קידושין נט ע"א

וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָתָנֵי הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ
הָכָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן וְהָתָם רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן הָכָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִי תְּנָא שְׁלוּחוֹ הֲוָה אָמֵינָא שְׁלוּחוֹ הוּא דְּהָוֵי רַמַּאי דְּסָמְכָה דַּעְתֵּיהּ סָבַר עָבֵד לִי שְׁלִיחוּתַי אֲבָל חֲבֵירוֹ דְּלָא סָמְכָה דַּעְתֵּיהּ אֵימָא לָא לֶיהֱוֵי רַמַּאי
הָתָם רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִי תְּנָא הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ הֲוָה אָמֵינָא חֲבֵירוֹ הוּא דְּכִי קִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת דְּסָבַר לָא טָרַח אֲבָל שְׁלוּחוֹ דְּטָרַח אֵימָא מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ קָא מַשְׁמַע לַן
רָבִין חֲסִידָא אֲזַיל לְקַדּוֹשֵׁי לֵיהּ אִיתְּתָא לִבְרֵיהּ קַידְּשַׁהּ לְנַפְשֵׁיהּ וְהָתַנְיָא מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי אֶלָּא שֶׁנָּהַג בּוֹ מִנְהַג רַמָּאוּת לָא יַהֲבוּהּ נִיהֲלֵיהּ אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵי סָבַר אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא מְקַדֵּשׁ לַהּ
רַבָּה בַּר בַּר חָנָה יְהַיב לֵיהּ זוּזֵי לְרַב אֲמַר זִבְנַהּ נִיהֲלִי לְהַאי אַרְעָא אֲזַל זַבְנַהּ לְנַפְשֵׁיהּ וְהָתַנְיָא מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי אֶלָּא שֶׁנָּהַג בּוֹ מִנְהַג רַמָּאוּת בָּאגָא דְאַלִּימֵי הֲוָה (לֵיהּ) לְרַב נָהֲגִי בֵּיהּ כָּבוֹד לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה לָא נָהֲגִי בֵּיהּ כָּבוֹד אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵי סְבַר אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא זַבֵּין לַהּ
רַב גִּידֵּל הֲוָה מְהַפֵּיךְ בְּהַהִיא אַרְעָא אֲזַל רַבִּי אַבָּא זַבְנַהּ אֲזַל רַב גִּידֵּל קַבְלֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא אֲזַל רַבִּי זֵירָא וְקַבְלֵיהּ לְרַב יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר לֵיהּ הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלֶה אֶצְלֵנוּ לָרֶגֶל כִּי סְלֵיק אַשְׁכְּחֵיהּ אֲמַר לֵיהּ עָנִי מְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ מַאי
אֲמַר לֵיהּ נִקְרָא רָשָׁע וְאֶלָּא מָר מַאי טַעְמָא עֲבַד הָכִי אֲמַר לֵיהּ לָא הֲוָה יָדַעְנָא הַשְׁתָּא נָמֵי נִיתְּבַהּ נִיהֲלֵיהּ מָר אֲמַר לֵיהּ זַבּוֹנֵי לָא מְזַבֵּינְנָא לַהּ דְּאַרְעָא קַמַּיְיתָא הִיא וְלָא מְסַמְּנָא מִילְּתָא אִי בָּעֵי בְּמַתָּנָה נִישְׁקְלֵיהּ
רַב גִּידֵּל לָא נָחֵית לַהּ דִּכְתִיב וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה רַבִּי אַבָּא לָא נָחֵית לַהּ מִשּׁוּם דְּהַפֵּיךְ בַּהּ רַב גִּידֵּל לָא מָר נָחֵית לַהּ וְלָא מָר נָחֵית לַהּ וּמִיתְקָרְיָא אַרְעָא דְרַבָּנַן
וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי כּוּ' לֹא בָּא אַחֵר וְקִידְּשָׁה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים מַהוּ רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מְקוּדֶּשֶׁת וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת
מַאי טַעְמָא הָנֵי זוּזֵי לָא לְמִלְוָה דָּמוּ וְלָא לְפִקָּדוֹן דָּמוּ
לְפִקָּדוֹן לָא דָּמוּ פִּקָּדוֹן בִּרְשׁוּתָא דְמָרֵיהּ קָא מִתְאַכְּלִי וְהָנֵי בִּרְשׁוּתָא דִידַהּ קָא מִתְאַכְּלִי לְמַלְוֶה נָמֵי לָא דָּמוּ מִלְוָה לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה הָנֵי בְּתוֹרַת קִידּוּשִׁין יַהֲבִינְהוּ נִיהֲלַהּ
לֹא בָּא אַחֵר וְקִידְּשָׁהּ וְחָזְרָה בָּהּ מַהוּ רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חוֹזֶרֶת אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ בִּיטֵּל אִם עַד שֶׁלֹּא תָּרַם בִּיטֵּל אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְהָא הָכָא דְּדִיבּוּר וְדִיבּוּר הוּא וְקָאָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר שָׁאנֵי נְתִינַת מָעוֹת לְיַד אִשָּׁה דְּכִי מַעֲשֶׂה דָּמוּ וְלָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל מַעֲשֶׂה
אֵיתִיבֵיהּ הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לְךָ בָּטֵל הוּא הֲרֵי זֶה בָּטֵל וְהָא נְתִינַת גֵּט לְיַד שָׁלִיחַ דְּכִי נְתִינַת מָעוֹת לְיַד אִשָּׁה דָּמֵי וְקָתָנֵי הֲרֵי זֶה בָּטֵל
הָתָם נָמֵי כֹּל כַּמָּה דְּלָא מְטָא גִּיטָּא לִידַהּ דִּיבּוּר וְדִיבּוּר הוּא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר
אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן כׇּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחְשָׁבָה וְאֵין עוֹלִים מִידֵּי טוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

ומאי שנא התם [לעיל בפרק האיש מקדש] דקתני: האומר לשלוחו: "צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני", והלך וקדשה במקום אחר, אינה מקודשת, ולא קתני "האומר לחבירו"!?

כלומר, מדוע כאן שנה התנא בלשון "האומר לחבירו", דמשמע שלא שלחו במיוחד לשם כך, אלא אמר לו שאם יזדמן לו להיות שם, מבקש הוא ממנו שיקדש את אותה אשה.

ואילו לעיל נקט התנא לשון "האומר לחבירו", דמשמע ששלחו לשם כך!? ^[1]

ומשנינן: הכא רבותא קא משמע לן, והתם רבותא קא משמע לן. כלומר, בשני מקומות בא התנא ללמד אותנו חידוש במה שנקט בלשונו "חבירו" או "שלוחו".

ומפרשינן: הכא בפרקין רבותא [חידוש] קא משמע לן, במאי דנקט "חבירו" ולא "שלוח ו".

דאי הוה תנא "שלוחו", היינו טועים, והוה אמינא: שלוחו הוא דאמרינן דהוי רמאי אם הלך וקידשה לעצמו, הואיל דסמכה דעתיה דמשלח, וסבר: היות ושלחתי אותו במיוחד לשם כך, בודאי עבד [יעשה] לי את שליחותי.

אבל אם אמר לחבירו: "קדש לי אשה פלונית", ולא שלחו במיוחד לשם כך, הואיל דלא סמכה דעתיה דמשלח, כי יתכן שלא יזדמן חבירו לאותו מקום.

אם כן, אימא [היינו אומרים]: אף על פי שלא הודיעו שרוצה לקדש אותה לעצמו, לא ליהוי רמאי [לא יחשב החבר רמאי] אם יקדש אותה לעצמו.

ולפיכך שנה התנא: "האומר לחבירו", כדי להורות לנו, שאף בחבירו, סמכה דעתיה עליו, ואם הלך וקידשה לעצמו, ולא הודיעו קודם לכן, הרי הוא נוהג מנהג רמאות. ^[2]

וכן התם [בפרק האיש מקדש], דקתני "האומר לשלוחו", ולא קתני "האומר לחבירו", רבותא קא משמע לן. ^[3]

דאי הוה תנא "האומר לחבירו", הוה אמינא: דוקא בשולח את חבירו, הוא דאמרינן דכי אמר ליה קדש לי במקום פלוני, והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת, הואיל דסבר משלח: מסתמא לא יטרח חברי לבקש אותה במקום אחר, ועל כן, מעיקרא לא מינה אותו לשליח, אלא לקדש אותה באותו מקום.

אבל האומר לשלוחו, הואיל ושלח אותו במיוחד לשם כך, ^[4] סבור היה המשלח, דמסתמא יטרח השליח עבורו, ואם לא ימצאנה במקום זה, יבקש אותה במקום אחר.

אם כן אימא [היינו אומרים]: בדעתו היה למנות אותו לשליח בכל אופן ובכל מקום שימצא אותה, והא דאמר ליה: "במקום פלוני", מראה מקום הוא לו, כלומר, אם תמצאנה שם קדשנה לי ואיני מטריחך למקום אחר, אבל אם טרח אחריה וקידש אותה במקום אחר, מקודשת היא.

קא משמע לן, לפיכך שנה התנא: "האומר לשלוחו", כדי להורות לנו, שאף בשולח שליח במיוחד לשם כך, אם אמר לו "במקום פלוני", אינו ממנה אותו שליח לקדש אותה במקום אחר, ואם הלך וקידשה במקום אחר, אינה מקודשת. ^[5]

מספרת הגמרא: מעשה ברבין חסידא, דהוה אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה [שהיה הולך בשליחות בנו לקדש לו אשה], והלך וקידשה לנפשיה [לעצמו].

ומתמהינן: והא תניא לעיל, מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות, ואיך יתכן שנהג כך רבין חסידא!?

ומשנינן: לא יהבוה ניהליה, כלומר לא רצו לתת לו את אותה אשה לצורך בנו, ולפיכך קידש אותה לעצמו, ואין כאן דרך רמאות, היות וסוף סוף לא היה הבן מקבל את אותה אשה.

ומקשינן: אכתי, הרי כדי שלא יחשדו שנוהג הוא במנהג רמאות, איבעי ליה לרבין, לאודועי לבנו מתחילה, שאין רוצים ליתן לו את אותה אשה, ורק אחר כך ילך רבין חסידא ויקדש אותה לעצמו!?

ומשנינן: לא היה רבין חסידא יכול להודיע זאת לבנו לפני שקידש אותה לעצמו, כי סבר [חושש היה]: שיהיה לו הפסד בדבר, כי שמא אדהכי והכי [בינתיים] אתא איניש אחרינא ומקדש לה, ^[6] ולכן הקדים רבין חסידא וקידש את אותה אשה לעצמו, ורק אחר כך הלך להודיע לבנו שלא רצו לתת לו את האשה עבורו. ^[7]

דין זה של "מנהג רמאות", שייך גם לעניין מקח וממכר, ולא רק לענין קידושי אשה, וכפי שמספרת הגמרא:

רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי [נתן מעות] לרב, ואמר ליה לרב: זבנה ניהלי להאי ארעא [קנה עבורי קרקע פלונית]

אזל וזבנה לנפשיה [הלך רב וקנה את אותה קרקע לעצמו]. ^[8] ומתמהינן: והא תניא, לעיל, מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות, ואיך עשה רב כדבר הזה!?

ומשנינן: באגא דאלימי הוה [בקעה של בעלי זרוע היתה] שלא היו מניחים לכל אחד לקנות קרקע בשכנותם, ולא היתה אפשרות שיקנה את הקרקע עבור רבה בר בר חנה.

כי אמנם לרב נהגי ביה כבוד [ברב נהגו כבוד] ולא מנעו ממנו לקנות את השדה, אבל לרבה בר בר חנה לא נהגי ביה כבוד ולא היו מאפשרים לקנות עבורו את השדה.

ומקשינן: אכתי, הרי כדי שלא יחשדו בו שנהג במנהג רמאות, איבעי ליה לרב, לאודועי לרבה בר בר חנה מעיקרא, שאין מניחין לו לקנות את הקרקע עבורו, ורק אחר כך, ילך רב לקנות את הקרקע עבור עצמו!?

ומשנינן: סבר: אדהכי והכי אתא איניש אחרינא זבין לה, כלומר, לא היה יכול רב להקדים ולהודיע לרבה בר בר חנה שאינו קונה עבורו את הקרקע, כי חושש היה, שמא עד שילך להודיעו יסכימו למכור את הקרקע לאדם אחר, ^[9] ונמצא רב מפסיד בדבר.

רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא [מחזר ומשתדל לקנות קרקע מסויימת] אזל רבי אבא זבנה [הלך רבי אבא וקנה את אותה קרקע לעצמו] לא היתה לרב גידל אפשרות למחות ברבי אבא בעצמו, ^[10] ועל כן אזל רב גידל וקבליה [קבל והתלונן על רבי אבא] לפני רבי זירא, כדי שיעזור לו לקבל את הקרקע.

גם רבי זירא עצמו לא היה יכול למחות ברבי אבא, ועל כן, אזל רבי זירא וקבליה לפני רב יצחק נפחא.

אמר ליה רב יצחק נפחא לרבי זירא: המתן עד שיעלה רבי אבא אצלנו לרגל, כי ברגל היה הרב דורש בהלכות הרגל, והיו תלמידיו באים לפניו, וגם רבי אבא יבא עמהם, ואז אוכיח אותו על מה שקנה את הקרקע שהיה רב גידל מהפך בה.

כי סליק [כאשר עלה] רבי אבא אשכחיה [מצאו] רב יצחק נפחא ואמר ליה [שאל אותו]: עני מהפך בחררה [עוגה שנאפית על גבי גחלים], כלומר שהיה מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר, או מבעל הבית שיתננה לו. ^[11]

ובא אחר וזכה בה, והרי הוא כמו שנטלה הימנו [מן העני], מאי [מה דינו]?

אמר ליה רבי אבא לרב יצחק נפחא: נקרא רשע! שהרי הוא יורד לחיי חבירו וממעט פרנסתו. ^[12]

אמר לו רב יצחק נפחא לרבי אבא: ואלא מר מאי טעמא עבד הכי!? כלומר, אם יודע אתה הלכה זו, מדוע קנית את השדה שהיפך בה רב גידל!? ^[13] אמר ליה לו רבי אבא: לא הוה ידענא שרב גידל מתעסק בקרקע זו.

אמר לו רב יצחק נפחא: השתא נמי ניתבה ניהליה מר! כלומר, לכל הפחות עליך לתת לו עתה את הקרקע.

אמר ליה רבי אבא: אכן מסכים אני להחזיר את הקרקע, אלא שזבוני לא מזבנינא לה [אינני מוכן למכור אותה] לרב גידל.

כיון דארעא קמייתא היא, ולא מסמנא מילתא. כלומר, קרקע זו, היא הקרקע הראשונה שקניתי אי פעם, ואין זה "סימן טוב" שימכור אדם את מקחו הראשון, כי, המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם. ^[14]

ועל כן אי בעי רב גידל לקבל קרקע זו במתנה, נישקליה [יקחנה], אבל למכור אותה איני מוכן. ^[15]

רב גידל לא נחית לה [לא ירד לאותה שדה], כי לא היה מוכן לקבלה במתנה, דכתיב [משלי טו כז]: "ושונא מתנות יחיה".

וגם רבי אבא לא נחית לה, משום דהפיך בה רב גידל. ולא רצה רבי אבא ליהנות מן האיסור.

לא מר [רב גידל] נחית לה, ולא מר [רבי אבא] נחית לה, ומיתקריא: "ארעא דרבנן", כי נעשתה הקרקע כהפקר לתלמידים. ^[16]

שנינו במשנה: וכן האומר לאשה: "התקדשי לי לאחר שלשים יום", ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום, מקודשת לשני.

ומסתפקינן: אם לא בא אחר וקידשה בתוך אותם שלשים יום, מהו דינה של אותה אשה?

ואין הגמרא מסופקת בדין אשה זו כאשר מעות הקדושין קיימים, כי יש ללמוד מן המשנה שמקודשת היא. ^[17]

אבל אם השתמשה האשה במעות הקידושין, או שאיבדה אותם, מסופקת הגמרא, האם מקודשת היא היות ואין קידושין אחרים מונעים את חלות הקידושין הראשונים, או שמא אינה מקודשת, היות והמעות שבהם נעשו הקידושין, אינם קיימים ברשותה?

ופשטינן: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מקודשת היא, ואף על פי שנתאכלו כל המעות [שנאכלו ואינם קיימים].

א. המקדש אשה במלוה - חוב שהיא חייבת לו, אינה מקודשת.

ב. המקדש אשה בפקדון שהפקיד אצלה, אם אבד הפקדון ולא נשתייר ממנו אפילו שוה פרוטה אינה מקודשת.

ומפרשינן: מאי טעמא מקודשת היא, אף אם נתאכלו המעות, ומאי שנא ממקדש במלוה ומקדש בפיקדון שאבד, שאינה מקודשת?

כי הני זוזי [מעות אלו] שקיבלה אותם האשה לשם קידושין, לא למעות של מלוה דמו [דומים], ולא למעות של פקדון דמו, ומפרש לה ואזיל: לפקדון לא דמו, כי פקדון ברשות בעלים הוא, ואם אבד ברשותא דמרא קא מתאכלי כלומר, הפקדון אבד מן הבעלים, ולא מן השומר, לפיכך, אם קידש אותה בפקדון שאבד, אינה מקודשת, כי היות ובשעת הקידושין אין הפקדון בעולם, אין לו במה לקדשה.

ואילו הני זוזי דקידושין, בשעת הקידושין היו בעולם, ולאחר מכן ברשותא דידה קא מתאכלי, לפיכך, מקודשת היא לו, אף על פי שאבדו המעות.

ולמלוה נמי לא דמו, מעות אלו שניתנו לקידושין, כי מלוה להוצאה ניתנה, כלומר, מיד כשנתן לה את ההלואה, נעשו המעות שלה, והיתה יכולה להוציאם לצרכיה, ולכן אינו יכול לקדשה במעות אלו, כי כבר אינם שלו. ^[18]

אבל הני מעות הרי בתורת קידושין יהבינהו ניהלה, כלומר, לא ניתנו לה מעות אלו להוציאן, אלא על מנת שתתקדש בהם, ונמצא שקידש אותה מעיקרא במעות שלו ^[19] לפיכך מקודשת היא באותן מעות, ואף אם אבדו.

ותו מספקינן: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום", ולא בא אחר וקידשה, והאשה ^[20] שקיבלה את הקידושין חזרה בה בתוך אותם שלשים יום, ואמרה: "אינני רוצה את הקידושין", ^[21] מהו דינה? רבי יוחנן אמר: חוזרת, כלומר, יכולה לחזור בה ולבטל את הקידושין שקיבלה, כי אתי [בא] הדיבור השני שאומרת איני רוצה בקידושין, ומבטל את הדיבור [הראשון] של ההסכמה לקידושין.

וריש לקיש חולק על רבי יוחנן ואמר: אינה חוזרת בה, כי, לא אתי דיבור ומבטל דיבור, כלומר, אינה יכולה לחזור ולבטל את הקידושין הראשונים, כי אין בכוחו של דיבור החזרה לבטל את הסכמתה להתקדש.

איתיביה [הקשה] רבי יוחנן לריש לקיש:

עושה אדם שליח להפריש עבורו תרומות ומעשרות, ודבר זה נלמד ממה שנאמר [במדבר יח כח]: "כן תרימו גם אתם תרומת ה'" ודרשו חכמים [לעיל מא ב]: "גם אתם" לרבות את השליח.

האומר לשלוחו: "צא ותרום את תבואתי", וחזר בו וביטל את שליחותו, אם עד שלא תרם ביטל [אם ביטל את השליחות לפני שהשליח תרם את התרומה], אין תרומתו תרומה, כי אין אדם תורם את שאינו שלו. ^[22]

והא הכא, כאשר מינה את השליח וחזר בו, דהמינוי דיבור הוא, והביטול דיבור הוא, וקאתי דיבור ומבטל דיבור, וקשיא לריש לקיש דאמר: אין דיבור מבטל דיבור!? ומשני ריש לקיש: דיבור בעלמא אכן מתבטל על ידי דיבור, אך אשה שקיבלה קידושין לאחר שלשים יום וחזרה בה, שאני.

כי נתינת מעות ליד האשה, דכי מעשה דמו [דומה לעשיית מעשה], ולא אתי דיבור דחזרה, ומבטל מעשה הקידושין.

קא סלקא דעתין, דהא דנתינת מעות חשיבא כמעשה, הוא היות ו"הדיבור" של הקידושין היה אגב פעולה של נתינת מעות. ^[23]

לפיכך, הדר רבי יוחנן ואיתיביה לריש לקיש:

השולח גט לאשתו והגיע בשליח [פגש אותו] או ששלח הבעל אחריו שליח, ואמר לו: "גט שנתתי לך בטל הוא" הרי זה בטל, ואין השליח יכול לתת את הגט לאשה.

והא נתינת גט ליד שליח דהיא מעשה המצטרף אל "דיבור" דמינוי השליחות וכי [כמו] נתינת מעות ליד אשה דמי, ואף על פי כן קתני: הרי זה בטל, וקשיא לריש לקיש דאמר אין דיבור מבטל דיבור שנעשה עמו מעשה!?

ומשנינן: התם נמי לא חשיב כמעשה וכל כמה דלא מטא גיטא לידה [כל עוד לא בא הגט ליד האשה], דיבור ודיבור הוא, כי לא נעשה בה מעשה, לפיכך, אתי דיבור ומבטל דיבור, אבל נתינת מעות ליד האשה כמעשה היא נחשבת, ^[24] ועל כן סובר ריש לקיש שאינה יכולה לחזור בה.

איתיביה [שאל] ריש לקיש לרבי יוחנן:

א. כלי מתכת שלא נגמרה מלאכתו, כגון כלי שדעתו לשפשפו וליפות את צורתו. אף על פי שראוי הוא להשתמש בו, אינו מקבל טומאה.

ב. כלי שנטמא ונשבר, נטהר מטומאתו.

ג. אין אוכל מקבל טומאה, עד שיוכשר לקבלת טומאה, על ידי שיפול עליו אחד משבעה משקין [יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם או מים, וסימנך: י"ד שח"ט ד"ם], שנאמר [ויקרא יא לד]: "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא, וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא".

ד. אין האוכל נעשה מוכשר לקבל טומאה אם נפל עליו המשקה שלא ברצון בעליו, אבל אם נוח לבעלים, אף אם נפל המשקה מאליו, הוכשר האוכל לקבל טומאה.

כל הכלים שעדיין לא נגמרה עשייתן, ושוב חישב עליהם להשתמש בהם כמות שהם, הרי הם יורדין לידי טומאתן [נעשים ראויים לקבל טומאה] במחשבה זו, כי מעתה הרי הם "כלים שנגמרה מלאכתן". ^[25]

ואם שינה את דעתו, והחליט להמשיך בעשיית הכלים, ולא להשתמש בהם כמות שהם, אין מחשבתו מועילה להפקיע את הכלים מתורת קבלת טומאה.

וכל שכן שאם כבר נטמאו הכלים, אין המחשבה הזו מועילה לטהר אותם מטומאתם.

ואין כלים אלו עולים [יוצאים ונטהרים] מידי טומאתן, אלא בשינוי מעשה, כלומר, אם כבר נטמאו, צריך שיעשה בהם מעשה לקלקל אותם, שישבור אותם או שינקוב בהם חור, באופן שלא יהיו ראויים לשימוש.

ואף אם עדיין לא קיבלו הכלים טומאה, אינם יוצאים מתורת קבלת טומאה, עד שיעשה מעשה המוכיח, שדעתו להמשיך בעשיית הכלים ונויים, כגון שיתחיל לשפשף אותם. ^[26]

הערות

^[1] רש"י. וה"מקנה" כתב: שלוחו הוא כאשר נתרצה השליח ואמר כן אעשה, וחבירו היינו כאשר לא אמר לו שיעשה את מה שביקש ממנו. וראה בהערה להלן.

^[2] על פי רש"י. וה"מקנה" [לשיטתו] פירש את הצריכותא כך: אי תנא שלוחו, הוא אמינא: דוקא שלוחו, שאמר לו כן אעשה, הוא דסמכה דעתו שיעשה שליחותו, אבל "חבירו" שלא הבטיח לו שיעשה כדבריו, אימא לא סמכה דעתיה ולא הוי רמאי, קא משמע לן. ורש"י שלא פירש כך, סובר שאם לא אמר לו שימלא את בקשתו, אינו מחוייב לעשות שליחותו, ואינו רמאי כלל. ואמנם התוספות ד"ה לקדושי כתבו שבן האומר לאביו רוצה אני באשה פלונית, ושתק האב ולא השיבו, הרי הבן סומך על אביו שיעשה שליחותו, ומשמע שאף אם לא אמר לו כן אעשה סומך עליו המשלח, ושוב צריך להבין מדוע לא פירש רש"י כדברי ה"מקנה"! ? [ובפרט שהלשון "צא וקדש לי" משמע ששלחו במיוחד לשם כך.] ויש שחילקו בין האומר לחבירו לבין האומר לאביו, כי היות ואין דרך ארץ למנות את אביו לשליח, וגם אין האב מתבייש לסרב לבקשת בנו, על כן סומך הבן על אביו שיעשה את שליחותו, כל עוד שלא סירב לו, אבל האומר לחבירו ולא השיבו מאומה, סובר הוא שאינו מתרצה בשליחותו, ושוב אין דעתו סומכת עליו.

^[3] בפשוטו, עיקר הקושיא היתה מאי שנא הכא דקתני "חבירו", בעוד שבמקומות אחרים קתני "שלוחו". אם כן, צריך תלמוד, מה הוצרכה הגמרא לומר "התם רבותא קא משמע לן", הרי גם בלאו הכי אינו קשה, כי מה שמקדש לו אשה הוא בתורת שליחות, וקרוי הוא "שלוחו"! ? וצריך לומר שהיות ונקט התנא במשנתינו לשון "חבירו", ראוי שלא לשנות את הלשון, ואף לעיל היה התנא צריך לומר "חבירו", לולא שיש רבותא בלשון שלוחו, וזהו מה שתירצה הגמרא דהתם נמי רבותא אשמעינן.

^[4] על פי רש"י, ולפי ה"מקנה", היות והבטיחו שיעשה שליחותו, היינו אומרים שדעתו לעשותו שליח אף במקום אחר כי אם היה מקפיד על אותו מקום, היה חוזר ואומר לו בפירוש, שלא יקדשנה במקום אחר.

^[5] כי מקפיד הוא על הקידושין שיהיו במקום שידברו עליו טובות בפני אשתו ולא דברי גנאי, כדלעיל נ א - "עצמות יוסף". וראה עוד ב"חזון איש" אבן העזר מז ו, מט ט.

^[6] ואף על פי שאמרו [סוטה ב א]: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, ואם מה היה רבין חסידא חושש שיקדימנו אחר ויקדשנה! ? יש לומר, חושש היה שמא יקדמנו אחר ברחמים, כמו שאמרו במועד קטן יח ב, שאף על פי שגזרו כך על האדם מן השמים אפשר שתועיל תפילת מי שאינו בן זוגה וישאנה. [ראה שם בחידושי הר"ן וברש"י]. אי נמי, דווקא בזיווג ראשון אמרו שבת קול מכרזת על זיווגם, ולא בזיווג שני - "שיטה לא נודע למי" ומאירי, ראה עוד שם. [בגדר "זיווג ראשון" ו"זיווג שני" ראה בתוספות הרא"ש, במאירי ובשיטה מקובצת בסוטה שם.]

^[7] על פי רמב"ם הלכות מכירה פרק ז הלכה י.

^[8] רב לא השתמש במעותיו של רבה בר בר חנה, אלא במעות של עצמו, כי אם לא כן, היתה הקרקע נקנית למשלח, כדאמרינן בירושלמי, אי נמי היות ורב פירש שהוא קונה את הקרקע לעצמו, ולא עבור רבה בר בר חנה, הרי הקרקע שלו, אף על פי שהשתמש במעותיו של רבה - ריטב"א.

^[9] ואף על פי שאמרו [סוטה ב א] ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת שדה פלונית לפלוני, מכל מקום חושש היה רב, שמא יקדמנו אחר ויקח אותה, ורק אחרי הרבה זמן יוכל רב לקנותה כדברי בת הקול - על פי "שיטה לא נודע למי".

^[10] ולכן לא עברו רב גידל ורבי זירא על איסור לשון הרע - "חפץ חיים" [כלל י בבאר מים חיים אות לד] ראה שם באורך.

^[11] רש"י ואף על פי שאין ביכולתו להשיג את אותו חפץ במקום אחר, שהרי אין חפצי הפקר ומתנות מזומנים לכל אחד כשירצה, מכל מקום בעני שאין מצוי לו לחם בביתו, אם בא הוא ונטלה, נקרא רשע - ר"ן. ורבינו תם חולק על רש"י וסובר שבמקום הפקר שאי אפשר לו להשיגו במקום אחר, אין איסור להקדים את עצמו וליטול אותה ואינו נקרא רשע אלא כשלוקח חפץ שרוצה חבירו לקנותו, ויש לו אפשרות להשיגו במקום אחר, וכן אם רוצה חבירו להשכיר את עצמו למלאכה, והוא יכול להשכיר את עצמו במקום אחר.

^[12] ב"תורת אבירים" אות ז הביא פלוגתא אם נחשב רשע משום שעבר על איסור תורה של השגת גבול או גזל או דהוי רק איסור דרבנן, ראה שם.

^[13] ואף על פי שרב גידל היה עשיר, ולא אמרו אלא עני המהפך בחררה כו', מקח קרקעות שאני לפי שאין הקרקעות מצויין ליקח, אבל בחררה וכיוצא בה שהיפך בה עשיר ובא אחר ונטלה אינו נקרא רשע, לפי שהעשיר מצוי לו לחם בביתו או ליקח משכניו - ר"ן.

^[14] רי"ף.

^[15] רבינו תם סובר שהיות ונקרא רשע על כן מחוייב הוא להשיב את החפץ לראשון שהיפך בה. והקשו הראשונים, אם כן מדוע לא החזיר רבי אבא את הקרקע לרב גידל, ואם מן הדין מחוייב הוא בכך, איך פטר את עצמו בטענת "לא מסמנא מילתא"! ? אלא ודאי, רשע הוא דמיקרי, אבל אינו מחוייב כלום לחבירו, בפרט בהא דרבי אבא שלא היה יודע מעיקרא שרב גידל מהפך בה. ויש שתירצו את שיטת רבינו תם, דשאני הכא שהיה רבי אבא מוכן לתת אותה לרב גידל במתנה, ואם רב גידל אינו רוצה לקבל מתנות, אין רבי אבא מחוייב למוכרה בדמים דווקא.

^[16] כלומר היות והקרקע עמדה ללא שימוש, היה לתלמידים רשות להשתמש בקרקע כדין שדה דלא קיימא לאגרא - ה"מקנה". ראה שם ובחידושי אגדות למהרש"א.

^[17] ריטב"א, וראה עוד ב"עצמות יוסף".

^[18] א. יש להקשות: הרי המקדש אשה בשטר בקידושין לאחר שלשים, ונקרע השטר, או אפילו אין השטר ברשותה בשעת חלות הקידושין, אינה מקודשת [ראה לקמן ס ב וכתובות פו ב] ומאי שנא מקדש לאחר שלושים בכסף, שמקודשת היא, אף על פי שנתאכלו המעות! ? יש לומר: אכן ב"קנין שטר" לאחר שלשים, צריך שיהיה השטר, שפועל את הקנין, קיים ברשותה, ואם לאו - אינה מקודשת, כי בשעת חלות הקנין, כבר "כלה קניינו" ובטל מן העולם. אבל בקנין כסף, אף אם נתאכלו המעות, הרי היא מקודשת, ואף על פי שהמעות עצמן כבר אינם קיימים, מכל מקום הרי אם לא יחולו הקידושין תהיה מחוייבת להחזיר אותם, ונמצא ששעבוד המעות עדיין קיים, והרי זה כאילו המעות קיימים בעולם. [ראה תוספות יבמות צג א ד"ה קנויה ור"ן נדרים כח ב ד"ה וכתב הרשב"א]. ובפשוטו, ביאור הדברים הוא כך: חלוק "קנין כסף" ביסודו משאר קניינים, כי בכל הקניינים עיקר הקנין הוא הפעולה כמו ב"קניין חזקה", וכן ב"קנין שטר" עיקר הקניין הוא מה שהשטר נמצא ברשותה. לפיכך: אי אפשר לעשות "קנין חזקה" לאחר שלשים, ואם אין השטר ברשותו האשה בשעת חלות הקידושין, אין היא מקודשת כי באותה שעה כבר "כלה קניינו". אבל "קנין כסף" אין עיקר הקניין בעצם הכסף, אלא שנתינת הכסף יוצרת "שעבוד", שהמקבל צריך לתת תמורה עבור הכסף שקיבל, ועל כן, אף אם אין המעות עצמן קיימים בעין, מכל מקום, השעבוד לתת תמורה קיים גם בשעת חלות הקניין. [ראה מה שהביא בזה בספר "תורת אבירים" אות כד.] ב. בריטב"א [הובאו דבריו ב"אבני מילואים" מ א] כתב לחלק בין קידושין בכסף לבין גירושין בגט [וכן קידושין בשטר]: דמידי דאית לה לאשה הנאה בגווייהו, מכי יהבינהו כבר נהנית מהם, שהיא רשאית לעשות מהם רצונה, אבל גבי גט, דלא מידי דהנאה, אלא גט הפוטר, ואם אינו בעין בעת שהיא מתגרשת אינו כלום. [וכמו כן שטר קידושין, שאין כאן אלא שטר שפועל קידושין, ולא נתינת דבר שיש בו הנאה]. והקשה ב"אבני מילואים" [שם] הרי בשעת חלות הקידושין כבר כלתה ההנאה מן הכסף, ואיך יחולו עכשיו הקידושין! ? ותירץ: היות ומעיקרא קבלה ממנו הנאה גמורה, וגם עכשיו יש לה הנאה במה שאינה מחוייבת להחזיר את המעות, על כן אינו נחשב שכלתה ההנאה דמעיקרא לגמרי. [ראה שם שהשווה דבר זה למושך פרה על מנת לקנותה לאחר שלושים שהיא קנויה לו אם הפרה עומדת אז בסימטא]. כלומר: יש לחלק בין "הנאה" שאינה בטילה לגמרי, לבין "מעשה" שאינו קיים אלא בשעתו, ולאחר שלושים כבר כלה מן העולם. [ראה ב"תורת אבירים" אות כה א.]

^[19] ר"ן. ויש מפרשים שאין הקידושין חלים באותם מעות שנתן לה מעיקרא, אלא שהיות ועל ידי שהיא מתקדשת פוקע ממנה החוב, הרי זה כאילו מחל לה את החוב, והמקדש אשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת היא כמבואר לעיל ו ב. [ראה ברשב"א, ב"קהילות יעקב" סימן מו ובספר "תורת אבירים" אות כה, וראה שם עוד ביאורים, בהא דלא דמו הנך מעות למקדש במלוה].

^[20] כאשר האיש חזר בו, פשיטא לגמרא שיכול לבטל את הקידושין - רא"ש. וראה ב"קרבן נתנאל" וב"מקנה" שפירשו את טעם החילוק.

^[21] א. בריטב"א ובמאירי כתבו שחזרה בה בפני שנים, אבל בינה לבין עצמה, לאו חזרה היא, וכמחשבה גרידא היא. והאחרונים [הביאם ב"תורת אבירים" אות לה] ביארו שיטתם בשתי דרכים: האחת: כי דברים שבינה לבין עצמה, הרי הם כ"דברים שבלב" שאינם דברים. והשניה: כמו שקידושין צריכים שני עדים לקיומא, כך ביטולם צריך שיהיה בפני עדים. ונפקא מינה, אם תוכל לחזור בה בפני הבעל ושלא בפני עדים. כי "דברים שבלב" אין כאן, ולפי הטעם הראשון, הרי זו חזרה, אבל לטעם השני, אין כאן חזרה, כי לא ביטלה את הקידושין בפני עדים. וראה שם שהוכיחו מדברי העיטור ומדברי תוספות בגיטין שהם חולקים על הריטב"א. ב. אין לפרש שעניין החזרה כאן הוא העדר של הרצון לקניין, כי די במה שהתרצתה בקידושין בשעת מעשה הקידושין, ואין מועילה כאן "חרטה" מן המעשה הראשון. אלא צריך לפרש שיש כאן מעשה חיובי של עקירת המעשה הראשון - "מערכת הקניינים" סימן ב ד"ה ולהבין ראה עוד ב"תורת אבירים" אות ל, לא. ולפי השיטות שצריכה האשה לחזור בה דווקא בפני שנים היות ובדבר שבערווה בעינן עדים לקיומא, מובן היטב שיש כאן מעשה חדש בדבר שבערוה, כי אם אין כאן אלא חרטה והעדר רצון במעשה, אין צריך שיעשה הדבר דוקא בפני שנים.

^[22] כדלעיל מא ב.

^[23] ריטב"א.

^[24] כתבו הראשונים דלא הוו קידושין כמעשה ממש, דהא רבי יוחנן סבירא ליה דחוזרת, ובמעשה ממש ודאי מודה רבי יוחנן דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, אלא הוו כמעשה קצת היות ואחרי שלושים יחולו הקידושין ממילא, ואינם מחוסרים שום מעשה, אבל לא הוו מעשה גמור, כי עדיין לא חלו הקידושין.

^[25] רש"י. ויש לפקפק בזה, שמאחר שאין דרכם להשתמש בכלי למלאכה אלא אחר שייפה את הכלי, אף אם הוא גמר בדעתו להשתמש בכלי כמות שהוא, בטלה דעתו ואין כאן "גמר מלאכה" - מאירי. ובריטב"א ומאירי פירשו בכלי שראוי כמות שהוא למלאכה אחת, אלא שבעליו ייעד אותו למלאכה אחרת, ולמלאכה זו עדיין איננו ראוי, ועתה שינה את דעתו והחליט להשתמש בו לאותה מלאכה שהוא ראוי לה כמות שהוא. כגון: העור סתמו עומד למנעלים ולרצועות, ואינו מקבל טומאה עד שיקציענו ויגמר מלאכת המנעל והרצועה, ומכל מקום ראוי לעשות ממנו שלחן בלא שום קיצוע, שדרכם היה להיות להם עור שלם מיוחד לשטחו על הקרקע, ליתן עליו מפה לאכול, מעתה, אם היה עומד לקיצוע שנמצא שאינו מוכן לקבל טומאה וחשב עליו לשלחן הרי מחשבה זו מכינתו לקבל טומאה.

^[26] כלומר, כל עוד לא נטמא הכלי סגי בכל שינוי מעשה כדי להוריד ממנו תורת קבלת טומאה ואפילו שינוי לשם תיקון, ואין צורך בשינוי שמטרתו קילקול [כחכמים שבת נב ב ודלא כרבי יהודה]. אבל, אם כבר נטמא הכלי צריך דוקא מעשה של קילקול דהיינו שבירת הכלי או נקיבתו - מהרש"א. וב"מגיני שלמה" [שבת נב ב] כתב שלדעת חכמים אף לענין לטהר את הכלי שכבר נטמא סגי במעשה של תיקון כגון שיתחיל שוב לשפשפם על מנת להשלים את נויין [וכן נראה במאירי] ורק אליבא דרבי יהודה יש חילוק בין אם כבר קיבל הכלי טומאה, לבין אם עדיין לא נטמא, וראה עוד ברש"ש שם, ב"חזון איש" כלים כט יח וב"מקדש דוד" טהרות נד א ד"ה כתב.

ומאי שנא התם [ומה שונה שם] בפרק הקודם דקתני [ששנה] "האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלוני במקום פלוני והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת

", שנקט שם בלשון "לשלוחו"? ומשיבים: הכא [שם] רבותא, חידוש קא משמע לן [השמיע לנו], והתם [ושם] רבותא קא משמע לן [השמיע לנו]. הכא כאן רבותא קא משמע לן [השמיע לנו] בשימוש לשון זה: דאי תנא [שאילו שנה] "האומר לשלוחו" הוה אמינא [הייתי אומר]: שלוחו הוא דהוי [שהוא] נחשב רמאי במקרה כזה, משום דסמכה דעתיה [שסומכת דעתו] של המשלח על השליח, סבר [סבור הוא]: עבד [עושה] הוא לי שליחותי, ששלחו לשם כך, אבל חבירו שלא עשאו שליח לכך, דלא סמכה דעתיה [שאין דעתו סומכת עליו], שהרי אינו שליח שלו אימא [אמור] לא ליהוי [יהא] נחשב רמאי.

וכן התם [שם] רבותא קא משמע לן [השמיע לנו]: דאי תנא [שאילו שנה] "האומר לחבירו" הוה אמינא [הייתי אומר]: חבירו הוא דכי [שכאשר] קדשה במקום אחר אינה מקודשת, דסבר [שהוא סבור]: שלא טרח [יטרח] החבר לחפש לו במקום אחר, ולכן לא אמר לו אלא על דעת שיקדש את האשה דווקא במקום זה, אבל שלוחו דטרח [שהוא טורח] במיוחד עבור שליחות זאת אימא [אמור] שמראה מקום הוא לו בלבד, לומר שם תוכל למצוא אותה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף באלו נוהג דין המשנה.

א מסופר: רבין חסידא [החסיד] אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה [הלך לקדש אשה לבנו] שנעשה שליח עבורו לקדשה, ולבסוף קידשה לנפשיה [קידש אותה לעצמו]. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מה שעשה השליח — עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות, וכיצד נהג כך אדם חסיד!? ומשיבים: לא יהבוה ניהליה [נתנו משפחת האשה אותה לו] לבן, והסכימו להשיאה רק לאב. ושואלים: מכל מקום איבעי ליה לאודועי [צריך היה לו להודיעו] לבן לפני שקידש אותה שאין רוצים לתת לו אשה זו! ומשיבים: סבר אדהכי והכי אתא איניש אחרינא מקדש לה [סבור היה בין כך ובין כך, עד שיודיע לבנו ויחזור, יבוא אדם אחר ויקדש אותה].

בדומה לכך מסופר: רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי [נתן לו כסף] לרב, אמר: זבנה ניהלי להאי ארעא [קנה בשבילי את הקרקע הזו]. אזל זבנה לנפשיה [הלך רב וקנה אותה לעצמו]. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אף לענין שליח לקניה שקנה לעצמו: מה שעשה — עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות! ומשיבים: באגא דאלימי הוה ליה [בקעה, איזור של אנשים אלימים היה זה], לרב — נהגי ביה [היו נוהגים בו] כבוד והיו מוכנים למכור לו, לרבה בר בר חנה — לא נהגי ביה [היו נוהגים בו] כבוד. ושואלים: מכל מקום איבעי ליה לאודועי [צריך היה לו להודיעו]! ומשיבים, סבר [סבור היה]: אדהכי והכי אתא איניש אחרינא זבין לה [בין כך ובין כך יבוא אדם אחר ויקנה אותה] קרקע.

ועוד מסופר: רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא [היה מתעסק בקרקע אחת], והיה משתדל לקנותה. אזל [הלך] ר' אבא זבנה [וקנה אותה]. אזל [הלך] רב גידל קבליה [וקבל, התלונן עליו] לר' זירא. אזל [הלך] ר' זירא וקבליה [וקבל עליו] לפני רב יצחק נפחא. אמר ליה [לו] רב יצחק: המתן עד שיעלה ר' אבא אצלנו לרגל כאשר יבואו הכל לשמוע את דרשת הרגל אז אדבר עימו בענין זה. כי סליק [כאשר עלה, בא] ר' אבא, אשכחיה [מצא אותו] רב יצחק, אמר ליה [לו]: עני מהפך בחררה שמצא פת לחם ומתעסק בה, אף שעדיין לא זכה בה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי [מה] דינו?

אמר ליה [לו]: נקרא רשע. אמר לו רב יצחק: אם כן, ואלא מר מאי טעמא עבד הכי [אדוני מה טעם עשה כך] שרב גידל היה מתעסק בקרקע זו לקנותה, ובאת אתה ולקחתה? אמר ליה [לו]: לא הוה ידענא [הייתי יודע] שהיה מחזר אחרי קרקע זו לקנותה. אמר לו: השתא נמי ניתבה ניהליה מר [עכשיו גם כן שיחזיר אותה אדוני לו] כיון שנודע לך שהתעסק בה קודם. אמר ליה [לו]: זבוני [למכור] לא מזבנינא לה [אמכור אותה], כיון דארעא קמייתא [שקרקע ראשונה] היא שאני קונה, ולא מסמנא מילתא [ואין זה סימן טוב הדבר] אם אני מוכר אותה. אי בעי [אם רוצה] לקבל אותה במתנה — נישקליה [שיקחנה].

רב גידל לא נחית לה [ירד לזכות בקרקע זו] במתנה משום דכתיב [שנאמר]: "ושונא מתנת יחיה" (משלי טו, כז). ר' אבא לא נחית לה [ירד אליה] משום דהפיך [שכבר הפך] בה רב גידל. ונמצא שלבסוף לא מר נחית לה ולא מר נחית לה [לא חכם זה ירד לטפל בה ולא חכם זה ירד לטפל בה] ומיתקריא ארעא דרבנן [והיתה נקראת קרקע של החכמים].

ב שנינו במשנה: וכן האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלושים יום ובא אחר וקידשה בינתיים. ושואלים: אם לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים, מהו הדין? רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מקודשת אחרי שלושים יום, ואף על פי שנתאכלו (נאכלו, כלו) המעות שנתן לקידושין לפני הזמן שאמר שיחולו בו הקידושין, מכל מקום היא מקודשת כיון שהחל בה ענין קידושין משעת נתינת הכסף.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר שמקודשת על אף שאין מעות בזמן חלות הקידושין? — הני זוזי [הכספים הללו] שנתן כקידושין לא למלוה דמו [הם דומים] ולא לפקדון שהופקד אצלה ואבד דמו [הם דומים], שבשניהם אינה מקודשת.

לפקדון לא דמו [אינם דומים] כי פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי [ברשות בעליו של הפקדון הם נאכלים], שאם נפסדו מעצמם, הרי זה הפסדו של בעליהם, והני ברשותא דידה קא מתאכלי [ואלה ברשות שלה הם נאכלים], שהרי נתן לה כספים אלה בתורת קידושין, שיהיו שלה. למלוה נמי לא דמו [גם כן אינם דומים], כי מלוה להוצאה ניתנה ולפיכך אין בשעת הקידושין מעות בהן תתקדש, הני [אלה] בתורת קידושין יהבינהו ניהלה [נתן אותם לה] מלכתחילה.

ועוד שאלו: לא בא אחר וקידשה, וחזרה בה המקודשת בתוך שלושים יום, ואינה רוצה עוד בקידושין, מהו הדין? ר' יוחנן אמר: חוזרת בה. ומדוע? אתי [בא] דיבור שאומרת שחוזרת בה מהקידושין, ומבטל דיבור ראשון שאמרה שמסכימה לקידושין. ריש לקיש אמר: אינה חוזרת, ולדעתו לא אתי [בא] דיבור אחד ומבטל דיבור קודם לו.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: מינה שליח להפריש תרומה מתבואתו עבורו וביטל אחר כך את השליחות. אם עד שלא תרם השליח ביטל את השליחות — אין תרומתו של השליח שתרם אחר כך תרומה. והא הכא [והרי כאן] שדיבור ודיבור הוא, שהרי בדיבור מינה אותו שליח ובדיבורו ביטל, ומכאן רואים כי קאתי [בא] דיבור ומבטל דיבור! ענה לו ריש לקיש: שאני [שונה] נתינת מעות ליד אשה, דכי [שכמו] מעשה דמו [נחשב הדבר], ולא אתי [בא] דיבור בלבד ומבטל מעשה של נתינת המעות.

איתיביה [הקשה לו] עוד ר' יוחנן ממה ששנינו: השולח גט לאשתו ואחר כך הגיע (פגש) המשלח בשליח, או ששלח אחריו שליח ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הוא" — הרי זה בטל. והא [והרי] נתינת גט ליד שליח דכי [שכמו] נתינת מעות ליד אשה דמי [היא נחשבת], וקתני [ושנה]: הרי זה בטל, ומשמע שדיבור יכול לבטל אף מעשה!

השיב לו ריש לקיש: התם נמי [שם גם כן] כל כמה [זמן] שלא מטא גיטא [הגיע הגט] לידה של האשה — דיבור ודיבור הוא, שאין משמעות הלכתית למסירת הגט לשליח, והמעשה שבדבר הוא נתינת הגט לאשה עצמה, ומשום כך אתי [בא] דיבור ומבטל דיבור.

מצד שני איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן, שנינו: כל הכלים יורדין לידי טומאתן, שנעשים מוכשרים לקבל טומאה, במחשבה. שאם החליט אדם שכלי מסויים שברשותו הוא גמור כבר ואינו צריך תיקון נוסף, הרי הוא מיד ראוי לקבל טומאה, ואין עולים (יוצאים) מידי הכשרם לקבל טומאתן על ידי מחשבה זו אלא בשינוי מעשה, כאשר עושה מעשה בפועל בכלי הזה, וכל זמן שלא עשה מעשה אינו מקבל טומאה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and what is different there, in the previous chapter (50a), that the tanna teaches: With regard to one who says to his agent, go and betroth a certain woman for me in such and such a place, and he went and betrothed her in a different place, she is not betrothed? Why does the mishna there label him an agent, and here it labels him simply another?

The Gemara answers: Here the mishna teaches us a novel element and there it teaches us a novel element, through its use of these terms. The Gemara elaborates: The mishna here teaches us a novel element, as had it taught: His agent, I would say that it is his agent who is considered a scoundrel in that case, as one who sends an agent relies upon him, thinking: He will perform my agency for me, since he was sent for that purpose. But with regard to the use of the term: Another, who was not appointed and upon whom he does not rely, as he is not his agent, you might say that he should not be considered a scoundrel.

Similarly, the mishna there teaches us a novel element, as had it taught: One who says to another, I would say that it is in the case of another that she is not betrothed if he betrothed her in a different place, as he thinks that this person would not go to the trouble of looking for her elsewhere, and therefore he authorized him to betroth the woman only in that particular place. But with regard to his agent, who is assumed to take special trouble to fulfill his agency, you might say he is merely showing him the place where she is likely to be found, and she is betrothed in any case. The mishna therefore teaches us that even when he appointed an agent she is not betrothed if he does not find her in the place the putative husband specified.

The Gemara relates: Ravin the Pious was appointed an agent and went to betroth a woman to his son, but in the end he betrothed her to himself. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in the aforementioned baraita: What he did is done, but he has treated him in a deceitful manner? How could a pious individual act in this fashion? The Gemara answers: The woman’s family would not give her to the son, and agreed only to let her marry the father. The Gemara further asks: Even so, before betrothing her he should have first informed his son that they refuse to let her marry him. The Gemara explains that Ravin thought: In the meantime, while I am busy reporting back to my son, someone else will come and betroth her.

The Gemara relates a similar story: Rabba bar bar Ḥana gave money to Rav and said: Purchase this land for me. Rav went and purchased it for himself. The Gemara asks: But isn’t it taught in the baraita with regard to an agent who acts in this manner: What he did is done, but he has treated him in a deceitful manner? The Gemara answers: The land was located in a valley inhabited by violent men, who treated Rav with respect and were prepared to sell the land to him, but who did not treat Rabba bar bar Ḥana with respect. As in the case of Ravin, the Gemara questions this behavior: Nevertheless, Rav should have informed him. The Gemara responds that Rav thought: In the meantime someone else will come and purchase the land.

The Gemara further relates: Rav Giddel was engaging in the acquisition of a certain plot of land. In the meantime Rabbi Abba went and purchased it. Rav Giddel went and complained about Rabbi Abba to Rabbi Zeira. Rabbi Zeira went and complained about Rabbi Abba to Rav Yitzḥak Nappaḥa. Rav Yitzḥak Nappaḥa said to him: Wait until Rabbi Abba ascends to visit us for the pilgrimage Festival, when all come to hear the Festival sermon, on which occasion we can discuss this matter with him. When Rabbi Abba ascended Rav Yitzḥak Nappaḥa found him and said to him: If a pauper is engaging in the acquisition of a loaf of bread that he found, and another came and took it from him, what is the halakha?

Rabbi Abba said to him: The one who took it away is called wicked. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa replied: But if so, what is the reason that the Master acted this way? Rav Giddel was negotiating the purchase of this land and you purchased it. Rabbi Abba said to him: I did not know that Rav Giddel was trying to acquire the land. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa retorted: Now too, the Master should give it to him, since you have been made aware that he submitted the first offer. Rabbi Abba said to him: As for selling, I will not sell it, as it is the first land I have ever purchased, and this matter of selling one’s first acquisition is not a good omen. If he wants to accept it as a gift, let him take it.

Rav Giddel did not descend to claim this plot of land, as it is written: “But he who hates gifts shall live” (Proverbs 15:27), and therefore he did not wish to accept the land as a gift. Rabbi Abba also did not descend to it, because Rav Giddel was already engaging in the acquisition of it when he acquired the land. In this manner, this Sage did not descend to take the plot of land, and that Sage did not descend to take care of it, and it was called the land of the Sages.

§ The mishna teaches: And similarly, with regard to one who says to a woman: Be betrothed to me after thirty days, and another came and betrothed her within this period, she is betrothed to the second man. The Gemara asks: In a case where another did not come and betroth her within the thirty days, what is the halakha? Rav and Shmuel both say: She is betrothed after thirty days, even if the money he gave for her betrothal has been used before the end of this period, as the betrothal takes effect from when the money is given.

The Gemara clarifies: What is the reason that she is betrothed despite the lack of money at the end of the thirty days? The Gemara explains that these dinars given for her betrothal are not comparable to a loan, nor are they comparable to a deposit that was transferred into her possession and subsequently lost. In both of these cases she would not be betrothed.

The Gemara elaborates: They are not comparable to a deposit, as a deposit is used in its owner’s possession, i.e., any loss is incurred by the owner, whereas these are used in her own possession, as he gave her the money to keep. These dinars are also not comparable to a loan; a loan is given for spending and therefore no money remains at the time of the betrothal, whereas these dinars were given to her from the outset for the purpose of betrothal.

The Gemara asks: If another did not come and betroth her, and she retracted her consent to the betrothal within thirty days, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan said: She can retract her consent. Why? This statement, by which she changes her mind, comes and nullifies her previous statement when she agreed to the betrothal. Reish Lakish said: She cannot retract her consent, as her second statement does not come and nullify her previous statement.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Reish Lakish from a mishna (Terumot 3:4): In a case where someone appointed an agent to separate teruma from his produce on his behalf, and he subsequently canceled the agency, the halakha depends on the following: If he canceled the appointment before the agent separated the teruma, his teruma is not teruma. And here it is a case involving one statement and a second statement, as the owner of the produce appointed the agent and rescinded his appointment by speech. This shows that a statement comes and nullifies a previous statement. Reish Lakish replied: Giving money to a woman is different, as it is considered like an action, and a mere statement does not come and nullify the action of the transfer of money.

Rabbi Yoḥanan raised a further objection to Reish Lakish: With regard to one who sends a bill of divorce to his wife, and later the husband encountered the agent or sent another agent after him and in this manner said to him: The bill of divorce that I gave you is nullified, it is thereby nullified. And giving a bill of divorce to an agent is considered to be like giving money to a woman, and yet this baraita teaches that it is nullified, which indicates that speech can override even an action.

Reish Lakish answered: There too, as long as the bill of divorce has not reached the woman’s hand it is considered a case of one statement and a second statement. There is no halakhic significance to the transmitting of a bill of divorce to an agent, as only its delivery to the wife is considered an action. Therefore, the act of transferring the bill of divorce to the agent is of no consequence and in this particular case a statement comes and nullifies a previous statement.

Reish Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan: All vessels descend into their state of contracting ritual impurity by means of thought. Although an unfinished vessel cannot become ritually impure, if the craftsman decided not to work on it any further, it immediately assumes the status of a completed vessel and can become ritually impure. But they ascend from their state of ritual impurity only by means of a change resulting from an action. A ritually impure vessel, once it undergoes physical change, is no longer ritually impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא: אזל זבנה לנפשיה. אי קשיא לך הא דתניא בתוספתא ואיתא נמי בירושלמי בפרק איזהו נשך תני הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידע שלקח מוציא ממנו בע"כ לא דמיין דהכא בזוזי דנפשיה הוא דזבן, וזה מצאתי בשם בעל מתיבות ז"ל:

עני המהפך בחררה. אפרש בפרק חזקת (ב"ב נ"ד ע"ב) בס"ד:

אע"פ שנתאכלו המעות. פי' לפי שמלוה כגון זו קונה, שלא אמרו מלוה אינו קונה אלא לפי שמשע' ראשונ' שלה היא ולא גמרה ומקניה נפשה אבל במלוה כיוצ' בזו מתקדשת היא אעפ"י שאין כן בשטר שאלו קדש' בשטר ונשרף קודם קדושין ואפי' הלכה והניחתו בר"ה אין חוששין לקדושין כדאמרינן לקמן (קידושין ס' ע"ב), ובמס' גיטין דף ע"ב ע"ב גבי גט, ובכתובות דף פ"ו ע"ב לענין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום דלא קנה אלא אם כן אמר לה מעכשיו כדאיתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים דף פ"ב ע"א וכ"כ בה"ג, אבל אם כתב שטר אירוסין מעיקרא והשתא לאו איתיה לא הוו קדושין:

איתיביה ר"ל לר' יוחנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה וכו' אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק. איכא למידק ולדידיה מי ניחא והא איהו מודה בדבור ודבור גרידא דאתי חד ומבטל חבריה כי ההיא דתניא אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה איכא למימר מסבר סבר ר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור כלל ומיהו אמר לא קשיא לי הא דתנן בטל אין תרומתו תרומה דאנא דאמרי אפי' לההוא תנא אבל לדידך קשה הא ולא מצית לתרוצי אליבא דידך.
ול"נ דר"י ור"ל בסתמ' אפליגו באתי דבור ומבטל דבור ופרכיה ר"ל תחלה לרבי יוחנן מכל הכלים והדר פרכי' ר"י לדידה תרומה והדר ביה ר"ל מדבור לדבור גרידא וקם בשיטתיה דנתינת מעות ליד האשה דהוא מעשה זוטא וגמרא הוא דאקדים פירכא דרבי יוחנן עליה דר"ל דבהא מקדים רבי יוחנן לר"ל לעולם.
ועוד יש לתרץ ולומר דקס"ד דטומאה דמחשבה הואיל ואקשה רחמנא למעשה כמעשה כל דהוא דמי ובנתינ' מעות ליד האשה דמי וא"ל ר' יוחנן לא כמעשה מעליא חשיב א"נ מחשבה דטומאה כיון שהוא מוריד כלי לידי טומאתו והרי הוא מזומן מי שחשב עליו לקבל טומאה מעש' כל דהוא הויא דהא אהני מחשבתו שהוא מקבל עליו טומאה בסתם בלא דבור ומחשבה אחר כי היכי דאהני נתינת מעות ליד האשה שהיא מקודשת לאחר שלשים יום אעפ"י שנתאכלו ואעפ"י שלא חזר וקדשה בדיבור אחר ואלו לא נתנם לה לשם קדושין אם נתאכלו לא היתה מקודשת ועוד היה צריך לקדשה בפירוש אבל העושה שליח לתרום אין כאן מעשה של כלום כל זמן שלא תרם שאם רצה השליח לחזור בו חזר ועדיין הן צריכין לעשות מעשה ולתרום ואיכא נסחי דכתיב בהו איתיביה מסתמא ומשבשן דהא הסוגיא דהוי ליה רבי יוחנן לר"ל קיימין ובהא ליכא לאוקמא לקושיא לריש לקיש.
ומי שפירש דהכא נמי שאני נתינת כלי ליד בהמה דכמעשה דמי לא אמר כלום דהכא אפי' במחשבה גרידא יורדין לידי טומאתן כגון שחשב על הענבא שלא לקובעה ועל הכלי שלא לשוף ושלא לשבץ שעל כולן יורדין לידי טומאתן ואין עולין מהן במחשבה:

רבה בר בר חנה יהב זוזי לרב. גרסינן דרבה בר בר חנה גדול מרב ואחי אמו היה כדאיתא בריש פרק קמא דסנהדרין (ה, א) ולא גרסינן רבה בר בר חנה, דלא הוה משדר ליה לרב דקשיש מיניה טובא ורביה דרביה הוה, דר' יוחנן הוה קרי ליה לרב רבינו כדאיתא בריש פרק (אלו טריפות) [גיד הנשה] (צה, ב), ורבה בר בבר חנה תלמידיה דר' יוחנן הוה.

אזל זבנה לנפשיה. וכיון דזבנה בזוזי דנפשיה לא מפקינן לה מיניה. והא דגרסינן בירושלמי בפרק איזהו נשך (ה"ג) תני הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת, ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו התם משום דבמעות דחברי זבין הרב בעל מתיבות ז"ל.

עני המהפך בחררה. לאו בחררה של הפקר קאמר, דכיון דלאו כל יומא משכח, אם קדם וזכה הרי זה זריז ונשכר, וכדאמרינן בפאה (פ"ד, מ"ג) נפל לו עליה, פירש טליתו עליה מעבירין אותו הימנו, ומדקאמר מעבירין משמע אפילו לכתחילה, אלא הכא במהפך בחררת בעל הבית להשתכר לו קאמר, לפי שזאת נפש רעה, שאם לא ימצא כאן ימצא אצל אחר להשתכר אצלו. והיינו דבמכר איכא משום עני המהפך בחררה, לפי שימצא במקום אחר לקנות, אבל במתנה לא, וכדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ קח, ב) דמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא. והא דאמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא כא, א) מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ואף על גב דהתם דבר של הפקר הוא, התם היינו טעמא דדגים יהבי סיארא כדאיתא התם, וכיון שפרס זה מצודתו כל שקרוב לה כמלא ריצת הדג כניצודין במצודתו. אי נמי משום יורד לאומנתו של חברו נגעו בה דעלה קאי, ועני המנקף בראש הזית דאמרינן בפרק הניזקין (גיטין נט, ב) דמה שתחתיו אסור, אף על פי שלא נטל ונתן ביד, התם היינו טעמא משום דנתעסק וטרח בהן להפילם ולנקף בהן.

אף על פי שנתעכלו המעות. וטעמא דמלתא דכיון דלשם קדושין ניתנו בתחלתן, אף על פי שבשעה שראוין לחול אינן בעולם, מכל מקום כיון שאם לא נגמר הקנין יש עליה להחזירם, רואין אנו אותם כאלו הן בעין, ובאותה הנאה היא מתקדשת, וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מלוה, ומה שאין כן במלוה דעלמא הואיל ובשעת מתן מעות לא נתנו לקדושין אלא להלואה, ומסתברא דהיינו נמי טעמא (לעיל קידושין מח, ב) דעשה לי שירין נזמים וטבעות דמקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, דאף על גב דמכל מקום שכירות זה אינו בעולם ומחוסר גוביינא, הוא אפילו הכי כיון דלא ירד בו לדעת מלוה, והנאת שכירות ישנה בעולם, שאם לא תתקדש לו צריכה ליתן לו שכירותו, רואין אנו אותו כאלו הוא בעינו להתקדש בו, ואף על פי שאינו נראה כן מן הירושלמי כמו שאני עתיד לכתוב לפנינו בס"ד.
ובשטר כהאי גוונא אינה מקודשת, כדאיתא לקמן (קידושין ס, ב) דאם לא אמר לה מעכשיו ונשרף או נאבד תוך ל' יום אינה מקודשת, וכן נמי בגט כדאיתא לקמן (שם) ובגיטין (עד, א) היינו טעמא דבנשרף או נאבד אזל ליה לגמרי ולא נשאר לו אצלה כלום ואפילו ניירא בעלמא, דשטר הקדושין אינה צריכה להחזיר לו, משום דלית ביה שוה פרוטה, ומיהו ודאי אם יש בנייר שוה פרוטה נראה לי שהיא מקודשת, דהוה ליה כמקדש בכסף, דהא מאן דמקדש בשטר דעתיה לקדש אפילו בנייר, והיא גם דעתה בכך, וכדאיתא בפרק האיש מקדש (לעיל קידושין מח,א) המקדש בשטר ר' מאיר אומר אינה מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בשטר אירוסין שאין עליו עדים, אי נמי שנכתב שלא לשמה, ואפילו הכי קא סברי רבנן שאם יש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף, ואף ר' מאיר הכי סבירא ליה וכדכתבינן התם, אלמא כל המתקדשת בשטר דעתה אף אנייר, והרי היא מתקדשת בכסף, והלכך אף על פי שנשרף או נאבד מקודשת כדין מקדש בכסף כנ"ל, ובגט נמי בשטר היא מתגרשת ולא בכסף חיובה.

שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה. קצת דמי, ולא אתי דבור ומבטל אפילו מעשה זוטר, כי האי, אף על גב דכדבור דמי ולא כמעשה גמור.

רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב דליזבון ליה ארעא אזל זבנה לנפשיה ואמרינן דמה שעשה עשוי וקשיא לן הא דגרסי' בירושלמי פרק איזהו נשך הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין עליו אלא תרעומות אם ידוע שלקח מוציא ממנו בע"כ ואיכא למימר דהתם כשלקח במעות של משלח אבל הכא כשלקח במעות של עצמו כך כתב בעל מתיבות ז"ל. ואפי' במעות של משלח יש לחלק בין מי שלקח אותם סתם למי שלקח לעצמו בפירוש:

הא דאמרי' עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע. פירש"י ז"ל בחררה של הפקר והקשה ר"ת ז"ל דהא תניא נפל לו עליה פי' טליתו עליה מעבירין אותו ממנו ואמרי' בפ' ח"ה בישראל שלקח שדה מכותי ובא ישראל והחזיק בה זכה בה דעכו"ם מכי מטי זוזי לידיה אסתלק וישראל לא קני עד דמטי ארעא לידיה והוא הפקר ולפיכך כל המחזיק בה זכה ולא הוי רשע דאין לך מהפך בחררה יותר מן הראשון שלקחה ונתן בה מעותיו. אבל הנכון דלא אמרי' נקרא רשע אלא כשזה השני לקחה במעותיו ואמרי' כיון דבמעות אתה קונה לה ניחא לעני זה שהיפך בה ואתה קח במקום אחר כי הרבה כיוצא בזה תמצא במעותיך וכגון האי עובדא דרב גידל דאתיא עלה אבל כשנטלה השני מן ההפקר נוטלה וזכה בה ואינו נקרא רשע דחייו קודמין לכל אדם אימתי ימצא הוא אחרת כיוצא בה מן ההפקד והיינו ההיא דפיאה דאמרי' עניים באים ומעבירין אותה ממנו לכתחלה וההיא נמי דישראל שלקח שדה מכותי משום דהוי הפקר וכן אמרו בפ' לא יחפור גבי מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ביצת הדג פרישנא טעמא משום דדגים יהבי סיירא ולאחר שניצודו ברשותו של זה יוצאין משם ובאין במצודו של זה שרואים שם מזונות הא לאו הכי אין לו להתרחק מלצוד שם כיון דהפקר הוא ועל הדרך הזה הוא מה שאמרו בבר מבואה דאוקי' רחי' ואתא בר מבואה אחרינא ואוקי גביה שאם הוא בן מבוי אחר מעכב על ידו שזה כעין מקח וממכר הוא והרי יכול הלה לילך לבקש פרנסתו במבואה אחרת ולא יפסיד לזה שמהפך כאן אבל לשכנו אינו כופהו דכיון שהלה דר במבוי זה אין מלאכתו מזדמנת לו יפה במקום אחר כמו בכאן ואיתו ליה פסידא והוי כהפקר:

והא דאמרי' בהניזקין ע"י המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני ד"ש אע"ג דהוי הפקר שאני התם דכיון שטרח בהן וחבטן ונקפן כדרך שבני אדם עושין סמכא דעתיה עליהו מה שאין כן בנפל לו עליה או פירש טליתו עליה שלא טרח בה ולא עשה כדרך מי שרוצה לזכות בה ולא זכה בו. וזו שיטת של ר"ת ז"ל והיא הנכונה מיהו מ"ש הוא ז"ל דכל היכא שנקרא רשע ב"ד מחייבין אותו להחזיר הדמים הא ליתא דא"כ האיך אמרי' בשמעתין לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים הראשונים נינהו הרי מן הדין חייב להחזירה אלא ודאי דרשע מיקרי אבל אינו חייב בכלום לראשון וכן בההיא דישראל שלקח מן הכותי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה בה אין לו לתת דמים כלל ללוקח ראשון כיון שמן ההפקר זכה וקמא אפסיד אנפשיה דיהב זוזי לעכו"ם מקמי דלמטי שטרא לידיה או דלא אתני ליקני בכספא וכדכתיבנא בדוכתה מפי רבינו נר"ו:

מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות. פי' וכיון דברשותה אכלתינהו ויהב לה רשותא לאנפוקינן לא נעשה מלוה ומתקדשת באותה הנאה ודוקא במקדש בכסף אבל מקדש בשטרא לאחר ל' יום אינה מקודשת לאחר ל' יום אלא א"כ שטר הקידושין קיים ברשותה לאחר שלשים יום וכדאמרי' בכתובות האומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצידי ר"ה אינה מגורשת וכן לענין משיכה וחזקה כל שלא קנה בהן לשעתן אינו קונה אח"כ כדאמרינן בפרק שנים אוחזין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום לא קנה מעכשיו ושם הארכתי בזה:

לא בא אחר וקדשה וחזרה בפני שנים אבל בינה לבין עצמה לאו חזקה היא ואפילו שמענוה מאחורי הגדר שחוזרת בה ומחשבת' גרידתא חשיבא וכן הדין בכל דבר שצריך חזרה והיינו דבעיא בביטול הגט ב' או ג' רבי יוחנן אמר חוזרת ר"ל אמר אינ' חוזרת כו' איתיבי ר' יוחנן לר"ל הרשה את בניו ואת ביתו לתרום וחזר וביטל אם עד שלא תרמו ביטל אין תרומתו תרומה אלמא אתי דיבור ומבטל דיבור ולענין אורכתא דממונא נמי כגון דאוריך למתבע ללוה דיליה ובטיל אורכתי' ולא ידע ליה ופרעיה אי לית ליה פסידא דיכול לאפרועי מן המורשה ולפרוע למלוה אין במעשיו כלום אבל אי אית ליה פסידא דלא מצי לאפוקי ממורשה מאי דיהביניה כגון שהעני וכיוצא בו לית למלוה עליה כלום כיון דלא ידע בביטולה וברשותיה יהב דאי לא האיך כיפה לעולם לפרוע למורשה ולא חיישינן לביטולא ופסיד האי אלא ודאי כדאמרן וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל וכן דעת מורי נר"ו ובמקומו יתבאר בע"ה ויש לי ראיה לדברי דהא גבי ביטול גט אתי' למימר דשלא בפניו אינו מבוטל ואפקיענהו רבנן לקידושין מינה ומאן דפליג התם משום חומרא דא"א אבל ודאי מפקעי' והפקר ב"ד הפקר:

שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי קס"ד משום דעבד מעשה בהדי דיבור היא ולהכי אקשי ליה משולח גט והדר פריש לה דשאני התם כמה דלא מטי גיטא ליד האשה לא מגרשא. פי' ואנן הכי קאמרינן דשאני נתינת מעות ליד האשה שכל מעשה קדושין עשוי ולא מחוסר מעשה דאי לא הדרי בהו ממילא חייל קידושי לאחר ל' יום מה שאין כן בעושה שליח לתרום ובשולח גט ביד שליח שהוא מחוסר מעשה שעד שיתרום זה ויגיע זה הגט לידה אין כאן שום דבר והא דפריך משולח גט ופריק שאני התם כו' אומר מורי נראה דבדין הוא דמצי לשנויי ליה דשאני ביטול שליחות בפניו של שליח דכיון שהוא אומר לו שאינו רוצה בשליחותו היאך יעשנו בעל כרחו ומאיזה טעם לא יוכל הלה לחוזר בו ובמה זכה השליח ואינו דומה לחזרת קידושין שיש הפסד לאיש שהודית לו בקדושיו וחוזרת בו שלא בפניו. ולא נהירא דאם איכא האיך אסקי' לר"ל בלישנא בתרא מהאי מתני' בתיובתא ולא מתרץ הכי אלא ודאי דלא שאני לן בין החוזר בפניו לחזור בפני עדים אלא דהכא עדיפא מינה שני לן דאפי' למאי דקי"ל כרבנן דבטלו שלא בפניו מבוטל ואפילו בפני ב"ד דאתי דיבור מבטל דיבור לא דמי דהתם מחוסר מעשה הכא אינו מחוסר מעשה:

ג"ה איתיביה ר"ל לר' יוחנן כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. פי' דכלי אינה מקבל טומאה עד שתגמור מלאכתו שדעתו להשתמש בו ואע"פ שעכשיו ראוי למלאכה אחרת הילכך היה לו עור אחד שתקנו לעשות ממנו מנעלים ולא נגמרה מלאכתו לכך והוא ראוי לישיבה אינו מקבל טומאה חישב עליו לישיבה מקבל טומאה כיון דנגמרה מלאכתו לכך וזהו שאמרו כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה שאם היה העור לישיבה וחישב עליו למנעלים אינו עולה מידי ישיבה שלא יקבל טומאה עד שישנה בו שום מעשה למנעלים:

מי שהרשה את עבדו או את שפחתו או אי זה שליח לתרום ואחר כך בטל שליחותו בין בפניו בין שלא בפניו והשליח הלך ותרם אם קודם שביטל תרם תרומתו תרומה ואם לאחר שבטל תרם אין תרומתו תרומה וגדולי המחברים פסקו שאפילו תרם אחר בטול תרומתו תרומה אלא אם כן שינה בשליחותו כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם בדרום שמאחר שזה ביטל וזה שינה אין תרומתו תרומה ואף בתלמוד המערב שנויה כן אלא שגדולי המגיהים כתבו שלא העמידוה שם בשינה אלא לדעת האומר לא אתי דבור ומבטל דבור אבל לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו אף בלא שינה כן וכן הדברים נראין:

השולח גט לאשתו ביד שליח של הולכה הרי זה יכול לבטל את השליחות או את הגט עד שלא יגיע הגט לידה ואפילו על ידי שליח מעתה השולח גט לאשתו והגיע את השליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הרי זה בטל ומכל מקום התבאר בסוף סוגיא זו שלא נפסל הגט בכך שלא להיות חוזר ומגרש בו שלא נתכון אלא לבטל את השליחות אע"פ שהוזכר בלשונו בטול הגט וכמו שכתבנו שאמר גט שנתתי לך בטל הוא ומכל מקום אם פירש ואמר גט שנתתי לך בטל הוא שלא להיות גט אינו חוזר ומגרש בו וכן אם לא היה ביד השליח אלא שהוא עדין ביד הבעל ואמר גט זה בטל אינו חוזר ומגרש בו לעולם שעל כל פנים לא על שליחות הוא אומר כן אלא על גוף הגט ויש חולקים בזו שמאחר שנכתב הגט ונחתם כהלכתו אינו יכול לבטלו שלא יהא כשר אין זה אלא כאומרת הריני חוזרת בי שלא אתקדש בכסף זה לעולם שאם חזר וקדש בו מקדשת וכן הסכימו חכמי הדורות אלא שהענין יתבאר במקומו יותר ברביעי של גיטין:

כל הכלים אין מקבלים טומאה עד שתגמר מלאכתן ואם היו ראויים לקצת מלאכות כמות שהם ואינם חסרין מלאכה לאותו דבר וחשב עליהם להעמידן לאותה מלאכה אע"פ שלא אמר בפיו אלא במחשבה גמורה ירדו לידי קבלת טומאה באותה מחשבה ודין דברים שבלב אין כאן שלא נאמר אלא על הדרכים שכתבנו למעלה ואינו יוצא מדין קבלת טומאה אפילו חזר וחשב להעמידה למלאכות שהם צריכים בו עדין תקון וגמר מלאכה שאין מחשבה מוציאה את הכלי שירד לדין קבלת טומאה מדין חזקתו בין שירד לטומאה על ידי מעשה כגון שגמר מלאכתו למלאכה שהוא צריך לה בו בין שירד לה במחשבה ר"ל שחישב עליו להעמידו למלאכה שאין הכלי צריך לה עוד תיקון וגמר מלאכה אלא אם כן צירף בה מעשה שיתחיל לתקן ולגמור מלאכתו שהמעשה מוציאו מידי טומאה בין שירד לה על ידי מעשה תקון וגמר מלאכה בין שירד לה על ידי מחשבה מעתה העור סתמו עומד למנעלים ולרצועות ואינו מקבל טומאה עד שיקציענו ויגמר מלאכת המנעל והרצועה ומכל מקום ראוי הוא לעשות ממנו שלחן בלא שום קיצוע שדרכם היה להיות להם עור שלם מיוחד לשטחו על הקרקע ליתן עליו מפה לאכול מעתה אם היה עומד לקיצוע שנמצא שאינו מוכן לקבל טומאה וחשב עליו לשלחן הרי מחשבה זו מכינתהו לקבל טומאה עד שאפילו חזר וחשב עליו למנעלים ורצועות לא פקעה חזקתה שאין מחשבה מוציאה מידי חזקת ירידה לטומאה הא מעשה גמור כגון שהתחיל לקצע מוציאו מידי חזקת טומאה ולא עוד אלא שאפילו נטמא טהר לדעת רוב מפרשים ואפילו ירד לטומאה על ידי מעשה כגון שקצעו סביב סביב מעט מעט ליפותו לשלחן וכן כל כיוצא בזה ומה שיש לחלק בענין זה בין עור של בעל הבית לעור של עבדן כבר ביארנוהו בשביעי של קמא:

גדולי הרבנים פירשו במחשבה זו המורידה לטומאה שאומרים כן אף במחשבה שאינה מביאה את הכלי למלאכה אחרת שאין צורך בה לתקון וגמר מלאכה אלא לאותה מלאכה בעצמה שצריך לה תקון אלא שחשב להשתמש בו בלא תקון כגון גולמי כלים ר"ל שעתידין לשוף ולשבץ שחשב שלא לשוף ולשבץ אלא שישתמש בהם בלא שיפה ושבוץ ויש לפקפק לומר שמאחר שאין דרכם במלאכה זו אלא בשיפה ושבוץ אע"פ שזה גומר בדעתו כן בטלה דעתו ואין זה גמר מלאכה:

גמרא אזל לקדושי אתתא לבריה ארצויי ארציה קמיה ושתיק דלא חציפי איניש לשויי לאבוה שליח כדאמרי' לעיל:

רבה בר בר חנה יהב ליה זוזי לרב היינו רבה בר בר חנה דבריש סנהדרין שהיה חבירו של רב ושניהם ירדו לבבל בימי ר' והיינו בנו של חנה אחיו של ר' חייא כדאמרינן בסנהדרין איבו חנה ומרתא ורבי חייא כולהו בני דר' בר רב סלא מכפרי הוו אבל רבה בר בר חנה שהיה תלמידו של ר' יוחנן ובן בנו של חנה היה א"נ היה שמו בר חנא:

עני המהפך בחררה של הפקר. פירש רש"י דמיירי בחררה של הפקר וק' לר"ת מהא דתני במסכת פאה ומייתי לה בפרקא קמא דבבא מציעא גבי פאה נפל לו עליה פירש לו טליתו עליה מעבירים אותה ממנו דמשמע דמי שבא ליקח אותה לא מיקרי רשע. ונראה לר"ת דבהפקר ומציאה לא מיקרי רשע לפי שאינן מצויין בכל מקום וכל הזריז לקדום זכה ומותר ודוקא במכר או בשכירות שיכול למצוא לקנות או להשתכר במקום אחר כי הך עובדא דרב גידל והיינו עני המהפך בחררה שממציא עצמו אצל ב"ה לעובדו כדי ליתן לו לפעמים חררה כי זה יכול למצוא גם הוא במקום אחר כי האי גוונא אמרי' גבי דינא דבר מצרא שתקנו במכר ולא במתנה והא דאמרי' בחזקת הבתים דנכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהם משום דגוי כי מטי זוזי לידיה איסתליק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ופ' רשב"ם דנהי דזכה המחזיק מ"מ רשע מיקרי כמו המהפך בחררה ור"ת אומר דאפי' רשע לא מיקרי בדבר של הפקר כדפרישית והא דאמרי' בפ' לא יחפור מרחיקין מצודת הדג מן הדג ופירש"י כגון שארב דג א' לצדו שהדיינים אחרים הבאים לפרוש מצודותיהן מרחיקין אותם כמלא רביצת הדג אע"פ דהוי דבר של הפקר יש לחלק משום דיורד לאומנותו של חבירו כדקאמר התם גבי בר מבואה דאוקי ריחיא א"ל פסקת לי חיותאי ועני המנקף בראש הזית דאמרי' בריש הניזקין מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום שאני התם שטרח בהם העני להפילם לארץ וסמכא דעתא עלייהו:

לא בא אחר וקדשה וחזרה בה צריך לדקדק אי הוו פליגי נמי בדידיה אם יכול לחזור בו אם לאו ולי נראה דאין לחלק והאי דנקט פלוגתייהו בדידה משום דמתני' איירי בדידה ותנא קבלה קידושיה מאחר לכך פליגי בה אם לא קבלה קידושיה מאחר וחזרה בה:

לא תאכל שמא לאו קדושין הן. ובת כהן לישראל לא תאכל שמא קדושין הן ואירוסין פוסלים ולא מאכילין:

לא יהבוה ניהליה. לא היו רוצים לתתה לבנו:

איבעיא ליה לאודועי. להבן קודם שיקדשנה להוציא עצמו ממנהג רמאות ואסור לעשו' כן:

באגא דאלימי. בקעה של בעלי זרועות היתה ולא היו מניחים לקנות קרקע אצלם אלא לאדם שהיה נחשב בעיניהם:

לאודועי. שלא הניחו לו לקנותה בשבילו קודם שיקחנה:

מהפך עליה. לקנותה:

קבליה. סיפר תלונתו:

לרגל. כשדורשי' בהלכות הרגל והיו כולם באים לקבל פני הרב:

חררה. עוגה. פר"ש מחזר לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית ע"כ. ולא נהירא דהא תנן בפיאה פ"ד נטל מקצת פיאה וזרקה על השאר אין לו בה כלום. נפל לו עליה או פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. ובירושלמי ובתוספתא תני בשם ר' מאיר קונסין אותו ומוציאין הימנו את התלוש ואת המחובר. אלא ודאי לא בחררה דהפקר איירי אלא דההיא כי האי גוונא מפקינן לה מיניה. אלא דומיא דהך עובדא שרוצה לקנותה או שישתכר עם בעל הבית כדי שיתפרנס ובא אחר ועשה מה שהוא היה משתדל לעשות עם בעל הבית זה נקרא רשע ומיהו אין מוציאין אותה מידו:

רשע. שיורד לחיי חברו:

קמייתא. ראשונה שלא קניתי מעולם ואם אמכרנה אינו סימן טוב:

ארעא דרבנן. הפקר לתלמידים:

מהו. דין אלו הקדושין:

ואע"פ שנתאכלו כל המעות. תוך שלשים יום וכי בעי למיחל הני קדושין ליתנהו למעות בעולם אפ"ה מקודשת:

לא למלוה דאינה מקודשת ולא לפקדון שאם אין בפקדון שוה פרוטה בעין אינה מקודשת. מלוה להוצאה ניתנה ולאו דידיה היא ולא יהב לה מידי. וחזרה בה תוך שלשים יום שאמרה בפני שנים אי אפשי בקדושין. אבל אם מת הוא או היא תוך ל' יום פשיטא שלא נגמרו הקדושין ואינה זקוקה ליבם והוא מותר בקרובותיה. אתי דבור דהשתא ומבטל דבור דרצו הקדושין ואיכא מעשה דנתינת מעות לאשה הכל תלוי בדבורה ובדבור הוא חשוב:

עני המהפך בחררה. פי' המורה לזכות בה מן ההפקר או שיתננ' לו בעל הבי' וראיתי מקשים עליו ממאי דתנן בפיאה ומייתינן לה בפ' שנים אוחזין נפל לו עליה פי' טליתו עליה מעבירין אותו ממנה משמ' ואפילו לכתחלה וה"ק דנקרא רשע. ונ"ל לתרץ דהתם גבי פאה לא הי' זה מהפך בה יותר מן האחרים שהרבה עניים היו עומדים שם ללקט הפאה וזה קפץ ונפל עליה או פירש טליתו עליה והי' מונעין עניי' מללקוט בעבור זה מונעין אותו ממנה וילקטו כולן ביחד אבל לעולם אם האחד היפך אחר ההפקר עד שמצאו וקפץ אחר ונטלו רשע הוי. ורב כהנא דהוה מנקיט ואכיל תמרי דהוה שדי ההוא גברא מדיקלא כדאמרי' בפ' הניזקין התם בלא זה יש להקשות וכי לית מאי דתנן עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. ותו דמוכחא מילתא דהוי פיאה והיא של עניים והאיך היה הוא מלקט ואוכל כדכתיבת התם במהדורא תליתאה. אלא נראה לי דדבר מועט ליתן לתוך פיו אין כאן מפני דרכי שלום דלא קפדי אינשי וגם ממתנות עניים אם לוקח בדרך ואוכל דבר מועט אין כאן משו' גזל עניים דלא קפדי אבל ודאי אי קפדי אסור וכי רמא ביה קלא האי גברא נמנע וה"ה נמי שאם לא ליקטן בידו אלא שהשליכן היה נמנע כיון דקפיד אלא מפני שאמר כי בידי לקטתים אמר לו מאתריה דר' יאשי' את ומפני אתה בקי בדיני':

בפרש"י בד"ה אלא בשינוי כו' וכן עד שלא יקבלו טומאה כו' אלא בשינוי מעשה עד שיתחיל לשוף כו' עכ"ל והיינו למאן דאמר שינוי מעשה לתקן נמי מעשה הוא ולא כר"י דסבירא ליה בפרק במה בהמה דשינוי מעשה לתקן לאו כלום הוא והיינו עד שלא קבלו טומאה אבל אחר שנטמאו ודאי דבעי לכ"ע שינוי מעשה לקלקל דהיינו שבירה ונקיבה כפרש"י לעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה עני כו' דמיירי בדג מת כו' ועל ידי מעשה שעשה כו' עכ"ל אף על גב דהדגים חיים שרוצים לצוד עדיין הפקר הן מ"מ על ידי מעשה זה נתאספו ולא הוי כהפקר ולא קשיא להו אלא לפרש"י שפי' שם מן הדג היינו צייד שנתן עיניו בדג שהכיר חורן כו' דהוה כהפקר בעלמא ודו"ק:

לא מר נחית וכו' ומתקריא ארעא דרבנן כו'. צ"ל דאח"כ הפקיר אותה רבי אבא דאל"כ לא הוו מצו רבנן ליהנות ממנה דמתנה אינה לשון הפקר ולא ניתנה במתנה אלא לרב גידל ומכאן דכל קנסות והפקר שב"ד עושין גם בזמן הזה הוא לת"ח ולא לעניי עם הארץ ודו"ק:

גמ' איבעי ליה לאודועי כו':

שם אמר זבנה ניהלי כו' נ"ב וא"ת והתניא בתוספתא ואיתא נמי בירושלמי בפרק איזהו נשך הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח אין עליו אלא תרעומות ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו והכי נמי ליפקוה לההיא ארעא רבה בב"ח מרב תירצו התוספות בשם בעל נתיבות נ"ל דהתם כשלקח בזוזי של משלח אבל הכא רב בזוזי דנפשיה זבן עכ"ל הר"ן. רש"י בד"ה והגיע כו' מפורש בפרק השולח כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד כל כמה דלא מטא כו':

גמרא זבוני לא מזבנינא כו' ולא מסמנא מלתא. עמש"כ בב"מ (כז ב) בתד"ה כיס בס"ד:

תד"ה לקדושי. ומיירי דארצויי ארצי קמי' כו' ואיכא למימר דסמיך עליו. כצ"ל:

תד"ה עני. ראה את המציאה כו' או שפירש טליתו עליה (אינו לפנינו שם) כו'. מזה אין קושיא די"ל דאף שקנה השני מ"מ רשע מיקרי וכמו שפי' הרשב"ם בב"ב (נד ב) ד"ה ה"ה כמדבר. וברא"ש ור"ן לא מייתו מזה:

בא"ד מי שליקט מקצת פאה כו' ופירש טליתו כו'. כצ"ל:

אָזַל רַב גִּידְל קַבְלֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. קשא איך רבן גמליאל ורבי זירא ורבי יצחק נפחא סרכין תלתא חשדו לרבי אבא שהיה אדם גדול שידע דרבן גמליאל הוה מהפך בה וקנאה ועבר על דבר זה שאמרו חז"ל בו שנקרא רשע כדי שנצבו שלשתן להוכיחו בדבר זה והיה לדונו לכף זכות דלא ידע דרבן גמליאל הוה מהפך בה מעיקרא?
ונראה לי בס"ד דרבן גמליאל שהיה מבקש לקנותה לא נשתווה בערך עם המוכר דרך משל המוכר בקש ק"ך ורבן גמליאל לא קבל לקנות יותר ממאה והלך לו לפי שעה כי בדעתו לחזור ולהוסיף לו על מאה ויקנה אותה ועיין במור"מ (בהגה חושן משפט סימן רלז) שכתב וכל זה לא מיירי אלא בשכבר פסקו הדמים שביניהם ואין מחוסרין אלא הקנין אבל אם מחוסרין עדיין הפסיקה שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה יותר בזול מותר לאחר לקנותו עד כאן לשונו, והכי הוה עובדא בענין זה דרבן גמליאל.
ועוד היה היתר אחר גם כן כי המוכר אמר לו לרבי אבא שיקנה וכהאי גונא מותר וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל (בתשובה סימן סז) דלא אמרו אלא בא אחר ונטלה אבל בא בעל החררה ונתנה לאחר לא אמרו עיין שם, ואם כן לא הוה בהאי עובדא דין 'עָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה' דנקרא רשע.
ורק הם קבלו על רבי אבא כיון דהוא אדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו מפני מראית העין דיש חושבין דרבן גמליאל פסק הערך עם המוכר ובא רבי אבא מעצמו ונטלה קודם רבן גמליאל ומה שראוי לאדם חשוב להחמיר על עצמו בכהאי גונא היינו משום דדין 'עָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ' חמור מאד דאמרו עליו דנקרא 'רָשָׁע' ולכן ראוי להחמיר אדם חשוב על עצמו בדבר זה משום מראית העין.
ולכך קודם שהוכיחו רבי יצחק לרבי אבא על זאת שאל ממנו עיקר הדין ואחר שהשיב לו שנקרא 'רשע' אז אמר לו מר מאי טעמא עביד הכי ולא החמרת על עצמך בדבר זה דאתמר עליה מלתא קשה דאף על גב דלא עבר ח"ו על זה ראוי להחמיר? והשיב לו 'לָא הֲוָה יָדַעְנָא' דרבן גמליאל הוה מהפך בה והשיב 'נֵיתְבָהּ נִיהֲלֵיהּ' משום מראית העין דלאו כולי עלמא ידעי שאתה לא היית יודע ברב גידל שהיה מהפך בה.

הַשְׁתָּא נַמִּי, נֵיתְבָהּ נִיהֲלֵיהּ מַר (משלי טו, כז). הנה בסה"ק רַב בְּרָכוֹת (דף צב:) חקרתי בס"ד בלאווין ד'לֹא תִתְאַוֶּה וְלֹא תַחְמֹד' (דברים ה, יז) דאם לוי מתאוה וחומד בית ראובן לקנותו בעבור שמעון מן ממון שמעון אם יש בזה חשש איסור לאוין ההם? עיין שם.
ונראה מכאן ראיה גמורה דליכא איסור 'לֹא תַחְמֹד' אלא ברוצה לעצמו אבל אם מבקש בשביל חברו מותר לדבר על לב בעלים של הבית למכור הבית לחברו אף על פי שאין הבעלים קיימי למכור דהא הכא השתדל רבי יצחק לדבר עם רבי אבא שיתרצה למכור אותה קרקע לרב גידל ואף על פי שאינה עומדת קרקע למכור ולא עלה על לב רבי אבא למכור הקרקע ההיא אשר קנאה כפי הדין ולא עבד איסורא ח"ו משום דין 'עָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה' ואין לדחות קצת ולומר דהכא רבי יצחק נתכוון להציל את רבי אבא מלזות שפתים דלא כולי עלמא ידעי דהוה עובדא בהיתר דזה אינו דודאי לא היו העולם חושדים את רבי אבא דעשה באיסור ועוד מסתמות הדברים נראה דכונת רבי יצחק לטובת רבן גמליאל.

זְבוּנִי, לָא מַזְבִּינָא לָהּ, דְּאַרְעָא קָמַיְתָא הִיא, וְלָא מִסַמְּנָא מִלְּתָא. נראה ודאי לא נעלם דבר זה מן רב יצחק אך לא ידע דאיהי הוות ארעא קמייתא או חשב אין חשש בזה כיון דהוא מוכרה לטובת רב גידל שהיה מצטער עליה.

לָא מַר נָחִית לָהּ וְלָא מַר נָחִית לָהּ (משלי טו, כז). קשא למה כפל תלמודא דברים אלו פעם שנית מאחר שכבר אמר רב גידל לָא נָחִית לָהּ דִּכְתִיב 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' (משלי טו, כז) וְרַבִּי אַבָּא לָא נָחִית לָהּ, מִשּׁוּם דְּהַפִּיךְ בָּהּ רַב גִּידְל ולמה חזר תלמודא למימר 'לָא מַר נָחִית לָהּ וְלָא מַר נָחִית לָהּ'?
ונראה לי בס"ד דבתחילה כשאמר רבי יצחק לרבן גמליאל שיקחנה ולא קבל מטעם 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת' וחזר ואמר לרבי אבא דיזכה בשלו דרבן גמליאל לא בעי ליה והשיב לו שגם הוא לָא נָחִית לָהּ מִשּׁוּם דְּהַפִּיךְ בָּהּ רַב גִּידְל לאו מההיא שעתא נעשית הפקר לתלמידים אלא עוד חזר רבי יצחק או שאר חכמים ואמרי לרב גידל השתא לנחות לה מר דליכא חשש 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת' כיון דבעל הקרקע הוא רבי אבא אינו רוצה בה ונמאסה בעיניו וקץ בה ואינו רוצה לירד לתוכה ועם כל זה לא נחית רבן גמליאל!
וחזרו על רבי אבא ואמרו לו השתא ירד לה מר דבטל הטעם שאמרת בשביל דהפיך בה רב גידל כיון דעתה רב גידל נמאסה בעיניו וקץ בה ואינו רוצה לירד לתוכה ועם כל זה לא נחית לה רבי אבא ואז עתה אתקרייא 'אַרְעָא דְּרַבָּנָן' שזכו בה התלמידים אחר שחזרו החכמים על רבן גמליאל ועל רבי אבא עוד הפעם והסבירו לכל אחד ואחד מהם סברה חדשה שראוי לירד לה ועם כל זה 'לָא מַר נָחִית לָהּ וְלָא מַר נָחִית לָהּ' אז בהאי שעתא אתקרייא ארעא דרבנן ולא שחטפו אותה התלמידים תכף ומיד מסירוב הראשון.
והא דקרו לה שם 'אַרְעָא דְּרַבָּנָן' אין הכונה על התלמידים אלא רבנן קאי על רבן גמליאל ורבי אבא כי בעבור חסידות של שניהם ד'לָא מַר נָחִית לָהּ וְלָא מַר נָחִית לָהּ' זכו בה התלמידים והעלו לאותה קרקע שם זה לעשות זכר טוב לחסידות של רבי אבא ורבן גמליאל.

גמרא דאי תנא שלוחו ה"א שלוחו הוא דהוי רמאי כו' לכאורה משמע דהא דהוי רמאי שמעינן לה שפיר מלישנא דמתני' דקתני והלך משמע דהלך ברמאות והיינו דקשיא להו לקצת מפרשים מדוכתי טובא דקתני והלך ולא איירי ברמאות מיהו מלשון התוס' במשנתינו שכתבו דעיקר רבותא דמתניתין דמקודשת לשני היינו לאשמעינן דלא תימא דהא דקאמר לה הרי את מקודשת לי היינו לצורך משלחו ונ"ל דקס"ד למימר הכי דמשום דהוי רמאי אמרינן מסתמא בחזקת כשרות קאי דלא ליהוי רמאי וא"כ מגופא דמתניתין מוכח דהוי רמאי ודו"ק:

תוספות בד"ה עני המהפך בחררה כו' וקשה מהא דתנן פ"ק דמציעא כו' הרי היא שלו כו' עכ"ל. לא ידענא מאי קשיא להו דנהי דמיקרי רשע אפילו בכה"ג מ"מ ודאי אין מוציאין ממנו בדין ושפיר קתני התם זה שהחזיק בה זכה בה ויש ליישב קצת למאי דמסקינן התם דמדינא נמי היה ראוי לומר דקמא קנה דארבע אמות של אדם קונין לו מדרבנן אלא שהם אמרו והם אמרו דכיון דנפל עליה גלי דעתיה דלא ניחא ליה דליקני אלא בנפילה ואהא קשיא להו כיון דאכתי נקרא רשע הוי להו לאוקמי אדינא דקמא קנה דלא שייך לומר גליא דעתיה דאדרבא מסתמא לא יזכה בה שום אדם כיון דנקרא רשע כן נ"ל ויותר נראה דעיקר קושייתם מהאי דפיאה דקתני מעבירין אותו משמע דלכתחלה עבדינן הכי ואגב גררא מייתי האי דפ"ק דמציעא משום דהתם מרמי להו אהדדי ובעיקר קושייתם כבר כתב הר"ן ז"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל דשאני פיאה דכולהו עניים מחזירין אחריה והדברים עתיקין ושיטת הפוסקים דיעות חלוקו' כדאיתא בח"מ סי' רל"ז ע"ש:

בא"ד ומכאן נראה לר"י שאסור למלמד להשכיר עצמו לבע"ה שיש לו מלמד אחר בביתו וכו' והקשה בספ' עצמות יוסף כיון דמדמה ליה לעני המהפך בחררה א"כ מאי איריא שהמלמד בביתו אפילו אם לא שכר עדיין אלא שמחזר כדי לשוכרו נמי הוי איסורא ונ"ל דשאני מלמד דאע"ג שמחזר להשכיר עצמו לבע"ה אפ"ה לא סמכא דעתיה שהרי אם ימצא מלמד יותר הגון ודאי יכול לחזור ואפי' מחוסר אמנה ליה ביה ואדרבא קנאת סופרים תרבה חכמה כדאיתא פרק לא יחפור ומהתם גופא מוכח דלא שייך כ"כ כה"ג משום עני המהפך בחררה דאפילו לכתחלה מסלקינן ליה היכא דאיכא דעדיף מיניה מיהו היכא שהוא כבר אצל הבע"ה ונתרצה עמו והאי מלמד בתרא לא עדיף מקמא בהא נראה להדיא דאיכא איסורא כן נ"ל:

גמרא איתיביה ר"י לר"ל ביטל אם עד שלא תרם כו' משמע לכאורה דלמאי דמדמה ר"י תרומה לקידושין א"כ בתרומה נמי אם אמר הרי זו תרומה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו תוך שלשים דאתי דיבור ומבטל דיבור דמכיון דעדיין אין שם תרומה עליו עד לאחר שלשים אכתי לא מיקרי מעשה אלא דיבור גרידא דומיא דקידושין וקשיא לי דבמס' נדרים דף כ"ט אמרינן להדיא דאפילו לר"י דאמר הכא חוזרת אפ"ה מודה שהאומר הרי זו עולה לאחר שלשים יום אין יכול לחזור בו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמיא ומשמע דה"ה לתרומה לפמ"ש שם הרא"ש ז"ל בפירושו דילפינן מדכתיב מוצא שפתיך תשמור והאי קרא בתרומה נמי איירי כדאיתא פ"ק דר"ה וכן משמע מלשון הר"ן ז"ל שם בנדרים ויותר מזה מצאתי להדיא שהתוס' ביבמות דף צ"ג כתבו בד"ה קנויה מעכשיו דהא דגבי פירות ערוגה זו תרומה לכשיתלשו לא בעינן מעכשיו היינו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ומדלא אמרינן האי טעמא דאמירה לגבוה לענין ביטל עד שלא תרם אלמא דהאי דיבורא של מינוי השליחות לא חשיב כמו דיבורא דלאחר שלשים וא"כ מאי מקשה ר"י לר"ל ויש ליישב דנהי דלענין אמירה לגבוה מפלגינן בינייהו היינו משום דבאומר לשליח צא ותרום כיון שלא הוברר חלק גבוה בהאי דיבורא לחוד מש"ה לית בה משום אמירה לגבוה משא"כ בהרי זו תרומה לאחר שלשים יום או לכשיתלוש שייך אמירה לגבוה כיון שהוברר חלק גבוה אבל לר"ל דמאי דס"ד השתא דמחמת דיבור גרידא חשיב ליה ר"ל כמעשה לענין קידושין כיון שהדיבור חשיב כמעשה א"כ מקשה ר"י שפיר מההיא דביטל עד שלא תרם דאע"ג שהשליחות נגמר' בדיבור אפ"ה אתי דיבור ומבטל דיבור כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל:

עני המהפך בחררה וכו' עמ"ש התוס' ואני בעניי כתבתי באורך בענין זה בדברי הראשונים והאהרונים בספרי הקטן דברים אחדים דף קנ"ו בס"ד ע"ש .

לא מסמנא מילתא כתב הרב עיון יעקב דבית תנוק ואשה אעפ"י שאין נחש יש סימן עכ"ל ולא זכר דהרי"ף והרא"ש כתבו לא מסמנא מילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם וכן ראיתי שהגיה רבינו בצלאל בגוף הש"ס. וההיא דבית תנוק ואשה אינם ענין לזה והרי הוא כמבוא"ר אין צורך להאריך וק"ל:

ומתקריא ארעא דרבנן. כתב הרב חידושי אגדות צ"ל דאח"ך הפקיר אותה ר' אבא דאל"כ לא מצו רבנן ליהנות ממנה דמתנה אינה לשון הפקר ולא נתנה במתנה אלא לרב גידל ומכאן דכל קנסות והפקר שב"ד עושין גם בזה"ז הוא לת"ח ולא לעניי ע"ה עכ"ל וכתב עליו הרב עיון יעקב ואין דבריו מוכרחים דהכא שאני דמעיקרא לא אפקרא רק אדעתא דרב גידל שהיה ת"ח מ"מ הדין נכון בעצמו דת"ח קודם לע"ה עכ"ל. ומ"ש דהכא מרישא לא אפקרא רק אדעתא דרב גדל שהיה ת"ח אינו מחוור דמה שנתנה או הפקירה לרב גדל לא מהני שיזכו התלמידים וכמ"ש מהרש"א עצמו דמתנה אינה הפקר ולא נתנה אלא לרב גדל ומהיכן זכו התלמידים אלא מוכרח דהכא הפקירה אח"ך ר' אבא כמ"ש מהרש"א. אמנם הדבר ברור דאין ראיה מכאן דאפשר דר' אבא נתנה או הפקירה לתלמידים דוקא אחר דרב גדל לא רצה לזכות בה ומשו"ה מתקריא ארעא דרבנן אבל בקנסות והפקר שב"ד עושין סתם מנא תימרא דהוא לת"ח. ועוד יש להרגיש דנראה דהפקר לתלמידים לא יתכן כמו שנבאר:
ומ"ש רש"י הכא הפקר לתלמידים נראה דלאו בלשון הפקר הפקירו ר' אבא לתלמידים דאי בלשון הפקר לא הוי הפקר דקי"ל כבית הלל דסברי פ"ו דפאה דהפקר לעניים אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה. ואין לומר דהא דהפקר לעניים אינו הפקר לאו דלא זכו עניי' אלא אינו הפקר לענין שפטור ממעשר וכדמשמע מדברי המפרשים דהרי תלמוד ערוך בידינו במציעא דף ל' בעובדא דר' ישמעאל ברבי יוסי בהדי ההוא דהוה דרי פתכא דאופי דא"ל לכ"ע הפקר ולך לא אפקירינהו ופריך ומי הוי הפקר כי האי גונא והתנן אינו הפקר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים ומשני דר' ישמעאל לכ"ע אפקירינהו וכו' אלמא לאו לענין פטורא ממעשר לבד אינו הפקר אלא דגם לענין זכיה לא זכו בו עניים. והרב עין יהוסף בשיטתו שם כתב וז"ל צריך להבין דמאי קושיא לפי מה שפירש"י דפליגי אי חייב במעשר וכן פירש הרמב"ם ורבינו עובדיא שם א"כ מאי פריך כאן לא שייך בו מעשר ולכן הוי הפקר אפי' לעניים דוקא עכ"ל. ואני בעניי אומר דרש"י והרמב"ם ורבינו עובדיא אין כונתם דדוקא למפטר ממעשר אינו הפקר אלא ה"ה גם לענין זכיה דכיון דאינו הפקר וחייב במעשר לא זכו בו העניים נמי. וכן כתב בהדיא הראב"ד בפירושו למס' עדיות פ"ד. וכן כתבו מרן בב"י והרב פרישה ח"מ סימן רע"ג דאינו הפקר ואינם זוכים העניים ומייתי לה מהך עובדא דר' ישמעאל ומאי דאתמר עלה בסוגית מציעא הנז' וא"כ הכא אי ר' אבא הפקירו לתלמידים אינו הפקר ואינם זוכים בו וצ"ל דנתנו במתנה וזיכה לרבנן כדין. ומאחר שכן נראה דאם ב"ד הפקירו ממון להוראת שעה כמ"ש בח"מ סי' ב' צריך שיהיה הפקר לכל כדין הפקר. ומיהו בקנסות שקונסין ב"ד אפשר דת"ח קודם לע"ה כמבואר בי"ד סי' רנ"א והיינו אם אין ספק לפרנס כלם כמ"ש שם. [ועיין מה שרמזתי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סוף סי' ב' ע"ש] וידעתי נאמנה שרב מופלג וחסיד קדוש בדורנו ז"ל היה מחלק הקנס לת"ח עניים וגם לצנועים שאינן לומדים ועניים וראיתי סדר החלוקה מכ"י קדש .

לא בא אחר וקדשה וחזרה בה מהו וכו' כתב הרא"ש ה"ה דהוה מצי למבעי בדידיה אלא משום דמתני' איירי בדידה וכו' ועוד דר"ל הוה מודה ביה דדוקא באשה קאמר משום דנתינת מעות לידה חשיב כמעשה להאי לישנא עכ"ל ודקדק הרב עצמות יוסף דהא דחשוב נתינת מעות כמעשה היינו לתירוץ דגמ' אבל המקשן לא הוה מחלק בזה ולדידיה תקשי לבעיין אמאי לא בעי ג"כ היכא דחזר הוא עכ"ד ואפשר לומר דהני תרי טעמי דכתב הרא"ש הם לבעיין ומיהו המקשן לא קשיא ליה על הבעיין אמאי לא בעי ג"כ היכא דחזר הוא דהוה אמר דה"ה דהו"מ למיבעי בדידי' וכו' כמ"ש הרא"ש בטעם הראשון. אמנם אכתי לא אכחד דאיכא למידק מנא הוה ידע הבעיין דתיהוי פלוגתא בדין זה ור"ל אמר יאמר דאינה חוזרת והיה טעמו דנתינת מעות כמעשה עד שכתב הרא"ש דלהכי לא בעי בחזר הוא דבהא מודה ר"ל. ותו יש להעיר לטעמא קמא דישנו בנותן טעם הרא"ש דהו"ל לבעיין לקבוע בעייתו ברישא דמתני' האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פ' והלך וקדשה לעצמו מקודשת לב' ולבעי לא קדשה לעצמו וחזר בו מהו ואמאי נטר עד סיפא דהא גרמא ליה למנקט בעייתו בדידה לטעמא קמא דהרא"ש:
ואפשר ליישב במאי דכיילי קצת מבעלי הכללים דאי אשכחן אמוראי דחד אמר הכי הוה ואידך אמר הכי הוה דח"ו אין שום א' אומר שקר כי אם דובר אמת רק דבצפרא אמר הכי ובפניא הדר ביה ולא נודע הי מינייהו אמר בסוף לזה כל אחד עמד בשמועתו עכ"ד ועפ"ז אף אנו נאמר בהני לישני דסתמא דתלמודא ורב זביד דפליגי במה דברים אמורים אי בהך מתני' וכפ"ז ר"ל דוקא בדאיכא מעשה בנתינת מעות פליג או מחלוקותן אמתני' דעשרה יוחסין וכן היא שנתנה רשות לשליח וכפ"ז ר"ל אפילו בדיבור ודיבור לחוד פליג דתרי לישני נאמרים באמת אלא דבצפרא נחלקו ר"י ור"ל אמתני' דפ' עשרה יוחסין וכן היא שנתנה רשות להשליח וכלישנא דרב זביד ואתותב ר"ל ממתני' דגט ושוב בעי הבעיין בהך מתני' דהכא דאיכא נתינת מעות מהו כיון דאיכא מעשה אלא דרב זביד לא שמיע ליה אלא ההוא לישנא ותו לא וכפ"ז נמצא דהבעיין בהך לישנא קמא לא בעי אלא משום דאיכא נתינת מעות דכמעשה דמי ולהכי לא בעי ברישא דמתניתין לא קדשה לעצמו וחזר בו הוא מהו דהתם דיבור ודיבור הוא וכבר נחלקו בזה ואתותב ר"ל ולא בעי אלא בסיפא דאיכא קצת מעשה. ולטעמא קמא דהרא"ש אפשר לומר דגם בחלוקת חזר הוא מקרי קצת מעשה דהא נתן המעות הוא ליד האשה ולאו דיבור לחודיה הוא וה"ה דהו"מ למבעי בחזר הוא וכו' ולטעם שני לא חשיב מעשה אלא קבלת האשה ואל תתמה על החפץ דאי הכי אמאי חזרו ר"י ור"ל לאותובי כל הני מתניתי ולתרוצי כיון דכבר עמדו בכל זה כלישנא דרב זביד דכבר כתבו הראשונים דהכי הוה אורהייהו דאמוראי למהדר לאותובי ולפרוקי שמא יהיה תרוץ אחר וזמנין דמשכחת הלכה מקופחת ובמילתא בעלמא הויא הלכה רווחת את כל ונוכחת:
ואולם אכתי יש להעיר בלישנא דרב זביד דאמאי הבעיין קבע בעייתו בההיא מתניתין דפרק עשרה יוחסין ולא קבעה ארישא דהך מתניתין דהאומר לחבירו צא וקדש לי וכו' דשני החלוקות הם דיבור ודיבור לחוד. ותו דייק הרב עצמות יוסף דאמאי לא קבע הבעיא ברישא דההיא מתניתין דעשרה יוחסין דקתני מי שנתן רשות(ו) לשלוחו לקדש בתו והלך וקדשה וכו' ע"ש. ואמרתי בזה דרך חידוד לתלמידים דהבעיין בחכמה יסד אר"ש דלפום ריהטא יש לפשוט בעייתו מההיא מתני' דקתני מי שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו והלך וקדשה אם שלו קדמו וכו' ואם אינו ידוע וכו' ואי איתא דמצי הדר ואתי דיבור ומבטל דיבור לישמועי' רבותא ולימא הכי האומר לשלוחו לקדש בתו וחזר בו והלך וקדשה אם חזרתו קדמה אין קדושיו קדושין ואם קדושיו קדמו קדושיו קדושין והוה שמעינן מכ"ש היכא דאב עשה מעשה והלך וקדשה אלא ודאי דאי חזר לאו כל כמיניה דלא אתי דיבור ומבטל דבור. וסבר הבעיין דלאו פשיטותא הוא דאימא דנקט מתניתין בכה"ג לאשמועינן דין אם אינו ידוע שניהם נותנים גט ואם רצו א' נותן גט ואחד כונס ולעולם דבחזרה לחוד סגי. ואכתי היה מקום למפשט מסיפא דההיא מתני' דקתני וכן היא שנתנה רשות לשלוחה והלכה היא וקדשה עצמה וכו' דהו"ל למנקט בחזרה בה לחוד על דרך האמור ודין אם אינו ידוע וכו' הא שמעינן ליה מרישא וגם זה סבר הבעיין דיש לדחות דנקט סיפא אגב רישא וליכא למידק מינה ולהורות זה קבע בעייתו בסיפא דמתני' בא ללמד דכבר עמד במה שיש לפשוט מרישא וסיפא ולא שוה לו ובעייתו במקומה ולכך לא קבע בעייתו בהך מתניתין דהאומר לשלוחו צא וקדש ולא ברישא דמתני' פ' עשרה יוחסין לרמוז ענין זה דלא לפשוט ליה מסיפא דההיא מתני' דאיכא למדחי כדבר האמור. ואגב רהטאי ראיתי להרב ב"ח סי' מ' שכתב דלהרמב"ם והטור הא דנקט פלוגתייהו בחזרה היא לרבותא וכו' דכשחזר הוא אינה חייבת להחזיר לו הקדושין עש"ב ולפי תשובת הרא"ש דמייתי הרב בית שמואל דמוכח מינה דאף כשחזר הוא חייבת להחזיר לו הקדושין ע"ש כפ"ז אין לומר בעד הטור כמ"ש הב"ח דהוא הפך הרא"ש. ותו יש להרגיש על הרב בית חדש דדחיק נפשיה ולא זכר דהרא"ש יהיב תרי טעמי לזה:
ודע דלשון הריטב"א בשמעתין צריך ביאור כי דבריו לפום ריהטא צריכין פירוש מדעיי וסבריי ואני השפל כתבתי ורמזתי במקום אחר מאי דאתחזי לפי קצורי בכונתו וביאור אמרי קדוש ע"ש ודו"ק:

רבה בר חנה יהב זוזי לרב כן היא הגירסא בתוס' ר"י הזקן כ"י וכתב וז"ל היינו רבה בר חנה דריש סנהדרין שהיה חבירו של רב ושניהם ירדו לבבל בימי רבי ול"ג בר בר חנה שהיה רבה בנו של חנה אחיו של ר' חייא כדקרי ליה ר' חייא התם בן אחי אבל רבה בר בר חנה שבכל התלמוד שהיה תלמידו של ר' יוחנן בן בנו של חנה היה כדקאמר בר בר חנה א"נ אביו היה שמו בר חנה עכ"ל:

לא בא אחר וקדשה מהו רב ושמואל כו' מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות דלא למלוה דמי ולא לפיקדון כו' ע"ש. ולכאורה עדיין אינו מובן דהא מ"מ הוי מלוה בשעה שחלין הקדושין לאחר ל' כיון שנתאכלו וע"כ צ"ל כיון דזה גזה"כ שאין אשה מתקדשת רק כשנותן לה ש"פ. וא"כ בנתינה זו שנותן לה עתה מתקדשת אז אחר ל' דדוקא במלוה שהלוה לה מקודם אין בשעת הקדושין נתינה כלל משא"כ כאן מתקדשת לאחר ל' בנתינה שקודם לכן שהי' בעין דאיך מצינו שיהי' דוקא הנתינה בשעה שחלין הקדושין רק דצריך נתינה שתתקדש וכיון שהי' נתינה לקדושין מקודשת אחר ל' באותה הנתינה. אך אי אפשר לומר כן דהא משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' לא קנה דכלתה משיכתו ונימא ג"כ כיון שאמרה תורה דמשיכה קונה איך מצינו שיהי' בשעת חלות הקנין נימא דבמשיכה שמשך אז קונה אחר ל' וכן בקנין סודר וכה"ג. וע"כ דז"א דכל הקנינים שאמרה תורה דקונה הוא כשנעשה בקנין זה שלו אבל כשעושה המשיכה וכה"ג בחפץ של אחר ואינו נעשה שלו כלל איך יהי' זה קנין הא לא משך כלל דכל היכא דאיתא ברשותי' דמרי' איתא וכן בשאר קנינים כנ"ל ולכך לא מהני במשוך פרה זו כו' כיון דבשעת משיכה לא נעשה שלו לא הי' אז קנין כלל כיון דעדיין של המוכר כמקודם. ובשעה שיקנה אותו להיות שלו אחר ל' אז לא עשה קנין כלל כנ"ל. וממילא גם בקדושין כנ"ל דהתורה אמרה כשנותן כסף מתקדשת היינו שנעשית מקודשת ע"י נתינה זו אבל כשעדיין היא פנוי' גם אחר הקדושין לא הוי זה קדושין כלל. וממילא לא הועילה נתינה הראשונה ואחר ל' אז כבר נתאכלו כנ"ל. והר"ן ז"ל כ' דמעיקרא מקני' נפשה על אחר ל' והיינו שמועיל הקנין הנ"ל על אח"כ ואינו מובן דגם בשאר קנינים יהי' מהני על אחר כך אף שכלתה כנ"ל והי' אפשר לחלק בין קנין משיכה והגבהה וכה"ג שהקנין בגופו של חפץ והיינו שעושה דבר המורה שבא לרשותו זה הקנין וכיון שאינו בא לרשותו לא הוי קנין אבל בקנין כסף שהקנין דבר שחוצה לו דבמה שנותן הכסף קונה שייך שכשנותן הכסף קונה עתה החפץ שיהי' אחר ל' שלו וכן בקדושין שייך דמעיקרא מקני' נפשה על אחר ל' כנ"ל. אך גם זה אינו דגם קנין סודר יהי' מהני במה שזוכה בחליפיו יקנה על אחר ל' כנ"ל כמו כסף ולמה אמרינן הדר סודר למארי' וכן בקדושי שטר יהי' מועיל אף בנקרע השטר או נאבד דקנה אז כנ"ל. וע"כ דלא מהני כנ"ל רק שהקנין צריך דוקא בשעה שנעשה שלו ואיך מהני בנתאכלו המעות ואף שתצטרך לשלם כשלא תהי' מקודשת מ"מ הוא רק מלוה אז כנ"ל:

ונראה דהטעם הוא כיון שנותן לה המעות לקדושין והיינו שתהי' מקודשת אחר ל' יהי' המעות שלה מעכשיו ואם תחזור בה ולא תתקדש לא יהי' שלה למפרע. וא"כ שפיר הוי נתינה בשעת חלות הקדושין דאז נותן לה דבר בעין שע"י שמתקדשת נעשה גוף המעות שלה למפרע משעה שנתנם לה שהי' בעין דאם לא תתקדש אינו שלה וגוף המעות שלו למפרע ואף שאכלה אותו אכלה באמת דבר שאינו שלה בגזילה וצריכה לשלם. אבל ע"י הקדושין נעשה למפרע המעות בעין שלה ויש כאן נתינה דבר בעין ואף שעתה אין כאן בעין שנתאכלו מ"מ יש כאן נתינה בעין שע"י הקדושין נעשה גוף הדבר בעין שלה למפרע. דבשלמא כשמקדשה במלוה בין תתקדש או לא כבר גוף המעות שלה וגם אם מקודשת לא נעשה גוף המעות שלה יותר מאם לא תתקדש ואין כאן נתינת דבר בעין כלל. וכן בפקדון כשלא נשתייר שוה פרוטה דרק ע"י הקדושין נפטרת מלשלם מכאן ולהבא כנ"ל ולא מהני משא"כ כאן דנעשה שלה למפרע ע"י שחלין הקדושין. ומדוקדק לשון הש"ס כיון דבתורת קדושין יהבינהו לה והיינו אם תתקדש כנ"ל כי מתאכלה ברשותה מיתאכלה כיון דהוי שלה למפרע כנ"ל משא"כ במשיכה וכה"ג שאין המשיכ' תליא במה שקונה אחר ל' דנימא דאחר ל' נעשה משיכה למפרע דהא ב"כ ובין כך המשיכה כבר נעשית ואין שום קנין בשעה שקונה כנ"ל:

אמנם לכאורה גם בפיקדון בלא נשתייר ש"פ תהי' מקודשת בקיבלה אחריות. דהא אמר ריש המפקיד דבכל פיקדון הוי כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלמני תהא פרתי קנוי' לך מעכשיו ע"ש שמקנה לו גוף החפץ למפרע כשיגנוב וישלם. וא"כ מאי פריך אי דקבל אחריות היינו מלוה ואינה מקודשת בפקדון שיגנוב כו'. הא כיון שמתקדשת בהחוב שיש עלי' מחמת הגניבה וא"כ משלמת הקרן של הגניבה דקדושין אלו הם תשלומין כמ"ש תוס' ריש קדושין. וא"כ במאי שמתקדשת נקנה לה גוף החפץ למפרע משעה שהפקידו או סמוך לגניבה כיון שנגנב ומשלמת כנ"ל. וא"כ לא הוי מקדש במלוה דיש כאן נתינת גוף החפץ בעין דע"י הקדושין קנתה החפץ בעין למפרע בשעה שהי' בעין והוי ממש כמו כאן דאף שנתאכלו מקודשת משום דהוי למפרע נתינה כנ"ל. ואף ש"ש שחייב בגניבה מקני ליה כיון שהיה יכול לפטור עצמו בטענת שקר נאנסה וכה"ג כדאמר התם בש"ס ולמה אינה מקודשת בפקדון שיגנוב כנ"ל. אך י"ל דז"א דתליא הא בהא דבשלמא אם הי' מקדש במלוה מקודשת א"כ נפטרה מהחוב ממילא הוי נתינה למפרע שקנתה החפץ. אבל כיון דבמלוה אינה מקודשת א"כ לא הוי הקדושין תשלומין כלל דהא אינה מקודשת בהחוב וממילא לא קנתה החפץ למפרע ואיך תתקדש דבשלמא כאן שהקנה לה ע"מ שתתקדש שפיר מקודשת דכשמתקדשת קנתה משא"כ התם שהקנה ע"מ שתשלם וא"כ כיון שמקדשה בהתשלומין ולא מהני וממילא לא קנתה כנ"ל. ויש לדחות קצת למ"ש הר"ן ז"ל דיש בלשון מקדש במלוה שהוא מוחל המלוה רק דדעתה אדבר בעין ושייך כנ"ל עדיין ואינו מוכרח:

אך לכאורה להנ"ל קשה גם בקדושי שטר למה לא מהני במקדש אחר ל' ונקרע או נאבד כו'. הא גם בשטר הקדושין הם מה שמקנה לה השטר קדושין דבעינן ספר מקנה וא"כ כיון שמקנה לה ג"כ רק על תנאי כשתהי' מקודשת אחר ל' תקנה נייר השטר למפרע וא"כ ג"כ בקדושין אלו שמתקדשת אחר ל' הוי אז נתינת השטר דאם קנתה למפרע הנייר ויהי' מהני אף בנאבד כמו בכסף דאם לא תתקדש לא קנתה ונאבד שלו כנ"ל:

ולכאורה י"ל למ"ש הפ' דבקדושי שטר בעינן ג"כ נתינה מיד ליד וטלי קדושיך מע"ג קרקע פסול כמו בגט דילפינן קדושי שטר ויצאה והיתה משא"כ בקדושי כסף כנ"ל ע"ש. וא"כ לכך י"ל דבשטר לא מהני בנקרע או נאבד דהנתינה מיד ליד שפיר כלתה כמו משיכה דהנתינה מיד ליד אינה תלי' אם תתקדש או לא תתקדש דבין כך וב"כ כבר הי' הנתינה כנ"ל רק הקנין שהוא קונה הנייר השטר נעשה ע"י שמתקדשת והוי רק טלי מע"ג קרקע דאין כאן נתינה מיד ליד בשעת הקדושין ולכך לא מהני נקרע כנ"ל. משא"כ בקדושי כסף דגם טלי כסף מע"ג קרקע מהני ולא בעי רק הקנין וזה הוי ע"י הקדושין ומהני כנ"ל. אך באמת ז"א דא"כ בשאר קנינים בקרקע וכה"ג למה לא מהני במקנה בשטר אחר ל' ונקרע או נאבד הא התם לא בעי מיד ליד וטלי מע"ג קרקע ג"כ מהני. ועוד דהיכא דבנתינה בא לידה לא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע ע"ש. וממילא יהי' מהני גם בשטר קדושין ג"כ כנ"ל כיון שבא לידה כנ"ל:

אך יש לחלק דבקדושי שטר עיקר הקדושין הם במה שנכתב בשטר שמקודשת היא לו זה הוא הקנין כנ' וא"כ כיון שכתוב בו שתתקדש לאחר ל' א"כ קודם ל' אין כאן שטר קדושין כלל דאין כתוב בו עדיין שתתקדש רק אחר ל' נעשה שטר קדושין ואז כבר נקרע או נאבד כנ"ל ובמאי תתקדש ומאי יועיל מה שנעשה נתינה למפרע הא אז לא הי' מועיל כלל בתורת שטר כנ"ל משא"כ בכסף דשפיר היה מהני אז כמו עתה כנ"ל. ובמ"ש יש לישב הש"ע סי' מ' שהביא יש אומרים כו' דבקדושי שטר אחר ל' לא מהני בנקרע או נאבד ע"ש והוא תמוה דמבואר להדיא בש"ס בגט איכא בינייהו נקרע הגט או נאבד דלא מהני ע"ש וממילא גם בשטר קדושין כן כמ"ש תוס' שם (בגיטין ד' ע"ד) דמאי חילוק. ולהנ"ל א"ש דאין ראי' מגט די"ל דהתם לא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע ולכך לא מהני כלל בנקרע או נאבד דלא שייך לומר דהוי עכשיו נתינה למפרע כנ"ל דהא הנתינה מיד ליד עכ"פ כלתה במשיכה דזה אינו תלוי באח"כ כמ"ש לעיל משא"כ בקדושין להפ' דמהני גם בשטר טלי מע"ג קרקע ממילא י"ל דמהני דהוי עכשיו נתינה למפרע כנ"ל ולכך הביא רק י"א ומטעם הנ"ל:

עוד י"ל דלא מוכח מהש"ס דגט. דהא ריש פ' הזורק פריך הש"ס חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה וכן ביד דעבד הא לית ליה יד לקבל ומשני דגיטו וידו באין כאחת. ופריך גם יד דאשה ומשני ידה גופי' לא קנוי' לי' לבעל. והקשו תוס' ורשב"א הא גם יד דאשה קנוי' לי' למעשה ידי' כמו יד דעבד ותירצו דהא יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך והקשה הרשב"א מה מהני שיכול לומר הא כל זמן שלא אמר הוי שלו כמ"ש הרמב"ם לענין הקדש ע"ש ותירץ דכיון שנותן לה הגט ורוצה שתתגרש ויהי' מיד המעשה שלה הוי נתינה זו עצמו כאומר צאי מ"י למזונותיך ע"ש. והנה לכאורה במגרש לאחר ל' יום קשה קושית הש"ס איך הוי נתינה הא לית לה יד וכאן לא שייך תירוץ הרשב"א דהא כאן בנתינה זו עדיין אינו כאומר צאי מ"י כו' דהא אינו רוצה שתתגרש עדיין ועד אחר ל' יהי' המ"י שלו. וגם תירוץ הש"ס לא שייך גיטו וידו באין כאחת דעדיין לא נתגרשה בנתינה זו עד אחר ל' ולית לה יד עדיין כנ"ל. וצ"ל דמ"מ אחר ל' דנעשה היד שלה הוי אז נתינה דבא הגט מידו לידה אז דקודם לכן הי' בידו דידה קנוי' ליה ואז בא לידה וכמ"ש תוס' בחצר שם דכה"ג לא הוי טלי גיטך מעג"ק ע"ש ולכך מהני כנ"ל. וא"כ א"ש דנקרע הגט או נאבד לא מהני דאיך שייך לומר דהוי אז נתינה למפרע הא ז"א דאז לא היה לה יד כלל ולא הוי נתינה רק כשמגיע הל' יום ואז אין השטר בעולם כנ"ל ולכך לא מהני. אבל בשטר קדושין דהי' מהני הנתינה מיד בשעה שנתן לה י"ל שפיר דמהני גם בנקרע או נאבד דמועיל נתינה הראשונה כנ"ל וכ' רק ליש אומרים כנ"ל:

אמנם לכאורה לטעם הנ"ל דמהני דכסף משום דהוי נתינה למפרע קשה למה הוצרכו התוס' ושאר פוסקים לומר הטעם משום שתצטרך לשלם כשנאבד אם לא תתקדש הוי כאלו בעין ע"ש והא אף אי לא תתחייב לשלם כגון באונס וכה"ג ג"כ יהי' מהני מטעם הנ"ל כיון דהוי למפרע נתינה ואז הי' בעין כנ"ל וי"ל למ"ש הרמב"ם גבי מתנה ע"מ להחזיר דלא מהני מדאורייתא משום דבעינן בקדושין נתינה שיש בה הנאה דוקא אבל נתינה לחוד לא מהני ע"ש וא"כ היכא שנאבד באופן שא"צ לשלם גם אי לא תתקדש א"כ נהי דהוי למפרע נתינה מ"מ הוי נתינה דלית בה הנאה עכשיו בשעה שחלין הקדושין דהא גם אי לא תתקדש תהי' פטור' כנ"ל. ולכך הוצרכו לומר כיון שתצטרך לשלם אי לא תתקדש ואיכא הנאה והוי נתינה שיש בה הנאה כנ"ל. או י"ל הטעם כמו דאמר בש"ס דאי אינה לשכירות אלא לבסוף לא הוי מקדש במלוה דמתקדש בהנאה זו שלא נעשה כלל מלוה עליה משא"כ אי ישנה לשכירות מתוע"ס דכבר הוי מלוה ע"ש וכן כאן כיון דאי לא תתקדש תצטרך לשלם וע"י שמתקדשת קנתה למפרע ואינו נעשה כלל מלוה עלי' היא מקודשת בזה שלא נעשה כלל מלוה עלי' וכמו אי אינה לשכירות אלא לבסוף כנ"ל. או י"ל למ"ש שם הטעם במקדש במלוה משום דאינו מוחל המלוה ואין כאן שום דבר שתקנה המלוה ע"ש וכאן שקנתה למפרע ממילא מקודשת כמו במחילת מלוה כנ"ל. או למ"ש הר"ן ז"ל שם משום דדעתה אגוף הכסף בעין ג"כ א"ש כנ"ל:

איתיבי' ר"י לר"ל ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה והא דיבור ודיבור הוא כו' ע"ש. והרמב"ם ז"ל כ' ביטל עד שלא תרם כו' אם שינה בשליחות שציוה לתרום מן הצפון ותרם בדרום אין תרומתו תרומה ע"ש ותמוה מאוד כמ"ש הראב"ד ושאר פ' חדא הא תירוץ הירושלמי ששינה בשליחות הוא דוקא לר"ל דאין דיבור מבטל דיבור ובעי שינוי משא"כ לדידן דקי"ל הלכתא כר"י דיבור מבטל דיבור ולמה לי' שינוי' ועוד ממ"נ אי הוי שינוי בשליחות אף שלא ביטל כלל לא מהני ואי לא הוי שינוי מאי מועיל מה ששינה יותר מאם לא שינה:

ונראה לישב דהנה בקדושין ריש האיש מקדש מייתי הא דפיחת עשרה או הוסיף תרומתו תרומה ופריך שליחות מנא לן. וקשה דלא פריך מלא הוסיף מאי מהני אי אין שליחות. וי"ל דהא תרומה ניטלת במחשבה וא"כ כשעושיהו שליחות שמה שיתרום הוא יהי' תרומה א"כ הא תורם בעצמו וכיון דקי"ל בתולה בדעת אחרים יש ברירה וממילא אם אמר שני לוגין שיפריש אדם אחר יהי' תרומה הוי תרומה דיש ברירה כנ"ל וא"כ כאן הוי כתורם בעצמו שמה שיתרום השליח יהי' תרומה ואין צורך לשליחות כלל. רק דאם הי' מחמת תרומתו ממילא הוסיף עשרה לא היה מהני דהלא באמת לא רצה זה רק מטעם שליחות יכול לומר בהכי אמדתיך ומהני ולכך פריך הש"ס אהא דפיחת או הוסיף שליחות מנ"ל דכאן צריך לטעמא דשליחות כנ"ל:

והנה גם כאן אם אמר סתם לך ותרום ומה שתתרום יהי' תרומה י"ל דאפשר כוונתו מעכשיו שיהיה תרומה מה שיתרום ומהני דהא יש ברירה כנ"ל וא"כ ממילא אינו יכול לחזור בו ולבטל השליחות דהא נהי דהשליחות בטל מ"מ כשתרם השליח הוי תרומה למפרע וא"י לחזור כמו בכל תנאי דמעכשיו שאינו יכול לחזור דזה הוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה כנ"ל. רק בשינה בשליחות שתרם מן הדרום וכה"ג ואף דבאמת לא הוי שינוי בשליחות דכיון דהשליח סבר דמראה מקום הוא לו ואין קפידא ממילא אף שבאמת לא הוי כוונתו רק קפידא מ"מ לא הוי שינוי בשליחות כמו בפיחת עשרה שיכול לומר בהכי אמדתיך כנ"ל ולכך שפיר יכול לחזור בו דהא מטעם הנ"ל דהוי כתרם הוא במחשבה מטעם זה לא מהני דלענין זה שפיר הוי שינוי דהא באמת לא תרם הוא רק אם יתרום מן הצפון והי' תרומה. וכיון ששינה בכה"ג לא מהני מטעם תרומת עצמו. רק שיועיל משום שליחות דלענין השליחות לא הוי שינוי שיכול לומר בהכי אמדתיך כנ"ל וממילא לענין זה שוב מהני הביטול דדיבור ודיבור הוא ולכך צריכין ב' הטעמים דכיון ששינה ולא מהני מצד תרומת עצמו רק משום שליחות ולכך מהני הביטול משום דדיבור מבטל דיבור דבזה לא הוי מעכשיו כנ"ל. ואף אי נימא דאין כוונתו מעכשיו רק אז כשיתרום השליח יהי' תרומה מ"מ עכ"פ א"ש מה שהקשו על הרמב"ם נהי דפסק כר"ל מ"מ הא גם ר"ל מודה בשליחות דליכא מעשה כלל דדיבור מבטל דיבור ע"ש. ולהנ"ל דלענין תרומת עצמו הוי שוב כהקדישו לאחר ל' דהוי מעשה לר"ל כיון שתורם בעצמו שיהי' אז תרומה כנ"ל. ואף לר"י מ"מ למ"ש הר"ן ז"ל נדרים כ"ט דבאומר שור זה עולה אחר ל' שהקשה הא הדיבור כלתה אחר ל' וכמו משיכה ותירץ כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי נגמר אז ע"ש. כדאמר בש"ס התם ולכך י"ל דגם בתרומה א"י לחזור בו באחר ל' דהוי כמעשה אז רק משום ששינה ולא מהני משום תרומת עצמו רק משום שליחות ומהני הביטול כנ"ל. או י"ל כיון דסתמא תני ומשמע אף אם הי' כוונתו על מעכשיו שיהי' תרומה אם יתרום השליח כנ"ל:

או י"ל דהא לכאורה קשה למה יכול לחזור משום דיבור מבטל דיבור הא חזינן בהקדש וכה"ג שאינו אלא בדיבור ואעפ"כ אינו יכול לחזור בו ולבטל וע"כ צ"ל דדבר שנגמר בדיבור הוי הדיבור מעשה דמה חילוק וא"י לחזור רק בהתקדשי אחר ל' שלא נגמר אז כנ"ל ולכאור' בשליחות הא כיון שאמרה תורה דנעשה שליח בדיבור לבד וא"כ נגמר השליחות מיד ע"י דיבורו שהוא כמותו ואיך יכול לחזור ויהי' כהקדש וכה"ג דג"כ נגמר מיד. ובשלמא לענין גוף המעשה שעושה שליח לקדש יכול לבטל שאינו רוצה עוד הקדושין דלענין זה לא נגמר עדיין שעדיין לא נתקדשה והוי רק דיבור לחוד אבל אם רוצה הקדושין באמת רק השליחות מבטל שאינו חפץ שיהי' שלוחו למה מהני דהא לענין השליחות כבר נגמר בדיבור לחוד שנעש' כמותו לקדש ולמה יוכל לבטל כנ"ל. אך י"ל דלכך יכול לבטל דהא כיון דכשרוצה יכול לחזור בו מגוף המעשה שזה לא נגמר עדיין וא"כ ממילא גם הדיבור של השליחות כלום ולכך גם השליחות הוי דיבור שלא נגמר ויכול לבטלו כנ"ל. אך כל זה בדבר שיכול לבטל גוף הדבר אבל בתרומה שצריך עכ"פ לתרום ואינו יכול לחזור מגוף הדבר שאינו רוצה עוד לתרום רק מהשליחות לחוד ושוב גם השליחות אינו יכול לבטל דהוי שוב נגמר כמו בהקדש דכאן אם לא יוכל לבטל השליחות שוב לא יוכל לבטל כלום ויהי' נגמר מיד. ולכך מוקי דוקא בשינוי כנ"ל ומיושב קושי' א' הנ"ל:

אך י"ל דגם בתרומה יכול לחזור בו שמה שיתרום השליח אינו רוצה שיהי' תרומה דנהי שאינו יכול לומר שאינו חפץ כלל לתרום דמחויב אבל מ"מ יכול לומר שתרומה שיתרום השליח לא יהי' מהני רק יתרום תרומה אחרת וזה שפיר הוי רק דיבור שלא נגמר עדיין לענין שיהי' תרומת השליח תרומה וממילא שוב יכול לחזור רק מהשליחות ג"כ דשוב לא נגמר שבידו לבטל כנ"ל. אך למ"ש דמטעם אמירה לגבוה יועיל ולא יבטל רק גוף השליחות ושוב הוי נגמר דהא אינו יכול לבטל שמה שיתרום השליח לא יהי' תרומה מגוף התרומה דאמירה לגבוה כו' רק מהשליחות והוי נגמר. ולכך כ' דוקא בשינה דלא הוי משום תרומת עצמו שיהי' אמירה לגבוה רק משום שליחות ויכול לבטל כנ"ל ויש לדחות. וגם י"ל דזה תלוי בברירה ואי אין ברירה אינו יכול לבטל שמה שיתרום השליח לא יהי' תרומה כנ"ל כיון שאין הביטול מהני מצד עצמו:

לכאורה קשיא לי למה מהני בהתקדשי לאחר ל' גם בקדושי כסף. הא הר"ן ז"ל נדרים (ד' כ"ט ע"ב) פי' הש"ס שם דבהקדש כיון שהוא בדיבור לבד באומר יהי' הקדש אחר ל' אמרינן דכלה דיבורו דאז ליתי' לדיבור כמו במשיכה משוך ולא תקנה עד אחר ל' כו' משום דאמירה לגבוה כו' ובקדושין מהני משום דהכסף גם אז ע"ש. וקשה דהא נתן הוא ואמרה היא לא מהני בקדושין משום דבעינן דוקא אמירה דידי' עם הנתינה ע"ש, וא"כ למה מהני התקדשי אחר ל' נהי דנתינת הכסף לא כלתה אז מ"מ האמירה. כלתה אז כמו בהקדש וליכא אז אחר ל' רק הנתינה לחוד ולא מהני כיון דכלתה אמירתו ומאי חילוק בין הקדש דסגי בדיבור לחוד או בקדושין דבעי דיבור עם הנתינה כנ"ל. ובשלמא אי הוי אמרינן דנתינה לחוד מהני לקנין הקדושין רק דאמירה בעי להורות שהנתינה הוא לשם קדושין וכמו דקי"ל נתן לה גיטה וקדושי' ולא פירש די' אם דיבר עמה על עסקי קדושי' דכיון שמוכח שהנתינה לשם קדושין מהני ע"ש. הי' שפיר כאן דכיון דאמר בשעת נתינה התקדשי אחר ל' לא שייך כלה דיבורו דהא עכ"פ מוכח שהנתינה הי' לשם קדושין ומהני כנ"ל. אך למ"ש הר"ן ז"ל ריש קדושין גבי תן מנה לפלוני כו' דספיקא הוא דשמא גזירת הכתוב דבעי דוקא אמירה ואל"ה לא קרינן כי יקח ואף שמוכח שהנתינה לקדושין ודוקא דיבר עמה מהני דדיבור זה הוי אמירה ע"ש. וא"כ קשה כנ"ל כיון דכלתה אמירתו הוא כמו בהקדש ולא מהני נתינה לחוד מגזה"כ כנ"ל וצ"ל דהאמירה לא בעי דוקא אז בשעת חלות דגוף הקנין הוי רק הנתינה רק גזה"כ דבעי אמירה ומהני גם האמירה של קודם לכן כנ"ל. אך התוס' רי"ד פ' האומר לקמן כ' דלא מהני באומר התקדשי בפרוטה שאתן לך למחר דבעי דוקא בשעת מעשה ע"ש. ויש לדחות:

הר"ן ז"ל כ' כאן דאם הוא חוזר א"צ להחזיר כסף הקדושין ע"ש. וי"ל דהא לכאורה כיון דמשוך ולא תקנה רק אחר ל' לא קני רק כאן בקדושין מהני שהוא בכסף כנ"ל. ולכאורה איך קנתה היא הכסף הא אינו נקנה לה רק בהגבהה או במשיכה ולענין שתקנה היא הכסף הוי משוך ולא תקנה עד אחר ל' דכלתה וכיון שנתאכלו מקודם לא קנתה דהא אינו מקנהו לה רק אחר ל' דתתקדש וכיון שלא קנתה הכסף ממילא אינה מקודשת וצ"ל דאף שאינו מקדשה רק אחר ל' מ"מ הכסף מקנה לה מעכשיו כשתתקדש אחר ל' יהי' הכסף שלה למפרע מעכשיו ושפיר כשמתקדשת אחר ל' מהני אף שנתאכלו דבמעכשיו לא בעינן עומד בחצירה אז ע"ש. ולכך כ' הר"ן ז"ל שפיר דא"י לחזור בו לענין הכסף דקי"ל במעכשיו א"י לחזור דאם הי' יכול לחזור והיינו שאינו מקנה רק אז אחר ל' לא היתה מקודשת דלא קנתה כנ"ל. וממילא נראה דאם פירש בהדיא שאינו מקנה לה הכסף רק אחר ל' כשתתקדש שוב לא מהני בנתאכלו כנ"ל. ובמ"ש מיושב מ"ש הרמב"ם גבי קדושי שטר וגט אחר ל' שהוא רק בתורת פקדון בידה עד אחר ל' והכא אמר דלא דמי לפקדון. ולמ"ש הטעם דכאן בכסף דהיכא דמקנה מעכשיו מקודשת אף בנתאכלו ממילא מקנה מעכשיו כדי שתהי' מקודשת אף שנתאכלו כנ"ל. משא"כ בשטר או בגט דלא מהני נקרע או נאבד אף שמקנה לה למפרע כמ"ש הפ' ולכך ממילא אינו מקנה לה כלל למפרע דמאי תועלת בזה ושפיר הוי רק פקדון עד אחר ל' רשאי להשתמש וכה"ג כנ"ל:

קשיא הלכתא אהלכתא דהלכה כר"י דדיבור מבטל דיבור וקי"ל דחוזר ומגרש בו. והקשו הא ממ"נ לס"ד הוי לי' למפרך אר"נ גופי' כיון דיכול לבטל ע"כ הדיבור מבטל דיבור וא"כ איך חוזר ומגרש בו כיון שנתבטל ולמה לי' למפרך הלכתא אהלכתא. וצ"ל בדוחק דלס"ד הוכיח מכאן דהלכה כר"י בבתרייתא דדיבור לחוד יכול לבטל כמו שליחות אבל דיבור שיש בו מעשה אינו מבטל ולכך חוזר ומגרש דגוף הגט שיש בו מעשה לא מצי מבטל. אבל עכשיו דאמר הלכה כר"י אף בקמייתא דגם שיש בו מעשה מבטל דיבור פריך שפיר דגם גוף הגט יהי' בטל. ומשני דלא מבטל לי' או דלא מצי מבטל לי' כיון שנכתוב כהלכתו כמ"ש תוס':

ונראה לישב עוד דלכאורה נהי דסבר ר"ל דדיבור לא מבטל דיבור מ"מ נראה דכשחוזר בו לא מהני השליחות. למאי דקי"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אפילו עשאו שליח כמ"ש תוס' וכ' הרא"ש ז"ל הטעם דלא איתרבי שליחות רק היכא שאין חוב לשום אדם אבל היכא דחב לאחר בשליחות זה לא איתרבי כלל שיהי' שלוחו כמותו כנ"ל. וגם בגט כ' בס' נב"י דלא מהני בע"כ ע"י שליח לגרשה כיון דחוב הוא לה אינו יכול לעשות שליח. ואף דבאמת ליתא שם היינו משום דהיא בידו שנתנה לו תורה כח זה ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל הי' פקח בשעה שעשאו שליח ונתחרש לא מהני דגם בשעת עשיית השליחות בעינן שיהי' ראוי לשליחות ע"ש ריש גיטין. וא"כ כאן בנתנה רשות לשליח לקדשה וחזרה בו נהי דאין דיבור מבטל דיבור מ"מ כשחזרה ואינה רוצה בקדושין והוי חוב לה עצמה שוב לא מהני השליחות דלא איתרבי שליחות בכה"ג וכמו תופס לבע"ח בחב לאחרים דלא מהני. ואף דבשעה שעשאתו שליח הי' זכות לה מ"מ כיון שאח"כ נעשה חוב ואז אימעט משליחות הוי כפקח ונתחרש דלא מהני כנ"ל כיון שבשעת עשיית השליח בטל כנ"ל. או י"ל דהחילוק הוא דעכ"פ כשביטלה השליחות ואח"כ חוזרת ורוצה אז אי אמרינן כר"י דדיבור מבטל דיבור ונתבטל לא מהני מה שהיא רוצה אח"כ אבל אי לא מבטל דיבור רק הטעם כנ"ל. וא"כ כשרוצה אח"כ ושוב הוי זכות עתה א"כ הוי כפיקח ונתחרש וחזר ונתפקח דמהני וגם כאן כנ"ל כיון דהוי זכות בשעת עשיית השליחות וגם בשעה שעשאתו שליח כנ"ל. ולכך פריך שפיר דבלא הילכתא י"ל דלכך יכול לבטל משום דהוי חוב להבעל ולא מהני השליחות כנ"ל. ולכך ממילא חוזר ומגרש בו דהוי פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח אבל עכשיו לר"י דהטעם משום דמבטל דיבור פריך שפיר כנ"ל:

התוס' כ' דבפני השליח גם ר"ל מודה דיכולה לחזור ע"ש ולכאורה מאי פריך מהשולח גט כו' הא הגיע בשליח וגם בשלח שליח לבטלו ג"כ כיון דשלוחו כמותו הוי כאלו בטלו בפני השליח. וצ"ל דקושית הש"ס הוא מהא דבראשונה הי' עושה ב"ד ומבטל ממקום אחר דמהני שלא בפניו כנ"ל. או י"ל דקי"ל כל מלתא דלא מצי למיעבד השתא לא מצי משוי שליח. וממילא כיון דשלא בפני השליח אינו יכול לבטל דלא אתי דיבור כו' ממילא אינו יכול לעשות שליח שלא בפניו לבטל בפני השליח דהא לא מצי למיעבד השתא בעצמו כנ"ל. משא"כ בתקנות ר"ג קי"ל דבטלו מבוטל ע"ש ופריך שפיר כנ"ל:

הטעם אינו מובן מאי חילוק בין בפני השליח או שלא בפניו. וצ"ל דודאי כשאינה רוצה בקדושין אלו מה מהני דאין דיבור מבטל דיבור הא מ"מ אין יכולין לקדש בע"כ הא התורה אמרה כי יקח כו' מדעתה. ולכך פי' תוס' היכא שאמרה פעם א' שחוזרת בה שלא בפני השליח ועתה בשעה שקדשה השליח אין יודעין דעתה. מ"מ דחוק דממ"נ אי אמרינן דאף שחזרה בה פעם א' מ"מ עתה היא רוצה א"כ גם חזרה בפניו מהני ויש לחלק. או דעיקר החילוק בין אם חוזרת מגוף הקדושין אז מהני החזרה דאינה מתקדשת בע"כ משא"כ כשחפיצה בהקדושין רק דביטלה השליחות בזה סבר דאין מבטל דיבור כנ"ל והקדושין הם מדעתה כנ"ל:

רש"י ז"ל והגיע בשליח כו' רבותא קמ"ל דלא אמרינן לצעורי' מכוין ע"ש. ואינו מובן למה הביא רש"י ז"ל כאן דברי גמ' הנ"ל. וי"ל דכוונתו דלכאורה לדברי תוס' הנ"ל מוכח להיפך ממתניתין כר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור מדנקיט דוקא והגיע בשליח כו'. והיינו דווקא בפניו דמהני גם לר"ל כמ"ש תוס' אבל שלא בפניו לא מבטל דיבור כנ"ל. דאי כר"י למה ליה והגיע בשליח ולכך הובא דרבותא קמ"ל והגיע דלא אמרינן לצעורי' ואף דרש"י ז"ל סובר דאין חילוק לר"ל בין בפני השליח או שלא בפניו מ"מ הי' מוכח דיש חילוק כדברי תוס' ותירץ כנ"ל:

קשיא הלכתא אהלכתא דק"ל כר"נ דחוזר ומגרש בו לכאורה קשה הא כל הטעם דבטל הוא משום אתי דיבור ומבטל דיבור והדיבור של הביטול מהני וא"כ ממילא שפיר יכול אח"כ לחזור בו שוב מהביטול ג"כ משום אתי דיבור ומבטל דיבור כיון שגם הביטול לא הי' אלא דיבור יכול לבטלו ג"כ כנ"ל. ושפיר חוזר ומגרש בו ומאי פריך. וי"ל דחוזר ומגרש משמע שאינו מבטל הביטול למפרע רק שרוצה עתה לגרש בו ופריך שפיר כיון שכבר נתבטל לא יועיל כיון שאינו חוזר בו כנ"ל למפרע:

או י"ל דהא באמת הקדש ונדרים וכה"ג שאינו אלא דיבור ואעפ"כ אינו יכול לחזור בו ולא אמרינן דיבור מבטל דיבור וע"כ דדיבור שנגמר מיד ודאי חשיב כמעשה רק כאן בשליחות שאינו נגמר יכול לבטל כנ"ל. וא"כ הדיבור של הביטול שזה נגמר שמיד נתבטל שוב הוי מעשה ולא שייך אח"כ לחזור מהביטול משום אתי דיבור ומבטל דיבור כמו בהנ"ל. ואי"ל דא"כ דהוי הביטול מעשה הא לכ"ע מעשה מבטל דיבור ולמה לר"ל לא אתי דיבור ומבטל כו' הא דיבור של הביטול חשיב מעשה. ז"א דלא הוי מעשה רק משום דאמרינן דמהני והיינו לר"י משא"כ לר"ל דאין דיבור מבטל כו' ובאמת אינו רק דיבור לא מהני כנ"ל. ואינו יכול לבטל ולא הוי כלל מעשה כנ"ל:

נהי דבטלי' לשליחותי' דשליח גיטא גופי' כו' ופי' תוס' שאינו יכול לבטל גוף הגט כמו שאינו מועיל ביטול על הכסף קדושין ע"ש. ובאמת להחולקים דמהני ביטול על הגט עצמו קשה כנ"ל מאי הוא מבטל. וי"ל למ"ש הבעה"מ דלכך לא הוי מפי כתבם חתימת העדים משום דהם שלוחים של הבעל והוי מפי כתבו ולכך מהני. וממילא כשמבטל שליחותם שוב בטל גוף הגט דהוי מפי כתבם אינו יכול לחזור ולגרש בו כנ"ל. ומאן דפליג סבר דהא אינו יכול לבטל גם השליחות רק כשעדיין לא עשה שליחותו אבל כשכבר עשה לא מהני כמבואר במשנה וא"כ לענין השליחות של העדים כבר עשו שליחותם ולא מהני הביטול על החתימה כנ"ל:

גמ' ומאי שנא התם. בפ' האיש מקדש: דקתני האומר לשלוחו. צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת מאי שנא התם דנקט לשון שליחות ששלחו לשם כך והכא נקט חברו שלא שלחו לשם כך אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצלה: דסבר. האי משלח לא טרח האי שליח לבקשה לי במקום אחר ולא סמכה דעתיה לשוויה שליח אלא באותו מקום: מראה מקום הוא לו. אם תמצאנה שם קדשנה לי שם ואיני מטריחך למקום אחר ומיהו אם עבד עבד: לא יהבוה ניהליה. לא רצו ליתנה לצורך בנו: ומקשינן איבעי ליה לאודועיה. להוציא עצמו מן מנהג רמאות: באגא דאלימי. בקעה של בעלי זרוע היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם: מהפך בההיא ארעא. מחזר עליה לקנותה: קבליה. קבל עליה סיפר דברי צעקתו לר' זירא: לרגל. כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב: עני המהפך בחררה. מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית: נקרא רשע. שיורד לחיי חבירו: לא הוה ידענא. שרב גידל מתעסק בה: דארעא קמייתא. זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם: ולא מסמנא מילתא. אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון: ארעא דרבנן. הפקר לתלמידים: ואע''פ שנתאכלו המעות. בתוך ל' יום דכי בעו קידושין למיחל ליתנייהו למעות אפ''ה חיילי: לאו למלוה דמו. דנימא המקדש במלוה אינה מקודשת: ולאו לפקדון דמו. דנימא אם לא נשתייר בה שוה פרוטה אינה מקודשת כדאמר בהאיש מקדש (לעיל דף מז.) התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת כו': להוצאה ניתנה. מקמי דניתחלי קידושין וכי אמר לה התקדשי לי בה לאו דידיה היא ולאו מידי יהיב לה אבל אלו לא ניתנו לה להוציאן אלא ע''מ שתתקדש בהן ולהכי כי אכלה דידה אכלה ולכי מטא זמנא מקדש: וחזרה בה. בתוך ל' אמרה אי אפשי בהן: ביטל אם עד שלא תרם ביטל. האומר לשלוחו צא ותרום וחזר ובטלו מלהיות שלוחו או בפניו או שלא בפניו: דכי מעשה דמו. ואע''פ שלא חלו מיד הוי מעשה מיהא לחול אחר שלשים והא דקרי ליה דיבור משום דלאו מעשה ממש הוא: והגיע בשליח. רבותא אשמועינן אע''פ שלא יצא אחריו לשם כך אלא שפגע בו ואמר לו הרי בטל ולא אמרינן לצעורי בעלמא קא מכוין והכי מפורשת בפ' השולח: כל כמה דלא מטא גיטא. ליד האשה לאו מידי הוא: יורדין לידי טומאה במחשבה. כגון גולמי כלים דאמר בהכל שוחטין (חולין דף כה.) כל שעתיד לשוף לשבץ ולגרר ואמר התם דאכתי חסרון מלאכה הוא וטהורים ואם חישב עליה שלא לשוף ושלא לשבץ הביאתו מחשבה זו לידי גמר מלאכה מכאן ולהבא: ואין עולין מטומאתן. משקבלוה: אלא בשינוי מעשה. שיעשה בה מעשה לקלקלם שישברם או ינקבם וכן עד שלא יקבלו טומאה אין עולין מתורת קבלת טומאה שירדו במחשבה זו אלא בשינוי מעשה עד שיתחיל לשוף לשבץ ולגרר:

לקדושי איתתא לבריה. ומיירי דארצויי ארצי קמיה ושתיק דלשוייה שליח אמר לעיל (דף מה:) דלא חציף איניש דמשוי אביו שליח אבל הכא דארצויי ארצי ושתיק איכא למימר דסמיך עליו: עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה כו'. פי' בקונטרס דמיירי בחררה של הפקר וקשה מהא דתנן בשנים אוחזין (ב''מ דף י.) ראה את המציאה ונפל לו עליה או שפירש טליתו עליה ובא אחר ונטלה הרי היא שלו וכן הא דקאמר התם (שם) מי שליקט מקצת הפאה ופירש טליתו עליה מעבירים אותו הימנה ואמאי עני מהפך בחררה הוא ואומר ר''ת דאיסור דמהפך דנקט הכא לא שייך אלא דוקא כשרוצה העני להרויח בשכירות או כשרוצה לקנות דבר אחד וחבירו מקדים וקונה והוי דומיא דרב גידל ומש''ה קאמר דנקרא רשע כי למה מחזר על זאת שטרח בה חבירו ילך וישתכר במקום אחר אבל אם היתה החררה דהפקר ליכא איסור שאם לא זכה בזאת לא ימצא אחרת ומיהו קשה מההיא דפרק לא יחפור (ב''ב דף כא:) דקאמר התם מרחיקין מן הדג כמלא ריצת הדג אע''פ שהוא של הפקר ונראה דהתם היינו טעמא מפני שהוא יורד לאומנתו כי ההיא דקאמר התם (שם) האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה ואוקי בהדיה מצי לעכובי עליה דקאמר ליה דקא פסקת לחיותאי ועוד אומר רבינו מאיר אביו של ר''ת דמיירי בדג מת שכן דרך הדייגים להשים במצודות דג מת והדגים מתאספים שם סביב אותו הדג וכיון שזה פירש מצודתו תחילה וע''י מעשה שעשה זה מתאספים שם סביב ודאי אם היה חבירו פורש הוה כאילו גוזל לו ויכול לומר לו תוכל לעשות כן במקום אחר ומכאן נראה למהר''ר יצחק שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר בביתו כל זמן שהמלמד בביתו שמאחר שהוא שכיר שם ילך המלמד במקום אחר להשתכר שם אם לא שיאמר בעה''ב דאין רצונו לעכב המלמד שלו אבל אם שכר בעה''ב מלמד אחד יכול בע''ה אחר לשכור אותו מלמד עצמו ואינו יכול לומר לו הבעה''ב לך ושכור מלמד אחר דנימא ליה אין רצוני אלא לזה שהרי כמדומה לי שזה ילמוד בני יפה ממלמד אחר:

קידושין נט ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד