קידושין נח ע"ב

אֲמַר לֵיהּ הוּצָאָה אַתְּ אִיכְּסִיף הוּא סָבַר מִשְּׁמַעְתָּא קָאָמַר לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ הָכִי קָאָמֵינָא רַב אַסִּי דְּהוּצָל קָאֵי כְּוָתָ(י)ךְ
נֵימָא כְּתַנָּאֵי הַגּוֹנֵב טִבְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי טִבְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ דִּבְרֵי רַבִּי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי חוּלִּין שֶׁבּוֹ מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר טוֹבַת הֲנָאָה מָמוֹן וּמָר סָבַר טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן
לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן וְהָכָא בִּטְבָלִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן וּבְמַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין וּמָר סָבַר לָאו כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין
וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין וְטוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן וְהָכָא בְּדִשְׁמוּאֵל קָמִיפַּלְגִי דְּאָמַר שְׁמוּאֵל חִיטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַכְּרִי
דְּמָר אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל וּמָר לֵית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל
וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לֵית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי דְּקַנְסוּהוּ רַבָּנַן לְגַנָּב
וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דְּקַנְסוּהוּ רַבָּנַן לְבַעַל הַבַּיִת דְּלָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְשַׁהוֹיֵהּ לְטִיבְלֵיהּ
תְּנַן הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת וּבַמַּעַשְׂרוֹת וּבַמַּתָּנוֹת בְּמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר פָּרָה הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת וְאַף עַל פִּי יִשְׂרָאֵל וּרְמִינְהוּ הַנּוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן דִּינָיו בְּטֵלִים לְהָעִיד עֵדוּתוֹ בְּטֵלָה לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ מֵימָיו מֵי מְעָרָה וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלֶה
אָמַר אַבָּיֵי לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּשָׂכָר הֲבָאָה וּמִילּוּי כָּאן בִּשְׂכַר הַזָּאָה וְקִידּוּשׁ
דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי הָכָא בְּמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר פָּרָה וְקָתָנֵי הָתָם לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ שְׁמַע מִינַּהּ
הֲדַרַן עֲלָךְ הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ
מַתְנִי' הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ מְקוּדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּבָא אַחֵר וְקִידְּשָׁה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מְקוּדֶּשֶׁת לִשְׁנֵי בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן תֹּאכַל בִּתְרוּמָה
מֵעַכְשָׁ(י)ו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּבָא אַחֵר וְקִידְּשָׁה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מְקוּדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן אוֹ בַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה
גְּמָ' הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ תָּנָא מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי אֶלָּא שֶׁנָּהַג בּוֹ מִנְהַג רַמָּאוּת וְתַנָּא דִּידַן הָלַךְ נָמֵי דְּקָתָנֵי הָלַךְ בְּרַמָּאוּת
מַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - ב

אמר ליה רב הונא לרבי חייא בר אבין: הוצאה את! ומפרש לה ואזיל.

הוא - רבי חייא בר אבין - סבר: הוצאה משמעתא קאמר ליה, כלומר: מוצא אתה משמועה זו, ונראה שאינך חכם בה. ^[1]

אמר ליה רב הונא לרבי חייא בר אבין: לא כאשר סברת, אלא הכי קאמינא לך [כך היתה כוונתי]: רב אסי דהוצל קאי כוותיך, [רב אסי מהוצל מפרש כמוך את משנתנו], ו"הוצאה" לשון הוצל הוא.

נימא - אם טובת הנאה ממון או לא - כתנאי היא שנחלקו בדבר:

דתניא: הגונב טבלו של חבירו, משלם לו דמי טבלו של חבירו, כולל את ערך המתנות שבתוכו, דברי רבי.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אינו משלם לבעל הטבל אלא דמי חולין שבו, אבל דמי תרומה ומעשר אינם שלו, אלא של כהן ולוי הם, והם אין יכולים לתובעו, כי לכל אחד יכול לומר: "לא לך אתננה אלא לחבירך".

ומאי לאו בהא קמיפלגי, האם לא כן שחלוקים הם בדין טובת הנאה אם היא ממון:

דמר - רבי - סבר: טובת הנאה שיש לישראל במתנות ממון הוא, ולכן משלם הוא לו אף את דמי התרומה והמעשר. ^[2]

ומר - רבי יוסי ברבי יהודה - סבר: טובת הנאה אינה ממון, ולכן אינו משלם לישראל כלום מן התרומה והמעשר.

ודחינן: לא כאשר פירשת, אלא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, והכא בגונב טבלים שנפלו לישראל מבית אבי אמו כהן עסקינן, ובדין "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין" או לא, הוא דקמיפלגי: ^[3] מר - רבי - סבר: "מתנות שלא הורמו [ביד הסב הכהן] כמי שהורמו דמיין", וזכה בהם הסב להורישם לנכדו שלא יצטרך אלא להפרישם, אבל נוטלם לעצמו; ^[4] ולכן משלם הגנב גם אותם.

ומר - רבי יוסי ברבי יהודה - סבר: "מתנות שלא הורמו [ביד הסב הכהן] לאו כמי שהורמו דמיין", ונמצא שנכדו הישראל צריך לתת את התרומה והמעשר לכהן וללוי, ואין לו בהם אלא טובת הנאה, ולכן אין משלם לו הגנב, כי "טובת הנאה אינה ממון".

ואיבעית אימא: דכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, ^[5] ודכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, והכא במאי עסקינן כגון שגנב טבל סתם מישראל: והכא לא נחלקו אלא לענין התרומה שבטבל, אבל במעשר כולי עלמא מודים שאינו צריך לשלם לו, מאחר ש"טובת הנאה אינה ממון", ולענין תרומה בדשמואל [בדינו של שמואל] קמיפלגי!

דאמר שמואל: חיטה אחת פוטרת את הכרי. ^[6]

מר - רבי - אית ליה דשמואל, ויכול לומר הנגנב לגנב, אני הייתי פוטר את כל הגניבה בחיטה אחת, ולכן משלם לו גם את דמי התרומה. ^[7] ומר - רבי יוסי ברבי יהודה - לית ליה דשמואל, ולכן אינו משלם לו את דמי התרומה, כשם שאינו משלם לו את דמי המעשר.

ואיבעית אימא לפרש את מחלוקתם: דכולי עלמא לית להו דשמואל, וטובת הנאה אינה ממון, ^[8] ומעיקר הדין לא היה לו לשלם אלא דמי חולין שבו.

והכא היינו טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה, שחייב הגנב להחזיר לישראל גם את דמי התרומה והמעשר שבו: משום דקנסוהו רבנן לגנב, שאם לא יצטרך להחזירה לישראל, הרי גם לכהן וללוי אינו צריך להחזירם, שהרי הוא ממון שאין לו תובעים, שלכל אחד יכול לומר: "לאחר אתנם", ונמצא "חוטא נשכר", ולפיכך קנסוהו לגנב שישלם לבעל הכרי.

ואיבעית אימא לפרש את מחלוקתם: דכולי עלמא אית להו דשמואל, ומעיקר הדין היה חייב לשלם על כל פנים את התרומה לישראל, שהרי היה יכול לפטור את הגניבה בחיטה אחת, וזו היא שיטתו של רבי.

והכא היינו טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה, שאינו חייב לשלם לבעל הבית אף את דמי התרומה, משום דקנסוהו רבנן לבעל הבית, שלא ישלם לו את התרומה, משום דלא איבעיא ליה לשהויה לטיבליה [לא היה צריך להשהות את פירותיו כשהם טבולים]. ^[9]

תנן במשנתנו:

המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר פרה, הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל:

קא סלקא דעתין שהוא מקדש אותה בשכר עירוב המים והאפר, ולפיכך מקשה הגמרא: ורמינהו מהא דתנן במסכת בכורות:

הנוטל שכר לדון: דיניו בטלים.

והנוטל שכר להעיד: עדותו בטילה.

והנוטל שכר להזות מי חטאת על הטמא, ולקדש אותם [עירוב האפר במים, נקרא "קידוש"]: מימיו כמו מי מערה הם שהם סרוחים, ואפרו אפר מקלה, כאילו היה סתם אפר הבא מן הדבר הקלוי באש, כלומר: אין הזאתו הזאה ואין קידושו קידוש.

ואם כן מבואר שאינו יכול ליטול שכר, ואם כן במה מקדשה!?

אמר אביי: לא קשיא!

כאן - במשנתנו - הוא מקדשה בשכר הבאה של האפר ממקום למקום, ובשכר מילוי המים. ^[10]

כאן במשנה בבכורות ששנינו שאסור הוא ליטול שכר, היינו בשכר הזאה וקידוש האפר במים. ^[11]

דיקא נמי כאשר פירשנו את משנתנו:

דקתני הכא במשנתנו: "במי חטאת ובאפר פרה" דמשמע שעדיין אינן מעורבין - וקתני התם במשנה בבכורות: "להזות ולקדש ".

ומסקינן: שמע מינה!

הדרן עלך פרק האיש מקדש

הערות

^[1] נתבאר על פי פירושו הראשון של רש"י; ובפירוש שני פירש: "קטיל קני באגמא", והוא לשון זלזול למי שאינו תלמיד חכם, שאינו יודע אלא לקצוץ קנים באגם, והוא מלשון "הוצא ודפנא".

^[2] א. בטעם שנקטה הברייתא "טבלו" ולא "תרומתו" [לפי סלקא דעתין זה], ראה מהרש"א "המקנה" ורש"ש. ב. הרחבה בדין גונב טבלו של חבירו כמה משלם לו, למאן דאמר: "טובת הנאה ממון": א. הריטב"א כתב כאן, דלכאורה אין משלם לו הגנב אלא כפי ערך ההנאה שיש לו בתרומות ובמעשרות; ואולם הסיק הריטב"א לא כן, אלא משלם הוא לו את כל ערך התרומה, ומשום ש"למאן דאמר טובת הנאה ממון חשוב הוא כאילו שלו לגמרי משום ההוא טובת הנאה דאית ליה בגויה, וכדתנן: "המקדש בתרומות ומעשרות [ואפילו ישראל] ", ומשמע דישראל דומיא דכהן דמקדש בתרומה ממש, ולא בטובת הנאה שיש לו בה", [ויש להסתפק, אם לפי מה שהיה סבור בתחילה, חייב הגנב לשלם אף אם אין אנו מחשיבים את התרומות ומעשרות כשלו, ומשום שהפסידו בגניבתו את אותה טובת הנאה, או שמא אף לפי צד זה חיובו הוא משום שהוא חשוב כשלו - וכשם שמצינו לגבי חמץ שמשום "טובת הנאה ממון" הרי הוא חשוב כשלו - אלא שמכל מקום אינו חייב לשלם לו יותר מאשר השויות שיש לו בה] ; ולשון רש"י בד"ה משלם לו דמי טיבלו של חבירו משמע כהכרעת הריטב"א, שהרי כתב: "משלם לו דמי טיבלו, אף דמי תרומה ומעשר", ובפשטות כתב כן רש"י גם לפי הסלקא דעתין שהביאור הוא משום ש"טובת הנאה ממון"; וכן כתב בתוספות רי"ד: "ומר סבר טובת הנאה ממון, פירוש, ואם יאמר לו אני אתן לך כפי טובת הנאה שבהן, אין שומעין לו, שכיון דבר תשלומין נינהו, חייב ליתן לו הפירות כאשר היו", וכן משמע לשון פירוש הרא"ש בנדרים פה א שכתב: "דרבי סבר טובת הנאה ממון, הילכך צריך לשלם לו כל דמי הטבל". ב. ואולם אין שיטה זו מוסכמת, וראה ברמב"ן וברשב"א כאן, שכתבו כפירוש ראשון של הריטב"א; וכן דעת הר"ן בנדרים פד ב. וראה בתוספות בבבא מציעא ו ב [דיבור הנמשך מעמוד קודם] שכתבו גבי תקפה כהן שלא ברשות, שהוא משלם לו רק כפי טובת הנאה שיש לו בו, למאן דאמר "טובת הנאה ממון", וב"קצות החושן" סימן רעה סק"א ד"ה אמנם אכתי, כתב "דאפילו למאן דאמר טובת הנאה ממון, אינה אלא בערך טובת הנאה דאית להו לבעלים חלק, וכמו שכתבו תוספות פרק קמא דמציעא", ומבואר מדבריו ששיטת תוספות כדעת הרמב"ן והרשב"א, [וראה "קהלות יעקב" הנדמ"ח בבא מציעא סימן י]. והנה בגליון הש"ס לרבי עקיבא איגר, כתב, דכן משמע כהתוספות גם ברש"י בבא קמא סו א ד"ה עד שצבעו, והיינו שכתב שם רש"י גבי כהן שחטף ראשית הגז דזכה בו, ולפי מה דמשמע מרש"י בסוגיין שהוא סובר כהריטב"א ולא כהרמב"ן והרשב"א, צריך לכאורה לחלק בין כהן שגנב מתנות כהונה, לאחר שגנב מתנות כהונה מישראל, וצריך תלמוד.

^[3] א. בנדרים פה א, רצתה הגמרא לפרש את מחלוקתם, דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, וחלוקים הם בדין "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין" ואפילו בסתם ישראל, והיינו, דלמאן דאמר "מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין", כי אז משלם לו את דמי טבלו, אפילו אם טובת הנאה אינה ממון, [ויש להסתפק לפי הסלקא דעתין, אם משלם לו כערך חולין, או כערך תרומה, או כערך טובת הנאה שיש לו בה] ; ודוחה הגמרא שאינו כן "ואי טובת הנאה אינה ממון, מה לי הורמו מה לי לא הורמו", ופירש הר"ן: דכיון דטובת הנאה אינה ממון, כי לא הורמו מאי הוי, דהא פתיכי ביה תרומה ומעשר שאין לו בהן כלום"; וכמסקנת הסוגיא שם מוכח גם בסוגייתנו, מדהוצרכו לומר שהמחלוקת היא בשנפלו מבית אבי אמו כהן. אך ראה בפירוש הרא"ש שם, שכתב דגם כוונת הגמרא בסלקא דעתין לא היה אלא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, וראה מה שכתבו התוספות שם], ובר"ן לא משמע כן. ב. לעיל בעמוד א עמד רש"י על הקושיא למה אמרו לעיל בגמרא לפרש את משנתנו "המקדש בתרומות ומעשרות" דמיירי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, ואינה מקודשת משום שטובת הנאה אינה ממון, ולא פירשה בכגון שנפלו לו תרומות ומעשרות מבית אבי אמו כהן, וכתב שם רש"י שאין בזה חידוש. וראה במהרש"א כאן שעמד בסוגייתנו, לפי מה דסלקא דעתין, שיסוד המחלוקת היא אם "טובת הנאה ממון", אם כן למה נקטה הברייתא את מחלוקתם במי שגונב טבלו של חבירו, ולא במי שגנב את תרומתו של חבירו, ראה שם; וכתבו "המקנה" והרש"ש ליישב, דקא משמע לן אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה שאינו משלם לו אלא דמי טבלו משום ש"טובת הנאה אינה ממון", ואין אומרים דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין, וחייב לשלם לו אפילו אם טובת הנאה אינה ממון, וכדקא סלקא דעתין בגמרא נדרים הנזכרת, [וראה ב"המקנה" ביאור סברת הגמרא בהוה אמינא; ומיהו לפירוש הרא"ש אין מקום לישוב זה].

^[4] כי אף המעשר שבו שלו הוא, היות וקנס עזרא את הלויים שיתנו מעשר לכהנים, רש"י; וראה בעמוד א הערה 10 בשם הריטב"א, וראה כאן ב"המקנה" וברש"ש.

^[5] הוא הדין שיכולה היתה הגמרא לומר: דכולי עלמא "מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין", אלא שאם כן תיקשי משנתנו, כי מאחר ו"טובת הנאה אינה ממון" ו"מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין" אם כן למה המקדש בתרומות ומעשרות מקודשת, רש"י; וראה ריטב"א.

^[6] בתוספות רי"ד כתב כאן דבר מחודש, והוא: דבודאי מצוה ליתן לו דבר חשוב שיהא בו כדי נתינה [ראה שם השיעור], אבל מיהו אף על פי שמצותו בכך, אם אינו רוצה לקיים מצוה זו, ותרם חטה אחת מכל הכרי, נותנן ויצא מידי טבלו, אלא שלא קיים מצות נתינה; ו"המקנה" הביא כן בשם הריטב"א; וראה "נודע ביהודה" [יורה דעה מהדורא תניינא סימן רא, שחידש כן מדנפשיה].

^[7] לכאורה ביאור זה במחלוקתם שונה מכל שאר הביאורים [מלבד האחרון שהוא על דרך ביאור זה], כי לשאר הביאורים אינו משלם לו אלא כפי ערך תרומה שהוא פחות מן החולין, [ולביאור ראשון, יש אומרים שאינו משלם לו אלא כפי טובת ההנאה שיש לו בתרומה], ואילו לפי ביאור זה, הרי הוא משלם כפי ערך חולין; [ומיהו לשון פירוש הרא"ש בנדרים פה א הוא: "דרבי סבר טובת הנאה ממון, הילכך צריך לשלם לו כל דמי הטבל", משמע קצת שהוא משלם לו כפי ערך חולין, וצריך תלמוד].

^[8] צריך ביאור: למה לא הזכירה כן הגמרא בהדיא, כשם שהזכירה זאת בשאר הביאורים; שהרי בהכרח לפי ביאור זה "טובת הנאה אינה ממון", שאם ממון הוא למה לא ישלם אפילו לרבי.

^[9] נתבאר בפנים בהנחה שכוונת הגמרא היא: "דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון"; ואין לומר שכוונת הגמרא היא: "דכולי עלמא טובת הנאה ממון", ולדעת רבי משלם לו גם את המעשר, ולרבי יוסי ברבי יהודה אינו משלם לו אלא חולין משום קנס, כך אי אפשר לפרש, שהרי אם כן למה הקדימה הגמרא: "דכולי עלמא אית להו דשמואל", ויש לדחות.

^[10] נתבאר על פי רש"י; והרשב"א כתב דכן משמע גם מהראב"ד בהשגות [אישות ה ג], אך הוא תמה על פירוש זה, כי משמעות המשנה היא, שהוא מקדש אותה בגוף המים והאפר, וכמו מקדש בתרומות ומעשרות; ועוד הקשה, דאם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף האיך הוא מקדשה בשכרזה, והרי הוה לה מלוה [ראה סוגיא לעיל מח]. ולכן פירש: בגופן ממש הוא מקדשה, ואית לה הנאה מנייהו, שאף היא נוטלת פרוטה ממי שצריך להן מחמת טורח הבאתן ומילויין, וכן נראה שפירשו הר"ח והרמב"ם.

^[11] פירש רש"י: שכר הבאת האפר מותר הוא ליטול, כי דבר של טורח הוא, ולא הטילה התורה עליו שיעשה כן, ולכן מותר הוא ליטול שכר; אבל שכר הזאה וקידוש שאין בו טירחה, הרי שכר לימוד מצוה הוא נוטל, והתורה [דברים ד ה] אמרה: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי", ודרשו בגמרא בנדרים לז א, מה אני לימדתיכם בחינם, אף אתם תלמדו בחינם.

פרק שלישי - האומר

מתניתין:

האומר [מי שאמר] לחבירו: "צא [לך] בשליחותי, וקדש לי אשה פלונית". והלך השליח וקדש את אותה אשה לעצמו, הרי היא מקודשת לשני. ^[1]

וכמו כן: ^[2] האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי במעות אלו, והקידושין יחולו רק לאחר שלשים יום", אין האשה מתקדשת לו אלא לאחר שלשים.

ולכן: אם בא אדם אחר וקידש אותה בתוך אותם שלשים יום, הרי היא מקודשת לשני לעולם, היות וקידושי השני תפסו כאשר היתה אשה זו פנויה, וכאשר הגיע זמן חלות קידושי הראשון, אינה מקודשת לו, כי כבר נעשתה אשת איש, ואי אפשר שיחולו בה קידושין אחרים.

א. כשם שכהן רשאי לאכול בתרומה, כך בתן אוכלת בתרומה. וכן אשתו אוכלת, אף אם היא בתו של ישראל.

ב. בת כהן שנתקדשה לישראל, הרי היא כזרה, ואסורה לאכול בתרומה.

ואם היה המקדש השני כהן, הרי היא בת ישראל המקודשת לכהן ותאכל בתרומה, ואף אם המקדש הראשון ישראל הוא, אין הוא מונע אותה מלאכול בתרומה, היות ומקודשת היא לשני, וקידושי הראשון אינם חלים כלל. ^[3]

אבל האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום", הרי אשה זו אינה מקודשת קידושין גמורים עד שיעברו שלושים יום.

ולפיכך: אם בא אדם אחר וקידש אותה בתוך אותם שלשים יום, הרי אשה זו מקודשת ואינה מקודשת לשניהם, כלומר הרי היא נחשבת כמקודשת מספק הן לראשון והן לשני, ובגמרא יתבאר דין זה.

ואם היתה אשה זו בת ישראל המקודשת לכהן, או שהיתה בת כהן המקודשת לישראל לא תאכל בתרומה.

בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, שמא אינם קידושין, ואין כהן מאכיל את אשתו אלא בקידושין ודאיים.

בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה, ואף על פי שבת כהן רשאית לאכול בתרומה, כי שמא קידושיו קידושין, והרי קידושי זר פוסלים את בת הכהן מן התרומה. ^[4]

גמרא:

שנינו במשנה: האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו, מקודשת לשני.

ותנא בתוספתא על דין זה: מה שעשה השליח, אכן עשוי הוא, ורשאי השליח לכנוס את אותה אשה, ^[5] אלא שנהג בו [עם המשלח] ^[6] מנהג רמאות, כי אם היה נוהג בדרך הישרה, היה עליו לומר לו שעתיד הוא לקדש אותה לעצמו ואינו הולך בשליחותו. ^[7]

ותנא דידן [דמתניתין] אף הוא סבור כמו התוספתא, כי "הלך" נמי דקתני במתניתין, הלך ברמאות הוא. ^[8] ופרכינן: מאי שנא הכא [במתניתין] דקתני: "האומר לחבירו ולא קתני "האומר לשלוחו".

הערות

^[1] א. הקשו הראשונים: פשיטא, וכי בשביל שנהג מנהג רמאות, כמבואר בגמרא, לא תהיה מקודשת לשני? ואם המשנה באה לחדש שעשה שלא כהוגן, ונהג במנהג רמאות, אם כן צריך היה התנא לכתוב דבר זה בפירוש! ? ותירצו התוספות והרא"ש: מדובר שבתחילה אמר השליח לאשה שהוא שלוחו של חבירו. ואחר כך, כשהיו עדיין עסוקים באותו ענין [יד דוד] אמר לה: "התקדשי לי". סלקא דעתך אמינא, "לי" דקאמר לה, "לצורך שליחותי" ותתקדש לראשון, קא משמע לן, שחזר בו והתכון לקדש אותה לעצמו, ואף היא היתה יודעת מתחילה שלעצמו הוא מקדשה [ראה ב"מנחת יהודה" שהביא מחלוקת הפוסקים, מה הדין כשהיא אומרת שלא הבינה את כוונתו]. והקשו האחרונים על תירוץ התוספות ממה שאמרו בגמרא: "ותנא דידן הלך נמי דקתני הלך ברמאות הוא". משמע תחילת הליכתו היתה ברמאות, ולדברי התוס' הרי מתחילה עשה כהוגן ואמר לה שחבירו שלח אותו! ? והרשב"א תירץ: סלקא דעתך אמינא היות וחבירו שלח אותו, והוא לא הודיע לה את שליחותו, הרי הוא כמטעה אותה, כי אילו ידעה שפלוני שלחו, לא היתה מתקדשת לשליח. אי נמי, סלקא דעתך אמינא, היות שעשה שלא כהוגן, אף אנו נעשה לו שלא כהוגן ונפקיע ממנו את קידושיו, קא משמע לן, אין כאן קידושי טעות ואין אנו מפקיעים את קידושיו, אף על פי שנהג שלא כהוגן. וראה עוד ב"תפארת ישראל", שהיות והמעשה מצד עצמו אינו איסור, לא שייך לומר כאן, "כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני" [תמורה דף ה]. ב. הא דאמרינן קדשה לעצמו מקודשת כגון שלא קדשה במעות המשלח, דאם כן הוה ליה כמו קדשה בגזל שאינה מקודשת [לעיל יג א], אלא כגון שאמר לו המשלח קדש אותה לי במעות שלך [ראה לעיל ז א רש"י ד"ה הולך מנה] -מרדכי סימן תקכ"ב. וראה עוד ברמב"ם מכירה ז י ומה שכתבו בזה ה"מקנה" וב"תורת אבירים" אות א.

^[2] ברא"ש כתב שהלשון "וכן" מורה שבשני המקרים מקודשת לשני ולא לראשון. ובמהרש"ל כתב דקא משמע לן שגם באשה שנתקדשה קידושין לאחר שלשים ובא אחר וקידשה הוי מנהג רמאות, ראה שם. ולפי משמעות שיטת הרמב"ם [פרק ט הלכה יז] שהשליח ההולך ומקדש לעצמו נחשב כנוטל חררה מהעני המהפך בה [להלן נט א], כל שכן המקדש אשה לאחר שלשים ובא אחר וקידשה, ומיושב היטב לשון המשנה.

^[3] מילתא דפשיטא היא, ואגב סיפא קתני לה - ריטב"א. וראה עוד ברשב"א ו"במנחת יהודה" אות ג.

^[4] הרמב"ן והריטב"א הביאו דברי הירושלמי שאפילו שניהם כהנים לא תאכל בתרומה, ויש לפרש כוונת הירושלמי שאפילו אם אביה כהן וגם אחד משני המקדשים כהן אינה אוכלת בתרומה, מחמת המקדש השני שהוא ישראל, ואין אנו אומרים אין כח בקידושיו להוציאה מחזקתה שהיתה אוכלת בתרומת אביה [ראה מה שביאר ב"מנחת יהודה" סוף אות ד]. ובמהרי"ט וב"פני יהושע" צידדו שאפילו אם שני המקדשים כהנים, אינה אוכלת בתרומה אם בת ישראל היא, ואין אנו אומרים: ממה נפשך "קנין כספו" של כהן היא, כי "כספו המיוחד" לו בעינן [ראה בבא בתרא נ ב]. ואפשר לומר שדוקא אם אביה ישראל אינה אוכלת בתרומה אף על פי שהמקדשים "שניהם כהנים", כי אין בכוחם להאכילה, כנ"ל, אבל אם אביה כהן, אוכלת היא בתרומה מכוחו, ואין קידושיהם מפקיעים אותה מזכות אכילתה כבת כהן, היות וכהנים הם ולא זרים, ראה ב"תורת אבירים" אות י ודוק בלשון רש"י. ולפי זה יתפרש לשון המשנה כך: בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, אף אם שניהם - המקדשים כהנים, היות ואביה ישראל. וכן בת כהן לא תאכל בתרומה אם אחד משני המקדשים הוא ישראל, אבל בת כהן לכהן - אם שניהם כהנים, תאכל בתרומה.

^[5] ולא קונסים אותו שלא יכנוס - ריטב"א.

^[6] ברשב"א משמע שגרס אלא שנהג בה מנהג רמאות, וראה שם בציון 7.

^[7] א. ב"נודע ביהודה" [תנינא אבן העזר סימן עא עב] כתב שהרמאות היא במה שלא קיים את שליחותו, ולא במה שקידש אותה לעצמו, ראה שם וב"תורת אבירים" אות יא. וב"חתם סופר" [בבא בתרא כא ב ד"ה ובקידושין] נראה שהרמאות היא במה שקידש אותה לעצמו. וה"מקנה" [לקמן נט א] כתב שאף אם לא הבטיח השליח לעשות שליחותו, אלא שמע את בקשתו ושתק, הוי רמאי, וראה בהערות שם. ב. הרמב"ם [אישות פרק ט הלכה יז] כתב: העושה שליח לקדש לו אשה, והלך וקידשה לעצמו, הרי זו מקודשת לשליח, ואסור לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע. ובפשוטו משמע בדעת הרמב"ם שאף השליח שקידש את האשה לעצמו נקרא רשע, וכן כתב ה"בית שמואל" [לה כ] אף על פי שבברייתא אמרו שנהג מנהג רמאות ולא אמרו שהוא נקרא רשע. וכתב ה"חתם סופר" [שם] שהרמב"ם למד כן ממה שמבואר להלן נט א שעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא "רשע". אבל לדעת רוב הפוסקים המשלח אינו נחשב כ"מהפך בחררה", ואינו נקרא רשע [וכן כתב בשלחן ערוך לה ט] וב"נודע ביהודה" [שם] כתב שמה שקראו ברמב"ם "רשע" אינו מדין "עני המהפך בחררה", אלא משום שהרמב"ם סובר: "רמאי" היינו "רשע", ראה שם. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הרמב"ם, שהשליח אינו "רשע" ומה שכתב הרמב"ם שנקרא "רשע" מתייחס רק לדברי מקח וממכר.

^[8] כלומר, לשון "הלך" במשנה, מלמד אותנו שהוא הלך בדרך הרמאין. ובאחרונים הקשו הרי לעיל נ א קתני: האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר, ותיבת "הלך" שם אינה מתפרשת בלשון רמאות! ? ותירץ ה"מקנה": שם שייך לשון והלך וקידשה, על הליכתו למקום אחר, אבל במשנתינו אינה הליכה ממש, אלא שהלך אחר דעתו ברמאות. וראה עוד שם וב"עצמות יוסף" וב"פני יהושע".

אמר ליה [לו] רב הונא: הוצאה את [מוצא אתה]. איכסיף [התבייש] ר' חייא בר אבין, הוא סבר: משמעתא קאמר ליה [מן השמועה הזו, אמר לו], שהבין שרצה רב הונא לומר לו: מוצא אתה מדבר הלכה זו. מכיון שראה רב הונא שהתבייש רב חייא בר אבין אמר ליה [אמר לו]: הכי קאמינא [כך אמרתי, לכך התכוונתי]: רב אסי מהעיר הוצל קאי כותיך [עומד בשיטתך], כלומר, התכוונתי לומר "הוצלאה את" — הולך אתה בשיטת איש הוצל.

מציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שיש מחלוקת תנאים] בדבר, ששנינו: הגונב טבלו של חבירו — משלם לו דמי טבלו של חבירו, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים] דמר סבר [שחכם זה, רבי, סבור]: טובת הנאה נחשבת כממון, ולכן צריך לשלם את דמי הטבל כולו, שהם קצת יותר מדמי החולין בלבד, שהרי יש לו גם טובת הנאה — בתרומות ומעשרות, שיכול לתיתם לאיזה כהן שירצה. ומר סבר [וחכם זה, ר' יוסי בר' יהודה, סבור]: טובת הנאה אינה נחשבת כממון ולכן אין הגנב חייב לשלם לו דמי טובת ההנאה שיש לו מהתרומות והמעשרות.

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] טובת הנאה אינה ממון, והכא [וכאן] מדובר בטבלים שנפלו לו בירושה מבית אבי אמו הכהן, ובבעיה האם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין [נחשבות] ורכוש סבו הם, קמיפלגי [חלוקים הם]. מר סבר [חכם זה, רבי, סבור]: כמי שהורמו דמיין [הן נחשבות] והנכד ירש את הקנין הממוני של תרומה זו מסבו הכהן ולפיכך משלם לו הגנב גם דמי התרומה ומעשרות. ומר סבר [וחכם זה, ר' יוסי בר' יהודה, סבור]: לאו כמי שהורמו דמיין [לא כמו שנתרמו הן נחשבות], וממילא חייב הוא להפריש בעצמו, ואין לו בהם אלא טובת הנאה שאינה ממון ומשום כך מחזיר לו הגנב רק דמי חולין.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] כמי שהורמו דמיין [הן נחשבות] וטובת הנאה אינה ממון, ואינם חולקים בישראל שנפלו לו טבלים מאבי אמו כהן, ואולם הכא [כאן] בדברי שמואל קמיפלגי [הם חלוקים]. שאמר שמואל: אפילו חיטה אחת שנותן בתרומה פוטרת מדין תו רה את הכרי כולו, שמן התורה אין לתרומה שיעור כלל.

דמר אית ליה [שחכם זה, רבי, יש לו, הריהו מקבל] את דברי שמואל ולכן צריך הגנב להחזיר לו את כל הטבל, שכיון שאין לתרומה שיעור, יכול הבעלים לומר לו "פוטר אני את תבואתי בחיטה אחת לתרומה וכל השאר הוא חולין". ומר [וחכם זה, ר' יוסי בר' יהודה] לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי שמואל ולכן צריך לנכות מן הטבל שיעור תרומה שהוא לפחות אחד לשישים מהתבואה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא לית להו [לדעת הכל אין להם, אינם מקבלים] את דברי שמואל והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] של רבי, שאף שאין טובת הנאה נחשבת ממון מכל מקום קנסוהו רבנן [קנסו חכמים] לגנב שלא תשאר בידיו התרומה שגנב.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, הם מקבלים] את דברי שמואל וחטה אחת פוטרת את כל הכרי והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] של ר' יוסי בר' יהודה: שקנסוהו רבנן [חכמים] לבעל הבית, משום שלא איבעי ליה לשהויה לטיבליה [היה צריך לו להשהות את טבלו] והיה צריך לתת תרומה מיד.

תנן [שנינו במשנתנו]: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, במי חטאת, ובאפר פרה — הרי זו מקודשת ואף על פי שהוא ישראל. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: הנוטל שכר לדון — דיניו בטלים, הנוטל שכר להעיד — עדותו בטלה, להזות מי חטאת על טמא מת, ולקדש מי חטאת על ידי נתינת אפר הפרה בהם — מימיו נחשבים כמי מערה, סתם מים סרוחים, ואפרו אפר מקלה, אפר שריפה סתם. ואם כן, אם מקדשה במים אלה, הריהו כמקבל שכר עבור מלאכת קודש, וכל ערך המים והאפר בטל, ואין כאן קידושין!

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה] כאן בשכר הבאה ומילוי מי החטאת בכלי, שעבור טירחה זו רשאי לקבל שכר ומשום כך הרויחה על ידו את שכר הבאתם ומקודשת, כאן בברייתא של הנוטל שכר להזות ולקדש, מדובר בשכר הזאה וקידוש עצמם.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] מן הלשון שכך הוא פירוש הדברים דקתני הכא [ששנה כאן] במשנתנו "מקודשת במי חטאת ובאפר פרה" כאשר כל אחד מהם הוא מובדל ועדיין לא עירב המים באפר. וקתני התם [ושנה שם] "להזות ולקדש", כלומר, שמקבל שכר על ההזאה והקידוש. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א משנה האומר לחבירו "צא וקדש לי אשה פלונית", והלך השליח וקדשה לעצמו — הרי זו מקודשת לשני. וכן האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום — מקודשת לשני. וקידושי השני הם קידושין גמורים, ואם היתה המקודשת בת ישראל שנתקדשה לשני שהוא כהן — תאכל בתרומה.

אבל אם אמר לאשה "הרי את מקודשת מעכשיו ורק לאחר שלשים יום יחולו הקידושין" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום — מקודשת ואינה מקודשת לשניהם, מספק, ואם היתה בת ישראל שנתקדשה לכהן, או בת כהן לישראל — לא תאכל בתרומה שכיון שיש ספק בקידושיה, אינה נעשית על ידם כאשת כהן, אבל יוצאת מתורת בת כהן.

ב גמרא שנינו במשנה שהאומר לחבירו "צא וקדש לי אשה ", והלך וקידשה לעצמו — הריהי מקודשת לשני. ומביאים, תנא [שנה חכם אחר בדין זה]: מה שעשה עשוי, שהאשה מקודשת לשליח, אלא שנהג בו מנהג רמאות, שאסור הדבר. ומעירים: והתנא דידן [שלנו] הלשון היתירה בדבריו "הלך" ("הלך וקידשה") נמי דקתני [גם כן ששנה] כוונתו הלך ברמאות, שעשה שלא כראוי.

ועוד שואלים על סגנון המשנה: מאי שנא הכא דקתני [מה שונה כאן ששנה] "האומר לחבירו"

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Huna said to him: You are out [hotza’a]. Rabbi Ḥiyya bar Avin was embarrassed, as he thought Rav Huna told him he was out, i.e., wrong, due to the halakha he stated. Sensing Rabbi Ḥiyya bar Avin’s embarrassment, Rav Huna said to him: This is what I said: You are a Hutzla’a, as Rav Asi, from the town of Huzal, stands in accordance with your opinion.

The Gemara suggests: Let us say that it is parallel to a dispute between tanna’im. The baraita (Tosefta, Ma’aser Sheni 3:9) taught: One who steals another’s untithed produce pays him the full value of the other’s untithed produce; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: He pays only the value of the non-sacred produce that it contains. What, is it not the case that they disagree about this issue: That one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that the benefit of discretion has monetary value, so he must be compensated beyond the value of the non-sacred produce; and one Sage, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds that the benefit of discretion does not have monetary value, and only the non-sacred produce is of value to the owner.

The Gemara rejects this: No, everyone agrees that the benefit of discretion does not have monetary value, and here the case is with an Israelite who came into possession of untithed produce as an inheritance from the household of his mother’s father, who was a priest. And they disagree with regard to the question of whether or not gifts that have not been separated are considered as though they have been separated. One Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that they are considered as though they have been separated, which means that the grandson inherited the teruma itself from his grandfather, so the thief must repay him the value of the terumot and tithes as well. And one Sage, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds that such gifts are not considered as though they have been separated; and the produce is viewed as regular untithed produce, where the Israelite has only the benefit of discretion, which is of no monetary value.

And if you wish, say instead that everyone agrees that the gifts are considered as though they have been separated, and that the benefit of discretion does not have monetary value. The case is not concerning an Israelite who came into possession of untithed produce as an inheritance from the household of his mother’s father; rather, it is concerning regular untithed produce, and here they disagree with regard to a statement of Shmuel. As Shmuel says: By Torah law, even one grain given as teruma exempts the entire heap, since the Torah does not specify a minimum amount for teruma.

As one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Shmuel, so the thief must pay the value of the untithed produce as well, since the owner can say that he would separate a single grain as teruma for the entire heap and the rest would remain non-sacred produce. And one Sage, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, is of the opinion that the ruling is not in accordance with the opinion of Shmuel, which means that when the owner makes his claim he must subtract at least one-sixtieth of the total amount as teruma.

And if you wish, say instead that everyone is of the opinion that the ruling is not in accordance with the opinion of Shmuel; and here, this is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi: Although the benefit of discretion does not have monetary value, and by right should not lead to reimbursement, the Sages penalized the thief. If he did not need to pay for the teruma contained in the produce, he would have been able to keep it, as no priest has the legal ability to demand that the teruma be given specifically to him.

And if you wish, say instead that everyone is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Shmuel, and here, this is the reasoning of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda: The Sages penalized the owner, since he should not have left his untithed produce in that state, and should have separated teruma without delay.

We learned in the mishna: With regard to one who betroths a woman with terumot, or with tithes, or with the gifts given to priests, or with the water of purification, or with the ashes of the red heifer, in all of these cases she is betrothed, and this is so even if the man betrothing her is an Israelite. And the Gemara raises a contradiction to this from the following baraita (Tosefta, Bekhorot 3:5): With regard to one who accepts payment to judge, his judgments are nullified. Similarly, with regard to one who accepts payment to testify, his testimony is nullified. With regard to one who accepts payment to sprinkle the purification water on one who was impure from impurity imparted by a corpse, or to sanctify the purification water by placing the ashes of the red heifer in them, his water is considered cave water, which is generally foul, and his ashes are burnt ashes. Using these items to betroth a woman is analogous to being paid for them, so they should be considered as having no monetary value, and the betrothal should not take effect.

Abaye said: This is not difficult, since here, the mishna is referring to one who betroths a woman with the value of the payment for bringing and filling the vessel with the purification waters, for which one is permitted to accept payment. Performing this act for the woman is comparable to giving her an item of value, since she will not have to pay someone to bring and fill the vessel for her. There, the baraita dealing with one who accepts payment for sprinkling or sanctifying the water is referring to payment for the actual sprinkling and sanctifying.

The Gemara comments: According to this answer, the language of the mishna and the baraita is also precise, as it teaches here, in the mishna, that she is betrothed with the water of purification or with the ashes of purification, which indicates that the water and ashes have not yet been mixed together; and it teaches there, in the baraita: To sprinkle or to sanctify, indicating that he receives payment for the actual sprinkling and sanctification. The Gemara affirms: Learn from it that this is the correct explanation of the mishna and the baraita.

MISHNA: With regard to one man who says to another: Go and betroth so-and-so to me, and the latter went and betrothed her to himself, she is betrothed to the second man. And similarly, with regard to one who says to a woman: You are hereby betrothed to me after thirty days, and another man came and betrothed her within those thirty days, she is betrothed to the second man. This is a full-fledged betrothal, so that if she is an Israelite woman betrothed to a priest, she may partake of teruma.

If the first man said to the woman: You are hereby betrothed to me from now, and only after thirty days shall the betrothal take effect, and another man came and betrothed her within those thirty days, there is uncertainty whether she is betrothed or whether she is not betrothed to each of them. Consequently, if she was the daughter of a non-priest betrothed to a priest, or the daughter of a priest betrothed to an Israelite, she may not partake of teruma. Since her betrothal is uncertain, the daughter of a non-priest cannot be considered the wife of a priest, and similarly a priest’s daughter who is doubtfully married to an Israelite loses her right to partake of teruma as the daughter of a priest.

GEMARA: The mishna teaches that in the case of one man who says to another: Go and betroth so-and-so to me, and the latter went and betrothed her to himself, she is betrothed to the second man. A tanna taught concerning this issue: What he did is done; it is effective and the woman is betrothed to the second man, but he has treated him, i.e., the first man, in a deceitful manner, and it is prohibited to act in this fashion. The Gemara explains: And the tanna of our mishna, when he teaches the apparently superfluous term: Went, also indicates that he went and acted deceitfully.

§ The Gemara asks a question concerning the language of the mishna: What is different here that the mishna teaches: With regard to one man who says to another,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דמר סבר טובת הנאה ממון. פי' ומאי דמי טבלו לפי טובת דמי הנאה שבו שהם דמי חולין שבו לגמרי ודמי הנאת התרומה:

ה"ג רש"י ז"ל ואיבעית אימא דכ"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון. וכן היא גרסתו של ר"ח ז"ל ונסחי דכתיב בהו לאו כמי שהורמו דמיין משבשן דאי הכי מתני' אמאן מהנך תנאי תרמייה.
ואי ק"ל הא דאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ו ע"ב) גבי ירוש' בנו הבכור שנוטל בזרוע לחיים וקיבה ואמרינן עלה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ואוקימנא כר' איכא למימר ההוא תנא סבר לה כותיה דר' בחדא ופליג עליה בחדא אי נמי איבעית אימא קאמרינן כלומר מהכ' ליכא למיפשט דבהא פליגי ואי מההוא אין תפשוט.
וכתב ר"ח ז"ל דאע"ג דאיכא שמעתתא דסלקן דטובת הנאה אינה ממון ק"ל דממון היא דהכי אסיק רבא למתני' דבמסכת נדרים דף פ"ה ע"א בפרק ואלו נדרים דטובת הנאה ממון:

הא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין להעיד עדויותיו בטלין. כל דיניו קאמר ולא זה בלבד קאמר שנטל עליו שכר ומשו' הכי לא קתני אין דינו דין ואין עדותו עדות.
ומפורש בירושלמי פ"ק דסנהדרין כך היא מתנית' החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין ובתוספתא דבכורות כך היא שנויה החשוד להיות נוטל שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדויות שהעיד הרי אלו בטלין ונראה שאינו בכלל הפסולין מדבריהם שהי' צריך הכרזה אלא מעצמם הם בטלין שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זו עדות והחשוד בכך עדויותיו בטלין עד שיודע לך שלא נטל שכר בעדות זו ובכך הוא עדות כשרה אעפ"י שלא עשה תשובה וכן אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד באותו עדות עצמה היו מקבלין הימנו שאין זה פסול לא מתחלתו ולא בסופו אלא שכל זמן שהוא נוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר על מה אני בחנם אף אתה בחנם ואעפ"י שנטל משניהם:

והלך זה וקדשה לעצמו מקודשת לשני. תמיה לן, פשיטא אטו משום שנהג מנהג הרמאין לא תהא מקודשת ואי לאשמועינן שנהג מנהג הרמאין אתא הוה ליה למיתני הכי בהדיא אף ע"ג דקתני והלך ואפשר דמשום סיפא תנא הכי דבעי למיתנא מקודשת לשני ולאו טעמא הוא ואיכא דאמר ס"ד אמינא יהא כמו שלא מדעתה שאלו היתה יודע' שהלה עשאו שליח לקדש' לא היתה מתקדש' לו, קמ"ל:

ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני. מדלא קתני אינה מקודשת לראשון שמע מינה שאם גרשה שני בתוך שלשים חלו קדושי ראשון וכן מפורש בירושלמי לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירש חלו עליה קדושי ראשון לאחר שלשים מת לאחר שלשים או גירש לא חלו עליה קדושי ראשון ועוד אמרו הם שאם מת השני והיה לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי ראשון ומסתברא לן דהשתא דק"ל יבמהשנתקדשה בעניותנו צריכה גט הא נמי צריכה גט מראשון משום דזיקתה אינה מונעת שלא יחולו בה קדושין וירושלמי סבר כרב דאמר אין קדושין תופסין בה דליכא למימר מכיון שהיא זקוקה לאחר אינה מתרצה בקדושין הללו של ראשון דאפי' לרבי יוחנן דאמר חוזרת לא אמר אלא כשחזרה ואמרה כן ומשום דאתי דיבור ומבטל דבור אבל בלא חזרה בדבור ממש לא ועוד דאדרבא ביבום לא ניחא להו לנשי ואם תאמר משעה ראשונה שפשטה ידה וקבלה קדושין חזרה בה, (אי נמי) [א"כ] כשמת שני בתוך שלשים ואין לה יבם נמי לא תהא מקודשת לראשון:

מקודשת לשני בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. תמיה לי למתנא הכי אם התירוה לשני ולא אסרוה מחמת ערוה החמורה היאך יאסרו עליה אכילת תרומה הקלה וכן נמי סיפא דקתני בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל למה לי פשיטא ומצאתי עלה בירושלמי לכן צריכה שאפי' השני כהן ולפי זה אפשר דסד"א כיון שהשני כהן ואביה כהן אין כח בקדושי ראשון להוציאה מחזקתה שהיתה אוכלת ברשות אביה קמ"ל ומשום סיפא תנא רישא:

לימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי כולו כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר טובת הנאה ממון. פירוש ומאי דמי כולו, דמי כל חלקים שבו בין מעשרות שבו בין חולין שבו ולעולם דמי מעשרות לפי טובת הנאה שיש לו בהם, ודמי חולין לגמרי.

הכי גריס רש"י ז"ל: ואיבעית אימא דכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון. ומתניתין בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וכולי עלמא היא, ואיכא ספרים דגרסי מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין, וטובת הנאה אינה ממון. וליתא דאם כן מתניתין אמאן תרמייה, לא רבי ולא ר' יוסי בר יהודה. וכתב ר"ח אף על גב דאיכא שמעתתא דסלקן דטובת הנאה אינה ממון, קיימא לן דממון הוא, דהכי אסיק רבא למתניתין דבמס' נדרים דטובת הנאה ממון גבי מתניתין דקונם כהנים ולויים נהנין לי (פה, א).

מימיו מי מערה. פירוש מים מכונסים ולהזאה מים חיים בעינן, ולא כן פירש רש"י ז"ל.

הא דתנן הנוטל שכר לדון דינו בטלין להעיד עדותו בטלים. מדקתני דיניו בטלים, ולא קאמר אין דינו דין, שמעינן מינה דלא זה בלבד שנטל ממנו שכר בטלה, אלא כל דיניו בטלים, ואפילו אותן שלא נודע שנטל ממנו כלום, והכי איתא בתוספתא דבכורות (פ"ה, ה"ה) החשוד להיות נוטל שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי אלו בטלין. ובירושלמי בפרק קמא דסנהדרין (ה"א) גרסינן כך היא מתניתא החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין, וכתב הרמב"ן נר"ו דנראה דאין צריך הכרזה כפסולי עדות דרבנן דמעצמן הן בטלין, דכיון שלא רצה להעיד לו אלא בשכר, ממילא נתבטלה עדותו, וכיון שהוא חשוד בכך, אנו אומרים שכל עדות שהעיד בשכר העיד, ונתבטלה עדותו, דמה אני בחנם אף אתה בחנם, אבל אם נודע לנו בבירור שלא נטל שכר, עדותו קיימת, ואף על פי שלא עשה תשובה, שאין אנו פוסלין אותו אלא עדותיו מטעם מה אני בחנם וכו', וכן אם נטל שכרו להעיד ואחר כך החזיר ממון לבעלים, וחזר והעיד באותה עדות עדותו קיימת, כמו שאמרנו שאינו פסול לא מתחלתו ולא בסופו, אלא שכל זמן שהוא נוטל שכרו קנסוהו חכמיה לבטל מעשיו, משום דעבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם, ואף על פי שנטל משניהם שאין שם משום הטיה, ושלא בדרך שוחד אלא בשכר דליכא משום לא תקח שוחד כדאיתא בריש פרק שני דייני גזירות.

והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני. יש לדקדק מאי קא משמע לן פשיטא, אטו משום דנהג בה מנהג רמאות לא תהא מקודשת. ויש אומרים דהא קא משמע לן, דסלקא דעתך אמינא יהא כהטעה אותה, שאילו היתה יודעת שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו, קא משמע לן. ואפשר לומר דסלקא דעתך אמינא כיון שנהג בה מנהג רמאות ועשה שלא כהוגן, לפיכך יעשו לו שלא כהוגן, וליפקעינהו רבנן לקדושי מינה, כההיא דיבמות (קי, ב) דאותביה אבי כורסיא ואתא אחרינא וחטפה מיניה, קא משמע לן.
ובתוס' פירשו דהכא בשאמר לה שליח פלוני אמר לי לקדשך לו, ואחר כך אמר לה הרי את מקודשת לי דסלקא דעתך אמינא מקודשת לי לצורך המשלח קאמר, קא משמע לן דאינה אלא לשני, וזה אינו מתיישב לפי לשון המשנה, דאמר אף על פי שנהג בה מנהג רמאות.

ירושלמי (ה"א): לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמו קדשתי והיא אומרת לראשון, השני כאומר לאשה [לעצמי] קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך. אמרה איני יודעת חזקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון, אמרה איני יודעת שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. ופירש הרמב"ם (הל' אישות פ"ט, הי"ח) הוחזק עשאו שליח בעדים לא הוחזק שלא עשאו שליח בעדים, והראב"ד פירש בהשגות לא הוחזק שלא הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים, שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה, אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך, ולאחר שעה קדשה סתם, והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכונתי, כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה. כמי שאמר (לה) לא קידשתיך שהשליח מוחה על ידו, אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה, שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו.

האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כו'. ירושלמי: ר' אבהו בשם ר' יוחנן הרי זה עולה שלשים יום, כל שלשים יום הרי זו עולה, לאחר שלשים יום יצאה לחולין מאליה כו', הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי היא מקודשת, מה בין הקדש ומה בין אשה, מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט, (כריתות) הרי זה גיטך שלשים יום אין זה גט כריתות. אמר ר' יצחק בר אלעאי הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף, אבל אם קדשה בשטר, הואיל ולא למדו כתב קדושין אלא מגרושין, מה גרושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת.
ומסתברא דמקודשת, לפום מאי דאסיקנא בריש פרק המגרש (גיטין פד, א) היום אי את אשתי ולמחר את אשתי בין לרבנן בין לר' אליעזר כיון דפסקה פסקה, כלומר ומגורשת גמורה היא, והרי כאן כריתות, והלכך אף בקדושי שטר כן ור' יצחק דירושלמי סבר דשיורא בגט הוי ואין זה כריתות. והא דאמרינן התם (שם) מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי כו', לאו לאפוקי לגמרי קאמר, כלומר דלית הלכתא כרב נחמן דאמר כיון דפסקה פסקה אלא לרווחא דמלתא תקון הכי, כדי שלא להוציא לעז על הבנים, וכמו שפירש רש"י שם, ושם הארכתי בס"ד.

ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני. פירש הרמב"ן נר"ו מדלא קתני ואינה מקודשת לראשון, שמע מינה דלא פקעי קדושי ראשון לגמרי עד לאחר שלשים יום, ואם גרש שני בתוך שלשים יום או שמת חלו קדושי ראשון לאחר שלשים, והכי איתא בירושלמי (שם) לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גרש חלו קדושי הראשון לאחר שלשים, מת לאחר שלשים או גרשה לא חלו כלל קדושי הראשון. וגרסינן תו בירושלמי (שם) שאם מת השני והיה לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי הראשון, וכתב הוא נר"ו דההיא דירושלמי אתיא כרב דאמר ביבמות (צב, ב) שאין קדושין תופסין ביבמה. והשתא דקיימא לן כשמואל דאמר יבמה שנתקדשה בעניותנו צריכה גט, הא נמי צריכה גט מראשון, משום דזיקתה אינה מונעת קדושי הראשון מלחול.
וכן נראה מדברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ז, הי"א) כדבריו וזה לשונו: בא שני וקדשה בתוך שלשים הרי זו מקודשת לשני לעולם, לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש, ולאחר ל' יום כשיבאו קדושי ראשון מצאו אותה אשת איש. ונמצא הראשון כמי שקדש אשת איש, שאין קדושין תופסין בה ע"כ.
וקשיא לי בהא טובא, חדא דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר לא בא אחר וקדשה וחזרה בה, אתי דבור ומבטל דבור, וכשחזרה בה בדבור, בודאי פקעי קדושי ראשון לגמרי, דאפילו חזרה תוך שלשים יום ורוצה להתקדש לו, אף על פי כן אינה מקודשת, דהא בטלה דבוריה לגמרי, וכדמוכח נמי הא דפרכינן לקמן הלכתא אהלכתא מהא דאיבעיא להו מהו שיחזור ויגרש בו, וכיון שכן כל שכן כשפשטה ידה וקבלה קדושין משני דהוי ביטול אלים טפי, דאיכא מעשה ואתי מעשה ומבטל דבור. ותדע לך דהא גבי מתניתין דבא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני, איפליגו ר' יוחנן וריש לקיש, ואמרו לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים וחזרה בה מהו, דאלמא לכולהו בשבא אחר וקדשה אתי מעשה ומבטל דבור דקמא לגמרי, כי היכי דמבטל ליה חזרתה לר' יוחנן, וכל שכן דלא גריע מחזרת דבור בעלמא, דכל שעמדה וקדשה עצמה אין לך מיאון גדול מזה, וכאותה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי (יבמות קח, א) כיצד היא ממאנת אומרת איני רוצה בקידושין שקדשוני אמי ואחי, ואמרינן התם עמדה וקדשה עצמה מאי, ואסיקנא דהן הן קדושיה הן הן מיאוניה.
ועוד דאמרינן לקמן גבי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת, אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים יום, ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים, מראשון ומאחרון צריכה גט, מאמצעי אין צריכה גט, מה נפשך אי תנאה הוי דקמא קדושי דהנך לאו קדושי, ואי חזרה הוי דבתרא קדושי דהנך לאו קדושי, אלמא מדקאמר אי חזרה הוי קדושי קמא לאו קדושי משמע, דנתבטלו קדושי ראשון לגמרי משעת קדושי שני ולא שיהיו תלוין קאמר.
ועוד דאמרינן לקמן (שם עמוד ב) מקודשת לשני אמר רב מקודשת לשני לעולם ושמואל אמר מקודשת לשני עד שלשים יום לאחר שלשים יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון. ויתיב רב חסדא וקא קשיא לי קדושי שני במאי פקעי, ולא אשכח בה פירוקא עד דאמר ליה רב יוסף דאסיפא אתמר, ואם איתא מאי קשיא, לימא דכשפשטה ידה וקבלה קדושין משני לאו חזרה גמורה היתה, אלא שאם מת ראשון או חזר בו תוך שלשים יום שתהא מקודשת לשני, הא כל שלא חזר בו ולא מת ראשון תוך שלשים יום מקודשת לראשון ופקעי קדושי שני, דהא לא בטלה קדושין לגמרי בקבלת קדושי שני, כי היכי דלא בטלה אותם אם מת או גירש שני תוך שלשים, אלא משמע דכל שפשטה ידה וקבלה משני נתבטלו של ראשון לגמרי, ולעולם אינה צריכה ממנו גט, ואם מת שני או גירש צריכה קדושין מראשון, והא דלא תני במתניתין ואינה מקודשת לראשון לאו קושיא, כיון דקאמר מקודשת לשני ממילא אינה מקודשת לראשון, דאי לא כן רישא דקתני והלך הוא וקדשה לעצמו מקודשת לשני ולא קתני ואינה מקודשת לראשון מאי דייקת מינה, דהתם ליכא למידק מינה שאם מת או גירש שני שיהא מקודשת בראשון, וההיא דירושלמי אתיא דלא כגמרין.

בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. לומר שהיא מקודשת לשני לגמרי, ואין כאן חשש משום קדושי ראשון שתהא מקודשת לשני לחומרין בלבד.

לימא כתנאי הגונב טבלו כו'. מאי לאו בהא קמיפלגי דמאן דאמר משלם דמי טבלו כלו סבר טובת הנאה כממון גמור של בעלים חשיב. ומ"ד דמי חולין שבו סבר טובת הנאה אינם ממון הילכך אין לו בו אלא דמי חולין וכהנים נמי לא מצו תבעי דמדחי לכל חד וחד מנייהו ואפשר דלמ"ד טובת הנאה ממון דמי טבלו דנקט היינו דמי חולין לגמרי ודמי טובת הנאה של תרומת ומעשרות. א"נ דלמ"ד טובת הנאה ממון חשוב הוא כאלו כלו שלו לגמרי משום ההיא טובת הנאה דאית ליה בגויה וכדתנן המקדש בתרומות ומעשרות ומשמע השתא דומיא דכהן דמקדש בתרומה ממש ולא בטובת הנאה שיש לו בה וכן עיקר:

ה"ג ואב"א דכ"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה א"מ וכן גרס רש"י ז"ל ופירש"י ז"ל דהשתא לא מוקמינן לה בישראל שנפלו טבלים מביס אבי אמו כהן אלא בתרומה דנפשיה מוקמי' לה וא"כ לא היו צריכין השתא לטעמא דמתנות שלא הורמו אי כמו שהורמו דמיין או לא כלל וכיון דנים כמו שהורמו או כמי שלא הורמה הוה אתיא שפיר אלא דניחא לן לגלויי דמתני' היינו משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין כדאוקים לעיל תדע דהא מצינן לפרושי מתני' נמי בישראל שנפלו לו טבלים: הכא בדשמואל קא מפלגי דלא עבדינן הכי משום דא"כ מתני' אמאן תרמייה דהא מתני' פתרי' אלא או מטעמא דטובת הנאה ממון או מטעמא דמתנות כהונה שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכ"ג רש"י וכ"ג ר"ח ז"ל ואי קי"ל דהא בפ' יש נוחלין תניא גבי בכור ונוטל בזרוע ולחיים וקיבה ואוקימנא דקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין וההיא מתני' אוקים כר' דקתני שנוטל בשבח נכסים ששבחו לאחר מיתת אביהם והיכן אמרינן הכא דרבי ס"ל כמי שהורמו דמיין. ואיכא למימר דמתניתין דהתם לאו רבי היא אלא תנא אחרינא דסבר כרבי לענין שבח ששבחו נכסים ופליגי עליה במתנות שלא הורמו. א"נ דאנן הכי קאמרינן הכא דאפשר דס"ל לרבי בעלמא דמתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין אבל ממתני' דהכא ליכא למשמע מינה ועם זה הכל מתורץ יפה כתב ר"ח ז"ל דאע"ג דאסקינן הכא דלכ"ע טובת הנאה אינה ממון אנן כרבא קי"ל דהוא בתרא דאסיק במסכת נדרים פ"ד דנדרים דטובת הנאה ממון וכן פסק רבינו הרמב"ן זצ"ל הילכך לרבא מתני' אתיא כפשוטה בתרומות ומעשרות שלו:

הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותו בטלה. פירוש ואפילו נטל שכר משניהם ושלא בתורת שוחד כלל דקנסוה רבנן משום דעבר על מה אני בחנם וגרסי' בירושלמי כך היא מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון כלומר דמסתמא כל דיניו בטלין מכיון דחשיד שקבל שכר בדין א' או בעדות א' וכן אמרו בתוס' הנוטל שכרו לדון כל הדינין שדן וכל העדות שהעיד הרי אלו בטלין והיינו נמי דלא תנן דינו בטל אלא דיניו בטלים וכתב רבינו הגדול שאם החזיר השכר חוזר ומעיד באותה עדות דכיון דלאו פסולא אחרינא הוה אלא משום קנסא מכיון דאהדריה לאגרי' וחזר והעיד תחלתו וסופו בכשרות ומהאי טעמא נמי כל שנודע לך שלא נטל שכר על אותו דין או אותה עדות מעשיו קיימין שאינו פסול לעדות עד שתפסלנו עד שיחזור בתשובה לגמרי אלא כל עדות ודין שלא נטל עליהם שכר כשרים ואינו נפסל אלא במה שנטל שכר או במה שהוא ספק אם נטל אם לאו והתם מיפסל ולא בעי הכרזה כשאר פסולי עדות דרבנן דכיון שהיה יודע שלא היה לו ליטול שכר והוא היה יודע לו עדות ולא רצה להעיד אלא בשכר אין זו עדות כלל ומאליה בטלה עדותו כמאן דליתא כלל ואפשר שאין עדות כשרים נפסלת מפני צרופיו ובכלן לא אסרו שכר אלא במי שאינו בטל ממלאכתו אבל שכר בטילתו הוא נוטל וכדתנן בסיפא דהך מתניתין בבכורות ובכל נותן לו שכרו כפועל ופירש אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה וגרסי' בירושלמי חד בר נש אזיל מידון קמי רב הונא אמר ליה אייתי חד בר נש דיסוק תחותאי לדיקלא רב הונא הוה ידע סהדי לחד בר נש אמר ליה איתא אסהיד עליו אמר ליה הב לי אגר' ותני כן נותנין לדיין שכר בטילתו ולעד שכר עדותו ובגמ' דילן נמי איתא בפ' שני דייני גזירות:

לפיכך ציבור שקובעין דיין או עדים להיות מזומנים לכל הצריכין מותר לקבוע לו שכר משל ציבור שהרי הם צריכים להיות בטלים מכל עסקיהם כדי שיהו מזומנים לכל וכדאמרי' התם הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא א"כ היה מומחה לרבים כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל שכרו ארבעה איסרות בבהמה דקה וששה בבהמה גסה בין תם בין בעל מום וכ"ש שכר טבחים ובודקים שהוא מותר דהנהו פועלים נינהו ולאו שכר הוראה הוא אלא שכר פעולה ועדיף משכר הבאה ומלוי דשרי וזה מבואר ונכון:

להזות ולקדש מימיו מי מערה. פירש"י ז"ל דהוו להו סרוחים ואין צורך דבלאו הכי נמי מיפסלי אפי' היו צלולים משום דהן מכונסים ובעי' מים חיים:

אמר אביי לא קשיא מתני' בשכר הבאה ומלוי. פי' דהוי אגר טירחא ופעולה ולאו אגר הוראה ומצוה וה"ה בעדות ודין כל כי האי גוונא כגון שכר הליכה וכיוצא בהן. ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דהוי שכר הוראה ומצוה ואסירי וכ"ת ואפי' הוא מתני' בשכר הזאה וקידש נהי דדינו בטל ומימיו מי מערה מ"מ כיון שנטל שכר זכה בו הא ליתא דכיון דאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול עליו שכר דהא לא עבד ולא מידי ובמאי כו' מיקדשא ליה דהא לא אהנייה מידי:

דיקא נמי דקתני במתני' דהכא במי חטאת ואפר חטאת. פי' ומדקתני מי חטאת באנפי נפשיה ואפר חטאת באנפי נפשיה מכלל שעדיין לא נתערבו וליכא קידוש והזאה שהקידוש הוא נתינת האפר לתוך המים חיים ולהזות בו אחר כך. והכי קתני להזות ולקדש ש"מ:

פרק שלישי
האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני וכ"ת מק"ל פשיטא דאי לאשמועי' שהלך במנהג רמאות הא הוה ליה למתני הכי בהדיא טפי ולא למסמך אמאי דקתני והלך איכא למימר דסד"א דהוא בהטעה דאמרה ליה אלו ידענא דפלוני עשאך שליח לקדש אותי לא הוה מקדישנא קדושי טעות קמ"ל. א"נ דסד"א דכיון שעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה כדאשכחן ביבמות פרק ב"ש בההיא דאיקדשא כשהיא קטנה וכי גדלה אותבוה אבי כורסייה ואהדרוה ואתא איניש אחרינא חטפא מיניה ואמרי' דלא אצרכוה גיטא מבתרא משום דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה והוה אמינא דליעבד הכי בהא קמ"ל:

וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה תוך ל' יום מקודשת לשני. פי' מדלא קתני שאינה מקודשת לראשון שמעי' דלא פקעי קידושי ראשון לגמרי ולא חזרה מיניה לגמרי ואם גרשה שני או מת תוך ל' יום חיילי' עליה קדושין וכן מפורש בירושלמי לפיכך אם מת השני או גירש תיך ל' יום חיילי' עליה קדושין לאחר ל' יום מת לאחר ל' יום או גירש לא חלו עליה קדושי הראשון דכל כמה דלא פקעי קידושי שני תוך ל' לא חלו קידושי ראשון עוד אמרו שם שאם מת תוך ל' והיה לו אח מכיון שלאחר ל' יום היא זקוקה ליבם לא חלו עליה קדושי ראשון אלא א"כ חלץ יבם תוך ל' יום ולאו משום חזרה הוא שמתרצה ביבם וחזרה מקדושי ראשון דא"כ כ"ש שהיה לנו לומר כן שחזרה בה כשקבל קידושי שני דהא איתתא טפי ניחא לה בקידושי שני מיבום של זה דאיתתא מסתמא לא ניחא לה ביבום אלא ודאי דקידושין וכ"ש זיקא לא חשיבה חזרה כלל ואפי' כר' יוחנן עד שתחזור בה בפי' אלא משמע דבירושלמי סברי לה כרב דאמר ביבמות היבמה אין קדושין תופסין בה וכיון שכן לא חיילי בה קידושי ראשון אבל לדידן דקי"ל כשמואל דאמר בעניותנו צריכה גט הא נמי צריכה גט מראשון משום דחזקתה אינה מדעתה כדי שלא יחולו בה קידושין וזו שיטת רבינו הרמב"ן זצ"ל:

ויש מן החכמים שדוחים זה הירושלמי ואמרי דודאי חזרה הוי ולא חיילי בה קידושי ראשון לעולם ושיטת הירושלמי אתיא למאן דמתני לה בגמ' לפלוגתא דרב ושמואל אהאי רישא דמתני' ואליבא דרב דאמר לאחר ל' יום פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון והא דחינן לה בגמ' דילן ואוקימנא פלוגתייהו דרב ושמואל אסיפא ולדידי מסתבר דאדרבה מהתם סייעתא להאי שיטתא דירושלמי דהא בלישנא קמא הוה אמר רב לאחר ל' יום פקעי קידושי שני ממילא דלא אירציא ליה אלא בעודה פנויה וגמרי קידושי ראשון ואנן לא אקשי' להאי סברא דרב אלא מאי דקאמר דפקעי מאיליהן קדושי שני ואקשי' קדושי שני במה יפקעו דהא כל קידושי דחיילי כלל א"א דפקעי כלל בלא גט ובלא מיתה אבל לא קשיא לן מאי דקאמר דגמרי קידושי מדלא פרכינן לה נמי ש"מ דכל היכא דפקעי קידושי שני תוך ל' יום כגון במיתה או גירושין ודינן ליה לרב דגמרי קידושי ראשון כנ"ל:

בת ישראל לכהן כו'. תאכל בתרומה הא ודאי פשיטא דכיון שלא אסרוה לשני ערוה החמורה היאך יאסרו עליה אכילת תרומה הקלה אלא משום סיפא נקט לה דקתני מקודשת ואינה מקודשת לשניהם בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה דבת ישראל והשני כהן לא תאכל בתרומה שמא מקודשת לראשון שהוא ישראל ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אשמועי' מאי דפרישו בירושלמי דאפי' שניהם כהנים פי' או אביה וראשון או אביה ושני סד"א אין כח בקידושין האחר להוציאה מחזקתה שהיתה אוכלת בתרומת אביה קמ"ל:

גמרא מה שעשה עשוי. פי' ולא קנסינן ליה שלא יכנוס והיינו דקמ"ל תנא תוספאה אלא שנהג בו מנהג רמאות פי' ואע"ג דעבר משום מצוה ותנא דידן רמיז לה דקתני לישנא יתירה והלך לומר הלך ברמאות הא דאמרי' אדהכי והכי הדרי בהו משום דהאי בזוג שני הוי דאלו זוג ראשון האמר שמואל בת פלוני לפלוני אפי' מעבר לים ומיהו אפילו בזוג ראשון משכחת לה ושמא יקדמנו אחר ברחמי כדאיתא התם:

הגונב תרומות שהופרשו לישראל אינו משלם תשלומי כפל שהרי טובת הנאה אינה ממון וכן הדין במעשר הא אם התרומה שלו כגון שנפלה לו מבית אבי אמו כהן ויכול למכרה משלם תשלומי כפל שהתרומה בכלל רעהו היא והגונב טבלו של חברו משלם כפל בכל דמי הטבל ואף בדמי התרומה המעורבין לשם ולא סוף דבר כשהתרומה שלו כגון נפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן אלא בטבל שהוא שלו מעיקרא שאף הוא אומר לו פוטר הייתי עצמי בחטה אחת ואף לענין מעשר כן שאע"פ שאינו פוטר בו את עצמו בפחות משיעורן מכל מקום לא חלקו בדיניהם או שמא קנסו לגנב לפרוע כפל בכלו אחר שלא הופרש:

הנוטל שכר לדון דיניו בטלים אלא אם כן אגר בטילה על הדרך שיתבאר באחרון של כתבות וכתבו חכמי הדורות שלא סוף דבר באותו דין אלא כל דיניו וזהו שלא אמרו אין דינו דין אלא דיניו בטלים וכן הדין במה שאמרו שאם נטל שכר להעיד עדותו בטילה שעל כל העדיות נאמר ונראה לי בדבריהם כל הדינין וכל העדיות שמאחר נטילת השכר ואילך והטעם שיש לחוש שאף הוא אינו מעיד כן אלא בשכר הא כל שנתברר שלא נטל שכר כשר ואף הם כתבו שאם החזיר הממון שהעידו עליו לבעלים וחזר והעיד באותה עדות מקבלין הימנו שאין זה פסול לא בתחלתו ולא בסופו אלא שמתורת קנס על שעבר על מה שאמרו מה אני בחנם וכו' כדאיתא בבכורות פרק עד כמה נתבטלו דיניו ועדויותיו וכן כתבו שאין אלו צריכין הכרזה כשאר פסולי עדות של סופרים אלא שהעדות בטלה מאליה הואיל והיה יודע לו בעדות ואינו רוצה להעיד אלא בשכר:

נטל שכר להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה:

והמקדש נמי חטאת ובאפר פרה כבר ביארנו דינו במשנתנו:

ונשלם הפרק ת"ל:

האומר לחברו וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שזה הפרק אמנם הוא בא לבאר החלק השלישי בענין המקדש על תנאי על אי זה צד צריך לקיים תנאו ועל אי זה צד אין תנאו כלום ומי שנולד לו ספק בקדושין אם קדש אם לא קדש או מי קדש וכיוצא באלו הענינים על אי זה צד דנין בו וכן ביארנו שיתגלגל בו קצת החלק השני בענין מי שנזדמן אי זה טעות בקדושיו וכן שיתחיל לבאר בו קצת החלק הרביעי בענין מקום שקדושיו עבירה או במקום שאין קדושיו תופסין כלל מהו דין התולדות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון במה שנתגלגל בו מהחלק השני במי שנזדמן איזה טעות או מחלוקת בקדושיו כגון שהיה סבור שהיא כהנת והיא לויה וכיוצא בזה או שזה שלחו לקדש לו וקדש לעצמו או שקדשה אחד לזמן כגון לאחר שלשים יום או מעכשו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך הזמן או שקדשה לזמן שאינו כגון לאחר שאתגייר וכו' כיצד דנין בכל אלו השני לבאר המקדש על תנאי כיצד דנין בו ועל אי זה צד אנו דנין את התנאי שנתקיים ועל אי זה צד דנין שלא נתקיים השלישי לבאר הספיקות הנולדות הן לאב בקדושי בתו הן לאשה או לאיש בקדושין שמזה לזה או המחלוקות שאירעו ביניהם בענינים אלו הרביעי לבאר במקום שהקדושין עבירה או שאין תופסין כיצד דנין בתולדותיהן ר"ל אי זה מהם תולדותיהם כיוצא בהם ואי זה כיוצא באמותיהם ואי זה ממזר ואי זה פגום:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר עניני החלק הראשון ובפרט לבאר במי שחברו הרשהו ושלחו לקדש לו וקדש לעצמו והוא שאמר האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני אמר הר"ם אמר חבירו ולא אמר שלוחו שהוא ואפי' היה אוהבו אשר לא ירמהו כאשר רמהו מה שעשה עשוי ואמרו מקודשת לשני (ולא אלא) שישאנה כאשר ירצה בין בתוך שלשים יום או אחריהם:

אמר המאירי מקודשת לשני ואינה צריכה גט כלל מן המשלח אע"פ שיש לומר שאלו היתה היא יודעת בשליחותו היתה רוצה בשל משלח ונמצא הוא שהטעה ופירשו בגמרא שמה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ואף משנתנו כך היא שזה שאמרו בה והלך פירושו שהלך ברמאות:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כשם שאמרו בקדושין שכל כיוצא בזה מנהג רמאות הוא כך הדין והענין בדיני ממונות שאם נתן לו אחד מעות לקנות לו קרקע והלך וקנה לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ומה שאמרו בתלמוד המערב שבפרק נשך הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצה שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח מוציא הימנו על כרחו איפשר שבזו לא הזכיר שקנאם לעצמו אלא שקנה סתם ומכל מקום אם היתה כונתו לקדש בשביל המשלח ולא רצתה האשה והוא קדשה לעצמו אין כאן רמאות ואע"פ שלא הודיעו מקודם שמא חשש בין כך ובין כך שיקדמנו אחר ולא סוף דבר בזווג שני שלא נאמר בו ענין בת פלוני לפלוני אלא אף בזווג ראשון שנאמר בו ענין בת פלוני לפלוני שאין אדם סומך על דברים אלו שלא להשתדל במה שצריך לו ועוד שהרי כבר אמרו במו"ק י"ח ב' במקומו שמא יקדמנו אחר ברחמים וכן בדיני ממונות אם היה דעתו לקנות לחברו כמו שהתנה ולא רצו למכור לו ונהגו לזה כבוד או שבחרו במצרנותו והלך וקנה לעצמו אין בזה רמאות ואע"פ שלא הודיעו מקודם שמא יקדמנו אחר:

לא סוף דבר בשנתן לו חברו מעות לקנות לו וקנה לעצמו שהוא מנהג רמאות אלא אף כל שראה חברו מחזר באיזה דבר לקנותו והוא מקדמו בסתר ולוקחה הרי זה רמאות וכן אם ראהו מהפך ומחזר בחררה לזכות בה מן ההפקר או להיות בעל הבית נותנה לו והוא מעביר לו את הדרך ומקדמו הרי זה רמאות ומדת חסידים ותלמידי חכמים לכל שאירע להם כך שיחזירה שני לראשון ואם היה זה שמחזר אחריה תחלה עני הרי זה שאינו רוצה להחזירה לו נקרא רשע ולא עוד אלא שבזו אפילו לא היה זה יודע שחברו העני מחזר אחריה ראוי לו שיחזירה לו ומעשה היה ברב גידל שהיה מחזר בקרקע לקנותו והלך ר' אבא ולקחה וקבל עליו לר' זירא ור' זירא לר' יצחק נפחא ואמר לו המתן עד שיעלה אצלנו לרגל כשעלה אמר לו עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי אמר ליה נקרא רשע אמר ליה ומר מאי טעמא עביד הכי אמר ליה לא הוה ידענא אמר ליה השתא מיהא לותבה מר ניהליה אמר ליה זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמיתא היא ולא מיסתייעא מילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם אי בעי במתנה נישקלה רב גדל לא נחית לה דכתוב שונא מתנות יחיה ר' אבא לא נחית לה משום דהוא מהפך בה רב גדל לאו מר נחית לה ולאו מר נחית לה ומיקריא ארעא דרבנן ר"ל שעשאוהו הפקר לתלמידים לטייל בה וכן ראוי להזהר שלא לסבב ליקרה ולעלותה והוא שאמרו בתלמוד המערב האומר לחברו צא וקח לי מקח פלוני והלך ולקחו לעצמו הרי זה זריז ונשכר אלא שנהג מנהג רמאות ר' זעירא מיקל לאהן דחמי לחבריה זבין זביניה ומעלה ליה עלוי ר' בון בר זעירא אומר אף לעושה חבלה רבנן קרין עלוי למס מרעהו חסד:

המשנה השנית והיא כענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני בת ישראל לכהן תאכל בתרומה מעכשו לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אמר הר"ם פי' אמרו בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה שב אל הבבא הראשונה והוא אמרו הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום הרי היא אוכלת בתרומה כל אלו השלשים יום ואם אמר לה מעכשיו לאחר שלשים יום אינה אוכלת בתרומה מעת שלקחה אלו הקדושין ואמרו מקודשת ואינה מקודשת לכל אחד מהם וצריכה גט מזה ומזה דילמא מחלפא באשת איש:

אמר המאירי הרי קדושין אלו אינם חלים כלל עד שיעברו שלשים והילכך כל שבא אחר וקדשה בתוך שלשים מקדשת לשני שכבר עבר לפניו וקדמו לקדשה קודם שיחולו קדושיו ונעשית לו מקודשת גמורה בלא שום פקפוק עד שאם היתה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה כשאר ארוסות וכשהגיעו שלשים והיו קדושי ראשון ראויים לחול מצאוה אשת איש ולא חלו כלל וכן הדין לפי מה שיתבאר בגמרא שאם לא בא אחר וקדשה אם חזרו שניהם או שחזר הוא או שחזרה היא שאינה מקודשת כלל שהרי כל שלא חלו הקדושין הרשות ביד כל אחד לחזור וזה שלא נחלקו בגמרא אלא באשה מפני שבאיש פשוט היה להם שיכול לחזור שבודאי לכך התנה ואמר לאחר שלשים ומתוך כך לא נחלקו אלא באשה הא לענין פסק שניהם יכולין לחזור הא כל שהגיעו שלשים ולא חזר אחד מהם וכן לא בא אחר וקדשה הרי קדושין חלין מיד ומקודשת גמורה ואע"פ שבמשוך פרה לקנותה לאחר שלשים לא קנה אלא אם כן היתה בביתו כמו שביארנו בשלישי של מציעא בזו הואיל ואינו רוצה לקנותה עכשו אין המשיכה כלום ומתוך כך צריך לקניה אחרת לאחר שלשים אבל נתינת מעות שבאים עכשו לידה ונהנית בהם מעכשו כל שלא חזרו בהם ולא קבלה קדושין מאחר מקודשת גמורה ויתבאר בגמרא אפילו לא היו הקדושין בעין כגון שנתאכלו קודם הגעת שלשים ואין מעות אלו כפקדון שאם נאבד ולא נשתייר הימנו שוה פרוטה אינה מקודשת שהפקדון כשאבד ברשות הבעלים אבד וכל שכן שאינן כמלוה שהרי מלוה להוצאה ניתנה ועל דעת חזרה אבל אלו בתורת קדושין באו לידה להיותם ברשותה שלא לחזור לו לעולם כל זמן שיחולו הקדושין ולא נתנם להוצאה אלא על מנת שתתקדש בהם ומכל מקום יש אומרים דוקא בקדושי כסף שאם אינה מקודשת היא חייבת להחזיר המעות ומתוך כך אפילו נתאכלו מקודשת אבל בשטר ואבד השטר או בביאה אינה מקודשת ואין נראה לקצת רבותי כן אלא בכל קדושין שבעולם כל שלא בא אחר וקדשה ולא חזרו בהם מקודשת ומכל מקום לחכמי הדורות ראיתיה בפירוש כדעת ראשון אפילו הניחה את השטר ברשות הרבים כדאיתא בגיטין:

אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשו ולאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים מקדשת ואינה מקדשת ונחלקו בגמרא בענין זה רב ושמואל שלדעת שמואל אין ספק זה תלוי ועומד אלא עד שיגיעו שלשים יום שכל שלשים היו תלוים בספק שאם ימות הראשון או יחזור בו בתוך שלשים יהיו קדושי שני חלים לאלתר הא כל שהגיעו שלשים מקדשת לראשון ובטלו קדושי שני שכל שאמר מעכשו תנאי הוא כלומר מעכשו יהיו קדושין אם אגיע לשלשים ולא אחזור וכל שהגיע לשלשים ולא חזר נמצאו קדושיו קדושין למפרע וקדושי שני בתוך שלשים אינם כלום והרי זה כשאר תנאים דעלמא כגון שאמר הרי את מקדשת לי מעכשו בדינר זה על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום שכל שקיים תנאו מקדשת למפרע עד שאם קדשה שני בתוך הזמן אין קדושיו כלום ולדעת רב ספק זה תלוי ועומד לעולם ואף לאחר שלשים מקדשת בספק לשניהם וצריכה גט מכל אחד מהם שמא לשון זה ר"ל מעכשו ולאחר שלשים תנאי הוא וכמו שכתבנו או שמא חזרה היא כלומר לא מעכשו אלא לאחר שלשים שנמצאו קדושי שני קדושין ואף כשיגלה הוא דעתו לאחד מהם ר"ל אם לתנאי אם לחזרה אין זה כלום שכל המתנה על דעת חכמים הוא מתנה ואין דברים שבלבו כלום ואע"פ ששאר תנאים אומרים בהם שתנאי גמור הוא אינו דומה שכל שהתנאי תלוי במעשה לא התנה לזמן אלא שיהא לו שהות לקיים המעשה אבל זה שלא התנה בשום מעשה למה התנה בזמן אחר שדעתו מעכשו אלא שיש לחוש לחזרה והלכה כרב וכמו שאמרו גם כן בענין גט באומר הרי זה גיטיך מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט וחולצת ולא מתיבמת דמספקא לן אי תנאה הוי כלומר מהיום יהא גט אם ימות או חזרה הוי ר"ל לא מהיום כמו שאמרתי אלא לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה ומאחר שהקדושין בספק בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אם לשמואל כל שלשים אם לרב לעולם והלכה כרב:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה כלו על הצד שכתבנוהו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא יתר על מה שלא ביארנו במשנה אלו הן:

גמרא ה"ג רש"י ואיבעית אימא דכ"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון והכא בדשמואל קא מיפלגי ומפרש לה רש"י בתבואה שגדלה בארצו וק"ל כיין דאיירי בתבואה שגדלה בארצו למה הוצרך לומר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין כיון דלית ביה נפקותא לענין פלוגתייהו הכי הל"ל ואיבעית אימא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון ותו לא הילכך נראה כגר' הספרים ואיבעית אימא לאו כמי שהורמו דמיין ומיירי בטבלים שנפלו לו מבית [אבי] אמו כהן ולא זכה בהם וצריך להפריש ובדשמואל קא מיפלגי ומיהו הוה מצי לאוקומה בתבואה שגדלה בארצו אלא אגב דאיירי בטבלים שנפלו לו מבית [אבי] אמו כהן מוקי לה הכי:

מימיו מי מערה. פרש"י סרוחים ולא משמע הכי דסתם מי מערה אינן סרוחים מדאיצטריך לפרושי בפ"ק שהיו מובלים במי מערות סרוחים ועוד אמרי' בתעניות גשמי ברכה שאלתי גשמי בורות שיחין ומערות וכו' אלא מי מערה פסולין למי חטאת דבעי' מים חיים ומי מערה מים מכונסין:

הדרן עלך האיש מקדש.

פרק שלישי.

במשנה האומר לחבירו כו' והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני. תי' מה חידוש הוא זה. וכי בשביל שנהג בה מנהג רמאות לא תהיה מקודשת לו ועוד מדקתני וכן האומר לאשה משמע דומיא דסיפא דאתא לאשמועי' דמקודשת לשני ולא לראשון ומילתא דפשיטא היא וכי היאך תהיה מקודשת לראשון וי"ל דמיירי כגון שאמר לה פלוני אמר לקדשה לו ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי דסד"א מקודשת לי לצורך האיש שדבר עמה תחלה קמ"ל מקודשת לשני. ועי"ל דאיצטריך לאשמועינן דמקודשת לשני דלא תימא כיון דעשה שלא כהוגן אפקעוה רבנן לקידושי מיניה כדאמרי' ביבמות פ' ב"ש:

הנוטל שכרו. משנה בבכורות פ' עד כמה:

להזות. על הטמא:

ולקדש. כשנותן אפר פרה במי חטאת הרי קדוש:

מי מערה. סרוחים שאינן שוים:

אפר מקלה. אפר פרה אפר הבא מן הקלוי באש וא"כ היאך מקודשת:

בשכר הבאת האפר או המים ממקום למקום או מילוי המים יכול ליטול שכרו דמילתא דטרחא היא ולא רמא עליה רחמנא ושרי למשקל אגרא כ"פ ר"ש ואיכא מ"ד הטעם אין זה עיקר המצוה:

כאן בשכר הזאה וקדוש שאין בו טורח ושכר לימוד המצוה הוא נוטל ומה אני בחנם אף אתה בחנם. א"נ שהוא עיקר המצוה לאידך פירושא אסור ליקח שכר. איכא מאן דמפרש דמתני' מתוקמא שקדשה בשכר שהביא לה המים והאפר והעיקר שקדשה במי חטאת שהיו לו שלא הסיח דעתו מהם וכן שהיה לו אפר פרה שאם יכול ליקח שכר הבאה ומילוי כ"ש שיכול למוכרן ואינו מחוייב ליתנם לה [בחנם] וכן נראה דעת הר"ם שהביא ל' המשנה ושמעינן מיהא שאין לאדם ליקח שכר ממצוה ואם יש לו טורח בה מותר כפירוש ר"ש:

סליק פירקא

מקודשת לשני. שתלו קדושי ראשון והרי היא אשת איש. תאכל בתרומה אם נשאה [א"נ] לדין תורה שארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה:

מקודשת ואינה מקודשת וצריכה גט משניהם:

ומר סבר טובת הנאה ממון. פירש ואם יאמר לו אני אתן לך כפי טובת הנאה שבהן אין שומעין לו שכיון דבר תשלומין נינהו חייב ליתן לו הפירות כאשר היו.

לא דכולי עלמא טובת הנאה אינו ממון והכא במתנות שלא הורמו קא מיפלגי. פי' וטיבלו משדהו הוא אלא שעדיין לא הורמו ואינן חלקו של כהן עדיין דלאו כמי שהורמו דמיין הילכך משלם דמי כולו שהוא אומר לו אני הייתי רוצה למכור טיבלי לאחרים ומר סבר כמי שהורמו דמיין והילכך אין לו לתובעו דטובת הנאה אינו ממון:

חטה אחת פוטרת את הכרי. ראיתי מקשים והא תתן לו כתיב ובעינן כדי נתינה כדדרשי' גבי ראשית הגז. ונראה לי לתרץ דבודאי מצוה ליתן לו דבר חשוב כדתנן בפ' ראשית הגז וכמה הוא נותן לו משקל ה' סלעים שנאמר תתן לו שיהא בו כדי נתינה. והכי נמי תנן בשלהי פיאה אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חיטים וקב שעורי' כו' עד מדה זו אמורה בכהנים ובלוים בישראל. פי' גם כשמחלק תרומה בגורן לכהנים או מעשר ראשון ללוים לא יפחות לכל אחד מחצי קב שיהא בו כדי נתינה. אבל מיהו אע"פ שמצותו בכך אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי ניתקן ויצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה. וה"נ תנן בפ"ב דתרומות אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום ומייתי' לה במסכת פסחים בפרק כל שעה וביבמות בפ' האשה פי' אין תורמין מן הטמא על הטהור דאמר קרא תתן ולא לאורו ואע"פ שמצותו בכך אם תרם ניתקן טובא ואע"פ שחיסר מצוה. והא דקתני במזיד לא עשה כלום פליגי בה בהאשה רבה רב חסדא אמר לא עשה כלום דאפילו ההוא גריוא הדר לטבליה. ורב זביד אמר לא עשה כלום דאפילו ההוא לתקן את השירים אבל תרומה הוי וכל זה משום קנסא אבל תרומתו מן דינא תרומה היא אע"פ שחיסר מצוה:

מקודשת לשני. אתא לאשמועינן דלא תימא שארית ישראל לא יעשו עולה ולהקניט עשה ולא בכל לב וכן האשה נמי אלא קדושין הן:

ותנא דידן מאי הנך. כלומר למה אינו קורא אותו רמאי ומהדר דהכי קאמר הלך ברמאו' דאי לאו הכי אמאי תני (הלך) ליתני וקידשה:

בד"ה ואיבעית אימא וכו' וטעמא דרבי משום דאית ליה דשמואל כו' עכ"ל ומתני' נמי בתרומה הוה נמי מתוקמא שפיר בהכי (א) אלא דקתני בה נמי מעשרות דליכא לאוקמא בהכי אבל הכא אימא דלא פליגי אלא בתרומה כפרש"י לקמן וק"ל:

בד"ה בשכר הבאה כו' ושרי למשקל אגרא ומקודשת כו' עכ"ל ומיהו הא דקתני במתניתין בתרומות ומעשרות לא ניחא ליה לאוקמא בשכר הבאת תרומות ומעשרות והוי ממון גמור ולא טובת הנאה דדרך כהן לחזר אחריהן בבית הגרנות וק"ל:

תוס' בד"ה והלך וקדשה כו' מקודשת לי והיא כו' הא דקאמר לי לצורך כו' עכ"ל כצ"ל מדברי הרא"ש וכ"ה בת"י וק"ל:

גמרא ומ"ס טה"נ אינה ממון. לכאורה מוכח מכאן דאם אינה ממון אפי' הוא עצמו א"י להוציאה מיד אחרים וכדעת הש"ך בחו"מ ססי' רע"ו ודלא כמשמעות הרמ"א שם דדוקא יורש אינו מוציא. וכן דלא כהמחבר בסי' פ"ז סל"ה שכ' דאין נשבעין על תביעת טה"נ דמשמע דאם מודה חייב (וכן ברמ"א שם וע"ש בסמ"ע) וכמו שדייק בס' דורש לציון דרוש י"ג וכ' ע"ד הש"ך דליתא. ונהפוך הוא. ואולי גם כאן הכוונה משלם לו (ר"ל ליורש) דמי טבלו של חבירו (פי' של המוריש) דאי הוה קאי על הנגנב עצמו אין ביאור לתיבות של חבירו. אך בנדרים ליתנייהו תיבות ש"ח. והעיקר נ"ל דפלוגתתם הכא לענין כפל דוקא. ולהכי לא נקט גזל או אבד או שרף או אכלתן בהמתו. דבקרן כ"ע ל"פ דמשלם כהמחבר ורמ"א וכ"נ שפי' הרמב"ם והראב"ד בפ"ב מהל' גנבה הל"ד וה'. אולם בתוספתא פ"ג דמע"ש איתא בפלוגתתם האוכל טבל ש"ח ע"ש. מה שהקשה המהרש"א דלפ"ז אמאי לא תני פלוגתתם בגונב תרומה עצמה. נ"ל פשוט דאשמעינן רבותא לריב"י דל"ת מתנות של"ה כמי של"ה דמי וכס"ד בנדרים (ר"ד פה) שזהו טעמי' דרבי ע"ש או לאפוקי מדשמואל לקמן:

רש"י ד"ה ה"ג לא דכ"ע טהא"מ. שאף מע"ר לכהנים מדקנסינהו עזרא. הרמב"ם בפ"א מהל' מעשר ה"ד כתב אין מוציאין המעשר מיד הכהנים שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל. והוא מספרי פ' קרח סי' קכ"א (ודברי הכ"מ שם תמוהים) א"כ אף קודם הקנס. מדין תורה לא הי' אבי אמו כהן מחוייב לתתו ללוים ופרש"י צ"ע:

רש"י ד"ה ואב"א כו'. וטעמא דרבי משום דא"ל דשמואל כו'. מש"כ המהרש"א דמתניתין בתרומה ה"נ מתוקמא שפיר בהכי. תמוה כיון דכבר הופרשה מאי שייכא דשמואל בזה:

גמ' מר סבר כמי שהורמו. ע' תוס' בבא בתרא דף קכג ע"ב ד"ה וקסבר וצ"ע:

מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר טובת הנאה ממון כו' והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ אדמיפלגי בטבל ליפלגו בגונב תרומה גופא ולא ידענא מאי קשיא ליה דבפשיטות מצינן למימר דאתא לאשמעי' דלר' יוסי בר' יהודא אינו משלם אלא דמי חולין ממש משום דלית ליה דשמואל דחטה א' פוטרת את הכרי או דאית ליה דשמואל ואפ"ה ס"ל דקנסוהו רבנן לבע"ה דלא לשהייה לטיבליה ורבי נמי לא פליג עליה בהא אלא משום דס"ל דטובת הנאה ממון וק"ל:

רש"י בד"ה ה"ג לא דכ"ע כו' שאף מעשר ראשון לכהנים כו' עכ"ל. לעיל באוקימתא דמתני' לא הוצרך לפרש כן דבלא"ה איכא למימר דלצדדין קתני ובמקדש במעשרות איירי שנפלו לו מבית אבי אמו לוי וק"ל:

בד"ה ואיבעית אימא כו' וטעמא דרבי משום דאית ליה דשמואל כו' עכ"ל. גם כאן כתב מהרש"א ז"ל דלעיל נמי הוי מצי לאוקמא מתני' בהכי כו' ע"ש ואף שתירץ יפה מ"מ אחר המחילה מכבוד תורתו תחלת דבריו דברי שגגה הן דהא מתניתין המקדש בתרומה קתני משמע שכבר הפריש ותו לא שייך הא דשמואל כלל ואין לפרש כוונת מהרש"א ז"ל דמתני' איירי נמי בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן דהא לקושטא דמילתא מוקמינן לעיל מתניתין בהכי וכדמסיק דע"כ ס"ל כמו שהורמו דמיין דאי לאו כמו שהורמו דמיין לא שייך כלל לשון המקדש בתרומה בכה"ג שטבל גמור הוא וזה ברור ודו"ק:

תוספות בד"ה מימיו מי מערה פי' בקונטרס מים סרוחים ובחנם דחק כו' עכ"ל. ולענ"ד דלישנא דמתניתין דייק ליה לרש"י ז"ל דלא הו"ל למיתני אלא מימיו ואפדו פסולין אע"כ דלישנא בזיזא נקיט לפי שעבר על דברי תורה מש"ה מימיו מים סרוחים כן נ"ל בכוונת לשון רש"י ז"ל:

סליק האיש מקדש

האומר פרק שלישי

משנה וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כו' מקודשת לב'. וכתב הרא"ש ז"ל דיש מהמפרשים שדקדקו מדלא קתני אינה מקודשת לראשון אלמא דלא פקעי לגמרי קידושי הראשון שאם מת השני או גירשה חזרו וחלו קידושי ראשון ע"ש באריכות. ובאמת יש לתמוה על דקדוק זה דכיון דקתני מקודשת לשני ממילא ידעינן דאינה מקודשת לראשון ואי משום דאינה מקודשת לראשון הוי יותר רבותא לחומרא דאינה מקודשת ואינה צריכה ממנו גט וא"כ ליתני האי לחוד הא נמי ליתא דאדרבה עיקר רבותא דמתניתין דמקודשת לב' היא דבת ישראל לכהן תאכל בתרומה וא"כ כיון דאפילו אפי' היכא דארוס הראשון ישראל לקולא מקודשת לשני דאוכלת בתרומה ע"כ אפי' היכא דארוס הראשון ישראל ע"כ דאינה מקודשת כלל לראשון אלא לשני לגמרי ועוד דלמאי דקי"ל כר' יוחנן דאם לא בא אחר וקידשה וחזרה בה אתי דיבור ומבטל דיבור א"כ לא מצי למיתני כלל אינה מקודשת לראשון דא"כ הוי דייקינן טעמא דפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר הא לאו הכי מקודשת לראשון והא ליתא:

ובאמת יש לתמוה על המפרשים שפסקו דאם מת השני חלו קידושי ראשון ומהיכא תיתי דנהי דאיכא למימר דלאחר שלשים כיון שנמצאת פנויה חזרו קידושי ראשון למקומן מ"מ הרי חזרה בה האשה ועיין בלשון הרא"ש באריכות ובחידושי הרשב"א והר"ן ז"ל:

שם בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. ואע"ג דארוסה אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה היינו למשנה אחרונה אבל למשנה ראשונה אוכלת בהגעת זמן ולמשנה אחרונה נמי משכחת לה בקיבל מסר והלך א"נ דהא דקתני הכא מקודש' לב' היינו שאם נכנסה לחופ' ע"י קידושין הללו אוכלת בתרומה ועיקר הרבותא דהוי קידושין מעליא וק"ל:

שם מעכשיו ולאחר שלשים כו' בת כהן לישדאל כו'. ויש לדקדק היכי דמי אי איירי שהמארס הראשון נמי ישראל פשיטא דלא תאכל כיון ששניהם ישראלים ממ"נ נפסלה מתרומה ואי כשהראשון כהן והב' ישראל א"כ מאי איריא בת כהן דבבת ישראל נמי מצי למיתני האי בבא דמשום דמקודשת ואינה מקודשת לא תאכל ע"י קידושי הראשון שהוא כהן למאי דפרישית בסמוך דמתניתין איירי למשנה ראשונה ונהי בבבא דבת ישראל לכהן אע"ג דאיכא למידק כה"ג ממ"נ אם הראשון נמי כהן אמאי לא תאכל ואי כשהראשון ישראל מאי איריא בת ישראל לכהן אפילו בת כהן לכהן נמי אינה אוכלת ונפסלה מחמת ספק קידושי הראשון מ"מ אפשר לומר דלקושטא דמילתא אפילו שניהם כהנים נמי אינה אוכלת דלא מיקרי קנין כספו לשום א' מהם דבעינן כספו המיוחד לו ועוד כיון דלא חזיא ליה לביאה אפשר דאינו מאכיל דומיא דקידושי עבירה ביבמות דף נ"ז דפלוגתא דתנאי היא אלא בבא בתרייתא קשיא ויש ליישב וק"ל:

האומר לחבירו צא וקדש כו' והלך כו'. הנה משמע בכמה דוכתי דסגי בשליחות אמירת המשלח מכור או קדש כו' אף שהשליח לא השיב כלל שיעשה שליחותו רק היכא דעקר לשליחותי' דאמר לא כדאמר גיטין פ' התקבל כו' (דף ס"ג) ולכאורה למה הא קי"ל דשתיקה לאחר מתן מעות שאין מעשה אין שום ראי' על ריצוי מהשתיקה מדלא אמר לא דלא איכפת לי' בדיבורו וא"צ להשיב וכן בכמה דוכתי דשתיקה כהאי לאו הודאה. וא"כ בשליחות כנ"ל בשלמא כשמוסר לו כסף או שטר לקדש הוי הקבלה מעשה כשתיקה בשעת מ"מ אבל באינו נותן שום דבר רק בדיבר צא וקדש וכה"ג מה ראי' שנתרצה להיות שליח. והי' נראה דמ"מ אח"כ שעושה השליח המעשה בשליחותו שמוכר או מקדש בשביל משלחו הוכיח סופו ש שנתרצה בעשותו שליח. אך הא ק"ל דספק הוא אי אמרינן הוכיח כו' סוף פ"ב דחולין. בפרט במה שאינו עומד לכך דבקדושין באינו מכירה איסורא נמי איכא כדאמר ריש פ"ב כו' וי"ל דנאמן השליח שנתרצה דהי' בידו. אך גם זה להרבה פ' אינו מועיל בקדושין דבעי עדים בשליחות ג"כ וי"ל ג"כ דכמ"ש הרא"ש בגילה דעתו דחפץ לקדשה דהוי שוב זכות כן בהנ"ל כיון דשתק ונשאר ריצוי המשלח אף שלא נתרצה השליח אז מ"מ שוב זכות ומהני מטעם זכין שלא בפניו. ומטעם זה הי' נראה בעשה שליח לקדש אף שהשליח אח"כ חזר בו בפני עדים שאינו רוצה מ"מ אם קדש אח"כ מהני מטעם זכי' כל שלא נודע חזרתו למשלח כנ"ל. אך עדיין אינו מיושב למה נימא חזקה שליח עושה שליחותו כה"ג בשתיקה שמא לא נתרצה ולא עשה דאין שום הוכחה. וכן במשנתינו לענין מנהג רמאות שמא מעולם לא נתרצה. ולפי' תוס' ניחא. ובעירובין דף ל"א מבואר דשייך החזקה בסתם אמר לאחד וכן בנזיר האומר צא כו' אסור בכל הנשים כו'. דכיון דמת א"י כלל. ועכ"פ הוי ס"ס. וגם בלא עדים כנ"ל. ונראה דהא דאמרינן בשתיקה דאין ראי' היינו בדבר שיגמר ע"י רצוי של זה דוקא כמו קדושין שצריך רצונה להתקדש כמו שאמר ובלא"ה אין אמירתו כלום אין מהשתיקה ראי' דא"צ להשיב כלל כיון שלא עשה כלום כל שלא נתרצית וכן במקח וכה"ג דבעי רצוי המקנה ונגמר הקנין משא"כ בשליח דעיקר תלוי רק במשלח שעושהו שליח כמותו ומתי שיעשה בשליחותו יהי' עשוי וא"צ רק שלא ימחה השליח לומר שאינו חפץ לעשות שליח כדאמר הש"ס דעקרי' כו'. וא"כ כיון דבשתיקה עכ"פ לא מחה נגמר השליחות כמ"ש בגמ' בהא דעמ"ש ימחה אבא כו'. ושוב כיון שנגמר בשתיקה שוב השתיקה ראי' שקיבל עליו דאל"כ הול"ל לא בעינא ושייך שפיר חזקה שליח עושה שליחותו כו':

ורמאות כנ"ל:

מקודשת לשני בתוס' פשיטא ע"ש דלא ניחא להו בתי' הר"ן דס"ד דמשום דעשה שלא כהוגן הפקיעו כו' דלא צריך דודאי כל שלא הזכיר שהפקיעו א"ל כן. ועוד דמפורש בתוס' הלל הי' דורש כו' אנשי אלכסנדרי' והי' חוטפין כו' ע"ש ב"מ ק"ד אך אינו מוכח שלא הפקיעו קדושי ב':

ובל"ז תמוה לשון לשני דמשמע דס"ד לראשון ואיך ולמה הא לא קדשה. ולתוס' א"ש דס"ד לו לצורך משלחו כנ"ל. וי"ל בזה דלכאורה ת' תוס' תמוה דהיכן הוזכר במשנה שא"ל פלוני כו' ובתוך כך כו' וידעת כו' שנוכל ללמוד רבותא שכ' תוס'. ולמ"ש י"ל דלשון מק' לשני משמע דאי לאו שמק' לשני הי' מקודשת לראשון כדיוקא דירושלמי בסיפא דלאחר ל' כו' ובא אחר כו' לשני כו'. וברישא איך אפשר כנ"ל. וע"כ כמ"ש תוס' והיינו דאמר פלוני שלחני לקדשך והוי דיבר עמה ע"ע ק' ובתוך כך נתן לה ואמר האמ"ל כו' דאי לאו אמירתו לי היתה מק' לראשון דקי"ל דיבר עמה ונתן בשתיקה מקודשת. ותני שפיר דרק משום דמקודשת לשני אינה מקודשת לראשון וע"כ כנ"ל ואעפ"כ ל"א דלי לצורך משלחו כנ"ל. וממילא דוקא באומר לי קודם הנתינה אבל כשנתן ואח"כ אמר הא"מ לי לא מבעי' בשתקה אף למ"ד שתיקה לאמ"מ מהני מדלא שדיתנהו כו' וכאן לא שייך זה דמשום דקבלה להתקדש למשלח לא שדיתנהו רק גם שאמרה אין לא מהני די"ל דהוי חזרה ותוך כ"ד בקדושין לאו כדיבור וכבר בנתינה נתקדשה למשלח כיון שדיבר עמה כו'. אך אפשר דגם דבק' תוך כ"ד לאו כ"ד כמ"ש הר"ן דדבור חמור עושה בגמר דעתו י"ל בשליח במעות שלו רק בהולך כו' והתקדשי לפלוני דזוכה עבורו כמ"ש ירושלמי וא"כ מזכי' זו י"ל דיכול לחזור תוך כ"ד ממה שאמר הולך כו' כשאר מתנה וממילא בטל' הקדושין. וא"כ י"ל דקמ"ל כאן רבותא בגוף הקדושין דאף דדיבר עמה כו' ונתן בשתיקה ואח"כ אמר האמ"ל תוך כ"ד דמק' לשני אף דאל"ה הי' מקודשת לראשון מ"מ מהני חזרתו וכיון דאמרה אין מהני. ואף גם אם נאמר דכיון דהוא השליח עצמו ובנתינה זו מקדשה עבור המשלח י"ל דגם מהזכי' אי"ל תוך כ"ד כיון שתלוין זה בזה. מ"מ י"ל דבנתן סתם שייך תוך כ"ד הוכיח סופו ע"ת דהנתינה הי' עבור עצמו כדאמר במשנה וגמ' בתמורת עולה כו' אם לכך נתכוין תחלה כו' ואם בנמלך. ואף דספיקא אי כרשב"ג דהוכיח כו' היינו אחר כ"ד. אבל תכ"ד לכ"ע הוכיח כו'. וממילא אף שהיא בקבלתה נתכונה עבור המשלח מ"מ כיון דהוכיח כו' דנתן לעצמו לא זכתה במעות השליח וממילא אח"כ תוך כ"ד שאמר הא"מ לי ואמרה אין מקודשת לשליח כנ"ל ושפיר קמ"ל דמקודשת לשני והוי אצלה חזרה:

והי' מיושב בזה מה דתני וכן כו' לאחר ל' כו'. דתמוה לע"ד מאי וכן שאינו ענין כלל לרישא לענין מקודשת. ולמ"ש מיושב דשוה הדין מצד חזרה מה שנתקדשה לשני וסיוע לרשב"א נגד הירושלמי דגם במת הב' תוך ל' בטל' קדושי ראשון משום חזרה במעשה דגם לר"ל מבטל דיבור ע"ש. ובחזרה בהולך מנה כו' יש להסתפק אי מהני תוך כ"ד דלטעם ירושלמי י"ל דמהני כיון שהזכי' קודם הקדושין. אבל לגמ' דידן דבנתינה זו עבור פלוני מתקדשת מדין ע"כ בנתינת המקדש נראה דאי"ל תוך כ"ד כמקדש עצמו כיון דבנתינה זו הן הקדושין. וי"ל גם לירושלמי א"י לחזור כנ"ל. וגם כאן לענין הוכיח סופו כו' יש להסתפק כנ"ל:

לכאורה לפי' תוס' משמע דדוקא משום דמקודשת לשני לא אמרינן לי לצורך משלחי. אבל אם היא ערוה על השליח. או שיש רק עוד עד א' דאם לעצמו הוי מקדש בע"א דאינו מועיל משא"כ למשלח הה"ש הן עדיו מפרשינן באמת לי לצורך משלחי ומקודשת לראשון. אך לא מצינו בפוסקים.. אולם עכ"פ י"ל דתלינן בטעות מ"ש לי כמ"ש מהר"ם בהג"מ בת' דנאמן. אך שוב הוי כלא אמר למי דדוקא בדיבר פלוני שלחני וקדשה בעוד עסוקין באותו ענין ואז בתולין לי בטעות מקודשת לראשון. משא"כ באין עסוקין כו' דהוי ידים שאינם מוכיחות משא"כ אי כנ"ל שנפרש לי לצורך משלחי כשאין מועיל קד' שלו לעצמו דהיתה מק' לראשון גם באין עסוקין כנ"ל:

מ"ש תוס' והיא ידעה דקדשה לנפשי' דאל"כ כו'. אין הפי' דחזר ואמר לה שרוצה לקדשה לעצמו דא"כ מה בכך שאמר פלוני שלחני כו' רק הפי' דיודעין שמבינה לה"ק דלי הפי' לעצמו כנ"ל:

הר"ן הביא הירושלמי לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי' והיא א' לראשון ה"ב כאומר לאשה קדשתיך והיא א' לא קדשתני והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אמרה א"י חזקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא א' לעצמי קדשתי וה"א לראשון חזקה לראשון אמרה א"י שניהם נותנין גט כו'. והראב"ד ז"ל מפרש בקדשה סתם ותמה הר"ן למה אסור בקרובותי' כיון דתלי' גם בדעתה וכיון דאמרה לראשון גם הוא יהי' מותר ע"ש ולע"ד תמוה בל"ז כיון דקדשה סתם ול"א לי ולא לפלוני הוי ידים שאינם מוכיחות דלא מהני כלל ואינה מקודשת לשניהם בין כוונתם לעצמם בין לפלוני. עוד קשה בהוחזק חזקה לראשון ופי' הר"ן דמ"מ אסור השני בקרובותי' ע"ש. וא"כ למה שינה הלשון ואמר סתם חזקה לראשון. ועוד דבלא הוחזק אמר רק באמרה א"י חזקה לשני ולא בברי ובהוחזק אמר גם בברי חזקה לראשון כו' ולמה:

ונראה די"ל דקי"ל בקדשתי כו' וא"י למי ובא א' כו' נאמן ליתן גט כו'. וכ' הר"ן דלא מיקרי איתחזק ודבר שבערוה כו' כיון שידוע והעד רק מברר למי מקודשת. והיכא דאצלינו בחזקת מקודשת והעד מעיד שאינם קדושין כלל חשיב נגד החזקה ודבר שבערוה לרוב הפ' וכן רצה מהר"מ בת' מיימני לומר רק אח"כ כ' בטעותו דלא חשיב נגד החזקה בעד רק בדבר שגם לפי עדותו הי' אסור מקודם ע"ש. והרבה פוסקים חולקין ע"ז כמו הוחזקה א"א דאין ע"א נאמן אף לבטל החזקה מעיקרא:

והנה מה דאמר הירושלמי בלא הוחזק חזקה לשני הפי' רק נגדה כיון שא"י בבירור שעשאו שליח מסתמא מרוצית יותר לשני שהוא ודאי אבל נגד השליח ודאי לא שייך דנימא חזקה לעצמו קידש דהא אצלו ברור שעשאו שליח והוי רמאות כמו הוחזק וראוי לקדש למשלחו אבל בדין הב' בהוחזק דאמר חזקה לראשון שפיר החזקה על שניהם כנ"ל:

וא"כ יש לפרש בעז"ה הכל כפשטי' דמיירי שדיבר עמה על עסקי ק' של המשלח ולעצמו היינו שאמר לה פלוני שלחני לקדשך לו וגם אני רוצה לקדש אותך ואח"כ אמר ה"א מקודשת ולא אמר למי. דנראה דהוי ספק גם שלא אמר למי כיון דדיבר עמה כו' מהני בשתיקה נתן לה קדושי'. א"כ כיון שהספק רק בין שני אלו לו או למשלחו לא חשיב ידים שאין מוכיחות כמו א' מבנותיך מקודשת דכולן בכלל הספק כנ"ל. א"כ ממילא בדיבר עמה מב' אנשים ונתן קדושי' סתם אי אמר הא"מ בלא למי. הוי ספק מקודשת לשניהם כנ"ל. וממילא בהנ"ל ספק אם לו או למשלחו. ולכך בלא הוחזק בעדים ושליח א' לעצמו כו' והיא א' לראשון הוי כא"ל קדשתיך כו' דלפי דבריו שהי' כוונתו לעצמו בברי שפיר אסור בקרובותי' דנגדה יש חזקה בסתם דהי' כוונתה לרצוי שלה לשליח אינה נאמנת שיהי' מותר בקרובי' נגד החזקה ועוד דהוי אתחזיק ודשב"ע כיון דבסתם עכ"פ בחזקת מקודשת לא' ולדבריו שכיון לעצמו והיא אם כוונה לראשון אין כאן קדושין כלל וע"ז אינה נאמנת שהוא להתיר דבר שבערוה לגמרי. ושפיר אסור בקרובי' והיא מותרת בקרוביו דהא טוענת ברי שכיוונה לראשון ואינה מקודשת לב'. ובברי מהני גם נגד חזקה ודבר שבערוה. ועוד דאינו ודאי שלא כוון לראשון כנ"ל. והראשון מותר בקרובי' דהא בא"י חזקה לשני נגדה עכ"פ אינה נאמנת נגד החזקה לאסור הראשון בקרובי'. ועוד דלדברי השליח רוצית נגד החזקה לגמרי ואינה נאמנת כנ"ל. אבל היא אסורה בקרוביו א' דג"כ אין השליח נאמן נגדה להתירה בקרובי ראשון שכוון לעצמו דכיון שאומרת ברי שהיה כוונתה בקבלה לראשון שוב לדברי שליח שכוון לעצמו אינה מקודשת כלל והוי דשב"ע דאינו נאמן נגד החזקה ולו אין מסייע הך דחזקה לשני דאצלו הוחזק ברי שהוא שליח וראוי לקדש לראשון ולכך לדברי' דכוונה לראשון אסורה בקרובי ראשון כנ"ל ובא"י חזקה לשני דכוונתה סתמא לשני ונאמן הוא דאינו רק מברר דלו מקודשת דנאמן כנ"ל:

ואח"כ אמר בהוחזק בעדים שליחותו. דבזה החזקה על שניהם דסתמא לראשון אף שדיבר מקדושי שניהם מ"מ סתמא גמר דעתם על המשלח. ולכך ה"א לעצמו והיא א' לראשון אמר שפיר חזקה לראשון היינו דהיא נאמנת לגמרי דכוונתה לראשון דהחזקה מסייע וגם הוא מותר בקרובותי' דאינה מקודשת כלל לדבריו אמרה א"י שניהם נותנין גט דלא שייך חזקה דהא חזינן שאינה יודעת כנ"ל. ומיושב הכל בעזה"י כנ"ל:

אולם ראב"ד ז"ל כ' שאמר פלוני שלחני לקדשך ואחר שעה א"ל ה"א מקודשת סתם כו' ומשמע בלא דיבר וצ"ל דהוא כמ"ד ידים שאינם מוכיחות הוי ידים. והוי ספק בינו ובין משלחו כנ"ל. אך ז"א דהרי כתב להלכה. גם אין לומר דמשום חזקה שליח עושה שליחותו וכיון שידוע שנתרצית ושייך החזקה שוב אין הספק רק לגבי עצמו אבל לא על אינש דעלמא וחשיב ידים מוכיחות שעכ"פ או לו או למשלחו אך לא מצינו בפוסקים שיועיל בכה"ג. ואפשר דמיירי בענין שכ' הריב"ש כשאומר הריני נותן לך לקדושין דמהני כאומר לי לשון הריני נותן כו' ע"ש ב"י והיינו כשא"י משליחות. אבל בהנ"ל שאמר מקודם פלוני שלחני לקדשך כו' ואחר שעה אמר לשון הנ"ל הריני נותן כו' לא מוכח מלשון זה בינו ובין משלחו דגם בתורת שליחות שייך לשון הריני נותן לך לקדושין עבור המשלח. ומ"מ חשיב מוכח נגד שאר אינשי ומהני להיות ספק בינו ובין המשלח ושייך דין הירושלמי כנ"ל:

להרמב"ם ז"ל דעשאו שליח בעדים פי' דהוחזק הגם דלכאורה מה חילוק כיון שא"י לאשה ממ"נ אי מהימן לה השליח גם בלא עדים כו' כמ"ש הראב"ד וי"ל דכשאומר השליח שעשאו בעדים הוי עבידא לגלוי ומהימן לה כנ"ל משא"כ שלא בעדים לא מהימן לה. ועוד דאף דמהימן לה מ"מ לא סמכה דעתה שמא יכפור משלח:

אולם להנ"ל הי' תלי' באמירת השליח לה שעשאו בעדים או לא. ומרמב"ם משמע דהחלוק רק בין עשאו בעדים או לא. וי"ל כיון דכשאין עדים מסתמא אינה מרוצית שוב לא סמך המשלח כלל עליו שיעשה שליחותו ואינו מנהג רמאות ושוב חזקה לשני. גם י"ל כל שלא אמרה בפירוש שמרוצית לא' הי' אצל השליח מן הסתם שלא תתרצה והוי כהאי דלא יהבי' לי' לברי' דרשאי לעצמו. אך מרמב"ם משמע דלענין מנהג רמאות אין חילוק בין עשאו בעדות ע"ש. ובלשון ירושלמי הוחזק משמע קצת כלשון איתחזיק בב"ד דסנהדרין. דלא תלינן ברמאות וסתמא לראשון בהוחזק לשליח בעדים אף באמר זמן קודם שקדשה לפני עדים דל"ל מיגו. רק בלא הוחזק רק שמודה שהוא שלוחו נאמן במיגו. ולכך גם ראשון מותר בקרובותי' רק היא משום שוי' נפשה ח"ד כנ"ל:

הר"ן כ' דמיירי שמכחישין א"ע שקדשה בפירוש והעדים שכחו למי ע"ש. ודוחק גדול ולמה לא מפרש שהלכו למדה"י כמתני' דהאומר קדשתיך כו' ואפשר כמו באומר אביו קדשתי את בתי וא"י למי ובא א' כו' נאמן משום מרתת כן בהלכו ויוכל לבא לברר למי קדשה. ובאמרה א"י הי' נאמן לגמרי וא"צ גט מראשון ועכ"פ נאמן ליתן גט כהתם. אך עדיין י"ל במתו עדים. וי"ל דא"כ למה בהוחזק חזקה לשני לענין דמשלח אסור בקרובי'. להימן שליח במיגו דלא קדשה כלל כיון דאין עדים. ואף דכשאינו אומר כלל חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ כשאומר שלא קדשה ודאי דנאמן ואף דהאשה אומרת שקדשה א"נ בדשב"ע לאסור בהכחשה. ולכך ע"כ ביש עדים לפנינו ומדלא מוקי הר"ן כששמעו העדים רק ה"א מקודשת ולא שמעו אי אמר לי או לפלוני דשכיח יותר משכחו. משמע דהי' חשיב מקדש בלא עדים כיון דקי"ל ישא"מ לא הוי ידים ובלא אמר למי אינה מקודשת. ואף ששמעו שאמר אח"כ תיבה וא"י מה אם לי או לפלוני ג"כ לא חשיב עדות כנ"ל רק בשכחו הוי כנתקדשה בפני עדים והלכו כנ"ל:

וכן האומר כו' לאחר ל' כו' תמוה מה וכן עיין מ"ש לעיל וי"ל לפי' הר"ן דקמ"ל ברישא דלא הפקיעו הקדושין אף דעשה שלא כהוגן קמ"ל. וכן אף דבזה יותר דמי להך דיבמות (ד' ק"י) דקדשה קטנה וגדלה וחטפה כו' דבזה, בלא קדושי שני בלי שום מעשה היתה מק' לראשון אחר ל' מ"מ מק' לשני ולא הפקיעו כנ"ל. והחילוק באמת הוא כמ"ש רשב"א יבמות שם בחי' דדוקא בק' קטנה יתומה שכבר ק' דרבנן ע"ש וחטפה אח"כ ג"כ ע"ש ובר"ן:

בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. תמוה ומ"ש הר"ן דקמ"ל שאינו ספק ע"ש הול"ל א"צ גט מראשון ועוד מדתני סיפא מו"מ וברישא מק' ע"כ ודאי לא ספק ונראה לע"ד דקמ"ל דוקא בתורת ב"י לכהן תאכל בתרומה היינו אחר נשואין דשני כהן. משא"כ בת כהן לכהן אינה אוכלת היינו קודם נשואין רק ארוסה דשאר בת כהן לכהן אוכלת ארוסה ממ"נ דלא שייך חשש סמפון דתאכל מחמת אבי' שאינה מקודשת משא"כ כאן ארוסה יש חשש סמפון שמא יש מום שהשני מקפיד ויבטלו הק' והראשון אינו מקפיד ועדיין תהי' מקודשת לראשון לשיטת הירושלמי דלא חשיב חזרה מה שנתקדשה לשני. וגם להפ' דהוי חזרה הוא ג"כ רק שחפצה יותר בקדושי שני. וממילא חשיב חזרה גם שגרשה או מת. אבל במום וכה"ג דבטל למפרע י"ל דלכ"ע לא חשיב חזרה דלא חזרה רק כשיהי' קדושי שני קדושין כנ"ל. וממילא כשהראשון ישראל אינה אוכלת כנ"ל כשהשני כהן והיא בת כהן ולא נכנסה לחופה. רק בנשואין מתורת בת ישראל לכהן כנ"ל אוכלת בין נשאת לב' קודם ל' בין משא"כ בת כהן לכהן אינה אוכלת כשהיא ארוסה אחר ל' כנ"ל:

עוד י"ל דכמו לגי' הרמב"ם בת כהן לישראל אוכלת היינו קודם ל' דס"ד כיון שקדשה לאחר ל' אינה אוכלת. כיון דהוי' פוסלת כדיליף יבמות (ד' כ"ח). דקאי כי תהי' אותה הוי' דלאחר ל'. וכעין משתמרת לביאה פסולה למ"ד דאורייתא ע"ש וקמ"ל דלא. א"כ למאי דמחלק רבא ור"י יבמות (ד' ע"ה) גבי משתמרת כו' הואיל שכבר אכלה אינו אוסרה משתמרת כו' משא"כ שתתחיל לאכול ע"ש. א"כ שפיר לגירסא דידן רבותא טפי דהוי ס"ד ב"י לכהן והראשון ישראל כיון דלא הוי חזרה קדושי ב' וכשמת עדיין קדושי א' קיימין על אחר ל'. א"כ הוי ס"ד אף דבת כהן לישראל אחר ל' אוכלת הוא מפני שכבר אכלה ואינה אסורה קודם ל'. משא"כ בזה בת ישראל שהשני כהן ס"ד דקודם ל' לא אכלה בנשואי שני שמא ימות והוי לראשונה הוי' דאחר ל' כמשתמרת כו'. וקמ"ל דאכלה כנ"ל:

עוד י"ל לקמן דפליג שמואל ברישא דלאחר ל' פקעי ק' ב' וחלו ק' ראשון וס"ל דק' הגוף פקע בכדי א"כ לא הוי אכלה בתרומה בנשואי שני קודם ל' דהוי רק כמו קנין לזמן וכ' תוס' יבמות (ד' ס"ו) דגם למ"ד קנין פירות כק' הגוף בתרומה לא אכיל דלא קרינן קנין כספו ע"ש. ושפיר קמ"ל או דלא פקע או דקנין אישות גם לזמן הוי קנין הגוף כנ"ל:

עוד לע"ד די"ל כפשטי' רבותא גדולה דהא כתובות (ד' ע"ג) בכנסה סתם הקשו תוס' כיון דק' ע"ת לא נתקיים ואינה מקודשת מאי מהני שימחול התנאי אם לא יחזור ויקדשנה וכ' דאי חופה קונה ניחא ואפילו אי אינו קונה מצינו למימר דבשעת קדושין הי' דעתו לכך שאם יכנסנה לבסוף יהי' מחול התנאי ע"ש ובפ'. וא"כ גם בסתם בסמפון המבטל הקדושין דפריך כתובות (ד' נ"ו) א"ה יכנסנה לחופה נמי לא תאכל מחשש סמפון ומשני מבדיק בדיק והדר מעייל כו' ע"ש. וא"כ כאן בקדשה ראשון ישראל לאחר ל' והב' כהן קדשה תוך ל' אף שנשאה אחר ל' עדיין שייך חשש סמפון דאז בטלו הקדושין ממילא חלו קדושי אחר כשהגיע ל' כיון שלא חזרה או לר"ל דלא מהני חזרתה בלא קדשה א"ע. וא"כ אף דקודם חופה בדיק לה ונתרצה וחופה קונה מ"מ כבר היא א"א לראשון. אך ממ"נ גם קדושי א' בטל מחמת המום. אולם אף בקדשה ראשון מפורש אף שיהי' בה מומין דאז שייך כנ"ל וקמ"ל דמ"מ אוכלת. אך דין זה הי' מוכח מדמותרת לשני סתמא ולא חיישינן לסמפון כנ"ל מוכח כתי' ב' של התוס' דהתנאי רק אם יקפיד וממילא גם בסתם כן כמ"ש תוס' שם. אך מ"מ נ"ל כיון דלענין תרומה חשו חכמים לח' סמפון וכאן גם בכנסה שפיר נקט הדין לענין תרומה דלא חיישינן כנ"ל:

ובא אחר וקדשה תוך ל'. קשה בשלמא לר"ל נקיט קדשה דחזרה גרידא לא מהני אבל לר"י לאשמעינין חזרה וכ"ש נתקדשה ומוכח כירושלמי דקדושין אינו חזרה וקמ"ל רק משום דמק' לב' אבל מת או גירש עדיין חלין קדושי ראשון. אבל להרא"ש ושאר פ' דהקדושין הם חזרה למה נקיט קדשה. וי"ל דקמ"ל אף שאמרה בפירוש שאינה חוזרת מן קדושי א' ואם יהי' אפשר שיחולו יחולו או דקדשה רק על תוך הזמן עד ל'. ואף דקי"ל היום את אשתי כו' דממילא מקודשת לעולם דלא פקעי. מ"מ נהי דהדין כן אבל חזרה ליכא ואם הי' רק מטעם חזרה ממילא כה"ג לא הי' מהני כלל כיון שלא חזרה וקמ"ל דמ"מ כיון דחלו עכ"פ קדושי ב' קודם ל' ממילא חיילי לעולם ושוב לא יכולין לחול ק' א' אחר ל' כנ"ל:

ומיושב מ"ש להרא"ש איך סבר שמואל דאחר ל' פקעו קדושי ב' וחלו א' הא עכ"פ מטעם חזרה מהני דקי"ל כר"י ואיך פקעי כנ"ל הא חזרה בה כיון שנתקדשה לשני הגם דלא קשה די"ל דתלי' הא בהא דאפשר שיועילו עד ל' ופקע אח"כ אינו חזרה במה שנתקדשה תוך ל' דיכול להיות דעתה עד ל' ואז יהי' עדיין חלין ק' א' כמו שנתרצית. משא"כ לדידן דלא פקעי לעולם הוי שפיר חזרה כנ"ל. מ"מ דוחק כיון שנתקדשה לשני סתם הוי חזרה אף דאמרינן פקעי דמ"מ נתקדשה לב' לעולם בסתם. ולמ"ש א"ש דכיון דמועיל חזרה וקשה כנ"ל וע"כ לפרש במתני' קדשה תוך ל' שבפי' תוך ל' היינו עד ל' דלא חשיב חזרה רק הדין דמקודשת ושפיר סבר שמואל כה"ג דכשמגיע ל' פקעי כו' דהא לא חזרה כלל כמ"ש. ובקדשה סתם תוך ל' י"ל דמודה שמואל דמטעם חזרה מהני כנ"ל. וא"כ אפשר דלדינא לא פליגי רשב"א ורא"ש על הירושלמי דקאי אמתני' ולר"י דחוזרת מיירי מתני' בקדשה רק תוך ל' כנ"ל דלא הוי חזרה רק ע"פ דין מהני כיון דחלו תו לא פקעו ולכך כשמת או גירש מודה רשב"א ורא"ש לדין ירושלמי דחלין קדושי ראשון. ובקדשה סתם תוך ל' י"ל דמודה ירושלמי דהוי חזרה כנ"ל:

הר"ן הביא ירושלמי בקדשה על ל' יום הגם דס"ל בעולה ק' הגוף פקעו בכדי מ"מ בקדושין לא מצינו יוצאה בלא גט כו' ובק' שטר דנלמוד מגט אינה מקודשת כלל כמו בגט. וכ' הר"ן דזה להרמב"ם דבגט היום א"א אשתי ולמחר א"א אינה מגורשת משא"כ לתוס'. וכ' הר"ן דלרמב"ם ק' אינה מקודשת ע"ש. וד' רמב"ם תמוהים דבגמ' מסיק מסתברא בין לר"א ובין לרבנן כיון דפסקה פסקה ע"ש דמבואר דמגורשת ע"ש:

ונראה לע"ד דהא מבואר ירושלמי הנ"ל דאינה מגורשת ואין סברא דיחלוק אגמ' דידן. וכן תמוה לפי' תוס' כמ"ש בעצמם גיטין (דף פ"ד) הא דאיבעי' דמשמע לר"א ל"ש דהוי בחוץ ומהני רק אותו יום ע"ש. וכן משמע ממאי דאמר תבעי לרבנן ע"כ לא אמרי כו' משמע אבל הכא כיון דפסקה כו' דמודו לר"א. ולמסקנא סברא מחודשת שלא בכל צדי הבע"מ כנ"ל. ולכך סבר הרמב"ם ז"ל דכמו לבעי' דאמר לר"א ע"כ ל"א כו' אבל הכא לא כו' והיינו דמודה לרבנן דלא מהני כלל כמו בחוץ וכן כאן מהיום ולאחר ל' ס' או תנאי או חזרה. וכן לר"י בגט מהיום ולאחר מיתה גט דמשייר לאו כלום כו' ופ"ב דביצה (דף כ') הבו לי' וכו' ולנסוב ברתי' כו' א"ב נסיב כו' רק משום דהוי ב' מתנות לטובת המקבל אבל לטובתו אמרינן שאינו רוצה רק באופן שיהי' כל דבריו קיימים. וכן את וחמור. ומאן דס"ל קנה מחצה משום שנגדו אין חילוק בין שיקנה החמור או לא. משא"כ בהנ"ל שאינו רוצה לגרש כלל לעולם רק באותו יום ואם אינו מועיל רק לעולם אינו רוצה לגרש כלל אף באותו יום ולמה נאמר להיפך כנ"ל. ולכך בחוץ או דמהני כמו שאמר לר"א או שלא מהני כלל כרבנן. ולכך י"ל דדוקא לס"ד דאיבעי' דהי' הספק אי מהני לר"א לזמן כמו חוץ ואף דלזמן חשיב רק קנין פירות כמ"ש ר"ן נדרים דלכך לא מהני בקדושין לזמן. וממילא בגט לזמן לא מהני דגם בזמן שמגורשת הקדושת וקנין הגוף עדיין שלו והוי הגט רק שקונית לעצמה כקנין פירות דלא מצאנו באישות. מ"מ ס"ד דמהני כדאמר ב"ב (דף קל"ח) באחריך לענין אתרוג דיוצא בו כיון דא"א ומ"מ מכרה או נתנה לא מהני ע"ש. א"כ שפיר הי' הספק גם לרבנן דלמא ע"כ כו' דלא פסקה מיני' לגמרי בשום זמן אבל היום אי את אשתי דפסקה מיני' לגמרי היום כיון דפ' פסקה היינו דעכ"פ כיון דפסקה היום פסקה לגמרי שאין לו היום שום קנין בה אבל אין הפירוש פסקה לעולם רק כמו לר"א דל"ש כן מודים חכמים לר"א דבהיום כיון שפסקה להיות מותרת היום לעלמא ע"כ פסקה היום לגמרי שאין לבעל בה קנין הגוף היום בהיותה מגורשת כדאמר באתרוג דאי לא נפיק בי' למאי יהבי' וע"ש ברשב"ם והיינו דלענין הפירות שהוא לצאת חשיב גם הגוף שלו כיון דאל"ה אינו יוצא ואין לו גם הפירות ע"ש. כן בהנ"ל כיון דפסקה היום ע"כ פסקה לגמרי כיון דאל"ה לא תהי' מותרת. ואעפ"כ למחר היא אשתו. וא"כ שפיר מקיים דיבורי' היום אא"א ולמחר את אשתי ומסיק מסתברא בין לר"א ובין לרבנן כיון דפסקה פסקה והיינו דר"א מודה בזה דא"א שיקוים שהיום תהי' מגורשת ולמחר אשתו וגם היום אינה מגורשת כלל כמו לרבנן וגרע מחוץ דהוי רק קנין פירות כנ"ל. ושוב גם לרבנן כיון דפסקה ע"כ פסקה לגמרי שלא נשאר שום קנין הגוף היום ושוב ממילא תהיה מגורשת לעולם. והרי אמר למחר את אשתי ממילא אינה מגורשת כלל וא"א לקיים דיבורו שאינו רוצה כלל לגרש לעולם ושוב גם היום לא פסקה ונשאר קנין הגוף דאל"כ יהי' לעולם ושוב לא מהני כלל כנ"ל:

ומיושב פסק הרמב"ם ז"ל דלס"ד דהי' אפשר לזמן גם לר"א גם לרבנן הי' מהני משא"כ לכדמסיק דבין לר"א ולרבנן שוה דא"א רק כיון דפסקה פסקה שוב לא מהני כלל:

ולשיטת תוס' נראה הטעם דלמה לא נימא שלא רצה לעולם ולא מהני כלל כמו חוץ לרבנן ונראה דהא ע"מ שאין לי עליך שאר כסות הוי מתנה עמש"ב דתנאי בטל אף דכפי' ואינו רוצה רק באופן זה. וכ' תוס' ג"כ הטעם דאין אישות לחצאין ומה שרוצה שתהי' מקודשת ולא יחויב בשו"כ הוא נגד התורה ואף דא"כ אינו רוצה בקדושין כלל דכך התנה מ"מ יליף מתנאי ב"ג כו' ולא מהני. או דהוי כמתנה ע"ד שא"א להיות ותנאי בטל ומעשה קיים. וא"כ לכאורה גם בחוץ לרבנן נימא דהוי כמתנה עמש"ב דאין אישות לחצאין וכיון שרוצה שתהי' מגורשת ושתהי' אסורה לזה וזה נגד הכ' בתורה. וצ"ל דשיור מהני דלענין לפלוני אינו מגרשה כלל ואף דלכאורה גם ע"מ שאין לך שאר כסות נימא ג"כ דע"מ כי האי שיורא הוא דלענין זה שיהי' לה שו"כ אינו מקדשה. ומ"מ משמע בש"ס דלא מהני ע"ש פ' אע"פ:

ונראה החילוק להיפך דשם אין החיוב ש"כ מענין גוף הקדושין רק מסתעף ממנו כשהיא מקודשת חייב שו"כ. א"כ כיון דקדשה לגמרי היא מקודשת לגמרי אף שלא יהי' לה שו"כ וממילא יש לה ומה שרוצה שלא יהי' לה לא מהני נגד הכ' בתורה דכשהי' מקודשת יש לה ש"כ. משא"כ בחוץ שענין הגט היא שמתירה לכל ואם הי' רק ב' או ג' אנשים הי' צריך לפרש שמתירה לזה ולזה כו'. א"כ כיון שאומר הוא דאינו מתירה לזה א"כ לרבנן דלא מהני לא גירשה כלל שתהי' מגורשת דהרי לא גירשה ואינו נגד התורה דתורה ל"א כשאינו מגרש שתהי' מגורשת רק דא"א לחצאין ושוב אינו מועיל כלל. משא"כ בזמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי כיון דעכ"פ היום מגרש לגמרי והדין הוא דפסקה פ' לעולם. א"כ נהי דלזמן כשהגוף נשאר חשיב רק קנין פירות זה מסתעף ממה שעדיין נשאר על אחר זמן שלו. אבל כאן בגט כיון דהיום פסק ומגורשת לגמרי תהי' מגורשת אין נשאר כלל קנין הגוף שלו והרי היום התירה לגמרי בלא שיור רק דנימא שלא רצה לגרש גם היום רק באופן שמחר תהי' אשתו אבל כיון שהדין דפסק לעולם לא הי' רוצה גם היום. זה שוב רק תנאי והוי מתנה עמש"ב גם שמתנה בפירוש דהתורה אמרה שכשמגורשת יום א' שוב אינה אשתו כנ"ל. ולא חשיב שלא התירה כלל דהא התירה היום לגמרי לכל העולם וממילא לא נשאר קנין הגוף כלל כיון דהדין כיון דפסקה פסקה. וכדאמר פ"ק דקדושין גבי חצייך דאינה מקודשת ופריך דנימא פשטה ק' בכולה ואף דכיון דחצייך לא מהני איך נימא פשטה בכולה הא אין כאן קדושין וע"כ כיון דאי יהי' חצי מקודשת תפשוט בכולה שוב מהני ופשטה וחשיב כולה מקודשת. כן בגט דאי מהני היום שוב מהני לעולם ויש כריתות שפיר חל ומהני לגמרי וליכא שיור כלל. משא"כ בחוץ לפלוני דמה שמגורשת לזה אינו ענין שתהי' מגורשת לזה והוי שיור כנ"ל:

ואפשר דגם לרמב"ם יש חילוק בין אמר היום א"א ולמחר אי את אשתי ובגט להיפוך כמו שפירש ממילא חשבינן שאינו רוצה לגרש היום רק אם למחר היא אשתו כשמועיל השיור וכמ"ד בתמורת עולה כו'. וגם י"ל דתלי' אי תפיס לשון ראשון או אחרון. אבל מגרש לזמן י"ל דממילא פסקה לעולם דלא פי' קפידא שלא יועיל למחר וכן בקדושין והי' מיושב שלא יחלוק הירושלמי. ויש לדחות:

הוצאה את הוא סבר משמעתא קאמר ליה. מוצא את משמועה זו נראה שאין אתה חכם בה אי נמי קטיל קני באגמא את לשון הוצא ודפנא (סוכה דף כג.): לימא כתנאי. טובת הנאה ממון או אינה ממון: משלם לו דמי טיבלו. אף דמי תרומה ומעשר שבו: אלא דמי חולין שבו. אבל בתרומה ומעשר אמר ליה לאו בעל דברים דידי את וכשיבא כהן גם הוא לתובעו ידחהו ויאמר לא לך אתננה כי אם לכהן אחר: ה''ג לא דכ''ע טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי. וכגון שנפל לו טבל זה מבית אבי אמו כהן רבי סבר כמי שהורמו דמיין וזכה אבי אמו בתרומה ומעשרות שבו שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים: ורבי יוסי סבר לאו כמי שהורמו דמיין. וצריך היורש הזה לתתן לכהן ואין לו בהן אלא טובת הנאה והיא אינה ממון: ואיבעית אימא דכ''ע כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון. והכא לאו דנפלו לו מבית אבי אמו כהן עסקינן אלא שגדלו בארצו וטעמא דרבי משום דאית ליה דשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי הילכך אמר ליה בעל הטבל אל הגנב כולה דידי הוא דפטרנא נפשי בחטה אחת לתרומה וכי פליג רבי עליה דר' יוסי בר' יהודה בתרומה לחודה פליג אבל במעשר מודה דלאו בעל דברים דידיה הוא: ורבי יוסי לית ליה דשמואל. הילכך בתרומה נמי לא מצי תבע ליה וה''ה דמצי לאוקמיה נמי בטבלים שנפלו לו ודכ''ע כמי שלא הורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון וקמיפלגי בדשמואל אלא אי אוקמת הכי אוקמת ליה מתניתין דקתני מקודשת דלא כתרוייהו דכיון דטובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כלא הורמו דמיין היכי מיקדשא הא אין לו בתרומה אלא טובת הנאה ואפילו נפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן אבל השתא דאמרינן כמי שהורמו דמיין ופלוגתייהו בטיבלא דאתי מארעיה מתרצא מתני' כדשנינן לעיל ודברי הכל: קנסוהו לגנב. שלא תהא תרומה אצלו ממון שאין לו תובעים ונמצא חוטא נשכר: להזות ולקדש. משנה היא בבכורות הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה: להזות. על הטמא ולקדש מי חטאת כשנותן האפר במים קרי קדושה: מי מערה. סרוחים הם: אפר מקלה. כלומר סתם אפר שבא מן הקלוי באש: בשכר הבאה. האפר ממקום למקום ושכר מילוי המים דמילתא דטירחא היא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא ומקודשת ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דליכא טירחא ושכר לימוד מצוה הוא נוטל והתורה אמרה (דברים ד) ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם (נדרים דף לז.): דיקא נמי. דמתניתין לאו אהזאה וקידוש קאי דקתני מי חטאת ואפר חטאת שעדיין אינן מעורבין: מתני' האומר מקודשת ואינה מקודשת. לשניהם דאסורה לשניהם אלא אם כן נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט ובגמרא פליגי בה ומפרש טעמא: בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה. שמא אינן קדושין ובת כהן לישראל נמי לא תאכל בתרומת בית אביה שמא הוו קידושין וזר פוסל בקדושין את בת כהן מן התרומה:

מימיו מי מערה. פי' בקונטרס מים סרוחים ובחנם דחק לפרש כן דמצי לפרש מי מערה ממש כלומר מכונסים ואינן מים חיים ואנן מים חיים בעינן ואפרו אפר מקלה פירוש שעבר על דברי תורה דכתיב (דברים ד) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים מה אני בחנם אף אתם בחנם וזה שעשה בשכר עבר על דברי תורה ומקרא ממש לא נפק ליה דהא לא שמעינן מיניה היכא דעבד בשכר דלא מהני אלא אסמכתא בעלמא הוא דלא מהני אפילו דיעבד: מתני': האומר. והלך וקידשה לעצמו מקודשת. וא''ת מה חידוש יש כאן פשיטא ויש לומר דמיירי כגון דאמר השליח לאשה בשעת קדושין פלוני שלחני לקדשך לו ובתוך כך אמר לה הרי את מקודשת לי והיא ידעה דקידשה לנפשיה דאל''כ לא היתה מקודשת לו ואשמועינן חידוש דמהו דתימא הא דקאמר לי לצורך משלחו קאמר קמ''ל דלא: