קידושין ס ע"א

וּבָא אַחֵר וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁ(י)ו וּלְאַחַר עֲשָׂרָה יָמִים מֵרִאשׁוֹן וּמֵאַחֲרוֹן צְרִיכָה גֵּט מֵאֶמְצָעִי אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט
מָה נַפְשָׁךְ אִי תְּנָאָה הֲוַאי דְּקַמָּא קִידּוּשֵׁי דְּהָנָךְ לָאו קִידּוּשֵׁי אִי חֲזָרָה הֲוַאי דְּבָתְרָא קִידּוּשֵׁי דְּהָנָךְ לָאו קִידּוּשֵׁי
פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא הַאי לִישָּׁנָא מַשְׁמַע תְּנָאָה וּמַשְׁמַע חֲזָרָה וְתִיבְעֵי גִּיטָּא מִכֹּל חַד וְחַד קָא מַשְׁמַע לַן
עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִילּוּ מֵאָה תּוֹפְסִין בָּהּ וְכֵן אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִילּוּ מֵאָה תּוֹפְסִין בָּהּ אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי לְרַבִּי אַסִּי אַסְבְּרַהּ לָךְ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן שַׁוּוֹ נַפְשַׁיְהוּ כִּי שִׁרְגָּא דְלִיבְנֵי דְּכֹל חַד וְחַד רְוָחָא לְחַבְרֵיהּ שְׁבַק
מֵתִיב רַב חֲנִינָא מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט וְאִם מֵת חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת
בִּשְׁלָמָא לְרַב מְסַיְּיעָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל נָמֵי הָא מַנִּי רַבָּנַן הִיא וַאֲנַן דְּאָמְרִי כְּרַבִּי
אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר שִׁיּוּרָא הָוֵי כֹּל גִּיטָּא דִּמְשַׁיַּיר בַּהּ וְלָא כְּלוּם הוּא יַבּוֹמֵי מְיַיבֵּם
אָמַר רָבָא גֵּט לְהוֹצִיא וּמִיתָה לְהוֹצִיא מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר גֵּט גְּמָרַתּוּ מִיתָה אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מִי דָּמֵי גֵּט מוֹצִיא(ה) מֵרְשׁוּת יָבָם מִיתָה מַכְנֶסֶת לִרְשׁוּת יָבָם
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי הָתָם טַעְמָא מַאי גְּזֵירָה מִשּׁוּם מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי הֲרֵי זֶה גֵּט
וְנִגְזוֹר מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי דְּתַחְלוֹץ אַטּוּ מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה אִם אַתָּה אוֹמֵר חוֹלֶצֶת מִתְיַיבֶּמֶת
הָכָא נָמֵי אִם אַתָּה אוֹמֵר חוֹלֶצֶת מִתְיַיבֶּמֶת תִּתְיַיבֵּם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם חֲשָׁשָׁא דְרַבָּנַן הוּא
מַתְנִי' הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִךְ מָאתַיִם זוּז הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת וְהוּא יִתֵּן עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִךְ מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם נָתַן לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת וְיֵשׁ לוֹ עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת וְיַרְאֶה לָהּ וְאִם הֶרְאָה עַל הַשֻּׁלְחָן אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
גְּמָ' אִיתְּמַר רַב הוּנָא אָמַר וְהוּא יִתֵּן רַב יְהוּדָה אָמַר לִכְשֶׁיִּתֵּן רַב הוּנָא אָמַר וְהוּא יִתֵּן תְּנָאָה הָוֵי מְקַיֵּים תְּנָאָה וְאָזֵיל רַב יְהוּדָה אָמַר לִכְשֶׁיִּתֵּן לְכִי יָהֵיב הָווּ קִידּוּשֵׁי הַשְׁתָּא מִיהָא לָא הָווּ קִידּוּשֵׁי
מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְקִבְּלָה קִידּוּשִׁין מֵאַחֵר לְרַב הוּנָא לָא הָווּ קִידּוּשֵׁי לְרַב יְהוּדָה הָווּ קִידּוּשֵׁי
וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי גִיטִּין כִּי הַאי גַוְונָא הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת וְהִיא תִּתֵּן אִיתְּמַר רַב הוּנָא אָמַר וְהִיא תִּתֵּן רַב יְהוּדָה אָמַר לִכְשֶׁתִּתֵּן רַב הוּנָא אָמַר וְהִיא תִּתֵּן תְּנָאָה הָוֵי מְקַיְּימָא תְּנָאָה וְאָזְלָה רַב יְהוּדָה אָמַר לִכְשֶׁתִּתֵּן לְכִי יָהֲבָה לֵיהּ הוּא דְּהָוֵי גֵּט הַשְׁתָּא מִיהָא לָא הָוֵי גֵּט

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - א

ובא אחר, ואמר לה: "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים". ^[1] ונמצא, שהזמן של האחרון, קודם לזמנו של השני, וזמנו של השני קודם לזמנו של הראשון.

דינה של אשה זו הוא: שמן הראשון ומן האחרון צריכה היא לקבל גט, כדי שתוכל להנשא לאחרים, או שתקבל גט מאחד משניהם ותוכל להנשא לשני.

אבל, מן האמצעי, אינה צריכה לקבל גט. כי, ממה נפשך, בין אם נאמר שהלשון "מעכשיו ולאחר שלשים" מתפרשת כתנאי, ובין אם נאמר שלשון זו מתפרשת כ"חזרה", אין היא מקודשת לשני.

כי אי תנאה הואי, כלומר, אם תפרש שדעתו היתה לקדשה "מעכשיו" בתנאי שירצה בקידושין אלו "לאחר שלשים", קידושין דקמא הוו קידושין, קידושין דהנך [של השני והשלישי] לאו קידושין נינהו, היות והיתה מתחילה מקודשת לראשון.

ואי חזרה הואי, שאחרי שאמר "מעכשיו" חזר בו, ואמר: "איני רוצה שיחולו הקידושין עכשיו אלא רק לאחר שלשים", קידושין דבתרא הוו קידושין: קידושין דהנך [של הראשון והשני] לאו קידושין נינהו, לפי שקידושי האחרון חלו לאחר עשרה ימים, וכשיבואו קידושי הראשון והשני לחול אחרי עשרים או שלשים יום, לא יוכלו לחול היות והיא כבר מקודשת לשלישי.

ותמהינן: פשיטא!? ומה חידוש יש בדברי אביי!?

ומפרשינן: מהו דתימא [שמא תאמר]: הא דמספקא לן אם תנאי הוי או חזרה, היינו דהאי לישנא שתי משמעויות יש לה, משמע תנאה ומשמע חזרה, כלומר, לפעמים כוונת המקדש ל"תנאי", ולפעמים כוונתו ל"חזרה ".

ואם כן תיבעי [תהיה צריכה] גיטא מכל חד וחד, כי יתכן שהראשון התכוון לתנאי, וקידושיו קידושין, ויתכן שהראשון התכוון לחזור בו, והשני התכוון לתנאי, ונמצא, שמקודשת היא לשני, וגם יתכן ששני הראשונים התכוונו לחזור בהם ולקדשה לאחר זמן, ואם כן, מקודשת היא לשלישי, ועל כן מספק תהיה צריכה לקבל גט מכולם.

קא משמע לן שאין הדבר כן, כי אין ללשון זו אלא משמעות אחת, ^[2] או תנאי או חזרה, ואנו מסופקים מה היא המשמעות האמיתית, לפיכך צריכה היא לקבל גט מן הראשון, שמא תנאי היה כאן, וקידושי הראשון קידושין, וכן צריכה היא לקבל גט מן האחרון, שמא "חזרה" יש כאן, וקידושי האחרון קידושין, אבל מן האמצעי אינה צריכה גט.

עולא אמר בשם רבי יוחנן: אשה זו, אינה במצב של ספק למי היא מקודשת, אלא אפילו מאה שקידשו אותה בדרך זו, ^[3] תופסין בה בתורת ודאי ולא בתורת ספק. ^[4] וכן אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: אפילו מאה תופסין בה. ומפרש לה ואזיל:

אמר ליה רב משרשיא בריה דרב אמי לרבי אסי: אסברה לך טעמא דרבי יוחנן [אסביר לך את הטעם לדינו של רבי יוחנן]: ^[5] דשוו נפשייהו ^[6] [רש"י], כי שרגא דליבני, דכל חד וחד רוחא לחבריה שבק. כלומר, כמו שורה בקיר של לבנים, שכל לבנה בשורה, אינה עומדת ממש על הלבנה שתחתיה, אלא מקצתה על לבנה אחת בשורה הראשונה ומקצתה על חבירתה, ונשאר בכל אחת מהן רווח בכדי להניח עליה עוד חלק מלבנה נוספת.

כך, כל אחד ואחד מן המקדשים, מצא מקום וזמן פנוי לקידושין, ותפסו בה כולן, לפיכך אסורה אשה זו על כולם בודאות, כל אחד מחמת חלקו של חבירו. ^[7]

מתיב [הקשה] רב חנינא על דברי רבי יוחנן ממשנה בגיטין עב א:

א. מי שמת בלא בנים ויש לו אח, צריכה אשתו להתייבם לאחי בעלה, ואינה יכולה להנשא לאיש זר, שנאמר [דברים כה ו]: "כי ישבו אחים יחדיו, ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, [אלא] יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה ".

ב. אם אין היבם מייבם את אשת אחיו, חולצת היבמה את נעלו של היבם בפני בית דין, ומותרת היא להנשא לכל אדם.

ג. אשה שקיבלה גט, ואחר כך מת בעלה, מותרת להנשא לאיש זר בלא חליצה, ואסורה היא על אחי המת באיסור "אשת אח".

הנותן גט לאשתו ואמר לה: "הרי את מגורשת מהיום ולאחר מיתה". הרי זה גט ואינו גט, כלומר, הרי אלו ספק גירושין.

ואם מת בלא בנים, הרי אינה יכולה להתייבם לאחיו, שמא "גרושה" היא ואסורה על היבם באיסור אשת אח, ואף אינה יכולה להנשא לאדם זר, שמא אינה "גרושה" אלא "אלמנה", לפיכך חולצת היא מספק, ולא מתייבמת.

בשלמא לרב, הסובר: ספק הוא אם לתנאי נתכוון או לחזרה. הרי משנה זו מסייעא ליה ^[8] [מסייעת לדברי רב], שהרי מבואר במשנה שספק הוא אם לתנאי כוונתו או לחזרה.

ולשמואל נמי לא תיקשי, כי יש לומר: הא מני רבנן היא [משנה זו כחכמים היא סוברת], ואנן דאמרי כרבי החולק על חכמים וסובר: תנאי הוא ולא חזרה.

אלא לרבי יוחנן דאמר: המקדש "מעכשיו ולאחר שלשים" שיורא הוי, כלומר, עתה חלים רק קידושין משויירים, שהרי אינם נגמרים אלא לאחר שלשים יום.

אם כן, המגרש את אשתו ואמר לה: "הרי את מגורשת מהיום ולאחר מיתה", הרי מהיום התחילו הגירושין, ואינם נגמרים, וכל גיטא דמשייר בה, שאינו כורת לגמרי בין הבעל לאשתו, ולא כלום הוא, שנאמר [דברים כד א]: "ונתן לה ספר כריתות ונתן בידה, ושלחה מביתו", הרי שגירושין הם "כריתות" וניתוק בין האיש לאשתו, וגירושין חלקיים אינם "כריתות". ^[9] ואם כן, תקשי לרבי יוחנן: אמאי חולצת ואינה מתייבמת, הרי אינה מגורשת כלל, ויבומי נמי מייבם [אחי המת יכול ליבם את אשת אחיו]!?

אמר [תירץ] רבא: היות וגט בא להוציא את האשה מבעלה, ומיתה גם כן באה להוציא אותה ממנו, אם כן, יש לומר: יצטרפו תחילת הגירושין עם המיתה, ומה ששייר גט גמרה והשלימה אותו המיתה. ^[10]

אמר [שאל] ליה אביי: אי אפשר לצרף אותם זה לזה, כי מי דמי [אינם דומים זה לזה], גט מוציאה מרשות יבם, שאם גירש אותה בעלה ומת בלא בנים, אסורה היא על היבם.

ואילו מיתה מכניסה את האשה לרשות יבם, כי המיתה גורמת שיצטרך היבם ליבם את אשת אחיו, ואי אפשר שהמיתה תצטרף ותשלים את מה ששייר הגט, כי אינם דומים זה לזה!?

אלא, אמר [תירץ] אביי: אכן, מדין תורה אם גירש את אשתו "מהיום ולאחר מיתה", אינה מגורשת כלל, ומותרת היא ליבם, כדברי רבי יוחנן.

והא דאמרינן התם חולצת ואינה מתייבמת, טעמא מאי, גזירה דרבנן היא, משום האומר לאשתו: "הרי זה גיטך מהיום אם מתי" שהרי זה גט גמור.

כי אם תאמר: "מהיום ולאחר מיתה" אין צריכה חליצה, יאמרו: אף "מהיום אם מתי" מותרת בלא חליצה. לפיכך, גזרו חכמים שאף באומר "מהיום ולאחר מיתה" צריכה היא חליצה.

ומקשינן: אם חוששים אנו שמא יטעו להשוות "מהיום אם מתי" ל"מהיום ולאחר מיתה", אם כן נגזור באומר: "מהיום אם מתי" דתחלוץ, אטו "מהיום ולאחר מיתה", שלא יאמרו: כמו שאם אמר: "מהיום אם מתי" אינה צריכה חליצה, אף אם אמר: "מהיום ולאחר מיתה" לא תצטרך חליצה, ויבואו להתיר יבמה לאיש זר בלא חליצה!? ^[11]

ומשנינן: אי אפשר לתקן ב"מהיום אם מתי" שתחלוץ, כי אם אתה אומר חולצת [שתחלוץ] הרי היא מתייבמת, כי יאמרו האנשים: ממה שהצריכוה חכמים חליצה, יש ללמוד שאינה מגורשת, ומותרת היא להתייבם, והרי באמת, "גרושה" היא, ואסורה על אחי בעלה באיסור כרת.

ופרכינן: הכא נמי באומר לה: "מהיום ולאחר מיתה" לא תחלוץ כי אם אתה אומר חולצת, הרי היא מתייבמת, והרי אסרת עליה להתייבם!? ^[12]

ומשנינן: תתייבם, ואין בכך כלום, כלומר, אף אם תטעה ותתתייבם, אינו איסור חמור כל כך, כי מדין תורה מותרת היא להתייבם, ולא אמרו "לא מתייבמת" מן הדין, אלא חששא דרבנן בעלמא הוא, גזירה אטו "מהיום אם מתי".

אבל באומר: "מהיום אם מתי" אי אפשר לומר לה לחלוץ אטו "מהיום ולאחר מיתה", שמא תתייבם, והרי היא אסורה להתייבם מדין תורה.

מתניתין:

רשאי אדם לקדש את אשתו על תנאי, ואם עשה כן, ולא נתקיים התנאי, אינה מקודשת.

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי בפרוטה, על מנת [בתנאי] שאתן לך מאתים זוז", הרי זו מקודשת לו והוא יתן, ^[13] כלומר, אם אכן יקיים את התנאי, הרי היא מקודשת לו.

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי, בפרוטה, על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום" [תוך שלשים יום], אם נתן לה את הכסף בתוך שלשים יום הרי זו מקודשת, ואם לאו [אם נתן לה לאחר שלשים יום] אינה מקודשת, כי לא נתקיים התנאי.

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי מאתים זוז", הרי זו מקודשת, ויש לו [אם אכן יש לו].

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי על מנת שאראה לך מאתים זוז", הרי זו מקודשת, ויראה לה [אם אכן הראה לה] מאתים זוז. וכוונתה היתה לראות ממון משלו, אבל אם הראה לה ממון של אחרים, לא נתקיים התנאי, ואם היה שולחני [חלפן כספים], והראה לה מאתים זוז על השלחן, אינה מקודשת, היות ואינם שלו.

גמרא:

שנינו במשנה: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז" מקודשת והוא יתן לה.

איתמר: רב הונא אמר: והוא יתן ^[14] לכשירצה, ^[15] והרי היא מקודשת למפרע משעת קידושין.

רב יהודה אמר: אינה מקודשת למפרע אלא לכשיתן [משעת נתינת המעות ואילך]. ^[16]

ומפרשינן: רב הונא אמר: והוא יתן, כי "על מנת שאתן לך מאתים זוז" תנאה הוי, מקיים תנאה ואזיל. [אינו אלא תנאי, ודי לו במה שנתקיים התנאי].

רב יהודה אמר: לכשיתן, כי כוונתו היתה דלכי יהיב הוו קידושי [שכאשר יתן לה יחולו הקידושין] אבל השתא מיהא [עדיין] לא הוו קידושי.

ושאלינן: מאי בינייהו דרב הונא ורב יהודה, הא לדברי שניהם אם יתן את המעות מקודשת היא, ואם לא יתן אינה מקודשת?

ומפרשינן: איכא בינייהו: כגון, שפשטה ידה לאחר קידושי הראשון, קודם שנתקיים התנאי, וקבלה קידושין מאחר. ^[17]

לדעת רב הונא הסובר: קידושין "על מנת שיתן מאתים זוז" חלים מעכשיו, קידושי השני לא הוו קידושין, היות וכאשר נתן לה הראשון את המעות, התברר למפרע שקידושיו חלו בשעה שנתן לה את הפרוטה, קודם שבא השני וקידשה.

אבל לדעת רב יהודה הסובר: אין קידושיו קידושין עד שיתקיים התנאי, הרי קדמו קידושי השני לחול והוו קידושין.

ותנן נמי גבי גיטין כי האי גוונא [גם לגבי גיטין מצאנו במשנה דין זה] ואף בגיטין נחלקו רב הונא ורב יהודה.

וכך שנינו: האומר לאשה: "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", הרי זו מגורשת והיא תתן.

ואיתמר עלה: רב הונא אמר: והיא תתן לכשתרצה, וגירושין חלים משעת נתינת הגט.

ורב יהודה אמר: לכשתתן הוו גירושין, ולא משעת נתינת הגט.

ומפרשינן: רב הונא אמר: והיא תתן, כי תנאה הוי, מקיימא תנאה ואזלה [די לנו אם תקיים את התנאי], ואז יחולו הגירושין למפרע.

רב יהודה אמר: לכשתתן, כי יש לפרש את כוונתו במה שאמר: "על מנת שתתני לי מאתים זוז", דלכי יהיבה ליה [כאשר תתן את הכסף] הוא דהוי גט, אבל השתא מיהא [עדיין] לא הוי גט.

הערות

^[1] הוא הדין אם קידשה השלישי סתם, הואיל ולא בא אחר אחריו, אין נפקא מינה במה שהתנה ואמר: "לאחר עשרה ימים", והא דנקט בלשון זה הוא אגב השני שלא קידשה סתם אלא פיחת מהזמן שקצב הראשון - רש"י. ולענין השני, מוכרח הוא שיפחות מן הראשון ולא יקדש אותה בסתם, כי אם קידשה סתם, אין מקום לקידושי שלישי, ואם יקדשנה גם הוא מעכשיו ולאחר שלשים, אם תימצי לומר תנאה הוי הרי מקודשת היא לראשון, ואם תימצי לומר חזרה הוי, קידושיו וקידושי הראשון באים לחול ביחד, וקידושי שניהם אינן קידושין, דאין אשה מתקדשת לשני בני אדם, ד"כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו" כדלעיל נ ב - תוספות רי"ד.

^[2] אין הכוונה, שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות, ונתברר להם שכל בני אדם שוים, וכולם אומרים משום תנאי או כולם משום חזרה, אלא שחכמים הסתפקו במשמעות הלשון, הלכך, אף על פי שזה אומר לכך נתכוונתי, וזה אומר אני בהיפך זה נתכוונתי, אנו אין לנו אלא לדקדק אחר עיקר משמעות הלשון ודינו, שכוונת המקדש אינה נשמעת לעדים, ואין כאן עדים אלא בעיקר הלשון ומשמעותו - רשב"א. וראה במאירי שלפי הסלקא דעתך הולכים אחר דעת המתנים. ויש להסתפק האם יועיל מה שיבא המקדש ויברר את כוונתו, או שהיות "שכוונת המקדש אינה נשמעת לעדים", לעולם הוי ספק קידושין. וראה ב"חזון איש" לח ב שפירש בדברי הרשב"א שדעת המקדש על עיקר משמעות הלשון וכפי שיכריעו חכמים. [וראה שם איך לדון בלשון מסופקת שלא הכריעו בה חכמים, והמקדש אומר מה היתה כוונתו].

^[3] בין אם השני קידש אותה מכאן ועד עשרים יום, בין אם השני קידשה מכאן ועד ארבעים יום - רשב"א ור"ן. וראה בשלחן ערוך מ ד ובבית שמואל והגר"א שיש חולקים.

^[4] ואם תאמר: הלא במשנה שנינו שהיא מקודשת ואינה מקודשת, ובשלמא לרב ושמואל לשון ספק הוא, אבל לרבי יוחנן שכולם תופסים בה בתורת ודאי, אם כן מאי "ואינה מקודשת"! ? יש לומר: לשון המשנה יתפרש כך: מקודשת היא לשניהם, ואינה מקודשת לשני לבדו, אף על פי שקידשה קידושין גמורים, ונפקא מינה: אם היה הראשון ישראל, אף על פי שהשני כהן וקידשה קידושין גמורין לא תאכל בתרומה, מחמת תפיסת הראשון בה - רשב"א. ובתוספות רי"ד פירש: מקודשת - שמצריכין אותה גט משניהם, אבל אינה מקודשת שתהא מותרת לו מפני ששני הקידושין תופסין בה. וראה עוד ב"שיטה לא נודע למי".

^[5] כי אין לפרש שרבי יוחנן סובר ש"מעכשיו ולאחר שלשים" משמע גם תנאי וגם חזרה, לפיכך, צריכה גט מכולם מחמת ספק, כי לשונו של רבי יוחנן: "אפילו מאה תופסים בה" משמע תפיסה גמורה, שצריכה היא גט מכולן בתורת ודאי. ואם יש ספק למי היא מקודשת, אין תפיסה אלא לאחר מהן, אלא שאנו לא יודעים מי הוא ומצריכים אותה גט מספק - רש"י.

^[6] כך נראית גירסת רש"י והראשונים.

^[7] א. בגדר קידושין ד"מעכשיו ולאחר שלשים" אליבא דרבי יוחנן, כתבו התוספות ד"ה אפילו: המקדש רצה לומר: "מעכשיו יתחילו הקידושין ולאחר שלשים יום יגמרו" וכן הובא בראשונים מן הירושלמי: כל שלשים יום קונה ואינו קונה, לאחר שלשים יום קונה קנין גמור. והרשב"א הקשה כמה קושיות על שיטה זו וכתב: אלא כל חד וחד רווחא לחבריה שבק, כלומר שייר בה זמן שיחולו אף קידושין אחרים בה, והיינו שמקדש אותה "חוץ" ממי שיקדש אותה בתוך שלשים. ב. הקשו התוספות: איך מקודשת היא בקידושין אלו שמתחילה הם "קונים ומשיירים", והא אמרינן לעיל ז א האומר לאשה: "חצייך מקודשת לי" אינה מקודשת, כי "אין קידושין לחצאין"! ? ותירצו: הא דאין אשה מתקדשת לחצאין, אינו אלא כאשר משייר בגוף האשה, ופועל רק בחצייה, אבל הכא לא שייר בגוף האשה כלום. וכן כתב ברשב"א: לאו חצי אשה הוא, דכולא מיקדשא ליה, אלא חצי קניין. ובתוספות הרא"ש כתב: לא דמי למקדש חצי אשה, דהתם שייר בקניינו אבל הכא לא שייר. משמע, דהיות ומצד מעשה הקידושין, קידושין שלימים הם, אין ריעותא במה שהם חלים בשלבים. והנה כלפי הראשון יש לומר שפיר שאין כאן חסרון של "קידושין לחצאין" היות ומעשה שלם הוא. [ומה שאחר כך, יש מניעה שלא יושלמו הקידושין, אינו סיבה להפקיע את הקידושין.] אבל כלפי השני, שמעולם לא היו קידושיו מיועדים להיות מושלמים, היות והראשון כבר הקדימו וקידש אותה במקצת, תיקשי: אמאי לא הוו "קידושין לחצאין"! ? יש לומר: היות ואין לו אפשרות לקדש יותר מאשר לחצאין, מהני קידושיו, ולא אמרו "אין קידושין לחצאין", אלא במי שיש לו אפשרות לקדשה בשלימות והוא משייר בקידושיה - רבי עקיבא איגר תשובה קעא. [וראה ב"ברכת שמואל" סימן ז שחקר אם הפסול של קידושין לחצאין הוא במעשה או בחלות].

^[8] ואף על פי שרבי חולק וסובר שמהיום ולאחר שלשים הוי תנאי בודאי ולא חזרה, מכל מקום "סתם משנה" יש כאן, ומסתבר לפסוק כ"סתם משנה", ומסייע לרב שפסק כחכמים.

^[9] רש"י. והקשו עליו בתוספות: אם גט אינו מועיל כאשר יש שיור בגירושין, איך אמר רבי יוחנן: אפילו מאה תופסים בה, היות וכל אחד משייר מקום לחבירו, והרי קידושין הוקשו לגירושין שנאמר [דברים כד ב]: "ויצאה מביתו [גירושין] והלכה והיתה [קידושין] לאיש אחר" מה גט אינו חל כשיש בו שיור אף קידושין לא יחולו! ? [משמע מדבריהם [ראה מהרש"א], שלדברי רש"י אינה מגורשת, היות ולדעת רבי יוחנן אין הגירושין חלים בשלימות בבת אחת, ולפי זה אף אם יגרש אותה "מהיום ולאחר שלשים" אינה מגורשת לדברי רבי יוחנן. לפיכך, הקשו על רש"י איך יחולו קידושין "מהיום ולאחר שלשים" היות ואיתקש הויה ליציאה! ?] ותירץ ב"פני יהושע": מה שמצאנו שהוקשו קידושין לגירושין, הוא בקידושי שטר, היות ועצם קידושי שטר נלמד מגירושין [לעיל ה א], אבל רבי יוחנן איירי בקידושי כסף, ולא ילפינן להו מגירושין. ובתוספות פירשו דהא דקאמר הכא: "כל גיטא דמשייר בה ולאו כלום הוא", לא משום שחלים הגירושין בשלבים, אלא כיון שאינו יכול להיות נגמר אלא אחר מיתה אינו גט, דאין גט לאחר מיתה, ואכן, גם בקידושין, אם יקדש אותה "מהיום ולאחר מיתה" אינה מקודשת.

^[10] א. כתב הרשב"א בשם הראב"ד: אף על גב דבעי כריתות בגט להתירה, כיון דלא משייר בה מידי אלא לאחר מיתה, מהשתא מיתסרא ליבם, ואף על פי שאין כח בגט זה להתיר. וראה עוד ברמב"ן שכתב דמעכשיו יצאה מרשותו של בעל, ואף שעדיין לא נגמרו, מכל מקום דין יבום פקע ממנה. [ותירוצם אינו עולה יפה לפי הבנת תוספות בדעת רש"י, כי אם גירושין "מהיום ולאחר שלשים" אינם חלים היות ו"היום" יש שיור בגירושין, אם כן, מה תועיל המיתה]. וסיים הרשב"א בשם הראב"ד: ולא טעמא תריצא הוא, אלא כיון דאתא אביי ופרכה אנן לית לן לדקדוקי בה טפי. וב"מקנה" כתב: דרבא סבירא ליה דכיון שכתבה התורה שתי דרכים: גט ומיתה, הוא הדין מקצת בגט ומקצת במיתה, וראה שם במה נחלקו אביי ורבא. ב. כתב ב"מנחת יהודה" דמוכח מכאן ש"כריתות" בעינן אינו דוקא על ידי הגט, וסגי במה שיש היתר ואינה נשארת מקושרת באישות.

^[11] כלומר, כמו שגוזרים "מהיום ולאחר מיתה" שלא תתייבם, אטו "מהיום אם מתי", כדי שלא יבוא להכשל באיסור כרת של אשת אח, כך יש לגזור ב"מהיום אם מתי" שתחלוץ כדי שלא תנשא לשוק כשיאמר "מהיום ולאחר מיתה" ותעבור בלאו של יבמה לשוק. וכתב הרש"ש שקושיא זו אינה אלא לשיטת רבא [יבמות קיט א] שאין חילוק בין איסור כרת לבין איסור לאו לעניין גזירות חז"ל.

^[12] ב"עצמות יוסף" תמה, שהרי אם תאמר שלא תחלוץ, תשאר בעיגון, ואין ראוי לעשות כן משום גזירה, אבל ב"מהיום אם מתי" אם נאמר שלא תחלוץ, הרי היא מותרת לגמרי! ? ותירץ דאפשר דזה עצמו כוונת הגמרא: היות שאי אפשר לאסור עליה לחלוץ ב"מהיום ולאחר מיתה" אטו "מהיום אם מתי" אם כן, אי אפשר להשוותם זה לזה, ולא גזרינן הא אטו הא.

^[13] בסוגיא בגיטין עד א הגירסא היא: "ויתן", וכן נראה כאן בפירוש הרמב"ם והרע"ב ובגירסת המשנה שבמאירי.

^[14] בגיטין עד א איתא: הרי היא מקודשת ויתן, ואיתמר מאי ויתן, רב הונא אמר והוא יתן כו'. ולפי זה "ויתן" דקתני מתפרש לדעת רב הונא כמו "והוא יתן" ולדעת רב יהודה מתפרש כמו "לכשיתן ". אבל לפי גירסא דידן דגרסינן במשנה "והוא יתן", צריך ביאור במה נחלקו ומאי טעמא דרב יהודה! ? וצריך לפרש שרב הונא אמר שלשון המשנה הוא כפשוטו, ורב יהודה סבירא ליה שיש לפרש את המשנה כאילו קתני לכשיתן [כי רב יהודה רצה להעמיד את המשניות בקידושין ובגיטין כחכמים החולקים על רבי, כמו שהמשנה בגיטין עב א באומר "מהיום ולאחר מיתה" נשנתה כחכמים ודלא כרבי.]

^[15] א. שאין כופים לקיים את התנאי כדי לקיים את המעשה - ריטב"א. וראה ב"משנה למלך" אישות ו טו. ב. ואם אמר אינני נותן לך מאתים זוז, ואינני מקיים את התנאי, אינה מקודשת, אף על פי שחוזר בו אחר כך ורוצה לקיים את תנאו. ויש להקשות: מאי שנא ממי שאמר: "הרי את מקודשת לי על מנת שיאמר אבי: "הן" שאם מחה אביו, וחזר ואמר הן הרי היא מקודשת, היות וסוף סוף נתקיים התנאי! ? יש לומר: שאני התם שתלה את התנאי באדם אחר, ואין ביד המקדש לקיים את התנאי, אבל בתנאי שבידו לקיים מיד ואינו רוצה ואומר שאין רצונו לקיימו, נתבטלו הקידושין מיד - "ערוך השולחן" אבן העזר לח סט על פי הב"ח, ראה עוד ב"פרישה", בט"ז, וב"בית שמואל".

^[16] כלומר, אמנם מעשה הקידושין היה בשעת נתינת הפרוטה, אבל זמן חלות הקידושין אינו אלא כשיתן לה מאתים זוז. ראה במהרש"א על דברי רש"י ד"ה לרב יהודה.

^[17] בגיטין פט ב אמר רב הונא: אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר, מקודשת מדרב המנונא, דאמר רב המנונא: האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. אם כן תיקשי: אפילו לרב הונא שקדמו קידושי ראשון לשני, למה אין חוששין לקידושי שני, היות וחזקה עליה שאינה מעיזה פניה בפני בעלה לומר גירשתני, וקבלת קידושין מאחר הרי היא כאומרת גירשתני! ? יש לומר: הכא במאי עסקינן, שבשעת קבלת קידושין משני אמרה בפירוש שאין לה גט מראשון, אי נמי אפילו קיבלה סתם, היות ויש לתלות ולומר שקבלה קידושי שני מפני שסבורה היא שלא חלו קידושי ראשון - ריטב"א. וראה מה שהביא שם בציון 173. וב"דרוש וחידוש" [גיטין עד א] כתב רבי עקיבא איגר שמדברי הריטב"א מוכח שחזקה זו נאמרה אף בארוסה שקיבלה קידושין מאחר ולא רק בנשואה, ופשט בזה את ספיקו של רבי דוד ערמה [שהובא ב"משנה למלך" אישות ד יג]. ויש שהעיר שיתכן ואין ספיקו של רבי דוד ערמה אלא לשיטת הרמב"ם [שם] הסובר שאין חזקה זו אלא בפני בעלה, אבל מדברי הריטב"א משמע שאין צריך שתקבל את הקידושין דוקא בפניו, ומוכח שאין צריך העזה גדולה כל כך, אם כן, אין להוכיח מדבריו אם לדעת הרמב"ם נאמרה חזקה זו אף בארוסה.

ובא אחר ואמר לה "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים", מראשון ומאחרון — צריכה גט, מאמצעי — אינה צריכה גט.

ומה הטעם: מה נפשך [רצונך], כלומר, בכל אופן שתרצה לדון בדבר אי תנאה הואי [אם לשון זו לשון תנאי היא], שמקודשת מעכשיו אם לא יחזור בו בתוך שלושים יום דקמא קידושי, דהנך לאו קידושי [קידושין של ראשון קידושין הם, של אלה, האחרים, אינם קידושין]. אי [אם] חזרה הואי [היא], שחזר בו לאחר שאמר "מעכשיו" ודחה את זמן חלות הקידושין, אם כן רק דבתרא קידושי, דהנך לאו קידושי [של האחרון הם קידושין, של אלה, הראשונים, אינם קידושין], שכולם דחו את הקידושין לזמן יותר מאוחר.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, ומה חידש אביי? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה [לשון זו משמעה גם תנאי ומשמעה גם חזרה] ולכן מספק תיבעי גיטא [תצטרך גט] מכל חד וחד [אחד ואחד], ואפילו מן האמצעי, שייתכן שהראשון התכוון לחזרה והאמצעי לתנאי ולפי אפשרות זאת רק הקידושין של השני חלו — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלדעת רב יש כאן רק ספק עקרוני במשמעות הלשון לצד זה או אחר, אבל לא ספק פרטי לכל אחד מהשלושה, ומשום כך לעולם אינה מקודשת לאמצעי.

עולא אמר בשם ר' יוחנן: אפילו אם קידשוה מאה בדרך זו — קידושיהם תופסין בה. וכן אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: אפילו מאה תופסין בה. אמר ליה [לו] רב משרשיא בריה [בנו] של רב אמי לר' אסי: אסברה [אסביר] לך טעמא [את הטעם] של ר' יוחנן: שוו נפשיה כי שרגא דליבני [עשו את עצמם על ידי תנאי זה כמו נדבך של לבנים] שכל חד וחד [אחד ואחד] רוחא לחבריה שבק [משאיר רווח לחבירו], שכיון שנותר זמן מסויים שלא חלו בו הקידושין, יכולים קידושין אחרים לחול באותו זמן.

מתיב [מקשה] על כך רב חנינא ממה ששנינו: האומר לאשתו "הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה" — הרי זה גט ואינו גט, ואם מת — חולצת ולא מתייבמת, שיש ספק שמא אינם גירושין ולכן חלה עליה זיקת יבום, אבל אינה יכולה להתייבם שמא נתגרשה ואז אסורה היא איסור כרת לאחי בעלה.

בשלמא [נניח] לרב — מסייעא ליה [מסייעת לו] הברייתא, שהרי רב סבור שיש ספק במשמעותה של לשון זו, לשמואל שלדעתו לשון זו משמעה תנאי ולא חזרה נמי [גם כן] אפשר לתרץ: הא מני [זו הברייתא כדעת מי היא] — כדעת רבנן [חכמים] היא שאמרו בכגון זה שהוא גט ואינו גט, ואנן דאמרי [ואני, שמואל, שאמרתי] שזה ודאי תנאי כדעת רבי אמרתי.

אלא לר' יוחנן שאמר שלשון זו שיורא הוי [הריהי שיור] שמשמעה שמשייר מקום, אפשרות לקידושין נוספים, ואם אומר לשון כזו בגט הרי כל גיטא (גט) שמשייר בה משהו ולא כלום הוא, שאינו נידון כגט, שגט צריך להיות מעשה כריתות גמור. ואם כן גט כזה אינו גט כלל, וצריך אחי בעלה יבומי מייבם [לייבם] אותה!

אמר רבא: כיון שגט בא להוציא את האשה מבעלה, ומיתה גם כן גורמת להוציא אשה מבעלה שתהא מותרת להינשא, יש לומר מה ששייר מאותו גט על ידי לשון זו, מכל מקום גמרתו מיתה ועשתה מעשה כריתות גמור. אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים] הדברים שנוכל לומר שהאחד משלים את השני? גט מוציאה לא רק מרשות בעלה אלא גם מרשות יבם, שאין חובת יבום חלה עליה עוד, ואילו מיתה מכנסה [מכניסה] לרשות יבם!

אלא אמר אביי: יש לדחות פירוש זה ולומר התם טעמא מאי [שם מה הטעם] שחששו לגט זה — לא מפני שיש בו ממש, אלא גזירה משום האומר לאשתו "הרי זה גיטך מהיום אם מתי" שלכל הדעות הרי זה גט, שחל מהיום כאשר ימות ויתקיים התנאי, וכיון שאפשר לטעות ולדמות את המקרים, אמרו חכמים שהאומר "מהיום ולאחר מיתה" חוששים לו כאילו היה זה גט ואסורה להתייבם.

ושואלים: ונגזור גם במקרה שאמר "מהיום אם מתי" שתחלוץ ולא תתייבם, אטו [משום] שהוא דומה לגט של "מהיום ולאחר מיתה"! ומשיבים: אין מחייבים אותה לחלוץ, שאם אתה אומר חולצת יטעו אנשים ויחשבו שזה שחלצה היה מפני שבמקרה מסויים זה לא רצה בה היבם, אבל אם רוצה בה היבם מתייבמת, והרי לאמיתו של דבר היא גרושה ואסורה ליבם, נמצא שעל ידי גזירה זו אפשר לגרום למכשול בדבר אסור.

ומקשים: אם אתה חושש לטעות כזו הכא נמי [כאן גם כן] ב"מהיום ולאחר מיתה" אם אתה אומר חולצת יטעו אנשים ויאמרו שמתייבמת! ומשיבים: חשש זה אינו חשוב, כי יש לומר שתתייבם ואין בכך כלום, שהרי מה שמחשיבים אותה כגרושה שאסורה ליבם רק חששא דרבנן [חשש של חכמים] הוא שגזרו משום "מהיום אם מתי" ומעיקר הדין אינו גט, ומותרת להתייבם.

א משנה האומר לאשה "הרי את מקודשת לי בפרוטה זו על מנת שאתן לך מאתים זוז" — הרי זו מקודשת מיד, והוא יתן, שעליו לקיים את הבטחתו. אם אמר לה "על מנת שאתן לך סכום מסויים מכאן ועד שלשים יום" אם נתן לה בתוך שלשים יום — הרי זו מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת.

אם אמר לה "על מנת שיש לי מאתים זוז" — הרי זו מקודשת, ובלבד שבאמת יש לו. אם אמר לה "על מנת שאראך מאתים זוז" — הרי זו מקודשת, ויראה לה. ואם שולחני הוא והראה לה על השלחן כסף שאינו שלו — אינה מקודשת, שכוונת ביטוי זה היתה שיראה לה סכום כסף זה משלו.

ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים לגבי משנה זו, רב הונא אמר שיש לגרוס: "והוא יתן", כלומר, הקידושין הם קידושין גמורים וחלים מיד בשעת מעשה הקידושין, והמקדש חייב לתת את הכסף שהבטיח. ורב יהודה אמר שיש לגרוס: "לכשיתן", כלומר, רק כאשר יתן את הכסף יחולו הקידושין. ומסבירים, רב הונא אמר: "והוא יתן"; סבור הוא כי לשון זו תנאה הוי [תנאי הוא] שקבע המקדש לגבי קידושין אלה, והאשה מקודשת ורק מקיים תנאה ואזיל [תנאו והולך] הוא. רב יהודה אמר: "לכשיתן"; לכי יהיב הוו קידושי [כאשר יתן יהיו אלה קידושין], השתא מיהא לא הוו קידושי [עכשיו על כל פנים אין אלה קידושין].

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה? שהרי שניהם מודים שאם לא נתן אין אלה קידושין. ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם] למעשה, כגון שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר במשך הזמן שבין מעשה הקידושין עד שנתן לה הראשון מה שהבטיח; לרב הונא קידושי השני לא הוו קידושי [אינם קידושין], שהרי לשיטתו לאחר שנתן חלו קידושי הראשון משעה הראשונה, ואילו לרב יהודה הוו קידושי [הריהם קידושין], לפי שעדיין לא חלו קידושי הראשון עד שיתן.

ומעירים: ותנן נמי [ושנינו במשנה גם כן] לגבי גיטין כי האי גוונא [כגון זה]: האומר לאשה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז" — הרי זו מגורשת והיא תתן. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפירוש הביטוי רב הונא אמר: יש לגרוס "והיא תתן". רב יהודה אמר: יש לגרוס "לכשתתן". ומאותם הטעמים שנאמרו במחלוקתם בקידושין, רב הונא אמר: "והיא תתן", כי תנאה הוי [תנאי הוא], מקיימא תנאה ואזלה [מקיימת את התנאי והולכת]. רב יהודה אמר: לכשתתן, אכן לכי יהיבה ליה [כאשר תיתן לו] הוא דהוי גט [שיהיה גט], ואולם השתא מיהא לא הוי [עכשיו על כל פנים אינו] גט.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and another man came and said to her: You are hereby betrothed to me from now and after ten days, she requires a bill of divorce from the first man and last man, but she does not require a bill of divorce from the middle one.

Abaye explains: This is the halakha whichever way you look at this case: If this expression is a condition that she should be betrothed from now if he does not retract within thirty days, the betrothal of the first man is a betrothal, whereas the betrothals of those other men are not betrothals. If it is a retraction, i.e., if after saying: From now, he changed his mind and delayed the moment of betrothal, then only that betrothal of the last one is a betrothal, whereas the betrothals of those first two men are not betrothals, as they both postponed their betrothals to a later date. Either way, the betrothal of the middle man is of no consequence.

The Gemara asks: It is obvious that this is the case; what is the novelty of Abaye’s statement? The Gemara answers: Lest you say that this formulation means a condition and also means a retraction, and therefore she should require a bill of divorce from each and every one of them, including the middle man, due to the uncertainty. It is possible the first man retracted while the second one imposed a condition, in which case only the betrothal of the second person takes effect. Abaye therefore teaches us that according to the opinion of Rav, the uncertainty concerns the meaning of this expression itself, and there is no uncertainty with regard to the intention of each individual person who says this formula. Consequently, there is no possibility that this woman is betrothed to the middle man.

Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Even if one hundred betrothed her in this manner, their betrothal is effective with regard to her. And similarly, Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: Even the betrothal of one hundred is effective with regard to her. Rav Mesharshiyya, son of Rav Ami, said to Rabbi Asi: I will explain to you the reason of Rabbi Yoḥanan: These one hundred men have rendered themselves like a row [sheraga] of bricks, each and every one of whom leaves a gap for the other. Since there is a period of time before the betrothal of each man takes effect, another betrothal can intervene in the meantime.

Rav Ḥanina raises an objection to this ruling from a baraita: If one says to his wife: This is your bill of divorce from today and after my death, there is uncertainty whether it is a valid bill of divorce or whether it is not a valid bill of divorce. And therefore if he dies she performs ḥalitza, but does not enter into levirate marriage. Since she might not be divorced, the obligation of levirate marriage applies to her, but in practice she cannot perform levirate marriage in case she was in fact divorced and is thereby forbidden to her late husband’s brother, a transgression which is punishable by karet.

Rav Ḥanina explains his objection: Granted, according to the opinion of Rav, the baraita supports him, as Rav maintains that the meaning of this expression is uncertain. According to the opinion of Shmuel as well, although he claims that the phrase is a condition rather than a retraction, he can explain as follows: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of the Rabbis, who claim in that case that it is uncertain if she is divorced, and I, Shmuel, say my ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

But according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said that this is a phrase that leaves room for additional betrothals, in a case where he uses this phrase with regard to a bill of divorce, this should not be the halakha, as there is a principle: Any bill of divorce that leaves a remnant of the marital bond is not worth anything, as a bill of divorce must completely sever the marital bond between the husband and the wife. If this bond is not fully severed, she is not divorced. Therefore, her late husband’s brother should be allowed to enter into levirate marriage with her.

Rava said: Since a bill of divorce serves to remove a wife from her husband, and death also serves to remove her and dissolve their marital ties, permitting the woman to remarry, one can say that whatever part is left over from that bill of divorce is nevertheless completed by death, and therefore there is a complete act of severance. Abaye said to him: Are the two comparable; can these stages be viewed as completing one another? A bill of divorce removes her not only from her husband’s authority but also from the authority of the yavam, as a divorced woman does not perform levirate marriage, whereas death brings her into the authority of the yavam, because it renders her obligated in levirate marriage.

Rather, Abaye said: One must reject the above explanation, and ask what is the reason there for the concern about that bill of divorce, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan? It is not because the bill of divorce is in any way valid. Rather, it is a rabbinic decree due to the case of one who says to his wife: This is hereby your bill of divorce from today if I die. Everyone agrees that this is a bill of divorce that goes into effect from that day if he dies. Since one might confuse the two cases, the Sages decreed that if one says: This is hereby your bill of divorce from today and after my death, the bill of divorce is considered valid to the extent that the woman does not enter into levirate marriage.

The Gemara asks: But let us also issue a decree in a case where he said: This is hereby your bill of divorce from today if I die, that she should perform ḥalitza, due to its similarity to a bill of divorce that includes the stipulation: This is hereby your bill of divorce from today and after my death. The Gemara answers: The Sages do not require her to perform ḥalitza, as, if you say that she performs ḥalitza, people will mistakenly think that the yavam performed ḥalitza because he did not want to marry her, and if he had wanted to she could have entered into levirate marriage. In fact, she is divorced and is forbidden to the yavam, and a decree of this kind could mislead people and result in a later transgression.

The Gemara asks: Here too, in the case of where he says: This is hereby your bill of divorce from today and after my death, if you say that she performs ḥalitza, people will mistakenly say that she could have entered into levirate marriage. The Gemara answers: This concern is not important, as let her perform levirate marriage and there is no problem with that. The fact that she is treated as a divorcée and is forbidden to the brother-in-law is merely a concern of the Sages, who enacted a decree due to the similarity of the case where one says: This is hereby your bill of divorce from today if I die, whereas it is in fact not a bill of divorce and it is permitted for her to enter into levirate marriage.

MISHNA: With regard to one who says to a woman: You are hereby betrothed to me with this peruta on the condition that I will give you two hundred dinars, she is betrothed immediately and he shall give her the money. If he said to her that the betrothal is: On the condition that I will give you a particular sum of money from now and until thirty days, if he gave the money to her within thirty days she is betrothed, but if not, she is not betrothed.

If he said to her that the betrothal is: On the condition that I have two hundred dinars, she is betrothed if he has this sum. If he said to her that the betrothal is: On the condition that I will show you two hundred dinars, she is betrothed, and he shall show the money to her. And if he is a moneychanger and shows her money belonging to others on the moneychangers’ table, she is not betrothed, as his statement means that he will show her money of his own.

GEMARA: It was stated that the amora’im disagreed with regard to the text of this mishna: Rav Huna says that it reads: And he shall give, i.e., it is a valid betrothal from the outset, and the man is obligated to give her the promised amount. Rav Yehuda says that the correct version of the mishna is: When he gives, meaning that the betrothal takes effect only when he actually gives her the money. The Gemara elaborates: Rav Huna says that the phrase: And he shall give, indicates that this is a condition stipulated by the man, which means that the woman is immediately betrothed and he merely proceeds to fulfill the condition. Rav Yehuda says that the mishna reads: When he gives, which indicates that when he will give the money it will be a betrothal, but for now at least it is not a betrothal.

The Gemara asks: What is the difference between the explanations of Rav Huna and Rav Yehuda? Both agree that if he does not give her the money she is not betrothed. The Gemara answers: The difference between them is in a case where she extended her hand and accepted betrothal from another man during the period between the initial betrothal and the delivery of the money. According to the opinion of Rav Huna the betrothal of the second man is not a valid betrothal, as he maintains that when the first man gives her the money the betrothal takes effect retroactively from the time of his earlier statement. According to the opinion of Rav Yehuda, the betrothal of the second man is a valid betrothal, as the betrothal of the first man does not take effect until after he actually gives her the money.

The Gemara comments: And we also learned a mishna concerning bills of divorce like this case (Gittin 74a): With regard to one who says to a woman: This is your bill of divorce on the condition that you will give me two hundred dinars, she is divorced and she shall give him the two hundred dinars. It was stated that the amora’im disputed the correct version of this statement. Rav Huna says: And she shall give; Rav Yehuda says: When she gives. The reasons are as stated above in the discussion about betrothal: Rav Huna says: And she shall give, as it is a condition, and therefore she proceeds to fulfill the condition. Rav Yehuda says: When she gives, as when she will give the money to him it will be a valid bill of divorce, but now, in any event, it is not a valid bill of divorce.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אפי' מאה תופסין בה. פי' תפיסה גמורה ולאו משום ספקא אלא כדפריש בגמ' אסברא לך טעמא דרבי יוחנן משום דמשוו אנפשייהו כשירגא דליבני וכדפי' [רש"י] ז"ל.
וק"ל כיון דשיורא הוא כדאמרינן כל גיטא דמשייר ביה לאו כלום הוא קדושי נמי לא הוו דכל קדושי דמשייר בהו לאו קדושין נינהו דהכי פשטינן בגמרא בפרק המגרש (גיטין דף פ"ב ע"ב) מדכתיב ויצאה והיתה.
ואיכא למימר ודאי קדושי דמשייר בהו שיור גמור כגון חוץ מאיש פלוני לאו קדושין נינהו, אבל הכא שיורא ליתיה אלא עד שלשים הלכך מעכשיו הם חלים וגמרי לאחר שלשים ואמרו בירוש' כל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור אבל במגרש מעכשיו ולאח' מיתה כיון שלאחר זמן אינו זמן קדושין וגירושין וכל זמן שהוא חי שייר ולאחר מיתה אינו נגמר שאינו יכול לגרש ולא לגמור גירושין.
ולפי זה הפירוש נתברר לנו טעמו של רבא גט להוציא מיתה להוציא שהיה קשה לנו היאך עלה על דעתו לומר כן הלא מיתה אינה להוציא מיבם כדאקשי ליה אביי ומתני' במקום יבם היא והיאך טעה רבא בזה ועכשיו דפירש שהיה רבא סובר שכיון שמחיים התחילו גירושין מעכשיו יצאת מרשותו של בעל וכל שיצא' מרשותו של בעל כלל אינה מתיבמ' (ס"א מקודשת) ואעפ"י שלא (אמר) [גמר] גירושין מחיים ולא היתה מותרת להנשא לאחר מיתה מותרת (ואמר) [וגמר] להתירה לשוק שהמיתה מתרת שלא במקום יבם. וכאן מחיים יצאת מתחת זיקתו של יבם כיון שהתחילו בה גירושין ואביי אקשו ליה כיון שהוא תלה גמר גירושין במיתה ומיתה מכנסת לרשות יבם לא יצאת מרשות יבם ושיור הוא בגט עצמו ואינו גט זהו מה שנראה לי בפירו' של שמועה זו ודבר נכון הוא.
אבל יש לאומרה בלשון אחרת דרבי יוחנן סבר לה כי ההיא דבעי רבי אבא ע"כ לא אמרי רבנן התם אלא דבעינן כריתות וליכא אבל הכא קנין כל דהו כדחשו לה נמי בההיא סוגיא דאמר אביי אם תמצא לומר איתא לרבי אבא וכו' ומשום הכי סבר רבי יוחנן בכל שלשים יום קונה אעפ"י שיש בו שיור ושיוריה הוי לעולם דכי באי ק' וקדשי נמצא שיש לכל אחד ואחד שיור בקנינו לעולם ואפי' הכי הוו קדושין אבל גיטא לא הוו דבעינן כריתות ואע"ג דאמרינן אשה ולא חצי אשה הכא לאו חצאין הוא אלא חצי קנין הוא וזה כתב הרב אב ב"ד ז"ל וללשון הזה טעמא דרבא אף על גב דבעינן כריתות בגט להתירה כיון דלא משייר מידי (לא) לאחר מיתה מהשתא מתסרא ליבם ואף על גב שאין בגט זה כח להתיר ולית לן לדקדוקי בה טפי דהא אתא אביי ופרכא ואף הלשון הזה עולה כהוגן.
וההיא דאמרינן התם אלא אשת שני מתי' היכי משכחת לה וכו' במלתי' דרבי אבא קאמר אבל ודאי משכחת לה נמי בדאורייתא כדרבי יוחנן והכי אתמר בירושלמי.
ולענין הלכה ראינו לר"ח ז"ל שפסק כרבי יוחנן שאפי' ק' תופסין בה ורבינו הגדול ז"ל פסק כרב סתם וכתב במסכת גיטין אהא דתנן חולצת ולא מתיבמת משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ואיברא סוגיין בכוליה תלמודא הכי כדאמרינן במס' ב"ב דף קל"ו ע"א התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל הכא ה"ק ליה גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה ובדוכתא במסכת גיטין דף ע"ב ע"ב לא משמע דמשום גזירה אלא משום חששא ובמסכת יבמות דף ל"א ע"ב נמי לא משכח בגמרא זיקת שני יבמין אלא מדרבנן ואלו לרבי יוחנן דאורייתא נמי משכחת לה בכה"ג ושמעתין נמי כרב דייקא ורבי יוחנן איצטריך לשנויה ולדחוקה משום גזירה ולא סמכינן אשנויי כהני וכל שכן לפי לשון אחרון שפירשתי דאין הלכה כרבי יוחנן דהא בעי ויצאה והיתה כדהדר פשט' ואעפ"י שראיתי לרב ר' משה הספרדי תלמידו ז"ל שפסק כההיא דאמרינן התם אם תמצא לומר איתא בדרבי אבא והסמיך ליה דברי רבי יוחנן שבשמוע' זו כפי פירוש האחרון שכתבתי אין לחוש כלל דלא מדחי' פשטה משום אם תמצא לומר כל שכן הכא דק"ל בכל מקום ויצאה והיתה והיא פשטה דכלהו בעי בכמה דוכתי ועוד דהתם איכא למימר נמי דאפשטא קאמר אם תמצא לומר איתא לדרבי אבא בעיי ופשטי ולא אמרי לכ"ע (לא הוו) קדושין אלא (הוו) קדושי (או) לדברי הכל וא"נ לפשטין דויצאה והיתה לרבי אליעזר הוו קדושי כדאשכחן סוגיי ובעיי טובא אליבא דיחידאי וכל שכן הכא אי לר' אליעזר אי לרבנן בעי ועוד דודאי סוגיין דרב כדפרישית ומיהו מספקא לן אי קי"ל כאביי או דלמא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ואפי' מק' צריכה גט שלא כתב רבינו הגדול ז"ל מילתא דאביי ומשמע דהלכתא כאביי דכיון דליכא בגמרא מאן דפליג עליה אליבא דרב ע"כ כותי' ק"ל ורבינו ז"ל לאו לדחויי השמיטה אלא מפני שלא רצה לפרסם בה קולא מפני שהוא חושש לדברי מי שפסק כרבי יוחנן בכך דרכו לחוש ולהחמיר האריך עלינו את הדרך תנוח דעתו בעולם שכולו ארוך:

איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין לרב הונא לא הוו קדושי. פירוש (כנ"ל) [כלל], ולרב יהודה הוו קדושי פי' קדושי ספק דאמרי לקמן בשמעתין ולרב יהודה אדמפליג במהיום ולאחר מיתה ליפלוג בע"מ ופירש רש"י ז"ל דהוי גט ואינו גט אלמא לרב יהודה ספוקי מספקא ליה אי משמע מעכשיו או לא והא דאמרינן לקמן בסמוך איכא בינייהו שנתקרע הגט או שנאבד בדין הוא דלימא נמי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אלא כיון דלרב יהודה גופיה קדושי ספק הוו לא נפקא ליה מידי בינייהו דקדושי ספק נמי צריכה גט ואוסרים אותה כשם שאוסרין אותה לרב הונא דאמר קדושי ודאי הם ואע"ג דאיכא בינייהו לענין קדושי אחר ולענין אחותה מיהו בקדושין עצמן לשניהם צריכה גט ולדברי שניהם קדושין הן מה שאין כן בגט שלדברי רב יהודה אעפ"י שהוא גט להחמיר כיון שאין עושין בו מעשה ואין מתירין אותה לינשא ולדברי רב הונא מתירין אותה טובא איכא בינייהו.
ולא מסתבר לי כדפרש"י ז"ל [דלר"י הוי ספק] (מההיא) [דההיא] דאמרינן ליפלוג בע"מ לאו משום דע"מ לרבנן הוי גט ואינו גט כמהיום ולאחר מיתה דמ"מ לא שייכי באחד טעמא ולא שמעינן חדא מכלל חבירתה אלא מלתא [מקשי] האי דתני פלוגתא דר' ורבנן בגיטין דף ע"ד ע"א (דש"מ מתני') נמי פלוגתא דע"מ אם מתי ומתרץ דכח דהיתרא חביבה ליה ותנייה וע"מ לא תנייה התם והאי דקאמר הכא נתקרע גט איכא בינייהו אף נתקרע הגט או שאבד קאמרינן והה"ד להך דפשטה ידה ויש כיוצא בה בתחלת מסכת נדה דף ג' ע"ב אי נמי אורחא דמלתא קאי בגירושין אמר גירושין קאי בקידושין אמר קדושין:

מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קא משמע לן. ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאין אומרים כך אלא או כולן משום תנאי או כולן משום חזרה, אלא שחכמים נסתפק להן משמעות הלשון היאך, והלכך אף על פי שזה אומר לכך נתכונתי וזה אומר אני בהפך זה נתכונתי, אנו אין לנו אלא לדקדק עיקר משמעות הלשון ודינו, שכונת המקדש אינה נשמעת לעדים, ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו.

ר' יוחנן אמר אפילו קדושי מאה תופסין בה. מדקאמר תופסין בה. תפיסה גמורה קאמר, וצריכה גט דבר תורה מכולן, וכטעמא דמפרש רב משרשיא דשוי נפשייהו כשרגא דליבני, וכל חד וחד רווחא לחבריה שביק. וקשיא לי לר' יוחנן היכי מפרשינן מתניתין דקתני מקודשת ואינה מקודשת, דאילו לר' יוחנן מקודשת גמורה היא לשניהם. ומסתברא לר' יוחנן לאו מקודשת ואינה מקודשת ודאית קאמר, אלא מקודשת לשניהם ואינה מקודשת לשני לבדו אף על פי שקדשה קדושין גמורין קאמר, ואילו היה ראשון ישראל אף על פי ששני כהן וקדשה קדושין גמורין לא תאכל בתרומה, והכי אתמר בירושלמי (ה"א) בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה לכך צריכה אפילו השני כהן, ולר' יוחנן דאמר קדושי מאה תופסין בה לא שנא אמר שני מעכשיו ולאחר עשרים שהוא קודם לזמן הראשון, ולא שנא אם אמר מעכשיו ולאחר ארבעים יום שהוא לאחר זמנו של ראשון, דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך שלשים יום, בין דמקדש לה קדושין גמורין מעכשיו בין מקדש לה מעכשיו ולאחר זמן. ותדע לך דהא אילו מקדשה שני קדושין גמורין, אפילו הכי לא פקעי קדושי ראשון, אף על פי שלא הגיע זמנו עד לאחר שקדשה שני קדושין גמורין, הכא נמי לא שנא, ולרב דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי לדידיה, הוא דאמרינן דדוקא שקדושי שני תוך זמנו של ראשון, אבל לר' יוחנן דתופסין בה תפיסה גמורה, לא שנא הכי ולא שנא הכי, כנ"ל.

מתיב רב חנינא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט כו' אלא לר' יוחנן דאמר שיורא הוי כל גיטא דמשייר ביה ולאו כלום הוא. ואם תאמר אמאי קא מהדר אפירכי דגט, דכיון דשיורא הוי, קדושין נמי דאית בהוא שיורא לאו כלום הוא, כדאמרינן בריש פרק המגרש (גיטין פב, ב) גבי חוץ לפלוני בין לרבנן בין לר' אליעזר ויצאה והיתה, ויש לומר דהכא לאו שיור גמור הוא, אלא אתחולי הוא דמתחלי מהשתא ומיגמר לא גמרי עד תלתין יומין. והכי אתמר בירושלמי כל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור. והוא הדין לגיטין כהאי גוונא, דאילו אמר לה הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר שלשים יום הרי זה גט, אבל במגרש לאחר מיתה, כיון דלאחר מיתה אינו זמן הראוי לגט, וכל זמן שהוא בחיים לא גירש, שיור גמור הוא, ודכותה גבי קדושין אילו אמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר מיתה, לאו כלום הוא, ואינה זקוקה ליבום, לפי שזה שיור גמור, שאין לאחר מיתה זמן ראוי לא לגרושין ולא לקדושין, וכן נמי בשאמר בין בקדושין בין בגרושין חוץ מפלוני שיור גמור הוא לעולם ולא כלום נינהו, והיינו ההיא דריש פרק המגרש. ומסתברא דאפילו לא אסרה לו לעולם אלא עד שלשים יום, הוי שיורא בגט, ולא דמי להרי זה גיטך לאחר שלשים יום דהוי גט, דהתם לכשמתיר מתיר לכל ועד לאחר שלשים הוא דלא חייל כלל. אבל הכא דמתיר מהשתא לעלמא לגמרי, ולגבי דהאי לא מתיר כלל עד לאחר זמן שיורא בגט הוי ולאו כלום הוא.
ומיהו לעיקר תירוץ זה קשיא לי, דאם כן שאינן נגמרין עד לאחר שלשים יום, אם מת בתוך שלשים יום לא תהא זקוקה ליבום, דהא אין גמר קדושין לאחר מיתה, ולישנא דר' יוחנן ודאי לא משמע הכי, דמדקאמר אפילו קדושי מאה תופסין בה, משמע דלגמרי תופסין בה מעתה, ואם מת חולצת או מתייבמת. ואי נמי נקרע שטר ארוסין קודם שלשים יום לא תהא מקודשת, ועוד דאם איתא לאחר שלשים הוה לן למימר גמרי קדושי ראשון ופקעי קדושי שני, (וא"ת) ואם נפשך לומר כיון דבא שני וקידשה עד שלא גמרו קדושי ראשון קדושי שני במאי פקעי, דהא קדשה בזמן הראוי לקדשה, שעדיין לא נגמרו קדושין לראשון, אם כן בא שני וקדשה קדושין גמורין, או מעכשיו ולאחר עשרה דזמן גמר קדושיו קודם לזמנו של ראשון, נימא קדושי שני קדושי, קדושי ראשון לאו קדושי, דהיאך גומרין קדושין ראשון אחר שנגמרו קדושי שני, והא אילו בא שני וקדשה לאחר שלשים יום שנגמרו קדושי ראשון אין חוששין לה משום קדושי שני, ועוד דגמרין לא נסיב טעמא משום מתחיל וגומר, אלא כל חד וחד רווחא לחבריה שבק, כלומר שייר בה זמן שיחולו אף קדושין אחרים בה.
אלא מסתברא דלר' יוחנן אפילו אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר מיתה הרי זה מקודשת, אלא שתופסין בה קדושין אחרים לעולם, דרווחא שבק לכל מאן דמקדש לה עד לאחר מיתה.
וכן נראה מדברי הראב"ד שהוא ז"ל פירש דר' יוחנן סבר לה כבעיא דר' אבא דהתם (שם) דאמר דעד כאן לא אמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא, אבל התם קנין כל דהוא, וכדחייש לה נמי אביי התם, דאמר אם תמצא לומר איתא לדר' אבא בא ראובן וקדשה בנתים מקודשת אף לשני לעולם, אפילו הכי הוו קדושין דקנין כל דהו הוי קנין, אבל בגט בעיא כריתות גמור וליכא, ואף על גב דאמרינן בפרק קמא (ז, א) אשה ולא חצי אשה, הכא לאו חצי אשה הוא, דכולא מיקדשא ליה, אלא חצי קנין הוא, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' בזו, וכבר הארכתי בזה יותר בריש פרק בתרא דגיטין בס"ד.

והא דאמר רבה גט להוציא ומיתה להוציא. פירש הראב"ד אף על גב דבעי כריתות בגט להתירה, כיון דלא משייר מידי אלא לאחר מיתה, מהשתא מיתסרא ליבם, ואף על פי שאין כח בגט זה להתיר, ולאו טעמא תריצא הוא, אלא כיון דאתא אבי ופרכה אנן לית לן לדקדוקי בה טפי. וההיא דבעיא התם בריש המגרש (גיטין פב, ב) אלא אשת שני מתים היכי משכחת לה, בההיא דר' אבא הוא דקאמר היכי משכחת בה אשת שני מתים, אבל לר' יוחנן הוה משכח לה דאורייתא כגון שקדשה ראובן מעכשיו ולאחר שלשים יום כו' ובא שמעון אחיו וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים דקדושי שניהם תופסין בה ומתו שניהם אינה מתייבמת ללוי, שאני קורא בה אשת שני מתים, והכי איתא בירושלמי הכא (ה"א).
ולענין פסק הלכה פסק ר' אלפסי כרב סתם, ובמסכת גיטין כתב גבי הא דתנן (עב, א) גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת, משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, ור"ח פסק כר' יוחנן דאמר אפילו קדושי מאה תופסין בה. וכתב הרמב"ן נר"ו דמסתברא כפסקא דרבינו אלפסי דסוגיין בכוליה תלמודא הכי, כדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלו, א) התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אבל הכא הכי קאמר ליה גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה, ובמסכת יבמות (לא, ב) נמי לא משכח בגמרא זיקת שני יבמין אלא מדרבנן, ואילו לר' יוחנן דאורייתא נמי משכחת לה בכהאי גוונא ומתניתין נמי כרב דייקא, דלרבי יוחנן אצרטיך לשנוייה ולדחוקה משום גזירה ולא סמכינן אשנויי עד כאן.
ומסתברא כר' יוחנן, דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בכוליה תלמודא, והא דלא משכח ביבמות אשת שני מתים דבר תורה, היינו משום דלא משכחת לה אפילו לר' יוחנן אלא בשמתו שניהם בבת אחת, וכר' יוסי הגלילי דאמר (בכורות מז, א) אפשר לצמצם, דאילו כשמת ראובן ראשון שוב אינה יכולה להתייבם לעולם ללוי, דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לעולם, ואפילו לשמעון נמי אסורה, לפי שלא נפלה לפניו כולה ליבום, וכל יבמה שאין כולה נופלת לפני יבם בבת אחת צד שאינו זקוק ליבום הוה ליה כערוה, והויא ליה כצרת ערוה, וערוה פוטרת צרתה, כדאיתא הכא בירושלמי, דגרסינן התם (ה"א) גבי הא דר' יוחנן היו שני אחים וקדשוה שניהם ומת אחד מהם השני מהו שיהא מותר בה, מה נפשך מה שקנה קנה והשאר נפלה לו מחמת אחיו, ר' יהודה בר פזי אמר אסור בה, אמר ר' יוסי טעמא דר' יודן בן פזי כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נידון לשם ערוה וערוה פוטרת צרתה, אמר ר' חנינא יאות אמר ר' יודן בר פזי כלום נפלה לו אלא מחמת אחיו לאחיו היא אסורה לו מותרת, והלכך לא משכחת לה אלא לר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם, ולא קיימא לן כותיה, וכל שכן לר' חנינא דמפרש טעמא לאחיו אסורה לו מותרת שהיא אסורה לעולם בכל ענין, ואפילו מתו שניהם בבת אחת, ואף בלא טעמא דאשת שני מתים.
והא דאמרינן ביש נוחלין, התם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, לא מכרעא כרב, אלא משום קושיין דהתם דמקשינן וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי, והתנן מהיום ולאחר מיתה אינו גט, אליבא דרב הוא דמקשינן, דמספקא ליה לישנא דלמא חזרה הוי, ואין מתנת בריא לאחר מיתה, משום הכי נקטינן בפרוקיה לישניה דרב דהתם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אבל לרב יוחנן לא הוה קשיא מידי, דאילו לדידיה דאמר דשיורא הוי, פשיטא דפירי דנפקו ביה עד לאחר מיתה הוא דקא משייר בה, דהא לדידיה לישנא דמהיום דוקא ולישנא דלאחר מיתה דוקא, והלכך כל היכא דאיכא לקיומי כוליה לישני מקיימים, והכי קאמר גופא מהיום ופירא אני משייר עד לאחר מיתה, כי היכי דגבי קדושין משייר בה רווחא למאן דמקדש לה תוך שלשים יום, וגבי גט משום דבעיא כריתות הוא וליכא, והלכך ההיא לא מכרעא כרב, דאילו משום דמקשינן אליבא דידיה, הא לא איריא, דטובא איכא דכותה לברורה למלתא אליבא דכולהו תנאי וכל שכן לברורי מתניתין אליבא דאמוראי, כי היכי דלא תיקשי ליה לרב ממתניתין, ובפרקין דלעיל (קידושין נא, א) המקדש אשה ובתה מקשינן היכי דמי, אילימא דאמר להו כולכן את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר את וחמור קנה, אלא דאתא לברורה למתניתין אליבא דמאן דאית ליה הכי, כי היכי דלא תיהוי מתניתין תיובתיה והרבה כמותה כנ"ל.
ומיהו לפי מה שכתבתי לא מקשינן בהא הויה ליציאה אלא כבעיא דר' אבא, דבין לרבנן בין לר' אלעזר בקנין, כל דהו סגי לן, והא דאמר אביי התם אם איתא לדר' אבא, לאו כפשטא דפשיט רבי אבא דר' אבא דפשיט בין לרבנין בין לר' אלעזר בעיא ויצאה והיתה קאמר, אלא הכי קאמר אם איתא לדר' אבא קמייתא קאמר דאמר עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דבעינן כריתות וליכא אבל הכא קנין כל דהו סגי. ואף על גב דפשטינן בכמה בעיי בדוכתי טובא ויצאה והיתה, לאו בכולהו אנפי מקשינן להו. ותדע לך דאם כן ר' אבא מעיקרא מאי סבר, ואמאי מספקא ליה אי אמרינן ויצאה והיתה או לא, ובפרקין קמא (ט, א) דבעי ריש לקיש גבי שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אי מקשינן הויה ליציאה או הויות להדדי מקשינן, והדר פשיט ויצאה והיתה מעיקרא מאי סבר, ובפרק האיש מקדש בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דכמחלוקת לגרושין כך מחלוקת לקדושין אמרינן (מד, א) חבור חבורתא כולה כר' יוחנן וצווח ריש לקיש ככרוכייא ויצאה והיתה מקיש יציאה להויה וליכא דאשגח ביה, אלמא לאו בכולהו אנפי מקשינן להו.
ולפי מה שפסק רבינו אלפסי כרב, תמיהא מלתא למה השמיט דברי אביי דאמר מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ואי אפשר לומר דצריכה גט מכולן דלא כאביי, דהא מתמהינן במימריה דאביי ואמרינן פשיטא, ומהדרינן מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה קא משמע לן, אלמא מפשט פשיטא להו, וכל שכן דליכא מאן דפליג עליה. ויש אומרים דלא רצה לפרסם בה קולא וחשש לדברי מי שפוסק כר' יוחנן.
אחר כך מצאתי בפירושי המשנה לרמב"ם תלמידו, שכתב מקודשת ואינה מקודשת ואפילו לאחר שלשים יום, וצריכה גט מזה ומזה, דלמא מיחלפא באשת איש ע"כ. ובודאי שבראשון ובאחרון אין הטעם הזה אמת, לא לרב ולא לר' יוחנן, אלא נראה שעל האמצעיים פירש כן, שהוא ז"ל פסק כרב, שכן כתב בחבורו (הל' אישות פ"ז הי"ב) מקודשת לכולן מספק, ולר' יוחנן מקודשת גמורה היא, והלכך מראשון ומאחרון צריכה גט מספק ומן האמצעי נמי צריכה גט, גזירה משום אשת איש דעלמא. והא דשקלינן וטרינן במימריה דאביי ואמרינן פשיטא, מה נפשך אביי מדינא קא מיירי לומר דמדינא צריכה גט מראשון ומאחרון ולא מן האמצעי, ועלה קא מתמהינן פשיטא, דמדינא אינה צריכה גט מאמצעי, ומיהו משום דלא ליתי לאחלופי באשת איש דעלמא אף מאמצעי צריכה גט, ואולי אף זו היתה דעתו של הרב אלפסי, וזה ענין רחוק, דמנא לן למגזר ולהצריך גט במה שלא נזכר בגמרא.

רב יהודה אמר לכשיתן. יש מי שפירש לכשיתן הויא מקודשת ודאית, ועד שיתן מקודשת ואיה מקודשת. והא דאמרינן איכא בינייהו כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, לומר דלרב הונא אין חוששין לה ולרב יהודה מקודשת קדושי ספק לבד, ומסתייעינן מדאמרינן לקמן בשמעתין ולרב יהודה דאמר בעל מנת נמי פליגי, אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגי בעל מנת, ופירש רש"י דהוי גט ואינו גט, דאלמא לרב יהודה מספקא ליה בעל מנת אי הוי כמעכשיו או לא דומיא דמהיום ולאחר מיתה. ולפי פירוש זה היינו דבסמוך בפלוגתייהו דגט אמרינן איכא בינייהו שנקרע הגט או שנאבד, ולא אמרינן איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, דהתם כיון דלכולי עלמא צריכה גט להתירה לעלמא, אלא דלרב הונא מקודשת גמורה ולרב יהודה מקודשת ואינה מקודשת, מכל מקום לאו נפקותא רבתי הוא, על כן נקט שנתקרע הגט או שנאבד דלרב הונא הוי זה גט גמור ומתירין אותה לינשא לכתחלה, ולרב יהודה אוסרין אותה לינשא ומצריכין אותה גט אחר, וכן נראה שפירש רש"י.
ואינו מחוור, אלא לרב יהודה אינה מקודשת ואינה מגורשת כלל עד שתתן, וכן פירש ר"ח, והא דאמרינן לקמן אדמפליגי במהיום נפלגו בעל מנת, לאו למימר דשייכי אהדדי, דהא על כרחין חדא מכלל חברתה לא נפקא, דאילו אשמועינן דהאומר על מנת לאו כאומר מעכשיו, לרבנן אכתי לא שמעינן במהיום ולאחר מיתה אי הוי גט או לא, הא על כרחין לא שייכי בחד טעמא, אלא מלתא בעלמא הוא דקאמר, דהאי תנא דתני פלוגתייהו לרבי ורבנן בשכיב מרע ליתני פלוגתייהו בעל מנת ומת נמי.
ומיהו אין זה מתיישב לפי לשון הגמרא, דהוה ליה למימר ליפלגו נמי בעל מנת, ואי אפשר לומר דגרסינן נמי, דאם כן מאי קאמר להודיעך כחו דרבי וכח דהתירא עדיף ליה, הא לאפלוגי בהא ובהא טפי עדיף דאשמועינן כחו דרבי וכחן דרבנן, אלא יש לומר דהכי קאמר אדמפלגי במהיום דאין בו שום חדושא לרבנן אלא לרבי, דהא בהדיא תנינן במתניתין במהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט, ליפלגו בעל מנת, דאשמעינן חדוש בין לר' בין לרבנן, דהא לא שמעינן עד השתא אי כאומר מעכשיו אי לאו כאומר מעכשיו, ואהדר ליה אפילו הכי מאי דאשמועינן לר' במהיום ולאחר מיתה טפי עדיף ליה, משום דכח דהתירא בזו דאפילו מהיום ולאחר מיתה הרי זה גט. ועוד תדע לך דאי אפשר לדקדק מכאן דעל מנת לרבנן ספוקי מספקא להו אי כמעכשיו או לא, מדמדמי ליה למהיום ולאחר מיתה, דעד השתא אדר' יוחנן קיימינן ור' יוחנן הא אמר דמהיום ולאחר מיתא שיורא הוי ואינו גט כלל ויבומי נמי תתייבם, ולמה אמרו חולצת ולא מתייבמת, גזירה משום מהיום אם מתי, ואי אתינן לדמויינהו אף על מנת לרבנן אינו גט כלל, והא דלא אמרינן בסמוך פשטה ידה וקבלה קדושין איכא בינייהו, איכא למימר דנפקותא מחודשת אתא לאשמועינן בה דאיתא הכא וליתא בקדושין, דהיינו שנקרע הגט או שנאבד, דאלו בקדושין דכותה שנתאכלו מעות קדושיה (והתם) בין למר בין למר מקודשת, דהכי אסיקנא לעיל (קידושין נט, א) לא בא אחר וקדשה תוך שלשים יום מקודשת אף על פי שנתאכלו המעות דלא למלוה דמו ולא לפקדון דמו, והוא הדין לפשטה ידה דאיתא בקדושין דאיתא בגירושין, אי נמי איכא למימר דקאי בקדושין אמר קדושין קאי בגרושין אמר גרושין.

עולא אמר רבי יוחנן אפילו מאה תופסין בה תוך שלשים יום ופריש טעמא משום דכל חד מנייהו רווחא לחבריה שביק שיהו קדושין של אחרים תופסין בה תוך זמנה והא דפריש טעמא דרבי יוחנן בהכי ולא אמרי' בטעמא דיד' משום דמספקא לן אי תנאה אי חזרה הוי ותרווייהו איתנהו תנא' וחזרה משום דלישנא דתופסין בה משמע דלאו קידושי ספק נינהו דבקדושי ספק אין כולם תופסי' אלא האחד וחוששין לכולם משום ספק והשתא לרבי יוחנן שפיר אשכחן אשת שני מתים מדאורייתא וכי אמרינן ביבמות דלא משכחת לה אשת שני מתים מדאורייתא היינו אליבא דרב ושמואל דלית להו דר' יוחנן אבל לרבי יוחנן שפיר איתיה ואף על גב דתלמודא נקיט לה התם סתמא אורחא דתלמודא הוא בהכי ואפילו דלא כהלכת' וכדאמרינן לעיל בפירקין תנינא את הוא וחמור ולא קנה וכדאקשינן בכתובות ניזיל בתר רובא:

אמר מורי רבינו נר"ו דכי אמרינן דכל חד מינייהו רווחא לחבריה שביק היינו לקידושין אבל לזנות לא שביק רווחא. דא"כ הרי מותרת בזנות לכל העולם תוך זמן זה ומה אישות יש כאן או מה מועיל מעכשיו שלו אלא ודאי כדאמרן אפילו לאותן שקדשו אותה אפשר דאסורה בביאה שאין אשה אחת ראוי לכמה אנשים להשתמש זה בצד אישות של זה וכל מה דאפשר למבצר משיורא דידה בצרינן הילכך הרי היא אסורה להם ואתיא כאביי שאמר קדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין דהילכתא כוותיה והיינו לישנא ותופסין בה לומר דצריכה גט מכולם לא שתהא מקודשת גמורה לכלן להיות מותרת להם וכן פרש"י ז"ל תופסין בה לאוסרה. ואותבינן לרבי יוחנן מדתנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט וחולצת ולא מתייבמת ולרבי יוחנן דאמר דהאי לישנא שיורא הוא כל גיטא דמשייר ביה לא כלום הוא. ותמיהא מילתא כיון דשיורא הוא למה לן לאותובי עלה מהא דגיטין ניפרוך מקדושין גופייהו דהא קיימא לן דכל קידושין דמשייר בהו לא הוו קדושין דבריש פי' המגרש בעי לה רבי אבא בקדושין היאך מי אמרינן כי פסול שיורא הני מילי בגט דבעי' כריתות אבל בקדושין כי יקח אמר רחמנא קנין כל דהוא או דילמא הוייה ליציאה מקשינן בתר דבעיא הדר פשטה הוייה ליציאה מקשינן דכתיב ויצאה והיתה תירץ הראב"ד ז"ל דהא דרבי יוחנן אתיא כסברא קמייתא דרבי אבא דע"כ לא קאמרי רבנן אלא בגט דבעי כריתות וליכא אבל קדושין קנין כל דהו סגי ולא פסיל ביה שיורא והתם נמי חשו לדר' אבא קמייתא דאמר אביי את"ל איתה לדרבי אבא כו' משום הכי סבר רבי יוחנן דשיור אינו פוסל בקידושין ולהכי אותבי' ליה מגט דפסיל ביה שיורא. ולא נהירא דהיכא אפשר דהא דרבי יוחנן שייכא בדרבי אבא ולא אייתי לה התם כלל לא לסיועי סברא קמייתא דרבי אבא ולא למפרך מינה אמסקנא. אבל הנכון דודאי מודה ר"י דשיור פוסל בקידושין כמו בגירושין מיהו ס"ל שאין שיור פוסל אלא כשהוא משייר לעולם כגון חוץ מפלוני או חוץ ממזונותיך וכיוצא בו אבל הכא שאין שיורו אלא עד ל' יום וכל היכא דאלו לא מקדשה לאחרים עד ל' יום ולכי מטו ל' יום הוו קידושין גמורי' לא חשיב שיורא אלא הקידושין חלין מעכשיו והולכין ונגמרין עד ל' יום כמ"ש בירושלמי כל ל' יום קונה ואינו קונה לאחר ל' יום קונה קנין גמור וכן הדין בגט שאם אמר הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר ל' יום ושניהם קיימין לאחר ל' יום הרי זה גט שהגירושין מתחילין מעכשיו והולכין ונגמרין לשלשים יום לגמרי אבל באומר מהיום ולאחר מיתה הוא דקשיא לן משום דמהיום עד אחר מיתה אין הקדושין נגמרין ואית בהו שיורא ומיתה לא גמרה מה דאשתייר מקמי הכי דאין גט לאחר מיתה אישתכח דאית ביה שיורא וחסרון שלא נתמלא שכל זמן שהוא בחיים שייר ולאחר מיתה אינו גומר שאין המת מגרש ולא גומר גירושין והיינו דסבר רבה לפרוקי גט להוציא ומיתה להוציא דאף ע"ג דמיתה אינו באה להוציא מרשות יבם כדאקשי ליה אביי מ"מ קסבר כיון שמחיים התחילו הגירושין מעכשיו יצא' מרשותו של בעל וכל שיוצא' מרשותו של בעל כלל אינה מתייבמת שאף ע"פ שלא הותרה לשוק מחיים מ"מ מיתה באה וגמרה והתירה לשוק, ולא נכנס לרשות יבם מכיון שמחיים התחילה לצאת מתחת זיקתו של יבם ואביי פריך לי' דלא נפקא לרשות יבם דבמאי נפק' אי משום גט הא אית ביה שיורא וכמאן דליתא דמי ואי משום מיתה אין מיתה באה להוציא מרשות יבם אלא להכניס ברשותו ואסיקנא דמדינא יבומי נמי מייבמת אלא משום גזירה דמהיום אם מתי וז"נ:

ולענין הלכתא פסק ר' אלפסי ז"ל הלכתא כרב ובמס' גיטין כתבנו טעמא דמהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ולדברי הראב"ד ז"ל הדין עמו דכיון דהא דר' יוחנן אתיא כסברא קמייתא דר"א לית הלכתא כוותיה דקי"ל דשיור פוסל בקידושין דכתיב ויצאה והיתה מיהו ליתא כדכתיב'. ור"ח ז"ל פסק כר' יוחנן ואמר מורי נר"ו דנראין דבריו דהא כל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואי עשום ההיא דיבמות דאמרי' אשת שני מתים היכי משכחת לה הא פרישנא דלרב ושמואל איתמר ואי משום דבפ' יש נוחלין איתמר בשלמא גבי גט מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי אבל הכא גופא מהיום ופירי לאחר מיתה התם לא נחתינן לעיקר טעמא דמתני' דגט אלא לשוויי' פלוגתא בין גט לממון ונקטינן טעמא דרב בידן הילכך ל"ל לדחויי דר"י בכדי אפילו הוי לקולא וכל שכן דהוי לחומרא ולדידי מסתבר דליתא לדר"י כיון דסוגי' ביבמות סתמא דלא כותי' וכן סוגין משיור קידושין וגיטין דלא כוותי' דליכא להעעיד האי הפרישא אלא בתנאים שאין בגופן של אישות כגון שלא תשתה יין אבל בשיור שהוא באישות ממש אפילו ליום אחד הוי שיור ובזה עלתה השמועה יפה וכן קבלתיה מפי רבינו נר"ו:

איתמר רב הונא אמד והיא תתן. פי' דכשתתן מקודשת גמורה מעכשיו דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי רב יהודה אמר לכשתתן פירש"י ז"ל במסכת גיטין וכן רמז בכאן לקמן גבי לא נחלקו אלא במהיום ודוקא דמספקא ליה על מנת אי משמע מעכשיו או לא הלכך לכשתתן הויא מקודשת ודאי אבל קודם לכן ספק מקודשת וכן באומר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז רב הונא אמר והיא תתן ומגורשת גמורה מעכשיו ורב יהודה אמר לכשתתן וההיא שעתא מגורשת גמורה וקודם לכן הויא ספק מגורשת והיינו דלקמן גבי גט דאמרי' מאי בינייהו פרישנא דאיכא בינייהו שנתקרע הגט או שאבד ולא פרישנא כדאמרינן גבי קדושין דאיכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר קודם שתתן מאתים זוז ואח"כ נתנה משום דאפילו לר' יהודה כיון דספק מגורשת היא הרי היא צריכה גט ממי שקדשה ואוסרין אותה לעלמא דומיא דרב הונא דאמר דהוו קידושי ודאי דאיכא בינייהו לענין קדושי אחותה ולענין להתירה למקדש מיהו בקידושין עצמם לשניהם צריכא גט ואילו לא הוו קידושין לר' יהודה כלל ואינה צריכה גט אמאי לא אמרינן איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושיה מאחר. ויש מסעדין דבריו גם כן מהא דאמרינן ורבנן אדמפלגי במהיו' לפלגו בע"מ ואם איתא דלרבנן באומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי כלל מה ענין מחלוקת במהיום במחלוקתם בע"מ עד שנאמר שיחלוקו בזה ולא בזה דפלוגתא במהיום ולאחר מיתה הוא בתנאה הוי או חזרה הוי ולרבנן גט ואינו גט ופלוגתא בע"מ אי כאומר מעכשיו דמי אי לא ולרבנן אינה מגורשת כלל והיכי הוה שמעינן חדא מכלל אידך אלא ודאי ש"מ דלרבנן בע"מ נמי גט ואינו גט דומיא דמהיום ולאחר מיתה ומשום דשייכי בעיקר דינא אע"ג דלא שייכא בטעמא אמרינן אדמפלגי רבנן בהא ליפלגו בהא כיון דבתרוייהו אמרי גט ואינו גט ולא נהירא אלא לעולם דברים כפשטן דלרב הונא מקודשת או מגורשת מעכשיו ולכשתתן ולרב יהודה אינה מגורשת לא מקודשת כלל אלא לכשתתן ואילך ולא למפרע והיינו לישנא דקאמר השתא מיהת לא הוו קדושי דעשמע בכל דוכתא לא הוי קידושי והא דלא אמרינן גבי גט דאיכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין משום דכיון דאמרינן הכי גבי קידושין עעילא שמעינן לגט תדע דהא גבי קידושין נמי מצי למימר דאיכא בינייהו שנתקרע שטר קדושין או אבד כדאמרינן גבי גט אלא דכיון דרב קדושין בכסף לא נקט הכי ופריש דין גט שנתקרע גבי גט דשייך ומינה שמעי' לשטר קידושין ופריש גבי קידושין שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ומינה שמעינן לההיא דגט והא דלקמן דאמרינן אדמפלגי במהיום לפלוגי בע"מ כבר פי' בתוס' דלא בעינן למימר דליפלגו רבנן בחדא ומינה שמעינן לאידך דהא ליכא לעימר כיון דתרי סברא נינהו אלא על תנא דברייתא דפריש חדא פלוגתא היא דאמרינן דאם איתא דבאידך נמי איפלגו היכי לא פירש לה נמי על מתני' דע"מ וה"ק אדמפלגי במתני' במהיום לחוד לפלוגי נמי בע"מ וליתנינהו תרווייהו ומהדרינן דאי פליגי במהיום משום כחו דרבי ואידך אף על גב דאית ביה כחו דרבכן כייון דלית הלכתא כוותיה משום כבודן דרבנן לא בעי למתנייה דכח דאיסורה לא עדיף למתנייה כיון דלאו הילכתא אבל כחו דרבי דהוי דהיתירא תני ליה אף על גב דלא הוי הלכתא. אי נמי דברים כפשטן והכי פרכינן אדטרח תנא ברא למיתני פלוגתא דמהיום דתנינן במתניתין סברא דרבנן ליתני פלוגתא דעל מנת דלא תנן לי' כלל ומהדרינן דתני פלוגתא דמהיום משום כחו דרבי דלא תנן דאנן לא תנן אלא סברא דרבנן ופרכינן דליתני פלוגתא דעל מנת דלא תנן ביה סברא דרבנן כלל:

ופרקינן דכיון דלית הילכתא כרבנן בזו ולא כרבי באידך ההיא דר' כח דהתירא עדיף ליה וזה נכון מפי רבינו נר"ו:

רב הונא אמר לכשתתן תנאה הוא מקיימא תנאה ואזלא. פירוש כל היכא דבעיא שאין כופין שיתקיים התנאי כדי לקיים המעשה. מיהו בירושלמי משמע שאם נשאה מתקיימי הקידושין לגמרי ומחלו התנאי וזוקפו המעות חוב כדי שלא תהא שם בעילת זנות וכופין לבעל התנאי לקיים התנאי וה"ג התם הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי אמר רבי בון מכיון שמבקש להוציא סימפון מידה עליו להביא הראיה פי' סימפון שטר התנאים שקדשה על תנאי זה והוי כמלוה בשטר ועליו להביא ראיה שפרע וצריך הגע עצמך שאין שם סימפון אלא ספק פי' שאין כאן שטר תנאין אמר ר' יוסי מכיון שאוסרה עליו להביא ראיה פי' שלפי דבריו שטוען שקיים התנאי נתקיימו קידושיו והיא אשת איש ואסורה לעלמא הילכך עליו להביא ראיה שקיים כיון שהתנאי הוא בקום עשה כדבעינן למימר קמן ופריך הגע עצמך שכנסה תוך זמן סימפון אתא עובדא קמי ר' אבהו ואמר ליה זיל הב לה פי' שאינו נאמן שקיים התנאי אע"פ שכנסה ונוסף עליו חיוב מחמת שכנסה שכופין אותו לקיים עכ"פ אמר ליה רבי אשה לא קניתי ואת אמר לי זיל הב לה פי' כיון שאין אתה מאמין אותי שפרעתיה א"כ אינה מקודשת ולמה אתה כופני לקיים התנאי שהרי המעשה הוא תלוי בתנאי ואין לכוף על קיומו אלא שיתבטל המעשה:

וא"ר אבהו מימי לא שחק בי אדם אלא זה. פי' שהדין עמו חזר ואמר אין היא חוזר בה תן אין היא חוזרת באה תתן כלומר חזר ר' אבהו ואמר כדברים הראשונים דודאי מכיון שנשאה אין הקדושין תלויין בתנאי אלא מחלו התנאי ונשארו המעות חוב ע"מ כן נתרצו לכנוס וכיון שכן הבא לחזור בו שלא לקיים התנאי שעליו כופין אותו ואינו יכול לחזור בו לא הוא ולא היא:

ופרכי' ולא דא היא קמייתא. פי' בתמיה כלומר מה חדש רבי אבהו עכשיו והלא אלו הם דבריו הראשונים שאמר מתחלה זיל הב לה ומדבריו נראה שחזר בו מאותן דברים כשאמר מימי לא שחק בי אדם אלא זה ומהדרינן חזר ועשה מעשה ב"ד פירוש מפני שחזר מדבריו הראשונים והודה לדברי האיש ראה עתה שבטעות חזר בו והדין כדבריו הראשונים חזר וקיים אותה ועשה מעשה ב"ד כדבריו הראשונים להוציא מדברי האיש זהו פירוש הירושלמי בבירור וכיון דלא חזינן בגמרא דילן עליה שום פירכא סמכי' עליה לגבי קידושין שהם על תנאי שכיון שכנסה נתחייב מי שעליו תנאי לקיימו ונגמרו הקידושין מיהו במגרש על תנאי והלכה ונישאת אין כאן רגלים שהמגרש מחל תנאו דהא אמאי ועדיין בתנאו עומדות אע"פ שנשאת ולפיכך אמרו דלאחר לא תנשא עד שתתן שמא לא תתן ונמצאת אשת איש למפרע ואם יש תנאי על המגרש לעשות אין כופין אותו לעשותו כדי שיתקיימו גרושיו וזה מבואר

הא דאמרינן איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דלרב הונא לא הוו קידושין אי קשיא נהי דמקודשת לראשון למה אין חוששין לקידושי שני דומיא דאשת איש דעלמא שפשטה ידה וקבלת קידושין מאחר שצריכה גט כדאיתא התם איכא למימר דהתם טעמא מאי צריכה גט מדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ולכשקבלה קידושין מאחר הוי כאומרת גרשני בעלי וכמאן דאמר דכי אתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו הכא במאי עסקינן כשאמרה בפי' שאין לה גט מראשון כשקבלה קידושי שני אי נמי אפילו קבלה סתם כיון דאיכא למתלי' דקבלה קידושי שני מפני שסוברים שלא נגמרו קידושי ראשון וטעתה בדר' יהודה דלית ליה כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי תו לא תלינן בגיטו של ראשון כנ"ל:

זה שפסקנו בענין זה הוא מפני שפסקנו כרב שתלה טעם הספק אם משום חזרה וכן דעת גדולי הפוסקים ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כר' יוחנן שאפילו הן מאה כלם תופשים בה וצריכה גט מכל אחד ואחד ויראה שהביאם לכך הכלל הידוע רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ומכל מקום טעמו של ר' יוחנן אינו מטעם שהזכרנו להיות לשון זה מובן לקצת בני אדם בתנאי ולקצתם בחזרה אלא טעם אחר הוא שאם מטעם זה לא היה אומר אפילו מאה תופשין בה שהרי בזו אין תפישה אלא לאחד מהם ואין אנו יודעים מי הוא ולפיכך נעשית מקדשת מספק לכל אחד מהם ומאחר שהוא אומר כלם תופשין בה אלמא שיש לכל אחד מהם סרך קדושי ודאי ומתוך כך הוצרכו לומר שטעמו של ר' יוחנן טעם אחר הוא והוא שאמרו כל חד וחד רוחא לחבריה שבק לומר שכל אחד מצא לו בה מקום פנוי לחול עליה קדושין מתוך שקדושין של זה לא נגמרו עד שלשים ומאחר שכן כך היה הענין מהשתא מיתחלי ומיגמר לא ליגמרו עד שלשים שכל הרוצה לקדש יהו קדושין תופסין ואחר שכן לא היה לגדולי המחברים לכתוב שמקדשת לכלן מספק שהרי מתורת ודאי היא מקדשת לכלן ואף גדולי הדורות מביאים ראיה דדברי ר' יוחנן בודאי נאמרו ממה שהקשו לו מזו ששנינו מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ולר' יוחנן שיורא הוא ולא יהא גט כלל שכל גט שיש בו שיור אינו כלום אלמא משיור בודאי הוא אומר כן ואע"פ שאף המשייר בקדושין אינו כלום דוקא בשיור גמור כגון חוץ מפלוני אבל זו שבכאן אין בה שיור אלא עד שלשים אבל מגרש מעכשו ולאחר מיתה כיון שלאחר מיתה אינו זמן גירושין וכל זמן שהוא בחיים לא גירש לגמרי שיור גמור הוא ולמדת שדברי ר' יוחנן לסרך קדושי ודאי נאמרו וזה שגדולי המחברים כתבוה בלשון ספק איפשר שמתוך שאינה ראוייה לאחד מהם הם קורין אותה מקודשת מספק לכלם ולדעתם אפילו הם מאה צריכה גט מכל אחד מהם וכן יש לומר שלדעת ר' יוחנן אפילו באו מאה וקדשוה ביום אחד ואמר כל אחד מהם מעכשו ועד שלשים יום כלם תופשים וכן כל שקדשוה סתם אבל המקדשים משלשים ואילך לא שכבר גמרו הראשונים ומכל מקום ראשונים לא נפקעו ומכל מקום נראים הדברים לפסוק כרב ושלא לחוש אלא לראשון ואמצעי שאם מספק אתה בא לחוש ומטעם שהזכרנו להיות לשון זה מובן לקצת בני אדם בתנאי ולקצתם בחזרה הרי טעם זה כבר נדחה בגמרא ואם לתפיסת ודאי הרי כל שאתה מניח בה שום שיור אשה לחצאין הוא ועוד שהרי במהיום ולאחר מיתה זה שאמרו גט ואינו גט נתפרש הטעם גם כן משום דמספקא לו אי תנאה אי חזרה ומתוך כך חולצת ולא מתיבמת אבל מהיום אם מתי תנאי גמור הוא ולכשמת במצא גט גמור למפרע וכן כל מה שאתה מסופק בו אם תנאי אם חזרה פירושו במעכשו ולאחר או במהיום ולאחר אבל באם ר"ל מהיום אם אגיע לשלשים או מעכשו אם לא באתי והדומה לזה תנאי גמור הוא:

כבר ביארנו במי שאמר הרי את מקדשת לי לאחר שלשים שאם בא אחד וקדשה תוך שלשים או שחזר אחד מהם אינה מקדשת לזה כלל וכן ביארנו שאם לא קדשה אחר ולא חזר אחד מהם הרי היא מקדשת אע"פ שנתאכלו המעות אם מת הוא בתוך שלשים ואף היא לא חזרה ולא קבלה קדושין מאחר והגיעו שלשים יום מי שמראה עצמו כמספק אם זקוקה ליבם ומיהא לחלוץ מספק לדעתי אין זה צריך לפנים שמאחר שבשעה שמת לא חלו קדושיו כלל היאך יחולו אחר כן אלא ודאי בזו אין כאן זיקה כלל אף מספק ומכל מקום אם קדשה אחר בתוך שלשים ומת זה השני בתוך השלשים בלא זיקה או גירש פירשו בתלמוד המערב שקדושי הראשון חלים לסוף שלשים אבל אם מת לאחר שלשים או גירש אין קדושי הראשון חלין והדברים מתמיהין אף במת או גירש תוך שלשים היאך קדושי ראשון חלין עוד ומאחר שקבלה קדושין אין לך חזרה גדולה מזו ואף לגדולי הדורות ראיתי שלא היו נסכמים בו ומחזיקין אותו במשבש אלא שאיפשר שמאחר שלא באו קדושי שני בגבולו של ראשון קדושי ראשון כדקיימי קיימי וחזרה גמורה אין כאן שמא היתה סבורה להתקדש לשני עד יום שלשים לבד:

התקדשי מעכשו ולאחר שלשים אין ספק באשה שאינה יכולה לחזור בתוך שלשים שהרי כשמקבלה קדושי שני חזרה הוא ולא כל הימנה אבל הוא כבר ביארנו שהוא חוזר שכך הוא הענין מעכשו ולאחר שלשים אם לא אחזור בי כמו שפירשנו ואף גדולי הרבנים כתבוה כן ואע"פ שבהתקדשי לי על מנת שאתן לך מנה אינו יכול לחזור לדעתנו כמו שביארנו בפרק ראשון בזו הואיל ותלה התנאי במעשה לא התנה אלא לקיום התנאי שאין בידו עכשו לקיימו אבל זה שלא התנה במעשה מה לו להאריך הזמן ודאי לא כיון אלא שיהא בידו לחזור אבל היא שלא התנתה אינה יכולה לחזור אדרבא היא קבלתם על סמך רצונו וכן אע"פ שבמשוך פרה זו לקנותה מעכשו ולשלשים יום אינו חוזר לדעת רוב מפרשים בזו מצד מלאכתה שהוא צריך לה התנה אבל בזו לא התנה אלא לחזרה ומעתה אם מת לו בתוך שלשים אין כאן קדושין כלל ואין כאן זיקה וזהו שפירשנו למעלה תנאה הוא שאם ימות או יחזור לא יהו קדושין ואף גדולי הרבנים פירשוה כן ונמצא דין מיתה שוה לדין חזרה ומכל מקום גדולי הראשונים כתבו במסכת גיטין בענין הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו עד לאחר שלשים שכל שיש בו מעכשו אף הוא אינו חוזר ולדעת זה כל שמת ודאי צריכה חליצה ועקר הדברים שיכול הוא לחזור וכל שחוזר אין כאן קדושין כלל הא כל שמת ולא חזר צריכה חליצה שהרי אמרו על מנת שלא ימחה אבא תוך שלשים ומת האב תוך שלשים מקדשת שהרי ידוע שלא ימחה ואע"פ שאלו היה קיים שמא היה מוחה אף בזו אע"פ שמא היה חוזר מקודשת מספק הואיל ומעכשו חלו הקדושין וחולצת ולא מתיבמת מספקא לן אי תנאה אי חזרה ויש אומרים שמתיבמת ממה נפשך אי תנאי הא רמיא קמיה ליבום אי חזרה הוא אין כאן זיקה כלל ושמא תאמר נחוש שמא תפטר צרתה ביבום זה ואם אין זו יבמה נמצאת האחרת יבמה לשוק שהרי בכיוצא בזו אתה אומר כן ביבום של אילונית אינו דומה שהאילונית אשתו ידועה היתה וכשרואין אותה מתיבמת פוטרין צרתה אבל זו אינה אשתו ודאית ואין צרתה פוטרת עצמה בלא חליצה מצד נשואיה אבל אם קדשה שני בתוך שלשים ומת איזה מהם בזיקה ר"ל שיש לו אח חולצת ולא מתיבמת שמא תנאי הוא ומקדשת לראשון שמא חזרה ונתקדשה לשני ואם מת אחד מהם בלא זיקה או גרשה מתיבמת לאחיו של אחר ממה נפשך וכן כל שאמר התקדשי לי מעכשו ולאחר שלשים יום אם מתה היא בתוך שלשים ואחותה היתה נשואה לאחיו וכבר נפלה לו ליבום בחייה חולצת ולא מתיבמת לדעת שכתבנו שיכול הוא לחזור:

המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני והוא שאמר האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן ליך מאתים זיז הרי זו מקודשת ויתן על מנת שאתן ליך מכאן ועד שלשים יום נתן לה בתוך שלשים יום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אמר הר"ם פי' אמרו ויתן ירצה בו שהוא יחייבהו שיתן וכאשר נתן הנה תהיה מקודשת מעת לקחה הקדושין וכאלו אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שאתן ליך מאתים זוז וכן אמרו על מנת שאתן לך מכאן ועד ל' יום לפי שהעיקר אצלנו כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי:

אמר המאירי והוא יתן כלומר מקדשת מעכשו ולכשיתן ונחלקו בענין זה בגמרא רב הונא אמר והוא יתן ולא שתפרש והוא יתן על כרחו ר"ל שתהא היא כופתהו ליתן שבודאי אינה כופתהו לדעתנו כמו שכתבנו בפרק ראשון אלא כך פירושו כשיתן לה המאתים תהא מקדשת משעה הקדושין למפרע שכל האומר על מנת כאומר מעכשו ואם כן הרי זו תלויה ועומדת עד שיתן והוא יתן כשירצה ויגמרו קדושיו למפרע ורב יהודה אמר הרי זו מקודשת לכשיתן כלומר שאין הקדושין חלין כלל עד שיתן הואיל ולא אמר לה מעכשו שאינו סובר בעל מנת שיהא כמעכשו ושאלו בה מאי ביניהו כלומר שאף לרב הונא מכל מקום אסורה לו עד שיתן שמא לא יקיים התנאי ונמצא למפרע שלא קדש ונמצאו בניה פגומים והשיב בה כגון שקבלה קדושין מאחר קודם שישלים זה את התנאי ואחר קדושי שני הוא בא ומשלים את התנאי שלדעת רב הונא השלמת התנאי מפקעת קדושי שני ואף מתורת ספק כדין כל תנאי גמור שבמעכשו ולרב יהודה קדושי שני הוו קדושין ויש מפרשין לרב יהודה קדושי ספק שלא הוחלט בידו בעל מנת אם הוא כמעכשו אם לאו והראיה מה שאמרו למטה רב יהודה כרבנן והרי לרבנן במהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט והלכה כרב הונא ומכל מקום אם מת הוא קודם קיום התנאי אינה זקוקה ליבם ואפילו רצו יורשיו ליתן במקומו שזה שאמר אתן אני קאמר ולא יורשי וכן אם מתה היא קודם קיום התנאי אין כאן סרך קידושין ומותר בקרובותיה ואפילו רצה ליתן ליורשיה אתן לך קאמר לה ולא ליורשיה ויש מפקפקין בשתיהם כמו שנבאר ולענין אם הוא יכול לחזור אם לאו נחלקו בה המפרשים וכבר כתבנו בפרק ראשון בשמועת התקדשי לי במנה ונתן לה דינר שלדעתנו אף הוא אינו יכול לחזור ר"ל שאפילו חוזר ואומר איני רוצה להשלים התנאי כל שיקיימנו אחר כן נתקיים ומקודשת ואין צריך לומר באשה שאינה יכולה לחזור שהרי היא לא התנה וכן כתבנו שאם מחלה לו התנאי בעדים לדעתנו הרי הוא כקיום התנאי מכל מקום כל שקבע לה זמן ועבר הזמן ולא קיים תנאו אין זה כלום והוא שאמרו על מנת שאתן לך מאתים מכאן ועד שלשים יום נתן לה בתוך שלשים יום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

אף לענין גיטין אמרו האומר לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת והיא תתן ואף בזו נחלקו רב הונא ורב יהודה שלדעת רב הונא והיא תתן לכשתרצה מיהא יהא הגט גט מעכשו ולדעת רב יהודה אינו גט כלל עד שעה שתתן ושאלו בה אם כן מאי ביניהו והשיבו שנתקרע הגט או שאבד קודם קיום התנאי שלרב הונא אינה צריכה גט אחר ולרב יהודה צריכה גט אחר והלכה כרב הונא:

גמרא אפילו מאה תופסים בו לא דמי למקדש חצי אשה דאמרי' בפ"ק דאינה מקודשת דהתם שייר בקניינו אבל הכא לא שייר ובריש פ' בתרא דגיטין שדוחק למצוא אשת שני מתים היכי משכחת לה היה יכול למצוא בענין זה:

כל גיטה דמשייר בה לאו כלום הוא. תימא כי היכי דפשיטא ליה דאין הגט לשיור א"כ קידושין נמי לא יחולו כדאמרינן בריש המגרש גבי חוץ לפלוני בין לר"א ובין לרבנן ויצאה והיתה א"כ אמאי איצטריך לאקשויי מגט וי"ל דדוקא מהיום ולאחר מיתה הוא דקאמר דגיטה דמשייר בה ולא כלום כיון דאין הגט נגמר בחייו וה"ה בקידושין אם אמר מהיום ולאחר מיתה אבל מעכשיו ולאחר ל' יום הוי גט כמו לענין קי' דמה דמשייר השתא נגמר לאחר ל' יום ואם מת תוך ל' יום איפשר בין בגט בין בקידושין לאו כלום הוא כיון שלא נגמר בחייו:

רב הונא אמר והוא יתן כוותיה קיימי כדפ"ל בפ"ק גבי הא דאמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים:

ורבי יוחנן אמר אפי' מאה תופסין בה והכי מיפרשא מתניתין מקודשת ואינה מקודשת שמצריכין אותה גט משניהם אבל אינה מקודשת שתהא מותרת לו מפני שני הקידושין תופסין בה:

א"ב שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר. פי' הוא הדין נמי אם חזר בו הבעל ואמר אי איפשי ליתן לך. לרבי יהודה דאמר לכי יהיב הוי קידושי יכול לבטלם בכך ואינה צריכה ממנו גט ולרב הונא דאמר תנאה הוא אף על פי שאמר עכשיו אי איפשי ליתן כל זמן שאחר כך ימלך ויתן לה הוו קדושין למפרע הלכך אין לה תקנה לינשא לשום א' עד שיתן לה גט שכיון שלא קבע זמן בנתינת הזוזים כל זמן שיתנם לה מתקיימין הקידושין למפרע. וכן נמי מאי דתניא לקמן גבי גט ולאחר לא תינשא עד שתתן אם נישאת נישואיה תלויין אם תתן לו מאתי' זוז הוי גיטא למפרע והוו נישואין ואם לא תתן אינן נשואין ואם רוצה האשה לחזור לבעלה שלא תתן לו הזוזים ויהיה הגט בטל אינה יכולה שמא היום או מחר תתן לו ותקיים הגט למפרע ונשואיה משני היו נשואין והיא אסורה לו. ואותו השני אסור בקרובותיה שמא יתקימו נישואין:

בפרש"י בד"ה אסברא לך כו' דהא ליכא למימר טעמא דר"י משום דקסבר ב' לשונות כו' עכ"ל מיהו אכתי ק"ק דאימא טעמא דרב נמי דאמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם נמי מהאי טעמא דר"י קאמר דכולן תופסין בה כי שרגא דליבני ומנ"ל לתלמודא למימר דמספקא ליה לרב אי תנאה אי חזרה ויש ליישב דלא ניחא ליה לאוקמא מלתא דרב הכי משום קושיא דהך ברייתא דפריך לר"י וק"ל:

בד"ה לרב יהודה הוי קידושי שני קידושין שהרי הראשון לא נתכוין לקדשה בפרוטה אלא במאתים זוז כו' עכ"ל לכאורה דר"ל לרב יהודה הר' זוז ניתנו בתורת קידושין ולא נתקדשה בפרוטה שנתן לה מתחילה ולא ידענא מי הכריחו לפרש כן דהא ע"כ גבי גט ליכא לפרושי הכי אלא לרב יהודה נמי בגט או בפרוטה שנתן לה מתחילה הוי מגורשת ומקודשת אלא שלא יתחילו הגירושין והקידושין אלא משעת נתינת הר' זוז ולא למפרע וכן מוכחא כולה שמעתי' ויש ליישב פירושו דה"נ ה"ק לא נתכוין לגמור הקידושין וכן הגירושין עד שיתן לה הר' זוז ודו"ק:

תוס' בד"ה כל גיטא כו' לכך נראה לומר דודאי בכהאי גוונא הוי כריתות אלא כו' עכ"ל רצה לומר דודאי בכהאי גוונא נמי גבי גט אם נתן לה מהיום ולאחר ל' יום הוי כריתות וק"ל:

גמרא ונגזור מהיום אם מתי דתחלוץ כו'. הך קושיא לא אזלא אלא אליבא דרבא ביבמות (קיט) דאמר מ"ל איסור כרת מ"ל איסור לאו וע"ש לעיל (פב) ועמל"מ פ"א מהל' יו"ט הלי"ז. ועמש"כ לעיל (מה):

שם א"ב שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר כו'. הא דל"ק דא"ב דלר"י מותרת לינשא לאחר קודם שיתן ולר"ה אסור דלפיר"י לקמן בתוס' דלר"י נמי מקודשת מספק למפרע א"כ לדידי' נמי אסורה. ועוד דנראה דהאחר יקרא רשע מטעם עני המהפך בחררה דכ"מ מלישנא דוכן במתניתין דר"פ. ועוד נ"ל דגם לר"ה היתה יכולה להנשא לאחר דבידה שלא תקבל המאתים זוז לשיטת הפוסקים דבתנאי שהוא בידה בשב וא"ת ל"ח שמא תעבור עליו עי' שו"ע אה"ע סי' קמ"ג ס"ב ולל"ק דרבא בגיטין (עד ב) דנתינה בע"כ ל"ש נתינה:

גמרא עולא אמר ר"י אפילו מאה תופסין בה. עיין בלשון הרא"ש ז"ל שכתב דרבינו חננאל פסק כר"י דקי"ל הלכה כר"י נגד רב ושמואל והרי"ף ז"ל פסק כרב מהטעם שכתב הרא"ש ז"ל ע"ש ולענ"ד נראה להוסיף טעם לשבח בפסק הרי"ף ז"ל דמשמעתין גופא הוא מוכרע והיינו כדפרישית לעיל דע"כ סתמא דתלמודא לא סבירא ליה הא דר"י דאלת"ה אמאי לא מפרשינן נמי הכי מילתא דרב גופא וכמו שדקדק ג"כ מהרש"א ז"ל כאן אע"כ דלא מיסתבר לתלמודא לפרש כן מילתא דרב כר"י ואביי גופא דמסיק הכא מילתא דר"י ומפרש אליביה דמהיום ולאחר מיתה היינו משום גזירה דמהיום אם מתי ואפ"ה קאמר לעיל אליבא דרב דאמצעית א"צ גט ולא ניחא ליה למימר דרב גופא כר"י ס"ל אע"כ דאביי גופא לא ס"ל כר"י כלל ועוד נ"ל דסוגיא דלקמן ע"ב דמקשה סתמא דתלמודא אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלוג בע"מ אלמא דטעמא דמהיום ולאחר מיתה לאו משום גזירה היא דאל"כ לא דמי כלל לע"מ אלא ע"כ כדרב דמספקא לן לישנא והיינו דמדמה לה לע"מ ועוד אבאר בוה לקמן אלא דאכתי קשה מה שהקשה הרא"ש ז"ל על לשון הרי"ף ז"ל שהשמיט למימרא דאביי לעיל דאמצעית אינה צריכה גט והא ליכא מאן דפליג עליה ועוד הביא הרא"ש ז"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל שפסק להדיא דלא כאביי אלא שכולן צריכין גט מספק וכבר עמדו עליו שלימים וכן רבים שהרב המגיד הבין מדבריו שפסק כרב ודלא כאביי והר"ן ז"ל כתב שהרמב"ם ז"ל פסק כר"י אלא שתמה עליו במה שכתב דמקודשת מספק ולר"י תפסי קידושין ודאין וכתב שכן תמה עליו הרמב"ן ז"ל ע"ש:

אמנם לענ"ד דדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל עולות בקנה א' דמשמע להו הא דאמרינן לעיל דלרב מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה היינו דרב יהודה תלמידו הוא דמסיק למילתא דרב משום דלא ס"ל הא דר"י כלל כדמשמע לקמן ע"ב וכמו שאבאר שם משא"כ השתא דאתינן לסברא דר"י דאמר שיורא הוי ממילא תו לית לן למימר דרב מספקא ליה אי חזרה הוי דא"כ ה"ל ג' מחלוקות בדבר דלשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי ולא מספקא ליה בחזרה ולר"י הא ס"ל דשיורא הוי ולא חזרה מהיכא תיתי נאמר דרב חייש ללישנא דחזרה שלא נזכר כלל בדבריו אלא מקודשת ואינה מקודשת לעולם קאמר ולפ"ן נהי דלית לן למימר דרב סבירא ליה לגמרי כר"י והיינו כדפרישית דסתם לשון מקודשת ואינה מקודשת משמע לשון ספק קידושין עד שהוצרך ר"י לפרש לשון תופסין בפירוש וא"כ סתמא דלישנא דרב ודאי ספיקא משמע אלא דאפ"ה מצינן למימר בפשיטות דרב ס"ל מקודשת ואינה מקודשת לעולם מספק והיינו דמספקא ליה אי תנאה הוי כשמואל או שיורא הוי כר"י וא"כ יפה כתב הרמב"ם ז"ל דכולן מקודשות מספק והיינו כשיטת הרי"ף רבו ז"ל והא דפסקו דלא כאביי היינו משום דאביי גופא לא קאמר לעיל אלא בלשון ולטעמא דרב שהוא לשון מיותר ומשמע מהאי לישנא דלאו להלכה אמר אביי הכי אלא אי איתא להאי טעמא דרב כדמסיק לה רב יהודה תלמידו למאי דלא משמע ליה מילתא דר' יוחנן כלל משא"כ אביי גופא דשקיל וטרי לקמן במילת' דר' יוחנן ומסיק לה א"כ מסתמא ניחא ליה לפרש מיהא מילתא דרב דמספקא ליה אי כשמואל או כר"י ואף על גב דלמאי דפרישית דהא דמסקינן לעיל דמספקא ליה לרב אי תנאה הוי או חזרה לאו סתמא דתלמודא מסיק לה אלא ר' יהודה גופא א"כ הדרא קושי' לדוכתא אמאי פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כרב לגבי רבי יוחנן אלא דבזה יש לומר דסוגיא דיש נוחלין שהביא הרא"ש ז"ל משמע דלרב איירי דאף למאי דפרישי' דלרב מספקא ליה אי תנאה הוי או שיורא אפ"ה מקשה התם שפיר בכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה אמאי האב אינו יכול למכור האיכא לספוקי דלמא תנאה הוי כל זמן שלא יחזור בו קודם מיתה וא"כ כיון שחזר ומכר הרי חזר בו משא"כ אי הוה הלכה כר' יוחנן לא מקשה התם מידי דהא בגט מהיום ולאחר מיתה נמי פשיטא דשיורא הוי אלא דגזר אטו מהיום אם מתי כן נ"ל ועי"ל דהרי"ף והרמב"ם ז"ל סברי כיון דר' יוחנן גופא לא מסיק האי טעמא דודאי שיורא הוי אלא ר' משרשיא מסיק לה הכי ואצטריך לדחוקי בטעמא דמהיום ולאתר מיתה מ"מ כיון דרב אסי גופא דקאמר משמיה דר' יוחנן נמי כעולא דאפילו מאה תופסין ואפ"ה קאמר רב אסי לקמן משמיה דר' יוחנן הכל מודים בעל מנת כאומר מעכשיו ולא נחלקו אלא במהיום ולאחר מיתה א"כ משמע דטעמא דמהיום ולאחר מיתה הוי נמי משום ספיקא דלישנא ומש"ה קאמר שפיר ומייתי סייעתא נמי מברייתא מדנחלקו במהיום כו' משמע דבע"מ ליכא ספיקא דלישנא משא"כ אי הוי טעמא דר' יוחנן משום דודאי שיורא הוי ומשום גזירה א"כ אין זה ענין לע"מ כלל אף כי אוכלא לדנא. וכבר כתבתי בזה בפירושי לגיטין ע"ש אע"כ דלר' אסי ולסתמא דתלמודא לקמן לא הוי טעמא דר"י משום דודאי שיורא אלא דמספקא ליה לר' יוחנן אי תנאה הוי או שיורא והיינו דקאמר לא נחלקו אלא במהיום דתרי לישני משמע הא בע"מ מודו וכמו שאבאר לקמן ואפ"ה קאמר שפיר ר' יוחנן לשון תופסין כיון דיש צד לומר שכולן תופסין אפילו מאה דשמא לשיורא נתכוונו ובאמת שכדברי אלה האחרונים מצאתי קצת בלשון הכסף משנה אלא שהוא כתב דלמסקנא דלקמן הוי טעמא דר' יוחנן נמי דמספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה ואפ"ה אף מאה תופסין דשמא להאי תנאה ולהאי חזרה וקשיא לי טובא בדבריו דא"כ מאי מקשה הש"ס אדאביי פשיטא הא ר' יוחנן פליג בהדיא אבל למאי דפרישית אתי שפיר דכיון דאביי גופא לא קאמר לעיל אלא לטעמא דאביי והיינו כדמסיק לה רב יהודה דמספקא ליה אי תנאה אי חזרה שפיר מקשה הש"ס פשיטא דמשמע ליה סברא פשוטה דליכא למימר להאי תנאה ולהאי חזרה משא"כ לר' יוחנן גופא אף למסקנא דמספקא ליה אי תנאה הוי או שיורא שפיר קאמר אף מאה תופסין והיינו מספק דשמא כולן לשיורא נתכוונו והיינו כמו שפסק הרמב"ם ז"ל כן נ"ל נכון בעזה"י ובסייעתא דשמיא ואין להאריך יותר ודוק היטב:

שם מתיב ר' חנינא מהיום ולאחר מיתה כו' אלא לר' יוחנן דאמר שיורא הוי כל גיטא דמשייר בה מידי כו'. והא ליכא למימר דאדרבא היא הנותנת דכיון דגיטא דמשייר ביה לאו כלום הוא מש"ה לא תלינן בשיורא משא"כ בקידושין הא ליתא דא"כ אמאי מספקא להו לרבנן דאינו גט דלמא חזרה הוי דכ"ש דאין לתלות בחזרה מה"ט גופא דהא אין גט לאחר מיתה ומאן דידע הא דגיטא דמשייר מידי לאו כלום הוא כ"ש דידע אין גט לאחר מיתה אע"כ דלא תליא בהכי מידי אלא בעיקר הלשון א"כ מקשה שפיר:

(קונטרס אחרון) דף ס גמרא עולא אר"י אפילו קדושי מאה תופסין בה. כתבתי ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו כרב לגבי דרבי יוחנן. אמנם העליתי באריכות מתוך סוגיא דשמעתין ומתון סוגיא דלקמן בסמוך ע"ב דלפי מסקנת הש"ס לא פליגי רב ורבי יוחנן כלל אלא לתרוייהו מספקא להו אי תנאה הוי אי שיורא הוי ובזה נתיישבו כמה קושיות ואתי שפיר נמי במה שפסקו דלא כמימרא דאביי:

תוספות בד"ה כל גיטא דמשייר בה כו' פירש בקונטרס כו' ולא נהירא דא"כ תיקשי ליה מקידושין גופייהו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי פסיקא להו דשייך הקישא דהווייה ליציאה בכה"ג על ידי שיור והא בר"פ המגרש מיבעיא ליה לרבי אבא אי אמרינן נהי דגט ע"י שיור פסול דכריתות בעינן מ"מ בקידושין בקנין כל דהו סגי או דלמא ויצאה והיתה ואע"ג דהדר פשטה מויצאה והיתה מ"מ לא מצי לאקשויי הכא עליה דר' יוחנן דלמא לית ליה הך פשיטותא דר' אבא ועוד דהתם נמי מחלוקת הפוסקים היא אי הלכה כר' אבא או לא מדאמר אביי שם את"ל איתא דר' אבא מיהו לפי סוגיא דהתם בלא"ה אדרבא נראין דברי התוספות דהכא מוכרחין כיון דר' אלעזר מכשיר התם גט שאמר חוץ מפלוני אלמא דאף ע"י שיור מיקרי כריתות א"כ מאי מקשה הכא אדר' יוחנן מהאי ברייתא דמצי מוקי לה כר"א כי היכי דמוקי לה אליבא דשמואל דלא כהלכתא אע"כ דהאי שיור דהכא גרע טפי כיון שאינו נגמר אלא לאחר מיתתו כדמתרצי התוס' ומ"מ אין בזה קושיא על פירוש הקונטרס כדפרישית ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בחידושי פ' המגרש דר' יוחנן לשיטתיה דע"כ לא מקיש הווייה ליציאה בכה"ג משום דלר"י לא אשכחן אשת שני מתים דאורייתא אלא בכה"ג ועי"ל דהא דמסקינן בפ' המגרש דאיתקש הווייה ליציאה בכה"ג לענין שיור היינו דוקא בקידושי שטר דלא ילפינן לה אלא מגיטין והכי נמי משמע בשמעתין בירושלמי ועיין בחידושי הרשב"א והר"ן והריטב"א ז"ל משא"כ בקידושי כסף דאיירי בשמעתין סובר רש"י ז"ל דהוי קידושין ע"י שיור כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל ואין להאריך יותר ודו"ק:

גמרא אלא אמר אביי התם טעמא מאי גזירה משום מהיום אם מתי כו' ויש לדקדק דאכתי קשה אדרבי יוחנן מדרבי דאמר כזה גט אלמא דס"ל דלאו לשון שיור הוא דאל"כ לא הוי מהני מידי וא"ל הא לא אשכחן דפליגי רבנן עליה דרבי בהא דלאו שיורא הוא אלא דיש לומר כיון דר' יוחנן פשיטא ליה דאין לספק כלל בלשון חזרה דמילתא דלא שכיח שיחזור בו תוך כ"ד ועוד דבקידושין תכ"ד נמי לאו כדיבור דמי לענין חזרה גמורה כדפרישית וא"כ ע"כ הא דקאמרי רבנן במהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט היינו משום דשיורא הוי ומשום גזירה כן נ"ל:

משנה האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז כו' ופרש"י הרי את מקודשת לי בפרוטה זו ע"מ שאתן כו'. ולכאורה שזה סותר למה שפרש"י גופא בסמוך בד"ה לר' יהודה הוי קידושין שהרי הראשון לא נתכוון לקדשה בפרוטה אלא במאתים זוז כו' ויראה מזה דכוונת רש"י בסמוך הוא כפירוש מהרש"א ז"ל דלא נתכוון לגמור הקידושין בפרוטה זו אלא לכשיתן מאתים זוז וק"ל:

גמרא איתמר רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אומר לכשיתן. כבר פירשתי סוגיא זו בתכלית האריכות בחידושי גיטין פרק מי שאחזו וכאן לא באתי אלא בשביל דברים שנתחדשו מתוך סוגיא דשמעתין ופרש"י ותוס' ותחלה אבאר דקשיא לי טובא במילתא דרב יהודה חדא דלדידיה הך בבא דרישא דמתניתין משנה שאינה צריכה היא דפשיטא שאם נתקיים התנאי מקודשת ואם לא נתקיים אינה מקודשת דבשלמא לרב הונא הא גופא קמ"ל דמקודשת מעכשיו לאלתר ובלבד שיתן בסוף ותו קמ"ל דלאחר לא תינשא עד שיתן דשמא לא יתקיים התנאי ומכ"ש דא"ש טובא לפמ"ש הרמב"ם והגאונים ז"ל דלר"ה דס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אין צריך לכפול התנאי ולא להקדים התנאי קודם למעשה וא"כ כולהו שמעינן לה ממתניתין משא"כ לרב יהודה קשיא דלדידיה ע"כ איירי מתניתין בדכפליה לתנאי והקדים התנאי למעשה ולישנא דמתניתין לאו דוקא וכמו שפירשו רוב הפוסקים דלא ס"ל הא דהרמב"ם והגאונים אלא דאף במעכשיו נמי צריך לכפול ולהקדים וא"כ מאי קמ"ל דהא ודאי ליכא למימר דמתני' הא גופא אתא לאשמעינן דאינה מקודשת מעכשיו אלא לכשיתן הא ודאי ליתא דהא לישנא דמתניתין אדרבא הוא ממש כלישנא דר' הונא אלא דאפי' הכי מפרש לה ר' יהודה מסברא דנפשיה לכשיתן. ומכ"ש דקשה יותר לפי מאי דמשמע לכאורה מלשון התוספות לקמן בד"ה איכא בינייהו דלר"י גופא מספקא ליה בלישנא דע"מ אי הוי לכשיתן או לכשתתן והא גופא מנא לן דלמא לתנא דמתניתין נמי פשיטא ליה בשלמא אי אמרינן דלר"י פשיטא ליה דלשון ע"מ הוי לכשתתן ולא מעכשיו הוי אתי שפיר משא"כ לפירוש התוספות דמספקא ליה לדידיה גופא דיש שום סברא לומר דהוי כמעכשיו א"כ מי הכריחו להוציא לשון המשנה ממשמעותו ולומר דמספקא ליה לתנא דמתניתין. מיהו בהא מצינן למימר דר' יהודה סובר דודאי לשון ע"מ תרי לישני משמע וכן נ"ל פשוט מדאמרינן לקמן אפלוגתא דר"ה ור"י צריכי אי אשמעינן בקידושין הו"א משום דלקרובה אתי ואי ס"ד דחד לישנא משמע לא שייך האי צריכותא דאין לנו אלא כמו שאמר אע"כ דתרי לישני משמע וא"כ דמי לגמרי למעכשיו ולאחר שלשים או למהיום ולאחר מיתה ומשמע ליה נמי דהא דקתני רישא במתני דלעיל מקודשת ואינה מקודשת היינו לעולם כרב דמספקא ליה וא"כ מסתמא לא עדיף לשון ע"מ מאומר מעכשיו ולאחר שלשים וע"כ ה"נ ספיקא הוי ואי תיקשי א"כ מאי שנא דברישא דמתני' קתני להדיא מקודשת ואינה מקודשת והכא קתני מקודשת סתמא משום הא לא איריא דברישא דקתני והלך אחר וקידשה תון שלשים שפיר שייך למיתני לשון מקודשת ואינה מקודשת דלעולם הויא בספק שניהם וצריכה גט משניהם וכן לענין תרומה דקתני בהדיא משא"כ בהן מתניתין דהכא שפיר שייך למתני לשון מקודשת דהא ודאי לכשיתן קודם שפשטה ידה לקבל קידושין מאחר הו"ל קידושין גמורים ומעכשיו מיהו נמי הוי מקודשת לפירוש התוספות מספק ואף ע"ג דבפר' מי שאחזו נמי יש לדקדק כן דבמתניתין דמהיום ולאחר מיתה קתני בלשון גט ואינו גט ובאידן מתניתין דסיפא דהרי את מגורשת ע"מ שתתן מאתים זוז קתני סתמא הרי זו מגורשת ולא קתני גט ואינו גט והתם לא שייך האי תירוצא דפרישית הכא אלא דמשום הא נמי לא אריא דודאי במתניתין דמהיום אם מתי דלא שייך כלל ענין זה הגט אלא שתפטור לאחר מיתה מזיקת היבם שפיר שייך למיתני גט ואינו גט שזה עיקר הדין חולצת ולא מתייבמת משא"כ באידך מתני' דע"מ שתתן מאתים זוז דלא נחית כלל לענין אם מת המגרש ודיני ייבום אלא לעיקר דין הגט ושפיר שייך למיתני ה"ז מגורשת דהא לכשתתן הוי מגורשת גמורה וממילא דלפירוש התוספות מעכשיו לאלתר הו"ל ספק והיינו כדפרישית דפשיטא ליה לר"י דלשון ע"מ לא עדיף מלשון מעכשיו ולאחר ל' או מהיום ולאחר מיתה בגיטין ואפשר דגרע ע"מ מהנך לישני כמו שאבאר בעזה"י לקמן בשמעתין גבי אדמיפלגי במהיום ליפלגו בע"מ דהיינו נמי כדפרישית אבל קמייתא ודאי קשה דמשנה שאינה צריכה היא ובשלמא במתני' דפרק מי שאחזו איכא למימר דאתי לאשמעינן מיהא בפשיטות דלאחר לא תנשא עד שתתן דהכי הוא דבין לרב הונא בין לר"י שייך בלישנא דמתניתין ותתן משא"כ הכא בשמעתין לא שייך לפרש כן לכך היה נ"ל לפרש דבאמת הא דר' יהודה בשמעתין לאו אלישנא דמתניתין גופא קאי דהא למסקנא רב יהודה גופא מודה דלרבי ע"מ כמעכשיו דמי וא"כ שפיר מצינן לאוקמי מתני' כרבי אלא דפלוגתא דר"ה ור"י לדינא פליגי דר"י ס"ל כרבנן דלכשתתן ולפ"ז אתי שפיר טובא דבסוגיא דפרק מי שאחזו קאמרינן אמתניתין מאי ותתן רב הונא ורב יהודה כו' דמשמע דבפירושא דמתניתין פליגי דלר"י ע"כ מתניתין גופא איירי לכשתתן דלא מצי מוקי לה כרבי דהא קתני רישא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט והיינו דלא כרבי אע"כ דכולה מתניתין דהתם כרבנן ואפ"ה שייך לשון ותתן כדפרישית דלאחר לא תינשא עד שתתן ומשנה צריכה היא אליבא דכ"ע דלרבי והיא תתן ולרבנן לכשתתן משא"כ הכא לא מייתי תלמודא מעיקרא מאי והוא יתן משום דלישנא דמתניתין ע"כ לא איירי לכשיתן דא"כ משנה שאינה צריכה היא אע"כ דר"י מוקי לה כרבי ואע"ג דקתני רישא במעכשיו ולאחר שלשים מקודשת ואינה מקודשת אפשר דר' יהודה ס"ל כשמואל דמוקי לה כרבי ומפרש מקודשת ואינה מקודשת עד שלשים כדמסיק ר' יהודה גופא לעיל אליבא דשמואל והיינו דקתני הכא בלשון איתמר משום דר"ה ור"י לאו בפירושא דמתניתין איירי אלא דלעיקר דינא פליגי במימרא בעלמא כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

רש"י בד"ה לר' יהודא הוי קידושי שני קידושין שהרי הראשון לא נתכוון כו' כבר כתבתי בזה בסמוך אמנם מאי דמשמע מל' רש"י כאן דקידושי שני ודאי קידושין משום דלר"י לא הוי קידושי ראשון כלל עד שיתן ממש ולקמן משמע מפרש"י דלר"י מספקא ליה בע"מ אי תנאה הוי או חזרה ויבואר לקמן בשמעתין:

ובא אחר ואמר מעכשיו ולאחר עשרה. וה''ה בהאי אחר אם קדשה סתם הואיל ולא בא אחר אחריו מה לי ולתנאו אלא סידרא נקט ותנא: אי חזרה הוי דבתרא הוו קידושין. שלא בא אחר אחריו וגמרו קידושין לאחר עשרה: האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה. שתי לשונות במשמע יש אומרה בלשון תנאי ויש אומרה בלשון חזרה ואיכא למימר להאי תנאה ולהאי חזרה ותבעי גיטא מכל חד וחד דלמא קמא לחזרה מכוין וחלו של שני ושני לתנאה איכוון ושלו קיימין ואין של ראשון ושל אחרון קידושין ובעיא גיטא מאמצעי ואיכא למימר דקמא תנאה ושלו קיימין ואיכא למימר דכולהו חזרה ושל אחרון לבד קיימין קמ''ל דלאו תרוייהו משתמעי מינה אלא ספק תנאה ספק חזרה ואי תנאה הוא לכולהו הוי תנאה ואין לשון חזרה כלל ואי חזרה הוי לא הוה ביה לישנא דתנאה כלל וממה נפשך אמצעי לא הוו קידושין: אסברה לך כו'. דהא ליכא למימר טעמא דר' יוחנן משום דקסבר שתי לשונות במשמע ומספקא ליה לגבי האי גברא בתנאה ולגבי האי בחזרה דאם כן לא שייך למיתני תופסין דאין תפיסה אלא באחד מהן ואנן הוא דלא ידעינן הי נינהו ומדקתני תופסין משמע דסבירא ליה שיש בה צד קידושין לכולהו: דשוו נפשייהו כי שרגא דליבני. המסדר לבינים ורחב כולן שוה אינו מסדר ממש זו על זו דא''כ הרי שורה החיצונה נופלת וחבירתה אחריה אלא מסדר תחילה זו אצל זו וחוזר ומסדר עליה שורה אחרת ונותן החיצונה משוכה לחוץ כדי שישאר ריוח בתחתונה להיות שניה יושבת מקצת עליה ומקצת על שאצלה ונשאר ריוח גם בשניה להיות שלישית מקצת עליה וכן כולם הכא נמי כל אחד מצא מקום זמן פנוי לקדושין ותפסו כולן לאוסרה: חולצת. שמא אינו גט וזקוקה ליבם: ולא מתייבמת. שמא גט הוא והויא לה גרושת אחיו והרי היא לו בכרת שאין עליה זיקת יבום: הא מני רבנן היא. דמספקא להו אי תנאה אי חזרה: גיטא דשייר ביה לא כלום הוא. דרחמנא אמר (דברים כד) כריתות: אם מתי. פשיטא לן דתנאה הוא והוי גיטא למפרע לכשימות: הרי זה גט. ואינה צריכה חליצה משימות: אטו מהיום ולאחר מיתה. דפשיטא לרבי יוחנן דשיורא הוא ולא הוי גט כלל: ומשני אם אתה מצריכה חליצה אתו נמי ליבומה. דאמר מדאצרכוה חליצה קים להו לרבנן דלאו גיטא הוא ואתו לייבומי גרושה והיא בכרת ופרכינן הכא נמי במהיום ולאחר מיתה ניחוש דלמא אתי ליבומה שאם אתה אומר חולצת מתייבמת ומשני תתייבם ואין בכך כלום דגיטא דשייר ביה לאו גיטא הוא כלל והא דקתני לא מתייבמת חששא דרבנן היא דגזרו אטו מהיום אם מתי. אחזקה דיבם מוקמינן לה לא שייך למיתני הכא אלא ביבמות גבי מילתא אחריתי דמשום ספיקא בפרק ד' אחין (יבמות לא.) אבל הכא דאפילו ספיקא ליכא לא בעי חזקה דהא ודאי יבמה היא: מתני' הרי את מקודשת לי. בפרוטה זו על מנת שאתן ליך מאתים זוז: ה''ג ואם הראה על השלחן אינה מקודשת. והכי פירושה ואם היה שולחני והראה לה מעות שאינן שלו והם על שלחן שלפניו אינה מקודשת דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו: גמ' אמר רב הונא והוא יתן. לכשירצה וקידושין חלין למפרע משעת קידושין ומיהו מודה רב הונא דאם מת קודם שניתנו אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו: וקיבלה קידושין מאחר. קודם שיקיים תנאו ואח''כ עמד זה וקיים תנאו: לרב הונא לא הוו קידושי. שני קידושין דהא גמרו קידושי ראשון למפרע: לרב יהודה הוו קידושי. שני קדושין שהרי הראשון לא נתכוון לקדשה בפרוטה אלא במאתים זוז דלית ליה לרב יהודה באומר על מנת כאומר מעכשיו דמי והרי קדמו קידושי שני:

אפילו מאה תופסין בה. פירוש דהא קונין ומשיירים שהרי ... המקדש ר''ל מעכשיו יתחילו הקידושין ולאחר ל' יום יגמרו ופי' בקונטרס דליכא למימר דטעם דרבי יוחנן משום דקסבר דמספקא ליה אי הלשון משמע תנאה או חזרה דא''כ לא שייך למימר ולמיתני לשון תופסין דהא אין קדושין תופסין אלא באחד מהן ואנן לא ידעינן הי נינהו ומספיקא צריך גט מכולהו ולישנא דתופסין משמע דסבירא ליה שיש בכולם צד קידושין ואם תאמר אמאי אמרי' הכא דמקודשת והא אמר לעיל בפ''ק (דף ז.) האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת ויש לומר דהתם היינו טעמא לפי שאין אשה מתקדשת לחצאין והוא שייר בגוף האשה אבל הכא לא שייר בגוף האשה כלום אלא גומרין כולם: כל גיטא דמשייר ביה לא כלום הוא. פירש בקונטר' דלא הוי גט כריתות כיון דשייר בה ולא נהירא דאם כן תקשי ליה מקידושין גופייהו דהיכי אמר רבי יוחנן אפילו מאה תופסין בה כיון דמשייר לאו כלום הוא דהא איתקש הויה ליציאה לכך נראה לומר דודאי בכי האי גוונא הוי כריתות אלא ה''פ כל גיטא דמשייר בה לאו כלום הוא כיון שאינו יכול להיות נגמר אלא אחר מיתה אינו גט דאין גט לאחר מיתה ה''ה בקידושין אם אמר מהיום ולאחר מיתה דאינה מקודשת והיכא דאמר מהיום ולאחר ל' יום מקודשת דהא קידושין תופסין בה אחר ל' כמו לפני ל':