קידושין סא ע"ב

לְמָה לִי שְׁמַע מִינַּהּ לִתְנַאי כָּפוּל הוּא דַּאֲתָא
וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הֲוָה אָמֵינָא וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ גִּלְעָד אֲבָל אֶרֶץ כְּנַעַן כְּלָל לָא וְרַבִּי מֵאִיר בְתֹכְכֶם כֹּל הֵיכָא דְּאִית לְכוּ מַשְׁמַע
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁהָיָה מְחַלֵּק נְכָסָיו לְבָנָיו אָמַר פְּלוֹנִי בְּנִי יִירַשׁ שָׂדֶה פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִי בְּנִי יִירַשׁ שָׂדֶה פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִי בְּנִי יִתֵּן מָאתַיִם זוּז וְיִירַשׁ שָׂדֶה פְּלוֹנִית וְאִם לֹא יִתֵּן יִירַשׁ עִם אֶחָיו בִּשְׁאָר נְכָסִים
מִי גָּרַם לוֹ לִירַשׁ עִם אֶחָיו בִּשְׁאָר נְכָסִים כְּפֵילוֹ גָּרַם לוֹ
וְהָא לָא דָּמְיָא מָשָׁל לְמַתְנִיתִין הָתָם קָתָנֵי יֵשׁ בַּמַּשְׁמָע שֶׁאֲפִילּוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא יִנְחָלוּ אַלְמָא כְּפֵילָה לְאֶרֶץ גִּלְעָד נָמֵי מַהֲנֵי
וְהָכָא קָתָנֵי מִי גָּרַם לוֹ לִירַשׁ עִם אֶחָיו בִּשְׁאָר נְכָסִים כְּפֵילוֹ גָּרַם לוֹ אַלְמָא כְּפֵילָה לִשְׁאָר נְכָסִים הוּא דְּקָמַהֲנֵי
לָא קַשְׁיָא הָא מִקַּמֵּי דְּנֵימָא לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר וְנֹאחֲזוּ
הָא לְבָתַר דְּנֵימָא לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר וְנֹאחֲזוּ
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר הַיְינוּ דִּכְתִיב אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא לְמָה לִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא אִם תֵּיטִיב אַגְרָא אִם לֹא תֵיטִיב לָא אַגְרָא וְלָא דִּינָא קָא מַשְׁמַע לַן
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר הַיְינוּ דִּכְתִיב אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמָה לִי
אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הֵיכָא דְּנִיחָא לַהּ לְדִידַהּ וְלָא נִיחָא לֵיהּ לְדִידְהוּ מַיְיתֵי בְּעַל כֻּרְחַיְיהוּ קָא מַשְׁמַע לַן
אִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לְמָה לִי אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הֵיכָא דְּנִיחָא לְהוּ לְדִידְהוּ וְלָא נִיחָא לַהּ לְדִידַהּ נַיְיתֵי בְּעַל כֻּרְחַהּ קָא מַשְׁמַע לַן
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר הַיְינוּ דִּכְתִיב אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמָה לִי אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ בְּרָכָה אִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ לֹא בְּרָכָה וְלֹא קְלָלָה קָא מַשְׁמַע לַן
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר הַיְינוּ דִּכְתִיב אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם וְגוֹ' וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם וְגוֹ' אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמָה לִי אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא אִם תֹּאבוּ טוֹבָה וְאִם תְּמָאֲנוּ לֹא טוֹבָה וְלֹא רָעָה קָא מַשְׁמַע לַן
מַאי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - ב

"בארץ כנען" למה לי!? הרי תיבות אלו מיותרות הן!?

אלא שמע מינה: תיבות אלו, ללמדנו דבעינן תנאי כפול הוא דאתא [באו]

כי, מה שכתוב "בארץ כנען" משמע למעט את ארץ הגלעד, נמצינו למדים, שבלא תוספת לשון זו בתנאי, היו בני גד ובני ראובן מקבלים את ארץ הגלעד כבקשתם, אף אם לא היו מקיימים את התנאי, ולא אמרינן מכלל הן [אם יעברו ונתתם] אתה שומע לאו [שאם לא יעברו לא יתנו להם].

ומכאן יש ללמוד: כל תנאי שאינו כפול אינו תנאי.

ורבי חנינא בן גמליאל יתרץ לך: אף על פי שמכלל הן אתה שומע לאו, צריכה היתה התורה לומר גם "בארץ כנען".

כי אי לא כתב רחמנא [התורה] תיבות "בארץ כנען" הוה אמינא [היינו טועים לומר]: "ונאחזו בתוככם" היינו בארץ גלעד שבני גד ובני ראובן השתתפו בכיבושה, אבל ארץ כנען כלל לא יקבלו היות שלא סייעו לכובשה. ^[1]

קא משמע לן, "בארץ כנען", שאף בארץ כנען שלא סייעו בכיבושה, ^[2] ינחלו בני גד ובני ראובן את חלקם, מלבד מה שיקבלו את חלקם בין שאר השבטים בין שאר השבטים בארץ גלעד.

ורבי מאיר סובר: מה שכתוב "בתוככם", כל היכא דאית לכו [כל מקום שיש לכם] משמע, ואף בארץ ישראל, אם כן, תיבות "בארץ כנען" מיותרות הן, ללמדינו לכפול כל תנאי.

תניא בבריתא: אמר רבי חנינא בן גמליאל: משל למה הדבר [תנאו של משה] דומה!?

לאדם שהיו לו שלש שדות שאחת מהן משובחת משתי השדות האחרות. ^[3]

והיה אדם זה מחלק נכסיו לבניו, ואמר: פלוני בני יירש שדה פלונית, ^[4] ופלוני בני [השני] יירש שדה פלונית.

ופלוני בני [השלישי] יתן מאתים זוז לאחיו, ויירש שדה פלונית שהיא מעולה משאר השדות.

ואם לא יתן בן זה מאתים זוז לאחיו לא יוכל לקבל את כל אותה שדה, אלא יירש עם אחיו ויקבלו כולם חלק כחלק בין בשדה המעולה ובין בשאר נכסים. ^[5]

והרי מי [מה] גרם לו [לבן השלישי] לירש עם אחיו בשאר נכסים, ולא נאמר: משאר נכסים מסולק הוא, ואינו מקבל את חלקו, אלא בשדה השלישית!?

כפילו של אביו, שכפל ואמר "ואם לא יתן - יירש עם אחיו בשאר נכסים" הוא גרם לו, שלא יפסיד.

וכן בתנאי בני גד ובני ראובן שאמר להם משה: אם תעברו את הירדן למלחמה ["תן מאתים זוז" - במשל] תקבלו את ארץ גלעד, ואם לא תעברו לא תקבלו, מי גרם להם, שיקבלו חלק גם בארץ ישראל, ולא רק בארץ הגלעד, כפילו של משה שאמר: "ונאחזו בתוככם בארץ כנען" הוא גרם להם.

ומתמהינן: והא לא דמיא משל דרבי חנינא בברייתא, לדבריו במתניתין!?

דהא התם [במתניתין] קתני: יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו, אלמא משמע ^[6] דכפילה [מה שכפל משה את תנאו] הועיל לא רק לענין חלקם בארץ ישראל, אלא לחלקם בארץ גלעד נמי מהני, ובלא הכפילות לא היו מקבלים אפילו את חלקם בארץ הגלעד.

ואילו הכא [בברייתא] קתני: מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים, כפילו גרם לו. אלמא משמע דכפילה לשאר נכסים הוא דקמהני, אבל לענין שדה שלישית [- ארץ הגלעד בנמשל], אף בלא הכפילות היו מקבלים את חלקם!?

ומשנינן: לא קשיא מתניתין וברייתא אהדדי!

כי הא [מתניתין]: מקמי דנימא ליה רבי מאיר: "ונאחזו" כלומר, דברי רבי חנינא במשנה, התייחסו אל דברי רבי מאיר שם, שכל כפילות דברי משה לא באה אלא ללמד לכפול את התנאי בכל מקום.

לפיכך, אמר רבי חנינא שבלא כפילות דברי משה, היינו אומרים: אם לא יקיימו בני גד ובני ראובן את התנאי, לא יקבלו מאומה, לא בארץ כנען ולא בגלעד.

כי עדיין לא אמר לו רבי מאיר, שהוכחתו היא ממה שכתבה התורה "בארץ כנען" ולא היה די לכתוב "ונאחזו בתוככם".

אבל הא [הברייתא]: לבתר דנימא ליה רבי מאיר: לכתוב "ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם", "בארץ כנען" למה לי.

כי אחרי שפירש רבי מאיר ואמר: אין אני מוכיח אלא מייתור הלשון "בארץ כנען", לא אמר רבי חנינא, אלא, שבלא תיבות אלו, יש במשמע, שבני גד ובני ראובן לא יקבלו חלק בארץ ישראל [- במשל "בשאר נכסים"].

נמצא, שהמשל בברייתא מתייחס לתשובת רבי חנינא: אי לא כתב רחמנא "בארץ כנען" הוה אמינא "ונאחזו בתוככם" בארץ גלעד, אבל ארץ כנען כלל לא.

עתה מביאה הגמרא כמה פרשיות בתורה ^[7] שיש בהם תנאי כפול, מקשה על רבי חנינא הסובר: אף תנאי שאינו כפול תנאי גמור הוא, ומיישבת אותם:

א. בשלמא לרבי מאיר הסובר: תנאי שאינו כפול אינו תנאי, היינו דכתיב לענין עונשו של קין [בראשית ד ז]: "הלוא אם תיטיב [מעשיך] שאת [תקבל שכר], ^[8] ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ" [הפורענות על החטא מזומנת לפתחך ומוכנה לבא] אלא לרבי חנינא, למה לי [למה הוצרך הכתוב] לכפול את התנאי!? הלא "מכלל הן אתה שומע לאו", ודי היה לו לומר אם תיטיב שאת, וממילא יובן אם לא תיטיב - פורענות!? ^[9]

ומשנינן: צריך הדבר לאומרו, כי סלקא דעתך אמינא: אם תיטיב אגרא [שכר] ; אם לא תיטיב לא אגרא ולא דינא [עונש].

קא משמע לן: "ואם לא תיטיב - לפתח חטאת רובץ", עונש ופורענות יבא לו, אם לא ייטיב את מעשיו.

נאמר בתורה: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו".

"כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק" "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת, רק את בני אל תשב שמה".

[אחר כך סיפר העבד ללבן ובתואל את שבועתו לאברהם]:

"וישביעני אדוני לאמר, לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בארצו. אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה לבני"

"אז תנקה מאלתי כי תבוא אל משפחתי ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי". [בראשית כד]

ב. בשלמא לרבי מאיר אף על פי שהשביעו אברהם: "אם לא אל בית אבי תלך" תחול עליך שבועה, אין לומר: משמע, אם תלך אל בית אבי לא תחול עליך שבועה, אף אם תקח לו אשה מבנות כנען ^[10], כי מכלל לאו אי אתה שומע הן, אם כן, היינו [אתי שפיר] דכתיב "אז תנקה מאלתי כי תבא אל משפחתי" ^[11], כי אם לא שהיה אברהם מפרש דבר זה, היינו אומרים אף אם היה הולך אל בית אביו לא היה נקי מהשבועה, אם היה לוקח לו אשה מבנות כנען.

אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי לכפול את תנאו!?

ומשנינן: איצטריך [היה צריך] אברהם לכפול את דבריו.

כי אם לא כן, סלקא דעתך אמינא, היכא דניחא לה לדידה ולא ניחא ליה לדידהו [אם האשה תהיה מוכנה לבא וקרוביה יתנגדו] אימא: מייתי לה בעל כרחייהו, היות והאשה מסכימה.

קא משמע לן: "ואם לא יתנו לך [מרצונם] והיית נקי מאלתי".

ושאלינן: ^[12] והא דכתיב [לעיל מינה]: "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת" למה לי למיכתב!?

ומפרשינן: אף מקרא זה איצטריך לאומרו.

כי, סלקא דעתך אמינא היכא דניחא להו לדידהו [לקרוביה] ולא ניחא לה לדידה [לנערה עצמה] אימא דנייתי בעל כרחה. ^[13] קא משמע לן: אם לא תרצה האשה לבא פטור אתה משבועתי.

ג. בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב בפרשת בחוקותי [ויקרא כו ג]: "אם בחקותי תלכו ... ונתתי גשמיכם בעיתם" וגו' וכתיב [שם טו]: ואם בחקותי תמאסו ... ונתתי את שמיכם כברזל" כי בלא הכפילות, לא היה כאן תנאי, והברכה היתה מתקיימת בכל אופן. ^[14]

אלא לרבי חנינא בן גמליאל, הסובר: "מכלל הן אתה שומע לאו", למה לי לכפול את הדברים, הרי מכלל הברכה נשמע את הקללה!? ^[15] ומשנינן: איצטריך לכפול את התנאי.

כי אם לא היה הכתוב חוזר ואומר, מה פורענות תבא עליהם, אם ימאסו בחוקים, סלקא דעתך אמינא: אכן, "אם בחקותי תלכו" תבא ברכה, אבל אם בחקותי תמאסו לא תבא ברכה ולא קללה, כי מכלל הן אתה שומע את שלילת הברכה, ואינך שומע קללה.

קא משמע לן, ש"אם בחוקותי תמאסו" תבא קללה, חס ושלום. ^[16] ד. בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב בתוכחה דישעיהו [א יט כ]: "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" וכתיב נמי "ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו".

אלא לרבי חנינא בן גמליאל הסובר: מכלל הן אתה שומע לאו, למה לי כפילא דקרא?!

ומשנינן: אצטריך לאמרו!

כי סלקא דעתך אמינא: אם תאבו - טובה תבוא, ואם תמאנו לא טובה ולא רעה.

קא משמע לן אם ימאנו לשמוע בקול ה', רעה תבא אליהם.

הערות

^[1] א. ב"עצמות יוסף" תמה דבגמרא כאן משמע שלתת להם חלק בארץ כנען הוי חידוש גדול יותר מאשר לתת להם חלק בארץ גלעד. ואילו במשנה נאמר: יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו. ומשמע דכל שכן בארץ גלעד לא ינחלו, היפך סברת הגמרא! ? ותירץ דהמשנה איירי קודם שאמר רבי מאיר שעיקר לימודו הוא מתיבות "בארץ כנען" וסלקא דעתין שרבי מאיר לומד מכל מה שהוצרך משה רבינו לכפול את התנאי, אם כן יש לומר שיותר ראוי לקנסם בארץ גלעד מאשר בארץ כנען, כפי שנתבאר לעיל. אבל הכא מיירי אם היה כתוב "ונאחזו בתוככם" ולא היה כתוב "בארץ כנען", ובזה יש לומר שפיר דארץ גלעד עדיפא טפי. היות וסייעו לכובשה. ב. וזה לשון רש"י: ואם כתב "ונאחזו בתוככם" ותו לא, הוה אמינא ואם לא יעברו יטלו כפי המגיעם בארץ הגלעד שנאחזתם בה כבר והם סייעו אתכם לכבשה, אבל בארץ כנען כלל לא. וברמב"ן הקשה: הרי במשנה משמע שיותר מסתבר לומר שלא ינחלו בארץ גלעד, אם כן אמאי לא אמר רבי חנינא אם לא היה הכתוב אומר "בארץ כנען" היינו סבורים שיקבלו בארץ כנען ולא בארץ גלעד, ואחרי שנאמר "בארץ כנען" אנו מפרשים "בתוככם" - אף בארץ גלעד! ? ותירץ: ואפשר שלשון "בתוככם" הוא משמע ליטול במה שהיו בתוכם בכיבוש אבל ארץ כנען שלא היו עמהם בכיבוש איני קורא בהם בתוככם. וראה שם עוד תירוצים.

^[2] א. רש"י. והקשו התוספות: וכי איזו סברא היא שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם שיצאו למלחמה! ? ותירץ הריטב"א: לפי שרוב כיבוש ארץ הגלעד היה בהם, כי לפי שהיתה טובה להם טרחו בכיבושה יותר משאר שבטים ובנו אותה, לפיכך ראוי שיטלו לפחות בארץ ישראל כנגד טורח זה, וראה עוד במהרי"ט, ב"פני יהושע" וב"מקנה ". ב. ובתוספות כתבו דזה פשיטא שהיו בני גד ובני ראובן מחוייבים לעבור את הירדן ולהלחם בארץ כנען, והתנאי שעשה עמהם משה היה במה שהם התחייבו לעבור חלוצים בראשי הצבא להיות ראשונים במלחמה, ואם לא יתאמצו יותר מאחיהם, יפסידו את ארץ גלעד ולא יקבלו אלא חלק בארץ גלעד וחלק בארץ כנען, כשאר אחיהם. ג. כתב ה"מקנה": הנה התנאי היה עם בני גד ובני ראובן, אך בפועל גם חצי שבט מנשה קיבלו חלק בארץ גלעד, ועמהם לא עשה משה תנאי! ? ובשלמא לפירוש תוספות יש לומר: היות וגם בלא התנאי, היו כולם באים למלחמה בארץ כנען, לפיכך לא עשה משה את התנאי - שיעברו חלוצים בראשי העם, אלא עם בני ראובן ובני גד שהתחייבו לעבור בראש המלחמה. אבל לרש"י, שהתנאי היה על עיקר המלחמה בארץ כנען, תיקשי: מדוע לא התנה משה את אותו תנאי גם עם חצי שבט מנשה שקיבלו חלק בארץ גלעד! ? וב"משך חכמה" [סוף פרשת מטות] תירץ שראובן וגד כבר החזיקו בחלקם שבעבר הירדן כמו שמבואר בירושלמי, והוא בא להוציא מהם, לפיכך היה צריך להתנות עמהם תנאי גמור ככל משפטי התנאים כמבואר בכתוב, אבל בני מנשה שעדיין לא החזיקו בחלקם בשעת התנאי שוב לא הוזקק למשפטי התנאים. ראה עוד שם ובמה שהביא ב"תורת אבירים" אות יט.

^[3] בריטב"א פירש שהיו שתים מהן פחותות בגדלן ובשויין, אך מעולות בטיבן ["עידית"]. ואחת גדולה במידתה ובשוייה אך אינה עידית כל כך. וכן ארץ כנען נחשבת יותר עידית וארץ גלעד גדולה יותר, ראה שם שפירש את כל הסוגיא לפי דרכו.

^[4] בבבא בתרא קל א מבואר שלדעת רבי יחנן בן ברוקא רשאי אדם לומר פלוני בני יירש את כל נכסי אף על פי שיש לו כמה בנים: כל שכן שיכול אדם לומר פלוני בני יירש שדה פלונית ופלוני בני יירש שדה פלונית. לפי זה, המשל מכוון להלכה, אך ברמב"ן הזכיר בתוך דבריו משל למי שמתנה עם מי שאינו בנו, משמע, שאין כאן אלא משל בעלמא, וראה עוד ב"מנחת יהודה" אות יא ד"ה ולפי וב"מקנה ".

^[5] ריטב"א.

^[6] דמדקתני אפילו בארץ כנען משמע כל שכן בארץ גלעד, וכפי שנתפרש לעיל במשנה.

^[7] לפי סדר הכתובים, ראה להלן בהערה 15.

^[8] רש"י. ובתרגום אונקלוס פירש: "הלא אם תיטיב עובדך ישתביק לך". כלומר, ימחל לך החטא. וכתב רש"י בפירושו על התורה: כתרגומו פירושו. אך בביאור הסוגיא כאן נטה רש"י מפירושו על התורה, כי בפירוש אמרו להלן: אם תיטיב - אגרא. וכתב ה"מקנה" שאונקלוס סבר כרבי מאיר ואליבא דרבי מאיר שייך לפרש לשון סליחה ומחילה, אבל רבי חנינא בן גמליאל אינו יכול לסבור כך, דפשיטא דאם לא ישוב לא ימחל לו ויקבל פורענות, ועל כרחך לפרש לשון משאת שכר. וב"מרומי שדה" להנצי"ב הקשה: לפי שיטת הגמרא כאן ש"שאת" פירושו שכר, אם כן אפילו לרבי מאיר אין צורך לכפול את התנאי, כי ה"שכר" אינו כסתם מתנה, אלא לפי הטבת המעשים, ובזה פשיטא שאם לא ייטיב את מעשיו לא יקבל שכר! ? ועוד, לפי דברי הרמב"ן [ביצה כ א במלחמות ה'] שבמתנה לאחר זמן אין צריך לכפול תנאו, אם כן לענין שכר המצוות אין צורך לכפול את התנאי אפילו לדעת רבי מאיר! ? [ראה שם שפירש "שאת" לשון בכורה, ותירץ קושיותיו על פי דרכו.] ולדברי ה"מקנה" אתי שפיר, כי עיקר הקושיא כאן היתה על רבי חנינא, כי לדברי רבי מאיר אפשר לפרש "שאת" לשון מחילת עון.

^[9] צריך תלמוד, אם לא היה כופל את דבריו מהיכי תיתי לומר שקין יקבל פורענות אם לא ייטיב את מעשיו, שמא לא אגרא ולא דינא, כמו שאכן מתרצת הגמרא! ? ויש שתירץ: סלקא דעתין דאם לא ייטיב את מעשיו, פשיטא שיקבל עונש על חטאו, ולא בא הקדוש ברוך הוא אלא להבטיחו שכר אם יחזור בתשובה. [ראה ב"מקנה" שפירש ב"תשובה מאהבה" שזדונות נעשות לו כזכויות.] לפיכך, מקשינן למה הוצרך לכפול את תנאו, לדעת רבי חנינא! ? ומשנינן דאחרי שהבטיחו לקבל שכר אם ישוב, צריך הדבר לאומרו שיקבל עונש אם לא ישוב, ולא נימא לא אגרא ולא דינא.

^[10] א. רש"י. וכן כתב רש"י בפירושו על התורה [בראשית כד ח, לז] שאם לא ימצא אליעזר אשה מבית אביו שתסכים לבא לארץ ישראל יוכל להשיאו אשה מבנות כנען, כי אברהם הקפיד שלא ישוב יצחק אל ארץ מולדתו יותר מאשר על כך שישא אשה מבנות כנען. ובתוספות חלקו על רש"י וכתבו שבודאי לא היה אליעזר יכול להשיא אשה כנענית ליצחק. וכן כתב הרמב"ן בפירושו על התורה, וראה ב"פני יהושע" שיש בזה מחלוקת במדרשים. ב. תוספות פירשו שהסוגיא מדברת על מה שהשביע אברהם את אליעזר לקחת אשה ממשפחתו. וביאור קושיית הגמרא הוא כך: בשלמא לרבי מאיר הסובר שאף אם ממשמעות לשונו נשמע הלאו מכלל ההן, בכל זאת צריך לומר בפירוש את הלאו, אם כן הוא הדין כאן הוצרך לפרש דבריו ולומר שאם לא יסכימו לתת לו יהיה נקי משבועתו, אף שזה דבר מובן מאליו שלא היתה כוונתו להשביעו על דבר שאינו בידו. אבל לרבי חנינא בן גמליאל, קשה מדוע הוצרך לפרש שאף אם לא יתנו לו את האשה לא יפטר מעונש על השבועה, הרי דבר המובן מאליו אינו צריך להאמר - "בירורי השיטות" בביאור דברי התוספות. וראה עוד במהרי"ט ובמה שהובא בהערה לעיל עמוד א בשם ה"קובץ שיעורים".

^[11] הגמרא הקשתה מן התנאי שהזכיר אליעזר בסיפורו ללבן ובתואל ולא מלשון התנאי כפי שאמר אותו אברהם ["ואם לא תאבה האשה" וגו'] ראה בזה במהרש"א, ב"פני יהושע" וב"מרומי שדה".

^[12] בין לרבי מאיר בין לרבי חנינא קא בעי לה - "שיטה לא נודע למי".

^[13] יש לעיין במי היו הקידושין תלויים, כי אם האשה ברשות עצמה, ובה הקידושין תלויים, אם כן איך יתכן להביאה בעל כרחה, ואם הקידושין תלויים בקרוביה, איך יתכן להביאה בעל כרחם, ומאי קא סלקא דעתין לעיל דמייתי לה בעל כרחייהו! ? וצריך לומר שאברהם היה מסופק אם האשה שירצה אליעזר לקדש תהיה קטנה [או נערה] שהיא ברשות אביה, או שתהיה בוגרת העומדת ברשות עצמה, לפיכך הוצרך לכפול את הדברים, כדי שלא ירצה אליעזר להביאה באופן שמי שהקידושין תלויים בו מסכים והשני מתנגד - ה"מקנה" ו"מרומי שדה".

^[14] הקשה ב"מרומי שדה" דגם אליבא דרבי מאיר אין צורך לכפול את התנאי היות ולא שייך "שכר" בלא מצות! ? ועוד הקשה הרי בהתחייבות על העתיד אין צורך בכפילות! ? [וכפי שהקשה אודות "אם תיטיב שאת" לעיל הערה 8]. ותירץ: בברכות נאמר בין השאר "ונתתי גשמיכם בעיתם" שהיא ברכה כמעט טבעית, שהרי לכל אומות העולם נותן גשמים דבר בעתו, ורק בישראל עיני ה' בארץ לתת לפי המעשה, לפיכך הוצרך הכתוב לכפול בשביל שינוי הטבע לרעה חלילה, אבל לענין העדר ברכות של למעלה מהטבע כגון "ורדפו אחד אלף", לא הוצרך לכפול. אבל לרבי חנינא גם לדברים של טבע לא הוצרך לכפול. כי מכלל הן אתה שומע לאו.

^[15] הקשה ב"פני יהושע": הרי יש הרבה קללות שאין לשמען מכלל הברכה, ומאי מקשה לרבי חנינא! ? ותירץ שהגמרא התכוונה לשאול על אותן קללות שכבר הוזכר בברכות את הפכן, מדוע הוצרך הכתוב לחזור ולהזכירן אליבא דרבי חנינא. ותירצה הגמרא שאף באותן ברכות שייך מצב של לא ברכה ולא קללה, כגון: "ונתתי גשמיכם בעיתם", עיקר הברכה שיבואו בעיתם, וסלקא דעתין דאם לא ילכו בחוקות ה' לא יהיו בעיתם אבל מכל מקום לא יעצרו הגשמים לגמרי משום הכי איצטריך למיכפל שלא יהיו לגמרי.

^[16] אף על פי שהקושיא והתירוץ אודות "אם בחוקותי תלכו" דומים למה שהקשו ותירצו לעיל אודות "אם תיטיב שאת", בכל זאת הפסיקה הגמרא ביניהם בענין שבועת אליעזר ואברהם, היות והיה עדיף לבעל הגמרא ללכת לפי סדר המקראות. [וראה ב"עצמות יוסף" שפירש טעם מדוע הגמרא חזרה כמה פעמים על אותה קושיא ואותו תירוץ].

למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שללמד ענין תנאי כפול הוא דאתא [שבא], שאם לא יקיימו את התנאי ינחלו יחד עם אחיהם בארץ כנען דווקא ולא בארץ הגלעד.

ור' חנינא בן גמליאל (אמר): אי [אילו] לא כתב רחמנא [היתה כותבת התורה] "בארץ כנען", הוה אמינא [הייתי אומר] "ונאחזו בתככם" (במדבר לב, ל) כוונתו — בארץ גלעד, שיחלקו בה עם שאר השבטים. אבל ארץ כנען — כלל לא יקבלו בה נחלה. ושואלים: ור' מאיר מה הוא אומר על כך? ומשיבים: לדעתו "בתככם" — כל היכא דאית לכו משמע [מקום שיש לכם בו אחוזה משמע] ובכלל זה ארץ כנען. ולפיכך לא בא הביטוי "ארץ כנען" אלא לכפול את התנאי.

תניא [שנויה ברייתא] בענייננו: אמר ר' חנינא בן גמליאל: משל למה הדבר, תנאי בני גד ובני ראובן, דומה — לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו, אמר: פלוני בני יירש שדה פלונית, ופלוני בני יירש שדה פלונית, ופלוני בני יתן מאתים זוז ויירש שדה פלונית, ואם לא יתן — יירש עם אחיו בשאר נכסים.

מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים — כפילו גרם לו. כלומר, זה שהוסיף וכפל האב והסביר מה יהא כשלא יתן. שאם לא היה כופל דבריו, ולא היה הבן נותן מאתים זוז לא היה נוטל כלום בשאר הנכסים.

ומקשים: והא לא דמיא [והרי אינו דומה] המשל למתניתין [למשנתנו]; התם קתני [שם במשנה שנה]: יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו, וכל שכן בארץ הגלעד, אלמא [מכאן] שכפילה לארץ גלעד נמי מהני [גם כן מועילה] שיחלקו בה עם שאר השבטים, שאלמלא כן לא היו בני גד ובני ראובן נוטלים חלק אף בגלעד,

והכא קתני [וכאן שנה]: מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים שכבר חילק לאחיו — כפילו גרם לו, אלמא [מכאן] שכפילה דווקא לשאר נכסים הוא דקמהני [שמועילה], אבל בחלק המגיע מן השדה שהיה צריך למלא בו תנאי היה זוכה בכל מקרה ולפי דרך זו, גם אלמלא הכפל היו בני גד וראובן נוטלים חלק בארץ הגלעד!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאמר ר' חנינא במשנה — אמר מקמי דנימא ליה [לפני שאמר לו] ר' מאיר שלשיטתו די היה לכתוב "ונאחזו" ואז היה במשמע שבלי הכפל לא יטלו בשניהם,

הא [זה] המשל שאמר בברייתא — לבתר דנימא ליה [זה לאחר שאמר לו] ר' מאיר "ונאחזו". וענה לו ר' חנינא ש"ונאחזו" הכוונה לגלעד והכפל לארץ כנען, ולזה מתאים המשל. ומעתה באים לדון בשיטות אלה.

בשלמא [נניח] לשיטת ר' מאיר המצריך תנאי כפול היינו דכתיב [זהו שנאמר] בדברי הקדוש ברוך הוא לקין "אם תיטיב — שאת, ואם לא תיטיב — לפתח חטאת רבץ" (בראשית ד, ז). אלא לר' חנינא למה לי לפרט את שני הצדדים? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] בלי כפל הדברים: אם תיטיב — תקבל אגרא [שכר], אם לא תיטיב — אין לך לא אגרא [שכר] ולא דינא [דין (עונש)], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כפל הדברים שאם אינו עושה טוב הרי הוא נענש.

ועוד, בשלמא [נניח] לשיטת ר' מאיר — היינו דכתיב [זהו שנאמר] בדברי אברהם לאליעזר כששלחו להביא אשה ליצחק "אז תנקה מאלתי" (שם כד, מא), אלא לר' חנינא בן גמליאל למה לי? והלא מכלל הן אתה שומע לאו! ומשיבים: איצטריך [צריך] הדבר לאומרו, שאם היה אומר רק "ולקחת אשה לבני" (שם לח)

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: היכא דניחא לה לדידה ולא ניחא ליה לדידהו מייתי בעל כרחייהו [במקום שנוח לה עצמה ולא נוח להם לבני המשפחה יביא אותה בעל כורחם], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם במקרה כזה אין עליו חובה להביאה.

ושואלים על הכתוב באותה פרשה: "ו אם לא תאבה האשה ללכת אחריך" (שם ח) למה לי? ומשיבים: איצטריך [צריך] הדבר לאומרו, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: היכא דניחא להו לדידהו ולא ניחא לה לדידה [במקום שנוח להם ולא נוח לה] — נייתי [שיביא] אותה בעל כרחה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' מאיר — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "אם בחקתי תלכו" (ויקרא כו, ג) יבואו עליכם הברכות וכתוב גם "ואם בחקתי תמאסו" (שם טו) תבואנה עליכם הקללות, אלא לשיטת ר' חנינא בן גמליאל למה לי כל זה? ומשיבים: אצטריך [הוצרך] הדבר לאומרו, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: אם בחקתי תלכו — הרי לכם ברכה, ואולם אם בחקותי תמאסו — אין לכם לא ברכה ולא קללה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שיש קללה בדבר.

ועוד, בשלמא [נניח] לדעת ר' מאיר היינו דכתיב [זהו שנאמר] "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" (ישעיה א, יט), "ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו" (שם כ), אלא לדעת ר' חנינא בן גמליאל למה לי לכפול? ומשיבים באותה דרך: אצטריך, סלקא דעתך אמינא [צריך הדבר, שמא יעלה על דעתך לומר] "אם תאבו" — תהא לכם טובה, "ואם תמאנו" — לא תהיה לכם לא טובה ולא רעה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

אגב הזכרת הפסוק הזה שואלים: מאי [מה] פירוש המילים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Why do I need this extra phrase? Conclude from it that it comes to teach the requirement of a compound condition.

And Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: If the Merciful One had not written: “In the land of Canaan,” I would say that the requirement: “They shall receive a possession among you” (Numbers 32:30) is referring to the land of Gilead, i.e., this land must be shared with the other tribes. But they would not inherit in the land of Canaan at all. The Gemara asks: And how does Rabbi Meir respond to this claim? He maintains that the expression: “Among you,” means anywhere that you have taken possession, including the land of Canaan. Therefore, the subsequent phrase “the land of Canaan” is superfluous and serves to teach that the condition must be doubled.

It is taught in a baraita with regard to this issue that Rabbi Ḥanina ben Gamliel said: Hear a parable: To what is this matter, i.e., the condition of the children of Gad and Reuben, comparable? It is comparable to a person who was dividing up his property among his sons, and said: My son so-and-so shall inherit such and such a field; and my son so-and-so shall inherit such and such a field; and my son so-and-so shall give two hundred dinars and inherit such and such a field, and if he does not give the money he will inherit a part of the remainder of the property with his brothers.

What causes the last brother to inherit a part of the remainder of the property with his brothers? The father’s double formulation of the condition causes him to inherit in this manner. It was therefore necessary for the father to state both sides and explain what will happen if the third brother fails to give the money. Had the father not repeated the condition, upon failing to give the two hundred dinars the son would not have received any portion of the property.

The Gemara asks: But the parable is not similar to the mishna, as there the mishna teaches: It might have been thought it meant that if they do not fulfill the condition they will not inherit even in the land of Canaan, and certainly not in the land of Gilead. This apparently indicates that the double formulation is also effective for them to inherit the land of Gilead with the other tribes. Otherwise, the children of Gad and Reuben would not receive any part of the Gilead either.

And yet here the baraita teaches: What causes the last brother to inherit a part of the remainder of the property with his brothers? The father’s double formulation causes him. This apparently indicates that the double formulation is effective for the rest of the property, whereas he would have received that portion of the field linked to the condition in any case. According to this reasoning, the children of Gad and Reuben would have been granted a portion in the land of Gilead even without the double formulation.

The Gemara answers: This is not difficult, as this case, referring to Rabbi Ḥanina ben Gamliel’s ruling in the mishna, was stated before Rabbi Meir said to him that the verse could simply have stated: “They shall receive a possession among you.” At that stage, Rabbi Ḥanina ben Gamliel maintained that if the two tribes did not fulfill the condition they would not inherit even in the land of Gilead, as indicated by his use of the term: Even, in the mishna.

Whereas that case, referring to the parable in the baraita, was taught after Rabbi Meir said to Rabbi Ḥanina ben Gamliel that when the phrase: “They shall receive a possession,” appears by itself it is referring to the land of Canaan. As stated previously, Rabbi Ḥanina ben Gamliel responded by explaining that had the verse not stated: “In the land of Canaan,” one would have said that the requirement: “They shall receive a possession among you” (Numbers 32:30), is referring to the land of Gilead, and they would not inherit in the land of Canaan. In other words, even without the compound condition they would have received a portion in Gilead, which is similar to the parable.

§ The Gemara proceeds to analyze these two opinions: Granted, according to the opinion of Rabbi Meir, who requires a compound condition, this is the reason that it is written, with regard to God’s rebuke of Cain: “If you do well, shall it not be lifted up? And if you do not do well, sin crouches at the door” (Genesis 4:7). However, according to the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel, why do I need both sides of this stipulation to be specified? The Gemara answers: Were it not for the double formulation it might enter your mind to say that the verse means: If you do well shall you not receive a reward? And if you do not do well you will receive neither reward nor punishment. The double formulation of the verse teaches us that if Cain fails to do well he will be actively punished.

The Gemara asks another question: Granted, according to the opinion of Rabbi Meir, this is the reason that it is written, with regard to Abraham’s instruction to Eliezer to bring a wife for Isaac: “Then you shall be clear from my oath…if they will not give her to you” (Genesis 24:41). However, according to the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel, why do I need this addition? The positive formulation of the oath already indicates the negative.

The Gemara answers: It was necessary for this to be stated; if Abraham had stated only: “And take a wife for my son” (Genesis 24:38), it might enter your mind to say: In a case where the arrangement is satisfactory for her, but not satisfactory for her family, he should bring her against their wishes. The verse therefore teaches us that Eliezer is not obligated to bring her against her family’s wishes.

The Gemara inquires about another verse in that chapter: “If the woman is not willing to follow you” (Genesis 24:8). Why do I need this clause? The Gemara answers: It was necessary, since it might enter your mind to say: If it is satisfactory for them but not satisfactory for her, he should bring her against her wishes. The verse therefore teaches us that he should not bring her against her wishes.

The Gemara asks a related question: Granted, according to the opinion of Rabbi Meir, this is the reason that it is written: “If you walk in My statutes” (Leviticus 26:3), you will receive blessings; conversely: “And if you shall reject My statutes” (Leviticus 26:15), you will receive curses. However, according to the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel, why do I need both of these clauses? The Gemara answers: They are both necessary, as it might enter your mind to say: If you follow My statutes you will receive a blessing, whereas if you reject My statutes you will receive neither a blessing nor a curse. The verse therefore teaches us that the rejection of God’s statutes warrants a curse.

The Gemara again inquires: Granted, according to the opinion of Rabbi Meir, this is the reason that it is written: “If you are willing and obedient you shall eat the good of the land” (Isaiah 1:19), whereas: “But if you refuse and rebel you shall be devoured by the sword” (Isaiah 1:20). But according to the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel, why do I need the double formulation? The Gemara answers in a similar fashion: It is necessary, as it might enter your mind to say: “If you are willing” you will receive good, i.e., reward, “but if you refuse” you will receive neither good nor bad. The verse therefore teaches us that this is not the case, and one who rebels will receive punishment.

In connection with the verse from Isaiah, the Gemara asks: What is the meaning of the phrase:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא: הא מקמי דנימא ליה רבי מאיר ונאחזו הא לבתר דאמר ליה רבי מאיר ונאחזו. קשיא לי בתר דאמר ליה רבי מאיר ונאחזו לימא מאי בתוככם בארץ כנען דהא פשיטא לן שאין נוטלין בארץ גלעד טפי מארץ כנען כדתנן שאף בארץ כנען לא ינחלו וכ"ש בארץ גלעד ואפשר שלשון בתוככם הוא משמע ליטול במה שהיו בתוכם בכיבוש אבל ארץ כנען שלא היו עמהם בכיבוש איני קורא בה בתוככם.
עוד י"ל מפני שדעתנו לקנסן וארץ כנען שוה יותר מארץ גלעד לפיכך הייתי אומר מאי בתוככם בארץ גלעד כדי שיהו מפסידין חלק הטוב שהיא ארץ כנען אבל אם שתק ולא אמר להם כלום יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו וכל שכן בארץ גלעד שהתנאי עליה.
וקשיא לן מקמי דנימא ר' מאיר ונאחזו אמאי אמר רבי חנינא בן גמליאל שאף בארץ כנען והוא הדין בארץ גלעד לא ינחלו מנא חיתי הא שלא ינחלו כלל בארץ הגלעד שסייעו בכיבושה הא ודאי כפי חלקם שבה היה להם ליטול וניחא לן שאין אדם מישראל זוכה בארץ עד שתכבש כולה לפיכך מי שלא סייע בכיבוש כולה אינו ראוי ליטול בה חלק של כלום אף במה שסייעו משל למה הדבר דומ' למי שאמר פלוני בני יטול שדה פלוני ופלוני שאינו בני יתן מאתים זוז ויטול שדה פלוני שאם לא נתן לא יטול כלום אף כאן אלו לא עברו בני גד ובני ראובן את הירדן לא היו ראויים ליטול מן הדין אף בארץ הגלעד שסייעו ונמצא משה עם בני גד כאדם שמתנה עם מי שאינו ראוי לירש שמי גרם לו שיטול כלום כפלו ואם אמר משה ונאחזו בתוככם היינו אומרים לכך בא הכתוב לומר שזוכין בה על יד בשעת כבוש ובמה שסייעו בכיבוש דינן ליטול אבל לא בארץ כנען והלכך המשל דומה למתנה עם בניו כדפרישית:

לא קשיא הא מקמי דנימא ליה ר' מאיר ונאחזו בתוככם הא לבתר דאמר ליה ר' מאיר ונאחזו בתוככם. ואיכא למידק השתא נמי דכתיב ונאחזו אמאי לא אוקמוה לארץ כנען, וכפילא לארץ גלעד אצטריך, דהא פשיטא לן טפי דלית להו בארץ גלעד מבארץ כנען, (הזעצער: אולי צריך להיות דהא פשיטא לן דלית להו טפי בארץ) וכדתנן שאף בארץ כנען לא ינחלו וכל שכן בארץ גלעד. ויש לומר דמעיקרא מקמי דנימא ליה ר' מאיר ונאחזו הוי סבירא ליה דפשיטא טפי דלא ינחלו בארץ גלעד, משום דתנאה עלה הוה, והוה במשמע אם יעברו תתנו להם מה ששאלו ואם לא יעברו לא תתנו אותה להן, וכן נמי לא יירשו אף בארץ כנען, דכיון דלא סייעו בכבושה למה ינחלו. אבל השתא דגלי לן קרא דאינן נפסדין לגמרי, דכתיב ונאחזו, טפי אית לן למימר דינחלו בארץ גלעד עם שאר השבטים מבארץ כנען, דבארץ גלעד שסייעו בכבושה ינחלו בארץ כנען שלא סייעו בכבושה לא ינחלו.
ואם תאמר ומקמי דנימא ליה ר' מאיר ונאחזו, למה לא ינחלו בארץ גלעד שסייעו בכבושה, ויש לומר לפי שאין אדם מישראל זוכה כלל בארץ אלא אם כן סייע בכל כבושה, והיה משה עם בני גד ובני ראובן כמתנה עם אחר שאינו בנו ואומר שדה פלונית לפלוני שאינו בנו על מנת שיתן מאתים זוז, שאם לא נתן לא יטול כלום, ומי גרם להם שיטלו כלל כפילה גרם להם.

תניא אמר רבי חנינא בן גמליאל מלה"ד לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו ואמר פ' יטול שדה פלוני ופ' שדה פ' ופלוני בני יתן מאתים זוז ויטול שדה פ'. פי' ואותו שדה היה מרובה בין במדה בין בדמים יותר מחלקו של כל השדות אבל שאר השדות היו יותר עידיות ואם לא יתן המאתיים זוז יירש עם אחיו בשאר נכסים מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים כפלו. פי' שאלמלא לא כפל לשונו לומר יירש עם אחיו בשאר נכסים אלא שאמר יירש עם אחיו בלבד הוה במשמע שלא יטול כל השדה אלא שיטול בה חלקו של כל השדות ואהני ליה כפילו ליטול חלקו במקום שיפול גורלו ואף בשאר נכסים שהם יותר עידיות ופרכינן והא לא דמי משל למתני' דאלו למתני' בלא כפלא לא היו נוטלים אף בארץ גלעד כלל א"נ לפי' האחרון לא היו נוטלים בו אלא חלק' וא' מי"ב בו ואלו במשל זה בלאו כפלא היה נוטל חלקו של כל השדות בשדה זה מיהת ולא אהני ליה כפילא אלא לשאר נכסים ומהדרינן הא מקמי דכתיב ונאחזו בתוככם הא לבתר דאמר רבי מאיר ונאחזו בתוככם פי' דמתני' איירי ר"מ מה דהוה אמינא אי לא כתיב אפילו ונאחזו בתוככם דלא הוו שקלי אלא חלק אחד מי"ב בארץ אבל משל דרב חנינא איירי בתר דפריך ר"מ ונאחזו ואהדר רבי חנינא דאפילו כי כתיב ונאחזו בתוככם ותו לא ה"א שיטלו כל חלקם בארץ גלעד ואהני בארץ כנען והיינו משל דרבי חנינא דאי לא אמר אלא אם לא יתן ירש עם אחיו היה נוטל כל חלקו באותה שדה ומשום דאמר בשאר נכסים אהני שיטול חלקו אף בשאר נכסים הא אלו לא כפלי' כלל ולא הזכיר שאם לא יתן יירש עם אחיו לא הי' נוטל אלא חלקו הנופל לו מאותה שדה בלבד דומיא דמתני' מקמי ונאחזו בה דלא הוו שקלי אלא חלק' בארץ גלעד ולמאן דפריש במתני' דלא שקלי מידי בארץ גלעד אע"ג דהכא במשל זה בלא שום כפילא היה נוטל חלקו מאותה שדה שאני מתניתין דקנסינן להו משא"כ ביורש זה שאין לנו לקנסו והרי זה ברור ונכון:

בשלמא לר"מ היינו דכתיב אז תנקה מאלתי ואם לא יתנו לך כו' אלא לרבי חנינא למה ליה פירש וליכא למימר דאהני ליה כפילא שאם לא ימצא לו אשה ממשפחתו שיוכל להשיאו אשה מארץ כנען דהא בלאו כפילא נמי משמע הכי למ"ד מכלל לאו אתה שומע הן שהרי אברהם התנה עמו שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען אא"כ היה הולך לארצו לראות אם יכול להשיאו אשה כדכתיב וישביעני אדוני לאמר לא תקח אשה מבנות כנען אם לא אל בית אבי תלך כו' ומכלל זה אתה שומע שאם ילך לארצו ולבית אביו ולא ימצא לו אשה שישאוהו מבנות כנען ואם כן לא יתנו לך למה לי:

אלא שלענין פסק במשל שהזכרנו כל שלא כפל ואף האחר לא נתן את המאתים אינו יורש אלא חלקו באותה שדה וכל שכפל על הדרך שהזכרנו יורש בשוה עם האחרים אלא שיש מדקדקים לומר דוקא ביתן ויירש אבל אם אמר יירש ויתן יורש כל השדה אע"פ שאינו נותן ומביאים ראיה ממה שאמרו בשני של יום טוב בענין הבו ארבע מאה זוזי לפלניא ולנסוב ברתאי אלא שאתה מוצא כשתעיין במה שפירשנו שם בפירושנו ובחבור זה שאין משם ראיה כלל ומכל מקום במשל שהזכרנו אלו כפל ואמר אם לא יתן לא יירש כלום אף באותו שדה לא אמר כלום שאינו יכול לעקור ירושה ממנו אבל השדות שנתן לאחרים קנו אע"פ שהם בלשון ירשה כמו שיתבאר בבתרא פרק נחלה ואם אמר לא יתן יירש עם אחיו ולא הזכיר בשאר נכסים אינו יורש אלא חלקו באותו שדה ואע"פ שפסקנו כר' מאיר ולדידיה בתוככם כל היכא דאית להו משמע בזו נראין הדברים כר' חנינא אם מצד שהוא ממון ואינו בדין תנאי לשיטתנו אם מצד שאין הענינים דומין מכל וכל ושאר דברים שבשמועה זו סוגיא בעלמא הוא והדברים פשוטים מפורשים בכדי צרכן בפירושי גדולי הרבנים:

גמרא אבל בארץ כנען כלל כלל לא מה שתלה רש"י הטעם בסיוע כבוש לא נהירא דבמשל שמביא אח"כ לא שייך טעם זה. ועוד תי' הוא שבא להשמיענו שיטלו בארץ כנען אפי' לא יסייעו לכבשה אלא ודאי חלוצים דקרא היינו שיהיו עוברים חלוצים לפני כל האחרים ואפי' היו גמי עוברים עם השבטים ומסייעים אותם לכבוש לא היה מועיל להם אלא א"כ היו עוברים חלוצים לפני כלם והיינו דכתיב והחלוץ עובר לפני הארון. והשתא ניחא דהעברת החלוץ הוי בעין נתינת מאתים זוז שבמשל. והא דקאמר בארץ כנען כלל לא אע"פ שהיו הולכים עמהם לסייעם בכיבוש היינו טעמא לפי שהוקצת לשאר שבטים מיד כששאלו ארץ הגלעד ונתרצה להם המקום וכן פרש"י לקמן טעם המשל שאם לא הזכיר בכפילתו שאר נכסים לא היה נוטל בהם לפי שהוקצו לשאר אחים. וא"ת ונאחזו בארץ כנען ולא לימא בתוככם וה"א בארץ כנען שהוקצת לשאר השבטים יטלו כ"ש בארץ הגלעד וי"ל דאז ה"א איפכא כדפרי' במתני' דמשמע פשטיה דקרא שבא הכתוב לקונסן בארץ גלעד אם לא יקיימו תנאם כנגד שייפה כחם בה אם יקיימו וכן במשל דבסמוך דקאמר ואם לא יתן ירש עם אחיו בשאר נכסים ואם לא אמר בשאר נכסים לא היה נוטל אלא באותה שדה וה"ה דאם לא אמר בשאר נכסים לא אמר עם אחיו ה"א דוקא בשאר נכסים ירש עמהם אבל באותה שדה החשובה שראוי ליתן עליה מאתים זוז לא יטול שנקנוס אותו כנגד היפוי כח הילכך ה"ג צריך למיכתב ונאחזו בתוככם בארץ כנען כי שתי הסברות אמת הם ואי זו מהם שלא היה כותב הייתי אומר שלא יטלו בה:

ואם לא יתן יירש עם אחיו בשאר נכסים. ר"ת הגיה בספרו ובשאר נכסים וכ"כ ר"ח בפירושיו ולא צריכי ונאחזו בתוככם בארץ כנען ולא כתיב ובארץ כנען:

הא לבתר דא"ל ר"מ ונאחזו וקא"ל ר' חנינא לר"מ דבנאחזו לחודיה בלא ארץ כנען לא סגי דאי לאו בארץ כנען לא היו נוטלים אלא בארץ הגלעד כי היכי דלא סגי במשל בירש עם אחיו בלא שאר נכסים כמו שפרשתי הטעם לפי שהוקצו לשאר אחיו ולשאר שבטים:

בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם לא תטיב וכו'. וא"ת אדרבא לרבי חנינא ניחא טפי דהוו להו כולהו הני ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין כדקאמר במי שאחזו אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול והוו להו ב' כתבים. וי"ל דסוגיא דהכא כאידך לישנא דקאמר התם אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וגמרי' מנייהו או שמא יש בהם צריכותא:

היינו דכתיב אז תנקי מאלתי משום דלר"מ דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו שמעי' דאפי' ילך לבית אביו ולמשפחתו ולא יתנו לו לא נפטר מעונש השבועה שקבל עליו וכי תי' היאך תיסוק אדעתיה שאם קיים שבועתו שלא יפטור השבועה. ופרש"י דאל"ה כפולות דאז תנקה וכו' הוה שמעי' דאפי' אם ילך לבית אביו ולמשפחתו ולא יתנו לו נשאר' השבועה קיימת לענין זה שלא יקח לו אשה מבנות כנען הילכך הוצרך לפרש שיתבטל השבועה לגמרי:

בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחקתי. תי' דבסוף שבועת העדות מסיק מודה ר"מ באיסורא דאמרי' מכלל הן אתה שומע לאו גבי שתויי יין ופרועי ראש (במיתה משום דאשכחן בספ"ק ובפ' דנדרים דגבי נדר לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ועוד מוכח במס' נדרים) והא דבעי' כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא שאר כסות וכתובה א"כ כל הני תקשי ליה אם בחוקותי אם תאבו אם תטיב הוא יתחטא בו ובכמה מקומות מצי למימר וליטעמיך ולא קאמר. ועי"ל דאם תטיב אם בחוקותי אם תאבו איכא כמה מצות דאית בהו ממונא והוא יתחטא נמי שייך לענין ממון כגון במטמא תרומה ובההיא דשבועות צריך לחלק כמו שפי' הר' י"ט דדוקא באיסור חמור הוא דאית ליה מכלל הן אתה שומע לאו כגון שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה משום דאשכחן בספ"ק ובפ"ב דנדרים דגבי נדר לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ועוד מוכח במס' נדרים דבשבועות אית ליה לר"מ מכלל הן אתה שומע לאו דתנן התם בפ"ב דשבועות שבועה שלא אוכל לך אסור דמשמ' הא שאיכל לך שבועה ור"מ היא דקתני ריש' קרבן לא אוכל לך וקאמר בגמ' מתני' מני ר"מ היא והיינו טעמא משום דשבועה הוא איסור חמור כדמוכח בס' בתרא דיומא דחשיב חייבי כריתות ולא תשא עמהם ואמרי' נמי בפ' שבועת הדיינים כל העולם נזדעזע. בשעה שאמר המקום לא תשא:

ונאחזו בתוככם. דמשמע שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם. בארץ כנען למה לי. ש"מ שבא לומר שלא יהיה התנאי כלום שלא יטלו בארץ הגלעד כנגד חלקם שבארץ כנען אלא יטלו חלקם ג"כ בארץ כנען. שהמעשה בטל מפני זאת הכפילה. ירושלמי בכל אתר פי' באיסורא דוקא כדאיתא בס"פ שבועת העדות מודה ר' מאיר באיסורא. ובהא אפי' גבי איסורא לית ליה דהא בכולי תלמודא אמרי' לרבי מאיר לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדאיתא בפ"ק דנדרים. (דף י"א) וכתב הרב בתשובת שאלה שא"צ לכפול התנאי אלא בגיטין וקדושין אבל בממונא לא בעי' תנאי כפול. איכא מ"ד שהטעם הוא שאין זה מוכר ונותן קרקעות אלא על תנאי שהקנה ואיך נוציא אותו מידו אם לא על תנאי שהתנה. אבל גיטין וקדושין אומדן דעת הוא מכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש אין התנאי אלא כמפליגה בדברים וקירוב הדעת הוא וריחוק הדעת הוא ואין תנאי מועיל בו לקרב ולרחק אא"כ חזקו בתנאים שנתפרשו בו ותנאי בני גד ובני ראובן לא היתה הארץ מוחזקת בידיהם ומ"ה הוצרכו לחזק התנאים. אבל קרקע המוחזק לו לאדם מירושתו או ממקחו א"צ חזוק לתנאו ואם לא נתקיים מה שהתנה לא נוציאנו מידו ע"כ [וכן] כתב הר"ם בזכייה פ"ג ורבותי הורו שא"צ לכפול את התנאי ולהקדים הן ללאו אלא בגיטין וקדושין בלבד ואין לדבר זה ראיה ע"כ. ובעל התשלום כתב בנדרים פ"ק דשאר משפטי התנאי בעי הרי"ף אפי' בממונא דהא אפילו ר' חנינא מודה בהו כדפרישנא ואף רבנן לא פליגי עליה אלא במכלל לאו אתה שומע הן ויחיד ורבים הלכה כרבים והאי דגבי גיטין וקדושין בעי' תנאי כפול משום דאשכחן לשמואל דאתקין בגיטא דשכיב מרע תנאי כפול ועשה זה שמואל שחשש לב"ד טועין דלמא איכא ב"ד דס"ל כר' מאיר דבעי תנאי כפול ואתי למשרי אשת איש לעלמא ולרווחא דמילתא הוא דעבד הלכך הואיל וחשש שמואל לזה אנן נמי נחוש לחומרא ולא לקולא אבל בדיני ממונות לא חיישינן לר' מאיר ע"כ. וליכא למימר דר' מאיר לא בעי תנאי כפול בדיני ממונות דהא תנאי בני גד ובני ראובן בדיני ממונות הוא. ובעל ההשלמה כתב שהרי"ף כתב בתשובה דבממונא לא בעי' תנאי כפול והן קודם ותנאי קודם למעשה ולא חד מאנפי דתנאי ואין להביא ראיה ממה שפי' (הרי"ף) במי שמת (רמז תתפ"ט) בההיא עובדא דפ' יום טוב שחל טעמא דאמר הבו ליה ולינסיב שלא פירשה משום מעשה קודם לתנאי כמו שפירשו שאר המפרשים שהרי הר"ם פירשה כן והטעם דשכיב מרע היה וא"צ חד מאנפי דתנאי דאילו רישא כי אמר הבו ולינסיב והוי ולינסיב תנאי. אי נסיב שקיל ואי לא לא. ואעפ"י שהמעשה קודם לתנאי. תדע דהא בסיפא דאמר לינסיב והבו ליה אע"פ שלא כפל את תנאו הוי תנאו תנאי אפי' לדעת הר"ם שכתב בממון בעי' תנאי כפול אלא ודאי בשכיב מרע לא בעי' חד מאנפי דתנאי דאיכא קנין וקנין כמעכשיו דמי. ואיכא מאן דפסק כרב אדא (ופסק) [דבעינן נמי] תנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר ועשה משפטי התנאי ששה. אבל הר"ם כתב שאינן אלא ארבעה (נמ"ש) ופסק כר' מאיר ל"ש באיסורא ול"ש בממונא. ומיהו הרי"ף הביא בתשובות משפטי התנאי דפ' מי שאחזו וביאר תנאי ומעשה בדבר א' כדאיתא במי שאחזו. שלא הטעתו. הוא הטעה את עצמו [וכיון] דלא פריש דברים שבלב אינן דברים:

היינו דכתיב הלא אם תטיב שאת בפרק שבועת הפקדון בסופו מוקמינן דבאיסורה אית ליה לר"מ מכלל הן אתה שומע לאו ולא רצה התלמוד כאן להאריך דברים ולאותה שיטה כמו שמתרץ רבי חנניה מתרץ רבי מאיר:

בפרש"י בד"ה ל"ל בארץ כו' הרי משמע נמי מונאחזו כו' למדרש ביה תנאי כפול עכ"ל הוא מגומגם דהשתא דקיימינן דמכלל הן אתה שומע לאו בלאו מונאחזו וגו' נמי שפיר שמעינן ליה דלא יטלו בארץ גלעד נגד חלקם שבא"י דמכלל הן כו' גם בפירוש ישן כל זה אינו וכצ"ל ל"ל בארץ כנען דמשמע מיעוטא שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ כנען ש"מ הוצרך לכפול כו' עכ"ל וכל השאר טעות וק"ל:

בד"ה ור"ח א"ל כו' והם סייעו אתכם לכבשה אבל בארץ כנען כלל לא כו' עכ"ל ולא ניחא ליה לפרש בחד טעמא דאי הוה כתיב ונאחזו בתוככם לא הוה מוקמינן ליה אלא בארץ כנען שהיו קצין בה כמ"ש לעיל אבל השתא דכתיב בארץ כנען ע"כ בתוככם לארץ גלעד אתא די"ל כיון דבתוככם משמע טפי מכח הך סברא שהיו קצין בה לאוקמה בארץ כנען לא לכתוב בארץ כנען שאינו חוזר לגופיה דשמעינן ליה מבתוככם אלא לכתוב בארץ גלעד במפורש וכצ"ל לדברי התוס' דלא סגי להו בהך חדא סברא דבארץ כנען לא ייפה כחם כו' דא"כ בארץ כנען אינו חוזר לגופיה אלא דלעיל במתניתין דאכתי לא אסיק אדעתיה הא דקא"ל ר"מ דלכתוב ונאחזו גו' בארץ כנען ל"ל אסיק אדעתיה הך סברא דטפי איכא לרבויי ארץ כנען משום הך סברא דהיו קצין בה כפרש"י אי משום שלא ייפה כחם בה כמ"ש התוס' ודו"ק:

תוס' בד"ה אי לא כתיב בארץ כו' שיצאו למלחמה ועוד דאינו דומה למשל דמייתי לכן נראה לר"י כו' עכ"ל כ"ה בת"י וק"ל:

בד"ה בשלמא לרבי מאיר כו' משמע מתוך פירושו שאם הלך כו' מותר בבנות כנען וזה אינו דלפי זה סד"א דר"ח ב"ג איירי בע"א ממה שאמר ר"מ לכך פר"י כו' עכ"ל כ"ה בת"י ולפירוש הקונטרס ודאי דניחא דהוי מעשה ותנאי שהמעשה היה השבועה וישביעני אדוני לאמר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני גו' והתנאי אם לא אל בית אבי תלך וגו' דמשמא אם ילך לא תחול השבועה ומותר ליקח מבנות כנען ויתיישב לפירושו הא דמייתי מעיקרא קרא בתרא אז תנקה מאלתי שהוא סיפורו של אליעזר ובתר הכי אייתי קרא דלקמיה שהוא דבורו של אברהם עצמו לאליעזר משום דבקרא קמא אינו מפורש התנאי דכתיב אשר לא תקח אשה לבני מבנות וגו' כי אם אל ארצי וגו' דמשמע שהשבועה היתה לשניהם שלא יקח אשה מבנות כנעני כ"א ממשפחתו אבל בקרא בתרא מפורש בלשון תנאי דכתיב וישביעני אדוני לא תקח גו' אם לא אל בית אבי תלך וגו' דמשמע אם ילך לא תחול השבועה ומותר בבנות הכנעני ולדברי התוספות ק"ק אמאי מייתי תלמודא קרא דבתריה מקודם ומיהו קשה לפרש"י שהרי המעשה קודם התנאי וישביעני גו' ואח"כ אם לא אל בית גו' שהוא התנאי גם בלאו דכתיב אז תנקה מאלתי היינו המעשה כי תבא אל משפחתי וגו' הוא התנאי ויש ליישב דסמך אקרא קמא בלאו דכתיב ואם לא תאבה האשה וגו' התנאי ונקית משבועתי שהוא המעשה הרי התנאי קודם למעשה גם דקרא בתרא מסיים ביה ואם לא יתנו לך אז תנקה מאלתי דהיינו תנאי קודם למעשה ודו"ק:

גמ' בן גמליאל אי לא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מי גרם כו' נכסים אף בני כו' הד"א. בד"ה מקמי כו' לאו ואם לא כו' כנען א"ל כו' הד"א:

תוס' בד"ה בשלמא כו' דיהיה נקי ונראה ששתי כו' כצ"ל ונ"ב וחוזר על מה שפירש ר"י שאינו כפרש"י שמותר ליקח כנענית וק"ל:

גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב כו' ואם לא תיטיב כו' אלא לר"ח ל"ל. וכן לקמן בואם בחוקותי תמאסו ובואם תמאנו. וק"ל הא אמרינן בברכות (ז) כל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי לא חזר בו ע"ש. וא"כ הוצרך לכפלו. ובהכפלו פשוט דאפי' אצלו יתברך מהני התנאי. וי"ל לפי שהפורענות על חטא איננה רעה באמת שע"י מתמרק החטא ויזכה לחיי עד:

רש"י ד"ה ל"ל בארץ כנען. הרי משמע כו' עד תנאי כפול. עי' רש"א שמחק כ"ז ושכן גם בפרש"י ישן אינם. ול"נ דזהו הגה"ה מחכם אחד להקשות אפרש"י דמ"מ אף לר"מ באכ"נ מיותר דשפיר הוה תנאי כפול גם בלתו הואיל שיכתב ואם ל"י ונאחזו בתוככם. לזה מפרש אלא (באמת) קרא יתירא הוא ולמדרש ביה דבעלמא בעינן תנאי כפול:

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְנוּ דִּכְתִיב "אִם תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". מקשים במתניתין אמאי לא הביא רבי מאיר פסוק זה ד'אִם תֵּיטִיב' (בראשית ד, ז) או פסוק ד'אָז תִּנָּקֶה' (בראשית כד, מא) או פסוק ד'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' (ויקרא כו, ג) דקדמי לקרא (במדבר לב, כט) ד'בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן'?
ונראה לי בס"ד דפסוק 'אִם תֵּיטִיב' ופסוק 'אִם בְּחֻקֹּתַי' הם דברי השם יתברך ואיכא למימר הכא שאני משום דאמרו בגמרא דברכות (ברכות ו:) אמר רבי משמיה דרבי יוסי כל דבור היוצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר ולכן אי לאו דכפליה היה מתקיים השכר אפילו אם ימאסו בחקותיו ואפילו אם לא יטיב ולכך הוא יתברך חזר ואמר בפירוש הגזרה להפך וכמ"ש פני יהושע לתרוצי בעד רבי חנינא בן גמליאל עיין שם.
ולכן כיון דאיכא למדחי בהכי הביא פסוק 'בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן' שהוא בדברים שדבר משה רבינו ע"ה עמהם והא דלא הביא פסוק ד'אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי' משום דהוה קודם מתן תורה ואפשר לומר בדיני בני נח כך היו נוהגים במשפטי התנאים ואין הוכחה מזה כי עדיין לא נמסרו חוקות התנאים מסיני וניחא ליה להביא פסוק האמור אחר מתן תורה שנמסרו אז חוקות התנאים ומשפטי התורה.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְנוּ דִּכְתִיב: 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ', 'וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ', אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל, לָמָּה לִי? (ויקרא כו, טו). קשא והלא כבר הקשה לו מפסוק (בראשית ד, ז) 'אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת'? ותירץ דהוה אמינא 'אִם לֹא תֵיטִיב' לא אגרא ולא דינא והכא נמי יתרץ הכי וכדמשני ליה הכי באמת דהוה אמינא לא ברכה ולא קללה.
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב פני יהושע ז"ל אף על גב דמלתא דפשיטא היא שהוצרך לכפול משום דנפישי קללות טובא דאין לשומען מתוך הן דברכות אלא דנראה דאפילו הכי מקשי שפיר מהנך קללות דשייכי בהך עניינא גופא דברכות כגון וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם (ויקרא כו, ד) דמכלל הן נשמע דאם לא ילכו בחקותי לא יהיה להם גשם ואפילו הכי הוכפל בפרשה וכהאי גונא טובא ואפילו הכי משני שפיר דבחדא מלתא נמי איכא מידי דלאו ברכה ולאו קללה כגון וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם עיקר הברכה שיהיה בעתם גשמי הברכה מה שאין כן אם לא ילכו בחקותי לא יהיו בעתו אבל מכל מקום לא נעצרים הגשמים לגמרי משום הכי אצטריך למכפל שלא יהיו נעצרים לגמרי וכן בכל כיוצא בזה עד כאן לשונו.
ובזה נתרצה שפיר קושיא שהקשיתי דהמקשן ידע שיש לתרץ הכא באותו תירוץ של 'אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת' דאם לא ילכו בחוקות הא־ל יתברך לא יהיה ברכה דהיינו גשמי רצון בעתם ולא יהיה קללה שיהיו נעצרים לגמרי וכן בכל אותם קללות שיש כנגדם בברכות איכא למימר הכי אך סבר המקשן דהתירוץ הזה הוא דוחק יען דמאחר דבפרשה זו יש קללות גדולות שצריך לכתוב בפירוש על אם לא ילכו בחקותי והם אותם שלא נזכר כנגדם בברכות וכמו שכתב הרב פני יהושע ז"ל אם כן שומע אני שודאי גם אותם קללות של גשמים וכיוצא שנזכר כנגדם ברכות באם ילכו בחקותיו גם אלו יהיה להם כנגדם קללות אם לא ילכו כיון דבאמת איכא קללות טובא בפירוש למה יהיו ניצולים מקללות אלו ואדרבה הסברה מחייבת כיון דצריך שיבואו עליכם קללות אם ימאסו ראוי יותר שיבואו קללות שהם הפך אותם הברכות ולא דמי להך קרא ד'אִם תֵּיטִיב' דהוה אמינא אם לא יטיב ליכא אגרא ולא דינא דהתם לא נמצא דינא מפורש כלל אם לא היה כופל הדבר ותירץ לו דאפילו הכי הייתי חושב וכדי שלא לטעות פירש להדיא.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְנוּ דִּכְתִיב: "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם" וְכוּ', "וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם" וְכוּ'. אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל, לָמָּה לִי? (ישעיהו א, יט). גם כאן יש להקשות קושיא דלעיל דהא כבר הקשה לו מפסוק 'אִם בְּחֻקֹּתַי' (ויקרא כו, ג) ותירץ לו דהוה אמינא לא ברכה ולא קללה וכאן נמי יתרץ דהוה אמינא לא טובה ולא רעה! וכאן לא שייך תירוץ דלעיל.
ונראה לי בס"ד דהמקשן סבר כאן לא יכון תירוץ זה משום דמצינו בתורה בפסוק 'אִם בְּחֻקֹּתַי' הנאמר לרבים דאם לא ילכו בחוקות השם יתברך לא יהיו ניצולים מקללות שהם הפך הברכות לכן גם בדברי הנביאים יש לומר כן וליכא למטעי בסברה זו לומר אם ימאנו לא טובה ולא רעה מאחר דמפורש בתורה הפך סברה זו והשיב התרצן דאף על פי כן פירש הנביא בדבריו ולא סמך אילפותא למילף מדברי תורה.

בד"ה אי לא כתיב כו' פי' בקונטרס כו' וקשה וכי איזה סברא היא שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם כו' עכ"ל. ולכאורה אין בזה כ"כ קושיא דשפיר מצי סבר כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ או כמ"ד לאלו ולאלו נתחלקה וא"כ אין זה ענין לכיבוש אלא שנטלו בתורת ירושה מאבותיהם וא"כ אטו משום שלא סייעו לכיבוש יפסידו ירושת אבותיהם הא ודאי מדינא ליכא למימר הכי דהא אפילו טפלים ובנות יורשות נטלו אע"ג דלאו בני כיבוש נינהו אלא שאם לא יסייעו לכיבוש יש להם עונש בידי שמים כמו שאמר להם משה ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' כנ"ל ליישב פרש"י אלא דבלא"ה נראה מפשטא דקרא כמו שתירצו בתוספות דהתנאי היה שיחלצו חושים דוקא לילך בראש ואפ"ה אתי שפיר מה שאמר להם משה ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' כיון שהתחייבו עצמן בכך כדמסיים קרא והיוצא מפיכם תעשו:

גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תטיב שאת כו' אם בחקותי וגו'. כבר כתבתי שהתוס' בס"פ שבועת העדות כתבו אהא דמסקינן התם דר"מ גופא לא קאמר אלא בממונא אבל באיסורא מודה דמכלל לאו אתה שומע הן דהכא משום דרוב המצות אית בהו ממונא ובאמת דלכאורה דבריהם תמוהין דהא משמע דהא דקאמר ר"מ בממונא היינו כשהמעשה הוא ממון דומיא דארץ הגלעד שהוא דבר שבממון משא"כ בתנאי לא איכפת לן דהתם נמי התנאי הוי אם יעברו שהוא דבר שבגופו וכיוצא בזה דקדקתי בלשון התוס' בפרק מי שאחזו דף ע"ה בד"ה לאפוקי ע"ש מיהו בההיא דס"פ שבועת העדות דמייתו מהך דשמעתין אתי שפיר להיפך דאיכא למימר דהמעשה באם תטיב ואם בחקותי הוא שכר המצות ודמיא טפי לממונא מלאיסורא אלא שכל זה דוחק ובר מן דין קשיא לי מאי מקשה הכא מאם תטיב ומאם בחקותי דהא ודאי הוצרך לכפול דהא בפ"ק דברכות אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי שכל דיבור היוצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר וא"כ אי לאו דכפליה היה מתקיים השכר אף אם לא נתקיי' התנאי תו איכא למידק מה שכתבתי לעיל דמשמע מפרש"י דעיקר טעמא דר"מ דבעי כפילא היינו משום דלא אלים תנאי לבטל המעשה שהתחיל מיד וא"כ לא שייך הא מילתא באם תטיב ואם בחקותי דאכתי ליכא מעשה כלל דאדרבא לשון אם היינו לכשיתקיים התנאי ולא מעכשיו כדאי' בפ' מי שאחזו. והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא והיינו לפי מה שהעליתי בסמוך דעיקר טעמא דר"מ ודאי משום דמסברא לעולם המעשה קיים ולא אתי דיבורא ומבטל המעשה אם לא עכ"פ היכא שהדיבור הוא בענין היותר טוב מה שמועיל בכ"מ וכיון דאשכחן דב"ג וב"ר שהוא ממון דבעי ת"כ ממילא מוקמינן נמי לכולהו תנאי' שיש בהן מעשה נמי דוקא בכה"ג ורחב"ג דפליג היינו דס"ל דליכא שום צד מעליותא בכפילות דברים כיון דמכלל לאו נשמע הן אין לחלק כלל וא"כ מקשה הכא שפיר מכל הנך דשמעתין דנהי דאיכא האי טעמא שהוצרך לכפול דאל"כ לא היה חוזר מ"מ השתא דכפלי' ודאי חוזר בו א"כ ע"כ דכפילא שכפלו בפירוש עדיף טובא מהיכא דלא כפלו אבל לרחב"ג דלא מהני כפילא כלל אם לא בדבר חדש מקשה שפיר וכן יש לפרש בכל הסוגיא כמו שאבאר:

(קונטרס אחרון) ע"ב גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תטיב שאת כו' ואם בחקותי תלכו וגומר וכתבו התוספות בס"פ שבועת העדות דאף על גב דר"מ גופא לא איירי אלא בממונא ולא באיסורא אלא משום דרוב המצות אית בהו ממונא וכתבתי דיש לתמוה הרבה בדבריהם דהא משמע בפשיטות דהא דמחלקינן בין איסורא דאית בה ממונא היינו לענין המעשה ולא בענין התנאי וא"כ מה זה שכתבו דרוב המצות אית בהו ממונא דהא המצות אינן המעשה אלא התנאי תלוי בהן. וכיוצא בזה דקדקתי בפ' מי שאחזו דף ע"ה בד"ה לאפוקי וכתבתי ליישב דבריהם בדוחק. לולי דבריהם יש ליישב הסוגיות בפשיטות שיהיו עולין בקנה א' הסוגיא דהיכא ודס"פ שבועת העדות כמ"ש כאן בפנים ולעיל בלשון המשנה:

שם בשלמא לר"מ היינו דכתיב אז תנקה מאלתי. הא דמייתי מהאי קרא שהוא סיפור אליעזר ולא מייתי מעיקרא האי קרא דאם לא תאבה האשה ללכת שהן דברי אברהם בעצמו נראה משום דודאי מפשטא דקרא דשבועת אברהם לאליעזר משמע דעיקר השבועה לא היה אלא שלא יקח אשה מבנות כנען אבל לענין שיקח לו אשה ממשפחתו לא משמע שהשביעו על כך ולא שמעינן לה אלא מדיוקא דקרא דאם לא תאבה האשה והיית נקי מאלתי דמשמע דאם תאבה שייך השבועה נמי וא"כ אדרבא לכאורה הוי מהכא סייעתא לרחב"ג דמכלל לאו נשמע הן אבל מקרא דאז תנקה מאלתי מקשה שפיר שהוא דרך תנאי גמור דהכי כתיב בהדיא וישביעני אדוני אשר לא תקח אשה אם לא אל בית אבי תלך משמע שהשביעו ג"כ על ככה ואפ"ה הוצרך לכפול כנ"ל וכ"כ מהרש"א ז"ל אלא דלא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א ז"ל לשיטת התוס' דלשיטתם נמי מה שכתבו דב' שבועות השביעו היינו נמי מקרא דאז תנקה מאלתי וכדפרישית. ומה שהקשה מהרש"א ז"ל עוד בשיטת רש"י דהוי מעשה קודם לתנאי דהשבועה היא המעשה נ"ל דלא קשה מידי דבלא"ה לא בעינן לענין שבועה כל דיני התנאים דאלת" ה היכי שייך ביה שום תנאי ות"ל דהשבועה גופא א"א לקיים ע"י שליח וכמ"ש בפ' מי שאחזו דף ע"ה בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש אלא דלענין מכלל לאו אתה שומע הן שפיר שייך בפלוגתא דר"מ ורחב"ג דלמ"ד לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אין כאן שבועה כלל דלא הוו אלא כידים שאין מוכיחות דלא הוו ידים דכתיב כי יפליא וה"נ דכוותי' ובהכי א"ש טובא כל הסוגיא דפ"ק דנדרים ולא נצטרך לדחוק דנדרים איסורא דאית בהו ממונא הוא מיהא בההיא דשמעתין בלא"ה א"ש כדפרישית דעיקר השקלא וטריא דכיון דאשכחן מיהא שום דוכתא שהכפל מועיל יותר ה"נ אית לן למימר בתנאי שיש בו מעשה גמור כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטיב:

תוספות בד"ה בשלמא לר"מ כו' שהרי משמע מתוך פי' הקונטרס שאם הלך אליעזר כו' יהא מותר בבנות כנען וזה אינו עכ"ל. אמת שכן נראה ג"כ מפרש"י בחומש ולענ"ד זה מוכרח דאי ס"ד שאסר בנות כנען לגמרי א"כ מה צורך להשביעו על ככה דבדיבור בעלמא הוי סגי כיון דלא הוי שלוחו על בנות כנען כלל וכל שליח שעבר על שליחותו פשיט' דלא עשה כלום משא"כ אם עיקר התנאי הי' דוקא לאסור בנות כנען אם לא יאבו בני משפחתו ליתן לו אשה ואם לא יאבו הותר לו לילך וליקח אשה מבנות כנען א"כ הוצרך להשביעו שלא יערים בכך וכבר הארכתי בזה דלכאורה מה שפרש"י בחומש ג"כ בפסוק דאולי לא תאבה האשה דאלי כתיב בת היתה לו לאליעזר והשיב לו אברהם אין ארור מדבק בברוך א"כ משמע לכאורה דאף אם לא תאבה אפ"ה לא הותר בכנענית וקודם לזה פרש"י על פסוק וקח לי משם אשה שיקח לו מבנות ענר אשכול וממרא וכנענים היו וכבר הרגישו המפרשים בזה ואני לא הארכתי בהם דמדרשים חלוקים הם ואין להאריך כאן:

גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחקותי כו' אלא לרחב"ג למה לי. אע"ג דמילתא דפשיטא היא שהוצרך לכפול משום דנפישי קללות טובא שאין לשומען מתון ההן דברכות אלא דנראה דאפ"ה מקשה שפיר מהנך קללות דשייכי בהנך עניני גופא דברכות כגון ונתתי גשמיכם בעתם דמכלל הן נשמע דאם לא ילכו בחקותי לא יהיה גשם ואפ"ה הוכפל בפרשה וכה"ג טובא ואפ"ה משני שפיר דבחדא מילתא גופא נמי איכא מידי דלא ברכה ולא קללה כגון ונתתי גשמיכם בעתם עיקר הברכה שיהא בעתם גשמי הברכה משא"כ אם לא ילכו לא יהיו בעתם אבל מ"מ לא יעצרו הגשמים לגמרי מש"ה איצטריך למיכפל שלא יהיו לגמרי וכן בכל כיוצא בזה וכה"ג יש לפרש נמי בהא דמקשה בסמוך בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תאבו ושמעתם ואם תמאנו ומריתם אלא לר"ח ב"ג ל"ל משום דהמקשה נמי הוי סבר דהאי חרב תאכלו לאו חרב ממש הוא דלא שייך ביה שפיר לשון אכילה ועוד שאין זה דבר והיפוכו אע"כ הוי מפרש להאי חרב תאכלו שיאכל' מחורבת הארץ ולא מטוב הארץ דהוי דבר והיפוכו וא"כ מקשה שפיר ואהא משני נמי שפיר דאכתי ה"א לא טובה ולא רעה קמ"ל חרב תאכלו כדמסיק דקשין לגוף כחרבות כנ"ל נכון:

למה לי. בארץ כנען דמשמע מיעוטא למעוטי שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ כנען (הרי משמע נמי מונאחזו בתוככם שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ ישראל אלא קרא יתירא הוא למדרש ביה תנאי כפול) ש''מ הוצרך לכפול ולומר אם לא יעברו לא יהא בדברי כלום ואי לא כפלו היתה מתנתו קיימת דמכלל הן לא נשמע לאו: ורבי חנינא. אמר לך לעולם לא בא לכפול אלא לפרש שאפי' לא יעברו לא יפסידו נחלתם מכל ארץ ישראל ואם כתב ונאחזו בתוככם ותו לא ה''א ואם לא יעברו יטלו כפי המגיעם בארץ הגלעד שנאחזתם בה כבר והם סייעו אתכם לכבשה אבל בארץ כנען כלל לא לא בתוכה יטלו ולא בארץ גלעד כנגדה להכי כתב בארץ כנען שאף בארץ כנען יטלו אע''פ שלא סייעו לכובשה אבל למעוטי שלא יטלו ארץ הגלעד כנגדה לא איצטריך דמכלל הן הוה שמעינן לאו: כל היכא דאית לכו משמע. ועל כרחך לא כתב בארץ כנען אלא למעוטי ארץ גלעד שלא יטלוה כולה על פי מתנתו שאמר להם ונתתם להם וללמדינו דמכלל הן לא הוה שמעינן לאו: משל. דמשה: למה הדבר דומה כו'. כך שאר השבטים יטלו ארץ כנען ושני שבטים אלו יעברו את הירדן למלחמה דהיינו דומיא דיתן להם מאתים זוז ויטלו ארץ הגלעד ואם לא יעברו לא יפסידו חלקם בארץ כנען דהיינו שאר נכסים: מי גרם לו ליטול עם אחיו בשאר נכסים כפילו גרמא לו. דאם לא כפל הייתי שומע דאם לא יתן יטול באותו שדה כפי חלק המגיעו בו אבל בשתי שדות שהקציתים לאחיו לא יטול כלום וכל שכן שלא יטול באותו שדה כנגד שאר נכסים אף בני גד ובני ראובן כפילת הדברים גרמא להם ליטול חלקם בארץ כנען שאם לא כפל הייתי אומר לא יטלו בה כלום אלא בארץ גלעד מה שמגיעם בה: התם. מתני' קתני שאם לא כפל לא היו נוטלין כלום לא כאן ולא כאן דקאמר שאף בארץ כנען שאיננה חביבה להם לא יטלו מדקתני שאף משמע דכל שכן בארץ גלעד שבחרו בה: ה''ג אלמא כפילא לארץ גלעד נמי אהני והכא קתני מי גרם לו כו'. אלמא לא אהני אלא אארץ כנען דבלאו כפילה נמי הוו שקלי מה שמגיעם בארץ גלעד: לא קשיא. מתני' דקתני שאף דמשמע דכל שכן בארץ גלעד: מקמי דנימא ליה ר' מאיר. אם כן נכתוב ונאחזו והוה סבר ר' חנינא דכולא מילתא דריש רבי מאיר לתנאי כפול הלכך אמר ליה שאלמלא כן שכפל דבריו יש משמע שאף בארץ כנען לא יטלו וכ''ש במקום החביב להם דמכלל הן היינו שומעין לאו ואם לא יעברו לא תתנו להם את ארץ גלעד וממילא דבארץ כנען לא שקלי דהא לא אזלי למכבשה וברייתא דקתני דלא אהני כפילה אלא לארץ כנען אמר רבי חנינא בתר דאמר ליה ר' מאיר נכתוב קרא ונאחזו למ''ל בארץ כנען אמר ליה ר' חנינא ליטול חלק בארץ כנען אהני דאי לא כתביה הוה אמינא ונאחזו בתוככם בארץ גלעד: שאת. משאת שכר: ואם לא תיטיב לפתח. פורענות מוכנת לבא אלמא כפילה בעינן ואם לא כפליה מכי אמר אם תיטיב שאת הוה שמעי' דאפי' אם לא תיטיב נמי שאת דתנאי שלא כפלו אינו מבטל מתנה: למה לי. אם תיטיב נשמעת מכללא: ס''ד כו'. כלומר מכללא לא הוה נפקא לן אלא ביטול מתנה הא אם לא תיטיב לא תשא שכר ופורענותא נמי לא תשקול להכי איצטריך כפילה דינא דפורענותא: בשלמא לר' מאיר. דאמר מכללא לא שמעי' היינו דכתיב אז תנקה מאלתי לפי שהשביעו אם לא אל בית אבי תלך תחול עליך שבועה ומכללא לא שמעינן דאם תלך לא תחול: למה לי. לפרושי אם תלך תנקה אלא דאי לא כפליה לא הוה מבטל תנאה לשבועה דאפי' ילך תחול עליו אם יקח לו אשה מבנות כנען: היכא דניחא לה. לאשה: ולא ניחא להו. לקרובים: נייתי. להכי נכתב האי למיתלי נמי בקרובים ואם לא יתנו לך קרובים והיית נקי: למה לי. ואם בחקותי תמאסו נשמע מכלל ברכה קללה:

אי לא כתב ארץ כנען ה''א בתוככם בארץ גלעד. פי' בקונט' דאם לא יעברו יטלו חלקם כפי המגיעם בארץ גלעד שנאחזו בה כבר והם סייעו [אתכם] לכבשה אבל בארץ כנען כלל וכלל לא שהרי לא סייעו לכבשה קא משמע לן דאעפ''כ יטלו וקשה וכי איזו סברא היא שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם שיצאו למלחמה [ועוד דאינו דומה למשל דמייתי] לכך נראה לר''י לפרש דפשטיה דקרא הכי אם יעברו חלוצים בראשי הצבא להיות ראשונים במלחמה בשכר טובה זו שיעשו עם אחיהם תנתן להם ארץ הגלעד ואם לא יתאמצו יותר מאחיהם ונאחזו והכי נפרש דאי לא כתב בארץ כנען ה''א שאם לא יעברו חלוצים בראש המלחמה ולא יסייעו בכיבוש הארץ אלא כשאר שבטים כלל וכלל לא יטלו מארץ כנען קמשמע לן דאף על פי כן יטלו וקשה דהיכי תיסק אדעתיה שלא יטלו כלל בארץ כנען כיון שסייעו בכיבוש כמו אחרים וי''ל דסד''א כיון שהוקצה ארץ כנען לשאר שבטים שהרי מאותה שעה ששאלו בני גד ובני ראובן ארץ גלעד נעשו כמו שסלקו עצמן מלחלוק בארץ כנען ונימא שאם לא יקיימו תנאם לא יהיה להם חלק בה קא משמע לן בארץ כנען לומר שיטלו חלקם כשאר שבטים כאן וכאן ואם תאמר לכתוב קרא בארץ כנען בלבד ולא נכתוב ונאחזו בתוככם וממילא ידענו כיון שנוטלים חלקם בארץ שהוקצה לשאר שבטים כ''ש שיטלו חלקם בארץ גלעד שלא הוקצה לשאר שבטים וי''ל דאדרבה ה''א בארץ כנען שלא נתייפה כחם דין הוא שיטלו אבל בארץ גלעד שנתייפה כחם בה יקנסו ממנה ולא יקחו בה כלל לכך נכתבו שניהם: בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב אז תנקה מאלתי אלא לר' חנינא למה לי. תימה מה ענין זה אצל מחלוקת והלא לא היה תנאי אלא בפירוש אמר שישבע לו שיקח אשה לבנו ממשפחתו ואם לא פירש הקרא תנקה מאלתי אם לא יתנו לך הייתי אומר שהיה עובר שבועה בין יתנו ובין לא יתנו אם לא היה מביא אשה ומה שפירש הקונטרס קשה להבין שהרי משמע מתוך פי' שאם הלך אליעזר למשפחת אברהם והם לא ירצו ליתן לו שיהא מותר בבנות כנען וזה אינו [דלפי זה סד''א דר''ח ב''ג איירי בע''א ממה שאמר ר''מ] לכן פר''י בשלמא לר' מאיר דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו אע''פ שסברא הוא כשאדם מתנה עם חבירו אם תעשה זה אתן לך זה ואם לא תעשה לא אתן לך כמו כן כאן אע''פ שהוא סברא שלא השביעו אלא על מנת שיתנו הוצרך לפרש אם לא יתנו תהיה נקי אבל לר' חנינא דאזיל בתר סברא לפי דעת בעלי התנאים למה פירש אם לא יתנו לך פשיטא אם לא ירצו ליתן דיהיה נקי ולמה''ר יצחק נראה ששתי שבועות השביעו אחת שיקח אשה לבנו ממשפחתו ושבועה אחרת שאם לא יתנו לא תקח אשה מבנות כנען ודייק מדכתיב ונקית משבועתי זאת משמע שיש שבועה אחרת:

קידושין סא ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף סא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד