קידושין סא ע"א

דף סא - א

המקדיש את שדהו בשעת היובל [בזמן שהיובל נוהג], ובא לפדותה, נותן בפדיון של שדה הראויה לזרע חומר [כור] שעורים, חמשים שקל כסף.

אם היו בשדה זו נקעים [גומות] עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדין עמה, כלומר, אינם נכללים בדין חמישים שקל כסף לבית כור שעורים, אלא פודים אותם בשוויין. ^[2] היו הנקעים עמוקים פחות מכאן [פחות מעשרה טפחים], או שהיו הסלעים גבוהים פחות מעשרה טפחים, הרי הם נמדדין עמה ופודה אותם, לפי חשבון של חמשים שקל כסף לבית כור שעורים.

והוינן בה [דקדקנו במשנה זו]: אם היו עשרה טפחים, נהי דבהדי ארעא לא קדשו [אמנם אינם מתקדשים עם הקרקע], אבל אמאי לא נקדשו באפי נפשייהו [בפני עצמם]!?

כלומר, אמנם אינם נמדדים כיחידה אחת עם הקרקע, ואיננו מחשבים את המדרון שלהם, אבל מדוע לא נחשב על כל פנים את שטח קרקעית הנקעים עצמן, ואת שטח הסלעים עצמם!? ^{[3] [4]}

וכי תימא [אם תרצה לומר]: כמה דלא הוי בית כור לא חשיב, כלומר, לא נאמר דין חמישים שקל כסף, אלא לשדה שיש בה לפחות בית כור, אבל בשדה קטנה מבית כור, אינה נפדית אלא בשוויה, לפיכך שנינו: אין נמדדין עמה.

ורמינהו [סתירה לתירוץ זה]: נאמר [ויקרא כז טז]: "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה', והיה ערכך לפי זרעו, זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף". והיה הכתוב יכול לומר: "ואם מאחוזתו יקדיש", ואם משדה אחוזתו יקדיש" מה תלמוד לומר, כלומר, מה באה תיבת "שדה" ללמדנו!? אלא לפי שנאמר בסוף הפסוק "זרע חומר שעורים בחמשים", שמא תאמר: אין לי בדין זה אלא שהקדיש בענין הזה כלומר, בית כור ["חומר"] שלם או יותר, מנין לרבות אף אם הקדיש לתך [חצי כור] וחצי לתך, סאה, תרקב [חצי סאה ^[5]] וחצי תרקב, ואפילו רובע הקב מנין שפודים אותם לפי אותו חשבון?

תלמוד לומר: "שדה", שהיא תיבה מיותרת, ובאה ללמד שדה מכל מקום כלומר, כל שדה שתהיה, פודים אותה לפי חשבון זה.

נמצינו למדים, אף שדה קטנה נפדית לפי חשבון חמישים שקל כסף לבית כור שעורים, ומדוע אין הנקעים והסלעים נמדדים עם שאר השדה לחשבון זה!? אמר [תירץ] מר עוקבא בר חמא: נקעים דהכא, בנקעים מלאים מים עסקינן, ואינם נפדים בחשבון זה, משום דלאו בני זריעה נינהו [אינם ראויים להיזרע] ולא נאמר חשבון זה אלא לשדה שראויה להזרע, שהרי הכתוב אומר: "זרע חומר שעורים".

דיקא נמי [אכן, יש לדקדק כדבריך מן המשנה] דקתני מתניתין "נקעים" דומיא ד"סלעים" גבוהים, ^[6] וסתם סלעים אינם ראויים לזריעה, שמע מינה: אף נקעים, כשאינם ראויים לזריעה, כגון: כאשר הם מלאים מים.

ומקשינן: אי הכי, כלומר, אם כדבריך, "שאין נמדדין עמה", היות ואינם ראויים לזריעה, אפילו פחות מיכן [מעשרה טפחים] נמי, שהרי אינם ראויים לזריעה!? ^[7]

ומשנינן: הנהו [פחות מעשרה] אף על פי שאינם ראויים לזריעה, כחלק מן השדה הם חשובים, כי הנקעים: נאגני דארעא מיקרו [אגנות הקרקע הם נקראים כי המים מתמצים לתוכם]. ^[8]

וכן הסלעים: שדרא דארעא מקרו, כלומר, אינם נחשבים לעצמם, אלא על שם הקרקע הם נקראים "שדראות הקרקע".

הרי למדנו: נקעים שראוים לזריעה, אף אם עמוקים הם עשרה טפחים, נמדדין עם הקרקע.

ואילו לגבי מכר תנן: האומר לחבירו: "בית כור עפר אני מוכר לך" צריך שיתן לו שדה אחת ששטחה בית כור הראוי לזריעה. ^[9]

ואם היתה לו שדה שהיו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים, ^[10] או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדים עמה, ואינו יכול לתת לו אותה, אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלקה.

ואם היו הנקעים והסלעים, פחות מכאן [פחות מעשרה טפחים] נמדדים הם עמה, ויכול לתת לו בית כור שיש בתוכו נקעים וסלעים אלו.

ואמר [פירש] מר עוקבא בר חמא: נקעים אלו אין נמדדים עמה, אף על פי שאין מלאים מים. ^[11]

ומפרשינן: מאי טעמא?

אמר רב פפא: לפי שאין אדם הקונה קרקע ^[12] רוצה שיתן את מעותיו בעבור שדה אחת, ויראה לו השדה כשנים וכשלשה מקומות. ^[13]

לפיכך, אין המוכר יכול לתת ללוקח קרקע כזו, אף אם לא התנה עמו במפורש שאינו מוכן לקבל קרקע כזו.

והשתא מספקא לן: הכא באשה שאמר לה המקדש: "על מנת שיש לי בית כור עפר", ויש לו שדה שיש בה נקעים עמוקים עשרה טפחים שאינם מלאים מים, ^[14] מאי דינם של הקידושין? האם להקדש מדמינן לה, והיות שאין בהן מים, נמדדין עמה.

או למכר מדמינן לה, ואין נמדדין עמה, אף על פי שאין בהן מים?

ומסקינן: מסתברא לומר: להקדש מדמינן לה, ואם יש לו בית כור עפר, עם נקעים עמוקים עשרה שאינם מלאים מים, מקודשת היא, ואינה יכולה לומר: "נראית לי שדה זו כשנים ושלשה מקומות".

משום דאמר לה: "מאי איכפת לך? לא עליך הטרחא מוטלת, אלא עלי, ואנא טרחנא וזרענא [אני אטרח ואזרע] ואקצור ומייתינא [ואביא] את התבואה אל הבית.

מתניתין:

א. נאמר בתורה [במדבר לב]: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה. ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה וגו' אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה וגו' ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם וגו' כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה, כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה".

"ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה. ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' וגו' ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו וגו'

והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'".

"ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל. ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה. ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען".

ב. התנאי שבין משה רבינו ובין בני גד ובני ראובן, היה "תנאי כפול", שהרי אמר להם משה: "אם יעברו ... ונתתם ... ואם לא יעברו ... ".

כמו כן הוקדם התנאי [אם יעברו] אל המעשה [ונתתם להם את ארץ הגלעד], וכמו כן הוקדם הצד החיובי שבתנאי לצד השלילי ["הן קודם ללאו"].

רבי מאיר אומר: כל תנאי שמתנה אדם ואינו אומרו כתנאי בני גד ובני ראובן [שהיה "תנאי כפול", ^[15] וקדם התנאי אל המעשה, ^[16] והוקדם "הן" אל ה"לאו"] אינו תנאי, וכאילו נעשה המעשה בלא תנאי, לפיכך, אף אם לא נתקיים התנאי, המעשה קיים.

כגון: האומר לאשתו: "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", אם חזר וכפל את התנאי, ואמר "ואם לא תתני לי לא יהא גט", תנאי גמור הוא, ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת.

ואם לא כפל את התנאי, סובר רבי מאיר: אין כאן תנאי, ואף אם לא נתנה לו מאתים זוז, הרי זה גט גמור.

ויש ללמוד דין זה מייתור לשון הפסוק ^[17] שנאמר: "ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן" וגו' "ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה". וכתיב [ונאמר עוד]: "ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען".

ואם אין צורך לכפול את התנאי, למה כפל משה רבינו את תנאו? אלא, יש ללמוד מכאן: שאם לא היה כופל את התנאי, לא היה תנאו של משה רבינו מחייב את בני גד ובני ראובן, ואף אם לא היו באים למלחמה, היו מקבלים את כל ארץ הגלעד כבקשתם.

רבי חנינא בן גמליאל חולק ואומר: אין צורך לכפול את התנאי, ^[18] כי "מכלל הן אתה שומע לאו" כלומר, מן הצד האחד של התנאי, אפשר להבין את ההיפך, ואין צורך לאמר אותו בפירוש.

ומה שכפל הכתוב את לשון התנאי, אינו בא ללמדנו שצריך לכפול את התנאי בכל מקום, אלא צריך היה הדבר לאומרו בלשון זו.

שאלמלא כן, כלומר, אם לא היה משה רבינו אומר: "ואם לא יעברו חלוצים אתכם, ונאחזו בתוככם בארץ כנען". יש במשמע [היה אפשר להבין]: שאפילו בארץ כנען שאינם חפצים בה ^[19] לא ינחלו, וכל שכן שבארץ הגלעד לא ינחלו אם לא יקיימו את התנאי.

ולכך הוצרך הדבר להאמר, שאם לא יקיימו את התנאי, יקבלו בני גד ובני ראובן חלק מארץ גלעד, כשאר שבטי ישראל, וכמו כן יקבלו חלק בארץ ישראל.

גמרא:

שנינו במשנה: רבי חנינא בן גמליאל אומר: צריך הדבר לאומרו, שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו.

ומתמהינן: שפיר קאמר ליה [היטב השיב לו] רבי חנינא בן גמליאל לרבי מאיר!? ומנין לרבי מאיר לומר שתנאי שאינו כפול אינו תנאי!?

ומשנינן: אמר [יתרץ] לך רבי מאיר: אי סלקא דעתך לומר שמקרא זה לאו לתנאי כפול הוא דאתא [בא], אלא לומר שינחלו על כל פנים חלק בגלעד ובארץ כנען.

לכתוב [שתכתוב התורה]: "ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם", כלומר, יחלקו עמכם באחוזה, ונלמד מכאן שיקבלו את חלקם בארץ הגלעד ובארץ כנען.

נהי נמי דבהדי ארעא לא קדישו ליקדשו באפי נפשייהו. פי' הר' שמואל רומרוגי' בפי' בבא בתרא שלו דף ק"ג ע"א נהי נמי שאינן בכלל השדה לענין פדיון יפדו בפני עצמן לחשבון בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף דכיון דע"כ קדושים הן בכלל השדה דלא עדיפי מבור וגת דתנן התם הקדיש את כולן ליקדיש באנפי נפשייהו ונפקא מינה שיגאלו בפני עצמן וקשה לן הא מקדיש שדה אחוזה דברי הכל לוה וגואל וגואל לחצאין.
ומשמע דסבירא ליה לרב ז"ל דהא דאמרינן גואל לחצאין לא שיאמר הילך חצי דמיו ותן לי חצי שדה דאמר ליה שדה לקחתי ולא חצי שדה אפי' בחצי דמים למה זה דומה לממשכן שדה לחבירו שהדין נראה שאינו יכול לפדות חציו בחצי דמיו וה"ה לשתי שדות בהלואה אחת והכי נמי משמע במס' ב"ב דף ק"ז ע"א בשמעתא דבטלה מחלוקת והכי נמי הוי דינא במטלטלין כדאמרינן כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה אלא לומר שמה שיכול לכופו לקבל חצי הדמים ולכשיהיו לו חצי דמיו האחרים יתנם לו ויהיה שלו ונפקא מינה במוכרין ליוקרא וזולא כדאיתא בפ"ק דמכילתין בעבד עברי ומוכר שדה אחוזה את"ל נגאל לחצאין היינו שיאמ' לו הא לך חצי דמיו שעד היובל לפי דמיו של עכשיו ואוכל אותו חצי השנים ואחר כך החזירוהו כולו אבל לא להעביר חצאין ולפיכך אמרו כן אין נמדדין עמה לומר דנגאל לגמרי לחצאין דהוה ליה כמקדיש זה לעצמו וזה לעצמו.
אבל רש"י ז"ל פירש גבי בתי ערי חומה אם נתן חצי דמיו בתוך שנה מפריק פלגיה וכן נראה עיקר וטעמא דמלתא דמכירה גמורה היא ורחמנא אוקמה אפדיון הלכך אפי' בחצי נמי דרחמנא אזהריה ללוקח לחזור ולמכור שדהו או חציו למוכר לפי פי' רש"י ז"ל הכא הכי קאמר נהי נמי שאין נפדין לחשבון בית זרע חומר שעורים מחמת השדה שאין מצרפינן עמו מכל מקום היה להם לפדות בכך מחמת עצמן כלומר ומאי נפקא לך אם נמדדין עמה או לאו.
ואחרים פירשו נהי דבהדי ארעא לא קדשו להיות נמדדין עמה שיעלה שיפוען ומדרון שלהם בחשבון לקדשו באפי נפשייהו ויפדו לפי חשבון בית זרע חומר שעורים ולא ימדד שיפוען ומדרונן ולא מחוור לי דלמא הכי נמי קתני אין נמדדין עמה אבל נמדדין בפני עצמן ואין מדרונן כלל ועוד דאין בית מדרון שלהם ראוי לזריעה כלל כדי שימדד ויפדה לחשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף:

הא דאקשינן בגמרא אי הכי פחות מכאן נמי. קשיא לן, ומעיקרא נמי אמאי לא קשה לן סלעים ואיכא למימר דסלעים יש במשמע אף סלעין הראויין לזריעה שהרי יש בהן שהן ראויין לכך אבל רובן אינן ראויים לזריעה והנקעים יש מהן ראויין לזריעה ויש מהן שאינן ראויין לזריעה והשתא דייקינן מדקתני נקעים דומיא דסלעי' שמע מינה דבסלעים שאינן ראויין לזריעה עסקינן ולפיכ' שנה סלעים בהדי נקעי' ומשום הכי אקשינן אי הכי דהא אפש' לומר דכולן בראויין לזריעה:

מתני': כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו'. פרש"י ז"ל לומר דבעי תנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאומרו אתנאי כפול פליג למימר דאינו צריך לכפול דמכלל הן נשמע לאו ומשמע מהאי פי' דמודו ליה רבנן לרבי מאיר בשאר דיני התנאי ולא משמע הכי בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צ"ד ע"א) דתנן כל תנאי שיש בו מעשה בתחלתו תנאו בטל ואוקימנא בגמרא כרבי מאיר ורבנן לית להו הכי. ואפשר דרבי חנינא בן גמליאל לא פליג עליה דרבי מאיר אלא בתנאי כפול אבל בתנאי קודם למעשה לא פליג עליה אע"ג דרבנן פליגא עליה ומשמע דרבי מאיר ארישא דמתני' קאי דתנן הרי את מקודשת לי על מנת וכו' וקאמר רבי מאיר אינו תנאי כלום עד שיכפול ושמע מינ' שר' מאיר בתנאי כפול יחידאה הוא וה"נ מוכח בפ' קמא דנדרים דף י"א ע"א והכי נמי תניא בגיטין דף ע"ה ע"ב על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני רבי מאיר אומר אף על פי שלא נתקיים התנאי הרי זה גט מפני שלא אמ' לה אם תשמשי ואם לא תשמשי דאלמא בעל מנת נמי בעי ר' מאיר תנאי כפול.
ומשמע דהלכה כרבי מאיר בתנאי קודם למעשה כסתמא דמתני' שבפרק השוכר את הפועלים וכן נמי ק"ל שאין תנאי בחליצה משום דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן דרבי יוחנן הכי ס"ל בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ו ע"א) ובפ' המדיר (כתובות דף ע"ד ע"ב) וההיא לאו פלוגתא דרבי מאיר ורבנן היא דהא אפילו למאן דאמר דבעי תנאי כפול דגמר מבני גד ובני ראובן אפשר דלית ליה תנאי בחליצה כדאמרינן במס' יבמות דף נ"ג ע"א רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה והכא בתנאי כפול קמפלגי שמע מינה דתנאי חליצה לא שייך בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן ומיהו בתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד פליגי ר' מאיר ורבנן ולא איפסיקא הלכתא כרבי מאיר בהדיא אלא מדאשכחן לשמואל דאתקין בגיטא דשכיב מרע הכי אפשר דלחומרא אתקין אבל בדיני ממונות לא קי"ל כותיה דרבים פליגי עליה כדאשכחן בכמה דוכתיה בתלמודא לאו רבי חנינא בן גמליאל בלחוד הוא דפליג עליה.
ורבי' הגדול ז"ל כך כתב בתשובותיו ואלו התנאין כולן אינן צריכין אלא בגיטין וקדושין שהן אסורים פי' לפירושו משום דלא ק"ל כרבי מאיר אבל מיחש חיישי לה בגיטין וקדושין מתקנת שמואל בגיטין. וכן צריך לפרש דלאו דוקא כולן קאמר שהרי במעשה קודם לתנאי הלכה כר' מאיר כסתמא דמתני' שבפרק השוכר והרי הרב ז"ל אומר כן שכתבה על מנת הלכה היא, וכבר הארכתי יותר מזה בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה ע"ב):

אין נמדדין עמה. ליפדות לפי זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, אלא לפי שויין, דהא ודאי אינהו גופייהו מיקדש קדושי בכלל הקדש השדה, דלא גרעי אינן מבור ודות דאינן ראוין לזריעה, ואפילו הכי קדישי, כדתנן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא עא, א) המקדיש את השדה הקדיש את כולן, ועוד דאם לא כן מאי קא פריך הכא והתניא שדה אין לי אלא שהקדיש כענין הזה מנין לרבות תרקב וחצי תרקב, דהתם שאני שהקדישו בפירוש ואנן בכלל השדה קאמרינן דלא קדשי, אלא ודאי כדפרישנא.
והא דתניא בתוספתא דערכין (פ"ד, ה"ה) היו שם נקעין עמוקים עשרה או סלעים גבוהים עשרה אין מוקדשין ונמדדין עמה, לאו אין מוקדשין כלל קאמר, דאם כן אמאי נמדדין עמה, אלא כולה חדא מלתא הוא, והכי קאמר אין מוקדשין להיות נמדדין עמה אלא באפי נפשייהו לפי שווין, ופרכינן נהי דבהדי ארעא לא קדשי ליקדשו באפי נפשייהו, כלומר אמאי אין נפדין לפי זרע חומר שעורים כשאר השדה, דנהי דלא מחזי גופה של שדה זה אלא כשדה מוחלקת לעצמה מי גרע גרעי ממקדישין בפני עצמן, ליקדשו באפי נפשייהו ליפדות לפי חשבון זה, וכי תימא שדה אינו נפדה לפי חשבון זה אלא בשהקדיש בענין זה הכתוב בפרשה. דהיינו שהקדיש בית זרע חומר שעורים, וכל שהקדיש פחות משיעור זה נפדה בשוויו, והתניא שדה כו' מנין לרבות תרקב וחצי תרקב תלמוד לומר שדה מכל מקום, ופרקינן דלאו מחמת מיעוטן נגעו בה אלא שאינן ראוין לזריעה ואינן נפדין לפי חשבון זה דבראוי לזריעה תלה ליה רחמנא דכתיב בית זרע, והכא בנקעים מלאים מים עסקינן.

אי הכי אפילו פחות מכאן נמי. לא ימדדו עמה, דאי אמרת בשלמא לאו במלאים מים עסקינן, היינו דמפלגינן בין גבוהין לשאינן גבוהין, אלא דאכתי תיבעי לן טעמא דמתניתין גבוהין ועמוקין אמאי אין נמדדין עמה, אלא אי אמרת דבשאינן בני זריעה קאמר אפילו פחות מכאן למה נמדדין עמה. ומשני דפחות מכאן בטילי לגבי ארעא דנאגני דארעא מיקרו ושדרה דארעא מיקרו, והרבה פירושין נאמרו בהלכה זו, וזה הנכון.
ואסיקנא דלגבי קדושין אפילו גבוהין עשרה או עמוקין עשרה הרי זו מקודשת, ובלבד שיהיו ראוין לזריעה דאמר לה אנא טרחנא זרענא ומייתינא, אבל במלאים מים או טרשין קשין שאינן ראוין לזריעה לא, ואם היו פחותין מעשרה טפחים אף על פי שאינן ראוים לזריעה, מצטרפין עמה כהקדש, ואף על גב דכי קאמר לה במקום פלוני ואית ליה במקום אחר ואמר אנא טרחנא ומייתינא, לא משגחינן ביה. התם הוא כיון דאתני בהדיא ואמר אית לי מקום פלוני ולית ליה, הרי לא נתקיים תנאו, ומלתא דקפידא היא, דזמנין דאזלא איהי לאתחזויי ביה וטריח לה, אבל הכא מאי איכפת לה מינה איהו טרח וזרע ומייתי.
ומסתברא דדוקא נקעים עמוקים עשרה או טרשין גבוהין עשרה וראוין לזריעה הוא דמצטרפין לבית כור, אף על פי שנראין כשנים ושלשה מקומות, אבל אם היו ב' וג' מקומות מוחלקות לגמרי, אף על פי שיש בין כולן כשיעור בית כור, אינה מקודשת. ואף על גב דאמר אנא טרחנא ומייתינא, לא משגחינן ביה, דבית כור עפר דקאמר לה במקום אחד משמע, ולא בסירוגין, וכאלו התנה עמה בפירוש שיש לו בית כור עפר ביחד, דהא לא קאמר לה דבית כור עפר אלא בית כור.
וטרשין גבוהין עשרה ונקעין עמוקים עשרה, אף על פי שחולקין רשות לעצמן, מכל מקום מכלל השדה הן. ותדע לך דמדקאמר גבי מכר מאי טעמא אמר רב פפא לפי שאין אדם רוצה שיתן מעותיו בשדה אחת ויראו כשנים ושלש מקומות, ולא קאמר אין אדם רוצה שיתן מעותיו בשדה אחת ויתנו לו בשנים ושלש מקומות.
ונקעים מלאים מים וטרשין שאינן ראוין לזריעה ועמוקין עשרה או גבוהין עשרה דאמרן דאין מצטרפין עמה. מסתברא דלבית כור הוא דלא מצטרפו, אבל אם היה שם בית כור עפר חוץ מאלו, הרי זו מקודשת, דאף על גב דנראין כב' וג' מקומות, הא אמרינן דהכא לא איכפת לן.
ובור מלא מים אף על פי שאינו בר זריעה, נראין הדברים דנמדד עמו, דצורך השדה ותיקונו הוא, ואדם עושה אותן להשביח שדותיו.
ונקעים מלאים מיום דוקא אמרינן, מפני שאינן מספיקין להשקות מהן השדה ואינן שבח השדה אלא קלקול השדה, ובמלאים מים נמי נראה דלא אמרו כל שעמוק עשרה ומלא מים שאינו נמדד עמה, אף על פי שאין ברחבו אלא טפח, דקצרים מאד נמי נאגני דארעא מיקרו ובטלין הן לגבי השדה דאפילו במכר נמדדין עמה עד שיהא ברחבן עשרה טפחים או ד' אמות, כדמשמע בירושלמי בפרק בית כור (ה"ד) דאפליגו בה אמוראי כל שכן הכא דנמדדים עמה, כנ"ל.

מתני': כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי כו', ר' חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאומרו. פירש רש"י דר' חנינן בן גמליאל אתנאי כפול פליג, דאם לא יעברו צריך היה לאומרו כדי שינחלו בארץ כנען, הא לאו הכי לא היה צריך, דמכלל לאו אתה שומע הן. נראה מדבריו דרבנן מודו ליה לר' מאיר בשאר דיני התנאי, ואינו מחוור, דבהדיא אמרינן בפרק השוכר את הפועלים דרבנן פליגי עליה בתנאי קודם למעשה, דתנן התם (בבא מציעא צד, א) כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל, ואוקימנא בגמרא כר' מאיר, ורבנן לית להו הכי, ואפשר לפרשו דר' חנינא בן גמליאל לא פליג עליה דר' מאיר, אלא בתנאי כפול, אבל לרבנן פליגי עליה בשאר דיני התנאי, ובגיטין פרק מי שאחזו (גיטין עה, א) פליגי עליה נמי בתנאי ומעשה בדבר אחד כדמוכח גבי על מנת שתחזירי לי את הנייר, וקיימא לן כרבנן, דרבים נינהו ור' מאיר יחיד לגבייהו, ולית הלכתא כותיה, מיהו בתנאי קודם למעשה הלכתא כותיה, כסתמא דמתניתין דפרק השוכר (שם), וכן פסק ר"ח הואיל ונשנית גבי הלכתא פסיקתא, וכן נמי תנאי שבמעשה שאי אפשר לקיימו על ידי שליח דאינו תנאי, וכדקיימא לן ביבמות (קו, א) שאין תנאי בחליצה, ואפשר נמי דתנאי שבחליצה לא שייך בפלוגתא דר' מאיר ורבנן וכולהו מודו בה, ובעל מנת אין צריך לדינין אלו שבתנאי או לא, כבר כתבתי בשם ר' אלפסי ובשם הגאונים שאינו צריך, והארכתי בו בפרק מי שאחזו (גיטין עה, א) ובמה שצריך דקדוק לפי דבריהם בס"ד.

גבי הקדיש תנן המקדש שדהו בשנת היובל כך הגירסא במשניות המדויקות ולאו בשנת היובל עצמה היא דההוא או מכורה ויוצאה או אינה מכורה ולא מקודשת כל עיקר בפלוגתא דרב ושמואל אלא פירות בשנה ראשונה של יובל וכל היכא דבעינן למימר בעצמה של יובל נקט לישנא דתלמודא בשנת היובל עצמה אבל כי נקט בשנת היובל היינו שנה ראשונה ואע"ג דבלישנא דקרא בשנת היובל עצמה לשון תורה לחוד ולשון תלמוד לחוד תדע דקתני סיפא המקדיש שתים או שלש שנים אחר היובל מכלל דרישא איירי בשנה ראשונה ונקיט שנה ראשונה משום דבעי למתני שפודה חומר בחמשים שקלים ואלו בשאר שנים אינו נותן כל כך שהרי יש לו לגרוע סלע ופונדיון לכל שנה ושנה שעברה. ויש שגורסין בשעת היובל כלומר בזמן שהיובל נוהג דבזמן שאין היובל נוהג אין פודין אותו אלא בשוויו ואם חללו על שוה פרוטה מחולל וכן גורס רש"י ז"ל וא"צ לשנות הגרסא:

היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. פי' עד כאן לא קתני אלא שאינם בכלל השדה להיות נמדדין עמה אבל ודאי מוקדשים הם והמקדיש שדהו סתם אף אלו מוקדשים שאע"פ שחלקו רשות לעצמם לא עדיפי מבור וגת ושובך דקי"ל שהמקדיש שדהו הקדיש את כולן משום דמקדיש בעין יפה מקדיש משא"כ במכר שאינם מכורים כדאיתא התם והא דתניא בתוספתא דערכין היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אינם מוקדשין ואינן נמדדין עמה לאו למימרא שאינם מוקדשין כלל אלא שאינם מוקדשין להיות נמדדין עמה היכא דלא הוי בני זריעה:

והוינן בה נהי דבהדי ארעא לא קדישי ליקדשי באנפי נפשייהו מדברי רבינו שמואל דמרוגי ז"ל נראה שהוא מפרש דהאי מקשה מודה הוא לדברי התנא שהפודה חומר שעורים בחמשים כסף סתם אין לגזבר למדוד לו בכללו נקעים וסלעים אלו אלא דקי"ל דהא מ"מ קדושים הם וכיון שהם בני זריעה פדיונם לחשבון זה דהיינו בית חומר שעורים בחמשים שקלים וכיון דכן אמאי סתם תנא לישניה דלא קתני בהדיא דקדשי באנפי נפשייהו ונפדין כדרך הזה כדי שלא ישמע השומע דפדיונים בשוויים. א"נ דמקשה ס"ד דתנא ס"ל דאינם נפדין אלא בשוויים מכיון דלא קתני בהדיא שנמדדין לחשבון בית כור בחמשים סלעים. וכ"ת א"כ שבפני עצמם נפדין לחשבון זה ולא כשוויים מאי נפקא לן מינה אם נמדדין עמה או לא. איכא למימר דנפקא מינה דיוכל לפדותן בפני עצמן ואלו היו בכלל השדה לא היו נגאלין אלא עמה סבר מר"ן ז"ל הא דאמרינן בפ"ק במקדיש ומוכר שדה אחוזה שלוה וגואל לחצאין לא שיפדה חציו ויניח חציו ברשות הקדש או הלוקח אלא שאם יש עד היובל עשר שנים ואלו בא לפדותו כולו היה לו לתת מאה דינרין ואין לו אלא חמשים נותן לו עכשיו חמשים ויוצא לחמש שנים כלו ביחד:

ולא נהירא דודאי אע"ג דבממשכן שדה לחבירו אינו יכול לפדות חציו כדכתיבנא בפ' איזהו נשך התם הוא דמדינא דעתא דמלוה אכוליה שדה והוי כההיא דאמרינן כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה דדעתיה דאינש אכוליה זבינא אבל בפדיון הקדש או מכירת שדה אחוזה אין פדיונו מן הדין אפילו בכלו אלא דחס רחמנא עליה ואוקמה בפדיון וכיון דכיון דכן כי אמר שלוה וגואל לחצאין היינו שיפדה מה שיוכל ויניח השאר. ותו דמשום דקתני תנא אין נמדדין עמה היכי משמע שלא יהא נמדדין בפ"ע לפי חשבון זה וי"מ דודאי מודינא ליה לתנא דאין נמדדין עמה ונמדדין בפני עצמן לחשבון בית כור בחמשים שקלים אלא דמקשינן כיון דהכי הוא מאי נפקא לן מינה אם נמדדין עמה או לאו כיון שענין פדיונם שוה. וגם זה אינו מיחוור דא"כ אף לפי פירוש זה דכ"ע מילתא פסיקתא היא דאין נמדדין עמה אפי' למאי דסברי' השתא דהוי בני זריעה דין פודה הקדש כדין לוקח בית כור עפר שאין הגזבר נותן לו בחשבון בית כור סלעים ונקעים בני עשרה טפחים אע"פ שהם בני זריעה והא ליתא כדאמרינן בסמוך הכא מאי להקדש מדמינן לה או למכירה מדמינן לה שפירשו הכא במקדש אשה על מנת שיש לו בית כור עפר והיה לו בית כור עפר שיש בו נקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים י' טפחים יהיו מן החשבון של בית כור או לא להקדש מדמינן לה שנותנין לו בכלל או למכירה מדמינן לה שאין המוכר נותנן בכלל בית כור דאלמא דהפרישא איכא בדין זה בין פודה ללוקח דליכא לפרושי להקדש מדמינן לה שדמי פדיונם שוה עם שאר השדה לפדות לחשבון בית כור בחמשים שקלים אע"פ שאין נמדדין עמה א"ה כיון שלענין הקדש דמיהם שוים הכא גבי אשה נותנין בכלל בית כור ונמדדין עמה או למכירה מדמינן לה שאין דמיהם שווים ואין נמדדין והכי נמי אין נמדדין דהא ליכא לפרושי כלל דאי להקדש מדמינן לה אמאי נדמי' לשוי' דמיה דל"ל קפידא הכא לענין קידושין ולא נדמייה לענין מדידה דהתם נמי אין נמדדין אלא דודאי הא ליתא וגם זה קשה לפירושו של רש"י ז"ל דלדידיה נמי דין הקדש ומכר שוה לענין מדידת נקעים וסלעים והנכון דאנן עיקר מימרא דתנא פרכינן אמאי אין נמדדין עמה דנהי דלא חשיבי בכלל הקדש השדה והוי כחלוקים לעצמן לענין מכר וכאלו הקדיש לעצמן מ"מ קדושים הם ופדיונם שוה לפדיון השדה כיון שהם בני זריעה לפדות בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף וכיון שדמי פדיונם שוה לדמי השדה כשפודה בית כור סתם אמאי אין נמדדין עמו דבשלמא גבי מכר אין נמדדין בכלל בית כור לפי שבמכר אין דמיהם שוים לדמי שאר השדה וכשדה אחרת חשיבא והיאך נותן לו קרקע זיבורית בדמי קרקע עידיות אבל הכא שדמי כל השדה שוא לפדיין הקצוב בתורה וכשמקבל הפודה נקעים וסלעים בדמיהם מקבל איתם הרשות ביד הגזבר ליתן לו מה שירצה כדין מוכר חצי שדהו שלוקח נוטל כחוש בשדה כל זמן שמשמנים ביניהם שנוטל אותו בדמיו הראוים לו והיינו דפרכינן אמאי אין נמדדין עמה דנהי דבהדי ארעא לא קדישי ואלו לא היו בני זריעה שאינם נפדים אלא בשוויים ובפני עצמן מ"מ הא קדשי באנפי נפשייהו כדין השדה לפדות לחשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף וכיון דכן הכל כשדה אחת ואמאי אין נמדדין עמה. וכ"ת דכיון דלא הוי בית כור עפר לא חשיבי לפדות בחשבון הקצוב בתורה אלא בשוויי' ואין דמיהם שוה לדמי השדה ולפי' אין נמדדין עמה דומיא דמכר והתניא כו' ואוקימנא כשאינם בני זריעה שפדיונם בשוויים ולפיכך אין נמדדין עמה הא אלו היו בני זריעה שדמיהן שוים נמדדין עמה ופרכינן אי הכי אפילו פחות מיכן פי' בשלמא לדידי דאוקימנא לה בראויים לזריעה נהי דרישא לא אתיא שפיר דנמדדין עמם אלא לדידך דמוקמי' לה כשאינם ראויין לזריעה תקשי לך סיפא אמאי נמדדין עמם. וכ"ת ולדידיה נמי נהי דניחא ליה סיפא גבי נקעים דמוקים לה כשאין מלאים מים וראויין לזריעה סלעים היכי ניחא ליה דהא סלעים לאו בני זריעה נינהו וכדאמרינן דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים. ואיכא למימר דאע"ג דסתם סלעים לאו בני זריעה איכא מנייהו דהוו בני זריעה ואיהו הוו מוקים סלעים דמתני' דומיא דנקעים דבני זריעה אלא לדידך דאמר' דנקעים דומיא דסלעים דלאו בני זריעה תיקשי סיפא מיהת ופריק דאע"ג דלאו ב"ז נינהו בטילי אגב ארעא והוו נקעים כגנאני דארעא דהיינו נקעים שבה וסלעים כשדרא דארעא גבשושית שבה כיון דהיו פחות מעשרה טפחים והאי אי הכי לפי פירושנו האחרון אינו כשאר אי הכי לגמרי למימר דלדידן אתיא כולה מתני' שפיר דהא רישא קשיא לן ופרכי' אלא לימר דסיפא מיהת ניחא לן אבל לפי פי' האמצעי אתי האי ה"א שפיר דתנן לישנא דמתני' שפיר אתי לן אלא דקשה לן מאי נפקא לן מינה אם נמדדין עמה או לא והוה מצי לשנויי דמשום דבעי מתני סיפא נמדדין עמה תנא רישא אין נמדדין עמה ללא צורך ואע"פ כן אין לזוז מן הפי' האחרון שיש כיוצא בזו בתלמוד דפרכינן א"ה בכה"ג:

גבי מכר תנן האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך היו שם נקעים עמוקים כו' ואמר רב עוקבא בר חמא אעפ"י שאין מלאים מים דראוים לזריעה והתם בדוכתא פרכינן והא דומיא דסלעים קתני ופריק דכי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן קאי שאע"ג דאין ראויין לזריעה נמדדין עמה ותימא א"כ היכי אמרינן גבי הקדש דבנקעים מלאים מים עסקינן ודייקי' לה מדקתני נקעים דומיא דסלעים לימא דלעולם דבני זריעה וכי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן וכ"ת דהא לא מיתרצי מתני' אלא בהכי דלא תקשה רישא מ"מ לא הוה לן למימר דיקא נמי דקתני דהא דינא עיקר אבל לישנא דמתני' לא משמע הכי ואיכא למימר דאה"נ דלא דייקא הכי מתניתן וכי אמרינן התם בערכין דיקא נמי דקתני היינו מקמי דניחות לדיוקא דהאי מתני' דמכר וחשבינן דהוי כי ההוא דהקדש אבל השתא לאוקימתא דרב עוקבא בר חמא תו לא דייקי הכי ממתניתין דהקדש ואוקימתא עיקר דאתיא בנקעים וסלעים דלאו בני זריעה דאי לא הוי מתניתן משבשתא אבל לישנא דמתניתן לא דייקא הכי ולא מכרחת לן אהאי ודכוותה דהא בתלמודא טובא מפי רבינו נר"ו:

מתניתין כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. פי' דבעי ר"מ דלהוי ביה חמשה דקדוקי תנאין כי התם דהיינו תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אח' ותנאי שאפשר לקיים המעשה ע"י שליח וכבר כתבנו לעיל דבכולהו פליגי רבנן עליה בין בממון בין בגיטין וקידושין בר מתנאי שאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח שאינו תנאי והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים וסוגיין בכולהו תלמודא כוותייהו ורבי חנינא בן גמליאל י"ל כרבנן ס"ל לגמרי דלא להוו דעת שלישית מהו לאו הכרחא היא אפשר דלא פליג עליה אלא בתנאי כפול ובהן קודם ללאו דקסבר מכלל הן אתה שומע לאו כרבנן אבל בשאר דקדוקי תנאין מודה לר"מ אלא דאנן לא איכפת לן בהא דכרבנן קיי"ל ובשבועות אמרינן דכי לית ליה לר"מ מכלל הן אתה שומע לאו היינו בממון ובגיטין ובקידושין וסוטה דבעי הכי משום דאיסורא דאית ביה ממונא הוא דהא תלי בה כתובה ותנאיה אבל באיסורא גרידא דלית בה ממונא כלל הוא דאמרינן מכלל הן אתה שומע לאו ומכלל לאו הן:

רבי חנינא בן גמליאל צריך היה הדבר לאומרו כו'. פי' מה שכפל תנאו לא לצורך חזוק התנאי היה דבלאו הכי נמי מקיים אלא מפני שנתחדש דבר בכפלו שאם לא יעברו יאחזו עם ישראל בארץ כנען ואלו לא כפל הכתוב זה היה במשמע שלא ינחלו בארץ כנען כיון שלא היו בכבושה שמי שאינו בכיבוש הארץ אינו נוחל ולהכי אמר רחמנא שאם לא יעברו לא יתנו להם כל ארץ גלעד בחלקם שלא יטלו חלקם כשאר שבטים אף בארץ כנען וכי תימא ולמה יטלו בה כיון שלא סייעו בכיבושה יש לומר לפי שרוב כיבוש ארץ גלעד היה בהם כי לפי שהיתה טובה להם טרחו בכיבושה יותר משאר שבטים ובנו אותה ודין הוא שיטלו חלק' מפני טורח זה כפי הראוי להם בגורל בארץ כנען מיהת. ומדקתני שאלמלא כן אף בארץ כנען לא ינחלו משמע מלישנא שאף דכ"ש בארץ הגלעד. ותימה מאי כל דכן איכא בארץ כנען דקתני אף הרי יותר ראוי שלא יטלו בארץ כנען שלא סייעו בכיבושה מהר מארץ גלעד שסייעו בכיבוש וי"ל דה"ק אף בארץ כנען שלא היו בוחרים בה לא ינחלו מה שנותנים להם בארץ גלעד וכ"ש שלא יטלו חלקם מכל הארץ בארץ גלעד שהיו בוחרי' ולא תתקיים עצתם וכן פרש"י ז"ל וכ"ת בשלמא שלא ינחלו בארץ כנען ניחא לפי שלא סייעו בכיבושה אבל בארץ גלעד שכבשו למה לא ינחלו איכא דאמרי דהכא הוה משמע דינא מסתמא שכל שלא סייע בכיבוש כל הארץ שלא יטול בה חלק של כלום אף במה שסייע. ואחרים אמרו דקנסא הוא דקנסינן להו לפי שעברו על פי משה שלא לעבור את הירדן ומניאין את לב בני ישראל מלעבור את הארץ. והנכון דהכי קאמר דאי לא כפלה לא היו נוטלים אף בארץ כנען וגם בארץ גלעד לא יהבינן להו חלקם של כל הארץ אלא שנוטלים בארץ גלעד שסייעו בכיבושה אחד מי"ב חלקים לשבט כאחד שאר שבטי ישראל ועכשיו בא הכתוב ולמד שאם לא יעבורו יטלו חלקם בכל הארץ כשאר שבטי ישראל כאשר תפול להם הגורל אף בארץ כנען ילכו ויכבשו אותה אם ירצו. א"נ אפילו יכבשו אותה ישראל ראוים הם ליטול חלקם מאחר שכבר כבשו ארץ הגלעד כדאמרן. וכ"ת השתא דכתב קרא שאפילו לא יעברו יטלו חלקם בכל הארץ כשאר שבטים מאי הרויחו בעברם וקיימו התנאי י"ל שהרויחו בזה הרבה שנטלו כל ארץ גלעד הרבה יותר מחלקם הראוי להם בכל הארץ:

גמרא שפיר קא"ל רבי חנינא בן גמליאל לר"מ ואמרינן אמר לך רבי מאיר אי ס"ד לאו לתנאי כפול הוא דאתא לכתוב רחמנא ונאחזו בתוככם ולמה לי למכתב בארץ כנען וכ"ת דאתא קרא למימר שיטלו חלקם בארץ ענען אחת מי"ב חלקים ובארץ גלעד לא ינחלו כלל הא לא אפשר חדא דהאיך אפשר לומר שלא ינחלו במה שכבשו ויטלו וינחלו במה שלא כבשו ותו דא"כ לכתוב ונאחזו בארץ כנען בתוככם למה לי אלא ודאי בתוככם אף בארץ גלעד משמע וא"כ תקשי לן בארץ כנען למה לי ומהדרינן דאי לא כתב רחמנא בארץ כנען הוה אמינא ונאחזו בתוככם בארץ גלעד בלחוד פי' ואהני להו כפילא דאי לא כפיל אף בארץ גלעד או לא שקלו ביה או לא שקלו אלא לאחד מי"ב חלקים שבו והשתא שקלו ביה חלקם של כל הארץ ואפ"ה מפסדי כשאינם מקיימין תנאין דהוו שקליה ליה כוליה ארץ גלעד כדכתיבין אתא ארץ כנען לומר שיטלו חלקם הראוי להם אף בארץ כנען שהיא משובחת יותר אשתכח השתא דלרבי חנינא אי לא כתב כפילא כלל לא הוי שקלי חלק א' מי"ב בארץ כנען וכי כתיב ונאחזו בתוככם איתוסף שיטלו כל חלקם בארץ גלעד והפסדם בשביל שלא עברו שנוטלין חלקם במדה ובארץ גלעד שהיא זיבורית כנגד ארץ כנען וכי כתיב בארץ כנען נוסף להם ליטול כל חלקם אף בארץ כנען כפי גורלם:

אמר לה על מנת שיש לי בית כור עפר והיה לו בית כור עפר אלא שאין שם בית כור עפר שלם אלא אם כן הוא מודד עמו סלעים גבוהים עשרה שאין ראויין לזריעה אין אלו נמדדין עמה והרי אין כאן בית כור וכן אם היו שם נקעים עמוקים עשרה כל שהן מלאים מים שאין ראויין לזריעה הא כל שהוא פחות מעשרה בטל הוא אצל הבית כור ונמדד עמו וכן בנקעים עמוקים עשרה אם אינן מלאים מים ראויין לזריעה הם ונמדדין עמה וכן הדין בענין הקדש ולענין מה שאמרו המקדיש שדהו בשעת היובל ר"ל שדה אחזה נותן לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף בין שהקדיש בית כור שלם בין שהקדיש לתך או חצי לתך סאה תרקב וחצי תרקב ואפילו בית רובע ואם הקדיש בית כור עפר והיו שם נקעים עמוקים עשרה מלאים מים או סלעים גבוהים עשרה שאין ראויין לזריעה אין נמדדין עמה לעכבו שלא לפדות את היפה ולהניח את הנקעים שאע"פ שגואל לחצאין מכל מקום אין לו לגאול את היפה ולהניח את הפחות אלא אם רצה פודה את השוה ומניח את הנקעים שזה כהקדש אחר הוא ואין אחד משתלשל לחברו כלל ואף בפני עצמם אין קדושין ליפדות בדין שדה אחזה אלא בשווין הואיל ואין ראויין לזריעה הא כל שראוי לזריעה נמדד עמו וכן כל פחות מעשרה אע"פ שאין ראוי לזריעה שכל כיוצא בזה בטל הוא אצל הקרקע ומכל מקום לענין מכר אינו כן שאם אמר בית כור עפר אני מוכר לך והיו שם נקעים עמוקים עשרה אע"פ שאינם מלאים מים שהן ראויין לזריעה אין נמדדין עמה שאין אדם רוצה ליתן מעותיו בשדה אחת ויראה כשנים או שלשה מקומות וקצת רבני צרפת כתבו דוקא כשאמר לו בית כור עפר אבל אם אמר לו בית כור סתם אפילו כלו נקעים וסלעים הגיעו ואין נראה כן ואף הם כתבו שאם היו פחותים ברוחב מארבעה טפחים הגיעו וקצת גאונים כתבו שאע"פ שבקדושין אנו מדמין אותה להקדש בגיטין אינו כן אלא כל שאמר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי בית כור עפר דינו כמכר ואין נמדדין עמה ולענין שניהם שני חצאי בית כור המפוזרים בשני מקומות אין נדונין בבית כור לא לענין גיטין ולא לענין קדושין כך נראה לי מסוגיא זו אלא שיש מפקפקין בה:

המשנה החמישית והכונה בה גם כן בענין החלק השני בביאור עיקרי התנאי והוא שאמר ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי שנאמר ויאמר משה אליהם אם יעברו בני ראובן וגו' ואם לא יעברו חלוצים אתכם וגו' ר' חנניה בן גמליאל אומר צורך היה הדבר לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שבארץ כנען לא הונחלו אמר הר"ם פי' זה אשר יקרא תנאי כפול והוא מחויב אבל כאשר אמר על מנת כמו אלו ההלכות הראשונות אמר ר' מאיר שהוא גם כן יצטרך תנאי ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי ר"ל שאינו כפול אינו תנאי ונתקיים המעשה אפילו לא נתקיים התנאי כגון שאמר הרי את מקדשת לי אם תתני לי מאתים זוז עד יום פלוני ולא כפל לומר ואם לא תתני לא תהיי מקודשת אין התנאי כלום והמעשה קיים ר"ל שהיא מקודשת אף כשלא קיימה את התנאי שמאחר שלא כפל לומר שאם לא יעשה כך לא יהא המעשה קיים לא התנה דרך דיוק וכונה גמורה אלא דרך הערה והזהרה ומתוך כך הוצרך רבן של נביאים לכפול את התנאי בבני גד ובבני ראובן כדכתוב ויאמר משה אל אלעזר ואל יהושע בן נון אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן ונתתם להם את ארץ הגלעד ר"ל לחלקם ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען ר"ל ואף בארץ הגלעד אלא שלא יהיו בוררים חלקם בארץ הגלעד ואלמלא שכפל תנאו היו בוררים להם כל ארץ הגלעד לחלקם אע"פ שלא יעברו ואע"פ שגיטין וקדושין מיהא איסור הוא ושמעינן ליה לר' מאיר דאמר בסוף פרק שבועת העדות שבאיסור מודה ר' מאיר שמכלל לאו אתה שומע הן ואין צורך לתנאי כפול שמא דקדקו בהן יותר משאר איסורין והוא שאמרו בתלמוד המערב אמ"ר יוסה בכל אתר אית ליה לר' מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן וכא את אמר לית ליה אמ"ר מתניה חומר הוא בעריות ייראה מכאן כדעת האומרים שלא נאמר דין תנאי כפול אלא בגיטין וקדושין שהן עריות ומכל מקום אע"פ שאף אנו נוטים לומר כן אין ראיה מכאן לדעתי שכך פירושו בכל אתר ר"ל של איסור אית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן בענין מה שאמרו אל יככה י"י יברכך וייטיב לך אם תבא ותעיד לי שר' מאיר מחייב אע"פ שאין הלכה כמותו ומכלל לאו הן ואע"פ שלענין נדרים ביארנו בראשון של נדרים שאינו סובר מכלל לאו הן כגון לא קרבן לא אוכל לך שלדעתו צריך לפרש הא מה שאוכל לך קרבן אע"פ שאין הלכה כן שמא בנדרים אמרה שמאחר שהולכים בהם אחר לשון בני אדם דינו כממון וכבר תירצנוה בראשון של נדרים בפנים אחרים אבל בשאר איסורין סובר מכלל לאו אתה שומע הן כדין שתויי יין שבמיתה מדכתיב ולא ישתו ולא ימותו ועל זו אמרו בכל דבר של איסור אית ליה מכלל לאו הן וזו של קדושין וגיטין שהוא אין לו מכלל לאו הן והשיבו חומר הוא שהחמירו בעריות להיות המעשה קיים אף בלא כפל תנאי ואע"פ שהחומרא מביאה לידי קולא שאם הוא חומר בקדושין קולא הוא בגיטין מכל מקום עיקרו לחומרא או שמא לשון חומר נאמר בכאן לענין שרצו לדקדק בהם הרבה שלא לקדש ושלא לגרש אלא בבירור לשון שבלא שום ספק הא בדיני ממונות לא נתברר בכאן אם צריכין כפל אם לאו ור' חנינה בן גמליאל בא לחלוק שאין צורך לתנאי כפול כשלא כפל המעשה תלוי בקיום התנאי וכפלו של תנאי בני גד ובני ראובן צורך היה לדבר אחר שאם לא כפל היה במשמע שאף בארץ לא ינחלו ר"ל לא סוף דבר שבארץ גלעד לא יטלו כלל שמאחר שתבעוה בפה ושעליה התנאי בא ראוי לקנסם להעבירם ממנה אף מחלקם ואע"פ שסייעו בכבושה ומתורת קנס אלא אף בארץ כנען שאין עליהם מצדה תורת קנס ושהיה לנו ליתן להם חלקם אף כשיתרשלו בכבושה שהרי ארץ ישראל מוחזקת היא לא ינחלו כלל ומתורת קנס ונמצאו קרחים מכאן ומכאן לפיכך בא לומר שלא רצה לבוא עליהם מתורת קנס ושאם לא יעברו לא יפסידו חלקם ואע"פ שהם חוטאים בכך המשפט לאלהים הוא ואין לנו לגזלם לכך שארץ ישראל מוחזקת היא וכל שכן שלא יפסידו חלקם שבגלעד שסייעו בכבושה אחר שסלקת תורת קנס מכאן ומכל מקום הלכה כר' מאיר:

ואע"פ שעקר המשנה באה לתנאי כפול מכל מקום אתה למד מתנאי בני גד ובני ראובן הרבה דינין אחרים בתנאי וכשאתה מצרף את כלם אתה מוצא במנינם שהם עשרה הראשון שאתה למד משם תנאי כפול והשני שאתה למד משם גם כן תנאי קודם למעשה שאלו אמר תנו להם אם יעברו מכיון שהקדים המעשה לא הקפיד על התנאי אלא שאמר דרך הערה וגדולי המחברים כתבו בפירושו דברים שלא נתישבו לנו כמו שכתבנו בשביעי של מציעא והשלישי הוא שאתה למד ממנו הן קודם ללאו שכל המקדים את הלאו אינו מדקדק בלשונו כאדם המקפיד להיות תנאו קיים שכל הרוצה להיות תנאו קיים מקדים מה שהוא קיום המעשה ותדע שלשון הן האמור כאן ענינו הן ולאו של המעשה ולא שהקפידא בלאו והן של תנאי אלא בשל מעשה המשל בזה שאלו הזכיר עברתם בלשון עכוב שהוא ההפך ואמר אם לא יתעכבו בכאן ונתתם ואם יתעכבו כאן ונאחזו וגו' אף זה קיים אע"פ שהתנאי שבו לאו קודם להן הואיל ומכל מקום הן קודם ללאו בענין קיום המעשה וזהו אם לא שכב איש אותך הנקי ודרשו בו למטה שזה שתפס בלשונו הנקי הוא לומר אם שכב הנקי שאע"פ שהלאו קודם בתנאי מכל מקום הן קודם במעשה כלומר אם אמת כדבריך שלא שכב הנקי ותהיי מותרת לבעליך והיתרה לבעלה הוא הן שהוא עקר המעשה המכוון בדבר וכן מי שאמר הרי את מקדשת לי אם לא תגזלי לי אותו ממון שיש לי בידך ואם תגזלי אינה מקודשת שאין זה לאו קודם הן אלא הן קודם ללאו שאחר המעשה אנו דנין הרביעי הוא שאתה למד ממנו שיהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר כגון זו שבתנאי באם יעברו והמעשה במתנת הגלעד אבל כל שהתנאי והמעשה בדבר אחד כגון הרי זה גיטיך והנייר שלי או אם תחזירי לי את הנייר או אתרוג זה נתון לך אם תחזירהו לי אינו תנאי והמעשה קיים אף בלא חזרה שנראה כחוזר ממה שאמר ודבריו חוכא וטלולא החמישי הוא שאתה למד מכאן שצריך שיהא התנאי תנאי שאיפשר לקיימו על ידי שליח ר"ל שיהא המעשה שהתנאי בא עליו מעשה שאיפשר לקיימו על ידי שליח כגון זו שהיה איפשר להם להחזיק באותם הארצות על ידי שליח שכל כיוצא בזה המעשה חלוש והתנאי מבטלו אבל כל שהמעשה אי איפשר לקיימו על ידי שליח אין התנאי הבא עליו כלום שהמעשה חזק ואין תנאי מבטלו כמו שיתבאר בענין חליצה מוטעית בסמוך ואע"פ שקדושי ביאה אינם על ידי שליח ואע"פ כן אם התנה בהם תנאו קיים כבר התבאר בפרק המדיר ע"ד א' שזו יצאה מן הכלל מטעם איתקוש הויות להדדי הששי תנאי שיהא איפשר לקיים את התנאי הא כל שאמר אם תעלי לרקיע אינו כלום ומכל מקום כל שאיפשר לקיימו אע"פ שאסור לקיימו כגון אם תאכלי בשר חזיר תנאו תנאי כמו שאמרו לא תיכול ולא תתגרש ואין אומרים המתנה על מה שכתוב בתורה בכל מה שאינו ממון תנאו בטל אלא בהתנה לעצמו לזכות במה שמנעה תורה הימנו או ליפטר ממה שחייבתהו או שהתנה בגופה להתחייב במה שפטרתה התורה כגון שהתנה שלא לקיים מצות עונה או שהתנה ביפת תואר להתעמר בה השביעי אתה למד אותו מן הששי והוא שלא יתנה לעצמו ליפטר במה שחייבתהו תורה או לזכות במה שמנעתהו וכבר הארכנו בשני אלו בשביעי של מציעא השמיני שיתנה בדבר שבא לעולם התשיעי בדבר שיש בו ממש העשירי שלא יהא כעין פטומי מילי והוא כשמתנה אחר המעשה או שיתנה מי שאין התועלת בו וכתבו גדולי הרבנים שאף ר' חנינא לא חלק בכל אלו אלא בתנאי כפול לבד ואף הלשון מעיד כן שהרי לא חלק בה אלא מטעם שצריך היה לאמרו ואין זה טעם אלא לתנאי כפול ומכל מקום יראה מתלמוד בבא מציעא שאף אלו אינם אלא לדעת ר' מאיר שהרי בתנאי קודם למעשה אמרוה שם והוא הדין לאחרים אלא שהלכה כר' מאיר בכלם:

ומכל מקום רוב גאונים מסכימים שלא הוצרכו דינים אלו אלא באם לחודיה שכל שהוא באם הרי התנאי בא לסתור המעשה לגמרי שלא יהא חל עכשו כלל עד שאם אמר הרי זה גיטיך אם תעשי כך וכך אין הגט חל כלל מעכשו אלא משעת קיום התנאי עד שאם נקרע הגט בינתים אינו כלום ומאחר שהתנאי בא לבטל המעשה מכל וכל צריך להיותו חזק והוא שיכפלנו ושאר הדברים הנזכרים אבל מעכשו ועל מנת אין התנאי עוקר המעשה לגמרי שהרי אינו מונעו מלחול עכשו שהרי כל שיתקיים התנאי המעשה קיים מעכשו עד שאפילו נקרע הגט בינתים כשר ומאחר שאינו סותר התנאי לגמרי אין צורך לכפלו ולחזקו בדברים אלו ואע"פ שמשה רבינו מאותה שעה הורידם לנחלה מכל מקום לא הוזכר בלשונו על מנת או מעכשו ומעתה כל שצירף בו מעכשו כגון מעכשו אם תעשה כך וכך אין צריך לא לכפול תנאי ולא לשאר הדברים שהוזכרו וכן בעל מנת אלא שאתה צריך בו לקצת דברים שהזכרנו כגון תנאי שאיפשר לקיימו וקצת דברים שהוזכרו כמו שנבאר בסמוך ואע"פ שאמרו בפרק המדיר חליצה מוטעית כשרה ואיזו חליצה מוטעית כל שאומרין לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז ופירשו שם הטעם שמאחר שכל דיני תנאי גט למדין מתנאי בני גד ובני ראובן שהוא תנאי שאיפשר לקיימו על ידי שליח וחליצה אי אפשר לקיימה על ידי שליח אין תנאי שבה תנאי אלמא אף בעל מנת אנו חוזרין לדיני התנאי היוצאים מתנאי בני גד ובני ראובן וכן שאתה מוצא בקצת מקומות שהוזכרו דיני התנאי בשמועות שבעל מנת ומעכשו כגון על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני הנזכרים בפרק קורדיקוס לדעת ר' מאיר שמא שיטפת לשון הוא ואינו בא בדקדוק כמו שביארנו במציעא פרק פועלים ויש מפרשים שאותם השמועות באות לדעת ר' מאיר והוא סובר כל דיני התנאי אף בעל מנת וכמו שהוזכרו עקרי דבריו בפרק זה שכלו על מנת וכן מעכשו אלא שאין אנו פוסקים כמותו אלא באם ואע"פ שבגט של שכיב מרע איכא מהיום דאי לאו הכי גט לאחר מיתה הוא ואע"פ כן הצריכו בו תנאי כפול והן קודם ללאו בזו הואיל ור' מאיר סובר כן התקינו כן לרוחא דמילתא כמו שיתבאר שם ויש אומרים שלא יצאו על מנת ומעכשו אלא ממקצת התנאים ולא מכלם מהם שאמרו שלא יצאו אלא מדין תנאי כפול לבד ויש אומרים אף מדין הן קודם ללאו הא מדין תנאי ומעשה בדבר אחד ודין איפשר לקיימו על ידי שליח אף בעל מנת ומעכשו כן ובפרק קורדיקוס יראה לדעת רב אשי בשמועת הרי זה גיטיך והנייר שלי שאף תנאי ומעשה בדבר אחד אינו מפקיע כלל בעל מנת ומעכשו וכן יראה בכל אותם שהוזכרו ואף זו שבקיום על ידי שליח הואיל ואף היא מתנאי בני גד יצאה אלא שמכל מקום יש קצת דינין אחרים בתנאי שצריכים אף בעל מנת ומעכשו כגון תנאי שאיפשר לקיימו ושלא יתנה לעצמו ליפטר במה שחייבתנו תורה או לחייבה במה שמנעתו תורה וכן לדבר שיש בו ממש ולדבר שבא לעולם:

וכן יש אומרים שאין כל דיני התנאי אמורים אלא בשקובע התנאי לאחר אבל כל שקובעו לעצמו אין צורך לתנאי כפול כגון אם אוביר ולא אעביד וכו' אלא שיש חולקים לומר דאם אוביר שאני שאף אם לא התנה ראוי לומר כן ואי משום דקאמר בדמי טבה לאו דוקא ביותר מן הראוי אלא כפי הראוי שהרי אלו אמר אי מוברנא יהיבנא לך אלפא זוזי אינו כלום כמו שביארנו במציעא פרק נשך ובפרק המקבל ומכל מקום לדעת ראשון ההיא מדין אסמכתא היא הא כל שאינה אסמכתא וקובע על עצמו מועיל בלא כפל תנאי ועקר הדברים שאף בקובע לעצמו צריך תנאי כפול אלא אם כן בדבר הדומה לאם אוביר ר"ל שאף בלא שום תנאי ראוי לומר כן כגון שקבל מלאכתו לעשות ואומר אם איני עושה אני נותן לך כפי נזקך וכן כל כיוצא בזה וכן יש אומרים שאין דיני התנאי אמורים אלא לענין אוקומי ממונא אבל לאפוקי ממונא אין מוציאין עד שיקיים תנאו אע"פ שלא כפלו וכן יש אומרים שכל שעל ידי שליח אין בו צורך לתנאי כפול וכן מצאוה בשאלתות בפרשת מטות ופירשו הטעם שאין אדם ממנה שליח אלא למה שאומר לו וכן יש מחלוקת בין הגאונים בדיני התנאי שלדעת גדולי הפוסקים וגדולי המפרשים לא הוצרכו תנאי כפול ושאר הדינין שהוזכרו אלא בגיטין וקדושין וגדולי המפרשים פירשו הטעם מפני שרוב הקנאות שבממון יש בהם קנין וכל קנין כמעכשו וכמו שאמרו בבתרא פרק מי שמת שבהקנאה אינו צריך שיכתוב מהיום אלמא כל קנין כמהיום דמי ויש שפירשו הטעם שהרי מצינו בממונות שהולכין בהם אחר אומדנא דמוכח ואם אומד המוכיח וגלוי הדעת מעכבין כל שכן תנאי אע"פ שאינו כפול ואע"פ שגדולי המחברים מביאים ראיה לומר שאף בדיני ממונות כן ומצד שתנאי בני גד ובני ראובן בממון היה לדעתי אין כאן ראיה שכל שעל פי הדבור ורוח הקודש כאיסורין הן וראוי לדקדק בהם או שמא לדעת ר' מאיר היא שנויה והוא סובר כן בודאי אף בממון הואיל ומדבר שבממון הוא מביאה אלא שאין אנו פוסקים כמותו אלא בגיטין וקדושין ואף בגיטין וקדושין יש שאין פוסקין כמותו אלא לחוש ולהחמיר ומה שהתקין שמואל לגט של שכיב מרע אם מתי ואם לא מתי לתנאי כפול לרוחא דמילתא עביד דילמא איכא דסבירא ליה כר' מאיר וחוששין לבית דין טועין וכן הדין בתנאי קודם למעשה וחברותיה ואע"פ שבמציעא פרק פועלים סתמו בתנאי שהמעשה קודם לו שאינו תנאי והוא עסוק בממון כבר ביארנו שם שהיא שנויה לדעת ר' מאיר ולא פסקנו כמותו בממון וכבר כתבנו קצת ראיות לשיטה זו פרק שני בסוגיית דברים שבלב אלא שחכמי הדורות כתבו שכל שאר הדברים שלמדנו מבני גד ובני ראובן כגון תנאי קודם למעשה וחברותיה כלם הלכה פסוקה הם ואף חכמים מודים בכלם ולא נחלקו אלא בתנאי כפול וממה שהשיב עליו ר' חנינא צריך היה הדבר לאמרו וכו' או ממה שאמר רשב"ג בפרק קורדיקוס אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול והוו להו שני כתובים וכו' אבל שאר הדינים כלם הלכה הם ואף חכמים מודים בהם והדברים ברורים ומכל מקום צריכים אנו ליישב דעת גדולי המחברים ושאר הפוסקים דיני תנאי אף בממון ענין דברים שבלב ואומדנא דמוכח ויש שפירשו שכל אומדנא הניכרת לכל העולם הוא יותר מתנאי שלא הושלם שאף אני אומר שלא הותנה אלא דרך הערה:

ומגדולי ההר פירשו לשיטה זו שכל שנותן או מוכר או מקדש ומגרש ומתנה רואין כונתו של מתנה אם דעתו לקיום המעשה אין כח בתנאי לבטל המעשה אלא בתנאי כפול וזהו דעתו של משה שבלב שלם היה נותן להם את ארץ הגלעד לחלקם ומשתדל להעתר להם אבל דברים שניכר לכל שהמקנה אותם מקנה בהכרח כגון כל אותן שנאמר בהם דברים שבלב דברים מצד אומדנא דמוכח תנאי קלוש שבו מבטל המעשה וגלוי הדעת הוא כתנאי קלוש וכן זבין ולא איצטרכו ליה זוזי וכן בכל דיני אסמכתא שדעתו של מתנה לבטל המעשה והדבר בטל מאליו אף בלא תנאי כפול וכן כל שמוכר על ידי אונס דבר כגון לקנות תבואה או לעלות לארץ ישראל אנן סהדי שאינו רוצה במכר אלא בהכרח וכל שמתנה על הדבר אף בלא תנאי כפול מתבטל המעשה וכן אתה למד מן המפורש על שאינו מפורש וגדולי המפרשים מוסיפין לומר בדיני תנאי שאין התנאי צריך לכל אלו שהוזכרו אלא במעשה נעשה מיד כגון נתינת גט וקדושין שמעכשו הוא נותנם על תנאי ואין כח בתנאי לעקור מה שנעשה אלא בחזוקין אלו וזהו תנאי בני גד ובני ראובן שמאותה שעה הורידם להחזיק בארץ הגלעד ובזו לדעתם אף בממון כן שאם נתן מנה לחברו ואמר יהא שלך אם לא אעשה כך וכך אינו תנאי אלא אם כן בחזוקין אלו אבל כל שאומר הריני נותן לך מנה אם תעשה כך וכך ואין כונתו ליתן עד שיקיים התנאי אין צורך בזה לחזוק שבתנאי וכן נראה ממעשה שהוזכר ביום טוב בענין הבו ארבע מאה זוזי לפלוניא ולינסוב ברתאי ולפי דרכך למדת שתנאי קודם למעשה לא נאמר אלא לענין הלשון ולא שיהא צריך לקיים התנאי קודם שיעשה המעשה שהרי משה רבינו עשה המעשה ר"ל נתינת הארץ קודם קיום התנאי אלא שהענין הוא שיזכיר התנאי קודם הזכרת המעשה וכבר הזכרנו למעלה מה שכבר ביארנו במציעא שגדולי המחברים חדשו בענין תנאי קודם למעשה דברים שלא נראו לנו לענין פירוש מפני שהן דברים שלא הוצרכו ללמדם מתורת תנאי כמו שביארנו שם וכבר ביארנו שם גם כן כל דיני התנאים בקצרה בכדי היכולת:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ובגמרא באה עליה סוגיא מבולבלת שאני רואה עצמי צריך להעירך בביאורה דרך קצרה ודברים שנכנסו תחתיה הן לביאור הסוגיא הן לדברים היוצאים ממנה לענין פסק אלו הן:

תחלה שאלו שפיר קאמר ליה ר' חנינא וכו' ואין ללמוד מכאן דין תנאי כפול ותירץ לכתוב קרא ונאחזו בתוככם והיה במשמע ליטול חלקם בכל ר"ל בין בגלעד בין בכנען ומה לו לכתוב בארץ כנען בפרט בודאי לא נתכון אלא להוציאם מחזקת הגלעד וודאי לא מחלקם אלא ממה שהיה בו התנאי והוא מנטילת כלו ולא הוצרך לכך אלא מצורך תנאי כפול ור' חנינא חזר והשיב שאף אם כתב ונאחזו בתוככם אע"פ שלא היו מסלקים אותם מן הכל על הדרך שביארנו במשנה שהרי מכיון שכתב ונאחזו כבר סלק תורת קנס מכאן מכל מקום עדין הייתי אומר שאם לא יעברו ונאחזו בתוככם בגלעד ולפי חלקם אבל בארץ כנען כלל כלל לא שאע"פ שסלקנו תורת קנס מכאן מכל מקום סבור הייתי לומר כן שמאחר שלא יסייעו בכבושה לא יהיו נוטלין חלק בה ולפיכך בא לומר שכשם שאין מפסידין חלקם מהגלעד כך לא יפסידו חלקם מהכנען שארץ ישראל מוחזקת היא ואין לנו לגזלה להם ור' מאיר חזר ואמר שאף זה היה במשמע דכל בתוככם כל היכא דאית להו משמע אלא שר' חנינא לא הודה בכך ונשאר מחלקתם במקומו ולפי דרכנו למדת שכל שהיית בא מתורת קנס היה הפסדם בגלעד פשוט יותר מהפסדם בכנען והוא שאמרו במשנה שאף בכנען לא ינחלו כלומר וכל שכן בגלעד וכל שאתה מסלק את הקנס ומחזירה לדין הפסידם שבכנען פשוט יותר מהפסדם שבגלעד והוא שאמרו בגמרא הוה אמינא ונאחזו בגלעד אבל בכנען לא ואין לך עוד קושיא מסתירת הדברים זו לזו שהאריכו בה הרבה מפרשים ובלבלו מתוכם את הסוגיא ללא צרך ואחר כן הביא ר' חנינא משל לדבריו שתנאי בני גד ובני ראובן דומה לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו ואמר פלוני בני יירש שדה פלונית ופלוני בני יירש שדה פלונית ופלוני בני יתן מאתים זוז לאחיו ויירש שדה פלונית ר"ל באותן השדות שנתתי לאחיו וכל שכן שיטול חלקו בשדה השלישי שהייתי מורישו ממנו בנתינת מאתים ואלמלא הכפל כל שלא יתן המאתים לא יטול חלק בשדות שהקצה לשני האחים אלא חלקו בשדה השלישי והכפל החזירו לירושת השדות שהקצה לאחים וזהו ענין בני גד ובני ראובן שהקב"ה היה מנחיל ארץ כנען לשאר שבטים והיה מנחיל לאלו את הגלעד בתנאי שיעברו ואם לא היה כופל כלום היה במשמע שלא יטלו כלל בארץ כנען שהוקצית לאחים אלא חלקם שבגלעד לבד וכפל התנאי החזירם לירושת חלקם אף בכנען ומתוך שהיה התלמיד זוכר מה שביארנו במשנה שהיינו באים מתורת קנס והיינו מפרשים שאלמלא הכפל היינו מפקיעים אותם בין מן הגלעד בין מן הכנען והיה סבור שהמשל בא על ענין משנתנו הוא מקשה והא לא דמיא משל למתניתין שבמשנתנו אלמלא כפילו לא היו נוטלין לא בכנען שהוא בדמיון השדות ולא בגלעד שהוא בדמיון השדה של עידית ובמשל שהזכרנו לא היה הכפל מועיל אלא לירושת השדות שהוקצו לאחים שאף בלא כפל הוא יורש חלקו באותו שדה של עידית והשיב שאין משל זה חוזר על משנתינו שהיינו באים עליה מתורת קנס ולהפקיעם מן הכל שהיה ר' חנינא סבור שר' מאיר היה דורש כל המקרא לתנאי כפול אלא שמשל זה נאמר לאחר שנתישב בסוגיא שר' מאיר היה דורש לתנאי כפול אלא בארץ כנען וכמו שאמר ניכתוב רחמנא ונאחזו והשיב ר' חנינא שאף בזו אלמלא כפלו היו מפסידים חלקם שבארץ כנען שהוא כענין השדות שבמשל ולא היו יורשים אלא חלקם שבגלעד שהוא בדמיון חלק שדה העידית שבמשל וזהו הפירוש המיושר שבשמועה זו ואין צורך במה שנתבלבלו בו הרבה מפרשים זה בכה וזה בכה:

גמרא המקדיש שדהו בשעת היובל. ה"ג פי' בשעה שהיובל נוהג ולא גר' בשעת היובל דבשנת היובל עצמה פליגי בה רב ושמואל בערכין פ' אין מקדשין ומי' הספרים גרסי' בסדר המשנה בשנת היובל וי"ל כיון דלא קתני בשנת היובל עצמה כדקאמר גבי פלוגתא דרב ושמואל איכא למימר בשנה ראשונה איירי שאחר היובל פי' בשנת התחלת היובל וכן משמע דקתני סיפא הקדיש ב' וג' שנים אחר היובל ואע"ג דבקרא כתיב בשנת היובל ישוב השדה והיינו בשנת היובל עצמה יש לחלק בין שנת היובל דקרא לאו אורחיה למכתב עצמה לבשנת היובל שבלשון חכמים:

אין נמדדין עמה. פי' לפדותו לפי חשבון הכתוב בפרשה אלא בשוויין דליכא למימר אין נמדדין דלא קדשי דהא תנן בשילהי המוכר את הבית המקדיש את השדה הקדיש כולה ואפי' בור וגת וכ"ש סלעים ונקעים ועוד מאי הוה פריך בתר הכי והא תנא שדה וכו' התם ודאי קדוש הוא לפי שהקדישו בפי' אבל הכא שלא הקדישו בפי' לא קדיש כלל:

ליקדשו באפי נפשייהו בתחלת בית כור פי' רשב"ם נהי דאין. נמדדין עמה לפי שהוא חשוב שדה בפני עצמה ויכול לפדות כל אחד בפני עצמו כמקדיש ב' שדות שיכול לפדות זה בלא זה: ליקדשו מיהא באפי נפשייהו כשירצה יפדה אותם נקעים בפני עצמן כפי חשבון בית זרע חומר שעורים בשקלי כסף. ומתוך פי' משמע המקדיש שדה אחת אין יכול לפדות חציו לחשבון בית זרע וליתא דהא בפ"ק אמרינן דבשדה אחוזה דלוה וגואל לחצאין. הילכך נראה כמו שפירש"י הכא דהכי פריך נהי דבהדי ארעא לא קדשי להיות נמדדין בקרקע שוה שיהא קטפרס שלהם נמדד עמהם לעלות בחשבון ליקדשו באפי נפשייהו להיות נמדדי' לפי מה שיש בהם ולא יעלה מדרון שלהם לחשבון:

א"ה פחות מכאן נמי. תי' מאי אא"ב שייך הכא אפי' אי לא מוקמת לה בנקעים מלאים מים איכא למיפרך מסלעים שאינן ראוים לזריעה אפילו פחות מכן נמי דהשתא נמי פריך מנייהו מדאיצטריך לשנויי שדרי דארעא מיקרו וי"ל דהוה מצי למי' וליטעמיך. א"נ מעיקרא לא ס"ד דבעי' ראוי לזריעה קדוש לפי חשבון זרע חומר שעורים ומשום הכי ניחא ליה דפחות מכן הכל חשוב שדה א' ומודד עמה וגבוהים י' ועמוקים י' חשובין שדה בפני עצמן וכיון דאינן ראוים לזריעה אינם נמדדין עמה אבל בפני עצמן נפדים לפי חשבון בית זרע חומר שעורים אבל השתא דקאמר דבעי' ראוי לזריעה ובענין אחר לא קדיש להיות נפדה לפי חשבון בית זרע אפי' פחות מכן נמי כיון דלאו בני זריעה נינהו:

במשנה ר"מ אומר כל תנאי וכו'. בסוף יש נוחלין פי' רשב"ם דבדבר של ממון סגי בע"מ בלא כפולות אפי' לר"מ ולעיל פי' בהאיש מקדש גבי דברים שבלב:

במשנה רבי חנינא בן גמליאל אומר וכו' פרש"י דאתנאי כפול לחודיה פליג דס"ל דמכלל הן שמעי' לאו אבל מודה הוא דבעי' תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו וכן פי' נמי בסוף מי שאחזו גבי ההיא דע"מ שהחזיר לי את הנייר. וא"א לומר כן דתנן בשילהי השוכר את הפועלים כל תנאי שיש מעשה אינו תנאי ומוקי לה בגמ' ודלא כר' חנינא ואיפכא הוה מיסתבר למימר דמהיכא שמעי' לה לר"מ דבעי תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו דתנאי כפול דדוקא הוא דשמעי' מיתורא דאם לא יעברו אלא ודאי לר"מ כיון דאיכא קרא יתירא שמעי' מיניה דלא הוי תנאי אם לא שיהא דומה לתנאי זה בכל ענין ור' חנינא בן גמליאל דלא מייתר ליה קרא הוי תנאי אע"ג דלא דמי ליה כלל:

שאפי' בארץ כנען לא ינחלו. לשון אפי' משמע וכ"ש בארץ הגלעד דאהני כפילא לתרווייהו וכן מוכח נמי בגמ' והיינו טעמא דלא מיבעיא בארץ גלעד דבלא כפילות משמע שלא ינחלו בה כלל דבדידה קא משתרי קרא ועליה בא להתנות וכנגד שיפה כחם משאר שבטים ליתן להם את הארץ שבחרו בה הורע כחם שיפסדוה לגמרי אם לא יקיימו תנאם אלא אפי' בארץ כנען דלא איירו בה לא היו נוטלים כלל אי לאו כפילות:

בהדי ארעא להיות נמדד קטפרס שלהם:

באפי נפשייהו להיות נמדדים לפי מה שיש בהם ולא יעלה תל שלהן בחשבון:

דלאו בני זריעה. וקרא כתיב זרע אבל מה שאינו ראוי לזריעה אינו נפדה בזה הערך אלא בשווי':

נגרי כמו אגנות מי קרקע הם נקראים:

הכא מאי. אמר לה על מנת שיש לי בית כור עפר ויש לו שם נקעים גבוהים עשרה ואין בהם מים להקדש מדמינן לה ומקודשת או למכירה מדמינן לה ואינה מקודשת שהרי אין לו בית כור שאין נמדדין עמה הנקעים:

טרחנא ואע"ג דלעיל לא אמרינן טרחנא התם הוא שלא נתקיים התנאי שהרי אמר לה על מנת שיש לי במקום פלוני אבל הכא נתקיים התנאי דבית כור עפר קאמר לה וזה המקום ראוי לזריעת בית כור:

ר' מאיר וכו'. מסתברא דר' מאיר אתא לאפלוגי אהני מתני' דלעיל דס"ל דעל מנת הוי תנאי בלא כפילה וקאמר שכל תנאי צריך כפילה ואפי' בעל מנת ולית הלכתא כוותיה בהאי:

כתנאי בני גד ובני ראובן שהיה כפול שאמר ואם לא יעברו לא יתנו להם את ארץ גלעד:

אינו תנאי. דלא אמרי' מכלל הן אתה שומע לאו והמתנה או המעשה קיים אע"פ שלא קיים את התנאי. והה"נ דילפי' מתנאי בני גד ובני ראובן דבעי' הן קודם ללאו שהרי אמר תחלה אם יעברו ואח"כ אמר לא יעברו. ובעינן נמי תנאי קודם למעשה דקאמר אם יעברו ונתתם ולא אמר תנו אם יעברו כדאיתא בהשוכר את הפועלים ובפ' מי שאחזו שם בארנו שדעת הר"ם שאין במשפטי התנאי לר' מאיר אלא הני ג' ותנאי בדבר שאפשר לקיימו והאי לא חזינן ליה מתנאי בני גד ובני ראובן אלא ממה שהשיב משה וסדר דבריו שכפל תנאו והקדים הן ללאו ואמר תנאי קודם למעשה מה לי לסדר דבריו כך אם לא להודיע אם לא עשה כן היה תנאו בטל אבל בשורש הדבר שהם בקשוהו דהיינו ארץ סיחון ועוג שהוא התנה להם שיעשו לא גמרי מהאי אנפא כל שהם שאלו ממנו מה שיהיו צריכים והוא שאל מהם מה שהיה צריך. ואע"ג דאמר ר' אדא בפ' מי שאחזו מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן להו מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי בדבר א' ומעשה בדבר א'. הא רבא ורב אשי פליגי בההיא אוקימתא ודדמי ליה כגון ההיא דפ' המדיר דבעי תנאי דאפשר לקיומי על יד שליח ופרישנא נמי התם שדעת רב אשי דמעכשיו ועל מנת (דעל מנת) לא צריך חד מאנפי דתנאי תדע שזה דעת הר"ם שהרי לא הביא במשפטי התנאי באישות פ"ו אלא הני ד'. וקאמר רבי מאיר שאם אמר הרי את מקודשת לי בפרוטה זו אם תתני לי כך וכך מכאן עד יום פלוני או ה"ז גיטיך אם תתני לי כך וכך אם לא כפל תנאו הרי היא מקודשת ומגורשת אעפ"י שלא נתנה שהתנאי בטל ואם בא אחר וקדשה מקודשת לראשון והה"נ אם גרע א' מהני ד' משפטי התנאי שכתבנו ור' חנינא פליג אתנאי כפול לחודיה וקאמר שלא אמר אם לא יעברו להורות שצריך תנאי כפול דודאי א"צ דמכלל הן אתה שומע לאו אלא להורות (שלא) [שאף אם לא] יעברו [מ"מ] ינחלו בארץ כנען. ומיהו צריך תנאי קודם למעשה וכן צריך הן קודם ללאו:

שפיר קאמר ליה. כלומר והואיל ואיכא למימר טעמא דמ"ה אצטריך ליה למימר הכי תו לא גמרי' שכך הוא משפט התנאי:

נהי דבהדי ארעא לא קדשי נתקדשו באנפי נפשייהו. פי' אע"פ שהם חשובין ואינן נכללין בכלל הבית כור לא יהו אלא חתיכות קטנות שהן מפוזרו' והקדישן אינן נמדדין לפי זה החשבון ומה לי אם ימדדו ביחד עם זה בית כור מה לי אם ימדדו מפורדין הלא הכל לפי חשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף הוא נותן ופתר המורה לא נראה לי:

גמרא דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים כו' ובפרק בית כור פריך גבי [מכר] דקתני בה נמי הכי ולא הוי דומיא דסלעים דהא מפרש לה אע"פ שאין מלאים מים ועיין שם בתוס' וק"ל:

תוס' בד"ה אי הכי אפי' כו' אא"ב דלא קפדינן אראוי לזריעה ניחא כו' עכ"ל ומעיקרא דפריך נהי דבהדי ארעא לא קדשו נתקדשו באנפי נפשייהו אסלעים נמי פריך ודו"ק:

בפרש"י בד"ה רבי חנינא כו' שהיו קצין בה מפני כו' לא יפסידו חלקם בכך ויטלו כאן וכאן כו' עכ"ל כצ"ל והשאר טעות כמ"ש מהרש"ל וכ"ה בפי' ישן וק"ל:

תוס' בד"ה כל תנאי כו' לכן נראה לי דפליג אכולהו דדוקא ר"מ דמצריך תנאי כפול לא יעברו לגוף תנאי יכול ללמוד משם כל תנאים אבל ר"ח דמוקי אם לא יעברו לד"א אין ללמוד משם דאיכא למימר דלא למעט שאר לשונות תנאי קאתי אלא חדא לשונות עכ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה שאלמלא כן יש במשמע אף בארץ כו' פרש"י שהיו קצין בה ואין נראה לר"ת אלא דה"פ לא מבעיא כו' עכ"ל כצ"ל מת"י ודו"ק:

תוס' בד"ה כל תנאי כו' וה"פ שאפילו בארץ כנען כו' נ"ב אינו תולה במה שפירשו התוס' שר"ח פליג אכולהו וק"ל רק חוזר ומפרש הפשט:

גמרא גבי מכר כו' ואמר מר עוקבא ב"ח כו'. בב"ב הגי' דר"פ אמרה והוא בעצמו אמר ג"כ הטעם:

תד"ה ה"ג (בסופו). וחד אמר קדוש ויוצא. לפנינו איתא שם קדושה ונותן חמשים:

במשנה רחבג"א כו' שאפי' באכ"נ לא ינחלו. עפרש"י ותוס' ובסוגית הגמרא ובתוס'. ולכאורה קשה דהכא משמע דאי לא כפלי' ה"א דיוקנסו ולא יטלו כלל ואף שילכו ויסייעו בכיבוש אכ"נ כשאר שבטים ובגלעד כבר סייעו כאחד מהם. ולקמן בגמרא אמרינן אליביה סד"א כו' לא תיטיב לא אגרא ולא דינא וכן גבי אם בחוקותי כו' וגבי אם תאבו ושמעתם. וי"ל דהכא ודהתם ר"ל דלא הוה ידעינן המכוון איך הוא אם ר"ל לא אגרא ולא דינא. או אפי' דינא:

רש"י בסה"ע. וע"כ כו' שאם לא יעברו לא יפסידו בא ללמדינו. כצ"ל:

משנה ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי. משמע בפשיטות דהא דמייתי הכא פלוגתא דר"מ ורחב"ג בפירקין היינו משום דלענין קידושין נמי שייך הך פלוגתא ואע"ג דבר"פ שבועת העדות מסקינן דדוקא בממונא בעי ר"מ ת"כ ולא באיסורא מ"מ הא מקשינן התם מסוטה דאיסורא ומשנינן דסוטה איסורא דאית בה ממונא הוא ופרש"י שם משום דמפסדת כתובתה וא"כ ממילא דקידושין וגיטין נמי איסורא דאית בה ממון הוא וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל בשמעתין אלא דאכתי איכא למידק למאי דלא אסיק אדעתא בס"פ שבועת העדות דסוטה איסורא דאית בה ממון הוא וקס"ד דאיסור גרידא הוא וא"כ גיטין וקידושין נמי איסור גרידא הוא ולפ"ז מאי מהדר לאקשויי מסוטה ומדרשא דחנקי דלא איירי בה ר"מ גופא אלא משקל' וטריא דשמעתין משני ר' תנחום הכי אליבא דר"מ משום הן קושייא גופא דקס"ד דאין לחלק בין איסור לממון דאי מפלגינן בינייהו לא הוצרך רבי תנחום לאפלוגי ר"מ ורחב"ג לענין הנקי או חנקי וטפי ה"ל לתלמודא להקשות בס"פ שבועת העדות ממתני' דהכא דאיירי ר"מ בהדיא לענין קידושין וה"נ אשכחן לר"מ בגיטין דף ע"ו בברייתא דהרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא שאם לא כפל תנאו לא הוי תנאי תו קשיא לי בשלמא לענין סוטה משני התם שפיר דמשום דאית בה נמי ממון מש"ה צריך לכופלו דאל"כ לא היה יכול להפסידה כתובתה משא"כ לענין גיטין וקידושין דקאמר ר"מ דהיכא דלא כפליה לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים לגמרי דבגיטין הוי גט גמור אע"ג שלא נתקיים וכן לענין קידושין לא תפסי קידושין דאחריני ומה טעם יש בזה להקל באיסור משום צד ממון שבה ומאי חזית דאזלת בתר צד ממון ולא בתר צד איסור ועוד דהתוספות כתבו בכתובות פ' נערה דף מ"ו אהא דאמרי' התם וכ"ת ניליף מינה ממונא מאיסור' לא ילפינן דהא דלא ילפינן קידושין לחוד לענין איסורא מהפרת נדרים היינו משום דלא ילפינן איסורא גריד' מאיסור דאית ביה ממון וא"כ ה"נ איכא למימר איפכא דלית לן למילף ממונא דאית ביה איסורא מממון גריד' וזה יש ליישב דבאמת דרבי מאיר הנקי כתיב א"כ שפיר ילפינן גיטין וקידושין מסוטה גופא דכולהו איסורי דאית בהו ממון נינהו ועוד נ"ל דתנאי ב"ג וב"ר גופא אית ביה איסור' דממונא דכמה מצות תלויין בחלוקת הארץ ולאחר ירושה וישיבה וא"כ אם לא קיימו ב"ג וב"ר התנאי היו צריכין לעשות חלוקה אחרת בכל א"י ובעבר הירדן גופא והיו פטורין מאותן המצות כן נ"ל ונכון הוא אבל הנך דמייתי ודאי קשיין טובא ועוד שהתוס' הקשו שם ס"פ שבועת העדות מכל הנך דמייתי לקמן בשמעתין אם בחוקותי תלכו ודאליעזר עבד אברהם ואם לא יתחטא ותירצו דכל הנך איסורי דאית בהו ממון הוא וזה דוחק ויותר קשיא לי דהא משמע בכולה סוגי' דגמ' וסוגי' הפוסקים ומלשון רש"י כאן דהיכא דלא כפליה לתנאי המעשה קיים אף אם לא נתקיים התנאי והיינו ע"כ דלא אתי דיבורא דתנאי ומבטל המעשה והוי כפטומי מילי בעלמא אם לא היכא שכפל וא"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ שבועת העדות דרבי מאיר אדר"מ ותיפוק ליה דבשבוע' העדות דאיירי התם ר"מ ליכא שום מעשה ומש"ה אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כיון דלא שייך ביה לומר שהמעשה מבטל התנאי וכן בכל הנך דמייתי הש"ס התם שתויי יין וכיוצא לא שייך בהו לומר שהמעשה מבטל התנאי וכה"ג יש לדקדק בהנך תנאי דשקיל וטרי הש"ס בשמעתין מקראי טובא. והנלע"ד בזה דקושטא דמילתא הכי הוא דבלא"ה פשיטא ליה לר"מ טובא דהיכא דאיכא מעשה גמור כגון בגיטין וקידושין דהיכא דלא כפליה לתנאיה המעשה קיים דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ואפילו תנאי כפול הי' מהראוי לומר מצד הסברא דלא מהני מה"ט גופא תדע דהא הכי קי"ל בחליצה דאפילו תנאי גמור בכל דינו לא מהני ביה מידי דלעולם המעשה קיים וכמו שפירשתי בטוב טעם בעזה"י בפ' המדיר דף ע"ד משום דה"ל מעשה רבא כיון שא"א לקיים המעשה ע"י שליח וא"כ מאן פליג לן בין מעשה רבא למעשה זוטא שאפשר לקיים ע"י שליח אי לאו משום דאשכחן דמהני תנאי כפול כמשפטו דתנאי ב"ג וב"ר אם נאמר דהוי מעשה חשוב כמו מעשה דגיטין וקידושין היכא דאפשר לקיים ע"י שליח וכדפרישית בסמוך נמי דתנאי ב"ג וב"ר שייך בה איסורא וממונא וא"כ שפיר ילפי מהדדי להא מילתא מיהא דמהני ת"כ ועוד נ"ל דתנאי גמור ודאי מהני בגיטין דהא ילפינן מקרא דהאומר ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין כל ימיך אין זה כריתות א"כ משמע דתנאי אחרינא כגון כל ימי חיי פלוני מהני וה"ל ספר כריתות וכה"ג מקרא דואשה גרושה מאישה וכיוצא באלו וממילא דה"ה לקידושין דהא איתקש הוי' ליציאה נמצא דלפ"ז מיהא עיקר מילתא דתנאי בדיבור מבטל המעשה חידוש הוא לא מצינן למילף מיני' אלא חידושו שיהא מיהא הדיבור היותר טוב דמהני בכל מקום ואם כן שפיר ילפינן להא מילתא מתנאי ב"ג וב"ר דכיון דאשכחן מיהא שום דוכת' דבעי כפילא מוקמינן ממילא לתנאי דגיטין וקידושין בדדמי דהיכא דלא אתני כראוי בכל אופן היותר מועיל ה"ל דיבור גרוע ולא אלים לבטל מעשה ומכ"ש אם נאמר דתנאי ב"ג וב"ר נמי הוי מילתא דאיסורא וממונא כדפרישית ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך דבתנאי ב"ג וב"ר לא הוי מעשה גמור כלל שלא נתן להם משה מיד אלא ציוה ליהושע שיתן להם כשיקיימו התנאי ואפ"ה בעי ת"כ וכל דיני תנאי וא"כ מכ"ש היכא דאיכא מעשה גמור כגון גיטין וקידושין דבעינן מיהא דיבור גמור בכל דיני תנאי כנ"ל בעיקר הדברים ומעתה יבואר סוגיא דס"פ שבועת העדות לנכון בא' משני הצדדים אם נאמר דהמקשה נמי אסיק אדעתי' הא מילתא דיש לחלק בין מידי דשייך מעש' להיכא דליכ' שום מעשה ומש"ה לא מצי לאקשויי דר"מ אדר"מ מדיני גיטין וקידושין אלא דמקשה דר"מ אדר"מ בהא דקאמר כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אלמא דסבר ר"מ דתנאי ב"נ וב"ר משום תנאי כפול הוא ולא משום דצריך הדבר לאמרו כדמהדר ליה רחב"ג וא"כ מקשה שפיר דר"מ אדר"מ מב"ג וב"ר גופא דהא סבר דלא הוי ביה מעשה ואפ"ה בעי כפילא אלמא משום דלא אמרי' כלל מכלל לאו אתה שומע הן וקשיא מתני' דשבועת העדות ואהא משני הש"ס דודאי בממון בעי ת"כ אע"ג דליכא מעשה משא"כ באיסורא לא בעי כפילא היכא דליכא מעשה דמהיכ' תיתי הא מכלל לאו נשמע הן ודיבור גמור נמי לא בעינן דלא שייך הכא לומר פטומי מילי היא כיון שאין סותר בדיבורו שום מעשה המוכיח ושקיל וטרי בהא מסוטה דליכא נמי שום מעשה המוכיח דהשקאת הסוטה לא הוי מעשה מוכיח לא לזכות ולא לחוב אלא לברר הספק וה"נ מקשה משתויי יין דליכא מעשה אבל בדאיכא מעשה כגון גיטין וקידושין לרבי מאיר ודאי אפילו באיסורא בעי ת"כ. ואם נאמר דתנאי ב"ג וב"ר מיקרי תנאי שיש בו מעשה כיון שהחזיקו מיהא לאלתר וכסוגית הירושלמי שאביא בסמוך מצינן למימר דהמקשה ודאי לא אסיק אדעתי' לחלק בין תנאי שע"י מעשה או שאר תנאי בעלמא וקס"ד דכולה טעמא דר"מ דלא אמרינן מכלל לאו נשמע הן והתרצן דמחלק בין איסורא לממונא חידש הך סברא גופא וממונא לאו דוקא אלא משום דעיקר מילתא דר"מ דמתניתין איירי בתנאי ב"ג וב"ר שהן ממון ומינה ילפינן לכל התנאי' שיש בו מעשה דעיקר תנאי דממון לא שייכי אלא שיש מעשה בתחלתן דאל"כ פשיטא דדיבור בעלמא לא מהני בממון ולא במטלטלים ולא בקרקעות אלא כל אחד לפי קנינו וה"ה לגיטין וקידושין דבכלל ממונא נינהו ולא מפליג בין ממונא לאיסורא אלא בהנך איסורין דאיירי בהו דלית בהו שום מעשה המוכיח להיפך ממה שמבטל ע"י התנאי ואין זה דוחק לפרש כן דממונא לאו דוקא דהא למסקנת התוספות ס"פ שבועת העדות משום קושיא דנדרים מסקו דאיסורא דהתם היינו דוקא איסור חמור וא"כ שאר איסורי בכלל ממונא הוא ולמאי דפרישית א"ש טובא ועוד נ"ל לפרש בענין אחר דהא דאמרינן התם דבאיסורא אית ליה היינו היכא דעביד איסורא ממש דומיא דשבועת העדות שאם כובש עדותו אפי' בלא השבוע' איכא איסורא ומש"ה אמרינן שפיר מכלל לאו נשמע הן וכן בשתויי יין ופרועי ראש ומש"ה מקשה נמי מסוטה דאיכא איסורא בלא השבועה אם נטמאת ומשני דאפ"ה עיקר התנאי והשבועה שייך בהו ממונא וכמו שאבאר לקמן משא"כ ההיא דהכ' בגיטין וקידושין וכן ההיא דנדרים וכולהו שקלא וטריא דשמעתין ליכא איסורא ממש בלא התנאי והנך דמי לממונא וכדפרישית לפי שעיקר התנאים שכיחי בממון ועוד דילפינן להו מב"ג וב"ר דממונא הוא ומש"ה נקט לשון ממונא וזה נ"ל יותר נכון ועיין עוד בסוף הסוגיא ושם אבאר הא דמסקינן בס"פ שבועת העדות איפוך דבשבועת העדות טעמא אחרינא הוא ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) דף סא משנה רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי. כתבתי דיש לתמוה היאך ילפינן גיטין וקידושין דמהני בהו תנאי מב"ג וב"ר הא קיי"ל איסורא מממונא לא ילפינן ואע"ג דבסוף פ' שבועת העדות מסיק הש"ס בסוטה איסורא דאית בה ממונא הוא א"כ משמע דה"ה לענין גיטין וקדושין אכתי קשיא למאי דלא אסיק אדעת' הך סברא א"כ תקשי ליה מתני' דהכא ועוד דאכתי היא גופא קשה מנ"ל לדמות איסורא דאית בה ממונא לתנאי ב"ג וב"ר דלא הוי אלא ממונא גרידא והבאתי ראיות על זה דלא שייך למילף בכה"ג וכתבתי דתנאי ב"ג וב"ר נמי ממונא דאית בה איסורא דכמה מצות תלויין בחלוקת הארץ כגון בכורים ותרומה ומעשר שאינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה. ועוד כתבתי ליישב בדברים אחרים עיין עליהם שמתוכן יצאו כמה חלוקי דינין בענין התנאי לחלק בין דברים דשייך בהו מעשה גמור לשאר דברים שנגמרים בדבור גרידא:

רש"י בד"ה כתנאי נ"ג ונ"ו כו' ש"מ דאם לא כפל היתה מתנתו קיימת כו' עכ"ל. לכאורה משמע מזה הלשון דמה שנטלו ב"ג וב"ר בעבר הירדן מיקרי מתנה וע"כ היינו כמו שכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו דנטלו הרבה יותר ממה שהי' מגיע להם על חלקם בכל א"י וקשיא לי א"כ היאך נתן להם משה מדעתו מתנה דבר שאינו שלו דהא לא אשכחן שהי' ע"פ הדיבור ואע"ג דנשיאי ישראל היו באותו מעמד ואם כן אפשר שכל ישראל הסכימו על כך מ"מ הא איכא קטנים דלאו בני מחילה ומתנה נינהו וכדאמרינן נמי לעיל בר"פ האיש מקדש דמהאי קרא דנשיא א' ממטה דהוו בחלוקת הארץ לא מצינן למילף אלא שהב"ד מעמידין אפוטרופוס לקטנים ובוררין להם חלק יפה וכן לענין שיכולין לחוב ע"מ לזכות וכדפרישית התם אבל ליתן משלהם במתנה ודאי לא אע"כ דלאו בתורת מתנה ממש ניתן לב"ג וב"ר אלא חלוקה לבד בלא גורל ואע"ג דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה וכמ"ש התוס' להדיא בפ' האיש מקדש דהב"ד יכולין לחלוק בשל יתומים אף בלא גורל ואפ"ה ה"ל כלחוב ע"מ לזכות וכ"ש הכא דמסתמא ניחא להו טפי ליקח מצד עבר הירדן והלאה לצד השני שהוא עיקר א"י דודאי מש"ה מחלו כל השבטים לב"ג וב"ר משום דניחא להו טפי בעיקר א"י דז' אומות וכדאיתא להדיא במדרש תנחומא דב"ג וב"ר נענשו על כך לפי שחבבו המקנה וישבו להם מעבר הירדן לכך גלו תחלה נמצינו למידין מיהת דלא שייך הכא לשון מתנה ממש אלא דמ"מ ב"ג וב"ר היו חפצין בכך ואמרו יותן לנו ארץ הזאת מש"ה כתב רש"י נמי לשון מתנה ונראה דנקיט רש"י ז"ל האי לישנא בכוונה משום שעיקר הדין דתנאי כפול לענין ממון שייך במתנה וכדפרישית ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וה"ה נמי דבעינן תנאי קודם למעשה כו' משמע דאי אמר הכי לא אתי תנאי ומבטל מעשה דמתנה דקדמה עכ"ל. נראה לכאורה מלשון רש"י דקרי ליה מעשה דמתנה משום דעכשיו החזיקו בארצם בציווי משה והנשיאים והכי משמע נמי לכאורה מלשון הירושלמי דשמעתין דמסיק שאני הכא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם אלא דלפ"ז הוי קשיא טובא על שיטת הרי"ף והדמב"ם ז"ל וכל הגאונים שהבאתי לעיל ובכמה דוכתי דהאומר מעכשיו אין צריך לכפול תנאו ולא לשום דיני תנאי וכתב ג"כ הראב"ד ז"ל בטעם הדבר דכיון דהמעשה חל לאלתר בתנאי הוא חל וא"כ הוי תנאי ב"ג וב"ר גופא תיובתא דאע"ג שהחזיקו מעכשיו אפ"ה בעינן ת"כ וכל דיני תנאי. ועוד דאף לשיטת התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל דאין לחלק אפ"ה קשיא לי דבפ' מי שאחזו דף ע"ג אמרינן להדיא דלשון אם כלאחר הוא ומסקינן דשני לשונות משמע אמר מהיום כמעכשיו דמי לא אמר מהיום כלאחר דמי וא"כ גבי ב"ג וב"ר דאמר אם יעברו ולא אמר מעכשיו ואדרבא אמר להם אם תעברו חלוץ כו' ואחר תשובו והיתה הארץ לכם לאחוזה ולנשיאים נמי אמר אם יעברו ונתתם א"כ משמע שלא החזיקם לאלתר מיהו אפשר כיון שאמר להם בסוף בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם הרי החזיקום מהיום ובהכי א"ש נמי מה שכתב רש"י ז"ל מדלא אמר ונתתם אם יעברו והיינו כמו שאמרו ב"ג וב"ר גדרות צאן נבנה ואנחנו נחלץ חושים ומשה אמר תחילה אם יעברו ואח"כ בנו ערים לטפכם וגדרות צאן אלא דעדיין צ"ע דנראה לכאורה דהכל בתר שעת התנאי אזלינן ולא תליא במה שאמ' אח"כ ועוד דא"כ קשיין קראי אהדדי דהכתי' להדיא ויצו את יהושע אם יעברו ונתתם וגומר. מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל נ"ל ברור דאזיל לשיטתי' דכל תנאי דלשון אם מתחיל מיד ונגמר לאחר כך כשיתקיים התנאי וכמ"ש לעיל בדף הקדום א"כ היינו ממש דומיא דתנאי ב"ג וב"ר שהתחיל מיד במה שאמר בנו גדרות לצנאכם ולא נגמר להיות להם לאחוזה ממש אלא לכשיקיימו התנאי כדקאמר ואחר תשובו והיתה לכם לאחוזה וכה"ג אשכחן נמי בבנות צלפחד שאמר הקב"ה למשה נתן תתן להם משמע דתחלת הנתינה הי' מיהא ע"י משה בעצמו ואפשר שמכאן הוציא הרמב"ם דין זה ועכ"פ הוא סיוע גמור לדבריו ולשיטת החולקים נמי איכא למימר דודאי לא החזיקו בה לאלתר לגמרי דלמאי דפרישי' בלא"ה לא שייך כאן ענין מתנה כלל אלא חלוקת יורשים בעלמא וענין משה ויהושע והנשיאים הי' בתורת מעשה ב"ד כדמשמע להדיא בפ' האיש מקדש והאי מעשה ב"ד בענין החלוקה קרי ליה רש"י ז"ל שפיר מעשה אלא דמ"מ לא הוי מעשה גמור כמו גיטין וקידושין אלא דיבור בעלמא הוא ואפ"ה הוצרך לכפול ויליף ר"מ שפיר לגיטין וקידושין דמעשה גמור כל שכן דבעי כפילא כן נראה לי נכון בעזה"י:

(קונטרס אחרון) רש"י בד"ה כתנאי ב"ג וב"ר כו' וה"ה נמי דבעינן תנאי קודם למעשה כו' עד סוף הדבור. ומשמע מלשונו דבתנאי ב"ג וב"ר הוי מעשה גמור משום דלאלתר החזיקו בארצם והכי איתא להדיא בירושלמי והקשיתי מזה על שיטת הרמב"ם והגאונים ז"ל שכתבו דבאומר מעכשיו אינו צריך לתנאי כפול ולא לשום דין תנאי וכתב הראב"ד ז"ל בטעמא משום דהמעשה חל לאלתר בתנאי הוא חל וא"כ הוה תנאי ב"ג וב"ר תיובתיה דאע"ג דהמעשה חל לאלתר אפ"ה הוצרכו לכל דיני התנאי וכתבתי ליישב בטוב טעם:

תוספות בד"ה כל תנאי כו' פירש בקונטרס כו' רחב"ג אומר כו' פי' בקונטרס דאת"ק לחוד פליג כו' וקשה דהא אמר בס"פ הפועלים כו' לכך נ"ל דפליג אכולהו עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מנ"ל לגמ' גופא בס"פ הפועלים דרחב"ג אכולהו פליג ומהיכא תיתי הא רחב"ג לא פליג אלא מטעמא דצריך הדבר לאומרו וזה לא שייך אלא לענין תנאי כפול לחוד אבל במאי דס"ל לר"מ דבעי תנאי קודם למעשה מדלא אמר משה איפכא אהא לא מהדר ליה רחב"ג כלום א"כ ממילא משמע דמודה תדע דהא במאי דבעינן דוקא תנאי במעשה שאפשר לקיים ע"י שליח דומיא דב"ג וב"ר כדמסקינן בפרק המדיר דף ע"ד ודאי משמע דאף רחב"ג מודה דהא כל הפוסקים דסבירא ליה דאין הלכה כר"מ אפ"ה מודו בהא ולא אשכחן מאן דפליג ולכאורה היה נ"ל דהתוס' משמע להו דע"כ רחב"ג דפליג בת"כ כ"ש דפליג בתנאי קודם למעשה משום דר"מ גופא בתנאי קודם למעשה לא שייך עיקר טעמיה מדלא קאמר משה איפכא דאין טעם זה מספיק דמאי שנא וכן בהן קודם ללאו אלא דעיקר טעמ' דר"מ משום דאית ליה מסברא דאי לאו דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר היה לנו לומר דשום תנאי לא מהני לבטל המעשה כדפרישית אלא דמתנאי ב"ג וב"ר הוא דילפינן ומש"ה בעינן ממש דומיא דהתם והיכא דאיכא שום סברא לגרוע דיבורא דתנאי בשום ענין תו לא אלים האי דיבורא לבטל המעשה ובעינן דוקא שיהא הדיבור בענין היותר טוב משא"כ רחב"ג ע"כ לית ליה האי סברא כלל אלא אדרבא אית לן למימר דבתנאי כל דהו סגי דלא גרע מגילוי דעת כמו שהארכתי בזה לעיל דף מ"ט ע"ב גבי האי גברא דבעי למיסק לארעא דישראל ע"ש וע"כ דהכי ס"ל לרחב"ג דאלת"ה א"כ מאי מהדר ליה לר"מ צריך הדבר לאומרו ואי ס"ד דמסברא בלאו הכי אית לן למימר דלא מהני תנאי כלל והמעשה קיים א"כ לא השיב כלום דהא סוף סוף לא אשכחן בתנאי ב"ג וב"ר אלא ת"כ ממילא מוקמינן לה מסבר' דבדלא כפלי' מיהא לא מהני דהתם נמי אפשר שאף אם לא היה צריך לכפול משום ארץ כנען אפ"ה לעולם היה צריך לכפול משום תנאי דארץ גלעד גופא אע"כ דרחב"ג בסברא נמי פליג אדר"מ דס"ל דבתנאי כל דהו סגי אלא דאכתי בענין ת"כ שפיר קאמר ליה ר"מ מייתורא דקרא שהוצרך לכפול דוקא ובהא מהדר ליה שפיר דצריך לאומרו משום ארץ כנען נמצא דלפ"ז ממילא פליג אכולהו דלא בעינן דומיא דהתם וייתורא נמי לא שייך בשאר דברים ועל זה לא הוצרך להשיב לר"מ והא דמודה רחב"ג דבעינן תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח היינו משום דבא"א לקיים ע"י שליח ודאי איכא סברא גדולה דלא שייך ביה תנאי כלל כמ"ש התוספות בפ' המדיר ע"ש ובחידושינו כך הי' נ"ל לכאורה בשיטת התוס'. אלא דלפ"ז קשיא לי טובא א"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך שפיר קאמר ליה רחב"ג ומאי קושיא אדר"מ דהא ר"מ גופא דאזיל בתר טעמא דמסברא לא אלים תנאי לבטל המעשה אי לאו דאשכחן דמהני תנאי בב"ג וב"ר וא"כ לעולם בעינן דומיא דהתם וכדפרישית דהתם נמי אף דלא היה צריך לכפול משום ארץ כנען אפ"ה מסתמא היה צריך לכפול משום ארץ גלעד גופא כיון דהכי אית ליה מסברא. ויש ליישב שיטת התוספות דלענין ת"כ מקשה הש"ס שפיר כיון דר"מ גופא מודה דבאיסור' אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן כדמסקינן ליה להדיא בס"פ שבועת העדות א"כ מנ"ל לר"מ לחלק בזה בין איסור' לממונא אע"כ דמייתורא דקרא בב"ג וב"ר יליף לה ומקשה הש"ס שפיר קאמר ליה רחב"ג דצריך לאומרו כן נ"ל נכון בשיטת התוספות למאי דלא משמע להו לחלק בסברא בין איסור' לממונא אלא מגזירת הכתוב כדמשמע מלשונם ס"פ שבועת העדות. אמנם כן אף למאי דפרישית בסמוך דמסברא יש לחלק בין איסורא דס"פ שבועת העדות דלית בהו מעשה לומר שיהא המעשה קיים ובין ממונא דשייך בה מעשה מ"מ הא פרישית דהאי סברא גופא לא שייך אלא לבתר דאשכחן מיהא שיש שום קפידא וחילוק בין היכא דכפליה למילת' או לא דדיבור הכפול מהני בשום מקום יותר והיינו נמי מדאשכחן בב"ג וב"ר שהוצרך לכפול משא"כ בלא"ה אין שום סברא לומר כלל דענין הכפילות הוא דיבור יותר טוב דמהיכ' תיתי הא אית ליה לר"מ גופא מכלל לאו אתה שומע הן וא"כ מקשה הש"ס שפיר קאמר רחב"נ שצריך הדבר לאומרו משא"כ היכא שאין צריך אין שום תועלת כלל בכפילות הדבר. העולה מיהא מדברינו דשפיר מצינן לקיים ג"כ שיטת רש"י ז"ל שכתב כאן דרחב"ג לא פליג אלא בת"כ והיינו משום שאמר שצריך הדבר לאומרו אבל במאי דבעינן תנאי קודם למעשה לא פליג שהרי לא השיב בזה כלום ומדלא אמר משה להיפך כדפרישית לעיל בסמוך א"כ ע"כ מודה ובלא"ה נמי לא משמע ליה לרש"י דרבי מאיר ורחב"ג פליגי בסברא אי אלים תנאי לבטל המעשה ומה שהקשו בתוס' מסוגיא דס"פ הפועלים ס"ל לרש"י דע"כ לאו לאפוקי מדרחב"ג דמתניתין איירי דודאי לא פליג אמעשה קודם לתנאי אלא לאפוקי מדר' יהודא בר פלוגתא דר"מ איירי דאיירי נמי בהדיא בת"כ ופליג אדר"מ כדאשכחן בפ' השולח דף מ"ו ע"ב בסוגי' דהמוציא אשתו משום איילונית ע"ש ומדתנא ומי בברייתא דס"פ הפועלים דאבא חלפתא אומר משום ר"מ מעשה קודם לתנאי תנאי בטל ומעשה קיים אלמא דפייגי עליה רבנן ומסתמא רבנן דר"מ היינו ר"י בר פלוגתיה ועוד דבענין ת"כ נמי לאו משום שצריך הדבר לאומרו פליג אלא בסברא דלא בעינן כלל דומיא דב"ג וב"ר כדפרישית או משום דטעמא דר"י דפליג בת"כ היינו כדאמרינן בפ' מי שאחזו דף ע"ו משום דאין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וה"ל כמה כתובים הבאים כא' ואין מלמדין וא"כ האי טעמא גופא שייך נמי לענין מעשה קודם לתנאי כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטיב:

(קונטרס אחרון) תוספות בד"ה כל תנאי פ"ה דד"ח ב"ג אתנאי כפול לחוד פליג וקשה דאמר ס"פ הפועלים לכך נ"ל דפליג אכולהו עכ"ל. כתבתי ליישב שיטת כל אחד ואחד לפי דרכו בענין שיש לקיים ג"כ שיטת רש"י ע"ש:

בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג שכל שדה אחוזה פדיונו שוה מגזירת הכתוב אחת יפה ואחת רעה אבל בזמן שאין היובל נוהג נפדי' בשויין: נקעים. כמין גומות: נהי דבהדי ארעא לא קדשי. להיות נמדדים בקרקע שוה להיות קטפרס שלהן נמדד לעלות בחשבון: נקדשו באפי נפשייהו. להיות נמדדין לפי מה שיש בהן ולא יעלה מדרון שלהן בחשבון: שדה מה תלמוד לומר. והוה ליה למכתב ואם מאחוזתו יקדיש איש וגו' וכתב ואם משדה אחוזתו: בענין הזה. כדי זרע חומר שעורים: לתך. חצי כור: תרקב. חצי סאה: דלאו בני זריעה נינהו. וכתב הכתוב זרע ומידי דלאו בני זריעה נינהו אינן נפדים בדמים הללו אלא בשוויה: דומיא דסלעים. שסתם סלע אין ראוי לזריעה דקשה הוא: נאגני דארעא מקרו. הנקעים קרויין אגנות הקרקע שהמים מתמצין לתוכן כמו וישם באגנות (שמות כד): שידרא דארעא. מקום הסלעים אין להם שם סלעים לעצמן אלא על שם הקרקע הם נקראים שידראות הקרקע: הכא מאי. גבי קידושי אשה אם היו בו סלעים ונקעים של י' טפחים ואינן מלאים מים: להקדש מדמינן לה. ונמדדין עמה: או למכר מדמינן לה. ואין נמדדין: מתני' כל תנאי. שאין כפול: כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. ואע''פ שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים כגון הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ולא פירש לכפול ואם לא תתני לי לא יהא גט אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל ואפי' לא נתנה הוי גט וכמו שמצינו שהוצרך משה רבינו ע''ה לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם שמע מינה דאי לא כפל היתה מתנתו קיימת ונוחלין ארץ גלעד אפילו לא יעברו את הירדן אע''פ שאמר אם יעברו ונתתם לית לן מכלל הן אתה שומע לאו וה''ה נמי דבעינן תנאי קודם למעשה מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאם אמר הכי לא אתי תנאה ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה ושמעינן נמי דבעינן הן קודם ללאו דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם: ר''ח אמר. אתנאי כפול לחודיה פליג למימר דאין צריך לכפול דמכלל הן נשמע לאו וזה שכפלו משום צורך היה הדבר לאומרו מפני דבר אחר שאלמלא כן שכפלו יש במשמע שאם לא יעברו אף בארץ כנען שמעבר הירדן והלאה שהיו קצין בה מפני מקנה רב שלהן אף בה לא יטלו דהכי הוה שמעינן לה אם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד בשביל כל חלקם הא אם לא יעברו יהיו נקנסים ולא יטלו חלק לא כאן ולא כאן כלל לכך פירש שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם בכך (דאי אתה שומע מכלל לאו אם אינו מפרש לכתוב) ויטלו כאן וכאן על פי הגורל: גמ' שפיר קאמר ליה. קושיא היא היכי יליף ר' מאיר מינה דבעינן כפילה הא שפיר קאמר ליה ר' חנינא דכפילה לאו למכפל אתא שלא יטלו ארץ גלעד כולה דהא מכללא שמעינן לה אלא למימר ונאחזו בארץ כנען אפילו אין עוברין למלחמה: אמר לך ר' מאיר אי ס''ד. קרא לפרושי אתא דאפילו לא יעברו לא יפסידו חלקם בכל ארץ ישראל ולאו לתנאי כפול אתא להחזיק את התנאי שאם לא יעברו לא תהא מתנת ארץ גלעד מתנה ואשמעינן דמכלל הן אי אתה שומע לאו אם אינו מפרשו: לכתוב ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם. ועל כרחך הייתי מפרשו שאם לא יעברו לא יפסידו בא ללמדינו:

ה''ג המקדיש שדהו בשעת היובל. פירוש בזמן שהיובל נוהג ול''ג בשנת היובל דאם כן משמע דמיירי בשנה עצמה של יובל ובהא פליגי רב ושמואל במסכת ערכין (דף כד.) חד אמר אינה קדושה כל עיקר וחד אמר קדוש ויוצא.: אין נמדדין עמה. פירש בקונטרס להיות נגאלים בדין חומר שעורין אבל ליגאל בשוויין מיהא קדשי דאין לומר דלא קדשי כלל דהא לא גרע מבור וגת ושובך דתנן ס''פ המוכר את הבית (ב''ב דף עא.) המקדיש שדהו הקדיש כולו ואפילו בור וגת ושובך וכל שכן סלעים ונקעים: נקדשו באפי נפשייהו. פירש בקונט' להיות נמדדים לפי מה שיש בהן ולא יעלה מדרון שבהן לחשבון כי אם קרקעית הנקעים ובריש פ' בית כור (ב''ב קג.) פרשב''ם דהכי פריך נהי דבהדי ארעא לא קדשי כלומר אם אינו רוצה למודדו עמה לפי שהיא שדה בפני עצמה ויכול לפדות כל אחד ואחד בפ''ע כאילו הקדיש שתי שדות שיכול לפדות זה בלא זה נקדשו באפי נפשייהו מכל מקום כשירצה יפדה אותן נקעים בפני עצמן לפי חשבון בית זרע חומר שעורין בנ' שקל כסף ולא נהירא דמשמע מתוך פירושו דהמקדיש שדה אחד שאין בו נקעים שאין יכול לפדותו לחצאין וליתא דהא אמרינן לעיל בפ''ק (דף כ:) המקדיש שדה אחוזה לוה וגואל לחצאין לכך נראה כפירוש הקונטרס: אי הכי אפילו פחות מכאן נמי. ק''ק מאי אא''ב איכא הכא דהא אפי' מיירי בלא מלאים מים תקשי נמי מסלעים ונראה לר''י לפרש אי אמרת בשלמא דלא קפדינן אראוי לזריעה ניחא דפחות נמדדין עמה אבל השתא דבעינן ראוי לזריעה פחות מכאן נמי אמאי נמדדין עמה: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. פי' בקונטרס ואפילו לא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים הואיל ואין התנאי כפול כגון הרי זה גיטך אם תתני לי מאתים זוז ולא פירש לכפול ואם לא תתני לא יהא גט אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל ואפי' לא נתנה לו המאתים זוז הוי גט כמו שמצינו שמשה הוצרך לכפול ואם לא יעברו חלוצים ונאחזו בתוככם בארץ כנען ש''מ דאי לא כפליה היתה מתנתו קיימת והיו נוחלין ארץ הגלעד ואפילו לא יעברו הירדן ואע''פ שאמר אם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד דמשמע הא אם לא יעברו לא לית ליה מכלל הן אתה שומע לאו וה''ה נמי דבעינן תנאי קודם למעשה מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאם אמר הכי לא אתא תנאה ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה ושמעינן נמי דבעינן הן קודם ללאו מדלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם מהכא נלמוד דר''מ בעי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ר''ח בן גמליאל אומר צריך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו פירש בקונטרס דאתנאי כפול לחודיה פליג אבל לעולם בעי תנאי קודם למעשה וקשה דהא אמר בסוף פ' השוכר את הפועלים (ב''מ דף צד.) מאן שמעת ליה דאמר בעינן תנאי קודם למעשה רבי מאיר הוא משמע דרבי חנינא בן גמליאל פליג אכולהו לכן נראה לי דפליג אכולהו: [ת''י שאלמלא כן יש במשמע אף בארץ כו'. פרש''י שהיו קצין בה ואין נראה לר''ת אלא] דה''פ שאפי' בארץ כנען לא ינחלו לא מבעיא בארץ גלעד לא ינחלו דכיון שהיה להם ייפוי כח בארץ גלעד אם יעברו דבשביל זה נתנה להם אם כן דין הוא שהורע כחם אם לא יעברו אלא אפי' בארץ כנען שלא ייפו כחם אם יעברו שהרי בשביל זה לא נתן להם בארץ כנען אפי הכי הורע כחם אם לא יעברו אלמלא היתה הכפילות דואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען: