קידושין סד ע"ב

דְּמוּחְזָק לַן בְּאַחֵי וְלָא מוּחְזָק לַן בִּבְנֵי דְּאָמְרִינַן מָה לִי לְשַׁקֵּר מַאי קָאָמַר לְמִיפְטְרַהּ מִיָּבָם מָצֵי אֲמַר פָּטַרְנָא לִךְ בְּגִיטָּא
רַבִּי סָבַר מָה לִי לְשַׁקֵּר כִּי עֵדִים דָּמֵי וְאָתוּ עֵדִים עָקְרִי חֲזָקָה וְרַבִּי נָתָן סָבַר מָה לִי לְשַׁקֵּר כִּי חֲזָקָה דָּמֵי לָא אַתְיָא חֲזָקָה וְעָקְרָה חֲזָקָה לִגְמָרֵי
מַתְנִי' הַמְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ סְתָם אֵין הַבּוֹגְרוֹת בַּכְּלָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּיתֵּי בָנוֹת מִשְׁתֵּי נָשִׁים וְאָמַר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבַּקְּטַנּוֹת כּוּלָּן אֲסוּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כּוּלָּן מוּתָּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת
קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַקְּטַנָּה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנּוֹת שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת כּוּלָּן אֲסוּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כּוּלָּן מוּתָּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת
גְּמָ' הָא קְטַנּוֹת בַּכְּלָל
שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִים לְבִיאָה הָווּ קִידּוּשִׁין הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּשֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה
וְהָא בּוֹגְרוֹת קָתָנֵי מַאי בּוֹגְרוֹת בּוֹגְרוֹת דְּעָלְמָא
פְּשִׁיטָא בּוֹגְרוֹת מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּשַׁוִּיתֵיהּ שָׁלִיחַ מַהוּ דְּתֵימָא כִּי מְקַבֵּל קִידּוּשֵׁי אַדַּעְתָּא דִידַהּ קָא מְקַבֵּל קָא מַשְׁמַע לַן לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ מִידֵּי דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ וְעָבֵיד מִידֵּי דְּלֵית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ
מִי לָא עָסְקִינַן דְּאָמְרָה לֵיהּ קִדּוּשַׁיי לָךְ אֲפִילּוּ הָכִי לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ מִצְוָה דְּרַמְיָא עֲלֵיהּ וְעָבֵיד מִצְוָה דְּלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּיתֵּי בָנוֹת וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא בְּהָךְ קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא זוּטְרָא מִינַּהּ לְהָךְ גְּדוֹלָה קָרֵי לַהּ
אֲבָל בְּהָא אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי דִּקְטַנָּה לְהָךְ קְטַנָּה דְּכוּלְּהוּ קָרֵי לַהּ וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר צְרִיכָא
לְמֵימְרָא דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר מַחֵית אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ לִסְפֵיקָא וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר לָא מַחֵית אִינִישׁ לִסְפֵיקָא וְהָאִיפְכָּא שָׁמְעִינַן לְהוּ דִּתְנַן הַנּוֹדֵר עַד הַפֶּסַח אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ עַד שֶׁיְּהֵא פֶּסַח אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא
עַד פְּנֵי פֶסַח רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר עַד שֶׁיֵּצֵא
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר אַבְדִּימִי אָמַר רַב מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה וְהָתַנְיָא זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וְאָמַר עַד פְּנֵי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר עַד שֶׁיָּצָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר עַד שֶׁיַּגִּיעַ
אָמַר אַבָּיֵי מַחֲלוֹקֶת בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי בָנוֹת אֲבָל בְּכַת אַחַת דִּבְרֵי הַכֹּל גְּדוֹלָה מַמָּשׁ קְטַנָּה מַמָּשׁ אֶמְצָעִית בִּשְׁמָהּ קָרֵי לַהּ
אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְאַבָּיֵי אֶלָּא מֵעַתָּה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - ב

ואילו ברייתא מיירי כגון דקודם קידושין מוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני, שאם ימות תהיה אשתו זקוקה ליבם.

וכאשר אמר בשעת קידושין: "יש לי בנים" או: "אין לי אחים", ואינה זקוקה ליבם, נאמן הוא לכולי עלמא, משום דאמרינן: "מה לי לשקר", כלומר, אין לבעל סיבה לשקר, ובודאי דובר אמת הוא.

כי מאי קאמר. כלומר, למה מועיל דיבורו, למיפטרה [לפטור אותה] מיבם, הרי גם בלאו הכי מצי אמר [יכול הוא שיאמר] לה: סמוך למיתה פטרנא לך [אפטור אותך] מן היבם בגיטא. ^[1]

לא נחלקו רבי ורבי נתן אלא כשחזר ואמר לה, בשעת מיתתו שזקוקה היא ליבם:

רבי סבר: "מה לי לשקר" דשעת קידושין כי עדים דמי [הרי הוא כאילו באו עדים להעיד על הדבר], ^[2] ואתו עדים ["מה לי לשקר"], ועקרי חזקה הראשונה לגמרי. ^[3] אם כן, הרי היא בחזקת שאינה זקוקה ליבם, וכאשר אמר בשעת מיתתו: "אין לי בנים" או: "יש לי אחים" אינו נאמן, כי לאו כל כמיניה להוציאה מחזקת היתר.

ורבי נתן סבר: "מה לי לשקר" דשעת קידושין, אינו בירור גמור כעדים, אלא כי חזקה דמי, ואמנם, אם לא היה חוזר בו בשעת מיתה, היינו אומרים: חזקה: "אין אדם חוטא ולא לו", כלומר, אין הוא חשוד להכשיל אותה באיסור כאשר אין לו תועלת בדבר. ומכח חזקה זו, בצירוף "מה לי לשקר", היינו מתירים אותה לשוק.

אבל, אם חזר בו בשעת מיתה, הרי אין כאן חזקה של: "אין אדם חוטא ולא לו", וכנגד חזקת זקוקה ליבם, עומד רק "מה לי לשקר", ו"מה לי לשקר" אינו אלא כמו "חזקה". ^[4]

והרי, לא אתי "חזקה" ד"מה לי לשקר" ועקרה "חזקה" דמוחזק לן באחי ולא בבני לגמרי, לפיכך, אינה יכולה להנשא לאדם זר, בלא חליצה.

מתניתין:

א. המקדש את בתו סתם, כגון, אדם שיש לו כמה בנות, ואמר למקדש: "בתי מקודשת לך", ^[5] ולא פירש לו איזו מהן הוא מקדש. אין הבנות הבוגרות בכלל דבריו, לפי שאינן ברשות האב לקדשן.

ב. מי שיש לו שתי כיתי [קבוצות] בנות משתי נשים, ואת השניה נשא לאשה לאחר מיתת הראשונה, ^[6] ונמצא שכל בנות האשה הראשונה גדולות מכל בנות האשה השניה. [לפיכך כל בנות האשה הראשונה נקראות "גדולות" וכל בנות האשה השניה נקראות "קטנות"]. ^[7]

ואמר: "קדשתי את בתי הגדולה", כלומר, אמרתי למקדש: "בתי הגדולה מקודשת לך". ^[8]

ואיני יודע: אם את הבת הגדולה שב"גדולות" [הבת הגדולה של האשה הראשונה] קידשתי, או את הבת הגדולה שבין הבנות ה"קטנות" [של האשה השניה], או את הקטנה שבין הבנות ה"גדולות", שאף היא קרויה "גדולה", היות שהיא גדולה מן הבנות הגדולות ^[9] שבין הבנות ה "קטנות".

הרי כולן אסורות ^[10] מספק חוץ מן הבת הקטנה שבין הבנות ה"קטנות", כי על כל אחת ואחת מהן יש להסתפק שמא קרא לה בשם "גדולה", היות שסוף סוף, כל אחת ואחת מהן גדולה מבת אחרת.

ואלו הם, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: כולן מותרות חוץ מן הבת הגדולה שבין הבנות הגדולות, כי אין אדם רוצה לדבר בצורה שתגרום לספק מה היתה כוונתו, לפיכך, ברור לנו, שלשון "גדולה", מתפרש רק על הגדולה שבגדולות.

אבל רבי מאיר סובר: יתכן שאדם יכניס את עצמו למצב של ספק, לפיכך, כל בנותיו, חוץ מן הקטנה שבקטנות, בכלל הספק מה היתה כוונתו. ^[11]

ג. מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, ואמר: "קדשתי את בתי הקטנה, ואיני יודע אם את הבת הקטנה שבין הבנות הקטנות קדשתי, או את הבת הקטנה שבין הבנות הגדולות, או את הבת הגדולה שבין הבנות הקטנות, שאף היא קרויה "קטנה", היות שהיא קטנה מן הבנות הקטנות ^[12] שבין הבנות ה"גדולות".

הרי כולן אסורות, חוץ מן הבת הגדולה שבין הבנות הגדולות.

ואלו הם דברי רבי מאיר.

רבי יוסי חולק ואומר: כולן מותרות חוץ מו הקטנה שבקטנות, כי בודאי לא היתה כוונתו להכניס את עצמו למצב של ספק, ואין "בתי הקטנה" אלא קטנה שבקטנות.

גמרא:

אביי ורבא נחלקו [לעיל נא א]: אם "קידושין שאין מסורים לביאה" הוו קידושין, כגון: המקדש "אחת משתי אחיות" האם הוו קידושין, או: אינם קידושין, היות וקידושין אלו גרמו שאשתו תיאסר עליו בביאה, ^[13] שהרי יש ספק את מי הוא קידש, ומי היא "אחות אשתו", ונמצא שקידושין אלו לא נמסרו [אינם ראויים] לביאה.

שנינו במשנה: המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל, משמע, הא בנותיו הקטנות בכלל, ואף על פי שיש לו שתי בנות קטנות.

שואלת הגמרא: אם כן, שמעת מינה: "קידושין שאין מסורים לביאה הוו קידושין!?

כי כאשר יש לו שתי בנות קטנות, וקידש את בתו "סתם", יש להסתפק ^[14] איזו מהן קידש, ונמצא שקידושין אלו "לא נמסרו לביאה", כי כל אחת היא ספק "אחות א שתו".

ואם כן, תיקשי לרבא הסובר ש"קידושין שאין מסורים לביאה לא הוו קידושין"!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן כשאין שם [לאותו האיש] אלא בת גדולה אחת ובת קטנה אחת, וכשקידש את בתו "סתם" ואין הבוגרת בכלל, נמצא שקידושי הקטנה קידושין ודאיים הם ונמסרו לביאה.

ומתמהינן: והא "בוגרות" קתני, בלשון רבים, אם כן, לפחות שתי בוגרות יש לו, ודומיא ד"בוגרות" כך ה"קטנות" שתים הן, ואם שתיהן בכלל דבריו, נמצא שאין קידושיהן מסורים לביאה!?

ומפרשינן: לעולם כשאין שם אלא בוגרת אחת וקטנה אחת, ומאי "בוגרות" בלשון רבים, בוגרות דעלמא, כלומר, כל איש ואיש המקדשים את בנותיהן סתם אין הבוגרות בכלל.

ומתמהינן: אי הכי, פשיטא דאין הבוגרות בכלל הקידושין, דהא בוגרות שאינם ברשות האב לקדשן מאי עבידתייהו דאבות, לקדש את בנותיהן הבוגרות!?

בשלמא, אם יש לו שתי בנות בוגרות, אם כן, הא קא משמע לן, בוגרות הוא דאינן בכלל דבריו, הא קטנות בכלל, אפילו הן שתים, ושמעת מינה: "קידושין שאין מסורים לביאה הוו קידושין".

אבל אם יש לו רק בת אחת קטנה אם כן פשיטא, שהרי אין כאן שום חידוש, לא במה שהקטנה מקודשת, ולא במה שהבוגרת אינה מקודשת, שהרי אין קידושיה מסורים בידו!? ^[15]

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: דשויתיה [הבוגרת מינתה את אביה] להיות שליח שלה לקבל קידושין עבורה. ^[16] כי מהו דתימא [שמא תאמר]: כי [כאשר] מקבל האב קידושין, אדעתא דידה קא מקבל [כוונתו היתה לקבל קידושין עבורה]. ^[17]

קא משמע לן, לא היתה כוונתו לקבל קידושין עבורה, כי לא שביק איניש מידי דאית ליה הנאה מיניה, ועביד מידי דלית ליה הנאה מיניה. כלומר, חזקה עליו שלא היה מניח את קידושי בתו הקטנה, שיש לו הנאה בקידושיה, היות וכסף הקידושין שלו, ומקדש את הבוגרת שאין לו הנאה מקידושיה.

ותמהינן: אי דשויתיה שליח מי לא עסקינן [האם לא מדובר] אף באופן דאמרה ליה הבוגרת: "קבל עבורי קידושין, וכסף קידושיי יהיה שלך", ואם כן, מנין לנו שלא התכוון לקבל קידושין עבור בתו הבוגרת!? ^[18]

ומשנינן: לעולם בשויתיה שליח, ואפילו אמרה ליה קידושיי לך, מכל מקום אין הבוגרת בכלל הספק, משום דאפילו הכי, לא שביק איניש [אין אדם מניח] קידושי בתו הקטנה שהן מצוה ^[19] דרמיא עליה [המוטלת עליו] שנאמר [ירמיה כט ו]: "ואת בנותיכם תנו לאנשים". ועביד מצוה של קידושי בתו הבוגרת דלא רמיא עליה [אינה מוטלת עליו], היות ויש לה דעת להשיא את עצמה. ^[20]

לפיכך, המקדש את בתו "סתם" אין הבוגרת בכלל, אפילו אם מינתה אותו שליח, וגם אמרה לו: "כסף קידושי יהיה לך".

שנינו במשנה: מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה וכו' כולן אסורות, חוץ מן הקטנה שבקטנות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות. קדשתי את בתי הקטנה כו' כולן אסורות, חוץ מן הקטנה שבקטנות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הקטנה שבקטנות.

וצריכא לאשמועינן פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי, גם בגדולה, וגם בקטנה.

דאי אשמעינן קמייתא [אם היה התנא מלמדינו רק מחלוקת הראשונה] באומר קידשתי את בתי הגדולה.

הוה אמינא: בהך קאמר רבי מאיר: כולן בספק, כי יש לפרש כוונתו גם על הקטנה שבגדולות והגדולה שבקטנות, היות דכיון דאיכא זוטרא מינה [קטנה ממנה], להך [גדולה שבקטנות וקטנה שבגדולות] "גדולה" קרי לה, כי שבח הוא לאדם לקרוא לבתו בלשון "גדולה", אם יש קטנה ממנה.

אבל בהא סיפא, שאמר: "קידשתי את בתי הקטנה" אימא [שמא נאמר]: מודי ליה רבי מאיר לרבי יוסי דכל שהוא יכול לקרא לבתו "גדולה" אינו קורא אותה "קטנה", ואם אמר "קטנה", להך קטנה דכולהו קרי לה [לאותה שהיא קטנה שבכולם הוא קורא] "קטנה" ולא לאחרות.

ואי איתמר פלוגתייהו בהא [בסיפא], הוא אמינא: בהא דוקא קאמר רבי יוסי: אינו קורא "קטנה" אלא לקטנה שבקטנות, כי לאחרות הוא קורא "גדולה", אבל בהך דרישא, אימא מודי ליה רבי יוסי לרבי מאיר שקורא הוא לכולן בלשון "גדולה", כי שבח הוא לו בכך.

לפיכך, צריכא לשנות מחלוקתם הן ב"גדולה" הן ב"קטנה". ^[21] ושאלינן: למימרא [מדברי המשנה יש ללמוד]: דרבי מאיר סבר: מחית איניש נפשיה לספיקא [מכניס אדם את עצמו לספיקות], לפיכך, יתכן שיקרא לכמה בנות בלשון "גדולה" ואינו חושש שיהיו כולן בספק קידושין.

ורבי יוסי סבר: לא מחית איניש את עצמו לספיקא, לפיכך, אינו קורא "גדולה" אלא לגדולה שבכולן, ולא לאחרות.

והא איפכא שמעינן להו, לענין נדרים, דרבי מאיר סבר: לא מחית איניש נפשיה לספיקא, ורבי יוסי סבר: מחית, וקשיא משנה דנדרים ממשנתינו!?

דתנן: הנודר וקבע זמן לנדרו: "עד הפסח", הרי זה אסור עד שיגיע פסח, ומיד כשהגיע פסח כלה נדרו וחוזר הוא להיתרו. ואם אמר: "עד שיהא פסח", היות והוסיף בלשונו תיבת "שיהא", הרי זה אסור עד שיצא הפסח. ^[22] ואם אמר: "עד פני פסח" רבי מאיר אומר: אינו אסור אלא עד שיגיע הפסח.

ורבי יוסי חולק ואומר: אסור הוא עד שיצא הפסח.

קא סלקא דעתין: "עד פני הפסח" היינו עד לפני הפסח, ובהא קא מיפלגי, רבי מאיר סבר: אין אדם מכניס את עצמו לספק, לפיכך, "עד לפני פסח" מתפרש: לפני תחילת החג.

ורבי יוסי סבר: מכניס אדם את עצמו לספק, והיות ואפשר לפרש את לשונו "פני פסח" היינו: לפני יום אחרון של פסח, או אפילו: עד לפני רגע אחרון של סוף פסח, אם כן, מספק, אסור הוא עד שיצא הפסח, כלומר עד סופו.

ואם כן תיקשי: דבקידושין סובר רבי מאיר: מחית איניש נפשיה לספיקא, ובנדרים סבירא ליה איפכא. וכן רבי יוסי, בקידושין סובר הוא: לא מחית נפשיה לספיקא ובנדרים סבירא ליה איפכא!?

ומשנינן: אמר רבי חנינא בר אבדימי אמר [בשם] רב: מוחלפת היא השיטה בנדרים, וצריך לומר: רבי מאיר אומר: עד שיצא, ורבי יוסי אומר: עד שיגיע.

והתניא בברייתא כדברינו: זה הכלל: כל דבר שזמנו קבוע, כלומר, שמספר ימי משך זמנו קבועים, ואמר נדר בלשון "עד פני", רבי מאיר אומר: אסור הוא עד שיצא, כי מכניס אדם את עצמו לספק, ורבי יוסי אומר: אינו אסור אלא עד שיגיע.

אבל, דבר "שאין זמנו קבוע", כגון, נדר "עד פני הקציר", או אפילו "עד שיהא הקציר", אינו אסור אלא עד שיגיע, דכיון שאין משך זמנו קבוע, שזה ממהר לכלות את קצירו, וזה מאחר, לא נתכון זה אלא לתחילתו, כלומר, משיתחילו העם לקצור. ^[23]

אמר אביי: מחלוקת דרבי מאיר ורבי יוסי, באדם שיש לו שתי כיתי בנות, שרבי מאיר אומר: כולן בכלל הספק חוץ מן הקטנה שבקטנות, ורבי יוסי סובר: אין אסורה אלא גדולה שבגדולות.

אבל באדם שיש לו רק כת אחת של בנות שכולן נולדו מאשה אחת, ^[24] לדברי הכל, אם אמר "גדולה". כוונתו: גדולה ממש, כלומר, הגדולה שבכולן.

ואם אמר "קטנה", כוונתו: קטנה ממש, כלומר, הקטנה שבכולן.

ואין האמצעית בכלל הספק כי אם ירצה לקדש אותה, אינו קורא לה לא "גדולה", ולא "קטנה", אלא בשמה קרי לה. כי אין קוראים "גדולה" אלא מי שגדולה היא מקבוצה שלימה של בנות, ^[25] וכן לעניין "קטנה".

אמר [שאל] ליה רב אדא בר מתנא לאביי: אלא מעתה, לפי דבריך:

הערות

^[1] בפשוטו, נאמן הוא לומר יש לי בנים במיגו שיכול לתת לה גט, אך זה אינו, שהרי רוצה הוא שתהיה אשתו ואין הוא רוצה לגרש אותה, גם לא שייך להאמינו במיגו שיכול לתת לה גט סמוך למיתתו. על כן פירשו הראשונים שיכול הוא לתת לה עכשיו גט שיחול סמוך למיתתו. ורש"י כתב שהוא יכול להבטיח לה לגרש אותה סמוך למיתתו ותהיה מרוצה בכך כמו אם יש לו בנים או שאין לו אחים, וראה בריטב"א ובמה שהביא ב"תורת אבירים" אות לג בכל זה.

^[2] רצה לומר: כדבר הברור, וגדול הוא מחזקה, לפיכך חזקת האיסור נדחית מפניו לגמרי, כמי שלא היתה מעולם - מאירי.

^[3] כתב המאירי: שמא תאמר איך אנו אומרים כאן מה לי לשקר עוקר חזקה, והרי בפרק קמא דבבא בתרא [דף ה] הדבר ספק וכן בתחילת פרק האשה שלום ביבמות [קיד ב]! ? כבר ביארנו שם שזו שבכאן אינו "בעל דבר" אלא בעל לגבי אשתו ואין אדם חוטא ולא לו, אבל בדברים שהוא בו בעל דבר כגון אלו של בבא בתרא ושל יבמות צורך עצמן הן ומתוך כך נשאר הדבר בספק. ובר"ן כתב: התם הוא דמגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת, דלא עדיף האי מיגו כולי האי, אבל הכא מגו דבידו הוא, שהיה יכול לומר לעדים כתבו גט לאשתי סמוך למיתתו.

^[4] על פי רש"י. ובמאירי כתב: רבי נתן סבר שאף על פי שטענת מה לי לשקר הועילה בשעת קידושין להוציאה מחזקתה, כל שחזר בו בשעת מיתה מיהא נאמן לאסור ולדחות מה שאמר בשעת קידושין, שטענת מה לי לשקר דיה אם היא כחזקה, ושתהא יתירה מחזקת האיסור, עד שתדחה חזקת האיסור מפניה, ולא שתהא מעברת חזקת האיסור לגמרי, אלא שמחלישתה מטעם שאין אדם חוטא ולא לו להיות תלויה ועומדת שאם לא יחזור בו נדון אחריה, הא כל שיחזור בו בשעת מיתה דין חזקה ראשונה חוזר וניעור. משמע מלשונו שאף אם יחזור בו אמרינן אין אדם חוטא ולא לו כלפי אמירתו הראשונה אלא שמכל מקום בכהאי גוונא חוזרת חזקה ראשונה להתעורר. [וראה עוד מה שהועתק בהערה הקודמת בשם המאירי.] וברמב"ן כתב: רבי נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי, פירוש והוו להו שקולות, ואילו שתק ולא חזר בו מתירין אותה לינשא, שכל מי שאינו מוחזק באחים ולא בבנים אין אוסרים את אשתו, אבל מאחר שחזר בו חוששין לה. וב"שיטה לא נודע למי" כתב דאי לא הדר ביה בשעת מיתה ממה שאמר בשעת קידושין, הוה לה כספק איסור, וחולצת ולא מתייבמת, כי שתי החזקות שוות ואין אחת עוקרת את חברתה.

^[5] וכן אם פסקה הראשונה מללדת בנות כאשר התחילה השניה ללדת את בנותיה. וראה עוד ברש"ש, ב"ערוך השלחן" לז נד ובחידושי מהר"י בירב ד"ה מחלוקת בשתי כתי בנות.

^[6] והמקדש גם כן אמר: "בתך מקודשת לי" בסתם, דאמירת האב לא מהני מידי - "פני יהושע".

^[7] וכולן ברשותו כלומר קטנות או נערות, או שכולן בוגרות - רמב"ם. ראה "תוספות יום טוב", ורש"ש ולהלן הערה 19.

^[8] רמב"ם ור"ן. וכתב ב"תוספות יום טוב" שאין המקדש יכול לומר את זאת קידשתי, לא מיבעיא כאשר יש להסתפק בביאור לשונו, אלא אפילו אם בשעת קידושין היה ברור מי נתקדשה ואחר כך נתעורר ספק, גם בכהאי גוונא אינו יכול לומר את זו קידשתי ולא אחרת, כי כאשר הוא אומר שהאחרות מותרות הרי הוא מוציא אותן מספק "דבר שבערוה" והרי "אין דבר שבערוה פחות משנים" וראה ב"תוספות רבי עקיבא איגר" שהוכיח כדברי התוספות יום טוב, ובבית הלוי [חלק ב לז י].

^[9] צריך לומר הבת הגדולה - רש"ש. וכן הוא בגמרא לעיל נא ב, והוא מוכרח ממה שאמרו להלן סה א הכא במאי עסקינן בשאין שם אלא גדולה וקטנה.

^[10] יש להקשות: מדוע כל הבנות אסורות, הרי לא קידש אלא אחת מהן, וכל השאר מותרות הן, אם כן נלך אחר הרוב, וכל אחת ואחת תהיה מותרת! ? [ראה ב"מקנה" שאי אפשר לתרץ שאין כאן אלא איסור או קנס מדרבנן.] ולפי מה שכתב במרדכי [סוף חולין סימן תשלז] שאיסור הנולד בתערובת אינו בטל ברוב, היות וההיתר לא היה ניכר בפני עצמו קודם לכן, אתי שפיר, כי גם כאן בשעת הקידושין עצמן לא היה ניכר מי נתקדשה ונאסרה לכל העולם, ומי לא נתקדשה ונשארה בהיתרה, על כן אין הולכים כאן אחרי הרוב וכולן אסורות - "מקנה". וב"שערי יושר" [ג כב] כתב שכל דברי המרדכי נאמרו בתערובת לח בלח שעל ידי התערובת נעשה הכל כגוף אחד שחלקו מותר וחלקו אסור, אבל בתערובת של גופים נפרדים ["יבש ביבש"] לא נאמרו דברי המרדכי, וממילא בתערובת דהכא גם לדברי המרדכי יש לומר ביטול ברוב, וחזרה קושיא למקומה! ? [וב"שיעורי רבי שמואל" אות תלו הקשה על דברי ה"מקנה" שהמרדכי מיירי בענין "ביטול ברוב" ודברי ה"מקנה" לענין "הלך אחר הרוב".] ותירץ ב"שערי יושר" שבאדם לא שייך ביטול ברוב. [ראה בשיעורי רבי שמואל שם] ועוד תירץ [בעמוד רמב] על פי יסודו בהבנת "קידושין לאחת משתי אחיות", ראה שם בדבריו העמוקים. [ולהלן הערה 14].

^[11] א. בגמרא לעיל נא ב נאמרו שני ביאורים במשנתינו: האחד, מדובר כשאמר: "בתי הגדולה מקודשת לך" ואנו מסופקים איך לפרש את לשונו. והשני: מדובר ב"הוכרו ולבסוף נתערבו", כלומר, בשעת קידושין אמר לו: "פלונית הגדולה מקודשת לך" ואחר כך שכח את שמה של הבת שאמר לו. ולרבי מאיר שאין אדם חושש להכנס למצב של ספק, אנו חוששים בכל בת שמא אותה קידש. אבל לרבי יוסי הסובר שאין אדם מביא את עצמו למצב של ספק, אנו אומרים: לא היה קורא "גדולה" אלא לגדולה שבגדולות, ואף על פי שהזכיר את שמה, כי חושש הוא, אם יאמר "הגדולה" בנוסף לשמה של המתקדשת, שמא אחר כך ישכח את שם המתקדשת, ויבוא למצב של ספק על איזה "גדולה" היה מדובר. [ראה רש"י שם ד"ה דלא מחית ו"פני יהושע" שם, וראה עוד ב"מקנה" בסוגיין.] ב. בפשוטו, טעמא דרבי יוסי הוא, דאין אדם רוצה להיות במצב של ספק. [וסוברת הגמרא לקמן שיש להשוות בין גופו - כאשר אוסר את עצמו בקונם, לבין בנותיו - כשמקדש אותן בלשון שיכולה לגרום לספק מי נתקדשה, כי לא יתכן שרבי מאיר סובר: מחית איניש בנותיו לספק ולא את עצמו, ורבי יוסי סובר להיפך: מחית איניש נפשיה לספיקא ולא את בנותיו] אך רש"י כתב: כולן מותרות, דלא מחית איניש למימר מילתא דליתי ביה לידי שאילה לח כמים. ובפירוש הרא"ש לנדרים סא ב כתב: דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא, ודבר המבורר קאמר; ומאן דאמר מעייל איניש נפשיה לספיקא סבר שכוונתו להאסר בכל מה שיוכל להסתפק. [והתם מיירי לענין נדרים, אבל לגבי קידושין פשיטא דלא קידש יותר מאחת מהן, וכולן אסורות מספק.]

^[12] צריך לומר הבת הקטנה - רש"ש, וראה לעיל הערה 9.

^[13] על פי תוספות והראשונים נא א.

^[14] ב"שערי יושר" [ג כב עמוד רמב] כתב: אי אפשר לומר שבמציאות האמיתית נתייחדה אחת מהן לקידושין, ולנו יש חסרון ידיעה מי נתקדשה, כי מאיזה טעם וסיבה ייחדו מן השמים אשה מיוחדת שתהיה היא המקודשת והמיוחדת יותר משאר הנשים, אלא נראה שמעשה הקידושין הוא סיבה לכל אחת מהן להיות מקודשת, לכן כולן נאסרות, אלא שבהנהגה למעשה עלינו להתנהג עם כל אחת כדין ספק מחמת הסיבה הגורמת את הדין שתהיה אחת מהן מקודשת ואין מבורר מי היא אותה אחת, וכולן ראויות לכך, לפיכך הדין בזה כדין ספק. וב"שעורי רבי שמואל" [אות תל ואילך] כתבו: ודאי דחל על אחת מהן חלות גמור, אלא שאין ידוע על מי, וכלפי שמיא גליא.

^[15] כתב מהרי"ט: כאשר ברור לנו שנעשו קידושין, אלא שאנו מסופקים את מי הוא קידש, מועילה אומדנא לברר מי היא המקודשת. [כגון מה שפסק רבינו תם באומר "בתך מקודשת לי" - שדעתו על המשודכת לו.] אבל אם יש לנו ספק על עצם הקידושין, כגון מי שאמר "הרי את מקודשת" ולא אמר "לי", אין אומרים היות והיתה משודכת לו, יש לנו אומדנא שקידש אותה לו ולא לאחר, כי אין עושים קידושין על ידי אומדנא. וב"אבני מילואים" [כז י] הקשה על זה: אם כן מדוע הקשתה הגמרא כאן פשיטא - שהבוגרת לא מקודשת והקטנה כן, הרי לדברי מהרי"ט תיקשי אמאי הקטנה מקודשת! ? שהרי המקדש אמר "בתך מקודשת לי" בסתם, ויש לנו אומדנא שלא התכון לקדש את הבוגרת, ומכח זה אנו עושים קידושין, כי אם הבוגרת בכלל הרי אין כאן קידושין [ראה להלן הערה 17] כיון דסלקא דעתא דלא שויתיה שליח! ? [ולכאורה גם לפי תירוץ הגמרא תיקשי: דהא השתא סבירא לן דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין, ואם בוגרת בכלל, הרי אין כאן קידושין כלל, לא בקטנה ולא בבוגרת, ואנו עושים קידושין מכח האומדנא שאין כוונתו על הבוגרת.] וראה מה שכתב ב"חזון איש" לח יג.

^[16] כתב רש"י [נא ב ד"ה דשויתיה שליח]: לקדשה לכל הבא. משמע, אם עשאתו שליח לקדשה לפלוני בפירוש חיישינן - ר"ן נא ב. [היות ומה שקידש אותה לצורך בת אחרת שלו נחשב כמנהג רמאות דריש פירקין - משמעות הר"ן שם. וראה עוד במה שכתב הב"ח סימן לז ד"ה המקדש בתו סתם בדעת הרמ"ה וב"מקנה" נא ב]

^[17] בפשוטו יש לפרש דסלקא דעתין שדעתו היתה לקדש דווקא את הבוגרת ולא את הקטנה, היות ואין משיאין את הקטנה קודם הגדולה [ראה תוספות נב א ד"ה והלכתא]. וגם היות שהיא מינתה אותו לשליח. אך לפי זה יוצא שהמסקנה היא לגמרי להיפך מהא דסלקא דעתין, שהרי למסקנה דעתו דווקא על הקטנה ולא על הבוגרת. ואכן רש"י מפרש דסלקא דעתין ששתיהן שוות, ובין הגדולה בין הקטנה בכלל הספק הן, ולדעת רבא: אין אחת מהן מקודשת. היות וקידושין שאין מסורין לביאה הן.

^[18] כלומר, אם המשנה מדברת באופן שעשאתו שליח, והרי המשנה סתמא קתני, ולא חילקה בין אם כסף קידושיה לעצמה, או שאמרה לו קידושי לך, ובאופן זה תיקשי: מדוע באמת לא תהיה הבוגרת בכלל ספק הקידושין, וממילא אין שתיהן מקודשות אליבא דרבא האומר קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין. אם כן, על כרחך דלא מיירי באופן דשויתיה שליח, ושוב תיקשי כדלעיל: אם אין לו אלא גדולה וקטנה, פשיטא, ומאי קא משמע לן מתניתין! ?

^[19] בריטב"א [נא ב] הקשה מהא דקיימא לן [מא א]: אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה, אם כן מהיכי תיתי לומר שכוונתו היתה לקדש את בתו הקטנה ולעשות איסור, ולא לקדש את בתו הבוגרת דמצוה קעביד אלא דאינה מצוה דרמיא עליה! ? ותירץ דמיירי בבת שיש בה דעת ומתרצית בדבר ובכהאי גוונא אין איסור להשיאה אף על פי שהיא קטנה. [וכן נפסק ב"בית שמואל" לז יא] עוד תירץ ריטב"א דסוגיין מיירי בנערה ולא בקטנה [וראה ברש"ש ולעיל בהערה 7] וראה עוד ב"פני יהושע" וב"מקנה" [לעיל נא ב], בשו"ת רבי עקיבא איגר [תנינא סט] וב"ערוך השולחן" [לז מו- מז]

^[20] כתב רש"י: לא שביק איניש בתו קטנה דרמיא עליה להשיאה, ומצוה הוא עליו, ועביד מצוה דלא רמיא עליה אלא שליח בעלמא הוא, והיא יש לה דעת להשיא את עצמה. ויש לבאר: הנה עיקר מצות האב היא במה שהוא מסייע לבעלה של בתו לקיים מצות "פרו ורבו" כמו שכתב הר"ן בתחילת פרק האיש מקדש - על פי הנצי"ב נא ב. אם כן, אף בבתו בוגרת, אם לא היה לה דעת להשיא את עצמה, היה האב מצווה לסייעה להנשא לאיש כאמור "ואת בנותיכם תנו לאנשים" [ירמיה כט ו] ופירשו בכתובות נב ב שילבישנה ויכסנה ויתן לה ממון כדי שירצו אנשים לישא אותה. לפיכך כתב רש"י, והיא יש לה דעת להשיא את עצמה, אבל בבתו קטנה ואפילו נערה היות שהתורה מסרה לו את הכח לקדש אותה, גם בלאו הכי פשיטא דהוי מצוה המוטלת עליו. [וראה לעיל נא ב הערה 7 ובמה שציין ב"תורת אבירים" אות מב לענין נערה.]

^[21] ראה ב"מקנה" אמאי לא קאמרינן דצריכא משום דאי אשמעינן קמייתא הוה אמינא בהא קאמר רבי יוסי משום דאין משיאין קטנה במקום שיש גדולה כמו שנאמר [בראשית כט כו]: "לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה". [ראה תוספות נב א ד"ה והלכתא]

^[22] כלומר, האומר: "קונם שאיני נהנה לך עד הפסח", אסור עד שיגיע פסח, ומשנכנס לילה ראשון של פסח מותר הוא בהנאתו, אבל אם אמר "עד שיהא פסח", היות ואמר לשון יתירה, אנו מפרשים את כוונתו לרבות את כל ימי הפסח, ומאי עד שיהא פסח, כל עוד שיהא פסח הריני באיסור, לפיכך אינו מותר אלא כשיצא פסח - על פי רש"י.

^[23] רש"י. ובנדרים סא ב הביאו תוספות והמאירי שיטה אחרת ש"אין זמנו קבוע" אינו מתייחס למשך הזמן אלא לתחילתו, וראה מה שנתבאר ב"חברותא" שם הערה 9.

^[24] רש"י, וכתב במהר"י בי רב דקא משמע לן: אפילו יש לו יותר משלש בנות אינו קורא לאמצעיות אלא בשמן [וכן כתבו הראשונים]. וראה שם עוד ביאור בכוונת רש"י.

^[25] מאירי, וכן משמעות דברי רש"י ד"ה מחלוקת.

מוחזק לן [לנו] באחי [בזה שיש לו אחים] ולא מוחזק לן [לנו] בבני [בזה שיש לו בנים], אף על פי שאין עדות גמורה בדבר. דאמרינן [שאומרים אנו] בענין זה את הנימוק: "מה לי לשקר", מדוע ישקר אדם ללא מטרה. שהרי מאי קאמר [לשם מה הוא אומר] שיש לו בנים או שאין לו אחים אם לא כדי למיפטרה [לפטור אותה] מיבם, הלא מצי אמר [יכול הוא לומר] לה באותה שעה: פטרנא לך בגיטא [אני פוטר אותך בגט], ולכן כיון שאמר שיש לו בנים — ודאי אמת הוא אומר.

רבי סבר בענין זה כי כוח הנימוק של "מה לי לשקר" כי [כמו] עדות עדים דמי [הוא נחשב] ואתו [ובאו] עדים עקרי [ועוקרים] את החזקה ואין בכוחו שוב לאסור אותה בשעת מיתה. ור' נתן סבר: "מה לי לשקר" כי [כמו] חזקה דמי [הוא נחשב], והרי לא אתי [באה] חזקה ועקרה [ועוקרת] חזקה לגמרי. ולכן הוא נאמן אף לאסור, שאם אמר בשעת מיתה שלא היו לו בנים, חוששים לחזקתו הראשונה.

א משנה המקדש את בתו סתם ולא אמר איזו מהן — אין הבוגרות בכלל. מי שיש לו שתי כיתי (קבוצות) של בנות משתי נשים שהיו לו זו אחר זו, ואמר "קדשתי את בתי הגדולה לאיש, ואיני יודע אם היה מדובר על הבת הגדולה שבקבוצת הבנות הגדולות, או גדולה שבקבוצת הבנות הקטנות, או קטנה שבקבוצת הבנות הגדולות שהיא עדיין גדולה מן הגדולות שבקבוצת הקטנות" — כל הבנות כולן אסורות, חוץ מן הקטנה שבקטנות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: למרות הספק כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות, שסתם "גדולה" כוונתו לגדולה שבכולן.

וכן אם אמר "קדשתי את בתי הקטנה, ואיני יודע אם היתה זו קטנה שבקטנות, או קטנה שבגדולות, או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנות שבגדולות" — כולן אסורות, חוץ מן הגדולה שבגדולות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הקטנה שבקטנות.

ב גמרא ושואלים: שנינו במשנה שהמקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל — הא [הרי] שהקטנות בכלל אפילו אם היו כמה בנות,

שמעת מינה [לומד אתה מכאן]: שקידושין שאין מסורים לביאה שבפועל אינו יכול לשאת אף אחת מהן, שמא אינה זו שקידש ואסורה עליו משום אחות אשתו, בכל זאת הוו [הריהם] קידושין, וכולן צריכות גט כדי להתירן להינשא, והרי זה בניגוד לדעת רבא האומר שקידושין שאין מסורים לביאה אינם תופסים כלל! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה כשאין שם אלא שתי בנות בלבד, גדולה וקטנה.

ומקשים: והא [והרי] "בוגרות" קתני [שנה במשנה] בלשון רבים! ודוחים: מאי [מה] הכוונה בלשון הרבים של בוגרות — לא הבוגרות בין בנותיו, אלא בוגרות דעלמא [בכלל], כלומר, שבכל מקרה שמקדש את בתו — בנות בוגרות אינן בכלל זה.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], בוגרות מאי עבידתייהו [מה מעשיהן], כלומר, כיצד אפשר להניח שמקדש את בתו הבוגרת? הרי אין רשות לאב אלא לקדש את בתו קטנה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באופן מיוחד, דשויתיה [שמינתה הבת הגדולה אותו] שליח לקבל עבורה קידושין, וקידש את בתו סתם, ובמקרה זה מהו דתימא [שתאמר]: כי [כאשר] הוא מקבל קידושי [קידושין] אדעתא דידה קא [על דעתה שלה] לקדש אותה את הבוגרת הוא מקבל, שהרי הוא שלוחה, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] במשנה שלא שביק איניש מידי דאית ליה [אין אדם מניח דבר שיש לו] הנאה מיניה [ממנו] כקידושי הבת הקטנה, שהוא נוטל לעצמו את כסף קידושיה, ועביד מידי דלית ליה [ועושה דבר שאין לו] הנאה מיניה [ממנו], שהרי כסף קידושי הבת הגדולה הם לעצמה.

ודוחים: מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אפילו במקרה דאמרה ליה [שאומרת לו] הבת "בשכר שליחותך כסף קדושיי יהיה לך"? ואם כן, אף בקידושיה יש לו הנאה. ודוחים: אפילו הכי [כך] לא שביק איניש [אין אדם מניח] מצוה דרמיא עליה [המוטלת עליו] לקדש את בתו הקטנה ועביד [ועושה] מצוה דלא רמיא עליה [שאינה מוטלת עליו] במישרין בבתו הגדולה, שכיון שבוגרת היא — מוטלת המצוה עליה.

ג שנינו במשנה שבענין מי שיש לו שתי כיתי בנות וקידש את הגדולה, אבל לא היה ברור לו למי מן הבנות התכוון נחלקו ר' מאיר ור' יוסי באיזו מהן מקודשת, וכן שנינו מחלוקת זו במקדש בתו הקטנה. ומעירים: וצריכא [וצריך] הדבר להיאמר בשני המקרים; דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את המחלוקת ביניהם בהלכה הראשונה] במקדש בתו הגדולה, היינו אומרים: בהך קאמר [בזו אומר] ר' מאיר שכולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות, דכיון דאיכא זוטרא מינה [שיש קטנה ממנה], להך [לזו] — "גדולה" קרי [הוא קורא] לה כל שיש קטנה ממנה,

אבל בהא [בזו], במקדש בתו הקטנה אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' יוסי ש"קטנה" — להך [לזו] היא הקטנה דכולהו קרי לה [שבכולן הוא קורא], שנאה לו לאדם לאמר על בתו שהיא "גדולה". ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואילו היה נאמר רק בזו], בקטנה, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו בלבד אומר] ר' יוסי, מאותו טעם שהזכרנו, אבל בהך [בזו], בגדולה, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' מאיר, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר בשני המקרים.

לגופן של השיטות שואלים: למימרא [האם לומר] כמסקנה מדברים אלה שר' מאיר סבר [סבור] כי מחית איניש נפשיה לספיקא [אדם מוריד, מכניס, את עצמו לספק], כלומר, אדם מקבל על עצמו אפילו דבר שאין בו הגדרה ברורה, ויש בו ספק. ור' יוסי סבר [סבור] שלא מחית איניש לספיקא [מוריד, מכניס אדם את עצמו לספק] ומתכוון רק לדברים ברורים ומוגדרים. והאיפכא שמעינן להו [והרי ההיפך מכך אנו שומעים אותם] שאמרו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנודר בדבר וקובע לו זמן, שיחול הנדר "עד הפסח", אמרו שאסור בדבר שנדר בו עד שיגיע הפסח. אם אמר בנדרו שהוא נודר "עד שיהא פסח" — אסור עד שיצא הפסח.

ואם אמר "עד פני פסח" — ר' מאיר אומר: אסור עד שיגיע פסח, ר' יוסי אומר: עד שיצא הפסח.

משמע שלדעת ר' מאיר אין אדם מכניס את עצמו לספק, שאף שהזכיר פסח לא היתה כוונתו בתוך ימי הפסח, אלא עד לזמן שמגיע פסח, ואילו לדעת ר' יוסי אדם יכול להכניס את עצמו לספק בכל אחד ואחד מימי הפסח, והוא היפך הדברים שהסברנו במשנתנו! אמר ר' חנינא בר אבדימי אמר רב: מוחלפת השיטה, שצריך להחליף את הדעות במשנה זו, ולפי זה יתיישבו הדברים. והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: זה הכלל: כל דבר אם נדר למועד שזמנו קבוע, ואמר בלשון "עד פני" — ר' מאיר אומר: הכוונה עד שיצא, ר' יוסי אומר: הכוונה היא עד שיגיע, והוא כפי שהצענו בהיפוך השיטות.

אמר אביי: מחלוקת זו של ר' מאיר ור' יוסי היא בשתי כיתי בנות, שלדעת ר' מאיר שתי הכיתות חוץ מהקטנה שבקטנות נקראות "גדולה" מספק, אבל בכת אחת, כלומר, שהיו לו רק בנות מאשה אחת — דברי הכל כשאמר גדולה, כוונתו לגדולה שבהן ממש, אמר קטנה כוונתו לקטנה שבהן ממש, ולבת אמצעית אין קוראים לה לא גדולה ולא קטנה אלא בשמה קרי לה [קורא הוא אותה].

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לאביי: אלא מעתה, לפי שיטה זו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a case where we have a presumptive status that he has brothers, but we do not have a presumptive status that he has children, although no full-fledged testimony has been submitted for either claim. As in that case we say and apply the logic of: Why would I lie? In other words, if he were lying he would have stated a more credible claim or performed an action achieving the desired result. The Gemara explains: For what reason is he saying that he has children or that he has no brothers, if not to exempt her from a yavam? But if so, he can say to her instead: I exempt you by means of a bill of divorce. Consequently, it can be assumed that he is telling the truth when he says that he has children.

In light of the above explanation, the Gemara clarifies the dispute in the baraita. Rabbi Yehuda HaNasi maintains that the claim of: Why would I lie, is considered like the testimony of witnesses, and witnesses can come and uproot a presumption. Therefore, he does not have the power to contradict his previous claim and say that he has no children and render her forbidden at the time of his death. And Rabbi Natan maintains that: Why would I lie, is considered like a presumption, and a presumption cannot come and uproot another presumption entirely. As a result, he is deemed credible even for the purpose of rendering her forbidden, i.e., if he says at the time of his death that he has no children, the earlier presumption that he had brothers, but no children, is reinstated.

MISHNA: In the case of one who betroths his daughter to a man without specification, i.e., without specifying which daughter he meant, the grown women are not included among those who might be betrothed, since he does not have the right to betroth them. With regard to one who has two groups of daughters from two women, i.e., one group of daughters from each wife, and he said: I betrothed my elder daughter to someone but I do not know if I meant the eldest of the older group of daughters, or the eldest of the younger group of daughters, or the youngest of the older group, who is nevertheless older than the eldest of the younger group, all the daughters are forbidden, except for the youngest of the younger group. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: Despite the uncertainty, they are all permitted except for the eldest of the older group, as one who says elder without further specification means the oldest of them all.

Similarly, if one said: I betrothed my younger daughter, but I do not know if I meant the youngest of the younger group, or the youngest of the older group, or the eldest of the younger group who is younger than the youngest of the older group, they are all forbidden, except for the eldest of the older group. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: They are all permitted except for the youngest of the younger group.

GEMARA: The Gemara asks: From the ruling of the mishna, that one who betroths his daughter without further specification certainly did not betroth an adult daughter, it may be inferred that all minor girls are included in the uncertainty if he had more than one.

One can learn from the mishna that betrothal that is not given to consummation, i.e., where the husband may not consummate the marriage, in this case because each of the women might not be his wife but his wife’s sister, is nevertheless considered betrothal to the extent that each of the women requires a bill of divorce to render her permitted to marry someone else. This contradicts the opinion of Rava that betrothal that is not given to consummation does not take effect at all. The Gemara rejects this: Here we are dealing with a case in which there are only two daughters, an adult woman and a minor girl.

The Gemara questions this explanation: But the mishna teaches: Grown women, in the plural. The Gemara explains: What is the meaning of grown women? The mishna is not referring to a father who has more than one adult daughter. Rather, it means grown women in general. In other words, whenever men betroth one of their daughters, their daughters who are grown women are not under consideration.

The Gemara asks a different question: This halakha is obvious, as what are grown women doing in this context, i.e., how could it be suggested that a father could betroth to a man his daughter who is a grown woman? His authority extends only to his minor daughters. The Gemara answers: Here we are dealing with a case where the adult daughter appointed her father as her agent to accept her betrothal, and he proceeds to betroth one of his daughters without specifying which one. Lest you say with regard to this situation that when he accepts the betrothal he accepts it with his adult daughter in mind, as he is her agent, the mishna teaches us that a person does not put aside a matter from which he derives benefit, i.e., the betrothal of his minor daughter, where he keeps the money, and perform a matter from which he does not derive benefit, i.e., the betrothal of his adult daughter, where she keeps the money.

The Gemara rejects this suggestion: Are we not dealing even with a case where the daughter says to him: As reward for fulfilling your agency, my betrothal money shall belong to you? This would mean that the father derives benefit from the betrothal of his adult daughter as well. The Gemara counters: Even so, a person does not put aside a mitzva that is imposed upon him, i.e., the betrothal of his minor daughter, to perform a mitzva that is not directly imposed upon him, the betrothal of his adult daughter. Since she is of age, her betrothal is her own responsibility.

§ The mishna taught: With regard to one who has two groups of daughters and betrothed the elder of them, but was unsure which one he meant, Rabbi Meir and Rabbi Yosei dispute which of them is betrothed. The mishna adds that the same dispute applies if he betrothed his younger daughter. The Gemara comments: And it is necessary to state this halakha in both cases, as had the mishna taught us only that the tanna’im disagree with regard to the first case, one might have claimed that in this case Rabbi Meir says that they are all prohibited except for the youngest daughter of the younger group. The reason is that since there is one younger than her, he calls any daughter who is not the youngest: Elder.

But in this case of one who betroths his younger daughter, say that he concedes to Rabbi Yosei that a father calls only that one who is the youngest of all: Younger, as a father prefers to call his daughters: Elder, whenever possible. And conversely, if the halakha was stated only with regard to this case, that of a younger daughter, one might have said that Rabbi Yosei says his opinion only in this case, for the above reason. But in that case of an elder daughter, you might say that he concedes to Rabbi Meir. Consequently, it is necessary for the mishna to specify both cases.

The Gemara asks a question with regard to these opinions: Is this to say that Rabbi Meir maintains: A person places himself in a situation of uncertainty, i.e., people issue statements and accept upon themselves obligations that are not clearly defined, and Rabbi Yosei maintains that a person does not place himself in a situation of uncertainty, as one has only well-defined situations in mind? But haven’t we learned that these two tanna’im state the opposite opinions, as we learned in a mishna (Nedarim 60a): If one takes a vow that wine is forbidden to him until Passover, it is forbidden to him until Passover arrives. If he said: Until it will be Passover, it is forbidden to him until Passover ends.

The mishna continues: If he said: Until before Passover, Rabbi Meir says: It is forbidden to him until Passover arrives. Rabbi Yosei says: It is forbidden to him until it ends. This indicates that Rabbi Meir holds that one does not put himself into a situation of uncertainty, as despite his mention of the presence of Passover, which might be referring to any of the days of the Festival, he does not mean one of the days of Passover itself but until the arrival of the Festival, whereas Rabbi Yosei claims that his words apply to each of the days of Passover, due to uncertainty. This is the opposite of the above interpretation of the mishna concerning a man who betroths his daughter.

Rabbi Ḥanina bar Avdimi says that Rav says: The attribution of the opinions is reversed, i.e., the rulings of the respective tanna’im in that mishna in Nedarim must be switched so that they accord with the mishna here. And it is taught likewise in a baraita that this is the principle: With regard to any vow that has a fixed time, i.e., it applies until a set date, and one said: Until before that date, Rabbi Meir says that the vow lasts until that date ends; Rabbi Yosei says: Until it arrives. The opinions in this baraita are in accordance with the suggested emendation.

Abaye said: This dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yosei applies to two groups of girls, as Rabbi Meir maintains that all of them can be called: Elder, except for the youngest of the younger group. But with regard to one group, i.e., if all the daughters share the same mother, everyone agrees that when the father says: Elder, he means the actual eldest one, and when he says: Younger, he means the actual youngest daughter. As for the middle daughter, she is called neither elder nor younger; rather, he calls her by her name.

Rav Adda bar Mattana said to Abaye: If that is so,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' סבר מה לי לשקר כעדים דמי. פי' לאו ממש כעדים דהא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ואפי' במקום חזקה בעיא ולא איפשיטא בפ' קמא דבבא בתרא דף ה' ע"ב ובפרק האשה בתרא ביבמות דף קי"ד ע"ב גבי החזיקה היא מלחמה בעול' ובמס' כתובות דף י"ח ע"ב נמי אלא שאין כל מה לי לשקר במקום עדים שוין ולא כל החזקות שוות והאי מה לי לשקר כיון שהוא בידו לגרשה נאמן אף לעקור חזקה זו מה שאין כן באותן הספקות שכתבתי שאין בידו לעשותו אלא שהיה יכול לומר טענה אחרת שהוא נאמן עליה וזמנין דמערים וסבר שהיא נאמן על טענה זו יותר מחבירתה ורבי נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי פי' והוו להו שקולות ואלו שתק ולא חזר בו מתירין אותה לינשא שכל מי שאינו מוחזק באחים ולא בבנים אין אוסרים את אשתו אבל מאחר שחזר בו חוששין לה וכבר מפורש בפי' רש"י ז"ל.
ור"ת ז"ל פירש אהא דאוקימנ' דמוחזק לן באחים ולא מוחזק לן בבני לא אמר כלום בשעת מיתה אלא הכי קתני מי שהיה מוחזק לן באחים ואמר בשעת קדושין אין לו אחים נאמן וכן מי שהיה מוחזק לנו כשאין לו בנים ואמר בשעת קדושין יש לי בנים נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור כלומר אלו לא היה מוחזק לנו ואמר יש לי אחים לא היה נאמן ורבי נתן אומר אף נאמן לאסור כלומר חוששין לחזקה ואוסרין אותה ולא מחמת נאמנותו כלל אלא כך הדין נותן ונאמן לאו דוקא שהרי לא אמר כלום ומשמע דהא דקתני בברייתא בשעת מיתה אמר הכי קתני הוא אמר בשעת קדושין יש לו בנים ואנו היינו חוששין לשעת מיתתו שיש לו בנים ואעפ"י שאין לשון הבריית' מחוור.
(אפי') [אבל] כפרש"י ז"ל יש לדקדק דכל מה שאדם נאמן עליו בשע' שאומר הדבר אעפ"י שחזר והכחיש דבורו נאמן וכן מצינן בכל מקום שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואע"ג דרבא קס"ד הכי משום שהיה סומך על שעת מיתה הוא לומר שאין אדם משקר בשעת מיתה ומכי אותביה אביי אידחיא לה מילתא לגמרי:

מחלוקת בשתי כיתי בנות. כלומר משתי נשים אבל בכת א' כלומר מאשה א' לא מאי טעמא מ"מ אמצעית שמא אית לה ואפי' היה לו ד' בנות גדולה גדולה ממש וקטנה קטנה ממש וכל האמצעיות שמא אית להו ואפי' הן מאה ודאקשינן אלא מעתה אמצעי' שבכת שניה לישתרי אבבא דרישא אקשינן אבל אבבא דסיפא אמצעית שבכת ראשונה שריא דההיא שמא אית לה אבל שבכת שניה אסורא כיון דקטנה היא יותר מכל אותן שבכת ראשונה קטנ' קרו לה.
ולהאי סברא דאביי דאמר פליגי גבי פסח בלישנא בעלמא פליגי מר סבר עד קמי פסח ומר סבר עד דמפני משמע לא צריכין למימר איפוך אלא משום דברייתא איפכא תניא הלכך מסתברא מתני' עדיפא והלכתא כרבי יוסי דמתני' ואע"ג דבמסכת נדרים דף ס"א ע"ב לא מדכירינן אלא איפוך הך סוגיא דבתראי עדיפא ועוד דלחומרא היא ובזה סמכתי בתשלום ההלכות שלי פסקתי כר' יוסי אבל הר' משה פאסי ז"ל פסק כתריצתא דאיפוך:

רבי סבר מה לי לשקר. בזה, דאי בעי עביד קמן אלים כעדים, ואף על גב דבפרק קמא דבבא בתרא (ה, ב) איבעיא לן אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא, ולא איפשיטא, וכן נמי ביבמות פרק האשה (קיד, ב) שלום גבי החזיק מלחמה בעולם התם הוא דמה לי לשקר דבחלוף טענות שאינן אמיתיות, ואף על פי שזו היתה נכונה אילו אמרה יותר מזו שאמר עכשיו, מגו כזה לא אלים, דלמא זו היתה נכונה וקרובה בדעתו, אבל מגו כזה דאילו רצה גומר כוונתו לפנינו עכשיו אלים כעדים, ואתיא עדות ומרעא חזקה.

ור' נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתיא חזקה ומרעא חזקה. הלכך אמר בשעת מיתתו יש לי אחים נאמן לאסור, דלא אתיא חזקה דמה לי לשקר ומרעה חזקה דאחין, דאף על גב דהורעה חזקה זו קודם שכנסה, מכל מקום כיון שאמר עכשיו יש לי והחזיק חזקתינו הראשונה נאמן אף לאוסרה, ומכל מקום אם לא חזר בשעת מיתה לומר יש לי אחים הרי זו מותרת אף לדברי ר' נתן, שהרי קודם שקדשה שתעמוד הוא בחזקת איסור לשוק בא הוא ואמר אין לי אחים והורעה החזקה, ולכולי עלמא לגבי זו שלא עמדה בחזקת יבם מעולם טפי עדיף מגו מחזקת האחין, והיינו דקאמר ליה ר' נתן אף נאמן לאסור, דלשון אף משמע שהודה לדברי רבי במה שהתיר אלא שנחלק בדבר זה דנאמן אף לאסור, ולרבי כל שכן שהיה נאמן להתיר אם אמר בשעת מיתתו לבד יש לי בנים או אין לי אחים, דלא מרע דיבוריה, אלא אפילו השתא דמרע דבוריה, והוה לן למימר רואין דבריו הראשונים והאחרונים כמי שאינם, ואוקמיה אחזקתיה דהוה מוחזק לן דאית ליה אחי, אפילו הכי מגו עדיף לן דהוה ליה כהעדאת עדים ומרעא לה לחזקה לגמרי, ואף על פי שחזר בו, לא כל הימנו, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ולר' נתן נמי אצטריך, דאילו במוחזק לן דאית ליה אחי ואמר בשעת מיתתו אין לי, אי נמי יש לי בנים אינו נאמן, דהא מפיק לה מחזקתה, דעד השתא בחזקת איסור לשוק הוה קיימא, ולא אתיא חזקת מגו ומפיק לה, והיינו דמפיק לה אביי למתניתין מאוקמתין קמייתא, ואוקמה בדלא מוחזק לן באחי ולא בבנים, דאי מוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני לר' נתן אינו נאמן להתיר ולומר יש לי בנים, דאשה זו בחזקת איסור לשוק עומדת, ולא אתיא חזקה דמה לי לשקר ומרעא לחזקה קמייתא, כנ"ל לפרש שמועה זו והרבה פירושים אחרים נאמרו בה.
ומיהו אוקמתיה דאביי לא דסמכ', ואביי גופיה לא אמר אלא בדרך שקלא וטריא, לומר דמהא לא תשמעיניה דמתניתין דלא כר' נתן, ואוקמתין קמייתא דסמכא, ותדע דאלו לאוקמתיה דאביי לרבי היה מוחזקין בו שיש לו אחים ואמר אין לי אחים נאמן, ואביי גופיה הוא דאמר בשלהי יש נוחלין (ב"ב קלה, ב) דאינו נאמן בההוא דשכיב ואמר איתתיה חזיא לכהנא רבה, ואמר רבה למאי ניחוש לה, דהא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, ואמר ליה אביי והא כי אתא ר' יצחק אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, ואף על גב דשנינהו אשנויי ניקום ונסמוך, ואמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה, וכן בהוא דמוחזק לן דלית ליה אחי ואמר איהו בשעת מיתה דלית ליה אחי, ואמר אביי דחיישינן לה, משום דאמרינן דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי, ולא עדיף אמירה לבד דאמרי דאיכא עדים ממוחזק לן דאית ליה, ואם כן קשיא ליה לאביי מדרבי דקיימא לן כותיה דהלכתא כרבי מחברו, ועוד דאפילו לר' נתן לא אתי שפיר, דהא קיימא לן דאף על פי שהיו מוחזקים בו שיש לו אחים ואמר יש לי בנים נאמן, לפי שאינו עוקר חזקתנו לגמרי, אלא שאומר שיש לו בנים, וכדתנן התם זה בני נאמן, ואתמר עלה למאי הלכתא, אמר רב יהודה אמר שמואל ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום, ואסיקנא אף על גב דמוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, אלא על כרחין האי אוקמתא לאו דסמכא, ואוקמתיה קמייתא דסמכא.

אמר אביי מחלוקת בשתי כתי בנות אבל בכת אחת דברי הכל גדולה גדולה ממש וקטנה קטנה ממש. ואקשינן עלה והא פסח דככת אחת דמי, ופליגי ביה ר' מאיר ור'יוסי. ופרקינן בלישנא בעלמא קא מיפלגי, ולא בדינא, דמר סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא וכמאן דאמר הכי בהדיא, ומר סבר עד דמפנה פסחא וכמאן דאמר הכי בהדיא. ואיכא למימר דכיון דאתי להכי, תו לא מפכינן מתניתין כדאפכי לה, אלא לעולם ר' מאיר אומר אסור עד שיגיע, ור' יוסי אומר אסור עד שיצא, ואף על גב דברייתא איפכא תניא, מפכינן ברייתא מקמי מתניתין ולא מפכינן מתניתין מקמי ברייתא, וקיימא לן כר' יוסי דאמר עד שיצא, ואף על גב דבנדרים (סא, ב) בדוכתיה לא מדכרינן אלא לישנא דרב חנינא דאמר איפוך, הכא דסוגיא דאמוראי בתראי היא עדיפא ולחומרא עבדינן, והרמב"ם (הל' נדרים פ"י ה"ז) פסק כברייתא וכדמפרש לה למתניתין הכא ובנדרים, וכן מצאתי בספר יראים וזה לשונו: ואף על גב דתירץ רבא בלישנא בעלמא פליגי, מוחלפת השיטה קיימא לן, כדאמרינן בסנהדרין פרק קמא (ו, א) ובאחד דיני ממונות (לג, א) דכל היכא דפליגי תרי אמוראי, וסוגיא דשמעתין כחד מינייהו עבדינן כותיה, וסוגיא דשמעתתא ומסקנא בנדרים פרק ר"א [פרק קונם יין](סא, ב) כרב חנינא בר אבדימי דאמר מוחלפת השטה, ואינו מזכיר שם תירוציה דאביי כלל, הלכך סוגיא דשמעתתא מוקמינן כרב חנינא בר אבדימי שהוצרך לתרץ מוחלפת השטה ע"כ.

רבי סבר מה לי לשקר כעדים דמי ומרע חזקה דאיסורה ואע"ג דבעלמא לא אמר מה לי לשקר במקום עדים ולא במקום חזקה לקולא כדאיתא ביבמות גבי האשה שאמרת מת בעלי ובפ"ק דב"ב נמי בעיא ולא איפשיטא הא כתיבנא כמה זימני שאין כל החזקות שוות והכא עדיף מה לי לשקר בעדים ומרע חזקה חדא דאין אדם חוטא ולא לו ותו דהוי מילתא דספיקא ועביד לאיגלוי ותו מסתמא כל איתתא בחזקת היתר קיימא לשוק במיתת בעלה עד שתאסר בזיקת יבם לפנינו הלכך חשיב מגו דיליה כעדים ותו לא מצי הדר ביה בשעת מיתה ור' נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתיא חזקה ומרע חזקה וכ"ת ול"ל דמרע לה טמא דכי הדדי נינהו ואוקי איתתא אחזקתא דהתירא איכא למימר כשאמר בודאי בשעת קידושין יש לה בנים נאמן היה להתירה אפי' לר' נתן דאוקי חזקה להדי חזקה והוי כמאן דלא מוחזק לן לא באחים ולא בבנים דשרי אלא משום דהדר אמר בשעת מיתה יש לי אחים והדר מדיבורא קמא מרעא לה חזקה דהתירא ואיקיימא חזקה דאיסורא ולא אתיא חזקה דהתירא גריעא ומרעא חזקה דאיסורא והשתא אתי שפיר לישנא דקאמר ר' נתן אף נאמן לאיסור דלישנא דאף משמע דה"ה דנאמן להתיר והיינו בשעת קידושין שהיה נאמן להתיר ועכשיו בשעת מיתה נאמן אף לאסור וכן פירש"י ז"ל ועיקר. ורבינו הגדול אלפסי ז"ל לא כתב כלום מכל הסוגיא הזאת דאיתי מתניתין כפשטה דקתני אמר יש לי בנים נאמן וסתמא קתני ואע"ג דמוחזק לן באחי ולא בבני והכי אסיקנא בפרק יש נוחלין דמי שאמר בשעת מיתה יש לי בנים נאמן ואע"ג דמוחזק לן באחי ולא בבני ופרישנא טעמא הואיל ובידו לגרשה וכבר כתיבנא דההיא טעמא לא שייך הכא בדר' ולהכי לא אמרינן ליה:

מיהו תמיה מילתא דהתם אתינן למימר דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להדיא הואיל ובידו לגרשה ואסקינן דלא אמרי הכי וחולצת ולא מתייבמת וא"כ הכא באומר בשעת מיתה יש לי בנים אמאי נאמן לגמרי משום הואיל ומאי שנא הא מהא. ואיכא למימר דבגירושין כיון דמאן דמגרש קלא אית ליה והאי דאמר גרשתי לית ליה קלא איתרע ליה הואיל אבל הכא אע"ג דלא הוחזק לן בבני כי קאמר יש לי בנים לא מרע חזקה דידן לגמרי ואפשר דאית ליה בנים ולא ידעינן במילתא הלכך לא איתרע הואיל דידיה ומהימן וזה נכון והא דלא אייתי רבינו ז"ל הא מתניתין דרבי למפסק הלכה כרבי מחברו ואתי' כפסקא דידן דהתם משום דבהאי אוקימתא דאוקים מתני' בדמוחזק לן באחי ולא בבני ואפ"ה קתני מתני' לרבי דכי אמר אין לי אחים נאמן פליגא אסוגיא דהתם דמשמע דלא מהימן לומר אין לי אחים כיון דמוחק לן באחים ולא אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה דמגו דידה סתר לחזקה לגמרי וחיישינן לה וחולצת ולא מתייבמת וכן הלכתא וכבר בררנא לה התם בסייעתא דשמיא:

והא איפכא שמעי' להו דתנן עד פני הפסח ר"מ אומר אסור בדבר הנדור ההוא עד שיגיע ורבי יוסי סבר עד שיצא והשתא קס"ד דכולהו ס"ל דעד פני הפסח קמי פסחא משמע אלא דרבי מאיר לא מחית נפשיה לספיקא סבר דפני הפסח היינו פני כל הפסח דהוא יום י"ד ורבי יוסי סבר מחית איניש נפשיה לספיקא וכל יומא ויומא דיומי פסחא הוי פנים ליומא דבתריה וכן כל שעתא ושעתא הלכך אסיר עד שיצא משום האי ספיקא ואמרינן דניפוך הא מתניתין דנדרים ובמתניתין נמי תניא איפכא ובשלהי שמעתין אמרי' דבלישנא דעד פני פליגי דרבי מאיר סבר מקמי פסחא משמע ור"י סבר עד דתתפני פסחא משמע והשתא לא צרכינן לאפוכ' מתני' כלל ומפכי' מתני' דנדרים מקמי מתני' והכי עדיף טפי וקי"ל כהאי לישנא בתרא וכר"י דמתני' וכן פסק ר' הרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים שלו:

אמר אביי מחלוקת בשתי כתי בנות כלומר משתי נשים אבל מכת אחת שהיו כולן מאשה א' ד"ה גדולה ממש וקטנה ממש ואמצעית שמא אית לה. פי' ואפילו הן אמצעות הרבה כל חדא מנייהו בשמא מקריא כסברא דרב יוסף במתני'

אמר ליה רב אדא בר מתנה לאביי אלא מעתה אמצעי שכבת שנייה תשתרי. פי' שכבת שנייה דב"ק דגדולות תשתרי דהא כת שניה כת א' היא כשיצא אמצעית שבכת ראשונה כיון דאיכא ראשונה דהא כת שנייה דמתקריא גדולה כ"ש הא וה"ה דמצי למפרך מאמצעית שבכת ראשונה דבבא דסיפא דקטנות תשתרי דטמא דלא מקריא קטנה כיון דאיכא כמה דהוה תיתה אבל לא אמצעית שבכת שנייה דההיא דינא הוא דתתקרי קטנה לגבי כל אידך דלעיל מינה אלא דנקט חדא מינה:

המשנה השתים עשרה והיא חוזרת לענין החלק השלישי והוא שאמר המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל אמר הר"ם מי שקידש את בתו סתם והיה אצלו כלל בנות כולם אסורות על זה המקדש וצריכות גט כך אחת ואחת לבד הבוגרות כמו שנזכר ולמדנו מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי בזאת ההלכה השנית לפי שנראה בדעתנו שאסר ר' מאיר בראשונה שאמר כולן אסורות חוץ מקטנה שבקטנות לפי שכל אחת מהם בסמיכות לקטנה שבקטנות גדולה נקרא לפי שמנהג האדם שיגדיל הבנות וירבו שנותיהן אולם בהלכה השנית אשר קדש קטנה לא תקרא קטנה אלא מי שאין שם קטנה יותר ממנה קמ"ל דאפי' בהא חילק ר"מ והלכה כר' יוסי בשתיהן:

אמר המאירי וכן הלכה ובלבד על הדרך שביארנוה בפרק שני וכן אמרו בבריתא קדשתי את בתי ואיני יודע למי אין הגדולות בכלל נתקדשה בתי אין הקטנות בכלל וכן בגירושין מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי גדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות כלם אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הקטנה שבקטנות ר' יוסי אומר כלם מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות קדשתי את בתי קטנה ואיני יודע אם הקטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות כלן אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הגדולה שבגדולות ר' יוסי אומר כלם מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות כלן אסורות חוץ מקטנה שבקטנות שכל אחת קרויה גדולה אצל קטנה הימנה ופירשוה בפרק שני לדעת תנא קמא בהוכרו ולבסוף נתערבו כלומר שכבר ידע האב אי זו מהן קדש ולבסוף שכח שאם לא כן לדעת זה קדושין שאין מסורין לביאה הם ומכל מקום ר' יוסי מתיר בכלם חוץ מגדולה שבגדולות שאין דעתו אלא עליה כלל אמרו לא מחית איניש נפשיה לספיקא והלכה כר' יוסי וכן הדין והענין בקדשתי את בתי הקטנה ואיני יודע וכו' וכן בזו הלכה כר' יוסי ומטעם זה גם כן ר"ל דלא מחית איניש נפשיה לספיקא:

ולענין ביאור מיהא פירשו בגמרא שאף לדעת ר' מאיר דוקא בשתי כתי בנות שכל הראשונות אדם קורא גדולות לגבי הנהו דכת שניה וכן כל שבכת שניה אדם קורא קטנות לגבי הנהו דכת ראשונה אבל אם אין שם אלא כת אחת אף הוא מודה שאין קורין גדולה אלא לגדולה שבכלן ולא קטנה אלא לקטנה שבכלן ואמצעית שמא אית לה כלומר בשמה הן קורין לה ואינו קורא לה לא גדולה ולא קטנה והקשה אם כן בקדשתי את בתי הגדולה אמצעית שבכת שניה תשתרי דלדידך לגבי מאן קרי לה גדולה והיאך אמר כאן כלן אסורות דאכתי שבכת גדולה היינו טעמא דכלן אסורות דכלהו לגבי קטנות גדולה קרי לה הא אמצעית שבקטנות לדידך מיהא תשתרי ותירץ דלית בהו אמצעית דאי הות בהו אמצעית ודאי הות שרי ודיקא נמי דאי לאו הכי הוה ליה למיתני אם גדולה שבגדולות אם גדולה ואמצעית שבקטנות לאשמועינן בה איסורא ואע"ג דבקמייתא לא תני הכי ר"ל בכת ראשונה אע"ג דהתם ודאי אסירא מכל מקום התם לא איצטריך דהא אפילו קטנה מיקריא גדולה לגבי הנהו דכת שניה והילכך כל שכן אמצעית אבל שבכת שניה דהויא לה אמצעית דידה בכת אחת אם איתא דאיכא ליתני אלא שמכל מקום אף בשני כתים הלכה כר' יוסי ומטעמא דלא מחית איניש נפשיה לספיקא ומכאן אמרו בגמרא שהנודר הנאה מחברו עד הפסח פירושו עד שיגיע עד שיהא הפסח פירושו עד שיצא הפסח ואם אמר עד פני הפסח יש להבין בענינו עד שיגיע ור"ל קמי פסחא שהוא פני הפסח או עד שיצא ור"ל עד דמיפני פסחא שכל הימים נעשה האחד פנים למחרתו ומאחר שכן לא מחית איניש נפשיה לספיקא ודנין בו עד שיגיע ודוקא בדבר שזמנו קבוע ר"ל שהדבר ידוע כמה הוא נמשך כגון פסח וסכות אבל אמר עד הקציר ועד הבציר הואיל ואין לאלו זמן קבוע אפילו אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיתחילו העם לקצור או לבצור שלא נתכון זה אלא לתחלתו כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה וכבר ביארנוה בכדי הצורך בפרק שני בסוגית המשנה השביעית ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

גמרא (וא"ת מצי פטר לה בגיטא) ומצי אמר פטרנא לך בגיטא]. וא"ת והלא בשעת קידושין אמר יש לי בנים ובאותה שעה אינו רוצה לגרשה ואם מעכשיו יכתוב לה גט שיחול סמוך למיתה ה"ל גט ישן כיון שמתיחד עמה ותנן בגיטין פ' הזורק בש"א פוטר אדם את אשתו בגט ישן וב"ה אוסרין י"ל כיון דבדיעבד אם פטרה בגט ישן תינשא לכתחלה חשיב מגו ואפי' למ"ד לא תנשא מ"מ כיון דאם נשאת לא תצא חשבי' ליה מגו דקודם היה פוטרה בענין זה ממה שיפטרה בשקר ומהאי טעמא חשבינן ליה מגו אע"פ שאם היה פוטרה בגט היה פוסלה מן הכהונה ועכשיו היא מותרת:

בריית' דאתחזק לן באחי ולא בבני דקאמר יש לו בנים בשעת קדושין וקאמר ר' דהאי דקאמר יש לי בנים או אין לי אחים בשעת קדושין. מה לו לשקר. מאי אהני דבוריה לרצויי להתקדש הרי יכול לרצותה בדרך אחר שיאמר לה שיגרשנה מחיים אם תצטרך ויעשה לה תנאי על זה הלכך מה לו לשקר:

כעדים דמו כלומר שמבטלין החזקה הראשונה וישאר זה מוחזק שיש לו בנים ואין לו אחים. הלכך כי אמר בשעת מיתתו אין לי בנים או אין לי אחים אינו נאמן שאינו אומר אלא לאוסרה דהואיל וזה שמוחזק לן באחים אינו לנו בבירור אלא ששמענו מה לי לשקר מהחזקה דכעדים דמי שיש לו בנים ואין לו אחים ור' נתן [סבר] דנאמן ממאי דאמ' בשעת מיתה דלא אתי מה לי לשקר ומבטל לחזקה ראשונה אלא הרי היא עומדת במקומה וכי אמר אין לי בנים נאמן דהא מוחזק הוא שאין לו בנים וכי אמר יש לי אחים נאמן דהא מוחזק הוא שיש לו אחים:

תוס' בד"ה רבי סבר כו' מצי למיפטרה בגיטא שעה אחת קודם מיתתו בו' עכ"ל וכפרש"י מחיים סמוך למיתה ובתוספות ישנים כתבו ואין נראה לר"י שנאמין אותו במה שאמר בשעת קידושין שהרי דעתו לקיימה אלא נראה לפרש מגו דאי בעי יכתוב לה גט בשעת קדושין לגרשה כל זמן שירצה אף על גב דאסור לגרש בגט ישן מכל מקום כיון דדיעבד מהני חשיב שפיר מגו עכ"ל תוספות ישנים וק"ל:

בא"ד א"נ י"ל דאי מוחזק לן באחי כו' דבשעת מיתה לא שייך למימר פטר לה בגיטא דשמא כו' עכ"ל קצת קשה להאי תירוצא דהא משמע בשמעתין דאיצטריך למימר אי למפטרה מיבם הא מצי פטר לה בגיטא היינו דוקא בשעת קדושין דאי אמר לה אין לי אחים או יש לי בנים כדי שתתרצה לו ולא תדאג מן הייבום כפרש"י במתניתין הא מצי פטר לה בגיטא ומה לו לשקר אבל בשעת מיתה כי אמר יש לי בנים אף על גב דלא שייך למימר אז דמצי פטר לה בגיטא כמ"ש התוספות דאין לו כח מכל מקום מה לו לשקר דליכא למימר הכא דאמר כן כדי שתתרצה לו דהא כבר נשואה לו ואילו אית ליה אחי ולא בני לא הוה משקר בכדי דאין אדם חוטא ולא לו ודו"ק:

תד"ה רבי. אע"ג דאסור לגרש בג"י כו'. כצ"ל ותיבת הדר שייכא לקמן בראש שורה ג':

במשנה או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות. כצ"ל:

שם שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות. כצ"ל:

שם רי"א כו' חוץ מן הקטנה שבקטנות. כצ"ל:

רש"י ד"ה משתי נשים. שנשא שניה לאחר מיתת הראשונה. דבהאי גוונא כל כת הראשונה גדולה אפי' מגדולה של שניה. משא"כ בנשא שניה בחיי ראשונה לא פסיקא מלתא:

בתוי"ט ד"ה ואמר. ולשון הרמב"ם כו' ובשעת הקדושין כו' וא"נ שנתכוון כו'. הרמב"ם ודאי לא נתכוון למידק אבל אם פירש כו' כיון שפסק כר"י דאין אסורה אלא גדולה שבגדולות ואין כאן ספק. ופשוט דגם הר"ן לא נתכוון רק כיון דפסקינן כאביי בקדושין שא"מ לביאה דהוו קדושין לכן פי' דאפי' בכה"ג ר"מ ס"ל דכולן אסורות ול"ת דוקא כשהוכרו ולבסוף נתערבו כדמוקמינן לעיל אליבא דרבא:

גמרא לא שביק אינש מצוה דרמיא עלוהי כו'. נראה דלפ"ז כש"כ קטנות דאינן בכלל דהא בהו איסורא נמי איכא (לעיל רפ"ב) ודנקיט לעיל קטנה לאו דוקא אלא הכוונה על נערה וכלפי אחותה הבוגרת ק"ל קטנה וכה"ג מצינו טובא. ולפ"ז ל"ד הרע"ב במש"כ אבל הקטנות והנערות כולן צריכות גט. הוסיף נערות על לשון הגמרא וגרע. אמנם לפ"ז יש לדקדק טובא בדינא דב' כתי בנות אם נאמר דגם שם אין הבוגרות והקטנות בכלל הספק עי' בתוי"ט בהעתקת לשון הב"י לא משכחת לה ב' בנות מאשה אחת שתיהן נערות דהרי משך ימי נערות אינן אלא ו' חדשים ואינן כדי עיבור. אם לא בתאומים או דהגדולה איחרה בהבאת סימניה. או דגם לנערה לא הודיע מהקדושין שתתרצה וא"כ ממ"נ עביד איסורא וא"ש גם דברי הרע"ב:

תוס' ד"ה רבי סבר מה לי לשקר. בתו"י מ"מ כיון דדיעבד מהני חשיב שפיר מגו. עיין גיטין דף כו ע"ב תד"ה לכשאכניסנה:

בא"ד בסופו דבשעת מיתה לא שייך למימר פטר כו'. קשה לי הא בב"ב דף קלה ע"א אההיא דכי שכיב וכו' הרי דאפילו סמוך למיתה נאמן לומר גירשתי במגו דבידו לגרשה:

בד"ה ור' נתן סבר כו' נהי דלא אתיא חזקה ועקרה לחזקה לגמרי אורועי מיהא איתרע כו' ומהימן דאין אדם חוטא ולא לו כו' עכ"ל. לכאורה הלשון תמוה ונראין כסותרין דסוף סוף מה"ט דאין אדם חוטא ולא לו עוקר לחזקה וא"כ האי חזקה דמה לי לשקר אלים טפי מהאי חזקה דזקוקה והנלע"ד בכוונת רש"י ז"ל דודאי הך חזקה דאין אדם חוטא והך חזקה דמה לי לשקר תרי מילי נינהו ותרווייהו צריכי להדדי דודאי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו לחוד לא סגי לאפוקי מחזקה דהא בכל התורה קי"ל היכא דאיתחזק איסורא בדבר שבערוה אין ע"א נאמן ולא סמכינן אהך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כדפרישית לעיל בדף הקדום גבי נאמן ליתן גט ע"ש אע"כ דשאני הכא דעיקר הטעם משום מה לי לשקר דשעת קידושין דנהי דבהאי שעתא לא שייך טעמא דאין אדם חוטא ולא לו דאין כאן חטא דמאן יימר שתהא זקוקה ליבם דרוב נשים מתעברות ויולדות מ"מ במה לי לשקר לחוד איתרע חזקת זקוקה וה"ל כפלגא ופלגא ומדלא הדר ביה בשעת מיתה נאמן לגמרי דאין אדם חוטא ולא לו כן נ"ל בכוונת רש"י ובזה יובנו היטב דברי התוספ' בקושייתם בד"ה רבי סבר דבלשון הקושיא וא"ת נקטו טעמא דאין אדם חוטא ולא לו ובתירוצם כתבו הטעם דמה לי לשקר והיינו משום דהא בלא הא לא סגי ודו"ק:

תוספות בד"ה רבי סבר כו' וא"ת א"כ אמאי מוקי מתניתין כו' עד סוף הדיבור. ויש לדקדק דהא בלא"ה צריך לאוקמי מתניתין דהכא בדלא מוחזק באחי ומתניתין דפ' יש נוחלין בדמוחזק באחי מדאיצטריך תרתי כדאיתא שם מיהו בהא איכא למימר דהא גופא קשיא להו דהא ודאי לא איצטריך משנה יתירה דפ' יש נוחלין אלא לאשמעינן דאף ע"ג דמוחזק לן באחי ולאפוקי מדר"נ וא"כ קשיא להו הכא שפיר דר"נ גופא נמי מודה דנאמן לומר יש לי בנים אף על גב דמוחזק באחי מהאי סברא גופא דאין אדם חוטא אלא דלפ"ז לא משני התוספות שפיר בתירוץ הראשון ובאמת לענין יש לי בנים אין לחלק וא"כ הדרא קושיא לדוכתא משנה יתירה דפרק י"נ למאי קתני לה ויש ליישב לפי מאי דפרישית בסמוך דדוקא במתניתין דהכא דאיירי בשעת מיתה אין לחלק לר"נ בין איתחזק באחי או לא דלעולם נאמן להתיר מטעמא דאין אדם חוטא משא"כ במתניתין דפ' י"נ דאיירי אף שלא בשעת מיתה דלא שייך אין אדם חוטא ואיצטריך לאשמעינן דאפ"ה נאמן לומר יש לי בנים אף ע"ג דאיתחזק באחי והיינו כרבי דלא איצטריך לטעמא דאין אדם חוטא אלא טעמא דמה לי לשקר לחוד מהני כן נ"ל נכון ודוק היטב:

משנה המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל. ופרש"י שאמר המקדש בתי מקודשת לך ובודאי דעיקר כוונת רש"י בזה היינו שהמקדש ג"כ אמר בתך מקודשת לי סתם דאמירת האב לא מהני מידי אלא דלעיל דף נ"א ע"ב דמייתי הש"ס מתניתין דהכא ומפרש רש"י ז"ל שם שאמר אחת מבנותיך מקודשת וכבר פירשתי שיחתי שם ליישב דודאי למאי דס"ד בגמרא לאקשויי אדרבא דאמר קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין ומשמע להמקשן דע"כ מתניתין דהכא לא איצטריך לגופא אלא לדיוקא דקטנות בכלל וא"כ ע"כ איירי בענין קשאמ"ל וס"ל לרש"י ז"ל דלא שייך קשאמ"ל באומר בתך מקודשת אלא דוקא באומר אחת מבנותיך כדפרישנא התם משא"כ הכא מפרש רש"י לפי המסקנא דמתניתין לגופא איצטריך דאין הבוגרת בכלל ולא איירי כלל בענין קידושין שאין מסורין לביאה דבלא"ה קי"ל דהוו קידושין כאביי ומש"ה ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש הכא המתניתין כפשטא דלישנא דמקדש את בתו סתם היינו שאמר בתך מקודשת לי. אלא דלפ"ז קשיא לי בשמעתין דלמסקנא דמוקי לה אף אליבא דרבא בדשוויתי' שליח ולגופא אתא לאשמעינן דאפ"ה אין הבוגרת בכלל וא"כ מאי דוחקיה לאוקמא למתניתין דליכא אלא בוגרת וקטנה דבפשיטות מצי לאוקמי דאית ליה בנות טובא ואפ"ה לא תיקשי לרבא דהא מיתוקמא שפיר כפשטא שאמר בתך מקודשת לי דלא מיקרי קשאמ"ל וקמ"ל דאין הבוגרת בכלל ומלישנא דגמרא ודאי משמע דלמסקנא דמוקי לה בדשוויתיה שליח נמי לא הדר ביה ממאי דמוקי לה בדליכא אלא בוגרת וקטנה מדלא קאמר אלא וליכא למימר דסובר הש"ט דאף בדשוויתי' שליח ליכא רבותא דאין הבוגרת בכלל אלא דוקא בדליכא אלא בוגרת וקטנה וקאמר ליה נמי אחת מבנותין דלפי זה הוי אמינא דודאי על הבוגרת גם כן נתכוון דאם לא כן מאי אהני ליה מה שאמר א' מבנותיך קמל"ן דלא כמו שאפרש אלא דלמאי דפרישית א"א לומר כן דהא לפרש"י כאן לפי האמת דמפרש למתני' שאמר בתך מקודשת לי לא אתא לאשמעינן כלל לענין קשאמ"ל דלא שייך בבתך מקודשת אע"כ דאתא לאשמעינן לענין בוגרת גופא אע"ג דלענין בתך מקודשת לא שייך האי רבותא דליכא אלא גדולה וקטנה כמו בא' מבנותין אע"כ דאפ"ה איצטריך לאשמעינן דאין הבוגרת בכלל והוי רבותא שפיר אע"ג דשוויתיה שליח א"כ הדרא קושיא לדוכתא. ונראה ליישב דודאי לפי מה שפירשתי בשיטת רש"י ז"ל אין ה"נ דלמסקנא דמוקי לה בשוויתיה שליח מיתוקמא שפיר בדאיכא בנות טובא ובדאמר בתך מקודשת לי אף לרבא אלא הא דלא קאמר בגמרא אלא היינו משום דא"כ היה במשמע דדוקא בדאמר בתך מקודשת הוא דאין הבוגרת בכלל משא"כ באומר אחת מבנותיך וליכא אלא גדולה וקטנה אף הבוגרת בכלל דהכי משמע לישנא דאחת מבנותיך ולקושטא דמילתא סובר הש"ס דאין לחלק בכך דאע"ג שאמר אחת מבנותיך וליכא אלא בוגרת וקטנה אפ"ה אין הבוגרת בכלל והיינו כדפרישית לעיל דף ס"ב במסקנת הש"ס דנהי דהמקדש מעייל נפשיה לספיקא לאחת מקידושי שתיהם אפ"ה כיון שאמר א' מבנותיך תלה הדבר בדעת האב ואנן סהדי שהאב לא נתרצה אלא על הקטנה דהוי מצוה דרמיא עליה כדמסיק הש"ס הכא ומש"ה בכל ענין אין הבוגרת בכלל כן נ"ל נכון לפי שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא למימרא דר"מ סבר מחית איניש נפשיה לספיקא כו' אע"ג דלעיל דף נ"א משני הש"ס למתניתין דהכא בהוכרו ולבסוף נתערבו מדקתני ואינו יודע ולא קתני ואין ידוע אפ"ה שייך שפיר הך מילתא דתליא בפלוגתא דמחית אינש נפשיה לספיקא או לא כמו שפירשתי ועיין שם:

שם אמר אביי מחלוקת בשתי כיתות בנות אבל בכת א' ד"ה גדולה ממש כו' עיין בזה בל' הרא"ש ז"ל לעיל בפרק האיש מקדש בסוף הסוגייא דקידושין שא"מ לביאה שכתב שם דין זה בלשון וגם נראה. ולכאורה הוא תמוה דהא מימרא ערוכה היא ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דהא רבא נמי משמע בשמעתין דס"ל הכי מדמקשה ליה רב הונא בריה דר"י בסמוך הא פסח דכי כת א' דמי וא"כ למה כתבה הרא"ש ז"ל בלשון וגם נראה. אמנם ל' הטור באה"ע סי' ל"ז שהביא דברי הרא"ש אביו משמע שבא לומר דבכת אחת ואמר בתך הגדולה מקודשת אף הבוגרת בכלל בדשוויתיה שליח וכמ"ש הב"י שם בכוונת הטור ע"ש ולכאורה ל' הטור הכי דייק שכתב בבבא דשידך ועשאתו שליח וא"כ ע"כ דהא דמסיק דעל הגדולה שבכולם נתכוין היינו הבוגרת שעשאתו שליח א"כ בבא שאחר זה שכתב ואפילו לא שדיך וא"ל בתך הגדולה ע"כ היינו נמי בבוגרת אע"ג דלפ"ז לא אתי שפיר מה שכתב הטור אחר זה ועוד אומר רבינו תם דאפשר דאף אם לא אמר בתך הגדולה אלא בתך סתם ואפ"ה דעתו על הגדולה והכא ע"כ האי גדולה לאו אבוגרת קאי דמאי שנא ממתני' דקתני ברישא אין הבוגרת בכלל ואף שיש לחלק בדוחק אפ"ה פשטא דמילתא הכי הוא וא"כ לפ"ז אין לשון הטור מדוקדק ולצדדין קאמר כיון דמלשון הרא"ש גופא הכי משמע כדפרישית דאלת"ה מאי קמל"ן וא"כ אכתי לשון הרא"ש ז"ל ג"כ תמוה שכתב חידוש גדול בדין הבוגרת ומיסתם לה סתומי ולא מפרש בהדיא כלל לשון בוגרת וגם בפסקי הרא"ש שחיבר הטור ז"ל אין זכר מזה כלל ויותר יש לתמוה על הבית שמואל בסעיף קטן מ"ג) שכתב דין זה בשם רבינו תם ז"ל ומסיק עלה דהכי הלכתא דלא אשכחן מאן דפליג ארבינו תם בהא דבכת אחת ואמר גדולה הבוגרת לחוד מקודשת בודאי והמעיין היטב בלשון התוס' ובלשון הרא"ש והפוסקים שהביאו ל' רבינו תם יבין וישכיל שדין זה דבוגרת לא למדנו כלל מתורתו של רבינו תם דלא איירי כלל בבוגרת ואין להאריך כאן יותר בזה:

מיהו במה שכתב הטור שם עוד בדינא דמתניתין דיש לו שתי כיתות בנות וכולן ברשותו לקידושין כו'. וכתבו הב"י והב"ח והבית שמואל בכוונתו דבשתי כתי בנות ודאי אין הבוגרת בכלל וכמ"ש הבית שמואל לחלק ואנא נמי קיימתי מסברא דנפשאי דשפיר יש לחלק בין כת א' לשתי כיתות לענין הבוגרת בזה אלא דאכתי קשיא לי לישנא דמתניתין דלפ"ז הא דמסיק ר' יוסי במציעתא כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ע"כ היינו הגדולה שבגדולות שבנערות דהבוגרת ודאי אינה מקודשת ואילו בבבא דסיפא דאמר קדשתי בתי הקטנה דקאמר ר"מ כולן חוץ מן הגדולה שבגדולות הך גדולה שבגדולות ע"כ היינו הבוגרת גופא דהך נערה גדולה שבגדולות שאחר הבוגרת מיהא אסורה דבכלל הספק היא דאביה קרי לה קטנה לגבי הבוגרת שעשאתו שליח וא"כ קשיא לישנא דגדולה שבגדולות דמציעתא מלשון גדולה שבגדולות דסיפא דלא הוו בחד גוונא ועיקר קושיי' זו לפי מאי דאוקמינן רישא דמתניתין בשוויתיה שליח וא"כ מסתמא סיפא נמי איירי אף בכה"ג וכ"ש דקשה טפי למאי דפרישית בל' המשנה בשיטת רש"י דלמאי דקי"ל כאביי דקידושין שאמ"ל הוו קידושין אפ"ה רישא דמתניתין מיתוקמא בדשווית' שליח וצ"ע ליישב לשון הב"י והב"ח והבית שמואל בזה ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש כוונה אתרת בלשון הרא"ש ז"ל והטור ובאמת דבש"ע השמיט דין זה אי הוה בוגרת בכלל לשון בתך הגדולה וכן בדין שתי כיתות נמי אין לשון הש"ע מוכרח ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בזה עיין במה שכתבתי לעיל בפרק האיש מקדש נ"א ע"ב:

(קונטרס אחרון) אמר אביי מחלוקת בשתי כתי בנות. ע"ש בלשון הרא"ש ז"ל בפ' האיש מקדש ובל' הטור בא"ע סי' ל"ז ומשמע מדבריו שבא לומר דבכת א' אמר רבי יצחק דגדולה מקודשת אף הבוגרת בכלל ויש בכאן מקום תימא על הבית שמואל בסעיף קטן מ"ב שכתב דין זה בשם ר"ת ז"ל ולענ"ד אין זה לדברי ר"ת ז"ל כלל כמו שהארכתי בפנים:

דמוחזק לן האי גברא באחי. ולא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא כך שמענו עליו קודם קידושין וכי אמר בשעת קידושין יש לי בנים ואין לי אחין אי לאו דהדר ביה בשעת מיתה הוה מהימנינן ליה דאמרי' מה לי לשקר: מאי קאמר. כלומר למאי קא מהני ליה האי דיבור אי למיפטרה מיבם הוא דאתי מצי אמר לה פטרנא ליך בגיטא מחיים סמוך למיתתי וכי הדר ביה בשעת מיתה בהא פליגי: רבי סבר מה לי לשקר. דשעת קידושין כאילו באו עדים בדבר זה דמי ועקר ליה לחזקה דהוה מחזקינן ליה מעיקרא באחי בלא בנים וקיימא לה הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה וכי אתי בשעת מיתה לאפוקה מחזקה לאו כל כמיניה: ור' נתן סבר כו'. ולא אתיא חזקה דמה לו לשקר ועקרה חזקה קמייתא דהוי קאי בה קודם קידושין לאוקמה להך בחזקת שאינה זקוקה למיפסל דיבוריה בשעת מיתה ומיהו אי לא הדר ביה הוה שריא לעלמא נהי דלא אתיא חזקה ועקרה חזקה לגמרי אורעי מיהא איתרעאי וכל כמה דלא איתכחש דיבוריה קמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו ואילו אית ליה אחי הוה הדר ביה בשעת מיתה: מתני' המקדש את בתו סתם. בתי מקודשת לך ולא פירש איזו מהם: אין הבוגרת בכלל. ומותרת לכל אדם ואין צריכה גט מזה לפי שאינה ברשות האב לקדשה: משתי נשים. שנשא שניה לאחר מיתת הראשונה: גדולות. כת הראשונה: קטנות. כת שניה: כולן אסורות. קס''ד אפי' הן מאה שכל אחת קרויה גדולה אצל קטנה הימנה ובגמרא פריך אמאי לא תנא ספיקא אמצעית שבשתי הבנות שהן גדולות לגבי קטנות שבכולן: כולן מותרות. דלא מחית איניש למימר מילתא דליתי ביה לידי שאילה לחכמים וכי אמר גדולה גדולה שבגדולות קאמר: גמ' הכי גרסינן הא קטנות בכלל. ואפילו יש שם שתי קטנות דאיכא לספוקי הי מנייהו והוו להו קידושין שאין מסורין לביאה דכל אחת ספק אחות אשה אפ''ה הוו בכלל ספק קדושין וצריכות גט: כשאין שם אלא גדולה וקטנה. בוגרת וקטנה דכיון דבוגרת לא קידש שוב אין כאן ספק ומותר בקטנה: והא בוגרות קתני. דמשמע טובא ודכוותיה תידוק הא קטנות טובא בכלל: בוגרות דעלמא. של כל איש ואיש המקדשים את בנותיהן סתם אין הבוגרות בכלל הא קטנות בכלל וכגון דליכא אלא חדא קטנה והאי דמתרץ בשאין שם אלא גדולה וקטנה ה''ה דאי הוו בוגרות טובא כיון דאינן בכלל דקטנה הוו להו קידושין אלא להכי נקט אחת גבי בוגרת משום דמיבעי ליה למידק קטנות דומיא דגדולות: פשיטא. דכיון דאין שם אלא גדולה וקטנה דגדולה אינה מקודשת וקטנה מקודשת: מאי עבידתיה. דאב בבתו בוגרת אי אמרת בשלמא בדאיכא טובא אצטריך לאשמועינן משום דיוקא דידיה הא קטנות בכלל למימרא דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין אלא השתא לא איהו אצטריך ולא דיוקא דידיה: אדעתא דידה מקבל. ואף היא בספק והוו להו קידושין שאין מסורים לביאה קמ''ל: דאית ליה הנאה. שכסף קידושיה שלו: מי לא עסקינן. קושיא היא וכי לא משמע נמי ממתני' דאפי' אמרה לו קידושי יהו שלך קתני נמי דאין הבוגרת בכלל: ומשני אין ואפ''ה לא שביק אינש. בתו קטנה דרמיא עליה להשיאה ומצוה הוא עליו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים (ירמיה כט): דלא רמיא עליה. אלא שליח בעלמא הוא והיא יש לה דעת להשיא את עצמה: וצריכא. לאיפלוגי בקדשתי את בתי הגדולה ובקדשתי את בתי הקטנה: בההיא קאמר ר''מ. כולן בספק דשבח הוא לאדם לקרות בתו בלשון גדולה אם יש קטנה ממנה: אבל קטנה אימא מודה לר' יוסי. דכל שהוא יכול לקרות בתו גדולה אין קורא אותה קטנה: עד הפסח. לענין נדרים קונם שאיני נהנה לך עד הפסח אסור עד שיגיע ומשנכנס ליל ראשון מותר ואם אמר עד שיהא פסח אסור עד שיצא פסח דכיון דאמר לישנא יתירא בעוד שיהא פסח קאמר: נדר עד פני הפסח ר''מ אומר עד שיגיע. ומשיגיע אין כאן פני פסח ואע''פ שכל יום ויום של פסח פני הוא לחבירו לא מחית איניש נפשיה לספיקא שיהא צריך לשאול איזה הוא וכי קאמר פני קמא דכולה קאמר שהוא פני שבכולן: ור' יוסי אומר עד שיצא. דכל חד וחד הוי פני לחבירו ולא ידעי הי נינהו אפי' אחרון הוי תחלתו פני לסופו: מוחלפת השיטה. הך דנדרים: והתניא. בניחותא: כל שזמנו קבוע. מספר ימי משך זמנו קבועים כגון פסח וי''ט למעוטי קיץ וקציר ובציר דאם אמר עד פני או אפילו עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע דכיון דאין משך זמנו קבוע שזה ממהר לכלות קייצו וקצירו וזה מאחר לא נתכוין זה אלא לתחילתו משיתחילו העם לקצור: מחלוקת בשתי כיתי בנות. התם הוא דאיכא למימר כל כת ראשונה עביד איניש דקרי גדולה לגבי כת שניה וכל כת שניה עביד איניש דקרי קטנה לגבי כת ראשונה: אבל כת אחת. שנולדו מאשה אחת: אמצעית בשמה קרי לה. פלונית בתי הוא אומר ואין קורא לה לא גדולה ולא קטנה:

רבי סבר מה לי לשקר. פי' הקונטרס דשעת קידושין כעדים דמו ועקר ליה לחזקה דהא מחזקינן ליה מעיקרא באחי ולא בבני וקיימא לה הך איתתא בחזקת שאין זקוקה ליבם וכי אתי בשעת מיתה לאפוקה מחזקתה לאו כל כמיניה ור' נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתי חזקה ועקרה חזקה פי' מעיקרא הות האי אתתא בחזקה שזקוקה ליבם שהרי מוחזק לן באחי ולא בבני וכי הדר ואמר בשעת קדושין יש לי בנים אי לאו דהדר ביה בשעת מיתה הוה מהימן דאמר מה לי לשקר אי למיפטרה מיבם קאתי מצי למיפטרה בגיטא שעה אחת קודם מיתתו [ואין נראה לר''י שנאמין אותו במה שאמר בשעת קדושין שהרי דעתו לקיימה אלא נראה לפרש מגו דאי בעי יכתוב לה גט בשעת קדושין לגרשה כ''ז שירצה אע''ג דאסור לגרש בגט ישן מ''מ כיון דדיעבד מהני חשיב שפיר מגו ת''י] אבל כי הדר ביה בשעת מיתה אוקמא אחזקה קמייתא דסבר מה לי לשקר כחזקה דמי ואין לו לעקור החזקה שהיתה קודם הקדושין מיהו אי לא הדר ביה שריא לעלמא משום דאין אדם חוטא ולא לו ואילו היתה זקוקה הוה הדר בשעת מיתה וא''ת א''כ אמאי מוקי מתני' דלא מוחזק לן באחי אפי' מוחזק לן באחי יהא נאמן במה שאמר יש לי בנים מטעם דפירש הקונטרס דאין אדם חוטא ולא לו וי''ל משום דתנן במתני' יש לי אחים אינו נאמן משום הכי צריך לאוקמיה בהכי אי נמי י''ל דאי מוחזק לן באחי לא יהא נאמן במה שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים דבשעת מיתה לא שייך למימר פטר לה בגיטא דשמא אין לו כח: