבמות מדאמרינן יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהם בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה ומת נמצא אותו בן מוכר את אביו העבד להגבות לאמו כתובתה ואוקים כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובתה דלרבנן אין גובין מן העבדים דמטלטלי נינהו לענין גוביינא כדאיתא בפ' מי שמת והא התם דבן שפחה זה מקבל מתנה הוא בנכסים ואפילו הכי כתובה נגבית מן המטלטלין שנתנו לו לר"מ אלמא כתובה גובה ממטלטלי דמשועבדים ואפי' תאמר דההוא מתנת ש"מ היתה הא פרישנא בפרק מי שמת גם בפרק הניזקין דמתנת ש"מ גם היא נכסים משועבדים כמתנת בריא לענין גוביינא ואפילו לדברי קצת רבותינו ז"ל שכתבו דמתנת ש"מ כירושה היא לגבי גוביינא ש"מ מיהת דכתובה גביא ממטלטלי דיורשים אליבא דר"מ ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן הילכך אין כתובה גובה מן המטלטלין אפי' מחיים אלא כשתפסה מחיים וב"ח גוביה מחיים מיניה דלוה אפי' מגלימא דעל כתפיה אבל לחחר מיתה לא גבי ממטלטלי דיתמי וכ"ש דלא גבי מנכסים משועברים וה"מ בסתם אבל אם שיעבד לו נכסים מקרקעי ומטלטלי בלא אגב גובה מן היורשי' מן המטלטלין ואם באגב גובה אף מן הנכסים משועבדים:

התם לא מחייב לאחריני וכל שחב לאחרים אינו נאמן הכא מחייב לאחרים. פי' לחייב הבא עליה מיתה הילכך לא מהימנא לגבי הא מיהו מהימנא לשווייה נפשה חתיכה דאיסורא כשהי' מעשה בעדים כראוי ולא באומרת שנתקדשה בעד א' ועד א' אע"ג דמעיד שנתקדשה בפני שנים דכיון דתורת עדות הוא אין דבר שבערוה פחות משנים וזה מבואר. ולענין שטר קדושין שהוא בכתב ידו בלבד איכא מ"ד דלא מהני כלל דהא מחייב לאחריני ואין דבר שבערוה פחות משנים ובגיטין דמהני לדין תורה היינו משום דלא מחייבא לאחריני או משום דכתיב וכתב לה דמשמע אפי' הוא עצמו. אבל רבי' נר"ו אומר בשם רבו ז"ל דכתב ידו כק' עדים דמי ומ"ה כשר בגט מדאורייתא ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים וכדכתב רש"י ז"ל במסכת גיטין וכיון דכן ה"ה דמהני לשטר קדושין דהא איתקוש אהדדי ומינה גמרינן שטר קדושין והקשיתו לפניו מהא דאמרינן במסכת יבמות פ"ד אחים גבי הא דתנן וכלן עריות שהיה בהן ספק קידושין או ספק גירושין צרותיהן חולצות ולא מתייבמות איזהו ספק קידושין זרק לה קידושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין ואיזו ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גירושין ואמרינן עלה בגמרא זהו דגירושין למעוטי מאי למעוטי זמן פי' דאלו שטר קדושין שאין בו זמן כשר לגמרי דלא תיקון זמן שטר בקידושין משום דלא אפשר כדאיתא התם הלכך ערוה זו מקודשת גמורה ואינה בדין משנתינו לפטור צרתה מן הייבום ולהצריכה חליצה אלא הרי היא בדין משנת ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום ומדלא אמרינן למעוטי נמי שטר קידושין שהוא בכתב ידו אלמא דההיא לאו מקודשת גמורה להוציאה מדין משנתינו ולדון אותם בכלל ט"ו נשים ואדרבה דילמא אינה מקודשת כלל וצרותיה מתייבמות ותירץ לי רבינו נר"ו דלעולם מקודשת גמורה היא מדאורייתא דומיא דגט אלא דכי היכי דפסלו רבנן לגט שהוא בכתב ידו כיון דאפשר בעדים פסלו נמי לשטר קידושין מדרבנן משא"כ בזמן דלא תקון ביה וכשר הלכך כתב בכתב ידו ספק קידושין נמי הוא וחולצות ולא מתייבמת כדין ספק גירושין ולא קתני זהו למעוטי הא:

לא איברו סהדי אלא לשקרי. פי' וקנין שלא בפני עדים מהני כדמוכח הכא ובבבא מציעא אההיא דהיה עומד בגורן הא דאמרינן קנין בפני ב' היינו לענין סיפא דבפני ב' אין צ"ל כתובו וכבר כתיבנא לה התם ותו לא מידי:

אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן ותנא תונא אמר לו עד אחד אכלת חלב בשוגג והלה אומר לא אכלתי פטור מקרבן דאין עד אחד נאמן באיסור במכחישו טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן דאי לא ליתני שותק פטור וכ"ש מכחישו ואמר אביי אמר לו עד א' נטמאו טהרותי' והלה שותק נאמן כו' קשיא ליה לר"ת ז"ל הא דגרסי' בפ' הניזקין היה עושה עמו בטהרות ואמר טהרות שעשיתי עמך נטמאו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו זבחים שעשיתי עמך יום פלוני נתפגלו שורת הדין אינו נאמן ואמרינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נחמן פי' וסיפא דאמר ליה ביום פלונו כבר החזירם לו ואין בידו לטמאם ולפיכך אינו נאמן אלמא לאביי אין עד א' נאמן אא"כ בידו לטמא ולאסור ואלו הכא אמר אביי גופיה דעד נאמן לאסור ולא מפליג כלל בין בידו ללאו בידו וההיא דחלב ושורו מילתא דלאו בידו הוא ונאמן ותירץ הוא ז"ל דהתם כשאין בעלים יודעים בדבר שהרי הטהרות ברשות פועל נטמאו וכי שתיק אידך הוה ליה כאומר אינו יודעו צ"דן ולפי' אין העד נאמן אבל הכא שהטהרות ביד בעלים ואית להו למידע כי שתיק הוה שתיקתו הודאה ולפיכך נאמן לא משום עדות העד דהא לאו בידו אלא משום הודאתו של זה וכן בחלב וכן בשורו הילכך מי שאמרו לו נתנסך יינך ברשותך צריך שלא ישתוק דאי לא הויא שתיקתו הודאתו ואסור וסייעיה מרן ז"ל להאי פי' מדגרסינן ביבמות פ' האשה רבה עד א' דמהימן באיסורין מנ"ל דתנן אמר לו עד א' אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר לא אכלתי הא אי שתיק מהימן ודחינן ממאי דמהימן דילמא משום דאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא ואכרחינן הכי מסיפא דאמרי' ה"נ מסתברא דקתני סיפא אמרו ב' אכלת חלב והוא אמר לא אכלתי ר"מ מחייב קרבן וחכמים פוטרין שאלו ירצה הוא יכול לומר מזיד הייתי רישא מ"ט מחייבי רבנן בעד א' היכא דשתיק אידך אי משום דעד א' נאמן והא סיפא דשנים אינהו מהימנן בכל דוכתא אפי' במכחישים והכא פטרי רבנן אלמא גבי הא אין עד אחד נאמן אלא ודאי דטעמא דרישא משום דאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא הא למדת דהא דאביי ומתניתין דמייתי עלה משום דשתיקתו הודאה הוא:

ולא נהירא האי פירוקא וכמה תשובות בדבר חדא מדאמרינן עלה בשמעתין איבעיא להו זינתה בעד א' מהו אביי אמר היא היא רבא אמר הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואי ס"ד דטעמא דאביי משום דשתיקה כהודאה דמיא היכי פליג עליה למימר דאין דבר שבערוה פחות משנים דהא מכיון דאודי שזינתא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אפילו במודה לכותים שאינו בן עדות כלל או במודה בעצמו ולא הוצרכו ב' בדבר ערוה אלא כשאין הבעל מודה וכ"ת דרבא לא סבירא ליה דשתיקו הודאה א"כ אמאי נקט בטעמיה הוי דבר שנערוה ואמאי פליג בהא טפי מאידך. ועוד מההוא עובדא דסמיא דמסתייע אביי דעד א' מהימן והתם אין שתיקתו של סימא הודאה דהא לא ידע במילתא כלל דאיהו אתא בחדא אורחא ושליח בחרא אורחא. ותו מאי האי דאמר אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא זיל אפקיה וכי היה העד גזלן מאי הוי דהא כיון משום דהודאתו מיתסרא עליה לית לן למידק בסהדא כלל אם הוא פסול או כשר וליכא למימר דכל היכא דלאו גזלן הויא שתיקתו הודאה ולא יכול למימר לאו משום הודאה שתיקי דהא דינא הוא דליהמן בהא מגו דאי בעי אמר גזלן הוא גבאי ולא אודיתי ליה ותו מעובדא דינא מלכא דמסתייע מיניה אביי דעד א' נאמן והתם ודאי לא שתק ינאי ולא הודה אדרבה עמד בכהונתו והתריס כנגד מחולקין עליו והרג על זה כמה חכמים מישראל ועוד הא אמרי' בשמעתין מקוה פסולו ביחיד בשתיקת מאן מיתסר אלא ודאי ע"כ כולה שמעתין אפי' כשהבעלים אומרים אינו יודע אי דמוכחא מילתא דלאו מודו כלל עסקינן והיינו לישנא דאמרי' נאמן ואלו הוי טעמא משום דשתיקה כהודאה דמיא מה נאמנותו של עד בזה וההיא דמסכת גיטין דהיה עושה עמו בטהרות דאמר אביי כל שבידו נאמן כבר פירשנוה במקומה בארוכה ולא דמיא להא דהכא כלל דשאני התם שהוא פועל ושומר באותן טהרות לעשותן בכשרות ובטהרה וחזקה הוא דעביד הכי ולא יטמא ולא יפגל אפי' בשוגג ולא עוד אלא דכיון דהחזיר לו טהרותיו ולא אמר לו כלום הרי הוא כאלו הודה באותה שעה שהן טהרות ושוב אינו חוזר ומגיד שהיו טמאות והיינו טעמא דרבא דמוקים סיפא דהתם כגון דאשכחי' ולא אמר ליה ובתר הכי אמר ליה הילכך כל כי האי גוונא דין הוא שלא יהא נאמן אלא היכא שבידו אבל הכא בעד דעלמא שאינו פועל אפי' אשכחיה כמה זימני ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אמר ליה מהימן דעד אחד נאמן באיסורין וכדאסקינן ביבמות דעד כאן לא שקלינן וטרי' התם אלא מנ"ל דמהימן מדאורייתא אבל בעיקר דינא מילתא פשיטא היא דמהימן ואפילו היכא דאיתחזק איסורא נאמן להתיר ועל זה אנו סומכין לקנות בשר מן המקולין שהוחזק טריפה בחנות זה אף על פי שי"ל דלא איתחזק איסור בחתיכה זו מכל מקום הוחזק איסור בחנות ואפי' הכי לוקחין ממנו על פי הטבח וכבר הארכתי בזה במסכת ע"ז ובמקומות אחרים וההיא דיבמות דאוקים מתניתין דאמר לו עד א' אכלת חלב כו' משום דאי שתיק ושתיקה כהודאה דמי י"ל דההיא אתיא כמאן דאמר בכריתות דטעמא דפטרי רבנן באמרו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי משום דסברי רבנן דבהא אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ואפילו במכחישן ממש שלא אכל כלל דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים שאין קרבן בא על החלב אלא בהודאות בעלים ולא בשום עדות דעד אחד בשתיקה ולא בשנים אהכחשה הילכך ע"כ טעמא דרישי' משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אנן קיי"ל כאידך לישנא דאיתמר בכריתות דטעמא דרבנן באמרו לי שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי משום דמסרסינן דיבוריה דהכי בעי למימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד הא במכחישן ממש שלא אכל כלל אינהו מהימני ולהאי לישנא אתו טעמא דרישא דעד אחד דכי אישתיק מהימן משום דעד אחד נאמן באיסורין דדרשי' או הודע אליו מכל מקום כדאיתא התם והיינו סברא דאביי הכא א"נ דהתם כי דחינן לה משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא לאו הודאה ממש שיודע שכן הוא כדבריו אלא לומר שמאמין בו שאומר אמת ומהימן עליה כבי תרי ולאפוקי היכא דאמר לי' איני מאמינך שאינו נאמן למ"ד שאין עד אחד נאמן באיסורין ומעיקרא אתיא למידק ממתט' דעד אחד נאמן באיסורין כל זמן שאינו מכחישו ואפי' אומר בפי' איני מאמינו ואנן דחינן דבאומר אינו מאמינו אינו נאמן והכא משום דכיון דשתיק הימניה עליה כבי תרי הוא נאמן ולא משום נאמנותו של עד ואביי הכא בשמעתין דייק דע"כ טעמא משום דעד א' נאמן באיסורין ואפילו באומר אינו מאמינו ואינו מודה לו והוא שאינו ומכחישו והיינו דלא תני תנא פטורה אלא באומר לא אכלתי שמכחישו הא כל שאינו מכחישו חייב בכלהו אנפי בין בשותק ומודה לו בין באומר איני יודע ומאמינו כב' בין באומר איני יודע ואינו מאמינך ומשום נאמנתו של עד והיינו דלא דחינן לה הכא דדילמא בדאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא כדאמרי' התם ביבמות דאביי בעי למימר דלא פסק תנא לפטורא אלא אומר לא אכלתי הא כולהו אידך מהימן ואם נפשך לומר דתנא כל שאינו מאמינו ואינו מודה לו בכלל לא אכלתי חשיב ליה וכי אישתיק דמהימן היינו משום דהימניה עליה כבי תרי כדדחינן ביבמות אמר לך אביי דניחא מתני' דחלב ודטהרות אלא מתני' דשורו נרבע מאי איכא למימר דבהא ודאי כי שתיק לאו משום דמודה ליה דמהימן לי' הוא דשתיק דאדרבה אינו מאמינו אלא שאינו חושש לדבריו דסבר כל שוורים לאו לגבי מזבח קיימי הלכך על כרחין טעמא משום דעד אחר נאמן באסורין והיינו דמייתי אביי כל הני חלב וטהרות ושורו ואסתייע בכלהו ממתניתין דאי לא הוה לן למימר עלה ואביי מתניתין אתא לאשמיעינן ולתרוצי דאביי דוקיא דמתניתין אתא לאשמועינן דהכין אורחין בתלמודא ומדלא פרכינן ופרקינן הכי שמעינן דאביי היינו דאתי לאשמועינן דעל כרחך ממתניתין דשורו נרבע שמעינן לטעמא דכולהו משום דעד א' נאמן באיסורין ואפי' באומר איני יודע ואיני מאמינך ודוקא נקט תנא והוא אומר לא אכלתי פטור דבאידך כולהו חייב על פי העד והיינו צריכותא דעבדינן בשמעתין אמתני' דאמרינן וצריכא דאי אשמועינן הנך קמייתא דחלב וטהרות הוה אמינא גבי חלב אי לאו דקים ליה בנפשיה לא הוה שתיק דחולין לעזרה לא הוו מייתו ומכיון דשתיק או אודי ליה או הימניה כבי תרי ומשום הכי נאמן דאי לא הוה אמר ליה בהדיא דלא מודה לו ולא מהימן ליה וכן בטהרות אי לאו דאודי או דהימניה לא הוה שתיק ליה דהא אפסדינהו מיניה בימי טהרתו ולעולם בשאינו מודה ולא מאמין אינו נאמן קא משמע לן מתטתין דשורי נרבע דהתם ליכא למתלי בהודאה ונאמנות דאדרבה משום דלא קפיד הוא דשתיק וכאומר איני מודה ואיט מאמינך דמי דכל שאפשר לתלות בשתיקו שאינו הודאה ולא נאמנות תולין ואפ"ה קתני נאמן וכיון דכך על כרחך טעמא משום דעד אחד נאמן באיסורין ואפילו בשאינו מודה ולא מאמינו וכי תימא אם כן אמאי לא מכרחי התם ביבמות דעד נאמן באיסורין ממתניתין דשור שנעבדה בו עבירה כדמכריחן הכא ואמאי לא מייתי התם אלא מתניתין דחלב ודחי' לה איכא למימר דשתי תשובות בדבר חדא דהא דהכא סברא דאביי ואינו הכרח גמור ואיכא למדחי דאפילו מתניתין דנעבדה בו עברה משום דהימניה כבי תרי הוא דהא אפסדיה מיניה מקרבן ולא הוה שתיק ולהכי תנן ליה לאשמועינן דאפילו בהא דקפיד וכיון דשתיק ליה הימניה אע"ג דשנויא דחיקה הוא כיון דמצי לדחויי ליה בכל דהו לא מייתי לה א"נ והוא הנכון דהתם כולהו מודו בעיקר דינא כדכתיבנא ול"מ להו אלא מ"ל מדאורייתא ואלו היה אתי לן דינא ממתני' אכלת חלב דמוכח ליה מקרא דכתיב או הודע אליו מכל מקום כדאיתא התם הוה מפשיט בעיין שפיר מדאורייתא אבל באידך מתניתין דשורו נרבע סברא דתנא הוא ולא מוכח ליה מקרא וכיון דכן אכתי תיבעי לן מדאורייתא מנ"ל ומשום הכי כי דחינן מתניתין דחלב דאתיא מקרא תו לא מייתינן אידך דשורו נרבע דאתיא מסברא וזה מבואר בעצמו:

ומיהו איכא למידק מהא דאמרינן בסנהדרין הרי שבא אחד ואמר ראיתי את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין והא התם כיון דאמר להם של מעשר שני הם כאומר אסורין עליכם דמי וקתני דכל שאין בידו ליטלן אינו נאמן ואמאי הא קי"ל דעד אחר נאמן באיסורין כל זמן שאינו מכחישו. תרצו בתוספות דשאני התם דאיהו לא ידע במילתא כלל אלא ששמע לאביהם כך אפשר שלא אמר אביהם אלא כדי שלא להשביע את עצמו אלא דהיכא דיש בידו ליטלן הא הימניה עליה וכאלו הפקידן בידו לשם כך דמי ונכון הוא. מיהו רבינו נר"ו אומר. בשם רבו ז"ל דבאומר של הקדש הם או של מעשר שני הם דבר שבממון הוא שהרי מוציא ממון מרשותו ומכניס ברשות מעשר שני וברשות הקדש ובדבר שבממון לד"ה אינו פחות מב' והיינו דנקטי בהדיא אומר של פלוני הם אבל כשבידו ליטלן הימנה עליה כדאמרן וזה עקר ולמדנו שאם בא עד אחד ואמר פלוני הקדיש קרקע פלוני או דבר פלוני א"נ אלא כשאר ממון דעלמא ובזה עלתה שמועתינו יפה ושאר כל השמועות בלא שום קושיא ובלא ספק והוא שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ותלמידו רבינו נר"ו:

שנים שבאו ממדינת הים ואשה אחת עמהם וחבלה עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזה אומר זו אשתי וזו עבדי וזו חבילתי ואשה אומרת אלו שני עבדי והחבילה שלי וכן אשה רוכבת על גבי בהמה ושנים מנהיגים אותה היא אומרת אלו עבדי ובהמה שלי וכל אחד מהם אומר זה עבדי וזו אשתי והבהמה שלי אינה צריכה גט כלל שהרי אין כאן עדים לאחד מהם וכן שאינה מודה לאחד מהם ואפילו היה שם עד אחד שהעיד שנתקדשה לאחד מהם בעדים אינו כלום עד אחד בהכחשה הוא ועד אחד בהכחשה אינו נאמן וכן אין אחד נאמן על חברו להיותו עבד שלו אלא שזה דבר שבממון הוא ואם יש לו עד אחד נשבע והחבילה או הבהמה כלם חולקים בהם כדין שנים אוחזים בטלית ונשבע כל אחד שיש לו בה ושאין לו בה פחות משליש ומכל מקום אחר שחלקו את השליש היא יכולה לתבוע כתבה הואיל ושניהם מודים שיש לה עליהם כתבה ואע"פ שמכל מקום אף היא מודה שאין לה עליהם כתבה ואלו אמר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני ודאי אם נתן גט אין כופין אותו ליתן כתבה הואיל והיא מודה שאין לה עליו כתבה ואע"פ שהוא מודה אינו כלום שהרי בגיטין אמרו כתבתי ונתתי לו וזה אומר לא כתב ולא נתן מוכר אוכל פירות דאוקי ממונא לחזקת מריה בזו שאני שמכל מקום היא אומרת אם כדברי כלה שלי ואם כדבריכם תנו לי כתבתי מחלק שלכם אלא שמכל מקום אינה נוטלת אלא כתבה אחת שהרי על כל פנים אחד מהם שקר ואי דמר לאו דמר וזהו שאמרוה בלשון כתבתה ולא אמרו כתבותיה ויש מפקפקים לומר כתבה מכל אחד שאיפשר שגירש זה ונשא זה וכל שבאה לגבות כתבה אינה גובה עד שתתגרש ולענין גירושיה צריכה שני גיטין ואם גירשה האחד אינה גובה כתבה אלא מאותו שגירשה ומן השליש שלו ואם אותו השליש אינו מספיק לכתבתה תפסיד השאר עד שיגרשנה האחר וזהו שצריכה שני גיטין לגבות כתבתה מן החבלה כלומר לגבות כל כתבתה ופירוש הדבר אם אין שליש של אחד מספיק לכך ופירשו בתלמוד המערב שבמציעא פרק ראשון היא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה ושניהם נותנים גט וחולקים בבהמה ובמשאוי בשוה ויש מפרשים שכל שחולקת בחבלה אינה גובה כתבה ממנה וכל שגובה כתבה ממנה אינה חולקת אלא שידה על העליונה אם השליש המגיעה שוה יתר על מאתים של כתבה חולקת בשבועה ואינה גובה כתבה ואם מאתים של כתבה מרובין על שליש החבלה נוטלת כתבתה אם אחת אם שתים כל אחד לשיטתו וכל שבאה לגבות כתבה ושתהא כל החבלה משועבדת לכתבתה צריכה שני גיטין על הדרך שביארנו היה כל אחד משניהם מביא עדים לדבריו הרי טענת האשה בטילה ואין כאן עדות מוכחשת עד שנאמר בעדותם שהוא כמי שאינו שאיפשר שגירש זה ונשא זה ומכל מקום אם היו מכחישין זה את זה הרי הוא כמי שאינו ויש אומרים שאף בזו הואיל ומכל מקום כלם מעידים שהיא אשת איש נאמנין לעשותה אשת איש מידי דהוה זה אומר מנה וזה אומר מאתים שיש בכלל מאתים מנה ומצרפין וגדולי הדורות כתבו בזו שכל שיש להם עדים אינה נאמנת אף במה שעשאתם עליה חתיכת איסור שלא אמרו כן אלא בשאין עדים מכחישין אבל כל שיש עדים מכחישין אותה אע"פ דשויתינהו אנפשה חתכה דאיסורא אינה נאמנת ואחד נותן גט ואחד כונס הא בלא עדים אינה רשאה ליכנס לאחד מהם אלא בשחרור היתה היא מביאה עדים גם כן לדבריה הרי יש כאן עדות מוכחשת וכמי שאינה היה כל אחד מהשנים מביא עד אחד לדבריו אין זה כלום לגבי קדושיה ואין אומרים הרי כל אחד עושה אותה אשת איש ויצטרפו מיהא לעשותה אשת איש מידי דהוה אעד אחד אומר מנה לוה בראשון ואחד אומר מנה לוה בשני שמצטרפים שבזו תובע אחד הוא אבל זה שמעיד שנתקדשה לזה וזה מעיד שנתקדשה לזה אע"פ שאיפשר שגירש זה וכנס זה ואין הכחשה בין שניהם אין מצטרפין הואיל ומכל מקום האשה מכחישתו שכל עד אחד בהכחשה ר"ל שאותו שמעיד כנגדו מכחישו אינו כלום וכן הדין אם עד אחד מכחישו:

כל מה שביארנו בגוביינת הכתבה מן החבלה אתה מפרשה לענין פסק לאחר תקנת הגאונים שהמטלטלין משועבדים לכך אבל לדעת התלמוד הרי אין מטלטלין משועבדין לכתבה ואי אתה מפרשה אלא לדעת ר' מאיר מטלטלי משתעבדי לכתבה שהרי לדעת חכמים אין מטלטלין משועבדין לכתבה כלל ולמדת לפי דרכך שאף מחיים נאמר כן ואע"פ שאמרו מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה דוקא בשאר חובות אבל בכתבה לא ומה שאמרו במסכת נדרים אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתבתה כבר העמדנוה שם לדעת ר' מאיר:

אע"פ שביארנו לענין הקדושין שאפילו שניהם מודים אין הקדושין בלא עדים כלום בממון אינו כן אלא כל שהודה לחברו שמכר לו או נתן לי או חלק עמו אף בינו לבינו זכה ואין עדים צריכים לגמר הדבר שאף מה שנעשה בינם לבין עצמם כל שהודו זה לזה קיים הוא ואין צורך לעדים אלא במקום כפירה וזהו שאמרו כאן מר זוטרא ורב אחא בריה דרב מרי אפלוג ניכסייהו אתו לקמיה דרב אשי אמרו ליה על פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא דאי בעו למהדר לא מצו הדרי ואנן לא אהדרינן כלומר שאין צורך לעדים לגמר הקנין אלא כדי שלא יכפרו זה לזה ואנו אין לנו בעצמנו חשש בכך שאין אנו עשויים לשקר ולומר דבר שאינו או דילמא דלא מיקיימא מילתא אלא בסהדי ואף כשיודו זה לזה יכולין לחזור ואם כן אף אנו צריכין לעדים שאף כשנודה זה לזה הענין היאך היה מכל מקום כל שיחזיק אחד ממנו את עצמו באונאה יערער על החלוקה או שמא מכיון שאין חלוקתנו חלוקה נמצאנו כל אחד מחזיק בשל חבירו ואמר ליה לא איברו סהדי אלא לשקרי מכאן כתבו גדולי הפוסקים שכל שיהו בעלי דינין מודים זה לזה שקנו זה מזה אין אחד מהם יכול עוד לערער ואע"פ שלא היה הענין בעדים וכל שקנה הקונה באחד מדרכי הקניות הן הגבהה הן משיכה הן מסירה הן קנין כסף הן שטר הן חזקה הן מטלטלין אגב קרקע כל אחד בראוי לו אע"פ שלא היו שם עדים כלל הואיל ושכנגדו מודה לו שכך היה קנה ואין שכנגדו יכול לומר הואיל ובלא עדים היה הרי הוא כמי שלא היתה שם הגבהה או משיכה או קנין הראוי וחוזר אני בי שלא נבראו עדים אלא לשקרנים ולזייפנים ואין צריך לעדים במקום הודאת שניהם אלא בגיטין וקדושין וכן כתבו גדולי המחברים ואף גדולי צרפת כתבוה כן בתשובת שאלה על ידי מעשה והביאו ראיה מזו שבכאן וכן ממה שאמרו בפרק הזהב ואי אמרת ניקנינהו בחליפין ליקנו מעות להאיך אגב סודר דלית ליה סודר ולקנינהו אגב קרקע דלית ליה קרקע והקשה לו לא איכפיל תנא לאשמועינן גברא דלית ליה מידי ואם קנין בלא עדים אינו קנין לישני ליה דלית ליה סהדי ומכל מקום גדולי המפרשים חולקים בקנין וממה שאמרו בבתרא הודאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מדקתני להו בהדדי אלמא כשם שהודאה שלא בעדים אינה כלום כך קנין אלא שאין כאן הכרח שלא נאמר בהודאה אלא מטענת משטה אני בך וכבר כתבנו מענין זה במציעא פרק זהב ובבתרא פרק חזקת הבתים:

ומה שאמרו בסוגיא זו התם לא חייבא לאחריני יש שואלים והלא אף בממון יש בהודאה חובה לאחרים לפעמים כגון שהוא חייב לאחרים ומפקיע חובו מהם ולמדין מכאן שאם היה כן אינו נאמן הואיל ובשעת הודאתו היה חייב לאחרים הא אם אחר הודאה לוה מאחרים אין חובתם מפקעת הודאתו שכבר נעשית וכן כתבוה חכמי ההר:

מי שאמר לו עד אחד אכלת חלב בשוגג ר"ל שחתכה זו שאכלת בחזקת שומן חלב היא ונמצאת חייב קרבן והלה אומר לא אכלתי ויודע אני ששומן היה או אף שאמר איני מאמינך שחלב היה אלא אני מאמין ששומן היה פטור מן הקרבן ובלבד שהדבר כן הא אם הוא מאמינו ולפטור עצמו הוא אומר שאינו מאמינו נפקע מחיוב קרבן אלא שהוא נקרא רשע ועל זה נאמר ויראת מאלהיך אמר לו שהוא מאמין בו חייב קרבן ולא עוד אלא אפילו שתק וכתבו גדולי המפרשים שמכיון ששתק לו אפילו אמר אחר כן איני מאמינך אינו כלום מכל מקום נראה לי לפרש בדבריהם בשחזר ואמר כן שלא לשום סבה אלא מדרך חרטת האמנתו אבל אם שתק לו ואחר כך חקר ופשפש בעצמו מהיכן אכל ומצא פקפוק בדברי העד וחזר שלא להאמינו פטור וחיוב זה הבא מחמת השתיקה יש מפרשין בו שמחמת שעד אחד נאמן באיסורין שאם אמרו כן לקולא כל שכן לחומרא ואינו כן שאלו כן אין כאן קרבן שנאמר או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים וכן שאלו כן אם אמר אינו יודע נאמן אלא שטעם הדבר התבאר במסכת יבמות פרק האשה רבה מטעם שתיקה כהודאה כלומר שאף הוא מאמין כן או שמא מטעם ששתיקתו מוכחת שהוא כנזכר שכך הוא והרי זה כנודע מאליו הא אם אמר איני יודע פטור ובקצת חבורי רבני צרפת נמצא ששתיקה לגוי אינו כלום שמאחר שאינו בר עדות אינו חושש להכחישו:

אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה אומר לא נטמאו או שאמר איני מאמינך בזה הרי טהרותיו בחזקתם לטהרה ואם שתק לו הרי שתיקתו כהודאה והרי הוא מאמין בו והרי הן בחזקת טומאה ובחמשי של גיטין אמרו היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן ושאלו בה מאי שנא רישא ומאי שנא סופא ותירץ אביי רישא בידו וכל שבידו נאמן סופא לאו בידו כגון שהחזיר לו טהרותיו ויש מי שפירש שם רישא בידו ומתוך כך הוא נאמן ובשתיקת הבעלים סופא לאו בידו ואינו נאמן אף בשתיקת הבעלים ומקשין ממנה לזו שבכאן מדאביי לאביי שהרי כאן לאו בידו הוא והיאך אמרו בה שתיקה כהודאה ופירשו בכאן שלא אמרו שתיקה כהודאה אלא בדבר שהוא יכול לידע כגון אכילת חלב וניטמאו טהרותיך האמור כאן הם מפרשים בו ואתה בעצמך ראית שנטמאו אבל כל שלא אמר לו כן ואף הוא אינו בידו אפילו שתק אינו נאמן ולי נראה הפך הדברים שכל שבידו כגון שהיה עושה עמו בטהרות אף בשאינו מאמינו נאמן ובשאינו בידו אינו נאמן בהכחשה ר"ל שאמר שאינו מאמינו הא בשתיקה נאמן וזו שבכאן בשאינו בידו כסתמן של דברים ואחרוני הרבנים מתרצים דהכא בשתק ומשום שתיקה כהודאה והתם באומר איני יודע ואינו נראה שאף השתיקה איני יודע הוא שהרי אינו מכחישו לגמרי והרי מעשה הנזכר כאן בההוא סמיא אמר ליה אביי אי מהימן לך אפקה והרי זה שתיקתו כאיני יודע הוא וכן כל הסוגיא אלא עקר הדברים כמו שכתבנו ומכל מקום רבא תירצה לשם בדרך אחרת והוא שאמר סופא דאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה כלומר כלה מילתא בשאין בידו כגון שהחזירה ורישא בשאמר לו כן פעם ראשונה שראהו ושתק לו ומתוך כך נאמן סופא בשראהו אחר הזמן שהוא מעיד בטומאתו ולא אמר לו ואחר כך אמר לו ובכי הא אפילו שתק לו אינו נאמן ודבר זה בעושה עמו שהיה מוטל עליו לומר לו הא באחר כל שאמר לו הדבר תלוי בשתיקה וזו מסכמת לזו שבכאן בין לאביי בין לרבא ואף רבא לא נחלק בכל שבידו שנאמן ואף בשאינו מאמינו אלא שהפליג בשאין בידו בין שאמר לו תכף שראהו לאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה שלדעת אביי אף באשכחיה ולא אמר ליה והדר אמר ליה כל זמן שיאמר לו נאמן בשתיקה ולרבא אינו נאמן הואיל ומוטל היה עליו לאמרו ובזו שבכאן מיהא אין בה מחלוקת בין רבא לאביי כלל כך נראה לי ליישב דברים אלו וגדולי עולם ראיתי מבלבלים את הדרכים ומפרשים שדברי רבא חוזרים למה שבידו לומר שאף במה שבידו כל דאשכחיה ולא אמר ליה והדר אמר ליה אינו נאמן ואינו נראה שמאחר שהוא עדין בידו כל שעתא ושעתא זמניה הוא וכן כתבו בה הרבה דברים שאינם מתישבים בעיני ומה שכתבתי נראה לי ברור ויש מקשים בה ממה שאמרו בסנהדרין בא אחד ואמר אני ראיתי את חברי שהטמין מעות בשדה תיבה ומגדל ואמר של מעשר הם בבית אינו נאמן הואיל ואין בידו ליטלן בשדה נאמן אלמא אין עד אחד בשתיקה כלום ושמא אף זו באומר איני מאמינך או שמא אף בשתיקה ומפני שזה אינו מעיד אלא ששמע כן מפי האב ושמא שלא להשביע את עצמו אמר כן ובשדה מיהא נאמן שהרי האמינו הואיל והטמין בפניו במקום שהיה הוא יכול ליטול או שמא התם דבר שבממון הוא שמעמידו בחזקת אחרים או של מעשר שני וכל שבממון תלוי בשנים ובשדה מיהא הואיל ובידו ליטול נעשה כעין שליש:

אמר לו עד אחד נטמאת כלומר ונכנסת למקדש ונתחייבת קרבן והוא אומר לא נטמאתי פטור ואינו מביא קרבן על פיו ובזו מיהא אף בשנים כן אם היו מעידים אותו בטומאה ישנה שהרי יכול לומר להם טבלתי ומאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי כמו שהתבאר בשלישי של כריתות ומכל מקום אם שתק לו נאמן:

גמרא וב"ה סברי הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה כיון דידוע דאדעתא דביאה נתייחדו:

ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי. פי' רש"י ואית ליה נמי להאי וק"ל כיון דמכחישים עדים אהדדי מאי פריך מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי אמאי לא כיון דעדים מכחישים אהדדי אוקי תרי לבהדי תרי ונתבטלה עדותן ואוקי ממונא בחזקתו כאלו לא היה עדים וחבילה בחזקת שלשתן. הילכך נ"ל דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי כלומר וכו' ומסיפא דברייתא נמי פריך אמאי צריכה ב' גיטין. אלא לאו בעד א' שא' מהם לו עד א' וכ"ש שאם היה לכל א' עד אחד דמצי אמרה חבילה שלי. עד א' בהכחשה מי מהימן כשהאשה מכחשת אותו:

ר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מכאן י"ל דרבנן דאמרי לא משתעבדי אפי' מיניה וכ"ש דיתמי וכן משמע בנדרים פ' ר"א דתנן אפי' אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובה ודייקא בגמ' ש"מ דלמגבי מיניה פליגי וכן משמע בכתובות פ' הכותב האי מאן דאית עליה כתובת אשה ובעל חוב' אית ליה ארעא ואית ליה זוזי לאתתא מסלקינן לה בארעא ולבעל חוב בזוזי האי כדיניה והאי כדיניה משמע דדינה בארעא אפי' מיניה דאי מיתמי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. ותי' מנ"ל דפליגי רבנן ור"מ מיניה דהא לענין יתמי אשכחן פלוגתייהו בפ' האשה שנפלו גבי הניח אתנו פירות תלושים מן הקרקע ודילמא מיניה אפילו רבנן מודו דמשתעבדי דמיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה ואר"ת דיבם חשוב כמו מיניה משום דבמקום אחיו קאי ונראה דביתמי אפי' ר"מ מודה דמטלטלי דידהו לא משתעבדי לכתובה דאלת"ה נמצא סברת ר"מ ורבנן הפוכה דלר"מ עדיפא כתובה מב"ח דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה ולב"ח לא משתעבדי ולרבנן גריעא כתובה מב"ח דמטלטלי דידיה משתעבדי לב"ח ולכתובה לא משתעבדי אלא ודאי מיתמי כ"ע מודו דלא משתעבדי ולא פליגי אלא מיניה. וק' דהא מטלטלי דמתנה גביא לר"מ כדמוכח בפ' נושאין על האנוסה גבי יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובה ומוקי לה כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתו' אלמא אלים כח יתמי מכח מתנה דמטלטלי דיתמי לא גבייא אפי' לר"מ כדפירישי' ומטלטלי דמתנה גביא ובפ' יש נוחלין משמע איפכא דאלים כח מתנה מכח יתמי דקא' התם השתא ירושה דאוריי' אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנתו דרבנן מיבעיא משמע הא ממתנה דאו' אינה ניזונת אע"ג דמן היורשים קא מיתזנא וכן משמע בפ' נערה שנתפתתה גבי כותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהם ומשמע הא אם כתבה לאחר אין ניזונין אלמא יש כח במתנה טפי מירושה וי"ל דההיא דיבמות דקאמר ועמד וכתב כל נכסיו לבנה במתנת שכיב מרע איירי דגריעה מירושה דאורייתא ולהכי גבי כתובה מינה וה"ה ב"ח שגובה ממטלטלי דמתנת ש"מ. ומי' (כי) יש לדחו' הנך ראיות דלעולם יש כח לירושה להפקיע שעבוד יותר ממתנה והא דנקט בפ' נערה שנתפתתה כותב נכסיו לבניו איכא למימר דלא נקט בניו אלא דאיירי נמי במטלטלי ובכותב לאחר ודאי לא היתה אשתו נזונת ממטלטלי אבל ממקרקעי שנתן היתה ניזונת וההיא דיש נוחלין נמי א"ל דנקט מתנה דרבנן משום דבההוא דהוי כ"ש אבל מתנה מדאו' לא הוי כ"ש אבל הא מיהא הוי. ולי נראה שיש לחלק דכתובה שהיא כעין חוב אלמוה רבנן למיגבי ממטלטלי דמתנה כיון דמקבל מתנה לא חזו זוזי אבל אם באו המטלטלים לרשות היתומים אלמוה רבנן לכח דיתמי שלא לגבות מהם אבל מזונות שאינם כי אם תנאי כתובה ייפו חכמים כח מתנה שלא תהא ניזונת ממנה אבל מיתמי ניזונת דעיקר מזונות אלמנה לא נתקנה אלא מיתמי. ומיהו י"ל דאלימא כח מתנה להפקיע טפי מכח יורשים מהא דאסיקנא בפ"ק דב"מ שטר שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפי' בשחייב מודה דחיישינן לפרעון ולקנוניא ושטר שאין בו אחריות יחזיר משום דלא גבי ממשעבדי ואי גבי ממתנה אמאי יחזיר אלא ודאי לא גבי אפ"ה מן היורשים גבי דהא פסקי' בסוף גט פשוט דהלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ויש נפקות' גדולה בדבר זה דאי אלימי כח יורשים מכח מתנה כדמשמע לכאורה מההיא דנושאים על האנוסה א"כ בזמן הזה שתקנו הגאונים דכתובות ומזונות גבי ממטלטלי דיתמי כמו שכתוב בכתב רב שרירא גאון שכתבו ושחתמו בעזקת' דריש גלותא ובעזקת' דריש ישיבה כ"ש דגבי ממטלטלי דמתנה אפילו במתנה דאורייתא אבל מה שפירשתי דכח מתנה אלים מצינן למימר דנהי דתקנו גאונים שתגבה ממטלטלי דירושה מ"מ מטלטלי דיתמי דמתנה לא גביא אע"פ שנשתעבדו נמי בשעת מיתה קודם נתינה כדאשכחן נמי בפ' מציאת האשה גבי אחין ששיעבדו שאין מוציאין למזונות אע"ג דאם לא שעבדו היתה ניזונת מהם במתנת שכיב מרע דרבנן היתה גובה מההוא ק"ו דיש נוחלין דהשתא ירושה דאורייתא אלמנה גובה כתובתה ממטלטלי מחמת תקנת גאונים מתנת ש"מ דרבנן לא כ"ש:

ולענין פסק הלכה הכי הלכתא דעדיפא כח מתנה מכח יורשים כדמוכח ההיא דפ' שנים אוחזים וההיא דפ' נושאים על האנוסה איכא לאוקומי במתנת ש"מ כדפ"ל הילכך אע"ג שתקנו הגאונים דכתובה ומזונות גבי ממטלטלי דיתמי ממטלטלי דמתנת בריא לא גבי ומה שהביאו ראיה מההיא דפרק הכותב דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפי' מיניה. נ"ל איפכא דמשמע דיוקא משום דאית ליה כתובת אשה וב"ח מגבי לב"ח זוזי בדיניה זוזי יהב וזוזי קא שקיל אבל אי ליכא אלא איתתא לחודה מגבי' לה זוזי דאי לא תימא הכי אמאי נקט דאית עליה כתובת אשה וב"ח [משמע] אבל כתובת אשה לחודה גביא ממטלטלי וכר"מ אתיא:

לא איברו סהדי אלא לשקרי, מכאן מדקדק ר"ת דהא דאמרינן בפ' חזקת הבתים קנין בפני שנים ואין צ"ל כתובו לא בעי למימר דאין קנין מועיל אלא בפני שנים דלא איברו סהדי אלא לשקרי ולא נקט בפני שנים אלא משום דבעי למימר ואין צ"ל כתובו. ואין כ"כ ראיה מכאן דנהי דגבי חלוקה אמרי' לא איברו סהדי אלא לשקרי איפשר דלענין קנין דאלים לא יועיל אלא בפני עדים. ועוד הביא ר"ת ראיה מההיא דפ' הזהב היה עומד בגורן ואין בידו מעות וכו' ובעו למיפשט מינה דאין מטבע נקנה בחליפין דאי אמרת נקנה בחליפין יקנה להו המעו' אגב סודר ודחיק לאוקמה בגברא ערטילאי ואי אין קנין מועיל אלא בפני שנים לשני דליכא התם עדים. ויש דוחי' דבסתם גורן מצויין שם בני אדם הרבה והריב"ם הביא ראיה מהא דפ"ק דסנהדרין דפסקינן הלכתא פשרה צריכה קנין ואפ"ה אמרי' דפשרה ביחי'. ונ"ל דלאו ראייה היא כלל דאיפשר דנקט בפני שנים לקיים הכל אשר יפשר היחי' ביניהם ואי לאו דפשרה ביחידי' אם אמרו עשה לנו כדין הפשרה לא היתה מועלת הפשרה אע"פ שהקנו. ומיהו נ"ל דאף ראיה אין צריך דמה לי קנין סודר מה לי קנין משיכה וחזקה דמילתא דפשי' היא דאם הודה ראובן בפנינו ואמר נתתי מטלטלין הללו לשמעון ומשכם או קרקע זה וההזיק בו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכן לענין קנין חליפין נמי:

אמר אביי א"ל עד א' אכלת חלב והלה שותק נאמן. ותי' דהא אביי דאמר בפ' הנזיקים גבי טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו דלא מהימן במידי דלאו בידו והכא אין בידו להאכילו חלב אמאי מהימן ומתוך ברייתא דגיטין משמע דלא מהימן אלא במידי דבידו דקתני טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ולא קתני טהרותיך נטמאו משמע דוקא משום דבידו מהימן אר"ת דהכא היינו טעמא משום דבשתיקה כהודאה דמיא וכן משמע בריש האשה רבה דקאמר ממאי דמשום עד א' מהימן דילמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא אבל אם אמר איני יודע אינו נאמן כיון דלאו בידו והאי דקתני במתניתין והלה או' לא אכלתי ה"ה אם אמר איני יודע והאי דנקט לא אכלתי משום דפליגי התם ר"מ ור' יהודה באמרו לו שנים אכלת חלב והלה או' לא אכלתי. והיה אר"ת כשאדם אומר לחבירו שנתנסך יינו צריך ליזהר שלא ישתוק אלא יכחישנו או יאמר לו איני יודע ונראה דאם אנו יודעים ששתק מחמת שאינו יודע אם הוא אמת אם לאו גם העד עצמו או' שלא היה שם בעל הבית אין סבר' לו' שתחשב שתיקתו כהודאה (ואין שתיקתו כהודאה) ואין שתיקתו אלא כאיני יודע בעלמ' והא דדייקי גבי עד א' שאמר לו אכלת חלב הא אישתיק מהימן היינו כגון שאמר לו העד דאחר שאכלו שוגג נודע לו שאכלו וכן נטמא טהרותיך שאמר לו בפניך נטמא וכן המית ע"פ עד א' וההוא סמיא נמי שאמר שליח שגם הוא יודע וינאי המלך שאמר העד שגם ינאי המלך עצמו ידע אח"כ שהוא אמת:

דבר. כי מצא בה ערות דבר וכתיב על פי שנים עדים יקום דבר:

לאחריני [קרובתיה] נאסרות וקרוביו נאסרין בה. איכא מ"ד שאם קידש אשה בינו לבינה והזמין עדים אחורי הכותל או אחורי הגדר והיא לא ידעה בהם דהויא מקודשת דהא עדי קדושין א"צ לומר להם אתם עדי ואע"פ שלא ידעה בהם מ"מ הא איכא עדים. והעיקר דאינה מקודשת דהיכא דקדשה בפני שנים הואיל וראו המעשה לא שייך הכא שום השטאה שהרי היא ראתה שהם ראו שקבלה מזה. אבל כשקבלה קדושין ממנו במקום שאין שם אחר ואינה חושבת שיראה לה שום אדם יכלה למימר משטה הייתי בך שהרי לא היתה חושבת שיראה לה שום אדם והדבר ידוע שהמקדש בלא עדים אינו כלום:

אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן פי' שותק שאינו יודע אם אכל חלב ואם לאו שיכחשנו או שיודה לדבריו וכיון שאינו יכול להכחישו נאמן העד לחייבו קרבן ולא אמרינן אין בדברי עד אחד כלום. ואלו היה מכחישו לא מיבעיא אחד אלא אפילו שנים לא היה מחייבין אותו כדתניא בסיפרא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים אבל מפני שאינו מכחישו הוא נאמן. ואע"ג דבדבר של ממון אינו נאמן אע"פ שאינו יודע להכחישו שאם אמר לו אחד אני ראיתי שהזיק שורך את פלוני וזה לא היה שם שאינו יודע כלום אינו נאמן ואינו מתחייב על פיו עד שיעידוהו שנים הכא נאמן דעד אחד נאמן באיסורין. ואע"ג דקיימא לן בכל התורה דעד א' נאמן באיסורין איצטריך ליה לאביי למימר בהני נאמן דהוה אמינא היכי מהימן הני מילי בדידי' כגון על פירותיו לומר מתוקנים הן או טבלים וכן האשה לבעלה לומר טהורה אני או טמאה אני וכן הטבח לומר זו נבלה וזו שחוטה אבל להעיד על חברו לומר לו אכלת חלב או נטמאו טהרותיך או שורך נרבע הוה אמינא דלא ליתהמין כי היכי דלא מהימן גבי ממונות קמ"ל דמהימן. ואי קשיא והא גבי ממון נמי אשכחן דע"א נאמן כגון ראובן שאמר לשמעון הלויתיך מנה והלה אומר איני יודע ועד א' מעידו שהלוהו דהוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כדאמרי' בפ' השואל מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומה לי כשנתחייב שבועה בהודאתו במקצת מה לי אם נתחייב ע"פ עד א' דין א' להם דמחוייב שבועה ואין יכול לישבע הויא ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. הנה מצאנו מפני ששותק ואינו מכחישו העד נאמן. תשובה התם משו' דהוה ליה למידע אם הלוהו אם לאו והילכך כיון שנתחייב שבועה לישבע ואינו יכול משלם. אבל אם העידו על דבר שלא היה יכול לידע כגון שאמר לו שורך היזק וזה לא היה שם ואינו יודע אם הזיק ואם לאו כן אם היה עד א' מעידו בין אם היה מודה במקצת כגון שאמר לו שני שווריך הזיקוני והלה אומר הא' ראיתי שהזיקוך והאחד איני יודע מפני שלא ראיתי אם היזיקוך ואם לאו פטור ולא מיקרי זה מחויב שבועה כיון שלא היה יכול לדעת כדפרישית בקונטרסי התם אליבא דמאן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דמודה באומר שורך היזיק והלכה אומר איני יודע דפטור משום דהתם הוה ליה למידע והכא לא ה"ל למידע ולגבי שואל את הפרה שאלה חצי יום ושכרה חצי יום כו' דאמרינן התם דבאינו יודע מיחייב כשיש עסק שבועה ביניהן ולמר אפילו בלא עסק שבועה משום דכיון דלקח הפרות מחברו בין בשאלה בין בשכירות נתחייב לדעת אנסיהן באיזה ענין יהיה שיפטר ובאיזה ענין יתחייב הלכך חייב אבל גבי שורך היזיק דלא הוה למידע פטור הוא. וכל הני דאמרינן הכא אכלת חלב וניטמאו טהרותיך ושורך נרבע לא הוה ליה למידע הילכך מן דינא הוה דלא יהא נאמן. אלא משום דעד אחד נאמן באיסורין נאמן. והמורה פירש שיטה זו דמשום הכי נאמן משום דשתיקה כהודאה ואינו נראה לי דהא מעשה דסמיא וינאי המלך שאין לומר שם שתיקה כהודאה דהא לא ידע מידי ואפילו הכי היה מאמין אביי עד אחד אלא לאו ש"מ טעמא דמילתא הוא משום דעד אחד נאמן באיסורין והאי דקאמר והלה שותק לאפוקי שאם היה מכחישו לא היה נאמן ולאו משום דהויא שתיקה כהודאה. עיין מה שהקשיתי בגיטין בפרק הניזקין במהדורא בתרא:

ותנא תונא עד אחד אמר לו אכלת חלב כו'. אף על פי שהיא ברייתא בפירוש בסיפרא גבי חטאת נשיא דעד אחד נאמן היכא דאין מכחישו ומייתי' לה בכריתות בפרק אמרו לו אפ"ה יותר רבותא נראת לו להוכיחו ממתניתן:

בפרש"י בד"ה מי מצי אמרה כו' דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק כו' עכ"ל הכי משמע ליה למקשה מדלא פירש בברייתא דמותר הכתובה שלהן בלחוד ובתוספות ישנים כתבו ואי אית לה נמי סהדי א"כ אינה צריכה ב' גיטין דהוי כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאמר אם ניסת לא תצא עכ"ל הכי איתא בפרק האשה שנתארמלה אבל לא קאי הכי במסקנא ע"ש גם קשה לתירוצם דאין זה מספיק דמ"מ כיון דלכתחילה לא תינשא כדאמר התם צריכה שפיר ב' גיטין כדי שתנשא לכתחילה ויש ליישב (ב) דהכא יש להאמין טפי לאותן שאומרים לא נתקדשה ותנשא אף לכתחילה כיון דאותן שאומרים נתקדשה הוכחשו כבר שאלו אומרים נתקדשה לזה ואלו אומרים לזה ודו"ק:

תוס' בד"ה א"ל עד אחד אכלת כו' ודוקא אחד אבל שנים נאמנים כו' כדאמר התם כו' עכ"ל בריש פרק האשה רבה והיא סיפא דהך דא"ל עד אחד כו' בריש פ' אמרו לו ואליבא דרבי מאיר קאמרי דב' נאמנים כמ"ש התוס' לקמן אבל רבנן פליגי עליה התם וסבירא להו דב' נמי אינן נאמנים (ג) וק"ל:

בד"ה נטמאו טהרותיך כו' דההיא דהניזקין מיירי כשאינו שותק אלא מכחישו כו' עכ"ל וה"ה באומר איני יודע וכ"ה ברא"ש בפרק הניזקין אבל במרדכי בשמעתין הוכיח בשם ר"ת דלא איירי במכחישו אלא דוקא באיני יודע ע"ש וק"ל:

בא"ד אבל א"ל מיד נאמן בכל ענין כו' ואפילו אין שותק כו' עכ"ל דהא ע"כ באינו שותק איירי רבא התם דומיא דאביי דאיירי דוקא במכחישו וק"ל:

בא"ד ושותק דאמר כו' נראה לר"י דהיינו בדבר שיש לו לידע כו' עכ"ל עיין במרדכי:

בא"ד דהיינו בדבר שיש לו לידע כו' דומיא דאכלת חלב אבל כו' שלכך לא ישיב לו כו' עכ"ל נראה מדבריהם דגם לאביי אית לן לפלוגי בהכי וצ"ל דהך דאשתו זינתה בעד אחד דקאמר אביי היא היא מיירי נמי בכה"ג כשהיה לו לבעל לידע וקצת דחוק דמייתי אביי מההוא סמיא דמה היה לו לידע ודו"ק:

בא"ד וצ"ל כו' עד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כו' אבל לאסור כו' עכ"ל והיינו בדבר שאין בידו אבל בדבר שבידו לאסור עד אחד גם כן נאמן באיסורין כמ"ש לעיל גבי נדרים דעד אחד נאמן באיסורין מיירי גם לאסור בכי האי גוונא בדבר שבידו וק"ל:

שם גמרא ותנא תונא עד אחד אומר נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור כו' כן הוא בכל נוסחות גמרות ישנות וברייתא ערוכה היא בריש פרק אמרו לו בכריתות ולענין ביאת מקדש בטומאה מתנייא שם ומהרש"ל הגיה עד אחד אומר נטמאו והלה אומר לא נטמאו פטור כו' גם לא נמצא בשום דוכתא האי תנא תונא ומלת פטור לא שייך בזה ולענין טהרות אמורה אבל במסכת טהרות בפרק השרץ תני עד אחד אומר נטמאת והוא אומר לא נטמאתי טהור כו' ע"ש ואין להקשות לפי נוסחות הישנות דמאי מייתי אביי מביאת מקדש אעושה בטהרות דאימא התם אי לאו דקים ליה בנפשיה לא הוה מייתי חולין בעזרה אבל בנטמאו טהרותיך כו' כדאמר לקמן בצריכותא ויש לומר דאביי משוה להו לפי האמת ולא מחלק בהכי ולא קאמר הכא אלא לפי הס"ד אי לא אמרה ודו"ק:

ד"ה לא אברו סהדי אלא לשקרא כו' מכאן אמר ר"ת דא"צ עדות לקנין ונ"ל דה"ה אם העדים פסולין כיון דהנתבע מודה שקיבל קנין אלא שטוען שהעדים פסולים חייב דהא לקנין א"צ עדים בשמודה דלא אברו סהדי וכו' וכן עשיתי מעשה על ענין כזה וכן בתשובת הרא"ש כלל ס"ו סימן י"ח:

סליק מהר"ם מלובלין ממסכת קידושין :

רש"י בד"ה עד אחד כו' אפילו מכחשה ליה כו' כצ"ל:

גמרא ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי כו' מי מצי אמרה כו'. עי' רש"א בשם ת"י. וישובם אינו נכון כמש"כ הרש"א וגם תירוצו לא מחוור ע"ש. ולעד"נ דמקשה דאי מיירי דהוו סהדי גם לדידה ה"ל להברייתא לפרושי בהדיא דלשון ואשה אומרת אדרבה משמע דאומרת בעצמה בלא עדים. דבשלמא אינהו דאמרי כ"א זו אשתי וכיון דקידושין אינו אלא בעדים מסתמא הביאום משא"כ טענתא דידה לא איצטרכא לעדים כלל:

שם דאי בעי למיהדר ל"מ הדרי בהו כו'. פרש"י אינו מכוון בלשון הגמרא. ולע"ד נל"פ דזה הוה פסיקא להו דקיום הדבר שלא יוכל כ"א לחזור בו אינו אלא בעדים דוקא רק דמספקא להו אי מהני מיהא בלא עדים כ"ז דלא הדרי א"ד דלא הוה כלום ונמצא כ"א מחזיק בחלק חבירו כפרש"י ופשיט להו דלא כחד צד אלא דאף מיהדר לא מצי הדרי בהו:

שם ותנא תונא עד אחד אומר נטמאו כו'. עי' רש"א אבל לא מצאנו לשון ותנא תונא אלא על השנוי במשנה דפי' תונא תנא דידן כדפרש"י בב"מ (ג) ועמש"כ שם. ולכן יותר נכון לגרוס הכא כדאיתא בטהרות:

רש"י ד"ה מי מצי אמרה. דתיהוי כו' שלה ושלהן בספק. ודוחק שזה לא נזכר בהברייתא. ולעד"נ דמקשה מהא דגובה כתובתה מן החבילה דכיון דאיכא סהדי דשלהם היא א"כ אמירתה דשלה היא לאו כלום. ואי דממ"נ אית לה כתובה מחד מנהון. הלא היא אומרת שאינה אשתו של כ"א מהם:

רש"י ד"ה הכא קא חייבה לאחריני. וקרוביו נאסרין בה. וכ"ע הר"ן וא"צ אלא משום דאסר לה אכ"ע. ונ"ל דשיגרא דלישנא מן שקרובותיה כו' נקיט. וכן במתניתין גבי היא אומרת קידשתני דתני דהיא אסורה בקרוביו (וכן בסיפא וגדולה אסורה בקרוביו) ע"כ צ"ל דשיגרא דרישא הוא אסור בקרובותיה נקיט דבה ה"ל למיתנא דאסורה לכ"ע משום א"א דהא ע"כ איירי בדלא נתן לה גט דאם נתן לה גט יהיה הוא ג"כ נאסר בקרובותיה:

תד"ה לא (בסופו). וכ"מ בפ"ק דסנהדרין כו' עמש"כ ע"ז בח"ה שם:

תד"ה א"ל. אבל שנים נאמנים כו'. ר"ל באומר א"י ואפי' לרבנן דר"מ וכן מבואר בדבריהם בכריתות שם בד"ה אלא. וראייתם מר"מ נכונה דודאי גם הוא ל"פ על דרשת או הודע ולא שיודיעוהו אחרים וחזינן ליה דבב' עדים אפילו מכחישם מחייב אלמא דב' עדים לא מיקרי הודיעוהו אחרים וגם רבנן ל"פ עליו אלא מטעם דאם ירצה לומר מזיד הייתי וז"א אלא באומר ודאי לא אכלתי. אך לפ"ז אינו מדוייק מש"כ בדבור שאח"ז ובהא איכא רבותא לר"מ כו' דהל"ל דמשום פלוגתא דרבנן נקיט דל"פ אלא בלא אכלתי דוקא:

תד"ה נטמאו. ועתה כו' יש ג' דינים בדבר שהוא בידו כו'. כצ"ל:

בא"ד כגון שאמר (כצ"ל) לו כו' בפניך דומיא דאכלת חלב. ר"ל דודאי מיירי דא"ל דה"ל לידע דאל"כ ה"ל הודיעוהו אחרים דפטור מקרבן כמש"כ לעיל:

בא"ד (בדף הסמוך) וכשאדם עושה חבירו שליח כו' נאמן דהיה בידו. כצ"ל עי' בדבריהם בגיטין שם. ונראה דכאן מפרשי כל שבידו נאמן היינו דכיון שבידו הוא ה"ל כשלו כמש"כ הרא"ש שם בדין י"ח (ואגב ראיתי לו בדין הי"ב שכ' דבר שאין עתה בידו או לא היה בידו מעולם כו' אינו נאמן כו'. ותמוה דהלא לקמן בדין הי"ד פסק כרבא דכיון דהיה בידו נאמן אע"פ שאין עתה בידו ואפי' במכחישו) ומש"כ ומהימן עליה כבי תרי כו'. נראה דזה טעם אחר:

בד"ה וגובה כתובתה מן החבילה ממ"נ והמותר מוטל בספק כו' עכ"ל. נראה דרש"י לשיטתו שכתב בריש בבא מציעא דמוקמינן רישא במציאה וסיפא במקח וממכר דוקא בההוא אמרינן יחלוקו דאימר תרוייהו בהדדי אגבהוה משא"כ באומר ארגתי דחד מינייהו רמאי אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו וא"כ ה"נ בההיא דחבילה דחד מינייהו רמאי יהא מונח אבל כבר כתבתי שם דאין זה שיטת התוספות והפוסקים וכן נראה מלשון הרשב"א והריטב"א ז"ל בשמעתין עיין בדבריהם באריכות:

בד"ה מי מצי אמרה אלו שני עבדיי וחבילה שלי דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק עכ"ל. נראה דלא ניחא ליה לרש"י לפרש קושיית הגמרא מי מצי אמרה אלו שני עבדיי לחוד דא"כ לאיזה צורך נקיט המקשה לשון וחבילה שלי ועוד דהא אפשר דאיירי שפיר דלאחר שטענה הביא כ"א עדים שקידשה ולכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש עיקר הקושיא אף לענין החבילה גופא דמכיון שהביא כ"א עדים שקידשה וא"כ ודאי אין לה עוד שום חלק בחבילה קודם הגירושין דכל מה שביד האשה מסתמא הוא בחזקת הבעל וא"כ אף לאחר גירושין אמאי יהא מונח בשביל טענתה שהיא שלה ולאיזה צורך קתני כלל טענת האשה במה שאמרה אלו שני עבדיי וחבילה שלי כיון דלא נשתנה הדין בשביל כך כלל אף לענין החבילה שהרי אם נתרצו אח"כ שני האנשים לחלק או שהודה א' לחבירו אין משגיחין כלל בדבריה לומר שיהא מונח בשבילה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל אלא דאכתי איכא למידק מאי קושיא הא שפיר משכחת לה דאף לאחר שהביאו כ"א עדים שנתקדשה אפ"ה מצי טעין שפיר חבילה שלי דשמא היא ארוסה עדיין שהרי לא הביאו עידי נישואין אלא עידי קידושין כמו שפרש"י להדיא וא"כ בארוסה לא שייך לומר מה שביד האשה הוא בחזקת הבעל. ויש ליישב כיון דלמאי דס"ד השתא לא אתי התנא לאשמעינן אלא בדין החבילה לחוד א"כ למה הוצרכה ליטעון אלו שני עבדיי ה"ל למיתני דטוענת ארוסה אני אע"כ דמאחר שטענו כ"א זו אשתי היינו אשתי נשואה וא"כ מסתמא איירי שהביאו ג"כ עידי נישואין אח"כ וא"כ אילו היה דין החבילה משתנה בשביל כך שאמרה אלו שני עבדיי הוי אתי שפיר אלא דעיקר קושיית המקשה במה שלא נשתנה הדין כלל בשביל טענתה לענין מותר החבילה א"כ למאי קתני לה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ודוק היטב ועיין עוד לקמן בסמוך:

בד"ה עד א' בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן כו' עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דבפשיטות ה"מ לפרש דע"א בהכחשת הבעל דבר נמי פשיטא דלא מהני כדמוכח בכולה שמעתין בסמוך במימרא דאביי ורבא בנטמאו טהרותין דלא מהימן אלא כשהלה שותק או שאומר איני יודע כמו שיבואר אכל במכחישו משמע לכ"ע לא מהימן עד א' לאסור ומותרין לכל אדם ובאמת ראיתי שהש"ך בי"ד סימן קכ"ז ס"ק י"ד כתב דלא כפרש"י וכתב ג"כ דבתשובות מהר"ם פאדווי ז"ל הביא נוסחא אחרת בלשון רש"י. אמנם למאי דפרישית לעיל בשמעתין נ"ל דפירש"י כאן מוכרח דמדאמרינן לעיל דרב יהודה אמר רב דאמר המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו איהו גופא מספקא ליה בשניהם מודין ורפיא בידיה אלמא דעיקר מימרא דרב היינו בהכחשת א' מהם ואפ"ה איצטריך לאשמעי' דלא נימא דמצטרפין עדות הבעל דבר לעדות העד א' לאוסרה לעלמא מטעמא דפרישית אי מדאורייתא או מדרבנן ולפ"ו הא דאמר רבה בר רב הונא נמי משמיה דרב בהאי לישנא גופא המקדש בע"א אין חוששין היינו נמי באין מודים אלא שא' מכחיש ואהא מילתא גופא מקשה רב אחדבוי בר אמי מברייתא דהכא מהך ברייתא דצריכה שני גיטין וא"כ ע"כ סבר רב אחדבוי דע"א בקידושין מהני אף בהכחשת האשה ומטעמא דפרישית דמצרפין עדות המקדש לבהדי ע"א לשוויתה בחזקת שאינה פנוייה דפלגינן דיבורא או משום חומרא דרבנן משום לעז דאיכא תרי סהדי שאין קידושין תופסין בה לעלמא כ"ש הכא בהך ברייתא דאיכא תרי סהדי לבד מעד א' דעלמא וא"כ מאי קאמר ותסברא הא על זה אנו דנין דלרב ע"א בהכחשה לא מהימן אף לענין קידושין ולרב אחדבוי מהימן לכך הוכרח רש"י לפרש דותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן לאו אהכחשת האשה קאי אלא אהכחשת העד א' קאי כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל אלא דלפ"ז מה שכתב רש"י אח"כ דאין האחד בא אלא לשבועה כו' צריך ביאור דמהאי לישנא משמע דאהכחשת הבע"ד קאי אם לא שנאמר דכוונת רש"י גם בזה דס"ל עד המסייע פוטר משבועה וא"כ יפה כתב דהכא בממון גופא שבועה לא שייכא א"כ לכ"ע לא מהני כלל בקידושין כמ"ש רש"י להדיא לעיל בשמעתין בד"ה ואי ליכא עדים ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) ע"ב רש"י בד"ה עד א' בהכחשה דאי איכא חד סהדי דמכחיש ליה מי מהימן. וכתבתי דהש"ן בי"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד כתב שבתשובת מהר"ם פאדוה הביא נוסחא אחרת בלשון רש"י דאפילו היכא דליכא חד סהדי דמכחיש ליה אלא בהכחשת הבעל דבר נמי לא מהימן ואני הוכחתי דפירש"י כאן לפי גרסתינו מוכרח מסוגיא דשמעתין:

גמרא והכא הכי קאמר צריכה ב' גיטין לגבות כתובתה מן החבילה ופרש"י ז"ל דכתובה גביא ממ"נ. ולכאורה לפ"ז היה בדין שתגבה שתי כתובות דהא מציא למימר לכל אחד ואחד ממ"נ או שהחבילה כולה שלי ולפי דבריך תן לי כתובה אלא דלשיטת רש"י ז"ל ודאי לא קשה מידי דכיון שהדין במותר כתובתה שיהא מונח עד שיבא אליהו וע"כ היינו משום דכל אחד מעכב לומר שיהא מונח כדי שהיום או למחר יביא עדים ליטול שלו וא"כ א"א להאשה לגבות כ"א כתובה אחת מכל אחד החצי ושני שלישים ע"כ יהיו מונחים שהרי כל אח' מהם מעכב לומר שיביא עדים שכל החבילה שלו וא"כ בודאי יכול לעכב שלא תטול אלא כדי כתובה שמגיע לה ממנו. אלא לשיטת הסוברים דאף על גב דאח' מהם רמאי אפ"ה הדין דיחלוקו היכא שהחלוקה יכולה להיות אמת וא"כ ה"ה הדין שחולקין החבילה בין שלשתן וא"כ למה לא תטול מכל אח' כדי כתובתה ממ"נ. ובחידושי הרשב"א ז"ל נראה שהרגיש בזה ומש"ה דקדק וכתב דאיירי שהחבילה ביד השליש או ביד הב"ד וזה דוחק ויותר היה נראה להכריח מכאן שיטת רש"י ז"ל בפ"ק דמציעא וכדפרישית נמי התם שהיא ג"כ שיטת הרמב"ן ז"ל:

אמנם כן הריטב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין משמע דמספקא ליה בעיקר הדין אי המותר יהא מונח עשי"א או דיחלוקו ואפ"ה אתי ליה שפיר הא דאין נוטלת כ"א כתובה אחת דהא היא גופא לא מציא למיגבא כלל בתורת כתובה שהרי היא מודית לפי דבריה שאינה אשתו וא"כ אין לה כתובה אלא לפי שעיקר דינם אינו אלא על החבילה וה"ל כאחד אומר כולה שלי ואח' אומר חציה שלי ומש"ה נוטלת כתובתה תחילה כיון דלדברי כולם ערך דמי כתובתה מתון החבילה שלה והמותר יחלוקו ומסיק הריטב"א ז"ל שאם חלקו ביניהם תחלה החבילה בין שלשתן בשוה ממילא דתו לא מציא למיגבא כלל בתורת כתובה כיון שהיא מודית שאין לה כתובה ואינה אשתו ואף שאיני כדי להכריע מ"מ נ"ל דברי הריטב"א ז"ל ברורין בטעמן והוצרכתי להעתיק כדי ליישב הסוגייא דבסמוך:

שם ורבי מאיר היא דאמר מטלטלים משתעבדי לכתובה. וכתבו הרא"ש והרשב"א והריטב"א ז"ל בשמעתין דמכאן משמע דלרבנן דר"מ דאמרי מטלטלי לא משתעבדי היינו אפילו מיניה דידיה גופא וכ"כ בתוס' בכמה דוכתי אלא דהרשב"א ז"ל כתב בחידושיו בשם הראב"ד ז"ל דיש לתמוה הא מיניה קי"ל דאפילו מגלימא דעל כתפיה ומש"ה כתב הראב"ד ז"ל דאיירי שמת ועיין מה שכתב הרשב"א ז"ל בזה:

אמנם כבר כתבתי בכמה דוכתי בכתובות ובר"פ הנויקין גבי פיסקא דכתובת אשה בזיבורית דאיכא למימר דאזדו לטעמייהו דר"מ לטעמיה דס"ל כתובה דאורייתא ומש"ה לא גרע משאר חוב דמטלטלי משתעבדי ורבנן דר"מ ס"ל כתובה דרבנן וה"ל כמו שאר תנאי כתובה דלא גביא אלא מקרקע אלא דכל המפרשים הקדמונים לא רצו לפרש כן משום דיש מהן סוברים דהלכה כמ"ד כתובה דאורייתא ואפ"ה קי"ל נמי כרבנן דמדינא מטלטלי לא משתעבדי אף מיניה ומש"ה בקשו טעמים רבים אלא דלענ"ד נראה דבלא"ה סוגיא דהכא לא מכרעת מידי דלעולם אימא לך דכל כתובת גרושה שנגבית בחיי בעלה לכ"ע גביא נמי ממטלטלי כיון דפריעת בע"ח מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו כ"ש שיורדין לנכסיו ונפרעין ממנו ממטלטלים שלו אלא דהכא בשמעתין לא שייך הך מילתא כלל שהרי האשה אין לה לתבוע ממנו כלל חוב כתובתה שהרי הודית שאינה אשתו ובתר הודאה דידה אזלינן שפיר כמ"ש בשם הריטב"א ז"ל בסמוך אלא דהא דאמרינן דגובית כתובתה מהחבילה היינו משום דה"ל כאילו א' אומר כולה שלי וא' אומר חצי' שלי וא"כ מצינן למימר בפשיטות דכל זה דוקא לרבי מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה לאחר מותו והיינו לפי שנשתעבדו לו משעת הלוואה למפרע וא"כ לפ"ז הוי שפיר כאומר חצי' שלי כיון שלפי דבריהם יש להאשה מיהא חלק בגוף החבילה כדי שיעור כתובתה וכאילו הן ברשותה משעה ראשונה משא"כ לרבנן דר"מ דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה מיהא לאחר מיתה והיינו ע"כ דשיעבוד דידה לא הוי על המטלטלים כלל עד שתעמוד בדין ותתבע כתובתה ויתחייבו ואז יורדין הב"ד לנכסיו ונפרעין מהמטלטלים כדי לקיים מצות פריעת ב"ח וא"כ לא שייך הכא הא מילתא כיון שאינה יכולה לתבען כלל על כתובתה שהודית שאין לה ולא שייך פריעת ב"ח כלל א"כ הדר הוי ליה כאילו אחד אומר כולה שלי ואנן סהדי דכל מה דתפיס חד דידיה הוא כאילו הוחזק בה כבר וא"כ תו ליכא דין גביית כתובה כלל כמ"ש בסמוך במסקנת הריטב"א ז"ל כן נ"ל נכון וברור בעזה"י והתמיה קיימת על הריטב"א ז"ל שלא פירש כן ואולי מקום הניחו לי מן השמים. והמעיין פ' מי שהיה נשוי גבי שלש נשים דף צ"ג ובסוף פרק גט פשוט במה שכתבתי על קושיית התוספות על דרשת יוציא אליך העבוט דילפינן שיעבודא דאורייתא והקשו דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ומתוך מה שכתבתי בכל זה נתבאר שכל דברי כאן נכונים וברורים בעזה"י ומה שהביאו התוספות והרשב"א ז"ל וסייעתו משאר סוגיות ודלרבנן דר"מ אף מיניה דידיה לא גביה ממטלטלים כבר כתבתי ליישב קצתן כ"א במקומן וגם סוגיא דנדרים יש לי ליישב ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) גמרא ור"מ היא דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה. וכתבו הרא"ש והרשב"א והריטב"א ז"ל בשמעתין דמכאן משמע דלרבנן דר"מ דאמרי מטלטלין לא משתעבדי לכתובה היינו אפילו מיניה דידיה גופיה וכן כתבו בתוספות בכמה דוכתי אלא שהרשב"א ז"ל כתב בשם הראב"ד דמיניה דידיה קיי"ל אפי' מעל גלימא דעל כתפיה ומשו"ה מפרש לסוגיא דהכא כשמת המגרש וכתב הרשב"א ע"ז דלא נהירא והכריע כשיטת הפוסקים דאפילו מיניה דידיה לא גביא. אמנם כבר כתבתי בכמה דוכתי בחידושי לגיטין בריש פ' הנזקין דלכאורה יש לתמוה על סברא זו דנהי דלשיטת הפוסקים כתובה דרבנן איכא למימר דהם אמרו והם אמרו דמטלטלין לא משתעבדי והוי ליה כמו שאר תנאי כתובה דלא גביא אלא ממקרקעי אלא לשיטת הפוסקים דקיי"ל כתובה דאורייתא א"כ מה טעם יש בדבר לומר דאפילו ממטלטלין דידיה לא גביא ומ"ש משטר חוב דקיי"ל דגבי אף מגלימא דעל כתפיה וא"כ לפ"ז היה נ"ל לפרש כשיטת הראב"ד ז"ל ולא מטעמיה אלא דבלא"ה אע"ג דסוגיא דהכא איירי מחיים אפ"ה ליכא למישמע מינה דלא גביא ממטלטלין דידיה אלא דהכא טעמא אחרינא איכא כמו שפירשתי באריכות בטוב טעם בעז"ה. והמעיין היטב בפנים יראה שדברים נכונים וברורים הם בסייעתא דשמיא אף שהקדמונים לא פירשו כן אולי מקום הניחו לי מן השמים ובמקום אחר הארכתי יותר:

שם מאי הוה עלה. לכאורה נראה דאשניהם מודין קאי משום דרב יהודא קאמר לעיל אין ולאו ורפיא בידיה אמנם למאי דפרישית בסמוך בל' רש"י ז"ל איכא למימר דאפילו באין שניהם מודין נמי איירי ובהא נמי פליג' רב כהנא ורב פפא ובהכי אתי שפיר לישנא דרב אשי דא"ל לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר כו' אי מה להלן הודאת בע"ד כו' משמע דשייך ילפותא דדבר דבר לענין עד א' בלא הודאת בע"ד והכי קאמר ליה נהי דבהכחשה שפיר מצית למימר דטעמא דידך משום דבר דבר מ"מ אודי מיהת בהודאת בע"ד ועיין בזה בל' הפוסקים בא"ע סי' מ"ב:

גמרא א"ל רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון כו' הך גזירה שוה מייתי הש"ס סוף פרק המגרש והתם לא מייתי כלל לשון ממון אלא פשטא דקרא דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור ובפ"ק דסוטה דף ד' בברייתא נמי לא מייתי לשון ממון אלא בדף ג' ע"ב נקיט להאי לישנא סתמא דתלמודא ע"ש ולפ"ז יש לתמוה לכאורה מאי פסיקא ליה לר"א דרב כהנא יליף דבר דבר מממון דוקא ומקשה ליה מה להלן הודאת בע"ד כו' דהא פשטא דקרא דע"פ שנים עדים יקום דבר לא איירי מממון לחוד אלא עיקר קרא לענין מכות ועונשין כדכתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ע"פ שנים עדים יקום דבר וא"כ דלמא יליף רב כהנא דבר שבערוה מג"ש דדבר דבר דמכות ועונשין והתם לא מהני הודאת בע"ד להלקותו או לסקלו כ"א בשני עדים דוקא:

ולכאורה היה נ"ל דע"כ דעיקר קרא לא איצטריך אלא לענין ממון דלמכות ועונשין כתיב קרא אחרינא לא יומת ע"פ ע"א ומלקות נמי ילפינן בגזירה שוה דרשע רשע אע"כ דלממון אתיא והיינו כדדרשינן להדיא בסיפרי לכל עון זה ממון ולכל חטאת זה קרבן וא"כ בהנך תרתי מהני הודאת בע"ד ומקשה שפיר ואף על גב דבהך ברייתא דסיפרי קתני סיפא לא יקום עד א' באיש אבל קם הוא בעדות אשה להשיאה והיה נ"ל לכאורה דהיינו כמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין ומ"ד אין חוששין ס"ל כרבי יוסי דמשמע התם דפליג מ"מ כיון דמסוגיא דשמעתין משמע דליכא פלוגת' דתנאי בהכי מדמקשה רב אחדבויי מברייתא וע"כ דהאי אבל קם בעדות אשה להשיאה היינו בעדות שמת בעלה אי לדרשה גמורה או לאסמכתא בעלמא כדפרישית בכמה דוכתי ודעתי לבאר עוד אי"ה בקונטרס עגונות ובס' כלל גדול מיהו הא דדרשינן בסיפרי לכל עון זה ממון תלמודא דידן נמי ס"ל הכא לדרשה גמורה והיינו דדרשינן נמי לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם לשבועה דכולה בממון איירי ועוד נ"ל דפשטא דלישנא דיקום דבר משמע דאיירי בתביעת ממון שע"פ שני עדים מקיימינן דברי התובע וכן מצאתי קצת בלשון הראב"ן ז"ל אלא דבפ"ק דמכות לא משמע הכי ועדיין צ"ע:

רש"י בד"ה הודאת בע"ד כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה כו' הא דאיצטריך קרא לענין הודאת בע"ד נראה דהיינו לענין שאין יכול לחזור בו ולטעון משטה ומשחק הייתי לאחר שהודה בפני ב"ד דאי בעומד בהודאתו מילתא דפשיטא היא ועיין מה שכתבתי בזה בכתובות בס"פ הנושא:

גמרא א"ל התם לא מחייב לאחרינא הכא מחייב לאחרינא. עיין פירש"י ז"ל ובחידושי הרשב"א והריטב"א ז"ל האריכו בזה ע"ש אלא דמ"מ תמי' לי טובא דאי הוה כתיב הך דדבר שבערוה לענין קידושין הוה אתי שפיר דע"כ גזירת הכתוב הוא דאף בב' מודין אין כאן חשש קידושין כלל אף לגבי דנפשייהו ולא אמרינן דשוו אנפשייהו חתיכה דאיסורא דע"כ הקישו הכתוב לממון שיש בו חוב לאחרינא וכדמסיק הרשב"א ז"ל אלא כיון דלקושטא דמילתא הך דדבר שבערוה עיקר מילתא לא כתיב לענין קידושין אלא לענין ערות דבר כדכתיב כי מצא בה ערות דבר לענין דלא מחייב לגרשה אלא בעדות ברורה שזינתה והתם ע"כ לא איירי קרא אלא כשהיא מכחשת העד או בשותקת כמו שאבאר בסמוך בפלוגתא דאביי ורבא משא"כ בשניהם מודין ודאי דחייב לגרשה וכן בא' מהם מודה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא א"כ תו לא מצינן למידרש הך ג"ש כלל לענין שניהם מודין כיון דפשטא דקרא לא מצינן לאוקמי בכה"ג וכמ"ש התוספות בסמוך בד"ה אמר אביי היא היא ע"ש וא"כ אכתי בקידושין נמי מנא לן לאוקמי הך ג"ש גופא לענין שניהם מודין דלא מהני לגבי דנפשייהו מיהת ודוחק לומר דמוקמינן להך ג"ש לקידושין באם אינו ענין או שנאמר בכל עניני דבר שבערוה מיתוקמא ואכולה פרשה קאי דקידושין וגירושין נמי התם כתיבי אלא שכל זה דוחק כמו שאבאר לקמן בשמעתין דודאי לענין עד א' בהכחשה נמי איצטריך ג"ש דדבר דבר ולולי פרש"י ז"ל והרשב"א ז"ל היה נ"ל לפרש דהא דמשני רב כהנא הכא מחייב לאחרינא לאו אג"ש דדבר דבר קאי דודאי עיקר ג"ש דדבר דבר לאו לענין שניהם מודין איירי אלא לענין אם א' מהם מכחיש או למי שאינו יודע כמו שאבאר בסמוך גבי אשתו זינתה בע"א וכן לענין דכל לאפוקי מחזקה קמייתא בעינן שני עדים דוקא דומיא דממון אלא דהא דלא מהני בקידושין אף בשניהם מודין ממילא אתיא לן מסברא דכיון דעיקר ענין קידושין היינו לאסרה אכולי עלמא כהקדש דליקו עלה באיסור וחזקת אשת איש והכא כיון דלענין לחייב לאחריני לא מהני הנך קידושין לפי שאינן יודעין כלל מקידושין והיא בחזקת פנויה לגבי אחרינא מג"ש דדבר דבר כדפרישית ממילא דלא הוו קידושין כלל אף לגבי דנפשייהו שאין קידושין לחצאין כן נ"ל נכון ומעתה אין צורן לכל האריכות שדקדק הרשב"א ז"ל בזה ואף שהקדמונים לא פירשו כן מ"מ לא מנעתי לכתבן דלענ"ד דברים נכונים וברורים הן בעזה"י ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמר לו ע"א אכלת חלב והלה שותק נאמן פירוש דשתיקה כהודאה דמיא כו' עכ"ל. ואף ע"ג דביבמות בר"פ האשה רבה מספקא ליה לתלמודא בהאי ברייתא גופא דא"ל ע"א אכלת חלב והלה שותק אי הוה טעמא משום דע"א מהימן או משום דשתיקה כהודאה דמי' אפ"ה משמע להו להתוספות דמסוגיא דהכא משמע דהכי קושטא דמילתא דטעמא משום דשתיקה כהודאה דמיא מדנקיט אביי בכל הנך מימרי דשמעתין והלה שותק משמע דדוקא בשותק איירי וכן מהא דאמרינן בסמוך וצריכא כו' ומסיק דה"א האי דשתיק משמע עיקר טעמא משום דשתיק ועוד דהתוספות לשיטתיהו שכתבו בסמוך בד"ה נטמאו טהרותיך דמסוגיא דפרק הנזקין נמי מוכח דבאומר איני יודע ולא ה"ל למידע ואינו בידו לכ"ע לא מהימן ע"א:

מיהו בחידושי הרשב"א ז"ל כתב להיפך דמסוגיא דכריתות ר"פ אמרו לו משמע דטעמא לאו משום דשתיקה כהודאה דמי' אלא משום דע"א מהימן אף כשהלה אמר איני יודע ולא ה"ל למידע ועיין באריכות בלשון הר"ן ז"ל ומה שיש לדקדק בדבריהם אבאר בסמוך בעזה"י:

בד"ה ותנא תונא כו' דנקיט לא אכלתי כו' ובהא איכא רבותא לר"מ כו' עכ"ל. ואפ"ה מדייק הש"ס שפיר מדיוקא דרישא טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן דאלת"ה משנה שאינה צריכה היא לגמרי דפשיטא דע"א לא מהימן לומר אכלת חלב כשהלה מכחישו דמקרא מלא הוא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת וחטאת היינו קרבן אע"כ דלדיוקא אתא טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן וק"ל:

בד"ה נטמאו טהרותיך כו' וקשה דהא בפ' הנזקין כו' עד סוף הדיבור. ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי פרק הניזקין וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש לפי מה שראיתי דבהא דמסקו התוספות כאן דאין ע"א נאמן לאיסור במה שאינו בידו ולא היה בידו אלא דוקא היכא דשותק או שאמר איני יודע וה"ל למידע הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו כמה קושיות וכתב לתרץ קושיית התוספות בענין אחר דודאי לעולם ע"א מהימן היכא שאינו מכחישו בפועל וההיא דהניזקין שאני דהא דלא מהימן הפועל לומר נטמאו טהרותיך אלא מטעמא שהיה בידו היינו משום דעליו לשמרן שלא יטמאו וכן במפגל ע"ש באריכות וכתב הש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז שדבריו עיקר והוסיף לתמוה על שיטת התוספות וסייעתייהו כיון דבריש פ' האשה רבה משמע דמספקא לן בטבל וקונמות אי ע"א מהימן להתיר אף בדאיתזק איסורא א"כ מהיכא תיתי נאמר בפשיטות דאין נאמן לאיסורא דהא אי נאמן להתיר נגד החזקה כ"ש דנאמן לאיסור אף בדאיתחזק התירא כמ"ש הרא"ש ז"ל והמרדכי להדיא בי"ד כללים דבחתיכה ספק חלב ספק שומן דנאמן להתיר כ"ש דנאמן לאיסור ע"ש באריכות וכבר כתבתי בפ' הנזקין דודאי מסברא אית לן למימר דנהי דנאמן להתיר אף באיתחזק איסורא היינו משום דאיכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כדאיתא לעיל דף ס"ג ע"ב גבי נאמן ליתן גט ובל' רש"י ז"ל דף ס"ד ע"ב בד"ה ור' נתן סבר ואף ע"ג דהתם בלא איתחזק איסורא איירי כמו שכתבתי במקומן אפ"ה הא מילתא גופא מספקא לן בר"פ האשה רבה אי סמכינן אהך חזקה דאין אדם חוטא אף נגד חזקת איסור או לא משא"כ היכא שהעד א' בא לאיסור נגד חזקת היתר שפיר איכא למימר בפשיטות דלא מהימן נגד החזקה כיון דליכא חזקה אחרת נגדה דהא לא שייך בכה"ג חזקה אין אדם חוטא ולא לו ואדרבא איכא למימר דלצעורי קא מכוין כדאשכחן בכמה דוכתי בגמר' וכמו שפרש"י ז"ל לעיל דף ס"ד גבי נאמן לומר יש לי בנים ואין נאמן לומר יש לי אחים ע"ש וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בפירקין וברי' גיטין דהא דלא מהימן ע"א לאו משום דמשקר אלא דאפשר דלא דייק ואמר בדדמי וא"כ זה הטעם שייך טפי במעיד לאסור מבמעיד להתיר וזה ברור:

אמנם תמה תמה אקרא על דברי הש"ך שהביא ראיה מל' הרא"ש ז"ל והמרדכי שכתבו דנאמן לאסור במכ"ש דלהתיר וראייה זו ודאי איני מכיר כלל דהתם ודאי לענין חתיכה ספק חלב ספק שומן איירי דכיון דנאמן להתיר אף על גב דבלא עדותו היו אסורין מספק דספקא דאורייתא לחומרא כ"ש כשמעיד על החתיכה שהיא ודאי חלב כ"ש דמהימן דהא בלא עדותו נמי היו אסורין מספק והשתא ליכא שום תועלת בעדותו אלא לענין אם יזדמן עוד ספק אחר דלא ליהוי ספק ספיקא ובכה"ג פשיטא דנאמן דהא לא שייך לומר לצעורי קא מכוון כן נ"ל ברור דאין בזה שום קושייא כלל על שיטת התוספות והרא"ש ז"ל והמרדכי ומה שיש לדקדק עוד בזה בלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו יבואר בק"א ודו"ק:

(קונטרס אחרון) תוספות בד"ה נטמאו טהרותין דמסקי התוספות דאין עד א' נאמן לאיסור במה שאינו בידו ולא היה בידו אלא דוקא היכא דשותק או שאמר אינו יודע והו"ל למידע. והרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה כמה קושיות על דבריהם וכתב הש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז שדבריו עיקר והוסיף לתמוה על שיטת התוספות וסייעתם בכמה קושיות שכתבתי בפנים ליישב קושייתו אדרבה יש לתמוה טובא על לשון הש"ך במה שהביא ראיה מלשון הרא"ש והמרדכי ז"ל והנחתי דברי הש"ך בצ"ע:

(קונטרס אחרון) שם במה שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דאמרינן בשמעתין דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא דבלא"ה כל היכא דלא מכחיש ליה עד א' נאמן והביא ראיה מפרק האשה רבה דאמרינן התם מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא כו' אלמא דכל היכא דלא איתחזק איסורא עד א' נאמן הילכך לאסור את המותר דליכא למימר איתחזק התירא דלא אמרינן ליה בשום דוכתי עד א' נאמן בין ששתק הלה ובין אמר איני יודע ע"כ דבריו ולא זכיתי להבין דבריו במ"ש דליכא למימר איתחזק התירא דלא אמרינן ליה בשום דוכתא ולכאורה דבר תימא הוא דהא בכמה דוכתי טובא אשכחן דחזקת היתר הוי חזקה מעליא לקולא כמו חזקת איסור לחומרא ואדרבה מעיקר ילפותא בפ"ק דחולין דילפינן דאזלינן בתר חזקה היינו מבית המנוגע וכתבו התוס' שם דמהתם מוכח דמדאורייתא אין לחלק בין קולא לחומרא ועוד דבבית המנוגע גופא נמי איתא קולא וחומרא וא"כ משמע להדיא דחזקת היתר הוי כמו חזקת איסור וכבר עלה בלבי לפרש דנהי דמדאורייתא אזלינן בתר חזקת היתר אפ"ה מדרבנן לא מהני חזקת היתר לחוד ואזל הרשב"א בזה לשיטתו שכתב בסוגיא דפרק ד' אחין דף ל"א דהא דמסקינן התם דמדרבנן לא מהני חזקה בספק קרוב לו או קרוב לה לאו דוקא בעד א' אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה איירי אלא אפילו ששני העדים גופייהו אין יודעין אם קרוב לו או קרוב לה אפ"ה לא מוקמינן לה אחזקת היתר דמדרבנן החמירו דלא מהני חזקה וכן כתב הפרי חדש בי"ד סי' ק"י בכללי הספיקא דכלל גמור הוא דמדרבנן לא מהני שום חזקת היתר וא"כ בכך היה נ"ל ליישב ולפרש דברי הרשב"א ז"ל אלא דבאמת כבר כתבתי בקונטרס אחרון בכתובות בסוגיא דפתח פתוח להשיג על דברי הפר"ח דלאו כלל גמור הוא אלא בכמה דוכתי אשכחן דמהני חזקת היתר והבאתי ראיה מכמה סוגיות ע"ש א"כ נשארו דברי הרשב"א ז"ל בקושיא ומכ"ש דקשה טפי לפי מ"ש בחידושי בפנים בסוגיא דיש לי בנים נאמן וכתבתי שם דאדרבה יותר יש סברא להאמין ע"א שאומר להתיר דאיכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ בעד אחד שאומר לאיסור דלא שייך הך חזקה דאין אדם חוטא וכו' אין להאמינו כ"כ דאדרבה איכא למימר דלצעורי קא מכוון ובעיקר פי' שותק דשמעתין כבר כתבתי בפנים מה שנראה לענ"ד בזה ליישב כל הקושיות בטוב טעם בעזרת השם יתברך:

בא"ד ושותק דאמר בשמעתין דנאמן נראה לר"י דהיינו דוקא בדבר שיש לו לידע כו' עכ"ל. לכאורה לפ"ז לא הוצרכו לפרש ההיא דהנזקין במכחישו אלא אפילו באמר אינו יודע ובמילתא שלא ה"ל למידע אלא דלקושטא דמילת' משמע להו דאף במכחישו נאמן בהנזקין כדפרישית בפ' הנזקין ע"ש:

בא"ד וצריך לומר דהא דאמר בכל דוכתי ע"א נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת כו' אבל לאיסור אינו נאמן כו' עכ"ל. לכאורה אין הלשון מדוקדק דאף ע"ג דשפיר יש לחלק בין היתירא לאיסורא מטעמא דפרישית היינו אם נאמר דע"א נאמן להתיר אף בדאיתחזק איסורא ואינו בידו דהיינו מאי דמספקא בר"פ האשה רבה בטבל וקונמות משא"כ כאן לענין בשר זו מנוקרת לא הוצרכו דבלא"ה פשיטא דנאמן משום שבידו כמ"ש התוספות להדיא בריש גיטין ממעשים בכל יום וכן לענין חתיכה זו שומן נמי טעמא אחרינא איכא דלא איתחזק איסורא בהך חתיכה ובכה"ג כ"ש דנאמן לאיסור כדפרישית בסמוך. והנלע"ד בזה דעיקר דבריהם בזה היינו לענין חתיכה זו שומן והיינו נמי ממעשים בכל יום שלוקחין שומן אצל הטבח אפי' היכא שידוע שיש לזה טבח כמה חתיכות חלב יותר מחתיכות שומן ואף ע"ג דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף אפ"ה מהימן להתיר א"כ כ"ש דאיפשט ספיקין דר"פ האשה רבה דטבל וקונמות אף ע"ג דאיתחזק איסורא ואינו בידו אפ"ה מהימן אף על גב דלאיסורא אינו נאמן נגד חזקת היתר ועיין מה שכתבתי לעיל דף ס"ג ע"ב גבי נאמן ליתן גט בכיוצא בזה ועדיין הדבר מוכרע ואין כאן מקומו להאריך ובקונטרס כלל גדול אבאר יותר אי"ה:

לא אברו סהדי אלא לשקרי. עיין מה שכתבו התוספות ועיין מה שכתבתי בענין זה בקונטריס טוב עין סימן ט"ו דף ל"ב בס"ד:

(סה ב רש"י) ד"ה וגובה וכו' והמותר מוטל בספק עד יבא אליהו.—איני יודע טעם למה פסק רש"י, שהמותר יהא מונח עד שיבא אליהו. ויותר נראה שכולם יחלוקו, שלא אמרו "עד שיבא אליהו" אלא כשהדבר המסופק מונח ביד שליש (עי' ב"מ ג א), אבל ענין דהכא הוא דומה לשנים אוחזין בטלית, שהלכה פסוקה היא דיחלוקו, וה"נ מצינו כענין זה בירושלמי ב"מ פ"א ה"ב: "בחמור ובמשאוי שלשתן שוין".

אמרינן הן הן עדי יחוד כו'. משראוה שנתייחדה עמו אין צריך להעיד על הביאה דכיון דלבו גס בה מחזקינן אותו בחזקת שבא עליה לשם קידושין: ואיכא דאמרי. דרבה משמיה דרב אמר ומאן קרי רב בי דינא רבה רבי: צריכה שני גיטין. קס''ד כדי להתירה לינשא: וגובה כתובתה מן החבילה. ממה נפשך והמותר מוטל בספק עד יבא אליהו: אי דאית ליה סהדי להאי. שאמר בפנינו קדשה ואית ליה סהדי נמי להאי: מי מצי אמרה וכו'. דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק: אלא לאו בעד אחד. לכל אחד וש''מ דאפי' אינה מודה צריכה גט: עד אחד בהכחשה. דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן אפי' לא מכחשא ליה איהי ליכא למאן דאמר דאין האחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא: צריכה שני גיטין. כדי לגבות כתובתה מן החבילה כלומר לעולם החבילה מונחת עד שיבא אליהו אלא א''כ נתנו לה שניהם גט מעצמן והגט מביאה לידי גיבוי כתובה מן החבילה ממה נפשך אם של זה הוא הרי מיחייב לה כתובה על פיו וכן זה וכ''ש אם כולה שלה: ור''מ היא וכו'. כלומר וכולה לא אשמועינן אלא דמטלטלין משתעבדי לכתובה ור''מ היא דאמר במס' כתובות בהאשה שנפלו לה נכסים (דף פ:) גבי שומרת יבם שכתובתה על נכסי בעלה הראשון הניח אחיו מעות ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות אלמא מעות משתעבדי לכתובה: הודאת בעל דין כמאה עדים. דכתיב (שמות כב) אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו: לא קא חייב לאחריני. אינו חב לאחרים בהודאתו זו שאין נפסד אלא הוא: הכא קא חייבה לאחריני. שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה: בני רב מרי גרס אחים הוו: על פי שנים. שהצריכה תורה למאי הלכתא הצריך עדים משום דאי בעי למיהדר ולומר לא כך היה לא יוכל לומר כן שאלו יעידום הוא שהצריכם הכתוב עדים ואנו אין אנו שקרנים ולא הדרינן בן ואין אנו צריכין עדים: או דלמא. שאפילו הם מודים אין דבריהם קיימים אלא בעדים ונמצא אני מחזיק בשלו והוא בשלי שאין חלוקתנו כלום: לשקרי. הכופרים בדברים לומר לא כן הוא: אכלת חלב. בשוגג וחייב אתה קרבן: נאמן. העד וכשר הקרבן ואין כאן משום או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד) ולא שיודיעוהו אחרים והכי דרשינן לה בשמעתא קמייתא דהאשה רבה (ד' פז:) ולא שיודיעוהו אחרים והוא מכחיש:
לא איברו סהדי אלא לשקרי. מכאן אמר ר''ת דאין צריך עדים לעשות קנין והא דאמר פרק חזקת הבתים (ב''ב דף מ.) קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו לאו משום דלא מהני בלא שנים דודאי מהני אפי' בלא שנים אלא ה''ק קנין הרגיל בפני שנים אין צריך לומר כתובו אבל ודאי אין צריך שנים וכן משמע בפרק הזהב (ב''מ דף מה:) דקאמר התם היה עומד בגורן ואין בידו מעות כו' ופריך עלה וניקנינהו ניהליה אגב סודר ומשני דלית ליה סודר ואמאי לא משני דלא היו שם עדים אלא ש''מ דקנין מהני בלא עדים וכן משמע בפ''ק דסנהדרין (דף ו.) דקאמר התם פשרה ביחיד וקי''ל (שם) דפשרה צריכה קנין.: אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן. פירוש דשתיקה כהודאה דמי והוי נודע לו מעצמו אבל אמר לו איני יודע אינו נאמן לחייבו קרבן דכתיב (ויקרא ד) או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים ודווקא אחד אבל שנים נאמנים ומביא קרבן על ידם כדאמר התם (כריתות דף יא:) אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל וצריך נמי לפרש והלה שותק דאמר לו העד אכלת חלב והיה לך לידע והוא שותק: ותנא תונא והלה אומר לא אכלתי. הא דנקט לא אכלתי ה''ה אם אמר איני יודע דפטור משום דכתיב (שם) או הודע והא דנקט לא אכלתי משום דבעי למיתני סיפא גבי שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ובהא איכא רבותא לר''מ דאפילו אמר לא אכלתי מחייב ר''מ: נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן. שאמר לו העד בפניך נטמאו וכן צריך לפרש באכלת חלב כדפרישית וקשה דהא בפ' הנזקין (גיטין דף נד:) מייתי היה עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו טהרותיך נאמן טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן ופריך התם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני אמר אביי כל שבידו נאמן וכל שאינו בידו אינו נאמן וסיפא איירי שאין הטהרות בידו לכך אינו נאמן והיכי אמר אביי דנאמן כשאמר לו אכלת חלב ואע''ג שאין בידו להאכילו חלב וכן קשה לקמן דנאמן לומר שורך נרבע אע''ג דאין בידו להרביע שורו וי''ל דההיא דהנזקין מיירי כשאינו שותק אלא מכחישו והכא איירי כששותק ואינו מכחישו ומיהו קשה מרבא דהכא משמע דלא פליג רבא עליה דאביי דאמר דכל דבר שאין בידו בעי שותק והתם קאמר רבא אשכחיה ולא אמר ליה והדר אשכחיה ואמר ליה אינו נאמן משמע אבל אי אמר ליה מיד נאמן בכל ענין אפי' אין בידו ואפי' אין שותק והכא לא פליג אאביי דבאין בידו בעי שותק וי''ל שאני התם לפי שהיה בידו פעם אחת דהיינו בשעת שעשאו אבל הכא מעולם לא היה בידו כלל ולכן בעי שותק ונראה דהלכה כרבא לגבי אביי ועתה בענין זה יש שלשה דינים בדבר שהיה בידו כגון ההיא דהיה עושה עמו בטהרות נאמן ואפי' לא היה שותק ובדבר שאין בידו לעולם כגון אכלת חלב ושורך נרבע אי שתיק מהימן ואי לא שתיק לא מהימן ובדבר שאין בידו עתה אבל היה בידו פעם אחרת בהא פליגי אביי ורבא כדפירשתי התם גבי טהרות שעשיתי עמך דלרבא היכא דאשכחיה ואמר ליה מהימן ואפילו אינו שותק והלכה כרבא כדפרישית ושותק דאמר בשמעתין דנאמן נראה לר''י דהיינו בדבר שיש לו לידע כגון שאמר לו נתנסך יינך בפניך דומיא דאכלת חלב אבל אם אמר לו נתנסך יינך שלא בפניך ושותק ההיא שתיקה אינה כהודאה שלכך לא ישיב לו לפי שלא היה יודע בירור הדבר ומה שאמרנו דבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו גברא דלא מהימן כבי תרי אבל אי מהימן ליה כבי תרי נאמן כדאמר בסמוך גבי סמיא דקאמר רבא דנאמן אע''ג דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים כל שכן דנאמן במילתא אחריתי וצריך לומר דהא דאמר בכל דוכתין (גיטין דף ב:) עד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן אבל לאסור הדבר אינו נאמן אלא כמו שפירשתי והא דאמרינן דבדבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו דוקא בדבר שאינו יכול להתברר אבל בדבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך או עובד כוכבים

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד