קידושין סג ע"ב

עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁתּוֹק אַבָּא אֵימָא סֵיפָא מֵת הַבֵּן מְלַמְּדִין אֶת הָאָב לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה אַמַּאי וְהָא שְׁתֵיק אֶלָּא אֲמַר לַהּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא יְמַחֶה אַבָּא
רֵישָׁא בְּחַד טַעְמָא וּמְצִיעֲתָא וְסֵיפָא בְּחַד טַעְמָא אָמַר רַבִּי יַנַּאי אִין אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ שְׁמַע מִינַּהּ לִדְרַבִּי יַנַּאי דָּחֲקִינַן וּמוֹקְמִינַן מַתְנִיתִין בִּתְרֵי טַעֲמֵי וְאַלִּיבָּא דְּחַד תַּנָּא וְלָא מוֹקְמִינַן בִּתְרֵי תַּנָּאֵי וּבְחַד טַעְמָא
רַב יוֹסֵף בַּר אַמֵּי אָמַר לְעוֹלָם חַד טַעְמָא הוּא וּמַאי עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא עַל מְנָת שֶׁלֹּא יְמַחֶה אַבָּא מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם
מַתְנִי' קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִידַּשְׁתִּיהָ וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִידַּשְׁתִּיהָ נֶאֱמָן זֶה אָמַר אֲנִי קִידַּשְׁתִּיהָ וְזֶה אָמַר אֲנִי קִידַּשְׁתִּיהָ שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס
גְּמָ' אָמַר רַב נֶאֱמָן לִיתֵּן גֵּט וְאֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס נֶאֱמָן לִיתֵּן גֵּט אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ וְאֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס אֵימָא יִצְרוֹ תּוֹקְפוֹ
רַב אַסִּי אָמַר אַף נֶאֱמָן לִכְנוֹס וּמוֹדֶה רַב אַסִּי בְּאוֹמֶרֶת נִתְקַדַּשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי וּבָא אֶחָד וְאָמַר קִידַּשְׁתִּיהָ שֶׁאֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס
תְּנַן רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס תְּיוּבְתָּא דְרַב אָמַר לְךָ רַב שָׁאנֵי הָתָם דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא אַחֵר בַּהֲדֵיהּ אִירְתוֹתֵי מִירְתַת
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַסִּי קִידַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִידַּשְׁתִּיהָ וּבָא אֶחָד וְאָמַר קִידַּשְׁתִּיהָ אַף נֶאֱמָן לִכְנוֹס כְּנָסָהּ וּבָא אַחֵר וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ לֹא כׇּל הֵימֶנּוּ לְאוֹסְרָהּ עָלָיו
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה נִתְקַדַּשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִידַּשְׁתִּי אֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְחַפָּה עָלָיו
אִיבַּעְיָא לְהוּ מַהוּ לִסְקוֹל עַל יָדוֹ רַב אָמַר אֵין סוֹקְלִין וְרַב אַסִּי אָמַר סוֹקְלִין
רַב אָמַר אֵין סוֹקְלִין כִּי הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב לְאִיסּוּרָא לִקְטָלָא לָא הֵימְנֵיהּ רַב אַסִּי אָמַר סוֹקְלִין לְכוּלַּהּ מִילְּתֵיהּ הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב אָמַר רַב אַסִּי וּמוֹדֵינָא בְּאוֹמֶרֶת נִתְקַדַּשְׁתִּי שֶׁאֵין סוֹקְלִים
וְאָמַר רַב אַסִּי הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא דִּידִי מְרַפְּסָן אִיגָּרֵי הַשְׁתָּא וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאִם בָּא לִכְנוֹס כּוֹנֵס אָמַרְתָּ סוֹקְלִים מְקוֹם שֶׁאִם בָּא לִכְנוֹס אֵין כּוֹנֵס אֵינוֹ דִּין שֶׁסּוֹקְלִין
וְלָא הִיא לְאָב הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לְדִידַהּ לָא הֵימְנַהּ
וְרַב חִסְדָּא אָמַר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵין סוֹקְלִין וְאַזְדָּא רַב חִסְדָּא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַב חִסְדָּא בְּנִי זֶה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּתִּי זוֹ בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד נֶאֱמָן לְקׇרְבָּן אֲבָל לֹא לְמַכּוֹת וְלֹא לָעֳונָשִׁין
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא בְּנִי זֶה בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד בִּתִּי זוֹ בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - ב

"על מנת שירצה אבא", שאמר הבן, משמע: "על מנת שישתוק אבא", כשישמע, ולא ימחה ויתנגד לקידושיי.

וכך תתפרש משנתינו: אם רצה האב, כלומר, שתק בשעת שמיעתו ולא מחה, הרי זו מקודשת, ואם לא רצה האב, כלומר שמחה ואמר: "איני רוצה בקידושי בני" אינה מקודשת.

ואם מת האב קודם ששמע על קידושי בנו, הרי זו מקודשת, שהרי לא התנגד לקידושי בנו. ^[1]

גם כך, אי אפשר לומר, כי אימא סיפא דמתניתין: מת הבן, מלמדין את האב לומר שאינו רוצה, משמע, שהאב שמע, ושתק, ^[2] ואנו מלמדין אותו שיאמר "איני רוצה" ואמאי מהניא מחאתו, והא שתיק בשעת שמיעה, ושוב אין מחאתו יכולה להועיל!? אלא על כרחך את הסיפא צריך לפרש כגון דאמר לה: "על מנת שלא ימחה אבא" ויאמר: "איני רוצה בקידושין", לפיכך, אם מת הבן יכול האב למחות ולבטל את הקידושין.

וגם את המציעתא, אפשר לפרש כשאמר לה: "על מנת שלא ימחה אבא", לפיכך, אם מת האב, והרי לא מחה, הרי היא מקודשת.

אבל את הרישא, הרי אי אפשר לפרש כך, כי, אם אמר לה: "על מנת שלא ימחה אבא", הרי יש לאביו אפשרות למחות כל זמן שירצה. אם כן, איך אמר התנא רצה האב, כלומר אם לא מחה האב, מקודשת היא, משמע, ודאי מקודשת, ואמאי, הרי אינה אלא ספק מקודשת, שמא ימחה האב לאחר זמן!? ^[3]

בעל כרחך, את הרישא יש לפרש: "על מנת שישתוק אבא" ^[4] ולפיכך, שתק הרי זו מקודשת, לא שתק, אלא מוחה לאלתר, אינה מקודשת.

ואת המציעתא ^[5] והסיפא יש לפרש: "על מנת שלא ימחה אבא" לפיכך, מת האב עד שלא מיחה הרי זו מקודשת, אבל כל ימי חייו אינם קידושין, שמא ימחה האב, מת הבן, מלמדין את האב למחות, כדי שלא תזקק ליבם.

והשתא תיקשי: וכי אטו רישא בחד טעמא [באוקימתא אחת] ומציעתא וסיפא בחד טעמא!?

אמר רבי ינאי: אין. כלומר: אכן, כך צריך לפרש את המשנה.

אמר ריש לקיש: שמעת מינה: לדעת רבי ינאי: ^[6] דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי [בשתי אוקימתות] ואליבא דחד תנא, ולא מוקמינן מתניתין במחלוקת תרי תנאי ובחד טעמא.

כלומר: עדיף להדחק, ולהעמיד רישא וסיפא, בשתי אוקימתות, מאשר לומר שבמשנה אחת מופיעות שתי דיעות של תנאים החולקים זה על זה, בלא שהמשנה רומזת על כך.

לפיכך, מעמידים אנו את הרישא כשהתנה: "על מנת שישתוק", ואת הסיפא כשאמר: "על מנת שלא ימחה".

ואיננו אומרים: כל המשנה מדברת כשאמר: "על מנת שירצה אבא" ומחלוקת תנאים היא איך לפרש את דבריו: תנא דרישא סבר שכוונתו היתה: על מנת שישתוק אבא. ותנא דסיפא סבר שכוונת המקדש היתה: על מנת שלא ימחה אבא.

נמצא, כדי להעמיד את המשנה כחד תנא, על כרחינו להעמידה בתרי טעמי.

רב יוסף בר אמי אמר: אין צורך לדחוק את משנתינו בתרי טעמי, כי לעולם, חד טעמא הוא, ומאי "על מנת שירצה אבא" דקאמר: "על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלושים יום" [תוך שלשים יום].

וכך תתפרש המשנה: רצה האב, כלומר, לא מיחה כל אותם שלשים יום, הרי זו מקודשת, לא רצה האב, שמיחה באותו זמן, אינה מקודשת.

מת האב, והרי לא מיחה, הרי זו מקודשת, מת הבן, ועדיין לא מיחה האב, מלמדים אותו שימחה, אם עדיין תוך שלשים הוא, כדי לפוטרה מן היבם.

מתניתין:

א. האב רשאי לקדש את בתו כל זמן שהיא קטנה, וכן כאשר היא "נערה", כלומר, ששה חדשים אחרי שנעשית "גדולה".

לאחר מכאן, "בוגרת" היא, והרי היא ברשות עצמה.

ב. נאמן האב לומר קידשתי את בתי שנאמר [דברים כב טז]: "את בתי נתתי לאיש הזה"

האב שאמר "קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה" נאמן, והרי היא אסורה לכל העולם מספק, כי כלפי כל אחד ואחד יש לומר: שמא לאחר היא מקודשת.

ואם בא אחד ואמר: "אני קידשתי אותה", ואין האב מכחישו, נאמן. ^[7]

ואם באו שנים לפנינו, זה אמר: "אני קידשתי אותה", וזה אמר: "אני קידשתי א ותה".

אם שניהם נותנים לה גט, הרי היא מותרת לכל אדם. ^[8]

ואם רצו, אחד נותן גט, ואחד [השני] כונס אותה, ממה נפשך אם הוא המקדש, הרי טוב, ואם חבירו קידש אותה, הרי נתן לה גט, ומותרת היא לו. ^[9]

גמרא:

שנינו במשנה: בא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן.

אמר רב: נאמן הוא ליתן לה גט, ואין נאמן לכנוס אותה.

נאמן ליתן גט, ואין לחשוש, שמא אינו בעלה, ושקר הוא דובר, כי, חזקה "אין אדם חוטא ולא לו", כי למה לו להתיר אשת איש חינם, בדבר שאין לו הנאה ממנו. ^[10]

ואין נאמן לומר "אני קידשתיה" כדי לכנוס אותה, כי אימא [אומרים אנו]: שמא יצרו תוקפו לשאת אשה זו, אף על פי שאסורה היא לו. ^[11] רב אסי אמר: "אף נאמן לכנוס, ^[12] כי אם אינו בעלה, לא היה מעיז את פניו בפני אביה, ^[13] לומר: "אני קידשתיה", כי ירא הוא שמא יכחישנו האב ויאמר לו: אמנם איני זוכר למי קידשתיה, אבל יודע אני בודאות, שאתה אינך בעלה. לפיכך, אם אמר: "אני קידשתיה", נאמן הוא לכנסה. ^[14]

ומודה רב אסי לרב: באשה שאומרת: "נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי" ובא אחד ואמר: "אני קידשתיה שאין הוא נאמן לכנוס, כי אינו מפחד שמא תכחישנו, היות ויודע הוא, שהיא תחפה עליו, ותתרצה בו, ותכחיש את כל מי שיבוא אחר כך, ויאמר: "אני הוא המקדש", לפיכך, אינו נאמן לכנוס, שמא יצרו תוקפו.

תנן: "קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה", זה אמר: "אני קידשתיה", וזה אמר: "אני קידשתיה", שניהם נותנים גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס, הרי, נאמן הוא אף לכנוס, ^[15] ותיובתא דרב!? אמר [יתרץ] לך רב: שאני התם, דכיון דאיכא אחר בהדיה [יחד עמו] אירתותי מירתת [מפחד הוא] מעיקרא, שמא יכיר האב שחבירו קידשה ולא הוא, והיות שכן, אומרים אנו: זה שכונס אותה, דובר אמת הוא, והשני שקרן, לכן מפחד הוא לכנוס אותה, ונותן לה גט. ^[16]

תניא בברייתא כוותיה דרב אסי: האב שאמר: "קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה", ובא אחד ואמר: אני קידשתיה, אף נאמן לכנוס, כדברי רב אסי.

כנסה, ^[17] זה שאמר: "אני קידשתיה", ובא אחר כך אחר ואמר: "אני הוא שקדשתיה", לא כל הימנו, של אחרון לאוסרה עליו [על הראשון] היות וכבר הוחזקה בהתר.

האשה שאמרה: "נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי" ובא אחד ואמר: "אני קידשתי אותה" אין נאמן לכנוס אותה, ^[18] מפני שהיא מחפה עליו.

נערה המאורסה שזינתה מיתתה בסקילה.

איבעיא להו [בני הישיבה נסתפקו]: מהו לסקול על ידו של האב. כלומר, האם נאמנותו של האב לומר: "קידשתי את בתי" מועילה כמו שני עדים, ואם זינתה יש לסקול אותה כדין נערה המאורסת לאיש שזינתה.

או: שאין נאמנותו של האב מועילה, אלא לענין שתהיה אסורה לאחרים, אבל אינו נאמן לגמרי כמו שני עדים.

רב אמר: אין סוקלין.

ורב אסי אמר: סוקלין אותה ^[19] ככל נערה המאורסה שזינתה.

ומפרשינן טעמא: רב אמר: אין סוקלין משום דכי הימניה רחמנא לאב לאיסורא [לאסור אותה האמינה התורה את האב], אבל לקטלא לא הימניה רחמנא. ^[20]

רב אסי אמר: סוקלין אותה, כי לכולה מילתיה [לכל דבר] הימניה רחמנא לאב.

אמר רב אסי: ומודינא [מודה אני] לרב באומרת "נתקדשתי", וזינתה עם אחרים, שאין ממיתים וסוקלים אותה. ^[21]

ואמר רב אסי: הני שמעתתא דידי מרפסן איגרי [משברות גגין], כלומר, דברי סותרים זה את זה, ואין מי שמבין את טעמם! כי השתא, ומה במקום שאמר האב: "קידשתי את בתי" שאם בא אחד ואמר: "אני קידשתיה", נאמן הוא, ואם בא לכנוס כונס, משמע, שאינה מוחזקת כל כך לאיסור, על פי דברי האב.

אף על פי כן, אמרת [אומר אני]: סוקלים על ידו! ^[22]

מקום שאמרה האשה עצמה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, ואם בא אחד ואמר: "אני קידשתיה" אם בא לכנוס, אין כונס, כי הרי היא בחזקת מקודשת, ומחמירים אנו עליה שלא יכנסנה מספק.

אינו דין שאם זינתה, סוקלין אותה!?

ומפרש רב אסי: ולא היא, כלומר, אין זו קושיא, למי שמבין את טעם הדבר.

כי לאב הימניה רחמנא שנאמר [דברים כב טז]: "את בתי נתתי לאיש הזה", לפיכך, סוקלים על ידו.

אבל לדידה, לא הימנה רחמנא, ואמנם יכולה היא לאסור את עצמה, על ידי שאומרת אשת איש אני, אבל אינה נאמנת לענין מיתה. ^[23]

ורב חסדא אמר: בין באב האומר: '"קידשתי את בתי", בין באשה האומרת: "נתקדשתי", והלכה וזינתה, אחד זה ואחד זה, אין סוקלין אותן.

ואזדא [הולך] רב חסדא שאמר: אף האב אין נאמן לסקול על ידו לטעמיה [כשיטתו] במקום אחר:

א. הבא על אחת מן העריות, אם היו שוגגים חייבים הוא והיא קרבן חטאת, ואם היו מזידים, יש מן העריות שחייבים עליהן מיתת בית דין, ויש מן העריות שחייבים עליהן מלקות.

ב. אין חיוב קרבן ולא חיוב מלקות אלא בגדולים, אבל קטן וקטנה פטורים.

ג. גדול הבא על הקטנה, וכן גדולה שנבעלה לקטן, הרי גדולים חייבין והקטנים פטורים, והוא שתהיה הקטנה בת שלש שנים ויום אחד והקטן בן תשע שנים ויום אחד, כי בפחות מזה, אין הביאה ביאה, ואף הגדול והגדולה פטורים.

דאמר רב חסדא: האב שאמר: "בני זה בן תשע שנים ויום אחד" או שאמר: "בתי זו בת שלש שנים ויום אחד" וראויים הם לביאה, נאמן הוא ^[24] לחייב קרבן חטאת אם בא הבן על אחת מכל העריות, או שאחד מכל העריות בא על הבת והיתה הביאה בשוגג.

אבל אינו נאמן לא לענין מכות ^[25], ולא לעניין עונשין של מיתה, אם התרו באשה שבא עליה הבן, והתרו באיש שבא על הבת. ^[26]

תניא בברייתא כוותיה דרב חסדא האומר: "בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד הוא", או: "בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד היא". ^[27]

הערות

^[1] ואם תאמר: מאחר שמת קודם השמיעה, היאך היא מקודשת, שמא אם היה שומע היה מוחה! ? יש לומר: יש לנו לדון את דעתו שמסתמא לא היה מוחה - תוספות. משמע, שתוספות סוברים שהתנאי היה על רצונו של האב - שאינו מתנגד, ומחאתו, הוכחה היא לרצונו, כי אם היו תוספות מפרשים את התנאי על מחאה בפועל [וכמו שמשמע בר"ן] אם כן, לא קשיא מידי, שהרי סוף סוף לא מחה האב.

^[2] בתוספות הרא"ש כתב: הכא משמע ליה דאיירי בכל עניין, אפילו לאחר שמיעה, וראה בתוספות ישנים, בריטב"א ובר"ן.

^[3] ואפילו אמר האב: "אין" מעיקרא, יכול הוא לחזור בו ולמחות, ואם ימחה - יתבטלו הקידושין, שהרי התנאי היה: "על מנת שלא ימחה אבא" והרי מחה האב, מה שאין כן בתנאי ד"על מנת שישתוק" אם שתק ולא מחה, וכל שכן אם אמר: "אין", כבר נתקיים התנאי, ושוב אי אפשר לו למחות - ר"ן.

^[4] רש"י כתב: ועל כרחך הכי קתני על מנת שישתוק אבא, משמע שהתנאי היה: "על מנת שישתוק" ובתוספות ר"י הזקן כתב: דאמר לה: "על מנת שירצה" דמשמע שישתוק. והר"ן כתב: ועל מנת שירצה דרישא פירושו דאמר אין.

^[5] רש"י, ואין מפרשים את המציעתא כמו הרישא, ולפי זה שוב אין צורך לומר כמו שכתבו התוספות לעיל [ראה הערה 1] ונדחקו לחלק בין על מנת שיאמר אין לבין על מנת שישתוק לענין אם מת האב ולא שמע כלל, וראה עוד בר"ן מדוע עדיף היה לפרש את המציעתא כמו הסיפא ולא כמו הרישא.

^[6] רבי יוחנן [בבבא מציעא מא א] חולק וסובר: עדיף להעמיד את המשנה בחד טעמא אף על פי שנהיה מוכרחים להדחק ולפרש את המשנה בתרי טעמי, ולא להעמיד את המשנה בחד תנא ובתרי טעמי - תוספות ישנים.

^[7] ואף על פי שב"דבר שבערוה" אין עדות מועילה בפחות משני עדים, ואיך יהיה עד אחד [המקדש] נאמן לומר אני קידשתיה! ? תירץ הר"ן: הא דבעינן שני עדים, הני מילי כאשר בא להוציאה מחזקתה, שהיתה פנויה ובא להעיד שנתקדשה והרי היא אשת איש, או שהיתה אשת איש ובא להעיד שנתגרשה או שמת בעלה, אבל בנידון דידן, שמעמיד אותה בחזקת אשת איש, כדברי אביה, אלא שאומר שנתקדשה לו, אין צריך שיבואו שני עדים, ואף עד אחד נאמן בדבר. [ראה מה שהביא ב"תורת אבירים" אות מח מט בביאור סברת הר"ן.] וברשב"א [כתובות כב א] כתב שאין עד אחד נאמן לומר לפלוני נתקדשה, ומה שמצאנו במשנתינו שנאמן לומר אני קידשתיה, הוא משום דמירתת שמא יכחישנו האב.

^[8] ואין אומרים מאחר שאחד מהם שיקר נחוש ששניהם משקרים ולאחר נתקדשה, אלא אין חוששין אלא לאחד מהם ומתירין אותה לכל העולם אם שניהם נתנו גט - מאירי. וראה ב"תורת אבירים" אות נט. וה"מקנה" הוכיח מכאן כדברי השלחן ערוך [אבן העזר יז ט] שאם עד אחד אומר מת בעלה של זו, ועד אחד אומר נהרג, כיון שלדברי שניהם אינו חי, מותרת אשתו להנשא, ואין אומרים: הרי מכחישים העדים זה את זה, שהרי גם כאן יש סתירה בדבריהם מי קידש אותה, ואף על פי כן אנו אומרים: לדברי שניהם היא גרושה ומותרת לכל אדם. [וראה שם ב"חלקת מחוקק" אות יט שדין זה אינו מוסכם]

^[9] וצריך קידושין כשכונס אותה, שמא אשת המגרש היתה ואינה אשתו. - מאירי ור"ן וכן פסק הרמ"א [לז כב] וראה ב"בית שמואל" [אות מז] שתמה על פסק זה מסברתו של רב להלן בגמרא [ויש מתרצים שלדברי רב אסי, דקיימא לן כוותיה, אי אפשר להוכיח מדברי רב.]

^[10] א. ואף על פי שמתחילה היתה כוונתו לכנוס אותה, כיון שאמרו לו שאינו יכול לישא אותה, אם איתא שאין הוא המקדש האמיתי, לא היה כותב לה גט להתירה, כי אין אדם חוטא ולא לו - רמב"ן וריטב"א. מבואר בדבריהם, שאין אנו חוששים שמא נתן לה גט כדי לאמת את דיבורו שאמר מעיקרא אני קידשתיה. וב"שיטה לא נודע למי" כתב שאינו נאמן אלא אם בשעה שבא אמר: "אני קידשתיה ואתן לה גט", אבל אם מתחילה בא לכנוס אותה אינו נאמן לתת לה גט, שמא להחזיק את טעותו הוא בא. וראה עוד ב"שער המלך" אישות ט יב. ב. בנימוקי יוסף [יבמות קו] כתב דהא דסמכינן על חזקה דאין אדם חוטא ולא לו, הוא בצירוף חזקה שאינה רוצה לקלקל את עצמה, כי חוששת היא להנשא שלא כדין שמא יבואו עדים ויעידו שלאחר נתקדשה.

^[11] בדברי רב נאמר טעם מדוע להאמין אותו בכדי לתת גט - אין אדם חוטא ולא לו, ונאמר טעם מדוע לא להאמין אותו בכדי לכנוס - אימא יצרו תוקפו, ויש להעיר: מדוע הוצרך רב לומר את שני הטעמים! ? הרי, אם נאמן הוא לומר: "אני קידשתיה" כאשר אין חשש שיצרו תוקפו, אם כן, אין צורך בחזקה דאין אדם חוטא ולא לו, ואם בלא חזקה זו אינו נאמן, אם כן אין צורך להזכיר את החשש שמא יצרו תוקפו! ? וראה בריטב"א שכתב דהאב נאמן לומר לאחר זמן: "נזכרתי שלפלוני קידשתיה" היות דלא שייך התם "יצרו תוקפו" וגם "אין אדם חוטא ולא לו". [ומשמע, דמצד נאמנות עד אחד אי אפשר להאמינו, אם לא שיש לו חזקה דאין אדם חוטא ולא לו, וכהרשב"א לעיל הערה 7, וראה ב"תורת אבירים" אות מז.]

^[12] ואין צריך לחזור ולקדשה, כי ממה נפשך, אם הוא זה שקידש אותה מעיקרא, אין צריך לחזור ולקדשה, ואם באת לחשוש שמא לאחר היא מקודשת, מה יועילו קידושיו - מאירי.

^[13] רש"י. לפי זה שלא בפני האב אינו נאמן וראה ב"מקנה".

^[14] כתב ב"שיטה לא נודע למי": מיבעיא לי, עדים שבאו ואמרו נתקדשה אשה פלונית בפנינו ושכחנו ואין אנו יודעין למי נתקדשה ובא אחד ואמר אני קדשתיה אם נאמן לכנוס. ובביאור ספיקו יש לומר: דוקא מאביה חושש הוא שמא יחזור ויזכור למי קידש את בתו, אבל אינו חושש מן העדים, כי הוי מילתא דלא רמיא כל כך אנפשייהו. לפיכך, אף לדברי הר"ן הסובר: עד אחד נאמן להתיר אותה, אינו נאמן לומר אני קידשתיה, כי כאשר בא לכנוס אנו חוששים שמא יצרו תוקפו, והיות שאינו מרתת מן העדים, אי אפשר להאמינו, וראה מה שכתב ב"תורת אבירים" סוף אות נד.

^[15] א. ואם תאמר, לעולם אין הוא נאמן לכנוס, שמא יצרו תוקפו, כדברי רב, והכא שאני, שהרי חבירו נתן לה גט, וחזקה אין אדם חוטא ולא לו, אם כן, פשיטא שחבירו הוא זה שקידש אותה ועכשיו יכול הוא לכנסה היות והיא קיבלה גט מבעלה! ? יש לומר: אין חזקה זו שייכת בנידון דידן, כי מה שנתן חבירו גט הוא היות ואמר בלבו: "לאדם אחר, לא תינשא אשה זו על ידי שאתן לה גט, שהרי אסורה היא לכל העולם מחמת חבירי שאמר אף הוא "אני קידשתיה", ואם ישאנה חבירי, אפשר שאומר הוא את האמת, ואין לי לחושדו שרוצה לישא אשה האסורה עליו". ונמצא שאנו מתירים לשני לכנוס אותה, אף בלא היתר נתינת הגט של חבירו, ותיובתא דרב - על פי הרשב"א. וראה מה שכתבו ה"מקנה" ו"תורת אבירים" אות נו. וב"שיטה לא נודע למי" תירץ על פי שיטתו [לעיל הערה 10] שאין אומרים חזקה אין אדם חוטא ולא לו, כאשר בא מעיקרא לכנוס אותה, וכאן הרי שניהם באו על מנת לכנסה. ב. בירושלמי תירץ קושיא זו דיש לפרש את המשנה באופן שהאב אומר: "קידשתיה לפלוני או לפלוני" ובכהאי גוונא פשיטא דאם נתן אחד מהם גט, יוכל חבירו לכנסה ממה נפשך. והבבלי שהקשה, לא רצה לדחוק את המשנה באוקימתא זו - רשב"א.

^[16] א. רש"י. כלומר: אמנם, כאשר הגיע הראשון ואמר: "אני קידשתיה" סמך האב על דבריו, ואמר בלבו שמסתמא אמת הוא כדבריו שהוא קידש אותה, אך כאשר יבא חבירו, יתן האב אל לבו להתבונן בדבר, ויזכר מי הוא המקדש. לפיכך מרתת הוא מן האב מעיקרא, ואינו משקר. ב. רש"י לא פירש שמרתת הוא לכנוס אותה, כאשר חבירו אומר: "אני קידשתיה ולא אתה", כי היות וחבירו נתן לה גט, אם כן, אף אם יחזור האב ויאמר: "יודע אני שחבירך קידש, ולא אתה" אינו מתבייש ממנו, שהרי האשה קבלה גט מחבירו, והוא חוזר ומקדש אותה [כדלעיל הערה 9 ראה שם], לפיכך הוצרך רש"י לפרש שמרתת הוא מעיקרא. ג. ואי אפשר לפרש שמרתת הוא בשעה שאומר: "אני קידשתיה", דהתינח אם באו שניהם בבת אחת או שמי שכונס אותה הוא השני, אבל הרי מדובר גם באופן שהראשון כנס אותה, ובשעה שאמר הראשון: "אני קידשתיה" אין חבירו סותר את דבריו, ולמה ירתת מן האב! ? אם כן, צריך לפרש, שאם זה שבא עכשיו לכנוס אינו דובר אמת, אזי כאשר בא חבירו וסתר את דבריו, היה חוזר בו, ולא היה עומד בדיבורו ואומר: "לא כי אלא אני קידשתיה" כי היה מרתת מן האב שמא יכחישנו, וראה ב"מקנה" ובחידושי רבי עקיבא איגר. אלא דאם כן צריך תלמוד מה שכתב רש"י: ושכנגדו שכיחש ירא לכונסה ונותן גט. כלומר: לרש"י היה קשה, איך סמכינן על חזקת אירתותי מירתת ולא משקר, הא חזינן שחבירו שיקר! ? ותירץ רש"י דבאמת גם חבירו מרתת, ועל כן נתן לה גט, אך לפי מה שנתבאר שהזמן של אירתותי מירתת הוא מעיקרא ולא בשעה שבא לכונסה, אם כן נמצא שחבירו שיקר ולא רתת מן האב מעיקרא! ? וראה מה שכתב בזה ב"תורת אבירים" אות נז נח. ד. וב"שיטה לא נודע למי" כתב: פירוש, אם איתא דשיקרא קאמר, הוה מיסתפי מחבריה שלא יכנוס, שמא יביא חבירו עדים שנתקדשה לו, או מתוך עירעור שמערער חבירו, יתברר הדבר ויבואו עדים למי נתקדשה.

^[17] מסתברא, דלאו דוקא כנסה ממש, אלא כיון שהתירוה לו. אף על פי שעדיין לא כנסה בפועל - רשב"א, וראה ב"מקנה", בחידושי רבי עקיבא איגר. וב"תורת אבירים" אות סג.

^[18] אבל לתת גט נאמן הוא, ונראין הדברים שאם נתן לה גט, ושוב רצה לכונסה לאחר זמן, כונסה ואין בכך כלום, אבל הרמב"ם כתב: נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו - רשב"א.

^[19] רש"י. ולכאורה הנידון הוא גם כלפי הבועל, שאם נאמן האב עליה כשני עדים, סוקלים את שניהם. ובראשונים הקשו איך אפשר לסקול אותם כשאמר האב קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה, שמא הבועל הוא זה שקידש אותה! ? ותירצו הראשונים דמיירי כשאמר האב לפלוני קדשתיה, או שאמר ברי לי שלא לפלוני קידשתיה וזינתה עמו, ויש שתירצו דמיירי בגר שנתגייר או בקטן שהגדיל אחרי הקידושין, שבודאי לא הוא היה המקדש. ולמאן דאמר התראת ספק שמה התראה, אם זינתה עם שני אנשים סוקלים אותה - ממה נפשך, ולא אותם - מספק, לפיכך הזכיר רש"י שסוקלים אותה ולא את הבועל.

^[20] ואם תאמר: הלא נאמנותו של האב נלמדת ממה שנאמר: "את בתי נתתי לאיש הזה", ובאותה פרשה נאמר שאם זינתה אותה בת הרי היא נסקלת, משמע, שבעדותו של האב היא נסקלת! ? יש לומר: אף על פי שכל הפרשה לענין מיתה היא מדברת, ואין מיתה אלא בעדים, מכל מקום ריבויא דקרא דמרבינן מיניה שהאב נאמן, לא מוקמינן ליה במילי דהאי פרשתא אלא לאיסורא דוקא - תוספות הרא"ש, ראה עוד ברשב"א. ובכתובות מו א מבואר שעיקר הפרשה מדברת באופן שהביא הבעל עדים, כי בלאו הכי אינו מתחייב קנס ולא מלקות, אם התברר שטענתו שקר, והרי הוא "מוציא שם רע", ראה ב"מקנה".

^[21] ואף על פי שהחזיקה עצמה קודם הזנות בחזקת ארוסה - רש"י. ובתוספות רי"ד כתב [על פי הסוגיא לקמן פ א]: דווקא אם לא הוחזקה בעיר כמקודשת, אבל אם הוחזקה בעיר כמקודשת סוקלים אותה, בין אם הוחזקה על פי דיבורו של האב, בין אם הוחזקה על פי דיבורה. ומשמע שאינה נהרגת אלא אם הוחזקה שלשים יום כמקודשת. ובמאירי כתב דאינה נסקלת עד שיתברר הדבר בעדים כי חזקת אירוסין אינה חזקה, וראה עוד ברמב"ם איסורי ביאה א כג.

^[22] אם הסוגיא דסוקלים על ידו מדברת כאשר אמר האב: "קידשתיה לפלוני", והרי "מקום שאם בא לכנוס כונס" הוא כשאמר האב: "איני יודע למי קידשתיה" ואינם ממש אותו מקרה. אבל לפי השיטות [ראה הערה 19] שסוקלים את הבועל אף על פי שאמר האב איני יודע למי קידשתיה, אם כן ניחא בפשיטות שמדובר על אותו מקרה ממש - בעל המאור.

^[23] וסיבת החילוק ביניהם לענין אם בא אחד ואמר: "אני קידשתיה" הוא משום דבפני האב מרתת הוא לומר שקר, ואילו בפניה אינו מרתת, כי אדרבה, היא תחפה עליו ותאמר: "אכן, לו נתקדשתי ולא לאחר". וראה ב"שיטה לא נודע למי" וב"עצמות יוסף".

^[24] כדין עד אחד שנאמן לחייב קרבן, ואינו נאמן לחייב מלקות ומיתה - ריטב"א. [ראה מה שכתב רבי עקיבא איגר על תוספות ד"ה נאמן סד א.]

^[25] בפשוטו, "מכות" היינו מלקות ארבעים, שלוקה כל מי שעובר במזיד על לאו, ואף חייבי כריתות שאין בהם מיתת בית דין לוקין עליהן. והכא הוי כגון נדה ואשת אח שחייבין עליהן כרת ולא מיתת בין דין. אלא שלפי זה "עונשין" היינו מיתת בית דין, ותיקשי אמאי לא אמר רב חסדא: "אבל לא למלקות ולא למיתת בית דין"! ? וכתבו התוספות ד"מכות" היינו מכת מרדות שמכין בית דין את מי שעבר איסור במזיד ובלא התראה, ו"עונשים" היינו היכא דהתרו בו. ורש"י כתב: אבל לא למכות - וליענש מיתה אם בא עליה מזיד. סתם דבריו ולא פירש. ולדברי תוספות הא דקתני "מכות" בפני עצמו, הוא כדי ללמדינו שאף במכות מרדות שאין בהן דיני התראה, ואף באיסור דרבנן מכים "מכת מרדות", מכל מקום אינו נאמן.

^[26] מה שאמרה הגמרא שרב חסדא "לטעמיה", כתב רש"י: לטעמיה - דאמר אין האב נאמן להחזיק את הבן ליענש על פיו לא הוא ולא אחר - וקשה, הלא בסוגיא דידן אמר רב חסדא שהאב אינו נאמן לענין עונשים, אף על פי שהתורה האמינה אותו לענין עצם הקידושין, אבל מה שאמר רב חסדא נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשין, הוא מתורת נאמנות עד אחד ולא מדין נאמנות של אב על בנו ובתו, כי רק לענין קידושין האמינה אותו תורה ולא לשאר דבר! ? תירץ הרמב"ן: כיון דכתיב: "את בתי נתתי לאיש הזה" כל נתינות במשמע, בין בקידושי כסף ושטר, בין בקידושי ביאה, ואם היה מוסר אותה להתקדש בביאה, הרי היה נאמן לומר שהיא בת שלש שנים וום אחד וראויה להתקדש בביאה, ואף על פי כן קאמר רב חסדא דאינו נאמן לענין מכות ועונשין. וראה עוד בתוספות הרא"ש ובמהרש"א. ועוד תירץ הרמב"ן: הגמרא התכוונה רק לכך שמצאנו בדברי רב חסדא במקום אחר, חילוק בין קרבן לעונשין, וראה עוד בתוספות רי"ד. וב"שערי יושר" [שער ו פרק יג עמוד קע] ו"דברי יחזקאל" [כא ח] כתבו על פי דברי הריא"ז בשלטי הגבורים [לקמן עח] שהאב נאמן הן על בנו והן על בתו מדין "יכיר", ואף על פי כן אינו נאמן אלא לקרבן, ולא למכות ולעונשין. [ראה להלן סד א בהערה אם הנאמנות כאן מיוחדת דוקא אל האב או שכל עד אחד נאמן].

^[27] א. כתב רש"י: בן יג ובת יב נדריהן נדר והקדישן הקדש, כו' אבל קודם לכן אין נדרן נדר ואין הקדשן הקדש. וכתב המאירי דאף על פי שבן יב ובת יא נדריהם נבדקים ואם ידעו לשם מי נדרו נדרן נדר, מכל מקום מבן יג ובת יב אין צורך לבדוק אם ידעו לשם מי נדרו ובכל אופן נדרם נדר. ב. עוד כתב רש"י: ולענין עונשין של כל המצות אם הביאו שתי שערות [והרי הם בן יג ובת יב] "סימן" הוא והרי הם גדולים לכל דבר. משמע, דלענין נדרים אין צריך שיביאו שתי שערות ודי במה שהם בן יג ובת יב, וכן הוא במאירי. ג. עוד כתב רש"י: אבל קודם לכן אין נדרן נדר ואין הקדישן הקדש ואם הביאו שתי שערות חוששין שמא שומא בעלמא הן [ראה לעיל טז ב וברש"י ד"ה שומא] ואין נענשין בכך על שום עבירה. משמע, שאם לא היינו תולים שהשערות הן שומא, היינו אומרים: גדולים הם אף על פי שלא באו לכלל שנים בן יג ובת יב. וראה בפירוש רש"י באבות ה כא ד"ה בן שלש עשרה למצות: דכתיב [במדבר ה ה]: "איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם" ואינו קרוי "איש" עד שהוא בן שלש עשרה וכדאשכחן [בראשית לד כה]: "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו" ואז היה לוי בן שלש עשרה שנה כשתחשוב ב שנים שעשה יעקב בבית אל. נוסח אחר בן שלש עשרה למצות דמי שהביא שתי שערות בא לכלל מצות דאורייתא דהלכה למשה מסיני היא ושיערו חכמים הבאת שתי שערות לשלש עשרה שנה, ודברי רש"י כאן מתאימים לפירוש השני ברש"י שם. [וראה עוד במהרי"ט כאן על "דורות הראשונים"] וראה עוד שו"ת הרא"ש [טז א] דשלש עשרה שנה הוי מכלל שיעורין הלכה למשה מסיני, משמע, שיש דין מסויים של שנים וראה עוד בחידושי הגרי"ז על תמורה ב ב בענין "מופלא הסמוך לאיש". ד. לפי מה שכתב רש"י דמיירי במי שהביא שערות ועדות האב היא על השנים, הקשו התוספות דאיך אפשר להרוג אדם בבית דין, שמא קטן הוא, ואיך שייך חליצה שמא היבם או היבמה קטנים הם. ותירץ ר"י דהא דלא סמכינן על עדות האב לענין עונשים אינו אלא אם הביא רק שתי שערות ואינו גדול בקומה, אבל אם יש לו ריבוי שערות שאין דרכם לבא קודם יג, או שהוא גדול בקומה סמכינן על עדותו של האב ונאמן הוא לומר שבא לכלל שנים. עוד פירש ר"י דהסוגיא מיירי באופן שאביו העיד על גילו של בנו שנה או שנתים אחרי שאכל חלב, ואי אפשר לסמוך על הסימנים שישנם בגופו עכשיו, לפיכך, צריכים אנו לסמוך על נאמנותו של האב, שבאותו שעה היה בנו גדול, אבל בשעה שיש לו סימנים, חזקה שבא לכלל שנים, ואין צריך לעדותו של האב, וראה ברש"ש.

על מנת שישתוק אבא, שלא יאמר בשעת הקידושין שאינו רוצה. ואולם אם כן, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: מת הבן — מלמדין את האב לומר שאינו רוצה. אמאי [מדוע] מועיל הדבר? והא שתיק [והרי שתק] תחילה כששמע זאת! אלא משמע ששתיקתו בלבד אינה נקראת רציה! אלא בהכרח לומר ש"על מנת שירצה אבא" כוונתו שאמר לה "על מנת שלא ימחה אבא" לעולם בקידושין אלו.

ושואלים: מצאנו איפוא שמפרשים את המשנה רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא [את ראשה בטעם באופן אחד, ואת אמצעה וסופה בטעם אחד]! אמר ר' ינאי: אין [כן], כך באמת צריך לפרש. אמר ריש לקיש: שמע מינה [למד מכאן] שר' ינאי סבור כי דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמא ואליבא דחד תנא [דוחקים ומעמידים אנו את משנתנו בשני טעמים שני מקרים שונים, אבל לפי שיטתו של תנא אחד] ולא מוקמינן בתרי תנאי ובחד טעמא [ואין אנו מעמידים אותה כדעת שני תנאים ובטעם אחד], שיש להעדיף דרך זו של פרשנות השומרת על אחדות מחבר המשנה.

רב יוסף בר אמי אמר: לעולם תפרש חד טעמא [שטעם אחד] הוא, כלומר, כל המשנה מדברת באופן אחד של הסבר, ומאי [ומה] פירוש "על מנת שירצה אבא" — כוונתו על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום, ולכן שתיקתו עד שלושים יום מלמדת שרצונו בקידושין.

א משנה אמר אדם "קדשתי את בתי הקטנה ואיני יודע למי קידשתיה", ובא אחד ואמר "אני קידשתיה" — הרי הוא נאמן; אם באו שנים, וזה, אחד מהם, אמר "אני קידשתיה" וזה, השני, אמר "אני קידשתיה" — שניהם נותנים לה גט כדי להתירה. ואם רצו — אחד מהם נותן גט, ואחד כונס אותה כאשתו.

ב גמרא אמר רב: מה שאמרנו שאם בא אחד ואמר "אני קידשתיה" נאמן, הכוונה היא — נאמן ליתן גט, ואין נאמן לכנוס. ומסבירים: נאמן ליתן גט ואנו מאמינים שהוא היה זה שקידשה, משום שחזקה היא שאין אדם חוטא ולא לו, שאין לחשוד שאדם חוטא בדבר שאינו נהנה ממנו. ומכיון שאינו נושא אותה לעצמו — אין אנו מניחים שחטא ושיקר בלי שתהיה לו הנאה מכך. ואין הוא נאמן לכנוס, מדוע? אימא [אמור] יצרו תוקפו, ומשקר ואומר שהוא זה שקידשה.

רב אסי אמר: אף נאמן לכנוס, שאינו מעיז לשקר בפני האב לטעון שקיבל ממנו קידושין. ומודה רב אסי באשה האומרת "נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי" ובא אחד ואמר "אני הוא שקידשתיה" — שאין נאמן לכנוס אותה.

תנן [שנינו במשנתנו]: רצו — אחד מהם נותן לה גט, ואחד כונס אותה, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטתו של רב שהאומר שקידשה נאמן אף לכנוס! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: שאני התם [שונה שם] במשנתנו שכיון דאיכא [שיש עוד] אחר בהדיה [איתו] אדם נוסף הטוען שקידשה — אירתותי מירתת [מפחד הוא] לשקר.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אסי: אמר אדם "קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה" ובא אחד ואמר "אני קידשתיה" — אף נאמן לכנוס אותה. כנסה אותו אדם, ובא אחר ואמר "אני הוא שקדשתיה" — לא כל הימנו (אין זה בכוחו) לאוסרה עליו, על בעלה.

האשה שאמרה "נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי" ובא אחד ואמר "אני הוא שקידשתי אותה "— אין הוא נאמן לכנוס אותה. ומדוע — מפני שהיא מחפה עליו. שייתכן שעכשיו היא רוצה בו, ומשקרת ואומרת שהוא האיש שקידשה למרות שמכירה שאינו זה. מה שאין כן באב, אין לחשוש שמחפה עליו, שהרי אין לו כל יצר בדבר.

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: מהו לסקול על ידו, כלומר, האב שאמר "קידשתי את בתי", האם הוא נאמן עד כדי שאם זנתה סוקלים אותה? רב אמר: אין סוקלין. ורב אסי אמר: סוקלין.

רב אמר: אין סוקלין, וטעמו: כי הימניה רחמנא [כאשר האמינה התורה] לאב שקידש את בתו, הרי זה לענין איסורא [איסור], שאסורה להינשא לאחר, אבל לקטלא [לענין מיתה] לא הימניה [האמינתו] התורה. רב אסי אמר: אף סוקלין, כי לכולה מילתיה הימניה רחמנא [לכל דבר האמינה התורה] לאב ואף לענין דיני נפשות. אמר רב אסי: ומודינא [ומודה אני] באשה האומרת "נתקדשתי" וזנתה, שאין סוקלים אותה על סמך הודאתה.

ואמר רב אסי: הני שמעתתא דידי מרפסן איגרי [ההלכות הללו שלי שוברות גגות], כלומר, הן נראות קשות ובלתי מובנות. השתא [עכשיו, הרי], ומה במקום שאמר האב "קידשתי את בתי ואיני יודע למי" שאם בא אדם מן השוק לכנוס — כונס ומאמינים לו, ובכגון זה אמרת [אומר אתה] שסוקלים אותה על פי עדות האב אם זנתה, מקום שאמרה אשה "נתקדשתי ואיני יודעת למי", שנאמנת לאסור את עצמה על הכל עד שאם בא אדם מן השוק לכנוס אין כונס, אינו דין שסוקלין? ויש לדחות:

לא היא, לאב הימניה רחמנא [האמינה לו התורה] ונתנה לו נאמנות גמורה להעיד שבתו מקודשת, ולכן סומכים על דיבורו גם לעונש סקילה, ואולם לדידה [לה עצמה] לא הימנה [האמינתה] התורה, שלא נתנה לה נאמנות מיוחדת אף שיכולה לעשות את עצמה "חתיכה דאיסורא", ולכן יש לדון מקרה זה בדיני הראיות הרגילים.

ורב חסדא אמר: אחד זה ("קידשתי את בתי") ואחד זה ("נתקדשתי") — אין סוקלין. ומעירים: ואזדא [והולך] רב חסדא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב חסדא: האומר "בני זה בן תשע שנים ויום אחד", או "בתי זו בת שלש שנים ויום אחד" ובעל הילד אשה מבוגרת האסורה לו, או הילדה נבעלה לאדם מבוגר האסור לה, הרי זה נאמן על גילם לענין קרבן, שאם עשו חטא זה בשגגה — צריכים המבוגרים להביא קרבן. אבל לא למכות ולא לעונשין.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב חסדא: האומר "בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד" או "בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד" —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the phrase: On the condition that my father wants this betrothal, means: On the condition that my father will remain silent and will not object when he hears of the betrothal. But if this is the case, say the last clause of the mishna: If the son died, one instructs the father to say that he does not want the betrothal. Why should this matter? After all, he remained silent when he first heard about it. Clearly his mere silence does not constitute agreement. Rather, one must say that the phrase: On the condition that my father wants this betrothal, means that he said to her: On the condition that my father will not object to this betrothal at any point in time.

The Gemara asks: Wouldn’t this mean that the first clause of the mishna describes one reason, i.e., one set of circumstances, and the middle clause and last clause describe one other reason? Rabbi Yannai said: Yes, this is so. Reish Lakish said: Conclude from his statement that according to the opinion of Rabbi Yannai one forces a mishna to be explained as following two reasons, and in accordance with the opinion of one tanna, rather than establishing a mishna as following the opinions of two tanna’im and one reason. In other words, an interpretation that maintains the unified attribution of one mishna is preferable, even if one is thereby forced to say that it addresses different situations.

Rav Yosef bar Ami said: Actually, the entire mishna is addressing one reason, i.e., one case, and what is the meaning of: On the condition that my father wants the betrothal? It means: On the condition that my father will not object from now and until thirty days have elapsed. His silence for thirty days indicates his acceptance of the betrothal.

MISHNA: With regard to a man who said: I betrothed my minor daughter to someone but I do not know to whom I betrothed her, and one man came forward and said: I betrothed her, his claim is deemed credible. If two men stepped forward and this one said: I betrothed her, and that one said: I betrothed her, they must both give her a bill of divorce to render it permitted for her to marry anyone else. And if they so desire, one of them gives her a bill of divorce and the other one may marry her.

GEMARA: Rav says: When the mishna states that the claim of one who says that he betrothed this girl is deemed credible, it means that he is deemed credible to the extent that he may give her a bill of divorce, but he is not deemed credible to marry her. He is deemed credible to give her a bill of divorce, as there is a presumption that a person sins only for his own benefit. No one is suspected of sinning when he does not stand to gain from it. Since he is not allowed to marry her himself, we do not say that he lied without purpose. But he is not deemed credible to marry her, as we say that his inclination might have overcome him, leading him to falsely claim that he is the one who betrothed her.

Rav Asi disagrees with Rav’s interpretation of the mishna and says: He is deemed credible even to marry her, as he would not dare to lie directly to the father of the girl he claims to have betrothed. And Rav Asi concedes in the case of a woman who says: I became betrothed but I do not know to whom I became betrothed, and one man came and said: I betrothed her, that he is not deemed credible to marry her. In this situation she might have agreed to collude with him, as the Gemara will explain.

The Gemara raises a difficulty: We learned in the mishna that if they so desire, one of them gives her a bill of divorce and the other one may marry her. This is apparently a conclusive refutation of the opinion of Rav, who says that he may not marry her. The Gemara answers: Rav could have said to you: There, in our mishna, it is different, as, since there is another person with him also claiming to have betrothed her, he is afraid to lie.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Asi: If a man said: I have betrothed my daughter to someone but I do not know to whom I betrothed her, and one person came forward and said: I betrothed her, he is deemed credible even to marry her. If that person married her, and another man came forward and said: It was I who betrothed her, it is not within the second man’s power to prohibit her to her husband.

The baraita cites another case: With regard to a woman who said: I became betrothed but I do not know to whom I became betrothed, and one man came and said: I betrothed her, he is not deemed credible to marry her. Why not? Because she is protecting him. Perhaps she decided only now that she wants to marry him and is therefore identifying him as the man who betrothed her, although she knows it was someone else. The same suspicions do not arise in the case of a father, who has no inclinations in this regard.

§ A dilemma was raised before the Sages: In the case of the mishna, where the father claims to have betrothed his daughter to someone, what is the halakha with regard to stoning based on the father’s account? Is a father who says: I betrothed my daughter, deemed credible to the extent that she is stoned as an adulteress if she engages in sexual intercourse with someone? Rav says the court does not stone her, and Rav Asi says the court stones her.

The Gemara elaborates: Rav said that the court does not stone her, because when the Merciful One deems the father credible when he says he betrothed his daughter, this is referring only to the prohibition against her marrying anyone else. By contrast, with regard to killing her, the Torah did not deem him credible. Rav Asi said: The court stones her, as the Merciful One deems the father credible with regard to all matters, including the death penalty. Rav Asi says: And I concede in the case of a woman who says: I became betrothed, that the court does not stone her on the basis of her own admission.

And Rav Asi says: These halakhot of mine are roof breakers, i.e., they are difficult and incomprehensible. Rav Asi explains: Now, in a case where a father said: I have betrothed my daughter to someone but I do not know to whom, where if someone came to marry her he is deemed credible and may marry her, which means you say that the court then stones her on the basis of the father’s testimony if she later commits adultery, is it not logical that the court should stone her in a case where a woman said: I became betrothed but I do not know to whom, thereby prohibiting herself to everyone to the extent that if someone came to marry her he may not marry her?

But that is not so, i.e., Rav Asi’s rulings are in fact reasonable: The Merciful One deems credible a father who says that his daughter is betrothed, and therefore she can even be stoned, but the Torah did not deem her, i.e., the woman herself, credible in this regard. She does not receive a special degree of credibility, and although she can declare herself a forbidden item, i.e., she can render herself forbidden to all men, as far as punishment is concerned her claim is treated by a court in accordance with the regular rules of evidence.

And Rav Ḥisda said: Both in this case, when the father says: I betrothed my daughter, and in that case, when she herself says: I became betrothed, the court does not stone her. The Gemara comments: And Rav Ḥisda follows his standard line of reasoning, as Rav Ḥisda says that if a father declared: This son of mine is nine years and one day old, or: This daughter of mine is three years and one day old, and the son engaged in intercourse with a woman forbidden to him, or the daughter engaged in intercourse with a man forbidden to her, he is deemed credible concerning his children’s ages with regard to the requirement for the adult to bring an offering if they performed the act unwittingly, but not with regard to their receiving the punishment of lashes and not with regard to other punishments.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Ḥisda that if one said: This son of mine is thirteen years and one day old, or: This daughter of mine is twelve years and one day old,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אימא סיפא וכו'. פי' בשלמא ריש' ניחא ומציעתא נמי אעפ"י שלא שמע שהרי מת קודם לכן מ"מ כיון שלא מיחה ולא ימחה מקודשת שכל האומ' שישתוק אינו מקפיד ברצונו אלא שלא ימחה וכאומר שלא אמחה דמי ומוסף עליו שאשתוק שאם שתק בשעת שמיעה אפילו צווח לאחר מכאן לא כל הימנו וליכא למימר דכשמת לאחר ששתק דאי הכי אפי' חי ומיחהמקודשת ואין צריך לומר מת וה"נ קשה כשישתוק כדקשיא בשאמר על מנת דאמר אין אלא סיפא קשיא דקתני מלמדין ואמאי הרי שתק ושוב אינו יכול למחות ואם תאמר כשלא שמע עד עכשיו ובא לומר לך שכשמודיעין אותו מלמדין אותו שיאמר איני רוצה אין לשון מלמדין כן אלא במי שהיה שותק ומלמדין אותו שלא יעשה כן אלא דאמר על מנת שלא ימחה פירוש תני בסיפא שלא ימחה והיינו לישנא דגמרא דאיתמר מעיקר' אלא על מנת שישתוק והכא אתמר אלא דקאמר ע"מ שלא ימחה כלומר דאמר הכי בפירוש ומת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה ומכיון שמיחה בטלו קדושין לגמרי שאין בידו לחזור ולומר רוצה אני לעולם:

ה"ג וזו היא גרסתו של ר"ח ז"ל: רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא. א"ר ינאי אין. והסיפא הוא דמוסיף ר' ינאו ותני על מנת שלא ימחה אבל סתם לשון ירצה הוא שישתוק כדקתני רישא ופרש"י ז"ל ורישא ליכא לאוקמה בהכי דאם כן מאי רצה האב מקודשת והלא יש בידו למחות לעולם ואין כאן קדושין לעולם ושמעינן מהא דאע"ג דאמר נמי אין יכול לחזור בו ולמחות דאי לא תימא הבי לוקמה כולה בשלא ימחה ומאי רצה דאמר אין ולא רצה דלא אמר אין ולא אינה מקודשת שהרי בידו למחות לעולם. אעפ"י ששתק תחלה ומציעתא מת האב אעפ"י שלא אמר הואיל ומת מקודשת משום הכי לא לוקמה בדאמר אין משום דרצה האב דומיא דירצה הוא מה שירצה דלא ימחה אף רצה דלא ימחה הא ודאי דחקיה האי דוחקא זוטרתי ומוקמי מתני' בחד טעמא ולא משבשי' לה לאוקמה בתרי טעמי אלא שמא הרשות בידו למחות לעולם אפי' אמר אין דהא תלמוד שימחה (וש"מ) ושתק הרי לא מיחה ואפי' הכי חוזר ומוחה אחר זמן שאין התנאי לשעת שמיעה אף בשאמר רוצה אני חוזר ומוחה לאחר זמן.
וליכא לפרושי הא דאמרינן אלא על מנת שישתוק ולא ימחה כלומר דאמר הכי בפי' אבל האומר סתם על מנת שירצה שיאמר רוצה אני משמע דאם כן רישא ומציעתא דמוקמינן בחד טעמא שישתוק הא מתני' קתני שירצה. ואם תאמר רבי ינאי תני שישתוק הוה ליה למימר הכי תני שישתוק ועוד דהוה ליה לאוקמה למציעתא בסיפא ושלא ימחה רישא בשירצה ומאי רצה דאמר אין ולא הוה לן למימר רישא ומציעתא בחד טעמא דהיינו כשישתוק ולשבושה למתני' ומחלף שירצה בשישתוק ועוד דאמר רשב"ל שמע מינה מדרבי ינאי דחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי כלומר מדלא אמר רבי ינאי תנאי היא דתנא דרישא סבר שירצה לשון שתיק' הוא ואוסופי הוא דמוסיף רבי ינאי במתני' שישתוק ושלא ימחה וכל שהן בכלל לשון שירצ' פי' ר' ינאי שהוא לשון שישתק ור"ל נמי מספקא לי' מאי לשון שירצה ולפיכך אמר דאפשר לאוקמה כתנאי ולומר דפליגי בפירוש לשון שירצה והכי דיוק לישנא דגמ' כדתירץ ורב יוסף פירש שהוא לשון שלא ימחה ותני במתניתין עד ל' יום ומסתברא דהלכתא כרב יוסף דמוקי למתני' כפשטה ולא דחיק לה לאוקומה בתרי טעמא ושמעינן מינה שכל האומר שירצה שלא ימחה קאמר וכל זמן שירצה יכול למחות ואינו צריך למחות בשעת שמיעה ולא עוד אלא אפי' אמר רוצה אני חוזר ואומר אין אני רוצה והויא מחאה כדפרישית.
ומצאתי דתניא בתוספתא (ג,ז) על מנת שירצה פלוני אעפ"י שאמר איני רוצה מקודשת שמא ירצה לאחר שעה (אעפ"י) [עד] שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת על מנת שירצה אבא אעפ"י שלא רצה האב הרי זו מקודשת שמא נתרצה פי' שמא יתרצה שעה אחר' מת האב מקודשת מת הבן זה היה מעשה ובאו ולימדו את האב שיאמר איני רוצה והך ברייתא יש לומר דאתיא כרב יוסף דשלא ימחה משמע שאין הדבר בשע' שמיעה אלא כשם שהוא מוחה והולך כל זמן שירצה ואפילו אמר מתחילה רוצה אני כל זמן שירצה מבטל מחאתו הראשונה אלא אם כן אמר מכאן ועד שלשים יום שכיון שעברו שלשים אין בידו למחות ולא לרצות ואין זה נכון דכיון שמיחה בטל תנאו ובטלו קדושין מעתה מכל מקום הברייתא חוששת לעולם אלא שיש לומר שהיא משובשת או על מנת שיאמר אין בפי' קתני רישא ואומר אין לעולם ומת האב במציעתא, וסיפא נמי בשלא ימחה ובתרי טעמי מתוקמה.
ומ"מ שמע מינה בתנאין דאומר וחוזר ואומר הפך בדבר שאינו תלוי בשעת שמיעה ואם אמר שישתוק בפי' הכל תלוי בשתיקה ראשונה של שעת שמיעה ואם מת אעפ"י שלא שמע כיון שלא צווח מקודשת וכדמפרש בגמרא דבהא לא פליגי אלא בלשון שירצה דפליגי כדפרישית ואם אמר על מנת שיאמר אין מסתברא שאין הדבר תלוי בשעת שמיעה אלא אפילו שתק ואפילו מחה חוזר ואומר אין שכל התנאין בלשונם עד שיתקיימו משל לאומר על מנת שיתן לי מאתים זוז נתן כל זמן שירצה מקודשת מת ולא נתן אינה מקודש' ולא ימחה נמי מחה נתבטלו מיד לא מחה ואפי' קיים חוזר ומוחה לעולם משל לאומר על מנת שלא אשתה יין שתה נתבטל מעשה לא שתה עד שמת מקודשת כך הדין בכל התנאים שכל שתנאו בקום עשה קיומו מיד בעשה ואין בטולו עד שיעבור עד זמן הקיום וכל שתנאו בלא תעשה בטולו מיד בעשה ואין קיומו עד שיעבור כל זמנו אבל על מנת שישתוק שתק מקודשת מיד שהרי קיים מיחה נתבטלו מיד כדברי רש"י ז"ל לפי שהתנאי זה (בביטולו לקיומו) כלום או יתקיים או יתבטל מיד ואין הדבר תלוי אלא בשעת שמיעה מת האב קודם ששמע מקודשת כדפי' לעיל והלכתא רבוות' איכא למשמע מהך שמעתתא ולפיכך פירשתיה בארוכה:

נאמן ליתן גט. פירוש שמותרת בגיטא לינשא לשוק כדפרש"י ז"ל לפי שאין אדם חוטא ולא לו ואף על פי שמתחלה שמא לכונסה כוון מיהו כיון דאמרו שלא ישאנה לא היה כותב לה גט להתירה שאין אדם חוטא ולא לו ואותבינן עליה דרב מהא דתנן אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס אלמא נאמן לכנוס וכי תימא משום שהנותן גט נאמן ליתן גט ולהתירה בגיטו לכל מה שתרצה הני מילי כשהיא לבדו שכיון שהוא נותן גט מימר אמר בגט זה תנשא לשוק ואלו לא היה הוא המקדש לא היה חוטא להשיאה לאחרים אבל הכא כשבא אחר עמו מימר אמר אעפ"י שאני נותן גט עדיין תהא אסור' לשוק מחמ' ספקו של אח' השני לפיכך אפשר שהוא נותן גט אף על פי שאינה אשתו ולא היה להם להתיר' לזה אלא ש"מ משו' שנאמן הוא לכנוס:

הא דאמרינן ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמר בני זה בן תשעה שנים ויום אחד וכו'. לא נהירא לי מאי לטעמיה, דהתם לא האמינה רחמנא לאב אלא שנאמן משום דעד אחד נאמן באיסורים לקרבן וי"ל בתי זו בת שלש שנים ויום אחד רחמנא האמינה דכתי' את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע אפי' ביאה ואפי' היה באותה ביאה ספק בשנים שלה ואעפ"י כן קאמר אין סוקלין כנ"ל ועוד י"ל דאזדא לטעמיה דאשכחן לקרבן ולא לעונשין:

אלא לאו על מנת דישתוק. דלשון שירצה היינו שישתוק והלכך רצה האב ששתק בשמיעה ראשונה מקודשת, ואם לאו אלא שצוח אינה מקודשת, אלא נתבטלו קדושיו לגמרי, דכל שהתנה בשב ואל תעשה ועשה נתבטל תנאו לגמרי, מת האב הרי זו מקודשת, אף על פי שלא שמע כלל, שאין הכוונה שישמע האב ושישתוק, אלא שלא ימחה ויתר עליו שישתוק שאם לא מחה בשעה ראשונה הרי זו מקודשת, ואף על פי שמחה לבסוף, ובאומר על מנת שלא ימחה מוחה הוא אחר ששתק ואפילו אחר שהודה, שזה בשב ואל תעשה, וכל שבטלו מבוטל.

אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ואמאי והא שתיק. דעל כרחין מדאינו מוחה אלא בלמוד בין שמיעה ללימוד איכא שתיקה.

אלא דאמר לה על מנת שלא ימחה. כלומר סיפא דמלמדין בשאמר לה בפירוש על מנת שלא ימחה, והלכך אף על פי ששתק בשמיעה ראשונה אם עמד ומחה לבסוף אינה מקודשת.

רישא בחד טעמא מציעתא וסיפא בחד טעמא. יש ספרים שיש בהן כנוסחא הזאת, וזו היא גירסתו של רש"י, דמציעתא נמי בשאמר לה על מנת שלא ימחה, וגירסא מיושרת היא, דכיון שלא עמדה לנו משנתינו כולה כצורתה והוצרכו לדוחקה ולהעמידה בתרי טעמי, דרישא על כרחין לאו בדאמר לה שלא ימחה, דאם כן בשלא מחה אמאי מקודשת, אף על פי שלא מחה עכשיו שמא ימחה לאחר זמן, אלא על כרחין מתניתין בתרי טעמי, וכיון שכן, נשוב לומר דירצה אבא, היינו שיאמר אבא אין, שהוא היה משמעות הראשון, ולכאורה הענין הראשון שפירשו בו הוא הנראה והמתישבת יותר, והלכך רישא בשאמר לה כלשון משנתינו ממש על מנת שירצה, ופירושו שיאמר אין, ואם רצה שאמר אין מקודשת גמורה ואם לאו אינה מקודשת אלא תלויה ועומדת עד שעת מיתת האב שמא יאמר אין, אבל אם אמר לה בפירוש על מנת שלא ימחה ומת האב מקודשת גמורה, שהרי לא מחה ולא ימחה, אבל עד שמת אינה מקודשת גמורה שמא ימחה לאחר זמן, מת הבן מלמדין האב שימחה להתירה לשוק במקום יבם.

רב יוסף בר אמי אמר לעולם כולה חד טעמא הוא ומאי על מנת שירצה אבא דאמר לה על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום. כלומר כולה מתניתין בדאמר בפירוש על מנת שלא ימחה, ואף על גב דמתניתין קתני על מנת שירצה, לאו למימרא לשון שירצה משמעו שלא ימחה, אלא כיון שבלשון רצוי יש שלא ימחה, לא חש תנא דמתניתין לומר בפירוש על מנת שלא ימחה, והזכיר הלשון בענין הכונה כלומר שיהא מרוצה בדבר עד שלא ימחה, וסמך בזה על בבות דמתניתין שאינן מתיישבות אלא בכך ומסרן לחכמים, והכי מוכח בתוספתא (פ"ג, ה"ז) דקתני על מנת שירצה פלוני אף על מי שאמר איני רוצה מקודשת, שמא נתרצה לאחר שעה, עד שיאמר רוצה אני, אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, על מנת שירצה אבא אף על פי שאמר האב איני רוצה הרי זה מקודשת, שמא יתרצה האב לשעה אחרת, אלמא דלשון שירצה היינו שיאמר אין, וכל שאמר לבסוף אין אף על פי שמחה תחלה, הרי זו מקודשת, והא דקתני בתוספתא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה, ברייתא נמי בתרי טעמי היא שנויה, וכפירושה דר' ינאי דמתניתין, ובתשלום אותה ברייתא מת האב מקודשת שמא נתרצה האב שעה אחת לפני מיתתו וספק מקודשת קאמר, ובגמרין דמותביה מינה ללישנא דעד שיאמר אבא אין ולא מוקמיה לה בקדושי ספק, משום דמקודשת דמתניתין משמע להו מקודשת ודאית ולא ספק מקודשת, דהא ברישא קתני ואם לאו אינה מקודשת ואינה מקודשת גמורה קאמר, אלמא כל דתני בהא מתני' מקודשת מקודשת גמורה קאמר, ומכל מקום מדברי הברייתא נלמוד דאף על פי שלא ראינו שנתרצה חוששין לה וצריכה גט, ומהכא שמעינן דכל שאמר סתם על מנת שירצה אבא ועל מנת שירצה פלוני עד שיאמר אין קאמר, וכל שאמר אין אף על פי שמחה בתחלה חוזר הוא ומתרצה ואומר אין ונתקיים תנאו בין בקדושין בין בדיני ממונות, וכן נראה מדברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ז, ה"א).

תנן רצו אחד נותן גט ואחד כונס תיובתא דרב. דאמר נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס, דאף על גב דרב נמי נאמן ליתן גט קאמר, ובגיטו של זה הותרה לעלמא, לא דמי דהתם אי לאו דאיהו ניהו דקדשה לא היה מגרשה, דאין אדם חוטא ולא לו, אבל הכא מימר אמר אנא מאי עבדי בגיטי לא משתריא לעלמא, דהא איכא אידך דאמר אני קדשתיה ואי דתנשא להאי דלמא קושטא קאמר ואי לאו דחד מהימן לכנוס לא שריא לה לחד מינייהו, ופריק בהא אפילו רב מודה בה, דכיון דאיכא אחר בהדיה רתותי מרתת, אלא שמע מינה כיון שזה נתן גט והוא החזיק בטענתו קושטא קאמר, והוא הדין דמצי לאוקומה בדאמר קדשתיה לאחד משנים, אלו ואיני יודע למי מהם קדשתיה, אלא ניחה ליה לאוקמה באוקמתא רויחא בדקיימא ליה אפילו בספק כל העולם ולא בספק שנים דוקא, ולישנא דמתניתין נמי הכי משמע, איני יודע למי קדשתיה שהכל בספק אצלו.
אבל בירושלמי (פ"ג, ה"ז) העמידה בכך, דגרסינן התם פתר לה באומר לאחד משני אלה קדשתיה ואיני יודע איזהו ושם החליפו השיטה ועשאוה מחלוקת רב ושמואל, רב אמר נאמן אף לכנוס ושמואל אמר נאמן ליתן גט, והקשו התם מתניתן פליגא על רב (יבמות כב, א) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, ופרקיה תמן אשת איש ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ויאמרו שזהו שקדש, פירוש שמא כשיבואו השנים שנתקדשה בפניהם גם הם יעידו בכך שזהו שקדש ומעולם לא הוחזקה אשת אחר.
וקיימא לן כר' אסי דאמר דנאמן אף לכנוס, דתניא כותיה קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס.
ירושלמי (פ"ג, ה"ז):ר' יוחנן אמר נאמן לכנוס ואין למדין ממנו דבר אחר, אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה, לא כל הימנו. אף בקדושין כן אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי קדשתיה בא אחד ואמר אני קדשתיה, לא כל הימנו.

כנסה ובא אחד ואמר קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו. ומסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש, אלא כיון שהתירוה לכנסה אף על פי שלא כנסה, וכאותה שאמרו בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כב, ב) גבי שבויה ואם משנשאת באו עדים לא תצא, ואתמר עלה אמר שמואל לא נשאת נשאת ממש, אלא כל שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת, ומאי לא תצא, לא תצא מהתירה הראשון, אבל אם בא שני קודם שהתירוה לינשא לראשון ועמד ראשון וכנסה, מוציאין אותה ממנו, הואיל ועברה על רצון חכמים וצריכה גט משניהם.
והכי אתמר בירושלמי (פ"ג, ה"ז) אמר רבי זיערא רבי איסא בשם רבי יוחנן קדם אחד מהן וכנס מוציאין מידו, ואף על גב דקיימן לן (כתובות כב, ב) בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה היכא דליכא לברורי, אי נמי בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, התם הוא דאיכא תרי לבהדי תרי, דכיון דאיכא תרי דמסהדי דנתגרשה ואי נמי מת והיא אומרת ברי לי ונשאת לאחד מעדיה, הלכך לא מפקינן לה מתותי גברא, כיון דנשאת על ידי שנים, אבל כאן שנאסרה על פי האב, ואלו מכחישין זה את זה ואין כאן מי שיתירנה אלא זה שנשאה, דאיכא למיחש שמא עיניו נתן בה והיא נמי ספק, נעמידה על חזקתה ואסורה לאחד מהן כדרך שהיא אסורה לעלמא, והלכך אם נשאת תצא, ומיהו באומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה, דקתני בברייתא דאינו נאמן לכנסו, דדלמא תקפתו יצרו ולא מירתת משום דמחפה עליו, נראין הדברים דאם כנסה אין מוציאין אותה מידו, דהא אין כאן מי שמכחישו, ומן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ"ל.
והא דאמרינן דנאמן לכנוס אין צריך קדושין אחרים, אבל הא דתנן אם היו ב' אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס, אפשר לומר דהשני כשבא לכנוס צריך קדושין אחרים, שהרי הכניסה ראשון בספק זה.

והא דתניא אבל היא שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס. אבל נאמן הוא ליתן גט, נראין הדברים שאם גרשה ורצו הוא לכונסה לאחר זמן כונסה ואין בכך כלום, דכיון שגרשה הרי אנו מחזיקין אותה כפנויה גמורה, וכשם שמתירין אותה לשוק כך מתירין אותה לו, ואינו דומה להא דתנן פרק כיצד (יבמות כב, א) אשת אחיו המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, דהתם הוחזקה אשת איש, אבל כאן לא הוחזקה, שמא כשיבאו עדים יאמרו שלזה נתקדשה, וכמו שאמרו בירושלמי וכתבתיו למעלה, והא דתנן נמי התם חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה לא ישאנה, לא דמיא להא, מההוא טעמא גופיה, דכיון שהוחזקה אשת איש איכא רננה דדלמא כדי לישאנה אסרה על בעלה, אבל הכא דאיכא למימר דהוא ניהו שקדשה לא, ואף על גב דתניא (חולין מד, ב) דן את הדין זיכה וחייב טהר וטמא אסר והתיר כולן רשאין ליקח, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור, אפילו הכי נראה דכולי האי לא חשיד לומר קדשתיה כדי שיגרשנה ושישאנה לבסוף, דמי יימר דתנשא לו, ואם תנשא לו דלמא רמיא אנפשה ומדכרא דאחר הואי, ושמא לא תחפה עליו, או דילמא אתי מאן דקדשה ומייתי סהדי, וכולי האי לא עביד, דומה למה ששנינו שם (יבמות כו, א) וכולן שנשאו לאחרים ונתארמלו או נתגרשו מותרות לינשא להם, ואמרינן עלה בירושלמי (יבמות פ"ב, ה"י) לפי שאין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן כנ"ל, אבל הרמב"ם (הל' אישות פ"ט הי"ד) כתב נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו.

כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא לקטלה לא הימניה. דאף על גב דההיא פרשתא דאת בתי נתתי לאיש הזה בקטלא איירי, מכל מקום קרא דאת בתי נתתי לאיש הזה דמיניה ילפינן, הימנותא דאב לא ילפינן מיניה, אלא מאי דאיכתב ביה נתתי לאיש הזה לומר דבנתינתו נעשית אשת איש ואסורה לעלמא.

בני זה בן י"ג שנה ויום אחד בתי זאת בת י"ב שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכין ולחרמין ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשין. תמיהא מלתא מאי שנא אב, אפילו אחר, דעד אחד נאמן באיסורין, ואילו אמר ליה עד אחד אכלת חלב מביא קרבן על ידו, כדתנן בכריתות (יב, ב) ומייתינן לה לקמן, ושמא אדרבה אב לרבותא נקטיה, שאף על פי שהוא קרוב אצל בנו מחייבו הוא קרבן בזה שאמר בן י"ג שנה ויום אחד הוא, אבל לא למכות ולא לעונשים. והוא הדין לממון ואפילו הביא ב' שערות חוששין שמא שומא בעלמא הן, אבל אם הביא שערות רבות שאין רוב תנוקות מביאין כן בקטנן סומכין בהן אהימנותיה דאב ואפילו למכות ולעונשין, כ"כ בתוס'.

ואלא ע"מ שישתיק. פי' דמשמעות לשון שירצה אבא היינו שישתוק ולא ימחה והשתא ודאי בתר שעת שמיעה אזלינן והיינו מאי דתריץ דאתיא רישא ומציעתא שפי' שאם רצה האב ששמע ושתק מקודשת ואם לא רצה אלא שמיחה לאלתר ששמע אינה מקודשת כלל ואפילו אמר אח"כ רוצה אני שכבר מיחה מת האב עד שלא שמע כלל הרי זו מקודשת דהא קים לן שלא ימחה לעולם וכל שלא מיחה מקודשת אבל סיפא קשיא דקתני מת הבן מלמדין את האב לומר אינו רוצה ואמאי דהא כבר שמע ושתק ונגמרו הקידושין דודאי בתר שעת שמיעה אזלינן בהא כדפרישנא. וכ"ת ולוקמא כשמת הבן עד שלא שמע כלל דמלמדין אותו דכשישמע ימחה לאלתר על מה שנודע לו. איכא למימר דלישנא דמלמדין לומר אינו רוצה משמע שכבר שמע וצריך ללמוד שימחה:

אלא דאמר לה ע"מ שלא ימחה. פי' לאו למימרא דהכי משמע לישנא דע"מ שירצה אבא דהא ודאי האי לישנא לא משמע אלא שישתיק אלא ה"ק דסיפא מיירי כדאמר לה בהדיא על מנת שלא ימחה אבא והיינו דאמרי' בהאי תירוצא דאמר לה ואלו באידך תירוצי קמא לא אמרינן דאמר לה וזה ראיה גמורה לדברינו. וכ"ת מאי איכא בין אומר ע"מ שירצה דמשמע או שישתוק או באומר ע"מ שלא ימחה. איכא למימר דשלא ישתוק משמע בשעת שמיעה בלחוד ואלו ע"מ שלא ימחה משמע שלא ימחה לעולם דאע"ג דשומע ושתק או שהודה יכול לחזור ולמחות ובהא מיתרצא סיפא דקתני מת הבן מלמדין האב לומר אינו רוצה שאע"פ ששמע ושתק בחיי הבן רשאי הוא לומר עכשיו אינו רוצה:

ג"ה רישא ומציעתא בחד טעמא. פי' דרישא ודאי לא מיתוקמא באומר ע"מ שלא ימחה דא"כ היכי קתני רצה האב מקודשת ניחוש שמא אע"פ שירצה היום ימחה למחר דשלא ימחה לעולם משמע ואנן אמרינן דמקודשת גמורה לזה ואם קבלה קידושין מאחר אינה צריכה גט אלא ודאי דרישא לא אתיא אלא כפשטה דאמר ע"מ שירצה דמשמע שישתוק והכל הולך אחר שמיעה מיהו מציעתא שפיר אתיא או כרישא באומר ע"מ שירצה ולפיכך כיון שמת עד שלא מיחה מקודשת או כסיפא באומר ע"מ שימחה וכיון שמת ולא מיחה מקודשת והא דגריר לה תלמודא בתר רישא משום דכל מה דאפשר לקיומי לישנא דמתני' דקתני שלא ירצה מקיימין ולא מסרסי' לה לאוקמא באומר על מנת שלא ימחה. ויש ספרים דגרסי רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא וגרסת ספרינו עיקר:

אמר ר"ל ש"מ מדרב ינאי דאוקי מתניתין בתרי טעמא רישא ומציעתא באומר ע"מ שירצה וסיפא באומר על מנת שלא ימחה ולא אוקמא כולה בחד טעמא באומר ע"מ שירצה ותרי תנאי דתנא דרישא ומציעתא סבר דעל מנת שירצה משמע שישתוק ותנא דסיפא סבר דע"מ שירצה משמע שלא ימחה אלמא מוקמינן מתני' כחד תנא ובתרי טעמי ולא מוקמינן לה בחד טעמא ובתרי תנאי:

רב יוסף אמר לעולם חד טעמא הוא. פי' וכולה מתני' כפשטה באומר ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד ל' יום. פי' דהכי אמר ליה ע"מ שירצה אבא מכאן ועד ל' דמשמעותו שלא ימחה מכאן ועד ל' יום ואע"ג דאמרינן לעיל דע"מ שירצה משמע שישתוק הא לא קשיא דשישתוק ושלא ימחה חדא מילתא היא אלא שכשאינו קובע זמן לשתיקה או מחאה איכא הפרישא בינייהו דשישתוק משמע שלא ימחה בשעת שמיעה ושלא ימחה משמע לעולם אבל השתא דקבע זמן כולה חדא מילתא הוא. וה"ה דמצי למימר השתא מאי ע"מ שירצה אבא שישתוק מכאן ועד ל' יום והא דנקט שלא ימחה משום דהאי לישנא עדיף טפי כיון דפריש דלא ניזל בתר שעת שמיעה נקט פירושא דלישנא דישתוק עד ל' יום שהוא שלא ימחה עד ל' יום וזה ברור. ונוסחאות יש דגרסי הכי דאמר לה על מנת שלא ימחה מכאן ועד ל' יום ואפי' להאי גירסא לאו למימר' דלא משמע הכי לישנא דע"מ שירצה עד ל' יום ואנו משנין לשון משנתינו דהא ליתא דודאי משמעות ע"מ שירצה עד ל' יום היינו שישתוק עד ל' יום שפירושו שלא ימחה עד ל' יום אלא דאיידי דנקט בתירוצא דלעיל דשני לישנא במתניתין דאמר לה על מנת שלא ימחה נקט השתא באשגרת לישנא דאמר לה ולאו דוקא א"נ דנקט הכי משום דמוסיף על לשון משנתינו מכאן ועד ל' יום הילכך פסק נקטי' שהאומר על מנת שירצה אבא משמעותו שישתוק ולא ימחה בשעת שמיעה לאלתר ואם אומר ע"מ דאמר אבא אין משמע נמי דאמר אין בשעת שמיעה ותו לא ואומר על מנת שלא ימחה משמע שלא ימחה לעולם וכן הדין בכל מקום בלשונות אלו. מיהו כי אמרינן דעל מנת שירצה מכיון ששמע ושתק סגי ואם מת מקודשת בזו שהמעשה כבר נעשה ואין אנו צריכין אלא לרצונו וכיון ששמע ושתק הרי רצה דעל מנת שירצה דקאמר הרי הוא כאלו אמר ע"מ דניחא ליה אבל דבר שמחוסר מעשה כגון האומר לשמעון הריני מתחייב מנה לכל מי שארצה ולא סיים אדם ידוע ומסוים כלל אם מת קודם שמאמר לפלוני אני רוצה אין יורשיו יכולין לומר אנו רוצים לפלוני שהם לא ידעו שרצה אביהם כלל בזה וזה פשוט אבל אמר הריני מתחייב לך מנה אם ירצה שמעון ושמע שמעון ושתק ומת זכה אותו פלוני וכמה פירושין נאמרו בשמועה זו ומה שכתבנו הוא הנכון ועיקר וליכא לזוז מינה והוא שיטתו של מורי רבינו נר"ו:

הא דתנן קדשתי בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחר ואמר אני קדשתיה נאמן אמרינן עלה אמר רב נאמן ליתן גט. פי' ובהאי גיטא שרינן לה לעלמא דאין אדם חוטא ולא לו ואע"פ שהוא מתחלה לכונסה נתכוין וע"ד לכנסה אמר כן מ"מ כיון דמודעי' ליה בתר הכי שאינו כונסה ועמד בדיבורו ונותן גט אלמלא דקושטא קאמר לא היה מחזיק שקרי למיתן גיטה דשרי לה לעלמא שלא כדין וחוטא ולא לו:

ואינו נאמן לכנוס דיצרו תוקפו ואקשי' עליה דרב ממתני' דתנן רצו אחד נותן גט ואחד כנוס אלמא נאמן לכנוס וכ"ת מאי קושיא דהתם לאו משום נאמנות עצמו הוא כונס אלא מפני שחבירו נתן גט והיתרה לכל העולם. איכא למימר דהא ניחא דודאי לא משתרא בגיטא של א' מהם כדתנן ושניהם נותנין גט וטעמא דמילתא דכי הוו תרי ויהיב חד מינייהו גיטא ליכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו. דאיהו סבר דמשום גיטא דידיה לא משתריא דאכתי אסורא מוטל אאידך הילכך הימנותא גבי תרווייהו היא ואפ"ה כונס אחד מהם אלמא נאמן הוא לכנוס והלכתא כרב אסי דתנא כוותיה מסתברא שה"ה אם חזר ואמר האב נזכרתי שקדשתיה לפלוני שהוא נאמן אף לכנוס דהא ליכא טעמא דיצרו תוקפו ואיכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו ומקלקל לבתו. אבל היא אינה נאמנת לעולם אלא לאסור לעצמה שמא עיניה נתנה בו:

מהו לסקול ע"י. פירוש כשאמר האב קדשתיה לפלוני ובא אחר עליה דאלו כשאומר האב אינו יודע מנא ידעא מאן בעלה אלא אם כן נאמר שאומר האב ברי לי שאין זה בעלה:

רבא אמר אין סוקלין על ידו והלכתא כוותיה דרב חסדא קאי כוותי':

בני זה בן ט' שנים ויום אחד כלומר וביאתו ביאה לחייב אשה גדולה שבה עליה בתי זו בת ג' שנים ויום א' כלומר וביאתו ביאה לחייב גדול הבא עליה נאמן לקרבן על שגגתן בעד אחד אבל לא למכות ועונשין דלעולם אינו נאמן לשום עונש:

והא דתניא דנאמן על בנו ובתו שהם גדולים לנדרן ולערכין ולהקדישות אע"ג דליכא אפוקי ממונא מיני' נאמן משום חומר גבוה כיון דסתמא ידע איניש בשני בניו כמה הם ומיירי כדאייתי שתי שערות דאי לא קטן הוא ומשום נאמנותו של אב לא חיישינן לשומא וכתבו בתוספות בשם רבי' יצחק בר שמואל ז"ל דלהשלים לעשרה בב"ה האב והאם נאמנים דומיא דערכין ונדרין והקדשות אבל לא לחליצה דומיא דמכות ועונשין דדבר שבערוה הוא ואע"ג דשרינן ע"פ קרוב או אשה שהיבמה זו אשת המת ושהחולץ אחיו של מת התם כיון דמילתא דעבידא לגלויי דייקינן ואמרי' אבל הכא זימנין דלא דייקינן ואין נאמנין אלא כשיש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן או אם הוחזקו ע"פ שנים שהגיעו לכלל שנים אז יועילו שערות כל דהוא ולא חיישינן לשומא ולא בעינן עד לידה. הא דתנן קידשתיה וגרשתיה והרי הוא קטנה נאמן פי' כשאומר תוך כדי דיבור גרשתיה דהוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל לאחר כדי דיבור אינו נאמן רבינו נר"ו:

המשנה התשיעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קידשתיה שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס אמר הר"ם פי' אמרו נאמן ומותר לו לגרשה:

אמר המאירי קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה כגון שהיא קטנה או נערה שהאב נאמן לומר קדשתיה ולאסרה לכל העולם חוץ מאותו שקדשה לו ועכשו הוא אומר שקדשה ואינו יודע למי ונמצאת אסורה לכל אדם ובא אחד ואמר אני הוא שקדשתיה נאמן ויתבאר בגמרא שלא סוף דבר נאמן ליתן גט ר"ל להתירה לכל על ידי גיטו שהרי אין אדם חוטא ולא לו אלא נאמן אף לכנוס ואין אומרים שיצרו תקפו להכניס עצמו באיסור ולנשאה שמאחר שהאב קיים מתירא הוא שיבא ויכחישנו ולמדת שאם אין האב קיים אינו נאמן לקדושי ודאי ואם האב מכחישו אינו נאמן אף לקדושי ספק וגדולי המפרשים פירשו בנאמן ליתן גט להצריכה גט ממנו אף בשנזכר האב אחר כן שלאחר קדשה הואיל ובשעה שאמר זה אני קדשתיה היה האב מספק בהם חלו הקדושין ואין זכירתו מפקיעתם בלא גט ואין הדברים נראין שבודאי האב נאמן עליה לכל דבריו וזה שביארנו נאמן לכנוס פירושו קדושי ודאי ושלא יצטרך לקדושין אחרים כלל שהרי אין מקום בזו לקדושין אחרים כלל שאם קדשה הרי קדשה ואם אחר הוא שקדשה קדושיו למה חלקו בה שנים זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה והרי על כל פנים אחד מהם שקר שניהם נותנין גט מספק ומותרת לכל העולם ואין אומרים מאחר שאחד מהם שקר נחוש ששניהם משקרים ולאחר נתקדשה אלא אין חוששין אלא לאחד מהם ומתירין אותה לכל העולם בגט שניהם ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס בקדושין שניים אבל כל שאמר אחד אני קדשתיה ולא יצא ערער האחר עליה וכנסה הראשון ואחר כך בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן עוד לאסרה עליו אבל האב ודאי יכול לאסרה כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי אף זו הואיל וגדולה היא אסורה לכל העולם ואם בא אחד ואמר אני הוא שקדשתיך בזו מיהא אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תקפו ואינו חושש לשמא תכחישנו שמא אף היא רדופה אחריו ומחפה עליו:

אע"פ שהאב נאמן לומר קדשתי את בתי אם לפלוני ולאסרה לכל חוץ ממנו אם שאינו יודע למי ולאסרה לכל העולם מכל מקום לענין עונשין מיהא אינו נאמן ואם בא עליה אדם אין סוקלין על ידו ולא סוף דבר בשאמר קדשתיה ואיני יודע למי ואף זה שבא עליה בכלל הספיקות שאין סוקלין אותו שהרי יש לספק בו שמא הוא המקדש אלא אף אם הדבר ברור שאינו מכלל הספיקות כגון שהוציאהו מכלל הספק ואמר בריא לי מיהא שלא לזה קדשתיה או שהיה קטן בשעה שאמר האב קדשתיה והגדיל או גוי ונתגייר ולא עוד אלא אף כשאמר האב בבריא קדשתיה לפלוני וזו זנתה עם אחר שאין סוקלין לא הבועל ולא הבת על ידו עד שיתברר הקידושין בעדים שחזקת אירוסין אינה חזקה וכן הדין באמרה היא נתקדשתי וזינתה בין שאמרה ואיני יודעת למי וזה בכלל הספיקות בין שאינו בכלל הספיקות על הדרך שביארנו בין שאמרה בהדיא לפלוני נתקדשתי וזינתה עם אחר אין הבועל נהרג על פיה ולא היא על פי עצמה:

וכן מי שאמר בני זה בן תשע לעשותו ראוי לביאה וכן בתי בת שלש שנים לעשותה ראויה לביאה נאמן לקרבן ולא למכות ולעונשין וכן אם אמר בני זה בן שלש עשרה ויום אחד או בתי זו בת שתים עשרה ויום אחד נאמן לענין שאם נדרו או העריכו או החרימו או הקדישו יהו דבריהם קיימין ואע"פ שלא הביאו שתי שערות ואפילו אינן יודעין לשם מי נדרו או הקדישו ובפחות מכאן אם בשנים עשרה שנה ויום אחד הזכר ובת אחת עשרה ויום אחד לנקבה אם אינם יודעים לשם מי נדרו אין דבריהם כלום ואף בהבאת שתי שערות והשערות דנין אותן בשומא ובפחות מכן אפילו ידעו לשם מי נדרו אין דבריהם כלום אפילו הביאו שתי שערות שהשערות נדונין בשומא אבל למכות ולעונשין אם עבר על חייבי מיתה ומלקות אינו נאמן אחר שאף הבן לא הוחזק בכך ומכל מקום בדאיתחזק נאמן כמו שהתבאר:

במשנה מלמדין את האב לומר איני רוצה והא שתיק. וא"ת דילמא כגון שעדיין לא שמע ומלמדים אותו שאם ישמע מידי דהוה אמת האב דמיירי קודם ששמע י"ל דהתם אי אפשר בענין אחר דאם שמע בחייו כבר נתבטלו הקידושין או נגמרו קודם שמת אבל הכא משמע ליה דאיירי בכל ענין אפי' לאחר שמועה:

גמרא רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא. ורישא בע"מ שלא ימחה לא מיתוקמ' דא"כ מאי רצה האב מקודשת והלא בידו למחות לעולם ואין כאן קידושי' כל ימי חייו אפי' אמר אין כששמע מ"מ אם יחזור וימחה בטלו הקידושין דע"מ שלא ימחה דקאמר והרי מיחה ואפי' תימצא לו' דאחר שאמר אין שוב אין יכול למחות מ"מ לא מצי' לפרושי רצה האב דאמר אין דדומיא דע"מ שירצה אבא דהיינו שלא ימחה יש לנו לפ"ש רצה האב שלא מחה וזה אי אפשר דאפי' לא מיחה עדיין יכול למחות ואינה מקודשת ודאי:

דחקינן ומוקימנא בתרי טעמי ודלא כר' יוחנן בפ' המפקי' מאן דמתרגם לי חביתא אליבא דחד:

כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימניה וא"ת והא הימנותא דאב מאת בתי נתתי לאיש הזה נפקא וההוא קרא בקטלא כתיב וי"ל דאע"ג דכולא פרשתא איירי בקטלא היינו ע"י עדים אבל ריבוייא דקרא דמרבינן מיניה שהאב נאמן לא מוקמי' לה במילי דהאי פרש' אלא לאיסורא דוקא:

ואזדא ר' חסדא לטעמיה וכו' בתי [זו] בת ג' שנים ויום א' וכו' ומשמע ליה דקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה דרבי' מיניה דלנישואי' הימניה רחמנא בכל ענין דנישואין כגון אם אמר קדשתי את בתי זו והיא בת ג' שנים ויום א' לחייב הבא עליה בהא נמי הימניה רחמ':

בני זה בן י"ג שנה ויום א' בהביא שני שערות איירי כדפרש"י דאם לא הביא ב' שערות אפי' יש כאן עדים שהוא בן י"ג אינו מועיל למכות ולעונשים דהא לחליצ' בעי' בדיקה אפילו הגיע לשנים כדאיתא בפ' יוצא דופן ותי' הוא לומר דלאחר שהביא שתי שערות דלא ניסמוך אהימנותא אפי' למכות ועונשים דא"כ כל יבם קטן שהגדיל ואין שנותיו ידועות לנו ע"פ עדים לא נסמוך על דברי האב אפילו הביא ב' שערות מיהו אם יש שערות מרובות שאין מצוי שיביא בענין זה קודם הזמן נראה דכה"ג סמכי' ארובא ואפי' למאן דחייש למיעוט מודה בהא דמילתא דלא שכיח היא כלל ועוד מצי' למימר דאי איכא שערות סמכי' אסהדותיה דאב אפי' למכות ועונשים והכא מיירי שהאב מעיד על מעשה שהיה כבר דבההיא שעתא היה בן י"ג ויום א' וגם לא היו לו שני שערות וא"ת כיון דמיירי שמעיד על השנים והשערות א"כ הול"ל בני זה גדול בתי זו גדולה ולמה הזכיר שנים י"ל דאגב אורחיה קמ"ל לאפוקי ממאן דאמר בפ' יוצא דופן איפכא דתינוק גדול כבן י"ב ותינוקת בת י"ג ויום א':

אלא ע"מ שישתוק. פר"ש דרישא דתני על מנת שירצה על מנת שישתוק כשישמע משמע ואם לא שמע נמי מקודשת ורוצה האב ששתק בשעת שמיעה. לא רצה שמחה בשעת שמיעה:

והא שתיק ליה. והויא מקודשת ותו מהניא דמדקאמר מלמדין ולא אמר מודיעין ומלמדין ש"מ דמיירי ששמע והואיל ושמע ושתיק הויא לה מקודשת אלא האי סיפא מתוקמא כשאמר בפי' על מנת שלא ימחה והואיל ולא קבע זמן למחאתו כל אימת דהוה מחי עקר להני קדושי מ"ה מלמדין את האב שימחה. כתב ר"ש ורישא לא מצי לאוקומי בשלא ימחה האב דא"כ מה רצה דמקודשת והרי יש בידו למחות לעולם עכ"ל ר"ש. ודקדק מכאן בעל ההשלמה דשלא ימחה אע"ג דמ"ד אין יכול למחות שהרי עשה תנאו שלא ימחה ולעולם קדושיה תלויים עד שימות. ואיכא מ"ד דע"מ שלא ימחה יכול למחות לעולם [עד] שיאמר אין רוצה אני ומיהו אם אמר אינו יכול למחות שמיד חלו הקדושין. ומ"ה לא אוקים רישא בשלא ימחה דרצה האב משמע שלא מיחה דהא לא ימחה קאמר אבל אי אמר אין אין יכול למחות ולזה כוון ר"ש רישא ומציעתא בחד טעמא מיירי באמר לה ע"מ שירצה דמשמע שישתוק וסיפא בחד טעמא דמשמע דמיירי שאמר לה ע"מ שלא ימחה. ואית דמפרשי אלא ע"מ שישתוק דמציעתא מיירי דאמר לה בפי' ע"מ שישתוק ורישא מיירי בעל מנת שירצה עד דאמר אין משמע וגרסי' רישא בחד טעמא מציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא:

מדר' ינאי. דאוקמי כדאסיק המקשה ולא אוקמא כולה בע"מ שירצה ומי ששנה זו לא שנה זו דמי ששנה רישא ומציעתא סבר ע"מ שירצה שישתוק ומי ששנה סיפא סבר דע"מ שלא ימחה הוא. ולאידך פירושא מי ששנה (סיפא) [רישא] סבר דאמר אין משמע כתב ר"ש ומאי על מנת שירצה שלא ימחה כשקבע זמן למחאתו. ורצה האב מקודשת שלא מיחה תוך ל' יום. לא רצה שמיחה תוך ל' מלמדין האב שימחה תוך ל' יום משמע דרב יוסף סבר בעל מנת שרצה שלא ימחה משמע ואית דגרסי מאי על מנת שירצה דאמר לה כלומר בפי'. והראב"ד פי' ע"מ שישתוק שישמע וישתוק ואם לא שמע אינה מקודשת והאי דתני מת האב מקודשת ה"ה אפי' לא מת דהא שמע ושתק ומ"ה נקט מת האב לאשמועינן דע"מ שירצה שישתוק הוא דהא אמר כי מת האב אחר ששמע ושתק דתו לא מצי למימר אין מקודשת. אימא סיפא והא שתיק דמדרישא מת האב מיירי ששמע ושתק ואח"כ מת סיפא דמת הבן נמי איירי ששמע האב ושתק ואח"כ מת הבן. אשתכח השתא דעל מנת שלא ימחה יכול למחות לעולם עד שמת ואע"ג דאמר אין לדעת בעל ההשלמה ולדעת אחרים עד שמת או דאמר אין. ע"מ שישתוק. כשישמע משמע לא שמע מקודשת לפי' רש"י. ולדעת הראב"ד לא שמע אינה מקודשת עד שישמע וישתוק. ע"מ שירצה אבא סתמא לגי' קמא שישתוק הוא. לגי' בתרא דאמר אין הוא ובפ' המדיר [דף עג:] איכא אמורא דסבר דבהא פליגי ר' שמעון ות"ק ת"ק סבר ע"מ שישתוק משמע. ור' שמעון סבר עד דאמר אין משמע. ומסתברא לחומרא עד דאמר אין משמע ומכאן אתה למד דליכא מ"ד דע"מ שירצה ע"מ שלא ימחה משמע. ואע"ג דבפ' כל הגט אמרינן דמ"ד רוצה האב אינה מקודשת סבר אין ברירה. קי"ל ביו"ט פ' בתרא דמדאורייתא אין ברירה. ומסתברא דהאי שטה אליבא דמאן דלית ליה ע"מ כמעכשיו הוא ואין הקדושין כלום בשעת נתינה אלא בשעת רצוי האב הוא דצריכינן למימר כשנתרצה האב הוברר הדבר דבשעת נתינה הוו קדושין אבל לר' דס"ל ע"מ כמעכשיו דמי תנאה הוא ולא צריכינן לברירה שהרי מקודשת משעה ראשונה ויתקיים התנאי והיינו דסתם לן תנא במתני' רצה האב מקודשת כמו שבארנו שם:

אלא דאמר לה ע"מ שלא ימחה אבא. פי' האי דלא הדר ואמר דאמר אין משום דבעי לאוקמה מציעתה וסיפא בחד טעמא דליכא למיפלגינהו דחד דיבורא הוא מת האב ומת הבן:

ורב חסדא אמר א' זה וא' זה אין סוקלין. פי' ודוקא אם לא הוחזק' בעי' אינה מקודש' אבל אם הוחזקו בעיר אינה מקודש' בין ע"פ האב בין על פיה סוקלין כדבעינן למימר בפרק ז' דלקמן הוחזקה נדה בשכונתיה בעלה לוקה עליה משום נידה ואמרי' נמי איש ואש' תינוק ותינוק' שהגדילו בתוך הבי' נסקלין זה ונשרפין זע"ז והתם אין עדי' בדבר אלא בדברי פיהם הוחזקו ומהימני אף לעונשים אלא לאו ש"מ האי באיתחזק והאי בדלא איתחזק:

ובירושלמי גרסינן התם תני איש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר אשתי היא והוא אומרת בעלי הוא אין הורגין עליהם משום אשת איש הוחזקו הורגין עליהן עד כמה היא חזקה משום ר"י אמר עד שלשים יום. אלמא בעדות פיהן אין הורגין אבל אם הוחזקו שלשים יום הורגין אע"פ שאותה החזקה לא היתה אלא על פיהן:

ואזדא רב חסדא לטעמיה כו'. הנה יש לתמוה מאי אזדא הוא זה האב על בתו נאמן אבל על בנו אינו נאמן ודין הו' שלא נסקל על ידו ואפי' רב אסי דאמר גבי בת סוקלין משום דרחמנא הימניה אבל על הבן לא הימניה. וי"ל דהא אמרינן לקמן דעד אחד נאמן באיסורין ואם אמר לו עד אחד אכלת חלב נאמן גם כשאמר בן תשע הוא זה ובת שלש היא זו לחייבם קרבן נאמן ולא מיבעיא אב אלא אפי' אחר נמי דקים ליה בבירור נאמן והאי דנקט אב משום דסתם אב ידעי והשתא אתי שפי' ואזדא לטעמיה דאע"ג דמהימן לגבי קרבן לגבי עונשין לא מהימן:

גמרא ואמאי והא שתיק כו' מת"י וליכא למימר מלמדין האב היינו קודם שמיעה דמלמדין משמע לאחר שמיעה להכי פריך והא שתיק ומאי אהני ליה תו אחרי כן עכ"ל וק"ל:

שם ולא אוקמיה ליה בתרי תנאי בתוספות ישנים דלא כר"י בפרק המפקיד גבי חבית עכ"ל:

שם אבל לא למכות ועונשין בתוספות ישנים תימה היכי מייתי דרב חסדא לטעמיה הא מסתמא רב אסי לא פליג אמתניתין דלקמן דאשבויה לא הימניה ולמכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבויה עכ"ל ונראה דלאו קושיא היא דהא דלא האמינו קרא בשבויה משום דלאו בנשואין היא אבל מכות ועונשין שע"י נשואין כי הכא ודאי דהאמינו התורה כדכתיב וסקלוה בהאי פרשה ולא ס"ל וסקלוה בעדים כמ"ש התוספות לרב וק"ל:

תוס' בד"ה אלא ע"מ שישתוק כו' דאין לומר אחר השמיעה כו' דאין זה חידוש עכ"ל דהיינו רצה האב מקודשת דהיינו ששתק ומ"ל אם מת אחר כך דמהאי טעמא פרכינן לעיל בפשיטות והא לא אמר אין דאי אמר אין לא הוה חידוש דהיינו רצה האב מקודשת ומ"ל [אם] מת אח"כ ודו"ק:

בא"ד מאחר דמת קודם השמיעה כו' דלמא אי הוה שמע הוה מוחה כו' עכ"ל דליכא למימר אדרבה דלמא אי הוה שמע לא הוה מוחה ומקודשת מספק דא"כ אמאי לא מוקי כולה מתניתין בע"מ שלא ימחה ורצה האב מקודשת היינו מספק אלא ע"כ אע"ג דאשכחן לעיל בכמה דוכתין לשון מקודשת מספק לית לן לאוקמא הכא בכה"ג כיון דלמאי דאוקמא בע"מ שלא ימחה הוה מקודשת במת האב קידושין ודאי אית לן לאוקמא בגוונא חדא מקודשת דרצה האב דהיינו נמי ודאי וה"נ השתא דמוקי למתניתין בעד שישתוק אית לן לאוקמא מקודשת דמת האב דומיא דמקודשת דרצה האב דהיינו קידושי ודאי וכה"ג נראה לומר הא דמוקי רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא בעד שלא ימחה ולא מוקי רישא ומציעתא בחד טעמא בע"מ שישתוק וסיפא בחד טעמא משום דמשמע ליה לאוקמא מת האב ומת הבן בחד גוונא ודו"ק:

בד"ה בני זה כו' דא"כ כל הנשים כו' דשמא היבם קטן כו' עכ"ל עיין בכל זה עד סוף הדיבור בדברי הרא"ש שהם מפורשים יותר וק"ל:

ד"ה בני זה בן י"ג וכו' עד (בדף שאח"ז) דאותו זמן היו לו שנים או סימנים וכו'. נ"ל דאינו מיושב דהא שנים בלא סימנים לכ"ע לא הוי כלום ובאשר"י איתא שנים וגם סימנים ע"ש ונ"ל הא דנקט שנים או סימנים היינו לענין נדרים דסגי בשנים וק"ל:

רש"י בד"ה כיון דאיכא אחר בהדיה כו' ונותן גט נ"ב ודוקא שנתרצו אלו האומרים קדשתיה שאחד נותן גט ואחד כונס אבל אם זה רוצה לכנוס וזה רוצה לכנוס אין נאמנים שניהם אלא ליתן גט ואפילו לרב אסי דהא ממ"נ חד חציף קמי אב ולא ידעינן הי מינייהו:

גמרא כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כ"ה כו'. עי' בתור"ע מה שהקשה על הרשב"א שמביא הר"ן דתיפוק ליה דהוה ע"א בהכחשה. ול"נ דאתי לאפוקי מדעת הרמב"ם הובאה בשו"ע סי' י"ז סל"ז בעד אומר מת וע"א אומר לא מת ובאו בב"א דאם נשאת לאותו עד שאמר מת ל"ת. אך שם התנה שהיא אומרת ברי לי שמת והכא היא א"י למי קדשה אביה ועי"ל דכוונת הרשב"א דאם אותו שאמר אני קדשתיה כנסה בעצמו בלא התרת ב"ד אפי' קודם שבא השני תצא ולאפוקי מדעת הר"ן בתשו' הובאה שם סל"ט:

רש"י בסה"ע ד"ה אבל חוששין שמא שומא כו'. לישנא דחוששין שמא אינו מדוייק לכאורה. אך מצינו לישנא דחוששין לקולא. עי' ברא"ש פ"ד דגיטין סי' ל"א:

ת"י ד"ה ולא לעונשין. תימה כו' לא פליג אמתניתין כו'. ישוב המהרש"א בזה תמוה דהא הא דר"ח בבני זה בן ט' כו' נמי לאו בנשואין הוא:

תד"ה בני (בדף הסמוך). אבל אין אנו יודעים אם הי' לו שנים באותו הזמן. ר"ל דעכשיו בדקוהו דאית ליה שערות ולכן יש לנו לומר דאותן שערות ה"ל ג"כ בהיותו בן י"ג וכדאמר רב לקמן (עט) הרי היא בוגרת לפנינו. והכא איכא נמי חזקה דרבא בנדה (מו) רק לא ידענו אם היה באותו זמן בן י"ג רק עפ"י אביו. ומש"כ או סמנים היינו כגון אם האב ג"כ א"י שניו שהי' באותו זמן אך אומר שהביא אז סמנים והמה לבדם מועילים לשיטה זו:

גמ' נאמן ליתן גט. עיין נ"י פי"ב דיבמות דף לט ע"ב:

אמר ר"ל ש"מ לדרבי ינאי דחקינן כו' ולא מוקמינן כתרי תנאי ופרש"י דהוי מצי לאוקמי כתנאי דתנא דרישא סבר לשון שתיקה הוא ותנא דסיפא סבר לשון לא ימחה הוא וכ"כ הרשב"א והריטב"א ז"ל. אלא דלענ"ד יש לתמוה דאכתי היאך דייק ר"ל הכי מדרבי ינאי דלמא הא דלא מוקי רבי ינאי למתניתין כתנאי היינו משום דלא אשכחן דפליגי תנאי בהכי דהא לקושטא דמילתא אף למאי דמוקמינן בפ' המדיר דף ע"ג אליבא דרבה דפליגי ר"ש בן אלעזר ורבנן בלישנא דע"מ שירצה אבא היינו דלר"ש ב"א הוי ע"מ שיאמר הן ולרבנן ע"מ שישתוק משא"כ דהוי ע"מ שימחה לא אשכחן שום תנא דס"ל הכי. אמנם לולי פרש"י היה נ"ל דהא דהוי מצי לאוקמי כתנאי היינו נמי הנך תנאי גופא דפרק המדיר דלרשב"א הוי ע"מ שיאמר הן וה"נ ס"ל לתנא דמתניתין ברישא וסיפא ואפ"ה קתני שפיר בסיפא דמת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה ותו ליכא למיחש שמא יאמר אח"כ הן דכיון שכבר מת הבן ואמר האב שאינו רוצה תו לא שייך לומר שיאמר אח"כ הן ומכ"ש לפי מה שכתבתי דבברירה תליא מילתא וא"כ בשמיעה ראשונה תליא ואף את"ל כשיטת הפוסקים שהביאו התוספות דבע"מ שירצה ויאמר הן אף כשמיחה אפ"ה יכול לחזור ולומר הן ונאמר גם כן דאין לחלק בין בחיי בנו ללאחר מיתת בנו אפ"ה האיכא מיהא שום תנא דס"ל דכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי והיינו כדס"ל לרב יהודא לעיל דף ס' ע"ב דפלוגתא דרבי ורבנן היא וא"כ אפשר דס"ל להאי תנא דמתניתין נמי הכי וא"כ לאחר מיתת בנו נמי ממ"נ לא הוו קידושין דאין קידושין לאחר מיתה משא"כ תנא דמציעתא ס"ל כרבנן דרשב"א דע"מ שישתוק הוא ומש"ה במת האב הרי זו מקודשת ועוד יש לפרש בענין אחר דאף את"ל דנראה דוחק לאוקמי רישא וסיפא כחד תנא ומציעתא כחד תנא אפ"ה מצינן לאוקמי רישא לחוד כרשב"א דע"מ שירצה היינו שיאמר הן ומש"ה תליא בשמיעה ראשונה כמ"ש הר"ן ז"ל דבע"מ שיאמר הן דה"ל קום עשה בודאי לאחר שאמר הן אין יכול לחזור משא"כ תנא דמציעתא ותנא דסיפא ס"ל דע"מ שישתוק הוא וסבר נמי דאף על גב ששתק בשמיעה ראשונה אפ"ה יכול לחזור ולמחות דשתיקה לאו כהודאה גמורה היא ודוקא היכא שמת האב מקודשת בודאי משא"כ במת הבן לא פסיקא להו להתוספות גופא בד"ה אלא ע"מ שישתוק שאין יכול לחזור ולמחות אלא משום דאל"כ קשיא בבא דרישא אמאי מקודשת ברצה האב ששתק שמא יחזור בו אע"כ דבע"מ שישתוק נמי בשמיעה ראשונה תליא משא"כ השתא דהוי מצי לאוקמי דתנא דרישא ס"ל דע"מ שיאמר הן ומש"ה תליא מילתא בשמיעה ראשונה אם אמר אין בראשונה אין יכול לחזור בו אבל תנא דמציעתא וסיפא דס"ל דע"מ שישתוק הוא לעולם דאף ששתק בראשונה אפ"ה יכול לחזור ולמחות וא"כ שפיר מדייק ר"ל מדלא מוקי ר"י למתני' כי הנך תנאי דפ' המדיר ע"כ דטפי איכא לאוקמי בתרי טעמי מבתרי תנאי כן נ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן ואין להאריך יותר ודו"ק:

משנה קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה כו' נאמן. לכאורה י"ל דאליבא דרב דאמר בסמוך נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס א"כ אמאי נקיט במתניתין הך מילתא בקידושי האב טפי ה"ל למיתני בקידושי דידה גופא שאמרה נתקדשתי וא"י למי ובא א' ואמר אני קדשתיך נאמן ליתן גט דהכי הוא קושטא דמילתא כדמוכח מלישנא דגמרא וכ"כ כל הפוסקים בפשיטות ונראה דמילתא אגב אורחא קמ"לן דכל כמה שלא בא א' ואמר אני קדשתיך אסורה לכל עולם ע"פ דיבורו של האב והיינו כדאמר רב הונא אמר רב לקמן בדף הסמוך דהאב נאמן לאסור את בתו מן התורה וכמו שאבאר בדף הסמון דהיינו בכה"ג גופא שאמר קדשתי ואיני יודע למי ומהימן להוציאה מחזקת פנוייה ואף על גב דע"א בעלמא לא מהימן להוציאה מחזקת פנוייה כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

גמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו כו'. ואף על גב דקי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ולא סמכינן אהאי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אפילו בשאר איסורין היכא דאיתחזק איסורא מספקא לן בפ' האשה רבה אי ע"א נאמן או לא ולא אמרינן אין אדם חוטא ולא לו שאני הכא דגזירת הכתוב הוא דע"א אין נאמן לסתור החזקה לגמרי משא"כ הכא דבלא"ה יצאה מחזקת פנוייה ע"פ האב נמצא שאין העד בא לגרוע החזקה אלא לברר החזקה דאשת איש בכה"ג סמכינן שפיר אהאי חזקה וכ"כ הר"ן ז"ל אליבא דרבי אסי אלא דאכתי קשיא לי דניזל בתר רובא דעלמא שלא נתקדשה לזה שאומר אני קדשתי אלא לחד מרובא דעלמא וא"כ למאי דמספקא לן בפרק האשה רבה בטבל והקדש וקונמות דאיתחזק איסורא דאפשר דאין ע"א נאמן היכא שאינו בידו כיון דאיתחזק איסורא לא מהימן נגד החזקה ולא מהני חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כ"ש דאין להאמינו נגד הרוב דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף. ולכאורה היה נראה בזה דלענין עד דעלמא שאין בעל דבר לא שייך הך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כ"כ דהא דלא מהימן ע"א בדאיתחזק איסורא לאו משום דלא מהימן אלא משום גזירת הכתוב דדבר דבר מממון כמו שאבאר לקמן בדף הסמוך או משום דאפשר דלא דייק שפיר דע"א אמר בדדמי כיון דדיבורא בעלמא הוא כמו שכתבתי בריש גיטין ולא שייך אין אדם חוטא ולא לו אלא גבי הבעל דבר עצמו דומיא דהכא דעביד מעשה ליתן גט להתירה לעלמא וכמ"ש בריש גיטין ג"כ לענין שליח הגט בהא דמסקינן מעיקרא מידק דייק ע"ש כן נ"ל לכאורה אלא דמל' הר"ן ז"ל לא משמע כן מדכתב אליבא דרבי אסי דלא הוי סמכינן אטעמא דמרתת לחוד אי הוה איתחזק איסורא וכתב ג"כ באומרת נתקדשתי דקמודה רב אסי דלא מהימן אפ"ה עד א' דעלמא מהימן לומר שנתקדשה לפלוני משום דאין אדם חוטא ולא לו אלמא דלא שני ליה בין ע"א דעלמא ובין הבעל דבר בעצמו לענין אין אדם כו' א"כ הדרא קושיא לדוכתא טפי נהי דהכא לא איתחזק איסורא אפ"ה אמאי מהימן ניזיל בתר רובא דעלמא דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ולכאורה היה נראה דבכה"ג לא אזלינן בתר רובא דעלמא דאפשר שנתקדשה בקביעות וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכדאמרינן בנזיר דף י"ב גבי האומר לשלוחו לקדש לו אשה ומת דמסקינן דאשה הדרא לניחותא אלא דהמעיין שם נראה דלא מיקרי קבוע בכה"ג אלא לחומרא ולא לקולא כמ"ש שם בתוספות ע"ש ויש ליישב ולחלק. אמנם יותר נ"ל דהא דלא מהימן ע"א נגד חזקה היינו דוקא היכא שבלא דברי העד הוי חזקה גמורה ולא איתרע כלל ובכה"ג הוא דמספקא לן בפ' האשה רבה בטבל וקונמות וכן בע"א שהעיד שמת בעלה או בשליח הגט דלולי דברי העד הוי בחזקת א"א גמורה דחזקה כי האי דלא איתרע כלל עדיף מרובא כמו שהוכחתי בכמה דוכתי משא"כ היכא שיש מקום ספק בלא דברי העד דאיתרע חזקה שפיר סמכינן אעד א' וה"ה לגבי הרוב כיון דאיכא מיהא מיעוטא המסייע לדברי העד ואינו אלא כמברר המיעוט מתון הרוב. ובזה נתיישב לי ממעשים בכל יום שלוקחין בשר מהמקולין ע"פ עדות הטבח אע"פ שידוע שיש לו בשר טריפה מרובה מכשירות וכן בשומן וחלב ותיקשי נמי אמאי מהימן ע"א בדבר שאינו בידו להגיד הא איכא רוב טריפות וחלב ורובא עדיף מחזקה אע"כ כדפרישית דלעולם לא סמכינן אחזקה אם לא היכא שאין ספק כלל בלא דברי העד וה"ל חזקה דלא איתרע דכודאי גמור הוא כן נ"ל ויש לישב עוד בד"א ועדיין צ"ע גדול בכל זה ואין להאריך כאן יותר ויבואר בקונטר' כלל גדול אי"ה:

(קונטרס אחרון) בסוגיא דקדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה דאמר רב נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו. כתבתי דאע"ג דבכל האיסורים דאין עד א' נאמן בהם לא סמכינן אההיא חזקה דאין אדם חוטא היינו דוקא היכא דאיתחזק איסורא משא"כ הכא דלא איתחזק איסורא ולא היתירא דבלא"ה כבר יצאה מחזקת פנויה ואין העד בא אלא לברר החזקה דאשת איש וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל אליבא דרב אסי אלא דהקשיתי לשאול דאכתי ניזיל בתר רובא דעלמא שלא נתקדשה לזה שאמר אני קדשתי אלא לאיש אחר מרובא דעלמא וכיון דקי"ל דאין עד א' נאמן נגד החזקה כ"ש דאין להאמינו נגד הרוב דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והעליתי בזה דהא דקיי"ל דאין ע"א נאמן נגד החזקה היינו דוקא היכא שבלא דברי העד הוי חזקה גמורה דלא איתרע כלל כגון טבל וקונמות ועד א' שהעיד שמת בעלה דבכל הנך איירי בהו בריש פרק האשה רבה וא"כ חזקה כי האי דלא איתרע כלל ודאי עדיף מרובא כמו שהוכחתי בראיות ברורות מכמה מקומות משא"כ היכא דיש מקום ספק בלא דברי העד דאיתרע ליה חזקה שפיר סמכינן אעד אחד וא"כ ה"ה לגבי רוב כיון דהמיעוט מסייע לדברי העד סמכינן על דברי העד שאינו אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב:

(קונטרס אחרון) מתוך מה שכתבתי נתיישב לי ממעשים בכל יום שלוקחין בשר מהמקולין וסומכין על הטבח אעפ"י שידוע שיש לו בשר טריפה מרובה מכשירות וכן בשומן וחלב והוי קשיא לי אמאי מהימן הא איכא רוב טריפות ורובא עדיף מחזקה ולמאי דפרישית א"ש ואע"ג דבאמת מלשון הפוסקים נראה לכאורה דדוקא כשיש בכאן ב' חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר הוא דנאמן העד לומר דזה היתר וזה איסור שבזה הלשון הובא בהגהות רמ"א בי"ד סי' קכ"ז בשם הר"ן ז"ל וא"כ הוי משמע דהיכא שיש רוב של איסור אין ע"א נאמן אבל לפי מה שכתבתי ממעשים בכל יום ע"כ דלאו דוקא כתבו בב' חתיכות אחד של איסור וא' של היתר אלא אפילו ברובא דאיסורא נמי דינא הכי:

שם תנן רצו א' נותן גט וא' כונס תיובתא דרב. ולכאורה יש לתמוה מאי מקשה אדרב דהא האי דכניט לאו אהימנותא דידיה קא סמכינן אלא אהימנות' של השני שגירשה דאין אדם חוטא ולא לו ומשתריא א"כ כ"ש לגבי האי דאמר קדשתי והרשב"א והריטב"א ז"ל כתבו בזה דלא שייך הכא דאין אדם חוטא ולא לו במה שמגרשה משום דהמגרש סבר דבלא"ה מותרת לזה השני שאומר שקידשה או דסבר שיגרשנה ג"כ זה השני שקידשה ותהא מותרת לכל מצד קידושי השני והא דפשיטא ליה האי סברא להמקשה היינו משום דמגופא דמתניתין מוכח לה דאלת"ה אמאי קתני שניהם נותנין גט משמע דאם השני רוצה לגרשה אסורה לעלמא ואמאי לא משתרי' אפומא דקמא דודאי קידשה וגירשה דאין אדם חוטא ולא לו אע"כ דלא שייך הכא חזקה בכה"ג. אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה אדרב מהן בבא דא' נותן גט וא' כונס דהא אפילו בלא חזקה דאין אדם חוטא נמי שפיר משתריא להשני אחר גירושי ראשון דהאיכא ספק ספיקא ספק שמא נתקדשה להשני דקושטא קאמר ואת"ל שלא קידשה ומשקר אכתי שמא קידשה הראשון ואם לא שנאמר דלא שייך הכא ספק ספיקא משום דאיכא למיזל טפי בתר רובא דעלמא כדפרישית בסמוך משא"כ היכא דשייך הך חזקה דאין אדם חוטא תו לא שייך למיזל בתר רובא דעלמא כדפרישית נמי בסמוך וכן לרבי אסי היכא דשייך טעמא דמירתת כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם איבעיא להו מהו ליסקל על ידו כו' ורב חסדא אמר אחד זה וא' זה אין סוקלין ואזדא ר"ח לטעמיה כו' אבל לא למכות ולא לעונשין תניא כוותיה דר"ח כו'. והקשו בתוספות ישנים תימא היכי מייתי דר"ח לטעמיה הא מסתמא לא פליג ר"ח אמתניתין דלקמן דאשבוייה לא הימנוהו ולמכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבוייה עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דלק"מ דודאי יש סברא לומר דלמכות ולעונשין יש להאמינו טפי משבוייה דבשלמא לענין שבוייה עיקר עדות האב אינו אלא לפסלה ולאפוקה מחזקת היתר לכהונה ואינו בידו כלל כדאיתא לקמן ומש"ה אינו נאמן כדכתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת והיינו לאפוקי מחזקה דמעיקרא כמו שאבאר לקמן בהלכות שלפנינו משא"כ הכא באומר קדשתי את בתי דע"כ איירי שהאב אמר כן קודם שבא עליה אחר בזנות כמו שפירש"י ז"ל להדיא וע"כ דפירושו מוכרח דאין לפרש שהאב אינו אומר כן אלא לאחר שזינתה דהא בכה"ג ודאי לא שייך חיוב סקילה אא"כ שהתרו בהן העדים קודם ביאה שהיא אסורה עליו באיסור א"א והן קיבלו עליהם התראה וא"כ ע"כ כבר ידעו העדים בבירור שהיא בחזקת א"א והיינו שהוחזקה ע"פ עדות האב דאל"כ אין כאן התראה כלל דהא בחזקת פנוייה היא. וא"כ לפ"ז שהאב העיד עליה כן קודם שזינתה ועיקר עדותו לא היה למכות ולעונשין אלא להעיד עליה שנתקדשה ובהאי שעתא רחמנא הימניה וחיוב מכות ועונשין אינו בא אלא לאחר כך וקס"ד דנאמן לגמרי ואהא מייתי שפיר ראיה דר"ח לטעמיה דאמר בני זה בן ט' שנים בתי זו בת ג' שנים כו' אבל לא למכות ולעונשין משמע נמי דאף על גב שכבר העיד כן קודם שבא עליה אחר אפ"ה אין נאמן למכות ולעונשין דפלגינן דיבורא משום דאין האב נאמן כלל להביאו על ידו בסוף למכות ולעונשין וה"ה לענין סקילה נמי פלגינן דיבורא כן נ"ל. ולכאורה דהתוספות גופא נחתו לזו הסברא מדקשיא להו הכא אהא דאמרינן ואזדא ר"ח לטעמיה ולא קשיא להו בפשיטות טפי אדרבי אסי דאמר סוקלין ומ"ש משבוייה דאין נאמן אע"כ דמשמע להו לחלק בסבר' זו דפלגינן דיבורא אלא דלא פסיקא להו דהך מילתא דאבל לא למכות ולעונשין איירי נמי בכה"ג שהעיד קודם מעשה שנתחייב מכות ועונשין ולענ"ד ע"כ דהך איירי נמי בכה"ג דאל"כ לא שייך חיוב עונשין דהא בעינן התראה וע"כ שידעו עידי התדאה שהבת היא בת ג' שנים דאל"כ אין כאן התראת ודאי דשמא קטנה היא כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב תמיהת התוספות ועיין עוד בסמוך. מיהו קשיא לי טובא מסוגיא דהכא על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מהל' סנהדרין דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור בעצמו בע"א הוחזק כיצד אמר עד א' חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות האלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א כו' עכ"ל וא"כ תיקשי ליה סוגיא דהכא דלמאי דפרישית ע"כ דהא דאמר ר"ח אין סוקלין וקי"ל כוותיה מדתניא כוותיה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל עצמו בפ"ב מהל' אישות ובפ"א מהל' איסורי ביאה ע"ש ואיירי נמי בענין זה שהעיד האב קודם שבא עליה אחר בזנות דאל"כ אין כאן התראה ופשיטא דאין סוקלין ומ"ט נמי דמ"ד סוקלין וא"כ לפ"ז נראין הדברים ק"ו השתא ומה בעדות האב בקידושי בתו דרחמנא הימני' כבי תרי אף בדבר שבערוה ואפ"ה היכא שבא אח"כ לידי חיוב סקילה או מכות ועונשין אין נאמן דפלגינן דיבורא דהא בהדיא מדמה בגמ' אין סוקלין לההיא דמכות ועונשין א"כ מכל שכן בשאר ע"א דאית לן למימר דאף על גב דע"א נאמן באיסורין אפ"ה אינו נאמן לחייב מלקות ועונשין כדכתיב בהדיא לא יקום ע"א באיש וגו' וכתיב נמי לא יומת ע"פ ע"א וה"ה למלקות דילפי' רשע רשע. ואי מפרש לה הרמב"ם ז"ל דפשטא דקרא איירי דוקא דבשעת העדות רוצה לחייבו בעדותן משא"כ כשהעיד מקודם מעשה כמ"ש להדיא א"כ בעדות האב נמי אית לן למימר הכי הא ודאי לא גרע עדות האב משאר ע"א דעלמא כדמשמע מכולה סוגיין וכמו שאבאר וכמו שנראה ג"כ מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' עדות דלענין ע"א באיסורין אין לחלק בין עדות כשרים או פסולין וכ"ש דלא שייך באיסורין פסול קורבה למאי דשני לן בין עדות בשעת מעשה או קודם מעשה. והנלע"ד ביישוב לשון הרמב"ם ז"ל יבואר בקונטר' אחרון אי"ה ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון) שם בגמ' איבעיא להו מהו ליסקל על ידו כו' רב חסדא אמר אחד זה ואחד זה אין סוקלין וכן קי"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' אישות ובפ"א מהל' איסורי ביאה. וכתבתי דלפ"ז יש לתמוה טובא על מ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהל' סנהדרין דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו הוחזק בעד א' כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל וא"כ תקשי ליה סוגיא דהכא אמאי קאמר רב חסדא אין סוקלין הא ע"כ כבר הוקבע האיסור דאשת איש עפ"י האב קודם שבא עליה אחר בזנות דאל"כ פשיטא דאין סוקלין דהא אין כאן התראה של איסור כלל דהא בחזקת פנויה היא לגמרי ומאי טעמא דרב אסי דאמר סוקלין אלא ע"כ דאיירי שכבר הוחזקה במקודשת על פי האב קודם שבא עליה אחר וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה ולדעתי היא קושיא עצומה וחזרתי על כמה צדדים ליישב ולא עלה לי כהוגן. אלא דנראה לי ליישב אחר שנדקדק עוד בלשון הרמב"ם ז"ל בה' סנהדרין שכתב דע"א שאמר גרושה או זונה אשה זו דע"א נאמן ואמאי הא קיי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ליסתור החזקה וא"כ הכא נמי הרי האשה הזאת בחזקת היתר לכהונה עומדת ואמאי מהימן ע"א לפוסלה נגד החזקה אלא ע"כ להרמב"ם ז"ל איירי בענין שאף בלא דברי העד כבר איתרע חזקת האשה כגון בגרושה שידוע לכל שנתגרשה וזרק לה הבעל גט אלא שהספק אם קרוב לו אם קרוב לה והעיד עד אחד שהיה קרוב לה דבכי האי גוונא ס"ל להרמב"ם ז"ל דעד אחד נאמן בה מעיקר הדין כיון דבלא"ה איתרע לה החזקה והוי לה כספק חלב ספק שומן דע"א נאמן מדינא וכמו שכתבתי בסמוך. וכי האי גוונא איירי נמי בענין זונה כגון שידוע לנו בוודאי בלא דברי העד שזינתה ונבעלה לאדם אחד אלא שאינו ידוע אם נבעלה לכשר לה או לפסול לה והעיד זה העד דלפסול לה נבעלה משום הכי ע"א נאמן בה כיון דבלא"ה הו"ל ספק השקול כספק חלב ספק שומן וא"כ לפ"ז איכא למימר דמשום הכי פסק הרמב"ם ז"ל שלוקין ע"פ עדותו של עד אחד כיון דמדינא נאמן לגמרי כשנים משא"כ הכא בנדון דידן דהאב שאומר קדשתי את בתי דמהימן אע"ג דמעיקרא היתה בחזקת פנויה לגמרי וקיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים אע"כ דשאני הכא דגזירת הכתוב הוא שהאב נאמן כדילפינן לקמן מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה וא"כ שפיר אית לן למימר דאין לך בו אלא חידושו שחידשה תורה שהאב נאמן לאוסרה משא"כ לקטל' לא אשכחן דהימניה רחמנא והיינו ממש לישנא דרב בשמעתין להדיא אלא דנראה לי לפרש עוד דטעמא רבה נמי אית בה דאפשר דהא דהימניה רחמנא לאב לאוסרה לאו כודאי גמור משווינן ליה להאמינו נגד החזקה לגמרי אלא דאפשר דנאמנות האב לגבי חזקה הו"ל כפלגא ופלגא וממילא דאסורה לעלמא כספק אשת איש וא"כ שפיר קאמרינן דאין סוקלין כיון דעדיין לא הוי כוודאי גמור כן נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ואף דשיטת הרמב"ם ז"ל בכל הספיקות השקולים דמותרים מן התורה ואין אסורין אלא מדבריהם אפ"ה יש לומר דשאני הכא דגזירת הכתוב הוא דבספק כי האי שבא ע"י עדות האב אחמור בה רחמנא משום דרגלים לדבר כיון שבידו לקדשה כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמו ו"ח בני זה בן ט' שנים כו' נאמן לקרבן אבל לא למכות ולעונשין. ולכאורה נראה דהא דמחלקין מדאורייתא בין קרבן למכות ולעונשין אף על גב דתרווייהו כי הדדי כתיבי לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ופשטא דקרא משמע דעון היינו מזיד לעונשין וחטאת היינו חטאת ממש בשוגג לקרבן חטאת. אלא דמשום הא לא איריא דההיא לא איירי אלא כשהבעל דבר מכחיש כמו שאבאר לקמן בדף הסמוך אבל בלא הכחשת הבעל דבר כתיב קרא אחרינא בקרבן או הודע אליו מכל מקום כדאיתא בר"פ האשה רבה וכדמסקינן נמי בכריתות בפ' אמרו לו ואפ"ה לא ילפינן מיניה למכות ולעונשין אף על גב דבר"פ האשה רבה משמע להדיא ילפינן לכל איסורין שבתורה דע"א נאמן בהאי קרא דקרבן אפ"ה לא שייך למילף מיניה למכות ועונשין איבעית אימא קרא ואב"א סברא קרא דהכתיב קרא אחרינא לא יומת ע"פ ע"א ע"פ שנים עדים יומת המת וע"כ איירי אפילו באינו מכחישן דאי בהכחשה כתיב קרא אחרינא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת כ"ש לעונש מיתה אע"כ דאף בלא הכחשה ומלקות ומיתה כהדדי נינהו מג"ש דרשע רשע ועוד דלענין מלקות ועונשין אין לחלק בין הודאת הבע"ד להכחשה כיון דלא תליא מידי בהודאתו דמצד הודאתז לא מחייבינן כלל מיתה ומלקות כן נ"ל נכון וברור. ומה שיש לדקדק עוד בזה אבאר בסמוך בלשון התוספות בד"ה נאמן לנדרים ע"ש:

תוספות בד"ה בני זה בן י"ג שנה פי' בקונטרס כו' ואעפ"כ קאמר הכא גמרא דלמכות ועונשין אינו נאמן פירוש דלמכות היכא דלא התרו בו כו' עכ"ל. נ"ל שהוצרכו לפרש למכות היכא שלא התרו בו דאל"כ היינו לעונשין אע"כ דלמכות איירי שלא התרו בו ומכות היינו מכות מרדות מדרבנן ועוד היה באפשר לפרש בכוונתם דמשמע להו דלמכות ועונשין היינו דוקא לענין נדרים והקדש לחוד דלא שייך בהו עונש מיתה אלא דמלבד שהוא דוחק ולא יתכן לפרש כן כדמשמע מדבריהם בסוף הדיבור דאיירי לענין אכל חלב או בא על הערוה אלא דאכתי יש לתמוה שהפסיקו בפירוש זה בין פירוש הקונטרס ובין הקושיא שמקשין דא"כ כל הנשים ולכאורה אין זה הפירוש נדרש כלל לא לפניו ולא לאחריו וכמו זר נחשב בעיני ולבי אומר לי שדבר גדול דברו שנמשך לפניו ולאחריו וזו יסוד הקושיא שמקשין אח"כ ותחלה אבאר דמה שכתבו רש"י ותוספות בפשיטות דשנים לחוד בלא סימנין לא מהני הביאו ג"כ הרא"ש ז"ל בשמעתין והביא ראייה מדאמרינן בפרק יוצא דופן דף מ"ו דלחליצה בעיא בדיקה אף שהגיעה לכלל שנים. ולכאורה לא זכיתי להבין דברי הרא"ש ז"ל בזה דאדרבא מסוגייא דהתם הוי משמע טפי דשנים לחוד מהני מדאורייתא דהא מייתי התם להדיא הא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אין צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ומסקינן התם דאפ"ה לחליצה בעי' בדיקה וא"כ ע"כ היינו מדרבנן ולחומרא בעלמא בעיא בדיקה לחליצה ואי לא אשכחן לה סימנין תמתין עד שתגדיל ותביא סימנין משא"כ לענין קרבן ומכות ועונשין דאיירי מדאורייתא איכא למימר שפיר דאיירי שלא הביאה סימנין והאב אינו מעיד אלא על השנים ונאמן לקרבן דרוב נשים שהגיעו לכלל שנותיהן הן בחזקת גדולות ואי הוה מהימן האב נמי למכות ולעונשין לא היו מענין את דינו ולוקין לאלתר דמדאורייתא אזלינן בתר רוב נשים וחזקה שהביאו סימנין. אע"כ דעיקר ראיית הרא"ש ז"ל ודברי רש"י ותוס' היינו מהא דאמרינן בפרק יוצא דופן שם דהא דקאמר רבא בהגיעה לכלל שנותיה חזקה שהביאה סימנין היינו מסתמא דלא בדקינן לה אבל היכא דבדקו ולא אשכחו ע"כ קטנה היא דאין חוששין שמא נשרו ואף למ"ד חוששין היינו חומרא דרבנן בעלמא וא"כ יפה כתבו דע"כ שנים לחוד לא מהני למכות ועונשין דהא ודאי בדקינן לה ואי לא אשכחו לה סימנין פטירי אע"כ שמצאו סימנים וא"כ מה צורך לנאמנות של אב לענין שנים אע"כ דסימנין לחוד לא מהני בלא שנים וא"כ מקשו שפיר מכל הנשים היאך חולצות אלא דאכתי מצינן למימר לעולם דסימנים לחוד מהני והכא איירי שעברו עבירה מקודם ואחר זמן מרובה בדקום ומצאו להן סימנין אלא דאכתי מספקא לן אם היו גדולים בשעת עבירה או לא. וא"כ אי מהימנינן להאב שאומר שבשעת עבירה הגיעו לכלל שנים חייבים קרבן דמסתמא הביאו סימנין והיינו אותן הסימנים שאנו מוצאין עכשיו היו ג"כ באותו פעם דרובא דעלמא שהגיעו לשנים יש להן סימנין. אלא דאפ"ה לא מהני למכות ועונשין דבעו התראה והנך לאו בני התראה נינהו דכיון שלא ידעו בשעת התראה לא משנים ולא מסימנים אפשר דמוקמינן להו בחזקת קטנות ואפילו התראת ספק לא מיקרי כמו שאבאר בלשון התוספות בסוף הדיבור ועל כל פנים לא פסיקא להו להתוספות להקשות מכל הנשים היאך חולצין כיון דאיכא למימר כדפרישית דסימנין לחוד מהני. משא"כ השתא לאחר שכתבו התוספות ליסוד מונח וקיים דע"כ למכות איירי שלא התרו בו דאל"כ היינו לעונשין אע"כ שלא התרו בו והא גופא אתא לאשמעינן דאין הטעם משום התראה אלא משום דלא מהימן למכות ועונשין וא"כ ע"כ איירי שהביאו סימנין מדחייבין קרבן ואפ"ה לא מלקינן אפילו מכות מרדות משום דאין האב נאמן על השנים למכות ולעונשין כלל והדר הו"ל סימנין בלא שנים דלא מהני א"כ קשיא להו שפיר א"כ כל הנשים היאך יחלוצו כן נ"ל נכון בעזה"י בכוונת התוס' ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוס' ובלשון הרא"ש ז"ל אבאר בק"א ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון) תוספות בד"ה בני זה בן י"ג שנה דמספקא להו אי סגיא בסימנים לחוד בלא שנים או לא ומש"ה קשיא להו דא"כ כל הנשים הבאות לפנינו היאך יחלוצו וכתבתי בזה בפנים באריכות וכבר עלה בלבי להאריך בזה כאן בק"א ולהכריח דבסימנים לחוד בלא שנים סגי מדאורייתא וא"כ כיון דליכא אלא חששא דרבנן יש לומר דחלוץ וחלוצה נאמנים על פי עצמן על השנים דהוי קצת כמילתא דעבידא לגלויי כו' אלא לפי שראיתי בלשון המרדכי פרק החולץ ובכמה פוסקים דכמה נביאים מתנבאים בסיגנון אחד ודעתן נוטה להחמיר אם לא ע"י ריבוי שערות או שהם גדולי קומה לכן נמנעתי להכניס ראשי בזה וקצרתי במקום שיש להאריך בתכלית האריכות ודעתי לבאר אי"ה במקום אחר:

בא"ד ואומר ר"י דאי איכא ריבוי שערות סמכינן כו' עכ"ל. ולכאורה קשיא לי א"כ הא דאמרינן בעלמא דשנים אומרים א' בגבה ושנים אומרין אחד בכריסה מיקרי חצי דבר היכי משכחת לה אי בדליכא עידי שנים אפי' שנים אמרו שנים בגבה או בכריסה לא מהני כיון דליכא ריבוי שערות לא מהני סימנין בלא עידי שנים אע"כ דאיכא עידי שנים וא"כ אמאי מיקרי חצי דבר דהא בכה"ג ודאי סגי בעידי שנים לחוד דהא קי"ל מדאורייתא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנין וא"כ אטו מי גרע הך בדיקה ששנים אמרו א' בגבה ולא בדקנו בכריסה ושנים אמרו ראינו א' בכריסה ולא בדקנו בגבה מהיכא דלא בדקו כלל. והא ודאי ליכא למימר דשנים אמרו ראינו א' בגבה יודעין בוודאי שאין לה שערות יותר לא בגבה ולא בכריסה ושנים אחרים אמרו להיפך דא"כ מאי איריא משום חצי דבר ותיפוק ליה דעדות מוכחשת היא ולדברי כולם קטנה היא אע"כ שלא בדקו יותר א"כ הדרא קושיא לדוכתא דל עדות סימני שערות לגמרי אפ"ה הו"ל גדולה מצד עידי שנים דלעולם בחזקת גדולה היא למאי דקי"ל כרבא אם לא היכא דבדקו ולא אשכחו. ויש ליישב בדוחק דאיירי בענין דהשתא לאחר זמן אנו רואין בודאי שאין לה שערות כלל ולא הוי סמכינן אעידי שנים לחוד דהא בדקנו ולא אשכחן אלא שאלו העדות אומרין שבשעה שנתקדשה או שבא עליה אדם באיסור ראו א' בגבה ולא בדקו בכריסה וכת אחרת אמרו שמצאו אחת בכריסה ולא בדקו בגבה וא"כ אי הוי מצרפינן לעידותן הוי מחזקינן לה לגדולה ע"פ עידי שנים ועידי סימנין ואע"ג דלית לה השתא לקמן השתא הוא דנשרו משא"כ כיון דמיקרי חצי דבר תו לא סמכינן אעידי שנים לחוד כיון דהשתא לאחר זמן בדקו ולא אשכחו כן נ"ל אלא דעדיין צ"ע אי מיקרי כה"ג חצי דבר כיון דלאו אעיקר גדלות מסהדי אלא לגילוי מילתא בעלמא דמסתמא הוי לה ונשרו כמו שנשרו א' מאלו השערות ודבר זה צריך תכלית אריכות ודעתי לבאר אי"ה באריכות במקום אחר אלא דאכתי איכא למידק השתא דלפירוש ר"י הא דאמרינן בעלמא דא' בגבה וא' בכריסה מיקרי חצי דבר דשפיר מצי לאשכוחי חצי דבר בשנים אמרו על הסימנין ושנים אחרים העידו על השנים כיון דכל עדות באפי נפשה לא מהני ויש ליישב לפי מ"ש בגיטין פרק התקבל דף ס"ג ובפרק מרובה דבין לשיטת התוספות ובין לשיטת הרי"ף ז"ל לא מיקרי כה"ג חצי דבר דלשיטת התוספות לא מיקרי חצי דבר דהא עדות שנים לחוד ודאי מועיל' לענין שאין צריך בדיקה ולשיטת הרי"ף ז"ל לעולם לא מיקרי חצי דבר אם לא היכא שיכולין לראות הכל בפעם אחת דומיא דגבה וכריסה משא"כ לענין עדות סימנים ושנים תרי מילי נינהו וענינים נפרדים כנ"ל ודוק היטב:

ע''מ שישתוק. כשישמע רצה האב ששתק בשעת שמיעה מקודשת לא רצה שמיחה: והא שתיק ליה. וחלו קידושין: אלא ע''מ שלא ימחה אבא. הך סיפא דקתני מלמדין לא מתוקמא כרישא בע''מ שישתוק אלא בע''מ שלא ימחה וכל כמה דמחי עקר להו שהרי לא קבע זמן למחאה דרישא ליכא לאוקמא בהכי דא''כ מאי רצה האב והלא יש בידו למחות לעולם דאין כאן קידושין לעולם ועל כרחך הכי קתני על מנת שישתוק אבא שתק הרי זו מקודשת לא שתק אלא מיחה לאלתר אינה מקודשת ואם אמר ע''מ שלא ימחה אבא מת האב עד שלא מיחה הרי זו מקודשת אבל כל ימי חייו אינם קידושין מת הבן מלמדין וכו': ולא מוקמינן בתרי תנאי. לאוקמי באומר על מנת שירצה אבא כדקתני ומי ששנה זו לא שנה זו ובמשמעות לשון קמיפלגי תנא דרישא סבר לשון שתיקה הוא וכיון ששתק חלו קידושין מיד ותנא דסיפא סבר לשון לא ימחה הוא ואינם קידושין עד שימות: ומאי ע''מ שירצה ע''מ שלא ימחה. וכשקבע זמן למחאתו הלכך רצה האב שעברו שלשים ולא מיחה הרי זו מקודשת לא רצה שמיחה תוך שלשים אינה מקודשת מת האב בתוך שלשים מקודשת דאמרי' תו מאן מחי מת הבן בתוך שלשים מלמדין את האב כו': מתני' שניהם נותנים גט. להתירה לאחרים: גמ' אמר רב. הא דתנן בא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן ליתן גט קאמר דנאמן וסמכינן עליה שהוא קידשה וגיטו גט: שאין אדם חוטא. בדבר שאינו נהנה ממנו להתיר אשת איש חנם: אף נאמן לכנוס. דלא חציף למימר לפני האב שקבל הקידושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבת לי קידושין: כיון דאיכא אחר בהדיה. שאומר אני קדשתיה מירתת מעיקרא שמא יכיר האב שחבירו קידשה ולא הוא והאי קושטא אמר ושכנגדו שכיחש ירא לכונסה ונותן גט: קדשתי את בתי. קטנה והוא לא ידע למי: נאמן לכנוס. דמירתת דאב ודאי לא יחפה עליו אבל האשה שקבלה קידושין ואינה יודעת ממי ובא אחד כו' לא מירתת דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא: מהו לסקול על ידו. של האב כלומר על פיו אם אמר קדשתי את בתי ועדי קידושין אין באין לפנינו וזינתה מהו להחזיק על פיו כדין נערה המאורסה ולסוקלה: כי הימניה רחמנא לאב. את בתי נתתי לאיש הזה (דברים כב): לאיסורא. לאוסרה על כל העולם: באומרת נתקדשתי. וזינתה אחר כן שאין סוקלין אותה על פיה ואע''פ שהחזיקה עצמה קודם הזנות בחזקת ארוסה וטעמא מפרש ואזיל: מרפסן איגרי. משברות גגין ועליות כלומר קשות לשומעיהן שאינם מבינים טעמם: השתא במקום שאם בא. האומר לפני האב אני קידשתיה אמרתי נאמן לכנוס וכונס אלמא לא מחזקינן לה כל כך ע''פ האב כמקודשת שנחמיר עליה לאוסרה על זה אמינא סוקלין ע''פ האב: מקום שאם בא לכנוס אינו כונס. כגון שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי שהחמרנו עליה לאוסרה למי שבא ואמר אני קידשתיה אלמא בחזקת מקודשת היא ואין אנו יודעים למי אינו דין שאם זינתה סוקלים: ולא היא וכו'. רב אסי קא מסיק למילתיה ואומר ולא היא אין זו קושיא למבין בטעמי שמועתי: לאב הימניה. הלכך סוקלין: לדידה לא הימנה. ואין סוקלין ולענין דיני נפשות לא קטלינן משום חששא ולענין איסורא טעמא אחרינא הוא דשויתא לנפשה חתיכה דאיסורא והאי לא מירתת מפני שמחפה עליו ולגבי אב מירתת: לטעמיה. דאמר אין האב נאמן להחזיק את הבן ליענש על פיו לא הוא ולא אחר: בן ט' שנים. ביאתו ביאה לחייב אחת מן העריות מיתה וקרבן וכן קטנה בת ג' ביאתה ביאה לחייב גדול הבא עליה והיא ערוה עליו למיתה וקרבן אם יש עדים שהיא בת ג' וכן הקטן והוא בן ט' שנים אבל ע''פ האב נאמן הוא לקרבן לשוגג: אבל לא למכות. וליענש מיתה אם בא עליה מזיד: בן י''ג ובת י''ב נדריהן נדר והקדישן הקדש ולענין עונשין של כל המצות אם הביאו שתי שערות סימן הוא והרי הם גדולים לכל דבר אבל קודם לכן אין נדרן נדר ואין הקדישן הקדש ואם הביאו שתי שערות חוששין שמא שומא בעלמא הן ואין נענשין בכך על שום עבירה:

אלא ע''מ שישתוק אבא. פירש בקונטרס שישתוק בשעת שמיעה ואין לפרש שישתוק לעולם דא''כ היינו שלא ימחה דבסמוך והיכי אמר בהם רצה האב מקודשת והרי שמא ימחה אח''כ ויבטל הקידושין אלא ש''מ שישתוק בשעת שמיעה קאמר וה''פ דמתני' רצה האב כלומר ששתק בשעת שמיעה מקודשת לא רצה האב אלא מיחה אינה מקודשת מת האב מקודשת פי' מת האב קודם השמיעה דאין לומר אחר השמיעה ושתק ולא מיחה דאין זה חידוש וא''ת מאחר דמת קודם השמיעה היאך היא מקודשת דלמא אי הוה שמע הוה מוחה וי''ל דיש לנו לדון דעתו שלא ימחה וא''ת אם כן מאי פריך והא לא אמר אין אמאי לא אמרי' דעתו היה לומר אין אם הוה שמע כדצריכינן למימר גבי שתיקה כדפי' ואומר ר''מ דיש לחלק בין היכא דמחוסר אמירה להיכא דלא מחוסר אלא שתיקה: [והא שתיק. וליכא למימר מלמדין האב היינו קודם שמיעה שמלמדין משמע לאחר שמיעה להכי פריך והא שתיק ומאי אהני ליה תו אחרי כן]: ת''י [ולא מוקמינן בתרי תנאי. דלא כר''י בפרק המפקיד גבי חבית]: ת''י כיון דאיכא חד בהדיה ארתותי מירתת. ואע''ג דע''כ איכא חד מינייהו דמשקר מיהו אותו שכיחש מתיירא לכונסה ונותן גט: לקטלא לא הימניה. וא''ת והא כתיב באותה פרשה דאמר בתי נתתי לאיש הזה וסקלוה אלמא לקטלא נמי הימניה רחמנא וי''ל דסקלוה מיירי היכא דאיכא עדים מיהו לאיסורא הימניה רחמנא כדכתיב את בתי נתתי לאיש: [ולא לעונשין. תימה היכי מייתי דרב חסדא לטעמיה הא מסתמא רב אסי לא פליג אמתניתין דלקמן דאשבויה לא הימנו ולמכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבויה]: ת''י בני זה בן י''ג שנה ויום אחד. פי' בקונט' דמיירי שהביא ב' שערות ואפ''ה צריכין אנו לידע שנותיו שהרי שנים בלא שערות אין מועילין עד ל''ו שנה דהיינו רוב שנותיו וסימנים בלא שנים דהיינו לפני י''ג שומא נינהו ואעפ''כ קאמר הכא גמרא דלמכות ועונשים אינו נאמן פי'. דלמכות היכא דלא התרו בו ולעונשין היכא דהתרו בו וקשה . דא''כ כל הנשים הבאות לפנינו לחלוץ היאך יחלוצו אע''ג שיש להם סימנים כיון שאין אנו יודעים שנותיהם לא מהני דשמא היבם קטן ואיש כתיב בפרשה דמשמע ולא קטן וכל האנשים הבאים על העריות היאך הן נהרגים ואע''ג שיש להם שערות מ''מ אין אנו יודעים שנותיהן ושמא הם קטנים ואור''י דאי איכא