קידושין סב ע"א

חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ אָמַר רָבָא מִילְחָא גְּלָלְנִיתָא נַהֲמָא דִשְׂעָרֵי אַקּוּשָׁא וּבֻצְלֵי דְּאָמַר מָר פַּת פּוּרְנִי חֲרֵיבָה בְּמֶלַח וּבְצָלִים קָשִׁים לַגּוּף כַּחֲרָבוֹת
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל הַיְינוּ דִּכְתִיב אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי אֶלָּא לְרַבִּי מֵאִיר חִנְקִי מִיבְּעֵי לֵיהּ אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם הנקי כְּתִיב
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר הַיְינוּ דִּכְתִיב הִנָּקִי אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמָה לִי אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ הִנָּקִי וְאִם שָׁכַב לֹא הִנָּקִי וְלֹא חִנְקִי אֶלָּא אִיסּוּרָא בְּעָלְמָא קָא מַשְׁמַע לַן
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר הַיְינוּ דִּכְתִיב הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא וְגוֹ' אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמָה לִי
אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא מִצְוַת הַזָּאָה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְהֵיכָא דַּעֲבַד בְּחַד מִינַּיְיהוּ עֲבַד קָא מַשְׁמַע לַן
וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לְמָה לִי אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא שְׁלִישִׁי לְמַעוֹטֵי שֵׁנִי שְׁבִיעִי לְמַעוֹטֵי שִׁשִּׁי דְּקָא מְמַעֵט בִּימֵי טׇהֳרָה אֲבָל הֵיכָא דַּעֲבַד בִּשְׁלִישִׁי וּבִשְׁמִינִי דְּקָא מַפֵּישׁ בִּימֵי טׇהֳרָה אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי קָא מַשְׁמַע לַן
וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לְמָה לִי אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי לְקׇדָשִׁים אֲבָל לִתְרוּמָה בְּחַד נָמֵי סַגִּיא קָא מַשְׁמַע לַן
מַתְנִי' הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְאָמַר כְּסָבוּר הָיִיתִי שֶׁהִיא כֹּהֶנֶת וַהֲרֵי הִיא לְוִיָּה לְוִיָּה וַהֲרֵי הִיא כֹּהֶנֶת עֲנִיָּה וַהֲרֵי הִיא עֲשִׁירָה עֲשִׁירָה וַהֲרֵי הִיא עֲנִיָּה הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִטְעַתּוּ
הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר אוֹ לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר אוֹ לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ אוֹ לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ לְאַחַר שֶׁיַּחְלוֹץ לִיךְ יְבָמִיךְ אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ אִם יָלְדָה אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת לִי אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת אִם הָיְתָה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ מְעוּבֶּרֶת וְהוּכַּר עוּבָּרָהּ דְּבָרָיו קַיָּימִין וְאִם יָלְדָה נְקֵבָה מְקוּדֶּשֶׁת
גְּמָ' תְּנַן הָתָם אֵין תּוֹרְמִין מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחוּבָּר וְאִם תָּרַם אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַסִּי מֵרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁים יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחוּבָּרִים פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחוּבָּרִים יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁים לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ וְנִתְלְשׁוּ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ כֹּל שֶׁבְּיָדוֹ לָאו כִּמְחוּסָּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי
אֵיתִיבֵיהּ הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ לְאַחַר שֶׁיַּחְלוֹץ לִיךְ יְבָמִיךְ אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ לָאו בְּיָדוֹ אֶלָּא גֵּר הָוֵי בְּיָדוֹ גֵּר נָמֵי לָאו בְּיָדוֹ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - א

ושאלינן: מאי "חרב תאכלו", דמשמע תהיו שבעים מאכילת חרב!? ^[1]

אמר [פירש] רבא: מילחא גללניתא [מלח גס], נהמא דשערי אקושא [פת שעורים קשה], ובצלים.

דהא אמר מר: פת פורני [פת גדולה אפויה בתנור גדול ^[2]] חריבה במלח, ובצלים, ^[3] קשים לבריאות הגוף כמו חרבות. וזהו שאמר הכתוב "חרב תאכלו", כי עונשם יהיה לאכול מאכלים שקשים לגוף כמו חרב.

אשה שקינא לה בעלה, ואמר לה: "אל תסתרי עם פלוני", והיא עברה על דבריו ונסתרה, מעלה אותה בעלה אל בית המקדש, ושם משקה אותה הכהן מים שנמחקה בהן "מגילת סוטה"; אם אכן נטמאה האשה, ממיתים מים אלו את הסוטה, ואם טהורה היא, אין המים מזיקים לה, ומותרת היא לחזור לבעלה.

בשלמא לרבי חנינא בן גמליאל, היינו [אתי שפיר] דכתיב [במדבר ה יט]: "והשביע אותה הכהן, ואמר אל האשה, אם לא שכב איש אותך".

"ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה". ולא כפל ואמר: " ואם שכב לא הנקי", כי, מכלל ברכה אתה שומע קללה. ^[4] אלא לרבי מאיר הסובר: "תנאי כפול" בעינן ומכלל הן אין אתה שומע לאו, "ואם שכב חנקי [תתחנקי] מיבעי ליה!?

אמר [תירץ] רבי תנחום: בפסוק מרומזת גם הקללה, כי הנקי בכתיב חסר [בלא יו"ד] כתיב, ומשמעו כמו "חינקי".

וכך מתפרש התנאי: "אם לא שטית - הנקי". מלשון טהרה ונקיון כמו ה"קרי" של תיבה זו; וכן "הנקי [כמו חינקי] - ואת כי שטית" [אם שטית], ^[5] כי אנו מפרשים את התנאי של השבועה הראשונה, על פי הסמיכות ללשון שבועת האלה שמוזכרת בפסוקים הבאים.

והשתא מקשינן לדברי רבי חנינא: כי, בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב: "הנקי", דמשמע לשון נקיון וטהרה, ומשמע לשון עונש וחניקה, כמו שנתבאר.

כי לפי רבי מאיר, צריך לכפול את התנאי, ומכלל הן אין אתה שומע לאו.

אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי למיכתב דוקא "הנקי", דמשמע נמי "חינקי", לכתוב רחמנא "תחיה", או לשון אחרת, שמשמעה ברכה אם לא נטמאה!?

ומשנינן: אצטריך למיכתב "הנקי" דמשמע "חינקי", כי, אם לא היה הכתוב רומז את עונשה, סלקא דעתא אמינא: אם לא שכב איש אותך - הנקי, ואם שכב לא הנקי ולא חנקי כלומר, לא תקבלי עונש, אלא איסורא בעלמא היא עשתה ואינה נענשת.

קא משמע לן, אם שכב - חנקי.

מי שנטמא במת אינו נטהר עד שיזו עליו "מי חטאת" [מים שעירבו בהם אפר "פרה אדומה"] ביום השלישי לטומאתו וביום השביעי, עניין הזאות אלו נכתב בפרשת חוקת כמה וכמה פעמים, ולהלן יתבאר לשם מה הוצרך הכתוב לכפול את דבריו.

בשלמא לרבי מאיר הסובר: "מכלל הן אין אתה שומע לאו" היינו [אתי שפיר] דכתיב [במדבר יט יב]: "הוא יתחטא בו [במי חטאת] ביום השלישי וביום השביעי יטהר, ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר".

כי, לפי רבי מאיר צריך לכפול ולכתוב את שני הצדדים, ^[6] אלא לרבי חנינא בן גמליאל תיקשי: למה לי למיכתב "ואם לא יתחטא" הא "מכלל הן אתה שומע לאו"!? ומשנינן: אצטריך למיכתב, "אם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר" ולא די בפסוק הראשון.

כי בלא מקרא זה, סלקא דעתך אמינא: מצות הזאה לכתחילה, היא בשלישי ובשביעי, והיכא דעבד בחד מינייהו עבד, כלומר, אם היזו עליו באחד משני הימים, או בשלישי או בשביעי, הרי הוא טהור. ^[7]

קא משמע לן, שתי ההזאות, בשלישי ובשביעי, מעכבות הן, ואם חיסר אחת מהן, לא נטהר.

עתה שבה הגמרא לפרש את כפילות הפסוקים, אליבא דכולי עלמא.

כי, אחרי שנכתבה מצות הזאה בשלישי ובשביעי, וחזר הכתוב ללמד ששתי ההזאות מעכבות, אם כן, תיקשי: "והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי" [שם פסוק יט] למה לי, מה הוצרך הכתוב לחזור ולאמר!?

ומשנינן: אצטריך, כי אם לא היה נאמר פסוק זה סלקא דעתך אמינא: מה שנאמר: "שלישי" בא למעוטי שלא יזו עליו הזאה ראשונה, ביום השני לטומאתו.

וכן, מה שנאמר: "שביעי" בא למעוטי שלא יזו עליו הזאה שניה, ביום הששי לטומאתו.

משום דאם יקדימו את ההזאות, הרי קא ממעט בימי הטהרה. ^[8] אבל היכא דעבד [שהיזו עליו] בשלישי ובשמיני, דקא מפיש [מרבה] בימי הטהרה, ^[9] אימא: שפיר דמי וטהור הוא.

קא משמע לן, שלישי ושביעי דוקא אמרה תורה, שיש בין הזאה להזאה ארבעה ימים, ^[10] אבל שלישי ושמיני שיש ביניהם חמישה ימים, אינו נטהר, ^[11] וצריך לחזור ולהזות "הזאת שניה", כשיעברו ארבעה ימים אחרי שהיזו עליו ביום השמיני.

ושאלינן: ומה שמוסיף הפסוק שהוזכר לעיל ומסיים: "וחטאו ביום השביעי" למה לי לחזור ולכותבו.

ומשנינן: אצטריך לאומרו, כי אם לא כן, סלקא דעתך אמינא: מה שהצריך הכתוב שתי הזאות, הני מילי לקדשים שדינם חמור, אבל לתרומה יש לומר: בחד הזאה נמי סגיא [די בהזאה אחת].

קא משמע לן, אף בכדי להטהר לתרומה, צריכים שתי הזאות.

מתניתין:

המקדש את האשה ואמר אחר כך: "כסבור הייתי בשעת קידושין שהיא כהנת, [בת כהן] ועל מנת שהיא כהנת קידשתיה, והרי היא לויה, ובבת לוי איני חפץ".

וכן אם אמר: "כסבור הייתי בשעת קידושין שהיא לויה, ועל מנת כן קידשתיה, והרי היא כהנת, ובבת כהן איני חפץ".

וכן אם אמר: "כסבור הייתי שהיא עניה, והרי היא עשירה".

או שאמר: "כסבור הייתי שהיא עשירה, והרי היא עניה".

בכל אלו: הרי זו מקודשת, מפני שהיא לא הטעתה אותו, אלא הוא הטעה את עצמו, והיות שלא פירש את התנאי בפיו, אין כאן תנאי, כי "דברים שבלב אינם דברים" ^[12]

א. גוי או עבד כנעני המקדשים בת ישראל, וכן ישראל המקדש גויה או שפחה כנענית, אין הקידושין תופסים.

ב. אין קידושין תופסים באשת איש ולא באחות אשתו כל זמן שאשתו בחיים.

ג. תנא דמתניתין סובר: אין קידושין תופסים לאדם זר ביבמה שלא חלצה מן היבם. ^[13]

גוי האומר לאשה יהודיה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר".

או יהודי האומר לגויה: "הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי".

וכן, עבד האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר ואהיה בן חורין"

או בן חורין שאמר לשפחה: "הרי את מקודשת לי לאחר שתשתחררי ותהיי בת חורין".

וכן, האומר לאשת איש: "הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעליך ותהיי מותרת לכל אדם"

או שאמר לאחות אשתו: "הרי את מקודשת לי לאחר שתמות אשתי שהיא אחותיך ותהיי מותרת לי".

וכן, האומר ליבמה: "הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ ליך יבמיך ותהיי מותרת לשוק. "

בכל אלו: אינה מקודשת, היות ואי אפשר לקידושין שיחולו עכשיו, הרי קידושין אלו ב"דבר שלא בא לעולם" הן, ואינם קידושין.

וכן, האומר לחבירו: אם ילדה [אם תלד] אשתך נקבה, הרי בתך זו מקודשת לי" כאשר תולד אינה מקודשת, כי אי אפשר לקדש עובר, ואף לא לקדש אותה עכשיו, על מנת שיחולו הקידושין כאשר תבא לעולם.

גמרא:

א. תבואה שהיא מחוברת לקרקע, אינה חייבת בתרומות ומעשרות, ואף אי אפשר להפריש אותה לתרומה או מעשר, על תבואה התלושה מן הקרקע.

ב. אי אפשר להפריש תרומות ומעשרות, מדבר הפטור על דבר שמחוייב בתרומות ומעשרות, וכן אי אפשר להפריש, מדבר המחוייב על מה שפטור מתרומות ומעשרות.

תנן התם [תרומות פרק א' משנה ה]: אין תורמין [מפרישים תרומה] מן התלוש שהוא מחוייב בתרומות ומעשרות על המחובר שהוא פטור מתרומות ומעשרות, ^[14] ואם תרם, אף בדיעבד, אין תרומתו תרומה. ^[15]

בעא [שאל] מיניה רב אסי מרבי יוחנן: כאשר אמר: "פירות ערוגה זו, שהם תלושים וחייבים בתרומות ומעשרות, יהיו תרומה על פירות ערוגה זו שעתה הם מחוברים, ופטורים מתרומות ומעשרות ורוצה אני שתחול ההפרשה בשעה שיתלשו פירות אלו", ואחר כך נתלשו אותם פירות, מהו דין הפרשה זו?

וכן, אם אמר: "פירות ערוגה זו, ^[16] שעתה הם מחוברים ופטורים, יהיו תרומה, על פירות ערוגה זו שעתה הם תלושים, וחייבים בתרומות ומעשרות, ורוצה אני שלא תחול ההפרשה על המחוברים זו עתה, אלא רק לכשיתלשו, ואחר כך נתלשו אותם פירות, מהו דינם? ^[17] כי יש לומר: היות ועכשיו אינם תלושים, ופטורים מתרומות ומעשרות, אם כן, הרי הוא כמקדיש דבר שלא בא לעולם.

או נאמר: היות ואינו רוצה שתחול ההפרשה עכשיו, אלא רק לכשיתלשו הפירות, ^[18] ומכיון שבידו לתלוש את הפירות, הרי הם כתלושים, ויוכל להפרישם לכשיתלשו.

אמר ליה רבי יוחנן: יכול הוא להפריש, ואף על פי שצריך לעשות מעשה - תלישת הפירות מן הקרקע, אינו כדבר שלא בא לעולם, כי, כל דבר שבידו לעשות, לאו כמחוסר מעשה דמי [אינו נחשב כמחוסר מעשה]. ^[19]

איתיביה רב אסי לרבי יוחנן: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או שאמר "לאחר שתתגיירי", או "לאחר שאשתחרר" או "לאחר שתשתחררי", או "לאחר שימות בעליך", או "לאחר שתמות אחותיך", או "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך": אינה מקודשת.

ובשלמא כולהו [כל המקרים] לאו בידו הוא, שהרי, אין בידו לשחרר את עצמו, או את המקודשת לו, ואי אפשר לו להרוג את בעל האשה, או אחותה, ואינו יכול לחלוץ לה. ^[20]

אלא גר הרי הוי בידו, שהרי בידו לגייר את עצמו, ואם כדבריך שאתה סובר: כל דבר שבידו לאו כמחוסר מעשה הוא, אם כן, גר וגיורת אינם "דבר שלא בא לעולם", ולמה אין קידושיהם קידושין!? ^[21]

ומשנינן: גר נמי לאו בידו להתגייר הוא.

דאמר רבי חייא בר אבא אמר [בשם] רבי יוחנן:

הערות

^[1] כי לפי פשוטו של מקרא "חרב תאכלו" היינו לשון מיתה בחרב [כמו "וחרבי תאכל בשר" - דברים לב מב] אם כן הוה ליה למימר בחרב תאכלו. [ראה ברד"ק].

^[2] על פי פסחים לא ב, ביצה לד א.

^[3] בעירובין כט ב אמרו: תנו רבנן לא יאכל אדם בצל מפני נחש [ארס, שרף הבצל - רש"י] שבו, ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות, ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו.

^[4] ואף שנאמר בסמוך [פסוק כ]: "ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך", והרי כפל הכתוב את התנאי, ומאי קשיא אליבא דרבי מאיר! ? תשובה לדבר: מקרא זה אינו סיומה של השבועה הראשונה [בפסוק יט] אלא מחובר הוא עם שבועת האלה הכתובה למטה [פסוקים כא, כב]: "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך, ואמרה האשה אמן אמן". נמצא, בשבועה ראשונה לא נתפרשה קללה אלא מכלל ברכה - רש"י.

^[5] א. יש לשאול: הרי לפי זה נמצא לאו קודם להן שהרי מתחילה אמר הכהן "אם לא שכב" ואחר כך אמר לה [חינקי] "ואת כי שטית", והרי לדעת רבי מאיר צריך להיות הן קודם ללאו דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן! ? [תוספות רא"ש] יש לומר: "אם לא שכב" נחשב "הן" שמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן דומיא דאם יעברו, שאנו רוצים שיעברו, ואם לא יעברו יפסידו, כך אנו רוצים שיתקיימו דבריה שלא שכב איש אותה וזהו הן, ואם שכב תפסיד וזהו לאו - תוספות. [וראה בזה ב"משנה למלך" אישות ו א ב"פני יהושע" וב"גליון מהרש"א" על הקדמת הט"ז ליורה דעה]. וברמב"ן כתב: ולפי דעתי אין צורך לדברים הללו, שאין זה תנאי כדי שיהא צריך להן קודם ללאו שהוא גזירת הכתוב בתנאים, אבל היא אלה ושבועה שאינה ממין התנאים כלל, ולא דימו אותם אלא לענין כפל בלבד. שכיון שאמר רבי מאיר אין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, בכל דבר ראוי לומר כן, אבל שאר דיני התנאים לא שייכי הכא כלל, וראה מה שהובא לעיל סא א הערה 15 ב בשם "קובץ שיעורים". ב. עוד הקשו תוספות [לשיטתם שגם שבועה זו צריכה להאמר על פי "משפטי התנאים"]: לדברי רש"י שהכהן היה אומר לה חינקי ואת כי שטית נמצא שקדם מעשה לתנאי, ואין כאן תנאי! ? לפיכך, פירשו תוספות: אכן, "חינקי" שאמר הכתוב בא לרמז גם "חינקי", אבל לא נאמר בתורה לשון התנאי שאמר הכהן לאשה, כי "ואת כי שטית" אינו אלא תחילת שבועת האלה, ואינו משמש גם כהמשך לשבועה הראשונה, והכהן היה אומר לה: "ואם שכב חינקי".

^[6] א. הקשו התוספות: אפילו לרבי מאיר, למה הוצרך הכתוב לכפול את דבריו! ? והלא בהרבה מקומות נאמר "ורחץ במים וטהר" ולא הוצרך לומר ואם לא ירחץ לא יטהר! ? ותירצו: לא דמי דאמנם מילתא דפשיטא הוא שאם לא עשה כמו שציוה הקדוש ברוך הוא לא יצא, אבל הכא לשון "הוא יתחטא" משמע לשון תנאי כמו "אם יתחטא" לכך הוצרך לכפלו. ב. הקשו הראשונים: הרי בשבועות לו א אמרו שב"איסורא" מודה רבי מאיר שמכלל הן אתה שומע לאו, ורק בממונא סובר רבי מאיר מכלל הן אי אתה שומע לאו. [וסוטה הוי איסורא דאית ביה ממונא - גביית כתובה, לפיכך, מכלל הן אי אתה שומע לאו.] אם כן תיקשי: לענין טהרה מטומאת מת למה צריך הכתוב לכפול את תנאו הלא איסורא הוא ולא ממונא! ? ובתוספות [שבועות לו ב ד"ה ה"ג] תירצו דוהוא יתחטא נמי שייך לענין ממון כגון אם יגע בתרומה לאחר שנטמא. ובריטב"א כאן כתב בשם הרב רבי פנחס הלוי שדוקא במקום אזהרת איסור כגון: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו" [ויקרא י ט] דכיון דהוי אזהרת איסור לא הוצרך לכפול ולומר: ואם תשתו תמותו. דכיון דאמר לא תעביד ולא תענש, ממילא משמע דאי עביד מיענש, אבל שלא במקום אזהרת איסור, אפילו באיסורא גרידא לית לן מכלל לאו אתה שומע הן. וראה עוד ברמב"ן ב"שיטה לא נודע למי" וב"שער המלך" אישות ו ב.

^[7] כי לשון הכתוב "הוא יתחטא בו" אפשר לפרש בלשון ציווי ולא בלשון תנאי - רש"י. [ואכן, אם לא היזו עליו כלל, פשיטא שאינו נטהר, כמו שנתבאר בהערה הקודמת, אבל עדיין היה מקום לטעות ולומר שבדיעבד סגי בהזאה אחת בשלישי או בשביעי, וראה ברש"ש.]

^[8] כלומר ההזאות נעשו קודם זמנם, כאשר עדין לא התרחק כל צרכו מיום מגע הטומאה - על פי רש"י, ראה בהערה הבאה.

^[9] דקא מפיש בימי טומאה: כלומר שמאריך עליו בימי טומאה. רש"י גריס דקא מפיש בימי טהרה והכל אחד - תוספות הרא"ש. מלשון תוספות הרא"ש משמע שמה ששהה בטומאה זמן ממושך הוא סיבה לכך שתהיה אפשרות לטהר אותו, אמנם רש"י כתב: מרחיק והולך מיום מגע הטומאה. כלומר על ידי שהוא רחוק מזמן מגעו נקלשת טומאתו וראוי הוא לטהרה.

^[10] אבל אם היזו עליו ברביעי ובשמיני, בחמישי ובתשיעי, הרי זה טהור היות והיו בין הזאה להזאה ארבעה ימים - רש"י. [וביומא ח א איכא פלוגתא האם לכתחילה צריך להזות מיד בשלישי ובשביעי או שמותר לאחר את הזאות].

^[11] כתב הרמב"ם [פרה אדומה יא ב]: מי שהוזה עליו בשלישי ולא הוזה עליו בשביעי ושהה כמה ים טובל בכל עת שירצה:. ומזין עליו. והראב"ד השיג עליו: אינו כן בגמרא דקידושין לעולם מונה שלישי ושביעי. כלומר, הראב"ד הקשה על הרמב"ם שמן הסוגיא מבואר דשלישי ושביעי לעיכובא, כלומר חייבים להיות דווקא ארבעה ימים בין הזאה להזאה. ובכסף משנה תירץ שהרמב"ם גרס אבל היכא דעבד ברביעי ובשמיני אימא שפיר דמי, קא משמע לן. [ראה ברש"י ובתוספות יומא ח ב] כלומר, סלקא דעתין שיוכל לאחר את ההזאות ולהזות ברביעי במקום בשלישי ובשמיני במקום בשביעי. וקא משמע לן שאסור לו לעשות כן היות ומצוה להקדים ולהזות מיד כאשר הגיע זמן ההזאה. לפי זה, אין מקור בגמרא לכך שההפרש של ארבעה ימים בין הזאה להזאה הוא לעיכובא. ובספרי זוטא [חוקת אות יב] מבואר להדיא שאפשר לדחות את ההזאה השניה. [וראה בילקוט שמעוני בפרשת חוקת שהעתיק את הספרי זוטא וגורס בסוגיא דקידושין כמו שכתב הכסף משנה.] וראה עוד במהרי"ט וב"שער המלך" יסודי התורה ו י בישוב דעת הרמב"ם.

^[12] א. כדאיתא לעיל מט ב. ודוקא אם לא הטעתה אותו, אבל אם היא הטעתה אותו, אינה מקודשת ואף על פי שלא כפל את תנאו, כי דוקא מי שעושה תנאי, אם אינו כופל את תנאו יש במשמע שבכל ענין יהיה המעשה קיים, אבל מי שגילה דעתו שעל דעת כך הוא עושה הרי הוא כאילו התנה וכפל - ר"ן. [ותירץ בזה מדוע נשנית משנה זו דוקא כאן בסמוך לדין "תנאי כפול" ולא לעיל מט ב. וסיים הר"ן: או שמא לרבי חנינא בלחוד תנא הכי, כי לרבי מאיר גם כאן צריך לכפול תנאו.] וראה במהרי"ט. וב"קובץ שיעורים" לבבא בתרא דף קלב. ב. ב"מרומי שדה" דייק מרש"י שאין כאן חסרון בנאמנותו לומר כסבור הייתי שהיא כהנת, ורק משום "דברים שבלב" אין כאן תנאי, ראה שם.

^[13] היות ו"יבמה לשוק" היא מחייבי לאוין וסובר התנא כרבי עקיבא [יבמות צב א] שאין קידושין תופסין בחייבי לאוין או משום דכתיב [דברים כה ה]: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", דמשמע, לא תהיה בה הוית קידושין - רשב"א.

^[14] דכתיב [דברים יח ד]: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך:. תתן לו" ו"דגנך" משמע מידי דמידגן ונאסף בכרי - רש"י. ובתוספות הקשו: לפי זה, אם יפריש תרומות או מעשרות בתלוש, קודם שמירח ואסף את התבואה בכרי, לא תחול הפרשתו, והרי מוכח מכמה מקומות שהפרשתו הפרשה היא! ? [ראה מה שתירץ הריטב"א על פי מה שביאר בכוונת רש"י.] וכתבו התוספות: לכן נראה לר"י דהא דמחובר פטור נפקא לן מדכתיב [במדבר יח כו]: "והרמותם ממנו תרומת ה"' ודריש בספרי: "ממנו" ולא מן המחובר [דהא קרא בתלוש מיירי כדכתיב ברישא: "כי תקחו מאת בני ישראל" ולקיחה בתלוש משמע - תוספות הרא"ש. וראה עוד בפירוש הרע"ב תרומות א ה וב"תורת אבירים" אות טז.] וכתבו התוספות שדרשא זו "ממנו" ולא מן המחובר, לענין עיכובא נאמרה, כי לענין שלא יפריש לכתחילה, כבר ידענו מדכתיב "דגנך" וכל שהוא קודם מירוח בכרי אין להפריש ממנו לכתחילה. וראה ברשב"א לעיל מו ב ד"ה אדם יודע שנסתפק אם אכן אסור לכתחילה להפריש קודם מירוח, או ש"דגנך" בא ללמד שאין חיוב להפריש קודם מירוח ומותר לאכול לפני כן, אבל אם ירצה רשאי הוא להפריש קודם מירוח.

^[15] והרי ה"תלוש" טבל כמות שהיה, ואף אם נתנו לכהן, יכול הכהן להפריש אליו מפירות טבל אחרים, ויהיה מה שבידו "חולין מתוקנים". וכשיתלש ה"מחובר" יעשה טבל ויהיה צריך להפריש עליו תרומות ומעשרות.

^[16] ברמב"ם [תרומות ה ט] מבואר שהפירות הביאו שליש, אך הריטב"א כתב הפירות מבושלים ואינם מחוסרים אלא תלישה, ראה שם ציון 300].

^[17] ב"גליון הש"ס" כתב דהוא הדין אם אמר פירות ערוגה זו לכשיתלשו יהיו תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו, וכן כתב הגר"א ביורה דעה שכז א, וראה עוד במהר"י קורקוס על רמב"ם תרומות ה ט ד"ה ואפשר עוד.

^[18] כתב רש"י ד"ה ונתלשו מהו: שתהא תרומה למפרע. וכתב הרש"ש שאין כוונת רש"י שהתרומה תחיל למפרע משעת אמירתו, דהא לא שייך תרומה במחובר, אלא הכוונה שעל ידי דיבורו דלמפרע יהא חל עתה כשנתלשו שם תרומה. וראה במהרי"ט אלגזי חלה כב א, ב"דרכי דוד" וב"מערכת הקנינים" סימן ב.

^[19] א. בטעם הדבר שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כתב הגר"ח [בענין מודר ומושבע מפי אחרים ד"ה והנה עיקר]: דעל דבר שלא בא לעולם לא הוי בעלים, ואין לו דין הקנאה וראה ב"קובץ שיעורים" [בבא בתרא אות רעו] שכן משמע בכתובות נט ב. וב"נמוקי יוסף" בבבא מציעא סו ב ד"ה התם זביני הכא הלואה כתב שמפני שלא באו עדיין הפירות בעולם לא מהני משום דלא סמכה דעתיה [וב"קובץ שיעורים" שם כתב דכן משמע בבבא מציעא טז וראה ב"נודע ביהודה" תנינא אבן העזר נד יב וב"שיטה מקובצת" בבא בתרא קמב ב ד"ה הואיל בשם תוספות הרא"ש] ובשלמא אם החסרון ב"דבר שלא בא לעולם" הוא מצד הסמיכות דעת, יש לומר היות והוא בידו ואינו מחוסר מעשה - גמר ומקנה, אבל אם החסרון מצד אינו בעלים על ההקנאה, חידוש הוא לומר שעל ידי הוא "בידו" נחשב מעתה כבעלים על הדבר. ב. ב"קובץ הערות" [סח ב] כתב שתוספות ביבמות [צג א ד"ה מייתי] סוברים ש"בידו" היינו מה שמצד הדין יש בכוחו לעשות, אבל לדעת רבינו יואל [הובאו דבריו ברא"ש פרק עשרה יוחסין טז] צריך שיהיה בידו לעשותו כך בפועל, וראה בהערה הבאה.

^[20] אין להוכיח מכאן ש"בידו" היינו שמצד הדין בכוחו לעשות, כי יש לומר: כאשר מצד הדין אסור עליו לעשות, נחשב הדבר כמו שבפועל אינו בידו. [ראה בפירוש רש"י דברים יב יז] וראה בהערות בעמוד ב.

^[21] בשיעורי רבי שמואל [קידושין יז ב אות רסב] כתב שגוי ועבד מופקעים מעשיית מעשה קידושין. ואף על פי כן שייך שגוי יקדש אשה "לאחר שאתגייר", כי אין הגוי מופקע אלא מעשיית מעשה שיהיה בכוחו לפעול עכשיו, אבל כשמקדש אשה לאחר שאתגייר הרי כל כח המעשה הוא רק לפעול אחר כך ועתה הוא רק מכין מעשה שיפעל אחר כך כשיהיה ישראל. [והוי כאילו כח המעשה חל רק אחר כך, ועל כן בעינן שיהיה המעשה קיים בשעת חלותו, וראה שם שתמה איך מועיל בגוי "לאחר שאתגייר מעכשיו".]

"חרב תאכלו"? (ישעיה א, כ)? אמר רבא: יש לפרש כאילו היה כתוב "חרב תאכלו" — מאכל המזיק לגוף כחרב. והכוונה היא למילחא גללניתא, נהמא דשערי אקושא, ובצלי [מלח בגרגרים גסים, לחם שעורים קשה, ובצלים]. שאמר מר [החכם]: פת פורני חריבה [פת מאפיה יבשה] שאוכלים במלח, ובצלים — קשים לגוף כחרבות.

ושואלים עוד: בשלמא [נניח] לדעת ר' חנינא בן גמליאל היינו דכתיב [זה הוא שנאמר] "אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי" (במדבר ה, יט), ולא נתפרש צד השלילה בתנאי זה, אלא לר' מאיר "ואם שכב איש אותך חנקי" (תיחנקי, תמותי) מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! שלשיטתו היה צריך לפרש גם מה יקרה בצד האחר של התנאי ומה העונש שלו. אמר ר' תנחום: באמת "הנקי" כתיב [כתוב] בכתיב חסר, שאפשר לדרוש את הכתוב גם באופן זה.

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לר' מאיר היינו דכתיב [זהו שנאמר] "הנקי" חסר, ללמוד גם את צידו השני של התנאי; אלא לר' חנינא בן גמליאל למה לי (לו) לומר דבר זה? ומשיבים: אצטריך [צריך] הדבר לאומרו כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: "אם לא שכב איש" — הנקי, "ואם שכב" — לא הנקי ולא חנקי, אלא איסורא בעלמא [איסור בלבד] אבל אין בכך עונש, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] בכתיב החסר שלא.

ועוד, בשלמא [נניח] לדעת ר' מאיר — היינו דכתיב [זהו שנאמר] לגבי אפר פרה אדומה "הנוגע במת... וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר" (שם יט, יא–יב), אלא לדעת ר' חנינא בן גמליאל למה לי כפילות זו?

ומשיבים: אצטריך [הוצרך] הדבר לאומרו, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: מצות הזאה בשלישי ובשביעי לכתחילה, והיכא דעבד בחד מינייהו [והיכן שעשה באחד מהם בלבד] עבד — [עשה] והוא טהור בדיעבד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף בדיעבד אינו טהור.

ושואלים על פסוק נוסף בהמשך: "והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי" (שם, יט) למה לי לכפול את הציווי? ומשיבים: אצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כי שלישי כוונתו למעוטי [למעט] שני שאינו יכול להזות לפני היום השלישי, וכן שביעי למעוטי [למעט] ששי, שאינו יכול להזות לפני כן, משום דקא [שהוא] ממעט בימי טהרה לפני ההזאה, אבל היכא דעבד [מקום שעשה] למשל בשלישי ובשמיני, דקא מפיש [שמוסיף, מרבה] בימי טהרה — אימא שפיר דמי [אמור שטוב הדבר], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שצריך להיות גם מרחק קבוע של ארבעה ימים בין ההזאות.

ושואלים: הכתוב "וחטאו ביום השביעי" (שם) למה לי? ומשיבים: אצטריך [הוצרך] הדבר לאומרו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה] שצריך להטהר שתי פעמים הם רק לענין אכילה ונגיעה בקדשים, אבל לתרומה — בחד נמי סגיא [בהזאה אחת גם כן מספיק], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

א משנה המקדש את האשה ואמר לאחר מכן: כסבור הייתי כשקידשתיה שהיא כהנת (בת למשפחת כהנים) ונמצא שהרי היא לויה, או שחשב שהיא לויה והרי היא כהנת, או שחשב שהיא עניה והרי היא עשירה, או שהיא עשירה והרי היא עניה — הרי זו מקודשת, מפני שהיא לא הטעתו ולא היה ביניהם תנאי מפורש בדבר.

האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או שאמר לה "הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי את", או שהיה עבד ואמר "הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר", או שהיא היתה שפחה ואמר לה "לאחר שתשתחררי", או שאומר לאשת איש "לאחר שימות בעליך", או לאחות אשתו "לאחר שתמות אחותיך", או לזקוקה לייבום (שלדעת תנא זה אין קידושין תופסים בה) "לאחר שיחלוץ ליך (לך) יבמיך (זה שאת זקוקה לו לייבום "— בכל אלה אינה מקודשת, שכיון שעתה אין קידושין יכולים לחול בה, נמצא שהוא מקדש באופן שלא בא לעולם עדיין ואינו קיים במציאות.

וכן האומר לחבירו: "אם ילדה (תלד) אשתך נקבה הרי זו מקודשת לי" — גם אם נולדה בת אינה מקודשת. אבל אם כשאמר לשון זו היתה אשת חברו מעוברת וכבר הוכר עוברה באותה שעה, שהיה ידוע שהיא מעוברת — דבריו קיימין, ואם ילדה נקבה — מקודשת.

ב גמרא תנן התם [שנינו שם] במשנה: אין תורמין מן הפרי התלוש מן הקרקע על הפרי המחובר לקרקע, שעדיין אין הפרי המחובר חייב בתרומה. ואם תרם — אין תרומתו תרומה גם כשיתלשו.

בעא מיניה [שאל אותו] רב אסי מר' יוחנן: אם אמר "פירות ערוגה זו שהם תלושים, יהיו תרומה על פירות ערוגה זו המחוברים", או "פירות ערוגה זו המחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו התלושים, לא עכשיו אלא לכשיתלשו", ונתלשו, מהו? אמר ליה [לו]: כל דבר שבידו לעשותו לאו [לא] כמחוסר מעשה דמי [הוא נחשב], וכיון שבידו לתלוש כעת את הפירות המחוברים, חל דין תרומה עליהם.

איתיביה [הקשה לו]: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או "לאחר שתתגיירי", או "לאחר שאשתחרר", או "לאחר שתשתחררי", או "לאחר שימות בעליך", או "לאחר שתמות אחותיך", או "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך" — אינה מקודשת.

בשלמא כולהו [נניח כולם] לאו [לא] בידו הם, וכל דבר שאינו כעת במציאות אין דרך לקנותו, אלא גר (כלומר, האומר "לאחר שאתגייר") הוי [הרי] בידו הדבר, שאם ירצה יתגייר, ולשיטת ר' יוחנן כיון שיכול לעשות את הדבר כעת הריהו כאילו נעשה! ודוחים: גר נמי לאו [גם כן לא] בידו [גם כן אינו בידו] להתגייר בכל עת שירצה, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“You shall be devoured by the sword” (Isaiah 1:20)? Rava says: This verse should be interpreted as if it states: You shall devour the sword, i.e., you shall eat food that harms the body like a sword, e.g., coarse grains [gelalenita] of salt, hard barley bread, and onions. As the Master said: Dried bakery [purnei] bread eaten with salt and onions harms the body like swords.

The Gemara asks: Granted, according to the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel, this is the reason that it is written with regard to a sota: “If no man has lain with you, and if you have not gone aside to uncleanness, being under your husband, you shall be free [hinnaki]” (Numbers 5:19), without specifying the negative side of this condition. But according to the opinion of Rabbi Meir, the verse should have stated: And if a man has lain with you, you should choke [ḥinnaki] and die. According to the opinion of Rabbi Meir, the verse should have clarified the other side of the condition and its ensuing punishment. Rabbi Tanḥum said: Indeed, a truncated form of hinnaki without the letter yod is written. This indicates that the word should be interpreted in two ways, as both hinnaki and ḥinnaki.

The Gemara continues: Granted, according to the opinion of Rabbi Meir, this is the reason that it is written hinnaki without the yod, to allude to the other side of the condition. But according to the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel, why do I need this word to be written in this way? The Gemara answers: It is necessary, as it might enter your mind to say: If no man has lain with you, you shall be free, and if he has lain with you, you should neither be free nor choke; rather, it is merely a prohibition that does not warrant a severe punishment. The unusual form of the term hinnaki teaches us that this is not the case.

Granted, according to the opinion of Rabbi Meir, this is the reason that it is written, with regard to one being purified with the water of purification from contact with a corpse: “He shall purify himself with it on the third day and on the seventh day, and he shall be pure; but if he does not purify himself on the third day and on the seventh day he shall not be pure” (Numbers 19:11–12). But according to the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel, why do I need this double formulation?

The Gemara answers: It is necessary, as it might enter your mind to say: The mitzva of sprinkling the water of purification must be performed on the third and seventh days ab initio, but if he performed it on one of them alone, the ritual is considered performed and he is purified after the fact. The verse therefore teaches us that this is not the case.

The Gemara asks about a later verse in the same chapter: “And the pure shall sprinkle on the impure on the third day and on the seventh day” (Numbers 19:19). Why do I need this repetition of the command? This was already stated earlier. The Gemara answers: It is necessary, as it might enter your mind to say that the third day excludes the second, i.e., he cannot receive the sprinkling of the water of purification before the third day, and similarly the seventh excludes the sixth day, because he thereby decreases the days of purity before the sprinkling. But if he performed the sprinkling on the third and on the eighth days, in which case he increases and adds to the days of purity, you might say that this is proper. The verse therefore teaches us that there must be a fixed interval of four days between each sprinkling ritual.

The Gemara further analyzes this verse: Why do I need the phrase: “And on the seventh day he shall purify him” (Numbers 19:19)? The Gemara answers: It is necessary, as it might enter your mind to say: This matter, i.e., the requirement to receive the sprinkling twice, applies only for eating and touching consecrated meat; but for partaking of teruma one sprinkling is also sufficient. The verse therefore teaches us that this is not the case.

MISHNA: With regard to one who betroths a woman and later says: When I betrothed her I thought that she was the daughter of a priest, and it turned out that she is the daughter of a Levite, or if he claims that he thought she was the daughter of a Levite and she is actually the daughter of a priest, or if he claims that he thought she was poor and she is wealthy; or wealthy and she is poor, in all of these cases she is betrothed, because she did not mislead him, and no explicit condition was stated with regard to these matters.

With regard to one who says to a woman: You are hereby betrothed to me after I convert, or: After you convert, or if he was a Canaanite slave and says: After I am emancipated, or if she was a Canaanite maidservant and he says: After you are emancipated, or if he says to a married woman: After your husband dies, or to his wife’s sister: After your sister dies, or if he says to a woman awaiting levirate marriage or ḥalitza from a brother-in-law [yavam], who in the opinion of this tanna cannot be betrothed by another man: After your yavam performs ḥalitza for you, in all these cases she is not betrothed. Since he cannot betroth her at the present time, his attempt at betrothal is ineffective.

And similarly, with regard to one who says to another: If your wife gives birth to a female the child is hereby betrothed to me, even if she becomes pregnant, or is pregnant but her pregnancy is not known, if she gives birth to a girl, that child is not betrothed to him. But if he said this when the wife of the other man was pregnant and her fetus was discernible at the time, i.e., her pregnancy was known, his statement is upheld, and therefore if she gives birth to a girl, the child is betrothed to him.

GEMARA: We learned in a mishna there (Terumot 1:5): One may not separate teruma from produce that has been detached from the ground for, i.e., to render permitted, produce that is attached to the ground. Produce still attached to the ground is not included in the obligation of teruma. And if he separated teruma in this manner, his teruma is not teruma, even after the produce has been detached from the ground.

Rav Asi raised a dilemma before Rabbi Yoḥanan: What is the halakha if one said: The detached produce of this garden bed should be teruma for the attached produce of this garden bed; or: The attached produce of this garden bed should be teruma for the detached produce of this garden bed, not now but when they will be detached; and the produce was subsequently detached? Rabbi Yoḥanan said to him: Anything that is in one’s power to perform is not considered lacking in its action. Since he could theoretically detach the produce at this very moment, teruma can be separated from it.

Rav Asi raised an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from the mishna. With regard to one who says to a woman: You are hereby betrothed to me after I convert, or: After you convert, or: After I am emancipated, or: After you are emancipated, or: After your husband dies, or: After your sister dies, or: After your yavam performs ḥalitza for you, in all of these cases she is not betrothed.

Rav Asi explains his objection: Granted, in all of these cases but one it is not in his power to bring about the situation when he will be able to betroth her, but in the case of a convert, the matter is in his power, as he could convert now if he so chooses. According to the opinion of Rabbi Yoḥanan, any action that could potentially be performed is considered as though it has actually been performed. The Gemara responds: In the case of a convert, it is also not in his power to convert whenever he wants, as Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבי תנחום הנקי כתיב. קשיא ליה לר' אברהם ז"ל אם כן שבועה שיש בה אלה היא ואמרינן במסכת סוטה דף י"ח ע"א חד לשבועה שיש בה אלה וחד לשבועה שאין בה אלה ואיכא למימר אלה דהנקי לא מפרשה דכיון דקרינן הנקי שמע מינה אף שבועה שאין בה אלא שבועה היא ולמגמר מינה לעלמא איצטריך.
הקשה כאן ר"ת והא לאו קודם להן הוא ותנאי בני גד הן קודם ללאו ותירץ הכי קאמר אם לא שכב איש אותך תשארי תחת אישך ואם שכב מבלעדי אישך הנקי דומיא דבני גד דאמר להם אם יעברו ישארו בארץ הגלעד ותהי שלהם ואם לאו גרשום ממנה והקשה לעצמו ז"ל והא גבי כי שטית נמי כתיב תחת אישך ופריק ההוא להודיעה שאין המים בודקין אותה אלא אם נטמאת תחת אישה.
ועוד שאל מפני מה אין דורשין כן (במדרש) ראשון השיב משום דמוכחבר אשון אחר (השנויה) כתיב טומאה ולא אשכחן טומאה אלא באישות ובמקרא האחרון כתיב כי שטית תחת אישך ואחר כך כי נטמאת ללמדך שלא בא לדרשה כדאמרינן וראשון להבטיחה שאם לא שטית טומאה תשארי תחת אישך ולהידיעך שהוא הן קודם ללאו ופי' הנקי תצא רוחך ונפשיך מגופך וישאר הגוף בלא נפש כדכתיב נקי כפים ופי' בלא עון כמו נקיות וכן נקיון שנים וכן יצא פלוני נקי מנכסיו וכן ונקתה לארץ תשב ויש מי שפירש הנקי אם שטית הנקי מי המרי' כלו' כיון (שיצאו) כך דין (דמצאו) המים המרי' נקיים נאמני' בשליחותן והשיב הרב ז"ל על זה הפירוש דלא כתיב הנקי מי אלא הנקי ממי.
ואחרים יש מפרשים הנקי הסוטות האחרות ששתו ושישתו ממי המרים לומר שטהורות היו שלא אירע בהם כמו שאירע בך בתת ה' את יריכך נופל' ואמרו הנקי הן הוא והנקי לאו ויש אם למקר' ולמסורת ושניהם במשמע ולפי דעתו אין צורך לדברים הללו שאין זה תנאי כדי שיהא צריך להן קודם ללאו ולתנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד שהן גזירת הכתוב בתנאין ואעפ"י שכפל אבל היא אלה ושבועה ואין זה ממין זה כלל ולא דמו אותם אלא לענין כפל בלבד שכיון שאמר רבי מאיר אין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן בכל דבר ראוי לומ' כן אבל שאר דיני התנאין לא שייכי הכא כלל:

בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב הוא יתחטא בו ואם לא יתחטא. קשיא לי, והא אמרינן במסכת שבועות פרק שבועת העדות (שבועות דף ל"ו ע"ב) כי לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן בממונא אבל באיסורא גרידא כגון שתויי יין ופרועי ראש אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וסוטה שאני דאיסור' דאית בה ממונא הוא והכא אסורא גרידא הוא והיכי ניחא ליה לר"מ ואפשר דכיון דסברת רבי מאיר דאין אדם שומע בכל מקום מכלל לאו שומע הן ובתנאי ממון צריך לכפול אף באיסורין פעמים שכופל אותן תורה שלא ליתן מקום לטועה לטעות אלא אי אמרת בכל מקום מכלל לאו יש לשמוע הן ואפי' בתנאי ממון למה כפל כלל בשום מקום. עוד י"ל דמצינו למימר ליה וליטעמיך לרבי מאיר מי ניחא וכבר אמרתי לך שאין דרכן בתלמוד בכל מקום לומר כן כ"ש בכאן דדילמא לא קיימא ליה ההיא מסקנא דמסכת שבועות:

אמר ר' תנחום הנקי כתיב. ואם תאמר אם כן שבועה שיש בה אלה היא, ובמסכת סוטה (יח, א) אמרינן דשתי שבועות הללו למה חד לשבועה שיש בה אלה וחד לשבועה שאין בה אלה. איכא למימר דאלה דהנקי לא מיפרשא בהדיא, אלא מכיון דקרי הנקי שמע מינה דשבועה שאין עמה אלה הרי היא כשבועה שיש עמה אלה, ולאגמורי אשבועות דעלמא אצטריך.

הנקי כתיב. פירש רש"י דלשון הנקי הוא לשון כללה, ומשמע חנקי, ואקרא דבתריה סמיך, דכתיב (במדבר ה, כ) ואת כי שטית, והכי מפרשינן להו לקראי והשביע אותה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי וחנקי ממי המרים המאררים האלה ואת כי שטית תחת אישך. ור"ח ז"ל הקשה והא לאו קודם להן הוא, דאם לא שכב לאו ואת כי שטית הן, ור' מאיר הן קודם ללאו בעי כתנאי בני גד. ותירץ הוא ז"ל דהכי פירושו דקראי אם לא שכב איש אותך תחת אישך, כלומר תשארי תחת אישך, ואם לא שכב איש אותך מבלעדי אישך הנקי, והרי זה כתנאי בני גד דאם יעברו ישארו באחוזתם ואם לא יעברו יטלוה מהם, ואף על גב דגבי כי שטית נמי כתיב תחת אישך, התם הכי קאמר אם שטית אחר שהיית תחת אישך מים בודקין ואם לאו אין המים בודקין, ופירש הוא ז"ל הנקי מלשון ונקתה לארץ תשב, כלומר ישאר גופך נקי מנשמתך, וכדאמרינן (לעיל קידושין נו, ב) אנשי יצא פלוני נקי מנכסיו.
ויש אומרים שאין זה תנאי שיהא צריך לכל דיני התנאין, אלא דלר' מאיר דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, אם כן בכל מקום שצריך ללאו והן צריך לאומרו בפירוש, ועל זה דקדקו עליו כאן בשלמא לר' חנינא מכלל שאמר אם לא שכב שמענו אם שכב אלא לר' מאיר אם שכב מיבעי ליה למיכתב בהדיא, הרמב"ן נר"ו, וזה נכון.

בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב הוא יתחטא בו ואם לא יתחטא. תימה דהא באיסורא גרידא דלית ביה ממונא אית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן כדאסיקנא בשלהי שבועת העדות (שבועות לו, ב) ויליף לה משתויי יין ופרועי ראש, וסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא, דמפסדה כתובה כדאיתא התם והכא איסורא גרידא הוא, ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי למימר ליה ולטעמיך לר' מאיר גופיה מי ניחא, והרבה כיוצא בה בתלמוד דמצי פריך ולטעמיך ולא פריך, הרמב"ן נר"ו.

מתני': לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת. ולרב דאמר ביבמות פרק האשה רבה (יבמות צב, ב) דאין קדושין תופסין ביבמה, דכתיב (דברים כה, ה) לא תהיה אשת אמת החוצה לאיש זר לא תהא בה הויה לאיש זר, הא מתניתין מיתוקמא אפילו לרבנן דאמרי קדושין תופסין בחייבי לאוין, והכא רחמנא אפקה, אבל לשמואל דאמר (שם) בעניותנו צריכה גט, הא מתניתין מוקמיה לה כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, וכדמוקי לה ריש לקיש התם ביבמות, ור' עקיבא לית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכדאמרינן לקמן בשלהי שמעתין, ואיתא נמי התם ביבמות, ולמאי דאיפסיקא הלכתא התם כשמואל הכי נמי צריכה גט דהוה ליה כהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ומיהו מקודשת גמורה לא הויא, דשמואל נמי ספוקי מספקא ליה, וכן הלכתא.

אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה. פירש רש"י ז"ל לפי שהמחובר לא הוקבע למעשרות דכתיב דגן עד דאידגן, ולא נהירא דאם כן אף תלוש שלא נמרח כן, ובכמה מקומות אמרו (ברכות מז, א) מעשר ראשון שהקדימו בשבלין, אלא מחובר נפקא לן מדדרשינן בספרי והרמותם ממנו, ממנו ולא מן המחובר דקרא בתלוש מיירי, כדכתיב (במדבר יח, כו) לעיל מיניה כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, דמשמע תלוש שהוא נלקח ביד.

בשלמא לרבי חנינא היינו דכתיב בסוטה אם לא שכב איש ולא כפל שאם שכב לא תנקה שמכלל לאו אתה שומע הן אלא לר"מ ה"ל למכתב ואם שכב הנקי. יש שפירשו כמו חנקי כלומר שימיתוה המים ואחרים פירשו הנקי המים שיהיו נקיים ונאמנים בפעולתם לעשות בך משפט. ולא נהירא דאם כן ה"ל למכתב הנקי מי המרים מאי ממי המרי' וי"ל הנקי כנשים הטהורות שלא נזונו ונמלטו ממי המרים ולא היו לאלה כמותך. ורבינו הגדול ז"ל פי' הנקי גופך מנפשך שתצא רוחך ויהא גופך נקי ממנו כמה דאת אמר יצא פלוני נקי מנכסיו. הנקי כתיב וכ"ת ואכתי היכי ניחא לר"מ דהא בעי ר"מ הן קודם ללאו והכא לאו קודם להן והנכון דר"מ בכל דוכתא בעי כפל לשון משום דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו בר מאיסורא דלית ביה ממונא אבל הן קודם ללאו ושאר דיקדוקי תנאין לא בעי להו אלא בתנאין לבד לחזק התנאי כדי שיחול על המעשה אבל בשאר עניינין בכפילא לבד סגי ליה. וקשיא ליה לראב"ד ז"ל למאי דאמרי' השתא הנקי כתיב כדי שישביע באלה לומר לה אם שכב הנקי אשתכח שאף שבועה זו של כהן שמשביע את האשה שבועה שיש בה אלההיא ואלו בשבועות גמרינן דשבועה שאין בה אלה הויא שבועה משום דכתיבי בסוטה שתי שבועות אחד שבועה שיש עמה אלה ואחד שבועה שאין עמה אלה. ואיכא למימר דאנן הכי ילפינן התם דכיון דלא כתב רחמנא בהדיא אלה בשבועה זו אלא שכתבה ברמז במה שכתב הנקי חסר אשמועינן דשבועה שאין עמה אלה שבועה:

בשלמא לר"מ היינו דכתיב הוא יתחטא כו'. ואם לא יתחטא כו' כלומר וכפל לשונו דמכלל הן אי אתה שומע לאו. ואיכא למידק דהא אמרינן בשבועות דמודה ר' מאיר באיסור דלית ביה ממונא כלל דאמרינן מכלל הן אתה שומע לאו והכא איסורא דלית ביה ממונא היא ולמה לי כפילא. תירץ רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דאין הכי נמי דלא הוה צריך הכא כפילא לר"מ מיהו כיון דצריך כפלא בשאר מקומות באיסורא דאית ביה ממונא אף באיסורא דלית ביה ממונא פעמים שנופל אותו ללא צורך שלא לתת מקום לטועה לטעותו אבל לר"ח דסבר שאין צורך בשום מקום לכפל ומכלל הן אתה שומע לאו בכל מקום אמאי כפליה הכא ונכון הוא וה"ר פנחס הלוי ז"ל אחיו של רבינו נרו תירץ שלא א"ר מאיר באיסורא גרידא מכלל הן אתה שומע לאו אלא במקום אזהרת איסור כההיא דמייתיינן התם מדכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו דכיון דהוי אזהרת איסור לא הוצרך לכפול ולומר ואם תשתו תמותו דכיון דאמר לא תעביד ולא תענש ממילא משמע דאי עביד מיענש אבל שלא במקום אזהרת איסור אפילו באיסור גרידא לית לן מכלל לאו אתה שומע הן דאלו אמר רחמנא אם תשתו מים ולא יין בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו אין במשמע שאם ישתו יין ימותו אלא אם לא ישתו בריא להם שלא ימותו ואם ישתו אפשר שימותו ואיפשר שיחיו וזה עיקר הא דאמרינן היכא דעביד ברביעי ובשמיני רש"י ז"ל לא גרס ברביעי. דכיון דאיכא בין הזאה ראשונה לב' ג' ימים לא איכפת לן בראשונה אם נתאחרה כדאיתא התם אלא ה"ג היכא דעבד בג' ובח' דהשתא איכא טפי מג' ימים בין הזאה ראשונה לשניה ומיפסלא ואיכא דקי"ל אמאי לא הוו כל הני כפילא לר"מ שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. ולאו קושיא היא דהא בכל חד מינייהו איצטרך כפילא לחדוש שנתחדש בה קצת ומה שהקשו מהם לרב חנינא משים דאיכא בהו מילי שלא נכתבו אלא לכפילא והכי אתיא בפ' מי שאחזו כדכתיב' התם ותו לא מידי:

מתניתין האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שנתגייר כו'

גמ' ת"ר אין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ואם תרם אין תרומתו תרומה יש אומרים דליכא לפרושי טעמא דמילתא משום דכתיב דגנך כדפי' רש"י ז"ל דאם כן אפילו הקדימו בשיבולין נמי לא תהא תרומתו תרומה דלאו דגנך הוא וסוגיי' בכוליה תלמודא דתרומתו תרומה בתלוש אחר שהביאו שליש וכי כתוב דגנך היינו לחיובא ולקביעות מעשרות כדכתיבנא בפירקן דלעיל ובמסכת פסחים לא אשכחן תרומת חמץ דלא הוה לה שעת הכושר אלא כדאחמיץ במחובר אלא טעמא דמלתא כדאיתא בתורת כהנים והרמותם ממנו ולא מן המחובר. ותימה גדול הוא זה האיך יטעה רש"י ז"ל בזה. ונראה דה"ק דאע"ג דדרשינן דגנך דיגונך מ"מ לא נפיק מפשטיה דגנך היינו שבא לכלל דיגון דהיינו תלוש וכן לשון רבינו ז"ל דקאמר דגנך מידי דמידגן לא אמר ז"ל דאידגן אלא דמידגן:

בעא מיניה מרבי יוחנן אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין כו' עד לכשיתלשו ונתלשו פי' האי מכשיתלשו ונתלשו אתרווייהו קאי בין התורם מן התלוש על המחובר או מן המחובר על התלוש ואליבא דרבנן מבעיא ליה כה"ג שהפירות מבושלים ואינם מחוסרים אלא תלישה אי חשיב דבר שבא לעולם אי לא ואמר ליה דאפילו לרבנן מהני דכיון דלא מחסרי אלא תלישה ואפשר לתלשם עכשיו כל שבידו לעשותו לאו כמחוסר מעשה דמי וכמאן דתלישי ואקשינן ליה ממתניתין דאמרי רבנן דלאחר שאגייר או שתתגיירי אינה מקודשת ואע"ג דבידו להתגייר ופרקינן דגר נמי לאו בידו דא"ר יוחנן גר צריך ג' משפט כתיב ביה מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא:

אבל מה שאמר בענין סוטה בשלמא לר' חנינא היינו דכתוב אם לא שכב הנקי כלומר ולא כפל עוד את התנאי שזה שכתב אחר כן ואת כי שטית וכו' לא על השבועה שהוזכרה הוא חוזר אלא על השבועה שנאמרה אחריו והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר הכהן יתן י"י וגו' אבל הראשונה לא הוזכרה בה אלה אלא שאם לא שכב הנקי ולא הוצרך לכפול שאם שכב לא תהא נקיה ותירץ הנקי כתוב כלומר בלא יוד והוא רמז לדרוש בו שאם שכב תענש וחזר והקשה לר' חנינא דהא ודאי נראה דלהכא נקט לישנא דהנקי כדי לדרוש בו חנקי עד שתירץ בה שזו שהוצרך לכך הוא מפני שהייתי סובר לומר אם שכב לא הנקי ולא חנקי אלא איסורא בעלמא יש לתמוה והיאך אפשר שלא להיות שם עונש אחר שהיא אשת איש והלא המים המרים להעניש הן באות ומתוך כך יש מפרשים אם שכב ואין המים בודקין כגון שקדמה שכיבת בועל או שלא נקה האיש מעון ועדים והתראה אין כאן ליענש בידי אדם לא הנקי ולא חנקי כלומר שאין כאן עונש שמים אלא שעון איסור בידו קמ"ל שאף זו הרבה שלוחים יש למקום לגבות את שלו וכמו שאמרו אע"פ שארבע מיתות בטלו וכו':

וכן מה שהוזכר בה מענין הזאה הוא שידעת שטמא מת צריך הזאה שלישי ושביעי בין לקדשים בין לתרומה ר"ל שלישי לטומאתו ושביעי לטומאתו ונמצא שיש שלשה ימים הפסק בין הזאה להזאה וכל שהזה בשני וששי אע"פ שאף בזה יש כאן הפסק שלשה ימים הואיל ומכל מקום מיעוט בימי טהרה וסמך הזאתו לטומאתו יותר מדאי לא נטהר ואם הזה שלישי ושמיני הואיל ויש יותר משלשה ימים הפסק בין הזאה להזאה אע"פ שאינו ממעט בימי טהרה בהזאה ראשונה ואדרבה שהוסיף בה הזאה אחרונה לא טהר הא מכל מקום כל שלא מיעט בימי טהרה אדרבה הוסיף בהן ושאין יותר משלשה ימים בין הזאה להזאה כגון שהזה רביעי ושמיני טהר והוא שאמרו בסיפרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מנין תלמוד לומר וחטאו מכל מקום ולמדת שאתה צריך לגרוס כאן סלקא דעתך אמינא בשלישי ובשמיני שפיר דמי קמ"ל ואין גורסים ברביעי ושמיני שהרי הזאה שברביעי ובשמיני הזאה היא ויש גורסים בה כן ולענין הזאה בזמנה שהוא מצוה:

המשנה החמישית והיא חוזרת לענין החלק הראשון לענין קדושי טעות והוא שאמר המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה לויה והרי היא כהנת עניה והרי היא עשירה עשירה והרי היא עניה הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו וכן הלכה וכבר ביארנוה בפרק שני ואף מקומה היה לשם אלא שנתגלגלה כאן לבאר שאף לדעת ר' חנינא שאינו מצריך לתנאי כפול מכל מקום אם רוצה להתנות צריך שיוציא התנאי בשפתיו שדברים שבלב אינם דברים כמו שהתבאר זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה הששית והיא גם כן מענין החלק הראשון במי שקדש בדרך שאין קדושיו כלום והיה סבור שהם קדושין והוא שאמר האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקיבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום אמר הר"ם פי' כאשר זינתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין ואם ילדה נקבה מקודשת ואשר יחזק אצלי שהוא יצטרך לקדש אותה אחר לידתה ואז יותר לו לבא עליה לפי שמהעיקר בידי אין אדם מקדש לחבירו דבר שלא בא לעולם ואמנם אמרנו דבריו קיימין להחמיר שהיא אשת איש:

אמר המאירי אע"פ שנתגיירה או נתגייר הוא ושהיו המעות קיימין בשעה שנתגיירה היא או הוא אינה מקודשת שמאחר שאין בידו עכשו לקדשה אין קדושיו לעתיד כלום ואע"פ שאמרו כל שבידו לאו כמחסר מעשה דמי אלא הרי הוא כעשוי ובלאחר שאתגייר מיהא הרי בידו להתגייר אינו כן שהרי גר צריך שלשה ואף בדיעבד אין משיאין לו ישראלית אלא כשטבל בפני שלשה שלהשיאו בבת ישראל אם נתגייר בינו לבין עצמו אינו כלום ואחר שהוא צריך ב"ד אינו בידו והוא שאמרו מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וכל שכן באחר שתתגיירי שהרי אין בידו לגיירה לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי אינה מקודשת שהרי אין בידו עכשו לקדשה וכן אין בידו עכשו לשחרר עצמו או השפחה שבשפחה של אחרים אנו עסוקים ואפילו היתה שפחה שלו שבידו לשחררה ואע"פ שצריכה טבילה מכל מקום אינה צריכה שלשה שהרי כבר טבלה טבילת גרות בשעת שפחותה ואפילו עדים לטבילתה אינה צריכה שהוא נאמן על השחרור ואם כן הרי בידו הוא אעפ"כ אינה מקודשת ומטעם אחר הנזכר בגמרא והוא דמעיקרא בהמה ר"ל כשקבלה הקדושין והשתא דעת אחרת שכל עבד או שפחה כנענית ושבשבעה עממין עם הדומה לחמור הוא מה שאין כן בגוי:

לאחר שימות בעליך אם היא אשת איש או לאחר שתמות אחותיך אם היא אחות אשתו אינה מקודשת שהרי אין בידו לקדשה עכשו וכל שלא בא לעולם ואין בידו להביאו אינו כלום לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת מפני שהוא סובר אין קדושין תופסין בשומרת יבם אע"פ שאינה אלא מחייבי לאוין ומשום דכתיב לא תהיה אשת המת וכו' ודרשו בה לא תהא בה הויה והרי אין בידו לחלוץ וכן שנאוה ביבמות כמו שאמרו שם אמר ר' יוחנן אין קדושין תופסין ביבמה אמר ליה ריש לקיש ולא משנתנו היא לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותא אלמא פשיט להם שכן וכן בסוף פרק זה אמרו מה יבמה שהיא בלאו ואין קדושין תופשין בה ומתוך כך הרבה פסקו כן ומכל מקום רוב פוסקים פסקו בשומרת יבם שקדושין תופסין בה מספק מספקא לן בלא תהיה אשת המת אם הוא בא ללאו גרידא כשאר חייבי לאוין או שמא פירושו לא תהא בה הויה ולדעת זה מה שאמר אין ממזר מיבמה פירושו ממזר ודאי אלא שחכמי הצרפתים פירשו בו אפילו ממזר ספק ולדעתנו מיהא הואיל וקדושיו תופסין בה מספק אף בלאחר שיחלוץ ליך יבמיך מקודשת מספק שהרי אלו קדשה עכשו קדושין תופסין בה מספק וכן פסקוה להדיא גדולי המחברים ונמצאת משנתנו כלה הלכה חוץ מיבמה ואף יבמה דוקא בקדושי ספק:

האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום אפילו בשאשתו מעוברת ולא עוד אלא אפילו בהוכר עוברה ולא אמרו בגמרא בהוכר עוברה שמקודשת אלא לדעת ר' אליעזר בן יעקב שסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומה שאמרו בהוכר עוברה ודברי הכל פירושו על רבה ורב יוסף שהיו חלוקים בדברי ר' אליעזר בן יעקב ולא נאמר ודברי הכל שיהיו חכמים מודים בה כלל שהרי הוא דבר שלא בא לעולם וכל שאין מקנין לו אינו נקנה לו גם כן וגדולי המחברים שכתבו בהוכר עוברה מקדשת תימה הוא אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ומכל מקום יש מפרשים דבריהם באומר לכשתלד תהא מקודשת לי ופוסקים במזכה לעובר שאמרו בו לא קנה שאם אמר לכשתלד קנה ומאחר שקונה נקנה ואף רבותי כתבוה כן ומכל מקום אנו פוסקים שאף בלכשתלד לא קנה כמו שביארנו במקומו אלא שיש חוככים בה ולדעתם בזו מקודשת מספק ומכל מקום אין להם טענה מזו להכריע ממנה דעת גדולי המחברים בזו שהרי פסקו הם סתם שהמזכה לעובר לא קנה ולא חלקו בה בין שאמר לכשתלד לשלא אמר לכשתלד ומכל מקום אף הם כתבו בזו מדרך סברא שצריך לחזור ולקדשה מאביה לאחר שתלד שיכניסה בקדושין שאין בהם שום דופי:

זהו ביאור המשנה וכבר הבנת פסק שלה מתוך דברינו ודברים שנכנסו בגמרא תחתיה אלו הן:

המחובר אינו בדין חיוב תרומה שנאמר ראשית דגנך ואין דגן אלא בכרי מעתה אין תורמין מן התלוש על המחבר ולא מן המחבר על התלוש ואם תרם אין תרומתו תרומה כלל הואיל וכונתו מן המחבר לתלוש ומן התלוש למחבר והכל טבל וצריך תקון התלוש מעכשו והמחבר לכשיתלש והוא עכשו גזל ביד כהן וצריך להחזיר ומכל מקום אם לא כיון לתרומה זו מעכשו אלא לכשיתלש כגון שאמר פירות ערוגה זו התלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו המחברים לכשיתלשו או פירות ערוגה זו המחברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו התלושין לכשיתלשו הואיל ודעתו על שעת חיוב וכן שבידו להביא שעת החיוב שהרי בידו לתלשם עכשו דבריו קיימין מכל מקום דוקא בשהביאו המחברים שליש בשעת אמירתו שאין דין דבר שלא בא לעולם אמור אלא בדבר שאין יכול להקנותו עכשו אבל דבר שיכול להקנותו עכשו אע"פ שהוא מקנהו לשעה שאינה בעולם אינו קרוי דבר שלא בא לעולם וכמו שאמרו בחמישי של כתבות שדה זו שאני מוכר לכשאקחנה תקדוש קדשה הואיל ובידו להקדישה עכשו ואע"פ שהוא מקדישה לשעה שאינה בעולם שהרי אמר לכשאקחנה ומכל מקום כל שלא הביאו שליש בשעת אמירתו אינו כלום אפילו בשחת שהוא ראוי מיהא ליקצר למאכל בהמה ואין צריך לומר באגם ר"ל שאינו ראוי למאכל אף לבהמה אע"פ שגדל עד כדי שיש בו כדי לכוף ראשו אלא אף בשחת כן בין של שדה בית הבעל בין של שדה בית השלחים שכל אלו אע"פ שלענין מכירה בא לעולם הוא אחר שיצאו ולבלבו לענין תרומה דבר שלא בא לעולם הן הואיל ולא בא חיוב תרומה שלהם:

גמרא חנקי כתיב. וא"ת אכתי חוי לאו קודם להן דאם לא שכב כתיב ברישא וי"ל דלא שכב חשב ליה הן שהוא קיום התנאי כמו אם יעברו ונתתם וה"נ אם נקייה היא לא תפסיד ואם לאו תפסיד היינו אם שכב. ומיהו אכתי ק' דה"ל מעשה קודם לתנאי דהנקי כתיב ואת כי שטית. ור"ח פי' בע"א הנקי כתיב הכל לשון נקיון ויש לפרשו בב' עניינים דאם לא שטית טומאה תשאר תחת אישך נקיה כמו בני גד ובני ראובן בארץ הגלעד הנקי ממנו ואם שטית לא ישאר עמך אלא ילקח ממך שנא' מבלעדי אישך כלו' תשארי מבלעדי אישך כמו בני גד ובני ראובן שאם לא יעברו תלקח מהם ארץ הגלעד. ולפי' ניחא דכתיב מבלעדי אישך בתר כי שטית דהוי תנאי קודם למעשה. ומיהו ק' דא"כ לא היה צריך כלל להנקי כתיב שהרי כפל וחזר לגמרי בהאי קרא דאת כי שטית אלא אינו חושש בההיא כפילות כדפרש"י דההוא בשבועת האלה כתיב וב' שבועות הן כדאיתא בפ"ב דסוטה שתי שבועות הללו למה א' שבועה שיש עמה אלה וא' שבועה שאין עמה אלה. ונראה לפרש דה"ק חנקי כתיב מדמשני רחמנא למיכתב הנקי בלא יו"ד דריש ביה שהוא אומר לה אם שכב חנקי א"נ לא היה אומרו כיון שמתחלה אומר אם לא שכב הנקי המסורת שנכתב חסר כאלו אמר לה אם שכב חנקי:

דקא מפיש בימי טומאה. רש"י גר' דקא מפיש בימי טהרה והכל אחד:

אין תורמין מן התלוש על המחובר. פרש"י דמחובר לאו בר תרומה היא משום ראשית דגנך מידי דמדגן וק' דאי מהאי קרא נפקא אפי' תלוש קודם מירוח נמי ובכל דוכתא אמרי' מעשר ראשון שהקדימו בשבולין ובפ' כל שעה נמי דוחק למצוא תרומת חמץ שלא היתה לה שעת הכושר כגון דאחמיץ במחובר אבל תלוש קודם מירוח היתה לה שעת הכושר אלמא דקודם מירוח נמי ראוי לתרום אלא מחובר דריש ליה בספרי והרמותם ממנו תרומת ה' ולא מן המחובר דקרא בתלוש איירי כדכתיב לעיל מניה כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר דלשון קיהה משמע הניקח ביד:

לאחד שיחלוץ. קסבר האי תנא אין קדושין תופסין ביבמה לשוק:

אינה מקודשת. דהו"ל דבר שלא בא לעולם ועכשיו אין כחו לקדשה:

מחובר אינו חייב בתרומה דדגן כתוב ודגן נאסף בכרי משמע ותורם מן הפטור על החיוב הוא טבל ביד ישראל. ומן החיוב על הפטור הוא טבל ביד כהן:

לכשיתלשו ונתלשו. מי חיילה עליה שם תרומה למפרע:

ופירות ערוגה. כלומר או שאמר פירות וכו':

כל שבידו. לתלוש ולהפריש מיד:

והרי גר. שבא להתגייר. ותנן לאחר שאתגייר אינה מקודשת.

בפרש"י בד"ה והזה הטהור כו' ל"ל לאו לרבי חנינא פריך אלא לד"ה בעי לה עכ"ל ויש לדקדק דאימא לר"מ הוה ניחא ליה כיון דואם לא יתחטא וגו' בעי לתנאי כפול אצטריך האי קרא והזה הטהור וגו' למעט דעביד בחד מנייהו לא עביד אבל לר"ח ב"ג הא שמעינן ליה מואם לא יתחטא וגו' ויש ליישב דודאי בואם לא יתחטא וגו' לא יטהר משמע שפיר דעביד בחד מנייהו לא עביד אבל בהזה הטהור על הטמא ביום וגו' לא משמע דאי לא עביד הכי דלא טהור וק"ל:

תוס' בד"ה הנקי כתיב פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ הוה ליה מעשה קודם לתנאי כו' עכ"ל ובת"י וז"ל הנקי כתיב פר"ח דה"ק אם לא שכב וגו' תחת אישך כלומר תשאר תחת אישך ואת כי שטית וגו' מבלעדי אישך כלומר תלכי ממנו והוי תנאי קודם למעשה ואע"ג דהוי לאו קודם להן הא אמרינן מהכא פותחין בזכות תחילה עכ"ל תוס' ישנים ודו"ק:

ד"ה אין תורמין וכו' עד וליתא דהא אמר בעלמא מעשר ראשון שהקדימו בשבלים וכו' דמשמע דמהני. פי' דאם איתא דהטעם הוי דאין תורמין מן התלוש על המחובר משום דמחובר פטור מטעם רננך א"כ ילפותא דדגנך עביד ליה דאפילו בדיעבד לא מהני כדקתני הכא ואם תרם אין תרומתו תרומה ואפי' לאחר תלישה קודם שנתמרח וא"כ גבי מעשר נמי דינא הכי דהא גבי מעשר נמי כתיב דגנך ובעלמא אמרינן מעשר ראשון שהקדימו לוי בשבלים קודם שנתמרח ונעשה דגן מהני דאל"כ למה יהא הלוי פטור מן התרומה כשימרחנו אח"כ הא אותה קדימה שקידם ולקח המעשר אינה כלום וק"ל וכן מצאתי שהקושיא היא מכח מעשר כמדומה לי בחי' ריטב"א:

גמ' חרב תאכלו כו' נ"ב פסוק הוא בישעיה ואינו ר"ל שיאכלו חרב א"כ היה לו לנקוד כמו טוב הארץ תאכלו דלעיל מיניה אלא פירושו אכילת חרב כלומר קאי על דלעיל אם תשמעו טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו האכילה לא תהיה כי אם לחרב ופי' רד"ק כן הוא ולכן הגמרא ג"כ רוצה ליישב איך היא אכילת חרב אלא אכילה שקשה כחרב ולכן נקוד תאכלו:

שם אקושי כו' נ"ב פי' בערוך כמו קשה:

גמרא סד"א כו' ואם שכב כו' אלא איסורא בעלמא. נראה להגיה יסורים בעלמא:

שם סד"א מצות הזאה בג' ובז' והיכא דעבד בחד מינייהו עבד. עפרש"י ולפירושו היכא דהוה בלשון ציווי אף לרחב"ג צריך לכפלו. והוא היפך מדברי התוס' דלדידהו היכא דכתיב בלשון ציווי אף לר"מ א"צ לכפלו. ולע"ד נל"פ סד"א מצות הזאה בג' וז' היינו דהתורה קבעה זמני הזאה בג' וז' לאפוקי שאר ימים דאינן מוכשרים להזאה רק ב' ימים אלו אבל באיזה מהם שיזה סגי. וז"ל הספרי או לא בא אלא אם הזה בשלישי יטהר ביום השביעי כו' ת"ל אם לא יתחטא כו' ע"ש:

רש"י ד"ה הנקי כתיב. למישדיה אקרא דבתרי' כו'. ובסוטה פי' דדרשינן טומאה תחת אישך חנקי. ולא יקשה קושיית התוס' דהכא:

רש"י ד"ה למעוטי ששי. ול"ג בד' ובח' דהא ודאי ש"ד כו' כדאמר כו' ואע"ג דאיכא לספוקי כו'. ראייתו תמוה דאדרבה משם מוכח לכאורה להפך דא"ת דאם השהה ש"ד ל"ל להזות בא' ובב' יזה בג' וממ"נ אם הוא ג' טוב ואם יותר הרי השהה הזאתו וש"ד. אלא ע"כ אם השהה לאו שפיר עביד לכן צריך להזות בא' ובב' דלמא שלישי נינהו. ולשמא נטמא זה ימים רבים א"א לתקוני. אולם מדר' יוסי דשם דס"ל דאין מזין אלא בג' וז' ול"ח על ימי א' וב' דלמא שלישי נינהו אע"ג דאפשר לתקוני ע"כ מוכח דאם השהה אין בכך כלום. וטעמא דר"מ אינו אלא משום דס"ל הזאה בזמנה מצוה ע"ש:

בסה"ד ואי גרסי' הכי לענין מצות הזאה בזמנה הוא. גם זה תמוה דשם מבואר משום דמקשינן הזאה לטבילה וע"ש בתד"ה מקשינן. ודברי הכ"מ בפי"א מהלכות פרה הל"ב תמוהים בזה ביותר ע"ש:

תד"ה בשלמא. וקשה כו' והכא הוה לאו קודם להן דהא אם לא שכב כתיב ברישא. לכאורה יל"פ דההן אין הכוונה על התנאי אלא על המעשה כגון אם אמר הרי לך מתנה ע"מ שלא תעשה דבר פלוני אף דהתנאי הוא בלאו מ"מ זה מיקרי ההן הואיל דבזה מתקיימת מעשה המתנה. וה"נ הנקי מיקרי הן אף דהתנאי הוא בלאו. אולם בסוטה שם קאמר עלה דאם לא שטית הנקי והא ל"ל לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן. הרי דקרי לה לאו. אך מ"מ לענין הן קודם ללאו אין הכרע משם:

תד"ה הנקי. פי' בקונטרס כו' אם לא שכב הנקי חנקי ואת כי שטית. כצ"ל ותיבות ואם שכב למחוק:

רש"י ד"ה ונתלשו. שתהא תרומה למפרע. נראה דאין ר"ל שתהא שם תרומה חל מאז כשהי' מחובר עי' פסחים (לג) ובפירושו ד"ה שהיתה לו שעת הכושר. אלא דר"ל ע"י דבורו דלמפרע יהי' חל עתה כשנתלשו שם תרומה. ועי' לקמן (סג) בתד"ה כגון ובמש"כ שם:

מִילְחָא גְּלַלְנִיתָא. פירש רש"י גסה. והטעם נראה לי דאמרו רז"ל (שבת מב:) צריכא מלחא בשולא כבשרא דתורא, ולכן אם יטבל פתו או שאר מאכל במלח גסה קשה למעיו דצריך בישול יותר לפי גסותו מה שאין כן אם יהיה מלח דק, ומכאן יש ללמוד שיזהר האדם לאכול מלח דק כקמח ולא יאכלנו גס הן בבצים הן בקשואין הן בפולין וכיוצא.
וְנַהֲמָא דְּשַׂעֲרֵי אַקוּשָׁא פירשו המפרשים אקושא רצונו לומר יבש וקשה מחמת יובשו הנה זה ידוע בטבע דפת שעורים אין לאכלו אלא סמוך לאפייתו ואם נתייבש קשה לאכלו מה שאין כן בפת חטים ויש לומר שלשה אלה ב'חֶרֶב' (ישעיה א, כ) מלאה חי"ת רי"ש בי"ת [1340] מספר אלף וש"ם ועם נקוד הסגול שיש בחרב כי הסגול כפול שעולה שלשים הרי אלף וש"ע כמנין 'מלח גס פת שעורים בצל' עם הכולל שעולה אלף ש"ע [1370].

גמ' אמר פירות ערוגה. לפענ"ד ה"ה אם אמר פירות ערוגה זו לכשיתלשו יהיו תרומה על פירות ערוגה זו כשיתלשו עי' תוס' ריש מעילה ד"ה ששחטן בדרום:

תוספות בד"ה בשלמא לרחב"ג כו' וקשה דהא כל תנאי מב"ג וב"ר כו' והכא הוי לאו קודם להן כו' וי"ל דמה שאנו רוצין חשיב הן כו' עד סוף הדיבור. והקשה בעל טורי זהב בהקדמה ליורה דעה דא"כ אמאי אתקין שמואל בגיטא אם מתי יהא גט אם לא מתי כו' דניהוי הן קודם לאו ותיפוק ליה דאנו רוצין שלא ימות וחשיב הן ע"ש והייתי רגיל לתרץ בילדותי דמ"מ בגט דעיקר המעשה שמתנה עליו הוא נתינת הגט שלא תיזקק ליבם וא"כ ודאי אם יתקיים המעשה דנתינה הגט מיקרי הן משא"כ הכא בסוטה דליכא מעשה כלל כדפרישית דהשקאת הסוטה והשבועה אינו אלא לברר הספק אם רשאה להתקיים תחת בעלה או לא וא"כ יפה כתבו התוספות דמה שאנו רוצין חשיב הן ואדרבא עיקר מילתא דסוטה שמביא האיש את אשתו אל הכהן היינו כדי לקיימה דלהוציאה בלא"ה יכול לגרשה בע"כ ובהכי אתי לי שפיר טובא הא דמסקינן בס"פ שבועת העדות דסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא ומש"ה בעי כפילא והיינו נמי כדפרישית דמה שצריך לכפול שאם נטמאה חנקי אין זה אלא לענין הפסד כתובת' דהא בלא"ה יכול לגרשה וכן אם אינה רוצית לשתות או לענות אמן על כפל הקללה אינה מפסדת בכך אלא כתובה ושאר כסות ועונה משא"כ בעיקר ענין אישות דאיסורא בלא"ה יכול לגרשה ומש"ה בעי כפילא ועיקר דברי הראשונים מצאתי ג"כ בספר משנה למלך שנדפס מחדש והאריך בה וכמדומה לי שכ"כ ג"כ הגאון מהור"ר צבי אשכנזי בתשובה אלא שהוספתי נופך משלי בדברים ברורים. כל זה כתבתי לשיטת התוספות אמנם למאי דפרישית לעיל במשנתינו ובכולה שמעתין דבלא"ה לא בעינן כל דקדוקי תנאי אלא היכא דאיכא מעשה בענין שיש לנו לומר דהיכא דלא התנה כהלכתו התנאי בטל והמעשה קיים וא"כ הכא לענין השבעת סוטה לא שייך כלל ענין תנאי ומעשה כדפרישית דהשקאת סוטה אין בה מעשה כלל אלא ע"י התנאי לברר הספק ולא שייך כלל לומר התנאי בטל והמעשה קיים דמהיכא תיתי ומש"ה לא בעינן כלל תנאי קודם למעשה ולא הן קודם ללאו אלא עיקר השקלא וטריא דהכא לענין אי אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן דכיון דלית ליה לר"מ בכל מקום מכלל לאו אתה שומע הן א"כ אין כאן שבועה כלל ואף ע"ג דבאיסורא אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן מ"מ הכא איסורא דאית ביה ממונא הוא ולפ"ז אין צורך לפרש בההיא דפ"ק דנדרים דכיון דאסר חפצא עליה הוי מילתא דממונא אלא כדפרישית דהתם אין כאן איסורא אלא מצד השבועה ואי לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אין כאן איסור כלל ולא שום הפסד ממון מש"ה לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן משא"כ בסוטה דבלא השבעה איכא איסורא אם נטמאת מש"ה איצטריך למימר בס"פ שבועת העדות דמשום דאיסורא דאית ביה ממון הוא ועיקר השבועה לענין ממון הוא כדפרישית וכיוצא בזה מסיק הריטב"א ז"ל בחידושיו אלא שקיצר במובן ולמאי דפרישית נתבררו הסוגיות על נכון. עוד א' ראיתי ברש"י ז"ל בס"פ שבועת העדות דלמאי דמסקינן התם איפוך הוי טעמא דר"מ בשבועת העדות נמי משום דאיסורא דאית ביה ממון הוא וזה לא נזכר שם בגמרא ובאמת שאין צורך בזה דאפשר דשבועת העדות לא מיקרי איסורא דאית ביה ממונא כיון דחיוב קרבן שבועה אינה משום ממונא אלא משום איסור השבועה ואפ"ה א"ש טעמא דר"מ דבעינן קול אלה דווקא דהא ע"כ למאי דס"ד מעיקרא דחכמים פוטרין אף על גב דרבנן דר"מ אית להו טפי מכלל לאו כו' אע"כ דאפ"ה פטרי משום דבעינן קול אלה ממש כמ"ש שם הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל וא"כ למסקנא דאיפוך היינו נמי טעמא דר"מ ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) דף סב תוספות בד"ה בשלמא לרחב"ג כתבו דמה שאנו רוצין חשוב הן, והקשה בעל הט"ז בהקדמה על הי"ד דא"כ אמאי אתקין שמואל אם מתי ואם לא מתי ותיפוק ליה דאנו רוצין שלא ימות וחשוב הן ועיין מה שתירץ בזה הגאון מהרצ"א ז"ל בתשובה וכדבריו מצאתי בספר משנה למלך שנדפס מחדש ותיתי לי דאנא בילדותי קיימתינהו מסברא דנפשאי והוספתי בהם נופך משלי כמ"ש בפנים מיהו כל זה ליישב ל' התוספות אמנם לפי מה שפירשתי בשמעתין בלא"ה אין מקום לקושיית התוס' דלא מייתי הש"ס מסוטה אלא לענין מכלל לאו אתה שומע הן דאין זה תלוי בדיני התנאי לחוד כמ"ש בכמה ראיות משא"כ משאר הדברים דתלויין בדיני התנאי שתלוי במעשה שפיר מצינן למימר דלא שייכי כלל בענין סוטה דהא השקאת סוטה לא מקרי מעשה כלל אלא התנאי והמעשה א' שעיקר ההשקאה כדי לברר הספק ולבדקה אם נטמאת ונראה שאף אם לא התנה כלל היתה ההשקאה תלויה בתנאי זה אלא דעיקר התנאי היה כדי להשביע ולאיים עליה שמא תודה ומש"ה לא בעינן בה כל דיני התנאי כמו בעלמא כן נ"ל נכון:

גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי כו' עיין בתוס'. אמנם לפמ"ש בלא"ה א"ש טובא דעיקר הקושי' בשלמא לר"מ כיון דאשכחן מיהא בשום מקום שהוצרך לכפול משמע דהיכא דכפלי' עדיף טפי אף היכא דליכא מעשה מכ"ש דהיכא דאיכא מעשה דלא אלים דיבורא לבטל המעשה אלא היכא דכפליה משא"כ לרחב"ג דע"כ מילתא דכפיל' לא מהני כלל א"כ אמאי כפליה כן נ"ל ודו"ק ותו לא מידי:

משנה המקדש את האשה כו' וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה ה"ז מקודשת אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין. כך הגירסא בספרים שלנו אלא דבאמת נראה שלא היה כתוב בספרים הראשונים של הרא"ש והר"ן ז"ל הך בבא דהיתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה וכ"כ מהרש"א ז"ל וכן נראה להדיא מל' הגמרא לקמן דהא דאם היא מעוברת מימרא דר"ח היא לקמן והא דהוכר עוברה היא שקלא וטריא דתלמודא מפלוגתא דרבה ורב יוסף א"כ מכל זה נראה מבואר שלא נשנה במשנה כלל אלא דמפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל נראה בעליל שכן היתה גירסתו במשנה ומפרש לה נמי לענין דינא דמשמע ליה דצריכה קידושין אחרים ומה שאמרו מקודשת היינו לחומרא דנעשית כאשת איש וכ"כ להדיא בחיבורו בספר היד עד שאני תמה על כל מפרשי דבריו הר"ן והרב המגיד והכסף משנה שהאריכו בפירושו משקלא וטריא דשמעתין ועלה להם בקושיא למה פסק כראב"י דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא שתו לבם לזה דמדגריס לה הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ע"כ משמע ליה דאף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל כדס"ל לתנא דמתניתין גופא בלאחר שאתגייר אפ"ה מודה דאם הוכר עוברה מקודשת להחמיר ולקמן אבאר יותר:

(קונטרס אחרון) משנה המקדש את האשה כו' וכן האומר אם ילדה אשתך נקבה כו' אם היתה אשת חברו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין כך הגירסא בכל הספרים שלנו אבל בספרי הראשונים של הרא"ש והר"ן ז"ל ע"כ לא היה גירסא זו לפניהן. אמנם בלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות נראה בעליל שכך היה גירסתו במשנה ומפרש לה נמי מילתא בטעמא וכן פסק בחבורו בס' הי"ד ולפ"ז יש לתמוה בתמיה קיימת על כל מפרשי דבריו הר"ן וה"ה והכ"מ שהקשו עליו למה פסק כראב"י דקאי בשיטה והיאן נעלם מהם מ"ש בפי' המשניות דסתם משנה הוא דאע"ג דהאי תנא ס"ל דבדבר שלא בא לעולם אינה מקודשת אפילו הכי בהוכר עוברה מקודשת ועיין מה שכתבתי בפנים ליישב כל דברי הרמב"ם ז"ל שיש לקיים כל הסוגיא דמימרא דר"ח דלקמן ואין צורך למ"ש התי"ט שהיה לו גירסא אחרת בשקלא וטרי' דשמעתין דלקמן ותוכן דבריו דהוכר עובר מקרי דבר הבא לעולם כמו הבאת שליש בתבואה דהיינו חנטה לדעת הרמב"ם ז"ל ובסוף דברי כתבתי ג"כ ליישב במה שהקשו הפוסקים עוד על הרמב"ם ז"ל שפסק אם הוכר עוברה מקודשת ובהל' זכיה כתב המזכה לעובר לא קני והוי כתרתי דסתרן והעליתי דהא דקיי"ל המזכה לעובר לא קנה לאו משום דבר שלב"ל הוא אלא מטעמא אחרינא ובלא"ה הוכחתי כן בכמה ראייות כמ"ש בל' התוס' ד"ה ואר"ח:

תוספות בד"ה אין תורמין כו' פירש בקונטרס כו' וקשה דא"כ לדבריו בתלוש נמי כו' עכ"ל. עיין בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב ליישב שיטת רש"י ז"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דדגנך משמע תלוש מידי דמידגן שכן נראה מדקדוק לשון רש"י מיהו בלא"ה אין כ"כ קושיא על פרש"י כיון דאף למסקנת התוספות דילפינן מדרשא דממנו ולא מן המחובר אפ"ה לא מצינן למילף מהאי קרא לענין דיעבד אי לאו דאיכא נמי דרשא דדגנך מידי דמידגן מש"ה ניחא ליה לרש"י לפרש דרשא היותר פשוטה כדאשכחן כה"ג טובא ועוד נראה דלא שייך כלל למידרש ממנו ולא מן המחובר אלא לבתר דידעינן דפשטא דקרא איירי בתלוש מידי דמידגן ועלה קאי שפיר ממנו דוקא ולא מן המחובר אבל אי לאו קרא דדגנך אין שום רמז כלל למעט מחובר טפי מתלוש כנ"ל וק"ל:

חרב תאכלו. משמע אכילתכם הוא חרב תהיו נשבעים : גללניתא. גסה: היינו דכתיב אם לא שכב הנקי. לא כפל ואם שכב לא הנקי אלא מכלל ברכה אתה שומע קללה דאי משום דסמיך ליה ואת כי שטית וגו' ההוא לא מפרש ביה קללה אשבועה קמייתא אלא אשבועה דבתריה קאי דסמיך ליה והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וקמייתא שבועה שאין בה אלה דהכי כתיב והשביע אותה הכהן וגו' ולא פי' קללה אלא מכלל ברכה: אלא לרבי מאיר. ואם שכב חנקי מיבעי ליה: הנקי כתיב. בלא יוד למידרשיה כמקראו לשבועה ראשונה אם לא שכב תהא נקייה ובמסורת נמי מידריש אשבועה קמייתא למישדייה אקרא דבתריה ולמימר חנקי ואת כי שטית כלומר אם שטית תתחנקי: אלא לרבי חנינא. דלא בעי כפילה למה לי למיכתב כי האי לישנא ואיכא למידרשיה הכי והכי נכתוב תחיה או לשון אחר: סד''א מצות הזאה בג' ובז' ואי עבד בחד מנייהו עבד. דרישא דקרא לאו בלישנא דתנאה כתיב דלא כתיב אם יתחטא בו למשמע מיניה הא אם לא יתחטא לא יטהר אלא הוא יתחטא בו ואיכא למימר לשון ציווי בעלמא הוא: והזה הטהור על הטמא וגו' למה לי. לאו לרבי חנינא פריך אלא לדברי הכל בעי לה: למעוטי ששי. שלא ריחק הזאה מטומאתו: ה''ג אבל היכא דעבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי. ולא גריס ברביעי ובשמיני דהא ודאי שפיר דמי דכל מה שמשהה הזאה ראשונה אין בכך כלום ובלבד שלא ירבה ושלא ימעט בימים שבין הזאה להזאה כדאמר גבי כהן הפורש שבעה לפני יום הכפורים (יומא דף ח:) בשלמא ראשון שמא שלישי שני שמא שלישי ואע''ג דאיכא לספוקי נמי שמא עשירי או יותר הוא ואי גרסי' הכי לענין מצות הזאה בזמנה הוא דגרסינן: דקא מפיש בימי טהרה. מרחיק והולך מיום מגע הטומאה: מתני' שלא הטעתו. אלא הוא הטעה את עצמו וכיון דלא פירש לאו כל כמיניה דהוו להו דברים שבלב: לאחר שיחלוץ ליך יבמיך. קסבר האי תנא אין קידושין תופסין ביבמה לשוק: אינה מקודשת. דהוה ליה דברים שלא באו לעולם ועכשיו אין בידו לקדשה: גמ' מחובר. אינו חייב בתרומה דראשית דגנך כתיב (דברים יח) מידי דמידגן שנאסף בכרי הלכך לא חל שם תרומה על התלוש שהופרש עליו וטבל הוא ביד כהן ויכול לתרום עליה ממקום אחר וכולה חולין והמחובר שהופרש עליו לא נתקן ולכשיתלוש צריך לתרום: פירות ערוגה זו מחוברים. כלומר או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה כו': ונתלשו מהו. שתהא תרומה למפרע מי הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם או לא: כל שבידו. כי האי שבידו לתלוש ולהפריש מיד:

בשלמא לרבי חנינא בן גמליאל היינו דכתיב אם לא שכב הנקי. פירש בקונטרס שלא כפל אם שכב לא הנקי אלא מכלל ברכה אתה שומע קללה דאי משום דסמיך ליה ואת כי שטית וגו' ההיא לא מפרש ביה קללה אשבועה קמייתא אלא אשבועה בתרייתא קאי דסמיך ליה והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וגו' ושבועה קמייתא אין בה אלה דהכי כתיב והשביע אותה הכהן ולא פירש בה קללה אלא מכלל ברכה וקשה דהא כל תנאי מבני גד ומבני ראובן גמרי' וא''כ בעינן הן קודם ללאו והכא הוה לאו קודם להן דהא אם לא שכב כתיב ברישא וי''ל דאם לא שכב חשוב הן שמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן דומיא דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו ואם לא יעברו יפסידו כך אנו רוצים שתתקיים דברים שלא שכב איש אותה וזהו הן ואם שכב תפסיד וזהו לאו: הנקי. כתיב. פירש בקונטרס והכי כופל ואם לא שכב הנקי ואם שכב חנקי ואת כי שטית דקאי חנקי אואת כי שטית דכתיב בתריה וקשה דא''כ הוה ליה מעשה קודם לתנאי ואנן אמרינן במתני' דר''מ בעי תנאי קודם למעשה לכן פר''י דלא קאי כלל אואת כי שטית דכתיב בתריה אלא כתיב הנקי והוי כאילו היה כתיב חנקי והכהן היה חוזר וכופל אם שכב חנקי והשתא הוי תנאי קודם למעשה: [חנקי כתיב. פי' ר''ח דה''ק אם לא שכב וגו' תחת אישך כלומר תשאר תחת אישך ואת כי שטית וגו' מבלעדי אישך כלומר תלכי ממנו והוי תנאי קודם למעשה ואע''ג דהוי לאו קודם להן הא אמרינן מהכא (סנהדרין לב: לג.) פותחין בזכות תחילה]: ת''י בשלמא לר''מ היינו דכתיב הוא יתחטא וגו' ואם לא יתחטא. תימה מה ענין זה למחלוקת אפילו לר''מ למה לי והלא בהרבה מקומות כתיב (ויקרא יד) ורחץ במים וטהר ולא הוצרך לומר ואם לא ירחץ לא יטהר וי''ל דלא דמי דהתם מילתא דפשיטא כיון דמצוה הוא שצוה הקב''ה אם לא עשה לא יצא אבל הכא משמע קצת שהוא לשון תנאי מדכתיב הוא יתחטא והוי כאילו כתיב אם יתחטא בו יטהר ולא . כתיב ויתחטא ויטהר ואז הוי ציווי כמו ורחץ וטהר: אין תורמין מן התלוש על המחובר. פי' בקונטרס ' המחובר אינו חייב בתרומה דכתיב (דברים יח) ראשית דגנך דבעינן מידי דמידגן וא''כ הוי מן החיוב על הפטור וקשה דאם כן לדבריו בתלוש נמי קודם שנתמרח לא הוי תרומה שהרי לא מידגן וליתא דהא אמר בעלמא (עירובין דף לא:) מעשר ראשון שהקדימו בשבולים פטור מתרומה גדולה דמשמע דמהני וע''ק מההיא דאמר (תרומות פ''א מ''י) התורם מדבר שנגמר מלאכתו דהיינו אחר מירוח על דבר שלא נגמרה מלאכתו והיינו קודם מירוח תרומתו תרומה לכ''נ לר''י הא דמחובר פטור נפקא לן מדכתיב ממנו דדריש בספרי ממנו ולא מן המחובר דהא קרא בתלוש מיירי וע''כ אתא למימר ממנו אפילו בדיעבד נמי אסור דאי משום לכתחילה אתא תיפוק לי משום דכתיב דגנך ומחובר לאו מידגן הוא אלא שמע מינה דפסול אפילו בדיעבד במחובר וההיא דמעשר שהקדימו בשבולים דמהני בדיעבד מיירי בתלוש וקודם מירוח: