דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

קידושין סג ע"א - טקסט הדף מנוקד

לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו רַבִּי אוֹמֵר בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד עַל מְנָת לְשַׁחְרְרוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר הֵיכִי דָּמֵי אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק כְּגוֹן דִּכְתַב לֵיהּ לִכְשֶׁאֶקָּחֲךָ הֲרֵי עַצְמְךָ קָנוּי לְךָ מֵעַכְשָׁ(י)ו
רַבִּי מֵאִיר דְּתַנְיָא הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ לְאַחַר שֶׁיַּחְלוֹץ לָךְ יְבָמִיךְ אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מְקוּדֶּשֶׁת רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר מְקוּדֶּשֶׁת וּמָה טַעַם אָמְרוּ אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת מִשּׁוּם אֵיבָה
וְנִחְשׁוֹב נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הַיְינוּ רַבִּי הַיְינוּ רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא
וְנִחְשׁוֹב נָמֵי רַבִּי עֲקִיבָא דְּתַנְיָא קוּנָּם שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְפִיךָ אֵין צָרִיךְ לְהָפֵר
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר יָפֵר שֶׁמָּא תַּעֲדִיף עָלָיו יָתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ הָאִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֶרֶת יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶם וְיָדַיִם אִיתַנְהוּ בָּעוֹלָם
מַתְנִי' הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן וְאֶעֱשֶׂה עִמִּךָ כְּפוֹעֵל דִּבֵּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן וְעָשָׂה עִמָּהּ כְּפוֹעֵל מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
גְּמָ' אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ וְהוּא שֶׁנָּתַן לָהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה וּבְשָׂכָר לָא וְהָתַנְיָא בִּשְׂכַר שֶׁהִרְכַּבְתִּיךְ עַל הַחֲמוֹר שֶׁהוֹשַׁבְתִּיךְ בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
בִּשְׂכַר שֶׁאַרְכִּיבִךְ עַל הַחֲמוֹר שֶׁאוֹשִׁיבִךְ בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה מְקוּדֶּשֶׁת וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי בְּדִיהַב לַהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְהָא בִּשְׂכַר קָאָמַר
וְעוֹד תַּנְיָא שֵׁב עִמִּי בְּצַוְותָּא וְאֶקַּדֵּשׁ לָךְ שְׂחוֹק לְפָנַי רְקוֹד לְפָנַי עֲשֵׂה כַּדִּימוֹס הַזֶּה שָׁמִין אִם יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי בְּדִיהַב לַהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְהָא שָׁמִין אוֹתוֹ קָאָמַר תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ
אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ הַאי תַּנָּא בָּרָא סָבַר אֵינָהּ לִשְׂכִירוּת אֶלָּא לְבַסּוֹף וְתַנָּא דִידַן סָבַר יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף
וּמַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ לְאוֹקוֹמַיהּ לְמַתְנִיתִין בְּיֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף וּבְדִיהַב לַהּ
אָמַר רָבָא מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי עַל מְנָת נִיתְנֵי בִּשְׂכַר אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ כֹּל עַל מְנָת הֵיכָא דִּיהַב לַהּ הוּא
מַתְנִי' עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא רָצָה הָאָב מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת מֵת הָאָב הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת מֵת הַבֵּן מְלַמְּדִין הָאָב לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה
גְּמָ' מַאי עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא אִילֵימָא עַד דְּאָמַר אַבָּא אִין אֵימָא מְצִיעֲתָא מֵת הָאָב הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת וְהָא לָא אֲמַר אִין אֶלָּא
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - א

"לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר ינצל אליך מעם אדוניו" [דברים כג טז], רבי אומר: בלוקח עבד על מנת לשחררו, הכתוב הזה מדבר, שאם בא לבית דין להנצל מן הלוקח, הוזהרו בית הדין שלא יסגירוהו להשתעבד בו. [1]

ושאלינן: היכי דמי, אי בשיחררו כבר, ובא להשתעבד בו, אמאי קרי ליה קרא "עבד"!? [2]

אמר [פירש] רב נחמן בר יצחק: כגון, דכתב ליה, בגט שחרורו: "לכשאקח אותך, [3] הרי עצמך קנוי לך מעכשיו", [4] כלומר: מוסר הוא ביד עבדו של חבירו, גט שחרור, ואומר לו: השחרור יחול כאשר תהיה קנוי לי, ואז תועיל לך נתינת הגט שנעשית עכשיו.

והרי בשעת נתינת הגט, אין העבד שלו, ואינו "בידו", ואף על פי כן, סובר רבי שהעבד משתחרר, כאשר יבא העבד לרשות הלוקח, הרי שרבי סובר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. [5]

ג. רבי מאיר נמי סבירא ליה: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

דתניא בברייתא: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או: "לאחר שתתגיירי", או: "לאחר שאשתחרר", או: "לאחר שתשתחררי", או: "לאחר שימות בעליך", או: לאחר שתמות אחותיך", או: "לאחר שיחלוץ לך יבמיך", בכל אלו: אינה מקודשת, כי הם "דבר שלא בא לעולם", [6] וסובר תנא קמא: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

רבי מאיר אומר: מקודשת, כי רבי מאיר סובר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כמו שאמ רנו.

רבי יוחנן הסנדלר אומר: אינה מקודשת, כי הוא סובר: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

רבי יהודה הנשיא אומר: מדין תורה מקודשת היא, ומה טעם אמרו חכמים: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעליך", או: "לאחר שתמות אחותיך", אינה מקודשת, משום איבה של בעלה, ואיבה של אחותה, שלא יאמרו: מצפה היא שנמות.

ושאלינן: אמאי לא מנה אביי אלא שלשה רבי אליעזר בן יעקב, רבי ורבי מאיר, ונחשוב [נמנה] נמי את רבי יהודה הנשיא שסובר בברייתא זו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם!?

ומשנינן: היינו רבי, היינו רבי יהודה הנשיא, כלומר רבי הוא רבי יהודה הנשיא, ואין כאן שנים אלא אחד.

ושאלינן: ונחשוב ונמנה נמי, את רבי עקיבא בכלל הסוברים: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם!?

א. כשם שאדם יכול לנדור ולאסור דבר על עצמו, כך יכול הוא לאסור על אחרים ובלבד שיהיה הדבר הנאסר שייך לנודר.

ב. אחד מלשונות של נדר הוא האומר: "קונם יהיה דבר פלוני", ומשמעות לשון זו הוא כאומר: "דבר פלוני יהיה אסור כמו הקדש. "

ג. אשה שנדרה נדר, יש נדרים שבעלה יכול להפר ולבטל אותם.

ד. "מעשה ידיה" של אשה, הרי הם של בעלה, ושיעור נתנו חכמים לדבר, כמה מחוייבת לעשות לו.

דתניא בברייתא: אשה שאמרה לבעלה: "קונם שאני עושה, לפיך" כלומר, "מעשה ידי" יהיו אסורים על פיך [שלא תאכלנו] כמו הקדש, אין הבעל צריך להפר את הנדר, כי היות והאשה משועבדת לבעלה, לעשות עבורו מלאכה, אין הנדר חל, כי אין אדם יכול לאסור על חבירו, דבר ששייך לחבירו, או משועבד לו.

רבי עקיבא אומר: צריך הוא שיפר את נדרה, כי, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו, כלומר, שמא תעשה יותר מן השיעור שמחוייבת היא לעשות לבעלה, ואז ה"מותר" שייך לה, ויכולה היא לאסור אותו על בעלה. [7] [8] הרי, שרבי עקיבא סובר: יכול אדם לאסור בנדר, אף "דבר שלא בא לעולם", שהרי בשעת הנדר, עדיין לא באו מעשה ידיה לעולם, ולמרות זאת, הנדר חל.

ודחינן: אין כאן "דבר שלא בא לעולם" כי הרי איתמר עלה [נאמר על דברי ברייתא זו]: אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ברייתא זו עוסקת באשה האומרת: [9] "יקדשו ידי לעושיהם" כלומר, "הידים שלי יהיו מקודשות לקדוש ברוך הוא שבראם".

והרי הידים איתנהו [ישנם] בעולם, וחל עליהן הנדר להקדישן, וממילא, נאסרים עליו מעשה ידיה שבאים מכח הידים המקודשות. [10]

מתניתין:

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון" [שאני אדבר לצרכך עם השליט].

וכן האומר לאשה:: "הרי את מקודשת לי על מנת שאעשה עמך [שאעבוד אצלך] כפועל בפעולת יום אחד". [11]

אם דבר עליה לשלטון [במקרה הראשון], [12] ועשה עמה כפועל [במקרה השני], הרי זו מקודשת, [13] ואם לאו אינה מקודשת.

גמרא:

אמר ריש לקיש: "מקודשת" ששנינו, והוא שנתן לה שוה פרוטה, לשם קידושין, בנתינת שוה פרוטה, וקידש אותה באותה פרוטה, אלא שעשה תנאי בקידושין, שתהיה מקודשת לו אם ידבר עליה לשלטון, או אם יעשה עמה כפועל.

ומתמהינן: וכי אטו אם אמר לה: "הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון" או "בשכר שאעשה עמך כפועל", לא מקודשת היא!?

והרי כדי שתהיה מקודשת, אין צורך שיתן לה דוקא כסף, וגם אם עשה עבורה פעולה, שמשלמים עליה לפחות פרוטה, אזי מקודשת היא בזה, כאילו נתן לה פרוטה.

המקדש אשה במלוה שהלוה לה או בחוב שהיא חייבת לו, אינה מקודשת

והא תניא בברייתא: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי בשכר שאת חייבת לי, על מה שהרכבתי אותך על החמור" או: "בשכר שהושבתי אותך בקרון" או: "בשכר שהושבתי אותך בספינה" אינה מקודשת, כי כבר התחייבה לשלם לו עבור מה שעשה עבורה, והרי זה כמלוה שאין מקדשים בו.

אבל אם אמר לה: "הרי את מקודשת לי בשכר שארכיב אותך על החמור" או: "שאושיב אותך בקרון" או: "שאושיב אותך בספינה" ואכן, הרכיב או הושיב אותה, הרי זו מקודשת. [14] כי אינו מקדש אותה בחוב שנתחייב לה בעבר, אלא, הרי הוא כנותן לה עכשיו, את הפעולה, והיות שעל פעולה זו משלמים לפחות פרוטה, הרי הוא כנותן לה פרוטה. והשתא תיקשי: מדוע אמר ריש לקיש, שאינה מתקדשת בפעולה שעושה עבורה, וצריך לתת לה עוד שוה פרוטה, הרי בברייתא מבואר שאפשר לקדש בעשיית פעולה!?

וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי, גם הברייתא מדברת בדיהב לה [שנתן לה] שוה פרוטה.

והרי זה אי אפשר לומר דהא "הרי את מקודשת לי בשכר שארכיבך" קאמר. [15]

ועוד, הרי תניא בברייתא: אמרה לו האשה: "שב עמי בצוותא, כדי שלא אהיה בודדת, ואקדש לך" או שאמר לו: "שחוק [שחק] לפני" או: "רקוד לפני" או "עשה לי כדימוס" [בנין] [16] הזה ואקדש לך", והוא עשה כמו שהיא ביקשה ואמר לה: "הרי את מקודשת לי בפעולה זו". [17] שמין [מעריכין] את ערך הפעולה שעשה עבורה, אם יש בו שוה פרוטה, כלומר, אם אנשים משלמים לפחות פרוטה, כדי שיעשו עבורם פעולה זו, מקודשת היא ואם לאו אינה מקודשת, ותיקשי לריש לקיש!?

וכי תימא: הכי נמי בדיהב לה שוה פרוטה [ואם תאמר: גם כאן מדובר שנתן לה שוה פרוטה], מלבד הפעולה שעשה כרצונה.

והא "שמין אותו" קאמר התנא, משמע, שבשכר הפעולה עצמו הוא מקדש אותה, לפיכך, צריך להעריך כמה שוה הפעולה, כי אם נתן לה שוה פרוטה, והפעולה אינה אלא תנאי, מאי נפקא מינה כמה היא שוה!?

אם כן, ברייתות אלו, תיובתא דריש לקיש הן!? נחלקו תנאים בגדר חיוב התשלום על שכירות, יש אומרים: "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף", כלומר, כאשר עושה הפועל מלאכה, כל שוה פרוטה ופרוטה, כשנגמרה, [18] נתחייב בה בעל המלאכה לפועל, בשכירות עשיית המלאכה.

ויש אומרים: "אינה לשכירות אלא לבסוף" כלומר חיוב תשלום השכירות, אינו חל אלא כאשר הפועל מסיים את המלאכה, [19]

זמן התשלום, אליבא דכולי עלמא הוא כאשר סיים הפועל את המלאכה, [20] לפיכך, למאן דאמר: ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, נמצא שהשכירות הפכה לחוב, לפני שהפועל סיים את המלאכה [21]

, והמקדש בשכירות הרי הוא כ"מקדש במלוה".

למאן דאמר: אינה לשכירות אלא לבסוף, חלות חיוב התשלומים הוא בשעת השלמת המלאכה, והמקדש בשכירות, "נותן לה את המלאכה" ואינו כמקדש במלוה. [22]

אמר [יתרץ] לך ריש לקיש: האי תנא ברא [של הברייתא] סבר: "אינה לשכירות אלא לבסוף", וכאשר מסתיימת הפעולה, חל חיוב התשלומין, ואז גם הקידושין חלים, ואין כאן קידושין במלוה, כי מקדש הוא אותה ב"נתינת הפעולה".

ותנא דידן [של המשנה] סבר: "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף", ונמצא שכבר מעיקרא נתחייבה בתשלומין, וכאשר נסתיימה הפעולה והגיע זמן התשלום הרי הוא מקדש אותה ב"חוב" ולא ב"פעולה", על כן אינה מקודשת בשכירות הפעולה.

לפיכך, אמר ריש לקיש: אינה מקודשת אלא אם נתן לה שוה פרוטה, ובה חלים הקידושין, והפעולה אינה אלא תנאי לחלות הקידושין.

ושאלינן: ומאי דוחקיה דריש לקיש [מה דחק את ריש לקיש], לאוקמיה למתניתין בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ובדיהב לה שוה פרוטה, כי, אם היה מפרש את המשנה כמאן דאמר: אינה לשכירות אלא לבסוף, הרי היתה המשנה מתפרשת כפשוטה. [23]

אמר [תירץ] רבא: מתניתין עצמה קשיתיה [היתה קשה] לריש לקיש, כי מאי איריא [מה ראה התנא] דתני: על מנת שאדבר עליך, שהוא לשון תנאי, ניתני: התקדשי לי בשכר שאדבר עליך!?

אלא, שמעת מינה בנותן לה מעות ומקדש אותה על תנאי, כי, כל מקום דתני "על מנת" היכא דיהב לה שוה פרוטה הוא.

מתניתין:

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבא שלי את הקידושין האלו", אם רצה האב הרי היא מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת.

מת האב, הרי זו מקודשת.

מת הבן, בלא בנים ויש לו אחים, מלמדין את האב לומר שאינו רוצה, כדי לעקור את הקידושין למפרע, ולא תהיה האשה זקוקה להתייבם לאחיו של הבן. כולה מתניתין מפרש לה בגמרא.

גמרא:

ושאלינן: מאי משמעות התנאי "על מנת שירצה אבא"?

אילימא [אם נאמר]: "על מנת שירצה אבא" היינו עד דאמר אבא בפיו: "אין" כלומר, רוצה אני בקידושין אלו. [24]

כך אי אפשר לומר, כי אימא מציעתא [נלמד את הבבא האמצעית של המשנה]: מת האב, הרי זו מקודשת, ואם הקידושין תלויים בכך שיאמר האב "אין", איך מקודשת היא, והא לא אמר "אין" קודם שמת. [25]

אלא יש לפרש:

הערות

[1] מהר"ם גיטין מה א. וראה במאירי.

[2] רש"י. ואין הלוקח קרוי "אדוניו". וגם מילתא דפשיטא הוא שאסור לישראל להשתעבד בישראל [עבד משוחרר] חבירו- רש"י ותפארת יעקב [גיטין מה א].

[3] דוקא בלשון זו מועיל השחרור בשעה שיכנס העבד לרשותו, אבל אינו יכול לשחרר אותו עכשיו, כי עדיין הוא ברשות רבו הראשון, ואין אדם משחרר עבדו של חבירו - ריטב"א.

[4] א. משמע דלמאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מכל מקום צריך הוא לומר "מעכשיו". וקשה, דלקמן באומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר" כו' אמר רבי מאיר דמקודשת ולא קתני דבעי למימר "מעכשיו"! ? ועוד קשה מסברא, דהא למאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מהני קניין בדבר שלא בא לעולם, כמו בדבר שבא לעולם, ובדבר שבא לעולם אין צריך שיאמר מעכשיו. והנה יש חילוק בין קנין כסף לקנין שטר, דבכסף אף אם נתאכלו המעות מקודשת היא, ואילו בקנין שטר, אם נקרע השטר קודם זמן חלות הקניין, אין הקניין חל. [ראה לעיל נט א ובהערות] אבל אם אמר: "הריני מקנה מעכשיו ולאחר שלשים", אף אם יקרע השטר יחול הקניין. לפיכך, בקידושין לא קתני מעכשיו, כי סתם קידושין בכסף, ואילו בשטר שחרור של עבד קתני "מעכשיו", כדי שיחול השחרור. אף אם יקרע השטר קודם שיקח את העבד מרבו הראשון - תוספות. [ובבבא מציעא טז א ד"ה קנויה כתבו התוספות ד"מעכשיו" מועיל לענין שלא יתבטל הקנין אם יקרע השטר, כנ"ל, אבל לענין חזרה, אף אם אמר "מעכשיו", יכול הוא לחזור בו מן הקנין, כל זמן שלא בא החפץ לעולם.] ב. הרמב"ן כתב להיפך: אם נקרע הגט או שאבד אינו משוחרר, דהא לא חייל שחרור עכשיו, והא דקאמר: "הרי עצמך קנוי לך מעכשיו", הוא כדי שלא יוכל לחזור בו, ומיד כשלקחו נשתחרר [וראה שם אם מהני "מעכשיו" בדבר שלא בא לעולם כלל כמו פירות דקל, או דוקא בדבר שבא לעולם אלא שעדיין לא בא לרשותו] וראה ב"תורת אבירים" אות ד שהביא עוד שיטות ראשונים בזה. ג. ובחידושי הגר"ח בענין "גירושין על תנאי" כתב: ישנם שני אופנים של קנין לאחר שלשים: כשאינו אומר "מעכשיו", נחשב הדבר כאילו המעשה נעשה לאחר שלשים, אבל כאשר אומר "מעכשיו", פירושו של דבר הוא שמעשה הקנין נגמר עכשיו אלא שהחלות נדחית עד לאחר שלשים. [וכן כתב בשיעורי רבי שמואל גיטין ט א עמוד קס בשם רבי שמעון שקאפ.] לפיכך, סוברים התוספות: אם לא אמר "מעכשיו" ונקרע השטר הרי "כלה הקנין" קודם זמנו, כי זמן המעשה הוא לאחר שלשים, אבל אם אמר "מעכשיו" נמצא שהמעשה כבר הושלם, ולא איכפת לן במה שנקרע השטר וכלה מעשה הקנין קודם חלות הקנין. והרמב"ן סובר אם לא אמר "מעכשיו" יכול לחזור בו, כי אתי דיבור ומבטל דיבור, אבל אם אמר "מעכשיו" והושלם המעשה שוב אי אפשר לו לחזור בו, כי אין דיבור מבטל מעשה. [ותוספות סוברים: כל עוד שלא חל הקנין נחשב "דיבור", אתי דיבור ומבטל דיבור]. וראה עוד ב"חזון איש" אבן העזר עא כז.

[5] רבי למד את הדין שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם מן הפסוק: "לא תסגיר עבד אל אדוניו", וכפי שנתבאר - "עצמות יוסף" ו"תפארת יעקב" ראה שם וב"אילת השחר".

[6] ואף על פי שגופם ישנו בעולם, מכל מקום היות ואי אפשר לו לקדש אותן עכשיו, נחשב הדבר כאילו לא באו לעולם.

[7] בכתובות סו א נתבאר שתנא קמא ורבי עקיבא לא נחלקו אלא ב"העדפה שעל ידי הדחק", כלומר שעשתה האשה מאמץ מיוחד ודחקה את עצמה לעשות יותר ממה שהטילו עליה חכמים, אבל אם אשה זריזה היא והעדיפה על חובתה בלא שדחקה את עצמה, לכולי עלמא המותר של בעלה. אם כן, "שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו", היינו, באופן שתדחוק את עצמה לכך.

[8] ואף שאין הבעל יכול להפר את כל נדרי אשתו, ורק נדרים שיש בהם "עינוי נפש" לאשה, או שהנדר פוגע בו ונחשב "דברים שבינו לבינה", מכל מקום נדר זה נחשב כדברים שבינו לבינה, כי הרי אי אפשר לו לצמצם את הנאתו ממעשה ידיה רק במה שמגיע לו, ושמא יכשל במה שנאסר עליו, אם כן, מחוייב הוא לפרוש אף משאר מעשה ידיה, ונמצא נדר זה בכלל דברים שבינו לבינה - תוספות. וראה עוד בריטב"א ובתוספות ביבמות צג א ד"ה רבי עקיבא וב"אילת השחר".

[9] לאו דוקא באומרת ממש, אלא נעשה כאומרת כיון שהזכירה את הידים - ר"ן נדרים [טז ב] ונמוקי יוסף [שם פה א]

[10] והרי זה כמקדיש דקל לפירותיו, שהפירות נאסרים, אף על פי שאינם בעולם בשעת הנדר - תוספות. וראה עוד בתוספות נדרים פה ב.

[11] רש"י. וב"פני יהושע" ד"ה ובשכר כתב שרש"י התכוון לאפוקי פעולה של רגע אחד, כי דווקא בפעולה ממושכת שייך נידון הסוגיא דלקמן, ראה שם, ב"מחנה אפרים" שכירות יד ובמה שהביא ב"תורת אבירים" אות כז.

[12] והוא שדיבורו הועיל לה, כי אם לא כן, הרי הוא כאילו לא עשה מאומה - ריטב"א בשם הרמב"ם. ובמהרי"ט כתב שהרא"ש חולק על הרמב"ם וסובר שהיות ודיבר עם השלטון כדרך המדברים, נתקיים התנאי ואינה יכולה לומר: אילו היה מדבר כך וכך היה מועיל, וראה ציון 352 על הריטב"א וב"תורת אבירים" אות כו.

[13] אם תאמר, פשיטא, ומאי קא משמע לן שמקודשת היא אם נתקיים תנאו! ? יש לומר: הא קא משמע לן דמקודשת כיון שדבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל, ואינה יכולה לומר לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפיצה - רא"ש. וברש"י כתב דקא משמע לן, ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, כדלקמן בסוף הסוגיא.

[14] מה שאמר בשכר שארכיבך ובשכר שאושיבך אינם אלא כ"שידוכים", שאמר כן כדי שתתרצה להתקדש לו בכך, ואחר שעשה כמו שאמר צריך הוא לומר לה הרי את מקודשת לי בשכר שעשיתי כך וכך, כי לא שייך שיאמר אדם לאשה הרי את מקודשת לי בסלע שאתן לך מחר, ובעינן שתהיה הנתינה בשעת האמירה - תוספות רי"ד מח ב, סג א, וראה בהערה 17.

[15] הגמרא היתה יכולה להוכיח, שלא מדובר שנתן לה שוה פרוטה, מן הרישא, כי אם נתן לה שוה פרוטה, אין חילוק בין אמר לה: "בשכר שהרכבתיך" לבין "בשכר שארכיבך" אלא שהיה אפשר לדחות דיוק זה ולומר: לעולם בנותן לה שוה פרוטה, ומכל מקום אינה מקודשת, כי עיקר מחשבתה על שכר ההרכבה שהוא מלוה, היות שהמלוה קדמה לקידושין, אבל באומר לה בשכר שארכיבך דמלוה מאוחרת היא, דעתה על הפרוטה שנתן לה - ריטב"א. וראה ב"תורת אבירים" אות לד.

[16] שורה של אבנים או בגובה או בעובי היא "דימוס" - רש"י סוטה מד א, סנהדרין מח א.

[17] ומיירי שאמר לה: "הרי את מקודשת לי בצוות שאעשה לך" - תוספות ר"י הזקן, ראה לעיל הערה 14 דברי תוספות רי"ד.

[18] רש"י מח א ד"ה אלא במקדש ותוספות רי"ד שם. וראה בגיטין יב ב.

[19] בפשוטו, מיד כאשר מסיים את מלאכתו, חל על השוכר חיוב לשלם את שכירותו, ובתוספות רי"ד מח א כתב [לענין פועל שמתקן כלי עבור בעליו] שאין החיוב חל אלא כשהפועל מביא לשוכר את הכלי המתוקן.

[20] תוספות לעיל דף מח על פי הגמרא בבבא מציעא סה א.

[21] ואם תאמר, הרי בכל פרוטה ופרוטה כשנסתיימה מלאכתה, חל על השוכר חיוב תשלומין, ונמצא שחיוב פרוטה האחרונה חל בשעת גמר מלאכתו, ועדיין לא נהפכה פרוטה זו למלוה, אם כן, אמאי אינה מקודשת בפרוטה זו, כמו למאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף [בכל השכירות]! ? יש לומר: אין החיוב לשלם חל בשעת גמר הפעולה, אלא בשעה שמביאה לבעליה, ואז, כבר הפכה גם הפרוטה האחרונה למלוה למאן דאמר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף - תוספות רי"ד מח א. וקשה, בשלמא לעיל מדובר בפועל שמתקן כלי עבור בעליו, ושייך לומר שחיוב התשלומים הוא בשעה שמוסר את הכלי המתוקן לבעליו, אבל הכא, כגון בשכר שארכיבך על החמור, הרי מיד כשנגמרה הרכיבה אינה מחוסרת עוד מעשה נתינה לידה, והדרא קושיא לדוכתא - רבי עקיבא איגר שם. ובתוספות ר"י הזקן כתב שהחלק האחרון של השכירות [כגון, כשמתקן כלי - ההכאה האחרונה במכוש] אינה שוה פרוטה, לפיכך הרי הוא מקדש במלוה, היות שבא לקדשה בפרוטות הראשונות שכבר הפכו למלוה. ולפי זה, אם אכן יהיה "מכוש אחרון" שוה פרוטה הרי היא מקודשת - פרישה סימן כח וראה בט"ז שם סעיף קטן כז. [וב"תורת אבירים" אות לא הרחיב בענין זה.]

[22] קובץ שיעורים בבא קמא אות קמד, וראה בציון 359 על הרשב"א ובחזון איש נח ה.

[23] ועוד, מה הביא את ריש לקיש להמציא פלוגתא חדשה, שלא מצאנוה מפורשת בשום משנה או ברייתא! ? ואין לומר: ריש לקיש עצמו סובר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, לפיכך, דחק את המשנה כדעתו, כי אם לא מצאנו שום תנא שיאמר להדיא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, בעל כרחינו צריכים אנו לומר אינה לשכירות אלא לבסוף, ולא נמציא מחלוקת חדשה בין התנאים - על פי ריטב"א.

[24] ולפיכך, אמר האב: "אין" הרי היא מקודשת ודאי, כי נתקיים התנאי, ואינו יכול לחזור בו ולמחות, אבל אם לא אמר האב: "אין" אינה מקודשת, כלומר, אינה ודאי מקודשת, עד שיתרצה האב - ר"ן. [כי אפילו אם מחה האב מתחילה, ושוב חזר בו ונתרצה, מקודשת היא בודאי, היות ונתקיים התנאי, נמצא, שכל עוד שהאב חי הרי היא "ספק מקודשת" שמא יאמר האב "אין" ויתקיים התנאי, והרי היא מקודשת למפרע - שם על פי התוספתא. ובריטב"א כתב דאם מחה האב אינו יכול לחזור ולומר הן, ראה ב"אור שמח" [אישות ז א ד"ה עוד] ביאור שיטתו.

[25] וליכא לאוקמא כגון שאמר "אין", כיון דאם כן, מאי איריא מת אפילו חי נמי, כיון שכבר נתקיים התנאי, והיינו רישא, רצה האב מקודשת. וכיון דמיירי באופן שלא אמר האב "אין", אם כן, בודאי אינה מקודשת, שהרי לא נתקיים התנאי, ואין סופו להתקיים - ר"ן.

"לא תסגיר עבד אל אדניו" (דברים כג, טז) רבי אומר: בלוקח (קונה) עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר, שאסור לבית דין להסגירו לאותו אדם, משום שאינו עבדו ואסור להשתעבד בו. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אמר רב נחמן בר יצחק: כגון שכתב ליה [לו] לעבד בשטר השחרור "לכשאקחך, הרי עצמך קנוי לך מעכשיו", ואף שעדיין לא היה קנוי לו. ומכל מקום נקנה העבד לעצמו מאותה שעה. הרי שלדעתו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, שיכול אדם לעשות מעשה שחרור בעבדו עוד לפני שקנאו.

ר' מאיר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או "לאחר שתתגיירי", או "לאחר שאשתחרר", או "לאחר שתשתחררי", או "לאחר שימות בעליך", או "לאחר שתמות אחותיך", או "לאחר שיחלוץ לך יבמיך" — אינה מקודשת. ר' מאיר אומר: מקודשת. ר' יוחנן הסנדלר אומר: אינה מקודשת.

ר' יהודה הנשיא אומר: מקודשת. ומה טעם אמרו "אינה מקודשת" — משום איבה, בין האחיות, שקידושיה של אחת תלויים במותה של האחרת, ובין הבעל לאשתו. ומשום כך גזרו שלא תהיה מקודשת, אבל מעיקר הדין מקודשת היא. ומכל מקום, לשיטת ר' מאיר ור' יהודה הנשיא יכול אדם לקדש אשה גם אם עכשיו היא אסורה עליו, והרי זה דבר שלא בא לעולם.

ושואלים: ונחשוב נמי [ושימנה, בין הסבורים שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם גם כן] את ר' יהודה הנשיא! ומשיבים: היינו רבי, היינו ר' יהודה הנשיא, כלומר, זהו אותו התנא.

ושואלים: ונחשוב נמי [ונמנה גם כן] את ר' עקיבא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], נדרה אשה לבעלה: "קונם (אסור כחרם) מה שאני עושה, לפיך", שלא תוכל להנות ממנו — אין הבעל צריך להפר את הנדר, משום שהיא חייבת מכוח הנישואין לעשות מלאכה עבורו ואין הנדר חל.

ר' עקיבא אומר: מכל מקום יפר, שמא תעדיף עליו (תרבה במלאכה עבורו) יתר מן הראוי לו שקצבו חכמים לעבודת האשה, ועל העודף הזה חל האיסור, שהרי לגבי העודף אינה משועבדת לבעלה. ואף שבשעת הנדר לא היתה עדיין ההעדפה מכל מקום הנדר חל, משמע שיכול הנדר לחול אף על דבר שעדיין לא בא לעולם. ודוחים: האיתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כאן מדובר באומרת "יקדשו ידי לעושיהם" (למי שעשה, שברא אותם), כלומר, שהיא מקדישה את ידיה עצמן, וידים הרי איתנהו [ישנן] בעולם ומשום כך חל הנדר.

א משנה האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לטובה לשלטון", או "על מנת שאעשה (אעבוד) עמך כפועל", אם דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל — מקודשת, ואם לאו [לא] עשה כן — אינה מקודשת.

ב גמרא אמר ריש לקיש: והוא שנתן לה בשעת קידושין שוה פרוטה, אבל בדיבור או במלאכה עצמם אינה מתקדשת, אלא הם רק בגדר תנאי. ושואלים: ובשכר העשיה והאמירה לא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי בשכר שהרכבתיך על החמור", או "בשכר שהושבתיך בקרון" או "בשכר שהושבתיך בספינה" — אינה מקודשת, שהרי זה כחוב שנתחייבה לו כבר, והמקדש במלוה שיש לו על האשה אינה מקודשת.

אבל אם אמר לה "הרי את מקודשת לי בשכר שארכיבך על החמור", או "הרי את מקודשת לי בשכר שאושיבך בקרון" או "שאושיבך בספינה" — מקודשת! וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי בדיהב [כאן גם כן מדובר באופן שנתן] לה שוה פרוטה, והא [והרי] "בשכר" קאמר [אומר הוא], משמע שבשכר זה היא מתקדשת!

ועוד תניא [שנויה ברייתא]: אמרה האשה לגבר "שב עמי בצוותא ואקדש לך בשכר זה ", או "שחוק (שחק) לפני", או "רקוד לפני", או "עשה לי מלאכה כדימוס (כנדבך הבנין) הזה", שמין (מעריכים), אם יש בו בשירות שהוא נותן לה כדי שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת! וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי בדיהב [כאן גם כן מדובר באופן שנתן] לה שוה פרוטה — והא [והרי] "שמין אותו" קאמר [אומר הוא], ואם היה זה רק תנאי, לשם מה צריך שומא. הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ריש לקיש!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ריש לקיש: האי [זה] התנא ברא [החיצון], בעל המשנה החיצונית, הברייתא, סבר [סבור הוא]: אינה לשכירות אלא לבסוף, שחיוב תשלום שכר עבודה חל רק בסוף המלאכה, ובאותה שעה הריהי מתקדשת לו בכסף זה ואין זה מלוה. והתנא דידן סבר [שלנו סבור] שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ובכל רגע ורגע של השכירות חל חיוב זה, ולכן בגמר העבודה נשאר רק חוב שהיא חייבת לו, ובמלוה אי אפשר לקדש.

ושואלים: ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של ריש לקיש לאוקמיה למתניתין [להעמיד, להסביר את משנתנו] בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ובדיהב [ובשנתן] לה שווה פרוטה? ומדוע אינו מפרש כפשוטו שמקדשה בשכר הפעולה, וכדעת האומר שאינה לשכירות אלא לבסוף?

ומשיבים, אמר רבא: מתניתין קשיתיה [המשנה היתה קשה לו]; מאי איריא דתני [מה שייך, מדוע דווקא שנה] בלשון "על מנת"? ניתני [שישנה] בלשון "בשכר", כמו בברייתא, אלא שמע מינה [למד מכאן]: כל "על מנת" הוא תנאי נוסף היכא דיהב [היכן שנתן] לה כבר הוא שווה פרוטה, ושכר הפעולה אינו עצם כסף הקידושין.

ג משנה קידש את האשה ואמר לה "על מנת שירצה אבא בקדושין אלה ", אם רצה האב — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת. אם מת האב — הרי זו מקודשת אף שלא גילה האב את דעתו. מת הבן — מלמדין את האב לומר שאינו רוצה, ונמצאים קידושיה נעקרים למפרע, ולא תזדקק ליבום.

ד גמרא מאי [מה] משמעות "על מנת שירצה אבא"? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא עד דאמר אבא "אין" [שיאמר האב "כן"] ויגלה דעתו שהוא רוצה בכך, אימא מציעתא [אמור אם כן את אמצעה] של המשנה: מת האב — הרי זו מקודשת, והא [והרי] לא אמר "אין" ["כן"] ולא נתקיים התנאי! אלא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to the verse: “You shall not deliver a slave to his master” (Deuteronomy 23:16), Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse is speaking of one who acquires a slave, not to enslave him but in order to emancipate him. The court may not deliver the slave to this master, as this master has no right to enslave him. The Gemara asks: What are the circumstances of this case? Rav Naḥman bar Yitzḥak says: For example, if the new master wrote to the slave in his bill of manumission: When I will purchase you, you are hereby acquired to yourself from now. In that case the slave acquires himself from that moment, despite the fact that the buyer does not own him. This shows that Rabbi Yehuda HaNasi maintains that a person can transfer an item that has not yet entered the world, as one can emancipate his slave before acquiring him.

Rabbi Meir also holds that one can transfer an entity that has not yet come into the world, as it is taught in a baraita: With regard to one who says to a woman: You are hereby betrothed to me after I convert, or: After you convert, or: After I am emancipated, or: After you are emancipated, or: After your husband dies, or: After your sister dies, or: After your yavam performs ḥalitza for you, she is not betrothed. Rabbi Meir disagrees and says: She is betrothed. Rabbi Yoḥanan HaSandlar says: She is not betrothed.

Rabbi Yehuda HaNasi says that in some of these cases, by Torah law she is betrothed. And for what reason did the Sages say she is not betrothed? Due to enmity. Giving betrothal to a married woman that will take effect after her husband dies can engender enmity between the woman and her husband. Giving betrothal to one sister that depends on the death of the other can engender enmity between the sisters. Nevertheless, Rabbi Meir and Rabbi Yehuda HaNasi maintain that one can betroth a woman who is currently forbidden to him.

The Gemara asks: And let us also count Rabbi Yehuda HaNasi among those who maintain that a person can acquire an entity that has not yet come into the world. The reason it asks is that Rabbi Yehuda HaNasi is merely called Rabbi above. The Gemara answers: Rabbi Yehuda HaNasi is the same as Rabbi Yehuda HaNasi; they are one person.

The Gemara asks: And let us also count Rabbi Akiva, as it is taught in a mishna (see Nedarim 85a): If a woman stated a vow to her husband: I will not produce anything for you, including the work that she is obligated to do for him according to the terms of her marriage contract, as that is konam, i.e., forbidden like an offering, for me, her husband need not nullify the vow at all. It is automatically void, since she is obligated to perform those tasks.

Rabbi Akiva says: He should nevertheless nullify the vow, as perhaps she will exceed the required amount of work and do more for him than is fitting for him to receive. If she does more than the fixed amount of work that a woman is obligated to perform for her husband, the vow will be valid with respect to the excess to which he is not legally entitled, and he might inadvertently come to benefit from something that is forbidden to him. That excess is an entity that has not yet come into the world. The Gemara rejects this suggestion: Wasn’t it already stated with regard to this ruling that Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: This is referring to a woman who says: Let my hands be sanctified to their Maker? She sanctifies her actual hands, and these hands exist in the world; therefore the vow takes effect.

MISHNA: With regard to one who says to a woman: You are hereby betrothed to me on the condition that I will speak in your favor to the authorities, e.g., to help her address some legal matter, or: On the condition that I will act for you as a laborer, if he spoke in her favor to the authorities or acted for her as a laborer, she is betrothed. But if not, she is not betrothed.

GEMARA: Reish Lakish says: And this halakha applies only if he gave her an item worth one peruta at the time of the betrothal. She is not betrothed via his recommendation to the authorities or via the work itself, as these are merely conditions appended to the betrothal. The Gemara asks: And is she not betrothed by the monetary value of his recommendation or action? But isn’t it taught in a baraita that if one says to a woman: You are hereby betrothed to me by the monetary value you received when I had you ride on a donkey, or: By the monetary value you received when I had you sit on a wagon [karon], or: By the monetary value you received when I had you ride in a boat, she is not betrothed, as she has already done the action and therefore owes him this debt, and one cannot betroth a woman with a loan.

But if he says to her: By the monetary value you will receive when I will have you ride on a donkey, or: By the monetary value you will receive when I will have you sit on a wagon, or: By the monetary value you will receive when I will have you ride in a boat, she is betrothed. And if you would say that here too, it is referring to a case where he gave her an item worth one peruta, the baraita says: By the monetary value, which indicates that she is betrothed via this sum.

And furthermore, it is taught in a baraita that if a woman says to a man: Sit together with me and I will be betrothed to you, or: Perform entertainment before me, or: Dance before me, or: Perform work for me like this layer [dimus] of a building, the court appraises the monetary value of his action. If the action he performs for her is worth the value of one peruta, she is betrothed, but if not, she is not betrothed. And if you would say that here too, it is referring to a case where he gave her an item worth one peruta, and the betrothal is with that; but the baraita says: The court appraises it. If this were merely a condition, there would be no need for an appraisal. Isn’t this a conclusive refutation of the opinion of Reish Lakish?

The Gemara answers that Reish Lakish could have said to you: This tanna of the baraita maintains that the obligation to pay a person’s wage is incurred only at the end of the period for which he was hired. Consequently, she is betrothed via money rather than by a loan. And the tanna of our mishna maintains that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end. Since the debt accumulates throughout the duration that the service is performed, by the time he has finished the work she owes him the entire sum, and a debt cannot be used for a betrothal.

The Gemara asks: And what forces Reish Lakish to establish the mishna in accordance with the opinion that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end, and that it is referring to a case where he gave her the value of one peruta? Why does he reject the possibility that the mishna is referring to one who did not give an extra peruta, and instead he betrothed her with the value of the service he performed, in accordance with the opinion that the obligation to pay a person’s wage is incurred only at the end of the period for which he was hired?

The Gemara replies: Rava said that the mishna was difficult for Reish Lakish: Why does the tanna specifically teach: On the condition? Let him teach: By the monetary value, as stated in the baraita. Rather, conclude from it that any statement of: On the condition, is referring to a stipulation, and therefore the mishna must be dealing with a case where he has already given her the value of one peruta. Consequently, the value of his service cannot be the money for the betrothal itself, and instead serves as a later condition.

MISHNA: With regard to one who betroths a woman and says to her that the betrothal is: On the condition that my father will want this betrothal, if his father wants it, she is betrothed; but if not, she is not betrothed. If the father dies, she is betrothed, despite the fact that he did not reveal his wishes. If the son dies, one instructs the father to say that he does not want the betrothal, so that the betrothal will never have taken effect, thereby enabling her to avoid the requirement of levirate marriage.

GEMARA: What is the meaning of: On the condition that my father will want this betrothal? If we say it means they are not married until his father says yes, indicating his agreement, then say the middle clause of the mishna: If the father dies, she is betrothed. But how can she be betrothed? After all, he did not say yes, and the condition was not fulfilled. Rather,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. פי' נראה לי מדקאמרינן מעכשיו ש"מ דמשעת כתיבה זכה בשחרורו ומיהו לאו למימרא שנעשה משוחרר למפרע ובנים שנולדו קוד' מקחו של זה כשרים הם שאין אדם משחרר עבדו של חבירו וכן נראה שאם נתקרע הגט או שאבד שאינו משוחרר דהא לא חייל שחרור עכשיו אלא לומר שכיון שכתב אינו יכול לחזור בו ומיד שלקחו נשתחרר ומיהו לאו דוקא במעכשיו הוא נמי דתנן לאחר שאתגייר לאחר שימות בעלך רבי מאיר אומר מקודשת ולגבי לכשיביאו שליש ויתלשו ואם תלד אשתך נקבה נמי לא קתני מעכשיו אלא הכי אורחא דמלתא נקט שכות' שחרור לעבד קודם שלקחו אם בלא מעכשיו כתב לו מאי מהני ליה אם בא לחזור חוזר הוא בשעת המקח ואם רוצה בשחרורו ישחררנו לאחר שלקחו אבל כל שנוהגין בכך מעכשיו (אין) [הן] כותבין ואין יכול לחזור בו מעתה ואף על פי דלא חייל שחרור מהשתא דומה קצת כהא דאמר רבי שמעון בן לקיש אינה חוזרת וההיא דאמר רב התם שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה ואוקימנא כרבי מאיר חד דינא וחד טעמא הוא מפני שדרך המקדימין להקנות לאחרי' מעכשיו הן מקנין שלא יחזרו בהן שאלמלא כן מה הם מועילי' אי נמי תרוייהו רבות' אתא לאשמועינן שעד שלא באו עדיין לעולם נמי קונין כמעכשיו שלהן שאם בא להחזיר אינו חוזר ודוקא במעכשיו ולכשיבא לעולם אבל אמר לו מעכשיו גרידא לא קני כדאמרן בתרומה במחובר דאם אמר מעכשיו לא אמר כלום ואעפ"י שנתלשו ואם אמר לכשיותלשו מהני ולר' מאיר נמי לאחר קתני אבל במעכשיו ולכשיבא קני מדר' דשמעתין ומדרב דהתם בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף ט"ז ע"ב) והא נמי אתי לאשמועינן.
ואי קשיא והא רב הונא דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וקאמר התם במוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו י"ל בדבר שלא בא לעולם כלל לא מהני מעכשיו כלל דלא חייל קנין כלל בדבר שאינו כלום אבל בדבר שלא בא לרשותו אהני מעכשיו שאינו חוזר. אי נמי התם בשאמר סתם פירות דקל זה מכורין לך (וק"ל) [וקמ"ל] דלא אמרינן גוף דקל לפירותיו אקני ליה מהשתא אי נמי סיפא אתא לאשמועינן:

וכי תימא הכא נמי כגון דיהיב לה והא בשכר קתני. קשיא לי וליקשי נמי אי הכי רישא אמאי אינה מקודשת ואפשר דהכי קאמרינן וכי תימא דיהיב לה ואמ' התקדשי לי בפרוטה שנתתי לך כדי שירכיבוך על החמור אינה מקודשת משום דהוה ליה מלוה אבל התקדשי לי בשכר שארכיבך כלומר הילך פרוטה כדי שתרכוב על החמור מקודשת ואף על גב דאיכא למיקשי למה לי למימר חמור דעדיפא מינה אקשינן אי נמי הוה אמינא רישא דיהב לה ואפי' הכי אינה מקודשת כגון שהיתה חייבת לו שכר החמור ומלוה ופרוטה דעתה אמלוה וסיפא כיון שהוא נותן לה עכשיו פרוטה ולא הרכיבה אלא אחר זמן דעתה אפרוטה שהרי מעתה היא מקודשת הלכך לא קשה אלא הא דקתני בשכר.
ואי קשיא לך למה לי' לאהדורי אפירכיה לייתא הך דתניא עשה לי שירים ונזמים דפליגי בה תנאי לא קשיא דהוה אמר לך רבי שמעון התם בקבלנות ובאומן קונה בשבח כלי אבל (דע"כ) [דכו"ע] ישנה לשכירות מתחל' ועד סוף והאי דאקשינן מאי דוחקיה דריש לקיש לאוקמה למתני' וכו' ולא אמרינן משום דאיהו סבר לה הכי משום דניחא ליה לריש לקיש למימר דסבירא ליה כתנא ברא וליתא למתני' ולא לפרש למתני' בהכי דלא קתני בשנתן לה פרוט' ואמר רבא דמתני' קשיתיה דאדרבא דוקא למתני' כשנתן לה הוא אע"ג דלכאורה לא משמע הכי:

מאי על מנת שירצה אבא אילימא על מנת דאמר אבא אין. פי' מאי לשון ירצה אילימא דאמר אין ומי שאמר סתם בלשון הזה על מנת שירצה משמע הוא שיאמר הן בשעת ששמע ומשום הכי קתני רצה ואמר אין מקודשת ואם לאו שלא אמר אינה מקודשת ובטלו קדושין לגמרי ויש לפרש רצה שאמר אין מקודשת לא רצה שלא אמר אין אינה מקודשת אלא עדיין בידו למחות ולומר אין שאין תנאי זה לשעת שמועה בלבד ואינה מקודשת דקתני היינו שלא נתקדשה עדיין אי נמי לא רצה שלא אמר אין בכל ימיו עד שמת האב וכן עיקר דבכלהו תנאי דפרקין הכי תנינן קיים מקודשת לא קיים אינ' מקודשת ויש בידם לקיים לעולם:

אי הכי אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת (ואמר) הא לא אמר אין. דאי בשאמר אין פשיטא אפי' חוזר ואומר אין אני רוצה לא כל הימנו מכיון שאמר אין דהא תנא ליה רישא רצה האב מקודשת אבל סיפא לא קשיא דאיכא לאוקמה מלמדין כשהיה שותק ומלמדין אותו שלא ירצה לעולם.
ויש לפרש ללשון שני דסיפא נמי קשיא דאעפ"י שאמר איני רוצה חוששין שמא יחזור וירצה ויאמר אין ואין פוטרין אותה מן היבום על הספק וסמך זה אלא כיון דמציעתא בהדיא לא מיתוקמי באומר אין לא קפיד למידק בסיפא אלא על מנת שישתוק כלומר מי שאמר על מנת שירצה משמעו שישתוק והיינו בשעת שישמע כדקתני רצה האב דהיינו שמע ושתק מקודש' לא רצה שמיחה בטלו קדושין לגמרי, וכן פירש רש"י ז"ל:

כגון דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. הכי גרסינן. וכן בפרק קמא דמציעא (טז, ב) גרסינן אמר רב האומר לחברו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו, ואיתא נמי ביבמות פרק האשה רבה (יבמות צג, א) ואי קשיא לך דהא ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בלא מעכשיו אמרה, דלאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לא אמר לה מעכשיו, ולכשיביאו שליש דר' אליעזר בן יעקב לית ליה מעכשיו, וכן האומר לחברו אם תלד אשתך נקבה והמוכר פירות דקל לחברו בכולהו לא אתמר בהו מעכשיו, ויש לומר דההיא דרב בשהקנה לו בשטר דמתחלה רוב קניותיהן לא היו אלא בשטר, וכדמשמע בכמה מקומות בתלמוד (ב"ב לב, ב) במאי קני בהאי שטרא, גוי (שם נד, ב) מכי מטא זוזי לידיה איסתלק ליה ישראל לא קנו עד דמטי שטרא לידיה. והא דרבי נמי בשטר היא, כדאמרינן דכתב ליה לכשאקחך עצמך קנוי לך, והלכך אם נקרע השטר או נשרף לא קנו כלל, אלא אם כתבו להן מעכשיו, וכדאמרינן לעיל (קידושין נט, א) גבי פלוגתא דרב הונא ודרב יהודה דלמאן דאית ליה האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו אם נקרע הגט או נשרף אינה מגורשת כלל ולא עדיף דבר שלא בא לעולם למאן דאמר קנה טפי מדבר שבא לעולם לכולי עלמא, ובדבר שבא לעולם כל שקנינו בחליפין או במשיכה או בחזקה אם לא אמר מעכשיו לא קנה, לפי שבשעתן לא קנו, דלאחר שלשים קאמר ולאחר שלשים יום כבר פסקה החזקה וכלתה המשיכה וחליפי הסודר ולא חל הקנין כלל, והוא הדין לקנין שטר כמו שכתבתי.
והלכך צריך לכתוב לו מעכשיו ולכשאקחך, כדי שאם יקרע הגט או ישרף בנתים יהא משוחרר לכשיקחנו, וכן במוכר שדה לחברו דרב, אבל לאחר שתתגיירי ואם תלד אשתך נקבה. דסתם קדושין בכסף, לא בעי מעכשיו, דהא בדבר שבא לעולם אילו נתאכלו המעות מקודשת, והוא הדין לדבר שלא בא לעולם למאן דאמר קנה, ולגבי תרומה התם טעמא אחרינא הוא, משום דכמסור ביד הקדש דמי כדאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והלכך לכשיביאו שליש ונתלשו הרי זו תרומה דכמסור ביד הקדש דמי. ודרב הונא דהמוכר פירות דקל לחברו בקנין כסף קאמר.
כללא דמלתא דבר שלא בא לעולם לר' מאיר ולרבי כדבר שבא לעולם לרבנן, כל שבזה לא קנה לרבנן בזה לא קנה לר' מאיר. וכל שבזה קנה לרבנן בזה קנה לר' מאיר. והלכך אי אמר ליה מעכשיו ולכשאקחך ומעכשיו ולכשאקחנה ורצה לחזור בו אינו חוזר, ומיד שקנאו נשתחרר לרבי, ואף על פי שנקרע הגט או שנשרף כעין דבר שבא לעולם לרבנן, וכן בשדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו. ודרב הונא דאמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו בדלא אמר לו מעכשיו, ואפילו הכי משבאו לעולם אין יכול לחזור בו, דבקנין כסף מיירי, כמו שכתבנו, ורואין את הכסף כאלו הוא בעין בשעה שבאו לעולם ואז חל הקנין לגמרי זו היא שיטתו של ר"י בעל התוס'.
וראיתי לרמב"ן נר"ו שכתב בהפך זה, בשנקרע הגט או שנאבד קודם שיקחנו שהרי אין השחרור חל עכשיו, אבל אהני ליה מעכשיו שאם רצה לחזור בו קודם שלקחו אינו חוזר. ולא הבנתי טעם הדבר, דמה נפשך אם אינו חוזר, הרי אנו רואין את הגט כאלו חל, ואם לא חל אם כן אף לענין חזרה כן ויכול לחזור בו קודם שלקחו דהא לא חל. ועוד דאם כן מוכר פירות דקל לחברו לא משכחת ליה אלא בדאמר ליה לכשיבאו בעולם, אבל במעכשיו לא, ואפילו לר' מאיר כיון שאינו עדיין בעולם, ולכאורה לא משמע הכי דרב הונא דאמר המוכר פירות דקל לחברו קנה לא קאמר לכשיבואו, וסתמא קאמר בין אמר ליה לכשיבאו בין לא אמר ליה, והכי נמי משמע בריש פרק מי שמת (ב"ב קמב, ב) גבי המזכה לעובר דלא מפליג התם בין מזכה לעובר ובין לכשתלד אלא רב נחמן, אבל רב הונא לא מפליג ומזכה לעובר סתם דלא אמר לכשתלד משמע, ודכותה אמר ר' הונא בפירות דקל לר' מאיר דקנה כדאמר התם אימר דשמעת ליה לר' מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה, וטעמא דמלתא דמה בין כסף לשטר ולשאר קניות דבכסף אף על פי שנתאכלו המעות ואלו כל שכלו נתבטלו כבר כתבנו למעלה גבי נתאכלו המעות מקודשת.

וניחשוב נמי דר' עקיבא כו'. והא דלא חשיב נמי דרב, אף על גב דאמרינן בעלמא (כתובות ח, א ועוד) דרב תנא הוא, היינו משום דמאמוראי קמאי נמי הוי ואמוראי לא קא חשיב, אבל תמיהא לי אמאי לא חשיב ר' חייא, כדחשיב ליה בפרק האשה רבה ור' חייא תנא הוא.

מתני': האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון כו' דבר עליה לשלטון מקודשת. תוספתא (ה"ג) דבר עליה כדרך המדברים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת.

גמרא: אמר ריש לקיש והוא שנתן לה שוה פרוטה. אבל בשכר לא, דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, והוה ליה מלוה.

והתניא בשכר שהרכבתיך על החמור אינה מקודשת בשכר שארכיבך על החמור מקודשת וכי תימא דיהיב לה והא בשכר קתני. אבל רישא דקתני שהרכבתיך על החמור אינה מקודשת, לא הוה קשיא ליה, דלמא סבר לה כמאן דאמר (לעיל קידושין מו, ב. מח, ב) מלוה ופרוטה דעתה אמלוה והלכך אף על גב דיהיב לה אינה מקודשת. ומיהו בשכר שארכיבך ובדיהיב לה פרוטה דמקודשת דאין דעתה על מלוה העתידה לבא, אבל אמלוה שכבר באה דעתה עליה, והלכך לא קשיא ליה מגופא דברייתא, אלא מלישנא דקתני בשכר, דמשמע בשכר ממש מקדשה ולא בפרוטה אחרת, והא דמהדר אפירכי, ולא מייתי הך ברייתא (לעיל קידושין מח, ב) דעשה לי שירין נזמין וטבעות דפליגי בה תנאי בהדיא בהא מלתא, ברייתא לא שמיעא ליה להאי מקשה, דאי שמיעא ליה מאי קא מקשה ליה לריש לקיש הא תנאי היא, וריש לקיש סבר לה כמאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, אלא ודאי לא שמיעא ליה, ומיהו אינו קשה כל כך מדמקשה ליה לריש לקיש, דאף על גב דפיגי תנאי בהאי דינא, איכא למימר דמאן דמקשה ליה לריש לקיש הכי קא מקשה, כיון דמתניתין סתמא קתני על מנת שאדבר עליך, מאי דחקיה דריש לקיש לאוקמה בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובדיהבי ליה, דלמא (ליכא תנא דס"ל) תנא דידן סבירא ליה אינה לשכירות אלא בסוף, דהא תניא בשכר שארכיבך מקודשת, וכי פרקינן האי תנא סבר אינה לשכירות אלא בסוף ותנא דידן סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, מברר קושייתו, דהכי קא מקשה מאי דוחקיה דריש לקיש לאוקמוה בהכי, לוקי מתניתין כפשטה, דאם איתא דתנא דמתניתין בדיהיב ליה דוקא קאמר, לימא הכי בהדיא, והיינו דלא מהדרינן משום דריש לקיש סבר לה כמאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מוקי לה למתניתין בהכי. ומהדרינן משום דריש לקיש לישנא דמתניתין קשיתיה, דמאי איריא דתני על מנת, ליתני בשכר, משום דאנן מדתני לה תנא סתמא למתניתין קא קשיא לן, ולאו דינא קא קשיא לן כנ"ל.
ומיהו לעיקר קושיין אמאי לא מייתי ליה ברייתא דעשה לי שירין ונזמין, איכא לתרוצי כדתריצנא לעיל, דדלמא ברייתא לא שמיעא ליה. ולמאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף מקודשת אף על פי שאין שכירותו בעין, ואף על פי שאינו מצוי ביד האשה, דכיון שלא ירדו בו מתחילתו לתות מלוה והיא נהנית ממנו עכשיו שהוא נותנו לה, רואין אותו כאילו הנאתו בעין ומתקדשת בו.
ובירושלמי (פ"ג ה"ו) גרסינן ר' בא בשם ר' והוא שיחדה לה סלע במגדל במה קדשה כההוא דתנינן תמן (כח, א) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. כך הוא הגירסא בירושלמי, ונראה שהיא משובשת, ובמה קנאה גרסינן, כלומר אף על פי שייחדה לו סלע עוד היא צריכה טעם במה קנאה לסלע כדי שתתקדש לו בו, ומשני כההיא דתנינן, כלומר כיון שעשה שליחותה וזכתה היא בשכרו זכה הוא בסלע שהוא חליפיו, ופלוגתא דמטבע אם נעשה חליפין אם לאו דאיפליגו בה רב ולוי בפרק הזהב (בבא מציעא מו, א), שמא רב הוא דאמר נעשה חליפין כדמוכח הכא בירושלמי, ואף על גב דרב הונא אית ליה התם אין מטבע נעשה חליפין, ותלמידיה דרב הוה, דלמא בהא פליג אדרביה, ובגמרא דילן לא משמע הכי, מדלא מפרשי בה כלל ועוד דאם כן אף בשכר שהרכבתיך אמאי אינה מקודשת בשיחדה לו סלע לשכרו, אלא טעמא דגמרין כדפרישית כנ"ל. ואנן קיימא לן כמאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואינה מקודשת כסתמא דמתניתין דקתני על מנת שאדבר עליך לשלטון ולא קתני בשכר שאדבר עליך.

מאי על מנת שירצה אבא אי לימא עד דאמר אבא אין. וכל מאן דאמר על מנת שירצה כמאן דאמר שיאמר אין, ומשום הכי רצה האב שאמר אין מקודשת גמורה ואם לאו אינה מקודשת גמורה עד שיאמר אין.

אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת והא לא אמר אין. והוא הדין לסיפא דקא קשיא ליה דאף על גב דמלמדין את האב לומר איני רוצה אין מתירין אותה לשוק במקום יבם, דדלמא הדר אמר האב אין, ונמצאו קדושין חלין למפרע, דאין במשמע שיאמר אין בשמיעה ראשונה, אלא כל שיאמר אין ואפילו שמע מתחלה ושתק או אפילו שמע ומחה, אם חזר ונתפייס ואמר אין מקודשת למפרע, דומיא דכולהו תנאין דפרקין שבידם לקיים כל זמן שירצו, הא למה הדבר דומה לאומר על מנת שאתן לך מאתים זוז, אף על פי שאמר לבסוף איני רוצה לתת, וחזר ונתן שהיא מקודשת, שהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, והכי איתא הכא בתוספתא וכתבינן לה לקמן, אלא כיון דרישא קשיא, לא חש לרבויי בהו.

דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו כו'. פירשתיה במסכת גיטין בארוכה והאי דקאמר לכשאקח עצמך קנוי לך מעכשיו לאו למימרא דכי זבין ליה הוי בן חורין למפרע מהשתא דהא לא אפשר שאין אדם משחרר עבד חברו אלא אהני ליה מעכשיו שלא יוכל לחזור בו קודם שיקחנו ודכותה נמי הא דאמרינן בבבא מציעא האומר לחבירו שדה זו כשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה לר"מ ואורחא דמילתא נקט דלא כתבי' ליה אלא במעכשיו דאי לא מאי אהני כי קדים וכתיב מהשתא דהא אי בעי לכשיקחנה לשחררו הרשות בידו ואי לא בעי אפילו השתא נמי מצי הדר ביה ומ"ה כתבי ביה מעכשיו שלא ליהדר ביה וההיא דרב הונא דאמר המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אין יכול לחזור בו דאתיא כר"מ אתיא כשלא כתב לו מעכשיו א"נ אפילו במעכשיו וכי מהני מעכשיו שלא יוכל לחזור בו ה"מ בדבר שבא לעולם אלא שאינו ברשותו כהני דעבד ושדה אבל בדבר שלא בא לעולם כההיא דרב הונא אע"ג דכתב מעכשיו מצי הדר ביה קודם שבא לעולם ושם הארכתי בה כל הצורך מפי רבינו נר"ו:

ה"ג קונם שאני עושה לפיך כלומר כל מה שאני עושה יהא קונם לפיך ול"ג שאיני עושה לפיך שאין נדרים דאיסור חפצא חלים על דבר שאין בו ממש כדמפרש נדרים אינו צריך להפר פי' דמשעבדי ידיה לבעל ואע"ג דקונמות קדושת הגוף ומפקיעי מידי שיעבוד אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל שלא יחול עליו קונם וסבר האי תנא דהעדפה דבעל הוי ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לה דסבר ר"ע דהעדפה דידה וחייל עליה קונם וצריך הפרה לאו הפרה דבעל דהא אין הבעל מיפר אלא דברים של עינוי נפש או שבינו לבינה אלא לומר שצריך הפרת חכם ואינו נכון כדמוכח בריש פ' בתרא דנדרים כדכתיב' התם בס"ד א"נ דכי האי גוונא דברים שבינו לבינה דהא בעאי לה איהי להעדפתה לצורך קישוטיה והוה לי' כנודרת שלא תכשול ושלא תפקוס א"נ דלא אפשר לדקדק ולצמצם כל שעה שלא יטול בעל מהעדפת' כלום ולהכי הוי כדברים של עינוי נפש וזה יותר נכון והא דפריך הכא מדר"ע ולא מדרבנן ואע"ג דלרבנן חייל קונם והוי מקדיש דבר שלא בא לעולם כדקס"ד השתא משום דר"ע אמר בהדיא יפר דאלמא חייל קונם אבל בדרבנן אפשר לדחות דהא שאינו צריך להפר משום דלא חייל קונם הוא שאין אדם מקדיש מה שלא בא לעולם ואוקי' באומרת יקדשו ידי לעושי' פי' להקב"ה שעשאם דידים איתנהו בעולם ומ"ה חייל קונם:

הא דתנן ע"מ שאדבר עליך לשלטון דבר עליה לשלטון מקודשת. פי' הר"מ ב"מ ז"ל שדבר והועיל לה דיבורו דאי לא לא עבד כלום שלא נתכונה זו אלא להנאתה:

ואמרינן עלה אמר ר"ל והוא שנתן לה שוה פרוטה אבל בשכר פעולתו ודבורו לא מקדשת דקי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא לה מלוה ואקשינן עליה מדתניא בשכר שהרכבתיך כו' וכ"ת דהכא נמי בדיהיב לה והא בשכר קתני ועוד תניא כו' וקשיא לן אמאי לא מייתי ליה מרישא דאי דיהיב לה שוה פרוטה רישא דבשכר שהרכבתיך אמאי לא מקדשה. וי"ל דההיא לאו אריא דלעולם בדיהיב לה שוה פרוטה והתם ברישא דהוה מלוה קודמת לקידושין דעתה אמלוה ואינה מקודשת אבל סיפא דמלוה מאוחרת דעתה אפרוטה והלכתא כר"נ והלכתא דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה כדאסיק ר' אמי במתני' דהתקדשי לי בתמר' זו. תו קשיא לן אמאי לא מייתי לה הכא מהא דתניא עשה לי שירים נזמים וטבעות דפליגי בה תנאי בהדיא ולימא דמתניתין כההוא דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף ואיכא למימר דהוי יכלינן לשנויי כדאמרינן בפירקין דלעיל דלכ"ע ישנה לשכירות מתחלה עד סוף ובאומן קונה בשבח כלי קא מפלגי:

ומאי דוחקיה דר"ל תמיהא מילתא מאי קאמר דהא משום דר"ל ס"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מצטריך לאוקמי מתני' בדיהיב לה שוה פרוטה. וי"ל דאנן הכי מקשינן כיון דאיכא מתניתין דקתני בהדיא דאינה לשכירות אלא לבסוף ולית ליה לר"ל שום תנא דליתני בהדיא כוותיה אמאי לא ס"ל כתנא דמתני' ונוקי מתניתין בדלא יהיב לה שוה פרוטה ותיתיה כמתני' ולא נוקי בינייהו פלוגתא בכדי דמתני' קשיתיה מאי ארי' דתני ע"מ ליתני בשכר:

איכא נוסחי דגרסי' אביי אמר מסיפא נמי דייקא דקתני ואם לאו אינה מקודשת. פי' דבשלמא אי אמרת דיהיב לה שוה פרוטה אשמועינן דאם לא קיים תנאה אינה מקודשת באותה פרוטה אא"א דלא יהיב לה מידי למה ליה למתני שאם לא דבר עליה לשלטון אינה מקודשת פשיטא דבמאי מיקדשא:

מתני' ע"מ שירצה אבא רוצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת מאי ע"מ שירצה אבא. פי' מאי משמעות של לשון זה אילימא דאמר אבא אין דהכי משמע לישנא דירצה שיאמר בפי' אין ועד שיאמר הכי בפירוש לא מיקדשא אימא מציעתא כו'. יש מרבותי' ז"ל שסבורין דכי אמר עד דאמר אבא אין לא משמע שיאמר אין בשעת שמיעה דוקא אלא אי אמר אין בשעת שמיעה מקודשת לאלתר ושוב אינו יכול לחזור ולמחות אבל אי שתיק בשעת שמיעה או אפילו מיחה ואמר איני רוצה הרשות בידי לחזור ולומר אין והויא מקודשת דלישנא הכי משמע כל היכא דאמר אין ואפי' לאחר זמן והביאו ראיה מהא דאקשינן ממציעתא דמת האב מקודשת ולא אקשינן מסיפא דקתני מת הבן מלמדין את האב לומר אינו רוצה ואם איתא דכל היכי דשמע או שתק או מיחה תו לא מצי לומר אין ליקשי נמי מסיפא היכי קתני מלמדין את האב דהא כבר שמע בחיי הבן ואי ההיא שעתא אמר אין הא איקדשה לה ומאי מלמדין ואי ההיא שעתא שתק בטלו קידושין ומאי צורך לומר אינו רוצה אלא ודאי ש"מ דאע"ג דשמע ושתק עדיין יוכל לומר אין ומ"ה צריך ללמדו שלא יאמר אין. והאי סברא לא נהירא חדא דא"כ היכי קתני רישא לא רצה אינה מקודשת ומותרת לעלמא ואמאי לא חיישינן שמא אע"פ ששתק בשעת שמיעה שיאמר למחר אין ויתקיימו הקידושין וליכא לפרושי דאינה מקודשת לגמרי קאמר והויא תלויה ועומדת ותו היכא קתני מלמדין את האב לומר אינו רוצה וכי מלמדין אותו מאי הוי דהא משום הא לא מפקיעינן מינה זיקת יבם להתירה לשוק שמא ימלך ויאמר אין אלא ודאי דהכל הולך אחר שעת שמיעה ולהכי תנן שאם רצה כגון ששמע ואמר אין מקודשת ואם לא רצה אלא ששתק בשעת שמיעה אינה מקודשת כלל ותו לא מצי אמר אין והא דמקשינן הכא ממציעתא ה"ה דקשיא נמי סיפא אלא דבהא סגי לן שבקי' אידך דמצי לדחויי' בדוחקא דמיירי שמת הבן קודם ששמע האב ואע"ג דלא משמע הכי לישנא מ"מ נקטינן למיפרך ממציעתא דליכא למדחיי' כלל:

עבד שלקחוהו על מנת לשחררו אינו כלום שהרי בעוד שהוא עבד אינו זוכה בשום דבר ואם תאמר שכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשו הרי דבר שלא בא לעולם הוא ואם כן אפילו ברח כל שאנו משיגין אותו מסגירין אותו להחזירו לרבו ומכל מקום אם היה בורח מחוצה לארץ לארץ אין מסגירין אותו אלא אומרים לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתהא ידו משגת ופורע ועל זה נאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו כמו שיתבאר במקומו:

מעשה ידיה של אשה כלם לבעל מתקנת חכמים במקום מזונותיה והדבר משוער במסכת כתבות עד היכן הוא כופה אותה לעשות לו וכל שדחקה עצמה ועשתה יותר על המחוייב הרי הוא של בעל נדרה שלא יהנה בה בעלה ממעשה ידיה אינו צריך להפר שהרי היא משועבדת לו ואע"פ שמעשי ידיה מדברי סופרים הפקר בית דין הפקר ולא כל הימנה להפקיעו בנדריה מה שזכו לו חכמים ואף לענין העדפה אינו צריך להפר שאף היא של בעל אע"פ שאינה חייבת לו בכך ומכל מקום אם אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה וקונם מה שאני עושה לפיך או איני נזונית ואיני עושה ויקדשו ידים לעושיהן צריך להפר ואע"פ שקונם מה שאני עושה לא בא לעולם כל שבלשון קונם קדשת הגוף הוא והרי הוא כמקדיש את היד או הדבר שהפעלה עתידה לצאת ממנו הא כל שלא אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה אפילו אמרה יקדשו ידים וכו' אין צריך להפר ומכל מקום יפר מטעם שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו כמו שיתבאר בחמשי של כתבות:

המשנה השביעית והיא חוזרת לענין החלק השני והוא שאמר האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אמר הר"ם פי' ובתנאי שיתן לה עם זה שוה פרוטה לפי שאם קידש אותה בשכר עבודתו לבד אינה מקודשת לפי שהוא זוכה כל חלק מכלל זה השכירות עם כל חלק מעבודתו הנה כאשר נשלם עבודתו היה זה אצלה חוב בשכירותו בעבודה ומקדש במלוה אינה מקודשת:

אמר המאירי פירשו בגמרא שאינו מקדשה בשכר הדבור ובשכר עשייתו כפועל אלא שנתן לה פרוטה ואמר הרי את מקדשת לי בפרוטה זו על מנת שאדבר עליך לשלטון או על מנת שאעשה עמך מלאכת יום או יומים כפועל דבר עליה לשלטון או עשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת הא אם אמר בשכר שאדבר עליך לשלטון או בשכר שאעשה עמך כפועל אינה מקודשת שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כמו שהתבאר והוה ליה מלוה וכן בשכר שהרכבתיך על החמור או בשכר שארכיבך או שאמרה לו שב עמי בצוותא ואקדש אני לך בשכרך או שחוק לפני רקוד לפני עשה לפני כדימוס הזה אע"פ שיש בענין זה שוה פרוטה אינה מקודשת על הדרך שביארנו:

וצריך שתדע שהרבה ערערו הגאונים בשיש מחלוקת בתנאים בין האיש והאשה שזה אומר נתקיים וזה אומר לא נתקיים היאך נדון בה ויראה שכל שהתנאי במניעת מעשה שלה כגון על מנת שלא תעשי כך וכך שהיא נאמנת לומר קיימתי ולא עשיתי שהרי הסכימו הגאונים בגט בתנאי זה שתנשא לאלתר ואין חוששין שתעשה ויתבטל הגט ואם כן הדבר מוכרע שאין הבעל יכול לומר לה עברת על תנאך אם אין לו עדים בכך שאם הוא יכול לומר כן היאך נתירה לינשא מיד והלא צריכה להיות עמה עדים תמיד שלא יטעון עליה שעברה על תנאה ויקלקלנה אבל כשהתנאי בעשיית מעשה יראה שהבא לקיים את המעשה צריך עדים על קיומו של תנאי ומכל מקום לחכמי הדורות ראיתי שכתבו שכל שהתנאי מוטל עליו לבד הוא נאמן כגון שאם אמר הוא על מנת שאדבר עליך לשלטון או שאלך למקום פלוני הוא נאמן לומר שדבר ושהלך ואינו צריך עדים ואם אמר על מנת שתעשי כך היא נאמנת לומר שעשתה אבל אם יש לתנאי מקום לשניהם כגון על מנת שאתן לך מאתים זוז או שתתני לי שיש לאחד מקום אצל הנתינה ולאחר אצל הקבלה יש אומרים שכל שהתנאי עליו אומר שקיימו עדים ויש אומרים שהמוציא את חברו מחזקתו עליו הראיה ובקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן ואסורה ואף בתלמוד המערב שבפרק זה אמרו הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי מכיון שהוא מבקש להוציא את האשה מן הסמפון עליה להביא ראיה וסמפון הוא שטר התנאים של שדוכין כמו שאמרו שם סדר סמפון כך הוא אנא פלן בר פלן מקדש לך אנת פלונית בת פלוני על מנת ליתן לך מוקמא פלן ומיכנסיך ליום פלן וכשנחלקו בדבר שזה אומר נתתי וזה אומר לא נטלתי עליו להביא ראיה אחר שבא להוציאה מחזקתה ולעשותה מקודשת הגע עצמך דלא הוה סמפון אלא ספק מכיון שהוא בא לאסרה עליו להביא ראיה הגע עצמך שכנסה בתוך סמפון ר"ל בתוך זמן התנאי ושאל בה אי זה מהם נאמן אחר שכנס אתא קמי ר' אבהו אמר זיל הב לה אמר ליה אשה לא קניתי ואת אמר זיל הב לה כלומר שר' אבהו היה מאמין את האשה והיה כופה את הבעל ליתן לה ולקיים התנאי ואמר לו והלא לדבריה שאומרת שלא נתקיים אינה מקודשת ואמ"ר אבהו מעולם לא שיחק אדם בי אלא זה חזר ומר אין הוא הדר ביה הוא יתן ואין היא הדרה בה היא תתן כלומר שמאחר שכנס נתקיים המעשה ונתחייב בתנאי ושאל בה ולית דא קמיתא כלומר לא זהו שאמר ר' אבהו בתחלה ותירץ חזר ועשה מעשה בית דין כלומר שחזק דבריו הראשונים ומכל מקום למדנו שכל בקדושין היא נאמנת לומר לא קיימת אלא שדברי תלמוד המערב מבולבלים אצל מפרשים במקום זה ואין לנו בהם בכדי לסמוך:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השמינית והיא מענין החלק השני גם כן והוא שאמר על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מת האב הרי זו מקודשת מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה אמר הר"ם אמר על מנת שירצה אבא ענינו שלא ימחה בידו ולזה אם מת האב מקודשת ומלמדין אותו לומר איני רוצה עד שלא תהא זקוקה ליבם:

אמר המאירי בגמרא שאלו ברצה האב היאך מפרשים אותו אם דוקא שיאמר אין ר"ל רוצה אני וכל שלא יאמר כן לא תהא מקודשת הא משיאמר הן מיהא לא יהא יכול עוד למחות אם דיינו שישתוק בשעה שישמע ואע"פ שלא אמר אין ומכיון ששתק בשעת שמיעה נעשית שתיקתו הודאה ואינו יכול למחות עוד או על מנת שלא ימחה ר"ל שכל שירצה למחות אפילו אחר ששתק בשעת שמיעה או אפילו אחר שאמר אין שיהא בידו למחות ולא מצאו לפרש משנתנו בחד טעמא באחת מאלו וקודם שנבאר פסק משנתנו צריך שנעירך מעט בביאור הסוגיא הבאה עליה מפני שהספק תלוי בה וצריך שתדע לשיטתנו שכל על מנת שישתוק אע"פ שפירושו שישתוק לכשישמע שאין דין שתיקה אלא בשעת שמיעה מכל מקום אם מת האב ולא שמע מקודשת ובכלל שותק בשעת שמיעה הוא מכיון שנסתלק חשש מחאתו ושאלו על זה מאי עד שירצה אבא אלימא דוקא בדאמר אבא אין וכל שלא יאמר אין אינה מקודשת אפילו שמע ושתק ורצה האב ר"ל שאמר הן מקודשת ואין יכול עוד למחות הא כל שלא אמר הן אינה מקודשת אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת ור"ל קודם שיאמר הן שאם לאחר שאמר הן מאי איריא מת אלא קודם שיאמר הן והיאך היא מקודשת והא לא אמר אין וכן שנתברר שלא יאמרהו לעולם אלא מאי שירצה שישתוק לכשישמע ורצה האב ר"ל ששמע ושתק מקודשת ואין צריך לומר אם אמר הן ואם לא שתק אלא שמיחה אינה מקודשת מת האב מקודשת בין ששמע ושתק בין שלא שמע כלל שהרי נסתלק מכאן חשש מחאה אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה כדי שיעקרו הקדושין למפרע ולא תהא זקוקה ליבם ומדקאמר מלמדין אותו משמע שבשעה שמת הבן כבר שמע האב ושתק ואם כן נתקיימו הקדושין ומה תועיל עוד מחאתו שאם תאמר שמת הבן ולא שמע האב עדין אם כן מודיעין אותו הוה ליה למימר אלא על כל פנים סיפא דמתניתין ר"ל מת הבן בעל מנת שלא ימחה היא שאע"פ ששמע ושתק או אף שאמר הן יכול למחות לכשירצה ומלמדין אותו למחות ומכל מקום רישא אי אפשר להעמידה בכך שאם כן היאך יאמר רצה האב מקודשת והלא אף ברצה ואמר אין יכול הוא למחות ואם כן על כל פנים רישא ומציעתא בעל מנת שישתוק וסיפא בשלא ימחה או רישא בחד טעמא ר"ל בישתוק או באמר הן ומציעתא וסיפא בחד טעמא ר"ל בשלא ימחה שאף האמצעית איפשר לפרשה בשלא ימחה שמכיון שמת האב לא ימחה ופירשוה אחר כן בטעם אחר והוא על מנת שלא ימחה ושקבע זמן למחאתו כגון על מנת שלא ימחה אבא תוך שלשים יום רצה האב והוא שלא מיחה תוך שלשים מקודשת לא רצה אלא שמיחה תוך שלשים אינה מקודשת מת האב בתוך שלשים מקודשת שהרי נסתלק חשש מחאה מת הבן בתוך שלשים מלמדין את האב למחות אפילו שתק או נתרצה זו היא שיטתנו בביאורה וגדולי המפרשים פירשו בעל מנת שישתוק דוקא ששמע ושתק הא לא שמע ומת אינה מקודשת ומת האב מקודשת שאמרו דוקא כששמע האב קודם שמת ושתק ויש להשיב עליהם שאם כן מאי איריא מת אלא שאף הם מרגישים בכך ומפרשים שבא ללמדנו מת האב בעל מנת שירצה האב מקודשת מפני שעל מנת שירצה על מנת שישתוק הוא והוא שהקשה אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב למחות ואמאי הא שתיק ליה כלומר דמדמת האב פירושו לאחר ששמע ושתק הבן נמי לאחר ששמע האב ושתק:

ולענין פסק למדנו שהלשונות חלוקים בהרבה פנים על מנת שירצה אבא על מנת שיאמר אבא הן על מנת שישתוק על מנת שלא ימחה על מנת שלא ימחה מכאן ועד זמן פלוני:

ואע"פ שכבר הבנת פסק הדברים מתוך ביאורנו אני חוזר וסודרן דרך פסק והוא שכל שאמר על מנת שלא ימחה אבא עד זמן פלוני אם לא מיחה תוך הזמן מקודשת ודבר זה אף בלא שמע שכל שלא ימחה אין בו חלוק בין שמע ללא שמע מיחה בתוך הזמן אינה מקודשת מת האב בתוך שלשים מקודשת ואע"פ שלא שמע שהרי נסתלק חשש מחאה מת הבן בתוך שלשים מלמדין את האב למחות אפילו שתק או הודה שכל שהזכיר לשון מחאה אף לאחר שתיקה או רצוי הוא על מנת שלא ימחה אבא ולא קבע זמן למחאתו אפילו שמע האב ושתק או שנתרצה בהדיא אינה מקודשת ודאית לעולם שהרי ביד האב למחות ואף לאחר הודאה או רצוי ואפילו שתק או נתרצה ונשאה הבן על סמך רצוייו של אב והוליד ממנה כמה בנים מוחה לכשירצה ועושה נשואיה בטלים ובניה פגומים מת האב מקודשת בין ששמע בין שלא שמע שהרי לא היה הדבר תלוי אלא במחאה והרי נסתלק חשש מחאה לגמרי מת הבן ואין לו בנים ממנה מלמדין אותו למחות שלא תזקק ליבם על מנת שישתוק פירשו שישתוק לכשישמע שמע ושתק מקודשת שמע ומיחה אינה מקודשת מת האב מקודשת ולדעתנו אף בלא שמע ולדעת גדולי המפרשים אינה מקודשת מת הבן מלמדין אותו למחות על מנת שיאמר אבא הן שמע ואמר הן מקודשת ואם לא אמר הן אינה מקודשת וראיתי דרך המפרשים בזו שאינה מקודשת כלל הואיל ושמע ולא אמר הן וכל שכן אם מיחה ומכל מקום בזו נראה לי דוקא שאינה מקודשת ודאית הא מכל מקום עומדת היא בתליה שכל שאמר הן אף לאחר שתיקה או לאחר מחאה מקודשת על הדרך שכתבנו בשלא ימחה שאפילו שתק או רצה יכול לחזור ולמחות מת האב ולא אמר הן אינה מקודשת כלל ואף לדעתנו שהרי נסתלק חשש רצוי ואמירת הן מת הבן מלמדין את האב שלא יאמר הן ולדעת המפרשים דוקא בשלא מיחה או ששתק הא אם שמע ושתק או מיחה אין צורך בכך ולדעתנו אף בשתק או מיחה צריך ללמדו ולא עוד שאף עכוב אמירתו אינה אלא בתליה שכל זמן שירצה יכול לומר הן לדעתנו והדברים רופפים על מנת שירצה אבא אין דינו ברור לנו ויש מפרשין שדינו כעל מנת שישתוק והוציאוה מדבריהם של גדולי המפרשים הן ממה שכתבו בפירושיהם הן ממה שכתבו בה בהגהותיהם וכן הביאוה מסוגיא שבפרק המדיר אלא שאין בה הכרח כמו שיתבאר בסמוך ונשאר הענין מספק בה אם הוא בעל מנת שישתוק אם הוא בעל מנת שיאמר הן ותאכל כחמור שבשניהם ויש מספקים אותה אף בעל מנת שלא ימחה ובפרק המדיר נראית סתירת דבריהם שנחלקו ר' שמעון וחכמים בהריני בועליך על מנת שירצה אבא דלר' שמעון על מנת שיאמר הן ולרבנן על מנת שישתוק ונמצא שלא אמר אחד מהם בה על מנת שלא ימחה ומכל מקום אין לדון ממנה לענין פסק לפרשו על מנת שישתוק וכדעת חכמים שלא נאמרה אלא לדעת האומר שם אבל טעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה גט וכבר נדחית והעמידו שם מחלוקתם בדרך אחרת הא מכל מקום למדנו שלא נסתפק אחד מהם לומר בו על מנת שלא ימחה ודברים אלו כלם אין בהם הכרח וכל על מנת שירצה אבא הדבר מספק בכלם ולא עוד אלא שנתגלגלו עליו ספקות מצד אחר תלויות בדין יש ברירה ואין ברירה מבוארות בשלישי של גיטין ושם יתבאר מה שתלוי בלשון זה בענין דין ברירה בעזרת הצור וגדולי המחברים כתבו בדין זה דברים זרים וכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:

גמרא לכשאקחך הרי גופך קנוי לך מעכשיו וכן גבי שדה בהאשה רבה אמר רב לכשאקחך קנויה לך מעכשיו תי' ל"ל מעכשיו הא לעיל גבי לאחר שתתגיירי לא אמר מעכשיו וכן גבי פירות ערוגה ואי נפשך לומר דהתם נמי מעכשיו אע"ג דלא תני ליה כדאשכחן בסוף פ' האשה שנפלו דא"ר יוחנן משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך עד לאחר ל' יום קנה ומוקי באומר מעכשיו אע"ג דבמילתיה דר' יוחנן ליתיה הא ליכא למימר דהא למ"ד אין אדם מקנה דבר שלב"ע עושה אותו נמי בדבר שבא לעולם ובדבר שהוא בעולם מצי' שיכול להקנותו לאחר זמן בלא מעכשיו כדאמרי' לעיל בפ' האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר ל' יום ולא בא אחר וקדשה בתוך ל' יום רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת אע"פ שנתאכלו מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו וכו' וה"ה בדבר שלא בא לעולם למ"ד נמי מקנה ועוד דלאחר שאתגייר לאחר שתתגייר לא שייך לומר מעכשיו דאין קי' ראוי לחול מעכשיו בגיות. ונראה דהכי קאמר רב במילתיה מעכשיו משום דלהכי קאמר רב דסתם קנין שדה כקנין חליפין או בשטר ובחזקה או בכסף אינו נקנה כמקום שכותבין את השטר אם לא פירש בהדיא אי בעינן בכספא אקני כדקאמר לעיל בפ"ק ובימי חכמי התלמוד לא היו רגילים לקנות קרקע בכסף בלא שטר כדאמרי' בחזקת הבתים ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ובפ' שנים אוחזים במאי קני ליה בהאי שטרא האי שטרא חספא הילכך אם הקנה לו השדה לכשיקחנה בחזקה או בחליפים אם לא אמר מעכשיו לא קנה שהרי אפי' בדבר שבא לעולם שבידו להקנות מעכשיו אם אמר לו קני לאחר ל' יום ולא אמר לו קנה מעכשיו לא קנה הואיל ולאחר ל' יום בשעה שיש קנין לחול כבר פסקה החזקה וכבר הוחזר הסודר כדאמרי' בהאשה שנפלו משוך פרה זו ולא תהיה לך קנוייה עד לאחר ל' יום לא קנה אם לא אמר מעכשיו לפי שלאחר שלשים יום שיש לו לקנין לחול כבר פסקה המשיכה והוא הדין לחזקה ולחליפים וכן נמי אם הקנה השטר לאחר ל' יום ולא אמר מעכשיו אם נתקרע השטר או נאבד בתוך ל' יום לא קנה כדאמרי' לעיל בפירקין הרי זה ע"מ שתתן לי מאתים זוז רב הונא אמר מגורשת והיא תתן רבי יהודה אמר לכשתתן רב הונא ס"ל ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואמרי' מאי בנייהו נקרע הגט או נאבד איכא בנייהו לרב הונא מגורשת ולרב יהודה דאמר לאו כמעכשיו דמי אינה מגורשת להכי נקט רב מעכשיו דאפי' אם יאבד השטר תהא המתנה מתנה אבל לאחר שתתגיירי לא בעי מעכשיו דסתם קידושין בכסף הם דבקנין כסף לא בעי מעכשיו דאפי' נתאכלו המעות מקודשת דהיינו טעמא דכסף חשוב כל שעה כאלו ישנו בעין שהמעות אצל המקנה נשארו ואם לא נגמר הקנין היה מוטל עליו להחזירם ולהכי הוו דהא איתנהו בעין לענין קדושין דהא לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו כדאמרי' לעיל בפירקי' וכן בשטר אם לא נקרע והוא ברשות הקונה בסוף ל' יום מהני אפי' לא אמר מעכשיו ופירות ערוגה זו לא בעי מעכשיו לפי שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דבר שלא בא לעולם כדבר שבא לעולם הילכך הוי כאלו ישנן בעין ומסרן ליד הקונה להיותם בידו ולקנותם כשיגיע הזמן שקבע לו הקנין. וא"ת לרב דאמר לעיל הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר ל' יום דמספקא לן אי' תנאה הוי אי חזרה הוי ואי חזרה הוי א"כ בשמעתי' כי אמר נמי מעכשיו מאי הוי דילמא הדר ביה במאי דאמר מעכשיו ואין הקנין מועיל וי"ל דהכא פשיט' ליה דלאו חזרה הוי דודאי הוי בדבר שיש בידו להקנותו מעכשיו כי אמר מעכשיו לאחר ל' יום איכא לספוקי דילמא הדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא מעכשיו כיון שאינו רוצה שיגמר הקנין מיד אבל בדבר שאין בידו להקנות לגמרי כי אמר לכשאקחנה לאו חזרה הוי. א"נ שאני הכא שאמר מעכשיו לבסוף ותו לא אמר בתר הכי מידי דלהוי חזרה וא"ת כיון דמעכשיו לאחר ל' יום קנה הוי תנאה או חזרה כדמספק' ליה לר' הא דא"ר יוחנן בהאשה שנפלו לה משוך פרה זו ולא תהא קנויה לך עד לאחר יום קנה ואפילו עומדת באגם אי חזרה הוי אמאי קנה הא ביטל מעכשיו כשאו' לאחר ל' יום ואי תנאה הוי ונגמר הקנין מעכשיו אם לא יחזור בו למה עומדת באגם בסוף ל' יום אפי' עומדת בר"ה או ברשות המקנה נמי וי"ל דר' יוחנן לטעמיה דאמר לעיל הרי את מקודשת לי מכאן עד ל' יום ובא אחר וקדשה עד י' ימים אפי' מאה תופסי' בה דלית ליה לא תמאה ולא חזרה אלא קונה מעכשיו ומשייר גמר הקנין עד ל' יום הילכך בעי' שתהא הפרה במקום הראוי לקנין ולמשיכה בסוף ל' יום לפי שאז נגמר הקנין:

קונם שאני עושה לפיך גר' כלומר מה שאני עושה יהיה ו לפיך קונם:

אין צריך להפר במעלה לה מזונות ומעה כסף איירי ולכך אין צריך שהמותר והכל שלו ואי משום העדפה שע"י הדחק גם הוא לבעל ואין לפרש הא דאין צריך להפר משום דקסבר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דא"כ אמאי נקט שאני עושה לפיך ליתני המקדיש מעשה ידי עצמו:

רבי עקיבא אומר יפר קסבר העדפה שע"י הדחק לאשה. וא"ת והיאך יכול להפר והא אין זה דברים שבינו לבינה י"ל דחשי' דברים שבינו לבינה לפי שאינו יכול ליזהר ליקח ממש בצמצום את הראוי ויבא לידי מכשול א"נ חלקה משועבד לו שלקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וא"ת והיאך יכולה להדירו כיון דמשעבדא ליה הא אמרינן בפ' אע"פ שאין האשה יכולה להקדיש מעשה ידיה אע"ג דבעלמא מפקיע קונמו' מידי שעבוד וי"ל דדוקא בעיקר מעשה ידיה הוא דאלמוה שהם לבעל לגמרי אבל הכא דלאו דידיה נינהו לא אלמוה:

והוא שנתן לה שוה פרוטה. וא"ת מאי קמ"ל פשיט' דבהנך תנאים דלעיל פריך תלמודא פשיטא וי"ל דאיצטריך הכא לדיוקא דדוקא בע"מ אבל בשכר לא משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוי מלוה משום דאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל משמע בגמר הפעולה וכבר נעשה הראשון מלוה א"נ קמ"ל דמקודשת כיון שדבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל ואינה יכולה לו' לדבר זה ולמלאכה זו היתה חפצה:

וכי תי' ה"נ בדיהב ואפי' הכי בשכר שהרכבתיך אינה מקודשת משום דקסבר מלוה ופרוטה דעתה אמלוה:

ותנא דידן סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. קשיא לי דהיכי דמי אי דאמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל כדתנן א"כ אף על גב דאמרינן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אמאי אינה מקודשת והא כל פרוטה ופרוטה דעביד קניה לה לשם קדושין ודמי למאי דאמרן בפירקא דלעיל שאם אמר לה התקדשי לי באלו אף על פי שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת דמדידה קא אכלה והכא נמי הכי קאמר לה התקדשי לי בכל הפעולה שאעשה עמך וכל הדברים שאדבר עליך לשלטון שלא גמרו קדושין עד שלא יגמור כל הפעולה ואע"פ שיש בה כמה פרוטות דכל פרוטה ופרוטה דעביד קניא לה לשם קדושין. ואמאי הויא לה מלוה. משום הכי נראה לי לפרש דהאי דתנא שאדבר ושאעשה שידוכין הן אלה אבל צריך לומר לה לאחר שדובר ולאחר שעשה הרי את מקודשת לי בשכר שדברתי ושעשיתי שאין נכון לומר אדם לאשה הרי את מקודשת לי בסלע שאתן לך מחר או לאחר שעה דבעינן שתהא נתינה בשעת אמירה והכי נמי אין נכון לומר התקדשי לי בשכר שאעשה אלא בשכר שעשיתי והכי פרישית בפרקין דלעיל במהדר' תניינא. ומשום הכי מחלק דלמאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה דעביד מלוה היא ונמצא כי הוא מקדש במלוה אבל אם נאמר שאינה לשכירות אלא לבסוף אין כאן מלוה. ואם תאמר כיון שאמר שעשה עמה צריך לומר לה בשכר שעשיתי אם כן הוה ליה בשכר שהרכבתיך על החמור שהושבתיך בקרון או בספינה שאינה מקודשת. תשובה התם שלא שידכה ולא הודיעה מתחלה שעל דעת קדושין הוא מרכיבה הוה ליה שכר רכיבתה מלוה ונמצא מקדש במלוה אבל הכא ששידך ואמר שעתיד לקדש באותה שכר אינה כמלוה אצלה שעל דעת לקדשה באותו שכר היא עושה. אבל מיהו אי אמרינן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כיון שלא קדשה אלא בסוף מלוה נינהו ואע"פ שהודיעה כי בשכר זה רוצה לקדשה כדאמרן בפירקא דלעיל התקדשי לי בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה שאינה מקודשת אא"כ יש באחרונה שוה פרוטה דקמייתא מלוה נינהו:

בד"ה כגון דכתב כו' דקאמר התם אמר רב שדה זו לכשאקחנה כו' עכ"ל כצ"ל ומהכא מוכח בפ' האשה רבה דרב נמי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל וק"ל:

בא"ד דהא אמר במתניתין הרי את מקודשת לי לאחר שלשים כו' מקודשת כו' עכ"ל דע"כ לא איירי במעכשיו מדאיירי בסיפא במעכשיו ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו בפשיטות בדבר שבא לעולם גופיה מהך מתני' דקתני לאחר שלשים יום מקודשת ולא בעי מעכשיו ובהך דמשוך פרה זו כו' עד [לאחר] שלשים יום מוקי לה דוקא בדאמר מעכשיו ויש ליישב דודאי אסקי אדעתייהו לחלק דלא דמי דגבי קדושין הרי הקדושין קיימין גם לאחר שלשים אפי' נתאכלו המעות כיון שצריכה לשלם לו כמ"ש התוס' בפרק האשה משא"כ במשוך פרה זו דליתא המשיכה לאחר שלשים יום ולכך בעי למימר מעכשיו אבל מהך דשדה ועבד קשיא להו שפיר דלא אסקי אדעתייהו לחלק כמו שחילק ר"י לקמן דקדושין הן מסתמא בכסף ושדה ועבד רוב קניינם בשטר ולכך בעי מעכשיו משים שמא יקרע השטר ועיין בזה בתספות בפרק האשה שנפלו דמוכיחין כן דבריהם כמ"ש ודו"ק:

בא"ד והא דקאמר הכא דאפילו נקרע השטר מהני כו' אתיא כשמואל דאמר לעיל תנאה כו' עכ"ל ובהך דשדה לכשאקחנה דאמר רב דקנה במעכשיו אע"ג דרב מספקא ליה לעיל במעכשיו אי תנאה אי חזרה הוי הכא מודה רב לשמואל דתנאה הוי כמ"ש התוספות בפרק האשה שנפלו ע"ש וק"ל:

בד"ה ה"ג קונם מה שאני עושה לפיך ול"ג איני עושה כיון דמשועבד כו' עכ"ל לכאורה דבריהם תמוהים דהשתא נמי דגרסינן שאני עושה ע"כ למאי דמוקמינן לה באומרת יקדשו ידי כו' קושטא הוא דמהאי טעמא הוא דאינו צריך להפר ונראה לפרש דה"ק כיון דגופה משועבד לבעלה בהא לא הוה פליג ר"ע לומר שמא תעדיף דא"א לה לאסור גופה למחצה אבל נראה לדקדק מסוף דבריהם שכתבו למיסר בקונם דהך מילתא בקונם דלא צריכא הוא דודאי בקונם איירי ולא הל"ל אלא ולא מצית למיסר וע"כ הנראה להגיה קצת בדבריהם וכצ"ל ול"ג איני עושה כיון דבלאו דמשועבדת לבעלה לא מצית כו' ור"ל דמשמע הכא דטעמא דא"צ להפר משום דמשועבדת לבעלה דמהאי טעמא פליג ר"ע בעודף ואי הוה גרסינן שאיני עושה שהוא דבר שאין בו ממש כמו איני ישן כמ"ש הטור י"ד סימן רכ"ט לא מצית למיסר בקונם ולא הוה פליג ר"ע בעודף וזה שדקדקו לומר בקונם דהשבועה ודאי חלה [אף] על דבר שאין בו ממש אבל הקונם שהוא לשון נדר אינו חל על דבר שאין בו ממש ואף שהתוספות בפרק אע"פ כתבו דאיני עושה לא מקרי דבר שאין בו ממש התוספות דהכא לא ס"ל כן וכמ"ש הטור ודו"ק:

בתוס' דבור המתחיל ה"נ וכו' ול"נ איני עושה כיון דמשועבדת לבעלה כו' נ"ל דהאי כיון אינו נתינת טעם על מה דל"ג איני עושה דהא אפילו גרסינן מה שאני עושה נמי תקשה והא משועבדת לבעלה ולא מצי למיסר בקונם והיינו פלוגתייהו דת"ק ור"ע וס"ל לר"ע דצריך להפר משום העדפה וא"כ גבי שאיני עושה נמי נימא הכי אלא האי כיון דמשועברת לבעלה וכו' הוי נתינת טעם וקאי אמלתיה דת"ק דס"ל קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר ונותן טעם לדבריו דס"ל בן מטעם דכיון דמשועברת לבעלה לא מצית למיסר בקונם והא דל"נ שאיני עושה לא מטעם זה אלא מטעמא אחרינא משום דאיני עושה הוי דבר שאין בו ממש ועיין בכתובות דף נ"ט בריש הדף בתוס' ותמצא שכוונת התוס' כאן כמו שפירשתי אף שלא כתבו שם כן וע"ש:

רש"י בד"ה והוא שנתן כו' לא מקדשה דישנה כו' הד"א:

תוס' בד"ה כגון כו' כשפודהו או קונהו שליחותיה עבדינן דניחא ליה כו' כצ"ל ונ"ב פי' כשפודהו מישראל או קונהו מעובד כוכבים כדי לשחררו להיות ישראל:

בד"ה יפר שמא כו' הראוי לו ויאסר אף כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה בלוקח עבד. דאי בשחררו כו' לא ק"ל קרא עבד. ואע"ג דמסקינן בגיטין (מב) דר"ל עבדי שהיה כבר. היינו דוקא בשעת שחרורו אבל אח"כ לא א"נ דוקא בלשון בנ"א אמר שם והכא דייק רש"י לומר לא ק"ל קרא. אמנם יל"פ דאי בשחררו פשיטא:

רש"י ד"ה שמא. יותר מן הראוי לו יותר ממה כו'. כצ"ל בלא ו':

בא"ד אע"ג דלא באה לעולם כו'. מה שהקשה בהגהת הב"ח דלפרש"י בכתובות משמע דאי הוה ס"ל לשמואל כר"ע לא הוה קשה מהא דפסק שם כריו"ח הסנדלר דאין אדם מקדיש דשלב"ל תמוה דהרי רש"י פי' שם והשתא נמי הוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם ע"ש:

תד"ה כגון דכתב ליה. כצ"ל:

בא"ד ואם ל"א מעכשיו אם נתקרע כו'. כצ"ל ותיבות ה"א למחוק. או דצ"ל הא בלא הקווין המורין שהוא ר"ת:

בא"ד להכי נקט כו' אפי' נקרע השטר והיינו כשא"ל מעכשיו. לכאורה תמוה דאיך יחול הקנין או השחרור מעתה שאינו עדיין ברשותו. ואולי הואיל דס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע וע"כ מטעמא דחזינן מה שבכח כאילו הוא בפועל דומה להא דס"ל לר"ש בב"ק (עו ב) כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי ובכתובות (ר"ד נא) כל העומד לגזוז כגזוז דמי ועיין שם בתוס'. ולכן יכול לחול הקנין גם מעתה:

בא"ד וצריך לעשות קנין אחר השחרור. נראה דצריך להיות קנין ושחרור אחר:

בא"ד מ"מ כשפודהו או קונהו כו'. כצ"ל וכ"ה ברש"ל. ופי' כשפודהו היינו כשנשבה ופודהו מיד השבאים ופי' הרש"ל בזה הוא דחוק:

בסה"ד דשמא ע"מ מהני אפי' לריו"ח כו'. תמוה דמעכשיו וע"מ ודאי מהני דע"מ לא גרע מאם ותנן בגיטין (עב) מעכשיו אם מתי ה"ז גט וע"ש (עד) בסוגיא דפלוגתת ר"ה ור"י:

תד"ה ה"ג. ול"ג שאיני עושה. נראה דכוונו בזה למש"כ הר"ן בנדרים (יד ב) במשנת קונם שאני ישן ע"ש. ומש"כ תו כיון דמשועבד כו' הוא לנתינת טעם על המשנה ודלא כרש"א:

במשנה דבר עליה לשלטון כו' מקודשת. וכ' התוי"ט מסיים הרמב"ם והניחה השלטון ולא תבעה והיינו כהתוספתא כו' דתני אם דבר כו' כדרך המדברים כו'. ותימה דאדרבה מהתוספתא משמע דאם רק דבר כדרך המדברים אע"פ שלא נעתר לדבריו ולא מלא בקשתו מקודשת. ועיינתי ברמב"ם שם וראיתי שלא כתב כן אלא במקדש בשכר שידבר כו' דאינה מקודשת. ושם שפיר נקט כן לרבותא:

גמרא וכ"ת ה"נ בדיהיב לה ש"פ והא בשכר קאמר. והא דל"פ א"כ רישא נמי. די"ל דס"ל דהמקדש במלוה ופרוטה דעתי' אמלוה וסיפא מיירי בע"מ. או דניחא ליה למיפרך מגופה:

תוד"ה כגון וכו' נקרע השטר כו' אתיא כשמואל. לשון זה צ"ע דהא הכא רבי הוא דאמר כן ואליבא דרבי גם רב מודה דמעכשיו ולאחר ל' יום הוי תנאי כמבואר בסוגיא דלעיל דף נט מהיום ולאחר מיתה הוי גט:

רבי דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר. לכאורה יש לדקדק אכתי מנ"ל דר' ס"ל אדם מקנה דשלב"ל דהא אף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל היינו דוקא אם חזר בו אח"כ בפירוש קודם שבא ליד חבירו אבל משבא ליד חבירו קודם שחזר בו שוב אין יכול לחזור בו וא"כ י"ל דהיינו טעמא דרבי דמכיון שלא חזר בו הרב קודם שלקחו א"כ מיד בשעה שלקחו נגמר השיחרור ואז זכה העבד בעצמו ומש"ה הוי משוחרר גמור ושוב אין יכול לחזור בו ויש ליישב ולחלק. מיהו אי לאו דברי התוספו' היה נ"ל דמש"ה מסיק דאיירי בדא"ל לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וכיון דכתב לו מעכשיו אין יכול לחזור בו כלל אף קודם שלקחו וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו כאן אלא דהתוס' ע"כ לא ס"ל הכי מדקשיא להו אמאי צ"ל מעכשיו ובפ"ק דמציעא דף י"ג כתבו התוס' להדיא דקודם שבא לעולם ולרשותו יכול לחזור בו לכ"ע אע"ג דאמר מעכשיו ומשמע דמסברא פשיטא להו הכי דקודם שבא לעולם לא מהני מעכשיו כיון דלא מצי להקנות מעכשיו שאינו בידו וברשותו. אמנם לענ"ד יש ליישב שיטת הריטב"א ז"ל ולומר דאהני הא דכתב ליה מעכשיו שמחייב עצמו בכך לקיים דיבורו שלא יחזור בו כלל וא"כ הא קי"ל דאף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה יכול לחייב עצמו במה שלא בא לעולם דרך חיוב וא"כ מה"ט גופא כ"ש דא"ש למ"ד אדם מקנה דשלב"ל דנהי דבעלמא לכ"ע יכול לחזור בו קודם שבא לעולם אפ"ה אם אמר מעכשיו הו"ל כאילו התחייב עצמו בכך שלא יחזור בו. ואי תיקשי א"כ מנ"ל דרבי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל דלמא לעולם דאין מקנה אלא דשאני הכא דא"ל מעכשיו והו"ל כאילו התחייב עצמו דרך חיוב הא ליתא דלמ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל א"כ אפילו את"ל דדרך חיוב מהני היינו שמחייב עצמו לשחררו לכשיקנהו וא"כ סוף סוף צריך לשחררו מחדש ועוד נ"ל דאף אם התחייב עצמו בפירוש לשחררו לא מהני דלא עדיף לשון חיוב מקנין גמור דהו"ל קנין דברים בכה"ג ולא שייך כלל לשון חיוב נמי בכה"ג ועדיין צ"ע וממילתא דרבי למאי דמפרש לה ר"נ בר יצחק משמע שאין צריך שום שיחרור עוד אלא דהאי שטרא הוי שטר שיחרור גמור וכדמשמע נמי מלשון התוס' עצמן כמו שיבואר א"כ ע"כ דרבי ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל דהוי שיחרור גמור מעכשיו ולכשיקנהו אלא דמהני ליה דיבורא דמעכשיו שמחייב עצמו שלא יחזור בו כלל אף קודם שיקנהו כנ"ל נכון ליישב שיטת הרשב"א ז"ל אלא דהתוס' לא כתבו כן ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה כגון דכתב ליה כו' הא לא נהירא לומר כן דמסברא מהני למ"ד אדם מקנה דשלב"ל כדבר שבא לעולם דלא מצינן חילוק בדבר כו' עכ"ל. ולכאורה דאף לדבריהם ודאי יש חילוק בדבר דבדבר שבא לעולם קונה מיד ובדשלב"ל אף למ"ד אדם מקנה היינו דוקא לכשיבא לעולם ולרשותו אלא דאפ"ה משמע להו דאין חילוק בדבר דכי היכא דבדבר שבא לעולם אף שאין מקנהו מעכשיו אלא לאחר זמן אפ"ה מהני וה"נ למ"ד אדם מקנה דשלב"ל כיון דא"א בשום ענין שמקנה אותו מעכשיו אלא לכשיבא לרשותו א"כ מאי מעליותא דמעכשיו כנ"ל בכוונתם אלא שלא זכיתי להבין דבריהם דכיון דפשיטא להו נמי דאין יכול לחזור בו קודם שבא לעולם ולרשותו וא"כ אמאי ניחא להו בתירוצם שאם נאבד השטר שחרור קודם שקנאו אפ"ה הוי שחרור ומה סברא יש בזה כיון שאין הגט קיים כלל בשעה שראוי לשחרור ובשלמא בגט ושיחרור דלאחר זמן שפיר מהני ביה מעכשיו לענין זה כיון דבידו הו"ל כאמר לו שיתחיל מעכשיו ולכשיגיע הזמן משא"כ היכא שא"א שיתחיל השיחרור כלל מהשתא אלא לאח"כ מאי אהני ביה מעכשיו אם נשרף או נאבד ואדרבא לענין חזרה איכא סברא טפי כדפרישית בסמוך. תו קשיא לי בדבריהם דנהי דהכי הוא דמהני מעכשיו לענין אם נאבד או נשרף מ"מ אין זה ענין לעיקר מימרא דרבי ומדנקיט ר"נ בר יצחק היכי דמי ומפרש לה דאיירי בכה"ג א"כ אכתי אמאי אוקמא בדא"ל מעכשיו וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוס' בשמעתין דהלכה כמ"ד אין אדם מקנה וא"כ קשה טפי אדר"נ בר יצחק למה נקיט מעכשיו דאי לדינא בלא"ה לא קי"ל כרבי או לפרש דברי רבי נמי אין צורך דבלא"ה מיתוקמא שפיר היכא דלא נאבד אבל למאי דפרישית בסמוך בשיטת הריטב"א ז"ל א"ש טובא דעיקר מימרא דרבי בהכי מוקי קרא דלא תסגיר שאין יכול לחזור בו כלל אף קודם שקנאו ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דלא שייך כלל דרשא דקרא אלא להא מילתא לחוד דאין יכול לחזור קודם שקנאו ועדיין צ"ע:

בד"ה וידים איתנהו בעולם כו' וה"ה דהוה מצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדמשני בפרק אף ע"פ עכ"ל. משמע מדבריהם להדיא דלמסקנא דהתם דמשני שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו הדר ביה לגמרי ממאי דמשני מעיקרא דמיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן אף דלכאורה מסוגית לישנא דהש"ס דהתם אין מוכרח לומר כן כדפרישית התם אלא דנראה דמסברא פשיטא להו הכי דקדושת הגוף חל על דשלב"ל. ואפשר דהיינו מטעמא דפרישית לעיל כיון דפשיטא לן בכולה תלמודא דקדושת הגוף חל על וולדות הקדשים אע"ג דעובר מיקרי דשלב"ל או אפשר דפשיטא להו הכי משום דבכל דוכתא משמע דדבר שאינו ברשותו הוה כמו דשלב"ל ואפ"ה אמרינן דקדושת הגוף מפקיעין מידי שיעבוד אע"ג דבשעה שהקדיש לא היה ברשותו וכתיב ואיש כי יקדיש ביתו קודש מה ביתו ברשותו כו' אע"כ דשני לן בין קדושת בדק הבית לקדושת הגוף וא"כ ה"ה לענין דשלב"ל כן נלע"ד. ומתוך כך יש ליישב קושי' הר"ן על הרמב"ם פ"ז מהל' ערכין וכאן אין להאריך:

משנה האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמן כפועל כו' ואם לאו אינה מקודשת. ולכאורה יש לדקדק למאי דמסיק ר"ל בשמעתין דאיירי שנתן לה שוה פרוטה והתנה כך א"כ כולה מתני' משנה שאינה צריכה היא ופשיטא דאם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואף דרש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב דהא גופא אתא דאשמעינן דוקא בע"מ אבל בשכר פעולה אינה מקודשת אלא דלכאורה אין זה מספיק דמ"מ ל"ל למיתני כולי האי ליתני בהדיא בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת. מיהו הרא"ש ז"ל כתב בשם התוספות דאתי לאשמעינן דלא מצי' האשה למימר דלא לכך נתכוונתי אלא שידבר לשלטון בדברים המועילין יותר או שיעשה כפועל במלאכה מרובה וקמ"ל דאם דיבר לשלטון כדרך המדברים ועשה כפועל כל דהו מקודשת כו' ע"ש והא מילתא שמעינן שפיר ממתניתין אף על גב דלא קתני הכי בהדיא דאל"כ לעולם לא משכחת דמקודשת. מיהו בחידושי הריטב"א ז"ל מצאתי בשם תוספות רי"ד ובקצת נוסחאות בגמר' גרסי דאביי מסיק הא מילתא דסיפא נמי דייק כריש לקיש מדקתני ואם לאו אינה מקודשת ומשנה יתירה היא אע"כ דאת' לאשמעינן דאינה מקודשת בשכר פעולה גרידא והיינו כפרש"י ולפ"ז נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל דאי הוה קתני בשכר שאדבר עליך אינה מקודשת ה"א דטעמא לאו משום דאין לשכירות אלא לבסוף אלא משום דמצי' למימר לא לכך נתכוונתי כו' ומש"ה אשמעינן דבדאמר בלשון תנאי ונתקיים כל דהו מקודשת ואפ"ה קתני ואם לאו אינה מקודשת שמעינן נמי דבשכר פעולה אינה מקודשת ע"כ משום דאין לשכירות אלא בסוף כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם בגמרא ובשכר והתני' כו' עד ומאי דוחקיה דר"ל. וכתב הרשב"א בחידושיו דהמקשה דהכא דמהדר אפירכא לא אסיק אדעתיה הנך ברייתות דמייתי הש"ס לעיל בפרק האיש מקדש דף מ"ו דפליגי תנאי בהדיא בהא מילתא ונ"ל לפרש דבריו דאף על גב דאיכא התם כמה אוקימתו' מ"מ לכולהו אוקימתו' איכא מיהא שום תנא דסבר ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף וה"ל מלוה ואינה מקודשת וא"כ שפיר מצי סבר ר"ל כהאי תנא אע"כ דלא אסיק אדעתא וכן במאי דמקשה ומאי דוחקיה דר"ל כתב דאף על גב דאיכא למימר דר"ל סבר כהאי תנא דלעיל אפ"ה מאי דוחקיה לאפוקי ללישנא דמתניתין מפשטא דמשמע דבשכר פעולה מקודשת וטפי הוי ליה לאוקמא כהאי תנא דברייתא דהכא כו' עיין שם. ולענ"ד משום הא לא אירי' דבכמה דוכתין אשכחן דדחיק הש"ס לאוקמי מתניתין אליבא דהילכתא. ולולי דברי הרשב"א ז"ל בזה היה נ"ל דקס"ד דההיא דהכא לא דמי כלל להך דמייתי בפ' האיש מקדש בפלוגת' דתנאי דהתם מיירי שאמר לעשות פעולה בדבר מסוים כגון עשה לי שירים ונזמין וטבעות בכל מכוש ומכוש שעשה בכלי נתחייבה לו בפרוטה למ"ד ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ומש"ה קסבר דה"ל מלוה משא"כ הכא דקאמר סתמא ע"מ שאדבר לשלטון ואעשה כפועל ולא סיים דבר אלמא דדעתו אדיבור כל דהו שידבר ויועיל רוצה לקדש וכן בפועל בפעולה כל דהו שוה פרוטה וא"כ מיד שנגמר חלין הקידושין והמלוה כא' וכ"ע מודו דאין לשכירות כי האי אלא בסוף ומקשה שפיר מברייתא דבשכר שהרכבתיך כו' ובשכר שארכיבך דאיירי ג"כ בדבר שאינו מסויים וכן ברייתא דשב לפני ורקוד לפני ואהא משני ר"ל דאפ"ה שייכא הא נמי בפלוגתא דתנאי והיינו כמו שפרש"י דע"מ שאעשה כפועל היינו כפועל יום א' וא"כ שייך התם נמי הך מילתא דכל שעתא ושעתא שעושה נתחייבה בפרוטה וכה"ג איכא לאוקמא בע"מ שאדבר לשילטון דבדיבור כמה פעמים איירי ולפ"ז מקשה שפיר מאי דוחקיה דר"ל לאוקמ' בכה"ג הא שפיר מצי לאוקמא כדקס"ד מעיקרא שנגמר הדיבור והפעולה בפעולה ודיבור המועיל ואיכא למימר דכ"ע מודו כן נ"ל לולי שהקדמונים ז"ל לא פירשו כן אלא דלענ"ד צ"ע דלכאורה נראה סברא נכונה וברורה דהיכא שאין השכירות שייך באמצע אלא לבסוף דכ"ע מודו דמקודשת ועדיין צ"ע ודו"ק. ובתוספתא דפירקין מצאתי להדיא דבע"מ שאעשה כפועל אם עשה ש"פ מקודשת משמע דלא כפרש"י:

משנה ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינו מקודשת כו' ומשמע אם רצה האב מקודשת בוודאי למפרע דקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכ"כ כל הפוסקים בפשיטות וקשיא לי טובא דהא בפ' כל הגט דף כ"ו ע"ב דמקשה ר' משרשי' לרבא מברייתא דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא דמשמע דאית ליה ברירה וא"כ לפ"ז הוי מתניתין דהכא נמי דלא כהלכתא דהא קי"ל בדאורייתא אין ברירה כדאיתא בס"פ משילין וא"כ א"א לומר דהוו קידושין ודאין אלא קידושי ספק לחומרא דשמא אין ברירה ובהאי שעתא דקידושין .אפשר שלא הי' האב מתרצה כמו שפירשו רש"י ותוס' שם בפרק כל הגט תו קשיא לי דאף את"ל דמתניתין דהכא סברה יש ברירה לגמרי אף להקל בשל תורה אפ"ה קשי' סיפא דקתני מת הבן מלמדין האב לומר שאינו רוצה וכיון דבטעמא דברירה תליא מילתא דאמרינן כמו שהוא בדעת האב עכשיו מסתמא כך היה דעתו אילו שמע בשעת הקידושין א"כ מאי מהני מה שמלמדין אותו לומר שקר שלא הי' מתרצה משעה ראשונה. ולכאורה הי' נ"ל ליישב דהא דמשמע בפרק כל הגט דע"מ שירצה אבא תליא בטעמא דברירה היינו דוקא אליבא דרבי שמעון דהאי ברייתא להאי אוקימתא דמוקי הש"ס פרק המדיר דף ע"ג ע"ב דר"ש ורבנן פליגי בע"מ שירצה דלרבנן היינו ע"מ שישתוק ולר"ש היינו ע"מ שיאמר אין וא"כ כיון דלר"ש היינו ע"מ שיאמר אין שייכא שפיר בטעמא דברירה דלמ"ד אין ברירה אפי' רצה לא הוו קידושין דשמא לא הוי אמר אין אילו שמע מיד בשעת קידושין משא"כ למאי דמסקינן בסמוך בשמעתין אליבא דרבי ינאי דע"מ שירצה היינו ע"מ שישתוק לפרש"י ותוס' ומציעת' וסיפ' היינו באומר ע"מ שלא ימחה ולרב יוסף כולה מתניתין היינו ע"מ שלא ימחה א"כ תו לא שייך הא מילתא כלל בטעמא דברירה דאף למאן דאמר אין ברירה אפילו הכי מסתמא שתק ולא מיחה בשעת הקידושין כמ"ש התוספו' בסמוך בד"ה אלא ע"מ שישתוק לענין מת האב ונראין הדברי' ק"ו להיכא ששמע ושתק או לא מיחה דאמרינן נמי מסתמא הוי שתק נמי מעיקרא אף בלא טעמא דברירה. אלא דאפ"ה קשה מיהא יותר לשיטת הפוסקים דלאוקימת' דר' ינאי איירי רישא בע"מ שיאמר הן כמבואר בטו' ובש"ע סי' ל"ח ואפ"ה כתבו דהוו ודאי קידושין והדרא קושיא לדוכתא אמאי הא בע"מ שיאמר הן תליא לה הש"ס בדיני ברירה וקי"ל בדאורייתא אין ברירה ולא הוו אלא ספק קידושין ועוד קשה יותר דהא לאוקימתא דפ' המדיר סברי רבנן דע"מ שיאמר אבא היינו ע"מ שישתוק ופליגי אדר"ש ולמה פסקו כר"ש לגבי רבנן כיון דע"כ האי אוקימתא דפ' המדיר עיקר כיון דר' משרשי' ורבא בפ' כל הגט שקלו וטרו בהכי כדפרישית דף י"ג ומלבד זה נוראות נפלאתי על מה שכתבו הפוסקים דע"מ שירצה אבא היינו שיאמר אין ופסקו דאף אם מיחה או שתק מעיקרא ואח"כ אמר אין אפ"ה חלו הקידושין וה"ה להיפוך אם אמר שלא ימחה אע"פ שאמר הן בשמיעה ראשונה אפ"ה יוכל לחזור ולמחות ולבטל הקידושין ולפי הסוגי' בפרק כל הגט דתלי' בברירה אי אפשר לומר כן דכיון דבמה שאומר בשעת שמיעה ראשונה אמרינן הוברר הדבר שכן הי' דעתו אילו שמע בשעת הקידושין וא"כ מאי מהני מה שחזר בו אח"כ ולדעתי צ"ע גדול ליישב דאף שהפוסקים הוציאו כן מהתוספתא אפ"ה ע"כ סוגיא דפרק כל הגט לא משמע דס"ל הכי ומתון מה שכתבתי יש ליישב מיהא שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אישות שפסק לגמרי ההיפך מהתוספתא אלא דבכל ענין אחר השמיעה הראשונה אנו הולכין והיינו משום דמסוגיא דפרק כל הגט משמע הכי דכיון דתלינן לה בדין ברירה א"כ ע"כ דבשמיעה הראשונה תליא מילתא דבהאי שעתא שייך לומר הוברר הדבר שכן היה דעתו אילו שמע בשעת הקידושין כנ"ל ולענין קושיא הראשונה שהקשיתי דאכתי אמאי הוו קידושין ודאי הא קי"ל מדאורייתא אין ברירה בזה יש ליישב לפי שיטת התוספות דפרק כל הגט דדוקא בדבר דאפשר שאין סופו להתברר קי"ל דמדאורייתא אין ברירה משא"כ בדבר שסופו להתברר כגון הכא שהתנה בפירוש אפשר דקי"ל יש ברירה כסתם מתניתין דהכא וסברא זו נרמז ג"כ בקצרה בלשון הר"ן ז"ל בפרק כל הגט ויש לי לדקדק הרבה ואין להאריך כאן. אלא דעם כל זה לא נחה ולא שקטה הקושיא שהקשיתי להפוסקים דבע"מ שיאמר אין ושתק או מיחה אפ"ה יכול לחזור בו וא"כ הוי לגמרי דלא כסוגיא דפ' כל הגט דכיון דמטעמא דיש ברירה אתינן עלה ע"כ דבשמיעה ראשונה תליא מילתא ועדיין צ"ע ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון) דף סג ע"ב משנה על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת כו' משמע דמקודשת בודאי למפרע וקיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכן כתבו כל הפוסקים בפשיטות והקשיתי לשאול דהא בפרק כל הגט דף כ"ו משמע מסוגיית הש"ס דע"מ שירצה אבא דמקודשת היינו משום דאית ליה ברירה וא"כ לפ"ז הוי מתני' דהכא דלא כהילכתא דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה כדאיתא בביצה בסוף פרק משילין וא"כ לא הוי אלא קדושי ספק וכתבתי ליישב באריכות ומתוך מה שכתבתי יש ליישב ג"כ פסק הרמב"ם ז"ל שפסק בע"מ שירצה אבא בכל ענין הולכין אחר שמיעה הראשונה והוא להיפך מהתוספתא שהביאו הפוסקים ולפי מה דפרישית א"ש ואדרבה קשיא לי להיפך על הפוסקים שפסקו דבע"מ שיאמר הן ושתק או מיחה אפ"ה יכול לחזור בו וזה לגמרי דלא כסוגיא דפרק כל הגט דכיון דמטעם ברירה אתינן עלה ע"כ דבשמיעה ראשונה תליא מילתא דבההוא שעתא הוברר הדבר והנחתי דבר זה בצ"ע:

לא תסגיר. אזהרה לב''ד שלא יסגירוהו לבעליו להשתעבד בו: לכשאקחך. דבר שלא בא לעולם הוא: בלוקח עבד ע''מ לשחררו. דאי בשיחררו ובא להשתעבד בו לא קרי ליה קרא עבד: משום איבה. איבת אחותה ואיבת בעלה ואשארא כר''מ סבירא ליה: קונם שאני עושה לפיך. מעשה ידי יהיו לפיך כהקדש אין בעלה צריך להפר שאין נדרה חל שהרי משועבדת לו: שמא תעדיף. על מעשה ידיה יותר מן הראוי לו ויותר ממה שהיא חייבת לעשות לו ובכתובות (דף סד:) אמרינן מה היא עושה לו משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל ולכי אתיא העדפה קדשה אע''ג דלא באה לעולם בשעת הנדר: לעושיהם. למי שבראם ומיהו במידי דמשתעבדי ידיה לבעל לא מצי לאקדושינהו: מתני' אעשה עמך כפועל. בפעולת יום אחד: גמ' והוא שנתן לה פרוטה. ואמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת כו' והא אתא לאשמועינן תנא דידן דבשכר דיבור או בשכר פעולה לא מקדשה דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ומלוה הוא ולקמן מפרש היכי שמע לה ר''ל ממתני': שהרכבתיך. כבר נתחייבה לו והוי מלוה גבה: שארכיבך. והרכיבה: בצוותא. שלא אשב יחידי : דימוס. בנין: ע''מ. תנאה משמע ולא בשכר: מתני' ע''מ שירצה אבא. אביו של חתן: רצה האב. בגמ' מפרש לה: מלמדין וכו'. כדי לעקור את הקידושין למפרע ולא תזקק ליבם: גמ'

כגון דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. הכא משמע דלמ''ד אדם מקנה דשלב''ל מ''מ צריך הוא לומר מעכשיו וכן משמע בפ''ק דב''מ (דף טז:) דקאמר התם אמר רבא שדה זו לכשאקחנה תהא קנוייה לך מעכשיו וקשה דהא מילתא דרבי מאיר בסמוך גבי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' דאמר ר''מ מקודשת ולא קאמר דליבעי למימר מעכשיו ואמאי צריך לומר בשדה ובעבד טפי מבגר וכי תימא דהא דקאמר מקודשת היינו היכא דאמר מעכשיו ואע''ג דליתיה בברייתא וכדאשכחן בפ' האשה שנפלו (כתובות דף פב.) גבי משוך פרה זו ולא תהא קנוייה לך עד לאחר ל' יום ומוקי לה דאמר מעכשיו ואע''ג דליתיה במילתיה הא לא נהירא לומר כן דמסברא מהני למ''ד אדם מקנה דשלב''ל כדבר שבא לעולם דלא מצינו חלוק בדבר ובדבר שבא לעולם לא מצרכינן לומר מעכשיו דהא אמר במתניתין הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום לא בא אחר וקידשה מקודשת ואע''ג דלא אמר מעכשיו והדרא קושיא לדוכתיה לכך אומר ר''י דלא דמי דלגבי קידושין היינו טעמא דלא בעי למימר מעכשיו משום דסתם קידושין בכסף וקנין מעות לא מתבטל כדאמר לעיל לא בא אחר וקדשה מקודשת ואע''ג דנתאכלו המעות אבל הכא גבי שחרור של עבד וגבי שדה דהתם רוב קניינם בשטר ואם לא אמר מעכשיו ה''א אם נתקרע השטר בתוך הזמן העבד לא יהא משוחרר וגבי שדה נמי לא יהא קנוי לו להכי נקט בשדה ובעבד לישנא דמהני בכל ענין אפי' נקרע השטר והיינו כשאמר לו מעכשיו והר''ם פירש דלהכי נקט מעכשיו גבי שדה ועבד לאשמועינן דסבר כר''מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אע''פ שרוצה שיחול הקנין מעכשיו קנה דאי לא נקט מעכשיו ה''א דאתיא אפילו כרבנן וצריך לעשות קנין אחר השחרו'.. וא''ת כיון שלא חל הקנין אמאי הזהיר הכתוב שלא להסגיר עבד אל אדוניו הא לא שיחרר ליה מ''מ כשפדוהו או קוניהו שליחותיה עבדינן דניחא ליה דליקו בהימנותיה כדאמרי' בפ''ק דב''מ (דף טו:) גבי גזל שדה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים כו' ומסיק דניחא ליה דליקו בהימנותיה אבל גבי קידושין לא שייך למימר הכי . ולכך לא בעי אמר מעכשיו ומיהו קשה לפר''י דפירש דמעכשיו מהני אפי' נתקרע הגט א''כ ל''ל במשוך פרה זו מעכשיו לאחר ל' יום דקא מוקי לה ר' יוחנן אפי' בעומדת באגם דמקום ראוי למשיכה פירוש ולא מיבעיא בחצירו הא אפילו ברה''ר קיימא קנה כיון דאמר מעכשיו וי''ל דר' יוחנן לטעמיה לעיל בפירקין (דף ס.) מעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי וה''ק מעכשיו יתחילו הקידושין ולא יגמרו אלא עד לאחר ל' יום וכמו כן אמר גבי מעכשיו דמשיכה וכיון דלא קנה לגמרי צריך שיהו בשעת גמר המשיכה במקום ראוי למשיכה ומש''ה מוקי לה ר' יוחנן התם בעומדת באגם דראוי למשיכה אבל ברה''ר לא והא דקאמר הכא דאפי' נקרע השטר מהני הואיל ואמר ליה מעכשיו אתיא כשמואל דאמר לעיל (דף נט:) תנאה הוי וצריך לדקדק אליבא דרבי יוחנן איך אנו קונין שום דבר לאחר זמן כגון שידוכים ושאר תנאים דהא אפילו אמר ליה מעכשיו לא מהני לר' יוחנן אם חזר בו או אם הוא קנין סודר כיון שאין הסודר ביד הקונה בסוף הזמן דהדרא סודרא למריה דה''נ אמר (נדרים דף מח:) גבי ההוא גברא שרצה להקנות נכסים לבריה ע''מ שיהא בר בריה צורבא מרבנן (הוא) וקאמר התם דלא קני מהאי טעמא דאימת קא קני כי הויא בריה צורבא מרבנן וההיא שעתא כבר הדרא סודרא למריה ואמר הר''ם דשמא ע''מ מהני אפילו לרבי יוחנן ולא הוי שיורא אלא תנאי ולכך טוב לומר ע''מ מעכשיו: ה''ג קונם מה שאני עושה לפיך. ול''ג איני עושה כיון [דבלאו] דמשועבדת לבעלה לא מצית למיסר בקונם: יפר שמא תעדיף. תימה הלא אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה ועינוי נפש וי''ל דהא נמי דברים שבינו לבינה שלפי שאי אפשר לצמצם ליהנות משלה מה שהיא חייבת לו ואי אפשר שלא יהנה יותר מן הראוי לו ויאסר אף בשאר מעשה ידיה ולכך. צריך להפר: וידים איתנהו בעולם. והוי כמקדיש דקל לפירותיו דמהני אפילו למ''ד אין אדם מקנה דשלב''ל וה''ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדמשני בפ' אע''פ (כתובות דף נט.):

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד