קידושין סד ע"א

נֶאֱמָן לִנְדָרִים וְלַחֲרָמִים וּלְהֶקְדֵּשׁוֹת וְלַעֲרָכִים אֲבָל לֹא לְמַכּוֹת וְלָעֳונָשִׁין
מַתְנִי' קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וַהֲרֵי הִיא קְטַנָּה נֶאֱמָן קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וַהֲרֵי הִיא גְּדוֹלָה אֵינוֹ נֶאֱמָן נִשְׁבֵּית וּפְדִיתִיהָ בֵּין שֶׁהִיא קְטַנָּה בֵּין שֶׁהִיא גְּדוֹלָה אֵינוֹ נֶאֱמָן
גְּמָ' מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא רֵישָׁא בִּידֵיהּ סֵיפָא לָאו בִּידֵיהּ
וְלָא וַהֲרֵי בְּיָדוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לְחָלָל דְּקָא פָסְלַהּ מִכְּהוּנָּה
הָא לָא קַשְׁיָא כְּרַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה דְּאָמַר בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִקְוֵה טׇהֳרָה לַחֲלָלִין
וַהֲרֵי בְּיָדוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לְמַמְזֵר כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין
הֲרֵי בְּיָדוֹ לְהַשִּׂיאָהּ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל וּכְרַבִּי סִימַאי דְּתַנְיָא רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר מִן הַכֹּל עוֹשֶׂה רַבִּי עֲקִיבָא מַמְזֵר חוּץ מֵאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה לֹא יִקָּח וְלֹא יְחַלֵּל חִלּוּלִים עוֹשֶׂה וְאֵין עוֹשֶׂה מַמְזֵרִים
כְּרַבִּי יְשֵׁבָב דְּאָמַר בּוֹאוּ וְנִצְוַוח עַל עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שֶׁהָיָה אוֹמֵר כֹּל שֶׁאֵין לוֹ בִּיאָה בְּיִשְׂרָאֵל הַוָּלָד מַמְזֵר
הָנִיחָא לְרַבִּי יְשֵׁבָב אִי לְטַעְמֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ שַׁפִּיר אֶלָּא אִי לְאַפּוֹקֵי מִטַּעְמָא דְּרַבִּי סִימַאי קָאָתֵי הֲרֵי בְּיָדוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לְחַיָּיבֵי עֲשֵׂה
אָמַר רַב אָשֵׁי {ותסברא}<וְתִסְבְּרַהּ> רֵישָׁא מִשּׁוּם דִּבְיָדוֹ הוּא נְהִי דִּבְיָדוֹ לְקַדְּשָׁהּ בְּיָדוֹ לְגָרְשָׁהּ וְעוֹד אִילּוּ אֲמַר הַאי דְּלָא נִיחָא [לֵיהּ] בְּגַוַּהּ מִי מָצֵי מְקַדֵּשׁ [לַהּ] נִיהֲלֵיהּ בְּעַל כֻּרְחֵיהּ
אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי רֵישָׁא רַחֲמָנָא הֵימְנֵיהּ כְּרַב הוּנָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִנַּיִן לְאָב שֶׁנֶּאֱמָן לֶאֱסוֹר אֶת בִּתּוֹ מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לָאִישׁ אֲסָרָהּ הַזֶּה הִתִּירָהּ
בְּנִישּׂוּאִין הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב בִּשְׁבוּיָיה לָא הֵימְנֵיהּ
מַתְנִי' מִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ יֵשׁ לִי בָּנִים נֶאֱמָן יֵשׁ לִי אַחִים אֵינוֹ נֶאֱמָן
גְּמָ' אַלְמָא נֶאֱמָן לְהַתִּיר וְאֵין נֶאֱמָן לֶאֱסוֹר נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי נָתָן
דְּתַנְיָא בִּשְׁעַת קִידּוּשִׁין אָמַר יֵשׁ לוֹ בָּנִים בִּשְׁעַת מִיתָה אָמַר אֵין לוֹ בָּנִים בִּשְׁעַת קִידּוּשִׁין אָמַר אֵין לוֹ אַחִים בִּשְׁעַת מִיתָה אָמַר יֵשׁ לוֹ אַחִים נֶאֱמָן לְהַתִּיר וְאֵין נֶאֱמָן לֶאֱסוֹר דִּבְרֵי רַבִּי רַבִּי נָתָן אוֹמֵר אַף נֶאֱמָן לֶאֱסוֹר
אָמַר רָבָא שָׁאנֵי הָתָם כֵּיוָן דְּבִשְׁעַת מִיתָה קָא הָדַר בֵּיהּ אֵימָא קוּשְׁטָא קָאָמַר אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְלָאו כֹּל דְּכֵן הוּא הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דְּקָא מַרַע לֵיהּ לְדִבּוּרֵיהּ אָמְרַתְּ קוּשְׁטָא קָאָמַר מַתְנִיתִין דְּלָא קָא מַרַע לֵיהּ לְדִבּוּרֵיהּ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי מַתְנִיתִין דְּלָא מוּחְזָק לַן בְּאַחֵי וְלָא מוּחְזָק לַן בִּבְנֵי דְּאָמְרִינַן כֵּיוָן דְּלָא מוּחְזָק לַן בִּבְנֵי וְלָא בְּאַחֵי אָמַר יֵשׁ לִי בָּנִים נֶאֱמָן יֵשׁ לִי אַחִים אֵינוֹ נֶאֱמָן לָאו כֹּל כְּמִינֵּיהּ דְּאָסַר לַהּ אַכּוּלֵּי עָלְמָא בָּרַיְיתָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - א

נאמן לענין נדרים, כלומר, נדרם של הבן ושל הבת נדר הוא. ^[1]

ולחרמים, שאם אמרו על נכסיהם "חרם הם" הרי הם לבדק הבית.

ולהקדשות, שיכולים הם להקדיש קרבן.

ולערכים, שאם אמרו: "ערך פלוני עלי" חייבים הם לבדק הבית את מה שהתחייבו.

אבל לא נאמן האב לענין מכות ולענין עונשין.

מתניתין:

א. האב רשאי לקדש את בתו ה"קטנה" לאיש, וכן את בתו ה"נערה". אבל בתו הבוגרת, הרי היא ברשות עצמה, ואין אביה יכול לקדשה. ^[1]

ב. במשנה ובסוגיית הגמרא, "קטנה": היינו קטנה או נערה, ו"גדולה": היינו בוגרת.

אב האומר "קדשתי את בתי הקטנה, ^[2] והרי היא אשת איש".

וכן אב האומר על בתו: "קדשתיה לאיש וגרשתיה [קיבלתי את גיטה מיד בעלה, והיא גרושה האסורה לכהן] כשהיא קטנה", והרי היא עדיין קטנה בשעה שהעיד על בתו: הרי הוא נאמן לאסור את בתו לכל העולם כאשת איש, כאשר אמר: "קידשתיה", וכן נאמן הוא לפסול אותה לכהונה, כאשר אמר: "קידשתיה וגרשתיה". ^[3]

אבל אם אמר: "קדשתיה וגרשתיה כשהיא היתה קטנה", ואולם עכשיו הרי היא גדולה [בוגרת]:

אינו נאמן, ובתו מותרת לכהונה, ^[4] ובגמרא יתבאר הטעם.

א. גוי הבא על בת ישראל נפסלה ואסורה היא לכהן, ואם בת כהן היא אסור לה לאכול בתרומה, וכן שאר הפסולים, כגון ממזר, מצרי ואדומי שבאו עליה פסלוה.

ב. גוים ששבו בת ישראל, חוששים אנו שמא באו עליה ופסלוה, לפיכך "שבויה" אסורה לכהן מספק.

וכן האומר: "בתי נשבית [היתה שבויה על ידי גויים] ופדיתיה ^[5] מהם":

בין שאמר כן כשהיא קטנה, בין שאמר כן כשהיא גדולה [בוגרת], אינו נאמן לפוסלה לכהונה, ^[6] ובגמרא יתפרש הטעם לכל דיני המשנה.

גמרא:

ברישא של המשנה מבואר, שאדם נאמן להעיד על בתו שנתקדשה ונתגרשה, אם עדיין היא קטנה ; ובסיפא מבואר, שאדם לא נאמן להעיד על קידושי בתו, כאשר בתו כבר גדלה, וכמו כן אינו נאמן להעיד שהיא נשבתה ונפסלה לכהונה.

שואלת הגמרא: מאי שנא רישא שהוא נאמן, ומאי שנא סיפא שאינו נאמן!?

ומפרשינן: רישא - שהוא מעיד על קידושיה כשהיא קטנה - בידיה [בידו] הוא, כי יכול הוא לקדשה למי שירצה ; ולפיכך נאמן הוא לומר: "קידשתיה וגרשתיה". ^[7]

אבל סיפא, לענין קידושין לאו בידיה הוא, כי אם כבר גדולה ובוגרת היא, אין בידו לקדשה עכשיו, לפיכך, אינו נאמן לומר: "קידשתיה וגירשתיה" אם כבר גדלה.

וכן אם העיד: "נשבית ופדיתיה" אינו נאמן, כי אין בידו למוסרה לגוי שיבא עליה ויפסלנה, בין אם היא גדולה, ובין אם היא קטנה. ^[8]

כהן שבא על אשה האסורה עליו מחמת קדושת כהונתו, כגון גרושה לכהן ואלמנה לכהן גדול, בנו "חלל" כלומר מחולל מן הכהונה ואינו עובד בבית המקדש, ובתו "חללה" ואסורה לכהן.

ומתמהינן: וכי לא בידו לפוסלה לכהונה, בעודה קטנה, ומדוע לא יהיה נאמן לומר: "נשבית ופדיתיה"!?

והרי בידו להשיאה ל"חלל", דביאתו קא פסלה אותה מן הכהונה ^[9] ונאסרת היא לאכול בתרומה, ואם כן, יהיה נאמן לומר: "נשבית ופדיתיה", במיגו: אם היה רוצה לשקר היה יכול להשיאה לחלל ולפוסלה כשם שהיא נפסלת כאשר אומר שנשבתה לבין הגויים!? ^[10]

ומשנינן: הא לא קשיא, כי יש לפרש את משנתנו כרבי דוסתאי בן יהודה הסובר: אין ביאת חלל פוסלת אשה מן הכהונה.

דאמר רבי דוסתאי בן יהודה: חלל הבא על בת ישראל, בתו כשרה לכהונה, ואינה "חללה", כי בנות ישראל הרי הן כמקוה טהרה לחללין, שאם נשא החלל בת ישראל, נטהר זרעו מן הפסול שלו, ואין בתו של חלל פסולה מן הכהונה, אלא אם כן גם אביה וגם אמה חללים הם.

והיות ובת "חלל" כשרה לכהונה, כשאמה בת ישראל ולא "חללה", אף הנבעלת לחלל כשרה לכהונה, כי אמר רבן שמעון בן גמליאל ^[11]: כל שכהן רשאי לשאת את בתו, אף את מי שנבעלה לו רשאי הכהן לשאת. ^[12]

לפיכך שנינו: אין אדם נאמן לומר: "נשבית בתי ופדיתיה" כי אין "בידו" לפוסלה לכהונה ולתרומה. ^[13]

ומקשינן: ואכתי, הרי בידו להשיאה לממזר, וממזר פוסל אותה בביאתו לכהונה ולתרומה!? ^[14]

ומשנינן: הא לא קשיא, כי יש לפרש את משנתנו כרבי עקיבא דאמר ^[15]: אין קידושין תופסין ב"חייבי לאוין", אם כן, אין "בידו" לקבל קידושין עבורה מממזר. ^[16]

ומקשינן: אכתי, אם אלמנה היא, הרי בידו להשיא אותה כשהיא אלמנה לכהן גדול!?

וכדברי רבי סימאי, הסובר: אף לדעת רבי עקיבא, האומר: אין קידושין תופסין ב"חייבי לאוין", וממילא - הולד ממזר, אם נישאת אלמנה לכהן גדול, שאינה אלא "איסורי כהונה", אין הולד ממזר, וממילא - קידושין תופסין לו בה.

דתניא בברייתא: רבי סימאי אומר: מן הכל [כל "חייבי לאוין"] היה עושה רבי עקיבא את הולד ממזר, חוץ מאלמנה שנישאה לכהן גדול, ^[17] שאין הולד שלהם ממזר אלא חלל.

שהרי אמרה תורה [ויקרא כא יד טו]: "אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה לא יקח, כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. ולא יחלל זרעו בעמיו".

משמע, חילולים [חללים] הוא עושה את זרעו, שמתחללים הם מן הכהונה, ואין הוא עושה אותם ממזרים.

והיות שולד הנולד מ"איסורי כהונה" אינו ממזר, אם כן קידושין תופסים בהן ויכול האב למסור את בתו האלמנה לכהן גדול, ולפוסלה מן הכהונה. ^[18]

אם כן, כאשר בתו אלמנה או גרושה יהיה האב נאמן לומר: "נשבית ופדיתיה", היות ובידו לפוסלה לכהנים ולתרומה על ידי שישיאנה לכהן גדול, ומדוע שנינו שאין האב נאמן!?

ומשנינן: הא לא קשיא, כי יש להעמיד את משנתינו כרבי ישבב הסובר: כהן גדול הבא על האלמנה הולד ממזר, ואין קידושין תופסים לו בה.

דאמר רבי ישבב: בואו ונצווח על רבי עקיבא בן יוסף, שהוא מרבה פסולים בישראל, שהרי היה אומר: כל שאין לו ביאה בישראל [כל איש בישראל שאין לו היתר ביאה] באשה שהוא בא עליה הולד ממזר.

ופרכינן: הניחא [אתי שפיר] מתניתין לדעת רבי ישבב, אי [אם] כלל זה: "כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר", כלל מוחלט הוא, כי לטעמיה דנפשיה [את דעת עצמו] קאמר רבי ישבב.

אם כן, משנתנו אתי שפיר, כרבי ישבב, שהרי אין אביה יכול למסור אותה לשום אדם, שביאתו תפסול אותה לכהונה, כי כל שביאתו אסורה אין קידושין תופסין לו בה. ^[19]

מצרי ואדומי לא נאסרו בקהל בפירוש, אלא, מתוך שאמרה תורה [דברים כג ט]: "דור שלישי יבא להם בקהל ה'", אתה שומע, שקודם לכן לא יבואו בקהל, אם כן, איסורם איסור הבא מכלל עשה הוא, לפיכך, "חייבי עשה" הם קרויים ואינם "חייבי לאוין".

אלא אי רבי ישבב לאפוקי מדרבי סימאי קאתי, כלומר, אם דברי רבי ישבב אינם כלל מוחלט, ורק לאפוקי מדעתו של רבי סימאי בא רבי ישבב, שרבי סימאי סובר: הנולד מ"איסורי כהונה" אינו ממזר, ורבי ישבב מוסיף: אף מ"איסורי כהונה" הוי ממזר.

אבל מודה רבי ישבב, שאף לרבי עקיבא אין ממזר ממצרי ואדומי, היות ואינם אלא "חייבי עשה" ולא "חייבי לאוין".

אם כן, תיקשי: הרי בידו להשיאה ל"חייבי עשה", שביאתם פוסלת אותה לכהונה ולתרומה, אם כן, יהיה נאמן לומר "נשבית ופדיתיה", מיגו דאי בעי מסר לה ל"חייבי עשה"!?

אמר רב אשי: ותסברא [וכי סבור אתה] דטעמא דרישא משום ד"בידו" הוא, וכדאמרינן לעיל!?

הרי, נהי [אמנם] דבידו לקדשה, אבל, וכי אטו בידו לגרשה!? הלא הגירושין ברשות הבעל הם, ואינם תלויים ברצונו של האב!?

ועוד, ^[20] הרי אף הקידושין אינם "בידו", שהרי אילו אמר האי [המקדש], דלא ניחא ליה בגוה [שאינו חפץ בה] מי מצי מקדש ניהליה בעל כרחיה [וכי אטו יכול הוא למסור אותה לו לקידושין בעל כרחו]!?

ומסקינן: אלא אמר רב אשי: טעמא דרישא, לאו משום בידו הוא, אלא דרחמנא הימניה [התורה האמינתו], כדברי רב הונא.

דאמר רב הונא אמר [בשם] רב: מנין לאב שנאמן [שהאב נאמן] לאסור את בתו לכל העולם, על ידי שיאמר: "קידשתי את בתי", מן התורה, כלומר, מה הראיה לכך מן התורה!?

שנאמר [דברים כב טז]: "ואמר אבי הנערה אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה ".

וכשאמר: "את בתי נתתי לאיש", הרי אסרה על כל העולם.

וכשהוסיף ואמר: "לאיש הזה", הרי התיר אותה לאותו איש, כי קודם שאמר: "הזה", היתה אסורה גם לאותו איש, שהרי לא ידענו שהוא בעלה. ^[21]

משמע, שבאבי הבת הדבר תלוי, והאמינה אותו תורה על כך. ^[22]

והרי מקרא זה מדבר בנערה, אם כן בגדולה [בוגרת], אין האב נאמן עליה, וכן, בנישואין דמיירי קרא, הימניה רחמנא לאב ^[23] אבל בשבוייה, לא הימניה [לא האמינה תורה] לאב לומר שנשבית בתו.

לפיכך, נאמן האב לומר על בתו קטנה: "קידשתיה וגרשתיה", ואינו נאמן לומר עליה כך משעה שגדלה ובגרה, וגם אינו נאמן לומר: "נשבית ופדיתיה", אף על פי שהיא קטנה. ^[24]

מתניתין:

מי שמת ואין לו בנים, אם יש לו אחים, אשתו צריכה להתייבם לאחד מהם, ואסורה היא להנשא לאדם זר, אלא אם כן תחלוץ נעלו של היבם.

מי שהיה מוחזק לנו שאין לו בנים ולא אחים, ואשתו לא תצטרך להתיבם כאשר הוא ימות, ואמר בשעת מיתתו: ^[25] "יש לי בנים, ואין אשתי זקוקה ליבם" נאמן. ^[26] ומותרת היא להנשא לאדם זר בלא חליצה.

אבל אם אמר: "יש לי אחים, וזקוקה אשתי ליבם", אינו נאמן, היות ועד עכשיו החזקנו אותה כאשה שאינה זקוקה ליבם.

גמרא:

אלמא [רואים אנו מן המשנה]: שהוא נאמן להתיר אותה להנשא לאיש זר, ואין הוא נאמן לאסור אותה.

שואלת הגמרא: נימא [האם נאמר]: מתניתין דלא כרבי נתן ^[27] הסובר: נאמן הוא בין להתיר בין לאסור!?

דתניא בברייתא: אם בשעת קידושין אמר לה שיש לו בנים, ואין לה לחשוש שמא תצטרך להתייבם אחר מיתתו, ובשעת מיתה אמר שאין לו בנים וזקוקה היא ליבם.

וכן אם בשעת קידושין אמר לה שאין לו אחים, ואין לה לחשוש שמא תצטרך להתייבם אחר מיתתו, אם לא יולדו לו ילדים, ואכן לא נולדו לו ילדים, ובשעת מיתה אמר שיש לו אחים, וזקוקה היא להתייבם.

בשני אלו: נאמן הוא במה שאמר בשעת קידושין ^[28] להתיר אותה לאיש זר בלא חליצה, ואין הוא נאמן במה שאמר בשעת מיתה לאסור אותה ולהזקיקה ליבם, כך הם דברי רבי.

רבי נתן חולק ואומר: אף נאמן הוא לאסור אותה, כמו שאמר בשעת מיתתו, והיות ובמשנתינו נאמר שאינו נאמן לומר יש לי אחים וזקוקה אשתי ליבם, משמע שתנא דמתניתין אינו סבור כרבי נתן. וזהו ששאלה הגמרא: נימא מתניתין דלא כרבי נתן!?

אמר [פירש] רבא: לעולם מתניתין אפילו כרבי נתן היא, כי גם רבי נתן סובר שאינו נאמן לאסור אותה, אלא דשאני התם [הברייתא], כיון דבשעת מיתה קא הדר ביה [חזר בו], ממה שאמר מתחילה, על כן, אימא [אנו אומרים]: קושטא [אמת] קאמר.

כי יש לומר: מתחרט הוא על דבריו הראשונים, ואינו רוצה להיות אשם בכך שאשתו תנשא באיסור, ועל כן חוזר בו עתה, ואומר שזקוקה היא ליבום. ^[29]

אבל, אם לא אמר מתחילה כלום, ועתה הוא אומר שהיא זקוקה ליבם, אינו נאמן, וחושדים אנו אותו, שמא אין לו אחים, ורוצה הוא לצער אותה שלא תוכל להנשא.

אמר [הקשה] ליה אביי: וכי אטו לאו כל דכן [קל וחומר] הוא!?

כי השתא, ומה התם [בברייתא] דקא מרע ליה [מקלקל וסותר] לדיבוריה הראשון, שהרי מתחילה אמר שאינה זקוקה ליבם, ועכשיו הוא אומר שמעיקרא אמר דבר שקר, אף על פי כן אמרת: קושטא [אמת] קאמר השתא.

מתניתין דלא קא מרע ליה לדבוריה, שהרי מעיקרא לא אמר כלום, לא כל שכן שיהיה נאמן בדיבורא דהשתא!?

אלא אמר אביי: אכן, אפשר להעמיד את המשנה אפילו כרבי נתן, אך לא משום שחוזר בו מדבריו הראשונים, כדרבא, אלא היות שהמשנה והברייתא עוסקות בשני מקרים שונים.

מתניתין מיירי דלא מוחזק לן באחי, ולא מוחזק לן בבני [לא ידוע לנו שיש לו אחים, ולא ידוע לנו שיש לו בנים]. ^[30]

דאמרינן: כיון דלא מוחזק לן בבני, ולא מוחזק לן באחי, אם כן, אינה זקוקה ליבם, ואם אמר: "יש לי בנים", הרי אינו סותר את החזקה, ^[31] לפיכך, נאמן הוא בדבריו, ואפילו אם אחר כך יבוא אדם ויאמר: "אחיו של המת אני" לא תהיה האשה זקוקה לו, כי הדיבור שאמר: "יש לי בנים" מצטרף אל חזקת ההיתר שלה. ^[32]

אבל אם אמר: "יש לי אחים" וזקוקה היא ליבם, אינו נאמן, כי לאו כל כמיניה [אין בכוחו], דאסר לה אכולי עלמא [לאסור אותה לכל העולם] עד שיחלוץ לה היבם, או ייבם אותה.

הערות

^[1] לעיל ג ב.

^[2] הרי"ף והרא"ש גורסים במשנה בתי קטנה. והיינו קטנה או נערה ולאפוקי בוגרת כפי שנתבאר בהקדמת הסוגיא. ובריטב"א משמע שאינו גורס תיבות "כשהיא קטנה", כי אין האב צריך לומר שהיתה קטנה היות וגם עתה היא קטנה כדקתני "והרי היא קטנה" - על פי הגר"א.

^[3] דווקא אם אמר תוך כדי דיבור "גירשתיה" ומשום שהפה שאסר אותה באומרו קידשתיה הוא הפה שמתיר אותה, אבל לאחר כדי דיבור אינו נאמן - ריטב"א ור"ן. וב"שיטה מקובצת" [כתובות כג א] הביא מ"ספר ההשלמה" שאף לאחר כדי דיבור אמרינן "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" [חוץ מעדות שאמרו בה "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", וראה ב"קובץ שיעורים" בבא בתרא אות תח ואילך] וכן כתב ה"מגיד משנה" בדעת הרמב"ם [גירושין יב א] והרשב"א בתשובה [הובאה ב"בית יוסף סוף סימן לז]. וראה עוד ב"בית שמואל" לז נא.

^[4] א. כל שכן שאינו נאמן לומר משבגרה "קידשתיה ועדיין היא אשת איש" - "חלקת מחוקק" לז מד. ב. אף על פי שאמרו בגיטין נד ב שכל דבר שהיה בידו נאמן הוא גם כאשר אינו בידו [אם אמר דבר זה בהזדמנות הראשונה], כאן אינו נאמן לומר קידשתיה וגירשתיה אפילו מיד לאחר שבגרה - "אור שמח" אישות ט י [וחולק בזה על ה"מקנה"].

^[5] כלומר, אפילו אם אומר שהוא עצמו פדה אותה, כל שכן אם אמר שאחרים פדו אותה אינו נאמן עד שיבואו אותם אחרים ויעידו שהיא נשבתה.

^[6] מכאן הקשו האחרונים על הרמב"ם שכתב [סנהדרין טז ו] שעד אחד נאמן לומר אשה זו גרושה או זונה, ולא חשיב "דבר שבערוה" דבעי שני עדים, ובתוספות רי"ד סו א כתב דהוי "דבר שבערוה", וראה מה שהאריך ב"תורת אבירים" אות יב יג להביא בזה מדברי האחרונים.

^[7] כתב רש"י: הלכך נאמן, דמה לו לשקר, אי בעי פסיל לה.

^[8] ואף על פי שהוא יכול לקדש אותה ולאסור אותה על הכהנים, מכל מקום אם בת כהן היא אינו יכול לפוסלה מן התרומה, כי אף אם ישיאנה לישראל, מכל מקום לכשתתגרש תוכל לאכול בתרומה, ולדבריו שהיא "שבויה" הרי אסורה היא לאכול בתרומה - "שיטה לא נודע למי" ורש"י ד"ה כרבי דוסתאי.

^[9] כלומר, ביאת החלל אוסרת אותה לכהנים וגם לאכילת תרומה - רש"י לקמן עד ב ד"ה פסלוה. ויש שכתבו [ראה "מגיד משנה" איסורי ביאה יח א] שהראב"ד סובר: חלל הבא על בת ישראל פסלה מן התרומה ולא אסרה לכהנים. ומסוגיין לא קשיא, כי לענין איסורה לכהנים יש להאמינו היות ובידו לקדשה ולענין איסורה בתרומה יש להאמינו היות ובידו להשיאה לחלל, וכמבואר בהערה הקודמת - על פי "שער המלך" איסורי ביאה יח כד.

^[10] מבואר בגמרא שאם "בידו" לפוסלה נאמן הוא לומר נשבית בתי ונפסלה לכהונה, ובפשוטו, אף אם היא מכחישה אותו, הוא נאמן, הואיל ובידו לפוסלה. ותיקשי מכאן למה שכתב המרדכי שאין להאמין עד אחד אף אם "בידו" לעשות כדבריו, אם יש מי שמכחיש אותו - רבי עקיבא איגר.

^[11] לקמן עה א. ראה שם דעת חכמים ורבי יוסי.

^[12] א. רש"י. ובתוספות כתבו עוד טעם: הרי חלל וחללה בתם פסולה לכהונה, אם כן על כרחך אין חלל פוסל את בת ישראל בביאתו, כי אם פסל אותה, הרי היא חללה, ואיך אמר רבי דוסתאי חלל הבא על בת ישראל בתה כשרה לכהונה. ויש שביארו בטעמו של רש"י, שנטה מפירוש התוספות, כי רש"י סבור שאף אם נפסלה בביאתו, מכל מקום אין היא נקראת "חללה" לענין שבתם תהיה פסולה, כי לקמן עד א אמרו בטעמו של רבי דוסתאי שהוא סובר: אין בת חלל פסולה אלא אם כן שני הוריה מעם אחד - חללים, ואם אין האם חללה בעצם ייחוסה, אלא רק מחמת שנבעלה לחלל, אין היא נחשבת מאותו עם כמו האב שהוא חלל בעצם ייחוסו. ב. ראה ב"שיטה לא נודע למי" שאף חלל ובת כהן נחשבים שלא מ"עם אחד" ואין בתם פסולה לכהונה.

^[13] ראה לעיל הערה 8.

^[14] א. ואף על פי שאסור לממזר לבא על בת ישראל, מכל מקום יש ללמוד מקרא ד"את בתי נתתי לאיש הזה" שהתורה נתנה כח לאב לקדש את בתו לכל אדם שהקידושין תופסין לו בה - על פי רמב"ן. וראה עוד ב"פני יהושע", במהרי"ט וב"מקנה" שכתבו מקורות להא דבידו למוסרה למי שהיא אסורה עליו. ב. אף על פי שאסור לממזר לבא על בת ישראל, מכל מקום נחשב הדבר ש"בידו" של האב לקדש אותה לממזר ראה תוספות יבמות י א ד"ה לרבי יהודה. וב"אבני מילואים" [ז ג] כתב שהאב אינו עובר בלאו במה שהוא מקדש את בתו, ולא הבת כי היא לא עשתה מעשה קידושין. וראה שם ב"מילואי חותם", ב"חזון איש" [מט יג] וב"אילת השחר".

^[15] עיקר דברי רבי עקיבא הם במשנה יבמות מט א שולד הנולד מחייבי לאוין הרי הוא ממזר, ומכאן יש ללמוד שאין תופסין קידושין בחייבי לאוין כמו ששנינו [סו ב]: כל מי שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין הולד ממזר. ראה תוספות סז ב, "מנחת יהודה" אות לד ורש"ש עה ב.

^[16] כי למוסרה לזנות לא זכי ליה רחמנא - "שיטה לא נודע למי", ראה עוד ב"שער המלך" [איסורי ביאה יח כד].

^[17] וכן גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ורבי סימאי לאו דוקא "אלמנה" קאמר, אלא כל איסורי כהונה - "שיטה לא נודע למי" וכן מבואר ברש"י [כתובות כט ב ד"ה אלמנה ולהלן בסמוך ד"ה שהרי אמרה].

^[18] כי כמו שהולד הנולד ממנה מתחלל מן הכהונה כך גם היא מתחללת בביאתו - לקמן עז א.

^[19] ואף על פי שמודה רבי ישבב שכהן גדול הנושא בעולה אין הולד ממזר, מכל מקום לא מסתבר להעמיד את המשנה בבעולה היות ולא שכיחא, ראה ב"שיטה לא נודע למי", ב"מקנה" וב"מצפה איתן".

^[20] כלומר, אם תאמר אף על פי שאין בידו לגרשה, מכל מקום הרי בידו לאסור אותה על כהן גדול על ידי שיקדשנה והרי היא אשת איש, ואף אם תתאלמן הרי היא עומדת באיסורה לכהן גדול! ? על זה הוסיף רב אשי: ועוד הרי כלל אין בידו לקדשה - על פי "שיטה לא נודע למי". [וברשב"א לעיל ד"ה רישא בידו משמע דלא גרסינן להא דנהי דבידו לקדשה בידה לגרשה וכן משמע קצת בלשון רש"י.]

^[21] לעיל הערה 3 הובאו דברי הראשונים שנאמנות האב היא משום "הפה שאסר [ואמר קידשתיה] הוא הפה שהתיר" [ואמר לפלוני קידשתיה או נתגרשה] ותמה ה"מקנה": הרי בכתובות כב א אמרו למה לי קרא סברא הוא, ולאו מקרא ד"הזה" שרינן לה! ? [וה"מקנה" תירץ שדבר זה תלוי בפלוגתא דרב ורב אסי לעיל סג ב.] וב"פני יהושע" כתב שמה שאמרו כאן: "הזה" - התירה לאו עיקר דרשא הוא. ראה שם.

^[22] יש לשאול: אכן מן הפסוק למדנו שהאב נאמן לומר שהוא קידש אותה, וגם נאמן הוא לומר למי היא נתקדשה, אך מנין למדה הגמרא שהאב נאמן לומר שבתו נתגרשה! ? יש לומר: אכן אין האב נאמן לומר על בתו שהיא "גרושה" לענין שתהיה אסורה בלאו דגרושה של כהן, אבל היות שהאב נאמן לומר שבתו התקדשה ממילא אסורה היא לכל העולם, וכאשר אומר שהיא נתגרשה נאמן הוא להתירה לכל העולם היות ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אבל לכהנים איננה מותרת ממה נפשך, אם לא נתגרשה הרי היא אשת איש ואסורה להם, ואף אם נתגרשה עדיין היא אסורה, נמצא שהאב נאמן לאסור אותה לכהונה - על פי תוספות ר"י הזקן וראה בר"ן. ואם תאמר: שמא אכן נתקדשה ואחר כך נתאלמנה והרי היא מותרת לכהן הדיוט! ? יש לומר: הרי האמינתו תורה לומר לפלוני נתקדשה ואם אותו פלוני עדיין חי, אי אפשר שתהיה מותרת לכהן הדיוט, כי הרי היא אשת איש או גרושה.

^[23] א. בלקוטי רבי עקיבא איגר הובא להסתפק אם האב נאמן לומר קידשתי את בתי כאשר יש עד אחד שמכחיש את דבריו, וראה שם שפשט מהסוגיא לקמן סה א שהאב נאמן אפילו כאשר עד אחד מכחישו. [ובחידושי ה"מקנה" במתניתין נראה דסבירא לה שאין האב נאמן כאשר הבעל דבר או עד אחד מכחישו.] ב. עוד כתב רבי עקיבא איגר: אני מסתפק לענין נאמנות האב שקידש בתו אם הוא רק כשני עדים בכל התורה ואם הוא רשע אינו נאמן, או דבכל ענין הימניה רחמנא.

^[24] א. הקשו הראשונים: מדוע אין האב נאמן לומר נשבית ופדיתיה, מיגו שהיה יכול לומר קידשתי אותה בביאה לפסול לה! ? ותירצו: אמנם נתנה לו התורה את הכח לקדש אותה לפסול ואף בקידושי ביאה, אבל אין לו נאמנות על כך. [בטעם הדבר ראה מה שכתב רבי עקיבא איגר, ובמהרי"ט כתב שאינו נאמן משום ד"אין אדם משים עצמו רשע" וכתב ב"שער המלך" [איסורי ביאה פרק יח סוף הלכה כד] שלפי טעם זה יהיה נאמן לומר שמסר אותה לחלל. וראה עוד ב"חידושי רבי מאיר שמחה" וב"חזון איש" מט יג שלדבריהם אף לענין חלל לא יהיה נאמן.] עוד תירצו רמב"ן וריטב"א שנאמנותו של האב היא בגדר "עדות" ובעדות לא אמרינן מיגו. [ראה מה שכתבו בזה ב"פני יהושע" וב"מקנה ".] וראה עוד במהרי"ט, בחידושי רבי עקיבא איגר וב"מקנה" מה שתירצו את קושיית הראשונים. ב. עוד הקשה הר"ן שיהיה האב נאמן במיגו שהיה אומר קידשתיה וגירשתיה דאז היה נאמן לאסור אותה לכהונה, וגם הכא כשאומר נשבית ופדיתיה יהיה נאמן על כל פנים לאסרה לכהונה! ? [אבל לאסור אותה מאכילת תרומה לא יהיה נאמן, היות וגרושה בת כהן מותרת בתרומה.] תירץ הר"ן: יש לומר דמגו לחצי טענה לא אמרינן, והכא חצי טענה הוא. כי לפי דבריו היא פסולה בין לכהנים ובין לתרומה, ואם היה אומר גרשתיה לא היתה נפסלת אלא לכהנים. [וראה מה שכתבו בזה במהרי"ט וב"מקנה".] עוד תירץ הר"ן: נאמנות האב חידוש הוא, לפיכך דיינו שנאמין אותו באותה טענה עצמה, אבל אין עושין מיגו מחמת זה. [וב"קובץ שיעורים" חלק ב סימן ג סעיף קטן ד כתב שטעמו הראשון של הר"ן מבאר מדוע אין הוכחה לדבריו על ידי מה לי לשקר, וטעמו השני של הר"ן מבאר מדוע אין לו "כח טענה" בדבריו.] וראה עוד במהרי"ט, ב"פני יהושע" וב"מקנה" מה שתירצו את קושיית הר"ן.

^[25] הא דנקט "בשעת מיתתו" אורחא דמילתא הוא - רשב"ם בבא בתרא קלד ב וראה ב"פני יהושע" ו"תוספות רבי עקיבא איגר".

^[26] כלומר, הרי אנו נוהגים כפי מה שהוא אמר, אבל אין כאן תורת נאמנות, כי גם בלא מה שהוא אמר היא היתה מותרת בלא חליצה היות והיתה מוחזקת כאשה שאינה זקוקה ליבם - על פי רמב"ן. אבל רש"י בהמשך הסוגיא [ד"ה דלא מוחזק לן], כתב שדבריו מועילים לענין שאם אחר כך יבוא אחיו לא תהיה אסורה, היות ובשעה שהיתה מוחזקת להיתר אמר הבעל שיש לו בנים, וראה עוד ברשב"א כאן.

^[27] הא דלא קאמר נימא מתניתין רבי היא ולא רבי נתן, משום דאפשר דאתיא כרבי ואפשר דאף כרבי לא אתיא, דשמא לא אמר רבי אינו נאמן לאסור אלא כאשר אמר בשעת קידושין אין לי בנים - רמב"ן.

^[28] כתב הר"ן דהא דקתני שעת קידושין לרבותא הוא, שלא תאמר, אין להאמינו, כי רוצה הוא שתתרצה להתקדש לו כשלא תחשוש ליפול לפני יבם [וראה מה שכתב ה"מקנה"]. והרמב"ן כתב שאכן אם אמר דבר זה לאשה אינו נאמן, והכא מיירי כשאמר זאת לאחרים ו"שעת קידושין" לאו דוקא.

^[29] כתב בתוספות הרא"ש: ואם תאמר דילמא לאו למיהדר ביה אתי אלא אחרי כן נולדו לו אחים ומתו בניו! ? יש לומר דמיירי כגון שאומר בפירוש שבא להכחיש דבריו הראשונים, אי נמי אפילו בסתם כיון ששתק עד השתא ודאי לסתור דבריו בא. משמע מדבריו שאנו מאמינים לו בגלל שהוא מכחיש את דבריו הראשונים, ואין דרך אדם בכך אם לא שהוא אומר אמת ואינו רוצה שיהיה העון תלוי בו. [ובמהר"י בירב והגהות רבי יוסף ח"ל מייזליש כתבו דאף על פי שגם במשנה מיירי בשעת מיתה, מכל מקום אנו תולים את דבריו השתא דלצעורה קאמר, כי היות ולא אמר מעיקרא שהיא מותרת, אין העון תלוי בו, ואין הוא צריך כל כך לתקן את דבריו. משמע, שאין הם מפרשים כמו שנתבאר בדעת תוספות הרא"ש.]

^[30] בפשוטו, גם מעיקרא פירשנו כך את המשנה, ואביי חידש רק את ההיכי תימצי בו עוסקת הברייתא, אך הרשב"א למד מכאן שמעיקרא פירשנו את המשנה באופן אחר, ראה בדבריו.

^[31] כתבו התוספות: אף אם מוחזק לן באחי ולא בבני נאמן הוא היות ויש לו מגו שיכול לתת לה גט כמו שאמרו להלן, ומה שאמרו דלא מוחזק לן באחי הוא אגב סיפא דאינו נאמן לומר יש לי אחים. [ובתוספות רי"ד כתב דלצדדין קאמר לא מוחזק לן באחי אסיפא, ולא מוחזק לן בבני ארישא וכגון שמוחזק לן באחי.] עוד כתבו דאם מוחזק לן באחי אינו נאמן לומר בשעת מיתה יש לי בנים במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא, כי שמא אין לו כח לתת לה גט [ראה מה שהביא בזה ב"תורת אבירים" אות לה] וכתב מהרש"א שרש"י סובר כתירוץ ראשון של תוספות ראה שם וברש"ש.

^[32] א. רש"י, וראה במאירי שכתב דנפקא מינה אם יצא קול שיש לו אחים וברא"ש כתב דאפילו אם יבואו עדים שהוא אחיו, הרי היא מותרת לשוק, כי כבר קיבלנו את דברי המת שיש לו בנים ואינה זקוקה ליבם. [וראה במהרש"א, "קרבן נתנאל" ורש"ש מה דעת רש"י בזה. וראה היטב לשון הר"ן.] ב. כתב ב"שיטה לא נודע למי" [בסוף הסוגיא]: נראה דהיכא דמוחזק לן באחי, ואמר אני אחיו נאמן אף לכנוס, דמלתא דעבידא לאגלויי היא, אף על פי שהיא מחפה עליו.

נאמן האב — ביחס לגילם של ילדיו לגבי נדרים, שאם נדרו נדר הריהו חל, ולחרמים, אם הקדישו דבר על ידי שאמרו עליו שיהא "חרם לה'" ולהקדשות ולערכים, שנדרו לקודש ערך קבוע של עצמם או של אחרים — בכל אלה נדריהם קיימים, אבל לא לענין קבלת עונש מכות בבית דין ולשאר עונשין (עונשי הגוף) על עבירות שעשו, משום שעדותו אינה מספקת שהרי הוא עד אחד, וקרוב משפחה.

א משנה האב האומר "קדשתי את בתי הקטנה" או שאומר "קדשתיה וגרשתיה (קיבלתי את גירושיה) כשהיא קטנה", והרי היא עדיין קטנה, כשאמר עליה דברים אלה — נאמן לאוסרה משום אשת איש, או כגרושה לכהן. אבל אם אמר "קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה" והרי היא עתה כשאמר את דבריו אלה גדולה — אינו נאמן. וכן אם הוא אומר "נשבית ופדיתיה", בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה — אינו נאמן לפסול אותה מלהינשא לכהן.

ב גמרא ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה תחילת המשנה ומה שונה סופה], שבזמן שהבת קטנה אביה נאמן להעיד עליה, וכשהיא גדולה, או להעיד שהיתה שבויה, אינו נאמן? ועונים: רישא בידיה [בתחילת המשנה מדובר בדבר שבידו], שהרי יכול הוא גם עתה לקדשה ומשום כך נאמן לומר שקידש אותה קודם לכן, ואילו סיפא לאו בידיה [בסוף המשנה מדובר בדבר שאינו בידו], שאינו יכול לקדש את בתו הגדולה. וכיוצא בזה אינו רשאי למוסרה לגוי ולפוסלה בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה — ולפיכך אינו נאמן לומר שנשבית.

ושואלים: ולא, האם אין ביד האב לפוסלה? והרי בידו להשיאה את בתו הקטנה לחלל הנולד לכהן שנשא אשה האסורה עליו, דקא פסלה [שפוסלה] בכך מכהונה ואם כן יהא נאמן גם להעיד שנשבתה!

ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שיש לומר שמשנתנו כשיטת ר' דוסתאי בן יהודה שאמר: בנות ישראל הן מקוה טהרה לחללין. כלומר, שבנות ישראל שנישאו לחלל, מטהרות (מכשירות) את זרעם, ואם נולדה להם בת היא כשירה להינשא לכהן, וגם האשה אינה נפסלת על ידי ביאת החלל, ואם מת — מותרת להינשא לכהן כשר, ואם כן, אין בידי האב לפסול בתו לכהונה.

ושואלים: והרי בידו להשיאה לממזר ותיפסל בכך לכהונה! ומשיבים: תנא זה סבור כשיטת ר' עקיבא שאמר: אין קדושין תופסין כלל בחייבי לאוין ואף לא לממזר.

ומקשים: הרי בידו להשיאה כשהיא אלמנה לכהן גדול, וכשיטת ר' סימאי, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' סימאי אומר: מן הכל עושה ר' עקיבא ממזר, כלומר, צאצאים מכל זיווג אסור מחשיב ר' עקיבא כממזרים, חוץ מאלמנה לכהן גדול, שהרי אמרה תורה בכהן גדול: "אלמנה... לא יקח... ולא יחלל זרעו" (ויקרא כא, יד–טו), ומכאן למדים: חלולים עושה בזיווג כזה שצאצאיו נחשבים לחללים, ואין עושה ממזרים, וכיון שאינו עושה ממזרים מודה ר' עקיבא שאף הקידושין תופסים בהם.

ומשיבים: התנא שלנו סבור כשיטת ר' ישבב, שאמר: בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר: כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר, משמע מדבריו שלדעת ר' עקיבא אין ביאה אסורה שאין בה ממזרות, ולפיכך אין קידושין תופסים בכל איסור, ואין ביד האב לפסול את בתו.

ומקשים: הניחא [זה נוח] לשיטת ר' ישבב אי לטעמיה דנפשיה [אם אמר את זה מטעם עצמו] קביעה כללית לשיטת ר' עקיבא, שכל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר — שפיר [יפה, טוב]. אלא אי לאפוקי מטעמא [אם להוציא מהטעם, משיטתו] לר' סימאי קאתי [הוא בא], שכוונתו רק לחלוק על דברי ר' סימאי בדין של אלמנה לכהן גדול, שר' ישבב סבור שלדעת ר' עקיבא כיון שאסורה בלא תעשה, אין קידושין תופסים כשאר חייבי לאוין, אבל באיסורי עשה הקידושין תופסים, הרי בידו של האב להשיאה לחייבי עשה שאינם בכלל זה!

אמר רב אשי: ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר לקיים את ההסבר הראשון שברישא [בתחילת המשנה] משום שבידו הוא? נהי [אם אמנם] שבידו לקדשה, וכי בידו לגרשה?! ועוד: אילו אמר האי דלא ניחא בגוה מי מצי מקדש ניהליה בעל כרחיה [אם אומר זה, הבעל, שלא נוחה דעתו בה, האם יכול הוא האב לקדש אותה לו בעל כרחו]? הרי שאין האב יכול לקדש את בתו למי שירצה!

אלא אמר רב אשי: רישא [בתחילת המשנה] הטעם הוא כי רחמנא הימניה [התורה האמינה לו], כדברי רב הונא, שאמר רב הונא אמר רב: מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה — שנאמר "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב, טז), כאשר אמר "לאיש" — הרי אסרה בכך לכל אדם, שלא פירש למי קידשה, וכשאמר "הזה" — התירה לזה שקידשה.

ויש איפוא להסביר כך: בנישואין הימניה רחמנא [האמינה לו התורה] לאב, בשבוייה לא הימניה [האמינה לו], כלומר, לא נתנה לו התורה מהימנות מיוחדת, ולכן אין עדותו מועילה שהרי הוא עד אחד.

ג משנה מי שאמר בשעת מיתתו "יש לי בנים" ולכן אין אשתו זקוקה ליבם לאחר מותו — הרי זה נאמן. אבל אם אמר בשעת מיתתו "יש לי אחים" ואסורה להינשא לשום אדם עד שיחלוץ לה אחד מהם — אינו נאמן.

ד גמרא אלמא [מכאן ממשנתנו] ניתן להסיק שנאמן להתיר ואין הוא נאמן לאסור. נימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' נתן.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בשעת קידושין אמר שיש לו בנים ואילו בשעת מיתה אמר שאין לו בנים, בשעת קידושין אמר שאין לו אחים ואילו בשעת מיתה אמר שיש לו אחים — בכל אלה נאמן להתיר, כלומר, להוציאה מחובת הייבום, וכפי דבריו שאמר בזמן הקידושין, ואין הוא נאמן לאסור בדבריו האחרונים, אלו דברי רבי. ר' נתן אומר: אף נאמן לאסור.

אמר רבא: שאני התם [שונה שם], כיון שבשעת מיתה קא הדר ביה [חוזר בו] אימא קושטא קאמר [אמור שאמת אומר] שמחמת מיתה הוא מתחרט ומודה על האמת, אבל בדרך כלל אינו נאמן לאסור. אמר ליה [לו] אביי: ולאו [וכי לא] כל שכן הוא? השתא, ומה התם דקא מרע ליה לדבוריה [עכשיו, הרי, ומה שם שהוא מרע את דיבורו] הקודם, שהרי מתחילה אמר ההיפך, ועכשיו הוא משנה את דבריו — בכל זאת אמרת קושטא קאמר [אומר אתה שאמת הוא אומר], מתניתין דלא קא מרע ליה לדבוריה [במשנתנו שאינו מרע את דיבורו] הקודם, שלא אמר בשעת הקידושין אם היו או לא היו לו בנים או אחים, לא כל שכן שיהיה נאמן?

אלא אמר אביי: מתניתין [משנתנו] מדברת במקרה שלא מוחזק לן [לנו] באחי [באחים שיש לו] ולא מוחזק לן [לנו] בבני [בבנים שיש לו], דאמרינן [שאנו אומרים]: כיון שלא מוחזק לן [לנו] לא בבני ולא באחי [באחים] אם אמר "יש לי בנים" — נאמן, ואם אמר "יש לי אחים" — אינו נאמן. ומדוע? לאו כל כמיניה דאסר לה אכולי עלמא [אין זה בכוחו לאסור אותה על כל העולם] רק מחמת דיבורו שהיא נגד החזקה שאין לו אחים. ואילו הברייתא מדברת באופן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the father is deemed credible concerning the ages of his children with regard to vows, i.e., any vow they make is valid; and with regard to dedications, i.e., if they consecrate an item by saying it should be dedicated to God; and with regard to consecrations and with regard to valuations, i.e., vows to donate to the Temple treasury the fixed valuation of oneself or others. In all these cases their vows are valid. But the father is not deemed credible with regard to lashes of the court, or with regard to other corporal punishments for transgressions they have committed, as the testimony of one witness, especially that of a family member, is insufficient for this purpose.

MISHNA: If a father says: I betrothed my minor daughter to someone, or: I betrothed her to someone and accepted her divorce when she was a minor girl, and she is still a minor girl at the time of this statement, he is deemed credible to render her forbidden to all other men as a married woman, or to a priest as a divorced woman. But if he says: I betrothed her to someone and accepted her divorce when she was a minor, and she is an adult woman at the time of his declaration, his statement is not deemed credible. Likewise, if he says: She was taken captive and I redeemed her, he is not deemed credible to disqualify her from marrying a priest whether she was a minor girl or an adult woman.

GEMARA: The Gemara asks: What is different in the first clause of the mishna and what is different in the latter clause? Why is the father deemed credible when she is a minor but not when she is an adult or to testify that she was taken captive? The Gemara answers: In the first clause it is still in his power to betroth her, and therefore he is deemed credible when he says that he did so earlier. By contrast, in the latter clause it is not in his power to betroth her, as one cannot betroth his adult daughter. Likewise, as it is not permitted for him to disqualify her by handing her over to a gentile, either when she is a minor or when she is an adult, he is not deemed credible when he says that she was taken captive.

The Gemara asks: But does a father not have the power to disqualify his daughter? But it is in his power to marry off his minor daughter to a ḥalal, i.e., the son of a priest who married a woman prohibited to him, which thereby disqualifies her from marrying into the priesthood. The father should therefore be deemed credible when he claims that she was taken captive.

The Gemara responds: This is not difficult, as one can say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Dostai ben Yehuda, who says: The daughters of Israelites are a ritual bath of purity for individuals of ḥalal status. In other words, an Israelite woman who marries a ḥalal purifies their children, i.e., renders their children fit, in that any daughter born to them is qualified to marry a priest. Similarly, the woman herself does not become disqualified by her intercourse with the ḥalal, and she may marry a priest if her husband dies. If so, a father does not have the power to disqualify his daughter from marrying into the priesthood.

The Gemara challenges: But it is in the father’s power to marry her off to a mamzer, thereby disqualifying her from the priesthood. The Gemara answers: This tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says: Betrothal does not take effect even with those women with whom one is only liable for violating a prohibition of engaging in intercourse and not a more severe prohibition that would render one liable for karet or capital punishment, so betrothal does not take effect with a mamzer.

The Gemara further challenges: But it is in the father’s power to marry her off as a widow to a High Priest, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Simai, as it is taught in a baraita that Rabbi Simai says: In all cases Rabbi Akiva deems the child a mamzer, i.e., he considers the offspring of all forbidden acts of intercourse to be mamzerim, apart from a widow to a High Priest, as the Torah stated with regard to a High Priest: “A widow…shall he not take…and he shall not profane [yeḥallel] his seed” (Leviticus 21:14–15). From this verse it is derived: He renders his children ḥalalim by means of this relationship, but he does not render them mamzerim. Since this act of intercourse does not produce mamzerim, Rabbi Akiva agrees that betrothal is effective in this case.

The Gemara answers: The tanna of the mishna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yeshevav, who says: Come, let us shout at Akiva ben Yosef, who would say: In every case where a Jew may not engage in intercourse with a particular woman, and he does so, the offspring that results from this union is a mamzer. This indicates that according to Rabbi Akiva all acts of forbidden intercourse produce mamzerim. Consequently, betrothal is of no effect in the case of any prohibition, including a widow to a High Priest, which means that a father cannot disqualify his daughter from the priesthood.

The Gemara asks: This mishna can work out well even according to the opinion of Rabbi Yeshevav if he states a reasoning of his own, i.e., he states an independent statement critical of Rabbi Akiva’s ruling that the child of any illicit union is a mamzer. Then, the ruling of the mishna is well, as it is a categorical statement that applies to all illicit unions. But if he comes to exclude the reason of Rabbi Simai, i.e., he means to take issue with the ruling of Rabbi Akiva in the specific case mentioned by Rabbi Simai, that of a widow to a High Priest, then Rabbi Yeshevav too concedes that according to the opinion of Rabbi Akiva, betrothal does take effect in a case where a positive mitzva is violated by the betrothal. Accordingly, it is in the father’s power to marry her to those with whom intercourse renders them liable for the violation of positive mitzvot, as Rabbi Akiva’s principle does not include cases of this kind.

Rav Ashi says: And how can you understand it that way? Can it be that the reason for the halakha in the first clause of the mishna is because it is in his power? Although it is in his power to betroth her, is it in his power to divorce her? And furthermore, if this one, the prospective husband, says that it is not satisfactory for him to betroth her, can her father betroth her to him against his will? A father cannot betroth his daughter to whomever he chooses without taking the man’s wishes into account.

Rather, Rav Ashi says: In the first clause of the mishna, the reason is that the Merciful One believes him, in accordance with the opinion of Rav Huna, as Rav Huna says that Rav says: From where is it derived that a father is deemed credible to render his daughter forbidden as a betrothed woman by Torah law? As it is stated: “I gave my daughter to this man [la’ish hazzeh]” (Deuteronomy 22:16). When the father said that he married her to “the man [la’ish],” he rendered her forbidden to all men. When he then said “this [hazzeh],” he rendered her permitted to this specific man, her husband.

Rav Ashi explains the ruling of the mishna: The Merciful One deems the father credible with regard to marriage, whereas He does not deem him credible with regard to a captive. The Torah did not grant a father any special credibility with regard to the claim that his daughter was taken captive.

MISHNA: With regard to one who said at the time of his death: I have children, in which case his wife does not require levirate marriage after his death, he is deemed credible. But if he said on his deathbed: I have brothers, indicating that it is prohibited for her to marry anyone else until one of his brothers performs ḥalitza with her after his death, he is not deemed credible.

GEMARA: Apparently, one can infer from the mishna that a husband is deemed credible to render his wife permitted but he is not deemed credible to render her forbidden. The Gemara suggests: Shall we say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Natan?

As it is taught in a baraita: If someone said at the time of his betrothal that he has children, but at the time of his death he said that he does not have children; or if he said at the time of betrothal that he does not have brothers, and at the time of death he said he has brothers, in both cases he is deemed credible to render her permitted, i.e., to release her from the obligation of levirate marriage on the basis of his first statement, but he is not deemed credible to render her forbidden based on his last claim. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Natan says: He is deemed credible even to render her forbidden.

Rava says: There, in the baraita, it is different, since at the time of his death he retracted his initial statement. Therefore, one can say that it is likely that he spoke the truth. In general, however, he is not deemed credible to render her forbidden. Abaye said to him: And isn’t it all the more so that he should be deemed credible in this case? Abaye elaborates: Now consider, if there, where he weakens his previous statement, as he now says the opposite of his earlier claim, nevertheless you say that he spoke the truth, in the case of the mishna, where he does not weaken his earlier statement, as he had issued no prior claim about having or lacking children or brothers, is it not all the more so that he should be deemed credible?

Rather, Abaye said: The mishna is referring to a case where we do not have a presumptive status with regard to possible brothers of his, and likewise we do not have a presumptive status with regard to his children. The court has no prior knowledge as to whether the dying man has brothers or children. As we say: Since we do not have presumptive status with regard to either children or brothers, if he said: I have children, he is deemed credible, whereas if he said: I have brothers, he is not deemed credible. Why? It is not in his power to render her forbidden to everyone, counter to the presumption that he has no brothers. By contrast, the baraita is referring to

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן בנישואין הימניה רחמנא לאב בשבויה לא הימניה. ק"ל ונהי דלא מפרש ביה קרא נאמנות מכל מקום נהמניה במיגו לגבי כהונה ואפי' לתרומה נמי מיגו דמצי למימר קדשתיה בביאה לאיש פלוני ממזר ליהמניה הכא דהא ואת בתי נתתי כל נתינו' במשמע ובכלהו גברי משמע וי"ל דילמא לא משמע ליה איסור נשואין אבל לפסול כהונה בנישואי איסור לא מהימן בהו כיון דליכא מיגו לפסלה לגמרי לא מהימן בשבויה לחצאין אי נמי לא אמרינן מיגו להמני איש על אחרים במה שאינו בידו דעדות היא ואין בעדות דין מיגו דיכול למימ' הכי כי אמר הכי מהימן:

נימא מתני' דלא כר' נתן. פי' אבל [כרבי] אפשר דאתיא מתני' וכי אמר ר' אינו נאמן לאסור לאו משום דאמר בשעת קדושין יש לי בנים או אין לי אחים אלא ה"ה אפי' שתק בשעת קדושין והא דנקט בשעת קדושין אמר יש לי בנים ואין לי אחים להודיעך כחו דר' נתן אמר דאי לא תימא הכי מתני' אמאן תרמייהו משום האי טעמיה לא אמרינן בגמרא נימא מתני' רבי הוא ולא רבי נתטן אלא אמרינן סתם נימא מתני' דלא כרבי נתן דכר' אפשר דאתיא ואפשר נמי דלא אתיא כותיה:

מאי שנא רישא. דנאמן לומר קדשתיה וגרשתיה לפוסלה מכהן, ומאי שנא סיפא דאינו נאמן לומר נשבית ופדיתיה לפוסלה מן התרומה.

רישא בידו. דאף על גב דאינו בידו לגרשה. מכל מקום הא בידו לפוסלה מכהן. דאי בעי מקדש לה לישראל והרי היא אסורה לעלמא, ואם גרשה הרי אסורה לכהן, מאי אמרת דלמא מיית בעל ושריא לכהן, לכולי האי לא חיישינן לבטולי הימנותיה דאב.

כי הימניה רחמנא לנשואין לאב בשבויה לא הימניה. ובקדושי ביאת איסור נמי לא הימניה, והכי אתמר בירושלמי (ה"ח) קדשתיה לאחד מכל הפסולין נאמן, הבעלתיה לאחד מן הפסולין לה אינו נאמן, וגרסינן נמי בתוספתא (פ"ד, ה"ט) נשבית ופדיתיה או שנבעלה לאחד מכל הפסולין לא כל הימנו לאוסרה.

נימא מתניתין דלא כר' נתן דתניא אמר בשעת קדושין יש לי בנים. והוא מוחזק באחין או אפילו יש לו אחין ידועים ובנים לא היו לו ידועים, וכדי שלא תדאג מן האחין אמר לה שיש לו בנים, ואם מת לא תהא זקוקה לאחיו, ובשעת מיתה אמר שאין לו בנים ונמצאת זקוקה לאחיו הידוע, וכן אם היה מוחזק דאין לו בנים ואינו מוחזק באחין אם יש לו אם לא, ובשעת קדושין אמר שאין לו אחין וחזר ואמר בשעת מיתה שיש לו אחים.

נאמן להתיר. אף על פי שהיה מוחזק באחים, נאמן להתיר ביש לי בנים או באין לי אחים, דאינו עוקר שום חזקה לגמרי, שאף על פי שהיו מוחזק באחים, הרי אינו אומר שאין לו אחים, אלא שיש לו בנים, וכן במוחזק דאין לו בנים הרי אינו עוקר לומר שיש לו אלא מתירה מצד אחר, ואומר שאין לו אחים, ולא שאנו צריכין לדבריו בכך כיון דאינו מוחזק באחים, אלא משום חזרתו דאמר יש לי אחים איצטריך.

ואינו נאמן לאסור. אחר שעמדה בחזקת היתר לשוק על פיו, דהוחזק בשיש לו בנים במקום אחים או בשאין לו אחים במקום שאין לו בנים.
וסבירא לן השתא דמתניתין בכהאי גוונא מיירי, ולצדדין קתני, יש לי אחים אינו נאמן במוחזק לן דלית ליה אחים ולית ליה בנים, יש לי בנים נאמן במוחזק לן באחים ולא מוחזק לן בבנים, והיינו דאיצטריך להימנותיה בדאמר יש לי בנים, דאי לא מוחזק באחי לישקול הימנותיה ולשדייה אחיזרי דמסתמא לא חיישינן ליה, ואף על גב דבפרק יש נוחלין (ב"ב קלד, א) גבי משנת האומר זה בני נאמן, אמרינן למאי הלכתא לפטור את אשתו מן היבום, ואקשינן תנינא יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן, ופרקינן התם דלא מוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, לאו למימר דהא מתניתין בדלית ליה אחי מיירי, דאם כן נאמנותו בבנים למאי אצטריך, הא שריא וקיימא, אלא משום דאקשינן דההיא מתניתין דזה בני ללא צורך נשנית, דהא תנינא הא מתניתין דהאומר יש לי בנים נאמן, פרקינן דאצטריכו תרוייהו לגלויי חדא אחברתה, דאי מהא הוה אמינא דדוקא בדלית ליה אחי, וצריכותא דמתניתין משום אין לי אחים אינו נאמן. ומיתורא דמתניתין שמעינן דאפילו במוחזק דאית ליה אחי נאמן, וכיון דאתינן להכי, תרוייהו במוחזק לן בגויה דאית ליה אחי ותני הא לגלוי אאידך.
ויש לנו כיוצא בה לקמן בפרק עשרה יוחסין (לקמן עד, א) גבי משנת אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, דאקשינן כמאן כרבן גמליאל, הא תנינא חדא זימנא דתנן (כתובות יג, א) היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת. ופרקינן דאבא שאול עדיפא מדרבן גמליאל כו', כלומר ותנא הא לגלויי אדרבן גמליאל דאף הוא מכשיר אפילו ברוב פסולין אצלה ותרוייהו ברוב פסולין אצלה מיירי.
והא דנקט בברייתא אמר בשעת קדושין לרבי (לא) לא צריכא, דהוא הדין לרבי בששתק בשעת קדושין ובשעת מיתה אמר יש לי בנים או אין לי אחים נאמן להתיר, כעין משנתינו, והא דנקט אמר בשעת קדושין לרבי נתן אצטריך, דאפילו הכי נאמן לחזור ולאסור מתניתין רבי היא ולא ר' נחמן.

אלא אמר אביי מתניתין דלא מוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני. מהכא משמע דמעיקרא לאו הכי אוקימנא לה למתניתין, דאם איתא למה ליה לאביי לאדכורי כלל מתניתין, דהא מעיקרא הכי נמי משמע לן ולא הוה ליה למימר אלא אמר אביי ברייתא דמוחזק לן באחי, דמתניתין כדקיימא קיימא.

ברייתא דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני דאמרינן מה לי לשקר. אי בעי למיפטרה מיבם, ולכך נתכוין עכשיו שלא תהא אשתו זקוקה ליבם, אף על פי שלא אמר עכשיו כלום יכול הוא לפוטרה בגט סמוך למיתתו, וכשם שהיא מאמינתו במה שאמר אין לי אחים אף על פי שהוא מוחזק שיש לו כל שכן שתאמינהו באומר לה שיגרשנה סמוך למיתתו, אי נמי באומר לעדים כתבו גט לאשתי סמוך למיתתו, וכאותה שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל (יבמות נב, א) כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט, אי נמי בכותב לה עכשיו שתתגרש בו מעכשיו ולשעה אחת סמוך למיתתו, ואף על גב דקיימא לן כבית הלל (גיטין פא, ב) דאמרי אין אדם פוטר את אשתו בגט ישן, מכל מקום כיון דמדאורייתא כשר ואם נתגרשה בו תנשא לכתחלה בכהאי גוונא, אמרינן מגו דטפי עדיף לה למיפטרה בהכי ממה דפטר לה בשקרא.

נשבית ופדיתיה אינו נאמן לפוסלה לכהונה ופרישנא טעמא דבנשואין הימניה רחמנא בשבויה לא הימניה רחמנא וכ"ת ולהימן לפסלה לכהונה מגו דאי בעי אמר שקדשה והשיאה בביאה לממזר ופסולי כהונה ואיכא למימר דכיון שהאמינה תורה לאב לומר קדשתי בתי הוה ליה בהא כעדים ואין נאמן מדין מגו כדכתיבנא באידך פירקא. מיהו אע"ג דהוה כעדים אין סוקלין על ידו שאין עונשין אלא בב' עדים ממש אבל גבי איסורא דנפשה נאמן כב' עדים שאין דבר שבערוה בפחות מב':

תנן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים א"נ אלמא נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור לימא מתני' דלא כר' נתן דתניא כו'. פי' אבל כר' אפשר לאוקמי דלא תימא טעמא שאין נאמן לאסור מפני שכבר התיר בשעת קידושין ואינו יכול לחזור בו אלא ה"ה כשלא אמר מעולם התיר אינו נאמן לאסור והא דנקט מתניתין דבור וחזרה להודיעך כחו דר' נתן הוא דאפי' בהא קאמר חוזר ומגיד ונאמן אף לאסור דאי לא תימא הכי מתני' לא רבי היא ולא ר' נתן. מיהו לאו הכריחא הוא דאפשר דאתיא מתניתין נמי דלא כר' ומשום דלא מכרעא מילתא נקט לישנא מתניתין דלא כר' נתן ולא אמרינן דמתני' רבי היא:

אלא אמר אביי מתניתין דלא מוחזק לן לא באחים ולא בבנים. פי' ואשתו בחזקת היתר ורבותא דמתניתין היינו סיפא דיש לי אחים אינו נאמן להוציאה מחזקתו דאלו ברישא אין אנו צריכין לנאמנתו א"נ דכי אמר השתא יש לי בנים נאמן ואע"ג דבתר הכי מיגליא מילתא דאית ליה אחי שריא לעלמא על פיו כיון דכי אמר הכי לא אפקה מחזקתה וזה יותר נכון:

מתניתין דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני דקיימא בחזקת איסור ואמר בשעת קידושין יש לי בנים להתירה דאמרי' מה לי לשקר אי בעי מצי אמר פטרנ' לך בגיטא. פי' ליכא למימר לרבי טעמא דהואיל ובידו לגרשה דכיון דבשעת קידושין הוא שבא לכונסה איתרע ליה הואיל שהרי אנן סהדי שאין רצונו לגרשה עכשיו וגם אין לכתוב לה גט מעכשיו לכשימות דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ותו דהוה ליה גט ישן ומ"ה נקטינן טעמא דכי היכא שמבטיחה שיש לה בנים היה יכול להבטיחה דסמוך למיתתו פטר לה בגיטא אבל כל שאמר בשעת מיתה דאיכא הואיל ובידו לגרשה ממש אפשר דמודה רבי נתן:

המשנה העשירית ואינה מכונת הפרק אלא שמאחר שדבר במשנה שלפניה באב שאמר קדשתי את בתי נתגלגל לבאר מה שהוא נאמן בבתו והוא שאמר קדשתי את בתי קטנה קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה אינו נאמן אמר הר"ם פי' נאמן באמרו שבתו גרושה והיא פסולה לכהונה כל זמן שהיא נערה לפי שהשם ית' האמין אותו עליה בזה לאוסרה ולהתירה אמרו מנין לאב שנאמן לאסור את בתו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ולזה נאמן עליה שהיא גרושה אבל אם היתה גדולה לא תפסל לכהונה על פיו וכן כשאמר שהיא נשבית שפסולה לכהונה לא נאמן לפי שלנישואין הימניה רחמנא לאב בשביה לא הימניה:

אמר המאירי קדשתי את בתי קטנה ר"ל והוא הדין לנערה שהרי קטנה או נערה נאמן עליהם לאסרה אם אמר אחר כך גירשתיה נאמן להתירה מקדושיה ולפסלה לכהנה הואיל והיא קטנה עדין בשעה שאומר כן או נערה שהרי אף בנערה הוא יכול לקבל גיטה כמו שהתבאר ומתוך כך כל שהיא קטנה עדין או נערה נאמן אבל אם היא גדולה עכשו והוא אומר שקדשה וגירשה כשהיא קטנה או נערה אינו נאמן ואם אמר נשבית ופדיתיה והרי בא לפסלה לכהנה מספק זונה אינו נאמן אף בקטנה ובגמרא היו סבורים לפרשה מטעם שאין בידו למסרה לידי שבאי ולפסלה מן התרומה ואע"פ שבידו לפסלה בקדשתיה וגרשתיה והיה לנו לומר שמאחר שבידו לפסלה בדרך זה יהא נאמן לפסלה בנשבית ופדיתיה אחר שהיא קטנה אינו דומה שבקדושין וגירושין אינו פוסלה אלא מן הכהנה אבל לא מן התרומה אם חזרה לבית אביה שאין פסול תרומה אלא שנפסלה מצד ביאת הפסול לה אבל לא שנפסלה מצד הגט אבל כשנשבית ופדיתיה הרי הוא בא לפסלה מן התרומה אלא שמכל מקום נתבטל טעם זה בגמרא מכל מקום בידו להשיאה לחלל וכל שנשאה לחלל בתו פסולה לכהנה שכל בת חלל זכר פסולה לכהנה ואין בנות ישראל מקוה טהרה לחללים ומאחר שבתו פסולה אף היא פסולה שכל שאין אתה נושא בתו אין אתה נושא אלמנתו וכן שיכול להשיאה לחייבי לאוין ועוד שהרי בקדשתיה וגרשתיה אינו בידו שמא לא ימצא מי שיקדשנה ואם קדשה שמא לא ירצה הבעל לגרשה אבל אין דברים אלו תלויין אם הדברים שהוא טוען עליה בידו עכשו אם לאו גזירת הכתוב הוא להאמין האב בעניני אישות שבבתו נערה וקטנה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה הא בשאר דברים שלא מענין אישות לא האמינתהו תורה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה האחת עשרה והיא באה גם כן על ידי גלגול משנה שלפניה מי שמת ואמר יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים כלומר ואשתו פטורה מן החליצה נאמן יש לי אחים כלומר ולא בנים ולהטעינה חליצה אינו נאמן ופירשוה בגמרא במקום שהיא בחזקת היתר זיקה כלומר שלא הוחזק לנו לא באחים ולא בבנים ונמצאת שהיא בחזקת היתר מכל מקום נתחזקה חזקתה בדבורו שאם יצא קול שיש לו אחים אין חוששין לו אבל כשאומר יש לי אחים מוציאה מחזקת היתר שלה ולא כל הימנו ובגמרא נחלקו רבי ור' נתן במי שהיה מוחזק באחים ובלא בנים שנמצאת המשדכת לו בחזקת טענת זיקה ואם כשבא לקדשה אמר יש לי בנים או אין לי אחים ונמצא מעמידה בחזקת היתר זיקה נאמן משום מה לי לשקר שהרי אם אינו מכוין אלא להבטיחה שלא ייזקק ליבם הרי יכול להבטיחה בגירושין הסמוכין למיתה ודבר זה שניהם מודים בו אלא שכשחזר בו בשעת מיתה ואמר אין לי בנים או יש לי אחים שמוציאה מן החזקה שהכניסה ומחזירה לחזקתה הראשונה לדעת רבי אינו נאמן לאסור שמכיון שיצאת מחזקת איסור מתורת מה לי לשקר נעקרה החזקה הראשונה של איסור לגמרי מפני שטעם מה לי לשקר כעדים דמי ר"ל כדבר הברור וגדול הוא מחזקה ולפיכך חזקת האיסור נדחית מפניו לגמרי כמי שלא היתה מעולם והרי זה כאותה של משנתנו שבשעת מיתה נמצאת בחזקת היתר זיקה וכשחזר ואסרה אינו נאמן כדין משנתנו ור' נתן סבר שאע"פ שטענת מה לי לשקר הועילה בשעת קדשין להוציאה מחזקתה כל שחזר בו בשעת מיתה מיהא נאמן לאסר ולדחות מה שאמר בשעת קדושין שטענת מה לי לשקר דיה אם היא כחזקה ושתהא יתירה מחזקת האיסור עד שתדחה חזקת האיסור מפניה ולא שתהא מעברת חזקת האיסור לגמרי אלא שמחלישתה מטעם שאין אדם חוטא ולא לו להיות תלויה ועומדת שאם לא יחזור בו נדון אחריה הא כל שיחזור בו בשעת מיתה דין חזקה ראשונה חוזר ונעור ובזו גדולי הדורות פוסקים כרבי מטעם הלכה מחברו ומכל מקום יש פוסקין כר' נתן ונראין לי דבריהם ממה שתמהו לימא מתניתין דלא כר' וטרחו להעמיד משנתנו כדבריו ומכל מקום לפי דרכך למדת ממה שכתבנו שאף ר' נתן מודה שהבעל נאמן בשעת קדושין להוציאה מחזקת איסור כל שלא חזר בו שהרי אמר שנאמן אף לאסור כלומר אף ממה שאמר בשעת מיתה כלומר כשם שהיה נאמן עד עכשו להתיר ממה שאמר בשעת קדושין כך נאמן עכשו ליאסר אלמא שאם לא חזר בו היתה לה בחזקת היתר זיקה ומעתה אני מוליד לך דין שלישי בענין זה והוא שהיא בחזקת טעינת זיקה ושלא אמר הבעל כלום בשעת הקדושין ובשעת מיתה הוא מוציאה מחזקה זו ואומר אין לי אחים או יש לי בנים שנאמן אף לר' נתן שהרי אף בזו יש בה מה לי לשקר ואין צריך לומר לדעת רבי ומכל מקום בזו יראה לי שאם נראה לדיינין טענת מה לי לשקר פורחת והולכת כגון שהיה מחזר לגרשה ואין סופר מזדמן לו ודחיקא ליה עלמא ומתירא שמא ימות בין כך ובין כך אינו נאמן הואיל ובחזקת טעינת זיקה היא עומדת הא כל שאינו כן נאמן ומעתה תמהני על גדולי המחברים שכתבו שכל שמוחזק באחים ואמר בשעת מיתה שאין לו אינו נאמן ואף גדולי המגיהים נראים בהגהותיהם כנסכמים בה ואיפשר שהם סוברים כדברי ר' נתן שאינו נאמן ומה שאמר בשעת קדושין כלל להוציאה מחזקתה ודכותה במה שאמר בשעת מיתה ואינו נראה כן שהרי אמרו בדבריו נאמן אף לאסור ואף כשהם גורסים נאמן לאסור היה לו לומר נאמן לאסור ואינו נאמן להתיר כדברי ר' שאמר נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו בפירושיהם בדברי ר' נתן נאמן אף לאסור שכמו שאם היתה בחזקת איסור ובא לסוף להתירה מאמינים בו כך אם בא לאסרה מאמינים בו ואע"פ שהיתה בחזקת היתר ושמא תאמר והלא בבעל שאמר גירשתי את אשתי ואע"פ שבידו לגרשה וכל שבידו נאמן אמרו בבתרא פרק נחלה חולצת ולא מתיבמת ובזו היאך אתה פוטרתה לגמרי גירושין שאני שיש להם קול ומאחר שלא נתפשט הקול בהם חוששין להם וכן שמא תאמר היאך החלטנו לפסוק בכאן לדעת ר' במה לי לשקר שהוא עוקר חזקה ובראשון של בתרא הדבר בספק וכן בראש פרק האשה שלום שביבמות כבר ביארנו שם שזו שבכאן אינו בעל דבר אלא בעל לגבי אשתו ואין אדם חוטא ולא לו אבל בדברים שהוא בו בעל דבר כגון אלו של בתרא ושל יבמות שהזכרנו צורך עצמן הן ומתוך כך נשאר הדבר בספק ודנין בהם באיסורין לחומרא ובממונות לקולא כדין כל הספיקות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

גמרא נאמן לנדרים וכו'. תי' כיון דאין בידו לעשות אמאי מהימן לאביי דאמר בפ' הנזיקין גבי טהרות שעשיתי עמך נטמאו דלא מהימן אלא היכא דהוי בידו ורבא גמי לא פליג אלא היכא דכי הוו בידו דבזימנ' קמייתא דאשכחי' לא ובתר הכי א"ל דאינו נאמן י"ל דשאני הכא שמאליו נעשה גדול הילכך בקל יש לנו להאמינו ולהוציאו מחזקת קטן. ועי"ל דחשיב כמו בידו מה יש לאב לתת לב על ב' בניו כי יודע שסומכים עליו להודיע שניו ודמי קצת להא דאמרינן לקמן בפ' בתרא ג' נאמנים על הבן חיה ואביו ואמו:

בנות ישראל מקוה טהרה לחללים. פרש"י מאחר שאין הבנים חללים גם היא אינה נפסלת בחלל דכל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו ועי"ל דאם היה פוסלה בביאתה ה"ל כמו חלל שנשא חללה שהולד חלל לכ"ע:

כיון דבשעת מיתה קא הדר ביה אימור קושטא קאמר וא"ת דילמא לאו למהדר ביה אתי אלא אחרי כן נולדו אחים ומתו בניי וי"ל דמיירי כגון שאומר בפי' שבא להכחיש דבריו הראשונים א"נ אפי' בסתם כיון ששתק עד השתא ודאי לסתור דבריו בא:

נשבית ופדיתיה והרי היא פסולה לכהונה משום ספק זונה אינו נאמן ובגמ' מפרש:

רישא נאמן לפסלה לכהונה כשהיא קטנה וגבי גדולה או שבויה אינו נאמן לפסלה לכהונה. רישא בידו לקדשה לאחד ויתן לה גט והיא פסולה לכהונה הלכך נאמן דמה לו לשקר איבעי פסיל לה:

סיפא לאו בידו. לא לקדשה משגדלה ולא למסרה בידי עובדי כוכבים:

נהי דבידו לקדשה לקבל הקדושין ממי שבא לקדשה. בידו לגרשה והגירושין פוסלין אותה לכהונה. וקדושין עצמן אינו בידו אלא מחלקו ממי שירצה ליתן:

הימניה רחמנא בין לאסור בין להתיר [לאיש] אסרה על הכל שאין אנו יודעים למי וכי אמר לזה התירה הלכך כי אמר קדשתיה נאמן לאוסרה וכי אמר גרשתיה נאמן להתירה לכל העולם ומיהא אסורה לכהן וקרא בנערה משתעי ולא בבוגרת ומ"ה אינו נאמן אפי' בנשואין כשהיא בוגרת. ולנשואין הימניה רחמנא כלומר היתר או אסור הבא מחמת נשואין אבל לומר שבויה היא לא הימניה:

יש לי בנים ואין אשתו זקוקה ליבם. נאמן ואפי' מוחזק לן דאית ליה אח כדאיתא ביש נוחלין. יש לי אחים ואשתו זקוקה ליבם ועד הנה היתה בחזקת שאינה זקוקה. בשעת קדושין לא אמר לה על מנת אלא אמר לה שיש לו בנים או שאין לו אחים כדי שתרצה לו שלא תדאג מן היבום:

להתיר כלומר ממה שאמר בשעת קדושין ואינו נאמן ממה שאמר בשעת מיתה:

אף לאסור אלמא אע"ג דאמר בשעת קדושין אין לי אחים הואיל ובשעת מיתה אמר יש לי אחים נאמן וכ"ש אם לא דבר כלום עד עתה דנאמן כי אמר יש לי אחים. ומאחים מקשה דאילו מבנים מצינן למימר דנאמן כל כמה דלא הדר ביה מדבוריה קמא ודאי בשעת קדושין קושטא קאמר שלא יהיה זה העון תלוי בו אבל מתני' שלא אמר בשעת קדושין יש לי אחים כי אמר השתא יש לי אחים לצעורה ולמיסרה קא מכוון. ודעת אביי דכ"ש היא. הלכך לפום האי טעמא אע"ג דמוחזק לן באחי ואמר אין לי אחים בשעת מיתה נאמן הואיל ובידו לגרשה כדגרסי' ביש נוחלין ההוא דמוחזק לן דלית ליה ואמר בשעת מיתה דלית ליה אמר רב יוסף למאי נחוש לה חדא דהא מוחזק לן דלית ליה אחי. ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחי מדקאמר ועוד ש"מ דה"ק ועוד אפי' מוחזק דאית ליה אחי ור' ישמעאל כתב שם (כאן). ור' נתן אמר אף נאמן (מדברים שהיא אוסרה) ואע"ג דמכחיש עצמו קאמר ר' נתן דנאמן בשעת מיתה לאסרה כ"ש במתני' דליכא הכחשה. ושני רבא דהיא הנותנת שיהיה נאמן ומתני' וברייתא כולהו מיירי בחד גוונא דלא מוחזק לן באחי ולא בבני. ואקשי אביי דכ"ש הוא אלא ודאי בתרי גוונא איירי דמתני' דקאמר דאומר יש לי אחים אינו נאמן איירי דלא מוחזק לן באחי. הלכך אינו נאמן שרוצה לאוסרה ולאו כל כמיניה. ורישא דקאמר יש לי בנים נאמן אע"ג דאית ליה אחי ולא מוחזק לן [בבני] דנאמן מטעם הואיל ובידו לגרשה כדאיתא ביש נוחלין ואע"ג דקאמר התם דלא מוחזק לן באחי. הכי פירושא. אי מהתם ה"מ דרישא דומיא דסיפא מה סיפא דלית ליה אחי אף רישא דלית ליה אחי וכו'. הלכך באמר יש לו בנים נאמן הואיל ובידו לגרשה ואע"ג דבעל שאמר גרשתי את אשתי דבידו לגרשה חולצת ולא מתייבמת שאני התם דקא מרע לנשואין והואיל וחזינן לה דיתבא תותי בעלה ולא נפק עלה קלא דאיגרשא משום דבידו לגרשה לא מהימנינן ליה אלא לחומרא. אבל יש לי בנים דאמלתא אחריתי קא מסהיד לא מרע להו לנשואין משום דבידו לגרשה מהימנינן ליה בין לקולא בין לחומרא:

אלא אמר אביי מתני' דלא מוחזק לן באחי ולא מוחזק לו בבני כו'. פי' כו' האי לא אמר אלא משום סיפא דיש לו אחי אינו נאמן אבל רישא דיש לו בנים אע"ג דמוחזק לן באחי נאמן ע"י מיגו. א"נ יש לפרש דלצדדין קאמר דלא מוחזק לן באחי קאי אסיפ' ולא מוחזק לן בבני קאי ארישא ואע"ג דמוחזק לן באחי והכי משמע פשטה דמתני' דמדקאמר יש לי בנים מכלל דהוה מוחזק לן דלית ליה בנים. ומדאיצטריך למימר יש לו בנים מכלל דלית ליה אחים. וכי קאמר יש לי אחים מכלל דהוה מוחזק לן דלית ליה לא אחי ולא בני. ובפ' יש נוחלין בהלכות האומר זה בני נאמן מוקמי' למתניתין דהכי יש לי בנים נאמן דלא מוחזק לן דאית ליה אחי וההיא אע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי. וכל זה כדי לתרץ אמאי איצטריכו תרוייהו:

בד"ה נאמן לנדרים דעד אחד נאמן באיסורין תימה הא אין כו' עכ"ל אע"ג דבשתק נאמן אפי' באין בידו היינו היכא דהוה ליה לידע כדלקמן בתוס' משא"כ הכא בקטנים והכא משום דאב הוא נמי ליכא להאמינו אלא בנשואי בתו קטנה אבל בדברים אחרים לא האמינו תורה לאב יותר מבאחר כדלקמן דאפילו בשבויה לא הימניה אלא דנאמן לנדרים מהאי טעמא דכל עד אחד נאמן באיסורים בכהאי גוונא וק"ל:

בפרש"י בד"ה כר' דוסתאי כו' כיון שבתו כשירה אלמנתו כשירה כו' עכ"ל ובת"י ור"י אומר ט"א דאם היה פוסלה בביאתו לא היו הבנים כשרים דה"ל כחלל שנשא חללה דלכולי עלמא הולד חלל עכ"ל:

בד"ה דלא מוחזק כו' הלכך אמר יש לי בנים כו' ואי אתי אח כו' לאו כל כמיניה כו' עכ"ל נראה שהוא בא ליישב מאי קאמר דנאמן בהא דאמר יש לי בנים מה לי לנאמנותו דא"נ אין לו בנים הרי הוא מוחזק דלית ליה אחי ולא הויא זקוקה ליבם ולהכי פירש ואי אתי אח"כ ואמר אנא אחוה דמיתנא אנא לאו כל כמיניה כו' אבל קשה דמשמע דאי לא הוה אמר יש לי בנים הוה לן להאמין לההוא אח דאתי ואמאי נאמינו לההוא אח לאפוקה מחזקה דהא לבעלה גופיה לא נאמין באומר יש לי אחים דלאו כל כמיניה לאפוקה מחזקה כדמוקי הסיפא ועוד מאי קאמר דלאו כל כמיניה לאח דהא גם אם נאמינו הרי נאמין גם לבעלה שיש לו בנים והרא"ש כתב בזה בע"א וז"ל מתניתין דלא מוחזק לן לא כו' אמר יש לי בנים ואפילו אתי סהדי אח"כ דאית ליה אח מותרת לשוק כו' עכ"ל והשתא ניחא דאי לא הוה אמר דיש לו בנים אסורה לשוק כיון דאית לן סהדי דיש לו אחים (א) אך לפי מה שכתבו התוס' לקמן לחד תירוצא דאי הוה מוחזק לן באחי לא הוה נאמן בשעת מיתה לומר דיש לו בנים קשה דהכי נמי הכא כיון דאית לן סהדי דאית ליה אחי לית לן להאמינו בשעת מיתה דיש לו בנים ויש ליישב לפי תירוץ קמא שכתבו התוס' לקמן דנקט הכא לא מוחזק לן באחי משום סיפא באמר יש לו אחים דאינו נאמן לא הוצרכנו לכל זה דאיכא למימר שפיר דהא דאיצטריך הכא לומר נאמן באומר יש לו בנים היינו אפי' במוחזק לן דיש לו אחים ולא נקט לא מוחזק לן באחין אלא משום סיפא דיש לו אחים ודו"ק:

גמ' קדשתי את בתי הקטנה קדשתיה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בשעת קידושין כו' מן היבום הס"ד. בד"ה שאני התם כו' תלוי בו אבל כו' כצ"ל:

בד"ה ברייתא כו' נאמן לאסור כצ"ל והס"ד:

ע"ברש"י בד"ה בוגרות כו' דקטנה קדושי אלא להכי כו' כצ"ל:

רש"י במשנה ד"ה יש לי אחים. כצ"ל:

רש"י ד"ה דלא מוחזק לן. ואי אתי אח כו' לאו כל כמיני' כו'. עי' רש"א. ול"נ דלישנא דלאו כל כמיני' אין מובנו כאן דלא נאמינו אלא דאין בו כח בזה לאוסרה אפי' אם הוא אומר אמת ואפי' אם באו עדים (ורש"י ל"ד נקט ואמר כו') דכה"ג לעיל (נ) דכיון דאתניי' לאו כל כמינה כו' דע"כ ר"ל על כוונה זו דפרישית דאל"כ הל"ל דשוית אנפשה חתיכה דאיסורא. גם מש"כ דדברי הרא"ש אינן עולין לתירוץ הב' דהתוס' לקמן. י"ל דל"ד דהכא כיון דכבר המנוהו שוב אין לאסרה:

בא"ד עוד פירש ר"י שיטה אחרת דבמקום סימנין א"צ עדות שנים כו' עכ"ל וקשיא לי מאי מספקא ליה לר"י אי מהני סימנין לחוד או לא ניחזי אנן מסברא אי רובא דעלמא אין להם שערות גמורות קודם הזמן א"כ פשיטא דסמכינן אסימנין לחוד היכא דמספקא לן בשנים דהא קי"ל דאזלי' בתר רובא מדאורייתא ואם רגילין להביא סימנין קודם הזמן אלא דאפשר דשומא נינהו א"כ מהיכא תיתי נסמוך אסימנין למכות ולעונשין ולהקל בערוה ולענין חליצה דשמא לא הגיעו לכלל שנותיהן ושומא נינהו ועוד דהיאך אפשר לומר דסמכינן אסימנין לחוד משום דרובן אין להם סימנין עד לאחר י"ג שנים לזכר וי"ב שנים לנקיבה הא ליתא דהא אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנין אלמא דסימנין קודמין לשנים. ונראה דוחק לומר דרובא דעלמא נולדו להם סימנין ביומא דמישלם זימנא. ואת"ל דודאי הכי הוא דע"פ הרוב אין רגילים להביא סימנין אלא ביומא דמישלם זימנא א"כ מאי מספקא ליה לר"י בהתירוץ הראשון דבעי למימר דלא סמכינן אסימנין לחוד בלא שנים ומהיכא תיתי לא נסמוך למכות ועונשין הא קי"ל בכל התורה דאזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות. ולכאורה היה נ"ל לתרץ לפי מה שכתבתי בכמה דוכתי הא דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא וקטלינן ליה כדמוכח מבא על הקטנה דמומתין על ידה אע"ג דאיכא למימר דלמא איילונית היא והרבה כיוצא באלו היינו דוקא היכא דגברא בר חיובא הוא ומכיון שעבר על שום איסור שהתורה עשאו כודאי משום דאזלינן בתר רובא הרי הוא כאילו ידוע בבירור גמור שעבר עבירה שחייב עליה מיתה מש"ה קטלינן ליה משא"כ הכא דהספק אי גברא בר חיובא הוא אי לא לא שייך למיסמך ארובא כיון דאיכא למיחש שמא מהמיעוט הוא שיש להן סימנין בקטנות וגברא לאו בר חיובא הוא כלל דקטן כאנוס הוא דלאו בר דעת הוא והתורה אמרה נקי אל תהרוג. אלא דכאן א"א לומר כן דהא עיקר מילתא דר"י בשני הפירושים משמע דעיקר הנפקותא לענין חליצה ובחליצה ודאי אזלינן בתר רובא דמסתמא גדולה היא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ניחזי אנן אי רוב נשים אין להם סימנין קודם י"ג ודאי גדולה היא ואי לאו ספיקא הוא וצ"ל דהא מילתא גופא מספקא ליה לר"י אי הוה רובא בכה"ג או לא כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאיירי שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים כו' עד סוף הדיבור. ונראה מבואר מדבריהם דאע"ג דבשעה שעבר עבירה לא ידעו שהוא גדול אפ"ה מלקינן ליה למפרע דאע"ג דעידי התראה לא ידעו בכך אפ"ה הוי התראה למפרע דגילוי מילתא בעלמא הוא כמו שכתבו התוס' להדיא ביבמות דף פ' ע"ש. אלא דבספר משנה למלך כתב דמל' התוספות דמס' נזיר דף כ"ט לא משמע כן והנלע"ד ביישוב דברי התוס' כתבתי בקונטרס אחרון ע"ש ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) שם בא"ד וי"ל דאיירי שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתיים שאכל בנו חלב. ונראה מדבריהם דאע"ג דבשעה שעבר עבירה לא ידעו שהוא גדול אפ"ה מלקינן עליה למפרע ומיקרי שפיר התרה בכה"ג דגילוי מילתא בעלמא הוא כמ"ש תוס' להדיא ביבמות דף פ' בדבור המתחיל נעשה סריס למפרע ע"ש אלא דבספר משנה למלך כתב דמלשון התוס' במסכת נדה פרק יוצא דופן דף מ"ז לא משמע כן א"כ לפי דבריו דברי תוספות סותרים זה את זה אמנם לענ"ד יש ליישב דלא דמי דמה שכתבו ביבמות דהוי שפיר התראה בכה"ג ולא מיקרי התראת ספק היינו לפי שאין הספק בגוף האיסור וא"כ הרי התרה בו בודאי אל תאכל חלב ואע"ג שאין ידוע להם אם הוא בר עונשין או לאו אין זה ענין לעיקר התראה כלל דהא לא אישתמיט בשום דוכתא בתלמודא שעידי התראה צריכין שיעידו בבירור שהמותרה הוא בר עונשין אלא הסנהדרין חוקרים על זה וא"כ שפיר כתבו דהוי גילוי מילתא בעלמא וכן נראה מלשון התוס' כאן שכתבו בלשון הקושיא דכל האנשים הבאין על העריות היאך הן נהרגין כיון שאין אנו יודעין שנותיהן וא"כ משמע דהיכא שאנו יודעין אע"פ שהעדים לא יודעין בשעת התראה אפ"ה נהרגין משא"כ בהך סוגיא דנדה בפרק יוצא דופן דאיירי במופלא הסמוך לאיש שהקדיש הוא ואכלו אחרים דקאמרי רבי יוחנן ור"ל דלוקין א"כ יפה הקשו בתוס' לר"ל אמאי לוקה הא הו"ל התראת ספק בגוף האיסור שהרי אם עדיין לא היה מופלא סמוך לאיש ודאי בשעה שהקדיש ממילא דאין הקדישו כלום ואין כאן איסור כלל כן נ"ל נכון וברור ליישב לדברי תוס' דלא סתרי אהדדי אלא דעדיין לשונם ביבמות צריך תיקון קצת דלפ"ז לא הוה מייתי התם מידי מההיא דהכה זה וחזר והכה את זה ועדיין צ"ע:

בד"ה נאמן לנדרים דע"א נאמן באיסורין תימא הא אין ע"א נאמן אלא במה שבידו עד סוף הדיבור. ובמה שכתבו דאין נאמן אלא במה שבידו כוונתם לסוגיא דפ' הניזקין דף נ"ד ע"ב דהיכא דאיתחזוק התירא אין נאמן אלא במה שבידו לאביי ולרבא היכא שכבר היה בידו וא"כ משמע להו דהכא נמי הוי כאיתחזק התירא והדברים שהדירו והקדישו הם ג"כ בחזקת היתר. מיהו נ"ל דקושיית התוספות הכא היינו לפירוש השני שכתבו בדיבור הקודם בשם ר"י דאי לפירוש הראשון לא קשה מידי מתרי טעמי חדא דכיון דבדאיכא סימנין לפנינו איירי א"כ איתרע חזקת קטנות וחזקת היתר דאדרבא יותר י"ל דודאי הגיעו לכלל שנותיהם מדהביאו סימנין דרובא הכי איתא ואף את"ל דלא הוי רובא אפ"ה הוי מיהא כספק השקול ובכל ספק השקול ק"ל דע"א נאמן ולא דמי להאי דפרק הנזקין דלולי דברי העד לא איתרע חזקת טהרות כלל ומש"ה אינו נאמן אלא בדבר שבידו ועוד דלפירוש הראשון מצי איירי שפיר דבשעה שהעידו עליה האב עיקר עדותו לא הוי לענין איסור או היתר אלא לגילוי מילתא בעלמא ובהאי שעתא הוי מהימן להחזיקן בגדולים ומש"ה אם נדרו והקדישו אח"כ קיים כמ"ש לעיל לענין קרבן בשיטת הרמב"ם ז"ל משא"כ בההיא דפרק הניזקין דעיקר העדות לטמא הטהרות ולהוציאן מחזקת טהרה אע"כ דעיקר הקושיא אינו אלא לפירוש השני בדיבור הקודם דאין כאן לא סימנין ולא שנים אלא הכל ע"פ עדות האב ומיירי נמי דבשעת עדות האב כבר נעשה המעשה דנדרים והקדש או אכילת וביאת איסור וא"כ קשיא להו שפיר מההיא דפרק הניזקין דלאפוקי מחזקת היתר לא מהני ע"א אלא במה שבידו כן נ"ל לכאורה בכוונתם ובהכי הוי אתי לי שפיר מה שתירצו דעשאוהו כדבר שבידו וכן כתבו ג"כ בסוף הדיבור ומשמע דמדרבנן החמירו ועשאוהו דלישנא דעשאוהו הכי משמע ועוד דע"כ מדרבנן איירי דאלת"ה תיקשי כיון דמסקו בסוף הדיבור לחלק בין אב לאחר א"כ למה הוצרכו כלל לתי' הראשון דבפשיטות הוו מצי לתרץ דנהי דע"א דעלמא אינו נאמן אפ"ה האב נאמן יותר דדייק טובא אע"כ דמעיקרא דהוי משמע להו דמדאורייתא איירי לא שייך לחלק בין אב לאחר מטעמא דדייק. משא"כ לבתר דמסקו דחומרא דרבנן הוא דעשאוהו כמו שבידו שפיר יש לחלק בין אב לאחר. ולפ"ז דמדרבנן איירי הוי קשיא לי טובא על תירוצם תינח הך ברייתא דנדרים והקדישות מ"מ אכתי לא מיתרצא קושייתם לענין מימרא דרב חסדא לעיל דאמר דהאב נאמן לקרבן והתם ודאי מדאורייתא איירי כדפרישית ותיקשי להו אמאי מהימן כיון שאינו בידו. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דהך מימרא דר"ח מיתוקמא להו שפיר דבשעת עדות האב לא הוי לענין קרבן ועונש עבירה אלא שאחר העדות עברו עבירה שחייבין קרבן מש"ה מהימן משא"כ ברייתא דהכא דאיירי ע"כ לאחר שעברו לפירוש השני בדיבור הקודם לא מהימן מדאורייתא אלא דמדרבנן עשאוהו כמו שבידו. אלא דאכתי קשיא לי טובא א"כ דקושטא דמילתא בהכי מיפרשא דמימרא דר"ח איירי שהעיד קודם מעשה וברייתא לאחר מעשה אכתי מאי מייתי הש"ס תניא כוותיה דר"ח דהא לא דמי כלל דר"ח מדאורייתא איירי וקודם מעשה והכא לאחר מעשה ומדרבנן ולא הוי סייעתא כלל דאפשר דקודם מעשה נאמן אף למכות ועונשין או להיפך דאין לחלק בין קודם מעשה ובין לאחר מעשה ובתרווייהו מדאורייתא לא מהימן כלל ומדרבנן מהימן לחומרא בעלמא ולדעתי צ"ע גדול ליישב דברי התוספות בזה הדיבור. עוד היה נ"ל לפרש דמה שהקשו התוס' דלא מהימן אלא במה שבידו לאו אסוגיא דפ' הניזקין קאי אלא אסוגיא דמתני' בסמוך דהאב גופא אינו נאמן על בתו אלא במה שבידו ומש"ה אינו נאמן לומר נשבית ופדיתיה וא"כ כ"ש על בנו וכמו שאבאר בסמוך דלמסקנא נמי לא אידחי הך סברא דבידו ובזה היה אפשר ליישב קצת דלא שייך שקלא וטריא דידהו אלא אברייתא ואיירי בעדות האב לגבי בנו ובתו ממש משא"כ במימרא דר"ח אין העדות על בנו ובתו כלל דהא לאו בני עונשין נינהו אלא לחייב קרבן למי שבא עליה ותו לא דמי למתניתין דבסמוך אלא שבכל זה עדיין לא נתיישבה דעתי והדבר צריך תלמוד בכל דבריהם בענין זה ואבאר קצת בסוגיות הבאות לפנינו ועיין ג"כ בלשון התוס' בפרק אלמנה לכ"ג דף ס"ח בד"ה רישא פסולי כהונה והרבה יש לי דקדק על דבריהם מסוגיא דשמעתין ואין להאריך כאן בדבריהם:

(קונטרס אחרון) דף סד בד"ה נאמן לנדרים הקשו התוס' תימא הא אין עד א' נאמן אלא במה שבידו ותירצו דכיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו והארכתי בפנים בכוונתם אי איירי מדאורייתא או מדרבנן ויהיה איך שיהיה לא יכולתי ליישב דבריהם כהוגן כמו שכתבתי בפנים אמנם כל דבריהם כאן היינו למאי דפשיטא להו דכל ספק קטן וספק גדול מוקמינן לה מדאורייתא אחזקת קטנות דמעיקרא וכן כתבו התוספות להדיא ביבמות פרק אלמנה לכ"ג דף ס"ח גבי ספק בן ט' שנים ויום אחד ספק שאינו שהקשו שם בד"ה רישא פסולי כהונה אמאי פוסלה מן התרומה בביאתו ונוקמיה אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט' ונוקי איתתא בחזקת כשרות לענין תרומה כדמוכח בכתובות דף כ"ה גבי מוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ומוקי לה בתרי ותרי כו' ותירצו שם דהאי דספק בן ט' איירי כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' ומש"ה לא מוקמי' ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט' כו' ע"ש אלא דלכאורה קשיא לי טובא דלמאי דקשיא להו אכתי לא משני שפיר דמלבד שהוא דוחק לאוקמי מתני' דוקא בהכי דאיירי דוקא בענין דהשתא הוא ודאי בן ט' שאין רמז לזה במשנה אלא דיותר קשה אמאי אזלינן בתר השתא אדרבא איכא לאוקמי טפי אחזקה קמייתא דהא קיי"ל בכל דוכתי דחזקה קמייתא עדיפא וכ"ש למאי שכתבו בלשון קושייתם דאיכא נמי לאוקמי האשה בחזקת כשרות וא"כ איכא תרי חזקי לקולא חזקת קטנות של האיש וחזקת כשרות של האשה וחדא חזקה לחומרא למיזל בתר השתא וחדא במקום תרתי לאו כלום הוא כדמוכח לקמן פ' עשרה יוחסין ובדוכתי טובא ויש ליישב דבריהם בזה אלא שאין להאריך כאן אמנם כן לולי דברי התוס' היה נראה לי דחזקת קטנות לא הוי חזקה גמורה כיון שבכל יום הולך וגדל ואי אפשר לומר כמו שהוא עכשיו כמו כן היה מקודם ואף ע"ג דקיי"ל דכל חזקה אע"פ שעשויה להשתנות אפ"ה מיקרי חזקה נראה דהיינו דוקא בדבר שעשוי להשתנות בספק משא"כ הכא שהשינוי הוא בוודאי שבכל עת ורגע הקטן הולך וגדל איכא למימר שפיר דלא הוי חזקה גמורה וא"כ לפ"ז לא הוי צריכין לתרץ נמי הכא כיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו אלא דטפי הו"ל לפרש כיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שאין לו חזקה לא איסור ולא היתר ועוד יש לי לדקדק הרבה בזה ואין להאריך וכן בעיקר דבריהם שכתבו כאן דדוקא האב נאמן לנדרים דדייק טפי משא"כ בעד א' דעלמא ובלשון המרדכי פ' מצות חליצה מצאתי שכתב בשם רבינו ברוך וכמה גאונים דה"ה דאחר ג"כ נאמן והא דנקט אב היינו לפי דאורחא דמילתא הוא שאב יודע מספר שנותיו של הבן ע"ש. ומסיק התם מילתא בטעמא דאחר נמי מהימן מדאמרינן בכריתות אפילו אחד אומר אכלת חלב ושותק נאמן וא"כ משמע מדבריו דס"ל דשותק דהתם דמהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא דלעולם עד א' נאמן לאיסור כל היכא דליכא מאן דמכחיש ליה כמו שהארכתי בזה בפנים בסוגיא דלקמן דף ס"ה ע"ב שכן הוא שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו משא"כ התוספות דהכא אזלי לשטתייהו שכתבו לקמן דטעמא דשותק מהימן הוא משום דשתיקה כהודאה דמיא ולפ"ז לא שייך האי טעמא הכא כיון דהבן עצמו אין לו לידע מספר שנותיו ועוד דקטן הוא ואין עדותו כלום ומש"ה פשיטא להו דדוקא אביו נאמן ולא אחר:

(קונטרס אחרון) מיהו אחר שכתבתי כל זה בכל זה לא הונח לי בטעמא דרב חסדא דמחלק בין קרבן למכות ועונשין כיון דתרווייהו כחדא כתיבא לא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת ופשטא דקרא דעון היינו מזיד שחייבין מלקות וחטאת היינו שוגג דחייב קרבן. ועוד שרגיל אני לפרש דהא מילתא דבעינן ב' עדים לעשותו כגדול אפילו לענין מכות ועונשין לאו מסברא בעלמא ילפינן להו אלא דלענ"ד מקרא מלא הוא דכתיב לא יקום עד א' באיש והאי באיש לשון מיותר הוא כדאיתא בהדיא בספרי אין לי אלא לעדות איש לעדות אשה מנין ת"ל לכל עון ולכל חטאת ואם סופינו לרבות האשה א"כ מה ת"ל באיש לעון הוא דאינו קם אבל קם לעדות אשה להשיאה וכבר כתבתי בחדושי ובקונטרס אחרון בכמה דוכתי דהך דרשה דספרי דנאמן עד א' בעדות אשה להשיאה לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דהא בכולה תלמודא דידן לפי שיטת רוב הפוסקים ככולם דאין עד א' נאמן באשה להשיאה מן התורה אלא מתקנת חכמים בעלמא משום תקנת עגונות וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה באיש למה לי לכך נ"ל דפשטא דקרא הכי קאמר לא יקום עד א' באיש פי' דאין עד א' נאמן לומר שהוא איש דהיינו גדול הנקרא איש ובר עונשין כדי שיתחייב בכל עון ולכל חטאת ובזה נ"ל ג"כ לדרוש המקרא כמין חומר מאי דמסיים בסיפא דקרא ע"פ ב' עדים יקום דבר ודרשינן בגמרא בכמה דוכתי דבר ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים א' בגבה וא' בכריסה ומ"ש דנקט בגמרא הך מילתא דחצי דבר לענין ב' שערות טפי מבשאר מילי דממון דהרי פשטא דקרא דיקום דבר בממון קאי כדאמרינן לקמן ולמאי דפרישית א"ש דכיון דפשטא דרישא דקרא היינו דאין עד א' נאמן לעשותו איש דהיינו גדול א"כ בהך מילתא גופא מסיים סיפא דקרא עפ"י שני עדים יקום דבר והיינו נמי לעשותו כגדול בין לממון בין לעונשין וא"כ שפיר שייך הך דרשה דדבר ולא חצי דבר להך מילתא גופיה דאיירי לענין גדלות דתליא בשתי שערות דבעינן שיעידו שני עדים בדבר שלם על שתי השערות ולא חצי דבר כנ"ל נכון ולבי אומר לי שקרובים הדברים אל האמת בעזרת האל:

וכיון דהכי הוא א"כ כ"ש דקשה יותר מ"ט דרב חסדא דאמר דעד א' נאמן לקרבן דהא קרא גופא בקרבן איירי לכך נלע"ד לפרש בפשיטות דדוקא באומר זה בני בן טי"ת נאמן לקרבן וע"כ דלאו לחייב בנו קרבן איירי דהא לאו בר עונשין הוא אלא לחייב קרבן את האשה הנבעלת לו אם היא גדולה ובת עונשין והשתא א"ש דלא שיין הא מילתא כלל בדרשה דלא יקום עד א' באיש שכתבתי דהיינו לעשותו כגדול לכל עון ולכל חטאת דהכא עיקר עדות העד אינו לחייבו עון וחטאת מחמת שהוא איש דהא אכתי לאו איש הוא אלא עדות העד אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שמעיד האב על בנו שהוא בן טי"ת וא"כ ממילא הוחזק הבן עפ"י עדות האב שהוא בן טי"ת וראוי לביאה ונאמן הוא בכך כיון שאין עדותו לעון וחטאת ולאחר שהוקבע עדותו ונאמן כשנים הו"ל כודאי גמור ומשו"ה האשה הנבעלת לו בעדים ממיתין אותה על ידו והשתא א"ש טובא דלקמן בברייתא דקתני בני זה בן י"ג שנה ויום א' כו' נאמן לנדרים אבל לא למכות ועונשין ומדלא מפליג הכא בדידיה בין קרבן למכות ועונשין כדמפליג ר"ח אע"כ דהכא אף לקרבן אינו נאמן במה שאומר בני זה גדול הוא לחייבו קרבן דהיינו קרא דלא יקום עד א' באיש לכל חטאת למאי דפרישית דאיש היינו גדול וחטאת היינו קרבן כן נ"ל נכון בעז"ה ודו"ק היטב:

משנה קדשתי את בתי כו' נשבית ופדיתי' כו' אינו נאמן. והקשה הר"ן ז"ל דאמאי לא מהימן לומר נשבית ופדיתיה במיגו דקדשתי וגרשתי ותירץ כיון דבטענת נשבית פוסלה אף מתרומה לא מהימן אף לפוסלה מכהונה דמיגו לחצי טענה לא אמרינן ואף דבבת ישראל לא שייך פסול תרומה אפ"ה לא חשיב מיגו כיון דבבת כהן פוגמה יותר ולכאורה הוא דוחק והריטב"א ז"ל תירץ דלענין עדות לא שייך מיגו וזה ג"כ לא יתכן לפי שיטת התוס' לעיל דף מ"ג ע"ב בד"ה והשתא שכתבו דדוקא בשני עדים לא אמרי' מיגו לפי שאין א' יודע מה יש בלבו של חבירו כו' ע"ש משמע להדיא דהיכא דע"א מהימן שייך שפיר ענין מגו. אמנם לענ"ד נראה דבלא"ה אין כאן מיגו שאם יאמר קדשתי לפלוני וגרשתיה א"כ אוסרה בקרובים של פלוני ואפשר שאין בדעת האב לאסרה עליהם וניחא ליה טפי לומר נשבית ופדיתי ואם יאמר קדשתי ואיני יודע למי כ"ש שאוסרה על כל העולם א"כ לא שייך כאן מיגו דמסתמא רוצה יותר שתהא ברשותו לקדשה למי שירצה ועוד דאם יאמר קדשתי' ע"כ צריך שיאמר קדשתיה בפני פלוני ופלוני והלכו למ"ה ומתו וכה"ג בענין גירושין צריך שיאמר גרשתיה בפני פ' ופ' והלכו למ"ה או מתו והגט נאבד ממני ולא מיקרי מיגו בכה"ג דלא שכיח כלל ויאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו וכ"ש דקשה טפי על לשון הר"ן ז"ל שהרי כתב להדיא בכתובות בסוגיא דפתח פתוח דהא דלא מהימנא במיגו דמוכת עץ הייתי משום דמ"ע לא שכיח וא"כ למה ליה לאהדורי הכא אטעמא אחרינא דהא בלא"ה לא שייך מיגו בכה"ג. ועיין מה שכתבתי בזה בק"א דכתובות שם בסוגיא דפ"פ:

גמרא ולא והרי בידו להשיאה לממזר כו' נראה דהא דפשיטא ליה לתלמודא דביד האב להשיאה לפסול לה ולא אמרינן דלא זכי רחמנא לאב אלא בקדושי היתר אבל דאיסורא לא זכי ליה רחמנא היינו משום דבהאי ענינא גופא דכתב רחמנא את בתי נתתי לאיש הזה דכתיב בפרשת מוציא ש"ר כתיב נמי ולו תהיה לאשה ודרשינן בסיפרי אשה הראוי' לו למעט אשה שאינה ראויה לו אלמא דאע"ג דאינה ראוי' לו אפ"ה הוו קידושי מעליא מה שקידשה לו האב כן נ"ל:

שם ותסברא רישא כו' ועוד אילו אמר האי דלא ניחא ליה בגווה כו' ופירש"י אילו אמר האי גברא לא ניחא לי לקדשה כו'. משמע מפשטא דלישנא דאהאי בבא דרישא קאי דאומר קדשתיה וגרשתי' ומסתמא איירי שאמר קדשתיה לפלוני וגרשתיה דבהאי דיבורא רוצה לפוסלה לכהונה ולאוסרה ג"כ בקרובי פלוני ובהא קאמר שפיר דליכא למימר דטעמא משום שבידו לקדשה לפלוני דהא אילו אמר האי פלוני דלא ניחא ליה לא מצי האב לקדשה לו בע"כ ומכ"ש דלפ"ז מה"ט גופא לא שייך לומר דבידו לקדשה לממזר או אלמנה לכ"ג דודאי לאו בידו והשתא א"ש דלמסקנא דיליף רב הונא מקרא דהאב נאמן לאסור את בתו עיקר קרא לא איצטריך אלא באומר קדשתי' ואיני יודע למי קדשתיה אע"ג דאין זה בידו כ"כ ועוד שאוסרה איסור עולם בכך ואפ"ה הימניה רחמנא כמו שפרש"י בשמעתין בד"ה לאיש אסרה וממילא דכ"ש דמהימן לומר קדשתי' וגרשתי' או קדשתיה לפסול לה והא דמייתי הכא במסקנא הזה התירה לאו עיקר דרשה הוא דהאי הזה מסקינן בפרק האשה שנתארמלה דף כ"ב הזה ולא ליבם משום דלגופא לא איצטריך דאי למימרא דנאמן לומר קדשתיה לפלוני לאוסרה לכל העולם מילתא דפשיטא היא שהרי בידו גם עכשיו לקדשה לשום אדם יהיה מי שיהיה אף למנוול ומוכה שחין ונראה דהיינו דקשיא להו לתוספות ישני' שם בפ' האשה שנתארמלה בד"ה מנין לאב שנאמן לאסור דל"ל קרא ותיפוק ליה דבידו לקדשה ומתרצין דאין בידו כ"כ ולכאורה דבריהם בזה תמוהין דהיינו קושית הגמ' דהכא גופא אילו אמר דלא ניחא ליה ולמאי דפרישית אתי שפיר דהתוס' שם מעיקרא לא הוי משמע להו שום סברא שלא ימצא שום אדם שיקדשנה מעכשיו ולא דמי לקושיית הגמרא ואפ"ה מתרצין דאפשר שאין בידו כ"כ דשמא לא ימצא שום אדם שיקדשנה כן נ"ל ברור בכוונת התוס' שם ועיין מה שכתבתי שם בדקדוק לשון רש"י דלכאורה פירושו שם ופירושו כאן נראין כסותרין וצ"ע ודוק היטב:

שם בנישואין הימני' רחמנא בשבויי' לא הימני'. נראה דבשבוייה לא שייך לומר דלא הימניה רחמנא דבלא"ה שבוייה מותרת לכהן מדאורייתא ולא מיתסרא אלא מדרבנן כמ"ש התוס' להדיא בפ' אלו נערות דף ל"ו ע"ב אלא דעיקר מילתא דלא הימני' רחמנא לאב לומר הבעלתיה לא' מהפסולין כדאיתא בירושלמי ומשום לישנא דמתניתין נקיט הכא שבוייה והעיקר מילתא דמסקינן הכא דלא הימניה רחמנא אלא בנשואין ולא ילפינן מנשואין לשאר מילי דבכל ענין נאמן האב לפוסלה כי היכי דהימניה רחמנא ע"י נשואין כדאשכחן כה"ג טובא ואף בהאי מילתא דרב הונא גופא למאי דס"ד מעיקרא בפ' האשה שנתארמלה דילפינן מהאי קרא להפה שאסר הוא הפה שהתיר לכל התורה כולה ולא מפלגינן בין נשואין לשאר מילי אלא דהכא ליכא למילף מנשואין לשאר מילי דנשואין שאני משום שבידו וכדפרישית בסמוך דעיקר סברא לא נדחית כן נ"ל:

משנה מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן כו' וע"כ בשעת מיתתו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא קתני וכ"פ הרשב"ם ז"ל בפירוש בפ' יש נוחלין והכי מוכח שם בש"ס דמקשה אמתניתין דהתם לפטור מן היבום תנינא ולא משני דאיצטריך לאשמעינן דנאמן אף שלא בשעת מיתה אע"כ דאין שום סברא לחלק ואפילו רבותא בעלמא נמי ליכא אלא דבאמת יש לדקדק הא לשינויא דרבה הכא דמשמע ליה דעיקר טעמא תליא במה שאמר בשעת מיתה ונהי דשינויא דרבה נדחה אפ"ה מאי פסיקא ליה להש"ס התם להקשות תנינא דהא ודאי איצטריך מתניתין דהתם לרבותא דאף שלא בשעת מיתה נאמן לומר יש לי בנים ומתניתין דהכא נמי איצטריך דאף בשעת מיתה אין נאמן לומר יש לי אחין:

רש"י בד"ה דלא מוחזק לן האי גברא כו' ואי אתא אח לאחר מיכן ואמר אחוה דמיתנא אנא לאו כל כמיניה כו' עכ"ל. ולכאורה דברי רש"י ז"ל תמוהין מאד כמו שתמה מהרש"א ז"ל דהא בלא"ה לא הוי מהימן היאך למימר אחוה דמיתנא אנא אע"כ דאיירי שהביא עדים וכמו שכתב הרא"ש ז"ל ולשון רש"י ז"ל א"א לפרש על דרך זה דא"כ מאי לאו כל כמיניה דקאמר ובלא"ה לשון לאו כל כמיניה תמוה דאף אם מאמינין לו אפ"ה פטורה מחליצה כיון דמהימן הבעל במה שאמר יש לי בנים וכמ"ש כל זה מהרש"א ז"ל:

מיהו הרשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין כתב שם ג"כ כלשון רש"י ז"ל בשמעתין וגם שמה תמה מהרש"א ז"ל על פירושו והנלע"ד בכוונת רש"י ורשב"ם ז"ל דלא משמע להו לפרש כפירוש הרא"ש ז"ל דנפקא מיניה בנאמנות הבעל שיש לו בנים לענין אם יבאו עדים אח"כ ויעידו שיש לו את דבכה"ג פשיטא להו דלא מהימן דהא אפילו למאי דקי"ל כרבי דאלים ליה הך סברא דמה לי לשקר טובא אף במקום חזקה גמורה אפ"ה כתבו הפוסקי' דהיכ' דאיכא עדים מעיקרא שיש לו אח תו לא מהימן הבעל לומר שיש לו בנים כמבואר בטוא"ה ובש"ע סימן קל"ו כ"ש הכא דאליבא דר' נתן קיימינן דלא אלים ליה מה לי לשקר א"כ אפי' אם באו עדים לאחר מיכן דיש לו אחים איגלי מילתא למפרע דבשעת שאמר הבעל יש לי בנים בא להוציאה מחזקת זקוקה ליבם ומש"ה לא מהימן לא מיבעיא לפירוש הרשב"ם ז"ל שם שכתב להדיא דבלא איתחזק לא בבני ולא באחי לא מהימן לומר יש לי בנים אלא משום דאיכא ספק ספיקא וא"כ כיון שבאו עדים שבודאי יש לו אח תו ליכא אלא חד ספיקא אם יש לו בנים ואדרבא לא איתחזק בבני' הרי נשארה בחזקת זקוקה ואפי' ע"א דעלמא לא הוי מהימן לומר יש לו בנים כ"ש הבעל גופא דגרע טפי כמו שאבאר (ועיין בקונטרס אחרון) אלא דאפי' אם נאמר דהרשב"ם ז"ל לא הוצרך לפרש שם טעמא דס"ס אלא למאי דאכתי לא אסיק אדעתא התם סברא דמה לי לשקר דבידו לגרשה משא"כ הכא בשמעתין דאף לרבי נתן מהני קצת סברא דמה לשקר אפ"ה איכא למימר דאם באו עדים אח"כ שיש לו אחים בטל נאמנות הבעל למפרע דבטעות הוי ומש"ה הוצרכו רש"י והרשב"ם לפרש דמהני נאמנות הבעל לענין אם יבא לאח"כ ויאמר אחוה דמיתנא אנא דמשמע להו דאי הוי אתא מעיקרא הוי מהימן משום דהך חזקה דלא איתחזק באחי לאו חזקה גמורה היא שהוא בודאי בחזקה שאין לו אלא ספק יש לו ספק אין לו ובספק כי האי ע"א מהימן וכ"ש הכא דאליבא דאביי קיימינן דס"ל לקמן באשתך זינתה בע"א דמהימן לאפוקה מחזקה וכ"ש הכא דה"ל כמילת' דעבידא לאיגלויי במה שאמר אחוה אנא משא"כ הבעל גופא שאמר בשעת מיתה יש לי אחים אינו נאמן דלא חשיב כמילתא דעבידא לאיגלויי כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' יש נוחלין ע"ש ועוד נ"ל דבבעל שייך טפי לומר דלצעורה קא מיכוון נמצא דלפ"ז אי לאו שאמר הבעל יש לי בנים ומהימן תו לא הוי משתריא בלא חליצה דהך דאמר אחוה דמיתנא אנא הוי מהימן טפי כדפרישית אלא דמ"מ כיון שמקודם לכן אמר הבעל יש לי בנים ומהימן דמה לי לשקר מרע ליה לחזקה וחזקה אין אדם חוטא ולא לו כפרש"י לקמן תו לא מהימן האי עד א' לומר אחוה דמיתנא אנא כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י והרשב"ם ז"ל ועי"ל דמה שכתבו אם יבא האח ויאמר אחוה דמיתנא אנא היינו שיאמר שיש לו עדים על זה וכדאמר אביי גופא בפ' יש נוחלין דאף בקלא בעלמא צריכה להמתין ובזה מהני נאמנות הבעל דמוקי לה בחזקת שאינה זקוקה מצד מה שאמר יש לי בנים תו לא מהימן האח אף להצריכה להמתין אלא לאלתר שרינן לה וגם זה נכון אלא דהראשון נ"ל יותר נכון ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) רש"י בד"ה דלא מוחזק לן האי גברא בשעת מיתה לא באחי ולא בבני. וכתבתי בפנים ביישוב לשון רש"י והרשב"ם ז"ל דהיכא שבאו עדים שבודאי יש לו אח ולא איתחזק בבני וא"כ היא בחזקת זקוקה ואפילו עד א' דעלמא לא הוי מהימן לומר יש לו בנים כ"ש הבעל גופיה ומ"ש כן בפשיטות אף ע"ג דהרמב"ן ז"ל כתב להדיא דעד א' נאמן לומר לאשה ניתן לבעלך בן במד"ה א"כ משמע להדיא דאע"ג דמסתמא באית ליה אחי קמיירי ולא הוחזק ג"כ בבני ואפ"ה ע"א נאמן לומר שיש לו בן אלא דאכתי לא דמי דנ"ל דהתם בדינו של הרמב"ן ז"ל לא איירי אלא אם בידוע שבעלה היה במד"ה וא"כ אפשר שנשא שם אשה וילדה לו בן וכיון שאין העד סותר בזה חזקה ראשונה שלא היו לו בנים כאן אפשר שאח"כ זכה שם לבנים ומש"ה מהימן משא"כ הכא כיון דלא איתחזק בבני והעד ואומר שכבר יש לו בנים מקודם א"כ עדותו סותרת החזקה לגמרי דאי איתא דהו"ל בנים קלא הוי ליה למילתא ומשו"ה לא מהימן ובכה"ג גופא כ"ש דבעל לא מהימן לומר שיש לו בנים כבר שסותר החזקה כנ"ל ברור וכן כתב הב"ש בא"ע סי' קנ"ו ס"ק י"ד לפרש כן דברי הרמב"ן ז"ל אלא דלפ"ז יש לי לתמוה על הרמב"ן ז"ל שכתב בחידושי ב"ב דף קל"ד גבי מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה והקשה הוא ז"ל דדבר תימא הוא דאף בלא האי טעמא דבידו לגרשה למה לא יפטר והלא אף עד א' נאמן ביבמה לשוק כגון באומר ניתן לי בן במד"ה ולמאי דפדישית ודאי לק"מ דהא לא דמי כלל דהא אומר ניתן לי בן במד"ה אינו סותר החזקה משא"כ באומר זה בני דמשמע דאיירי באומר שזה הוא הבן שיש לו מקודם וכיון שלא הוחזק בבן הרי סותר החזקה ומשו"ה אין להאמינו אלא מטעמא דבידו לגרשה ולענ"ד לשון הרמב"ן ז"ל צ"ע ומלבד זה יש לי לדקדק הרבה בדבריו ואין להאריך כאן אולי אזכה לבאר אי"ה באריכות בחידושי לב"ב:

ולחרמים. אם החרימו מנכסיהם הוי חרם לבדק הבית וקדשים וכן אם אמר ערכי עלי נערך: אבל לא למכות. להחזיק שערותיהן בחזקת סימן ללקות ולהעניש: מתני' גירשתיה. קבלתי את גיטה: והרי היא קטנה. עכשיו כשאמר עליה כך: נאמן. לפוסלה מן הכהונה: והרי היא גדולה. משגדלה אמר כן ובקטנותה לא אמר אינו נאמן ומותרת לכהן: נשבית. הרי היא פסולה לכהונה משום ספק זונה ובגמרא מפרש טעמא: גמ' רישא בידו. בעודנה קטנה בידו לקדשה לאחר ולחזור ולקבל גט הימנו הלכך נאמן דמה לו לשקר אי בעי פסיל לה: סיפא לאו בידו. לקדשה משגדלה ולא למוסרה ביד עובד כוכבים לא גדולה ולא קטנה: והרי בידו. כשהיא קטנה: להשיאה לחלל. לנולד מאלמנה לכ''ג דאמר לקמן בפרק בתרא (דף עד:) עמוני ומואבי כותי נתין חלל וממזר מצרי ואדומי שבאו על כהנת לוייה וישראלית פסלוה: כר' דוסתאי בן יהודה. ס''ל לתנא דידן דאמר לקמן (דף עז.) בנות ישראל מקוה טהרה לחללים דבת חלל זכר כשרה לכהונה שאשתו טהרה את זרעו וכיון דבתו כשרה אלמנתו כשרה דכל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו הלכך אין בידו לפסול בתו קטנה מן הכהונה וא''ת הרי בידו לפסלה בקידושין וגירושין התם מכהונה פסיל לה מתרומה לא פסיל לה אם בת כהן היא אבל נשבית פסולה אף מן התרומה: והרי בידו להשיאה לממזר. דקיימא לן (לקמן דף סח.) קידושין תופסין בחייבי לאוין וביד האב להשיאה לו בעבירה ותפסל מן התרומה: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. דאין ביד האב להשיאה אלא למי שקידושין תופסין בה והא דר''ע לקמן בפרקין (שם): ה''ג הרי בידו להשיאה אלמנה לכ''ג וכר' סימאי. כלומר אם אלמנה היא הרי בידו להשיאה לכ''ג ואפי' לר''ע דאע''ג דחייבי לאוין היא מודה ר' עקיבא דקידושין תופסין לו בה: וכדרבי סימאי. דאמר מן הכל שהן חייבי לאוין עושה ר' עקיבא הוולד ממזר דקסבר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין חוץ מאלמנה לכ''ג: שהרי אמרה תורה אלמנה לא יקח. וסמיך ליה ולא יחלל זרעו בעמיו דמשמע חללין הוא עושה זרעו שמחוללין מן הכהונה ואינו עושה ממזרין וכיון דאין הולד ממזר ש''מ ס''ל קידושין תופסין בחייבי לאוין דכהונה דאי אין קידושין תופסין הוי הולד ממזר כדתנן בפרקין (לעיל סו:) כל שאין לה קידושין עליו הולד ממזר: כרבי ישבב. מתני' כרבי ישבב אליבא דרבי עקיבא ס''ל דאמר בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף שמרבה פסולין בישראל שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר כל איש בישראל שאין ביאתו מותרת באשה שיבא עליה הולד שנולד מאותה ביאה ממזר: הניחא אי טעמא דנפשיה קאמר. ולאו לאפוקי מדר' סימאי לחודיה אתי לאיפלוגי אחייבי לאוין דכהונה לחודייהו אלא כלל הוא בידו שכל ביאה שהיא בעבירה הולד ממזר ושפיר מתרצינן למתני' דאין קידושי עבירה קידושין ואין ביד האב להשיא בתו למי שמחללה בביאתו: אלא אי לאפוקי מדר' סימאי אתי. ולא להוסיף אלא אחייבי לאוין דכהונה אבל במצרי ואדומי תוך ג' דורות שהן חייבי עשה מודה דקידושין תופסין לו בה הרי בידו להשיאה להן והן מחללין אותה מתרומה ומן הכהונה כדלקמן (דף עד:): ותסברא. דהאי שינויא דלעיל שינויא הוא וטעמא דרישא משום דבידו הוא נהי דבידו לקבל קידושין מאיש שבא לקדשה: אילו אמר האי גברא לא ניחא לי. לקדשה מי מצי וכו': לאיש אסרה. על הכל שאין אנו יודעים למי וכי אמר הזה התירה לזה: לנישואין הימניה. אם נערה אם קטנה אבל בבוגרת לא מישתעי קרא דנערה כתיב הלכך לא מהימן משגדלה: בשבויה. לא הימנוהו כלל: מתני' יש לי בנים. ואין אשתו זקוקה ליבם: יש לי אחים. זקוקה ליבם והיא היתה עד הנה בחזקת שאינה זקוקה: גמ' בשעת קידושין אמר יש לי בנים. כדי שלא תדאג מן הייבום ותתרצה לו ומיהו כשקידשה לא אמר על מנת: בשעת קידושין אמר שאין לו אחים. ואין לדאג מן הייבום: נאמן להתיר כו'. כלומר נאמן במה שאמר בשעת קידושין ואין נאמן במה שאמר בשעת מיתה: שאני התם. בברייתא כיון דהדר ביה מדיבורא קמא בשעת מיתה קושטא קאמר שלא יהא עון תלוי בו אבל מתני' שלא אמר בשעת קידושין אין לי אחים כי אמר השתא יש לי אינו נאמן דלצעורה קא מכוין: דקא מרע לדיבוריה. בשעת קידושין: דלא מוחזק לן. האי גברא בשעת מיתה לא באחי ולא בבני וקיימא הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה לייבום הלכך אמר יש לי בנים אחזקה קמייתא הוא דקא מוקים לה הלכך נאמן ואי אתי אח לאחר מכאן ואמר אחוה דמיתנא אנא לאו כל כמיניה דאהני דיבור לחזקה: אמר יש לי אחים. ואין לי בנים לאו כל כמיניה דמפקינן לה מחזקה: ברייתא. דקא''ר נתן נאמן לאסור:

ריבוי שערות סמכינן אריבוי שערות דאין דרכם לבא קודם י''ג שנה אי נמי אם הם גדולים בקומה יש לסמוך על הסימנים והקומה ואפי' אין לו כי אם ב' שערות אבל הכא מיירי שלא הביא רק ב' שערות ולא הגדיל בקומה ולכך קאמר גמרא דלמכות ועונשין אינו נאמן עוד פר''י שיטה אחרת דבמקום סימנין א''צ עדות שנים וא''ת א''כ מה אנו צריכין לנאמנותו של אביו וי''ל דמיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים שאכל בנו חלב או בא על הערוה והיה גדול כשעשה את העבירות אבל אין אנו יודעים אם היו לו שנים באותו הזמן או סימנים ובא לאשמעינן דהאב נאמן לומר דאותו הזמן היו לו שנים או סימנים דהיינו שתי שערות והא דלא חשיב סימנין חד מינייהו נקט: נאמן לנדרים. דעד אחד נאמן באיסורין תימה הא אין נאמן אלא בדבר שבידו וי''ל כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו מיהו קשה מאי איריא אב אפי' אחר נמי וי''ל דאב דייק טפי לדעת שניו לפי שעליו מוטל להודיעו לאחרים ולכך לאב עשאוהו כבידו ולא לאחרים: [כר' דוסתאי וכו'. פרש''י כיון שבתו כשרה אלמנתו כשרה וכו' ור''י אומר טעם אחר דאם היה פוסלה בביאתו לא היו הבנים כשרים דה''ל כחלל שנשא חללה דלכ''ע הולד חלל. ת''י]: